חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק א - יציאות השבת [המתחיל בדף ב עמוד ב]
[דף ב עמוד ב] יציאות השבת
אמרי יציאות קתני. לאו דמתרצי לישנא, אלא דלרשויות קרי יציאות בלשון... איסורי בלחוד...
[דף ג עמוד א] +א"ה, חסר כאן, ואולי כונת רבנו ליישב דהא אין למידין מן הכללות, ומאי פריך מדשמואל.+ והאמר שמואל כל פיטורי דשבת... כיון דפריט בהדיא אותן שהן פטור ומותר ואלו הן, ועוד דלא הוה ליה...
וצידת נחש. יש מקשים היכי קאמר שמואל וצידת נחש פטור ומותר, דהא אוקימנה בדוכתה (לקמן ק"ז ב') כרבי שמעון דאמר [מלאכה שאינה צריכה לגופה] פטור עליה, ושמואל סבר לה (לקמן מ"ב א') כרבי יהודה דמחייב, וי"ל דשמואל אינו פוסק הלכה אלא שמפרש דתנא דקתני דהני פטירי איצטריך למימר שיהא פטור ומותר, והקשו בתוספות והאיכא הא דתנן (לקמן כ"ט ב') המכבה את הנר בשביל החולה שישן פטור, ואוקימנא בחולה שיש בו סכנה דפטור ומותר, ותירצו דשמואל לא מני אלא פטורי דעביד מעשה והתירם מפני שאין המעשה ההוא חשוב מלאכה, אבל ההוא דהתירא משום פיקוח נפש [לא מני], וא"ת והא איכא בפרק במה אשה יוצאה (לק' ס"ב א') רבי אליעזר פוטר בכובלת וצלוחית של פליטון, ואמרינן התם רבי אליעזר אומר יוצאה אשה בכובלת לכתחלה, י"ל דהתם נמי אית ביה איסורא לכתחלה לגבי צלוחית של פליטון דקתני בהדיה, תדע דאידך [ברייתא דלכתחלה שבקה] לצלוחית ולא תני ליה.
פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת חשיב. פרש"י ז"ל כגון עקירות שהן תחלת מלאכה דאיכא למיגזר דילמא גמר, אבל הנחות לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת, ויש שפירש בהיפך, דהנחות קאמר, שבהם בא אדם לידי חיוב חטאת כשנגמרה המלאכה, ואחרים פירשו דפטורי דאתי לידי חיוב חטאת היינו מי שמוציא או הכניס ידו מרשות לרשות, ובזה תלוי עיקר חיוב חטאת, וזה נכון יותר.
איתמר נמי. פירוש דאפילו מאן דלא דריש בעשותה כרבי, ומפיק לה [לדרשא] אחריתי כדאיתא בפרק המצניע (לק' צ"ג א'), מודה בהו ומפיק ליה מדכתיב נפש אחת (א"ה, עי' רמב"ן).
מבני חבורה. פי' שכולם הסכימו לדעת [אחת].
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין מהו. והוא הדין דמצי למיבעי אם היה טעון מבעוד יום, אי נמי כי משתחשך הטעין עצמו אוכלים ומשקים ועמד לפוש ויצא לחוץ, אי חשיבא עקירת גופו כעקירת חפץ, וכדחזינן בברייתא דמייתי בסמוך, אלא דנקט חדא מינייהו ההיא דשכיחא טפי.
גירסת הספרים מ"ט ידו לא נח גופו נח ידו בתר גופו גרירא. ופירש"י ז"ל דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא, ואין צריך למחוק, דאיצטריך, דמעיקרא אמר דידו כשהיתה ברשות אחרת לא נייחא וכשהוציאה לא עקר מידי, והוה ס"ד דכי אמרינן לא נייחא, כשהיא גבוהה ג' טפחים, אבל בפחות מג' כלבוד דמי ונייחא, להכי יהיב טעמא דכיון דבתר גופו שעומד ברשות אחרת גרירא, לעולם לא נייחא, ואפי' כשהיא בפחות מג' וכדמוכח לקמן (צ"ב א').
[דף ג עמוד ב] אמר אביי ידו של אדם. פי' כשהוא ברשות אחרת וידו ברשות אחרת, אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. פרש"י ז"ל ואף על גב דאמרינן דידו בתר גופו גרירא, אינה חשובה לגמרי כרשות שעומד שם גופו, בין שיהא גופו ברשות היחיד או ברשות הרבים, [ו]הוא ז"ל גורס כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני, פי' כי כשהכניס העני ידו ריקנית לפנים ונתן העשיר לתוכה פטור, ולא חשבינן ליה כאילו הניח ברשות הרבים שגופו של עני עומד שם, כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית, כשפשט העשיר ידו לחוץ ונתן העני לתוכה שהוא פטור, ואין פירוש זה וגירסא זו מחוורים, דהא פשיטא דכיון שלא הוציא מרשות לרשות, וכל מאי דעבד ברשותא דנפשיה, ליכא לחיוביה משום הוצאה ולא משום הכנסה, ועוד דהא דבעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית, מיירי שתעשה לגבי בעל היד עצמו כשבא להחזירה, ומאי דמיירי השתא שאינם כרשות היחיד ולא כרשות הרבים מיירי לגבי חבירו.
והנכון דהכי פירושו כי ידו של אדם שפשט אותה לרשות אחרת כדאמרן, אינה חשובה לגבי דידיה כאילו היא מונחת באותו רשות שהיא עומדת, בין שיהא רשות היחיד או רשות הרבים, כדי לחייבו על עקירתה או על הנחתה, והכי גרסינן וכן היא גירסת [ספרים] הישנים כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני, פי' שאם הכניסה מלאה בפנים ולא נתן בקרקע כלום, או שהכניסה ריקנית ונתן בעל הבית בתוכה [והוציא] שהוא פטור, כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית, כשפשט ידו מלאה לחוץ ונטל משם העני או שנתן לתוכה והכניס שהוא פטור.
בעי [אביי] ידו של אדם. כהאי גוונא שפשט אותה מלאה לרשות אחרת מהו שיעשה כרמלית ולא יוכל להחזירה לרשות היחיד או לרשות הרבים שהוא עומד בו. מי קנסוה רבנן לאהדורי או לא. פי' נקט לשון קנסא מפני דלכשתמצא לומר דהוי כרמלית ויהא אסור להחזירה, אינו משורת הדין, שאין כרמלית אלא בדבר קבוע דרגילי ביה רבים, ואינו בכלים ולא בכיוצא בזה שהוא עומד ליטול, ואי איתא, משום קנסא הוא.
כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה. וא"ת למעלה מעשרה פשיטא דיכול להחזירה דמקום פטור הוא ומאי קמ"ל, י"ל דהיא גופה קמ"ל שאין אויר רשות הרבים אלא עד עשרה, א"נ דס"ד אמינא דכיון דקנסא הוא בהא נמי ליקנסיה, ורבינו הגדול ז"ל פירש דהא קמ"ל שיכול להגביה ידו למעלה מעשרה ולהכניסה אחר כך, דאפילו למ"ד בעירובין (פ"ה ב') דאסור להחליף ברשויות דרבנן, בהא מודה כיון דלאו כרמלית הוא מן הדין, ולא נהירא לן דא"כ [הוו מילי דרבנן כחוכא], ועוד היכי מדמי לה לקמן להדביק פת בתנור, דהכא ליכא למימר שמא יבא לידי חיוב חטאת, שהרי דבר קל הוא שיגביה ידו למעלה ויכניסנה.
גירסת רש"י ז"ל אידי ואידי למטה מעשרה ולאו [כ]כרמלית דמיא וכו'. ויש גורסים ו[כ]כרמלית דמיא, והכל ענין אחד, [דלענין לאסור משחשיכה הויא] ככרמלית במקצת, א"נ דלאו ככרמלית לגמרי, דאילו בכרמלית ליכא הפרש בין [מבעוד יום למשחשיכה, אבל הכא] דמדינא אינה כרמלית אלא משום קנס [לא קנסוהו מבעוד יום].
תפשוט [דרב ביבי בר אביי כו'. פי' תפשוט] דמאן דעביד האי תירוצא הכי סבירא ליה, ולאו דתפשוט מגופה דמתניתא, [דהא איכא למימר משחשיכה] לא קנסוה ומבעוד יום קנסוה, דהא מתניתא לא מסיימי הי מבעוד יום והי משתחשך, ויש לומר [איפכא תפשוט] דלא התירו, דהא הכא קנסינן ליה משחשכה ולא חיישינן דילמא אתי לידי חיוב חטאת, והשתא סבירא לן דההיא [דרב ביבי בשוגג ונזכר] או במזיד גמור, דאילו הכא דמדמינן ליה ניהליה ליכא לאוקמא בשוגג גמור, דהא גבי ידו לא שייך לומר התירו [לאחרים כ]דאתי למימר בדרב ביבי, אלא ודאי אמסקנא דלקמן סמכינן, וא"ת ובמזיד גמור היכי דמו אהדדי, דאילו הכא משום דקנסת ליה [שלא] להחזיר לא אתי ממילא לידי איסור סקילה כי התם, י"ל דסבירא ליה דהכא נמי מילתא דלאו איפשר הוא, שיוכל לעמוד כל היום [וידו] פשוטה לחוץ, ולא סגיא דלא לישדינהו או לדעת או שלא לדעת. וכל הני אוקימתי דעבדינן כולהו למטה מעשרה כדאמרינן אידי ואידי למטה מעשרה, דלמעלה מעשרה מותר להחזירה לעולם.
ואי בעית אימא לעולם אימא לך לא תיפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסוה רבנן. וא"ת מכל מקום תפשוט דכוותה בדרב ביבי, פרש"י ז"ל דבשוגג לא תיפשוט דדילמא הכא דהוי קנסא לא קנסוה בשוגג, אבל התם דרדיית הפת איסורא דרבנן העמידו דבריהם שיהא אסור לרדות, ואף על פי שבא לידי חיוב חטאת, ובמזיד נמי לא תפשוט [ל]איסורא דדילמא שאני הכא דאפשר שיעמוד כן כל היום ולא יבוא לידי חטאת, משא"כ בהדביק הפת בתנור. ויש מקשים דכיון דתלמודא מעיקרא מדמי להו להדדי [אלמא] דהכא נמי אתי בהו לידי חיוב חטאת, אלא [ד]לא סבירא לן השתא הכי, [ו]הוה ליה לתלמודא לפרושי בהדיא, ויש מתרצים דמשום הכי לא תיפשוט בעיין מהכא, משום דהשתא לא ידעינן בהאי מזיד אם הוא מבעוד יום, או משחשכה כדרב ביבי, ודילמא תרוייהו מבעוד יום דלית בה חיוב חטאת, ומשום הכי לא התירו, דהשתא לית לן מאי דאמרינן לעיל דמבעוד יום לא קנסוה ומשחשכה קנסוה, ואף על גב דקושיין הוה דתיפשוט לפום ההוא שינוייא, אנן אמרינן השתא דלאו תפשוט, כיון דאיכא למידחי ולמיעבד האי אוקימתא, ובדין הוא דמצי למידחי משום דאיכא לאוקמינהו איפכא, דמבעוד יום קנסוה ומשחשכה לא קנסוה, אלא דניחא לן לאוקמינהו תרוייהו או מבעוד יום או משחשכה.
[דף ד עמוד א] כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. דלגבי אותה חצר שלא נעשית מחשבתו לא קנסו, לגבי חצר אחרת שנעשית מחשבתו קצת להוציאה מרשותו קנסוה, וא"ת מכל מקום תיפשוט דרב ביבי דהתירו לרדותה, דהתם נמי לא נעשית מחשבתו דאפיה, י"ל דלא תיפשוט מידי משום דלא ידעינן אי מיירי הא בשהוציאה מבעוד יום דוקא או משחשכה דומיא דההיא דרב ביבי, ומיהו כיון דקיי"ל לקמן דברב ביבי התירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, הכא נמי לאותה חצר מותר להחזירה לעולם ואפילו במזיד ואפילו למטה מעשרה ואפילו משחשכה כיון שלא נעשית מחשבתו, אבל לחצר אחרת לעולם אסור כדי שלא תעשה מחשבתו, ואפי' הוציאה מבעוד יום ובשוגג, ואתיא [שפיר סתמא דמילתא דרב נחמן] דלאותה חצר מותר לעולם, ולחצר אחרת אסור לעולם, וכן הביא הריא"ף ז"ל סתם.
וחצר אחרת. פרש"י ז"ל הסמוכה לה [פירוש] שהיא מן הצד, וקשה קצת דא"כ היכי אמרינן מאי שנא, הא איכא הושטה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהיא מלאכה כדבעינן למימר בפרק הזורק (צ"ו א'), לפום מאי דפרש"י ז"ל בבכל מערבין (עירובין ל"ג א') דאפילו כהאי גוונא חשיבא הושטה, וי"ל דכיון שעמדה ידו ברשות הרבים מעט לאו הושטה היא, ואם נפרש מן הצד האחר ורוחב רשות הרבים באמצע תו לא קשיא, ויש לנו עוד פירוש אחר בענין הושטה כדנפרש בדוכתה בס"ד.
גופא בעי רב ביבי הדביק פת בתנור משחשכה התירו לו לרדותה וכו'. הקשו הראשונים ז"ל מאי היתירא צריך דהא רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קי"ז ב'), ואפי' איסורא דרבנן נמי ליכא, דהא אמרינן התם שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שתי סעודות, ויש שתי' דהא קתני התם וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי שיעשה שינוי, אבל במרדה איסורא דרבנן איכא, ומיירי הכא כגון דלית להו סכין שם ברשות היחיד, א"נ התם התירו לכבוד שבת בפת אפויה, אבל הכא שרודה אותה עד שלא תאפה דליכא כבוד שבת איסורא דרבנן איכא, ואפילו בסכין.
וכי אומרים לו [ל]אדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך. וק"ל הא דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין ל"ב ב') אליבא דרבי והלכתא כותיה ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא לתרום שלא מן המוקף, ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה לאכול טבל, ויש לתרץ דלא דמו כלל, חדא דהתם עביד איסורא על ידו, שאומר לו לך ולקוט תאנים מתאנתי, ושמא עם הארץ סומך עליו [שלא] לעשרם, ועוד דהתם למיפטריה מאיסור טבל שהוא במיתה והכא אינו אלא לפטרו ממון דקרבן, ועוד התם עביד מדנפשיה והכא אמרינן שאין אומרים לו כן.
ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה. הקשו בתוספות היאך יבא לידי איסור סקילה והלא התראת ספק היא כי בשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיקרמו פניה ומה שלא רדה אותה מפני ששכח ההתראה, ותירצו דלאו התראת ספק היא כי מסתמא דעתו להניחה כמו שעשה ואין דעתו לרדותה עד שתאפה, והנכון דבאפיה בעלמא שלא בא לישאל על הרדיה לית בה חיוב סקילה [למאן] דסבר התראת ספק לא שמה התראה, אלא כשאמרו לו שירדה ולא רצה לרדות, במסכת מכות (ט"ו ב') קיימו ולא קיימו חייב או כשהוא האפיה לרא... ומי[הו אם בא] לשאול אם ירדה ולא התירו לו לית ביה חיוב סקילה לעולם, אפילו היה מזיד גמור מתחלה, ואפילו למאן דאמר דהתראת ספק שמה [התראה], כי אתא לרדות ולא התירו לו, וכה"ג אנוס הוא שהרי לא התיר עצמו למיתה, שאם אין אתה אומר כן הא דאמרינן אם... חייב מיתה וברור הוא זה, והיינו דלא נקט הכא כדי שלא יבא לידי חיוב סקילה [אלא לידי איסור סקילה] איסור בעלמא... משמע הכא. +א"ה. הדברים בכת"י חסרים, והנה במכות ט"ו א' כתב רבינו בלאו בניתק לעשה דמהני התראה כשבא לבטל העשה, למ"ד ביטלו ולא ביטלו, ואף על גב דבשעת העבירה הוה ליה התראת ספק, ואפשר דזה גם כוונת רבינו בכאן, דמהני התראה כשמתרין בו לרדות ואף על פי שהוא לאחר העבירה ומ"מ אם רצה לרדות פטור אף למ"ד שמה התראה כיון שלא התרנו לו לרדות, והראיה שהביא רבינו היינו כמ"ש תו' שהרי לא ישמע לנו ומאי קמיבעיא ליה אם התירו לו לרדותה, והיינו דנקט הכא איסור סקילה ולא חיוב סקילה.+
והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום וליכא. פירש ר"ת ז"ל טעמא דמילתא לפי שאין אדם [רגיל להניח] חפץ בפחות מד' טפחים מרשות הרבים, ומסתמא כן היה במשכן, ותנאי דאמרינן בשמעתין דפליגי בה לית להו האי טעמא, [א"נ] גמירי לה הכי, ולקמן (ז' ב') מוכח בדרב חסדא דנעץ קנה ברשות היחיד וכו', דלא פרכינן הכא אלא מהנחה דרשות הרבים ומעקירה אפי' דרשות היחיד, אבל הנחה [דרשות היחיד] במשהו סגיא.
הא מני רבי עקיבא דתנן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב. פי' וקס"ד דמחייב שתים, כאילו נח ברשות הרבים, דקלוטה כמי שהונחה, [ו]הוה ליה מוציא ומכניס, וקסבר נמי דמחייב אתולדה במקום אב, או דסבר [הכנסה] נמי אב.
למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה פליגי, והא מיבעיא בעי לה רבה דבעי רבה. תמיהא טובא דכי מעיינת בהאי בעיין דרבה לית ליה ספק אלא בדרבנן אם הם מודים בלמטה מעשרה שיהא חייב, אבל לרבי עקיבא פשיטא דחייב למטה מעשרה לעולם דאמרינן קלוטה כמי שהונחה, וי"ל דהא ליתא, דלעולם כל היכא דאמרת ורבי עקיבא סבר ילפינן [זורק] ממושיט ומחייב אפילו למעלה מעשרה לית ליה קלוטה כמי שהונחה, וכשהוא מחייב (א"ה, חסר כאן) [וכי אמרינן אבל] למטה מעשרה דברי הכל חייב [מאי טעמא] דאמרינן קלוטה כמי שהונחה, [מאי] טעמא דרבנן [קאמרינן] כלומר אמאי מחייבי רבנן למטה כיון דפטרי למעלה, ומשום הכי פרכינן הכא דא"כ היכי נקט הכא להדיא דרבי עקיבא אית ליה דקלוטה כמי שהונחה ולא בעי מקום ארבעה ברשות הרבים.
[דף ד עמוד ב] ודילמא הנחה הוא דלא בעיא מקום ארבעה הא עקירה בעיא. פי' ומאי דקתני רבי עקיבא מחייב היינו שמחייב אחת משום הוצאה, וא"ת ומהיכא תיתי לאפלוגי ברשות הרבים בין עקירה להנחה, תירצו בתוספות דסברא הוא שאין להחמיר כל כך ולחייב בעקירה שאינה ממקום ד', דלא חשיבא עקירה אלא ממקום חשוב. ולאידך פירושא דלעיל י"ל דכיון דגמרא גמירי לה רבנן דבעינן מקום ד', לית לן לאוקמיה פלוגתא דרבי עקיבא אלא בבציר מאי דאפשר, ובהנחה מוקמינן ליה דפליג, והכא הא איכא למימר דמחייב אחת קאמר, ומשום הוצאה.
אלא אמר רב יוסף הא מני רבי היא הי רבי אילימא הא רבי דתניא זרק ונחה וכו'. קס"ד דבזיז ברשות הרבים פליגי [רבי] ורבנן אי בעינן מקום ד' אי לאו, אלמא לא בעיא רבי מקום ד', וא"ת משום דקאמרה רב יוסף מאי מרווחינן בהא טפי מדרבה, בהא נמי איכא למיפרך דילמא הנחה לא בעיא הא עקירה בעיא, וי"ל דאין הכי נמי דמצינן למיפרך הכי, אלא דאידך עדיפא לן דבדאביי פליגי, ואנן מעיקרא הוה אתינן לומר היכא אשכחן לרבי האי סברא כלל ואפי' בהנחה, דאי מהכא ליכא ראיה, ומייתי לה מאידך דרבי.
דתניא הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת [משום] הכנסה, אלמא לא בעיא ברשות היחיד לא עקירה ולא הנחה ע"ג מקום ד', וראיה דמייתי מעקירה היא ולא מהנחה כדכתיבנא לעיל, וא"ת והא עליה דרב יוסף קיימינן ואילו רב יוסף סבירא ליה בפרק הזורק (לקמן צ"ז ב') שלא חייב רבי אלא אחת, ויש מתרצים דאין הכי נמי דמצי למיפרך הכי, אלא דניחא לן למיפרך אפילו להאי סברא, מדרב ושמואל גופייהו, וי"ל דההיא דרב יוסף היינו דלא מחייב על ההכנסה, ומשום דסבר דהכנסה תולדה ועל תולדה במקום [אב] לא מחייב ואפילו בעקירה מעל מקום ד', ואנן מייתינן הכא דרב ושמואל לגלויי (בכל) [על] חיוב ההוצאה, דלא תימא אינו מחייב אלא אחת דהיינו על ההכנסה, ומשום דברשות היחיד לא בעיא הנחה במקום ד'.
[דף ה עמוד א] אלא א"ר זירא אחרים היא דתניא אחרים אומרים עמד במקומו וכו'. לקמן מפרש לה.
אלא לאו ש"מ לא בעינן מקום ד'. ופרכינן ודילמא הנחה הוא דלא בעיא וכו'. וא"ת האי ודאי שפיר פרכינן ור' זירא מאי אתא לאשמעינן טפי מדרבה דלעיל, דהא היינו מאי דפרכינן לרבה, יש מתרצים דר' זירא כי אמרה אבעיין קמייתא אמרה ולא לפרושי אההיא דפרכינן לרבה אלא דתלמודא מייתי לה הכא אגב גררא, ולא נהירא, ויותר נכון נראה לומר דאנן לא ניחא לן באוקימתא דרבה כולי האי, משום דלא קים לן שפיר בטעמא דרבי עקיבא אי טעמיה משום דילפינן זורק ממושיט הוא [אי] משום דקלוטה כמי שהונחה דמיא, ואף על גב דלרבה פשיטא ליה, אנן אמרינן דכיון דסוף סוף לא שמעינן מיניה אלא הנחה אפי' למאי דפשיטא ליה לרבה, אידך דרב יוסף או דר' זירא ניחא לן.
לימא דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דתניא נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל. פי' שהוא רחב ארבעה על ארבעה כדין רשות היחיד, וזרק ונח על גביו. פי' שזרק מרשות הרבים אפי' תוך ארבע אמות ונח על גביו חייב, דקסבר דאמרינן גוד אחית מחיצתא, ושמעינן מהכא דר' יוסי מחייב אפי' כשהמחיצות [של] הטרסקל פונות כלפי מעלה ואפילו הכי אמר גוד אחית, דאי לא מאי קאמר הכא דלא כר' יוסי, דשאני הכא דסתם טרסקל שבידו פונה הוא כלפי מעלה לקבל בו דבר, וההוא עדיפא ליה ממאי דמשנינן, אלא ודאי כדאמרן.
אימור דשמעת ליה לרבי יוסי בר יהודה למעלה מעשרה. פי' ועשרה בכלל דהוי גובה רשות היחיד. למטה מעשרה מי שמעת ליה. פי' דחשיב ליה רשות היחיד. וא"ת אכתי אמאי חייב בעל הבית דהא כרמלית הוא, י"ל שלא גזרו חכמים דין כרמלית בכלים ולא בשום דבר העומד לינטל מיד, ולמעוטי לבינה דלקמן (ז' ב') דעל גבה פטור אבל אסור דהא אינה כלי וקביעא טפי. ולא משני ליה דהכא בטרסקל שאינו רחב ארבעה, משום דסתם טרסקל רחב ארבעה.
כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה. דכל פחות משלשה כלבוד דמי והויא לה הנחה ברשות הרבים, דכי אמרינן לעיל (ג' ב') דידו של אדם אינה כרשות הרבים היינו כשעמד הוא ברשות אחרת וידו ברשות אחרת כדכתיבנא לעיל, מה שאין כן בזו, ובודאי דכי פטרינן בסיפא כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית [או] כשנתן בעל הבית לידו [של עני נמי איירי] למטה מג', דכולה בחדא גוונא מיירי, ושמעינן [מהא דס"ל לר' אבהו אגד יד שמיה אגד דאי לא קשיא] לר' אבהו מסיפא, ומיהו למאי דפרש"י ז"ל לקמן בפרק המצניע דרבא סבר דאגוד גופיה לא שמיה [א]גוד כשידו למטה (מי') [משלשה קשיא אמאי] לא פריך ליה רבא, ופריך דלא איכפל תנא לאשמעינן הכי, וי"ל דרבא לפום טעמיה דר' אבהו פריך ליה, דסבירא ליה דבפחות מג' איגוד גופיה שמיה איגוד, ולפי מה שפירש ר"י ז"ל בפרק המצניע לא קשיא ולא מידי.
ואיכא דקשיא ליה מאי האי דפרכינן בשמעתין דעקירה והנחה דידו לא הויא מקום ד', נימא כיון דאחשביה מחשבתו משויא ליה מקום, ולמה הוצרך רבא ג"כ לומר ידו של אדם חשובה לו ארבעה על ארבעה, נימא דבלאו הכי נמי כל דאחשבה מחשבתו משויא ליה מקום, וכדאמרינן במסכת עירובין (צ"ט א') גבי השתין ורק לרשות הרבים, וכן גבי זרק בפי כלב או בפי הכבשן שהוא חייב (לקמן ק"ב א'), אף על גב דליכא מקום ד', משום דמחשבתו משויא להו מקום לפי האמה ולפיו ולפי הכלב והכבשן, והנכון דהתם הוא דאחשביה למילתא אחריתי דחשיב, שהרי נתכוון לנקות עצמו מן השתן ומן הרוק, וכיון דאחשביה למילתא אחריתי דחשיב [וכן התם] שהרי נתכוון להאכיל הככר לכלב או לשרפו בכבשן ועלתה בידו חשיבא הנחה, ולאפוקי היכא דלא שויא ולא אחשביה אלא להנחה או עקירה לחוד, דמשום הא לא משויא ליה מחשבתו מקום.
נעקר ממקומו וקבל פטור, פרש"י ז"ל דלא עביד הנחה, פירוש לפירושו כי המקבל לא הניחה לנוח מכח הזורק, כי לא הניחה כלל ללכת בכל כחו, והויא ליה שנים שעשאוה, ולפיכך [אפילו] אם קבלה בסוף ארבע אמות דאמרינן לקמן (צ"ז ב') נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב, שהרי כתב שם משמעון, [הכא] פטור מטעם דאמרן, דליכא לפרושי כשקבלה בתוך ארבע אמות, דא"כ פשיטא דאפילו עמד במקומו וקבל פטור, דהוה ליה נתכוון לזרוק ארבע וזרק שנים שהוא פטור.
בעי ר' זירא זרק אבן ונעקר ממקומו וקבלה. פי' בסוף ארבע אמות מהו, פי' ומשכחת לה כגון שהיה זורקה בגובה לאויר ומיהר הוא ללכת לסוף ארבע אמות עד שלא ירדה, (בו) [דהא] הזורק ברשות הרבים ארבע אמות אף על פי שעברה למעלה מעשרה חייב כדאמרינן (לקמן צ"ז א') גבי מעביר ארבע [אמות] ברשות הרבים.
מאי קמיבעיא ליה. פי' מאי מספקא ליה, דהא כיון דאיהו גופיה עבד עקירה והנחה דינא הוא דמחייב, ומהדרינן שני כחות באדם אחד קמיבעיא ליה, פי' כגון זה דכח ההנחה אינו מכח העקירה, אי חשיב כשני בני אדם לפטרו מן התורה אם לא. הכי גרסינן כאדם אחד דמי ומחייב [או דילמא] כשני בני אדם דמי ופטור, וכן גירסת רש"י ז"ל ועיקר.
והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ד' וליכא. פי' דאע"ג דאמרינן בפרק הזורק (גיטין ע"ט א') גבי גט דאויר שסופו לנוח כמונח דמי כל זמן שאינו בקרקע (לא היה) [ואפילו] נשרף או נמחק, התם הוא גבי זכיה למיהוי כרשותו, אבל גבי שבת הנחה גמורה בעינן במקום ארבעה.
בכותל משופע. פי' וכיון שיש בעובי הכותל ארבעה טפחים הרי הוא חשיב עקירה מעל גבי מקום ארבעה.
[דף ה עמוד ב] היה קורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. ואוקי אביי בדוכתא (אפי') באסקופה כרמלית ואפי' כשהגיע הראש לקרקע רשות הרבים, וטעמא דמילתא [ד]אפילו כשהיה עומד בראש הגג שהוא רשות היחיד וגוללו אצלו מרשות הרבים פטור הוא מן התורה כיון דאגדו בידו, אלא רבנן גזרו שמא יפול מידו לגמרי ברשות הרבים ומייתי ליה, ומשום הכי גבי כרמלית דרבנן לא גזרו שמא יפול מידו לגמרי ויבא להחזירו, ואף על גב דאמר אביי לקמן בפרקין (י"א ב') גבי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד דהוא הדין דגזרינן הכי בכרמלית, הכא שאני דהויא הא מילתא דלא שכיחא שיפול הספר מידו, דספר כתבי הקדש נטר להו שפיר, ולא גזרינן כרמלית אטו רשות הרבים [ד]כגזירה לגזירה היא, ואפילו אביי מודה בכולהו דוכתי דלא גזרינן גזירה לגזירה.
והא לא נח. וא"ת ומאי קושיא דהא אנן מדרבנן אסרינן, י"ל דהכי קאמר כיון דלא חשיבא הנחה ליכא למיגזר בהא כלום אטו היכא שאין אגדו בידו, דאפילו בההוא (ד)פטור מדאורייתא כל היכא דלא נח.
ואמר רבא בכותל משופע דנייח. פירש ר"י ז"ל וכגון שהיה גבוה ט' טפחים מצומצמות דחשיב רשות הרבים כדאמר לקמן (ח' א') בעמוד ט' ברשות הרבים, דאי לא הוה ליה כרמלית או מקום פטור או רשות היחיד דלית בה חיובא דאוריתא כלל, וי"ל עוד דמיירי בכותל גבוה י' ברשות הרבים ובאמצעו שפוע קצת תוך י' טפחים, שראוי לראש הספר לנוח בו קצת, ובפני הכותל ארבעה טפחים כדאמרן לעיל, דעד עשרה טפחים הויא ליה אויר רשות הרבים כדאמרינן לקמן (ז' ב') גבי הזורק ארבע אמות בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, והא דאוקמה רבי יוחנן לההיא בדבילה שמינה ולא אוקמה בכותל משופע, משום דכותל משופע באמצעיתו לא שכיח כולי האי, אבל חור שכיח טפי בכותל, ולהכי פרכינן דלוקמה בחור.
ואזדא לטעמיה. פי' והכא ליכא למיפרך תרתי למה לי, דהאי דהוה מימרא אתמרא בקדמייתא, ואידך דהואי אוקימתא דמתני' הויא בתרייתא, משא"כ בדרבי יוחנן דלעיל דאוקימתא דעביד למתני' הויא אוקימתא קמייתא.
בתר אגוז אזלינן והא נייח או דילמא בתר כלי אזלינן והא [לא נייח]. ולא איפשיטא, וא"ת והא אמרינן בכמה דוכתי (ב"מ ט' ב') גבי דגים שקפצו לתוך הספינה שקנאם בעל הספינה מדין חצרו, דאע"ג דחצר מהלכת לא קנה ספינה מינח ניחא ומיא הוה דקא ממטו ליה, וא"כ מאי קא מיבעיא ליה, וי"ל דאין למידין [מ]הנחה דגבי שבת לההיא דזכיה דסגיא לן בהנחה כל דהו, ולא ממעטינן אלא חצר המהלכת לגמרי דניידא מנפשיה.
שמן צף על גבי יין, פי' שאין דרכן להתערב, ונקט יין משום פלוגתא דרבי יוחנן בן נורי דלא שייך במים אלא ביין דאית ביה תרומה.
שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד, פי' משום דכל חד וחד באנפי נפשיה קאי, וטבול יום שני ואינו עושה אלא שלישי בלבד, ואף על פי שאמרנו (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות תחלה כבר אמרנו (שם) שזה חוץ מטבול יום דקלישא טומאתו.
רבי יוחנן אמר שניהם [חיבור] זה לזה, פי' דכחד משקה חשיבי, והא דחשבינן הכא שמן כמשקה, וכן [ב]פ"ק דפסחים (י"ז א') כי היין והשמן משקה בי מדבחיא, וכדאמר התם (י"ד ב') גבי לא נמנעו מלהדליק את השמן ש[נ]פסל בטבול יום, דמייתי עלה ההיא דכל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות [תחלה], והרבה כיוצא באלו, כולהו מיירי בשמן [לח], אבל בשמן קרוש אינו חשוב משקה, דתניא (טהרות פ"ג מ"ב עי"ש) ר"מ אומר כל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות תחלה חוץ מן הדבש וחכמים אומרים אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר היין, כלומר היין דוקא אבל השמן ודבש לא, [ואמרינן] (מנחות ל"א א') הלכה כרבי שמעון שזורי, וא"כ קשיא אידך, אלא ודאי דההיא בשמן קרוש דומיא דדבש, והכי מוכח בהדיא במשניות במסכת טהרות (פ"ג מ"א עי"ש) דקתני רישא השמן וחלב והגריסין בזמן שהן לחים הרי הם ראשונים קרשו הרי הם שניים.
וכיון דקיי"ל כרבנן [ד]פליגי עליה דרבי יוחנן, שאינם חבורים זה לזה, לגבי שבת נמי אינם חבור, והוה ליה שמן הצף על היין כאגוז הצף על היין שהוא פטור.
אינו חייב עד שיעמוד, פי' ברשות היחיד קודם שיצא וכן שיעמוד אחרי כן מעט ברשות הרבים.
[הא] אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, פי' וכיון דתרוייהו מימרי נינהו למה לי.
ת"ר המוציא מחנות שהוא רשות היחיד לפלטיא שהוא רשות הרבים דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר, ופלוגתייהו בין בסטיו כרמלית בין בסטיו שהוא מקום פטור, ואמרינן בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי, פי' כעומד לפוש דמי, שהוא כמונח בכרמלית, והקשו בתוספות לבן עזאי מעביר ד' אמות ברשות הרבים דחייב היכי משכחת לה כיון דמהלך כעומד לפוש דמי, ותירצו דההיא גמרא גמרינן לה כדאיתא בפרק הזורק (צ"ו ב'), ובירושלמי תירצו דמשכחת לה בקופץ, ואכתי ק"ל לרבי עקיבא דאמר קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא זורק ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה [ד]מיחייב לפי שיטת הירושלמי, ורבינו הגדול ז"ל תירץ דלא אמרו בן עזאי ור"ע אלא כשיש שם שינוי רשויות אבל כשהכל ברשות אחת לא אמרו.
אלא רבנן נהי נמי דסברי דמהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחן כי האי גוונא דחייב. פי' שיהא חייב המוציא מרשות לרשות כשיש ביניהם מקום פטור דאורייתא, וא"ת ואמאי לא נקטינן דטעמא דבן עזאי היינו משום דלא אשכחן כי האי גוונא, וי"ל מדאשכחן ליה דמחייב בזורק כדאיתא לקמן, [ומיהו משמע] דאכתי לא [ידע] לההיא דמודה בן עזאי בזורק, ויש לפרש דהכי קאמר דבשלמא לבן עזאי אפילו תימא דאשכחן כי האי גוונא במושיט וזורק י"ל שהוא פוטר כאן משום דמהלך כעומד דמי, אלא לרבנן היכא אשכחן כי האי גוונא דחייב אפי' בזורק או במי שמושיט ידו לחוץ ומניחו שם.
[דף ו עמוד א] מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך [צידי] רשות הרבים. פי' שהוא חייב ואף על גב דצידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים והא פשיטא לן דהתם חייב דהא ממדבר גמרינן שהיו יושבים באוהלים, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר מבלתי צידי רשות הרבים.
הניחא לרבנן אלא לרבי אליעזר דאמר כרשות הרבים דמו מאי איכא למימר. ולאו קושיא היא דהא כיון דלרבנן דהכא שיילינן מסתיין דאשכחן ליה דחייב כי האי גוונא אליבא דרבנן, אלא דבעינן לברורה אי אשכחן ליה לדברי הכל.
היכא דאיכא חפופי מי שמעת ליה. יש שפירש חפופי יתדות שנועצים ברשות הרבים כדי שלא יחופו עגלות וקרונות בכתלים ויפילום, וכן פרש"י ז"ל, [ורבותי ז"ל פירשו] דכל שנפרצו הכתלים הסמוכים לרשות הרבים היינו דליכא חפופי אבל כשהכתלים קיימים היינו דאיכא חפופי כי אין רגל הרבים סמוך לכתלים כדי שלא יחופו בכתלים, והכין משמע במסכת עירובין פרק כל גגות (צ"ד א'), והקשו בתוספות דהכא אמרינן דלא אמר רבי אליעזר היכא דאיכא חפופי ואילו התם בפרק כל גגות אמרינן לפום מאי דאשכחן ברובא דנוסחי אי פליגי בצידי רשות הרבים הוה אמינא עד כאן לא פליג רבי אליעזר אלא היכא דליכא חפופי אבל היכא דאיכא חפופי לא קמ"ל, ותירצו דסוגיין דהתם כרב פפא דהכא דלית ליה אתקפתא דרב אחא בריה דרב איקא, ואפילו תימא דלא אשכחן ליה לרבי אליעזר כי האי גוונא וכדאתקיף רב פפא, לית לן בה, דמסתיין דאשכחן ליה לרבנן כדכתיבנא לעיל, ומכל מקום יש ספרים שגורסין שם מהו דתימא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא היכא דאיכא חפופי [אבל היכא דליכא חפופי כי הכא לא קמ"ל, פי' קמ"ל דבליכא חפופי] הוא דפליגי אבל איכא חפופי אפילו רבי אליעזר מודה, ולהאי גירסא אתיא שמעתתא דהתם [שפיר] כרב אחא בריה דרב איקא.
תנו רבנן ארבע רשויות לשבת. פי' שכל אחד מהם חלוקה בדינה. רשות היחיד ורשות הרבים כרמלית ומקום פטור וכו'. פרש"י ז"ל מלשון יער וכרמל שאינו הילוך תדיר לרבים, ואחרים פירשו שהיא כ[א]רמלית כאשה שהלך בעלה למדינת הים שאינה לא פנויה ולא בעולה, כך זה אינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים לגמרי, ובירושלמי פירשו לשון גרש וכרמל, רך ומלא, שלא נגמר היטב, כך כרמלית אין לו דין רשות זה ולא דין רשות זה.
איזהו רשות היחיד חריץ שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה. פי' אפילו כגון זה חשוב רשות היחיד כאילו הוא בית שיש לו ד' על ד' ומוקף מחיצות גמורות גבוהות עשרה, והכין גמירי לה.
ואיזהו רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשות. פי' סרטיא גדולה מסילה שהולכים בה מעיר לעיר, ופלטיא השווקים והרחובות שנושאים ונותנים רבים תדיר, ומבואות המפולשים פי' כשהם רחבים י"ו אמה ויש בהם דרך לששים רבוא וכפרש"י בפ"ק דעירובין (ו' א'), וא"ת והא הויא במדבר טפי מששים רבוא כל ערב רב והנשים ומי שלא היה בן עשרים, וי"ל [דסברא] הוא שאין לחשוב אלא אותם שהם ממנין הפקודים, והא דאמרינן שיש בה דרך לששים רבוא לא סוף דבר שיהו קבועים בה אלא שהיא דרך [להם], תדע שהרי ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, ולא היו שם קבועים ששים רבוא אלא שלפעמים באים שם והיא דרך [להם] כי רוכלת כל העמים היתה.
ועוד כתב רש"י ז"ל במסכת עירובין (ו' א') שאין רשות הרבים אלא כשהוא מכוון משער לשער, והכי הוא בירושלמי, אבל לא הסכימו בזה כל המפרשים ז"ל.
שאין נושאין ונותנים בתוכן. פי' אלא בארבע אמות כרשות הרבים, וא"ת ואמאי לא קתני הכי גבי רשות הרבים, וי"ל דהכא איצטריך דס"ד אמינא דלא גזור רבנן בכרמלית אלא שלא ישתמשו עמו לרשות אחרת אבל בתוכו לא גזרו כלום.
יתר על כן אמר רבי יהודה. פרש"י ז"ל דלעיל מיניה איירי בבונה עליה על גבי שני בתים בשני צידי רשות הרבים שמשתמשים תחתיה ומוציאים ומכניסים לתוכה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולהכי קתני הכא דיתר על כן (שאני הכא) דאפי' לחי מכאן ולחי מכאן שרי, ותימא דהא מתני' דבונה כולה איתא בפרק כל גגות (צ"ה א'), ובסיפא קתני רבי יהודה אומר מערבין מבוי המפולש, ואם כן מאי יתר על כן דקאמר, וי"ל דהאי יתר על כן לאו אמתניתין קאי אלא ברייתא היא דאיירי רישא בבונה עליה ובסיפא קתני יתר על כן, וכן הוא בתוספתא בהדיא, וק"ל אמאי לא מייתי הכא מתני' דמערבין למבוי המפולש ומייתי מתניתא, וי"ל דהא עדיפא דקתני אפילו ברשות הרבים גמורה שהוא רחב י"ו אמה, וכדפרש"י ז"ל במסכת עירובין, וק"ל דהא אמרינן במסכת עירובין (י' א') שלא התיר רבי יהודה לערב בלחי וקורה פתח פתוח שהוא רחב יתר מי"ג אמה ושליש, וי"ל דהכא מיירי שנתקצר המבוי במקום הלחיים, ומכל מקום קשה דהא טעמא דרבי יהודה משום דסבר שתי מחיצות רשות היחיד דאורייתא, ואי אמר ליה ברשות הרבים שהוא רחב י"ו אמה ורבים בוקעים בו אם כן אין לך מבוי המפולש שהוא רשות הרבים, והא דקתני לעיל ומבואות המפולשים דלא כרבי יהודה, והיכי לא דייקינן לה עליה, ועוד דאם כן [ירושלים] שחייבים עליה משום רשות הרבים דלא כר' יהודה והא לא איתמר בשום דוכתא, וי"ל שלא אמר רבי יהודה אלא במקום שאין בוקעים בו ששים רבוא כדגלי המדבר, אבל ר"י ז"ל פירש בעירובין דהא דרבי יהודה לא מיירי במבוי שהוא רחב י"ו אמה, והא דלא מייתי הכא מתני' דפרק כל גגות, י"ל משום דמתניתא עדיפא טפי דמפרש כיצד מערבין אותה.
[דף ו עמוד ב] קמ"ל גמורה. ק"ל אדרבה משמע מדקאמר גמורה דהכי קאמר זו גמורה אבל דרבי יהודה אינה גמורה לגמרי לקולא אבל [היא] רשות היחיד לחומרא לחייב הזורק, וי"ל דהכא הכי קאמר זו היא רשות היחיד לפי שהיא גמורה במחיצות.
כאן בזמן שהיו ישראל במדבר. וא"ת בזמן ההוא מאי דהוה הוה, וי"ל דהא קמ"ל דכל היכא דשכיחי ביה ששים רבוא כי התם אף על גב דלא קביעי, הוי רשות הרבים.
שאם עשאם כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. פי' והיינו דקתני אבות מלאכות ארבעים חסר אחת לומר שאפשר להתחייב ארבעים חטאות חסר אחת, וק"ל דהא איסי בן יהודה נמי תני האי לישנא ואילו לדידיה ליכא אלא ארבעים חטאות חסר שתים דהא אינו חייב על אחת מהם, ועוד אמאי לא משנינן הכי גבי מאי [דפרכינן] בשוגג חטאת פשיטא ונימא דהא קמ"ל דהא מהנך דלא מספקא, וי"ל שלא אמר איסי בן יהודה אלא שיש אחת מהם שאינו חייב עליה מיתה, אבל ודאי על כולם חייב חטאת על שגגתם וכרת על זדונם, דכל שזדונן כרת שגגתו חייב חטאת, וכדפירש רש"י ז"ל אינו חייב סקילה על אחת מהם.
[דף ז עמוד א] כגון דאית ליה מחיצות. [פי' מחיצות] גמורות גבוהות עשרה מכל צד, ומעיקרא הוה ס"ד דיש לו מחיצות קצת, דאי לא היכי הוי רשות היחיד לטומאה, דהא לא מקום סתירה הוא, והא דחשבינן ליה רשות הרבים לטומאה בימות החמה לפי שיש בה פתחים במחיצותיה ונכנסים בזו ויוצאים בזו כדפירש רש"י ז"ל.
וכי הא דאמר עולא אמר רבי יוחנן וכו'. פי' אשמעינן מתני' כי הא דאמר עולא דאפילו בקעה יותר מסאתים שלא הוקפה לדירה רשות היחיד היא לחייב הזורק לתוכה.
אי דאית ליה מחיצות בקעה קרי ליה קרפף היא. פי' דסבר עולא דטפי משתמיט תנא למיקרי [לכרמלית] רשות היחיד מלמיקרי לקרפף בקעה, ורב אשי סבר איפכא.
וזרק ונח בפניה חייב. וא"ת והא בעיא הנחה על גבי מקום ארבעה, י"ל דכיון שיש בעובי הלבינה ארבעה טפחים אפילו פניה חשיבי מקום ארבעה.
אילימא דאיכא מחיצה עשרה הויא כרמלית. פרש"י ז"ל כגון בקעה שהיא מוקפת והיא יתירה על בית סאתים, והקשו בתוספות דהא כהאי גוונא רשות היחיד דאורייתא הוא, וכדתניא לעיל וכן חריץ שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, וההיא ודאי אפילו בעומד תוך רשות הרבים היא, דומיא דגדר דקתני התם, ומאי איצטריך למיפרך מדרב גידל, וי"ל דניחא ליה למיפרך [מדר"ג] משום דמפרש בהדיא דתוך עשרה הויא כרמלית ובעשרה הויא רה"י, ויש לפרש דהכא מיירי כשאין לה מחיצות מכל צד אלא שני מחיצות בלבד למאן דאמר שלש מחיצות דאורייתא, או שלש מחיצות למאן דאמר ארבע מחיצות דאורייתא, וא"ת ליפרוך ליה מלישנא דתופסת עד עשרה דמשמע דתוך עשרה הויא כרמלית, י"ל דאידך פירכא דרב גידל עדיפא ליה.
דעד עשרה [הוא] דהויא כרמלית למעלה מעשרה לא הויא כרמלית. פי' אלא מקום פטור, ולאו בדבר מסויים כגון עמוד או חריץ וכיוצא בו, דאי בדאית ביה [ארבעה] אפילו עשרה מצומצמות הוי רשות היחיד, ואי דלית ביה ארבעה אפי' למטה מעשרה הוי מקום פטור, אלא באויר דכרמלית מיירי שאינו עולה למעלה מעשרה במקום שאין בו מחיצות מכל צד, או בכותל הסמוך לבקעה וזרק ונח בפניה דבילה שמינה וכדפירש רש"י ז"ל.
[דף ז עמוד ב] ואם חקק בו ארבעה על ארבעה מותר לטלטל בכולו. פי' ומשמע אפילו החקק רחוק מן הכותל הרבה, וא"ת ומאי שנא גבי סוכה שאינה גבוהה עשרה וחקק בה להשלימה לעשרה דבעינן שיהא משפת חקק ולכותל פחות משלשה טפחים (סוכה ד' א'), י"ל דהתם בעינן מחיצות של סוכה, דרחמנא קפיד שיהיו לה דפנות, אבל הכא לא בעי אלא שיהא עומד מוקף מחיצות ושיראה עצמו תוך מחיצות.
חורי רשות היחיד. פי' שסתומים לחוץ ופתוחים לפנים דומיא דחקיקה דלעיל, דבהכי משתמש בו בפנים, וחורי רשות הרבים הוא בהיפך, ופלוגתא דאביי ורבא משלשה ועד עשרה דאילו בפחותות משלשה הא ודאי כלבוד דמי וכרשות הרבים, ואם גבוהים עשרה [מקום פטור] חשיב, אלא ודאי כדאמרן, וכ"פ הרמב"ם ז"ל.
הכא ניחא תשמישתיה. וא"ת [כיון] דלמטה מעשרה הם היכי ניחא תשמישתייהו דהא אמרינן בפ"ק דפסחים (ח' א') דחורי הבית התחתונים אין צריכים בדיקה משום דלא ניחא תשמישתייהו, י"ל דהתם לגבי בעל הבית שאינו מתיירא משום אדם, אבל בני רשות הרבים יותר מצניעים אותם בחורים התחתונים.
לוקמה בחור. [ד]שכיח טפי מדבלה שמנה.
שאני צרור וחפץ דהדרי וערבי. וא"ת והא ודאי משכחת לה דלא הדרי וערבי, י"ל דהכי קאמר דכיון דעל [הרוב] הדרי לא ניחא ליה לאוקמי מתני' בהכי.
לוקמה בחור. פי' לאו דוקא לוקמה, אלא הכי פירושו היכי פסיק ותני פטור ולא קתני חייב וכגון דאית ביה חור, דרבי מאיר סבר חוקקים להשלים, וא"ת ומנ"ל דמתניתין רבי מאיר, פירש ר"י ז"ל מדקתני סיפא למטה מעשרה [כזורק בארץ] ולא בעי מקום ארבעה, ולא נהירא דכותל שהוא [רחב] חשוב מקום ארבעה והכא בהכי עסקינן דאי לא במה חוקקים להשלים, ותדע דהא לא אישתמטינן לעיל למימר מהכא דרבי מאיר לא בעי מקום ארבעה, והנכון דמוקמינן ליה כרבי מאיר משום דהויא סתמא וסתם מתניתין רבי מאיר, וא"ת ובחור כל שהוא היאך אמר רבי מאיר חוקקים להשלים דהא התם גבי כיפה דאיפליגו בה במסכת יומא (י"א ב') ובפ"ק דעירובין (י"א ב') אמרינן דלא אמר רבי מאיר חוקקים להשלים אלא כשיש ברגליה שלשה טפחים ורחבה ארבעה טפחים ושהוא גבוה עשרה, אלא שלמעלה משלשה מתקצר על ידי עיגול הכיפה ואין בו רוחב ארבעה כדין פתח ובהא חוקקים להשלימו, אלמא [לא] אמר רבי מאיר חוקקים להשלים אלא כשיש לפנינו דבר חשוב, וי"ל דכל שהוא דאמרינן הכא לאו דוקא, אלא לומר שאין בו ארבעה על ארבעה, ומיירי כשיש בפיו ארבעה טפחים וארוך ארבעה אלא שהוא קצר, וכן תירץ הרב ז"ל, ויש שפירש דלגבי חור כשיש בו רחב טפח שיעור אהל דטומאה סגי.
אמר רב חסדא נעץ קנה וכו'. והא דרב חסדא [הלכתא] הוא דלפיכך פרכינן מינה להדיא, וק"ל דהא אמרינן לעיל (ד' א') להדיא והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, וי"ל דלא פרכינן התם אלא מהנחה דרשות הרבים או מעקירה דרשות היחיד ורשות הרבים והכי מתפרשא כולה סוגיא דהתם.
[דף ח עמוד א] באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וכו'. והא דלא אמרינן איפכא משום דאם כן אפילו רבי [לא] מחייב, דאפילו נימא שדי נופו בתר עיקרו הא בעינן מקום [ארבעה] וליכא.
אמר אביי זרק כוורת לרשות הרבים וכו'. טעמא דהאי מימרא שאין הזורק חייב אלא כשזורק כלי, אבל לא כשזורק רשות, כלומר דבר שגבוה עשרה ורחב ארבעה טפחים דהוי רשות היחיד, ולאפוקי דבר שהוא כשיעור כרמלית, שאין כרמלית בכלים, וטעם דבר זה פרש"י ז"ל לפי שלא מצינו במשכן שהיו זורקים רשויות אלא מחטין כדאיתא בפרק הזורק (לקמן צ"ו ב'), ותמוהין דבריו ז"ל דהתם בפרק הזורק הוה ס"ד מעיקרא דזריקת ארבע אמות ברשות הרבים גמרינן מזריקת מחטין, ואידחי ליה האי טעמא ואסיקנא דכל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה, וי"ל כי רבינו ז"ל סובר דלא אמרינן התם אלא גמירי לה דתהוי תולדה ולא תיהוי אב, וכן פירשו שם בירושלמי, ומכל מקום לפי פרש"י ז"ל אין דינו של אביי אלא בזורק ברשות הרבים גופה ולא בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, [ולישנא דאביי בזורק מרשות היחיד] לרשות הרבים משמע, דאי לא הוה ליה למימר זרק כוורת ברשות הרבים, והנכון שאין הטעם אלא משום דכל שהוא רשות היחיד כשנח ברשות הרבים [ברשות] עצמו הוא נח, ולא חשיבא הנחה ברשות הרבים, ואפילו דרך הוצאה, וכי נקט זורק חדא מינה נקט, אי נמי רבותא קמ"ל דאע"ג דזרק ליה כעין כלי לא מבטל חשיבותיה דהוי רשות.
אינה רחבה ששה חייב רחבה ששה פטור. ק"ל למה רחבה ששה דהא כי עבדת בתוכה מרובע של ארבעה על ארבעה הויא אלכסונן ששה טפחים פחות שני חומשים, לחשבון כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא ורחבו של עיגול אלכסונו של מרובע החקוק בתוכו ואם כן בששה פחות שני חומשי סגיא, תירץ רש"י ז"ל דאין הכי נמי ולחומרא לא דק שלא לפטרו עד שיהא בו ששה טפחים, ולא נהירא דהא קאמר [באינה] רחבה ששה חייב והוא פטור מן הדין וקא מייתי חולין לעזרה, והנכון כדפירש ר"ח ז"ל וריא"ף ז"ל דהכא מיירי שהיא רחבה ששה בהדי עובי המחיצות שהוא חומש מכאן וחומש מכאן, ואין המחיצות מחשבון רשות היחיד דבחללה משערינן, וא"ת אם כן למה שיערו עובי [שוליים] של הכוורת בגובה עשרה, י"ל דמשום דחזי לכפותו ולהשתמש בו וכדאמרינן בעירובין בפרק חלון (ע"ח א') אפשר דתלי ביה מידי ומשתמש ביה.
אי אפשר לקרומית של קנה האגם שלא יעלה למעלה מעשרה. פי' וכיון שלא נח כולו ברשות הרבים פטור, דלאו הנחה ברשות הרבים הוא, ואביי סבר דקרומיות לא חשיבי.
כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב. פי' דאפילו נימא כשהגיע לארץ פחות משלשה שהיא [כ]מונחת בקרקע, מכל מקום אין בכל הגובה אלא עשרה טפחים ותוך רשות הרבים מנחא.
שבעה ומחצה פטור. פי' דלאו דוקא שבעה ומחצה, אלא שבעה ושני משהויין כדפירש רש"י ז"ל, והכא בחיובא דק [לחומרא], ובפטורא לא דק לקולא.
ופרש"י ז"ל דהאי מימרא אאינה רחבה ששה קאי, דאילו רחבה ששה, בשבעה ומשהו סגי, דכי מטיא לפחות משלשה טפחים הויא כמונחת, והא איכא כוורת גבוהה עשרה ורחבה ששה שהוא פטור, ולא נהירא, כיון דנקיט ליה סתם, וטעמא דמילתא שלא פטרו למי שזורק רשות אלא כשהוא רשות גמור מעצמו, ולא בזורק מידו כלי, ולא מיבעיא לפרש"י ז"ל דלעיל [אלא] אפי' לפירושא דידן דכיון דכד (מסיעיה) [מטי] לר"ה אין כאן רשות היחיד הנחה ברשות הרבים חשיבא, וזה ברור.
והוי יודע דהכא לאו בלבוד בלחוד סגי לה, דהא משום הא לא חשבינן ליה כמונח כיון שהוא יורד והולך, אלא משום דאמרינן נמי גוד [אחית], וכי תימא א"כ נימא גוד אפילו ביותר משלשה כדאמרינן בעלמא, י"ל דהתם (עד) דאיכא מחיצה עשרה אם כן מחיצה עומדת במקומה, אבל בזה שהוא יורד אין לומר בו גוד אחית אלא בפחות משלשה שהוא כלבוד, וא"ת ולמה פטור דהא סוף סוף נחית ונייחא ברשות הרבים כולה, ולמה אינו כזורק דרך מקום פטור שהוא חייב, וי"ל דשאני הכא דבפחות משלשה חשבינן ליה כמונח על ידי גוד, (וכאלו) [ובדנח] פטור כדאיתא לקמן.
הכי גרסינן עמוד העומד ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו. ולא גרסינן ורחב ארבעה, דכיון דרבים מכתפין עליו חשיב רשות הרבים לא נפקא לן מינה מידי בין שיהא רחב ארבעה טפחים או פחות מארבעה.
גומא. פי' גומא ברשות הרבים ורבים משתמשים בה.
מאי. פי' וכשאינה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, דאם כן רשות היחיד גמורה היא כדתניא לעיל (ו' א') גבי חריץ, ומיהו מסתברא דלא בעינן גומא עמוקה [ט'] מצומצמות דבעמוד הוא דבעינן תשעה מצומצמות דבלאו הכי לא חזי לכתופי עליה, אבל בגומא כל שכן שמשתמשים בה טפי כשאינה נמוכה תשעה, והכי ריהטא כולה סוגיין.
גירסת הספרים הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך. ורש"י ז"ל מחיק ליה, דהילוך מאן דכר שמיה, ואין צריך, דהכי קאמר אף על גב דהילוך על ידי הדחק שמיה הילוך כדדייקינן לקמן ממתני', תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש.
פחות מכאן. הנכון כדפרש"י ז"ל פחות מכאן שאינה גבוהה עשרה או אינה [רחבה] ארבעה, וא"ת וכיון דרחבה ארבעה אף על פי שאינה גבוהה עשרה היאך מטלטלין, דהא כרמלית הוא, י"ל שלא תיקנו כרמלית בכלים אלא בדבר הקבוע בקרקע.
מאי לאו אסיפא. פי' לאו אפילו אסיפא דגומא שהיא ברשות הרבים שאינה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה מטלטלים מתוכה לרשות הרבים דכרשות הרבים חשיבא, וקשיא לרבא. ופרקינן לא ארישא. כלומר דאדרבה אשמעינן דלעולם הויא כדינא דרישא שאין מטלטלים לתוכה וכדרבא.
[דף ח עמוד ב] אמאי עירובו עירוב הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. פי' דסתם בור רחב ארבעה טפחים וכיון דגבוה עשרה הוה ליה רשות היחיד.
אלא לאו בבור דלית ביה עשרה. פי' והיינו דקאמר למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, והכי פירושו שאם קרקעית הבור למעלה מעשרה כלומר שאין בה עשרה טפחים, אפילו הוא רחב ארבעה טפחים מותר להוציא מתוכו [ו]לתוכו דכרשות הרבים דמי, וקשיא לרבא.
ורבי היא דאמר [כל דבר] שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. וק"ל דהא תנן (לקמן ל"ד א') דספק חשכה ספק אינה חשכה אין מטבילים את הכלים ואין מעשרין את הודאי, וההיא שבות דרבנן היא, ואם איתא דהויא דלא כרבי היכי לא אמרינן הכי בגמרא, י"ל שלא אמר רבי אלא בכרמלית דרבנן בלבד, והא נמי לצורך מצוה, דקסבר דאין מערבין אלא לדבר מצוה.
האי זירזא דקני וכו'. ולא דמי למגרר ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים שהוא חייב כדאיתא בכתובות (ל"א א'), דהתם עבד עקירה מעליא ממקומו הראשון, אבל הכא לא עקר מעולם כל הכלי ביחד.
לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ [מתחלת ארבע לסוף ארבע והעבירו] דרך עליו פטור פרש"י ז"ל שהעבירו... ורבא מקמ"ל בהא... שהוא חייב ויש מ"מ... ועי"ל אפי' ל. (בכת"י הניח כאן חלק הרבה שורות לסימן שחסר הרבה).
[דף ט עמוד א] חצי[ו] מקורה וחציו אינו מקורה וקירויו כלפי פנים פתח פתוח כלפנים וכו'. פרש"י ז"ל פתח פתוח כלפנים מה שהוא תחת הקורה דקא סבר מותר [להשתמש תחת הקורה, פתח נעול כלחוץ ואפי' תחת הקורה דליכא למימר יורד וסותם, דכל מחיצה שאין בין חלל ה]מחיצות ארבעה אינה מחיצה ולא שייך בה תורת גוד אחית מחיצות ע"כ, והא דפריש מרן ז"ל פתח פתוח כלפנים מה שתחת הקורה בלבד, אינו מחוור חדא דלישנא לא משמע הכי, ועוד שבירושלמי מפרש שכל האסקופה כלפנים, לפיכך הנכון כדמפרש הר"ז הלוי ז"ל שאפילו מה שעומד חוץ לקורה כלפנים, דכיון דקורה זו להכשיר המבוי היא באה וגם להכשיר תחתיה, וכל האסקופה היא מקום אחד, נגרר מה [ש]לחוץ כלפנים, דכיון שהקורה מתרת מקצת מתרת הכל הואיל וגבוהה [מרשות הרבים], אבל מה שפירש ר"ז ז"ל פתח נעול כלחוץ מה שהוא חוץ לקורה שהוא מגולה, אינו נכון, דכיון שאין בקורה ארבעה טפחים אין ראוי לומר בה פי תקרה יורד וסותם כדכתב רש"י ז"ל, וכיון שכן והמבוי נעול, היכי יש כח לקורה זו להתיר כנגדה.
והא דלא אוקמה באסקופת בית, פרש"י ז"ל הטעם משום דסתם תקרה שעל אסקופת בית רחבה ארבעה טפחים, ואפי' פתח נעול ראוי לומר בו פי תקרה יורד וסותם, וכן עיקר, ונראה דהוא הדין שבאסקופת בית אם אין בה ארבעה טפחים אפילו פתח [פתוח] הכל כלחוץ ואפילו תחת הקורה, דקורה זו דבית אינה באה להכשיר פנים ולא לעשות מחיצה, דדלתות הבית עבדי מחיצה דהנהו חשיבי טובא ועבידי לצניעותא טפי ועומדות לינעל, מה שאין כן בדלתות מבוי דלא חשיבי כולי האי, וקורה עיקר טפי להכשיר המבוי, וכן פירש ר"ז ז"ל.
והא דפרכינן לעיל מדרב דאמר תוך הפתח אף על פי שאין בו ארבעה טפחים צריך לחי אחר להתירו. ק"ל אמאי לא פרקינן הכא כדפרקינן בפ"ק דעירובין (ט' א') דפרכינן מינה לרבא דאמר מותר להשתמש בין הלחיים של מבוי, ופריק דהא דרב בפתוח לכרמלית, ומצא מין את מינו וניעור, ודרבא דפתוח לרשות הרבים וכיון דלא חשיב תוך הפתח באנפי נפשה בטיל הכא ובטיל הכא, [והכא] נמי נוקמה לברייתא דפתוח לרשות הרבים, י"ל דאכתי תיקשי לן סיפא פתח נעול אמאי הוי כלפי חוץ.
והא דאמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו. פי' להתיר תוך הפתח והכין משמע לישנא, וק"ל דהא אמרינן בפ"ק דעירובין (ה' א') איזהו מבוי שניתר [ב]לחי או קורה כל שארכו יותר על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו, וי"ל דהכא לחי החיצון הזה מתוך שמתיר תוך הפתח מתיר ג"כ (החיצוני) [המבוי] והפנימי חשיב כמאן דליתיה.
אומר היה רבי מאיר כל מקום שאתה מוצא שני רשויות וכו'. יש מקשים מאי קמ"ל רב יצחק, מתני' היא בפרק כל גגות (עירובין פ"ט א') רבי מאיר אומר כל גגות העיר רשות אחת הן ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, וכדמסקינן התם דהיינו משום הא דר' יצחק, י"ל דר' יצחק טעמא דרבי מאיר קמ"ל, דהוא משום גזירת תל ברשות הרבים, דדילמא הוה ס"ד דטעמא דידיה משום דדיורים חלוקים למטה, ולפיכך הם חלוקין גם למעלה כשהם בגובה עשרה, וא"ת ולר"מ היאך מוציאים מבית לעליה, י"ל דבדידיה ליכא משום גזירת תל ברשות הרבים, דבתל או עמוד ברשות הרבים אתי למיטעי שהוא בטל לגבי רשות הרבים כיון שעומד בתוכו, אבל בעליה וכיוצא בה שהוא דבר חשוב לא טעו, וא"ת והאיך אנו מניחים על התיבה שבבית הכנסת שום דבר, וי"ל דהא אמרינן בפרק כל גגות שלא אמר רבי מאיר אלא במידי דקביע בקרקע כגון תל ועמוד ואמת הרחיים, ותיבה זו לא קביע כולי האי, אי נמי דהא לא קיי"ל כר"מ, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא כרבי שמעון (עירובין צ"א א'), ואף על גב דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ואפי' היכא דפליג בהדי רבים, כדמוכח בפרק אף על פי (כתובות נ"ז א') גבי אסור לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה, אין למידין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ, ויש שפירש שאף ר"מ לא אמר בשתי רשויות דחד גברא, אלא בעמוד העומד בחצר השותפים או במבוי שלא עירבו, דהשתא איכא למיגזר גבי תל ברשות הרבים, דהא חזו דבית וחצר או בית ומבוי שתי רשויות ואסורים זה עם זה ואפ"ה משתמשים מן המבוי או מן החצר לעמוד, דאלמא עמוד אינו חולק לעצמו כשהוא בתוך רשות אחרת, ודברים של טעם הם, וגם רש"י ז"ל פירש כאן אסור לכתף עליו, מן החצרות, אבל לא משמע הכי מסוגיין, דהכא אוקימנא רישא באסקופת בית או אסקופת מבוי שעירבו, ובדידיה מיירי סיפא מסתמא, ובפרק כל גגות פרש"י ז"ל בהדיא דהא דר"מ איתא אפי' בשתי רשויות דחד גברא, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות.
[דף ט עמוד ב] גמ' לעולם אל ישב אדם סמוך למנחה גדולה. פוסק ר"י ז"ל כי האי אוקימתא, ולא כאוקימתא דרב אחא בר יעקב דאוקמה אפילו בתספורת דידן ובסעודה קטנה, דהנהו חששות רחוקות נינהו שישבר הזוג וכולהו אידך, ועוד דסוגיין לקמן דאמרינן מאימתי התחלת הדין משיתעטפו הדיינין לא שייך לאוקימתא דרב אחא דאוקמה בגמר דין, וכן הא דאמרינן דהתחלת סעודה משיתיר חגורה לא שייכא מסתמא אלא בסעודה גדולה, וזו אינה ראיה דמודה רב אחא דכי קתני סיפא ואם התחילו אין מפסיקין מיירי אפי' בסעודה גדולה ובתחלת דין, אלא דאיהו קאמר דרישא דאין מתחילין מיירי אפי' בסעודה קטנה ואפי' בגמר דין, אבל יש בירושלמי כדברי ר"י ז"ל, רבי יהושע בן לוי הוה מפקד לתלמידוי אי אית לכון אריסתון ומטא יומא לשית שעין צלו מנחתא והדר תפקו ע"כ, ופי' ארסוותן סעודה גדולה בלשון יוני, והגאונים ז"ל פסקו הלכה כלישנא בתרא דרב אחא לחומרא, וא"ת והא כולה שקלא וטריא אליבא דרבי יהושע בן לוי, דמשום קושיא דמקשינן [מ]מימריה עבדינן כל הני אוקימתי, ואילו בפרק תפלת השחר (ברכות כ"ח ב') אמרינן דלית הלכתא כרבי יהושע בן לוי, וי"ל דסברא דתלמודא הוא לאוקמי מתני' דאיתניא סתמא בכל מנחה ואפי' במנחה גדולה, אלא דמעיקרא אתינא למיפרך אי תיהוי מתני' תיובתיה דרבי יהושע בן לוי, ואנן פרקינן דלא קשיא עליה מתני', [ד]מתני' ודאי במנחה גדולה היא, והלכך פסק הלכה דלכתחלה אין מתחילים ואפי' סמוך למנחה גדולה, ואם התחיל אין מפסיקים כשיש שהות ביום, ואפי' אחר שהגיע זמן מנחה קטנה, וכן עיקר, ושלא כדברי ר"ז ז"ל.
כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה. פירש ר"י ז"ל ואף על גב דלמאן דאמר רשות לאו דוקא רשות גמור, אלא לומר דלא הוי חובה, אבל לעולם מצוה איכא, דהא יעקב אבינו תיקנה, מכל מקום כיון דלאו חובה היא לגמרי לא מטרחינן ליה, כיון שיש שהות בלילה להתפלל.
[דף י עמוד א] משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וא"ת מכל מקום קושיא קמייתא איכא דמאי טריחותא למיסר המייניה, וי"ל דכיון דמשום הכון לקראת אלהיך ישראל [הוא] הוי (עובד) [טורח שצריך] לקשט בגדיו יפה.
הוו יתבי וגרסי ביני עמודי. פי' בבתים שהיו ברחבה שיש שם עמודים, כדאמרינן לעיל (ז' א') בין העמודים נדון ככרמלית, והיו עושים כן כדי שיהיו מצויין לדון את הרבים.
שלישית מאכל ליסטים. הקשו בתוספות אמאי לא יהיב ראב"ש [האי סימנא] לההוא פרוונקא דקא תפיס גנבי בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ג ב'), ויש מתרצים כי השר ההוא לא היה עומד אלא [עד] שלש שעות כבני מלכים כי שר גדול היה, ור"י ז"ל תירץ דכי אמרינן הכא שלישית מאכל ליסטים היינו שאוכלים בסתר, אבל בפני בני אדם חוזרים ואוכלים בארבע שעות.
אלא איפוך רביעית מאכל כל אדם חמישית [מאכל] פועלים ששית מאכל תלמידי חכמים. הקשו בתוספות למה שינה עכשו בהאי אוקימתא שעת תלמידי חכמים, ולא אוקמינהו בכלל כל אדם כדעבדינן מעיקרא, דהא אנן לא קשיא לן בתלמידי חכמים, ותירצו דקים להו דסעודת ת"ח מאוחרת שעה אחת [מ]סעודת פועלים, ומעיקרא הוה אתיא שפיר דהוה מקדימינן סעודת פועלים לכל אדם, ולי נראה דהא דאמרינן הכא ששית זמן תלמידי חכמים תשלום הברייתא הוא, אלא שהכניסו קושיא דר"פ ביני וביני, ודכותה בתלמודא.
מאי לאו הוא הדין למרחץ. מכאן מוכח דלא גרסינן במסכת נדרים (ז' א') בבעיא דרבינא הזמינו לבית המרחץ.
[דף י עמוד ב] שאני בית הכסא דנפיש זוהמיה. פי' כשהוא ישן, ולפיכך החמירו בו כשהוא חדש, ובעיא דרבינא לא איפשיטא ומדרבנן היא ולקולא, וכדפרישנא במסכת ברכות.
אבל שם גופיה אקרי שלום כדכתיב ויקרא לו ה' שלום. וא"ת ומה ראיה מהאי קרא, דהא בדידיה מתרגמינן קדם אלהא דעבד ליה שלים, וכדמתרגמינן באידך אלהא מהימנא, וי"ל דהכא מסברא ומעיקרא דקרא אמרינן ליה, ולרווחא דמילתא נקטינן תרגומא, דבלאו הכי נמי משמע האל הנאמן שם תואר, פי' שהוא נאמן לאחרים, מה שאין כן באידך דכתיב ויקרא לו יי' שלום, דלא משמע שם התואר, מדלא כתיב שלמן וחנון ורחום מותר להזכירם בכל מקום, דשמות תואר הם, וכן אדם נקרא כן כאמרם ז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום, וכן פירש הרב החסיד ז"ל [דאשכחן] זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק (תהלים קי"ב), דאירא את יי' דלעיל מינה קאי, וכתבו בתוספות שמכל מקום אפי' שלום מן השמות הנמחקים הוא, וכן (ה') אין נזהרין לכתבו בשטרות של רשות וכיוצא בו, והכין מוכח בשבועות (ל"ה ב'), ויש שנזהרים לכתבו חסר באגרות של רשות.
נתגלגל הדבר וירדו אבותנו [ל]מצרים. פי' כי גלות בין הבתרים לא נגזר במקום ידוע.
[דף יא עמוד א] כל עיר שגגותיה וכו'. אומר ר"ת שזהו כמנהגם שהיו דרין ומשתמשין בגגותם, אבל לדידן גגות העיר כקושקשי ואברוורי הוו, ומכל מקום צריך ליזהר לעשות בית הכנסת בגובהה של עיר, [ו]אעפ"כ לא נאמר שהעיר חרבה אלא בבתים השוים לבית הכנסת, כי אם הבתים בגבהה של עיר ובית הכנסת בנמוך אין לומר כן, ומכאן יש ללמוד שלא לעשות שום דירה על גג בית הכנסת.
ולא תחת חבר. פרש"י ז"ל שהם פרסיים, ולא נהירא דבפרק עשרה יוחסין (קדושין ע"ב א') אמרינן הראני חברים הראני פרסיים, אלא שם אומה אחרת היא שהיו רשעים ועזי פנים.
ולא תחת תלמידי חכמים. פי' לפי שאי אפשר ליזהר בכבודו ובמוראו כחובה, ועונשו מצוי.
עגלה תליתאה. פרש"י ז"ל שלישי לבטן, וההיא דבמסכת סנהדרין (ס"ה ב') דאיברי להו עגלה תליתאה, י"ל כעין תליתאה קאמר, והנכון דעגלה תליתאה היינו שהוא עומד על שליש גידולו והוא רך וטוב, וכדאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ ס"ח א') מטפל בעגלים עד שיהו משולשים.
ובו ביום. פי' דהכי עדיף טפי והוא דוחה שבת, אעפ"כ אם שגג או נאנס ולא התענה בו ביום, טוב הוא שיתענה למחר, אלא שאינו דוחה שבת ויום טוב אלא כשהוא בו ביום.
והא דאמרינן לוה אדם תעניתו ופורע. פי' אפילו אם קבל עליו יום מסוים, וכדכתיבנא בדוכתה בס"ד בשם רבינו הגדול ז"ל.
תנן התם לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים וכו' אא"כ הכניס ראשו ורובו במקום שהוא שותה. פרש"י ז"ל גזירה שמא יוציא הכלי לרשות שהוא עומד, והכין מוכח בדוכתה בפרק בתרא דעירובין, והתם אוקימנא דבהא וכיוצא בו מחפצים הצריכים לו כולי עלמא לא פליגי דגזרינן הואיל והוא צריך להם, אבל בחפצים שאינם צריכים לו בחוץ פלוגתא, דר"מ אוסר ורבנן שרו.
ורש"י ז"ל הקשה שם אמאי ליכא בהאי איסורא דאוריתא, שהרי כיון שמכניס המים לגופו כששותה אותן וגופו עומד ברשות אחרת הא איכא הוצאה והכנסה מרשות לרשות, דמחשבתו משויא ליה מקום, וכדאמרינן בהשתין ורק לרשות הרבים שהוא חייב, ותירץ הוא ז"ל דכיון דבפומיה מנח להו, ופיו עומד ברשות שהכלי והמים שם, הרי פיו מקום פטור דהתם חשיבא הנחה, אבל השתין ורק לרשות הרבים כולו עומד ברשות היחיד והוא רק ומשתין לרשות הרבים, וא"ת אפי' נימא דבפומיה חשיבה הנחה אמאי לא אסרינן לה משום דבתר הכי אזלא לגופו שעומד ברשות אחרת, והוה ליה כמוציא מחנות לפלטיא דרך [מקום פטור] שהוא אסור מדרבנן, וכדתניא לעיל (ח' ב') ובלבד שלא יחליפו, י"ל דהתם הוא דאיכא למיגזר דילמא מפיק ליה בלא הנחה במקום פטור, אבל הכא לא סגיא דלא לאנוחיה בפומיה כי שתייה, ואי איכא למגזר בהא היינו מאי דגזרינן שלא יוציא הכלי לרשות שהוא עומד בו.
ולפי שיטה זו, כשאדם עומד ברשות היחיד וראשו עומד ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, (ו)מותר הוא לרוק לכתחלה לרשות הרבים מן הטעם שאמרנו, כי הרוק חשוב הוא כאילו מונח בפומיה שהוא מקום פטור, והא דמיבעי לן התם (עירובין צ"ט א') גבי משתין בפי האמה ברשות הרבים מהו, היינו דוקא במי רגלים כי משנעקרים לא עבדי הנחה בפי האמה וכיורדים דרך סילון דמו, ועוד דפיו וראשו מידי דחשיב באנפי נפשיה וחולק רשות לעצמו מן הגוף, מה שאין כן באמה דהויא חד אבר ובתר גופא גריר.
ומיהו קשה מדאמרינן לעיל בפירקין (ג' ב') גבי הוציא ידו מליאה פירות לחוץ אדרבה משחשיכה דאי הדר שדי להו דאתי לידי חיוב חטאת לא נקנסיה, והיכי אתי לידי חיוב חטאת והלא כשהוציא ידו והיתה ידו פשוטה ונוחה הויא ליה הנחה במקום פטור, וכי הדר שדי להו [שדי להו] ממקום פטור דאוריתא לרשות הרבים, י"ל דההיא לא חשיבא הנחה במקום פטור כיון שלא באו הפירות לידו ממקום אחר, אלא שמאליו נח הדבר בידו מפני שהיו בידו [כ]שהוציאה, מה שאין כן הכא [ד]חשיבא הנחה במקום פטור כיון דעכשו נותן מיד בפיו, והתם נמי אילו החליפם מידו לידו תו ליכא חיוב חטאת, וא"ת א"כ היכי אמרינן דאתי לידי חיוב חטאת הא איפשר לו להחליפם, וי"ל כגון שהוציא ידו דרך נקב קטן שאינו יכול להוציא משם שתי ידיו. ולפי זה אמרו שאסור לרוק מי שעומד ברשות היחיד וראשו למעלה מעשרה ברשות הרבים כיון שלא בא שם הרוק ממקום אחר, וזה דוחק, ועוד דא"כ אמאי לא מפלגינן לעיל (ג' ב') כאן כשהוציא ידו דרך נקב גדול כאן כשהוציא דרך נקב קטן.
אבל הנכון דידו כיון שאין דרכה לעמוד פשוטה לא חשיבא הנחה כלל, ולעולם חשבינן לה כאילו גרירא בתר גופו, ולא הויא הנחה במקום פטור כיון שהפירות בידו כראשונה או שהחליפה, מעתה [י]הא מותר לרוק לרשות הרבים [כ]שעומד ברשות היחיד וראשו למעלה מעשרה ברשות הרבים, אעפ"כ החושש להחמיר תבא עליו ברכת טוב, ומיהו למבואות שלנו שהן כולם כרמלית מותר לרוק ודאי לדברי הכל, [דהא ל]דברי הכל מותר להחליף ברשויות דרבנן, כנ"ל.
[דף יא עמוד ב] וכן בגת לענין מעשר. פי' דלכולי עלמא לא חשיב שותה על הגת אלא כשראשו ורובו על הגת, וכדפרש"י ז"ל וכולה שמעתתא מפורשת יפה בחידושי'.
[דף יב עמוד א] הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. פרש"י ז"ל דפלוגתייהו בפרק המצניע (לקמן צ"ג ב') דתנן המוציא את המת לרשות הרבים חייב ור"ש פוטר, ותימה לן מנ"ל דההיא סתמא רבי יהודה היא דילמא ר"מ היא, י"ל דלעיל מיניה קתני סתמא המוציא את הככר לרשות הרבים [חייב] הוציאוהו שנים פטורין, ומיירי כשזה יכול וזה יכול ואתיא כרבי יהודה דברייתא דהתם, דאילו ר"מ חיובי מחייב, עוד מצינו מקום אחר לרבי יהודה, דתנן בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קכ"א א') כופין קערה על הנר וכו' ועל עקרב שלא ישך אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת, וההיא מלאכה שאינה צריכה לגוף היא, וכדמוכח בפרק האורג (לקמן ק"ז א') דאמרינן הצד נחש אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, ומאן תנא רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה (ק"ז ב').
וקשיא לי אשמעתין דאמרינן לעיל גבי זב דכל היכא דצריך ליה טפי לזיבה דידיה מיחייב, ואדרבה ליהוי כמלבוש ותשתרי, וכדאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ס"ד ב') דשרי לצאת במוך שהתקינה לנדתה, וי"ל דהתם הוא מוך שמהודק יפה שם, וגם צריכה לו כדי שלא יצער הדם בגופה ולהכי חשיב מלבוש, אבל הכא אצולי טינוף דבגדיו בעלמא הוא.
והיה על מצחו תמיד. פרש"י ז"ל קרא יתירא הוא. ותימה דהא איצטריך למישרייה שלא בשעת עבודה, וכדמוכח במסכת קידושין (ס"ו א') בעובדא דינאי המלך שהקים להם בציץ שבין עיניו, וכי אמרינן (יומא ז' ב') דציץ בין ישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה, מפני שהרשות בידו לסלקו שלא בשעת עבודה, וחייב לסלקו בשעת שינה ובית הכסא וכיוצא בהם, וגם ביום הכפורים כשנכנס לפני לפנים, וי"ל דאפילו הכי מיסתייה דליכתוב והיה על מצחו (תמיד), מאי תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, וא"ת ולרבא (לעיל י"א ב') למה לי האי טעמא דתנא דבי שמואל, תיפוק לי דתפילין בשבת אין בהן חיוב חטאת, י"ל דשאני תפילין דכי מידכר בשבת לא מצי שדי להו, והוה לן למיעבד הרחקה יתירה אי לאו האי טעמא דתנא דבי שמואל.
ההורג כנה בשבת כאילו הורג גמל וכו'. ורבנן פליגי עליה ושרו להרוג אותו לכתחלה, וכדתניא רשב"ג אומר אין הורגים את המאכולת בשבת דברי ב"ש ובית הלל מתירים, והילכתא כוותייהו ואמרינן דרבא מקטע להו קטועי, ופרש"י ז"ל דבשבת קאמר וכנה ומאכולת האמור כאן הוא הנעשה בראש מזיעת הגוף הנקרא פודו"ל בלע"ז, וכן פר"ת ז"ל דכנה הוא המצוי בראש, כדאמרינן במדרש (קהלת פ"ה פי"ג) אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובן אדם תולעה לאחר מיתה, ובפרק כל היד (נדה כ' ב') סליקותא קטלי, ועל המסרק רגילין להרוג פודול שבראש, ואף על גב דבמכות מצרים כתיב (שמות ח') והך את עפר הארץ והיה לכנים, ובעפר אין רגילות להיות כי [אם] אותם הנקראות פוצא בלע"ז, ואשכחן נמי לשון מאכולת במסכת נדה (נ"ב ב') גבי כתמים דהיינו הנקרא פוצא, על כרחין מאכולת דשרו בית הלל אינו הפוצא, דההוא פרה ורבה, ודומיא דאילים ותחשים שהיו שוחטים במשכן, ועליו אמרו (ק"ז ב' עי"ש) שההורג פרעוש או הצד אותה חייב, אבל הפודול שהוא מזיעת אדם התירו רבנן ובית הלל, ואותו פרעוש הנקרא פוצא, אם עוקץ את האדם מותר לצודו אליבא דר"ש כצידת נחש כדי שלא יזיק, אבל אסור להורגו, וגם אסור לצוד כל זמן שאינו עוקץ אותו, ולא דמי לצד נחש כדי שלא ישכנו דהתם איכא סכנה קצת, כן פירש ר"ת ז"ל ור"י ז"ל, והגאונים ז"ל אמרו כי לא כל פרעוש אמרו חז"ל שהצד אותו או ההורגו חייב, אלא אותם שנקראים בלשון ערבי בראגי"ת כי הם פרים ורבים, אבל אותם שנעשים מעפר הארץ דינם ככנים, ואפשר שגם הם בכלל כנים [ד]מכת מצרים, וכן מאכולת שאמרו גבי כתמים, ואעפ"כ ראוי להחמיר.
[דף יב עמוד ב] כאן בענין אחד כאן בשתי ענינים. פירשו בתוספות דכי שרינן בענין אחד דוקא כשקורין בספר אחד, והוקשה להם מלילי יום הכפורים שקורים בבית הכנסת פיוטים לאור הנר יחידים, ותירצו דשאני התם דבני אדם זריזים ואימת יוהכ"פ עליהם, וכדאמרינן לקמן אימת רבן עליהם, הכא נמי אימת שמים עליהם, ובהגדה בלילי הפסח בשבת אין קורין בשני ספרים אלא למי שרגיל שאינו אלא כמסדר פרשיות.
קרא והטה. פירש ר"י ז"ל ובאת תקלה על ידו מפני שהוא כמזיד שבא לעבור על [דברי] חכמים, הא לאו הכי בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, ואין צורך לפירושו של ר"ת ז"ל בזה.
גירסת רש"י ז"ל איבעית אימא הא והא בשמש קבוע [וכו'] איבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי. וגירסא נכונה היא אלא שאין הפירוש מחוור כי הוא מחמיר בשמש קבוע ובדמשחא והדבר בהיפך, וכי תימא והא עובדא דסמוך שמש קבוע דר' ירמיה הוה והיכי מייתי לה על הא דאפליגו בשמש שאינו קבוע, כבר פרש"י ז"ל להא כי בביתו של רב אשי היו ונדון שם כשמש שאינו קבוע.
[דף יג עמוד א] מיתיבי רשב"ג אומר. וא"ת והא קתני מתני' בהדיא אבל הוא לא יקרא, י"ל דהתם שלא יקרא לבדו אבל עם התינוקות לעולם אימא לך יכול הוא לסדר כל הפרשה לעצמו דכשנים בענין אחד דמו, דמה לי שיסדר הוא לעצמו עם התינוקות או שיסדרו התינוקות עמו, והיינו קושיין מדרשב"ג, דקים לן דרשב"ג לא פליג, והיינו דפרקינן בלישנא בתרא שאני תינוקות דאימת רבם עליהם, כלומר ואין לדמות מה שהוא מסדר לעצמו עמהם למה שהן מסדרים עמו, ויש שפירשו דמסדר ראשי פרשיות היינו שליח ציבור שיכין אותם בלבו ולא יוציא בשפתיו, והיינו דקשיא לן כל הפרשה למה לא יסדר והתניא וכו', ואילו במתני' לא יקרא תנן שלא יוציא בשפתיו וכו', וכן פירש בעל התרומות, וכן הלכה כי התינוקות מסדרין לפני רבן אבל (הכא) הרב אינו מסדר ראשי פרשיות.
רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן. פי' ואביי דלא אמר הכי משמע דלית ליה דרוב עמי הארץ מעשרים הם, וק"ל דהא תלמודא אמר לה בכל דוכתא, ובמסכת ביצה (ל"ה ב') דייקינן לה ממתני', ולא עוד אלא דאביי ורבא תרוייהו אמרי הכי בפרק שני דכתובות (כ"ד א') אמר אביי בדמאי הקלו רוב עמי הארץ מעשרין הם, רבא אמר דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא כדשנינן, וי"ל דאביי אית ליה הכי אלא דקסבר דאפילו הכי חבר פרוש ראוי ליזהר ולחוש למיעוט עם הארץ דשכיח, ורבא סבר דלית ליה למיחש להכי משום מיעוטא, ומיהו ק"ל דבפרק הנזקין (גיטין ס"א א') משמע איפכא גבי הא דתנן משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית וכו' [אבל לא תבור ולא תטחן עמה] אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה [ובוררת וטוחנת עמה] ואמרינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי רוב עמי הארץ מעשרין הם, רבא אמר הכא בעם הארץ דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן, פי' אבל בדמאי לא תבור ולא תטחון דחיישינן למיעוטא, וי"ל דאביי מחמיר הכא במידי דאכילה טפי מהתם לסייעו במלאכה דחשש [מסייע עוברי] עבירה, ורבא סבר דאדרבה התם כיון דגזור רבנן בדמאי של עם הארץ (כלום) חשיב איסורא ביד כולם, והוה ליה מסייע ודאי בידי עוברי עבירה כיון שכבר גזרו עליו חכמים ועשאוהו כודאי, אבל הכא שאוכל עמו דבר מתוקן כראוי אין מונעים אותו מפני ספק שמאכילים היום או מחר דמאי כיון דרוב עם הארץ מעשרים הם, וא"ת והיאך אפשר לומר דרוב עם הארץ מעשרים הם דהא אמרינן בפרק בתרא דסוטה (מ"ח א') שלח רבי יוחנן בכל גבול ישראל ולא היו מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, י"ל שלא היו מפרישין כולם קאמר וגזר בשביל המיעוט, אי נמי בתר הכי איתכשור כשראו שהיו בדלים מהם.
ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. פי' ואביי דלא תריץ הכי סבר דהא ודאי לא שכיח גביה אלא בימי זובו שהוא כיוצא בו.
מהו שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה. פי' במטה אחת וכדפרש"י ז"ל וכדמוכח כולה סוגיין, ומייתי ראיה לאיסורא מעוף וגבינה בשולחן אחת דאסור וכש"כ הכא דאיכא יצה"ר טפי ואיכא חשש איסורא דאורייתא, דאילו בשר עוף בחלב דרבנן הוא, וק"ל טובא מאי קא מספקא לן והלא גדולה מזו אמרו שאינה מצעת לו את המטה בימי נדתה בפניו מיהת כדאיתא בכתובות (ס"א א'), וי"ל דההיא מימרא דרב הונא היא, וממתני' או מתניתא היא דבעו למיפשטה, ודכוותה בתלמודא כדפרישית בנדרים.
ופליגא דר' פדת. פרש"י ז"ל דאילו לר' פדת לא אסרה תורה בעריות אלא תשמיש המטה בלבד ממש, וכיון דכן ליכא לפרושי קרא דיחזקאל הוא בבגדו והיא בבגדה בעריות, ורבנן הוא דאסרו קירוב בשר ואסרו ג"כ הוא בבגדו והיא בבגדה בעריות, ודילמא באשתו נדה קירוב בשר גזרו, אבל לא כשהוא בבגדו והיא בבגדה, והקשו בתוספות ומאי עביד ר' פדת במתני' דלעיל, ולפי פי' רש"י ז"ל לאו קושיא דאיהו ז"ל פי' דרב יוסף הוא דפשיט ליה מדרשא דקרא דדריש איהו הכי, ובתוספות פירשו ופליגא דר' פדת הא דמפקת ליה מדרשא דהאי קרא דמשמע דהכי דינא מדאוריתא, ואילו ר' פדת סבר דלא אסרה תורה אלא גילוי עריות ממש, אבל מדרבנן מודה הוא דאסור, וההיא ברייתא אסמכתא דרבנן היא, ולי נראה דחס ושלום שיאמר ר' פדת שיהא קירוב בשר מותר בעריות ובנדה וכש"כ באשת איש, והכי פירושו ופליגא דר' פדת אהך ברייתא דדריש הכא לאיסור [הוא ב]בגדו [והיא] בבגדה, דאיהו לא דריש ליה אלא לקריבה של גילוי עריות, דהיינו קירוב בשר, כדקאמר קרא לא תקרבו לגלות ערוה, וכדאמר לה אליהו לקמן שהתורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לאסור קירוב בשר, אבל הוא בבגדו והיא בבגדה איסורא דרבנן הוא, וכן הלכה.
והא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. יש אומרים דבקערה אחת הוא דאסור, ונראין [ה]דברים דבשלחן אחד קאמר ואפילו כל אחד בקערה שלו כדריהטא כולה סוגיין וכפשטה דמתני', ועכשו נהגו לאכול בשלחן אחד, ויש אומרים דבשלחנות שלהם [שהיו] קטנות הוא דאסרו, וכל היכא דאיכא בניו ובני ביתו ודאי שרי, ובשר וגבינה נמי היכא דאיכא שינוי שרי כדמשמע לעיל קצת, וכן נהגו.
ופליגא דידיה אדידיה. פי' כי היה מיקל לעצמו לפי שמכיר ביצרו, וכההוא דאמר (ברכות כ' א') דמיין עילאי כי קאקי חיורי.
[דף יג עמוד ב] בימי ליבוניך מהו אצליך וכו'. פי' ימי ליבון הם ז' ימים נקיים שהחמירו בנות ישראל על עצמן, ותימה שהרי חומר בנות ישראל הוא לאחֵר זמן טבילתן עד שישלמו ז' ימים נקיים אבל מכל מקום מדאוריתא היא נדה גמורה עד שתטבול, ואם כן מה ראה התלמיד הזה להקל בימים הללו, ואליהו ג"כ מה ראה לשאול עוד על ימי ליבונה, והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל שדרכן היה לטבול אחר שטהורות בדין תורה, ואח"כ סופרות שבעה ימים נקיים וחוזרות וטובלות, ולפיכך היה זה מיקל כסבור שלא החמירו אלא בתשמיש בלבד אבל לא בקירוב בשר, כסבור דקירוב בשר דרבנן בעלמא הוא, ולפיכך הביא לן מן הכתוב שאומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שהקריבה כמעשה.
מטה אחת הואי. פי' שישנו שם ערומים רחוקים זה מזה ולא היה שם קירוב בשר ממש, ובמערבא אמרי כי היה סינר מפסיק בינו לבינה.
גרסינן אלו תנן הני דאמרן או דילמא ואלו תנן הני דבעינן למימר ת"ש אלו מן ההלכות. פי' אלו תנן הני דאמרן, וכן מנה הוא ז"ל לקמן אין פולין ואין קורין בכלל י"ח דבר, אבל תמיהא דבכל דוכתא משמע אלו הני דבעינן למימר כדתנן אלו נערות אלו הן הגולין ודכוותה טובא, ויש גורסין בהיפך ואלו תנן הני דאמרן או דילמא [אלו] תנן הני דבעינן למימר קמן ת"ש ואלו מן ההלכות וכו', ופירושה דאי אלו תנן לא משמע אלא הני דלקמן אבל אי ואלו תנן איכא למישמע הני דאמרן כי הוא לשון (קצר ו)קישור, ובעלמא אמרינן כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים, כלומר פעמים שהוא מוסיף על הראשונים, וכן פירשו בתוספות, וכן לגירסא זו אין פולין ואין קורין ממנין י"ח דבר הם, ויש גורסים כגירסת רש"י ז"ל אלא דגרסי ת"ש ואלו מן ההלכות וכו', [ו]לפי גירסא זו לא הוו אין פולין ואין קורין [מ]מנינא.
והא דאמרינן או דילמא אלו תנן הני דבעינן למימר קמן פרש"י ז"ל וקאי אאין שורין דיו וסמנין, וק"ל דאי אהנהו קאי נפישי להו י"ח דבר דהא בלא הני דמתני' איכא [י"ח] גזרות כדמנינן לקמן (י"ז ב'), וי"ל דאי אמרת אלו דבעינן למימר לא קאי אמה שגזרו בו ביום אלא על מה שנחלקו ונמנו.
ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. פי' דהיינו פסול גויה דאמרינן בעלמא (עירובין פ"ב ב'), והוא שיעור שתי ביצים משום דלא שכיח דשתי איניש ושדי משקין לפומיה עד דאכיל שתי ביצים, והקשה ר"ת ז"ל חדא דפסול גויה גזירה קדמונית עד שחשבו עליה במסכת יומא (פ' ב') דהויא דאוריתא, ואילו הני גזירות מידע ידעי, ועוד דפסול גויה אינו אלא פוסל הגוף כמשמעו שלא יאכל תרומה עד שיטבול, אבל לא שיהא פוסל תרומה במגע כדתנן הכא, לפיכך פירש ז"ל שזו גזירה אחרת היא באוכל [כ]ביצה מטעמא דלקמן וכדכתיב בתוספות ובחידושין, דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושדי משקים דתרומה בפומיה, וא"ת אי מהאי טעמא למה לא גזרו ג"כ שיפסול במעשר, י"ל שלא רצו לגזור אלא בתרומה החמורה וכדכתיב בה משמרת, וכדאמרינן ביבמות (ע"ג ב') מעשר הקל אמרה תורה וכו'.
[דף יד עמוד א] ופסיל להו. ולא נקט ומטמא להו, משום דלא שכיח דנגעי באחריני, דהא או בלע להו או שדי להו לארעא ובטלי.
הא שכיחא והא לא שכיחא. וא"ת וליגזרו הך דלא שכיח ותו לא צריך, י"ל דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן מעיקרא, אלא בתר הכי גזרו בה לעשות סייג לאידך, וא"ת ותיפוק לי דאסרינן ליה מטעמא דדילמא אכיל אוכלים דתרומה והדר שדי בפומיה משקים טמאין, י"ל שזה אינו מאותו השם שנגזור מחמתו על מי שמטמא עצמו בתחלה קודם שיטעום תרומה.
והבא ראשו ורובו וכו'. יפה מפורש בחידושים.
מפני שהידים עסקניות. פירשו הראשונים ז"ל דדילמא נגע בטומאה ולאו אדעתיה, והקשה רש"י ז"ל דא"כ יהא צריך טבילה, ועוד שמא נגע בשרץ והוא ראשון לטומאה וראוי לטמא תרומה, ולאו קושיא [היא] דהכא חומר הוא שהחמירו ז"ל דיש לחוש, כדי שיהיה משמרם יפה, ולא רצו להחמיר לחוש יותר, וגם הספיק להם בטהרת נטילה, שאם לא כן יפסידו כל טהרות שבעולם, ורש"י ז"ל פירש עסקניות ליגע בגוף שהוא מזוהם אצל תרומה.
נקבר ערום ס"ד. תימא מאי קשיא ליה דאין הכי נמי מדה כנגד מדה, וי"ל שזה אינו עונש גדול וכפרה היא לו משום ואל עפר תשוב.
נקבר ערום בלא אותה מצוה. פי' מצות גלילה שעשה, ואינו נכון, והנכון שהפסיד אפי' שכר קריאה של אותה שעה.
[דף יד עמוד ב] הא תו למה לי. פי' בחידושים ובתוספות וכן כולה שמעתא.
ואילו שמאי והלל לא נחלקו אלא בג' מקומות. וא"ת ומאי קושיא דכיון דבי"ח דבר חזרו והישוו, לא מני להו רב הונא, וכדפרקינן לקמן (ט"ו א') גבי בוצר לגת, י"ל דהתם הוא דשתיק ליה הלל לשמאי באותו מעמד, מה שאין כן בזו שנחלקו כל היום. תוספות.
[דף טו עמוד א] אתא שלמה גזר לקדשים. ק"ל הא דאמרינן בפ"ק דפסחים (י"ט ב') אמר רבי עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש, ופרכינן ולימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש, ופרקינן ידים קודם גזרת כלים נשנו, ופרכינן והא ידים בו ביום נשנו, אלמא אפילו ידים דקדש בו ביום נשנו כשגזרו על ידים דתרומה, שהיו קודם לרבי עקיבא, וצ"ע.
שמאי אומר מקב חלה וכו'. פירש ר"ת דטעמא דשמאי דמשערינן בבעל הבית שמפריש חלה אחד מכ"ד, והלל משער בנחתום שמפריש חלה אחד ממ"ח, ובעינן שיעור חלה כביצה לכל הפחות, ובקב יש כ"ד ביצים, ובקביים יש מ"ח ביצים, וטעמא דרבנן כדפרש"י ז"ל, וכולה מפורשת בחידושים יפה.
דיין שעתן. ק"ל מאי דיין דקאמר, וי"ל כי הלל קדם לדבר אלא שמתוך ענותנותו חולק כבוד להקדים לשמאי, וכדרך שאמרו בפ"ק דעירובין (י"ג ב') בתלמידיהם, ולכן מקדים התנא בכל מקום דברי שמאי או תלמידיו לדברי הלל או תלמידיו, וי"ל דשמאי שאמר דיין שעתן היינו כל אותה שעה שבדקה בה ולא כשיעור וסת בלבד.
לא גרסינן במעשה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי ועל כלי זכוכית, דא"כ קשיא אאידך דיוסף בן יועזר, ואילו תלמודא לא פריק בהא מידי, ובתוספות גרסי ליה, ולא גרסי לקמן אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף וכו', וגרסי הכי אלא אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו ואתו בשמונים וגזור וקבלו מינייהו, והאמר אילפא וכו', כלומר מדקא משנינן הכי גם לקושיא דארץ העמים ולא פרקינן דאינהו גזור לתלות, מכלל דסבירא לן דגזור בארץ העמים בתחלה לשרוף בין אגושא בין אאוירא והאמר וכו', ואין כל זה מחוור להגיה גירסא שאינה בספרים כלל, והא [ד]לא משנינן אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו, משום דכי האי שינויא ליכא לשנויי מסברא, ולעיל (י"ד ב') דמשנינן הכי משום דהכי גמירי לה.
שלא דנו דיני נפשות. משום דכתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם וכדאמרינן בעלמא, ויש מקשים דהאי בזקן ממרא כתיב ומנא לן דילפינן מינה לעלמא שהרי זקן ממרא חמור משאר דיני נפשות, ולא עוד אלא דהאי בהמראתו כתיב ולא בקטלא דיליה, וי"ל דסברא הוא דלהכי אמר רחמנא אל המקום גבי המראתו לומר ששם בלבד השכינה שורה עליהם, ושם אלקי"ם ניצב בעדת אל, ולא חוצה לו.
[דף טו עמוד ב] וק"ל אשמעתין דאמרינן להדיא שגזרו על ארץ העמים על אוירא לתלות, ואילו במסכת נזיר (נ"ד ב') מיבעיא לן אי משום גושא או משום אוירא גזרו, ובמסכת כלים (אהלות פ"ב) תנן בהדיא אלו מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה ועפר ארץ העמים, וי"ל דמשנת כלים מקמי גזרה אחרונה נשנית, אי נמי התם לשרוף מיירי, אי נמי דהתם בעפר הבא מארץ העמים לארץ ישראל, וסוגיא דנזיר שם פירשתיה בס"ד.
הזפת והחמר בכלי זכוכית. פרש"י ז"ל אבל לא בטיט דכיון שעתיד ליפול מאליו אינו מקפיד עליו, ואינו מחוור דהא ודאי טפי קפיד עליה מזפת ומר, והנכון דלרבותא נקט זפת ומר דהוה ס"ד דמבטל ליה התם שכן דרך לביטוליה בכלים דעלמא, וכן פירשו בתוספות.
ר"מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד. פי' המעמיד [את] המשקה, ובהא הוא דפליגי רבנן, אבל במעמיד דבפרק במה אשה יוצאה (ס' א') שהוא מעמיד כל הכלי מודו רבנן שהולכים אחריו כדאיתא התם בסולם אחר שליבותיו וכו'.
כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכם אבר. דר"מ מטמא טומאה ישנה מדרבנן, ככלי מתכות, מפני שהאבר [מעמידו], וחכמים מטהרים דככלי זכוכית דיינינן ליה דלית להו טומאה ישנה, והקשו בתוספות חדא דבתוספתא (כלים ב"ב פ"ז) מייתי לה גבי כלי אבן דלא מקבלי טומאה, ועוד דכיון שלא היה שם אבר זה כשנטמאו היאך יחזרו לטומאה ישנה ככלי מתכות, והנכון דמיירי לענין טומאה [דמכאן ולהבא] דר"מ מטמא מן התורה ככלי מתכות וחכמים מטהרים מדאורייתא, א"נ כי לאחר שהטיף לתוכם אבר נטמאו וחזרו ונקבו ותיקנן דר"מ מטמא מדרבנן טומאה ישנה ורבנן מטהרים לגמרי, וא"ת ומנא לן דפליגי בהכל הולך אחר המעמיד, דילמא דכולי עלמא הלך אחר המעמיד ופלוגתייהו הכא אי חשיב אבר בזכוכית סתימה מעליא, וי"ל דקים ליה לתלמודא דבהא פליגי דהא מסתמא סתימה מעליא היא, ורבינו שמואל ז"ל לא גריס אלא דר"מ היא ותו לא (א"ה, עי' תו').
[דף טז עמוד א] ומיטמאין מאחוריהם ואין מיטמאים מגבם. פרש"י ז"ל מקבלים טומאה [מאחוריהם] דהיינו בית חקק שלהם שיש בו קבול ותוך, ואין מקבלים טומאה מדפנותיהם, וק"ל דהא תניא (תו"כ שמיני) מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמאים כלי חרס מאחוריהם ואין מיטמאין מאחוריהן, וי"ל דאחוריהם דהתם היינו גביהם דהכא, ולשון משותף הוא, וכן פירש רבינו שמשון ז"ל.
פשוטיהן טהורין. פי' ואפי' מדרבנן דהא טומאת כלי זכוכית דרבנן היא. ושלשה דינין יש בכלי עץ פשוטים כדכתיבנא בכמה דוכתי (ב"ב ס"ו א'), והא דלא חשיב הכא כלי חרס שפשוטיהם טהורים, תירץ רבינו שמשון ז"ל משום דהתם לא בעי קבול אלא תוך, דהא תנור שאין לו שוליים וקרקע עולם נחשתו והוא מיטמא מתוכו.
בטומאה דרבנן לא אחיתו להו רבנן טומאה. ק"ל דהא במסכת ע"ז (נ"ב א') בריתך כלי של ע"ז איבעיא לן אי חוזר לטומאתו ישנה, והא טומאת ע"ז דרבנן היא, וי"ל דשאני התם דהוי כלי מתכות דיש לו שם טומאה דאוריתא בעלמא, ומשום הכי מספקא לן, מה שאין כן בכלי זכוכית שאין לו טומאה מדאורייתא.
עבדו בהו רבנן הכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים. וא"ת והא איכא היכירא שאין חוזרין לטומאה ישנה, י"ל שבעיקר קבלת טומאה בעו למיעבד היכירא, וא"ת ואמאי לא משנינן הכי לעיל דלהכי מיטמו מגבן משום היכירא, וי"ל דלהיכירא דהוי דרבנן קולא הוא דעבדינן ולא לחומרא.
[דף טז עמוד ב] רב אשי אמר לעולם ככלי חרס דמיין. וק"ל דבפרק בתרא דע"ז (ע"ה ב') אמר רב אשי דכלי זכוכית צריכין טבילה, דכיון שנשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמיין, וי"ל דודאי כלי זכוכית דמי לכלי חרס ולכלי מתכות [נמי] דמו, והתם משום חומרא דכלי גוים דאיסור נחמיר בהו לשווינהו ככלי מתכות, אבל הכא אי עבדינן להו ככלי מתכות היה לנו לטמא פשוטיהן, דטעמא דפרקינן לעיל לא ניחא ליה לרב אשי, הילכך דלא לאפושי טומאות בטומאה דרבנן, הקלו ושוינהו ככלי חרס.
כלי מתכות דאורייתא נינהו דכתיב אך את הזהב וגו'. [וא"ת] והא ההוא קרא בכלי מדין כתיב משום גיעולי גוים, וי"ל דכיון דכתיב בפרשה תתחטאו, במי נדה יתחטא, לשון חיטוי היינו הזייה כתרגומו, וליכא הזאה אלא בטומאת מת, הילכך לענין טומאה נמי משתעי קרא.
מעשה בשל ציון המלכה וכו'. וא"ת ואמאי לא מייתינן מתני' דלעיל דקתני בהדיא שחוזרים לטומאתם ישנה, י"ל דניחא לן האי עובדא לפי שהיה שמעון בן שטח בזמנה, וכדאמרינן במסכת תעניות (כ"ג א' עי"ש) מעשה בשמעון בן שטח ושל ציון המלכה שהיו יורדים גשמים וכו'.
הניחא למאן דאמר לא לכל הטומאות אמרו. כתב רש"י ז"ל דלא ידענא היכן איפליגו בה, ואישתמיטתיה למרן ז"ל דמתני' היא במסכת כלים (פי"א מ"א) סיפא דמתני' דלעיל בכלי מתכות, דתנן נשברו טהרו חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתם ישנה, רשב"ג אומר לא כל הטומאות אמרו אלא לטומאת [הנפש] בלבד.
איכא בינייהו דרצפינהו מרצף. פי' ששברם היטב והוצרך לתקנם תיקון חדש, למאן דאמר שלא יקבנו פעם אחרת שלא בכדי טהרתו איכא, למ"ד שמא יאמרו טבילה בת יומא ליכא, שהרי ניכר בו שהוא חדש, ופנים חדשות באו לכאן, וכן פרש"י ז"ל, ועיקר.
ואידך מאי היא דתנן המניח כלים תחת הצנור לקבל מי גשמים. פי' ומן הכלים יורדים למקוה, אסור, אחד כלים גדולים. פי' שמחזיקים יותר מארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש שאינם מקבלים טומאה, ואחד כלים (טמאים) קטנים ואפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין במינם מקבל טומאה ולא חשיבי כלי לענין קבלת טומאה, אפ"ה פוסלים את המקוה, דלגבי פסול מקוה בכל שיש לו קבול סגי לן, ולאפוקי דבר שאין לו קבול, כגון טבלא שאין עליה לבזבז וכיוצא בו, ודוקא בשאובה בידי שמים, אבל שאובה בידי אדם בכל דבר נפסל ואפילו בחפניו וכש"כ בבגדיו, ולא התירו אלא לגיון שהתיזו מים ברגלי בהמה כדאיתא במסכת מקואות (תוספתא פ"ג ה"ג) וכדכתב ר' אברהם ז"ל בספרו, וא"ת ותיפוק ליה הכא משום צנור גופיה, י"ל דמיירי כשקבעו ולבסוף חקקו שאינו פוסל, אי נמי בצנור שאין לו בית קבול שאינו פוסל, וכדתנן (מקואות פ"ד מ"ג) סלון צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל את המקוה שלא נעשה לקבלה, וכדכתיבנא בבבא בתרא בפרק המוכר את הבית (ס"ה ב').
וב"ה מטהרים בשוכח. פי' דקסברי שלא פסלו חכמים אלא במניח במתכוין דקא מחשיב להו והוה ליה ברצון, אבל לא בשוכח דלא ניחא ליה, ואפי' למאן דאמר (ב"ב ס"ה ב') שיש פסול שאובה מדאורייתא קים להו דלא ליפסל רחמנא שאובה אלא בהכי.
ולר' יוסי דאמר עדיין היא מחלוקת. פי' ולא נמנו לגזור כלום, חסר להו י"ח דבר.
אמר רב נחמן בנות כותיים [נדות] מעריסתן בו ביום גזרו. ותימא אמאי מייתי הא טפי מאידך דלקמן, וי"ל דאינהו גמירי לאידך י"ח דבר בר מהא, כדמנינן להו לקמן בר מהא, וכי חסרה חדא מינייהו לשום תנא הוו מוקמי בדוכתה הא דרב נחמן לומר דאפשר דהא הוה במניינא, וכן תירצו לקמן לרבי טרפון לגירסת רש"י ז"ל, ומיהו ק"ל דהא בריש פרק בנות כותיים (נדה ל"ב א') אוקמוה להא דרב נחמן כרבי מאיר דאמר כותיים גרי אמת הן, ומטמאות בזיבה מדאורייתא אפי' בת יום אחד כבת ישראל, אלא דאינהו לא מפרשן להו דלית להו ההיא דרשא דדרשינן מואשה, והילכך ר"מ דחייש למיעוטא גזר הכא על כולן, וא"כ היכי מנינן לה הכא לר' יוסי דהא ר' יוסי אית ליה כותיים גירי אריות כדאיתא במנחות (ס"ו ב'), דקתני שתורמים משל כותיים על של גויים אבל [לא] משל כותיים על של ישראל, וי"ל דמתני' דהתם דקתני מפני שטומאתם בספק, דמשמע דאיכא איסורא דאורייתא, אוקמוה כר"מ, אבל בעיקר גזירה מודה ר' יוסי דאע"ג דגירי אריות הם גזרו בהם זיבה כדי שלא יטמעו בהם, ואף על פי שגזרו על בנות גויים שתהא בת שלש שנים ויום אחד מטמאה בזיבה, בכאן הפריזו לגזור אפי' מעריסתם מפני שהיו ישראל רגילים אצלם, וא"ת ואמאי לא פרכינן הכא דא"כ לרבי מאיר נפישי להו, וי"ל דכיון דאכתי לא שלים מניינא די"ח דבר ליכא למיפרך הכי.
ואידך כל המטלטלים. פרש"י ז"ל למעוטי מחוברים וכדתנן התם (אהלות פ"ח מ"ה) אלו לא מביאים ולא חוצצים הזרעים והירקות המחוברים לקרקע והקשה ר"י בעל התוספות ז"ל שאין לך דבר ראוי לעשות אהל כמחובר, ואותן זרעים וירקות שאמרו שם אינו אלא מפני שאין בהם ממש ועיקר, וכדרך שאמרו הברד והשלג והכפור והגליד והמלח ושם פי' אותם הירקות, אלא הכא כך יש לפרש למעוטי מחוברים שאין מביאים את הטומאה אלא בפותח טפח, כי לא היתה הגזרה אלא במטלטלים דומיא דמרדע.
[דף יז עמוד א] אמר רבי טרפון אקפח את בני שזו הלכה מקופחת. פי' לשון קללה ושבועה היא שיחסר את בניו אם אין הלכה זו מחוסרת ומחותכת, וחבירו במסכת זבחים (י"ג א') אקפח את בני אם לא שמעתי הפרש בין (ב)קבלה וזריקה, והא דלא קאמר הכא אם אין הלכה זו מקופחת, לישנא דשבועה הוא לאמרה פעמים בקוצר, כדכתיב חי פרעה אם תצאו מזה.
ששמע השומע וטעה. פי' כי הוראה נשאלה בבית המדרש והשומע לא הבין והחליף הדברים, ושמא כך היה מעשה כי האי, האיכר עובר ומרדע על כתפו, וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת, פי' טמאוהו מפני שנגע במרדע שהאהיל על המת שנטמא, דלטומאת עצמו בכל שהוא סגי ליה, והשומע סבור כי מטעם אהל טמאוהו ולא מטעם [נוגע], פרש"י ז"ל והם טמאוהו טומאת ערב מפני שנגע באב הטומאה ונעשה ראשון, והשומע סבור שטמאוהו מדין אהל טומאת שבעה והוא טעון הזייה, והקשו עליו בתוספות חדא דבמה טעה תלמיד זה אם שמע בפירוש שטמאוהו טומאת ערב, וכי לא היה חושש כי טומאת מגע היה, [ו]כי אין לנו במת טומאת מגע ליטמא טומאת ערב לכל הפחות, ואם לא שמע מנין ימי הטומאה כמו שנראה מדבריו ז"ל, למה לו לתלות כי ז' ימים טמאוהו עד שתלה הדבר בטומאת אהל, ואפי' לא היה יודע שיש טומאת מגע שהיא ז' ימים, ועוד היאך איפשר שלא טמאוהו בבית המדרש אלא טומאת ערב בלבד, דהא אפילו תימא דמרדע כלי שטף הוא ובכלי שטף לא אמרינן שהוא נעשה כחלל, מכל מקום הרי יש כאן טומאה בחיבורים דהיינו יקרב בדיקרב שהוא טומאת שבעה, כדאיתא במסכת ע"ז (ל"ז ב') ובכמה דוכתין.
לכך פירשו כי הם טמאוהו טומאת שבעה מטעם דיקרב בדיקרב, והתלמיד הזה לא היה בקי בדין זה, וכסבור שאין לנו טומאת שבעה במי שאינו נוגע במת אלא מחמת אהל, ולפיכך תלה לומר כי מטעם אהל טמאוהו, וזהו טעותו, וא"ת ומאי נפקא לן מינה כיון דבין הכי ובין הכי ראוי לטומאת שבעה ולהזיה, י"ל דנפקא לן מינה טובא דאי מדין מגע בעינן כלי הראוי לקבל הטומאה ולא חיישינן אם יש בו פותח טפח, ואם הוא מדין אהל הדבר בהיפך.
אמר רבי עקיבא אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין. פי' ולא טעה השומע כלל וכאשר סבור כן היה, כי מטעם אהל טמאוהו ואף על פי שאינו ראוי ליטמא מדין מגע, כיצד שיהיו כל המטלטלים מביאים את הטומאה על אדם הנושאם בעובי המרדע, פי' מגזירה דרבנן ולאו מדאורייתא, דהכא מיירי שאינו נוגע בהם אלא שנושאן וסדין מפסיק בינתים והוה ליה דיקרב בדיקרב בדיקרב, שאין בו מן התורה אלא טומאת ערב, אבל חכמים גזרו עליו טומאת שבעה כדין אהל, והטעם לא מפני שגזרו נושא אטו נוגע שהוא דיקרב בדיקרב, דא"כ אפי' בפחות מעובי מרדע נמי ובכל שהוא, אלא הטעם מפני שהעולם אינם בקיאין בטומאת דיקרב בדיקרב וכסבורים שהוא טהור, שאין לנו אלא טומאת מגע או טומאת אהל, וכשיראו שטמאו לנושא הזה כסבורים דמדין אהל [טמאוהו ויטעו לומר שטומאת אהל] היא טומאת ערב לפעמים, ומפני כן גזרו חכמים שיהא כאהל גמור לטמא טומאת שבעה, ולפיכך לא גזרו אלא כעובי המרדע שיש בהקיפו טפח, כדפריש ר' ינאי דבפחות מכאן לא טעו כלל, והיינו דקתני שיהו כל המטלטלים מביאים את הטומאה על האדם הנושאם בעובי המרדע, פי' מגזירה דרבנן, ועל עצמם, פי' לטמא וליטמא במגע בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים שנאהלין תחתיו, דלית בהו הך חששא דלעיל, בפותח טפח, כדין תורה.
וא"ת והמרדע היאך היה ראוי לקבל טומאת עצמו והלא פשוטי כלי עץ הוא שאין מקבלים שום טומאה, י"ל דכיון שהדרבן הוא של מתכת וגם יש בראשו השני חרחור של מתכת והוא כלי ברזל שחותכים בו שרשים המעכבים המחרישה, או שחופרין בו, כעין מר, הרי הוא נדון ככלי מתכות שהרי עיקרו ומעמידו מתכת, ומ"מ אין זה מחוור דא"כ היה לו לומר חרב [הרי] הוא כחלל דאפי' באהל אמרינן הכי כדכתיבנא בפרק לא יחפור (ב"ב כ' א') ונעשה אבי אבות, ואפי' שאר אדם וכלים היה לו לטמא טומאת שבעה ואפי' בכל שהוא נמי, ולא בעובי המרדע כדקאמר רבי עקיבא, אבל הנכון דמקבלי כלי עץ הוא חשוב המרדע, שהדרבן במרדע אינו קבוע שם אלא פעמים שמתירים אותו להצניעו כדי שלא יפגם, ופעמים שמניחים אותו, והנקב שבמרדע חשוב קבול, ואף על פי שעשוי למלאות, וכדאמרינן במסכת סוכה (י"ב ב') בהוצין נקבות, והכין משמע בפ"ק דחגיגה (ג' ב') דאמרינן אי מה דרבן מטלטל אף דברי תורה מטלטלים, ואמרינן נמי במסכת כלים (פכ"ה מ"ב) המרדע יש לו אחורים ותוך, אלמא מקבל(ים) טומאה הוא, כל זה שיטת ר"ת ורבינו יצחק ורבינו שמשון ז"ל, והיא הנכונה.
גירסת רש"י ז"ל וכן במקצת התוספות ולרבי טרפון דאמר אקפח את בני בצרי להו אמר רב נחמן בנות כותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו. פי' ורבי טרפון כרבי מאיר דלעיל דחשיב צנור, וק"ל אמאי לא פרכינן לקמן מדרבי טרפון כדפרכינן מדר' יוסי דאמרינן אלא לר' יוסי שבסרי הויין, וי"ל דחדא מינייהו נקטינן, והנכון דלא גרסינן ליה וליתיה בנוסחי דוקני, ומורי הרב ורבו הגדול ז"ל לא גרסי ליה.
ואידך הבוצר לגת שמאי אומר [הוכשר]. וא"ת וזו שהיא מחלוקת שמאי והלל וגזרתם, מי הכניסה בי"ח דבר שגזרו תלמידיהם כדאמרן לעיל (י"ד ב'), י"ל דהכא מתרצינן כדשנינן לעיל גבי ידים, והוא הדין לאידך.
אמר לו אם אתה מקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה. פירש ר"ת ז"ל דבדוקא קאמר ליה, הריני גוזר טומאה אף על המסיקה, דהכא ליכא טעמא לאיפלוגי בין בצירה למסיקה, והא דאמרינן בפ"ק דפסחים (ג' ב') בהנהו תרי תלמידי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, לאו משום דהכי דינא, אלא שהיו שונין משנתם כן על שהיה שמאי אומר כן בתחלה. והקשו עליו א"כ מתחלה מאי סבור שלא לגזור על המסיקה ולבסוף מאי סבור, ועוד דהא טעמי דאמרינן לקמן מפני מה גזרו על הבצירה לא שייכי במסיקה, וי"ל דאין הכי נמי דלא שייכי ביה, ומשום הכי לא היה שמאי גוזר עליה, וכיון שהקניטו הלל לומר שיבאו העולם לטעות בין מסיקה לבצירה שלא ידעו הטעם לחלק ביניהם, חזר וגזר אף על המסיקה אטו בצירה, דאי לאו הא לא קיימא [הא], כנ"ל לפי דברי ר"ת ז"ל, אבל יותר נראים דברי ר"י ז"ל דהכא מילתא בעלמא קאמר ליה, אבל לא גזרו אלא על הבצירה בלבד, דמשקה שלו חשוב משקה בכלים מזופפות, מה שאין כן בשל זיתים דמוהל בעלמא הוא ולא חשיב.
הניחא למ"ד כלי טמא. פרש"י ז"ל לא ידענא היכא, ואשתמיטתיה למרן ז"ל כי תוספתא היא במסכת מכשירין (פ"ב ה"ב) וכתובה בספר המאור.
גזרה משום הנושכות. כדפרש"י ז"ל וכדכתיבנא בחידושי'.
ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליו. פי' שיתחיל מיד לבצור בו, דאי לא מילתא דלא שכיחא הוא למיגזר אמטולתא.
[דף יז עמוד ב] אלא אמר רבה ישראל כיון דאיפשר להו למעבד כדשמואל וכו'. וא"ת תרומת מעשר דלית ליה דשמואל מאי אית ליה למימר, י"ל דההיא לויים מפרשי לה ולא חשידי, ואפילו למאן דסבר דישראל רשאי להפריש תרומת מעשר של לוי כדאיתא בפרק כל הגט (גיטין ל"א א'), הא לא שכיח כולי האי, אי נמי שלא רצו לחלק בתרומה, ובתוספות תירצו דהא אמרינן במסכת סוטה (מ"ח א') וכבר שלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישים אלא תרומה גדולה, ואמר להם בני כשם שהתרומה במיתה כך תרומת מעשר במיתה, הילכך אי חשידי כדמעיקרא אפרושי נמי [לא] ליפרשו, ואי לא חשידי מיהב יהבי ליה, ולא יגזלו את השבט, כתקנת יוחנן כהן גדול.
דילמא משהי ליה גביה ואתי בה לידי תקלה. פרש"י ז"ל הילכך גזרו בה שתהא גדוליה תרומה טמאה, ואינו נכון דהא אמרינן בפסחים (ל"ד א') שתילי תרומה ששתלן טהרו מלטמא ואסורין לאכול, ופרכינן מאחר שטהרו אמאי אסורין לאכול, ופרקינן מאי אסורין אסורין לזרים, הא לכהנים שריא, לכך יש לפרש דהכא לא גזרו רבנן אלא שתהא תרומה אבל לעולם פקעא טומאה מינה, ומיהו משום רווחא פורתא דבין טמאה לטהורה לא משהי לה כהן למיזרעה, ומשום דתהדר חולין הוא דהוי משהי לה.
וק"ל דהכא חיישינן לדברי הכל דילמא אתי בה לידי תקלה, ואילו בפ"ק דפסחים (כ' ב') נחלקו בה דקתני חבית יין של תרומה שנטמאת ב"ש אומרים תשפך חבל וב"ה אומרים תעשה זילוף, הרי דלא חייש בה לתקלה, וי"ל דהתם דאיכא הפסד מרובה בשפיכתו חששו לומר [תשפך] ולא חששו לתקלה, אבל הכא דליכא אלא הפסד מועט שהרי יכול להסיקה תחת תבשילו ולהריצה לפני כלבו חששו לתקלה.
הניחא לר"מ איכא תמני סרי. פרש"י ז"ל אין פולין ואין קורין ותשעה שבמשנה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני, ושבע דהכא, צנור ובנות כותיים ומרדע ובוצר לגת וגדולי תרומה ונותן כיסו לנכרי, ופתן ושמנן ויינן ובנותיהם דכולהו חשיבי חדא, כי על כולן גזרו משום בנותיהן, והקשו בתוספות אמאי לא חשיב לא יאכל הזב עם הזבה, דהא אלו מן ההלכות דתנן עלה קאי, כיון דקאי אאין פולין ואין קורין דלעיל טפי מיניה, ואף על גב דברייתא דאייתי לעיל (י"ג ב') לא קתני אלא אין פולין ואין קורין, רישא דמתני' קתני וכש"כ אידך, ולפיכך פירשו ז"ל דלא יאכל הזב ממנינא, אבל האוכל אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשבינן להו, אי נמי דהנהו תרתי חשבינן להו, אבל הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו מים שאובים חשבינן חדא, שלא גזרו בטהור אלא משום לתא דטמא, וכדאיתא לעיל בגמרא (י"ד א') וכולה חדא גזירה הואי.
ולפי הגירסא השלישית שכתבנו למעלה (י"ג ב') ת"ש אין פולין ואין קורין ואלו מן ההלכות ש"מ ואלו תנן, הלין דבעינן למימר, אין פולין ואין קורין ולא יאכל הזב לא הוו ממנינא, ואפיק הני תלתא, ופתן ושמנן ויינן ובנותיהן דלא חשיב להו רש"י ז"ל ור"י ז"ל אלא בחדא, חשבינהו בארבע, דסוף סוף ארבע גזרות היו, וזו שיטת רבינו הגדול ומורי הרב נר"ו.
ועל בנותיהן משום דבר אחר. פי' משום ע"ז, וא"ת דבשלמא למאן דמפרש התם במסכת ע"ז (ל"ו ב') דבנותיהם היינו יחוד בנותיהם, היינו דגזרו בה משום ע"ז, אלא למאן דאמר שתהא בת שלש שנים ויום אחד מטמאה בזיבה מאי משום דבר אחר, וי"ל דהא נמי גזרו כדי לעשות הרחקה ממגען כדי להרחיק מע"ז.
ועל דבר אחר משום דבר אחר. פרש"י ז"ל על דבר אחר שלא נזכר כאן, מפני דבר אחר שלא נזכר כאן, כלומר דלע"ז קרי לעיל דבר אחר משום כינוי, אבל הכא קרי להו דבר אחר לומר שלא היו בגזירת פתן ויינן ושמנן ובנותיהן, והיינו דאתיא שפיר לרש"י ז"ל הא דפרכינן לקמן ולרבי מאיר [תשסרי] הויין, דאע"ג דרש"י פירש דפתן ויינן ושמנן ובנותיהם חדא, ליכא למימר דהא נמי כחדא חשיב להו בהדייהו, דהא לכולי עלמא גזירה אחריתי הואי, דענין בפני עצמו הוא, ולא שייך בפתן וחבריו.
גזרו על תינוק וכו'. ואיפשר שלא גזרו עליו אלא כשהוא בן ט' שנים ויום אחד דחזי לביאה כשם שלא גזרו על גויה פחותה מבת שלש שנים (עי' ע"ז ל"ו ב').
אי הכי לרבי מאיר תשסרי הויין. ולא מצי לשנויי ליה דילמא רבי מאיר לית ליה דרבי עקיבא, דהא פרישנא לעיל דאף רבי טרפון לא נחלק בה, +א"ה, עי' בדברי רבנו לעיל א' ד"ה גירסת, והכונה למש"כ שם והנכון דלא גרסינן ליה כו', והיינו לפי דר"ט הודה לר"ע, וכמש"כ שם הרמב"ן, ואולי חסר שם בדברי רבנו.+ וגם [לגירסת] רש"י ז"ל נמי ליכא לשנויי הכי, דהא רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא היה.
גירסת רש"י ז"ל אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא חשיב להו. ויש גורסים אוכלים ומשקים בחדא חשיב להו. פי' דהאוכל אוכלין [טמאים] ושותה משקים טמאים בחדא חשיב להו, וזו יותר נכונה, דהא בגמרא אקשינן עלה לעיל (י"ד א') דהיינו הך.
מתניתין אין שורין דיו וכו'. פלוגתייהו בשביתת כלים כדאיתא בגמרא, ומכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שהדיו האמור בתלמוד הראוי לספר תורה ותפילין ומזוזות אינו דיו של עפצים, דההוא לח הוא ולא שייך ביה שרייה, וי"ל דהכא סמנין של דיו שאנו שורין קודם הבישול קאמר.
[דף יח עמוד א] מאן תנא דנתינת מים [לדיו] זו היא שרייתו. פי' לאו דוקא אלא לומר שאינו צריך מעשה אחר, ולמעוטי גיבול ולישה כי שרייתו זו היא גיבולו, וכדמוכחא מילתא בסוגיין. וא"ת ומנ"ל דתנא דמתני' הכי סבירא ליה, י"ל דאי לאו הכי לא הוו אסרי ב"ש משום שביתת כלים, שלא אסרו אלא בדבר שהוא מלאכה מן התורה, וא"ת והא קתני אין טוענין עמו ולא מוכרין עמו והנהו אפי' בשבת אינן אלא משום שבות, וי"ל דהתם בדבר שגופו החמירו אבל בכליו לא אסרו אלא מלאכה של תורה.
מידי גבי הדדי תניא. ק"ל אמאי לא אכרח ליה דאפילו באפר דלאו בר גיבול הוא פליג ר' יוסי, כדאכרחינן ליה לאביי בפרק מי שהחשיך (קנ"ה ב') מדתניא אין נותנין מים למורסן בשבת דברי רבי [ר'] יוסי בר' יהודה אומר נותנים, [אלמא] אף על גב דמורסן לאו בר גבול הוא פליג ר' יוסי בר' יהודה דלא מחייב עד שיגבל, וי"ל דהוה דחינן הכא דדילמא שאני מורסן דהוי בר גיבול קצת, אבל [אפר] דלא הוי בר גיבול כלל דילמא מודה בה ר' יוסי בר יהודה. והלכתא כרבי מחבירו, ושמעינן מהכא שיש באפר משום גיבול לדברי הכל, ולא כמו שפירשו הרי"ף והרמב"ם ז"ל, והא דאמרינן במסכת יום טוב (ל"ב ב') וקטמא שרי, כבר פירשנוה יפה שם לדעת ר"ת ודעת מורי ז"ל בס"ד.
ת"ר פותקין מים לגינה ערב [שבת עם חשכה]. פי' קודם בין השמשות. [ומתמלאת והולכת] כל היום כולו. פי' [ו]לא חיישינן שמא יבא לתקן בו בשבת והוה ליה משקה שהוא אב מלאכה, ולא חיישינן נמי למה שהוא נהנה אחרי כן ממלאכה זו שנעשית בשבת בגרמתו.
ומניחין מוגמר וכו' ומניחים קלור על גבי העין ערב שבת ומתרפא והולך. ולא חיישינן שמא ימרח בשבת, וק"ל דהכא משמע דוקא שהניח קלור מערב שבת ואילו בפרק שמנה שרצים (ק"ח ב') שרי מר עוקבא לתת קילור על גב העין בשבת, וי"ל דהכא על גב העין ממש בתוכו, והתם על גביני עיניו, דעראי היא, וליכא למיחש לשחיקת סממנין.
אמר רבא מפני שמשמעת קול. פי' ואוושא מילתא, והוה ליה עובדין דחול, וכיון שהוא בביתו ותוך התחום אסור.
והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים. ואם תאמר מנ"ל דלבית הלל קאמר רב יוסף, י"ל משום דמסתמא מתניתא כהלכתא מוקמינן לה, ורש"י ז"ל פי' בענין אחר דמשמע לן דב"ש כיון דאסרי אונין ויורה משום שביתת כלים ואף על גב דלא עבדי מעשה, בכל שביתת כלים אסרו, ולא שרו במוגמר וגפרית כדשריא מתניתא, ואי איכא לאפלוגי בין כלים לכלים אליבא דב"ה הוא, והוא הדין דהוה לן לאקשויי אונין ויורה מ"ט שרו במתני' אלא דעדיפא לן למינקט הני דברייתא גופא. +א"ה, לפנינו בגמ' פריך מאונין של פשתן ומצודות חיה ועוף, וצ"ע.+
גירסת רש"י ז"ל והשתא דאמר ר' הושעיא אמר רב אשי מאן תנא שביתת כלים ב"ש ולא ב"ה [לב"ש בין קעביד מעשה בין דלא קעביד מעשה אסור לבית הלל] אף על גב וכו'. ויש גורסים והיא גירסת התוספות והשתא דאמר רב הושעיא אמר רב אשי מאן תנא שביתת כלים בית שמאי ולא בית הלל הא מני ב"ש היא. כלומר השתא דאמר ר' הושעיא אמר רב אשי דההיא מתניתא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים ב"ש היא, הא דרחיים ומוגמר וגפרית ב"ש היא ולא בית הלל, דלבית הלל לית להו שביתת כלים, כיון דאוקימנא אידך מתניתא כב"ש דוקא, ויש אומרים שכל זה מלשונו של רב הושעיא ורב אשי דקיימי כרב יוסף וכן כתב ר"ת ז"ל, וגם ר"ת ז"ל ורז"ל +א"ה, אולי חסר כאן דפסקו מהאי טעמא הלכה כרב יוסף+ אבל ר"ח ז"ל והגאונים ז"ל פסקו הלכה כרבה, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה, ועוד דכל היכא דאפשר לאוקמי מתניתא כבית הלל וכהלכתא מוקמינן, והא דרב הושעיא אמר רב אשי לא קשיא עליה דרבה, דהא דאמרינן הא מני ב"ש היא לישנא דגמרא הוא אליבא דרב יוסף, דמעיקרא ס"ד דרב יוסף אליבא דב"ה אמרה, וכיון דאמר רב הושעיא דב"ה לית להו שביתת כלים סבירא לן דרב יוסף נמי אליבא דב"ש אמרה, וא"ת אי כב"ש אמרה היכי אמר ליה לרבה ולימא מר משום שביתת כלים, והלא טפי עדיף מאי דמוקים לה רבה כב"ה, וי"ל דרב יוסף לא הוה ניחא ליה כלל ההוא טעמא דרבה ולא שמעה מעולם, ולהכי [אמר ליה] אמאי דחקת למימר כי האי טעמא, דהא עדיפא לך לאוקמה כב"ש, כך פירש ר"י ז"ל, אי נמי דרב יוסף אליבא דב"ה אמר לה ולית ליה הא דרב הושעיא, ותלמודא קאמר דהשתא דאיתמר הא דרב הושעיא אמר רב אשי, אי מוקמינן מתניתא כטעמא דרב יוסף מצטרכינן לאוקמה לדרב יוסף כב"ש, ולא ניחא לן בגווה, ונמצא פסקן של גאונים ז"ל קיים, וכן פסק הרמב"ם ז"ל.
[דף יח עמוד ב] דמפקר להו מפקורי. וא"ת והא קיי"ל בנדרים (מ"ה א') שאין הפקר אלא בפני שלשה, י"ל דההיא מדרבנן והכא ע"י הדחק אוקמוה אדאוריתא דמהני בינו לבין עצמו, וכדכתיבנא בפרק אלו מציאות (ב"מ ל' ב'), וכתבו בתוספות שאין ללמוד מכאן שיוכל אדם להשאיל בהמתו לגוי כשיפקיר אותה בינו לבין עצמו, כי לא התירו כאן אלא ע"י הדחק דלא סגיא בלאו הכי אליבא דב"ש, ומכל מקום אם הגוי גברא אלמא ונוטלה מביתו על כרחו, טוב הוא שיעשה כן בינו לבין עצמו כדי לתקן כל מה דאיפשר.
אסורין בכדי שיעשו. פי' שכן קנסו חכמים בכל דבר הנאסר מפני מעשה שבת, כשעשה במזיד, כדי שלא יהנה מאותו מעשה, ולאפוקי מוקצה וכיוצא בו דשרי למוצאי שבת לאלתר, וכדכתיבנא בפ"ק דחולין בס"ד.
גזירה שמא יחתה בגחלים. וא"ת כיון שלמוצאי שבת בעי לה מאי שנא מקדרה חייתא דאמרינן לקמן דשרי כיון דלמחר בעי לה, וי"ל דהכא ע"י שהעססיות והתורמוסין קשין מאוד וצריכין בישול גדול יום ולילה איכא למיחש לחתויי, ובחבית של מים איכא למיחש שמא יראה אותה מצטננת למחר סמוך לערב [ו]יחתה בגחלים כדי שתהא חמה למוצאי שבת לאלתר.
אי הכי מוגמר וגפרית נמי ליגזר. מכאן יש סיוע קצת דסבירא לן דההיא בית הלל הויא כסברא דשמא יחתה.
ודילמא מגיס ביורה עקורה וטוחה. פי' דכיון דטוחה ליכא למיגזר שמא יגיס, וא"ת דהא לקמן איכא מאן דחייש בברחא ושריק, [ו]פרש"י ז"ל שהיה טוח פי התנור, י"ל דהתם אינו טוח כל כך חבור יפה כמו כאן ובמעשה כל דהו קודם שיהא נזכר יסלק הכיסוי, והיינו דהתם איכא דבעי שריק וקשי ליה זיקא והכא סגי לן בטוחה, וא"ת גבי אונין נמי היכי סגי לן בטעמא דקשי ליה זיקא בלחוד אליבא דרב ירמיה מדיפתי דאסר לקמן בגדיא ולא שריק, וי"ל דשאני הכא דאית ליה פסידא בממונא טפי, אי נמי דהכא בדשריק נמי, ובתוספות פירשו עוד דשריק דאמרינן לקמן אין בו מריחה כלל אלא הידוק כיסוי התנור יפה, ולשון שריק דייק טפי כפי' רש"י ז"ל.
ויש שסוברין דאפי' עקורה מעל גבי האש יש בו משום מגיס בתבשיל, ואוסרין להגיס בקדרה המסולקת מעל גבי האור בעוד שהיא רותחת דהוה ליה מבשל, שהמגיס חייב משום בישול, כדאיתא ביום טוב (ביצה ל"ד א'), ואין זה נכון שלא אמרו שיש מגיס ביורה עקורה אלא בצבע, כי כל זמן שהוא מגיס בה מקליט הצבע יפה, אבל בתבשיל אין בו משום בישול דאוריתא אלא כשהוא על גבי האור וקודם שיגיע למאכל בן דרוסאי וחכמים אסרו להגיס בה אפי' לאחר בשול בעודה באש, אבל כשנעקרה מעל האש שרי, ובזה נתקיים מנהגנו, ובזה יש תירוץ למה שמקשים למה לא חששו גבי קדרה שמא יגיס, כמו שחששו שמא יחתה, וניבעי קדרה גרופה וטוחה, והטעם הוא משום דחששא [ד]שמא יחתה עדיפא טפי דאיתא לעולם כל זמן שהיא על גבי האש, ולהכי נקטינן טעמא דחיתוי דעדיף וכייל טפי.
אי בשיל שפיר דמי. פי' וכיון דנקיט לה סתם משמע דסבירא לן דאפי' מצטמק ויפה לו שרי.
בשיל ולא בשיל אסיר. וא"ת והא שרי חנניה כל שהגיע למאכל בן דרוסאי כדאיתא בפרק כירה (ל"ו ב'), לימא תיהוי הא דלא כחנניה, וי"ל דלחנניה מיירי הא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי.
ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי. פי' בלא גרופה וקטומה, דאילו בגרופה וקטומה לעולם שרי כדאיתא בפרק כירה, ומנהג שלנו קיים בלא גרופה וקטומה, ואפי' אליבא דרבנן דפליגי עליה דחנניה, מפני שבבין השמשות קדירותיו כבר נתבשלו עד שראויין לאכילה אלא שמצטמקים ויפה להם, ובאותם שלא הגיעו לכך צריך לגרוף או לקטום או למירמי ביה גרמא חייא, ואף על פי ששורת הדין דהלכה כחנניה כדבעינן למימר בדוכתא (ל"ז א') בס"ד.
האי בשרא דגדיא וכו'. כל השמועה הזאת דמכאן ואילך מיירי בצלי לתוך התנור, דבעי ליה למיכליה לאורתא, והיינו דלא שרי ליה כדשרינן בקדרה חייתא, דההיא מסתמא בעי ליה למחר.
ולרב אשי דשרי הא תנן אין צולין בשר וכו'. והא דלא פריך מדתנן (י"ט ב') משלשלין את הפסח ערב שבת, משום דבני חבורה זריזים הם, הא לאו הכי אסור, וי"ל משום דסבירא לן השתא מאי דמשנינן עליה לקמן בפירקין דשאני התם דלא מינתח וכי מפיק ליה לברא לא קשי ליה זיקא, ורב אשי איירי בדמינתח, ולהכי פרכינן מאין צולין בשר דמיירי בחתיכת בשר.
איכא דאמרי וכו' התם בבשרא אגומרי. פי' שהדבר קל לחתות בו מיד, אבל בצלי לתוך התנור ליכא למיחש לחיתויי לעולם, דאי מחתי ליה בתוך התנור נפיש קיטמא עליה ומפסיד ליה, ואי מפיק ליה לברא לא סגיא דלא קשי ליה זיקא קצת ואפי' לברחא וכן הלכתא דרב אשי רביה דרב ירמיה הוא.
והא דאמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. לאו למימרא דבברחא אסור כדדייק ריא"ף ז"ל, אלא לרווחא דמילתא נקט דגדיא, וקושטא דמילתא נמי דקרא חייא לבשרא דגדיא דמי בהא.
ובשרא אגומרי דשרינן הכא אם ניצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, פירשו הגאונים ז"ל דאפילו על הגחלים ממש, ואף על פי שמטלטל בו הגחלים כשבא ליטלו, אין בכך כלום, דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול בדבר שהוא לצורך אכילת שבת, כדבעינן למימר בפרק במה טומנים בס"ד (מ"ט א'), ואין צריך לומר דליכא בהא בסיס לדבר האסור, ואפילו היו הגחלים על הבשר, דהכא הגחלים תשמיש הם לבשר, אבל רש"י ז"ל פירש לקמן גבי חררה שטמנה בגחלים (קכ"ג א') שכבו עכשיו בשעת נטילה, שאם לא כבו אסור ליטלה משם, דמתוך שנהפכים מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות, וכדאיתא בזבחים (כריתות כ' א'), ולפי דבריו פירשו בתוספות דבשרא אגומרי [מיירי] שיש הפסק בינו ובין הגחלים, או שעומד מנגד לגחלים, ולאפוקי שאינו בתנור, ולפי שיטת הגאונים ז"ל יש לומר דכיון דכי שקיל ליה מן הגחלים (או שעומד) [אין דעתו] להבעיר ולא לכבות ואפשר שלא יכבה ולא יבעיר הוה ליה דבר שאין מתכוין שהוא מותר, ואתיא הא וההיא דחררה כפשטה אפי' בגחלים שלא כבו, וכן עיקר בעיני מורי הרב הגדול ז"ל, ואעפ"כ למעשה טוב לחוש לפרש"י ז"ל.
הא דתנן ב"ש אומרים אין מוכרים לגוי וכו'. תמיהא מילתא מ"ט דב"ש כיון שהגוי עושה לצרכו ולא לצרכנו כלל, והא אמרינן בכריתות (ט' א') דעבד ואמה התושבים עושים מלאכה לעצמם בשבת כישראל בחול, וכש"כ גוי שאם שבת חייב מיתה, וי"ל דטעמא דב"ש משום מראית העין, כשמוליך חפצים של ישראל נראה כאילו הוא עושה לצרכו ובשליחותו וב"ה לא חיישי להא, וכן פירש ר"י ז"ל, ודכולי עלמא אפילו לב"ה בשבת עצמו אסור ליתן לו שום חפץ להוליכו, דהשתא ודאי חיישינן למראית העין, וכן משכונו של גוי ביד ישראל, דהא מצי משתמיט מיניה שפיר, אבל כליו של גוי המופקדים ביד ישראל או מושאלים אם יש בו חשש איבה ולא מצי משתמיט ליה, שרי לאתויי ניהליה דלישקליה ולפקיה [ל]נפשיה, דבאיסור חששא דרבנן כי הא חיישינן לאיבה, אבל לקבל שום דבר שמביא הגוי בין בפרעון חובו בין בענין אחר אסור לסייעו כלל, דהא כל מאי דעביד לצורך ישראל עביד, וזה ברור.
ובכולן בית הלל מתירים עם השמש. פי' דכיון דקבלנות הוא כי עביד גוי מלאכה בשבת לנפשיה הוא דעביד, וכן הלכה, והקשה ר"ת ז"ל מהא דאמרינן במועד קטן (י"ב א') מקבלי קבולת תוך התחום אסור, ותירץ דההיא באבל דוקא ובחול דעשו חכמים שם חיזוק טפי, ולא נהירא, ואחרים תירצו דהא מיירי בדבר שאין בו מלאכה גמורה אלא תיקון קצת, וגם זה אינו, ועיקרם של דברים כדפריש דהתם בקבולת של בנין במחובר שעל הרוב דרך לעשותו בשכירות יום דהויא מלאכה דישראל, וכי עביד גוי בקבולת לית ליה קלא, ועוד שהוא עושה בביתו ונראה כשלוחו שעושה לצרכו, אבל הכא במטלטלים, ובביתו של גוי, שרי, דליכא אפי' מפני מראית העין, ובלבד שיתן לו סתם ולא יתנה עמו לעשות מלאכה זו בשבת, וכן אתה אומר דישראל וגוי שהם שותפים בקרקע או במטלטלין שהגוי עושה מלאכתו בשבת דלנפשיה עביד, כללו של דבר כל שכיר יום הוא מלאכה של ישראל, וכל קבולת ואריסות ושותפות הויא מלאכה של גוי, והיכא דאורחא למיעבד הכי שרי דאמרינן אריסותיה קא עביד (ע"ז כ"א ב'), אבל במידי דלא תלו באריסותיה וקבלנות כגון בנין אסור תוך התחום, וכן כל מלאכה שנעשית בביתו של ישראל אסור, והביא רבינו ז"ל ראיה מן הירושלמי שאמרו אומנים [עכו"ם] שהיו עושים מלאכה אצל ישראל בבתיהם מותר בביתו אסור, במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכיר אסור, ובמה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור, ובעיר אחרת בין בתלוש בין מחובר מותר, פי' בקבולת, וקבולת בתלוש דשרי, כשאין ישראל נהנה ממלאכתו בשבת, אבל אסור שיקצוץ עם הגוי בדבר ידוע שיעשה לו אש בשבת להתחמם בו או כיוצא בזה, וזה ברור, וכן כתוב בתוספות ובספר התרומות. (עי' עוד בדברי רבנו ע"ז כ"א ב').
ולא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי ב"ה. פרש"י ז"ל ולחלוק עם ת"ק בסברא דבית הלל.
[דף יט עמוד א] והא דתניא שנותנים מזונות לפני הגוים בשבת, ק"ל מאי שנא מחזיר שאין נותנים מזונות לפניו מפני שאין מזונותיו עלינו כדאיתא לקמן במכילתין (קנ"ה ב'), וגוי נמי אין מזונותיו עלינו כדאיתא בהדיא במסכת ביצה (כ"א ב') וכדאמרינן הכא דגוי לא רמי עילויה, תירץ ר"י ז"ל דלגבי איסורי תורה כההיא דהתם שלא לבשל לו ביום טוב אמרינן דאין מזונותיו עלינו, אבל לגבי דרבנן עשאוהו חכמים כאילו מזונותיו עלינו מפני דרכי שלום, דהא אמרינן (גיטין ס"א א') מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, עוד נ"ל לומר דהתם הוא גבי חזיר שרוב מזונותיו (של) לא חזו לאדם, אבל הכא שמזונות גוי ראויים לאדם והוו בר טלטול לגמרי, שרו רבנן לגבי גוי, כיון דליכא שום טירחא אלא טלטול בעלמא, וכן הורה הרב מורי ז"ל.
ת"ר לא ישכיר אדם כליו [לנכרי] ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר. ליכא לפרושי כדפרישו קצת רבנן ז"ל דמשמע מפרש"י ז"ל דאיסורא משום שביתת כלים כב"ש, ושכירות לאו דוקא, חדא היכי מוקמינן מתני' דלא כב"ה, ועוד ברביעי ובחמישי אמאי שרי, אבל הנכון כמו שפירש ר"י ז"ל [ד]דוקא נקט שכירות, ומשום שכר כליו נגעו בו, שאסור לו, כמו שכר גופו שהוא אסור לו, אלא א"כ כשהוא בהבלעה שהוא שכיר שבוע או חדש או שנה, כדאיתא בפרק הזהב (ב"מ נ"ח א'), והכא נמי להשאיל כליו מבעוד יום שרי לב"ה, אבל להשכירם אסור, דכיון שמתחיל גוי להשתמש בהן בשבת [אין] כאן הבלעה, ואפי' משכירו בדבר ידוע לכל אותם הימים, אבל כשמשכיר ברביעי ובחמישי הוי שכר שבת בהבלעה ושרי כיון שאינו משכיר לימים, ומכאן אתה למד דבהמתו שהוא מצווה על שביתתה אסור להשכירה אפי' באחד בשבת, אלא א"כ התנה שיחזירה לו קודם השבת, ולא יערים בדבר זה כשיודע שהולך למרחוק, ואם עשה כן עבר אדאוריתא, אבל שכרו מותר אם היה בדבר ידוע, אבל אם השכירה לימים לעולם בשבת אסור, ונוטלו מן הגוי, ונותנו לעני כשיודיעו בפירוש הענין, ולא לישתריש ליה במה שיש לו לתת לצדקה, ושומרי החומות אסור להם ליטול שכר שבת אלא בהבלעה, ופטור המשכיר מלפרוע לו השכר ההוא ואם תפס מפקינן מיניה.
כיוצא בו אין משלחים איגרות ביד גוי וכו'. לקמן מפרשינן לה, וכיון דשרי בחמישי בשבת ברביעי [לא כל שכן], והא דנקט רביעי משום דאמרינן בעלמא (פסחים ק"ו א') דמרביעי ואילך חשיב מקמי שבתא וכערב שבת ואפילו הכי שרי הכא.
כדי שיגיע לביתו. של האיש שנשתלחו לו. וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. פי' מן המקום שעומד שם מ[י] שנשתלחו לו, דכיון דלא ידעינן באי זה בית הוא עומד תלינן לקולא שהוא דר בבית הסמוך לחומה.
גירסת רש"י והא אמרת רישא אין משלחים כלל. פי' כשלא קצץ והיכי שרי הכא כלל בלא קציצה, ופרקינן דרישא דלא קביעא דוור במתא וסיפא בקביע דוור במתא, פי' שעומד הדוור קבוע באותו מקום שהולך שם השליח הזה, דליכא למיחש דילמא לא משכח ליה התם ומיצטריך למיזל בתריה לדוכתא אחרינא, דמהאי טעמא אסיר בדלא קביע דוור במתא, ואם התנה עמו שלא ילך אלא עד המקום ההוא כקבוע דוור דמי ושרי, ופי' דוור שלטון העיר, ולדוגמא נקטיה מפני שרוב אגרות משתלחות אליו, וזו שיטת רש"י ז"ל ור"י ז"ל, והיא נכונה, אבל הגאונים והריא"ף ז"ל פירשו בענין אחר שאינו מחוור.
וא"ת וברייתא דלעיל דקתני שאין משלחין איגרות ביד גוי בע"ש היכי דמי, אי כשקצץ הא שרינן הכא, ואי כשלא קצץ מה לי ערב שבת או רביעי וחמישי, בדוור דקביע או לא קביע תליא מילתא, י"ל לעולם כשלא קצץ וברביעי ובחמישי אף על גב דלא קביע דוור ליכא למיחש דמסתמא בשלשה ימים מטי לגביה, ואין זה נכון כי אפשר שהדרך רחוק שיש שם עד המקום ההוא שלשה ימים ויותר, והנכון דברייתא דלעיל כשקצץ ודומיא דשכירות כלים דרישא, אלא שקצץ עמו שילך לאלתר ולפיכך בע"ש אסור, אף על גב דלעיל תנן בכולם מתירים ב"ה עם השמש, שאני התם שנותן לו סתם, ועוד דהכא כיון שהאגרות של ישראל בידו וניכר הכתב של ישראל מינכרא מילתא שהוא כמתנה לעשות מלאכתו בשבת, והוה ליה כאומן גוי העושה מלאכתו בביתו של ישראל שהוא אסור אפילו בקציצה כדכתיבנא לעיל (י"ח ב'), ולהכי קתני אין משלחים אגרות, לאפוקי שליחות גרידא, כלומר [בלא] איגרת, וכן פירשו בתוספות.
נמצאת אומר דשכיר יום לעולם אסור אלא כשמגיע שם קודם השבת וקביע דוור במתא, ואם קצץ עמו שכר ושוכרו סתם, שלא התנה בכמה ימים ילך ואימתי הולך, מותר אפי' בע"ש, ואם השכיר ימים ידועים ללכת מיד, בע"ש אסור, וברביעי ובחמישי מותר, וכן פירש רבינו הגדול זצ"ל.
ת"ר אין מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם השבת וכו'. רש"י לא פירש בזה שום טעם, ורשב"ם ז"ל פירש דהא ב"ש [היא] דאסרי לתת עורות לעבדן גוי ואף על פי דקבלנות הוא, ה"נ אסרי ליכנס בספינה של גוי שעושה הגוי מלאכתו של ישראל להוליכם חוץ לתחום ואף על פי שעושה הגוי מלאכתו בקציצה, אבל לב"ה דשרו לעיל עם השמש ה"נ שרי, דכי עייל ישראל בספינה לא עביד איסורא, וכי הדר אזלא חוץ לתחום ממילא הוא דאזלא ולאו מידי עביד ישראל, ואינו מחוור לר"י ז"ל דהיכי פליגי רבי ורשב"ג אליבא דב"ש, ועוד דהיכא שנכנס ישראל בספינה כעושה בביתו של ישראל דמי, ועוד א"כ לדבריו יהא מותר ליכנס בה בשבת דהא איהו לא עביד מידי, אלא ודאי כיון דעייל התם על דעת ללכת חוץ לתחום איסורא קא עביד, וכדמוכח בפרק תולין (לקמן קל"ט ב') בעובדא דההוא מרבנן דניים במברא ועבר לאידך גיסא, דלא שרי ליה אלא משום דלא אמר מידי לגוי והויא הערמה דרבנן ושרי.
ור"ח ז"ל פי' דמתני' בזמן שהספינה גוששת ומשום גזרת תחומים, אבל כשהספינה הולכת למעלה מעשרה מותר שאין תחומין למעלה מעשרה, ומזה הטעם נהגו העם להפליג כיום בערב שבת, וכבר השיב עליו הריא"ף ז"ל דא"כ היכי קתני ספינה סתם, ועוד ברביעי וחמישי אמאי מותר, ועוד לדבר מצוה אמאי שרי, ובתוספות הקשו עוד דלשון מפליגים פלגו של ים משמע כדכתב רש"י ז"ל, ועוד דהתם בעירובין (מ"ג א') דאיבעיא לן אם יש תחומים למעלה מעשרה אם לאו אמאי לא מייתי הא מתניתא ולוקמה ברקק כדעבדינן במתני' אחריתי דהתם.
ויותר הוא נראה פי' ריא"ף ז"ל שהטעם מפני שההולך בים רוחו מיטרפת לאלתר כדכתיב (תהלים ק"ז) יחוגו וינועו כשכור, ואיכא ביטול עונג שבת, ולפיכך לדבר מצוה שרי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וברביעי וחמישי מותר שכבר הורגל בו קודם השבת, וקרוב לזה פי' הר"ז ז"ל שהאיסור מפני שפעמים באים לידי ספק סכנה ונראה כמתנה לחלל את השבת, וסמכו ענין לו הא דאין צרין על עיירות של גוים, ומ"מ לפי הדרכים האלו המנהג שנהגו להפליג בים בשבת מנהג באיסור.
ור"י ז"ל פי' שהאיסור הוא מפני גזירת שיטה על פני המים שנראה כמו שט, ושמא יעשה כלי של שייטין, או פן ינהג ישראל עצמו את הספינה ויוליכנה ארבע אמות בכרמלית, ומפני שזו חששא וגזירה התירו לדבר מצוה והתירו ברביעי וחמישי, ואין פי' זה מחוור, גם אין בו קיום למנהג.
והנכון והעיקר בזה מה שפי' רבינו הגדול ז"ל דמתני' בספינה שרובה ישראל או מחצה על מחצה, ויש במלחות הספינה כמה מלאכות של תורה, קושר ומתיר וכיוצא בו וכמה איסורין דרבנן, וכשנכנס שם בע"ש אף על פי שקבלנות היא מכל מקום נראית כאילו ישראל מצוה לו לעשות וכאילו עושה בשליחותו כיון שישראל שם ונראה כעושה מלאכת קבלנות בביתו של ישראל שהוא אסור, אבל ברביעי ובחמישי דלא מינכרא מילתא בשבת עשאוה כאילו הוא קבלת בנין חוץ לתחום שהוא מותר, ומזה הטעם התירוהו לדבר מצוה, וראיה לפי' זה מדתניא בתוספתא דמכילתין (פי"ד הי"ב) מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, סמכו ענין זה, כלומר כי טעם האיסור מפני שנראה כאילו עשה גוי בשביל ישראל, ועובדא דצורבא מרבנן דפ' תולין דאסיר לאיניש דעלמא, זהו מן הטעם הזה שהגוי מוליך המברא לצורך ישראל, ואף על פי שלא התנה עמו, ונראה כאילו עושה לצורך עצמו, הויא הערמה בדרבנן דלא שריא אלא לצורבא [מרבנן].
ובזה נתקיים המנהג שנהגו להפליג בים, דהשתא רוב ההולכים בספינה גוים ואדעתא דגוי עבדי, וכדאמרינן במרחץ המרחצת בשבת (לקמן קכ"ב א') והוא שעשה שם קידוש מע"ש לקנות בו שביתה, או שהיה שם בשעת בין השמשות כמו שנהגו, ולענין לצאת משם כבר התיר רבינו הגדול ז"ל משום דקיי"ל דאין תחומין למעלה מעשרה וכל הים כולו כארבע אמות דמי, ומותר לצאת משם וללכת עד אלפים אמה, וכשקונה שביתה מערב שבת ביבשה יש לחוש קצת אם יהא מותר לכתחלה לצאת, ובדוכתא בפרק מי שהוציאוהו [פירשתי] בס"ד, והיכא שנכנס בספינה ואפי' בשבת מותר ללכת את כולה ולטלטל בתוכה ואף על פי שהלך מחוץ לתחום, שהרי רב פסק (עירובין מ"ב ב') הלכה כר"ג אפי' בדיר וסהר אף על פי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום שנתנוהו גוים שם, והלכתא כרב באיסורי, וכן פסק ר"י והריא"ף ז"ל.
אין צרין על עיירות של גויים פחות מג' ימים. פי' מפני שנראה כבא לחלל את השבת, וגם שמבטל עונג שבת כדכתב הריא"ף ז"ל.
אמר רשב"ג נוהגים היו וכו'. פי' שהיו מחמירים על עצמם, והא דלא מנו ליה במסכת יום טוב (ביצה כ"א ב') באותם שלשה דברים שמנו שם, י"ל דהתם לא מנו אלא חומרי דמחמרי אנפשייהו ביום טוב, כדפירש ר"י ז"ל.
מדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסם וכו'. פי' ונפקא מינה למקח וממכר כעובדא דאביי, כי לשון חכמים עושר (כתובות ק"ג א').
מאי שנא כולהו דגזרי ב"ש וכו' אמרי כולהו אי עביד בשבת מיחייב חטאת גזרי ב"ש. תמיהא מילתא מאי גזרה, דהא איסורא דאוריתא הוא לב"ש משום שביתת כלים, ובתוספות תירצו דסוגיין הכא כרבה דפריש לעיל טעמא דריחים מפני שמשמעת את הקול, וס"ל דאפי' לב"ש ליכא במוגמר וגפרית ואונין ויורה וכל מידי דלא עביד מעשה משום שביתת כלים וברייתא דקתני ובכל אשר אמרתי אליכם לרבות שביתת כלים אליבא דב"ש היינו בכלים דעבידי מעשה, אבל טעמא דב"ש במתני' אינו אלא משום גזירה דילמא עביד בידים, וכל זה אינו מחוור, ויותר נראה לומר דגזרה דאמרינן הכא לאו גזירה דרבנן אלא איסורא וגזירה דאוריתא, דלב"ש איסור שביתת כלים מן התורה כדי שינוח ולא יבא לעשות מלאכה בעצמו, ובפ"ק דחולין (ו' א') נקטינן כרבי מאיר דגזר רובא אטו מיעוטא וכו', לומר דאסר מדינא דחייש למיעוטא, וכדכתיבנא התם, כנ"ל.
וכולה שמעתין דלעיל מוכח להדיא דאמירה לגוי שבות אף על פי שאמר לו בחול, שאפי' אמר לו כלום מבחול והגוי עושה לצרכו אין לו ליהנות על ידו וכדאיתא בכולה מכילתין, וכן פי' רש"י ז"ל בפרק מי שהחשיך, וכן נראה [ב]בבא מציעא כדכתיבנא התם בפרק השוכר (צ' א') בס"ד, וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל הגאונים וכתב הרב בעל התרומות אף על פי שאסור לומר לגוי מע"ש לעשות לו אש בשבת או להדליק לו את הנר ולעשות לו שום מלאכה ויש בו משום אמירה לגוי שבות, מותר לומר לעבד או לשפחה לאחר השבת למה לא עשית האש אתמול, אף על פי שזהו הערמה לעשות לשבת הבאה כך, ואין הדבר כך נכון בעיני כלל דהא כל שעושה גוי לצורך ישראל אסור אפי' עשה מעצמו, כדאיתא בהדיא בפרק כתבי הקדש (קכ"ב א') בנכרי שהדליק את הנר ועשה כבש לירד בה, וכש"כ בזה שהוא נותן לו ענין שיעשה לצרכו, שאפי' אומר לו למה לא עשית אש לצרכך אתמול והוא עושה בשבת הבאה כאילו לצורך עצמו, יש לחוש שאינו עושה אלא בשביל ישראל, וכן דנתי לפני מורי והודה לדברי.
מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי. לפי שיטת רש"י ז"ל ור"י ז"ל הכי פירושו מאן תנא דכל מידי שכבר התחיל לרסקו מבעוד יום ואח"כ נסחט מאליו שפיר דמי למיעבד הכי, ויהא משקה היוצא ממנו מותר באכילה לפי שאין בסחיטתו איסור תורה, דהא מהאי טעמא שרו ב"ש, משום דאפי' עביד הכי בידים לית בה חיוב חטאת כדאיתא לעיל, וכיון שאין בו איסור תורה ליכא למיסר משקה הזב ממנו גזרה שמא יסחוט, דלא אסרינן הכי במשקים שזבו אלא כשיש בסחיטה איסור תורה.
אמר ר' יוסי בר חנינא רבי ישמעאל היא דתנן בפ"ב דעדיות השום והבוסר והמלילות שרסקם מבעוד יום [רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך, פי'] ויניחנו שיגמר ויזוב מאליו ויהא מותר באכילה וכן פירש ר"י ז"ל.
ורבי עקיבא אמר לא יגמור. פרש"י ז"ל שאסור לו להניחם תחת כובדן כדי לגמור משתחשך, ולפי שיטה זו יגמור ולא יגמור לאו דוקא, אלא לומר שיגמור מאליו או שלא יגמור מאליו, ופירש ר"י ז"ל דע"כ יש לנו לפרש דרבי ישמעאל סבר דמילתא כי הא דאתיא ממילא לית בה חיוב חטאת. +א"ה, כאן חסר, ואולי צ"ל סבר דמותר באכילה בשבת, דאל"כ מנ"ל דסבר דמילתא כי הא כו'.+ עד שיודו ב"ש דלית בה משום שביתת כלים, דילמא מלאכה גמורה היא והא דשרי שיגמר מאליו היינו [משום] דסבר כב"ה דלית להו שביתת כלים אפי' במידי דהוא מלאכה גמורה כגון תנור יורה וריחים, אלא ודאי דרבי ישמעאל מתיר המשקה הזה באכילה כדפרש"י ז"ל, ומיהו ק"ל כיון דהכריחא דמילתא מהאי טעמא הוא, מנלן דרבי ישמעאל שרי המשקה באכילה, כיון דאמרת דיגמור היינו שיהא נגמר מאליו, וי"ל משום דפשיטא לן דלא אתא רבי ישמעאל להתיר גמר המלאכה, דהא פשיטא דלית לן שביתת כלים, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, אלא ודאי דלמישרי המשקה אתא, ומיהו מאי דפרש"י בדרבי עקיבא לא מחוור, דאמאי אסר רבי עקיבא שלא תגמר המלאכה מאליה, א"כ שויתיה לרבי עקיבא כבית שמאי.
לכך פירש ר"י ז"ל דרבי עקיבא הכי קאמר שלא יניחנו לגמור כדי לאוכלו כדאמר רבי ישמעאל, [כ]לומר [שה]משקה היוצא ממנו אסור גזרה שמא יסחוט בידים שהוא איסור תורה, ופשיטא לן דהא אתי רבי עקיבא לומר, ולא לאסור המלאכה מאליה, דהא [מ]תלמידיו של ב"ה הוא דלית להו שביתת כלים, והיינו דאמרינן דמתני' רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא, דעל כרחין לרבי עקיבא מאי דאתי בתר הכי ממילא הוא אסור, מפני שהוא דבר שחייבין עליו חטאת אם בא לעשות בידים, ולדבריו לא היו מודין ב"ש שיהא מותר לעשות מאליו כיון דאית להו שביתת כלים, ומיהו אפי' לרבי ישמעאל ולכולי עלמא אסור לסחוט בידים, באיסורא דרבנן, ורבי שמעון ור' אלעזר דלקמן לא התירו לסחוט אלא שאמרו שהמשקה היוצא ממנו מותר, והא דאמרינן מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי כבר פירשנוה דשפיר דמי דקאמרינן היינו למימרא דשפיר דמי למיעבד הכי, כלומר להניחו לזוב מאליו ולאכול אותו, דליכא לפרושי שפיר דמי לסחוט בידים, דהא אמתני' קיימינן ובמתני' לא שרי האי, וליכא לפרושי שפיר דמי להניחו שיזוב ואין בו איסור תורה, [ד]א"כ האי נפקותא לא מהני אלא אליבא דב"ש דאית להו שביתת כלים, לומר דבהא ליכא שביתת כלים, ומסתמא לא אתינן אנן למיעבד נפקותא אליבא דב"ש, אלא ה"פ כמו שאמרנו, וזו שיטת התוספות, ובודאי דלישנא דיגמור דקאמר רבי ישמעאל דחוק לפי שיטה זו.
לכך נראה למורינו ז"ל דלרבי ישמעאל אפי' לגמור בידים שרי, דלא חשיבא ליה מלאכה כלל, דכיון דריסקם מבעוד יום הרי הוא כאילו נגמרה כל מלאכתו, וכיון דשרי לסוחטו בידים פשיטא דמותר המשקה היוצא ממנו, והיינו דאמרינן מאן תנא דכל מידי כי הא דאתי ממילא שפיר דמי ואין בו משום מלאכה ולא עוד שאפי' לסחוט בידים מותר, רבי ישמעאל היא, וא"ת ודילמא מתני' דשרי לגמור מאליו ואין בו שביתת כלים לב"ש אפי' לרבי עקיבא היא, דרבי עקיבא לא אסר לגמור בידים אלא מדרבנן, י"ל דכיון דהא לא מיבריר ואפשר דרבי עקיבא מדאוריתא קא אסר, נקטינן לרבי ישמעאל דבריר טפי, והכין אורחא דתלמודא, אי נמי דקים לן דרבי עקיבא סתמא קאמר שלא יגמור כלל ואפי' מאליו, ולומר שהמשקה היוצא ממנו אסור גזירה שמא יסחוט, וא"כ סבירא ליה דסחיטתם איסור תורה ודלא כתנא דמתני', שאילו לא היה בו אלא איסורא דרבנן לא היה אוסר משקה היוצא ממנו משום גזירה דאיסורא דרבנן, וזה ברור.
[דף יט עמוד ב] ר' אלעזר אמר רבי אלעזר היא. פי' ר' אלעזר בן פדת אומר רבי אלעזר בן שמוע היא, דתנן חלות דבש שרסקם וכו' ור' אלעזר מתיר, פי' מתיר משקה היוצא מהם ולא גזרינן שמא יסחוט, דמדאוריתא שרי למיסחט, ואיפשר דשרי אפי' מדרבנן כפי הפירוש האחרון.
ור' יוסי בר' חנינא מ"ט לא אמר כר' אלעזר. פי' מ"ט אמר כרבי ישמעאל דוקא, דהא אפשר לאוקמה נמי כר' אלעזר בן שמוע.
ופרקינן אמר לך התם הוא דמעיקרא אוכל והשתא אוכל. פי' לאו דוקא אוכל גמור, דא"כ אוכלא דאיפרת הוא ואפי' בלא ריסוק נמי, אלא למימרא דקרוב הוא לאוכל, כי אף על פי שמעורב בו הפסולת והשתיה שבו, מ"מ האוכל ניכר ומסויים בו ואינו דומה לדש בתבואה, ומשום הכי אסרי רבנן דכיון דמעורב בו פסולת הרי הוא כמפרק גמור שהוא תולדה דדש.
והא כי אתא רב הושעיא אתא ואייתי מתניתא בידיה וכו'. ובפרק החבית (לקמן קמ"ה ב') פרכינן ורב הושעיא גברא יתירא אתא לאשמעינן, ומהדרינן טובא אתא לאשמעינן חלות דבש הוא דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא אבל זתים וענבים לא, קמ"ל דאפי' בזתים וענבים שרי ר' אלעזר, ותנא דמתני' דלא נקט [אלא] חלות דבש כח דרבנן ניחא ליה למינקט, ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא, ותנינא היתירא דר' אלעזר ורבי שמעון.
ור' אלעזר מאי טעמא לא אמר כר' יוסי בר חנינא. פי' דאע"ג דהא דר' אלעזר עדיפא משום מתניתא דאייתי רב הושעיא דאיירי בזתים וענבים כעין משנתינו, אנן הכי קאמרינן אמאי סיים כר' אלעזר דוקא, דהא מצי לאוקמה כרבי ישמעאל נמי, אי נמי דר' אלעזר לא נקט באוקמתיה מתניתא דרב הושעיא, ומתני' בלחוד נקט דלא איירי אלא בחלות דבש, וכיון דכן אידך דרבי ישמעאל הוה עדיפא ליה למינקט.
ומהדרינן ולאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן במחוסרים דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי במחוסרים שחיקה והני נמי כמחוסרים דיכה דמו. פי' ג' מלאכות הם, קטנה שבכולם ריסוק למעלה ממנה דיכה למעלה ממנה שחיקה ופריש רבי יוחנן דהיכא שמחוסרים אפי' דיכה שלא נעשה בהם אלא ריסוק אפילו רבי ישמעאל מודה דאסיר, כי פליגי במחוסרים שחיקה בלחוד שכבר נעשה בהם דיכה ומשום הכי לא אוקים רבי אלעזר מתני' כרבי ישמעאל דרבי ישמעאל [לא שרי] אלא במחוסרים שחיקה בלחוד, והני דמתני' דטוענים [קורת] בית הבד ועיגולי הגת כמחוסרים דיכה דמו, ולהכי אוקמה כר' אלעזר דאיירי בריסוק בלחוד שהם מחוסרים דיכה דדמיא למתני', והא דנקט כמחוסרים דיכה ולא קאמר והני מחוסרים דיכה, משום דטעינת בית הבד ועיגולי הגת טפי עדיף מריסוק וקצת דיכה יש בו אלא שאין בו דיכה שלימה, ולהכי אמרינן דאפילו הכי דינן כמחוסרים דיכה, אבל רש"י ז"ל גורס דהני מחוסרים דיכה.
וא"ת דכיון דרבי ישמעאל דקתני ריסקן אמרת ריסקן היינו דיכה ואינם מחוסרים [אלא] שחיקה, מנ"ל דריסקן [ד]קתני [בדר' אלעזר היינו במחוסרים אפי' דיכה וריסקן ממש קתני], י"ל דגבי דרבי ישמעאל כיון דקתני שום ומלילות שאין הריסוק עושה בהם מעשה [טפי] משמע לן דבהכי לא שרי רבי ישמעאל לגמור משתחשך, וע"כ לדיכה קרי ריסוק, ולא דק בלישניה, משום דהא פשיטא דהכי בעי למימר, אבל בדר' אלעזר דאיירי בחלות דבש דריסוק מהני בהו טובא לא מפקינן לישנא מפשטיה וריסוק ממש קאמר, ומיהו מדנקט רבי ישמעאל נמי בוסר גלי לן דאפי' בבוסר דהוי דומיא דזתים וענבים לא שרי אלא בלחוד לאחר דיכה, ולהכי לא אוקי מתני' כרבי ישמעאל.
אבל ר' יוסי בר חנינא משמע דלית ליה האי דרבי יוחנן וסבירא ליה דרבי ישמעאל ריסוק בלחוד קאמר, כי רחוק הוא לומר דאיהו סבר דמתני' כמחוסר שחיקה דמו, מדנקיט תלמודא בהדיא והני כמחוסרים דיכה דמו.
ואגב אורחין שמעינן מהכא דמתני' דקתני שטוענין בקורת בית הבד ועיגולי הגת, היינו זיתים וענבים שלמים שלא נעשית בהן שום מלאכה קודם לכך, דאי כפרש"י ז"ל שפירש לעיל שאין נותנים קורה על גבי זיתים עד שטוחנים אותם בריחיים, וכן ענבים דורך אותם תחלה, היכי אמרינן הכא דלבתר טעינה כמחוסרים דיכה דמו, אלא ודאי ליתיה לההוא פירושא.
ואמרינן הורה ר' יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל. ומסתברא דר' יוסי בר חנינא אזדא לטעמיה דאוקים מתני' כרבי ישמעאל ולהכי פסק כותיה, וכיון דמתני' מחוסרים דיכה שמעינן מינה דכל שריסקן מבעוד יום בלחוד יגמור משתחשך, וכן הלכה, ומיהו לפי שיטת ר"י ז"ל דוקא להתיר משקה היוצא מהם אבל לסחוט בידים אסור, ולפי הפירוש האחרון שהוא דעת מורי הרב ז"ל ודעת ר"ז ז"ל ואחרים עמו מותר אפי' לגמור בידים.
מעתה אותו בוסר שאנו דכין מע"ש הא ודאי אינו מחוסר אלא שחיקה, ולפי דעת מורי ז"ל מותר לסוחטו בשבת אפי' על גבי קערה, וכן היה הוא ז"ל מורה, אבל לדעת ר"י ז"ל אין להתירו לסחוט אלא א"כ על גבי הקדרה או קערה של אוכל, דהתם אפי' בוסר בעין מותר כדאיתא בפרק חבית (קמ"ד ב'), והענבים שאנו דורכין בגת פשיטא שאינם מחוסרים אלא [סחיטה] שמשקה היוצא מהן מותר לדברי הכל, ואין צריך לומר גיגיות של יין וקנקנים של יין שנותנים בהם קצת ענבים דרוכות שהוא מותר בשבת, אבל אותם קנקנים של יין שנותנים בהם ענבים שלמים והם מתבקעות מאליהן שם ביין הנקרא שיפה בלע"ז היה לנו לחוש, אבל הרב בעל התרומות ז"ל ואחרים מרבותי' ז"ל עמו התירו דכיון שיש שם צלול הרבה מערב שבת, אפי' יצא בשבת משקה מן הענבים מיעוט הוא, והרי הוא בטל ראשון ראשון ביין של היתר, כיון שלא היה בעינו מעולם.
שמן של בדדין. פרש"י ז"ל שמן המשתייר בחול תחת הטעינה של בית הבד, והוא מוקצה לשכרן של בדדין, ודמי לתמרא דעיסקא, ואיידי דאיירי לעיל בעניני בית הבד נקטה הכא, ואף על גב דלעיל לא איירי אלא כשיוצא השמן בשבת, ור"י ז"ל פירש דלא היא, [אלא] דומיא דלעיל דהיינו שמן שיצא בשבת מתחת הקורה שנטענה מבערב, וכיון שמבעוד יום לא הוי חזי הוי בשבת כמוקצה ונולד, ושמואל דשרי היינו משום דלית ליה מוקצה ונולד, אי נמי דהתם לא היתה קורה עליהם והיה יכול ליטלו בין השמשות, אבל הכא דאיכא קורה עליהם ולא היה יכול ליטלו משם בבין השמשות אסור מה שזב אחרי כן, וכן פירש בעל התרומות ז"ל.
הני כרכי דזוגי. פרש"י ז"ל מחצלאות שהן עומדות לכסות בהן פרקמטיא, והוו להו מוקצות לכך, רב אסר משום מוקצה, וליכא לפרושי משום מוקצה מחמת חסרון כיס, דא"כ אפי' לר"ש נמי אסירי, ואילו לקמן בסוף מכילתין (קנ"ו ב') מוכחינן מהא דרב כרבי יהודה סבירא ליה, אלא ודאי משום מוקצה דעלמא כתמרי דעיסקא אסר להו בטלטול. וק"ל דלקמן בפרק מפנין (קכ"ח א') אמרינן בשר תפוח רב הונא אמר מותר לטלטלו ופרכינן והא רב הונא תלמידי דרב הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה, ופרקינן במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה במוקצה לטלטול סבר לה כרבי שמעון, ואילו הכא אסר רב בטלטול.
ופירש ר"ת ז"ל דהני כרכי דזוגי הם מחצלאות של בדדין ומוקצות מחמת מיאוס נינהו ומשום הכי אסר רב לטלטלם כרבי יהודה, והא דמייתי ראיה לקמן במכילתין דרב ס"ל כרבי יהודה במוקצה מחמת איסור, מהא דמוקצה מחמת מיאוס, שפיר מוכחינן מיניה, דסבירא לן דמוקצה מחמת מיאוס קל ממוקצה מחמת איסור הוא, והא דאמרינן בפ"ק דחולין (י"ד ב') אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה, לרבי אליעזר במשכנו בשעת הלואתו והרבה כיוצא בזה. +א"ה, חסר כאן, ועי' תו', ואולי צ"ל דיחויא בעלמא הוא, ולא קאי במסקנא, וה"נ אשכחן ב"מ פ"ב א' אימור דשמעת ליה לר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו, וסוגיא דעלמא דאפי' במשכנו בשעת הלואתו אמרה, והרבה כיו"ב, ועי' בדברי רבנו שם.+ ומיהו אין [להביא] ראיה דמוקצה מחמת איסור עדיף מהא דאמרינן לקמן במכילתין (קנ"ז א') במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון ולא במוקצה מחמת איסור, דדילמא התם במוקצה מחמת איסור דדחייה ב[י]דים כגון נר שהדליקו בו באותה שבת.
ויש מפרשים לפי פרש"י ז"ל דכי אמרינן בטלטול סבר לה כרבי שמעון היינו במידי דחזי לאכילה, דכי אקצייה מאכילה אקצייה, אבל במידי דלא הוי אלא טלטול כרבי יהודה סבירא ליה, דודאי מטלטול אקצייה, דומיא למה שאמרו במסכת סוכה (ל"ז ב') גבי הדס של מצוה אסור להריח בו כדאמרינן התם.
ושמואל שרי. פי' דסבר כרבי שמעון דלית ליה מוקצה. יש מקשים דבפרק נוטל (קמ"ג א') לא מטלטל שמואל גרעיני פרסייתא אלא אגב ריפתא אלמא בנולד כרבי יהודה סבירא ליה, ומתרצים דהתם מחמיר על עצמו היה מפני שהוא אדם חשוב, וכדאמרינן התם (קמ"ב ב') אמר אביי [אי] לאו דאדם חשוב אנא כפא אכיפי למה לי.
הנהו תרי תלמידי חד מציל בחד מנא וחד מציל בארבעה וחמש מנא. פרש"י ז"ל מצילין מן הדליקה בחד מנא כמה סעודות כדתנן מצילין סל מלא ככרות ואף על פי שיש בו כמה סעודות, וחד מציל בארבעה וחמשה מאני אלא שמקפלן כולם לתוך כלי אחד ונושאן בבת אחת ולא דק, דא"כ היכי אמרינן דקא מיפלגי בפלוגתא דרב הונא ורב אחא בר זבדא, דפלוגתא דהתם היינו דרב הונא לא שרי אלא בבא להציל ורב אחא שרי אפי' בבא לקפל, והתם איבעיא לן פרס טליתו וקפל והניח וקפל והניח והוציא בבת אחת כבא להציל דמי או כבא לקפל דמי ואסיקנא דכבא להציל דמי, וכיון שכן בהאי ליכא פלוגתא, ופלוגתא בבא להציל בזה אחר זה.
[דף כ עמוד א] כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי. פי' ולגבי צלי אפי' רבנן דפליגי עליה דחנניה מודו דתו ליכא למיחש לחתויי.
איתמר נמי אמר רבי יוחנן וכו'. הא דבשולי גוים פי' במסכת ע"ז.
תנא חנניה [וכו']. אומר ה"ר יוסף ז"ל דלענין הטמנה נמי מותר בקדרה חייתא לרבנן או כשהגיע למאכל בן דרוסאי כחנניא. [ו]אינו נראה לר"ת ז"ל דשהיה בלחוד והטמנה לחוד וכדבעינן למימר קמן, ובפרק כירה (ל"ו ב') נפרש בס"ד.
התם מינתח הכא לא מינתח. והוא הדין דיכול לשנויי דהתם מגולה לגמרי, אלא דהאי שינויי עדיפא ליה.
קרא כי אתא לאיברים ופדרים הוא דאתא. פי' לאיברים ופדרים דעולת תמיד של בין הערבים דחול, דאילו לאיברים ופדרים דשבת גופיה מעולת שבת בשבתו נפקא, דההיא ודאי לכל מילי משמע, ולא לשחיטה וזריקה וקבלה בלחוד כמו שהיה מפרש ה"ר יוסף ז"ל, וכן פרש"י ז"ל, וק"ל דהא אמרינן בפרק אלו קשרים (קי"ד א') עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת, וליכא למימר דאתא לעולת חול שלא הותחלה כלל מבעוד יום, דהא אפי' היה יום חול לא חזיא להקטרה בלילה, אלא ודאי הכי קאמר שאע"פ שהתחילה מבעוד יום ומשלה בה האור והיא [על] מוקדה על המזבח כל הלילה אין עושים בה שום מלאכה, וי"ל דהתם לעשות לה מערכה בפני עצמה, אבל הכא שרי להוסיף גחלים ועצים במערכה שלהם, וכן יש לפרש בפרק טרף בקלפי (יומא מ"ו א') בפלוגתא דרבה ור"ה גבי תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה ובתוספות האריכו בזה הרבה בכאן ולשם.
והא דדרשינן הכא האי דרשא מבכל מושבותיכם, ובמסכת סנהדרין (ל"ה ב') דרשינן מינה ג"כ שאין שריפת בת כהן דוחה השבת, ובפ"ק דקדושין (ל"ז ב') דרשינן מינה שאין שבת בראשית צריכה קדוש ב"ד, י"ל דתרי מושבותיכם כתיבי בשבת, חד האי דהכא דפרשת ויקהל, ואידך בפרשת אמר אל הכהנים, ומההוא דויקהל דרשינן האי דרשא דהכא, ומדהוה מצי למימר בבתיכם וכתב במושבותיכם דרשינן מושבות מושבות שאין שריפת בת כהן דוחה שבת, ומההוא אידך דבפרשת אמור אל הכהנים דרשינן שאין שבת צריכה קדוש ב"ד, והא דמשמע במסכת נדרים (ע"ח ב') דמדכתיב וידבר משה את מועדי י"י דרשינן מועדי י"י צריכים קידוש ב"ד ואין שבת בראשית וכו', עיקר דרשא ממושבותיכם היא וסמכינן עלה בההוא קרא דהתם, ודכוותה בתלמודא.
תני ר' חייא לסיועיה לשמואל וכו'. יש שפירשו דגבי מנורה נאמרה כדאיתא לקמן בפרק במה מדליקין (כ"א א'), ויש שפירשו דהא מתניתא אחריתי היא במדורה, וכן פרש"י ז"ל.
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. פי' שהפסוק משל בעלמא על ישראל.
גירסת רש"י ז"ל אמר רב הונא קנים אין צריכין [רוב] אגדן צריכין רוב וכו'. ויש גורסין בהיפך, וגירסת רש"י עיקר.
[דף כ עמוד ב] מתקיף לה רב יוסף. כלומר היכי נקט עצים סתם דמשמע סילתי ואין בה אלא כשוכא דארזא.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק א - יציאות השבת [המתחיל בדף ב עמוד ב]
[דף ב עמוד ב] יציאות השבת
אמרי יציאות קתני. לאו דמתרצי לישנא, אלא דלרשויות קרי יציאות בלשון... איסורי בלחוד...
[דף ג עמוד א] +א"ה, חסר כאן, ואולי כונת רבנו ליישב דהא אין למידין מן הכללות, ומאי פריך מדשמואל.+ והאמר שמואל כל פיטורי דשבת... כיון דפריט בהדיא אותן שהן פטור ומותר ואלו הן, ועוד דלא הוה ליה...
וצידת נחש. יש מקשים היכי קאמר שמואל וצידת נחש פטור ומותר, דהא אוקימנה בדוכתה (לקמן ק"ז ב') כרבי שמעון דאמר [מלאכה שאינה צריכה לגופה] פטור עליה, ושמואל סבר לה (לקמן מ"ב א') כרבי יהודה דמחייב, וי"ל דשמואל אינו פוסק הלכה אלא שמפרש דתנא דקתני דהני פטירי איצטריך למימר שיהא פטור ומותר, והקשו בתוספות והאיכא הא דתנן (לקמן כ"ט ב') המכבה את הנר בשביל החולה שישן פטור, ואוקימנא בחולה שיש בו סכנה דפטור ומותר, ותירצו דשמואל לא מני אלא פטורי דעביד מעשה והתירם מפני שאין המעשה ההוא חשוב מלאכה, אבל ההוא דהתירא משום פיקוח נפש [לא מני], וא"ת והא איכא בפרק במה אשה יוצאה (לק' ס"ב א') רבי אליעזר פוטר בכובלת וצלוחית של פליטון, ואמרינן התם רבי אליעזר אומר יוצאה אשה בכובלת לכתחלה, י"ל דהתם נמי אית ביה איסורא לכתחלה לגבי צלוחית של פליטון דקתני בהדיה, תדע דאידך [ברייתא דלכתחלה שבקה] לצלוחית ולא תני ליה.
פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת חשיב. פרש"י ז"ל כגון עקירות שהן תחלת מלאכה דאיכא למיגזר דילמא גמר, אבל הנחות לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת, ויש שפירש בהיפך, דהנחות קאמר, שבהם בא אדם לידי חיוב חטאת כשנגמרה המלאכה, ואחרים פירשו דפטורי דאתי לידי חיוב חטאת היינו מי שמוציא או הכניס ידו מרשות לרשות, ובזה תלוי עיקר חיוב חטאת, וזה נכון יותר.
איתמר נמי. פירוש דאפילו מאן דלא דריש בעשותה כרבי, ומפיק לה [לדרשא] אחריתי כדאיתא בפרק המצניע (לק' צ"ג א'), מודה בהו ומפיק ליה מדכתיב נפש אחת (א"ה, עי' רמב"ן).
מבני חבורה. פי' שכולם הסכימו לדעת [אחת].
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין מהו. והוא הדין דמצי למיבעי אם היה טעון מבעוד יום, אי נמי כי משתחשך הטעין עצמו אוכלים ומשקים ועמד לפוש ויצא לחוץ, אי חשיבא עקירת גופו כעקירת חפץ, וכדחזינן בברייתא דמייתי בסמוך, אלא דנקט חדא מינייהו ההיא דשכיחא טפי.
גירסת הספרים מ"ט ידו לא נח גופו נח ידו בתר גופו גרירא. ופירש"י ז"ל דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא, ואין צריך למחוק, דאיצטריך, דמעיקרא אמר דידו כשהיתה ברשות אחרת לא נייחא וכשהוציאה לא עקר מידי, והוה ס"ד דכי אמרינן לא נייחא, כשהיא גבוהה ג' טפחים, אבל בפחות מג' כלבוד דמי ונייחא, להכי יהיב טעמא דכיון דבתר גופו שעומד ברשות אחרת גרירא, לעולם לא נייחא, ואפי' כשהיא בפחות מג' וכדמוכח לקמן (צ"ב א').
[דף ג עמוד ב] אמר אביי ידו של אדם. פי' כשהוא ברשות אחרת וידו ברשות אחרת, אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. פרש"י ז"ל ואף על גב דאמרינן דידו בתר גופו גרירא, אינה חשובה לגמרי כרשות שעומד שם גופו, בין שיהא גופו ברשות היחיד או ברשות הרבים, [ו]הוא ז"ל גורס כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני, פי' כי כשהכניס העני ידו ריקנית לפנים ונתן העשיר לתוכה פטור, ולא חשבינן ליה כאילו הניח ברשות הרבים שגופו של עני עומד שם, כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית, כשפשט העשיר ידו לחוץ ונתן העני לתוכה שהוא פטור, ואין פירוש זה וגירסא זו מחוורים, דהא פשיטא דכיון שלא הוציא מרשות לרשות, וכל מאי דעבד ברשותא דנפשיה, ליכא לחיוביה משום הוצאה ולא משום הכנסה, ועוד דהא דבעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית, מיירי שתעשה לגבי בעל היד עצמו כשבא להחזירה, ומאי דמיירי השתא שאינם כרשות היחיד ולא כרשות הרבים מיירי לגבי חבירו.
והנכון דהכי פירושו כי ידו של אדם שפשט אותה לרשות אחרת כדאמרן, אינה חשובה לגבי דידיה כאילו היא מונחת באותו רשות שהיא עומדת, בין שיהא רשות היחיד או רשות הרבים, כדי לחייבו על עקירתה או על הנחתה, והכי גרסינן וכן היא גירסת [ספרים] הישנים כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני, פי' שאם הכניסה מלאה בפנים ולא נתן בקרקע כלום, או שהכניסה ריקנית ונתן בעל הבית בתוכה [והוציא] שהוא פטור, כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית, כשפשט ידו מלאה לחוץ ונטל משם העני או שנתן לתוכה והכניס שהוא פטור.
בעי [אביי] ידו של אדם. כהאי גוונא שפשט אותה מלאה לרשות אחרת מהו שיעשה כרמלית ולא יוכל להחזירה לרשות היחיד או לרשות הרבים שהוא עומד בו. מי קנסוה רבנן לאהדורי או לא. פי' נקט לשון קנסא מפני דלכשתמצא לומר דהוי כרמלית ויהא אסור להחזירה, אינו משורת הדין, שאין כרמלית אלא בדבר קבוע דרגילי ביה רבים, ואינו בכלים ולא בכיוצא בזה שהוא עומד ליטול, ואי איתא, משום קנסא הוא.
כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה. וא"ת למעלה מעשרה פשיטא דיכול להחזירה דמקום פטור הוא ומאי קמ"ל, י"ל דהיא גופה קמ"ל שאין אויר רשות הרבים אלא עד עשרה, א"נ דס"ד אמינא דכיון דקנסא הוא בהא נמי ליקנסיה, ורבינו הגדול ז"ל פירש דהא קמ"ל שיכול להגביה ידו למעלה מעשרה ולהכניסה אחר כך, דאפילו למ"ד בעירובין (פ"ה ב') דאסור להחליף ברשויות דרבנן, בהא מודה כיון דלאו כרמלית הוא מן הדין, ולא נהירא לן דא"כ [הוו מילי דרבנן כחוכא], ועוד היכי מדמי לה לקמן להדביק פת בתנור, דהכא ליכא למימר שמא יבא לידי חיוב חטאת, שהרי דבר קל הוא שיגביה ידו למעלה ויכניסנה.
גירסת רש"י ז"ל אידי ואידי למטה מעשרה ולאו [כ]כרמלית דמיא וכו'. ויש גורסים ו[כ]כרמלית דמיא, והכל ענין אחד, [דלענין לאסור משחשיכה הויא] ככרמלית במקצת, א"נ דלאו ככרמלית לגמרי, דאילו בכרמלית ליכא הפרש בין [מבעוד יום למשחשיכה, אבל הכא] דמדינא אינה כרמלית אלא משום קנס [לא קנסוהו מבעוד יום].
תפשוט [דרב ביבי בר אביי כו'. פי' תפשוט] דמאן דעביד האי תירוצא הכי סבירא ליה, ולאו דתפשוט מגופה דמתניתא, [דהא איכא למימר משחשיכה] לא קנסוה ומבעוד יום קנסוה, דהא מתניתא לא מסיימי הי מבעוד יום והי משתחשך, ויש לומר [איפכא תפשוט] דלא התירו, דהא הכא קנסינן ליה משחשכה ולא חיישינן דילמא אתי לידי חיוב חטאת, והשתא סבירא לן דההיא [דרב ביבי בשוגג ונזכר] או במזיד גמור, דאילו הכא דמדמינן ליה ניהליה ליכא לאוקמא בשוגג גמור, דהא גבי ידו לא שייך לומר התירו [לאחרים כ]דאתי למימר בדרב ביבי, אלא ודאי אמסקנא דלקמן סמכינן, וא"ת ובמזיד גמור היכי דמו אהדדי, דאילו הכא משום דקנסת ליה [שלא] להחזיר לא אתי ממילא לידי איסור סקילה כי התם, י"ל דסבירא ליה דהכא נמי מילתא דלאו איפשר הוא, שיוכל לעמוד כל היום [וידו] פשוטה לחוץ, ולא סגיא דלא לישדינהו או לדעת או שלא לדעת. וכל הני אוקימתי דעבדינן כולהו למטה מעשרה כדאמרינן אידי ואידי למטה מעשרה, דלמעלה מעשרה מותר להחזירה לעולם.
ואי בעית אימא לעולם אימא לך לא תיפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסוה רבנן. וא"ת מכל מקום תפשוט דכוותה בדרב ביבי, פרש"י ז"ל דבשוגג לא תיפשוט דדילמא הכא דהוי קנסא לא קנסוה בשוגג, אבל התם דרדיית הפת איסורא דרבנן העמידו דבריהם שיהא אסור לרדות, ואף על פי שבא לידי חיוב חטאת, ובמזיד נמי לא תפשוט [ל]איסורא דדילמא שאני הכא דאפשר שיעמוד כן כל היום ולא יבוא לידי חטאת, משא"כ בהדביק הפת בתנור. ויש מקשים דכיון דתלמודא מעיקרא מדמי להו להדדי [אלמא] דהכא נמי אתי בהו לידי חיוב חטאת, אלא [ד]לא סבירא לן השתא הכי, [ו]הוה ליה לתלמודא לפרושי בהדיא, ויש מתרצים דמשום הכי לא תיפשוט בעיין מהכא, משום דהשתא לא ידעינן בהאי מזיד אם הוא מבעוד יום, או משחשכה כדרב ביבי, ודילמא תרוייהו מבעוד יום דלית בה חיוב חטאת, ומשום הכי לא התירו, דהשתא לית לן מאי דאמרינן לעיל דמבעוד יום לא קנסוה ומשחשכה קנסוה, ואף על גב דקושיין הוה דתיפשוט לפום ההוא שינוייא, אנן אמרינן השתא דלאו תפשוט, כיון דאיכא למידחי ולמיעבד האי אוקימתא, ובדין הוא דמצי למידחי משום דאיכא לאוקמינהו איפכא, דמבעוד יום קנסוה ומשחשכה לא קנסוה, אלא דניחא לן לאוקמינהו תרוייהו או מבעוד יום או משחשכה.
[דף ד עמוד א] כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. דלגבי אותה חצר שלא נעשית מחשבתו לא קנסו, לגבי חצר אחרת שנעשית מחשבתו קצת להוציאה מרשותו קנסוה, וא"ת מכל מקום תיפשוט דרב ביבי דהתירו לרדותה, דהתם נמי לא נעשית מחשבתו דאפיה, י"ל דלא תיפשוט מידי משום דלא ידעינן אי מיירי הא בשהוציאה מבעוד יום דוקא או משחשכה דומיא דההיא דרב ביבי, ומיהו כיון דקיי"ל לקמן דברב ביבי התירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, הכא נמי לאותה חצר מותר להחזירה לעולם ואפילו במזיד ואפילו למטה מעשרה ואפילו משחשכה כיון שלא נעשית מחשבתו, אבל לחצר אחרת לעולם אסור כדי שלא תעשה מחשבתו, ואפי' הוציאה מבעוד יום ובשוגג, ואתיא [שפיר סתמא דמילתא דרב נחמן] דלאותה חצר מותר לעולם, ולחצר אחרת אסור לעולם, וכן הביא הריא"ף ז"ל סתם.
וחצר אחרת. פרש"י ז"ל הסמוכה לה [פירוש] שהיא מן הצד, וקשה קצת דא"כ היכי אמרינן מאי שנא, הא איכא הושטה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהיא מלאכה כדבעינן למימר בפרק הזורק (צ"ו א'), לפום מאי דפרש"י ז"ל בבכל מערבין (עירובין ל"ג א') דאפילו כהאי גוונא חשיבא הושטה, וי"ל דכיון שעמדה ידו ברשות הרבים מעט לאו הושטה היא, ואם נפרש מן הצד האחר ורוחב רשות הרבים באמצע תו לא קשיא, ויש לנו עוד פירוש אחר בענין הושטה כדנפרש בדוכתה בס"ד.
גופא בעי רב ביבי הדביק פת בתנור משחשכה התירו לו לרדותה וכו'. הקשו הראשונים ז"ל מאי היתירא צריך דהא רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קי"ז ב'), ואפי' איסורא דרבנן נמי ליכא, דהא אמרינן התם שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שתי סעודות, ויש שתי' דהא קתני התם וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי שיעשה שינוי, אבל במרדה איסורא דרבנן איכא, ומיירי הכא כגון דלית להו סכין שם ברשות היחיד, א"נ התם התירו לכבוד שבת בפת אפויה, אבל הכא שרודה אותה עד שלא תאפה דליכא כבוד שבת איסורא דרבנן איכא, ואפילו בסכין.
וכי אומרים לו [ל]אדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך. וק"ל הא דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין ל"ב ב') אליבא דרבי והלכתא כותיה ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא לתרום שלא מן המוקף, ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה לאכול טבל, ויש לתרץ דלא דמו כלל, חדא דהתם עביד איסורא על ידו, שאומר לו לך ולקוט תאנים מתאנתי, ושמא עם הארץ סומך עליו [שלא] לעשרם, ועוד דהתם למיפטריה מאיסור טבל שהוא במיתה והכא אינו אלא לפטרו ממון דקרבן, ועוד התם עביד מדנפשיה והכא אמרינן שאין אומרים לו כן.
ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה. הקשו בתוספות היאך יבא לידי איסור סקילה והלא התראת ספק היא כי בשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיקרמו פניה ומה שלא רדה אותה מפני ששכח ההתראה, ותירצו דלאו התראת ספק היא כי מסתמא דעתו להניחה כמו שעשה ואין דעתו לרדותה עד שתאפה, והנכון דבאפיה בעלמא שלא בא לישאל על הרדיה לית בה חיוב סקילה [למאן] דסבר התראת ספק לא שמה התראה, אלא כשאמרו לו שירדה ולא רצה לרדות, במסכת מכות (ט"ו ב') קיימו ולא קיימו חייב או כשהוא האפיה לרא... ומי[הו אם בא] לשאול אם ירדה ולא התירו לו לית ביה חיוב סקילה לעולם, אפילו היה מזיד גמור מתחלה, ואפילו למאן דאמר דהתראת ספק שמה [התראה], כי אתא לרדות ולא התירו לו, וכה"ג אנוס הוא שהרי לא התיר עצמו למיתה, שאם אין אתה אומר כן הא דאמרינן אם... חייב מיתה וברור הוא זה, והיינו דלא נקט הכא כדי שלא יבא לידי חיוב סקילה [אלא לידי איסור סקילה] איסור בעלמא... משמע הכא. +א"ה. הדברים בכת"י חסרים, והנה במכות ט"ו א' כתב רבינו בלאו בניתק לעשה דמהני התראה כשבא לבטל העשה, למ"ד ביטלו ולא ביטלו, ואף על גב דבשעת העבירה הוה ליה התראת ספק, ואפשר דזה גם כוונת רבינו בכאן, דמהני התראה כשמתרין בו לרדות ואף על פי שהוא לאחר העבירה ומ"מ אם רצה לרדות פטור אף למ"ד שמה התראה כיון שלא התרנו לו לרדות, והראיה שהביא רבינו היינו כמ"ש תו' שהרי לא ישמע לנו ומאי קמיבעיא ליה אם התירו לו לרדותה, והיינו דנקט הכא איסור סקילה ולא חיוב סקילה.+
והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום וליכא. פירש ר"ת ז"ל טעמא דמילתא לפי שאין אדם [רגיל להניח] חפץ בפחות מד' טפחים מרשות הרבים, ומסתמא כן היה במשכן, ותנאי דאמרינן בשמעתין דפליגי בה לית להו האי טעמא, [א"נ] גמירי לה הכי, ולקמן (ז' ב') מוכח בדרב חסדא דנעץ קנה ברשות היחיד וכו', דלא פרכינן הכא אלא מהנחה דרשות הרבים ומעקירה אפי' דרשות היחיד, אבל הנחה [דרשות היחיד] במשהו סגיא.
הא מני רבי עקיבא דתנן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב. פי' וקס"ד דמחייב שתים, כאילו נח ברשות הרבים, דקלוטה כמי שהונחה, [ו]הוה ליה מוציא ומכניס, וקסבר נמי דמחייב אתולדה במקום אב, או דסבר [הכנסה] נמי אב.
למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה פליגי, והא מיבעיא בעי לה רבה דבעי רבה. תמיהא טובא דכי מעיינת בהאי בעיין דרבה לית ליה ספק אלא בדרבנן אם הם מודים בלמטה מעשרה שיהא חייב, אבל לרבי עקיבא פשיטא דחייב למטה מעשרה לעולם דאמרינן קלוטה כמי שהונחה, וי"ל דהא ליתא, דלעולם כל היכא דאמרת ורבי עקיבא סבר ילפינן [זורק] ממושיט ומחייב אפילו למעלה מעשרה לית ליה קלוטה כמי שהונחה, וכשהוא מחייב (א"ה, חסר כאן) [וכי אמרינן אבל] למטה מעשרה דברי הכל חייב [מאי טעמא] דאמרינן קלוטה כמי שהונחה, [מאי] טעמא דרבנן [קאמרינן] כלומר אמאי מחייבי רבנן למטה כיון דפטרי למעלה, ומשום הכי פרכינן הכא דא"כ היכי נקט הכא להדיא דרבי עקיבא אית ליה דקלוטה כמי שהונחה ולא בעי מקום ארבעה ברשות הרבים.
[דף ד עמוד ב] ודילמא הנחה הוא דלא בעיא מקום ארבעה הא עקירה בעיא. פי' ומאי דקתני רבי עקיבא מחייב היינו שמחייב אחת משום הוצאה, וא"ת ומהיכא תיתי לאפלוגי ברשות הרבים בין עקירה להנחה, תירצו בתוספות דסברא הוא שאין להחמיר כל כך ולחייב בעקירה שאינה ממקום ד', דלא חשיבא עקירה אלא ממקום חשוב. ולאידך פירושא דלעיל י"ל דכיון דגמרא גמירי לה רבנן דבעינן מקום ד', לית לן לאוקמיה פלוגתא דרבי עקיבא אלא בבציר מאי דאפשר, ובהנחה מוקמינן ליה דפליג, והכא הא איכא למימר דמחייב אחת קאמר, ומשום הוצאה.
אלא אמר רב יוסף הא מני רבי היא הי רבי אילימא הא רבי דתניא זרק ונחה וכו'. קס"ד דבזיז ברשות הרבים פליגי [רבי] ורבנן אי בעינן מקום ד' אי לאו, אלמא לא בעיא רבי מקום ד', וא"ת משום דקאמרה רב יוסף מאי מרווחינן בהא טפי מדרבה, בהא נמי איכא למיפרך דילמא הנחה לא בעיא הא עקירה בעיא, וי"ל דאין הכי נמי דמצינן למיפרך הכי, אלא דאידך עדיפא לן דבדאביי פליגי, ואנן מעיקרא הוה אתינן לומר היכא אשכחן לרבי האי סברא כלל ואפי' בהנחה, דאי מהכא ליכא ראיה, ומייתי לה מאידך דרבי.
דתניא הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת [משום] הכנסה, אלמא לא בעיא ברשות היחיד לא עקירה ולא הנחה ע"ג מקום ד', וראיה דמייתי מעקירה היא ולא מהנחה כדכתיבנא לעיל, וא"ת והא עליה דרב יוסף קיימינן ואילו רב יוסף סבירא ליה בפרק הזורק (לקמן צ"ז ב') שלא חייב רבי אלא אחת, ויש מתרצים דאין הכי נמי דמצי למיפרך הכי, אלא דניחא לן למיפרך אפילו להאי סברא, מדרב ושמואל גופייהו, וי"ל דההיא דרב יוסף היינו דלא מחייב על ההכנסה, ומשום דסבר דהכנסה תולדה ועל תולדה במקום [אב] לא מחייב ואפילו בעקירה מעל מקום ד', ואנן מייתינן הכא דרב ושמואל לגלויי (בכל) [על] חיוב ההוצאה, דלא תימא אינו מחייב אלא אחת דהיינו על ההכנסה, ומשום דברשות היחיד לא בעיא הנחה במקום ד'.
[דף ה עמוד א] אלא א"ר זירא אחרים היא דתניא אחרים אומרים עמד במקומו וכו'. לקמן מפרש לה.
אלא לאו ש"מ לא בעינן מקום ד'. ופרכינן ודילמא הנחה הוא דלא בעיא וכו'. וא"ת האי ודאי שפיר פרכינן ור' זירא מאי אתא לאשמעינן טפי מדרבה דלעיל, דהא היינו מאי דפרכינן לרבה, יש מתרצים דר' זירא כי אמרה אבעיין קמייתא אמרה ולא לפרושי אההיא דפרכינן לרבה אלא דתלמודא מייתי לה הכא אגב גררא, ולא נהירא, ויותר נכון נראה לומר דאנן לא ניחא לן באוקימתא דרבה כולי האי, משום דלא קים לן שפיר בטעמא דרבי עקיבא אי טעמיה משום דילפינן זורק ממושיט הוא [אי] משום דקלוטה כמי שהונחה דמיא, ואף על גב דלרבה פשיטא ליה, אנן אמרינן דכיון דסוף סוף לא שמעינן מיניה אלא הנחה אפי' למאי דפשיטא ליה לרבה, אידך דרב יוסף או דר' זירא ניחא לן.
לימא דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דתניא נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל. פי' שהוא רחב ארבעה על ארבעה כדין רשות היחיד, וזרק ונח על גביו. פי' שזרק מרשות הרבים אפי' תוך ארבע אמות ונח על גביו חייב, דקסבר דאמרינן גוד אחית מחיצתא, ושמעינן מהכא דר' יוסי מחייב אפי' כשהמחיצות [של] הטרסקל פונות כלפי מעלה ואפילו הכי אמר גוד אחית, דאי לא מאי קאמר הכא דלא כר' יוסי, דשאני הכא דסתם טרסקל שבידו פונה הוא כלפי מעלה לקבל בו דבר, וההוא עדיפא ליה ממאי דמשנינן, אלא ודאי כדאמרן.
אימור דשמעת ליה לרבי יוסי בר יהודה למעלה מעשרה. פי' ועשרה בכלל דהוי גובה רשות היחיד. למטה מעשרה מי שמעת ליה. פי' דחשיב ליה רשות היחיד. וא"ת אכתי אמאי חייב בעל הבית דהא כרמלית הוא, י"ל שלא גזרו חכמים דין כרמלית בכלים ולא בשום דבר העומד לינטל מיד, ולמעוטי לבינה דלקמן (ז' ב') דעל גבה פטור אבל אסור דהא אינה כלי וקביעא טפי. ולא משני ליה דהכא בטרסקל שאינו רחב ארבעה, משום דסתם טרסקל רחב ארבעה.
כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה. דכל פחות משלשה כלבוד דמי והויא לה הנחה ברשות הרבים, דכי אמרינן לעיל (ג' ב') דידו של אדם אינה כרשות הרבים היינו כשעמד הוא ברשות אחרת וידו ברשות אחרת כדכתיבנא לעיל, מה שאין כן בזו, ובודאי דכי פטרינן בסיפא כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית [או] כשנתן בעל הבית לידו [של עני נמי איירי] למטה מג', דכולה בחדא גוונא מיירי, ושמעינן [מהא דס"ל לר' אבהו אגד יד שמיה אגד דאי לא קשיא] לר' אבהו מסיפא, ומיהו למאי דפרש"י ז"ל לקמן בפרק המצניע דרבא סבר דאגוד גופיה לא שמיה [א]גוד כשידו למטה (מי') [משלשה קשיא אמאי] לא פריך ליה רבא, ופריך דלא איכפל תנא לאשמעינן הכי, וי"ל דרבא לפום טעמיה דר' אבהו פריך ליה, דסבירא ליה דבפחות מג' איגוד גופיה שמיה איגוד, ולפי מה שפירש ר"י ז"ל בפרק המצניע לא קשיא ולא מידי.
ואיכא דקשיא ליה מאי האי דפרכינן בשמעתין דעקירה והנחה דידו לא הויא מקום ד', נימא כיון דאחשביה מחשבתו משויא ליה מקום, ולמה הוצרך רבא ג"כ לומר ידו של אדם חשובה לו ארבעה על ארבעה, נימא דבלאו הכי נמי כל דאחשבה מחשבתו משויא ליה מקום, וכדאמרינן במסכת עירובין (צ"ט א') גבי השתין ורק לרשות הרבים, וכן גבי זרק בפי כלב או בפי הכבשן שהוא חייב (לקמן ק"ב א'), אף על גב דליכא מקום ד', משום דמחשבתו משויא להו מקום לפי האמה ולפיו ולפי הכלב והכבשן, והנכון דהתם הוא דאחשביה למילתא אחריתי דחשיב, שהרי נתכוון לנקות עצמו מן השתן ומן הרוק, וכיון דאחשביה למילתא אחריתי דחשיב [וכן התם] שהרי נתכוון להאכיל הככר לכלב או לשרפו בכבשן ועלתה בידו חשיבא הנחה, ולאפוקי היכא דלא שויא ולא אחשביה אלא להנחה או עקירה לחוד, דמשום הא לא משויא ליה מחשבתו מקום.
נעקר ממקומו וקבל פטור, פרש"י ז"ל דלא עביד הנחה, פירוש לפירושו כי המקבל לא הניחה לנוח מכח הזורק, כי לא הניחה כלל ללכת בכל כחו, והויא ליה שנים שעשאוה, ולפיכך [אפילו] אם קבלה בסוף ארבע אמות דאמרינן לקמן (צ"ז ב') נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב, שהרי כתב שם משמעון, [הכא] פטור מטעם דאמרן, דליכא לפרושי כשקבלה בתוך ארבע אמות, דא"כ פשיטא דאפילו עמד במקומו וקבל פטור, דהוה ליה נתכוון לזרוק ארבע וזרק שנים שהוא פטור.
בעי ר' זירא זרק אבן ונעקר ממקומו וקבלה. פי' בסוף ארבע אמות מהו, פי' ומשכחת לה כגון שהיה זורקה בגובה לאויר ומיהר הוא ללכת לסוף ארבע אמות עד שלא ירדה, (בו) [דהא] הזורק ברשות הרבים ארבע אמות אף על פי שעברה למעלה מעשרה חייב כדאמרינן (לקמן צ"ז א') גבי מעביר ארבע [אמות] ברשות הרבים.
מאי קמיבעיא ליה. פי' מאי מספקא ליה, דהא כיון דאיהו גופיה עבד עקירה והנחה דינא הוא דמחייב, ומהדרינן שני כחות באדם אחד קמיבעיא ליה, פי' כגון זה דכח ההנחה אינו מכח העקירה, אי חשיב כשני בני אדם לפטרו מן התורה אם לא. הכי גרסינן כאדם אחד דמי ומחייב [או דילמא] כשני בני אדם דמי ופטור, וכן גירסת רש"י ז"ל ועיקר.
והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ד' וליכא. פי' דאע"ג דאמרינן בפרק הזורק (גיטין ע"ט א') גבי גט דאויר שסופו לנוח כמונח דמי כל זמן שאינו בקרקע (לא היה) [ואפילו] נשרף או נמחק, התם הוא גבי זכיה למיהוי כרשותו, אבל גבי שבת הנחה גמורה בעינן במקום ארבעה.
בכותל משופע. פי' וכיון שיש בעובי הכותל ארבעה טפחים הרי הוא חשיב עקירה מעל גבי מקום ארבעה.
[דף ה עמוד ב] היה קורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. ואוקי אביי בדוכתא (אפי') באסקופה כרמלית ואפי' כשהגיע הראש לקרקע רשות הרבים, וטעמא דמילתא [ד]אפילו כשהיה עומד בראש הגג שהוא רשות היחיד וגוללו אצלו מרשות הרבים פטור הוא מן התורה כיון דאגדו בידו, אלא רבנן גזרו שמא יפול מידו לגמרי ברשות הרבים ומייתי ליה, ומשום הכי גבי כרמלית דרבנן לא גזרו שמא יפול מידו לגמרי ויבא להחזירו, ואף על גב דאמר אביי לקמן בפרקין (י"א ב') גבי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד דהוא הדין דגזרינן הכי בכרמלית, הכא שאני דהויא הא מילתא דלא שכיחא שיפול הספר מידו, דספר כתבי הקדש נטר להו שפיר, ולא גזרינן כרמלית אטו רשות הרבים [ד]כגזירה לגזירה היא, ואפילו אביי מודה בכולהו דוכתי דלא גזרינן גזירה לגזירה.
והא לא נח. וא"ת ומאי קושיא דהא אנן מדרבנן אסרינן, י"ל דהכי קאמר כיון דלא חשיבא הנחה ליכא למיגזר בהא כלום אטו היכא שאין אגדו בידו, דאפילו בההוא (ד)פטור מדאורייתא כל היכא דלא נח.
ואמר רבא בכותל משופע דנייח. פירש ר"י ז"ל וכגון שהיה גבוה ט' טפחים מצומצמות דחשיב רשות הרבים כדאמר לקמן (ח' א') בעמוד ט' ברשות הרבים, דאי לא הוה ליה כרמלית או מקום פטור או רשות היחיד דלית בה חיובא דאוריתא כלל, וי"ל עוד דמיירי בכותל גבוה י' ברשות הרבים ובאמצעו שפוע קצת תוך י' טפחים, שראוי לראש הספר לנוח בו קצת, ובפני הכותל ארבעה טפחים כדאמרן לעיל, דעד עשרה טפחים הויא ליה אויר רשות הרבים כדאמרינן לקמן (ז' ב') גבי הזורק ארבע אמות בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, והא דאוקמה רבי יוחנן לההיא בדבילה שמינה ולא אוקמה בכותל משופע, משום דכותל משופע באמצעיתו לא שכיח כולי האי, אבל חור שכיח טפי בכותל, ולהכי פרכינן דלוקמה בחור.
ואזדא לטעמיה. פי' והכא ליכא למיפרך תרתי למה לי, דהאי דהוה מימרא אתמרא בקדמייתא, ואידך דהואי אוקימתא דמתני' הויא בתרייתא, משא"כ בדרבי יוחנן דלעיל דאוקימתא דעביד למתני' הויא אוקימתא קמייתא.
בתר אגוז אזלינן והא נייח או דילמא בתר כלי אזלינן והא [לא נייח]. ולא איפשיטא, וא"ת והא אמרינן בכמה דוכתי (ב"מ ט' ב') גבי דגים שקפצו לתוך הספינה שקנאם בעל הספינה מדין חצרו, דאע"ג דחצר מהלכת לא קנה ספינה מינח ניחא ומיא הוה דקא ממטו ליה, וא"כ מאי קא מיבעיא ליה, וי"ל דאין למידין [מ]הנחה דגבי שבת לההיא דזכיה דסגיא לן בהנחה כל דהו, ולא ממעטינן אלא חצר המהלכת לגמרי דניידא מנפשיה.
שמן צף על גבי יין, פי' שאין דרכן להתערב, ונקט יין משום פלוגתא דרבי יוחנן בן נורי דלא שייך במים אלא ביין דאית ביה תרומה.
שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד, פי' משום דכל חד וחד באנפי נפשיה קאי, וטבול יום שני ואינו עושה אלא שלישי בלבד, ואף על פי שאמרנו (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות תחלה כבר אמרנו (שם) שזה חוץ מטבול יום דקלישא טומאתו.
רבי יוחנן אמר שניהם [חיבור] זה לזה, פי' דכחד משקה חשיבי, והא דחשבינן הכא שמן כמשקה, וכן [ב]פ"ק דפסחים (י"ז א') כי היין והשמן משקה בי מדבחיא, וכדאמר התם (י"ד ב') גבי לא נמנעו מלהדליק את השמן ש[נ]פסל בטבול יום, דמייתי עלה ההיא דכל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות [תחלה], והרבה כיוצא באלו, כולהו מיירי בשמן [לח], אבל בשמן קרוש אינו חשוב משקה, דתניא (טהרות פ"ג מ"ב עי"ש) ר"מ אומר כל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות תחלה חוץ מן הדבש וחכמים אומרים אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר היין, כלומר היין דוקא אבל השמן ודבש לא, [ואמרינן] (מנחות ל"א א') הלכה כרבי שמעון שזורי, וא"כ קשיא אידך, אלא ודאי דההיא בשמן קרוש דומיא דדבש, והכי מוכח בהדיא במשניות במסכת טהרות (פ"ג מ"א עי"ש) דקתני רישא השמן וחלב והגריסין בזמן שהן לחים הרי הם ראשונים קרשו הרי הם שניים.
וכיון דקיי"ל כרבנן [ד]פליגי עליה דרבי יוחנן, שאינם חבורים זה לזה, לגבי שבת נמי אינם חבור, והוה ליה שמן הצף על היין כאגוז הצף על היין שהוא פטור.
אינו חייב עד שיעמוד, פי' ברשות היחיד קודם שיצא וכן שיעמוד אחרי כן מעט ברשות הרבים.
[הא] אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, פי' וכיון דתרוייהו מימרי נינהו למה לי.
ת"ר המוציא מחנות שהוא רשות היחיד לפלטיא שהוא רשות הרבים דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר, ופלוגתייהו בין בסטיו כרמלית בין בסטיו שהוא מקום פטור, ואמרינן בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי, פי' כעומד לפוש דמי, שהוא כמונח בכרמלית, והקשו בתוספות לבן עזאי מעביר ד' אמות ברשות הרבים דחייב היכי משכחת לה כיון דמהלך כעומד לפוש דמי, ותירצו דההיא גמרא גמרינן לה כדאיתא בפרק הזורק (צ"ו ב'), ובירושלמי תירצו דמשכחת לה בקופץ, ואכתי ק"ל לרבי עקיבא דאמר קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא זורק ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה [ד]מיחייב לפי שיטת הירושלמי, ורבינו הגדול ז"ל תירץ דלא אמרו בן עזאי ור"ע אלא כשיש שם שינוי רשויות אבל כשהכל ברשות אחת לא אמרו.
אלא רבנן נהי נמי דסברי דמהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחן כי האי גוונא דחייב. פי' שיהא חייב המוציא מרשות לרשות כשיש ביניהם מקום פטור דאורייתא, וא"ת ואמאי לא נקטינן דטעמא דבן עזאי היינו משום דלא אשכחן כי האי גוונא, וי"ל מדאשכחן ליה דמחייב בזורק כדאיתא לקמן, [ומיהו משמע] דאכתי לא [ידע] לההיא דמודה בן עזאי בזורק, ויש לפרש דהכי קאמר דבשלמא לבן עזאי אפילו תימא דאשכחן כי האי גוונא במושיט וזורק י"ל שהוא פוטר כאן משום דמהלך כעומד דמי, אלא לרבנן היכא אשכחן כי האי גוונא דחייב אפי' בזורק או במי שמושיט ידו לחוץ ומניחו שם.
[דף ו עמוד א] מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך [צידי] רשות הרבים. פי' שהוא חייב ואף על גב דצידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים והא פשיטא לן דהתם חייב דהא ממדבר גמרינן שהיו יושבים באוהלים, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר מבלתי צידי רשות הרבים.
הניחא לרבנן אלא לרבי אליעזר דאמר כרשות הרבים דמו מאי איכא למימר. ולאו קושיא היא דהא כיון דלרבנן דהכא שיילינן מסתיין דאשכחן ליה דחייב כי האי גוונא אליבא דרבנן, אלא דבעינן לברורה אי אשכחן ליה לדברי הכל.
היכא דאיכא חפופי מי שמעת ליה. יש שפירש חפופי יתדות שנועצים ברשות הרבים כדי שלא יחופו עגלות וקרונות בכתלים ויפילום, וכן פרש"י ז"ל, [ורבותי ז"ל פירשו] דכל שנפרצו הכתלים הסמוכים לרשות הרבים היינו דליכא חפופי אבל כשהכתלים קיימים היינו דאיכא חפופי כי אין רגל הרבים סמוך לכתלים כדי שלא יחופו בכתלים, והכין משמע במסכת עירובין פרק כל גגות (צ"ד א'), והקשו בתוספות דהכא אמרינן דלא אמר רבי אליעזר היכא דאיכא חפופי ואילו התם בפרק כל גגות אמרינן לפום מאי דאשכחן ברובא דנוסחי אי פליגי בצידי רשות הרבים הוה אמינא עד כאן לא פליג רבי אליעזר אלא היכא דליכא חפופי אבל היכא דאיכא חפופי לא קמ"ל, ותירצו דסוגיין דהתם כרב פפא דהכא דלית ליה אתקפתא דרב אחא בריה דרב איקא, ואפילו תימא דלא אשכחן ליה לרבי אליעזר כי האי גוונא וכדאתקיף רב פפא, לית לן בה, דמסתיין דאשכחן ליה לרבנן כדכתיבנא לעיל, ומכל מקום יש ספרים שגורסין שם מהו דתימא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא היכא דאיכא חפופי [אבל היכא דליכא חפופי כי הכא לא קמ"ל, פי' קמ"ל דבליכא חפופי] הוא דפליגי אבל איכא חפופי אפילו רבי אליעזר מודה, ולהאי גירסא אתיא שמעתתא דהתם [שפיר] כרב אחא בריה דרב איקא.
תנו רבנן ארבע רשויות לשבת. פי' שכל אחד מהם חלוקה בדינה. רשות היחיד ורשות הרבים כרמלית ומקום פטור וכו'. פרש"י ז"ל מלשון יער וכרמל שאינו הילוך תדיר לרבים, ואחרים פירשו שהיא כ[א]רמלית כאשה שהלך בעלה למדינת הים שאינה לא פנויה ולא בעולה, כך זה אינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים לגמרי, ובירושלמי פירשו לשון גרש וכרמל, רך ומלא, שלא נגמר היטב, כך כרמלית אין לו דין רשות זה ולא דין רשות זה.
איזהו רשות היחיד חריץ שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה. פי' אפילו כגון זה חשוב רשות היחיד כאילו הוא בית שיש לו ד' על ד' ומוקף מחיצות גמורות גבוהות עשרה, והכין גמירי לה.
ואיזהו רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשות. פי' סרטיא גדולה מסילה שהולכים בה מעיר לעיר, ופלטיא השווקים והרחובות שנושאים ונותנים רבים תדיר, ומבואות המפולשים פי' כשהם רחבים י"ו אמה ויש בהם דרך לששים רבוא וכפרש"י בפ"ק דעירובין (ו' א'), וא"ת והא הויא במדבר טפי מששים רבוא כל ערב רב והנשים ומי שלא היה בן עשרים, וי"ל [דסברא] הוא שאין לחשוב אלא אותם שהם ממנין הפקודים, והא דאמרינן שיש בה דרך לששים רבוא לא סוף דבר שיהו קבועים בה אלא שהיא דרך [להם], תדע שהרי ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, ולא היו שם קבועים ששים רבוא אלא שלפעמים באים שם והיא דרך [להם] כי רוכלת כל העמים היתה.
ועוד כתב רש"י ז"ל במסכת עירובין (ו' א') שאין רשות הרבים אלא כשהוא מכוון משער לשער, והכי הוא בירושלמי, אבל לא הסכימו בזה כל המפרשים ז"ל.
שאין נושאין ונותנים בתוכן. פי' אלא בארבע אמות כרשות הרבים, וא"ת ואמאי לא קתני הכי גבי רשות הרבים, וי"ל דהכא איצטריך דס"ד אמינא דלא גזור רבנן בכרמלית אלא שלא ישתמשו עמו לרשות אחרת אבל בתוכו לא גזרו כלום.
יתר על כן אמר רבי יהודה. פרש"י ז"ל דלעיל מיניה איירי בבונה עליה על גבי שני בתים בשני צידי רשות הרבים שמשתמשים תחתיה ומוציאים ומכניסים לתוכה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולהכי קתני הכא דיתר על כן (שאני הכא) דאפי' לחי מכאן ולחי מכאן שרי, ותימא דהא מתני' דבונה כולה איתא בפרק כל גגות (צ"ה א'), ובסיפא קתני רבי יהודה אומר מערבין מבוי המפולש, ואם כן מאי יתר על כן דקאמר, וי"ל דהאי יתר על כן לאו אמתניתין קאי אלא ברייתא היא דאיירי רישא בבונה עליה ובסיפא קתני יתר על כן, וכן הוא בתוספתא בהדיא, וק"ל אמאי לא מייתי הכא מתני' דמערבין למבוי המפולש ומייתי מתניתא, וי"ל דהא עדיפא דקתני אפילו ברשות הרבים גמורה שהוא רחב י"ו אמה, וכדפרש"י ז"ל במסכת עירובין, וק"ל דהא אמרינן במסכת עירובין (י' א') שלא התיר רבי יהודה לערב בלחי וקורה פתח פתוח שהוא רחב יתר מי"ג אמה ושליש, וי"ל דהכא מיירי שנתקצר המבוי במקום הלחיים, ומכל מקום קשה דהא טעמא דרבי יהודה משום דסבר שתי מחיצות רשות היחיד דאורייתא, ואי אמר ליה ברשות הרבים שהוא רחב י"ו אמה ורבים בוקעים בו אם כן אין לך מבוי המפולש שהוא רשות הרבים, והא דקתני לעיל ומבואות המפולשים דלא כרבי יהודה, והיכי לא דייקינן לה עליה, ועוד דאם כן [ירושלים] שחייבים עליה משום רשות הרבים דלא כר' יהודה והא לא איתמר בשום דוכתא, וי"ל שלא אמר רבי יהודה אלא במקום שאין בוקעים בו ששים רבוא כדגלי המדבר, אבל ר"י ז"ל פירש בעירובין דהא דרבי יהודה לא מיירי במבוי שהוא רחב י"ו אמה, והא דלא מייתי הכא מתני' דפרק כל גגות, י"ל משום דמתניתא עדיפא טפי דמפרש כיצד מערבין אותה.
[דף ו עמוד ב] קמ"ל גמורה. ק"ל אדרבה משמע מדקאמר גמורה דהכי קאמר זו גמורה אבל דרבי יהודה אינה גמורה לגמרי לקולא אבל [היא] רשות היחיד לחומרא לחייב הזורק, וי"ל דהכא הכי קאמר זו היא רשות היחיד לפי שהיא גמורה במחיצות.
כאן בזמן שהיו ישראל במדבר. וא"ת בזמן ההוא מאי דהוה הוה, וי"ל דהא קמ"ל דכל היכא דשכיחי ביה ששים רבוא כי התם אף על גב דלא קביעי, הוי רשות הרבים.
שאם עשאם כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. פי' והיינו דקתני אבות מלאכות ארבעים חסר אחת לומר שאפשר להתחייב ארבעים חטאות חסר אחת, וק"ל דהא איסי בן יהודה נמי תני האי לישנא ואילו לדידיה ליכא אלא ארבעים חטאות חסר שתים דהא אינו חייב על אחת מהם, ועוד אמאי לא משנינן הכי גבי מאי [דפרכינן] בשוגג חטאת פשיטא ונימא דהא קמ"ל דהא מהנך דלא מספקא, וי"ל שלא אמר איסי בן יהודה אלא שיש אחת מהם שאינו חייב עליה מיתה, אבל ודאי על כולם חייב חטאת על שגגתם וכרת על זדונם, דכל שזדונן כרת שגגתו חייב חטאת, וכדפירש רש"י ז"ל אינו חייב סקילה על אחת מהם.
[דף ז עמוד א] כגון דאית ליה מחיצות. [פי' מחיצות] גמורות גבוהות עשרה מכל צד, ומעיקרא הוה ס"ד דיש לו מחיצות קצת, דאי לא היכי הוי רשות היחיד לטומאה, דהא לא מקום סתירה הוא, והא דחשבינן ליה רשות הרבים לטומאה בימות החמה לפי שיש בה פתחים במחיצותיה ונכנסים בזו ויוצאים בזו כדפירש רש"י ז"ל.
וכי הא דאמר עולא אמר רבי יוחנן וכו'. פי' אשמעינן מתני' כי הא דאמר עולא דאפילו בקעה יותר מסאתים שלא הוקפה לדירה רשות היחיד היא לחייב הזורק לתוכה.
אי דאית ליה מחיצות בקעה קרי ליה קרפף היא. פי' דסבר עולא דטפי משתמיט תנא למיקרי [לכרמלית] רשות היחיד מלמיקרי לקרפף בקעה, ורב אשי סבר איפכא.
וזרק ונח בפניה חייב. וא"ת והא בעיא הנחה על גבי מקום ארבעה, י"ל דכיון שיש בעובי הלבינה ארבעה טפחים אפילו פניה חשיבי מקום ארבעה.
אילימא דאיכא מחיצה עשרה הויא כרמלית. פרש"י ז"ל כגון בקעה שהיא מוקפת והיא יתירה על בית סאתים, והקשו בתוספות דהא כהאי גוונא רשות היחיד דאורייתא הוא, וכדתניא לעיל וכן חריץ שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, וההיא ודאי אפילו בעומד תוך רשות הרבים היא, דומיא דגדר דקתני התם, ומאי איצטריך למיפרך מדרב גידל, וי"ל דניחא ליה למיפרך [מדר"ג] משום דמפרש בהדיא דתוך עשרה הויא כרמלית ובעשרה הויא רה"י, ויש לפרש דהכא מיירי כשאין לה מחיצות מכל צד אלא שני מחיצות בלבד למאן דאמר שלש מחיצות דאורייתא, או שלש מחיצות למאן דאמר ארבע מחיצות דאורייתא, וא"ת ליפרוך ליה מלישנא דתופסת עד עשרה דמשמע דתוך עשרה הויא כרמלית, י"ל דאידך פירכא דרב גידל עדיפא ליה.
דעד עשרה [הוא] דהויא כרמלית למעלה מעשרה לא הויא כרמלית. פי' אלא מקום פטור, ולאו בדבר מסויים כגון עמוד או חריץ וכיוצא בו, דאי בדאית ביה [ארבעה] אפילו עשרה מצומצמות הוי רשות היחיד, ואי דלית ביה ארבעה אפי' למטה מעשרה הוי מקום פטור, אלא באויר דכרמלית מיירי שאינו עולה למעלה מעשרה במקום שאין בו מחיצות מכל צד, או בכותל הסמוך לבקעה וזרק ונח בפניה דבילה שמינה וכדפירש רש"י ז"ל.
[דף ז עמוד ב] ואם חקק בו ארבעה על ארבעה מותר לטלטל בכולו. פי' ומשמע אפילו החקק רחוק מן הכותל הרבה, וא"ת ומאי שנא גבי סוכה שאינה גבוהה עשרה וחקק בה להשלימה לעשרה דבעינן שיהא משפת חקק ולכותל פחות משלשה טפחים (סוכה ד' א'), י"ל דהתם בעינן מחיצות של סוכה, דרחמנא קפיד שיהיו לה דפנות, אבל הכא לא בעי אלא שיהא עומד מוקף מחיצות ושיראה עצמו תוך מחיצות.
חורי רשות היחיד. פי' שסתומים לחוץ ופתוחים לפנים דומיא דחקיקה דלעיל, דבהכי משתמש בו בפנים, וחורי רשות הרבים הוא בהיפך, ופלוגתא דאביי ורבא משלשה ועד עשרה דאילו בפחותות משלשה הא ודאי כלבוד דמי וכרשות הרבים, ואם גבוהים עשרה [מקום פטור] חשיב, אלא ודאי כדאמרן, וכ"פ הרמב"ם ז"ל.
הכא ניחא תשמישתיה. וא"ת [כיון] דלמטה מעשרה הם היכי ניחא תשמישתייהו דהא אמרינן בפ"ק דפסחים (ח' א') דחורי הבית התחתונים אין צריכים בדיקה משום דלא ניחא תשמישתייהו, י"ל דהתם לגבי בעל הבית שאינו מתיירא משום אדם, אבל בני רשות הרבים יותר מצניעים אותם בחורים התחתונים.
לוקמה בחור. [ד]שכיח טפי מדבלה שמנה.
שאני צרור וחפץ דהדרי וערבי. וא"ת והא ודאי משכחת לה דלא הדרי וערבי, י"ל דהכי קאמר דכיון דעל [הרוב] הדרי לא ניחא ליה לאוקמי מתני' בהכי.
לוקמה בחור. פי' לאו דוקא לוקמה, אלא הכי פירושו היכי פסיק ותני פטור ולא קתני חייב וכגון דאית ביה חור, דרבי מאיר סבר חוקקים להשלים, וא"ת ומנ"ל דמתניתין רבי מאיר, פירש ר"י ז"ל מדקתני סיפא למטה מעשרה [כזורק בארץ] ולא בעי מקום ארבעה, ולא נהירא דכותל שהוא [רחב] חשוב מקום ארבעה והכא בהכי עסקינן דאי לא במה חוקקים להשלים, ותדע דהא לא אישתמטינן לעיל למימר מהכא דרבי מאיר לא בעי מקום ארבעה, והנכון דמוקמינן ליה כרבי מאיר משום דהויא סתמא וסתם מתניתין רבי מאיר, וא"ת ובחור כל שהוא היאך אמר רבי מאיר חוקקים להשלים דהא התם גבי כיפה דאיפליגו בה במסכת יומא (י"א ב') ובפ"ק דעירובין (י"א ב') אמרינן דלא אמר רבי מאיר חוקקים להשלים אלא כשיש ברגליה שלשה טפחים ורחבה ארבעה טפחים ושהוא גבוה עשרה, אלא שלמעלה משלשה מתקצר על ידי עיגול הכיפה ואין בו רוחב ארבעה כדין פתח ובהא חוקקים להשלימו, אלמא [לא] אמר רבי מאיר חוקקים להשלים אלא כשיש לפנינו דבר חשוב, וי"ל דכל שהוא דאמרינן הכא לאו דוקא, אלא לומר שאין בו ארבעה על ארבעה, ומיירי כשיש בפיו ארבעה טפחים וארוך ארבעה אלא שהוא קצר, וכן תירץ הרב ז"ל, ויש שפירש דלגבי חור כשיש בו רחב טפח שיעור אהל דטומאה סגי.
אמר רב חסדא נעץ קנה וכו'. והא דרב חסדא [הלכתא] הוא דלפיכך פרכינן מינה להדיא, וק"ל דהא אמרינן לעיל (ד' א') להדיא והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, וי"ל דלא פרכינן התם אלא מהנחה דרשות הרבים או מעקירה דרשות היחיד ורשות הרבים והכי מתפרשא כולה סוגיא דהתם.
[דף ח עמוד א] באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וכו'. והא דלא אמרינן איפכא משום דאם כן אפילו רבי [לא] מחייב, דאפילו נימא שדי נופו בתר עיקרו הא בעינן מקום [ארבעה] וליכא.
אמר אביי זרק כוורת לרשות הרבים וכו'. טעמא דהאי מימרא שאין הזורק חייב אלא כשזורק כלי, אבל לא כשזורק רשות, כלומר דבר שגבוה עשרה ורחב ארבעה טפחים דהוי רשות היחיד, ולאפוקי דבר שהוא כשיעור כרמלית, שאין כרמלית בכלים, וטעם דבר זה פרש"י ז"ל לפי שלא מצינו במשכן שהיו זורקים רשויות אלא מחטין כדאיתא בפרק הזורק (לקמן צ"ו ב'), ותמוהין דבריו ז"ל דהתם בפרק הזורק הוה ס"ד מעיקרא דזריקת ארבע אמות ברשות הרבים גמרינן מזריקת מחטין, ואידחי ליה האי טעמא ואסיקנא דכל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה, וי"ל כי רבינו ז"ל סובר דלא אמרינן התם אלא גמירי לה דתהוי תולדה ולא תיהוי אב, וכן פירשו שם בירושלמי, ומכל מקום לפי פרש"י ז"ל אין דינו של אביי אלא בזורק ברשות הרבים גופה ולא בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, [ולישנא דאביי בזורק מרשות היחיד] לרשות הרבים משמע, דאי לא הוה ליה למימר זרק כוורת ברשות הרבים, והנכון שאין הטעם אלא משום דכל שהוא רשות היחיד כשנח ברשות הרבים [ברשות] עצמו הוא נח, ולא חשיבא הנחה ברשות הרבים, ואפילו דרך הוצאה, וכי נקט זורק חדא מינה נקט, אי נמי רבותא קמ"ל דאע"ג דזרק ליה כעין כלי לא מבטל חשיבותיה דהוי רשות.
אינה רחבה ששה חייב רחבה ששה פטור. ק"ל למה רחבה ששה דהא כי עבדת בתוכה מרובע של ארבעה על ארבעה הויא אלכסונן ששה טפחים פחות שני חומשים, לחשבון כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא ורחבו של עיגול אלכסונו של מרובע החקוק בתוכו ואם כן בששה פחות שני חומשי סגיא, תירץ רש"י ז"ל דאין הכי נמי ולחומרא לא דק שלא לפטרו עד שיהא בו ששה טפחים, ולא נהירא דהא קאמר [באינה] רחבה ששה חייב והוא פטור מן הדין וקא מייתי חולין לעזרה, והנכון כדפירש ר"ח ז"ל וריא"ף ז"ל דהכא מיירי שהיא רחבה ששה בהדי עובי המחיצות שהוא חומש מכאן וחומש מכאן, ואין המחיצות מחשבון רשות היחיד דבחללה משערינן, וא"ת אם כן למה שיערו עובי [שוליים] של הכוורת בגובה עשרה, י"ל דמשום דחזי לכפותו ולהשתמש בו וכדאמרינן בעירובין בפרק חלון (ע"ח א') אפשר דתלי ביה מידי ומשתמש ביה.
אי אפשר לקרומית של קנה האגם שלא יעלה למעלה מעשרה. פי' וכיון שלא נח כולו ברשות הרבים פטור, דלאו הנחה ברשות הרבים הוא, ואביי סבר דקרומיות לא חשיבי.
כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב. פי' דאפילו נימא כשהגיע לארץ פחות משלשה שהיא [כ]מונחת בקרקע, מכל מקום אין בכל הגובה אלא עשרה טפחים ותוך רשות הרבים מנחא.
שבעה ומחצה פטור. פי' דלאו דוקא שבעה ומחצה, אלא שבעה ושני משהויין כדפירש רש"י ז"ל, והכא בחיובא דק [לחומרא], ובפטורא לא דק לקולא.
ופרש"י ז"ל דהאי מימרא אאינה רחבה ששה קאי, דאילו רחבה ששה, בשבעה ומשהו סגי, דכי מטיא לפחות משלשה טפחים הויא כמונחת, והא איכא כוורת גבוהה עשרה ורחבה ששה שהוא פטור, ולא נהירא, כיון דנקיט ליה סתם, וטעמא דמילתא שלא פטרו למי שזורק רשות אלא כשהוא רשות גמור מעצמו, ולא בזורק מידו כלי, ולא מיבעיא לפרש"י ז"ל דלעיל [אלא] אפי' לפירושא דידן דכיון דכד (מסיעיה) [מטי] לר"ה אין כאן רשות היחיד הנחה ברשות הרבים חשיבא, וזה ברור.
והוי יודע דהכא לאו בלבוד בלחוד סגי לה, דהא משום הא לא חשבינן ליה כמונח כיון שהוא יורד והולך, אלא משום דאמרינן נמי גוד [אחית], וכי תימא א"כ נימא גוד אפילו ביותר משלשה כדאמרינן בעלמא, י"ל דהתם (עד) דאיכא מחיצה עשרה אם כן מחיצה עומדת במקומה, אבל בזה שהוא יורד אין לומר בו גוד אחית אלא בפחות משלשה שהוא כלבוד, וא"ת ולמה פטור דהא סוף סוף נחית ונייחא ברשות הרבים כולה, ולמה אינו כזורק דרך מקום פטור שהוא חייב, וי"ל דשאני הכא דבפחות משלשה חשבינן ליה כמונח על ידי גוד, (וכאלו) [ובדנח] פטור כדאיתא לקמן.
הכי גרסינן עמוד העומד ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו. ולא גרסינן ורחב ארבעה, דכיון דרבים מכתפין עליו חשיב רשות הרבים לא נפקא לן מינה מידי בין שיהא רחב ארבעה טפחים או פחות מארבעה.
גומא. פי' גומא ברשות הרבים ורבים משתמשים בה.
מאי. פי' וכשאינה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, דאם כן רשות היחיד גמורה היא כדתניא לעיל (ו' א') גבי חריץ, ומיהו מסתברא דלא בעינן גומא עמוקה [ט'] מצומצמות דבעמוד הוא דבעינן תשעה מצומצמות דבלאו הכי לא חזי לכתופי עליה, אבל בגומא כל שכן שמשתמשים בה טפי כשאינה נמוכה תשעה, והכי ריהטא כולה סוגיין.
גירסת הספרים הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך. ורש"י ז"ל מחיק ליה, דהילוך מאן דכר שמיה, ואין צריך, דהכי קאמר אף על גב דהילוך על ידי הדחק שמיה הילוך כדדייקינן לקמן ממתני', תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש.
פחות מכאן. הנכון כדפרש"י ז"ל פחות מכאן שאינה גבוהה עשרה או אינה [רחבה] ארבעה, וא"ת וכיון דרחבה ארבעה אף על פי שאינה גבוהה עשרה היאך מטלטלין, דהא כרמלית הוא, י"ל שלא תיקנו כרמלית בכלים אלא בדבר הקבוע בקרקע.
מאי לאו אסיפא. פי' לאו אפילו אסיפא דגומא שהיא ברשות הרבים שאינה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה מטלטלים מתוכה לרשות הרבים דכרשות הרבים חשיבא, וקשיא לרבא. ופרקינן לא ארישא. כלומר דאדרבה אשמעינן דלעולם הויא כדינא דרישא שאין מטלטלים לתוכה וכדרבא.
[דף ח עמוד ב] אמאי עירובו עירוב הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. פי' דסתם בור רחב ארבעה טפחים וכיון דגבוה עשרה הוה ליה רשות היחיד.
אלא לאו בבור דלית ביה עשרה. פי' והיינו דקאמר למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, והכי פירושו שאם קרקעית הבור למעלה מעשרה כלומר שאין בה עשרה טפחים, אפילו הוא רחב ארבעה טפחים מותר להוציא מתוכו [ו]לתוכו דכרשות הרבים דמי, וקשיא לרבא.
ורבי היא דאמר [כל דבר] שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. וק"ל דהא תנן (לקמן ל"ד א') דספק חשכה ספק אינה חשכה אין מטבילים את הכלים ואין מעשרין את הודאי, וההיא שבות דרבנן היא, ואם איתא דהויא דלא כרבי היכי לא אמרינן הכי בגמרא, י"ל שלא אמר רבי אלא בכרמלית דרבנן בלבד, והא נמי לצורך מצוה, דקסבר דאין מערבין אלא לדבר מצוה.
האי זירזא דקני וכו'. ולא דמי למגרר ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים שהוא חייב כדאיתא בכתובות (ל"א א'), דהתם עבד עקירה מעליא ממקומו הראשון, אבל הכא לא עקר מעולם כל הכלי ביחד.
לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ [מתחלת ארבע לסוף ארבע והעבירו] דרך עליו פטור פרש"י ז"ל שהעבירו... ורבא מקמ"ל בהא... שהוא חייב ויש מ"מ... ועי"ל אפי' ל. (בכת"י הניח כאן חלק הרבה שורות לסימן שחסר הרבה).
[דף ט עמוד א] חצי[ו] מקורה וחציו אינו מקורה וקירויו כלפי פנים פתח פתוח כלפנים וכו'. פרש"י ז"ל פתח פתוח כלפנים מה שהוא תחת הקורה דקא סבר מותר [להשתמש תחת הקורה, פתח נעול כלחוץ ואפי' תחת הקורה דליכא למימר יורד וסותם, דכל מחיצה שאין בין חלל ה]מחיצות ארבעה אינה מחיצה ולא שייך בה תורת גוד אחית מחיצות ע"כ, והא דפריש מרן ז"ל פתח פתוח כלפנים מה שתחת הקורה בלבד, אינו מחוור חדא דלישנא לא משמע הכי, ועוד שבירושלמי מפרש שכל האסקופה כלפנים, לפיכך הנכון כדמפרש הר"ז הלוי ז"ל שאפילו מה שעומד חוץ לקורה כלפנים, דכיון דקורה זו להכשיר המבוי היא באה וגם להכשיר תחתיה, וכל האסקופה היא מקום אחד, נגרר מה [ש]לחוץ כלפנים, דכיון שהקורה מתרת מקצת מתרת הכל הואיל וגבוהה [מרשות הרבים], אבל מה שפירש ר"ז ז"ל פתח נעול כלחוץ מה שהוא חוץ לקורה שהוא מגולה, אינו נכון, דכיון שאין בקורה ארבעה טפחים אין ראוי לומר בה פי תקרה יורד וסותם כדכתב רש"י ז"ל, וכיון שכן והמבוי נעול, היכי יש כח לקורה זו להתיר כנגדה.
והא דלא אוקמה באסקופת בית, פרש"י ז"ל הטעם משום דסתם תקרה שעל אסקופת בית רחבה ארבעה טפחים, ואפי' פתח נעול ראוי לומר בו פי תקרה יורד וסותם, וכן עיקר, ונראה דהוא הדין שבאסקופת בית אם אין בה ארבעה טפחים אפילו פתח [פתוח] הכל כלחוץ ואפילו תחת הקורה, דקורה זו דבית אינה באה להכשיר פנים ולא לעשות מחיצה, דדלתות הבית עבדי מחיצה דהנהו חשיבי טובא ועבידי לצניעותא טפי ועומדות לינעל, מה שאין כן בדלתות מבוי דלא חשיבי כולי האי, וקורה עיקר טפי להכשיר המבוי, וכן פירש ר"ז ז"ל.
והא דפרכינן לעיל מדרב דאמר תוך הפתח אף על פי שאין בו ארבעה טפחים צריך לחי אחר להתירו. ק"ל אמאי לא פרקינן הכא כדפרקינן בפ"ק דעירובין (ט' א') דפרכינן מינה לרבא דאמר מותר להשתמש בין הלחיים של מבוי, ופריק דהא דרב בפתוח לכרמלית, ומצא מין את מינו וניעור, ודרבא דפתוח לרשות הרבים וכיון דלא חשיב תוך הפתח באנפי נפשה בטיל הכא ובטיל הכא, [והכא] נמי נוקמה לברייתא דפתוח לרשות הרבים, י"ל דאכתי תיקשי לן סיפא פתח נעול אמאי הוי כלפי חוץ.
והא דאמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו. פי' להתיר תוך הפתח והכין משמע לישנא, וק"ל דהא אמרינן בפ"ק דעירובין (ה' א') איזהו מבוי שניתר [ב]לחי או קורה כל שארכו יותר על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו, וי"ל דהכא לחי החיצון הזה מתוך שמתיר תוך הפתח מתיר ג"כ (החיצוני) [המבוי] והפנימי חשיב כמאן דליתיה.
אומר היה רבי מאיר כל מקום שאתה מוצא שני רשויות וכו'. יש מקשים מאי קמ"ל רב יצחק, מתני' היא בפרק כל גגות (עירובין פ"ט א') רבי מאיר אומר כל גגות העיר רשות אחת הן ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, וכדמסקינן התם דהיינו משום הא דר' יצחק, י"ל דר' יצחק טעמא דרבי מאיר קמ"ל, דהוא משום גזירת תל ברשות הרבים, דדילמא הוה ס"ד דטעמא דידיה משום דדיורים חלוקים למטה, ולפיכך הם חלוקין גם למעלה כשהם בגובה עשרה, וא"ת ולר"מ היאך מוציאים מבית לעליה, י"ל דבדידיה ליכא משום גזירת תל ברשות הרבים, דבתל או עמוד ברשות הרבים אתי למיטעי שהוא בטל לגבי רשות הרבים כיון שעומד בתוכו, אבל בעליה וכיוצא בה שהוא דבר חשוב לא טעו, וא"ת והאיך אנו מניחים על התיבה שבבית הכנסת שום דבר, וי"ל דהא אמרינן בפרק כל גגות שלא אמר רבי מאיר אלא במידי דקביע בקרקע כגון תל ועמוד ואמת הרחיים, ותיבה זו לא קביע כולי האי, אי נמי דהא לא קיי"ל כר"מ, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא כרבי שמעון (עירובין צ"א א'), ואף על גב דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ואפי' היכא דפליג בהדי רבים, כדמוכח בפרק אף על פי (כתובות נ"ז א') גבי אסור לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה, אין למידין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ, ויש שפירש שאף ר"מ לא אמר בשתי רשויות דחד גברא, אלא בעמוד העומד בחצר השותפים או במבוי שלא עירבו, דהשתא איכא למיגזר גבי תל ברשות הרבים, דהא חזו דבית וחצר או בית ומבוי שתי רשויות ואסורים זה עם זה ואפ"ה משתמשים מן המבוי או מן החצר לעמוד, דאלמא עמוד אינו חולק לעצמו כשהוא בתוך רשות אחרת, ודברים של טעם הם, וגם רש"י ז"ל פירש כאן אסור לכתף עליו, מן החצרות, אבל לא משמע הכי מסוגיין, דהכא אוקימנא רישא באסקופת בית או אסקופת מבוי שעירבו, ובדידיה מיירי סיפא מסתמא, ובפרק כל גגות פרש"י ז"ל בהדיא דהא דר"מ איתא אפי' בשתי רשויות דחד גברא, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות.
[דף ט עמוד ב] גמ' לעולם אל ישב אדם סמוך למנחה גדולה. פוסק ר"י ז"ל כי האי אוקימתא, ולא כאוקימתא דרב אחא בר יעקב דאוקמה אפילו בתספורת דידן ובסעודה קטנה, דהנהו חששות רחוקות נינהו שישבר הזוג וכולהו אידך, ועוד דסוגיין לקמן דאמרינן מאימתי התחלת הדין משיתעטפו הדיינין לא שייך לאוקימתא דרב אחא דאוקמה בגמר דין, וכן הא דאמרינן דהתחלת סעודה משיתיר חגורה לא שייכא מסתמא אלא בסעודה גדולה, וזו אינה ראיה דמודה רב אחא דכי קתני סיפא ואם התחילו אין מפסיקין מיירי אפי' בסעודה גדולה ובתחלת דין, אלא דאיהו קאמר דרישא דאין מתחילין מיירי אפי' בסעודה קטנה ואפי' בגמר דין, אבל יש בירושלמי כדברי ר"י ז"ל, רבי יהושע בן לוי הוה מפקד לתלמידוי אי אית לכון אריסתון ומטא יומא לשית שעין צלו מנחתא והדר תפקו ע"כ, ופי' ארסוותן סעודה גדולה בלשון יוני, והגאונים ז"ל פסקו הלכה כלישנא בתרא דרב אחא לחומרא, וא"ת והא כולה שקלא וטריא אליבא דרבי יהושע בן לוי, דמשום קושיא דמקשינן [מ]מימריה עבדינן כל הני אוקימתי, ואילו בפרק תפלת השחר (ברכות כ"ח ב') אמרינן דלית הלכתא כרבי יהושע בן לוי, וי"ל דסברא דתלמודא הוא לאוקמי מתני' דאיתניא סתמא בכל מנחה ואפי' במנחה גדולה, אלא דמעיקרא אתינא למיפרך אי תיהוי מתני' תיובתיה דרבי יהושע בן לוי, ואנן פרקינן דלא קשיא עליה מתני', [ד]מתני' ודאי במנחה גדולה היא, והלכך פסק הלכה דלכתחלה אין מתחילים ואפי' סמוך למנחה גדולה, ואם התחיל אין מפסיקים כשיש שהות ביום, ואפי' אחר שהגיע זמן מנחה קטנה, וכן עיקר, ושלא כדברי ר"ז ז"ל.
כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה. פירש ר"י ז"ל ואף על גב דלמאן דאמר רשות לאו דוקא רשות גמור, אלא לומר דלא הוי חובה, אבל לעולם מצוה איכא, דהא יעקב אבינו תיקנה, מכל מקום כיון דלאו חובה היא לגמרי לא מטרחינן ליה, כיון שיש שהות בלילה להתפלל.
[דף י עמוד א] משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וא"ת מכל מקום קושיא קמייתא איכא דמאי טריחותא למיסר המייניה, וי"ל דכיון דמשום הכון לקראת אלהיך ישראל [הוא] הוי (עובד) [טורח שצריך] לקשט בגדיו יפה.
הוו יתבי וגרסי ביני עמודי. פי' בבתים שהיו ברחבה שיש שם עמודים, כדאמרינן לעיל (ז' א') בין העמודים נדון ככרמלית, והיו עושים כן כדי שיהיו מצויין לדון את הרבים.
שלישית מאכל ליסטים. הקשו בתוספות אמאי לא יהיב ראב"ש [האי סימנא] לההוא פרוונקא דקא תפיס גנבי בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ג ב'), ויש מתרצים כי השר ההוא לא היה עומד אלא [עד] שלש שעות כבני מלכים כי שר גדול היה, ור"י ז"ל תירץ דכי אמרינן הכא שלישית מאכל ליסטים היינו שאוכלים בסתר, אבל בפני בני אדם חוזרים ואוכלים בארבע שעות.
אלא איפוך רביעית מאכל כל אדם חמישית [מאכל] פועלים ששית מאכל תלמידי חכמים. הקשו בתוספות למה שינה עכשו בהאי אוקימתא שעת תלמידי חכמים, ולא אוקמינהו בכלל כל אדם כדעבדינן מעיקרא, דהא אנן לא קשיא לן בתלמידי חכמים, ותירצו דקים להו דסעודת ת"ח מאוחרת שעה אחת [מ]סעודת פועלים, ומעיקרא הוה אתיא שפיר דהוה מקדימינן סעודת פועלים לכל אדם, ולי נראה דהא דאמרינן הכא ששית זמן תלמידי חכמים תשלום הברייתא הוא, אלא שהכניסו קושיא דר"פ ביני וביני, ודכותה בתלמודא.
מאי לאו הוא הדין למרחץ. מכאן מוכח דלא גרסינן במסכת נדרים (ז' א') בבעיא דרבינא הזמינו לבית המרחץ.
[דף י עמוד ב] שאני בית הכסא דנפיש זוהמיה. פי' כשהוא ישן, ולפיכך החמירו בו כשהוא חדש, ובעיא דרבינא לא איפשיטא ומדרבנן היא ולקולא, וכדפרישנא במסכת ברכות.
אבל שם גופיה אקרי שלום כדכתיב ויקרא לו ה' שלום. וא"ת ומה ראיה מהאי קרא, דהא בדידיה מתרגמינן קדם אלהא דעבד ליה שלים, וכדמתרגמינן באידך אלהא מהימנא, וי"ל דהכא מסברא ומעיקרא דקרא אמרינן ליה, ולרווחא דמילתא נקטינן תרגומא, דבלאו הכי נמי משמע האל הנאמן שם תואר, פי' שהוא נאמן לאחרים, מה שאין כן באידך דכתיב ויקרא לו יי' שלום, דלא משמע שם התואר, מדלא כתיב שלמן וחנון ורחום מותר להזכירם בכל מקום, דשמות תואר הם, וכן אדם נקרא כן כאמרם ז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום, וכן פירש הרב החסיד ז"ל [דאשכחן] זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק (תהלים קי"ב), דאירא את יי' דלעיל מינה קאי, וכתבו בתוספות שמכל מקום אפי' שלום מן השמות הנמחקים הוא, וכן (ה') אין נזהרין לכתבו בשטרות של רשות וכיוצא בו, והכין מוכח בשבועות (ל"ה ב'), ויש שנזהרים לכתבו חסר באגרות של רשות.
נתגלגל הדבר וירדו אבותנו [ל]מצרים. פי' כי גלות בין הבתרים לא נגזר במקום ידוע.
[דף יא עמוד א] כל עיר שגגותיה וכו'. אומר ר"ת שזהו כמנהגם שהיו דרין ומשתמשין בגגותם, אבל לדידן גגות העיר כקושקשי ואברוורי הוו, ומכל מקום צריך ליזהר לעשות בית הכנסת בגובהה של עיר, [ו]אעפ"כ לא נאמר שהעיר חרבה אלא בבתים השוים לבית הכנסת, כי אם הבתים בגבהה של עיר ובית הכנסת בנמוך אין לומר כן, ומכאן יש ללמוד שלא לעשות שום דירה על גג בית הכנסת.
ולא תחת חבר. פרש"י ז"ל שהם פרסיים, ולא נהירא דבפרק עשרה יוחסין (קדושין ע"ב א') אמרינן הראני חברים הראני פרסיים, אלא שם אומה אחרת היא שהיו רשעים ועזי פנים.
ולא תחת תלמידי חכמים. פי' לפי שאי אפשר ליזהר בכבודו ובמוראו כחובה, ועונשו מצוי.
עגלה תליתאה. פרש"י ז"ל שלישי לבטן, וההיא דבמסכת סנהדרין (ס"ה ב') דאיברי להו עגלה תליתאה, י"ל כעין תליתאה קאמר, והנכון דעגלה תליתאה היינו שהוא עומד על שליש גידולו והוא רך וטוב, וכדאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ ס"ח א') מטפל בעגלים עד שיהו משולשים.
ובו ביום. פי' דהכי עדיף טפי והוא דוחה שבת, אעפ"כ אם שגג או נאנס ולא התענה בו ביום, טוב הוא שיתענה למחר, אלא שאינו דוחה שבת ויום טוב אלא כשהוא בו ביום.
והא דאמרינן לוה אדם תעניתו ופורע. פי' אפילו אם קבל עליו יום מסוים, וכדכתיבנא בדוכתה בס"ד בשם רבינו הגדול ז"ל.
תנן התם לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים וכו' אא"כ הכניס ראשו ורובו במקום שהוא שותה. פרש"י ז"ל גזירה שמא יוציא הכלי לרשות שהוא עומד, והכין מוכח בדוכתה בפרק בתרא דעירובין, והתם אוקימנא דבהא וכיוצא בו מחפצים הצריכים לו כולי עלמא לא פליגי דגזרינן הואיל והוא צריך להם, אבל בחפצים שאינם צריכים לו בחוץ פלוגתא, דר"מ אוסר ורבנן שרו.
ורש"י ז"ל הקשה שם אמאי ליכא בהאי איסורא דאוריתא, שהרי כיון שמכניס המים לגופו כששותה אותן וגופו עומד ברשות אחרת הא איכא הוצאה והכנסה מרשות לרשות, דמחשבתו משויא ליה מקום, וכדאמרינן בהשתין ורק לרשות הרבים שהוא חייב, ותירץ הוא ז"ל דכיון דבפומיה מנח להו, ופיו עומד ברשות שהכלי והמים שם, הרי פיו מקום פטור דהתם חשיבא הנחה, אבל השתין ורק לרשות הרבים כולו עומד ברשות היחיד והוא רק ומשתין לרשות הרבים, וא"ת אפי' נימא דבפומיה חשיבה הנחה אמאי לא אסרינן לה משום דבתר הכי אזלא לגופו שעומד ברשות אחרת, והוה ליה כמוציא מחנות לפלטיא דרך [מקום פטור] שהוא אסור מדרבנן, וכדתניא לעיל (ח' ב') ובלבד שלא יחליפו, י"ל דהתם הוא דאיכא למיגזר דילמא מפיק ליה בלא הנחה במקום פטור, אבל הכא לא סגיא דלא לאנוחיה בפומיה כי שתייה, ואי איכא למגזר בהא היינו מאי דגזרינן שלא יוציא הכלי לרשות שהוא עומד בו.
ולפי שיטה זו, כשאדם עומד ברשות היחיד וראשו עומד ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, (ו)מותר הוא לרוק לכתחלה לרשות הרבים מן הטעם שאמרנו, כי הרוק חשוב הוא כאילו מונח בפומיה שהוא מקום פטור, והא דמיבעי לן התם (עירובין צ"ט א') גבי משתין בפי האמה ברשות הרבים מהו, היינו דוקא במי רגלים כי משנעקרים לא עבדי הנחה בפי האמה וכיורדים דרך סילון דמו, ועוד דפיו וראשו מידי דחשיב באנפי נפשיה וחולק רשות לעצמו מן הגוף, מה שאין כן באמה דהויא חד אבר ובתר גופא גריר.
ומיהו קשה מדאמרינן לעיל בפירקין (ג' ב') גבי הוציא ידו מליאה פירות לחוץ אדרבה משחשיכה דאי הדר שדי להו דאתי לידי חיוב חטאת לא נקנסיה, והיכי אתי לידי חיוב חטאת והלא כשהוציא ידו והיתה ידו פשוטה ונוחה הויא ליה הנחה במקום פטור, וכי הדר שדי להו [שדי להו] ממקום פטור דאוריתא לרשות הרבים, י"ל דההיא לא חשיבא הנחה במקום פטור כיון שלא באו הפירות לידו ממקום אחר, אלא שמאליו נח הדבר בידו מפני שהיו בידו [כ]שהוציאה, מה שאין כן הכא [ד]חשיבא הנחה במקום פטור כיון דעכשו נותן מיד בפיו, והתם נמי אילו החליפם מידו לידו תו ליכא חיוב חטאת, וא"ת א"כ היכי אמרינן דאתי לידי חיוב חטאת הא איפשר לו להחליפם, וי"ל כגון שהוציא ידו דרך נקב קטן שאינו יכול להוציא משם שתי ידיו. ולפי זה אמרו שאסור לרוק מי שעומד ברשות היחיד וראשו למעלה מעשרה ברשות הרבים כיון שלא בא שם הרוק ממקום אחר, וזה דוחק, ועוד דא"כ אמאי לא מפלגינן לעיל (ג' ב') כאן כשהוציא ידו דרך נקב גדול כאן כשהוציא דרך נקב קטן.
אבל הנכון דידו כיון שאין דרכה לעמוד פשוטה לא חשיבא הנחה כלל, ולעולם חשבינן לה כאילו גרירא בתר גופו, ולא הויא הנחה במקום פטור כיון שהפירות בידו כראשונה או שהחליפה, מעתה [י]הא מותר לרוק לרשות הרבים [כ]שעומד ברשות היחיד וראשו למעלה מעשרה ברשות הרבים, אעפ"כ החושש להחמיר תבא עליו ברכת טוב, ומיהו למבואות שלנו שהן כולם כרמלית מותר לרוק ודאי לדברי הכל, [דהא ל]דברי הכל מותר להחליף ברשויות דרבנן, כנ"ל.
[דף יא עמוד ב] וכן בגת לענין מעשר. פי' דלכולי עלמא לא חשיב שותה על הגת אלא כשראשו ורובו על הגת, וכדפרש"י ז"ל וכולה שמעתתא מפורשת יפה בחידושי'.
[דף יב עמוד א] הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. פרש"י ז"ל דפלוגתייהו בפרק המצניע (לקמן צ"ג ב') דתנן המוציא את המת לרשות הרבים חייב ור"ש פוטר, ותימה לן מנ"ל דההיא סתמא רבי יהודה היא דילמא ר"מ היא, י"ל דלעיל מיניה קתני סתמא המוציא את הככר לרשות הרבים [חייב] הוציאוהו שנים פטורין, ומיירי כשזה יכול וזה יכול ואתיא כרבי יהודה דברייתא דהתם, דאילו ר"מ חיובי מחייב, עוד מצינו מקום אחר לרבי יהודה, דתנן בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קכ"א א') כופין קערה על הנר וכו' ועל עקרב שלא ישך אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת, וההיא מלאכה שאינה צריכה לגוף היא, וכדמוכח בפרק האורג (לקמן ק"ז א') דאמרינן הצד נחש אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, ומאן תנא רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה (ק"ז ב').
וקשיא לי אשמעתין דאמרינן לעיל גבי זב דכל היכא דצריך ליה טפי לזיבה דידיה מיחייב, ואדרבה ליהוי כמלבוש ותשתרי, וכדאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ס"ד ב') דשרי לצאת במוך שהתקינה לנדתה, וי"ל דהתם הוא מוך שמהודק יפה שם, וגם צריכה לו כדי שלא יצער הדם בגופה ולהכי חשיב מלבוש, אבל הכא אצולי טינוף דבגדיו בעלמא הוא.
והיה על מצחו תמיד. פרש"י ז"ל קרא יתירא הוא. ותימה דהא איצטריך למישרייה שלא בשעת עבודה, וכדמוכח במסכת קידושין (ס"ו א') בעובדא דינאי המלך שהקים להם בציץ שבין עיניו, וכי אמרינן (יומא ז' ב') דציץ בין ישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה, מפני שהרשות בידו לסלקו שלא בשעת עבודה, וחייב לסלקו בשעת שינה ובית הכסא וכיוצא בהם, וגם ביום הכפורים כשנכנס לפני לפנים, וי"ל דאפילו הכי מיסתייה דליכתוב והיה על מצחו (תמיד), מאי תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, וא"ת ולרבא (לעיל י"א ב') למה לי האי טעמא דתנא דבי שמואל, תיפוק לי דתפילין בשבת אין בהן חיוב חטאת, י"ל דשאני תפילין דכי מידכר בשבת לא מצי שדי להו, והוה לן למיעבד הרחקה יתירה אי לאו האי טעמא דתנא דבי שמואל.
ההורג כנה בשבת כאילו הורג גמל וכו'. ורבנן פליגי עליה ושרו להרוג אותו לכתחלה, וכדתניא רשב"ג אומר אין הורגים את המאכולת בשבת דברי ב"ש ובית הלל מתירים, והילכתא כוותייהו ואמרינן דרבא מקטע להו קטועי, ופרש"י ז"ל דבשבת קאמר וכנה ומאכולת האמור כאן הוא הנעשה בראש מזיעת הגוף הנקרא פודו"ל בלע"ז, וכן פר"ת ז"ל דכנה הוא המצוי בראש, כדאמרינן במדרש (קהלת פ"ה פי"ג) אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובן אדם תולעה לאחר מיתה, ובפרק כל היד (נדה כ' ב') סליקותא קטלי, ועל המסרק רגילין להרוג פודול שבראש, ואף על גב דבמכות מצרים כתיב (שמות ח') והך את עפר הארץ והיה לכנים, ובעפר אין רגילות להיות כי [אם] אותם הנקראות פוצא בלע"ז, ואשכחן נמי לשון מאכולת במסכת נדה (נ"ב ב') גבי כתמים דהיינו הנקרא פוצא, על כרחין מאכולת דשרו בית הלל אינו הפוצא, דההוא פרה ורבה, ודומיא דאילים ותחשים שהיו שוחטים במשכן, ועליו אמרו (ק"ז ב' עי"ש) שההורג פרעוש או הצד אותה חייב, אבל הפודול שהוא מזיעת אדם התירו רבנן ובית הלל, ואותו פרעוש הנקרא פוצא, אם עוקץ את האדם מותר לצודו אליבא דר"ש כצידת נחש כדי שלא יזיק, אבל אסור להורגו, וגם אסור לצוד כל זמן שאינו עוקץ אותו, ולא דמי לצד נחש כדי שלא ישכנו דהתם איכא סכנה קצת, כן פירש ר"ת ז"ל ור"י ז"ל, והגאונים ז"ל אמרו כי לא כל פרעוש אמרו חז"ל שהצד אותו או ההורגו חייב, אלא אותם שנקראים בלשון ערבי בראגי"ת כי הם פרים ורבים, אבל אותם שנעשים מעפר הארץ דינם ככנים, ואפשר שגם הם בכלל כנים [ד]מכת מצרים, וכן מאכולת שאמרו גבי כתמים, ואעפ"כ ראוי להחמיר.
[דף יב עמוד ב] כאן בענין אחד כאן בשתי ענינים. פירשו בתוספות דכי שרינן בענין אחד דוקא כשקורין בספר אחד, והוקשה להם מלילי יום הכפורים שקורים בבית הכנסת פיוטים לאור הנר יחידים, ותירצו דשאני התם דבני אדם זריזים ואימת יוהכ"פ עליהם, וכדאמרינן לקמן אימת רבן עליהם, הכא נמי אימת שמים עליהם, ובהגדה בלילי הפסח בשבת אין קורין בשני ספרים אלא למי שרגיל שאינו אלא כמסדר פרשיות.
קרא והטה. פירש ר"י ז"ל ובאת תקלה על ידו מפני שהוא כמזיד שבא לעבור על [דברי] חכמים, הא לאו הכי בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, ואין צורך לפירושו של ר"ת ז"ל בזה.
גירסת רש"י ז"ל איבעית אימא הא והא בשמש קבוע [וכו'] איבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי. וגירסא נכונה היא אלא שאין הפירוש מחוור כי הוא מחמיר בשמש קבוע ובדמשחא והדבר בהיפך, וכי תימא והא עובדא דסמוך שמש קבוע דר' ירמיה הוה והיכי מייתי לה על הא דאפליגו בשמש שאינו קבוע, כבר פרש"י ז"ל להא כי בביתו של רב אשי היו ונדון שם כשמש שאינו קבוע.
[דף יג עמוד א] מיתיבי רשב"ג אומר. וא"ת והא קתני מתני' בהדיא אבל הוא לא יקרא, י"ל דהתם שלא יקרא לבדו אבל עם התינוקות לעולם אימא לך יכול הוא לסדר כל הפרשה לעצמו דכשנים בענין אחד דמו, דמה לי שיסדר הוא לעצמו עם התינוקות או שיסדרו התינוקות עמו, והיינו קושיין מדרשב"ג, דקים לן דרשב"ג לא פליג, והיינו דפרקינן בלישנא בתרא שאני תינוקות דאימת רבם עליהם, כלומר ואין לדמות מה שהוא מסדר לעצמו עמהם למה שהן מסדרים עמו, ויש שפירשו דמסדר ראשי פרשיות היינו שליח ציבור שיכין אותם בלבו ולא יוציא בשפתיו, והיינו דקשיא לן כל הפרשה למה לא יסדר והתניא וכו', ואילו במתני' לא יקרא תנן שלא יוציא בשפתיו וכו', וכן פירש בעל התרומות, וכן הלכה כי התינוקות מסדרין לפני רבן אבל (הכא) הרב אינו מסדר ראשי פרשיות.
רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן. פי' ואביי דלא אמר הכי משמע דלית ליה דרוב עמי הארץ מעשרים הם, וק"ל דהא תלמודא אמר לה בכל דוכתא, ובמסכת ביצה (ל"ה ב') דייקינן לה ממתני', ולא עוד אלא דאביי ורבא תרוייהו אמרי הכי בפרק שני דכתובות (כ"ד א') אמר אביי בדמאי הקלו רוב עמי הארץ מעשרין הם, רבא אמר דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא כדשנינן, וי"ל דאביי אית ליה הכי אלא דקסבר דאפילו הכי חבר פרוש ראוי ליזהר ולחוש למיעוט עם הארץ דשכיח, ורבא סבר דלית ליה למיחש להכי משום מיעוטא, ומיהו ק"ל דבפרק הנזקין (גיטין ס"א א') משמע איפכא גבי הא דתנן משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית וכו' [אבל לא תבור ולא תטחן עמה] אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה [ובוררת וטוחנת עמה] ואמרינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי רוב עמי הארץ מעשרין הם, רבא אמר הכא בעם הארץ דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן, פי' אבל בדמאי לא תבור ולא תטחון דחיישינן למיעוטא, וי"ל דאביי מחמיר הכא במידי דאכילה טפי מהתם לסייעו במלאכה דחשש [מסייע עוברי] עבירה, ורבא סבר דאדרבה התם כיון דגזור רבנן בדמאי של עם הארץ (כלום) חשיב איסורא ביד כולם, והוה ליה מסייע ודאי בידי עוברי עבירה כיון שכבר גזרו עליו חכמים ועשאוהו כודאי, אבל הכא שאוכל עמו דבר מתוקן כראוי אין מונעים אותו מפני ספק שמאכילים היום או מחר דמאי כיון דרוב עם הארץ מעשרים הם, וא"ת והיאך אפשר לומר דרוב עם הארץ מעשרים הם דהא אמרינן בפרק בתרא דסוטה (מ"ח א') שלח רבי יוחנן בכל גבול ישראל ולא היו מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, י"ל שלא היו מפרישין כולם קאמר וגזר בשביל המיעוט, אי נמי בתר הכי איתכשור כשראו שהיו בדלים מהם.
ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. פי' ואביי דלא תריץ הכי סבר דהא ודאי לא שכיח גביה אלא בימי זובו שהוא כיוצא בו.
מהו שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה. פי' במטה אחת וכדפרש"י ז"ל וכדמוכח כולה סוגיין, ומייתי ראיה לאיסורא מעוף וגבינה בשולחן אחת דאסור וכש"כ הכא דאיכא יצה"ר טפי ואיכא חשש איסורא דאורייתא, דאילו בשר עוף בחלב דרבנן הוא, וק"ל טובא מאי קא מספקא לן והלא גדולה מזו אמרו שאינה מצעת לו את המטה בימי נדתה בפניו מיהת כדאיתא בכתובות (ס"א א'), וי"ל דההיא מימרא דרב הונא היא, וממתני' או מתניתא היא דבעו למיפשטה, ודכוותה בתלמודא כדפרישית בנדרים.
ופליגא דר' פדת. פרש"י ז"ל דאילו לר' פדת לא אסרה תורה בעריות אלא תשמיש המטה בלבד ממש, וכיון דכן ליכא לפרושי קרא דיחזקאל הוא בבגדו והיא בבגדה בעריות, ורבנן הוא דאסרו קירוב בשר ואסרו ג"כ הוא בבגדו והיא בבגדה בעריות, ודילמא באשתו נדה קירוב בשר גזרו, אבל לא כשהוא בבגדו והיא בבגדה, והקשו בתוספות ומאי עביד ר' פדת במתני' דלעיל, ולפי פי' רש"י ז"ל לאו קושיא דאיהו ז"ל פי' דרב יוסף הוא דפשיט ליה מדרשא דקרא דדריש איהו הכי, ובתוספות פירשו ופליגא דר' פדת הא דמפקת ליה מדרשא דהאי קרא דמשמע דהכי דינא מדאוריתא, ואילו ר' פדת סבר דלא אסרה תורה אלא גילוי עריות ממש, אבל מדרבנן מודה הוא דאסור, וההיא ברייתא אסמכתא דרבנן היא, ולי נראה דחס ושלום שיאמר ר' פדת שיהא קירוב בשר מותר בעריות ובנדה וכש"כ באשת איש, והכי פירושו ופליגא דר' פדת אהך ברייתא דדריש הכא לאיסור [הוא ב]בגדו [והיא] בבגדה, דאיהו לא דריש ליה אלא לקריבה של גילוי עריות, דהיינו קירוב בשר, כדקאמר קרא לא תקרבו לגלות ערוה, וכדאמר לה אליהו לקמן שהתורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לאסור קירוב בשר, אבל הוא בבגדו והיא בבגדה איסורא דרבנן הוא, וכן הלכה.
והא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. יש אומרים דבקערה אחת הוא דאסור, ונראין [ה]דברים דבשלחן אחד קאמר ואפילו כל אחד בקערה שלו כדריהטא כולה סוגיין וכפשטה דמתני', ועכשו נהגו לאכול בשלחן אחד, ויש אומרים דבשלחנות שלהם [שהיו] קטנות הוא דאסרו, וכל היכא דאיכא בניו ובני ביתו ודאי שרי, ובשר וגבינה נמי היכא דאיכא שינוי שרי כדמשמע לעיל קצת, וכן נהגו.
ופליגא דידיה אדידיה. פי' כי היה מיקל לעצמו לפי שמכיר ביצרו, וכההוא דאמר (ברכות כ' א') דמיין עילאי כי קאקי חיורי.
[דף יג עמוד ב] בימי ליבוניך מהו אצליך וכו'. פי' ימי ליבון הם ז' ימים נקיים שהחמירו בנות ישראל על עצמן, ותימה שהרי חומר בנות ישראל הוא לאחֵר זמן טבילתן עד שישלמו ז' ימים נקיים אבל מכל מקום מדאוריתא היא נדה גמורה עד שתטבול, ואם כן מה ראה התלמיד הזה להקל בימים הללו, ואליהו ג"כ מה ראה לשאול עוד על ימי ליבונה, והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל שדרכן היה לטבול אחר שטהורות בדין תורה, ואח"כ סופרות שבעה ימים נקיים וחוזרות וטובלות, ולפיכך היה זה מיקל כסבור שלא החמירו אלא בתשמיש בלבד אבל לא בקירוב בשר, כסבור דקירוב בשר דרבנן בעלמא הוא, ולפיכך הביא לן מן הכתוב שאומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שהקריבה כמעשה.
מטה אחת הואי. פי' שישנו שם ערומים רחוקים זה מזה ולא היה שם קירוב בשר ממש, ובמערבא אמרי כי היה סינר מפסיק בינו לבינה.
גרסינן אלו תנן הני דאמרן או דילמא ואלו תנן הני דבעינן למימר ת"ש אלו מן ההלכות. פי' אלו תנן הני דאמרן, וכן מנה הוא ז"ל לקמן אין פולין ואין קורין בכלל י"ח דבר, אבל תמיהא דבכל דוכתא משמע אלו הני דבעינן למימר כדתנן אלו נערות אלו הן הגולין ודכוותה טובא, ויש גורסין בהיפך ואלו תנן הני דאמרן או דילמא [אלו] תנן הני דבעינן למימר קמן ת"ש ואלו מן ההלכות וכו', ופירושה דאי אלו תנן לא משמע אלא הני דלקמן אבל אי ואלו תנן איכא למישמע הני דאמרן כי הוא לשון (קצר ו)קישור, ובעלמא אמרינן כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים, כלומר פעמים שהוא מוסיף על הראשונים, וכן פירשו בתוספות, וכן לגירסא זו אין פולין ואין קורין ממנין י"ח דבר הם, ויש גורסים כגירסת רש"י ז"ל אלא דגרסי ת"ש ואלו מן ההלכות וכו', [ו]לפי גירסא זו לא הוו אין פולין ואין קורין [מ]מנינא.
והא דאמרינן או דילמא אלו תנן הני דבעינן למימר קמן פרש"י ז"ל וקאי אאין שורין דיו וסמנין, וק"ל דאי אהנהו קאי נפישי להו י"ח דבר דהא בלא הני דמתני' איכא [י"ח] גזרות כדמנינן לקמן (י"ז ב'), וי"ל דאי אמרת אלו דבעינן למימר לא קאי אמה שגזרו בו ביום אלא על מה שנחלקו ונמנו.
ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. פי' דהיינו פסול גויה דאמרינן בעלמא (עירובין פ"ב ב'), והוא שיעור שתי ביצים משום דלא שכיח דשתי איניש ושדי משקין לפומיה עד דאכיל שתי ביצים, והקשה ר"ת ז"ל חדא דפסול גויה גזירה קדמונית עד שחשבו עליה במסכת יומא (פ' ב') דהויא דאוריתא, ואילו הני גזירות מידע ידעי, ועוד דפסול גויה אינו אלא פוסל הגוף כמשמעו שלא יאכל תרומה עד שיטבול, אבל לא שיהא פוסל תרומה במגע כדתנן הכא, לפיכך פירש ז"ל שזו גזירה אחרת היא באוכל [כ]ביצה מטעמא דלקמן וכדכתיב בתוספות ובחידושין, דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושדי משקים דתרומה בפומיה, וא"ת אי מהאי טעמא למה לא גזרו ג"כ שיפסול במעשר, י"ל שלא רצו לגזור אלא בתרומה החמורה וכדכתיב בה משמרת, וכדאמרינן ביבמות (ע"ג ב') מעשר הקל אמרה תורה וכו'.
[דף יד עמוד א] ופסיל להו. ולא נקט ומטמא להו, משום דלא שכיח דנגעי באחריני, דהא או בלע להו או שדי להו לארעא ובטלי.
הא שכיחא והא לא שכיחא. וא"ת וליגזרו הך דלא שכיח ותו לא צריך, י"ל דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן מעיקרא, אלא בתר הכי גזרו בה לעשות סייג לאידך, וא"ת ותיפוק לי דאסרינן ליה מטעמא דדילמא אכיל אוכלים דתרומה והדר שדי בפומיה משקים טמאין, י"ל שזה אינו מאותו השם שנגזור מחמתו על מי שמטמא עצמו בתחלה קודם שיטעום תרומה.
והבא ראשו ורובו וכו'. יפה מפורש בחידושים.
מפני שהידים עסקניות. פירשו הראשונים ז"ל דדילמא נגע בטומאה ולאו אדעתיה, והקשה רש"י ז"ל דא"כ יהא צריך טבילה, ועוד שמא נגע בשרץ והוא ראשון לטומאה וראוי לטמא תרומה, ולאו קושיא [היא] דהכא חומר הוא שהחמירו ז"ל דיש לחוש, כדי שיהיה משמרם יפה, ולא רצו להחמיר לחוש יותר, וגם הספיק להם בטהרת נטילה, שאם לא כן יפסידו כל טהרות שבעולם, ורש"י ז"ל פירש עסקניות ליגע בגוף שהוא מזוהם אצל תרומה.
נקבר ערום ס"ד. תימא מאי קשיא ליה דאין הכי נמי מדה כנגד מדה, וי"ל שזה אינו עונש גדול וכפרה היא לו משום ואל עפר תשוב.
נקבר ערום בלא אותה מצוה. פי' מצות גלילה שעשה, ואינו נכון, והנכון שהפסיד אפי' שכר קריאה של אותה שעה.
[דף יד עמוד ב] הא תו למה לי. פי' בחידושים ובתוספות וכן כולה שמעתא.
ואילו שמאי והלל לא נחלקו אלא בג' מקומות. וא"ת ומאי קושיא דכיון דבי"ח דבר חזרו והישוו, לא מני להו רב הונא, וכדפרקינן לקמן (ט"ו א') גבי בוצר לגת, י"ל דהתם הוא דשתיק ליה הלל לשמאי באותו מעמד, מה שאין כן בזו שנחלקו כל היום. תוספות.
[דף טו עמוד א] אתא שלמה גזר לקדשים. ק"ל הא דאמרינן בפ"ק דפסחים (י"ט ב') אמר רבי עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש, ופרכינן ולימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש, ופרקינן ידים קודם גזרת כלים נשנו, ופרכינן והא ידים בו ביום נשנו, אלמא אפילו ידים דקדש בו ביום נשנו כשגזרו על ידים דתרומה, שהיו קודם לרבי עקיבא, וצ"ע.
שמאי אומר מקב חלה וכו'. פירש ר"ת דטעמא דשמאי דמשערינן בבעל הבית שמפריש חלה אחד מכ"ד, והלל משער בנחתום שמפריש חלה אחד ממ"ח, ובעינן שיעור חלה כביצה לכל הפחות, ובקב יש כ"ד ביצים, ובקביים יש מ"ח ביצים, וטעמא דרבנן כדפרש"י ז"ל, וכולה מפורשת בחידושים יפה.
דיין שעתן. ק"ל מאי דיין דקאמר, וי"ל כי הלל קדם לדבר אלא שמתוך ענותנותו חולק כבוד להקדים לשמאי, וכדרך שאמרו בפ"ק דעירובין (י"ג ב') בתלמידיהם, ולכן מקדים התנא בכל מקום דברי שמאי או תלמידיו לדברי הלל או תלמידיו, וי"ל דשמאי שאמר דיין שעתן היינו כל אותה שעה שבדקה בה ולא כשיעור וסת בלבד.
לא גרסינן במעשה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי ועל כלי זכוכית, דא"כ קשיא אאידך דיוסף בן יועזר, ואילו תלמודא לא פריק בהא מידי, ובתוספות גרסי ליה, ולא גרסי לקמן אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף וכו', וגרסי הכי אלא אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו ואתו בשמונים וגזור וקבלו מינייהו, והאמר אילפא וכו', כלומר מדקא משנינן הכי גם לקושיא דארץ העמים ולא פרקינן דאינהו גזור לתלות, מכלל דסבירא לן דגזור בארץ העמים בתחלה לשרוף בין אגושא בין אאוירא והאמר וכו', ואין כל זה מחוור להגיה גירסא שאינה בספרים כלל, והא [ד]לא משנינן אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו, משום דכי האי שינויא ליכא לשנויי מסברא, ולעיל (י"ד ב') דמשנינן הכי משום דהכי גמירי לה.
שלא דנו דיני נפשות. משום דכתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם וכדאמרינן בעלמא, ויש מקשים דהאי בזקן ממרא כתיב ומנא לן דילפינן מינה לעלמא שהרי זקן ממרא חמור משאר דיני נפשות, ולא עוד אלא דהאי בהמראתו כתיב ולא בקטלא דיליה, וי"ל דסברא הוא דלהכי אמר רחמנא אל המקום גבי המראתו לומר ששם בלבד השכינה שורה עליהם, ושם אלקי"ם ניצב בעדת אל, ולא חוצה לו.
[דף טו עמוד ב] וק"ל אשמעתין דאמרינן להדיא שגזרו על ארץ העמים על אוירא לתלות, ואילו במסכת נזיר (נ"ד ב') מיבעיא לן אי משום גושא או משום אוירא גזרו, ובמסכת כלים (אהלות פ"ב) תנן בהדיא אלו מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה ועפר ארץ העמים, וי"ל דמשנת כלים מקמי גזרה אחרונה נשנית, אי נמי התם לשרוף מיירי, אי נמי דהתם בעפר הבא מארץ העמים לארץ ישראל, וסוגיא דנזיר שם פירשתיה בס"ד.
הזפת והחמר בכלי זכוכית. פרש"י ז"ל אבל לא בטיט דכיון שעתיד ליפול מאליו אינו מקפיד עליו, ואינו מחוור דהא ודאי טפי קפיד עליה מזפת ומר, והנכון דלרבותא נקט זפת ומר דהוה ס"ד דמבטל ליה התם שכן דרך לביטוליה בכלים דעלמא, וכן פירשו בתוספות.
ר"מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד. פי' המעמיד [את] המשקה, ובהא הוא דפליגי רבנן, אבל במעמיד דבפרק במה אשה יוצאה (ס' א') שהוא מעמיד כל הכלי מודו רבנן שהולכים אחריו כדאיתא התם בסולם אחר שליבותיו וכו'.
כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכם אבר. דר"מ מטמא טומאה ישנה מדרבנן, ככלי מתכות, מפני שהאבר [מעמידו], וחכמים מטהרים דככלי זכוכית דיינינן ליה דלית להו טומאה ישנה, והקשו בתוספות חדא דבתוספתא (כלים ב"ב פ"ז) מייתי לה גבי כלי אבן דלא מקבלי טומאה, ועוד דכיון שלא היה שם אבר זה כשנטמאו היאך יחזרו לטומאה ישנה ככלי מתכות, והנכון דמיירי לענין טומאה [דמכאן ולהבא] דר"מ מטמא מן התורה ככלי מתכות וחכמים מטהרים מדאורייתא, א"נ כי לאחר שהטיף לתוכם אבר נטמאו וחזרו ונקבו ותיקנן דר"מ מטמא מדרבנן טומאה ישנה ורבנן מטהרים לגמרי, וא"ת ומנא לן דפליגי בהכל הולך אחר המעמיד, דילמא דכולי עלמא הלך אחר המעמיד ופלוגתייהו הכא אי חשיב אבר בזכוכית סתימה מעליא, וי"ל דקים ליה לתלמודא דבהא פליגי דהא מסתמא סתימה מעליא היא, ורבינו שמואל ז"ל לא גריס אלא דר"מ היא ותו לא (א"ה, עי' תו').
[דף טז עמוד א] ומיטמאין מאחוריהם ואין מיטמאים מגבם. פרש"י ז"ל מקבלים טומאה [מאחוריהם] דהיינו בית חקק שלהם שיש בו קבול ותוך, ואין מקבלים טומאה מדפנותיהם, וק"ל דהא תניא (תו"כ שמיני) מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמאים כלי חרס מאחוריהם ואין מיטמאין מאחוריהן, וי"ל דאחוריהם דהתם היינו גביהם דהכא, ולשון משותף הוא, וכן פירש רבינו שמשון ז"ל.
פשוטיהן טהורין. פי' ואפי' מדרבנן דהא טומאת כלי זכוכית דרבנן היא. ושלשה דינין יש בכלי עץ פשוטים כדכתיבנא בכמה דוכתי (ב"ב ס"ו א'), והא דלא חשיב הכא כלי חרס שפשוטיהם טהורים, תירץ רבינו שמשון ז"ל משום דהתם לא בעי קבול אלא תוך, דהא תנור שאין לו שוליים וקרקע עולם נחשתו והוא מיטמא מתוכו.
בטומאה דרבנן לא אחיתו להו רבנן טומאה. ק"ל דהא במסכת ע"ז (נ"ב א') בריתך כלי של ע"ז איבעיא לן אי חוזר לטומאתו ישנה, והא טומאת ע"ז דרבנן היא, וי"ל דשאני התם דהוי כלי מתכות דיש לו שם טומאה דאוריתא בעלמא, ומשום הכי מספקא לן, מה שאין כן בכלי זכוכית שאין לו טומאה מדאורייתא.
עבדו בהו רבנן הכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים. וא"ת והא איכא היכירא שאין חוזרין לטומאה ישנה, י"ל שבעיקר קבלת טומאה בעו למיעבד היכירא, וא"ת ואמאי לא משנינן הכי לעיל דלהכי מיטמו מגבן משום היכירא, וי"ל דלהיכירא דהוי דרבנן קולא הוא דעבדינן ולא לחומרא.
[דף טז עמוד ב] רב אשי אמר לעולם ככלי חרס דמיין. וק"ל דבפרק בתרא דע"ז (ע"ה ב') אמר רב אשי דכלי זכוכית צריכין טבילה, דכיון שנשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמיין, וי"ל דודאי כלי זכוכית דמי לכלי חרס ולכלי מתכות [נמי] דמו, והתם משום חומרא דכלי גוים דאיסור נחמיר בהו לשווינהו ככלי מתכות, אבל הכא אי עבדינן להו ככלי מתכות היה לנו לטמא פשוטיהן, דטעמא דפרקינן לעיל לא ניחא ליה לרב אשי, הילכך דלא לאפושי טומאות בטומאה דרבנן, הקלו ושוינהו ככלי חרס.
כלי מתכות דאורייתא נינהו דכתיב אך את הזהב וגו'. [וא"ת] והא ההוא קרא בכלי מדין כתיב משום גיעולי גוים, וי"ל דכיון דכתיב בפרשה תתחטאו, במי נדה יתחטא, לשון חיטוי היינו הזייה כתרגומו, וליכא הזאה אלא בטומאת מת, הילכך לענין טומאה נמי משתעי קרא.
מעשה בשל ציון המלכה וכו'. וא"ת ואמאי לא מייתינן מתני' דלעיל דקתני בהדיא שחוזרים לטומאתם ישנה, י"ל דניחא לן האי עובדא לפי שהיה שמעון בן שטח בזמנה, וכדאמרינן במסכת תעניות (כ"ג א' עי"ש) מעשה בשמעון בן שטח ושל ציון המלכה שהיו יורדים גשמים וכו'.
הניחא למאן דאמר לא לכל הטומאות אמרו. כתב רש"י ז"ל דלא ידענא היכן איפליגו בה, ואישתמיטתיה למרן ז"ל דמתני' היא במסכת כלים (פי"א מ"א) סיפא דמתני' דלעיל בכלי מתכות, דתנן נשברו טהרו חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתם ישנה, רשב"ג אומר לא כל הטומאות אמרו אלא לטומאת [הנפש] בלבד.
איכא בינייהו דרצפינהו מרצף. פי' ששברם היטב והוצרך לתקנם תיקון חדש, למאן דאמר שלא יקבנו פעם אחרת שלא בכדי טהרתו איכא, למ"ד שמא יאמרו טבילה בת יומא ליכא, שהרי ניכר בו שהוא חדש, ופנים חדשות באו לכאן, וכן פרש"י ז"ל, ועיקר.
ואידך מאי היא דתנן המניח כלים תחת הצנור לקבל מי גשמים. פי' ומן הכלים יורדים למקוה, אסור, אחד כלים גדולים. פי' שמחזיקים יותר מארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש שאינם מקבלים טומאה, ואחד כלים (טמאים) קטנים ואפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין במינם מקבל טומאה ולא חשיבי כלי לענין קבלת טומאה, אפ"ה פוסלים את המקוה, דלגבי פסול מקוה בכל שיש לו קבול סגי לן, ולאפוקי דבר שאין לו קבול, כגון טבלא שאין עליה לבזבז וכיוצא בו, ודוקא בשאובה בידי שמים, אבל שאובה בידי אדם בכל דבר נפסל ואפילו בחפניו וכש"כ בבגדיו, ולא התירו אלא לגיון שהתיזו מים ברגלי בהמה כדאיתא במסכת מקואות (תוספתא פ"ג ה"ג) וכדכתב ר' אברהם ז"ל בספרו, וא"ת ותיפוק ליה הכא משום צנור גופיה, י"ל דמיירי כשקבעו ולבסוף חקקו שאינו פוסל, אי נמי בצנור שאין לו בית קבול שאינו פוסל, וכדתנן (מקואות פ"ד מ"ג) סלון צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל את המקוה שלא נעשה לקבלה, וכדכתיבנא בבבא בתרא בפרק המוכר את הבית (ס"ה ב').
וב"ה מטהרים בשוכח. פי' דקסברי שלא פסלו חכמים אלא במניח במתכוין דקא מחשיב להו והוה ליה ברצון, אבל לא בשוכח דלא ניחא ליה, ואפי' למאן דאמר (ב"ב ס"ה ב') שיש פסול שאובה מדאורייתא קים להו דלא ליפסל רחמנא שאובה אלא בהכי.
ולר' יוסי דאמר עדיין היא מחלוקת. פי' ולא נמנו לגזור כלום, חסר להו י"ח דבר.
אמר רב נחמן בנות כותיים [נדות] מעריסתן בו ביום גזרו. ותימא אמאי מייתי הא טפי מאידך דלקמן, וי"ל דאינהו גמירי לאידך י"ח דבר בר מהא, כדמנינן להו לקמן בר מהא, וכי חסרה חדא מינייהו לשום תנא הוו מוקמי בדוכתה הא דרב נחמן לומר דאפשר דהא הוה במניינא, וכן תירצו לקמן לרבי טרפון לגירסת רש"י ז"ל, ומיהו ק"ל דהא בריש פרק בנות כותיים (נדה ל"ב א') אוקמוה להא דרב נחמן כרבי מאיר דאמר כותיים גרי אמת הן, ומטמאות בזיבה מדאורייתא אפי' בת יום אחד כבת ישראל, אלא דאינהו לא מפרשן להו דלית להו ההיא דרשא דדרשינן מואשה, והילכך ר"מ דחייש למיעוטא גזר הכא על כולן, וא"כ היכי מנינן לה הכא לר' יוסי דהא ר' יוסי אית ליה כותיים גירי אריות כדאיתא במנחות (ס"ו ב'), דקתני שתורמים משל כותיים על של גויים אבל [לא] משל כותיים על של ישראל, וי"ל דמתני' דהתם דקתני מפני שטומאתם בספק, דמשמע דאיכא איסורא דאורייתא, אוקמוה כר"מ, אבל בעיקר גזירה מודה ר' יוסי דאע"ג דגירי אריות הם גזרו בהם זיבה כדי שלא יטמעו בהם, ואף על פי שגזרו על בנות גויים שתהא בת שלש שנים ויום אחד מטמאה בזיבה, בכאן הפריזו לגזור אפי' מעריסתם מפני שהיו ישראל רגילים אצלם, וא"ת ואמאי לא פרכינן הכא דא"כ לרבי מאיר נפישי להו, וי"ל דכיון דאכתי לא שלים מניינא די"ח דבר ליכא למיפרך הכי.
ואידך כל המטלטלים. פרש"י ז"ל למעוטי מחוברים וכדתנן התם (אהלות פ"ח מ"ה) אלו לא מביאים ולא חוצצים הזרעים והירקות המחוברים לקרקע והקשה ר"י בעל התוספות ז"ל שאין לך דבר ראוי לעשות אהל כמחובר, ואותן זרעים וירקות שאמרו שם אינו אלא מפני שאין בהם ממש ועיקר, וכדרך שאמרו הברד והשלג והכפור והגליד והמלח ושם פי' אותם הירקות, אלא הכא כך יש לפרש למעוטי מחוברים שאין מביאים את הטומאה אלא בפותח טפח, כי לא היתה הגזרה אלא במטלטלים דומיא דמרדע.
[דף יז עמוד א] אמר רבי טרפון אקפח את בני שזו הלכה מקופחת. פי' לשון קללה ושבועה היא שיחסר את בניו אם אין הלכה זו מחוסרת ומחותכת, וחבירו במסכת זבחים (י"ג א') אקפח את בני אם לא שמעתי הפרש בין (ב)קבלה וזריקה, והא דלא קאמר הכא אם אין הלכה זו מקופחת, לישנא דשבועה הוא לאמרה פעמים בקוצר, כדכתיב חי פרעה אם תצאו מזה.
ששמע השומע וטעה. פי' כי הוראה נשאלה בבית המדרש והשומע לא הבין והחליף הדברים, ושמא כך היה מעשה כי האי, האיכר עובר ומרדע על כתפו, וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת, פי' טמאוהו מפני שנגע במרדע שהאהיל על המת שנטמא, דלטומאת עצמו בכל שהוא סגי ליה, והשומע סבור כי מטעם אהל טמאוהו ולא מטעם [נוגע], פרש"י ז"ל והם טמאוהו טומאת ערב מפני שנגע באב הטומאה ונעשה ראשון, והשומע סבור שטמאוהו מדין אהל טומאת שבעה והוא טעון הזייה, והקשו עליו בתוספות חדא דבמה טעה תלמיד זה אם שמע בפירוש שטמאוהו טומאת ערב, וכי לא היה חושש כי טומאת מגע היה, [ו]כי אין לנו במת טומאת מגע ליטמא טומאת ערב לכל הפחות, ואם לא שמע מנין ימי הטומאה כמו שנראה מדבריו ז"ל, למה לו לתלות כי ז' ימים טמאוהו עד שתלה הדבר בטומאת אהל, ואפי' לא היה יודע שיש טומאת מגע שהיא ז' ימים, ועוד היאך איפשר שלא טמאוהו בבית המדרש אלא טומאת ערב בלבד, דהא אפילו תימא דמרדע כלי שטף הוא ובכלי שטף לא אמרינן שהוא נעשה כחלל, מכל מקום הרי יש כאן טומאה בחיבורים דהיינו יקרב בדיקרב שהוא טומאת שבעה, כדאיתא במסכת ע"ז (ל"ז ב') ובכמה דוכתין.
לכך פירשו כי הם טמאוהו טומאת שבעה מטעם דיקרב בדיקרב, והתלמיד הזה לא היה בקי בדין זה, וכסבור שאין לנו טומאת שבעה במי שאינו נוגע במת אלא מחמת אהל, ולפיכך תלה לומר כי מטעם אהל טמאוהו, וזהו טעותו, וא"ת ומאי נפקא לן מינה כיון דבין הכי ובין הכי ראוי לטומאת שבעה ולהזיה, י"ל דנפקא לן מינה טובא דאי מדין מגע בעינן כלי הראוי לקבל הטומאה ולא חיישינן אם יש בו פותח טפח, ואם הוא מדין אהל הדבר בהיפך.
אמר רבי עקיבא אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין. פי' ולא טעה השומע כלל וכאשר סבור כן היה, כי מטעם אהל טמאוהו ואף על פי שאינו ראוי ליטמא מדין מגע, כיצד שיהיו כל המטלטלים מביאים את הטומאה על אדם הנושאם בעובי המרדע, פי' מגזירה דרבנן ולאו מדאורייתא, דהכא מיירי שאינו נוגע בהם אלא שנושאן וסדין מפסיק בינתים והוה ליה דיקרב בדיקרב בדיקרב, שאין בו מן התורה אלא טומאת ערב, אבל חכמים גזרו עליו טומאת שבעה כדין אהל, והטעם לא מפני שגזרו נושא אטו נוגע שהוא דיקרב בדיקרב, דא"כ אפי' בפחות מעובי מרדע נמי ובכל שהוא, אלא הטעם מפני שהעולם אינם בקיאין בטומאת דיקרב בדיקרב וכסבורים שהוא טהור, שאין לנו אלא טומאת מגע או טומאת אהל, וכשיראו שטמאו לנושא הזה כסבורים דמדין אהל [טמאוהו ויטעו לומר שטומאת אהל] היא טומאת ערב לפעמים, ומפני כן גזרו חכמים שיהא כאהל גמור לטמא טומאת שבעה, ולפיכך לא גזרו אלא כעובי המרדע שיש בהקיפו טפח, כדפריש ר' ינאי דבפחות מכאן לא טעו כלל, והיינו דקתני שיהו כל המטלטלים מביאים את הטומאה על האדם הנושאם בעובי המרדע, פי' מגזירה דרבנן, ועל עצמם, פי' לטמא וליטמא במגע בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים שנאהלין תחתיו, דלית בהו הך חששא דלעיל, בפותח טפח, כדין תורה.
וא"ת והמרדע היאך היה ראוי לקבל טומאת עצמו והלא פשוטי כלי עץ הוא שאין מקבלים שום טומאה, י"ל דכיון שהדרבן הוא של מתכת וגם יש בראשו השני חרחור של מתכת והוא כלי ברזל שחותכים בו שרשים המעכבים המחרישה, או שחופרין בו, כעין מר, הרי הוא נדון ככלי מתכות שהרי עיקרו ומעמידו מתכת, ומ"מ אין זה מחוור דא"כ היה לו לומר חרב [הרי] הוא כחלל דאפי' באהל אמרינן הכי כדכתיבנא בפרק לא יחפור (ב"ב כ' א') ונעשה אבי אבות, ואפי' שאר אדם וכלים היה לו לטמא טומאת שבעה ואפי' בכל שהוא נמי, ולא בעובי המרדע כדקאמר רבי עקיבא, אבל הנכון דמקבלי כלי עץ הוא חשוב המרדע, שהדרבן במרדע אינו קבוע שם אלא פעמים שמתירים אותו להצניעו כדי שלא יפגם, ופעמים שמניחים אותו, והנקב שבמרדע חשוב קבול, ואף על פי שעשוי למלאות, וכדאמרינן במסכת סוכה (י"ב ב') בהוצין נקבות, והכין משמע בפ"ק דחגיגה (ג' ב') דאמרינן אי מה דרבן מטלטל אף דברי תורה מטלטלים, ואמרינן נמי במסכת כלים (פכ"ה מ"ב) המרדע יש לו אחורים ותוך, אלמא מקבל(ים) טומאה הוא, כל זה שיטת ר"ת ורבינו יצחק ורבינו שמשון ז"ל, והיא הנכונה.
גירסת רש"י ז"ל וכן במקצת התוספות ולרבי טרפון דאמר אקפח את בני בצרי להו אמר רב נחמן בנות כותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו. פי' ורבי טרפון כרבי מאיר דלעיל דחשיב צנור, וק"ל אמאי לא פרכינן לקמן מדרבי טרפון כדפרכינן מדר' יוסי דאמרינן אלא לר' יוסי שבסרי הויין, וי"ל דחדא מינייהו נקטינן, והנכון דלא גרסינן ליה וליתיה בנוסחי דוקני, ומורי הרב ורבו הגדול ז"ל לא גרסי ליה.
ואידך הבוצר לגת שמאי אומר [הוכשר]. וא"ת וזו שהיא מחלוקת שמאי והלל וגזרתם, מי הכניסה בי"ח דבר שגזרו תלמידיהם כדאמרן לעיל (י"ד ב'), י"ל דהכא מתרצינן כדשנינן לעיל גבי ידים, והוא הדין לאידך.
אמר לו אם אתה מקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה. פירש ר"ת ז"ל דבדוקא קאמר ליה, הריני גוזר טומאה אף על המסיקה, דהכא ליכא טעמא לאיפלוגי בין בצירה למסיקה, והא דאמרינן בפ"ק דפסחים (ג' ב') בהנהו תרי תלמידי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, לאו משום דהכי דינא, אלא שהיו שונין משנתם כן על שהיה שמאי אומר כן בתחלה. והקשו עליו א"כ מתחלה מאי סבור שלא לגזור על המסיקה ולבסוף מאי סבור, ועוד דהא טעמי דאמרינן לקמן מפני מה גזרו על הבצירה לא שייכי במסיקה, וי"ל דאין הכי נמי דלא שייכי ביה, ומשום הכי לא היה שמאי גוזר עליה, וכיון שהקניטו הלל לומר שיבאו העולם לטעות בין מסיקה לבצירה שלא ידעו הטעם לחלק ביניהם, חזר וגזר אף על המסיקה אטו בצירה, דאי לאו הא לא קיימא [הא], כנ"ל לפי דברי ר"ת ז"ל, אבל יותר נראים דברי ר"י ז"ל דהכא מילתא בעלמא קאמר ליה, אבל לא גזרו אלא על הבצירה בלבד, דמשקה שלו חשוב משקה בכלים מזופפות, מה שאין כן בשל זיתים דמוהל בעלמא הוא ולא חשיב.
הניחא למ"ד כלי טמא. פרש"י ז"ל לא ידענא היכא, ואשתמיטתיה למרן ז"ל כי תוספתא היא במסכת מכשירין (פ"ב ה"ב) וכתובה בספר המאור.
גזרה משום הנושכות. כדפרש"י ז"ל וכדכתיבנא בחידושי'.
ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליו. פי' שיתחיל מיד לבצור בו, דאי לא מילתא דלא שכיחא הוא למיגזר אמטולתא.
[דף יז עמוד ב] אלא אמר רבה ישראל כיון דאיפשר להו למעבד כדשמואל וכו'. וא"ת תרומת מעשר דלית ליה דשמואל מאי אית ליה למימר, י"ל דההיא לויים מפרשי לה ולא חשידי, ואפילו למאן דסבר דישראל רשאי להפריש תרומת מעשר של לוי כדאיתא בפרק כל הגט (גיטין ל"א א'), הא לא שכיח כולי האי, אי נמי שלא רצו לחלק בתרומה, ובתוספות תירצו דהא אמרינן במסכת סוטה (מ"ח א') וכבר שלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישים אלא תרומה גדולה, ואמר להם בני כשם שהתרומה במיתה כך תרומת מעשר במיתה, הילכך אי חשידי כדמעיקרא אפרושי נמי [לא] ליפרשו, ואי לא חשידי מיהב יהבי ליה, ולא יגזלו את השבט, כתקנת יוחנן כהן גדול.
דילמא משהי ליה גביה ואתי בה לידי תקלה. פרש"י ז"ל הילכך גזרו בה שתהא גדוליה תרומה טמאה, ואינו נכון דהא אמרינן בפסחים (ל"ד א') שתילי תרומה ששתלן טהרו מלטמא ואסורין לאכול, ופרכינן מאחר שטהרו אמאי אסורין לאכול, ופרקינן מאי אסורין אסורין לזרים, הא לכהנים שריא, לכך יש לפרש דהכא לא גזרו רבנן אלא שתהא תרומה אבל לעולם פקעא טומאה מינה, ומיהו משום רווחא פורתא דבין טמאה לטהורה לא משהי לה כהן למיזרעה, ומשום דתהדר חולין הוא דהוי משהי לה.
וק"ל דהכא חיישינן לדברי הכל דילמא אתי בה לידי תקלה, ואילו בפ"ק דפסחים (כ' ב') נחלקו בה דקתני חבית יין של תרומה שנטמאת ב"ש אומרים תשפך חבל וב"ה אומרים תעשה זילוף, הרי דלא חייש בה לתקלה, וי"ל דהתם דאיכא הפסד מרובה בשפיכתו חששו לומר [תשפך] ולא חששו לתקלה, אבל הכא דליכא אלא הפסד מועט שהרי יכול להסיקה תחת תבשילו ולהריצה לפני כלבו חששו לתקלה.
הניחא לר"מ איכא תמני סרי. פרש"י ז"ל אין פולין ואין קורין ותשעה שבמשנה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני, ושבע דהכא, צנור ובנות כותיים ומרדע ובוצר לגת וגדולי תרומה ונותן כיסו לנכרי, ופתן ושמנן ויינן ובנותיהם דכולהו חשיבי חדא, כי על כולן גזרו משום בנותיהן, והקשו בתוספות אמאי לא חשיב לא יאכל הזב עם הזבה, דהא אלו מן ההלכות דתנן עלה קאי, כיון דקאי אאין פולין ואין קורין דלעיל טפי מיניה, ואף על גב דברייתא דאייתי לעיל (י"ג ב') לא קתני אלא אין פולין ואין קורין, רישא דמתני' קתני וכש"כ אידך, ולפיכך פירשו ז"ל דלא יאכל הזב ממנינא, אבל האוכל אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשבינן להו, אי נמי דהנהו תרתי חשבינן להו, אבל הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו מים שאובים חשבינן חדא, שלא גזרו בטהור אלא משום לתא דטמא, וכדאיתא לעיל בגמרא (י"ד א') וכולה חדא גזירה הואי.
ולפי הגירסא השלישית שכתבנו למעלה (י"ג ב') ת"ש אין פולין ואין קורין ואלו מן ההלכות ש"מ ואלו תנן, הלין דבעינן למימר, אין פולין ואין קורין ולא יאכל הזב לא הוו ממנינא, ואפיק הני תלתא, ופתן ושמנן ויינן ובנותיהן דלא חשיב להו רש"י ז"ל ור"י ז"ל אלא בחדא, חשבינהו בארבע, דסוף סוף ארבע גזרות היו, וזו שיטת רבינו הגדול ומורי הרב נר"ו.
ועל בנותיהן משום דבר אחר. פי' משום ע"ז, וא"ת דבשלמא למאן דמפרש התם במסכת ע"ז (ל"ו ב') דבנותיהם היינו יחוד בנותיהם, היינו דגזרו בה משום ע"ז, אלא למאן דאמר שתהא בת שלש שנים ויום אחד מטמאה בזיבה מאי משום דבר אחר, וי"ל דהא נמי גזרו כדי לעשות הרחקה ממגען כדי להרחיק מע"ז.
ועל דבר אחר משום דבר אחר. פרש"י ז"ל על דבר אחר שלא נזכר כאן, מפני דבר אחר שלא נזכר כאן, כלומר דלע"ז קרי לעיל דבר אחר משום כינוי, אבל הכא קרי להו דבר אחר לומר שלא היו בגזירת פתן ויינן ושמנן ובנותיהן, והיינו דאתיא שפיר לרש"י ז"ל הא דפרכינן לקמן ולרבי מאיר [תשסרי] הויין, דאע"ג דרש"י פירש דפתן ויינן ושמנן ובנותיהם חדא, ליכא למימר דהא נמי כחדא חשיב להו בהדייהו, דהא לכולי עלמא גזירה אחריתי הואי, דענין בפני עצמו הוא, ולא שייך בפתן וחבריו.
גזרו על תינוק וכו'. ואיפשר שלא גזרו עליו אלא כשהוא בן ט' שנים ויום אחד דחזי לביאה כשם שלא גזרו על גויה פחותה מבת שלש שנים (עי' ע"ז ל"ו ב').
אי הכי לרבי מאיר תשסרי הויין. ולא מצי לשנויי ליה דילמא רבי מאיר לית ליה דרבי עקיבא, דהא פרישנא לעיל דאף רבי טרפון לא נחלק בה, +א"ה, עי' בדברי רבנו לעיל א' ד"ה גירסת, והכונה למש"כ שם והנכון דלא גרסינן ליה כו', והיינו לפי דר"ט הודה לר"ע, וכמש"כ שם הרמב"ן, ואולי חסר שם בדברי רבנו.+ וגם [לגירסת] רש"י ז"ל נמי ליכא לשנויי הכי, דהא רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא היה.
גירסת רש"י ז"ל אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא חשיב להו. ויש גורסים אוכלים ומשקים בחדא חשיב להו. פי' דהאוכל אוכלין [טמאים] ושותה משקים טמאים בחדא חשיב להו, וזו יותר נכונה, דהא בגמרא אקשינן עלה לעיל (י"ד א') דהיינו הך.
מתניתין אין שורין דיו וכו'. פלוגתייהו בשביתת כלים כדאיתא בגמרא, ומכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שהדיו האמור בתלמוד הראוי לספר תורה ותפילין ומזוזות אינו דיו של עפצים, דההוא לח הוא ולא שייך ביה שרייה, וי"ל דהכא סמנין של דיו שאנו שורין קודם הבישול קאמר.
[דף יח עמוד א] מאן תנא דנתינת מים [לדיו] זו היא שרייתו. פי' לאו דוקא אלא לומר שאינו צריך מעשה אחר, ולמעוטי גיבול ולישה כי שרייתו זו היא גיבולו, וכדמוכחא מילתא בסוגיין. וא"ת ומנ"ל דתנא דמתני' הכי סבירא ליה, י"ל דאי לאו הכי לא הוו אסרי ב"ש משום שביתת כלים, שלא אסרו אלא בדבר שהוא מלאכה מן התורה, וא"ת והא קתני אין טוענין עמו ולא מוכרין עמו והנהו אפי' בשבת אינן אלא משום שבות, וי"ל דהתם בדבר שגופו החמירו אבל בכליו לא אסרו אלא מלאכה של תורה.
מידי גבי הדדי תניא. ק"ל אמאי לא אכרח ליה דאפילו באפר דלאו בר גיבול הוא פליג ר' יוסי, כדאכרחינן ליה לאביי בפרק מי שהחשיך (קנ"ה ב') מדתניא אין נותנין מים למורסן בשבת דברי רבי [ר'] יוסי בר' יהודה אומר נותנים, [אלמא] אף על גב דמורסן לאו בר גבול הוא פליג ר' יוסי בר' יהודה דלא מחייב עד שיגבל, וי"ל דהוה דחינן הכא דדילמא שאני מורסן דהוי בר גיבול קצת, אבל [אפר] דלא הוי בר גיבול כלל דילמא מודה בה ר' יוסי בר יהודה. והלכתא כרבי מחבירו, ושמעינן מהכא שיש באפר משום גיבול לדברי הכל, ולא כמו שפירשו הרי"ף והרמב"ם ז"ל, והא דאמרינן במסכת יום טוב (ל"ב ב') וקטמא שרי, כבר פירשנוה יפה שם לדעת ר"ת ודעת מורי ז"ל בס"ד.
ת"ר פותקין מים לגינה ערב [שבת עם חשכה]. פי' קודם בין השמשות. [ומתמלאת והולכת] כל היום כולו. פי' [ו]לא חיישינן שמא יבא לתקן בו בשבת והוה ליה משקה שהוא אב מלאכה, ולא חיישינן נמי למה שהוא נהנה אחרי כן ממלאכה זו שנעשית בשבת בגרמתו.
ומניחין מוגמר וכו' ומניחים קלור על גבי העין ערב שבת ומתרפא והולך. ולא חיישינן שמא ימרח בשבת, וק"ל דהכא משמע דוקא שהניח קלור מערב שבת ואילו בפרק שמנה שרצים (ק"ח ב') שרי מר עוקבא לתת קילור על גב העין בשבת, וי"ל דהכא על גב העין ממש בתוכו, והתם על גביני עיניו, דעראי היא, וליכא למיחש לשחיקת סממנין.
אמר רבא מפני שמשמעת קול. פי' ואוושא מילתא, והוה ליה עובדין דחול, וכיון שהוא בביתו ותוך התחום אסור.
והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים. ואם תאמר מנ"ל דלבית הלל קאמר רב יוסף, י"ל משום דמסתמא מתניתא כהלכתא מוקמינן לה, ורש"י ז"ל פי' בענין אחר דמשמע לן דב"ש כיון דאסרי אונין ויורה משום שביתת כלים ואף על גב דלא עבדי מעשה, בכל שביתת כלים אסרו, ולא שרו במוגמר וגפרית כדשריא מתניתא, ואי איכא לאפלוגי בין כלים לכלים אליבא דב"ה הוא, והוא הדין דהוה לן לאקשויי אונין ויורה מ"ט שרו במתני' אלא דעדיפא לן למינקט הני דברייתא גופא. +א"ה, לפנינו בגמ' פריך מאונין של פשתן ומצודות חיה ועוף, וצ"ע.+
גירסת רש"י ז"ל והשתא דאמר ר' הושעיא אמר רב אשי מאן תנא שביתת כלים ב"ש ולא ב"ה [לב"ש בין קעביד מעשה בין דלא קעביד מעשה אסור לבית הלל] אף על גב וכו'. ויש גורסים והיא גירסת התוספות והשתא דאמר רב הושעיא אמר רב אשי מאן תנא שביתת כלים בית שמאי ולא בית הלל הא מני ב"ש היא. כלומר השתא דאמר ר' הושעיא אמר רב אשי דההיא מתניתא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים ב"ש היא, הא דרחיים ומוגמר וגפרית ב"ש היא ולא בית הלל, דלבית הלל לית להו שביתת כלים, כיון דאוקימנא אידך מתניתא כב"ש דוקא, ויש אומרים שכל זה מלשונו של רב הושעיא ורב אשי דקיימי כרב יוסף וכן כתב ר"ת ז"ל, וגם ר"ת ז"ל ורז"ל +א"ה, אולי חסר כאן דפסקו מהאי טעמא הלכה כרב יוסף+ אבל ר"ח ז"ל והגאונים ז"ל פסקו הלכה כרבה, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה, ועוד דכל היכא דאפשר לאוקמי מתניתא כבית הלל וכהלכתא מוקמינן, והא דרב הושעיא אמר רב אשי לא קשיא עליה דרבה, דהא דאמרינן הא מני ב"ש היא לישנא דגמרא הוא אליבא דרב יוסף, דמעיקרא ס"ד דרב יוסף אליבא דב"ה אמרה, וכיון דאמר רב הושעיא דב"ה לית להו שביתת כלים סבירא לן דרב יוסף נמי אליבא דב"ש אמרה, וא"ת אי כב"ש אמרה היכי אמר ליה לרבה ולימא מר משום שביתת כלים, והלא טפי עדיף מאי דמוקים לה רבה כב"ה, וי"ל דרב יוסף לא הוה ניחא ליה כלל ההוא טעמא דרבה ולא שמעה מעולם, ולהכי [אמר ליה] אמאי דחקת למימר כי האי טעמא, דהא עדיפא לך לאוקמה כב"ש, כך פירש ר"י ז"ל, אי נמי דרב יוסף אליבא דב"ה אמר לה ולית ליה הא דרב הושעיא, ותלמודא קאמר דהשתא דאיתמר הא דרב הושעיא אמר רב אשי, אי מוקמינן מתניתא כטעמא דרב יוסף מצטרכינן לאוקמה לדרב יוסף כב"ש, ולא ניחא לן בגווה, ונמצא פסקן של גאונים ז"ל קיים, וכן פסק הרמב"ם ז"ל.
[דף יח עמוד ב] דמפקר להו מפקורי. וא"ת והא קיי"ל בנדרים (מ"ה א') שאין הפקר אלא בפני שלשה, י"ל דההיא מדרבנן והכא ע"י הדחק אוקמוה אדאוריתא דמהני בינו לבין עצמו, וכדכתיבנא בפרק אלו מציאות (ב"מ ל' ב'), וכתבו בתוספות שאין ללמוד מכאן שיוכל אדם להשאיל בהמתו לגוי כשיפקיר אותה בינו לבין עצמו, כי לא התירו כאן אלא ע"י הדחק דלא סגיא בלאו הכי אליבא דב"ש, ומכל מקום אם הגוי גברא אלמא ונוטלה מביתו על כרחו, טוב הוא שיעשה כן בינו לבין עצמו כדי לתקן כל מה דאיפשר.
אסורין בכדי שיעשו. פי' שכן קנסו חכמים בכל דבר הנאסר מפני מעשה שבת, כשעשה במזיד, כדי שלא יהנה מאותו מעשה, ולאפוקי מוקצה וכיוצא בו דשרי למוצאי שבת לאלתר, וכדכתיבנא בפ"ק דחולין בס"ד.
גזירה שמא יחתה בגחלים. וא"ת כיון שלמוצאי שבת בעי לה מאי שנא מקדרה חייתא דאמרינן לקמן דשרי כיון דלמחר בעי לה, וי"ל דהכא ע"י שהעססיות והתורמוסין קשין מאוד וצריכין בישול גדול יום ולילה איכא למיחש לחתויי, ובחבית של מים איכא למיחש שמא יראה אותה מצטננת למחר סמוך לערב [ו]יחתה בגחלים כדי שתהא חמה למוצאי שבת לאלתר.
אי הכי מוגמר וגפרית נמי ליגזר. מכאן יש סיוע קצת דסבירא לן דההיא בית הלל הויא כסברא דשמא יחתה.
ודילמא מגיס ביורה עקורה וטוחה. פי' דכיון דטוחה ליכא למיגזר שמא יגיס, וא"ת דהא לקמן איכא מאן דחייש בברחא ושריק, [ו]פרש"י ז"ל שהיה טוח פי התנור, י"ל דהתם אינו טוח כל כך חבור יפה כמו כאן ובמעשה כל דהו קודם שיהא נזכר יסלק הכיסוי, והיינו דהתם איכא דבעי שריק וקשי ליה זיקא והכא סגי לן בטוחה, וא"ת גבי אונין נמי היכי סגי לן בטעמא דקשי ליה זיקא בלחוד אליבא דרב ירמיה מדיפתי דאסר לקמן בגדיא ולא שריק, וי"ל דשאני הכא דאית ליה פסידא בממונא טפי, אי נמי דהכא בדשריק נמי, ובתוספות פירשו עוד דשריק דאמרינן לקמן אין בו מריחה כלל אלא הידוק כיסוי התנור יפה, ולשון שריק דייק טפי כפי' רש"י ז"ל.
ויש שסוברין דאפי' עקורה מעל גבי האש יש בו משום מגיס בתבשיל, ואוסרין להגיס בקדרה המסולקת מעל גבי האור בעוד שהיא רותחת דהוה ליה מבשל, שהמגיס חייב משום בישול, כדאיתא ביום טוב (ביצה ל"ד א'), ואין זה נכון שלא אמרו שיש מגיס ביורה עקורה אלא בצבע, כי כל זמן שהוא מגיס בה מקליט הצבע יפה, אבל בתבשיל אין בו משום בישול דאוריתא אלא כשהוא על גבי האור וקודם שיגיע למאכל בן דרוסאי וחכמים אסרו להגיס בה אפי' לאחר בשול בעודה באש, אבל כשנעקרה מעל האש שרי, ובזה נתקיים מנהגנו, ובזה יש תירוץ למה שמקשים למה לא חששו גבי קדרה שמא יגיס, כמו שחששו שמא יחתה, וניבעי קדרה גרופה וטוחה, והטעם הוא משום דחששא [ד]שמא יחתה עדיפא טפי דאיתא לעולם כל זמן שהיא על גבי האש, ולהכי נקטינן טעמא דחיתוי דעדיף וכייל טפי.
אי בשיל שפיר דמי. פי' וכיון דנקיט לה סתם משמע דסבירא לן דאפי' מצטמק ויפה לו שרי.
בשיל ולא בשיל אסיר. וא"ת והא שרי חנניה כל שהגיע למאכל בן דרוסאי כדאיתא בפרק כירה (ל"ו ב'), לימא תיהוי הא דלא כחנניה, וי"ל דלחנניה מיירי הא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי.
ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי. פי' בלא גרופה וקטומה, דאילו בגרופה וקטומה לעולם שרי כדאיתא בפרק כירה, ומנהג שלנו קיים בלא גרופה וקטומה, ואפי' אליבא דרבנן דפליגי עליה דחנניה, מפני שבבין השמשות קדירותיו כבר נתבשלו עד שראויין לאכילה אלא שמצטמקים ויפה להם, ובאותם שלא הגיעו לכך צריך לגרוף או לקטום או למירמי ביה גרמא חייא, ואף על פי ששורת הדין דהלכה כחנניה כדבעינן למימר בדוכתא (ל"ז א') בס"ד.
האי בשרא דגדיא וכו'. כל השמועה הזאת דמכאן ואילך מיירי בצלי לתוך התנור, דבעי ליה למיכליה לאורתא, והיינו דלא שרי ליה כדשרינן בקדרה חייתא, דההיא מסתמא בעי ליה למחר.
ולרב אשי דשרי הא תנן אין צולין בשר וכו'. והא דלא פריך מדתנן (י"ט ב') משלשלין את הפסח ערב שבת, משום דבני חבורה זריזים הם, הא לאו הכי אסור, וי"ל משום דסבירא לן השתא מאי דמשנינן עליה לקמן בפירקין דשאני התם דלא מינתח וכי מפיק ליה לברא לא קשי ליה זיקא, ורב אשי איירי בדמינתח, ולהכי פרכינן מאין צולין בשר דמיירי בחתיכת בשר.
איכא דאמרי וכו' התם בבשרא אגומרי. פי' שהדבר קל לחתות בו מיד, אבל בצלי לתוך התנור ליכא למיחש לחיתויי לעולם, דאי מחתי ליה בתוך התנור נפיש קיטמא עליה ומפסיד ליה, ואי מפיק ליה לברא לא סגיא דלא קשי ליה זיקא קצת ואפי' לברחא וכן הלכתא דרב אשי רביה דרב ירמיה הוא.
והא דאמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. לאו למימרא דבברחא אסור כדדייק ריא"ף ז"ל, אלא לרווחא דמילתא נקט דגדיא, וקושטא דמילתא נמי דקרא חייא לבשרא דגדיא דמי בהא.
ובשרא אגומרי דשרינן הכא אם ניצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, פירשו הגאונים ז"ל דאפילו על הגחלים ממש, ואף על פי שמטלטל בו הגחלים כשבא ליטלו, אין בכך כלום, דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול בדבר שהוא לצורך אכילת שבת, כדבעינן למימר בפרק במה טומנים בס"ד (מ"ט א'), ואין צריך לומר דליכא בהא בסיס לדבר האסור, ואפילו היו הגחלים על הבשר, דהכא הגחלים תשמיש הם לבשר, אבל רש"י ז"ל פירש לקמן גבי חררה שטמנה בגחלים (קכ"ג א') שכבו עכשיו בשעת נטילה, שאם לא כבו אסור ליטלה משם, דמתוך שנהפכים מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות, וכדאיתא בזבחים (כריתות כ' א'), ולפי דבריו פירשו בתוספות דבשרא אגומרי [מיירי] שיש הפסק בינו ובין הגחלים, או שעומד מנגד לגחלים, ולאפוקי שאינו בתנור, ולפי שיטת הגאונים ז"ל יש לומר דכיון דכי שקיל ליה מן הגחלים (או שעומד) [אין דעתו] להבעיר ולא לכבות ואפשר שלא יכבה ולא יבעיר הוה ליה דבר שאין מתכוין שהוא מותר, ואתיא הא וההיא דחררה כפשטה אפי' בגחלים שלא כבו, וכן עיקר בעיני מורי הרב הגדול ז"ל, ואעפ"כ למעשה טוב לחוש לפרש"י ז"ל.
הא דתנן ב"ש אומרים אין מוכרים לגוי וכו'. תמיהא מילתא מ"ט דב"ש כיון שהגוי עושה לצרכו ולא לצרכנו כלל, והא אמרינן בכריתות (ט' א') דעבד ואמה התושבים עושים מלאכה לעצמם בשבת כישראל בחול, וכש"כ גוי שאם שבת חייב מיתה, וי"ל דטעמא דב"ש משום מראית העין, כשמוליך חפצים של ישראל נראה כאילו הוא עושה לצרכו ובשליחותו וב"ה לא חיישי להא, וכן פירש ר"י ז"ל, ודכולי עלמא אפילו לב"ה בשבת עצמו אסור ליתן לו שום חפץ להוליכו, דהשתא ודאי חיישינן למראית העין, וכן משכונו של גוי ביד ישראל, דהא מצי משתמיט מיניה שפיר, אבל כליו של גוי המופקדים ביד ישראל או מושאלים אם יש בו חשש איבה ולא מצי משתמיט ליה, שרי לאתויי ניהליה דלישקליה ולפקיה [ל]נפשיה, דבאיסור חששא דרבנן כי הא חיישינן לאיבה, אבל לקבל שום דבר שמביא הגוי בין בפרעון חובו בין בענין אחר אסור לסייעו כלל, דהא כל מאי דעביד לצורך ישראל עביד, וזה ברור.
ובכולן בית הלל מתירים עם השמש. פי' דכיון דקבלנות הוא כי עביד גוי מלאכה בשבת לנפשיה הוא דעביד, וכן הלכה, והקשה ר"ת ז"ל מהא דאמרינן במועד קטן (י"ב א') מקבלי קבולת תוך התחום אסור, ותירץ דההיא באבל דוקא ובחול דעשו חכמים שם חיזוק טפי, ולא נהירא, ואחרים תירצו דהא מיירי בדבר שאין בו מלאכה גמורה אלא תיקון קצת, וגם זה אינו, ועיקרם של דברים כדפריש דהתם בקבולת של בנין במחובר שעל הרוב דרך לעשותו בשכירות יום דהויא מלאכה דישראל, וכי עביד גוי בקבולת לית ליה קלא, ועוד שהוא עושה בביתו ונראה כשלוחו שעושה לצרכו, אבל הכא במטלטלים, ובביתו של גוי, שרי, דליכא אפי' מפני מראית העין, ובלבד שיתן לו סתם ולא יתנה עמו לעשות מלאכה זו בשבת, וכן אתה אומר דישראל וגוי שהם שותפים בקרקע או במטלטלין שהגוי עושה מלאכתו בשבת דלנפשיה עביד, כללו של דבר כל שכיר יום הוא מלאכה של ישראל, וכל קבולת ואריסות ושותפות הויא מלאכה של גוי, והיכא דאורחא למיעבד הכי שרי דאמרינן אריסותיה קא עביד (ע"ז כ"א ב'), אבל במידי דלא תלו באריסותיה וקבלנות כגון בנין אסור תוך התחום, וכן כל מלאכה שנעשית בביתו של ישראל אסור, והביא רבינו ז"ל ראיה מן הירושלמי שאמרו אומנים [עכו"ם] שהיו עושים מלאכה אצל ישראל בבתיהם מותר בביתו אסור, במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכיר אסור, ובמה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור, ובעיר אחרת בין בתלוש בין מחובר מותר, פי' בקבולת, וקבולת בתלוש דשרי, כשאין ישראל נהנה ממלאכתו בשבת, אבל אסור שיקצוץ עם הגוי בדבר ידוע שיעשה לו אש בשבת להתחמם בו או כיוצא בזה, וזה ברור, וכן כתוב בתוספות ובספר התרומות. (עי' עוד בדברי רבנו ע"ז כ"א ב').
ולא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי ב"ה. פרש"י ז"ל ולחלוק עם ת"ק בסברא דבית הלל.
[דף יט עמוד א] והא דתניא שנותנים מזונות לפני הגוים בשבת, ק"ל מאי שנא מחזיר שאין נותנים מזונות לפניו מפני שאין מזונותיו עלינו כדאיתא לקמן במכילתין (קנ"ה ב'), וגוי נמי אין מזונותיו עלינו כדאיתא בהדיא במסכת ביצה (כ"א ב') וכדאמרינן הכא דגוי לא רמי עילויה, תירץ ר"י ז"ל דלגבי איסורי תורה כההיא דהתם שלא לבשל לו ביום טוב אמרינן דאין מזונותיו עלינו, אבל לגבי דרבנן עשאוהו חכמים כאילו מזונותיו עלינו מפני דרכי שלום, דהא אמרינן (גיטין ס"א א') מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, עוד נ"ל לומר דהתם הוא גבי חזיר שרוב מזונותיו (של) לא חזו לאדם, אבל הכא שמזונות גוי ראויים לאדם והוו בר טלטול לגמרי, שרו רבנן לגבי גוי, כיון דליכא שום טירחא אלא טלטול בעלמא, וכן הורה הרב מורי ז"ל.
ת"ר לא ישכיר אדם כליו [לנכרי] ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר. ליכא לפרושי כדפרישו קצת רבנן ז"ל דמשמע מפרש"י ז"ל דאיסורא משום שביתת כלים כב"ש, ושכירות לאו דוקא, חדא היכי מוקמינן מתני' דלא כב"ה, ועוד ברביעי ובחמישי אמאי שרי, אבל הנכון כמו שפירש ר"י ז"ל [ד]דוקא נקט שכירות, ומשום שכר כליו נגעו בו, שאסור לו, כמו שכר גופו שהוא אסור לו, אלא א"כ כשהוא בהבלעה שהוא שכיר שבוע או חדש או שנה, כדאיתא בפרק הזהב (ב"מ נ"ח א'), והכא נמי להשאיל כליו מבעוד יום שרי לב"ה, אבל להשכירם אסור, דכיון שמתחיל גוי להשתמש בהן בשבת [אין] כאן הבלעה, ואפי' משכירו בדבר ידוע לכל אותם הימים, אבל כשמשכיר ברביעי ובחמישי הוי שכר שבת בהבלעה ושרי כיון שאינו משכיר לימים, ומכאן אתה למד דבהמתו שהוא מצווה על שביתתה אסור להשכירה אפי' באחד בשבת, אלא א"כ התנה שיחזירה לו קודם השבת, ולא יערים בדבר זה כשיודע שהולך למרחוק, ואם עשה כן עבר אדאוריתא, אבל שכרו מותר אם היה בדבר ידוע, אבל אם השכירה לימים לעולם בשבת אסור, ונוטלו מן הגוי, ונותנו לעני כשיודיעו בפירוש הענין, ולא לישתריש ליה במה שיש לו לתת לצדקה, ושומרי החומות אסור להם ליטול שכר שבת אלא בהבלעה, ופטור המשכיר מלפרוע לו השכר ההוא ואם תפס מפקינן מיניה.
כיוצא בו אין משלחים איגרות ביד גוי וכו'. לקמן מפרשינן לה, וכיון דשרי בחמישי בשבת ברביעי [לא כל שכן], והא דנקט רביעי משום דאמרינן בעלמא (פסחים ק"ו א') דמרביעי ואילך חשיב מקמי שבתא וכערב שבת ואפילו הכי שרי הכא.
כדי שיגיע לביתו. של האיש שנשתלחו לו. וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. פי' מן המקום שעומד שם מ[י] שנשתלחו לו, דכיון דלא ידעינן באי זה בית הוא עומד תלינן לקולא שהוא דר בבית הסמוך לחומה.
גירסת רש"י והא אמרת רישא אין משלחים כלל. פי' כשלא קצץ והיכי שרי הכא כלל בלא קציצה, ופרקינן דרישא דלא קביעא דוור במתא וסיפא בקביע דוור במתא, פי' שעומד הדוור קבוע באותו מקום שהולך שם השליח הזה, דליכא למיחש דילמא לא משכח ליה התם ומיצטריך למיזל בתריה לדוכתא אחרינא, דמהאי טעמא אסיר בדלא קביע דוור במתא, ואם התנה עמו שלא ילך אלא עד המקום ההוא כקבוע דוור דמי ושרי, ופי' דוור שלטון העיר, ולדוגמא נקטיה מפני שרוב אגרות משתלחות אליו, וזו שיטת רש"י ז"ל ור"י ז"ל, והיא נכונה, אבל הגאונים והריא"ף ז"ל פירשו בענין אחר שאינו מחוור.
וא"ת וברייתא דלעיל דקתני שאין משלחין איגרות ביד גוי בע"ש היכי דמי, אי כשקצץ הא שרינן הכא, ואי כשלא קצץ מה לי ערב שבת או רביעי וחמישי, בדוור דקביע או לא קביע תליא מילתא, י"ל לעולם כשלא קצץ וברביעי ובחמישי אף על גב דלא קביע דוור ליכא למיחש דמסתמא בשלשה ימים מטי לגביה, ואין זה נכון כי אפשר שהדרך רחוק שיש שם עד המקום ההוא שלשה ימים ויותר, והנכון דברייתא דלעיל כשקצץ ודומיא דשכירות כלים דרישא, אלא שקצץ עמו שילך לאלתר ולפיכך בע"ש אסור, אף על גב דלעיל תנן בכולם מתירים ב"ה עם השמש, שאני התם שנותן לו סתם, ועוד דהכא כיון שהאגרות של ישראל בידו וניכר הכתב של ישראל מינכרא מילתא שהוא כמתנה לעשות מלאכתו בשבת, והוה ליה כאומן גוי העושה מלאכתו בביתו של ישראל שהוא אסור אפילו בקציצה כדכתיבנא לעיל (י"ח ב'), ולהכי קתני אין משלחים אגרות, לאפוקי שליחות גרידא, כלומר [בלא] איגרת, וכן פירשו בתוספות.
נמצאת אומר דשכיר יום לעולם אסור אלא כשמגיע שם קודם השבת וקביע דוור במתא, ואם קצץ עמו שכר ושוכרו סתם, שלא התנה בכמה ימים ילך ואימתי הולך, מותר אפי' בע"ש, ואם השכיר ימים ידועים ללכת מיד, בע"ש אסור, וברביעי ובחמישי מותר, וכן פירש רבינו הגדול זצ"ל.
ת"ר אין מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם השבת וכו'. רש"י לא פירש בזה שום טעם, ורשב"ם ז"ל פירש דהא ב"ש [היא] דאסרי לתת עורות לעבדן גוי ואף על פי דקבלנות הוא, ה"נ אסרי ליכנס בספינה של גוי שעושה הגוי מלאכתו של ישראל להוליכם חוץ לתחום ואף על פי שעושה הגוי מלאכתו בקציצה, אבל לב"ה דשרו לעיל עם השמש ה"נ שרי, דכי עייל ישראל בספינה לא עביד איסורא, וכי הדר אזלא חוץ לתחום ממילא הוא דאזלא ולאו מידי עביד ישראל, ואינו מחוור לר"י ז"ל דהיכי פליגי רבי ורשב"ג אליבא דב"ש, ועוד דהיכא שנכנס ישראל בספינה כעושה בביתו של ישראל דמי, ועוד א"כ לדבריו יהא מותר ליכנס בה בשבת דהא איהו לא עביד מידי, אלא ודאי כיון דעייל התם על דעת ללכת חוץ לתחום איסורא קא עביד, וכדמוכח בפרק תולין (לקמן קל"ט ב') בעובדא דההוא מרבנן דניים במברא ועבר לאידך גיסא, דלא שרי ליה אלא משום דלא אמר מידי לגוי והויא הערמה דרבנן ושרי.
ור"ח ז"ל פי' דמתני' בזמן שהספינה גוששת ומשום גזרת תחומים, אבל כשהספינה הולכת למעלה מעשרה מותר שאין תחומין למעלה מעשרה, ומזה הטעם נהגו העם להפליג כיום בערב שבת, וכבר השיב עליו הריא"ף ז"ל דא"כ היכי קתני ספינה סתם, ועוד ברביעי וחמישי אמאי מותר, ועוד לדבר מצוה אמאי שרי, ובתוספות הקשו עוד דלשון מפליגים פלגו של ים משמע כדכתב רש"י ז"ל, ועוד דהתם בעירובין (מ"ג א') דאיבעיא לן אם יש תחומים למעלה מעשרה אם לאו אמאי לא מייתי הא מתניתא ולוקמה ברקק כדעבדינן במתני' אחריתי דהתם.
ויותר הוא נראה פי' ריא"ף ז"ל שהטעם מפני שההולך בים רוחו מיטרפת לאלתר כדכתיב (תהלים ק"ז) יחוגו וינועו כשכור, ואיכא ביטול עונג שבת, ולפיכך לדבר מצוה שרי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וברביעי וחמישי מותר שכבר הורגל בו קודם השבת, וקרוב לזה פי' הר"ז ז"ל שהאיסור מפני שפעמים באים לידי ספק סכנה ונראה כמתנה לחלל את השבת, וסמכו ענין לו הא דאין צרין על עיירות של גוים, ומ"מ לפי הדרכים האלו המנהג שנהגו להפליג בים בשבת מנהג באיסור.
ור"י ז"ל פי' שהאיסור הוא מפני גזירת שיטה על פני המים שנראה כמו שט, ושמא יעשה כלי של שייטין, או פן ינהג ישראל עצמו את הספינה ויוליכנה ארבע אמות בכרמלית, ומפני שזו חששא וגזירה התירו לדבר מצוה והתירו ברביעי וחמישי, ואין פי' זה מחוור, גם אין בו קיום למנהג.
והנכון והעיקר בזה מה שפי' רבינו הגדול ז"ל דמתני' בספינה שרובה ישראל או מחצה על מחצה, ויש במלחות הספינה כמה מלאכות של תורה, קושר ומתיר וכיוצא בו וכמה איסורין דרבנן, וכשנכנס שם בע"ש אף על פי שקבלנות היא מכל מקום נראית כאילו ישראל מצוה לו לעשות וכאילו עושה בשליחותו כיון שישראל שם ונראה כעושה מלאכת קבלנות בביתו של ישראל שהוא אסור, אבל ברביעי ובחמישי דלא מינכרא מילתא בשבת עשאוה כאילו הוא קבלת בנין חוץ לתחום שהוא מותר, ומזה הטעם התירוהו לדבר מצוה, וראיה לפי' זה מדתניא בתוספתא דמכילתין (פי"ד הי"ב) מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, סמכו ענין זה, כלומר כי טעם האיסור מפני שנראה כאילו עשה גוי בשביל ישראל, ועובדא דצורבא מרבנן דפ' תולין דאסיר לאיניש דעלמא, זהו מן הטעם הזה שהגוי מוליך המברא לצורך ישראל, ואף על פי שלא התנה עמו, ונראה כאילו עושה לצורך עצמו, הויא הערמה בדרבנן דלא שריא אלא לצורבא [מרבנן].
ובזה נתקיים המנהג שנהגו להפליג בים, דהשתא רוב ההולכים בספינה גוים ואדעתא דגוי עבדי, וכדאמרינן במרחץ המרחצת בשבת (לקמן קכ"ב א') והוא שעשה שם קידוש מע"ש לקנות בו שביתה, או שהיה שם בשעת בין השמשות כמו שנהגו, ולענין לצאת משם כבר התיר רבינו הגדול ז"ל משום דקיי"ל דאין תחומין למעלה מעשרה וכל הים כולו כארבע אמות דמי, ומותר לצאת משם וללכת עד אלפים אמה, וכשקונה שביתה מערב שבת ביבשה יש לחוש קצת אם יהא מותר לכתחלה לצאת, ובדוכתא בפרק מי שהוציאוהו [פירשתי] בס"ד, והיכא שנכנס בספינה ואפי' בשבת מותר ללכת את כולה ולטלטל בתוכה ואף על פי שהלך מחוץ לתחום, שהרי רב פסק (עירובין מ"ב ב') הלכה כר"ג אפי' בדיר וסהר אף על פי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום שנתנוהו גוים שם, והלכתא כרב באיסורי, וכן פסק ר"י והריא"ף ז"ל.
אין צרין על עיירות של גויים פחות מג' ימים. פי' מפני שנראה כבא לחלל את השבת, וגם שמבטל עונג שבת כדכתב הריא"ף ז"ל.
אמר רשב"ג נוהגים היו וכו'. פי' שהיו מחמירים על עצמם, והא דלא מנו ליה במסכת יום טוב (ביצה כ"א ב') באותם שלשה דברים שמנו שם, י"ל דהתם לא מנו אלא חומרי דמחמרי אנפשייהו ביום טוב, כדפירש ר"י ז"ל.
מדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסם וכו'. פי' ונפקא מינה למקח וממכר כעובדא דאביי, כי לשון חכמים עושר (כתובות ק"ג א').
מאי שנא כולהו דגזרי ב"ש וכו' אמרי כולהו אי עביד בשבת מיחייב חטאת גזרי ב"ש. תמיהא מילתא מאי גזרה, דהא איסורא דאוריתא הוא לב"ש משום שביתת כלים, ובתוספות תירצו דסוגיין הכא כרבה דפריש לעיל טעמא דריחים מפני שמשמעת את הקול, וס"ל דאפי' לב"ש ליכא במוגמר וגפרית ואונין ויורה וכל מידי דלא עביד מעשה משום שביתת כלים וברייתא דקתני ובכל אשר אמרתי אליכם לרבות שביתת כלים אליבא דב"ש היינו בכלים דעבידי מעשה, אבל טעמא דב"ש במתני' אינו אלא משום גזירה דילמא עביד בידים, וכל זה אינו מחוור, ויותר נראה לומר דגזרה דאמרינן הכא לאו גזירה דרבנן אלא איסורא וגזירה דאוריתא, דלב"ש איסור שביתת כלים מן התורה כדי שינוח ולא יבא לעשות מלאכה בעצמו, ובפ"ק דחולין (ו' א') נקטינן כרבי מאיר דגזר רובא אטו מיעוטא וכו', לומר דאסר מדינא דחייש למיעוטא, וכדכתיבנא התם, כנ"ל.
וכולה שמעתין דלעיל מוכח להדיא דאמירה לגוי שבות אף על פי שאמר לו בחול, שאפי' אמר לו כלום מבחול והגוי עושה לצרכו אין לו ליהנות על ידו וכדאיתא בכולה מכילתין, וכן פי' רש"י ז"ל בפרק מי שהחשיך, וכן נראה [ב]בבא מציעא כדכתיבנא התם בפרק השוכר (צ' א') בס"ד, וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל הגאונים וכתב הרב בעל התרומות אף על פי שאסור לומר לגוי מע"ש לעשות לו אש בשבת או להדליק לו את הנר ולעשות לו שום מלאכה ויש בו משום אמירה לגוי שבות, מותר לומר לעבד או לשפחה לאחר השבת למה לא עשית האש אתמול, אף על פי שזהו הערמה לעשות לשבת הבאה כך, ואין הדבר כך נכון בעיני כלל דהא כל שעושה גוי לצורך ישראל אסור אפי' עשה מעצמו, כדאיתא בהדיא בפרק כתבי הקדש (קכ"ב א') בנכרי שהדליק את הנר ועשה כבש לירד בה, וכש"כ בזה שהוא נותן לו ענין שיעשה לצרכו, שאפי' אומר לו למה לא עשית אש לצרכך אתמול והוא עושה בשבת הבאה כאילו לצורך עצמו, יש לחוש שאינו עושה אלא בשביל ישראל, וכן דנתי לפני מורי והודה לדברי.
מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי. לפי שיטת רש"י ז"ל ור"י ז"ל הכי פירושו מאן תנא דכל מידי שכבר התחיל לרסקו מבעוד יום ואח"כ נסחט מאליו שפיר דמי למיעבד הכי, ויהא משקה היוצא ממנו מותר באכילה לפי שאין בסחיטתו איסור תורה, דהא מהאי טעמא שרו ב"ש, משום דאפי' עביד הכי בידים לית בה חיוב חטאת כדאיתא לעיל, וכיון שאין בו איסור תורה ליכא למיסר משקה הזב ממנו גזרה שמא יסחוט, דלא אסרינן הכי במשקים שזבו אלא כשיש בסחיטה איסור תורה.
אמר ר' יוסי בר חנינא רבי ישמעאל היא דתנן בפ"ב דעדיות השום והבוסר והמלילות שרסקם מבעוד יום [רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך, פי'] ויניחנו שיגמר ויזוב מאליו ויהא מותר באכילה וכן פירש ר"י ז"ל.
ורבי עקיבא אמר לא יגמור. פרש"י ז"ל שאסור לו להניחם תחת כובדן כדי לגמור משתחשך, ולפי שיטה זו יגמור ולא יגמור לאו דוקא, אלא לומר שיגמור מאליו או שלא יגמור מאליו, ופירש ר"י ז"ל דע"כ יש לנו לפרש דרבי ישמעאל סבר דמילתא כי הא דאתיא ממילא לית בה חיוב חטאת. +א"ה, כאן חסר, ואולי צ"ל סבר דמותר באכילה בשבת, דאל"כ מנ"ל דסבר דמילתא כי הא כו'.+ עד שיודו ב"ש דלית בה משום שביתת כלים, דילמא מלאכה גמורה היא והא דשרי שיגמר מאליו היינו [משום] דסבר כב"ה דלית להו שביתת כלים אפי' במידי דהוא מלאכה גמורה כגון תנור יורה וריחים, אלא ודאי דרבי ישמעאל מתיר המשקה הזה באכילה כדפרש"י ז"ל, ומיהו ק"ל כיון דהכריחא דמילתא מהאי טעמא הוא, מנלן דרבי ישמעאל שרי המשקה באכילה, כיון דאמרת דיגמור היינו שיהא נגמר מאליו, וי"ל משום דפשיטא לן דלא אתא רבי ישמעאל להתיר גמר המלאכה, דהא פשיטא דלית לן שביתת כלים, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, אלא ודאי דלמישרי המשקה אתא, ומיהו מאי דפרש"י בדרבי עקיבא לא מחוור, דאמאי אסר רבי עקיבא שלא תגמר המלאכה מאליה, א"כ שויתיה לרבי עקיבא כבית שמאי.
לכך פירש ר"י ז"ל דרבי עקיבא הכי קאמר שלא יניחנו לגמור כדי לאוכלו כדאמר רבי ישמעאל, [כ]לומר [שה]משקה היוצא ממנו אסור גזרה שמא יסחוט בידים שהוא איסור תורה, ופשיטא לן דהא אתי רבי עקיבא לומר, ולא לאסור המלאכה מאליה, דהא [מ]תלמידיו של ב"ה הוא דלית להו שביתת כלים, והיינו דאמרינן דמתני' רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא, דעל כרחין לרבי עקיבא מאי דאתי בתר הכי ממילא הוא אסור, מפני שהוא דבר שחייבין עליו חטאת אם בא לעשות בידים, ולדבריו לא היו מודין ב"ש שיהא מותר לעשות מאליו כיון דאית להו שביתת כלים, ומיהו אפי' לרבי ישמעאל ולכולי עלמא אסור לסחוט בידים, באיסורא דרבנן, ורבי שמעון ור' אלעזר דלקמן לא התירו לסחוט אלא שאמרו שהמשקה היוצא ממנו מותר, והא דאמרינן מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי כבר פירשנוה דשפיר דמי דקאמרינן היינו למימרא דשפיר דמי למיעבד הכי, כלומר להניחו לזוב מאליו ולאכול אותו, דליכא לפרושי שפיר דמי לסחוט בידים, דהא אמתני' קיימינן ובמתני' לא שרי האי, וליכא לפרושי שפיר דמי להניחו שיזוב ואין בו איסור תורה, [ד]א"כ האי נפקותא לא מהני אלא אליבא דב"ש דאית להו שביתת כלים, לומר דבהא ליכא שביתת כלים, ומסתמא לא אתינן אנן למיעבד נפקותא אליבא דב"ש, אלא ה"פ כמו שאמרנו, וזו שיטת התוספות, ובודאי דלישנא דיגמור דקאמר רבי ישמעאל דחוק לפי שיטה זו.
לכך נראה למורינו ז"ל דלרבי ישמעאל אפי' לגמור בידים שרי, דלא חשיבא ליה מלאכה כלל, דכיון דריסקם מבעוד יום הרי הוא כאילו נגמרה כל מלאכתו, וכיון דשרי לסוחטו בידים פשיטא דמותר המשקה היוצא ממנו, והיינו דאמרינן מאן תנא דכל מידי כי הא דאתי ממילא שפיר דמי ואין בו משום מלאכה ולא עוד שאפי' לסחוט בידים מותר, רבי ישמעאל היא, וא"ת ודילמא מתני' דשרי לגמור מאליו ואין בו שביתת כלים לב"ש אפי' לרבי עקיבא היא, דרבי עקיבא לא אסר לגמור בידים אלא מדרבנן, י"ל דכיון דהא לא מיבריר ואפשר דרבי עקיבא מדאוריתא קא אסר, נקטינן לרבי ישמעאל דבריר טפי, והכין אורחא דתלמודא, אי נמי דקים לן דרבי עקיבא סתמא קאמר שלא יגמור כלל ואפי' מאליו, ולומר שהמשקה היוצא ממנו אסור גזירה שמא יסחוט, וא"כ סבירא ליה דסחיטתם איסור תורה ודלא כתנא דמתני', שאילו לא היה בו אלא איסורא דרבנן לא היה אוסר משקה היוצא ממנו משום גזירה דאיסורא דרבנן, וזה ברור.
[דף יט עמוד ב] ר' אלעזר אמר רבי אלעזר היא. פי' ר' אלעזר בן פדת אומר רבי אלעזר בן שמוע היא, דתנן חלות דבש שרסקם וכו' ור' אלעזר מתיר, פי' מתיר משקה היוצא מהם ולא גזרינן שמא יסחוט, דמדאוריתא שרי למיסחט, ואיפשר דשרי אפי' מדרבנן כפי הפירוש האחרון.
ור' יוסי בר' חנינא מ"ט לא אמר כר' אלעזר. פי' מ"ט אמר כרבי ישמעאל דוקא, דהא אפשר לאוקמה נמי כר' אלעזר בן שמוע.
ופרקינן אמר לך התם הוא דמעיקרא אוכל והשתא אוכל. פי' לאו דוקא אוכל גמור, דא"כ אוכלא דאיפרת הוא ואפי' בלא ריסוק נמי, אלא למימרא דקרוב הוא לאוכל, כי אף על פי שמעורב בו הפסולת והשתיה שבו, מ"מ האוכל ניכר ומסויים בו ואינו דומה לדש בתבואה, ומשום הכי אסרי רבנן דכיון דמעורב בו פסולת הרי הוא כמפרק גמור שהוא תולדה דדש.
והא כי אתא רב הושעיא אתא ואייתי מתניתא בידיה וכו'. ובפרק החבית (לקמן קמ"ה ב') פרכינן ורב הושעיא גברא יתירא אתא לאשמעינן, ומהדרינן טובא אתא לאשמעינן חלות דבש הוא דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא אבל זתים וענבים לא, קמ"ל דאפי' בזתים וענבים שרי ר' אלעזר, ותנא דמתני' דלא נקט [אלא] חלות דבש כח דרבנן ניחא ליה למינקט, ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא, ותנינא היתירא דר' אלעזר ורבי שמעון.
ור' אלעזר מאי טעמא לא אמר כר' יוסי בר חנינא. פי' דאע"ג דהא דר' אלעזר עדיפא משום מתניתא דאייתי רב הושעיא דאיירי בזתים וענבים כעין משנתינו, אנן הכי קאמרינן אמאי סיים כר' אלעזר דוקא, דהא מצי לאוקמה כרבי ישמעאל נמי, אי נמי דר' אלעזר לא נקט באוקמתיה מתניתא דרב הושעיא, ומתני' בלחוד נקט דלא איירי אלא בחלות דבש, וכיון דכן אידך דרבי ישמעאל הוה עדיפא ליה למינקט.
ומהדרינן ולאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן במחוסרים דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי במחוסרים שחיקה והני נמי כמחוסרים דיכה דמו. פי' ג' מלאכות הם, קטנה שבכולם ריסוק למעלה ממנה דיכה למעלה ממנה שחיקה ופריש רבי יוחנן דהיכא שמחוסרים אפי' דיכה שלא נעשה בהם אלא ריסוק אפילו רבי ישמעאל מודה דאסיר, כי פליגי במחוסרים שחיקה בלחוד שכבר נעשה בהם דיכה ומשום הכי לא אוקים רבי אלעזר מתני' כרבי ישמעאל דרבי ישמעאל [לא שרי] אלא במחוסרים שחיקה בלחוד, והני דמתני' דטוענים [קורת] בית הבד ועיגולי הגת כמחוסרים דיכה דמו, ולהכי אוקמה כר' אלעזר דאיירי בריסוק בלחוד שהם מחוסרים דיכה דדמיא למתני', והא דנקט כמחוסרים דיכה ולא קאמר והני מחוסרים דיכה, משום דטעינת בית הבד ועיגולי הגת טפי עדיף מריסוק וקצת דיכה יש בו אלא שאין בו דיכה שלימה, ולהכי אמרינן דאפילו הכי דינן כמחוסרים דיכה, אבל רש"י ז"ל גורס דהני מחוסרים דיכה.
וא"ת דכיון דרבי ישמעאל דקתני ריסקן אמרת ריסקן היינו דיכה ואינם מחוסרים [אלא] שחיקה, מנ"ל דריסקן [ד]קתני [בדר' אלעזר היינו במחוסרים אפי' דיכה וריסקן ממש קתני], י"ל דגבי דרבי ישמעאל כיון דקתני שום ומלילות שאין הריסוק עושה בהם מעשה [טפי] משמע לן דבהכי לא שרי רבי ישמעאל לגמור משתחשך, וע"כ לדיכה קרי ריסוק, ולא דק בלישניה, משום דהא פשיטא דהכי בעי למימר, אבל בדר' אלעזר דאיירי בחלות דבש דריסוק מהני בהו טובא לא מפקינן לישנא מפשטיה וריסוק ממש קאמר, ומיהו מדנקט רבי ישמעאל נמי בוסר גלי לן דאפי' בבוסר דהוי דומיא דזתים וענבים לא שרי אלא בלחוד לאחר דיכה, ולהכי לא אוקי מתני' כרבי ישמעאל.
אבל ר' יוסי בר חנינא משמע דלית ליה האי דרבי יוחנן וסבירא ליה דרבי ישמעאל ריסוק בלחוד קאמר, כי רחוק הוא לומר דאיהו סבר דמתני' כמחוסר שחיקה דמו, מדנקיט תלמודא בהדיא והני כמחוסרים דיכה דמו.
ואגב אורחין שמעינן מהכא דמתני' דקתני שטוענין בקורת בית הבד ועיגולי הגת, היינו זיתים וענבים שלמים שלא נעשית בהן שום מלאכה קודם לכך, דאי כפרש"י ז"ל שפירש לעיל שאין נותנים קורה על גבי זיתים עד שטוחנים אותם בריחיים, וכן ענבים דורך אותם תחלה, היכי אמרינן הכא דלבתר טעינה כמחוסרים דיכה דמו, אלא ודאי ליתיה לההוא פירושא.
ואמרינן הורה ר' יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל. ומסתברא דר' יוסי בר חנינא אזדא לטעמיה דאוקים מתני' כרבי ישמעאל ולהכי פסק כותיה, וכיון דמתני' מחוסרים דיכה שמעינן מינה דכל שריסקן מבעוד יום בלחוד יגמור משתחשך, וכן הלכה, ומיהו לפי שיטת ר"י ז"ל דוקא להתיר משקה היוצא מהם אבל לסחוט בידים אסור, ולפי הפירוש האחרון שהוא דעת מורי הרב ז"ל ודעת ר"ז ז"ל ואחרים עמו מותר אפי' לגמור בידים.
מעתה אותו בוסר שאנו דכין מע"ש הא ודאי אינו מחוסר אלא שחיקה, ולפי דעת מורי ז"ל מותר לסוחטו בשבת אפי' על גבי קערה, וכן היה הוא ז"ל מורה, אבל לדעת ר"י ז"ל אין להתירו לסחוט אלא א"כ על גבי הקדרה או קערה של אוכל, דהתם אפי' בוסר בעין מותר כדאיתא בפרק חבית (קמ"ד ב'), והענבים שאנו דורכין בגת פשיטא שאינם מחוסרים אלא [סחיטה] שמשקה היוצא מהן מותר לדברי הכל, ואין צריך לומר גיגיות של יין וקנקנים של יין שנותנים בהם קצת ענבים דרוכות שהוא מותר בשבת, אבל אותם קנקנים של יין שנותנים בהם ענבים שלמים והם מתבקעות מאליהן שם ביין הנקרא שיפה בלע"ז היה לנו לחוש, אבל הרב בעל התרומות ז"ל ואחרים מרבותי' ז"ל עמו התירו דכיון שיש שם צלול הרבה מערב שבת, אפי' יצא בשבת משקה מן הענבים מיעוט הוא, והרי הוא בטל ראשון ראשון ביין של היתר, כיון שלא היה בעינו מעולם.
שמן של בדדין. פרש"י ז"ל שמן המשתייר בחול תחת הטעינה של בית הבד, והוא מוקצה לשכרן של בדדין, ודמי לתמרא דעיסקא, ואיידי דאיירי לעיל בעניני בית הבד נקטה הכא, ואף על גב דלעיל לא איירי אלא כשיוצא השמן בשבת, ור"י ז"ל פירש דלא היא, [אלא] דומיא דלעיל דהיינו שמן שיצא בשבת מתחת הקורה שנטענה מבערב, וכיון שמבעוד יום לא הוי חזי הוי בשבת כמוקצה ונולד, ושמואל דשרי היינו משום דלית ליה מוקצה ונולד, אי נמי דהתם לא היתה קורה עליהם והיה יכול ליטלו בין השמשות, אבל הכא דאיכא קורה עליהם ולא היה יכול ליטלו משם בבין השמשות אסור מה שזב אחרי כן, וכן פירש בעל התרומות ז"ל.
הני כרכי דזוגי. פרש"י ז"ל מחצלאות שהן עומדות לכסות בהן פרקמטיא, והוו להו מוקצות לכך, רב אסר משום מוקצה, וליכא לפרושי משום מוקצה מחמת חסרון כיס, דא"כ אפי' לר"ש נמי אסירי, ואילו לקמן בסוף מכילתין (קנ"ו ב') מוכחינן מהא דרב כרבי יהודה סבירא ליה, אלא ודאי משום מוקצה דעלמא כתמרי דעיסקא אסר להו בטלטול. וק"ל דלקמן בפרק מפנין (קכ"ח א') אמרינן בשר תפוח רב הונא אמר מותר לטלטלו ופרכינן והא רב הונא תלמידי דרב הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה, ופרקינן במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה במוקצה לטלטול סבר לה כרבי שמעון, ואילו הכא אסר רב בטלטול.
ופירש ר"ת ז"ל דהני כרכי דזוגי הם מחצלאות של בדדין ומוקצות מחמת מיאוס נינהו ומשום הכי אסר רב לטלטלם כרבי יהודה, והא דמייתי ראיה לקמן במכילתין דרב ס"ל כרבי יהודה במוקצה מחמת איסור, מהא דמוקצה מחמת מיאוס, שפיר מוכחינן מיניה, דסבירא לן דמוקצה מחמת מיאוס קל ממוקצה מחמת איסור הוא, והא דאמרינן בפ"ק דחולין (י"ד ב') אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה, לרבי אליעזר במשכנו בשעת הלואתו והרבה כיוצא בזה. +א"ה, חסר כאן, ועי' תו', ואולי צ"ל דיחויא בעלמא הוא, ולא קאי במסקנא, וה"נ אשכחן ב"מ פ"ב א' אימור דשמעת ליה לר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו, וסוגיא דעלמא דאפי' במשכנו בשעת הלואתו אמרה, והרבה כיו"ב, ועי' בדברי רבנו שם.+ ומיהו אין [להביא] ראיה דמוקצה מחמת איסור עדיף מהא דאמרינן לקמן במכילתין (קנ"ז א') במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון ולא במוקצה מחמת איסור, דדילמא התם במוקצה מחמת איסור דדחייה ב[י]דים כגון נר שהדליקו בו באותה שבת.
ויש מפרשים לפי פרש"י ז"ל דכי אמרינן בטלטול סבר לה כרבי שמעון היינו במידי דחזי לאכילה, דכי אקצייה מאכילה אקצייה, אבל במידי דלא הוי אלא טלטול כרבי יהודה סבירא ליה, דודאי מטלטול אקצייה, דומיא למה שאמרו במסכת סוכה (ל"ז ב') גבי הדס של מצוה אסור להריח בו כדאמרינן התם.
ושמואל שרי. פי' דסבר כרבי שמעון דלית ליה מוקצה. יש מקשים דבפרק נוטל (קמ"ג א') לא מטלטל שמואל גרעיני פרסייתא אלא אגב ריפתא אלמא בנולד כרבי יהודה סבירא ליה, ומתרצים דהתם מחמיר על עצמו היה מפני שהוא אדם חשוב, וכדאמרינן התם (קמ"ב ב') אמר אביי [אי] לאו דאדם חשוב אנא כפא אכיפי למה לי.
הנהו תרי תלמידי חד מציל בחד מנא וחד מציל בארבעה וחמש מנא. פרש"י ז"ל מצילין מן הדליקה בחד מנא כמה סעודות כדתנן מצילין סל מלא ככרות ואף על פי שיש בו כמה סעודות, וחד מציל בארבעה וחמשה מאני אלא שמקפלן כולם לתוך כלי אחד ונושאן בבת אחת ולא דק, דא"כ היכי אמרינן דקא מיפלגי בפלוגתא דרב הונא ורב אחא בר זבדא, דפלוגתא דהתם היינו דרב הונא לא שרי אלא בבא להציל ורב אחא שרי אפי' בבא לקפל, והתם איבעיא לן פרס טליתו וקפל והניח וקפל והניח והוציא בבת אחת כבא להציל דמי או כבא לקפל דמי ואסיקנא דכבא להציל דמי, וכיון שכן בהאי ליכא פלוגתא, ופלוגתא בבא להציל בזה אחר זה.
[דף כ עמוד א] כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי. פי' ולגבי צלי אפי' רבנן דפליגי עליה דחנניה מודו דתו ליכא למיחש לחתויי.
איתמר נמי אמר רבי יוחנן וכו'. הא דבשולי גוים פי' במסכת ע"ז.
תנא חנניה [וכו']. אומר ה"ר יוסף ז"ל דלענין הטמנה נמי מותר בקדרה חייתא לרבנן או כשהגיע למאכל בן דרוסאי כחנניא. [ו]אינו נראה לר"ת ז"ל דשהיה בלחוד והטמנה לחוד וכדבעינן למימר קמן, ובפרק כירה (ל"ו ב') נפרש בס"ד.
התם מינתח הכא לא מינתח. והוא הדין דיכול לשנויי דהתם מגולה לגמרי, אלא דהאי שינויי עדיפא ליה.
קרא כי אתא לאיברים ופדרים הוא דאתא. פי' לאיברים ופדרים דעולת תמיד של בין הערבים דחול, דאילו לאיברים ופדרים דשבת גופיה מעולת שבת בשבתו נפקא, דההיא ודאי לכל מילי משמע, ולא לשחיטה וזריקה וקבלה בלחוד כמו שהיה מפרש ה"ר יוסף ז"ל, וכן פרש"י ז"ל, וק"ל דהא אמרינן בפרק אלו קשרים (קי"ד א') עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת, וליכא למימר דאתא לעולת חול שלא הותחלה כלל מבעוד יום, דהא אפי' היה יום חול לא חזיא להקטרה בלילה, אלא ודאי הכי קאמר שאע"פ שהתחילה מבעוד יום ומשלה בה האור והיא [על] מוקדה על המזבח כל הלילה אין עושים בה שום מלאכה, וי"ל דהתם לעשות לה מערכה בפני עצמה, אבל הכא שרי להוסיף גחלים ועצים במערכה שלהם, וכן יש לפרש בפרק טרף בקלפי (יומא מ"ו א') בפלוגתא דרבה ור"ה גבי תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה ובתוספות האריכו בזה הרבה בכאן ולשם.
והא דדרשינן הכא האי דרשא מבכל מושבותיכם, ובמסכת סנהדרין (ל"ה ב') דרשינן מינה ג"כ שאין שריפת בת כהן דוחה השבת, ובפ"ק דקדושין (ל"ז ב') דרשינן מינה שאין שבת בראשית צריכה קדוש ב"ד, י"ל דתרי מושבותיכם כתיבי בשבת, חד האי דהכא דפרשת ויקהל, ואידך בפרשת אמר אל הכהנים, ומההוא דויקהל דרשינן האי דרשא דהכא, ומדהוה מצי למימר בבתיכם וכתב במושבותיכם דרשינן מושבות מושבות שאין שריפת בת כהן דוחה שבת, ומההוא אידך דבפרשת אמור אל הכהנים דרשינן שאין שבת צריכה קדוש ב"ד, והא דמשמע במסכת נדרים (ע"ח ב') דמדכתיב וידבר משה את מועדי י"י דרשינן מועדי י"י צריכים קידוש ב"ד ואין שבת בראשית וכו', עיקר דרשא ממושבותיכם היא וסמכינן עלה בההוא קרא דהתם, ודכוותה בתלמודא.
תני ר' חייא לסיועיה לשמואל וכו'. יש שפירשו דגבי מנורה נאמרה כדאיתא לקמן בפרק במה מדליקין (כ"א א'), ויש שפירשו דהא מתניתא אחריתי היא במדורה, וכן פרש"י ז"ל.
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. פי' שהפסוק משל בעלמא על ישראל.
גירסת רש"י ז"ל אמר רב הונא קנים אין צריכין [רוב] אגדן צריכין רוב וכו'. ויש גורסין בהיפך, וגירסת רש"י עיקר.
[דף כ עמוד ב] מתקיף לה רב יוסף. כלומר היכי נקט עצים סתם דמשמע סילתי ואין בה אלא כשוכא דארזא.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ב - במה מדליקין [המתחיל בדף כ עמוד ב]
במה מדליקין
מתניתין במה מדליקין ובמה אין מדליקין. כבר פירשנו בריש מכילתא דתני סדר ערב שבת, להכי קתני השתא דיני הדלקה דאתו מקמי בין השמשות, כדתנן (לקמן ל"ד א') ספק חשכה אין מדליקין את הנרות, ובתר הכי במה טומנין דאיתיה אפי' בספק חשכה כדאיתא בההיא מתניתין.
והאי דקתני במה מדליקין ליכא למבעי היכא קאי דקתני במה מדליקין, דהא אפי' תימא דבהדלקת נר שבת ליכא לא מצוה ולא חובה, מ"מ ראוי הוא לומר הבא להדליק במה רשאי להדליק שלא יבא לידי הטייה, וכדקתני במה טומנין במה אשה יוצאה, ובכולהו לעולם פותח במעשה, במה עושין ובמה אין עושים, ולא שייך למיתני במה אין מדליקין ובמה מדליקין.
אין מדליקין לא בלכש וכו'. במסכת נדרים (ג' א') מפרש דתנא זמנין פריש ממאי דסליק וזימנין במאי דפתח וליכא קפידא, והכא ודאי פריש מה שאין (כן) מדליקין שהוא מועט, ובכל מאי דלא פריש שרי להדליק, ולא אצטריך לפרש במה מדליקין אלא במידי דאית ביה שום חדוש, או דאית ביה פלוגתא, ובגמרא מפרש מאי איכא בין ת"ק דקתני ולא בחלב ורבנן בתראי.
גמ' שוכא דארזא עץ בעלמא הוא. פי' ופשיטא שאין עושים פתילה מעץ ואף על פי שהוא דולק בה, ופרקינן בעמרניתא דאית ביה. וא"ת תיפוק ליה דהא תנן (לקמן כ"ז ב') שכל היוצא מן העץ אין מדליקין [בו] אלא פשתן, י"ל דתנא פרט ואח"כ כלל, אי נמי משום דאורחא דעבדי פתילה מהאי עמרניתא, ודילמא הוה אמינא דשריא, שאין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ (עירובין כ"ז א').
והכתיב והיה החסון לנעורת. פרש"י ז"ל אלמא חוסן לחוד ונעורת לחוד, ויש מקשים דילמא חוסן לחוד וחסון לחוד ולפיכך פירשו דה"ק והכתיב והיה החסון לנעורת וגו' ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה, אלמא שפיר דליק וכשר לפתילה, וליתא להאי פירושה, דהא קש דולק יפה ואעפ"כ אין עושים פתילה ממנו, אלא הנכון כפרש"י ז"ל וקים להו דחוסן וחסון חדא מילתא אלא דהאי לשון תורה והאי לשון חכמים.
אלא אמר אביי כיתנא דדייק ולא נפיץ. פי' ושמעינן דכל דדייק ונפיץ שרי בין בפשתן עצמו בין בפסולת שלו אישטופא בלע"ז, ופתילות של קנבוס ושל צמר גפן כשרות כדעת ר"ת ז"ל וכדבעינן למימר קמן (כ"ז ב').
אנן שיכא פרנדא קרינן ליה. יש שפירשו דעל מטכסא קאמר דקרו ליה שיכא פרנדא, וקשיא להו דהא אמרינן במסכת סוטה (מ"ח ב') משחרב בית ראשון בטלה שיכא פרנדא, ותירצו דלא בטלה לגמרי אלא שלא היתה מצויה, וכדאמרינן התם שבטלה זכוכית ואשכחן בברכות (ל"א א') בהלולא דבריה דרב פפא דיהיב להו חמרא בזוגתא חיורתא, ואמרינן נמי בפ' מציעא (ב"מ כ"ט ב' עיין שם) מי שהניח לו אביו מעות של רבית ורוצה להפסידם ואמר רבי יוחנן שיקנה בהם זכוכית לבנה, ורבי יוחנן לאו הילכתא למשיחא קאמר, ויש לפרש דהכא הכי קאמר אנן לכלך דמתני' שיכא פרנדא קרינן ליה.
הוסיפו עליהם של צמר ושל שער. פירוש ואפילו ארוג בבגד ואפילו בתערובת פשתן, וכדחזינן לקמן (כ"א א') דסבירא לן דאבנטו של כהן שהיה תכלת ושש פסול לנרות של מקדש מפני שכיוצא בו פסול לשבת.
מהו דתימא אפי' למעבד מיניה פתילתא קא משמע לן דפתילתא שרי. ופרש"י ז"ל פתילה של שעווה ובתוכה פתילה של פשתן, וכן פירשו בתוספות שהוא כעין קנדלין של שעוה שלנו ומכשירין להדליקו בשבת, ורבינו הגדול ז"ל אומר שלא הכשירה כאן בפני עצמה, אלא ליתנה בתוך נר של שמן כעין פתילה, דאילו בפני עצמה ודאי עמיא טובא וצריך למוחטה תדיר, ודין נרות של חלב שרגילין לעשות כדין של שעוה, ומאי דפריש תלמודא בשעוה איכא לפרושי בחלב דתנן, דדוקא לפסול שמנים אבל לא לפסול פתילות, ותלמודא נקט קמייתא דתנן והוא הדין לאידך.
[דף כא עמוד א] נפקא מינה למקח וממכר. וא"ת ותיפוק לי' דנפקא מינה שעוה ועטרן דתנן לענין שבת, י"ל דהתם אפי' קירותא ועטרן מתוקנים פסולים, אבל הכא אשמעינן שמוכר עטרן ושעוה נותן הפסולת בזה כמו שהוא ללוקח ויפטר ויתקנהו הלוקח לעצמו, דהאי נמי עטרן או שעוה מקרי ואין הולכים בממון אחר הרוב.
מהו לתת בהם שמן כל שהוא. פי' [כל] שהוא לאו דוקא אלא כשיעור שימשיך השאר, ולאפוקי היכא דהוי רובא דכשר לדברי הכל.
ומה טעם לפי שאין דולקים. פי' שאין מדליקין בעינייהו, ואף על גב דבעינייהו אינם פסולים אלא גזירה שמא יטה ודמיא כעין גזירה לגזירה, ואילו בפרק קמא (י"א ב') סבר רבא דלא גזרינן גזירה לגזירה, כבר פירשתי שם שאין הגזרות שוות, ולקמן בדרב ברונא אמר רב מודה נמי דלא גזרינן גזירה לגזירה, אבל הכא כולה חדא גזירה היא, ואין צריך להגיה.
מעשה רב. פי' ואף על גב שהוא כנגד רבים וכ"ש בבית רשב"ג שהיה מנהגם להחמיר בעצמם.
מאי לאו להדליק לא להקפות. פרש"י ז"ל מאי לאו להדליק בבגד ואגוז. לא להקפות את הפתילה בלבד שלא תטבע בשמן, ולעולם אינו מדליק באגוז דבהא איכא למגזר, ולפי זה מה שנוהגים לתת גמי בתוך פתילה של פשתן ולהדליק בה בשבת מנהג טעות [הוא] כיון שמדליקין אף בגמי, ורבינו ז"ל פירש מאי לאו שכוונתם באגוז להדליק ולהרבות אור הנר ואפ"ה שרי וקשיא לרבא, ופרקינן לא להקפות שאין כוונתם באגוז אלא להקפות בלבד ולפיכך אפי' מדליקין באגוז מותר דליכא למגזר מידי, ולפי זה נתקיים המנהג בהכשר וכן דעת תלמידי רבינו ז"ל, ויש מין גמי שהוא דולק בטוב ונוהגים לעשות [ממנו] פתילות כעין בסול, ומ"מ פעמים הוא מסכסך, ויש מסופקים בו שמא הוא פתילת מדבר הנזכר למעלה ועל הספק בו אין מדליקין בו לבדו בשבת.
איני והאמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכם שמן כל שהוא ומדליק. פירש ר"ת ז"ל דקרבי דגים שנימוחו לאו היינו שמן דגים ממש [דההוא אפילו בעיניה שרי], וכן חלב מהותך אינו חלב מבושל דההוא אפי' ע"י תערובת אסור [כיון] דבעיניה לא מדליק שפיר, וחלב מבושל הוא שבשלוהו ועומד קרוש, וחלב מהותך הוא שהתיכוהו ועומד צלול והוא מימשיך בעיניה שפיר, אלא דגזרו ביה אטו שאינו מהותך, ולפיכך ע"י תערובת שרי כדמפרש ואזיל, ומעיקרא קס"ד דהא דאמר רבא מה טעם לפי שאין מדליקין הוה בעי למימר לפי שאין כשרים בפני עצמם, והיינו דאותבינן ליה מתניתא דלעיל ומהא דרב ברונא, והשתא תריץ ליה תלמודא דה"ק מה טעם לפי שאין ראויים להדליק בפני עצמם דלא מימשכי, ולאפוקי חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שראויין להיות דולקים בעינייהו.
הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה. פי' לכך אמרה תורה להעלות נר שידליקנה בענין שתהא דולקת ועולה מעצמה ולא תהא צריכה שום תיקון והטייה, והיינו בפתילה שאינה מסכסכת ושמנים נמשכים.
תנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמנייהו היו מפקיעין ובהם היו מדליקים לשמחת בית השואבה. וקושיין מהמניהם דהיינו אבנט שיש בו תכלת שהוא צמר צבוע מעורב עם פשתן, [כדכתיב] (שמות ל"ט) ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן, אלמא כשר למקדש, ואילו לעיל לגבי שבת אמרינן הוסיפו עליהם של צמר ושל שער, וההיא ודאי סתמא היא ואפי' כשמעורב עם הפשתן, וא"ת ומאי קושיין דהא בשבת כל שמעורב בפשתן כשרים הוא לו מן הדין אלא משום גזירה דבעינייהו, וכדאמרינן לעיל גבי כרך דבר (שאין) שמדליקים בו עם דבר שאין מדליקים בו, תירצו בתוספות דאבנט ג' ידות של צמר היה ובכי הא כמאן דליתיה בעיניה דמי, וא"ת והיאך היו מדליקים מבגדי כהונה לשמחת בית השואבה דהא תשמישי קדושה נגנזים, וי"ל דכיון דשמחת בית השואבה מצוה היא ושריפתם לצורך מצוה זו אין לך גניזה כמוה, ומיהו הא קשיא דהתם (סוכה נ"ג א') אמרינן אשה בוררת חיטין לאור בית השואבה, ותירצו בתוספות דלב ב"ד מתנה בכך, ובירושלמי (סוכה פ"ה ה"ג) תירצו דראויה לברור קאמר.
שמחת בית השואבה שאני. פירש"י ז"ל דכי כתיב להעלות נר תמיד במנורה הוא דכתיב, וקשה לי א"כ כי פרכינן בסמוך מבגדי כהונה שבלו מאי קושיא דילמא בשאר נרות שבמקדש, והנכון שמחת בית השואבה שאני שהיא להרבות בשמחה בעלמא ובה לא היו מדקדקים.
מאי לאו בכלאים. פי' כמו אבנט. ופרקינן לא דבוץ. כגון מכנסים שהיו של בוץ לבדו, וש"מ דפתילה של בגד פשתן כשרה לפתילה.
אמר רב הונא פתילות ושמנים וכו' אמר רבא מ"ט דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. [פירש"י ז"ל] קסבר כבתה זקוק לה ושמא יפשע ולא ידליקנה ולפיכך אין מדליקין בהן בחול. ומותר להשתמש לאורה ולפיכך אין מדליקין בהם בשבת גזירה שמא יטה, וקשיא לן ודילמא אסור להשתמש לאורה, ומה שאין מדליקין בהם בשבת משום דכבתה זקוק לה ובשבת לא יכול לחזור ולהדליקה, יש שפירשו דכיון דאמר לישנא יתירא בין בחול בין בשבת מכלל דטעמא דחול לחודיה טעמא דשבת לחודה, ואחרים תירצו דדייקינן לה מדקאמר פתילות ושמנים, ואילו בפתילות שהאור מסכסכת בהם והם כבות איכא למימר טעמא דכבתה זקוק לה, אבל שמנים אין הטעם אלא שאין נמשכים אחר הפתילה ואורם עמום אבל אינם כבים, וא"כ טעמא דפסולם היינו משום דמותר להשתמש לאורה, ובדין הוא דשמנים יהו כשרים לחול אלא דלא פלוג רבנן.
ורב חסדא [אמר] מדליקים בהם בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה. פי' וכיון דכן אפי' פתילות כשרות בחול וכ"ש שמנים. ומותר להשתמש לאורה. ולפיכך אסור בין בפתילות בין בשמנים, שאף הפתילות כיון שהם מסכסכות אינן דולקות יפה וצריכות תיקון, והא דדייקינן לעיל מפתילות דכבתה זקוק לה היינו אמאי דאסר להו אפי' בחול כדפרישנא.
[דף כא עמוד ב] ואסור להשתמש לאורה. פירוש [אפי'] בתשמיש של מצוה ואפי' עראי, דאי לא ניחוש להכי שמא יאכל שם סעודה של מצוה או [לא] יקבע לאורה, אלא ודאי כדאמרן.
משמיה דרבי יוחנן וקבלה. וכן הלכה.
ומדלא שרו הכא בחנוכה אלא משום דאסור להשתמש לאורה, ש"מ דבשאר נרות של שבת אפי' אותם שמדליקים בפתח כעין נר חנוכה והוא הדין דשאר המקומות, אסור להדליק כי אם בפתילות ושמנים שאמרו חכמים וכן כתב ר"י ז"ל.
ועיקר מצותה משתשקע החמה. פי' היה נראה כי סוף השקיעה דהיינו בין השמשות קאמר, דהכי משמע האי לישנא כדפירש ר"ת ז"ל בסוף פרקין (ל"ה א'), ומיהו ודאי אם רצה להדליק מתחלת השקיעה מדליק, שאם לא כן נרות של שבת אימת מדליק להו, אלא ודאי כדאמרן דכל זמן שקיעת החמה שהנר אורו מבהיק זמנם להדליק בברכה ולאפוקי קודם לכן.
דאי לא אדליק מדליק. פי' עד ההוא שיעורא בלחוד ומכאן ואילך עבר זמנו, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דהני מילי לדידהו שהיו מדליקין חוץ לפתח ואין היכר לבני רשות הרבים יותר, אבל אנן דמדליקינן בפנים ואין היכר אלא לבני הבית, יכול להדליק כל הלילה ועד עמוד השחר, ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על [שולחנו ודיו].
אי נמי לשיעורא. פי' שצריך ליתן בה שמן שתוכל להדליק עד השיעור ההוא לכל הפחות, ועיקר הדין בזה דמכאן ואילך אם רצה לכבותה הרשות בידו ויכול ליהנות ממנה, והוא הדין אם כבתה מאליה ואפי' תוך השיעור כיון דקי"ל שאם כבתה אין זקוק לה, שאע"פ שאמרו שאסור להשתמש לאורה ולהרצות מעות כנגדה, זהו בעוד שדולקת ומשום בזויי מצוה ואבא דכולהו דם כדאיתא לקמן (כ"ב א'), אבל כיון שעשה בה מצותה תו ליכא משום בזויי מצוה דתשמישי מצוה הם ונזרקים (מגילה כ"ו ב'), ולפיכך כל שכבה הנר הרי עבר זמן מצותה לאותה הלילה, כי שאר הלילות מצוה אחריתי היא ונר אחר ושמן אחר, ועדיף מהפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים (סוכה מ"ו ב'), וזה ברור, ולא כדברי האומרים שאסור ליהנות משיירי פתילות ושמן דנרות חנוכה כי אם בנר חנוכה, ומה שנשאר מכל השמונה ימים שעושה לו מדורה ושורפו הואיל והוקצה למצותו כמו שכתבו מקצת התוספות, שלא הוקצה למצותו אלא לזמן קבוע, דאי לא תשמישי מצוה היאך נזרקים, אלא ודאי כדאמרן ואין לפקפק בדבר כלל, מרבינו ז"ל.
עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות.
והמהדרים מן המהדרים ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה. יש שפירשו שמונה לכל אחד ואחד, דאי שמונה לכל בני הבית זמנין דבצירי נרות מן המהדרים שמדליק נר לכל אחד ואחד ובשני שנים לכל אחד. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל ולב"ה ביום ראשון מדליק נר לכל אחד ואחד ובשני שנים וכו'.+ ולפירוש זה מנהגנו דלא כחד אלא כעיקר הדין דהוא נר איש וביתו, ופי' הר' יוסף דלהכי אין אנו כמהדרים ולא כמהדרים מן המהדרים פן יחשדו בכשפים (כי) אם היה לכל אחד נרו, ור"י ז"ל פירש כי מנהגנו הוא חשוב מהדרין מן המהדרין דאיכא פרסומי ניסא טפי, כי אם היה כל אחד מוסיף נרו [לב"ה או פוחת] לב"ש לא יכירו העולם דמשום פרי החג או משום מעלים בקודש הוא, אלא שיאמרו בני הבית נתרבו או נתמעטו.
אחד עשה כדברי ב"ש. ואפי' למ"ד שהעושה כדברי ב"ש לא עשה כלום או חייב מיתה כדאיתא בפרק קמא דברכות (י"א א'), שאני הכא שאין מחלוקתם אלא להדור מצוה בעלמא.
מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. פי' כי היכי דלעביד פרסומי ניסא בכולי עלמא, ומה שפירש"י ז"ל לא מבחוץ ברשות הרבים אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים, לאו למיסר בחוץ ממש אתא, כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכדמוכח ממתני' דגמל עובר ברשות הרבים דבנר חנוכה פטור, והתם ברשות הרבים ממש מיירי וכן פירש רש"י ז"ל לקמן, אלא הכי בעי למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש, אלא ה"ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים.
ואם דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. פי' וסתמא קאמר אף על פי שהיא גבוהה לבני רשות הרבים למעלה מעשרים אמה, דבדידיה משערינן כיון דלא איפשר אלא בהכי וכדאמרינן.
ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו. פי' לא סוף דבר סכנת נפשות דא"כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (מ"ט א' עיין שם) וכדכתיבנא במסכת סנהדרין, אלא אפי' סכנת צער או איבה כמו בצרפת, ולכן פרש"י ז"ל כאן דהיינו מפני הפרסיים שלא היו מניחין להדליק נר בשום בית ביום ידוע של אידם וכדאמרינן התם (גיטין י"ז א') [אתא] חברא [שקל] שרגא, ולפיכך היה אומר מורי הרב ז"ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו.
אמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה. פי' כדי שלא ישתמש לאור [נר] חנוכה כלל ואפילו לשוח, מדאמרינן ואי איכא מדורה לא צריך אלא היכא דהוי אדם חשוב, והא ודאי אפילו מי שאינו חשוב אינו אוכל לאור מדורה ואינו עושה כן אלא העני, אלא ודאי כדאמרן, וכן היה אוסר מורי הרב ז"ל לשום אדם לדבר עם חברו בפתח לאור הנר חנוכה. (א"ה, עי' חדושי המאירי).
והוי יודע דאע"ג דאמרינן לעיל (ד"ה אי נמי) דלבתר שיעורא אם רצה לכבותה או ליטלה הרשות בידו, מיהו בזויי מצוה. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל מיהו להשתמש לאורה כל זמן שדולקת אסור משום בזויי מצוה.+ ותדע ממה שהתירו להדליק בחנוכה בשבת בפתילות ושמנים שאסרו חכמים מפני שאסור להשתמש לאורה ולא חששו שמא ישתמש לאורה לאחר שתכלה רגל מן השוק, שאי אפשר לצמצם שלא לתת שמן אלא כשיעור בלבד.
ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. וא"ת ואכתי ניחוש שמא הסיטוהו דהא קי"ל דגוי מטמא בהיסט כדאיתא במסכת טהרות (פ"ז מ"ו), ואפי' כלי מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט כדאמרינן במסכת גיטין (ס"א ב') שמא תסיטם אשתו נדה, והנכון דהאי פך בארון היה מונח והארגז היה בחותמו של כהן גדול, וכן פירש ר"י ז"ל.
לשנה אחרת קבעום ימים טובים להלל ולהודאה. פי' כי בשנה הראשונה לא קבעום שמונה שלא היו יודעים כמה ימשך הנס, וכל שהשמן היה נמשך היו עושים יום טוב.
תנן התם גץ היוצא וכו' כבר פירשתיה במקומה.
הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב וכו'. פי' כי כשהניחה ברשות הרבים ממש פושע הוא, ודכוותה פוטר רבי יהודה בנר חנוכה מפני שהניחו ברשות הרבים משום פרסומי ניסא, וש"מ היכא דאפשר מצוה להניחו מבחוץ ברשות הרבים וכדכתיבנא לעיל, וכן פרש"י ז"ל כאן ובב"ק.
אמר רבינא זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים. דאע"ג דלא מיפסלא אלא למעלה מעשרים כדלקמן, מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים.
לימא ליה בעל גמל לחנוני היה לך להניחה למעלה מגמל ורוכבו. וא"ת נהי דמוכח מהכא דעדיף טפי להניחה תוך גמל ורוכבו, מנא לן שיהא מצוה להניחה תוך עשרה, וי"ל דבתורת טעמא אתינן עלה, דכיון דתוך גמל ורוכבו עדיף טפי מפני שקרובה לו ונראית תוך רשותו, עדיף דבתוך עשרה טפי דהוי איהו ונרו ברשות אחת לגמרי, דכל תוך עשרה חשיב רשות כדאמרינן בכל דוכתא דעד עשרה חשיב רשות (היחיד) [הרבים] (לקמן ק' א') (לכן שיער) [וכן השיעור] גבי סוכה, ואמרינן נמי (סוכה ה' א') שלא ירדה שכינה למטה מעשרה.
ודחינן לומר דילמא לא היא וכו'. ויש אומרים דלית הילכתא כי הא דרבינא, דהא במתני' תלי לה כדקאמר זאת אומרת והא אידחייא לה, ויש אומרים דמשום דילמא לא דחינן מימרא דאמורא בשום דוכתא, וכן דעת רבותי, ועכשו נהגו העולם להניחה למעלה מעשרה טפחים, ואפשר שלא נאמר כן אלא במניחה ברשות הרבים כההיא דרבי יהודה, אבל עכשו שאנו מניחים אותה בפנים אין קפידא בדבר דעד לרקיע כוליה חד שיעורא ורשותא חשיב, וכן הא דאמרינן נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח היינו כשהוציאה מבחוץ ברשות הרבים, ומן הטעם שפירש"י ז"ל שאם ירחיקנה להלן מן טפח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם, אבל כשהניחו בפנים כמנהגינו אין לחוש להקריבו לפתח דהא אמאי, מכל מקום מצוה להקדים [ו]להקריב לפתח כל מה שאפשר בענין שלא יהא אחורי הדלת, אבל שמעתי בשם ה"ר מאיר האשכנזי ז"ל שהיה מקפיד להניחו מבפנים בטפח הסמוך לפתח לאחורי הדלת כשהיה סגור. (א"ה, עי' טור סי' תר"פ).
[דף כב עמוד א] הא דאמר רבא נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה [כסוכה] וכמבוי. בעיקר הדין מדמי ליה לסוכה, דטעמא דחנוכה משום דלא שלטא ביה עינא וטעמא דסוכה משום דהוה דירת קבע, ויש [גורסים] הכא משמיה דרבה ואין צורך, והא דקתני הכא פסולה ולא קתני תקנתא פירשתיה במסכת סוכה (ב' א') ובמסכת עירובין (ב' א').
הא דאמרינן אבל נחשים ועקרבים יש בו. פירוש התורה העידה שהיה שם נחשים ועקרבים בחורים ועשה לו הקדוש ברוך הוא נס, אבל ודאי לא היו הנחשים והעקרבים נראים שם, שאם לא כן מהו שהעידה התורה על ראובן למען הציל אותו מידם.
כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. פירוש ובעל הבית נכנס בינתיים בטלית מצוייצת.
אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. יש שפירשו דנקט הרצאת מעות שהוא דבר של חול ולאפוקי דמותר להשתמש לאורה בדבר של מצוה, ולא נהירא, חדא דא"כ למה לא חששו בנר חנוכה דשבת שישתמש שם בדבר מצוה, ועוד דנקטינן סתמא לעיל אסור להשתמש לאורה וכל תשמיש במשמע, אלא ודאי נראים דברי האומר דאפי' לתשמיש דמצוה אסור, דבהא נמי איכא בזויי מצוה הראשונה וביטול פרסומי ניסא, ולא נחלקו לקמן רב ושמואל אלא במדליק מנר לנר דתרווייהו חדא מצוה, ונקיט הרצאת מעות דאפי' תשמיש עראי [אית] ביה איסור וכן דעת רבינו ז"ל.
כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בו. כלומר עד שנאסור בו תשמיש עראי כזה.
והכא נמי כדי שלא יהו מצוות בזויות עליו. פי' בשעת מצוותם כדפרישית לעיל (כ"א ב'), ולא משמע שיהא אסור לדרוך ברגלו לעולם על דם כיסוי ולא נאמר אלא בשעת כיסוי הדם בלבד.
דתניא סככה כהלכתה וכו'. כבר פרשתיה במקומה בס"ד (סוכה י' א'), וקשיא לן טובא דהכא משמע דאיסור נויי סוכה משום בזויי מצוה, ולקמן בפרק כירה (מ"ה א') פרישנא טעמא משום מוקצה ובעלמא (סוכה ט' א') אמרינן דעצי סוכה אסורים [כל שבעה דכתיב חג הסוכת שבעת ימים לי"י, ואיתקש סוכה] לחג מה חג לי"י אף סוכה לי"י, והעיקר בזה מה שמתרץ רבינו הגדול ז"ל דעצי סוכה גופייהו אסירי מדאורייתא, ונויי סוכה כל שבעה אסירי משום בזויי מצוה, וביום האחרון של חג שעבר כבר זמן הסוכה אסורים משום מוקצה, דכיון דאיתקצאי לבין השמשות ומשום בזויי מצוה, איתקצאי לכוליה יומא.
איתמר רב אמר אין מדליקים מנר לנר ושמואל אמר מדליקים מנר לנר. פי' מנר חנוכה לנר חנוכה אחריתי ואסיקנא דפלוגתייהו משום בזויי מצוה ועל ידי קינסא, ולנר חנוכה הוא דפליגי הא במדליק מנר חנוכה לדבר החול אפי' שמואל מודה דאסור משום בזויי מצוה, וכדאמרינן לקמן אליבא דידיה גזרה שלא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין, ומכאן פסק הרב בעל התרומות ז"ל ואחרים עמו ז"ל שאסור להדליק בנר של בית הכנסת שום נר של חול בעוד שדולקים למצותם, ומיהו לצורך חולה מותר לסלק הנר ולהדליק ממנה דמצוה היא וכן לנר שבת, ולאחר גמר התפלה שבא השליח לכבותם מותר להדליק ממנה לדבר של חול.
רב אמר אין מתירין מבגד לבגד. פי' אין נוטלים ציציות מטלית זו להניחם בטלית אחרת, ופירש מורי הרב ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דהיינו כשרוצה בקיומו של טלית ובציציותיה בהא הוה חייש רב, אבל כשאינו רוצה בקיומו להתעטף כלל בראשונה או שאין הציציות ראויות לה כבר, דכולי עלמא שרי ליטלם ואפי' לדברים של חול, דהא קי"ל (מגילה כ"ו ב') דתשמישי מצוה נזרקים, וקשיא לי לשמואל דשרי להתיר מבגד לבגד, דהא סבירא ליה בפרק הקומץ (מנחות מ"א א') דציצית חובת מנא (לן) וכלי קופסא חייבים בציצית, וא"כ למה מתיר ליטול מצוה זו וליתנה בטלית אחרת, ויש לי לומר דאפי' לדידיה מצוה טפי בטלית שהוא רוצה ללבוש, וכיון שכן כשר הדבר ליטלם מכאן וליתנם בטלית אחרת שרוצה ללבוש וליכא משום בזויי מצוה, וכל שכן לדידן דקי"ל דציצית חובת גברא.
כל מילי דמר עביד כרב. פי' כל מילי דמר דהיינו רבה עביד כרב במה שנחלק בו עם שמואל משום דסבירא [ליה] דהילכתא כרב באיסורי, וי"א שאף זה לא נאמר בעלמא אלא במה שנחלקו רב ושמואל במסכת שבת, ולא נהירא, וכבר הארכתי בזה בס"ד.
טעמא דרב משום אכחושי מצוה. פי' כי אף על פי שהשלהבת הראשונה הרי היא בכחה כמו בתחלה כי נר אחד מדליק נרות הרבה שאין להם סוף, מ"מ הרי נראה כמכחיש בהא כשנוטל ממנה שלהבת זה, ועל דרך האמת חסרון עושה בה אלא שאינו ניכר.
איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא. פי' בלא קינסא. למ"ד דטעמא דרב משום בזויי מצוה. התם הוא ע"י קינסא. אבל בהא מצוה ממצוה מדליק וליכא בזויי מצוה ואפי' רב מודה דשרי. למאן דאמר משום אכחושי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור. פי' אסור אליבא דרב, ושמואל נמי בהא הוא דשרי דלית ליה טעמא דאכחושי מצוה, אבל בקינסא מודה שמואל דאסור משום בזויי מצוה, והכין מוכח קושיין דבסמוך דאקשינן לשמואל, וא"ת והא מנא לן דילמא רב אסר משרגא לשרגא ושמואל שרי אפי' ע"י קינסא ותיקשי ליה הא דמעשר שני, י"ל דכל מאי דאפשר למעוטי פלוגתא בין רב ושמואל אית לן למימר הכי מסתמא.
[דף כב עמוד ב] גזירה שלא יכוון משקלותיו. פי' אבל בקינסא ליכא למיחש להמלכה, ועוד דכי נמי ממליך דלא לאדלוקי נר של מצוה מכבה לקינסא זו ולא ישתמש בה כלל.
וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה וכו'. תמיהא לי מילתא וכי לא מצינו ראיה אחרת שאין הקדוש ברוך הוא צריך לאורה אלא זו של מדבר, והלא בכל מקום נהורא עמיה שריה (דניאל ב'), ונ"ל כי לכך פירש ר"ת ז"ל דלאו כלפי גבוה קאמר אלא כלפי אהרן, וכי אהרן כשהיה צריך ליכנס בהיכל לאורה היה צריך, והקשו בתוספות לא ידענא מאי קשיא ליה דהא אמרינן במנחות (פ"ו ב') וכי לאורה אני צריך וכי לאכילה אני צריך אלא אמרתי ויעשה רצוני, ויש לפרש דלעולם כלפי גבוה קאמר וה"פ וכי צריך הקדוש ברוך הוא אורה שיאיר בה לאהרן והלא כל ארבעים שנה [וכו'], וכן מתפרש ההיא דמנחות וכי לאורה אני צריך להאיר לאחרים, או לאכילה אני צריך לזון בה את השמשים המשמשים לפני, ולזה נתכוון ר"ת ז"ל.
מאי עדות אמר רבא זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים. פירושים הרבה האריכו בשמועה זו ואפרשנה בכאן בקוצר, במנחות (צ"ח ב') איפליגו, איכא מאן דאמר דנרות מנורה צפון ודרום היו עומדים, ונר מערבי היינו אמצעי מפני שהוא ערוך ומכוון כלפי קדש הקדשים שהוא במערב ושאר הנרות מצודדין אליו, ואיכא מאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים ונר מערבי היינו אותו נר שני מצד פתח ההיכל כלפי מזרח, כי הראשון מזרחי הוא והשאר הם במערב, ועשו מן השני מערבי שלא להעביר על המצות, וכן פרש"י ז"ל, וראיה לדבריו ממה ששנינו במסכת תמיד (פ"ו מ"א) נכנס להיכל ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים, והא דאמרינן שנותן שמן כמדת חברותיה, פי' כי כשמעלה את הנרות בין הערבים הוא נותן בכל נר ונר חצי לוג שמן שיהא דולק עד הבוקר, כדכתיב בהדיא יערך אותו אהרן מערב עד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג בלילות טבת שהם ארוכות שצריך חצי לוג וכן היו עושים תמיד, וכשיעור הזה היה נותן בנר מערבי גם כן, ושאר הנרות לא היה מספיק שמנם אלא עד הבקר, אבל נר מערבי היה דולק כל הלילה וכל היום עד בין הערבים בדרך נס בשעה שהיו ישראל עושים רצונו של מקום, וזה עדות לכל באי עולם שהשכינה בישראל.
ומיהו כל בין הערבים היה צריך לדשן כל הנרות ואפי' נר מערבי בפתילה חדשה ושמן חדש כשיעור שאמרנו, שכן אמר הכתוב (שמות ל') ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, וכתיב (ויקרא כ"ד) מחוץ לפרוכת העדות [באהל מועד] יערך אותו אהרן מערב עד בקר ואפי' נר מערבי, ועוד שאם אין אתה אומר כן לא הודלק נר מערבי אלא פעם ראשונה, ולא החליפו הפתילה הראשונה כל זמן שהיה הנס של נר מערבי קיים, וזה לא נאמר בשום מקום, והכא נמי קאמר שממנה היה מדליק ובה היה מסיים וכדבעינן לפרושי בסמוך בס"ד.
וברם כי בכל בקר היה צריך להטיב את הנרות כדאיתא בקרא בהדיא (שמות ל') בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות והכי נמי איתא במס' תמיד ובמסכת יומא בכמה דוכתי, ומיהו קושטא דמילתא כי הפרש גדול יש בין הדלקה של בין הערבים להטבה של בקר, והכתוב מוכיח כן, כי כאן נאמר העלאה וכאן נאמר הטבה, וסדר הענין כי בכל בין הערבים היה חייב על כל פנים לדשנם ולהחליף לכולם שמן חדש ופתילה חדשה ואפי' היו דולקים יפה, אבל בבקר לא היה צריך להדליק על כל פנים אלא להטיב ולתקן אותם שכבו ואותם שהיה אורם עמום מכפי מה שהיו צריכים, חוץ מנר מזרחי למאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים שהיה מדשנו בכל בקר ואפי' מצאו דולק ונותן בו שמן כמדת היום, וזה בזמן שהנס בנר השני המערבי, והטעם כי על ידי הנר הראשון המזרחי היה השני מערבי ולכן היה צריך להעלות הראשון בבקר שמא יכבה ביום ונר מערבי נעשה מזרחי, וזו היא ששנינו במסכת תמיד שכתבנו למעלה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי שממנו היה מדליק את המנורה, ומיהו קשה לי דתנן בפרק שלישי ממסכת תמיד (מ"ט) נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים מדשן את השאר, ותרוייהו מתניתין בבקר נינהו כדמוכח התם בהדיא, אבל יש לומר דהא דקתני מניח את אלו במקומם לאו דוקא ומשום נר מערבי נקטיה, כי המזרחי ודאי היה צריך לדשנו בכל בקר כדאיתא באידך מתני', והא דקתני מצאם שכבו מדליקן מן השאר, מיירי בזמן שלא היו ישראל עושים רצונו של מקום שהיה נר מערבי כבה כשאר הנרות, וכמו אחר שמת שמעון הצדיק בבית שני כדאיתא במס' יומא (ל"ט א'), ודקתני שמדליקים מן השאר מיירי כשהיה שם נר דלוק, דאם לא הא אמרינן התם (פ"ו מ"א) שמדליק נר מערבי ממזבח העולה.
נמצינו למדים כי בין הערבים חייב לדשנם כולם ולהדליקם ואפי' נר מערבי, ובבקר מדשן הנר המזרחי לעולם, ושאר הנרות אם צריכים לכך, ואם דולקים יפה לא יגע בהם, ומיהו כל שכבה שום נר ביום מדשנהו ומדליקו לאלתר ונותן בו שמן עד בין הערבים, והיינו דאמרינן במנחות (פ"ח ב') נר שכבה נתדשן שמן נתדשן פתילה.
ואמרינן במסכת יומא (ל"ג א') כי כשבא להדליק את הנרות בין הערבים או להטיבם בבקר אינו מדליקם ביחד, אלא מיטיב החמש תחלה ומפסיק בינתים בקטרת או בהעלאת איברים למזבח כפלוגתא דהתם ואח"כ מיטיב את השתים אם הוצרכו לכך, ובמסכת תמיד לא פירשו בהא מידי, ומסתברא דלא פליגי אהא מדלא רמו להו במסכת יומא, אלא דבמסכת תמיד סתם התנא דבריו.
והא דאמרינן הכא כי ממנה היה מדליק ובה היה מסיים. פרש"י ז"ל שבה היה מסיים ההטבה, לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים, ואוחז בידו הישנה או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה השאר, ע"כ, ולפי פירושו ז"ל לעולם היה נר מערבי דלוק ראשון לדליקת בין הערבים, ומאי דקאמר ובה [היה] מסיים, לאו דוקא אלא אהטבה קאי, כלפי שהיה הוא נמשך מערב ועד ערב והיה מסיים בו ההטבה שהתחיל בבקר בשאר הנרות שלא הטיבו עד בין הערבים, ולא נהירא, חדא דלישנא לא משמע שבו היה מסיים ההטבה, דלא איירי בה, ועוד דלא מצי שקיל הישנה בידו דהא אמרינן בסמוך דלא סגיא דלא שקיל קינסא.
ויותר נראה לומר כמו שפירש ר"י ז"ל בעל התוספות כי בערב היה מדשן חמש נרות בתחלה והיה מדליקם מן הנר המערבי, והיה מדשן המזרחי ואח"כ היה מדשן המערבי ונותן בו שמן חדש ופתילה חדשה ומדליקה מן הנרות האחרות, נמצא שממנה היה מדליק את השאר ובה היה מסיים ההדלקה, וסוגיין בכל דוכתא כמאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים, והיינו דנקטינן שתי נרות מזרחיות באנפי נפשייהו ואידך חמש נרות באנפי נפשייהו.
והא דפרש"י ז"ל כי לעולם היה נותן בנר חצי לוג כשיעור לילי תקופת טבת, ובלילי תקופת תמוז שהלילות קצרות ליכא קפידא אם ידליקו ביום לא משמע הכי במסכת שקלים (פ"ה מ"א), דהתם תנן שהיה אדם ממונה על הפקיעין לעשות פתילות פעמים דקות ופעמים עבות כדי שידליק לעולם כשיעור הלילה ותו לא.
והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא למישקל ואדלוקי. פי' על ידי קינסא, והיינו דאמרינן וקשיא לרב אפי' למאן דאמר דאסר משום בזויי מצוה על ידי קינסא דהכא על ידי קינסא הוא, וכל שכן דקשיא ליה [למאן דפריש טעמא משום אכחושי מצוה, וא"ת ומאי קושיא למאן] דפריש טעמיה משום בזויי מצוה, דאע"ג דנרות קביעי דילמא נוטל הפתילה בידו ומדליק בה לחברתה, ואמאי איצטריכינן לאוקומה בפתילות ארוכות, וי"ל דהא ודאי דכולי עלמא אסור והויא בזויי מצוה טובא טפי מקינסא, וש"מ דאפי' לשמואל דשרי קינסא אסור למשקל פתילה גופה דמצוה מדוכתה לאדלוקי ביה נר חנוכה אחרינא אבל משקל הנר והפתילה ביחד שרי, מדאמרינן הכא והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא וכו', הא אילו לא קביעי הוה עבדינן הכי ולא עבדינן בקינסא, וכ"ש למאי דקינסא שרי.
סוף סוף למאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא. פי' אליבא דרב דאסר קשיא, ולא אסקינן ליה בתיובתא משום דהא דרבא מימרא, אי נמי משום דדילמא שאני בית המקדש דלא אפשר לאדלוקי אלא מיניה וביה דהכי הוה גמירי לה.
מאי הוי עלה. פי' אליבא דהילכתא כמאן קי"ל כרב או שמואל, דאע"ג דהילכתא כרב באיסורי (בכורות מ"ט ב'), הא חזינן הכא דרבה הוה עבד עובדא כשמואל, ובעיין על ידי קינסא דאילו טעמא דאכחושי מצוה הא אידחי ליה מההיא דמקדש וסליק בקשיא.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי הדלקה עושה מצוה מדליקים מנר לנר וכו'. יפה פרש"י ז"ל דודאי איכא מצוה בהדלקה אלא בעינן למימר דנחזי אי עיקר מצוה בהדלקה אי עיקר מצוה בהנחה, ואי הדלקה עיקר מצוה מדליקים מנר לנר ואפי' בקינסא דהא לצורך הדלקה דמצוה הוא וליכא בזויי מצוה קמייתא, ואי הנחה עיקר מצוה אין מדליקים מנר לנר דהויא צורך הדלקה זו כעין דבר של חול, וא"ת מ"מ הרי הוא [אינו] מבזה כלום בהנחה הראשונה אלא שמדליק מן הנר שלה ומאי בזויי מצוה איכא, וי"ל דכבוד הנחה בנרו דלוק הוא תלוי, תדע דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה נמי אסור להשתמש לאורה, ואי לא תיפשוט מהתם דאין הנחה עושה מצוה, אלא ודאי כשמדליק ממעט כבוד הנר המונח ההוא.
ת"ש דאמר רבא היה תפוס נר חנוכה וכו' ודחינן התם הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה. פי' לא מקיימא מצות הדלקה אלא במקומה שהיא מוכחת שהודלקה למצוה, וכל שלא עשה כן לא עשה כלום וצריך לכבותה ולהדליקה במקומה, ויש שפירשו דהתם אינו אלא משום היכירא שלא יאמרו לצרכיה נקטיה, ואין צריך לכבותה ודיו שיניחנה במקומה כמות שהיא, ולא מחוור.
ת"ש דאמר רבא הדליקה בפנים והניחה בחוץ לא עשה כלום וכו' התם נמי הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה. פי' דאע"ג דהנחה עיקר מצוה בעינן דתהוי (הכש') הדלקה שלה מוכחת שהיא לצורך ההנחה.
ת"ש דאמר רבי יהושע בן לוי עששית. פי' של נר חנוכה שהיא דולקת והולכת כל היום כולו למוצאי שבת מכבה ומדליקה. פי' דאע"ג דמאתמול הודלקה לשם מצוה צריך לחזור ולהדליקה דכל לילה ולילה בעיא הדלקה באנפי נפשה.
[דף כג עמוד א] ואי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מבעי ליה. פי' ומדליקה מתחלה סמוך למקומה כדי שתהא הנחה חשובה בנר דולק, ויש גורסים מכבה ומניחה וחוזר ומדליקה, דלבתר הנחה בעי לאדלוקה כדי שתהא ההדלקה מוכחת לצורכה, וכן גירסת התוספות.
ועוד מדקא מברכינן להדליק נר של חנוכה ש"מ הדלקה עושה מצוה. פי' דלעולם נושא הברכה על עיקר מצוה. וכיון דאסיקנא דהדלקה עושה מצוה נפקא לן מינה דמדליקים מנר לנר ואפי' ע"י קינסא, דהא בהא תלי לה רב הונא בריה דרב יהושע, ומעתה לא דחקינן לאוקמי נרות מקדש בפתילות ארוכות, דדרך דחיא משנינן לעיל הכין, אבל השתא מוקמינן שמדליקם על ידי קינסא.
אשה ודאי מדליקה. פירוש אפילו להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, ואין הדין כן במקרא מגילה, כי אף על פי שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאחרים כדכתיבנא התם בס"ד.
שאף הן היו באותו הנס. פרש"י ז"ל דעל ידי אשה נעשה הנס, וליתא דא"כ לא הוה ליה למימר האי לישנא דמשמע שהן טפלות, אלא כך פירושו שאף הן היו באותו הנס כי עליהן גם כן היתה הגזרה, וכן מוכח בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) שאמרו שאף הם היו בספק.
כל שמנין יפין לדיו. אין מכאן ראיה שהדיו אינו של עפצים כמו שאומר ר"ת ז"ל, כי הרבה יש מלאכות בדיו של עפצים ואולי היו הם רגילים לתת בו שמן.
לגבל או לעשן. פי' דאע"ג דאמרינן לעיל בפרק קמא (י"ח א') דדיו לאו בר גיבול הוא, פעמים שמגבלים אותו, אי נמי דלנתינת יין מים ושמן שבו קרי גיבול מפני שזה גיבולו.
הרואה נר חנוכה צריך לברך. יפה פרש"י ז"ל בשם רבותיו שלא הוזקקה זו אלא למי שלא בירך עדיין, אבל דעתו להדליק הוא עצמו בתוך ביתו ורואה נר אחר, יש אומרים שמברך על הראייה וחוזר ומברך בשעה שמדליק, ויש אומרים דכיון שדעתו להדליק בביתו אינו צריך עכשו לברך על ראייתו, ואין בזה משום אין מעבירין על המצות כיון דעל ידי הדלקה עדיף טפי, ונהגו להדליק בבתי כנסיות כדי לעשות פרסומי ניסא במקום הרבים.
נס כל יומא ויומא איתא. וצריך לברך עליו. אבל זמן כולהון כחד יומא נינהו. פירוש שכולם כמו מצוה אחת.
מאי מברך וכו'. ונהגו לברך שלשתם קודם הדלקה משום דבכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פסחים ז' ב'), וכמו שמברך שלשתן קודם מקרא מגילה, ויש אומרים כי הראשונה שהיא ברכת המצוה צריך לברך תחלה, אבל השתים האחרות אומרם אחר שהתחיל להדליק שיהא רואה נסו ויברך עליו כעין הרואה נר חנוכה, ואין לשנות בזה המנהג.
רב נחמן אמר משאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. פי' ולא ניחא ליה לאנסובה על לאו דלא תסור כדאמרינן במסכת ברכות (י"ט ב') כולהו אלאו דלא תסור אסמכינהו רבנן, משום דשאני מצוה זו שאין לה שום עיקר מן התורה.
אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברוכי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם. והא כתיבנא בפרק קמא (י"ג א') דאביי נמי מודה בהא דרוב עמי הארץ מעשרים הם, והא דנקט אידך טעמא משום דבעי למימר דבכל דוכתא נמי דאיכא ספיקא ברכה דרבנן כגון שנסתפק אם ברך ברכת הנהנין או ברכת המצות שהם דרבנן, אינו חוזר ומברך על הספק דשב ואל תעשה עדיף מספק שיברך לבטלה ויעבר על לאו דלא תשא, ואפי' בההיא דרבנן היא כדפירש ר"ת ז"ל, מ"מ איסורא דשב ואל תעשה עדיף מאיסורא דקום עשה.
ורבא דנקט טעמא דרוב עם הארץ מעשרים הם משמע משום דלית ליה טעמא דאביי וסבירא ליה דבעלמא אפילו על ספק ברכה של דבריהם בעו ברוכי, וכן כתבו מקצת רבותינו ז"ל ופסקו כן הלכה משום דאביי ורבא הלכה כרבא, אבל דעת גאונים ז"ל קצתם וקצת רבותינו אינו כן שלא יכניס ראשו ועצמו לספק ברכה לבטלה, אבל כשהספק אינו מחמת המברך אלא מפני שהתקנה על ספק, דין הוא לתקן בו ברכה ודומיא דיום טוב שני של דבריהם, אלא דשאני דמאי שאינו ספק גמור ורוב עמי הארץ מעשרים הם.
וכן הלכה שכל שנסתפק בעשיית המצוה חוזר ועושה אותה על הספק, אבל אם נסתפק בברכה שלה או בברכת הנהנים שלפני אכילה אינו אומרה על הספק, אבל אם נסתפק בקדוש היום או בברכת המזון או בברכה אחת מעין שלש חוזר ומברך כיון דהויא דאורייתא, וכדאמרינן התם (ברכות כ"א א') ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב אינו חוזר ואומרו מ"ט ק"ש דאורייתא אמת ויציב דרבנן, וכן הלכה לדעת הגאונים ז"ל והוא הנכון, ומיהו תמהני בברכת הנהנין לפניו היאך חוזר ואוכל בלא ברכה מפני ספק, והרי מכניס עצמו בקום עשה לאכול במה שהוא כנהנה מקדשי קדשים כדאיתא בפרק כיצד מברכים (ברכות ל"ה א') והיה ראוי שיחזור יברך על הספק או שלא יאכל יותר.
הא דאמר רב הונא חצר שיש לה שתי פתחים צריכה שתי נרות. כתב הרב בעל התרומות ז"ל דהני מילי לדידהו דמדלקי מבחוץ, אבל לדידן דמדלקינן מבפנים ליכא שום חשד ודי שידליק בפתח אחד דהא ידעי בני הבית דשני הפתחים של אדם אחד הם, עד כאן, ואנן דמדלקינן סמוך לפתח דנראה לעוברים דיננו כדין התלמוד, וכיון דמשום חשדא דבני מתא הוא היכא דידענא מילתא שעיקר תשמישו בפתח האחד די לו שידליק שם וכן נהגו, וחצר גדולה שדרים בה בעלי בתים הרבה כל אחד בחדרו או בעלייתו, היה נראה כי די לכל בני החצר שידליקו נר אחד חנוכה בפתח החצר כדי לעשות היכרא לרשות הרבים וישתתפו כולם בו, אבל יש אומרים דכיון דאמרינן מצות חנוכה נר איש וביתו, מדליק כל אחד מהם בביתו ואינם צריכים להדלקה בחוץ כלום, דהוה ליה כמי שדר בעליה שאינה יוצאה לחוץ שמניחה שם, וחשדא ליכא דהא ידעי בני מתא דכל חד וחד דייר לנפשיה ומדליק לנפשיה, וכן נהגו בכל הארצות האלו.
[דף כג עמוד ב] כפה עליהם כלי עולה לכמה בני אדם. פי' נקט האי לישנא לפי דרך המהדרים, ומדלא אשכח תקנתא אלא בכפיית הכלי או בשתי פיות, שמעינן דלא סגי לה בהרחקת פתלות כסברת הרב בעל העיטור ז"ל.
נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. פי' ואם אין לו שמן לשתיהם מדליק של ביתו, ואין צריך לומר כשבא להדליקם שתיהן מקדים להדליק נר ביתו ולא עוד אלא דהא הוי היכירא טפי ופרסומי ניסא, וכן בערב שבת מדליק של ביתו תחלה מן הטעם הזה, ואין לחוש ולומר כי לאחר שהדליק נר שבת אסור לו לעשות מלאכה ולהדליק נר, דהא בורכא כדמוכח לקמן בפרקין (ל"ה ב'), וסברא נמי הוא שאין קדושת שבת חלה בהדלקת הנר, אלא בקדושת היום עצמו בספק בין השמשות, או בשקבלו עליו משהתחילה השקיעה בקידוש או בתפלה וכדמוכח בברכות (כ"ז ב') ובמסכת עירובין (מ' ב').
קידוש היום עדיף דתדיר. וא"ת ולימא ליה קידוש היום עדיף דאוריתא, וי"ל משום דמדאורייתא די לו לקדש על הפת ואפשר ג"כ שיוצא בקידוש של תפלה כמו שיוצאים ביום הכפורים.
ובלבד שלא יקדים. פי' קודם תחלת השקיעה בעוד שהשמש בעולם. ושלא יאחר מאד לאחר השקיעה, ומצותה שידליק מיד לאחר השקיעה ותו לא מידי.
מאי שמן שריפה אמר רבה ויש גורסים אמר רבא שמן תרומה שנטמא ואמאי קרו ליה שמן שריפה הואיל ולשרפה הוא עומד. פי' דלא חזי אלא לשרפה וגם שמצוה עליו לשרפו כדאיתא בסמוך. ובשבת מ"ט לא. פי' מ"ט אסור להדלקת שבת לגבי כהן שהוא מותר בהנאתו. הואיל ומצוה לבערו. משום דכתיב (ויקרא ו') בקדש באש תשרף ואמרינן בפסחים (כ"ד א') כל שפסולו בקדש באש ישרף, ויש אומרים מצוה מדרבנן קאמר. גזירה שמא יטה.
אמר ליה אביי אלא מעתה ביום טוב לישתרי אמר ליה גזירה יום טוב אטו שבת. ולמאן דגריס רבא קשיא ליה דלעיל לית ליה לרבא גזירה לגזירה בפרק קמא (י"א ב'), והכא גזר יום טוב אטו שבת ושבת גופיה גזירה היא, ולאו קושיא היא שאין הגזרות שוות כדכתיבנא לעיל (כ"א א') ושבת ויום טוב כחדא גזירה היא וכדאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ס' ב'), ומיהו קשיא לי דהכא גזרינן יום טוב אטו שבת דחשבינן להו כחדא, והכי נמי בשמעתא קמייתא דביצה (ב' ב'), ואילו לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ד א') מתמהינן דלא גזרינן יום טוב אטו שבת, וי"ל שאין כל הדברים שוים דהכא כיון דגזירה שמא יטה שהוא מלאכה גמורה של תורה חשבינן להו כחדא, וכן בההיא דביצה, ובההיא דלקמן (ס' ב') אבל בפרק כל הכלים גבי טלטולים דרבנן אף על גב דמשום חשש הוצאה אסרום, חומרא יתירא היתה ולא גזרינן בה יום טוב אטו שבת, וכן פירש ר"י ז"ל.
עוד הקשה ה"ר אליעזר לרבינו שמואל ז"ל למה ליה לרבא למינקט הכא טעמא דגזירה יום טוב אטו שבת, תיפוק ליה דרבא גופיה פריש לקמן (כ"ד ב' עיין שם) טעמא משום דאין שורפים קדשים ביום טוב, ותירץ לו רבינו שמואל דהכא רבה גרסינן, ותדע שהרי מקדימו לאביי וזה ודאי נראה עיקר וכן היא בספרים ישנים, ומיהו אכתי קשיא לי דאביי אדאביי, מאי פריך הכא אלא מעתה יום טוב לישתרי דהא איהו אמר לקמן (שם) טעמא דאין שורפים קדשים ביום טוב.
ור"י ז"ל פירש דודאי הא דאמרי אמוראי לקמן שאין שורפין קדשים ביום טוב היינו קדשים ממש מפני שאינו נהנה בביעורם והויא ליה מלאכה שלא לצורך, ולא אתי עשה דידיה ודחי יום טוב מטעמי דאמרינן לקמן (שם), אבל שריפת תרומה ביום טוב מותר הוא מן התורה שהרי הוא נהנה בביעורה וצורך יום טוב הוא, ואפי' למאן דאמר (ביצה י"ט א') נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב ואף על גב דאית להו צורך הדיוט, התם הוא דמשולחן גבוה קא זכו ואמר רחמנא לכם ולא לגבוה, אבל הכא נכסי כהן הן לכל דבר, ומיהו מדרבנן ודאי אסור לשרוף תרומה טמאה ביום טוב כדאמרינן בפסחים (מ"ו א') גבי כיצד מפרישים חלה בטומאה ביום טוב, ואמרינן בביצה (כ"ז ב' עיין שם) מעשה ושאלו לרבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמר לא יזיזם ממקומם, משום דלא חזיא, ורבנן הוא דאסרו מטעמא דפריש הכא רבא וגזירה שמא יטה בשבת, ואפילו להריצה לפני כלבו אסרוה מהאי טעמא כדפרש"י ז"ל התם (שם עיין שם) טעמא דאיסור נתינה לכלב היינו משום שריפה, ושריפה ביום טוב משום שריפה בשבת ובשבת שמא יטה וכולה חדא גזירה היא, וטעם זה דחוק.
ויותר י"ל דסבירא להו השתא דרבנן גזרו בתרומה אטו קדשים, ודוקא בתרומה שאין דרכה בהדלקה כל כך כגון פת ועיסה, אבל בתרומה דאורחה בהדלקה ומינכר הנאתו כגון שמן לא גזרו, ורב חסדא אמר ותניא כותיה דבכל תרומה גזרו אטו קדשים ואפי' בשמן, ולאביי ורבא הא דנקטו לקמן קראי שאין שורפים קדשים ביום טוב אקדשים גופייהו קיימי למיתן טעמא ולאו לשמן שריפה דמתני', דההיא גזירה יום טוב אטו שבת היא.
ורב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישינן. פי' [הכא] לא חיישינן שמא יטה, ולאפוקי הא דתנן (לעיל י"א א' עיין שם) אין פולין ואין קורין לאור הנר שהטעם שמא יטה.
אלא הכא ביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן ומשום שאין שורפים קדשים ביום טוב. פי' וכשבא להדליק ביום טוב בערב לצורך שבת נמצא מדליק קדשים ביום טוב, אבל בשבת דעלמא שמדליקה בחול הרי הוא מותר, וכן ביום טוב דעלמא כשמדליקה מבעוד יום ביום חול, דאיסור שריפת קדשים ביום טוב אינו אלא מטעם דמלאכה דשריפה לא דחיא יום טוב, ועיקר המלאכה בשעת ההדלקה היא וכל שמדליקה בחול מותר להיות הולכת ודולקת בשבת או ביום טוב, וזה פשוט, ותניא כוותיה דרב חסדא והילכתא כוותיה.
[דף כד עמוד א] ואסיקנא שאינו חייב להזכיר של חנוכה בברכת המזון לכתחלה ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. ופשיטא שאם לא אמר אינו חוזר כלל שהרי אינו חייב להזכיר, ואפי' בתפלה דאסיקנא שהוא חייב להזכיר אם לא הזכיר אין מחזירין אותו כלל, וכדאמרינן הכא כגון שני וחמישי דתעניות דכיון דאין בהם קרבן מוסף אין מחזירים אותו, והוא הדין להא, וכן מוכיח בתוספתא (ברכות פ"ג הי"ד), ואין לפקפק בדבר הזה כמו שהיו מפקפקים מקצת בעלי התוספות ז"ל.
הא דאמרינן הכא דר"ח שרי בעשיית מלאכה. קשה לי למאי דאמרינן במסכת מגלה (כ"ב ב') יום שאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחולו של מועד קורים ארבעה, והנכון דהתם לאו דאסיר בעשיית מלאכה אלא שהיו נוהגים כן מימות הראשונים וכדכתיב (שמואל א' כ') אשר נסתרת שם ביום המעשה וכדפרש"י ז"ל התם.
ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה. פי' לאפוקי מוסף שאין בו שמונה עשרה וכמו שנהגו, ושלא כדברי הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ו) שאומר במוסף ר"ח שמונה עשרה.
ואם לא אמר מחזירים אותו. פי' חוץ מערבית דראש חדש כדאיתא בפרק תפלת השחר (ברכות ל' ב'), והכא נקט הני סתמא משום חולו של מועד, ודין (הסוכה) [חזרה] מפורשת בגמרא (ברכות כ"ט ב').
כגון תעניות אומר מעין המאורע בשומע תפלה. פי' שאומר עננו, והמתענה בשבת אומרו אחר התפלה בלא חתימה לדעת הגאונים ז"ל, ולדעת הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) אומרו בלא חתימה בעבודה ואפי' בתפלת מוסף.
ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ומיהו אומרו אחר התפילה בלא חתימה, ואפשר שלדעת הירושלמי אומרו בעבודה בלא חתימה (וכו').
ומדקאמר ואין בהם הזכרה בברכת המזון, שמעינן מינה לההיא דמיירי אפי' בתענית שאין מפסיק בה מבעוד יום ואפי' בהא אומר מעין המאורע ערבית שחרית ומנחה, וכן כתבו הגאונים ז"ל (עי' רש"י ד"ה ערבית) ברייתא פעמים שאדם מתענה ואין אומר עננו ופעמים שאין מתענה ואומר עננו כאן בכניסה כאן ביציאה, אבל הם היו נוהגים שלא לאומרו אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס או כיוצא בו ונמצא שקרן בתפלתו, ובצרפת נוהג שליח צבור לאומרו שחרית, והוקשה להם ז"ל דא"כ אין זה לא כדין התלמוד ולא כמנהג הגאונים, ותירצו דכיון דאי אפשר שלא יהא אחד בצבור שלא יתענה רשאי שליח צבור לאומרו אבל יחיד אין לאומרו אלא במנחה, ואין בכל הדברים האלו טעם כעיקר שאפי' נאנס ולא התענה אין כאן שקר, [דומיא] דתחנונים שהתענו על הגשמים ואמרו כ"ד ברכות ובאו להם מים קודם חצות לא ישלימו (תענית י"ט א'), הילכך העיקר כמנהג ארצותינו שנהגו לאומרו אפי' בערבית כדין התלמוד, ובמסכת תעניות ביררתי הדברים יותר בפירוש ההלכות.
יש גורסים יום טוב [שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת אין צריך להזכיר של יום טוב] שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב. וש"מ שיש נביא במנחה בשבת, ובמסכת מגילה (כ"א א') אמרו שאין מפטירין +א"ה, נראה שחסר כאן ההמשך, והוא שיש גורסים יום הכיפורים שחל להיות כו'. והיא גירסת הר"ז הלוי. ועי' מש"כ רבינו מגילה שם דאין מפטירין חובה, אבל מפטירין רשות.+
[דף כד עמוד ב] +א"ה, כנראה חסר כאן תחלת הדברים (וכן סוה"ד הקודם), ונראה שהם דברי הרמב"ן במלחמות שכתב דמידחייא אף הא דרב גידל מהא דר' יהושע בן לוי עיין שם.+ וליתא ככל הני שמעתתא אלא דעבדינן להו כהא דרבי יהושע בן לוי, וכיוצא בזה בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ח א') ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא [דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, וכן בכתובות (נ"ד ב') אמרו ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל] התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות, ומדחי שמעתתא דלעיל מסברא דתלמודא, ע"כ תורף דברי רבינו ז"ל, וכן מנהגינו בכל הארצות האלו, ובודאי דכיון דלא קאמרינן דלית הילכתא ככל הני שמעתתא מהא דרבי יהושע וכו' ואמרינן אלא כי הא דרבי יהושע, אין לנו לדמותם לגמרי לדרבי יהושע בן לוי, ועוד דמשום ההיא דחנוכה ואידך דרב אחדבוי לא הוה ליה למימר לית הילכתא ככל הני שמעתתא, ולימא לית הילכתא כהני שמעתתא, וכן מוכיח מהא דפרכינן בסמוך מאידך דרבא ולא דחינן לה אלא משום דהתם בשבת נמי לא צריך, הא באידך דהפטרה בשבת צריך, יום הוא שנתחייב בהפטרה ומזכיר בו של ר"ח או של חולו של מועד.
ורבנן הוא דתקון משום סכנה. פי' משום סכנת מזיקים, שהיו בתי כנסיות שלהם בשדות, ואילו בחול לא היו מתאספים שם ערבית, ועוד דבשבת איכא חשש מזיקים טפי כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ב ב'), והאידנא דליתא לההיא סכנה לא בטלה תקנתא ממקומה דכיון דתקון תקון, וכדחזינן בקידוש היום שבבית הכנסת דאע"ג דליכא אורחים אמרינן ליה (עי' פסחים ק"א א'), וביום טוב של פסח שחל להיות בשבת אין שליח צבור אומרו כלל דליכא מזיקים כי ליל שמורים הוא לי"י לילה המשומר ובא מן המזיקים (שם ק"ט ב'), וכן כתבו מקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.
איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. פי' דחד מהני תנאי שרי חלב מהותך ע"י תערובת כדרב ברונא וחד אסר ליה, אלא דלא מסיימי מאן מינייהו אסר ומאן מינייהו שרי, וקשיא לי אמאי לא מסיימי דהא סתם תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי ואיהו הוא דאסר, תירצו בתוספות משום דאיכא למימר לאידך גיסא, דת"ק אסר מכיון דקתני חלב בהדי זפת ושעוה דאפי' על ידי תערובת אסירי כדאיתא לעיל (כ"א א'), ורבנן בתראי אפשר דלא קיימי אלא אדנחום המדי בלחוד ואתו לטפויי עליה באיסור חלב מבושל ואפי' על ידי תערובת, וכיון דאיכא למימר הכי, ואיכא למימר הכי דתנא בתרא על כולהו קאי ולטפויי על כולהו משום הכי לא מסיימי.
ודכולי עלמא חלב מבושל האמור במשנתינו אינו חלב מהותך כדפרש"י ז"ל, (ד"ה הכי), שאין הלשון מוכיח כן, והמבושל הוא העומד קרוש והמהותך הוא שניתך כמים וכדפירש ר"ת ז"ל (עי' לעיל כ"א א' ד"ה אינו), וקשה לי אמאי לא אמרינן דלכולי עלמא אית להו דרב ברונא אמר רב בחלב מהותך על ידי תערובת, והכא חלב מבושל על ידי תערובת איכא בינייהו, וי"ל דסברא הוא דמאן דאסר בחלב מבושל אפי' ע"י תערובת שמן אסר, שאין התערובת שמן הצלול מועיל כלום לחלב המבושל העומד קרוש.
אין מדליקים בשמן שריפה מאי טעמא לפי שאין שורפים קדשים ביום טוב. פי' האי מאי טעמא לאו שאלה הוא אלא דרך פירוש, וכפום מסקנא דלעיל (כ"ד א') דתניא כותיה דר' חסדא ופתיחת דברים היא כלפי מאי דבעי למימר מנא הני מילי, וכאילו אמר הרי אמרנו דטעמא דאין מדליקים בשמן שריפה ביום טוב משום שאין שורפים קדשים ביום טוב, מנא הני מילי, ולאו אשמן שריפה גופיה קיימינן, דהתם מדינא דאורייתא מותר לשרפה ביום טוב דצורך הדיוט הוא וכדכתיבנא לעיל (כ"ג ב'), אלא אעיקר קדשים קיימינן דאמטולתייהו גזרו רבנן בתרומה ואפילו הכי שיילינן מנא הני מילי, דהא שורת [הדין] דאע"פ דבשריפת קדשים ליכא צורך יום טוב דלישתרו כיון דאיכא עשה בשריפתם דאתי עשה ודחי לא תעשה, דהשתא [לא] הוה סבירא לן דיו"ט עשה ולא תעשה הוא.
ומה תלמוד לומר עד בקר ליתן לו בקר שני לשרפתו. פי' בקר יום שני של פסח שהוא חולו של מועד דאורייתא, וקשיא לן למה לו להמתין עד בקר שני ישרפנו למוצאי ראשון, יש מתרצים דאה"נ אלא שקבע לו הכתוב זמן שישרפנו עד בקר שהוא זמן חזירתו כדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך, אבל בירושלמי (בפירקין ה"א) פירשו דאין תחלת זמן שריפת קדשים אלא ביום דומיא דהקרבתם דכתיב (ויקרא ז') ביום צוותו, אבל לאחר שהתחיל ביום נשרפים והולכים בלילה, ומדמו ליה התם למילה.
אביי אמר אמר קרא עולת וכו'. פי' לאביי לא ניחא ליה דרשא דלעיל דההוא קרא לדידיה [אינו] אלא לקבוע זמן לשריפתו או ללמד על התחלת שריפה וכדפרישית.
ומייתי לה מהכא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. ופירוש ולא עולת חול בשבת פרש"י ז"ל איברים ופדרים שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלים אותן משחשכה, ואינו נכון דהא אפי' בחול אין מעלים אותם, אלא הנכון כמו שפירשנו (לעיל כ' א' עיין שם) שאע"פ שהעלו אותם מבעוד יום אלא שלא משלה בהם האור אין עושים להם מערכה בפני עצמה בשבת, ודכוותה ולא עולת חול ביום טוב, וגמרינן מינה דכיון שאין מקריבין עולת חול ביום טוב בהכשרה, כ"ש שאין שורפים קדשים ביום טוב פסולים, וקשיא לי יום טוב מאן דכר שמיה בהאי קרא, דהא כוליה מצטריך ללמד על שאין עולת חול בשבת ולא עולת יום טוב בשבת, י"ל דכוליה קרא יתירא הוא דמסתייה דליכתוב על עולת התמיד יעשה ונסכה, ואייתר עולת שבת למעט עולת חול ויו"ט בשבת, ואייתר בשבתו למעט עולת חול ביום טוב, ואביי סבירא ליה כרבי עקיבא בפרק אלו קשרים (לקמן קי"ד א'), דדריש מהאי בשבתו דחלבי שבת קריבין ביום טוב, דסבירא ליה נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב ואיצטריך קרא לחלבי שבת, ודלא כרבי ישמעאל דס"ל דנדרים ונדבות קרבין בי"ט ואיצטריך בשבתו למשרי חלבי שבת ביוה"כ, הילכך לרבי עקיבא שפיר דרשינן דעולת שבת ביום טוב ולא עולת חול ביום טוב, ומאן דלא דריש הכי מהני אמוראי דריש קרא כרבי ישמעאל, וכן פירשו בתוספות.
רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם. פי' דהוא לבדו מיותר לדרשא, וליכא למימר דהוא מיעוט אחר מיעוט לרבות, דא"כ לישתוק קרא, הילכך למעוטי דרשינן להו.
הוא ולא מכשירין. פי' כשאי אפשר לעשותם מערב יום טוב.
לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר. כך הגירסא ברוב הספרים וכן גרס רש"י ז"ל, ופי' הוא ז"ל דדרשינן הכי ומה צרעת שהיא דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה, שבת שנדחה מפני העבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה, וליתא דהא בדוכתה (לקמן קל"ב ב') דחי לה רבא דהתם לאו משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא לא חזי, ומהאי טעמא נמי אין מילה דוחה שבת בק"ו וכדאיתא התם, ויש שאין גורסים דאתיא בק"ו, ור"ח ז"ל גריס ואתיא בק"ו, כלומר ושריפת קדשים אתיא בק"ו ממילה דלא תידחי שבת, דהא מילה חמירא טפי שנכרתו עליה י"ג בריתות, וגם לפירוש זה יש להלום מאי דגרסינן דאתיא בק"ו, ובתוספות פירשו דהכי דרשינן ק"ו ומה נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהם י"ג בריתות קרבין ביום טוב, מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות לא כ"ש, ואידך אמוראי דלא עבדי האי [ק"ו] סבירא להו דנדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, א"נ דשאני התם כדי שלא תהא כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה (ביצה כ' ב').
רב [אשי] אמר יום טוב עשה ול"ת הוא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. פי' דאין עשה דוחה עשה (ול"ת) דמאי אולמיה האי מהאי, וכ"ש דלא דחי כשיש עמו ל"ת, ומיהו קשה לי דהכא משמע דרבא לית ליה דיו"ט עשה ול"ת הוא, ואילו בפ"ק דביצה (ח' ב') משמע דאית ליה, דגבי כיסוי דם כוי אתי למימר דכוי אין מכסים דמו משום דספק הוא, הא ודאי מכסים דמו, דבהדי דכתיש עפרא מכסי ליה ואתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט, ופריק רבא אלא אפר כירה מוכן הוא לודאי ואינו מוכן לספק, וי"ל דמאי דפריק רבא התם לאו משום קושיין דיו"ט עשה ולא תעשה הוא, אלא משום דס"ל דלמאי דדריש הכא אפי' מילה לא דחיא יום טוב וכל שכן כיסוי הדם, ומיהו אכתי תיקשי לן מ"מ מנא ליה לרבא דלבדו אתא למעוטי מילה החמורה בתורה דאתיא [בק"ו], דילמא לא אתא למעוטי [אלא] עשה דעלמא כגון כסוי הדם או שריפת קדשים, דלא לידחי יום טוב, אבל מילה החמורה דחיא יום טוב, לכך הנכון לפרש דרבא סבירא ליה דיו"ט עשה ול"ת כסברא דהתם, דכי אצטריך לבדו למעוטי מילה שהיא חמורה ועלה איתמר הא דרבא דהכא, אלא תלמודא אייתי לה לפרושי בעיין דהכא, דכיון דמילה לא דחיא יום טוב לא כל שכן דלא דחיא שרפת קדשים, ובתר הכי אייתי מימרא דרב אשי ומינה מסתברא לן טעמא דרבא אגב אורחין.
[דף כה עמוד א] ביום טוב הוא דאסיר. פי' להדליק שמן שריפה דגזור רבנן אטו קדשים. הא בחול שפיר דמי. כלומר דשרי לכהן ליהנות בשרפתה. מ"ט. וא"ת אדרבה מנא לן דמיתסר בהנאה מפני טומאתו כיון דממונו של כהן הוא, י"ל משום דאיקרי קדש דמהתם שמעינן דאיכא עשה בשריפתו, וא"כ נימא שיהא כקדש לאיסור הנאה, אי נמי דסמכינן על ק"ו דמעשר דעבדינן לקמן, ואורחא דתלמודא הוא בהכי.
אמר רבא כשם שאתה מצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך אתה מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. פי' מן התורה דאדינא דאורייתא קיימינן וכדאמרינן אמרה תורה בשעת ביעורה תהנה ממנה, וכבר פרשתי (לעיל כ"ג ב') דמצות שריפתו מדכתיב בקדש באש ישרף ודרשינן בפסחים (כ"ד א') כל שפסולה בקדש באש ישרף, וכן בירושלמי.
היכן אמרה תורה. [קא בעי] טעמא מהיכן נפקא ליה לרבא שהתירה תורה כך.
איבעית אימא וכו' אי הכי גבי תרומה נמי. פי' דהא איכא למימר דממנו לא אתא לדרשא אלא אורחיה דקרא הוא, כיון דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה [הוא כתב בהו רחמנא] בכל חד ממנו. ופרקינן הא כתיב ממנו ועל כרחין לדרשא אתא.
ומה ראית. פי' למעבד ק"ו להחמיר [בקודש] ולדרוש ייתורא דממנו להקל בתרומה, ואדלקמן סמכינן דסבירא לן דתרומה עדיפא שכן מחפ"ז, ואורחא דתלמודא הוא שמקשה סתם ואח"כ מפרש.
שכן פנ"ק עכ"ס. וכדפרש"י ז"ל, וא"ת ואמאי לא חשיב מחוסר כפורים שמותר בתרומה ואסור בקדשים, י"ל דההוא לא כתיב בהדיא ומכח פנ"ק עכ"ס הוא דמייתי לה כדאיתא בפרק הערל (יבמות ע"ד).
אדרבה תרומה לא ממעטינן שכן מחפ"ז מיתה חומש ופדיון ואסור לזרים. פרש"י ז"ל מיתה לאוכלה בטומאת הגוף, ולא נהירא דהא בקדשים חמיר טפי דאיכא כרת דחמיר כדאיתא בסמוך ובכל דוכתא, לכך פירש ר"י ז"ל מיתה לזר האוכלה מה שאין כן בקדשים דאשכחן בהו היתירא לזרים, ואף על גב דהא קאמר ואסורה לזרים היינו משום דבקדשים אפי' איסורא ליכא.
חומש. פי' לאחר זריקת דמים שהותר לכהנים אין בה תשלומי חומש מה שאין כן בתרומה וכדפרש"י ז"ל.
[דף כה עמוד ב] הנך נפישין. קשיא לי דקארי לה מאי קארי לה, י"ל דקסבר דפנ"ק עכ"ס לאו רבותא הוא מה שיש בקדשים לגבי תרומה, דפיגול ונותר וקרבן לא שייכי בתרומה, והני דאיכא בתרומה הוי רבותא טפי, ופרקינן דאפי' [הכי] הנך נפישן.
והיינו דאמרינן איבעית אימא קדש חמור שכן כרת. פי' איבעית אימא דנפישותא דהני לא רבותא היא, ומיהו כיון דאיסור אכילה בטומאה איתיה הכא והכא ובקדש איכא כרת ובתרומה ליכא אלא מיתה, היא הנותנת דקדש חמור.
תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא. פי' דרחמנא אמר ראשית דגנך תתן לו למעוטי שלא יפריש מן הטמא על הטהור, דדרשינן (פסחים ל"ג א') תתן לו דבר הראוי לאכילתו ולא דבר שאינו ראוי אלא לאורו, מכלל דתרומה טמאה בת אורו היא, ואיכא דקשיא ליה אדרבה נדרוש הכי תתן לו אפי' לכל צרכיו ואפי' להסיק תחת תבשילו, וכדדרשינן בעלמא (ביצה כ"ח ב') לכם לכל צרכיכם ודרשינן לעיל לך תהא להסיקה תחת תבשילך, נדרוש הכי לאפוקי תרומה טמאה דאפי' להסיקה לא חזיא, וי"ל דא"כ לא ליכתוב רחמנא תתן לו, דכיון דכתיב תתן מידי דבת הנאה בעינן דהוי בר נתינה ולמה כתב תתן לו, אלא ודאי למדרש תרי תתן לו, דבר הראוי לכל צרכיו בין לאכילה בין להסקה פרט לתרומה טמאה שאינה ראויה לכל צרכיו אלא להסקה בלבד, ושמעינן מינה מדאצטריך למעוטה דשריא בהנאה בשעת ביעורה, תוספות, ובמסכת פסחים פרק כל שעה כתבתי יותר.
ולא בעטרן מ"ט [אמר רבא] מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא. אבל בנפט ליכא למימר הכי דאע"ג דנפט מאיס, כדאמרינן לקמן בפרק כירה (מ"ו א') גבי שרגא דנפטא דאסור לטלטולה משום שריחו רע, אפ"ה אין ריחו רע כל כך כעטרן עד שיניחנו ויצא, כן פירש ר"י ז"ל.
בסדינין המצוייצין. פי' מצוייצין לגמרי בלבן ותכלת.
והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן. יש שפירשו שלא היה בהן ציציות כלל ואפי' של לבן מטעמא דמפרש בסמוך, ויש שפירשו שלא היה בהן תכלת אבל חוטי לבן היו בהם.
אמר להם בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרים וב"ה מחייבים והלכה כדברי ב"ה. פרש"י ז"ל סדין של פשתן בציצית גמורה שיש בה תכלת, ואיברא דציצית נקרא הלבן לבדו כדכתיב ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף, וגם התכלת והלבן נקראו ציצית וכדכתיב והיה לכם לציצית, והא דקתני ב"ש פוטרים פרש"י ז"ל שפוטרים מן הציצית משום דלא דרשי סמוכין והוה ליה כלאים, והא דלא קתני אוסרים משום דכלי קופסא חייבין בציצית ולא שייך בהו איסורא כיון שאינו לובשן, וב"ה מחייבין דדרשי סמוכים ולפיכך מחייבים אפילו בתכלת.
והקשו התוספות היכי קאמר דלא דרשי סמוכים דהא במשנה תורה דכולי עלמא דרשי סמוכים (יבמות ד' א'), ותדע דבסדר [רב] עמרם פוסק בששה דברים הלכה כב"ש וזו אחת מהן, והיאך אפשר לפסוק הלכה כמאן דלא דריש סמוכים, גם מה שכתב רש"י ז"ל דכלי קופסא חייבין בציצית, הא ליתא דהא קי"ל דפטורים, וכן פסק בה"ג מדקא מברכינן להתעטף בציצית, ועוד הקשו כי רש"י ז"ל פירש בתשובה דב"ש מתכלת הוא דפטרי אבל מלבן דלית ביה כלאים מחייבי, ולישנא דפוטרים לא משמע הכי.
ופירש ר"ת ז"ל דב"ש פוטרים מדרבנן מטעמא דמפרש לקמן בכסות לילה, ופוטרים אפי' מחוטי לבן דכיון דליתיה בתכלת ליתיה בלבן דכי אמרינן (מנחות ל"ח א') שהתכלת אינה מעכבת את הלבן היינו היכא דחזיא לתכלת, ותלמידיו של רבי יהודה בר אלעאי סברי כב"ש דאע"ג דאמרינן בעלמא (ברכות ל"ו ב') ב"ש במקום ב"ה אינה הלכה, [הכא] הילכתא כוותייהו גזירה משום כסות לילה, והא דאמרינן במנחות (מ' א') בתשלום ברייתא זו א"ר אליעזר והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין אמר רבי למה אסרוה מפני שאינן בקיאין, ופריש שמא יקרע סדינו או גזרה משום כסות לילה, פירש ר"ת ז"ל דרבי אליעזר אדב"ש הוא דפליג תימהא הוא דאיכא בירושלים הא איסורא ליכא, אמר רבי למה אסרוה בירושלים לפי שאינם בקיאים או שמא יקרע או משום כסות לילה וכב"ש כך פירש ר"ת ז"ל.
ולא נהירא למימר דסוגיא דהתם דאמרינן לפי שאינן בקיאין, כב"ש, וכי אמרינן הכא ואינהו סבור משום כסות לילה לא משמע לישנא דכב"ש אמרינן, דא"כ לא הוה ליה למנקט האי לישנא, והנכון כפי שיטה זו דב"ש פוטרים, או משום דלא דרשי סמוכים כדפירש רש"י ז"ל דלא הוה ליה מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן וכדאמרינן בפ"ק דיבמות (ד' ב'), אי נמי דדרשי סמוכים לאיסורא לא תלבש שעטנז אפי' במקום גדילים ואף על פי ששקולה מצות ציצית ככל התורה (מנחות מ"ג ב'), אי נמי דנפקא להו כדפריש בירושלמי טעמא מדכתיב כסותך, והא דנקט פוטרין משום דבעי למימר מחייבין בכחן דב"ה, אי נמי משום דפוטרים אפי' מלבן וכדפירש ר"ת ז"ל, דאע"ג דתכלת אינה מעכבת את הלבן [הני מילי] היכא דחזיא לתכלת, אבל בטלית דליתא בתכלת מדאורייתא בלבן נמי ליתא, וב"ה מחייבין ואפי' בתכלת משום דדרשי סמוכים להתירא והלכה כדבריהם.
ומהדרינן ואינהו סבור גזרה משום כסות לילה. הנכון כדפירש רש"י ז"ל דאע"ג דהילכתא כב"ה מדינא דאורייתא, אח"כ עמדו חכמים וגזרו בהם משום כסות לילה דהוה ליה כלאים שלא במקום מצוה, והא דאמרינן במנחות (מ' א') א"ר אליעזר והלא כל המטיל תכלת וכו', על דב"ה קאי ולמפלג על ת"ק דברייתא, היאך אפשר דב"ה מחייבין בתכלת והלכה כדבריהם, והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אלמא אסרי ליה, אמר רבי למה אסרוה בירושלים לפי שאינם בקיאים, כלומר דאע"פ דשרי מדינא כב"ה אסרוה מפני אותן שאינם בקיאים, ופרישנא שאין בקיאין ואתו למלבשה בלילה וכדאסקינן הכא גזירה משום כסות לילה, וכן הלכה כמסקנא דהכא וכמסקנא דהתם ומנהג אנשי ירושלים דסדין בציצית אסורה מדרבנן גזירה משום כסות לילה.
ולענין מה שכתב רש"י ז"ל שלא פטרו סדין של פשתן אלא מתכלת שהוא כלאים בסדין אבל עושים לו חוטי לבן, כן כתב גם ריא"ף ז"ל, ולדבריהם תלמידיו של רבי יהודה חוטי לבן היו בסדיניהם ולפי שעיקר המצוה הוא תכלת והתכלת הוא מצוי אצלם היו מחבין כנפי כסותם, והא דקאמר ליה (מנחות מ"א א') מלאכא לרב קטינא סדינא בקיטא וסרבלא בסיתוא למפטר נפשיה מציצית, לפי פירוש זה היינו למפטר נפשיה מציצית גמורה דהיינו לבן ותכלת שנקראו ציצית כדכתיבנא לעיל, ומפני שלא היה בסדינו אלא לבן היה אומר כן.
אבל ר"ת ורוב הגאונים ז"ל הסכימו דכיון דסדין אסור בתכלת אפי' בלבן נמי גזרו חכמים כדי שלא יבא להנות מתכלת, וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדפרש"י ז"ל הכא וכדאיתא ביבמות (צ' ב') ולהאי שיטתם אתיא שפיר עובדא דרב קטינא, ואתיא ניחא טפי מעשה דהכא שהיו מחבין כנפי כסותם, שלא היו בו שום ציצית, ומיהו מעשה ירושלים מוכיח יותר כפירוש רש"י ז"ל, שלא היו מתמיהים אלא על התכלת ועליו אמרינן התם למה אסרוה, ופריש משום כסות לילה, וש"מ שלא היו תמהים ולא אסרי אלא על התכלת אבל לא חוטי לבן, ורבים וגדולים נחלקו בדבר זה כמו שכתוב בחבוריהם בארוכה בהלכות ציצית.
וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר ושלא לברך על סדין מצוייצת ושלא לצאת בו לרשות הרבים בשבת ולא אפי' לכרמלית דדילמא אינה מצוייצת כהלכתה והויא ליה משאוי, ואף על גב דבשילהי פרק הקומץ (מנחות ל"ז ב') אייתי עובדא דמר בר רב אשי דאפסיקא ליה קרנא דגלימא ולא אמר ליה ולא מידי משום דהויא כרמלית, התם למאן דאפסיק ליה בכרמלית שלא יהא פושט סדינו ומשום דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תסור כדאיתא התם, אבל לכתחלה אסור לצאת לכרמלית בטלית שאינה מצוייצת כהילכתה.
והא דאמרינן הכא גזירה משום כסות לילה. פרש"י ז"ל וכן בתוספות כסות המיוחד ללילות וכסות לילה לא מחייב בציצית, ופשוטו שהלשון מוכיח כפירוש זה, ונראה מכאן דכסות המיוחד ללילה פטורה מן הציצית ואפי' ביום, אבל כסות יום חייב בציצית אפי' בלילה, וכן מפורש בירושלמי בפ"ק דקידושין (עיין שם ה"ז), ולכן כתבו מקצת רבותינו [בעלי] התוספות ז"ל דכסות המיוחד ליום אי לביש ליה בליליא מברך עליו, וכן העיד ר' יעקב מקינון ז"ל על ריב"א ז"ל כי כשהיה משכים ללמוד תורה קודם עמוד השחר היה מברך על טליתו מההיא דירושלמי, אבל לא נראה כן דעת הגאונים ז"ל אלא דכסות יום פטור בלילה דלילה לאו זמן ציצית כלל, דאי לא היכי חשיב ציצית מצות עשה שהזמן גרמא כיון דכסות יום חייב, ואף על גב דכסות לילה פטור כיון דכסות המיוחד [ל]לילה הוא דפטור היכי פטר הכא משום כסות לילה ואמאי. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל... דפטור א"כ אין היום גורם החיוב שהרי כסות יום אפילו בלילה חייב, ועוד דכיון דכסות המיוחד ליום לעולם חייב היכי פטר כו'.+ ורבינו שמשון ז"ל היה מסופק בדבר ולא היה לובש בלילה טלית מצוייצת מפני ספק הברכה, ובלילי יום הכפורים שהיו העולם רגילים להתעטף בטליתות היה שואל טלית מחבירו שלא היה מצוה לברך עליו, וכן ראוי לעשות, ולמדנו מדברי רבינו ז"ל כי המתעטף בטליתו של חבירו ואפי' מדעתו אינו מברך עליו אלא א"כ נותנו לו במתנה על מנת להחזיר.
[דף כו עמוד א] חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו. פי' ועוד שאפילו יתן בו תערובת שלא יהא עף אסור שמא יסתפק ממנו והוה ליה מכבה.
וכן היה רשב"א אומר צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. פי' וכן היה נותן טעם אחר לאיסור הדלקה מפני שהוא יוצא מן העץ, דאנן בעינן יוצא מן הפרי.
רבי שמעון שזורי אומר מדליקים בשמן פקועות ובנפט. וא"ת והיינו ת"ק דאיהו נמי שרי נפט כדאיתא לעיל, וכן שמן פקועות שהרי התירוהו במשנה, ואין לנו אלא [מה] שאמרו חז"ל שלא להדליק, וי"ל משום דת"ק שרי שמן צנונות ואידך דמתני', אמר רבי שמעון שזורי מדליקין בשמן פקועות ובנפט בלבד.
סומכוס היינו ת"ק. פי' דהא ת"ק לא שרי מן היוצא מן הבשר אלא שמן דגים, דחלב מיסר אסר לה כיון שכבר אמרו חכמים שאין מדליקים בו, וכדמוכח לישניה דקאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים.
ופרקינן איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב. דשרי קרבי דגים וחלב מהותך על ידי תערובת.
ולא מסיימי. פרש"י ז"ל בזה אינו נכון כי לפי דבריו חד מהני תנאי לית להו דרב ברונא לגמרי, גם מה שאומר ז"ל דשמן דגים וקרבי דגים שנימוחו חדא מילתא היא ליתא דמאי שנא דקרי ליה רב האי לישנא, לימא שמן דגים כלישנא דמתני', ועוד דכולהו תנאי שרו בשמן דגים בלי שום תערובת, והנכון דהני תנאי כיון דנקטו שמן דגים משמע דקא ממעטי ליה [לקרבי דגים] לגמרי ואפי' ע"י תערובת ודלא כרב, וחד לא ממעט ליה אלא בעיניה והיינו כרב, אבל לא מסיימי מאן שרי ליה על ידי תערובת ומאן אסר ליה, ומיהו קשיא לי אמאי לא מסיימי דסומכוס הוא דאסר, חדא דתנא בתרא לטפויי אתא, ועוד דלישנא דידיה משמע מיעוטא לגמרי דקאמר אין מדליקים אלא בשמן דגים בלבד, וי"ל משום דאיכא למימר לאידך גיסא, דכיון דת"ק אומר אין לך אלא מה שאמרו חכמים, הרי תנא קמא דמתני' קתני ולא בחלב סתם ודומיא דשעוה וזפת ומשמע דאפי' על ידי תערובת, וקתני נמי מדליקין בשמן דגים ואוריך טובא ולא נקט שריותא בקרבי דגים, ודקתני סומכוס אין מדליקים אלא בשמן דגים בלבד, דילמא ה"מ להדליק בו בעיניה קאמר ומשום הכי לא מסיימי, ויש גורסין ומסיימי ולא נהירא, שאין זו שיטת התלמוד לומר כלשון הזה בשום מקום כד מסיימי, אלא דנקיט סתם איכא בינייהו הני, והנכון כגירסת הספרים.
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין [בו] חוץ משל פשתן. פי' נקט פשתן ולא קתני בגד פשתן דשייכי ביה שלש על שלש, משום סוכה לאורויי שאין מסככין בפשתן טווי ואף על פי שאינו ארוג, וכדאמרינן לקמן בסוף שמעתתא דרשב"א [וסומכוס] אמרו דבר אחד.
[דף כו עמוד ב] אמר אביי רשב"א ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד רשב"א הא דאמרן תנא דבי רבי ישמעאל דתניא הואיל ונאמרו וכו' אף כל צמר ופשתים. וסבירא לן דאף כל לאתויי טומאת מת ושרצים דכתיב בהו בגד דילפינן מנגעים, כי למד סתום מן המפורש שאינם מקבלים טומאה אפי' בשלשה אלא צמר ופשתים, ואמרינן דרשב"א נמי הכי סבירא ליה, והא דנקט רשב"א יוצא מן העץ ופשתן, ה"ה בשאינו יוצא מן העץ שאינו מיטמא אלא צמר בלחוד, אלא משום דבמתני' קתני היוצא מן העץ לענין טומאה נקט איהו נמי האי לישנא ולאשמועינן נמי דין פשתן לגבי סכוך, אבל ודאי כיון דביוצא מן העץ ממעט כל בגד שאינו פשתן היינו טעמא על כרחין משום דנילף מנגעים, וכיון דכן מילתא ממילא שמעינן דסבירא ליה דשאינו יוצא מן העץ אינו מטמא אלא צמר בלבד, וכן פרש"י ז"ל.
רבא אמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו לרשב"א אית ליה לתנא דבי רבי ישמעאל לית ליה. פי' רבא דייק לישנא דרשב"א דקתני אין בו משום שלש על שלש הא משום שלשה על שלשה אית ליה, אבל דבי רבי ישמעאל דקתני דגמרינן מנגעים הא ודאי אפי' משלשה על שלשה ממעט שאר בגדים, דומיא דנגעים דכולי עלמא מודו בה שאינו אלא צמר ופשתים כדאיתא בקרא בהדיא וכדמוכח סוגיין נמי, ותנינן לה בהדיא במסכת נגעים (פי"א מ"ב), ובמסכת כלאים (פ"ט מ"א) ותנא דבי רבי ישמעאל בתרא דלקמן דדריש או בגד לרבות שאר בגדים, התם בטומאת שרצים הוא דבדידהו כתיב או בגד, דאילו בנגעים לא כתיב אלא או בבגד, ושלא כפירוש רש"י ז"ל במסכת מנחות (ל"ט ב') שפירשה לענין טומאת נגעים.
וא"ת ולאביי היכי קאמר דרשב"א ממעט שאר בגדים אפי' משלשה על שלשה דהא בהדיא קתני אין בו משום שלש על שלש. י"ל דסבירא ליה דמשום דסיפא נקט ליה דפשתן מקבל טומאה בשלש על שלש, עוד פירש ר"י ז"ל דסבירא ליה לאביי דהא דקתני רשב"א אין בו משום שלש על שלש וכו', אתי למעוטי שאין בו מדין טומאת מת ששיערו בה חכמים במשנה בשלש על שלש, כדתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטומאת מת, ולמעוטי טומאת מדרס ששנינו (שם) שהיא שלשה על שלשה, דההיא איתא בכל דבר ואף על גב דלאו בגד הוא, דהא איתא אפי' בפשוטי כלי עץ דייחדן למדרס (עי' סוכה י"ב בדברי רבינו), ואפי' בכיפת שאור שייחדה למדרס (חולין קכ"ט א').
וא"ת ומי הכריחו לאביי לומר כן [ואמאי] לא סבירא ליה דרשב"א דוקא קתני שאין בו משום שלש על שלש אבל יש בו משום שלשה על שלשה, וכדתניא דבי רבי ישמעאל דלקמן דמרבה שאר בגדים מאו בגד, י"ל דניחא ליה לאביי לאוקמיה רשב"א כהאי תנא קמא דבי רבי ישמעאל דסבירא ליה דהלכתא כותיה, עוד תירץ ר"י ז"ל דאביי סובר דהא דתנא בתרא דבי רבי ישמעאל דלקמן אפי' לשלש על שלש מרבי שאר בגדים דומיא דבגד צמר, דפשטה דההיא מתניתא הכי מוכחא, וכיון שכן ליכא לאוקמיה לרשב"א כוותיה, ואי אמרינן דרשב"א סבר דשאר בגדים יש בהם משום שלשה על שלשה הוה ליה דעת שלישית ולא אתיא לא כתנא קמא ולא כתנא בתרא דבי רבי ישמעאל דלקמן, אבל רבא סובר דתנא דבי רבי ישמעאל דלקמן לא מרבי שאר בגדים אלא לשלשה על שלשה, ומשום הכי מוקים רשב"א כוותיה ודלא כי האי תנא דבי רבי ישמעאל.
דכולי עלמא מיהת שלש על שלש מטמא בצמר ופשתים בנגעים מנא לן דתניא בגד אין לי אלא בגד. פירוש אילו נאמר בנגעים בגד הייתי אומר אין לי אלא בגד דהיינו שלשה על שלשה שהוא חשוב בגד. שלש על שלש מנין ת"ל והבגד. לרבות אפי' שלש על שלש.
ואימא לרבות שלשה על שלשה. פי' דסתם בגד לא הוה משמע אלא בגד שלם, אהני והבגד לרבות שלשה על שלשה, וקושיא בעלמא הוא דמקשה, דהא ודאי בכל דוכתי אמרינן דשלשה על שלשה קרוי בגד כיון דחזי לעניים ולעשירים והכין מוכח שמעתין דלקמן, ואהדר ליה לפום טעמיה דשלשה על שלשה לא צריך קרא דהא מקל וחומר ילפינן ליה, והיינו דאמרינן ולאו ק"ו הוא וכו'.
ופרכינן אי הכי שלש על שלש נמי נדרוש ק"ו וכו'. פי' בשלמא לדידי [לאו] ק"ו הוא דדילמא שאני שתי וערב דחזי למלתיה ונגמרה מלאכתו. ומהדרינן שלשה על שלשה דחזי בין לעניים בין לעשירים אתי בק"ו שלש על שלש דלעניים חזי לעשירים לא חזי לא אתי בק"ו, וכיון דכן טעמא דכתב קרא הא לאו הכי וכו' לא הוה אמינא.
ומהא דאמרינן הכא דשלש על שלש לעניים חזי לעשירים לא חזי, סובר רש"י ז"ל דהא דתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטמא מת, דוקא לעניים אבל לעשירים בעי שלשה על שלשה, והיינו דתניא (לקמן מ"ז א') בגדי עניים לעניים אבל לעשירים [לא], וכן פי' ז"ל בפרק בכל מערבין (עירובין כ"ט ב'), ולא נהירא חדא דהכא סתמא דרשינן קרא ובין לעניים בין לעשירים משמע, ועוד דהא דתנן שלש על שלש לטמא מת על כרחין בעשירים היא, מדקתני סיפא שלשה על שלשה למדרס וההיא בעשירים היא דאילו בעניים הא תנן במסכת כלים (פכ"ח מ"ח) בגדי עניים אף על פי שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס, אלא הנכון כדפירש ר"ת ז"ל דבטומאת מת ליכא הפרישא בין לעניים בין לעשירים, והא דאמרינן בגדי עניים לעניים וכו', והא דאמרינן הכא דשלש על שלש חזי לעניים, לענין טומאת מדרס היא, דמשום דטומאת מדרס בייחוד תליא רחמנא והתם עשיר אינו מייחד אותו למדרס אלא בשלשה על שלשה אבל עני מייחד אותו בפחות מכאן.
ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים. דלהכי כתב רחמנא והבגד, ולעולם שלש על שלש אינו מטמא ואפי' בצמר ופשתים ואין חילוק בין צמר ופשתים [לשאר בגדים. ומהדרינן א"כ צמר ופשתים] דפריש רחמנא מאי אהני ליה. וקשיא לי דקארי לה מאי קארי לה, וי"ל דהיינו דקא מהדר ואימא כי אמעוט שאר בגדים משלש על שלש וכו'. פי' דאה"נ דכי כתיב והבגד לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים, ואנא הכי קאמינא דההוא רבוייא אהני לן נמי לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, דלא כתב צמר ופשתים אלא למעוטי שאר בגדים משלש על שלש דריבה והבגד.
ומהדרינן תרי מיעוטי כתיבי וכו'. פרש"י ז"ל דתרי זמני כתיב בפרשה צמר ופשתים, ולא מחוור דהוה ליה למימר תרי קראי כתיבי, והנכון דמאי דכתיב ביה או בבגד פשתים הוה ליה מיעוטא אחרינא, וליכא למימר דלהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות שאר בגדים, דאם כן לישתוק קרא, אלא ודאי מיעוטי נינהו.
והא דדרשינן הכא או למעט ולקמן דרשינן גבי שרצים או בגד לרבות שאר בגדים, משום דהתם לא צריך קרא למעוטי דהא אימעוט ליה דילפינן מנגעים וילמד סתום מן המפורש.
ולרבא דאמר שלשה על שלשה בשאר בגדים לרשב"א אית ליה מנא ליה נפקא ליה מאו בגד. הכי גרסינן וכן הגירסא בספרים דתניא בגד אין לי [אלא] בגד וכו'. ורש"י ז"ל לא גורס דתניא דאי מתניתא היא היכי פליג עליה אביי בסמוך למדרש או בגד במילתא אחריתי, אלא ודאי לאו מתניתא היא אלא סברא דרבא דדריש הכי, ואין צורך לכל זה דאביי אליבא דרשב"א קאמר וסבירא ליה דרשב"א פליג אההיא מתניתא, אלא דפרכינן ליה דמ"מ קרא דאו בגד מאי עביד ליה אליבא דרשב"א, ותדע לרבא נמי למאי דקס"ד השתא הא מתניתא פליגא על תנא דבי רבי ישמעאל [דקסבר] אפי' שלשה על שלשה ליכא בשאר בגדים כדאמר רבא לעיל, ומיהו רבא סבירא ליה דלית הילכתא כההיא דבי רבי ישמעאל דרשב"א פליג עליה, ומש"ה לא חיישינן לשיולי לרבא האי או בגד מאי עביד ליה תנא דבי רבי ישמעאל דלעיל, ושיילינן ליה לאביי דס"ל דהילכתא כרשב"א שאמרו הוא ותנא דבי רבי ישמעאל דבר אחד.
[דף כז עמוד א] אי ס"ד נגעים חמירי וכו'. וא"ת והאיך איפשר לומר דנגעים לא חמירי דהא שתי וערב מטמא בהם מה שאין כן בשאר טומאות דעלמא, י"ל דקסבר דהא לאו חומרא היא אלא בתורת טעמא, דכיון דמשום נגע וטומאה דבגופיה הוא דין הוא שיהא טמא, מה שאין כן בטומאה דעלמא דמעלמא אתיא ליה דלא חיילא אלא בבגד שנגמרה מלאכתו.
מה לשרצים שכן מטמאים בכעדשה. ומיהו אידך סבר דהא לאו חומרא היא דכי קלשת לכעדשה דשרץ ועבדת ליה דק כשטח של נגע משכחת ביה כגריס דנגעים או יותר.
אמר אביי האי תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל דתניא. פי' גבי שרצים. בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים. פי' וסתם צמר היינו צמר רחלים. מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים. ותדע +א"ה, כנראה חסר כאן תחלת הדברים, ועי' תוד"ה נוצה שכתבו דיש הפרש בין שק שהוא משער של עיזים ובין נוצה של עיזים, וכעין זה צ"ל בדברי רבינו+ דאילו צמר עזים דעלמא זה איתיה בקרא בהדיא מדכתיב שק שהוא מצמר עזים וכדאיתא בתורת כהנים, אלא ודאי כדאמרן דצמר של שק לחוד ונוצה של עזים לחוד, והכי מוכח בפרק ראשית בגז (חולין קל"ז א') דאמרינן לו ולא לשקו, פי' ללבושו ולא לשקו, ופרכינן אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב, אלמא שק לחוד ונוצה של עזים לחוד וכן פירש ר"י ז"ל.
או בגד. והא פרישנא לעיל (ד"ה וא"ת) דאביי סובר דכיון דתני ליה סתם אין לי אלא צמר ופשתים מנין לרבות צמר גמלים וכו' ת"ל או בגד, דכי הדדי משוי להו ואפי' לשלש על שלש דומיא דצמר ופשתים, והא דתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטמא מת, אתיא אליבא דהאי תנא בכל בגדים, וא"ת לאביי מנא ליה לרבות שלש על שלש אפילו בצמר ופשתים, דהא או בגד לשאר בגדים דריש ליה, י"ל דאביי סובר אליבא דהאי תנא דילפי שרצים מנגעים לשלש על שלש כההוא דסבר רבא לעיל, אבל רבא סובר דהא מתניתא בתרייתא דבי רבי ישמעאל (לא) דריש או בגד לרבות שלשה על שלשה וכדמוכח מיהא דאמרינן לעיל לא מפיק דבי רבי ישמעאל תני מתנא דבי רבי ישמעאל דלעיל, דכי לית ליה לתנא דבי ר' ישמעאל לעיל בשאר בגדים שלש על שלש אבל שלשה על שלשה אית ליה, אלמא האי תנא בתרא דבי רבי ישמעאל הכי נמי דריש או בגד לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, ולהאי תנא אליבא דרבא מתניתין דתנן [שלש] על שלש לטמא מת אינו אלא בצמר ופשתים דילפינן מנגעים, וא"ת ולרבא מאי אף כל צמר ופשתים דקתני לעיל, דהא בנגעים דילפינן מיניה שאר בגדים לא מטמו כלל, וי"ל דלרבא אף כל לאתויי כלאים וציצית כדאמרינן בסמוך אליבא דרב נחמן.
ואי בעית אימא הא רב פפא אמרה. פי' ומשום דרב פפא תלמידיה דרבא תלי לה בדרבא.
ומנא לן דרב פפא אמרה דאמר רב פפא אף כל לאתויי כלאים. למימרא דסבירא ליה דליכא למימר אף כל לאתויי [טומאת שרצים], דטומאת שרצים אפי' בשאר בגדים איתא.
אלא הא דרב פפא בריתא היא. וא"ת ונימא דאיצטריך כלאים למילף מנגעים כי היכי דתהוי צמר ופשתים דכתיב בכלאים מופנה למדרש סמוכים בהדי גדילים כדאיתא בשמעתא קמייתא דיבמות (ד' ב'), י"ל דמשום הא ליכא למימר אף כל דמשמע דבגדים האמורים בכלאים סתם הם וילפינן מנגעים, וכיון דכתיב בהו צמר ופשתים הרי אינם אלא מפורשים.
[דף כז עמוד ב] בציצית בהדיא כתיב ביה לא תלבש שעטנז וכו'. הקשה הר' יעקב דאורליאנש ז"ל כיון דדרשינן סמוכים יהיו הנשים חייבות בציצית ונימא כל דאיתיה בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך, כדכתיב התם (פסחים מ"ג ב') לענין אכילת מצה, ותירץ דא"כ למה לי דרבי רחמנא סומא מאשר תכסה בה תיפוק לי מהאי טעמא, אלא ודאי התם גלי לן דלא נדרוש סמוכין לענין זה, וי"ל עוד דכיון דאית לן דרשא אחרינא לסמוכין דההוא קרא לא סתרינן הכלל שאמרה תורה דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
סד"א כדוקיא דרבא. פי' כמאי דדייק מימריה דרבא דאשמועינן אגב אורחיה דכל בגדים חייבין בציצית מן התורה, קמ"ל דלא, וא"ת א"כ תהוי מתני' דרבי ישמעאל דלא כרבא, יש לומר דאה"נ, אבל רבא סבר כאידך תנא דבי רבי ישמעאל דמרבה בשרצים שאר בגדים כצמר ופשתים, וסבירא ליה לרבא דמהתם ילפינן לציצית, והכי מוכח במנחות דבתר דאייתי לתנא דבי רבי ישמעאל קמא לקושיא עליה דרבא מייתינן אידך תנא דבי רבי ישמעאל בתרא כלומר דההיא סייעתא דרבא.
וקי"ל כוותיה דהוא בתרא ויהיו כל הבגדים חייבים בציצית מן התורה, אלא דשאר מינין אינם פוטרים שלא במינם, וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל, ושלא כדברי ריא"ף ז"ל שפוסק דלא כרבא משום הא דבי [רבי] ישמעאל דפליגא עליה מ"ר.
פרט לכסות לילה. פירשתיה לעיל.
מסתברא קאי בצמר ופשתים מרבה צמר ופשתים וכו'. וא"ת ואמאי, קאי ברואין מרבה רואין, קאי ברואין מרבה סומין בתמיהה, וי"ל דעיקר קרא אינו ברואין דהכא לא כתיב רואין, ועיקרה בצמר ופשתים הוא דכתיב בהדיה לעיל מיניה למדרש סמוכין.
רשב"א וסומכוס אמרו דבר אחד. פי' רש"י אמרו דבר אחד כי הטווי אף על פי שאינו מטמא אלא בנגעים אין מסככין בה, ולא נהירא דהא כולי עלמא [מודו בה], אלא כך פירושו אמרו דבר אחד לענין סיכוך שאין פשתן פסול לסכך אלא כשהוא טווי דמטמא בנגעים, ולאפוקי מרבנן דבמסכת סוכה בפ"ק (י"ב ב') דסבירא להו דסככה באניצי פשתן פסולה משום דלא הוי פסולת גורן ויקב, וכדפרישית במסכת סוכה.
כמאן כהאי תנא. פי' סומכוס דסבר שהטווי מטמא בנגעים מיד, כמאן כי האי תנא דתניא [כו'], והיינו כרבי מאיר דאמר שתי וערב מטמא מיד.
ר' מאיר אומר השתי וערב מטמא מיד רבי יהודה אומר השתי משישלק והערב מיד. פי' בשתי של צמר, דאילו בשל פשתן הא קתני והאונין של פשתן משיתלבנו, וזה ברור.
מתניתין כל היוצא מן העץ אין מדליקים בו אלא פשתן. פרש"י ז"ל דקא ממעט קנבוס וצמר גפן, ותמיהא מילתא שהרי אין לנו פתילה מובחרת להדלקה כצמר גפן ולמה אסרוה, ועוד דצמר גפן אינו יוצא מן העץ אלא מן הזרעים, ומנהג פשוט הוא ג"כ לעשות לפתילה מן הקנבוס, ולכן פירש ר"ת ז"ל והוא הנכון דאנן לא תנן אלא היוצא מן העץ, או שהוא עץ ממש כאילן, או שנקרא עץ בלשון הכתוב ואף על פי שאינו אילן, וכדאמרינן בגמרא מנא לן דפשתן איקרי עץ שנאמר ותטמנם בפשתי העץ, וידוע הוא כי הקנבוס אינו עץ כדמוכח בפרק כיצד מברכין (ברכות מ' א') דלא מיקרי הכי אלא מידי דאי שקלת פירא הדר אילנא ומפיק ובמנחות (ט"ו ב') אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא אסרה תורה, אלמא קנבוס מין זרע הוא וגם לא נקרא עץ בשום מקום, וכיון דכן הרי הוא כשר לפתילה כמו שנהגו, כן פירש ר"ת ז"ל, ומיהו ההיא דמנחות לאו ראיה היא, דמשמע כי הקנבוס האמור שם אינו מה שאנו קוראים קנבוס מדתנן במסכת כלאים (פ"ב מ"ה) היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע ובא על גביהם מפני שנעשה לשלש שנים, עד כאן, ואילו קנבוס שלנו בשלשה חדשים סגי ליה או בחמשה חדשים לכל היותר.
כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. פי' דאהל פשתן מטמא טומאת אהלים כדכתיב והזה על האהל, אלמא אף אהל טמא, ופשתן איקרי אהל כדאיתא בגמ', אבל שאר דבר היוצא מן העץ אינו קרוי אהל ואינו מטמא, אבל להביא את הטומאה לדברים הנאהלין ולכל דבר חשוב אהל בין תלוש בין מחובר ובלבד שיש בו פותח טפח, ואפי' נעשה בידי שמים אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יהודה כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ"א א').
ומיהו קשה לי היאך אמרו שאינו מקבל טומאת אוהלים אלא פשתן, והרי לענין מרדע שנינו (אהלות פט"ז מ"א) וכדאיתא בפ"ק דמכילתין ועל עצמם בכל שהן, וי"ל כי שלשה מיני אוהלים הם, כל שהוא אהל מחובר לקרקע וקיים אינו מיטמא כלל, וכל שהוא אהל עראי שהוא תלוש גמור הרי הוא טמא כשהוא עראי לקבל טומאת מגע ואפי' מרדע וכיוצא בו, אבל כשאינו מחובר לקרקע והוא אהל קבוע להשתמש תחתיו כדרך האהלים בזה אמרו שאינו נקרא אהל אלא פשתן, וקשה לי הא דתנן במסכת אהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאים את הטומאה וחוצצים בפני הטומאה השידה והתיבה והסדינין שנעשו אהלים, [דכיון] שמקבלים טומאה היאך חוצצים בפני הטומאה שלא תהא בוקעת ועולה, ופי' רבינו שמשון ז"ל שכן הדין לענין אהל שאע"פ שמקבל טומאה שיהא חוצץ בפני הטומאה והכי גמירי לה רבנן.
פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי והלכתא כרבי עקיבא בתרוייהו.
גמרא מנא הני מילי. דפשתן קרוי אהל. אמר ר' אלעאי אתיא אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כי ימות באהל. פי' מסופיה דקרא דרשינן דכתיב והזה על האהל, דההוא מיירי בטומאת האהל עצמו והוא מופנה לדון ממנו גז"ש זו, והכא רישא דענינא נקט.
[דף כח עמוד א] וכתיב התם ויפרש את האהל על המשכן מה האהל דהתם קרוי אהל אף כאן קרוי אהל, וא"ת והא אהל דהתם יריעות עזים הוא כדכתיב בהו ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן, י"ל דממשכן הוא דגמרינן שהיה מיריעות שש משזר, ומשכן קרוי אהל, אי מדכתיב משכן אהל מועד, אי משום דמתרגמינן אהל משכנא, והראיה ממאי דפרכינן מקרשים דאיקרו משכן, וא"ת אי ממשכן גמרינן אמאי לא נקטינן קרא דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וי"ל דניחא לן טפי האי קרא דאדכר ביה לשון אהל מיהת.
אם כן גזירה שוה מאי אהני ליה. וא"ת והא אהני ליה לר' יהודה למעט אהל שאינו עשוי בידי אדם, וי"ל דהכא לרבנן אמרינן, ומיהו קשיא דהתם (סוכה כ"א א') אמרינן לרבנן דאהל אהל ריבה כל דבר, וי"ל דהתם לטמא כל הדברים הנאהלים דבהא עסקינן התם דגמרינן ממצורע הקל כדאמרינן התם, וגז"ש דהכא אינה גז"ש דהתם דעביד ר' יהודה, דהכא עבדינן גז"ש לענין טומאת אהל עצמו, והתם עביד ר' יהודה בענין הדברים הנאהלין שלא יהיו טמאין אלא על ידי אהל עשוי בידי אדם, ושם (ד"ה והנכון עיין שם) הארכתי יותר בס"ד.
משכן קרוי משכן ואין קרשים קרויים משכן. פי' דקרא הכי קאמר ועשית קרשים לצורך למשכן, וא"ת באידך קרא נמי נימא ולצורך המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, ונימא דיריעות לא היינו משכן, י"ל דאי כתיב ואל המשכן תעשה כדקאמרת, השתא דכתיב ואת המשכן תעשה משמעותו דמשכן גופיה הוי יריעות.
טהורה לא מיטמא. פי' לא אפשיטא לן דמטמיא, דכי אמרינן דמטמיא היינו משום דגמרינן אהל אהל מיריעות המשכן.
שאני התם דכתיב ונשאו את יריעות המשכן וכו'. פי' דמאי דהדר כתב רחמנא מכסהו ומכסה התחש וכו', מיותר הוא לדרוש היקש זה ללמד על אהל של עור שהוא קרוי אהל.
ומאי אבעיא ליה דתנינא לא הוכשרו וכו'. הא ברייתא הוא דתני רב יוסף כדאיתא לקמן, ומיהו שגורה היתה בבית המדרש ומש"ה קאמר ומאי תיבעי ליה דתנינא לא הוכשרו.
ר' נחמיה אמר מכסה אחד היה. פי' והא דכתיב ומכסה עורות תחשים מלמעלה, כבר פרש"י ז"ל דסבור ר' נחמיה חציו של אילים וחציו של תחשים, דמלמעלה אתרוייהו קאי שיהא כל המכסה מלמעלה למשכן.
אמר רב יוסף אי הכי. כלומר דמהאי טעמא נקרא כמין חלא אילן. היינו דמתרגמינן ססגונה (שיש) [ששש] בגוונים הרבה.
רבא אמר עור בהמה טמאה דמטמיא באהל מהכא. פי' מהכא תפשוט לן ההיא בעיא דר' אלעזר, ואין פירוש הכא מתפרש כן בשאר מקומות ודוק ותשכח.
דתניא. פי' גבי טומאת נגעים. עור בעור ריבה עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן. פי' דאי לאו ייתורא דכתיב בעור הוה ס"ד דעור האמור כאן היינו עור טהור דומיא דמשכן דכתיב ביה עורות אילים, ודומיא דצמר דטמא רחמנא שהוא של בהמה טהורה, וכן הייתי אומר דכל שלקה ביד כהן אין לו דיני הפרשה, דכיון דכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת והראה אל הכהן, הוה אמינא דדוקא כגון זה ולא שלקה אחר שבא לידי כהן וכן פירש רבינו שמואל ז"ל, ומיהו קשה לי היכי שמעינן מייתורא דבי"ת בעור הני תרתי, וי"ל דאילו מסברא שורת הדין שאין לחלק בדבר זה כלל, ומש"ה בייתורא כל דהוא אתו תרוייהו כי שקולים הם ויבאו שניהם.
אלא גמר משרצים וכו' עד אתיא בק"ו מנוצה של עזים ומה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים מטמא באהל המת עור בהמה טמאה שמטמא בנגעים אינו דין שמטמא באהל המת. וקשה לי דהא איכא למפרך שתי וערב יוכיחו שמטמאים בנגעים וטהורים באהל המת, ותדע דאי לא האי פירכא אמאי אצטריך בטומאת שרצים למכתב או עור לרבות עור בהמה טמאה כדאיתא לעיל, ליתי בק"ו מנוצה של עזים, אלא ודאי משום דאיכא למימר שתי וערב יוכיחו, וי"ל דהא אמרן דהאי סברא הוה שלא לחלוק בין עור טמאה לטהורה וכולן נקראים עור בלשון בני אדם ולשון תורה דכיון דאיכא מה מצינו דנגעים קצת ואיכא נמי האי ק"ו, בכל דהו סגי לן, דשתי וערב לאו פירכא רבה הוא כדכתיבנא לעיל (כ"ז א' ד"ה אי), דשאני טומאת נגעים שטומאתם מעצמם וצרעת שבגופם, ומיהו גבי שרצים כיון דאיכא פירכא כל דהו טרח וכתב ליה קרא, דאפי' מילתא דאתיא בק"ו גמור זמנין דטרח וכתב לה קרא כדאמרינן בכמה דוכתי.
ומיהו הא קשיא טובא למה לי כולי האי ניליף עור בהמה טמאה באהל המת משרצים בגז"ש דבגד ועור האמור בשניהם שהוא מופנה לגז"ש כדאיתא בפרק במה אשה יוצאה (לקמן ס"ד א') ונימא מה להלן טמא אף כאן טמא, דהא גז"ש לגמרי דיינינן ומופנה משני צדדים הוא ואין משיבים עליה, תירצו בתוספות דכיון דאיכא גז"ש דאהל אהל ממשכן דמיירי בעור בהמה טהורה והיא סותרת בזה לגז"ש דבגד ועור דשרצים, לא בעי למילפה בגז"ש, ואף על גב דבעלמא כל היכא דאיכא למדרש לחומרא ולקולא לחומרא דיינינן (יבמות ח' א'), ניחא לן לאיתויי מאידך אנפי כן פירשו בתוספות.
[דף כח עמוד ב] ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתה. פרש"י ז"ל דאי לאשמועינן דתחש שהיה בימי משה טהור היה מאי דהוה הוה, ולא נהירא [דהא אמרינן לקמן מאי הוה עלה דתחש, ויש לפרש] דאי משום תחש שהיה בימי משה למה נקט זה הלשון לא הוכשרו למלאכת שמים וכו', לימא בהדיא כלישנא דרבי מאיר דלקמן, אלא ודאי מילתא אחריתי נמי אשמועינן אגב גררא.
והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. פי' וכיון דכן סברא הוא שזה בכלל תורת ה' בפיך מן המותר לפיך.
נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי. וא"ת תיפוק לי משום קשר של תפלין שיש בהן שהוא הלכה למשה מסיני, וכיון דכן נימא שהוא בכלל תורת ה' בפיך כדאמרינן בשי"ן של תפילין, י"ל דשאני אותיות של קשר שאינם דבר של קיימא שהרי אפשר להתירו ולחזור כמו שהיה, וכל שכן לדעת ר"ת ז"ל שסובר כי מצוה לעשות הקשר בכל שעת הנחה, ותדע דהא רצועות תשמיש קדושה נינהו כדאיתא בפרק בני העיר (מגילה כ"ו ב'), מה שאין כן בעורן משום שי"ן דאית בהו שהם קדושה עצמה, והיינו מטעמא דכתיבנא וכן פירש ר"ת ז"ל.
מקרן כתיב. פרש"י ז"ל מַקְרַן כתיב, והשיב ר"ת ז"ל דהאי נמי לשון רבים, ואנן הכי פרכינן דהא מקרין תרתי משמע כי מקרין משמע שלם בקרנותיו וכדפרש"י ז"ל דומיא דמפריס שהוא שלם בפרסותיו, ומהדר דלהכי כתיב מקרן חסר יו"ד ללמד שהוא ג"כ חסר קרן.
כיון דאיכא קרש דמין חיה. פירוש והיא חיה טהורה דאי לא מנ"ל [מ]דרבי מאיר דבריה טהורה היא, והכי אמרינן בפרק אלו טרפות (חולין נ"ט ב') דקרש חלבו מותר, והא דנקט שמע מינה בריה טהורה דאמר ר' יהודה שור שהקריב אדם הראשון וכו' חדא מינייהו נקט משום דהא מימרא ידיעא ורגילא בבי מדרשא, ולאו דברי בה להו דתחש הוא ממין אותו שור שהרי לא הכריעו עליו אם הוא אותו שור אם הוא קרש שהוא חיה.
[ומאי הוי עלה דתחש כו'. פרש"י הואיל ולרב יוסף לאו] לענין המשכן נאמרה אלא לרצועות תפילין לא איפשיטא בעיין דלעיל, ואינו נכון דמשום דאוקי לרצועות תפילין לא אפיקניה שלא יהא תחש בכלל, דא[ל]"כ אמאי נקט האי לישנא דלא הוכשרו וכו', אלא הכי פירושו דמשום דאותבינן עלה לעיל מההיא דרבי נחמיה ומשנינן לה בשינויא דחיקא קצת שיילינן עלה אי סמכינן אמאי דשנינן אי לא, ובעינן לברורה ממתניתא דרבי מאיר דמסתמא דרבי מאיר ורבי נחמיה לא פליגי.
גמרא פתילת הבגד וכו' דרבי אליעזר סבר קיפול אינו מועיל. פירוש דלא חשיב שינוי מעשה להעלותו מטומאתו, דקי"ל (כלים פכ"ה מ"ט) שכל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה ואין עולים מידי טומאתם אלא בשינוי מעשה.
הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן. פירוש דאילו היתה פחות מכאן הא לא כלי היא כלל ואילו היה בה יותר מכאן משום דאדליק בה פורתא לא הויא שבר כלי.
וביו"ט שחל להיות בערב שבת. פירוש וכשמדליק נר לצורך שבת צריך להדליק ברוב היוצא מה שאין כן ביום טוב דעלמא דאינו צריך כן וכל שכן בערב שבת דעלמא דאע"ג דחייב להדליק ברוב היוצא מ"מ חול הוא ואין בו משום אין מסיקין בשברי כלים.
וכי קא מדליק. פירוש כדי להשלים לרוב [היוצא] לחוץ מן הפתילה. בשבר כלי קא מדליק. וא"ת וביום טוב דעלמא נמי נהי דאין צריך להדליק ברוב היוצא מ"מ כיון דאדליק ביה פורתא הויא ליה שבר כלי וכי הדר ומהפך בה בשבר כלי מהפך, י"ל דהתם איכא תקנתא לרבויי עלה התירא ושרי להפוכה כדאמרינן לקמן גבי מסיקין בכלים.
[דף כט עמוד א] ישראל מסיקה ביום טוב. פירוש אלמא לית ליה נולד.
וא"ת ולאוקימתא דרב אדא אמאי קתני ולא הבהבה דבשלמא לאוקמתא דרבא [דוקא] בהא פליגי לענין שבת, וי"ל דהיא גופה קמ"ל דלכולי עלמא הבהוב אינו מעכב בנר שבת דאפילו רבי אליעזר לא אסר כלום אלא משום טעמא דשבר כלי וביו"ט שחל להיות בערב שבת דוקא, ומיהו הילכתא כאוקימתא דרבא דהוא בתרא.
רבא אמר היינו טעמא דרבי אליעזר וכו'. פירוש וממילא שמעינן דטעמא דרבי עקיבא משום דסבר דשרי להדליק בפתילה שאינה מחורכת והלכתא כוותיה.
אכלן אין מסיקין בגרעיניהן. פירוש בתמרי פרסייתא כדלקמן, והקשו בתוספות מיהא דאמרינן בפרק המביא כדי יין (ביצה ל"ג א') דרש רבא אוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב ופרכינן למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה והאמר רבא טוי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא אלמא לית ליה נולד כרבי יהודה, ופרקינן כיון דמסרחי דעתיה עלייהו מאתמול לחיותא והכין איתא לקמן במכילתין (קמ"ב ב'), הכא נמי דכיון דלא חזו אלא לחיותא או להסקה דעתיה עלייהו מאתמול, ותירצו דבני מעים לא הוו כל כך מאתמול מוכן לאדם וחלוקים היו לעצמם קצת וסגי להו דלהוי דעתיה עלייהו מאתמול למאכל בהמה מה שאין כן בגרעינין שהם טפלים לאוכל כשהם עם האוכל והוו להו השתא כנולד.
אבל קליפי אגוזים דמעיקרא [כו'. וא"ת לישמעינן רק כלים ואגוזים דב]כלים שמעינן כחו דרבי שמעון ובאגוזים כחו דרבי יהודה, יש מתרצים דכולהו לרבי יהודה קתני ולא זו אף זו נקט, והנכון [ד]בעל כרחיה נקט תמרים דהא מעובדא דתמרי הוא דשמעה רב יהודה כדאיתא בסמוך, וא"ת כיון דעובדא דרב בתמרים הוה מנא ליה לרב יהודה דהוא הדין באגוזים דהא איכא למימר כדאמרינן הכא דשאני אגוזים דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו, יש לומר דאע"ג דתלמודא קאמר מהו דתימא שאני אגוזים קים ליה לרב יהודה דלא שאני בינייהו, דלא תליא מילתא בגלוי וכסוי אלא דמעיקרא טפלים לאוכל ומוכן לאדם והשתא פסולת שהוא לבהמה או להסקה.
והא דרב. פירוש דאמר רב יהודה בשם רב דגרעיני תמרים וקליפי אגוזים חשיבי נולד. לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב אכל תמרי וכו'. והא דלא שיילינן ואי מכללא מאי כדאמרינן בעלמא, משום דהכא פשיטא דאי מכללא דילמא לא קבלה מיניה והיינו דשיילינן קבלה או לא קבלה מיניה.
קבלה או לא קבלה מיניה. פירוש [ו]אסור ביום טוב, וא"ת ומאי קא מבעי ליה פשיטא דקבלה מיניה דהא רב כרבי יהודה סבירא ליה מדכרכי דזוגי בפ"ק (י"ט ב'), י"ל דאנן הא הוא דמספקא לן אם קבלה מיניה שיהו גרעיני תמרים חשובים נולד לרבי יהודה אבל ודאי פשיטא לן דרב כרבי יהודה סבירא ליה, והיינו דאמרינן מאי לאו בפרסייאתא ולא קבלה מיניה, פירוש דלאו משום דסבירא ליה כרבי שמעון עבד אלא משום דסבירא ליה דבכי הא רבי יהודה שארי ודלא כרבי חייא דאמר דאסורין לרבי יהודה, ומיהו ק"ל מאי קא מבעיא לן הא אם קבלה מיניה דהא רב יהודה אמר ליה משמא דרב אלמא קבלה מיניה, וי"ל דאנן מסתפקא לן אם קבלה מיניה הלכה למעשה, דאע"ג דרב כרבי יהודה סבירא ליה דילמא הני מילי למוקצה לאכילה אבל בטלטול כרבי שמעון סבירא ליה וכדאמרינן לקמן במכילתין (עי' קכ"ח א').
לא בארמייתא דחזיין אגב אימייהו. פירוש ואכתי חשיבי כדמעיקרא, הא בפרסייתא דילמא קבלה מיניה הלכה למעשה דבטלטול כהא אסר כרבי יהודה.
עצים שנשרו מן הדקל. פירשתיה במקומה בס"ד.
הכי גרסינן וכן גירסת רש"י ז"ל וריא"ף ז"ל וכן הוא בכל הספרים שלנו רב המנונא [אמר] הכא בפחות משלשה על שלשה עסקינן, ולא גרסינן בפחות משלש על שלש דההוא לאו טמא הוא בשום טומאה בעולם ואפילו הונח בקופסא כדתנן בהדיא שלשה על שלשה.
[פחות משלשה על שלשה. פירוש] כגון שיש בו שלש על שלש או יותר הרי הוא כחשוב קצת דהא בגד הוא לטומאת מת, אלא דכיון שלא בא לכלל שלשה על שלשה אינו חשוב לגמרי דלא חזי אלא לעניים, שאילו הוה שלשה על שלשה הא ודאי מפני שהתקינו לפקק מרחץ ולנער קדרה שהם מעשה מוך בעלמא שאין בו חשיבות כלל [לא יעלה מטומאתו], והיינו דפליגי בה רבי אליעזר ורבי עקיבא כדמפרש ואזיל.
והא דקתני בין מן המוכן בין משאינו מוכן. פירוש כי כשהתקינו למעשה מוך זה שאמרנו נטלו מן המוכן או משאינו מוכן.
ואמר עולא ואיתימא רבי יוחנן הניחו בקופסא דברי הכל טמא. פירוש דכיון דאחשביה מעיקרא לאנוחיה בקופסא לא עלה מתורת טומאתו מפני שחזר והתקינו לנער בקדרה ולמעשה מוך. זרקו באשפה מעיקרא דברי הכל טהור כי פליגי שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת. פירוש ואח"כ נטלו והתקינו לפקק בו מרחץ ולנער קדרה.
[דף כט עמוד ב] דרבי אליעזר סבר מדלא זרק באשפה וכו'. פרש"י ז"ל דלרבי אליעזר הניחו בקופסא קרי מוכן שהוא מוכן גמור ותלאו במגוד והניחו אחורי הדלת קרי שאינו מוכן [לפי שאינו מוכן] גמור כקופסא ואף על גב דלרבי אליעזר דין מוכן יש לו, ורבי יהושע קורא מוכן לתלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ולזרקו באשפה קורא שאינו מוכן, והא דקרי [רבי] יהושע לתלאו במגוד והניחו אחורי הדלת מוכן ואף על גב דאיהו כשאינו מוכן דן לה לטהרה משום דלגבי זרקו לאשפה מוכן הוא ונמצא כי למה שקורא רבי אליעזר שאינו מוכן קורא רבי יהושע מוכן הוא, ורבי עקיבא קורא מוכן לתלאו במגוד וקורא שאינו מוכן להניחו אחורי הדלת זו שיטת רש"י ז"ל, ואינה מחוורת כי היאך איפשר לומר שלא יהא לשון מוכן ושאינו מוכן שאומר אחד מהם דומה ללשון חבירו, ולא עוד אלא שזה תימה גדול כי מה שהוא מוכן לרבי אליעזר קורא אותו שאינו מוכן ורבי יהושע שאומר עליו מן הדין שאינו מוכן יקרא אותו מוכן.
לפיכך נראה לי יותר נכון דכולהו תנאי קרו מוכן לתלאו במגוד וקרו שאינו מוכן להניחו אחורי הדלת כדאמר רבי עקיבא אף לפירוש רש"י ז"ל, ואתי שפיר כי רבי אליעזר מטמא בשניהם ורבי יהושע מטהר בשניהם ורבי עקיבא טימא באחד מהם וטיהר באחד מהם, ותלמודא מפרש דאע"ג דהניחו אחורי דלת דין מוכן יש לו לרבי אליעזר קרי ליה שאינו מוכן כדקרי ליה רבי יהושע, משום דלגבי קופסא דסליק תרי דרגי אינו מוכן, ורבי יהושע לתלאו במגוד אף על גב דיהיב ליה דין שאינו מוכן קרי ליה מוכן כדקרי ליה רבי אליעזר משום דלגבי זרקו באשפה דנחית תרי דרגי מוכן הוא וזה נראה ברור, וכן נמצא בנמקי הרב ר' יעקב בן הרב ר' שמשון ז"ל.
והא דאוקי רב המנונא פלוגתא דמתניתין דהכא כעין פלוגתא דמתניתין דהתם, משום דמשמע ליה דמתניתין דהכא בהכי מיירי שעשה פתילה מבגד שתלאו במגוד קודם לכן ואח"כ נטלו לעשות ממנו פתילה וקיפלו, ודכולי עלמא קיפול זה חשוב כהתקנה לדברים של מוך בעלמא ורבי אליעזר מטמא כסבריה דהתם ורבי עקיבא דמטהר הדר ביה לסברא דרבי יהושע.
וממאי דבהכי עסקינן מדקתני פתילת הבגד ולא קתני פתילה של בגד. פירוש דפתילה של בגד משמע שהיא מתחילה בגד אבל לאחרי כן נתבטל כגון שזרקו לאשפה, אבל כיון דקתני פתילת הבגד משמע דעדיין בגד ולא שתלאו בקופסא דא"כ דכולי עלמא טמאה, אלא כגון שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת דליכא למימר דלא מיירי אלא בהניחו אחורי הדלת ולא הדר ביה רבי עקיבא דהא תלמוד שקולים הם לרבי אליעזר, ובודאי כי היכי דרבי אליעזר מיירי בתרוייהו הוא הדין לרבי עקיבא, ומשום הכי אמרינן דהדר ביה לגבי רבי יהושע [ו]היינו פלוגתא לענין טומאה דמתניתין אליבא דרב המנונא, אבל לענין שבת בפתילה שאינה מחורכת פליגי כסברא דרבא דבהא לא איירי רב המנונא כלל ונתפרש הלכה זו בלא קושיא ובקוצר לשון תהלה לאל יתברך.
ואי אשמעינן קערה בההיא קאמרי רבנן וכו'. וא"ת למה לי למתני שפופרת דאי משום כחו דרבי יהודה הא קתני קערה דאע"ג דמפסק שרי, ואי משום כחן דרבנן הא קתני חרס דאע"ג דמיקרבא ומאיסא חיישינן דאתי לאסתפוקי מינה, וי"ל דמשום כחו דרבי יהודה דהתירא קתני שפופרת וחרס כענין זה ואין צריך לומר זה הדר קתני קערה להודיעך (כחן דרבנן) [כחו דר"י], ובכלהו הילכתא כרבנן דאסרי ובהא ליכא הפרישא בין שבת ליו"ט דכל כיבוי וגרם כיבוי אסור ביום טוב כבשבת וכדאיתא במסכת ביצה (עי' כ"ב א').
גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. פירוש דסבירא ליה כרבי יהודה דאסר בעלמא אבל אנן קי"ל כרבי שמעון דשרי, ויש מקשים מההיא דבפרק המצניע (לקמן צ"ה א') דאמימר שרא זלחא במחוזא אמר טעמא מאי אסרו רבנן משום אשוויי גומות הכא ליכא גומות ואמאי לא גזר אטו היכא דאיכא גומות כדגזר הכא ר' יצחק, ויש אומרים שאינה קושיא כ"כ דהא אימוראי נינהו ופליגי ומשום דלית הילכתא כחד מינייהו לא חש תלמודא למימר התם ופליגא דר' יצחק, ויש שתירצו עוד בתוספות דהתם במחוזא כלהו הוו ביתא דשישא ולא גזרינן חדא מתא אטו מתא אחריתי, ונראה לומר שזו אינה קושיא דאשוויי גומות לא שכיח כולי האי אפילו בביתא דעלמא כדשכיח חריץ, ותדע דהתם שרו שתהא אשה חכמה מערמת ומרבצת ביתה בשבת ואפילו לרבי יהודה מה שלא התירו בזה שום הערמה והיינו מטעמא דאמרן ואליבא דהילכתא (הוא) הא קי"ל דשרי לגרור מטה וספסל וכסא בכל מקום כרבי שמעון וכן זלחא שרי בכל מקום וכדאיתא התם בהדיא.
ופליגא דעולא דאמר עולא מחלקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. כך הגירסא, ומאן דגריס דברי הכל אסור טעותא היא, דבפרק כל שעה (פסחים כ"ה ב') גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו ליכא מאן דאסר כלל אליבא דרבי שמעון בדלא איפשר ולא מכוין, וגדולים לא איפשר ולא מכוין הוא.
מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו'. רש"י ז"ל מפרש כדרכם דרך מלבוש, ולא נהירא דהא בימות הגשמים לא סגיא דלא מיתהני ולא עוד אלא כי לעולם הוא מתכבד בכך, לפיכך פירשו דכדרכן היינו על כתפיהם והצנועין מפשילין מקל לאחוריהם והבגדים על המקל אבל דרך מלבוש אסור הוא אף כרבי שמעון, ובריתא זו כרבי שמעון היא כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים כ"ו ב') והיינו דמותבינן הכא מינה.
מתניתין המכבה את הנר וכו'. הכי גרסינן או בשביל החולה שיישן דכולה חדא היא בהדי רישא ואכולהו קתני סיפא פטור, ומאן דגריס ואם בשביל החולה טועה הוא, וכן הוא הגירסא בספרים דוקני כדאמרן.
[דף ל עמוד א] גמרא מדקתני סיפא חייב שמע מינה רבי יהודה היא [רישא] במאי עסקינן וכו'. פירוש דאי לא הויא סיפא רבי יהודה שפיר אתיא לן רישא, דמוקמינן לה בחולה שאין בו סכנה ואפילו הכי פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וליסטים וגויים ורוח רעה דקתני בשאין בהם סכנה דהא פרש"י ז"ל דגויים היינו פרסיים וההיא לית בה סכנה כדפרישית בפרקין דלעיל.
לעולם בחולה שיש בו סכנה וכו'. פירוש והשתא משמע לן דליסטים וגויים ורוח רעה כשיש בהם סכנה מיירי, ואפילו תימא דגויים היינו פרסיים שאין בהם סכנה איידי דקתני באידך פטור תנא נמי בדידהו פטור, וא"ת אם בחולה שיש בו סכנה פשיטא דמותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וי"ל דהא קמ"ל כי אף על פי שהדבר ספק אם תסתלק הסכנה בכבוי הנר מכבין אותו כיון שיש חשש סכנה בהדלקתו, אי נמי אשמעינן דבדבר של סכנה הזריז משובח ואין ממתינין לכפות כלי על הנר או להוציאה לבית אחר שבחצר.
[דף לא עמוד ב] גמרא כחס על הנר וכו' סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר. פירוש דומיא דקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב דבעינן על מנת לכתוב במקומו ולתפור במקומו דבהא הוא דהויא מלאכה חשובה, הילכך כשעושה מפני שחס על הפתילה עצמה כדי שיהנה ממנה במקום אחר הוי סותר על מנת לבנות במקומו, אבל כשעשה מפני שחס על השמן או על הנר אינו מקפיד על הפתילה שידליקנה במקום אחר אלא מקפיד על השמן ועל הנר שיהנה מהם במקום אחר, והוה ליה סותר בפתילה כדי לבנות בשמן ובנר.
ופרכינן מכדי מלאכות מהיכא גמרינן ממשכן ומשכן סותר על מנת שלא לבנות במקומו הוא. פירוש מה שאין כן בקורע ומוחק דבמשכן גופיה על מנת לתפור או לכתוב במקומו הוא דהוו, ופרקינן כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו הוא. פי' רש"י ז"ל [שיתכן שלאחר] שיורידו המשכן שיבא להם הדבור לחזור ולהקימו במקומו.
דיקא נמי דקתני מפני שהוא עושה פחם. פירוש דהאי לישנא משמע כי בכיבוי זה מתקנה ועושה אותה פחם להיותה ראויה למקום אחר, ואילו לפום פירוקא דעולא הוה ליה למימר מפני שנעשית פחם שידליקנה במקום אחר.
א"ר יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה וכו' עד אמר הקדוש ברוך הוא רביעית דם נתתי בכם וכו'. פירוש וכיון שהם ענינים המוטלים על האשה לעשות כי תקוני הבית עליה לפיכך היא נבדקת בהם יותר מן האיש, אבל במדרש (ב"ר פי"ז) אמרו היא נטלה חלתו של עולם כלומר שגרמה מיתה לאדם וכן נטלה נרו של עולם לפיכך נתנו לה מצות חלה והדלקת הנר לכפר עליה ואם לא שמרה אותם נענשת עליהן.
[דף לב עמוד א] מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודים. פירוש אומרים לו התודה כי בודאי דין הוא שיתודה שכן דרך כל המומתין מתודין ואף על פי שמומתים מפני עברה מפורסמת, וסדר הוידוי מפורש בספר תורת האדם לרבינו הגדול ז"ל.
הלכות קדש תרומה ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לעם הארץ. פירוש כי כן מן התורה כל אדם נאמן בכך וחכמים [הם] שגזרו על הדמאי, ואפילו מדרבנן פעמים שהם נאמנים כאותה ששנינו (דמאי פ"ג מ"א) מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, וכאותה ששנינו (שם פ"ד מ"א) בשבת שואל ואוכל על פיו, והלכות הקדש היינו אותה שאמרו נאמן עם הארץ לומר יין זה כשר לנסכים כדאיתא במסכת חגיגה (כ"ד ב') וכן פירשו בירושלמי (ה"ז).
[דף לד עמוד א] כאן קצץ. [פירוש] שתלן ואח"כ עקרן לאחר גידולם. בן זכאי תורמוסי תרומה. פרש"י ז"ל כי מפורש הוא בירושלמי דזרעים שהיה [מקצץ] תרמוסין ומשליך שם ונעשה לו נס והיה המת מבצבץ וציינו אותו למקום הקבר וכל שאין מת מבצבץ היה טהור וכן הוא בפסיקתא דפרשת העומר, עד כאן, ותימה למה היה עושה כן בתרמוסי תרומה, ור"ת ז"ל פירש כאן קצץ בן זכאי תרמוסי תרומה אחר שבדקו להחזיקו בטהור, והא דאמרינן עבד איהו נמי הכי פירש ר"ת ז"ל עבד איהו נמי כיעקב שתיקן תקנה זו בעיר, ורש"י ז"ל פירש עבד איהו כבן זכאי ונעשה לו נס.
פגע ביה ביהודה בן גרים. ואין זה ר' יהודה בן גרים המוזכר בתעניות (מו"ק ט' א') דהוה גברא רבה.
אמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. פירוש כי שלום היינו נר שבת שהוא שלום ביתו כדאיתא לעיל בפרקין (כ"ג ב'), ופקדת נוך זה ערוב, ולא תחטא זה מעשר עליו [נאמר] לא תשאו עליו חטא, ותו לא מידי.
מתניתין ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי. פירש"י ז"ל דקסבר דכל דבר שהוא משום שבות אסור בין השמשות, ונראה מדבריו ז"ל דמתניתין דלא כרבי דאמר בעירובין (ל"ב ב') כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו כל בין השמשות, ותימה דהא במסכת עירובין סתם לן תנא כרבי ומשמע דהלכתא כוותיה והיכי סתים לן תנא [הכא] דלא כרבי, ועוד הוה לן למימר בגמרא דמתניתין דלא כרבי, והנכון מה שכתב הראב"ד ז"ל שלא אמר רבי להתיר שבות בכל מקום (ל)שיהיו רוכבין בין השמשות על גבי בהמה ושטין על פני המים ולטפח ולספק ושאר כל הדברים ששנינו במסכת יום טוב (ביצה ל"ו ב') שהם משום שבות, וכן לא התיר אלא לענין (ב)עירובי תחומין בלבד כי אף על פי שהניחו בכרמלית קנה לו עירוב ועל הא בלחוד איתמר דרבי בכל דוכתא, ומודי רבי במשנתנו שאין מערבין עירובי תחומין בבין השמשות וכדאיתא בגמרא וכל שכן בשאר דוכתין, [ו]לא התיר אלא בדיעבד למי שהניח עירובו בכרמלית מבעוד יום דחשבינן להו כאילו הוא ועירובו במקום אחד.
ואין מדליקים את הנר וכו'. וא"ת כיון דתנא דאסור מעשר והטבלת כלים שהם משום שבות למה הוצרך לומר שאין מדליקים את הנרות שהוא מלאכה גמורה דאוריתא, וכי תימא משום דאיכא מצות נר שבת פשיטא דמשום האי מצוה דרבנן לא עבדינן בידים ספק מלאכה דאוריתא, ורש"י ז"ל פירש דזו ואין צריך לומר זו קאמר ונכון הוא, והנכון יותר דהכי קאמר שאין מדליקים את הנרות ואפילו על ידי גוי וקתני שבות שיש בו מעשה לישראל והדר קתני אמירה לגוי משום שבות דקיל טפי.
גמרא לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות. פירוש כי קתני אין מערבין בעירובי תחומין דמקני ביתא הוא לקנות שביתה שם, תדע דאפילו רבי עקיבא דאמר תחומין דאוריתא מודה דשרי למיזל על ידי עירובין מפני שקנה שם שביתה, והא דקתני מערבין בעירובי חצרות דלא מקני ביתא הוא דהא דרסא דבני חצר היא ורשות היחיד גמורה אלא דרבנן גזרו בו משום רשות הרבים.
אמר רבה אמרו לו שנים צא וערב עלינו וכו' עד ספיקא דרבנן הוא ולקולא. פרש"י ז"ל דהלכה כרבי יוסי דאמר במסכת עירובין (ל"ה א') ספק עירוב כשר, נראה מדבריו ז"ל דסבירא ליה דהא דרבה אף בעירובי תחומין כההיא דרבי יוסי וכן פירשה במסכת עירובין (ע"ו א') וכן פירש הרמב"ם ז"ל, והקשו התוספות דלא קאמר רבי יוסי אלא במאן דאית ליה חזקת דכשרות וכדתניא בפרק בכל מערבין (ל"ו א') כיצד א"ר יוסי ספק עירוב כשר [כו'] עירב בתרומה [ספק בתרומה] טהורה עירב ספק בתרומה טמאה אין (לך) זה ספק עירוב כשר והכא בשלמא מי שעירב עליו מבעוד יום ניחא שהוא ספק עירובו כשר אבל למי שעירב עליו בין השמשות היאך יהא ספיקו כשר, ועוד דבמסכת עירובין שילהי פרק הדר (ע"ו א') דאייתוה התם להא דרבה גבי עירובי חצרות איתמרא, לפיכך הנכון כדפירש ר"ח ז"ל דהא דרבה בעירובי חצרות דוקא דלא מקני ביתא כדאמרינן לעיל אבל בעירובי תחומין הראשון קנה עירוב ואחרון לא קנה, והא דקאמר אמרו לו צא וערב עלינו שפיר שייך האי לישנא בעירובי חצרות כלומר צא וגבה העירוב כדאמרינן בעלמא צא ושכור פועלים צא תן לו.
גירסת רש"י ז"ל והיא גירסת ר"י והיא הנכונה אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף [הבל] מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ. ופרכינן ויטמין ופריק גזירה שמא יחתה בגחלים ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף [הבל] משחשיכה גזירה שמא (יחתה) [ירתיח]. פירוש שימצא קדרתו צוננת וירתיחנה. ופרכינן אי הכי כלומר דחיישינן להכי אפילו בין השמשות נמי, ופרקינן סתם קדרות בין השמשות רותחות הן. ויש לר"ח ז"ל והגאונים אחרים ז"ל גירסה אחרת הפוכה מזו ואינה נכונה כלל, והא דפשיטא לן שאין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום משום דתנן לקמן (מ"ז ב') מילתא פסיקתא שאין טומנין לא בגפת ולא בזבל וכו'.
וה"ר משה בר יוסף ז"ל היה מפרש שאין אסור זה אלא בבשיל ולא בשיל אבל אם הגיע למאכל בן דרוסאי או דהויא לה קדרה חיתא שפיר דמי, ובזה הפירוש היה היתר להרבה מקומות שנהגו להטמין את החמין על גבי כירה שיש גחלים תחתנה, אבל ר"ת ז"ל השיב עליו דהא ליתא דמילתא פסיקתא תנן שאין טומנין בדבר המוסיף דמשמע לעולם, ומה שהתירו בפ"ק (כ' א') ובפרק כירה לקמן (ל"ו ב') תבשיל שנתבשל כל צרכו לרבנן או כשהגיע למאכל בן דרוסאי לחנניה, ענין אחר הוא בשהייה שהתירו לשהות כשמניח קדרתו מגולה דליכא גילוי דעתא כולי האי דבעי לה חמה אבל כשהטמינה שמכסה קדרתו לא התירו כלום בדבר המוסיף, ותדע דהא התם בגרוף או קטום שרי לן לשהות על גבי כירה לדברי הכל ואפילו בשיל ולא בשיל והא ודאי כירה גרופה או קטומה לא גריעא מגפת או זבל שהוא דבר המוסיף וזה ברור, אלא ודאי הטמנה בדבר המוסיף אסורה בכל תבשיל שבעולם ואפילו בכירה גרופה וקטומה וכן פר"י ז"ל ועיקר.
[דף לד עמוד ב] זה נכנס וזה יוצא. פירוש דסבר רבי יוסי דכל זמן שהחמה מהלכת בעביו של רקיע יום גמור הוא וכשעברה עביו של רקיע הויא לילה, והכל בנקודה אחת כהרף עין.
מטילין אותו לחומרא לשני ימים. פירוש דנין אותו לחמור שבו והיינו לדונו בשני ימים ולעשות מקצתו יום ומקצתו לילה.
למאי הילכתא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לענין טומאה וכדתנן וכו'. יפה מפורש זה בפירוש רש"י ז"ל אלא שצריך להזהר בדבריו במה שכתב גבי ראה שני בין השמשות כי היה איפשר לומר כי בין השמשות הראשון הוא יום ובין השמשות השני הוא לילה, ונמצא שיש הפסק יום אחד בין שתי הראיות ולא מצטרפי ואינו טמא אלא טומאת ערב כבעל קרי, שאין לתפוס דברי רבינו ז"ל כפשטן כי בודאי אין לחלק בדין בין השמשות של יום זה לדין בין השמשות של יום אחר ומושכל ראשון הוא, אלא לענין זב שראה שתי ראיות אלו אמרה כי איפשר שבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה והראיה של בין השמשות זה היתה בשעה שהוא יום וראיה של בין השמשות אחר היתה [בשעה] שהוא לילה וזה ברור, נמצאת למד כי היה אפשר לדון בטומאתו להקל על הדרך שאמרנו כי ראיה של יום ראשון היה ביום וראיה של בין השמשות של יום שני היתה בלילה ויש יום אחד הפסק בנתים ויש לדון להחמיר כי שתיהן ביום או שתיהן היו בלילה והוו להו שתי ראיות רצופות בלא הפסקה ואז הוא טמא שבעה ועם כל זה אינו חייב קרבן, עד שנדון להחמיר יותר כי בין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה וקי"ל דימים מחלקין ואולי בראיה אחת מאלו היה מן היום ומן הלילה והוו להו שתי ראיות, ועם הראיה של בין השמשות שלאחריו הוי להו שלש ראיות רצופות שהוא חייב קרבן ועל הספק הזה יהיה טמא שבעה ימים ומביא חטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת, וכן כשראה בין השמשות אחד ספק לטומאת שבעה שדנין בין השמשות זה שיש בו מן הלילה ומן היום והוו להו שתי ראיות.
כרוך ותני. פירוש דלא תתני הכסיף התחתון בלא וא"ו אלא תני הכי והכסיף התחתון בוא"ו, ורב יוסף פרק פירוקא אחרינא דהא דקתני משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין כך רצה לומר, כי מסוף גמר הזמן הוא תחילת בין השמשות ולאו כדקס"ד מעיקרא כי מתחלת זמן זה קאמר.
אלא תלתא ריבעי מילא. פירוש פחות מכאן כגון חומשי מילא וכיוצא בו ליכא למימר כי לעולם יש לתפוס אותם חלקים שהם יותר גדולים וזה דרך חשבון והיינו דנקטינן מעיקרא פלגי מילא והדר תילתי מילא והדר ריבעי מילא, והא דפרכינן בדרב יוסף מעיקרא מתרי ריבעי מילא והדר פרכינן מתרי תילתי מילא, טעמא דמילתא דכיון דאוקימנא מימרה דרבה בתילתא רבעי מילא קרוב הדבר לומר דרב יוסף נמי ברבעי מילא מיירי דכוותיה דרבה, וכיון דדחינן ליה מרבעי מילא אוקימניה בתרי תילתי מילא ולא אוקימנא בחומשי מילא מטעמא דאמרן.
[דף לה עמוד א] חלתא בר (תלתא) [תרי] כורי שרי לטלטלינהו וכו'. סוגיא דהילכתא דכל שיש בו תורת כלי לקבל טומאה יש עליו תורת כלי לענין טלטול שבת, ורבה סבר דבת תרי כורי עדיין מטלטל מלא וריקן ומקבל טומאה ומכאן ואילך אינו מקבל טומאה ואסור לטלטוליה, ורב יוסף סבר בת תלתא כורי מקבל טומאה ובת ארבעה כורי אינו מקבל טומאה, ובודאי כי לשונם של רבה ורב יוסף אינו מדוקדק כל הצורך דלרבה לא ידעינן מה דינו של כלי מתרי כורי ועד תלתא כורי, וכן לרב יוסף מתלתא כורי ועד ארבעה כורי, ונראה דמניינא דשריותא דוקא וכל שהוא יותר מן השיעור ההוא אסור לטלטלו, ותדע דכי אמרינן הכא בשמעתין וחלופא אחלתא אהיתירא קאי דרבה דאמר לעיל שלשה חלקי מיל אמר הכא תרי כורי, ורב יוסף דאמר לעיל שני חלקי מיל אמר הכא תלתא כורי, וכיון דנקטינן לסימנא מניינא דהתירא משמע דמנינא דהתירא דוקא ואידך לאו דוקא.
ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש. פירוש ולפי שהיבש עושה גודש והגודש הוא שלישו של כלי בכלי שהוא עגול ודהוי רחבו פי שנים בגובהו דומיא דים שעשה שלמה וכדאיתא בעירובין (י"ד ב') וכן פרש"י ז"ל [ו]בעירובין ביררתי יותר, והקשה הראב"ד ז"ל פחות מארבעים סאה בלח למה הוא טמא משום דהוה ליה כלי המטלטל מלא וריקן דומיא דשק, והיאך איפשר לשום אדם לטלטל לכלי גדול כזה שהוא מלא, ותירץ ז"ל דהכא (ש)התורה שיערה באותן הדורות של מתן תורה שהיו גבורי כח.
והקשה ר"ת ז"ל דהכא אמרינן אליבא דרבי יהודה כי בין השמשות אינו לכל היותר אלא תלתא רבעי מילא, ואילו בפסח שני פרק מי שהיה (פסחים צ"ד א') א"ר יהודה עביו של רקיע אחד מעשרה [ביום תדע] כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסות מעלות השחר עד הנץ החמה פרסה שהיא ארבעה מילין ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין, ותירץ דהתם מיירי מתחלת השקיעה שמתחלת [החמה] ליכנס בעביו של רקיע והכא מיירי בסוף השקיעה שאז הוא בין השמשות דקודם לכן יממא הוא, ודיקא נמי דקתני התם משקיעת החמה והכא קתני משתשקע החמה דמשמע ששקעה כבר.
וכתב רבינו הגדול ז"ל (בספר תורת האדם ענין אבילות ישנה) כי מדברי רבינו תם ז"ל למדנו דבר שהיה קשה מאד, תוספת מחול על הקדש דאמרה תורה בערבי שבתות אימתי הוא, דאילו קודם בין השמשות יום גמור הוא וכדתנן (לעיל י"ז ב') ובכולן בית הלל מתירין עם השמש, ואמרינן לקמן חזיתו שמשא בריש [דיקלי] אדליקו שרגי משום דלא קים לכו בשיעור דרבנן, הא למאן דקים ליה לית ליה לאדלוקי, ואילו בבין השמשות ספק קדש גמור הוא שיש בו אשם תלוי, (ועוד) [ועכשיו] למדנו מדברי ר"ת ז"ל כי התוספת הזה הוא באותו זמן שיש מתחלת השקיעה ועד סוף השקיעה, ואם רצה לעשותו כולו קדש או מקצתו עושה כשיתפלל תפלת ערבית אליבא דרבי יהודה דאמר (ברכות כ"ו א') דתפלת הערב מפלג המנחה, וכדאמרינן התם (כ"ז א') רב מצלי של שבתות בערב שבת ואוקימנא כרבי יהודה, ולרבנן דאמרי תפלת המנחה עד הערב יקבלהו עליו בקדוש היום, כי התורה אמרה שיעשנו קדש ושיחול קדושה עליו לקדש לענין זה כאילו הוא לילה ואף על גב דבדיני דעלמא הוא יום, ולהכי אמר רחמנא זכור את יום השבת לקדשו ולא אמר זכור יום השבת, אבל בלא תפילת שבת או קידוש אין התוספת חל מאיליו וכדברירנא בפרק תפלת השחר.
ולענין תוספת מחול על הקדש שאמרה תורה להוסיף ביציאת השבת צריך עוד תלמוד אימתי הוא, דאילו בין השמשות ספק קדש הוא ואילו לאחר כן לילה גמור הוא, וי"ל דלקמן אמרינן דשלשה כוכבים לילה היינו כוכבים בינוניים, ומשום תוספת מחול על הקדש ימתין עד שיראו שלשה כוכבים קטנים, ובירושלמי (ברכות פ"א ה"א) אמרו עד שיראו כוכבים הרצופים וכן אמרו דמתחמון תלתא כוכבין נדמא חדא כוכבא, ונראה דהיינו שיראו למראית העין בתוך ארבע אמות.
מי סברת פני מזרח ממש פנים המאדימין את המזרח. פירוש דכי קתני וכל זמן שפני מזרח מאדימין, למערב קורין פני מזרח כי הוא המאדם אותו, כסימן השמש הנכנס דרך חלון שמאדים הכותל שכנגדו וכדאמרינן וסימניך כוותא, והכי קתני וכל זמן שמערב שהם פני מזרח נותנים אדמימותם ולכן העיון הטוב והישר היה להסתכל בפני(ו) מערב כשהם אדומים הרבה מחמת החמה שנכנסת בעביו של רקיע.
הכי גרסינן וכן גירסת הספרים אלא בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי פשיטא. כי דבר ידוע הוא דשיעורו של רבי יוסי מאוחר לשל רבי יהודה.
מהו דתימא בין השמשות דרבי יוסי מישך שייך בדרבי יהודה. פירוש כי במקום שמסיים בין השמשות דרבי יהודה מתחיל בין השמשות [דרבי יוסי] ואין ביניהם שום הערב שמש, קמ"ל דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי והיינו דקתני כהנים טובלים בו כלומר בכולו ואפילו בסופו, והא דאמרינן והדר מתחיל מפני שעדיין יש ביניהם קצת הפסק להערב השמש והכי דייק האי לישנא דאמרינן והדר מתחיל וכו', והיינו דאמרינן בסמוך דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות [דרבי יוסי, ואי נימא דכד שלים בין השמשות] דרבי יהודה מתחיל בין השמשות דרבי יוסי מיד, מה צריך להמתין מאכילתו עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי דהא בין השמשות דרבי יוסי כהרף עין הוא, אלא ודאי כדאמרן, רבינו ז"ל בשם רבינו הגדול וכן כתוב בספר תורת האדם.
[דף לה עמוד ב] העושה מלאכה בשני בין השמשות של שבת. פירוש בכניסתו וביציאתו חייב חטאת. פירוש ממה נפשך דאי ליליא הוא חייב על כניסתו ואי יממא הוא חייב על יציאתו וליכא אשם תלוי בכי הא, ודוקא כשעשה מלאכה כל בין השמשות או בסופו דאי לא שמא הראשון היה יום והשני לילה.
ת"ר שש תקיעות תוקעים בערב שבת. פירוש תקיעה תרועה ותקיעה, ותרועה קרי תקיעה והכי מוכח בסמוך דקתני בשלש תקיעות אחרונות תוקע ומריע ותוקע ושובת, ובמסכת סוכה בפרק בתרא (נ"ג ב') מוכח הכי להדיא גבי אין פוחתים מכ"א תקיעות במקדש שלש להבדיל את העם ממלאכה וכו' ואמרינן דלרבי יהודה ליכא אלא שבע תקיעות משום דסבר תקיעה ותרועה ותקיעה כחדא.
ושוהא כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור. שמעינן דמשום דהדליק נר שבת לא מיתסר בעשיית מלאכה וכדכתיבנא בפרק במה מדליקים (כ"ג ב' ד"ה נר), וכן בדין שהרי אין קדושת שבת חלה אלא כשקדש היום מאליו בספק בין השמשות או כשיקדישנו להוסיף עליו מחול על הקדש [בתפילה] או בקדוש היום, וכן מוכיח במסכת עירובין (מ' ב') לענין ערב יום הכפורים שאינו נאסר באכילה אלא בכך.
סלק המסלק הטמין המטמין והדליק המדליק. והא דאקדים ותני הטמנת חמין להדלקת הנר מפני שכן היו נוהגים להקדימו אבל ודאי בעיקר הדין איסור הדלקת הנר קדים כדאיתא במתניתין (ל"ד א') דבין השמשות אין מדליקים את הנר וטומנים את החמין.
[דף לו עמוד א] והא רבי נחמיה. דאמר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו. פירוש לצורך תשמישו המיוחד לו יותר להשתמש בחול, ולפיכך אפילו שופר דחזי לגמע בו מים לתינוק אסור לטלטלו לרבי נחמיה שאין זה תשמישו המיוחד לו אלא לתקיעה.
ומאי שופר דקתני חצוצרות. דלא חזיא אלא לתקיעה. פירוש דאי שופר ממש כיון דקתני שאין מטלטלים את השופר דחזי לגמע בו לא מצטריך למתני חצוצרות דלא חזיא אלא לתקיעה, אלא ודאי דלשופר קרי חצוצרות ולחצוצרות שופר ותני חמירתא והדר תני קילתא.
דאמר רב חסדא וכו'. וק"ל דילמא לעולם רבי נחמיה לשופר קורא שופר ולחצוצרות חצוצרות וזו ואין צריך לומר זו קתני, וי"ל דהכי קים להו מהא דרב חסדא דרבי נחמיה לא זו אף זו קתני ולשופר קרי חצוצרות ולחצוצרות שופר.
למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. מכאן יש ראיה לכאורה למאי דפר[ש]"י ז"ל (בסוגיין ד"ה מב') במסכת חולין דכי תנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה דוקא בית הכוסות שיש בו שני עורות כי עדיין נשאר עור אחד שלם, אבל המסס שאינו אלא עור אחד אפילו מצד אחד טרפה דאי לא אכתי מאי נפקא לן מינה בין בי כסי להובלילא, אבל ר"ת ז"ל דחה דהכי קאמר דאי לאו אביי אנא הוה סלקא דעתך דמתניתא כלישנא דהשתא ולהובלילא קרי בי כסי, וכיון דכן בהא הוא דמצד אחד כשרה כיון שלא ניקב אלא חצי עור והנשאר מגין יפה, אבל בבית הכוסות ממש אפילו מצד אחד טרפה כיון שניקב עור אחד שלם ואין חבירו מגין עליו, קמ"ל אביי דשמא אישתני ותנא בבית הכוסות ממש קתני שאפילו בבית הכוסות מצד אחד כשרה וכל שכן בהמסס.
[דף לו עמוד ב] למאי נפקא מינה לגיטי נשים. פירוש דקי"ל (גיטין ו' א') שהמביא גט מבבל אינו צריך שיאמר בפני נכתב הגט ובפני נחתם ואם מביאו מבורסיף צריך שיאמר כן, כך פרש"י ז"ל בלשון ראשון, ואינו מחוור דהאי דינא לא בשמא תליא מילתא אלא בשיירות מצויות לקיימו, והנכון כפירוש האחרון שפירש נפקא מינה לענין שינה שם עירו ושם עירה שהוא פסול, ויש לו לכתוב שם של עכשו שהוא עיקר ויהיה שם הראשון בכלל כל שם שיש לה, כההיא דאמרינן (שם ל"ד ב') בההיא דהוה קרו לה רובא מרים ופורתא שרה דכתבינן מרים וכל שם שיש לה ולא שרה וכל שם שיש לה וכו', ע"כ.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ב - במה מדליקין [המתחיל בדף כ עמוד ב]
במה מדליקין
מתניתין במה מדליקין ובמה אין מדליקין. כבר פירשנו בריש מכילתא דתני סדר ערב שבת, להכי קתני השתא דיני הדלקה דאתו מקמי בין השמשות, כדתנן (לקמן ל"ד א') ספק חשכה אין מדליקין את הנרות, ובתר הכי במה טומנין דאיתיה אפי' בספק חשכה כדאיתא בההיא מתניתין.
והאי דקתני במה מדליקין ליכא למבעי היכא קאי דקתני במה מדליקין, דהא אפי' תימא דבהדלקת נר שבת ליכא לא מצוה ולא חובה, מ"מ ראוי הוא לומר הבא להדליק במה רשאי להדליק שלא יבא לידי הטייה, וכדקתני במה טומנין במה אשה יוצאה, ובכולהו לעולם פותח במעשה, במה עושין ובמה אין עושים, ולא שייך למיתני במה אין מדליקין ובמה מדליקין.
אין מדליקין לא בלכש וכו'. במסכת נדרים (ג' א') מפרש דתנא זמנין פריש ממאי דסליק וזימנין במאי דפתח וליכא קפידא, והכא ודאי פריש מה שאין (כן) מדליקין שהוא מועט, ובכל מאי דלא פריש שרי להדליק, ולא אצטריך לפרש במה מדליקין אלא במידי דאית ביה שום חדוש, או דאית ביה פלוגתא, ובגמרא מפרש מאי איכא בין ת"ק דקתני ולא בחלב ורבנן בתראי.
גמ' שוכא דארזא עץ בעלמא הוא. פי' ופשיטא שאין עושים פתילה מעץ ואף על פי שהוא דולק בה, ופרקינן בעמרניתא דאית ביה. וא"ת תיפוק ליה דהא תנן (לקמן כ"ז ב') שכל היוצא מן העץ אין מדליקין [בו] אלא פשתן, י"ל דתנא פרט ואח"כ כלל, אי נמי משום דאורחא דעבדי פתילה מהאי עמרניתא, ודילמא הוה אמינא דשריא, שאין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ (עירובין כ"ז א').
והכתיב והיה החסון לנעורת. פרש"י ז"ל אלמא חוסן לחוד ונעורת לחוד, ויש מקשים דילמא חוסן לחוד וחסון לחוד ולפיכך פירשו דה"ק והכתיב והיה החסון לנעורת וגו' ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה, אלמא שפיר דליק וכשר לפתילה, וליתא להאי פירושה, דהא קש דולק יפה ואעפ"כ אין עושים פתילה ממנו, אלא הנכון כפרש"י ז"ל וקים להו דחוסן וחסון חדא מילתא אלא דהאי לשון תורה והאי לשון חכמים.
אלא אמר אביי כיתנא דדייק ולא נפיץ. פי' ושמעינן דכל דדייק ונפיץ שרי בין בפשתן עצמו בין בפסולת שלו אישטופא בלע"ז, ופתילות של קנבוס ושל צמר גפן כשרות כדעת ר"ת ז"ל וכדבעינן למימר קמן (כ"ז ב').
אנן שיכא פרנדא קרינן ליה. יש שפירשו דעל מטכסא קאמר דקרו ליה שיכא פרנדא, וקשיא להו דהא אמרינן במסכת סוטה (מ"ח ב') משחרב בית ראשון בטלה שיכא פרנדא, ותירצו דלא בטלה לגמרי אלא שלא היתה מצויה, וכדאמרינן התם שבטלה זכוכית ואשכחן בברכות (ל"א א') בהלולא דבריה דרב פפא דיהיב להו חמרא בזוגתא חיורתא, ואמרינן נמי בפ' מציעא (ב"מ כ"ט ב' עיין שם) מי שהניח לו אביו מעות של רבית ורוצה להפסידם ואמר רבי יוחנן שיקנה בהם זכוכית לבנה, ורבי יוחנן לאו הילכתא למשיחא קאמר, ויש לפרש דהכא הכי קאמר אנן לכלך דמתני' שיכא פרנדא קרינן ליה.
הוסיפו עליהם של צמר ושל שער. פירוש ואפילו ארוג בבגד ואפילו בתערובת פשתן, וכדחזינן לקמן (כ"א א') דסבירא לן דאבנטו של כהן שהיה תכלת ושש פסול לנרות של מקדש מפני שכיוצא בו פסול לשבת.
מהו דתימא אפי' למעבד מיניה פתילתא קא משמע לן דפתילתא שרי. ופרש"י ז"ל פתילה של שעווה ובתוכה פתילה של פשתן, וכן פירשו בתוספות שהוא כעין קנדלין של שעוה שלנו ומכשירין להדליקו בשבת, ורבינו הגדול ז"ל אומר שלא הכשירה כאן בפני עצמה, אלא ליתנה בתוך נר של שמן כעין פתילה, דאילו בפני עצמה ודאי עמיא טובא וצריך למוחטה תדיר, ודין נרות של חלב שרגילין לעשות כדין של שעוה, ומאי דפריש תלמודא בשעוה איכא לפרושי בחלב דתנן, דדוקא לפסול שמנים אבל לא לפסול פתילות, ותלמודא נקט קמייתא דתנן והוא הדין לאידך.
[דף כא עמוד א] נפקא מינה למקח וממכר. וא"ת ותיפוק לי' דנפקא מינה שעוה ועטרן דתנן לענין שבת, י"ל דהתם אפי' קירותא ועטרן מתוקנים פסולים, אבל הכא אשמעינן שמוכר עטרן ושעוה נותן הפסולת בזה כמו שהוא ללוקח ויפטר ויתקנהו הלוקח לעצמו, דהאי נמי עטרן או שעוה מקרי ואין הולכים בממון אחר הרוב.
מהו לתת בהם שמן כל שהוא. פי' [כל] שהוא לאו דוקא אלא כשיעור שימשיך השאר, ולאפוקי היכא דהוי רובא דכשר לדברי הכל.
ומה טעם לפי שאין דולקים. פי' שאין מדליקין בעינייהו, ואף על גב דבעינייהו אינם פסולים אלא גזירה שמא יטה ודמיא כעין גזירה לגזירה, ואילו בפרק קמא (י"א ב') סבר רבא דלא גזרינן גזירה לגזירה, כבר פירשתי שם שאין הגזרות שוות, ולקמן בדרב ברונא אמר רב מודה נמי דלא גזרינן גזירה לגזירה, אבל הכא כולה חדא גזירה היא, ואין צריך להגיה.
מעשה רב. פי' ואף על גב שהוא כנגד רבים וכ"ש בבית רשב"ג שהיה מנהגם להחמיר בעצמם.
מאי לאו להדליק לא להקפות. פרש"י ז"ל מאי לאו להדליק בבגד ואגוז. לא להקפות את הפתילה בלבד שלא תטבע בשמן, ולעולם אינו מדליק באגוז דבהא איכא למגזר, ולפי זה מה שנוהגים לתת גמי בתוך פתילה של פשתן ולהדליק בה בשבת מנהג טעות [הוא] כיון שמדליקין אף בגמי, ורבינו ז"ל פירש מאי לאו שכוונתם באגוז להדליק ולהרבות אור הנר ואפ"ה שרי וקשיא לרבא, ופרקינן לא להקפות שאין כוונתם באגוז אלא להקפות בלבד ולפיכך אפי' מדליקין באגוז מותר דליכא למגזר מידי, ולפי זה נתקיים המנהג בהכשר וכן דעת תלמידי רבינו ז"ל, ויש מין גמי שהוא דולק בטוב ונוהגים לעשות [ממנו] פתילות כעין בסול, ומ"מ פעמים הוא מסכסך, ויש מסופקים בו שמא הוא פתילת מדבר הנזכר למעלה ועל הספק בו אין מדליקין בו לבדו בשבת.
איני והאמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכם שמן כל שהוא ומדליק. פירש ר"ת ז"ל דקרבי דגים שנימוחו לאו היינו שמן דגים ממש [דההוא אפילו בעיניה שרי], וכן חלב מהותך אינו חלב מבושל דההוא אפי' ע"י תערובת אסור [כיון] דבעיניה לא מדליק שפיר, וחלב מבושל הוא שבשלוהו ועומד קרוש, וחלב מהותך הוא שהתיכוהו ועומד צלול והוא מימשיך בעיניה שפיר, אלא דגזרו ביה אטו שאינו מהותך, ולפיכך ע"י תערובת שרי כדמפרש ואזיל, ומעיקרא קס"ד דהא דאמר רבא מה טעם לפי שאין מדליקין הוה בעי למימר לפי שאין כשרים בפני עצמם, והיינו דאותבינן ליה מתניתא דלעיל ומהא דרב ברונא, והשתא תריץ ליה תלמודא דה"ק מה טעם לפי שאין ראויים להדליק בפני עצמם דלא מימשכי, ולאפוקי חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שראויין להיות דולקים בעינייהו.
הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה. פי' לכך אמרה תורה להעלות נר שידליקנה בענין שתהא דולקת ועולה מעצמה ולא תהא צריכה שום תיקון והטייה, והיינו בפתילה שאינה מסכסכת ושמנים נמשכים.
תנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמנייהו היו מפקיעין ובהם היו מדליקים לשמחת בית השואבה. וקושיין מהמניהם דהיינו אבנט שיש בו תכלת שהוא צמר צבוע מעורב עם פשתן, [כדכתיב] (שמות ל"ט) ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן, אלמא כשר למקדש, ואילו לעיל לגבי שבת אמרינן הוסיפו עליהם של צמר ושל שער, וההיא ודאי סתמא היא ואפי' כשמעורב עם הפשתן, וא"ת ומאי קושיין דהא בשבת כל שמעורב בפשתן כשרים הוא לו מן הדין אלא משום גזירה דבעינייהו, וכדאמרינן לעיל גבי כרך דבר (שאין) שמדליקים בו עם דבר שאין מדליקים בו, תירצו בתוספות דאבנט ג' ידות של צמר היה ובכי הא כמאן דליתיה בעיניה דמי, וא"ת והיאך היו מדליקים מבגדי כהונה לשמחת בית השואבה דהא תשמישי קדושה נגנזים, וי"ל דכיון דשמחת בית השואבה מצוה היא ושריפתם לצורך מצוה זו אין לך גניזה כמוה, ומיהו הא קשיא דהתם (סוכה נ"ג א') אמרינן אשה בוררת חיטין לאור בית השואבה, ותירצו בתוספות דלב ב"ד מתנה בכך, ובירושלמי (סוכה פ"ה ה"ג) תירצו דראויה לברור קאמר.
שמחת בית השואבה שאני. פירש"י ז"ל דכי כתיב להעלות נר תמיד במנורה הוא דכתיב, וקשה לי א"כ כי פרכינן בסמוך מבגדי כהונה שבלו מאי קושיא דילמא בשאר נרות שבמקדש, והנכון שמחת בית השואבה שאני שהיא להרבות בשמחה בעלמא ובה לא היו מדקדקים.
מאי לאו בכלאים. פי' כמו אבנט. ופרקינן לא דבוץ. כגון מכנסים שהיו של בוץ לבדו, וש"מ דפתילה של בגד פשתן כשרה לפתילה.
אמר רב הונא פתילות ושמנים וכו' אמר רבא מ"ט דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. [פירש"י ז"ל] קסבר כבתה זקוק לה ושמא יפשע ולא ידליקנה ולפיכך אין מדליקין בהן בחול. ומותר להשתמש לאורה ולפיכך אין מדליקין בהם בשבת גזירה שמא יטה, וקשיא לן ודילמא אסור להשתמש לאורה, ומה שאין מדליקין בהם בשבת משום דכבתה זקוק לה ובשבת לא יכול לחזור ולהדליקה, יש שפירשו דכיון דאמר לישנא יתירא בין בחול בין בשבת מכלל דטעמא דחול לחודיה טעמא דשבת לחודה, ואחרים תירצו דדייקינן לה מדקאמר פתילות ושמנים, ואילו בפתילות שהאור מסכסכת בהם והם כבות איכא למימר טעמא דכבתה זקוק לה, אבל שמנים אין הטעם אלא שאין נמשכים אחר הפתילה ואורם עמום אבל אינם כבים, וא"כ טעמא דפסולם היינו משום דמותר להשתמש לאורה, ובדין הוא דשמנים יהו כשרים לחול אלא דלא פלוג רבנן.
ורב חסדא [אמר] מדליקים בהם בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה. פי' וכיון דכן אפי' פתילות כשרות בחול וכ"ש שמנים. ומותר להשתמש לאורה. ולפיכך אסור בין בפתילות בין בשמנים, שאף הפתילות כיון שהם מסכסכות אינן דולקות יפה וצריכות תיקון, והא דדייקינן לעיל מפתילות דכבתה זקוק לה היינו אמאי דאסר להו אפי' בחול כדפרישנא.
[דף כא עמוד ב] ואסור להשתמש לאורה. פירוש [אפי'] בתשמיש של מצוה ואפי' עראי, דאי לא ניחוש להכי שמא יאכל שם סעודה של מצוה או [לא] יקבע לאורה, אלא ודאי כדאמרן.
משמיה דרבי יוחנן וקבלה. וכן הלכה.
ומדלא שרו הכא בחנוכה אלא משום דאסור להשתמש לאורה, ש"מ דבשאר נרות של שבת אפי' אותם שמדליקים בפתח כעין נר חנוכה והוא הדין דשאר המקומות, אסור להדליק כי אם בפתילות ושמנים שאמרו חכמים וכן כתב ר"י ז"ל.
ועיקר מצותה משתשקע החמה. פי' היה נראה כי סוף השקיעה דהיינו בין השמשות קאמר, דהכי משמע האי לישנא כדפירש ר"ת ז"ל בסוף פרקין (ל"ה א'), ומיהו ודאי אם רצה להדליק מתחלת השקיעה מדליק, שאם לא כן נרות של שבת אימת מדליק להו, אלא ודאי כדאמרן דכל זמן שקיעת החמה שהנר אורו מבהיק זמנם להדליק בברכה ולאפוקי קודם לכן.
דאי לא אדליק מדליק. פי' עד ההוא שיעורא בלחוד ומכאן ואילך עבר זמנו, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דהני מילי לדידהו שהיו מדליקין חוץ לפתח ואין היכר לבני רשות הרבים יותר, אבל אנן דמדליקינן בפנים ואין היכר אלא לבני הבית, יכול להדליק כל הלילה ועד עמוד השחר, ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על [שולחנו ודיו].
אי נמי לשיעורא. פי' שצריך ליתן בה שמן שתוכל להדליק עד השיעור ההוא לכל הפחות, ועיקר הדין בזה דמכאן ואילך אם רצה לכבותה הרשות בידו ויכול ליהנות ממנה, והוא הדין אם כבתה מאליה ואפי' תוך השיעור כיון דקי"ל שאם כבתה אין זקוק לה, שאע"פ שאמרו שאסור להשתמש לאורה ולהרצות מעות כנגדה, זהו בעוד שדולקת ומשום בזויי מצוה ואבא דכולהו דם כדאיתא לקמן (כ"ב א'), אבל כיון שעשה בה מצותה תו ליכא משום בזויי מצוה דתשמישי מצוה הם ונזרקים (מגילה כ"ו ב'), ולפיכך כל שכבה הנר הרי עבר זמן מצותה לאותה הלילה, כי שאר הלילות מצוה אחריתי היא ונר אחר ושמן אחר, ועדיף מהפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים (סוכה מ"ו ב'), וזה ברור, ולא כדברי האומרים שאסור ליהנות משיירי פתילות ושמן דנרות חנוכה כי אם בנר חנוכה, ומה שנשאר מכל השמונה ימים שעושה לו מדורה ושורפו הואיל והוקצה למצותו כמו שכתבו מקצת התוספות, שלא הוקצה למצותו אלא לזמן קבוע, דאי לא תשמישי מצוה היאך נזרקים, אלא ודאי כדאמרן ואין לפקפק בדבר כלל, מרבינו ז"ל.
עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות.
והמהדרים מן המהדרים ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה. יש שפירשו שמונה לכל אחד ואחד, דאי שמונה לכל בני הבית זמנין דבצירי נרות מן המהדרים שמדליק נר לכל אחד ואחד ובשני שנים לכל אחד. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל ולב"ה ביום ראשון מדליק נר לכל אחד ואחד ובשני שנים וכו'.+ ולפירוש זה מנהגנו דלא כחד אלא כעיקר הדין דהוא נר איש וביתו, ופי' הר' יוסף דלהכי אין אנו כמהדרים ולא כמהדרים מן המהדרים פן יחשדו בכשפים (כי) אם היה לכל אחד נרו, ור"י ז"ל פירש כי מנהגנו הוא חשוב מהדרין מן המהדרין דאיכא פרסומי ניסא טפי, כי אם היה כל אחד מוסיף נרו [לב"ה או פוחת] לב"ש לא יכירו העולם דמשום פרי החג או משום מעלים בקודש הוא, אלא שיאמרו בני הבית נתרבו או נתמעטו.
אחד עשה כדברי ב"ש. ואפי' למ"ד שהעושה כדברי ב"ש לא עשה כלום או חייב מיתה כדאיתא בפרק קמא דברכות (י"א א'), שאני הכא שאין מחלוקתם אלא להדור מצוה בעלמא.
מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. פי' כי היכי דלעביד פרסומי ניסא בכולי עלמא, ומה שפירש"י ז"ל לא מבחוץ ברשות הרבים אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים, לאו למיסר בחוץ ממש אתא, כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכדמוכח ממתני' דגמל עובר ברשות הרבים דבנר חנוכה פטור, והתם ברשות הרבים ממש מיירי וכן פירש רש"י ז"ל לקמן, אלא הכי בעי למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש, אלא ה"ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים.
ואם דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. פי' וסתמא קאמר אף על פי שהיא גבוהה לבני רשות הרבים למעלה מעשרים אמה, דבדידיה משערינן כיון דלא איפשר אלא בהכי וכדאמרינן.
ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו. פי' לא סוף דבר סכנת נפשות דא"כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (מ"ט א' עיין שם) וכדכתיבנא במסכת סנהדרין, אלא אפי' סכנת צער או איבה כמו בצרפת, ולכן פרש"י ז"ל כאן דהיינו מפני הפרסיים שלא היו מניחין להדליק נר בשום בית ביום ידוע של אידם וכדאמרינן התם (גיטין י"ז א') [אתא] חברא [שקל] שרגא, ולפיכך היה אומר מורי הרב ז"ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו.
אמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה. פי' כדי שלא ישתמש לאור [נר] חנוכה כלל ואפילו לשוח, מדאמרינן ואי איכא מדורה לא צריך אלא היכא דהוי אדם חשוב, והא ודאי אפילו מי שאינו חשוב אינו אוכל לאור מדורה ואינו עושה כן אלא העני, אלא ודאי כדאמרן, וכן היה אוסר מורי הרב ז"ל לשום אדם לדבר עם חברו בפתח לאור הנר חנוכה. (א"ה, עי' חדושי המאירי).
והוי יודע דאע"ג דאמרינן לעיל (ד"ה אי נמי) דלבתר שיעורא אם רצה לכבותה או ליטלה הרשות בידו, מיהו בזויי מצוה. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל מיהו להשתמש לאורה כל זמן שדולקת אסור משום בזויי מצוה.+ ותדע ממה שהתירו להדליק בחנוכה בשבת בפתילות ושמנים שאסרו חכמים מפני שאסור להשתמש לאורה ולא חששו שמא ישתמש לאורה לאחר שתכלה רגל מן השוק, שאי אפשר לצמצם שלא לתת שמן אלא כשיעור בלבד.
ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. וא"ת ואכתי ניחוש שמא הסיטוהו דהא קי"ל דגוי מטמא בהיסט כדאיתא במסכת טהרות (פ"ז מ"ו), ואפי' כלי מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט כדאמרינן במסכת גיטין (ס"א ב') שמא תסיטם אשתו נדה, והנכון דהאי פך בארון היה מונח והארגז היה בחותמו של כהן גדול, וכן פירש ר"י ז"ל.
לשנה אחרת קבעום ימים טובים להלל ולהודאה. פי' כי בשנה הראשונה לא קבעום שמונה שלא היו יודעים כמה ימשך הנס, וכל שהשמן היה נמשך היו עושים יום טוב.
תנן התם גץ היוצא וכו' כבר פירשתיה במקומה.
הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב וכו'. פי' כי כשהניחה ברשות הרבים ממש פושע הוא, ודכוותה פוטר רבי יהודה בנר חנוכה מפני שהניחו ברשות הרבים משום פרסומי ניסא, וש"מ היכא דאפשר מצוה להניחו מבחוץ ברשות הרבים וכדכתיבנא לעיל, וכן פרש"י ז"ל כאן ובב"ק.
אמר רבינא זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים. דאע"ג דלא מיפסלא אלא למעלה מעשרים כדלקמן, מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים.
לימא ליה בעל גמל לחנוני היה לך להניחה למעלה מגמל ורוכבו. וא"ת נהי דמוכח מהכא דעדיף טפי להניחה תוך גמל ורוכבו, מנא לן שיהא מצוה להניחה תוך עשרה, וי"ל דבתורת טעמא אתינן עלה, דכיון דתוך גמל ורוכבו עדיף טפי מפני שקרובה לו ונראית תוך רשותו, עדיף דבתוך עשרה טפי דהוי איהו ונרו ברשות אחת לגמרי, דכל תוך עשרה חשיב רשות כדאמרינן בכל דוכתא דעד עשרה חשיב רשות (היחיד) [הרבים] (לקמן ק' א') (לכן שיער) [וכן השיעור] גבי סוכה, ואמרינן נמי (סוכה ה' א') שלא ירדה שכינה למטה מעשרה.
ודחינן לומר דילמא לא היא וכו'. ויש אומרים דלית הילכתא כי הא דרבינא, דהא במתני' תלי לה כדקאמר זאת אומרת והא אידחייא לה, ויש אומרים דמשום דילמא לא דחינן מימרא דאמורא בשום דוכתא, וכן דעת רבותי, ועכשו נהגו העולם להניחה למעלה מעשרה טפחים, ואפשר שלא נאמר כן אלא במניחה ברשות הרבים כההיא דרבי יהודה, אבל עכשו שאנו מניחים אותה בפנים אין קפידא בדבר דעד לרקיע כוליה חד שיעורא ורשותא חשיב, וכן הא דאמרינן נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח היינו כשהוציאה מבחוץ ברשות הרבים, ומן הטעם שפירש"י ז"ל שאם ירחיקנה להלן מן טפח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם, אבל כשהניחו בפנים כמנהגינו אין לחוש להקריבו לפתח דהא אמאי, מכל מקום מצוה להקדים [ו]להקריב לפתח כל מה שאפשר בענין שלא יהא אחורי הדלת, אבל שמעתי בשם ה"ר מאיר האשכנזי ז"ל שהיה מקפיד להניחו מבפנים בטפח הסמוך לפתח לאחורי הדלת כשהיה סגור. (א"ה, עי' טור סי' תר"פ).
[דף כב עמוד א] הא דאמר רבא נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה [כסוכה] וכמבוי. בעיקר הדין מדמי ליה לסוכה, דטעמא דחנוכה משום דלא שלטא ביה עינא וטעמא דסוכה משום דהוה דירת קבע, ויש [גורסים] הכא משמיה דרבה ואין צורך, והא דקתני הכא פסולה ולא קתני תקנתא פירשתיה במסכת סוכה (ב' א') ובמסכת עירובין (ב' א').
הא דאמרינן אבל נחשים ועקרבים יש בו. פירוש התורה העידה שהיה שם נחשים ועקרבים בחורים ועשה לו הקדוש ברוך הוא נס, אבל ודאי לא היו הנחשים והעקרבים נראים שם, שאם לא כן מהו שהעידה התורה על ראובן למען הציל אותו מידם.
כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. פירוש ובעל הבית נכנס בינתיים בטלית מצוייצת.
אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. יש שפירשו דנקט הרצאת מעות שהוא דבר של חול ולאפוקי דמותר להשתמש לאורה בדבר של מצוה, ולא נהירא, חדא דא"כ למה לא חששו בנר חנוכה דשבת שישתמש שם בדבר מצוה, ועוד דנקטינן סתמא לעיל אסור להשתמש לאורה וכל תשמיש במשמע, אלא ודאי נראים דברי האומר דאפי' לתשמיש דמצוה אסור, דבהא נמי איכא בזויי מצוה הראשונה וביטול פרסומי ניסא, ולא נחלקו לקמן רב ושמואל אלא במדליק מנר לנר דתרווייהו חדא מצוה, ונקיט הרצאת מעות דאפי' תשמיש עראי [אית] ביה איסור וכן דעת רבינו ז"ל.
כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בו. כלומר עד שנאסור בו תשמיש עראי כזה.
והכא נמי כדי שלא יהו מצוות בזויות עליו. פי' בשעת מצוותם כדפרישית לעיל (כ"א ב'), ולא משמע שיהא אסור לדרוך ברגלו לעולם על דם כיסוי ולא נאמר אלא בשעת כיסוי הדם בלבד.
דתניא סככה כהלכתה וכו'. כבר פרשתיה במקומה בס"ד (סוכה י' א'), וקשיא לן טובא דהכא משמע דאיסור נויי סוכה משום בזויי מצוה, ולקמן בפרק כירה (מ"ה א') פרישנא טעמא משום מוקצה ובעלמא (סוכה ט' א') אמרינן דעצי סוכה אסורים [כל שבעה דכתיב חג הסוכת שבעת ימים לי"י, ואיתקש סוכה] לחג מה חג לי"י אף סוכה לי"י, והעיקר בזה מה שמתרץ רבינו הגדול ז"ל דעצי סוכה גופייהו אסירי מדאורייתא, ונויי סוכה כל שבעה אסירי משום בזויי מצוה, וביום האחרון של חג שעבר כבר זמן הסוכה אסורים משום מוקצה, דכיון דאיתקצאי לבין השמשות ומשום בזויי מצוה, איתקצאי לכוליה יומא.
איתמר רב אמר אין מדליקים מנר לנר ושמואל אמר מדליקים מנר לנר. פי' מנר חנוכה לנר חנוכה אחריתי ואסיקנא דפלוגתייהו משום בזויי מצוה ועל ידי קינסא, ולנר חנוכה הוא דפליגי הא במדליק מנר חנוכה לדבר החול אפי' שמואל מודה דאסור משום בזויי מצוה, וכדאמרינן לקמן אליבא דידיה גזרה שלא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין, ומכאן פסק הרב בעל התרומות ז"ל ואחרים עמו ז"ל שאסור להדליק בנר של בית הכנסת שום נר של חול בעוד שדולקים למצותם, ומיהו לצורך חולה מותר לסלק הנר ולהדליק ממנה דמצוה היא וכן לנר שבת, ולאחר גמר התפלה שבא השליח לכבותם מותר להדליק ממנה לדבר של חול.
רב אמר אין מתירין מבגד לבגד. פי' אין נוטלים ציציות מטלית זו להניחם בטלית אחרת, ופירש מורי הרב ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דהיינו כשרוצה בקיומו של טלית ובציציותיה בהא הוה חייש רב, אבל כשאינו רוצה בקיומו להתעטף כלל בראשונה או שאין הציציות ראויות לה כבר, דכולי עלמא שרי ליטלם ואפי' לדברים של חול, דהא קי"ל (מגילה כ"ו ב') דתשמישי מצוה נזרקים, וקשיא לי לשמואל דשרי להתיר מבגד לבגד, דהא סבירא ליה בפרק הקומץ (מנחות מ"א א') דציצית חובת מנא (לן) וכלי קופסא חייבים בציצית, וא"כ למה מתיר ליטול מצוה זו וליתנה בטלית אחרת, ויש לי לומר דאפי' לדידיה מצוה טפי בטלית שהוא רוצה ללבוש, וכיון שכן כשר הדבר ליטלם מכאן וליתנם בטלית אחרת שרוצה ללבוש וליכא משום בזויי מצוה, וכל שכן לדידן דקי"ל דציצית חובת גברא.
כל מילי דמר עביד כרב. פי' כל מילי דמר דהיינו רבה עביד כרב במה שנחלק בו עם שמואל משום דסבירא [ליה] דהילכתא כרב באיסורי, וי"א שאף זה לא נאמר בעלמא אלא במה שנחלקו רב ושמואל במסכת שבת, ולא נהירא, וכבר הארכתי בזה בס"ד.
טעמא דרב משום אכחושי מצוה. פי' כי אף על פי שהשלהבת הראשונה הרי היא בכחה כמו בתחלה כי נר אחד מדליק נרות הרבה שאין להם סוף, מ"מ הרי נראה כמכחיש בהא כשנוטל ממנה שלהבת זה, ועל דרך האמת חסרון עושה בה אלא שאינו ניכר.
איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא. פי' בלא קינסא. למ"ד דטעמא דרב משום בזויי מצוה. התם הוא ע"י קינסא. אבל בהא מצוה ממצוה מדליק וליכא בזויי מצוה ואפי' רב מודה דשרי. למאן דאמר משום אכחושי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור. פי' אסור אליבא דרב, ושמואל נמי בהא הוא דשרי דלית ליה טעמא דאכחושי מצוה, אבל בקינסא מודה שמואל דאסור משום בזויי מצוה, והכין מוכח קושיין דבסמוך דאקשינן לשמואל, וא"ת והא מנא לן דילמא רב אסר משרגא לשרגא ושמואל שרי אפי' ע"י קינסא ותיקשי ליה הא דמעשר שני, י"ל דכל מאי דאפשר למעוטי פלוגתא בין רב ושמואל אית לן למימר הכי מסתמא.
[דף כב עמוד ב] גזירה שלא יכוון משקלותיו. פי' אבל בקינסא ליכא למיחש להמלכה, ועוד דכי נמי ממליך דלא לאדלוקי נר של מצוה מכבה לקינסא זו ולא ישתמש בה כלל.
וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה וכו'. תמיהא לי מילתא וכי לא מצינו ראיה אחרת שאין הקדוש ברוך הוא צריך לאורה אלא זו של מדבר, והלא בכל מקום נהורא עמיה שריה (דניאל ב'), ונ"ל כי לכך פירש ר"ת ז"ל דלאו כלפי גבוה קאמר אלא כלפי אהרן, וכי אהרן כשהיה צריך ליכנס בהיכל לאורה היה צריך, והקשו בתוספות לא ידענא מאי קשיא ליה דהא אמרינן במנחות (פ"ו ב') וכי לאורה אני צריך וכי לאכילה אני צריך אלא אמרתי ויעשה רצוני, ויש לפרש דלעולם כלפי גבוה קאמר וה"פ וכי צריך הקדוש ברוך הוא אורה שיאיר בה לאהרן והלא כל ארבעים שנה [וכו'], וכן מתפרש ההיא דמנחות וכי לאורה אני צריך להאיר לאחרים, או לאכילה אני צריך לזון בה את השמשים המשמשים לפני, ולזה נתכוון ר"ת ז"ל.
מאי עדות אמר רבא זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים. פירושים הרבה האריכו בשמועה זו ואפרשנה בכאן בקוצר, במנחות (צ"ח ב') איפליגו, איכא מאן דאמר דנרות מנורה צפון ודרום היו עומדים, ונר מערבי היינו אמצעי מפני שהוא ערוך ומכוון כלפי קדש הקדשים שהוא במערב ושאר הנרות מצודדין אליו, ואיכא מאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים ונר מערבי היינו אותו נר שני מצד פתח ההיכל כלפי מזרח, כי הראשון מזרחי הוא והשאר הם במערב, ועשו מן השני מערבי שלא להעביר על המצות, וכן פרש"י ז"ל, וראיה לדבריו ממה ששנינו במסכת תמיד (פ"ו מ"א) נכנס להיכל ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים, והא דאמרינן שנותן שמן כמדת חברותיה, פי' כי כשמעלה את הנרות בין הערבים הוא נותן בכל נר ונר חצי לוג שמן שיהא דולק עד הבוקר, כדכתיב בהדיא יערך אותו אהרן מערב עד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג בלילות טבת שהם ארוכות שצריך חצי לוג וכן היו עושים תמיד, וכשיעור הזה היה נותן בנר מערבי גם כן, ושאר הנרות לא היה מספיק שמנם אלא עד הבקר, אבל נר מערבי היה דולק כל הלילה וכל היום עד בין הערבים בדרך נס בשעה שהיו ישראל עושים רצונו של מקום, וזה עדות לכל באי עולם שהשכינה בישראל.
ומיהו כל בין הערבים היה צריך לדשן כל הנרות ואפי' נר מערבי בפתילה חדשה ושמן חדש כשיעור שאמרנו, שכן אמר הכתוב (שמות ל') ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, וכתיב (ויקרא כ"ד) מחוץ לפרוכת העדות [באהל מועד] יערך אותו אהרן מערב עד בקר ואפי' נר מערבי, ועוד שאם אין אתה אומר כן לא הודלק נר מערבי אלא פעם ראשונה, ולא החליפו הפתילה הראשונה כל זמן שהיה הנס של נר מערבי קיים, וזה לא נאמר בשום מקום, והכא נמי קאמר שממנה היה מדליק ובה היה מסיים וכדבעינן לפרושי בסמוך בס"ד.
וברם כי בכל בקר היה צריך להטיב את הנרות כדאיתא בקרא בהדיא (שמות ל') בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות והכי נמי איתא במס' תמיד ובמסכת יומא בכמה דוכתי, ומיהו קושטא דמילתא כי הפרש גדול יש בין הדלקה של בין הערבים להטבה של בקר, והכתוב מוכיח כן, כי כאן נאמר העלאה וכאן נאמר הטבה, וסדר הענין כי בכל בין הערבים היה חייב על כל פנים לדשנם ולהחליף לכולם שמן חדש ופתילה חדשה ואפי' היו דולקים יפה, אבל בבקר לא היה צריך להדליק על כל פנים אלא להטיב ולתקן אותם שכבו ואותם שהיה אורם עמום מכפי מה שהיו צריכים, חוץ מנר מזרחי למאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים שהיה מדשנו בכל בקר ואפי' מצאו דולק ונותן בו שמן כמדת היום, וזה בזמן שהנס בנר השני המערבי, והטעם כי על ידי הנר הראשון המזרחי היה השני מערבי ולכן היה צריך להעלות הראשון בבקר שמא יכבה ביום ונר מערבי נעשה מזרחי, וזו היא ששנינו במסכת תמיד שכתבנו למעלה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי שממנו היה מדליק את המנורה, ומיהו קשה לי דתנן בפרק שלישי ממסכת תמיד (מ"ט) נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים מדשן את השאר, ותרוייהו מתניתין בבקר נינהו כדמוכח התם בהדיא, אבל יש לומר דהא דקתני מניח את אלו במקומם לאו דוקא ומשום נר מערבי נקטיה, כי המזרחי ודאי היה צריך לדשנו בכל בקר כדאיתא באידך מתני', והא דקתני מצאם שכבו מדליקן מן השאר, מיירי בזמן שלא היו ישראל עושים רצונו של מקום שהיה נר מערבי כבה כשאר הנרות, וכמו אחר שמת שמעון הצדיק בבית שני כדאיתא במס' יומא (ל"ט א'), ודקתני שמדליקים מן השאר מיירי כשהיה שם נר דלוק, דאם לא הא אמרינן התם (פ"ו מ"א) שמדליק נר מערבי ממזבח העולה.
נמצינו למדים כי בין הערבים חייב לדשנם כולם ולהדליקם ואפי' נר מערבי, ובבקר מדשן הנר המזרחי לעולם, ושאר הנרות אם צריכים לכך, ואם דולקים יפה לא יגע בהם, ומיהו כל שכבה שום נר ביום מדשנהו ומדליקו לאלתר ונותן בו שמן עד בין הערבים, והיינו דאמרינן במנחות (פ"ח ב') נר שכבה נתדשן שמן נתדשן פתילה.
ואמרינן במסכת יומא (ל"ג א') כי כשבא להדליק את הנרות בין הערבים או להטיבם בבקר אינו מדליקם ביחד, אלא מיטיב החמש תחלה ומפסיק בינתים בקטרת או בהעלאת איברים למזבח כפלוגתא דהתם ואח"כ מיטיב את השתים אם הוצרכו לכך, ובמסכת תמיד לא פירשו בהא מידי, ומסתברא דלא פליגי אהא מדלא רמו להו במסכת יומא, אלא דבמסכת תמיד סתם התנא דבריו.
והא דאמרינן הכא כי ממנה היה מדליק ובה היה מסיים. פרש"י ז"ל שבה היה מסיים ההטבה, לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים, ואוחז בידו הישנה או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה השאר, ע"כ, ולפי פירושו ז"ל לעולם היה נר מערבי דלוק ראשון לדליקת בין הערבים, ומאי דקאמר ובה [היה] מסיים, לאו דוקא אלא אהטבה קאי, כלפי שהיה הוא נמשך מערב ועד ערב והיה מסיים בו ההטבה שהתחיל בבקר בשאר הנרות שלא הטיבו עד בין הערבים, ולא נהירא, חדא דלישנא לא משמע שבו היה מסיים ההטבה, דלא איירי בה, ועוד דלא מצי שקיל הישנה בידו דהא אמרינן בסמוך דלא סגיא דלא שקיל קינסא.
ויותר נראה לומר כמו שפירש ר"י ז"ל בעל התוספות כי בערב היה מדשן חמש נרות בתחלה והיה מדליקם מן הנר המערבי, והיה מדשן המזרחי ואח"כ היה מדשן המערבי ונותן בו שמן חדש ופתילה חדשה ומדליקה מן הנרות האחרות, נמצא שממנה היה מדליק את השאר ובה היה מסיים ההדלקה, וסוגיין בכל דוכתא כמאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים, והיינו דנקטינן שתי נרות מזרחיות באנפי נפשייהו ואידך חמש נרות באנפי נפשייהו.
והא דפרש"י ז"ל כי לעולם היה נותן בנר חצי לוג כשיעור לילי תקופת טבת, ובלילי תקופת תמוז שהלילות קצרות ליכא קפידא אם ידליקו ביום לא משמע הכי במסכת שקלים (פ"ה מ"א), דהתם תנן שהיה אדם ממונה על הפקיעין לעשות פתילות פעמים דקות ופעמים עבות כדי שידליק לעולם כשיעור הלילה ותו לא.
והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא למישקל ואדלוקי. פי' על ידי קינסא, והיינו דאמרינן וקשיא לרב אפי' למאן דאמר דאסר משום בזויי מצוה על ידי קינסא דהכא על ידי קינסא הוא, וכל שכן דקשיא ליה [למאן דפריש טעמא משום אכחושי מצוה, וא"ת ומאי קושיא למאן] דפריש טעמיה משום בזויי מצוה, דאע"ג דנרות קביעי דילמא נוטל הפתילה בידו ומדליק בה לחברתה, ואמאי איצטריכינן לאוקומה בפתילות ארוכות, וי"ל דהא ודאי דכולי עלמא אסור והויא בזויי מצוה טובא טפי מקינסא, וש"מ דאפי' לשמואל דשרי קינסא אסור למשקל פתילה גופה דמצוה מדוכתה לאדלוקי ביה נר חנוכה אחרינא אבל משקל הנר והפתילה ביחד שרי, מדאמרינן הכא והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא וכו', הא אילו לא קביעי הוה עבדינן הכי ולא עבדינן בקינסא, וכ"ש למאי דקינסא שרי.
סוף סוף למאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא. פי' אליבא דרב דאסר קשיא, ולא אסקינן ליה בתיובתא משום דהא דרבא מימרא, אי נמי משום דדילמא שאני בית המקדש דלא אפשר לאדלוקי אלא מיניה וביה דהכי הוה גמירי לה.
מאי הוי עלה. פי' אליבא דהילכתא כמאן קי"ל כרב או שמואל, דאע"ג דהילכתא כרב באיסורי (בכורות מ"ט ב'), הא חזינן הכא דרבה הוה עבד עובדא כשמואל, ובעיין על ידי קינסא דאילו טעמא דאכחושי מצוה הא אידחי ליה מההיא דמקדש וסליק בקשיא.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי הדלקה עושה מצוה מדליקים מנר לנר וכו'. יפה פרש"י ז"ל דודאי איכא מצוה בהדלקה אלא בעינן למימר דנחזי אי עיקר מצוה בהדלקה אי עיקר מצוה בהנחה, ואי הדלקה עיקר מצוה מדליקים מנר לנר ואפי' בקינסא דהא לצורך הדלקה דמצוה הוא וליכא בזויי מצוה קמייתא, ואי הנחה עיקר מצוה אין מדליקים מנר לנר דהויא צורך הדלקה זו כעין דבר של חול, וא"ת מ"מ הרי הוא [אינו] מבזה כלום בהנחה הראשונה אלא שמדליק מן הנר שלה ומאי בזויי מצוה איכא, וי"ל דכבוד הנחה בנרו דלוק הוא תלוי, תדע דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה נמי אסור להשתמש לאורה, ואי לא תיפשוט מהתם דאין הנחה עושה מצוה, אלא ודאי כשמדליק ממעט כבוד הנר המונח ההוא.
ת"ש דאמר רבא היה תפוס נר חנוכה וכו' ודחינן התם הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה. פי' לא מקיימא מצות הדלקה אלא במקומה שהיא מוכחת שהודלקה למצוה, וכל שלא עשה כן לא עשה כלום וצריך לכבותה ולהדליקה במקומה, ויש שפירשו דהתם אינו אלא משום היכירא שלא יאמרו לצרכיה נקטיה, ואין צריך לכבותה ודיו שיניחנה במקומה כמות שהיא, ולא מחוור.
ת"ש דאמר רבא הדליקה בפנים והניחה בחוץ לא עשה כלום וכו' התם נמי הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה. פי' דאע"ג דהנחה עיקר מצוה בעינן דתהוי (הכש') הדלקה שלה מוכחת שהיא לצורך ההנחה.
ת"ש דאמר רבי יהושע בן לוי עששית. פי' של נר חנוכה שהיא דולקת והולכת כל היום כולו למוצאי שבת מכבה ומדליקה. פי' דאע"ג דמאתמול הודלקה לשם מצוה צריך לחזור ולהדליקה דכל לילה ולילה בעיא הדלקה באנפי נפשה.
[דף כג עמוד א] ואי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מבעי ליה. פי' ומדליקה מתחלה סמוך למקומה כדי שתהא הנחה חשובה בנר דולק, ויש גורסים מכבה ומניחה וחוזר ומדליקה, דלבתר הנחה בעי לאדלוקה כדי שתהא ההדלקה מוכחת לצורכה, וכן גירסת התוספות.
ועוד מדקא מברכינן להדליק נר של חנוכה ש"מ הדלקה עושה מצוה. פי' דלעולם נושא הברכה על עיקר מצוה. וכיון דאסיקנא דהדלקה עושה מצוה נפקא לן מינה דמדליקים מנר לנר ואפי' ע"י קינסא, דהא בהא תלי לה רב הונא בריה דרב יהושע, ומעתה לא דחקינן לאוקמי נרות מקדש בפתילות ארוכות, דדרך דחיא משנינן לעיל הכין, אבל השתא מוקמינן שמדליקם על ידי קינסא.
אשה ודאי מדליקה. פירוש אפילו להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, ואין הדין כן במקרא מגילה, כי אף על פי שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאחרים כדכתיבנא התם בס"ד.
שאף הן היו באותו הנס. פרש"י ז"ל דעל ידי אשה נעשה הנס, וליתא דא"כ לא הוה ליה למימר האי לישנא דמשמע שהן טפלות, אלא כך פירושו שאף הן היו באותו הנס כי עליהן גם כן היתה הגזרה, וכן מוכח בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) שאמרו שאף הם היו בספק.
כל שמנין יפין לדיו. אין מכאן ראיה שהדיו אינו של עפצים כמו שאומר ר"ת ז"ל, כי הרבה יש מלאכות בדיו של עפצים ואולי היו הם רגילים לתת בו שמן.
לגבל או לעשן. פי' דאע"ג דאמרינן לעיל בפרק קמא (י"ח א') דדיו לאו בר גיבול הוא, פעמים שמגבלים אותו, אי נמי דלנתינת יין מים ושמן שבו קרי גיבול מפני שזה גיבולו.
הרואה נר חנוכה צריך לברך. יפה פרש"י ז"ל בשם רבותיו שלא הוזקקה זו אלא למי שלא בירך עדיין, אבל דעתו להדליק הוא עצמו בתוך ביתו ורואה נר אחר, יש אומרים שמברך על הראייה וחוזר ומברך בשעה שמדליק, ויש אומרים דכיון שדעתו להדליק בביתו אינו צריך עכשו לברך על ראייתו, ואין בזה משום אין מעבירין על המצות כיון דעל ידי הדלקה עדיף טפי, ונהגו להדליק בבתי כנסיות כדי לעשות פרסומי ניסא במקום הרבים.
נס כל יומא ויומא איתא. וצריך לברך עליו. אבל זמן כולהון כחד יומא נינהו. פירוש שכולם כמו מצוה אחת.
מאי מברך וכו'. ונהגו לברך שלשתם קודם הדלקה משום דבכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פסחים ז' ב'), וכמו שמברך שלשתן קודם מקרא מגילה, ויש אומרים כי הראשונה שהיא ברכת המצוה צריך לברך תחלה, אבל השתים האחרות אומרם אחר שהתחיל להדליק שיהא רואה נסו ויברך עליו כעין הרואה נר חנוכה, ואין לשנות בזה המנהג.
רב נחמן אמר משאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. פי' ולא ניחא ליה לאנסובה על לאו דלא תסור כדאמרינן במסכת ברכות (י"ט ב') כולהו אלאו דלא תסור אסמכינהו רבנן, משום דשאני מצוה זו שאין לה שום עיקר מן התורה.
אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברוכי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם. והא כתיבנא בפרק קמא (י"ג א') דאביי נמי מודה בהא דרוב עמי הארץ מעשרים הם, והא דנקט אידך טעמא משום דבעי למימר דבכל דוכתא נמי דאיכא ספיקא ברכה דרבנן כגון שנסתפק אם ברך ברכת הנהנין או ברכת המצות שהם דרבנן, אינו חוזר ומברך על הספק דשב ואל תעשה עדיף מספק שיברך לבטלה ויעבר על לאו דלא תשא, ואפי' בההיא דרבנן היא כדפירש ר"ת ז"ל, מ"מ איסורא דשב ואל תעשה עדיף מאיסורא דקום עשה.
ורבא דנקט טעמא דרוב עם הארץ מעשרים הם משמע משום דלית ליה טעמא דאביי וסבירא ליה דבעלמא אפילו על ספק ברכה של דבריהם בעו ברוכי, וכן כתבו מקצת רבותינו ז"ל ופסקו כן הלכה משום דאביי ורבא הלכה כרבא, אבל דעת גאונים ז"ל קצתם וקצת רבותינו אינו כן שלא יכניס ראשו ועצמו לספק ברכה לבטלה, אבל כשהספק אינו מחמת המברך אלא מפני שהתקנה על ספק, דין הוא לתקן בו ברכה ודומיא דיום טוב שני של דבריהם, אלא דשאני דמאי שאינו ספק גמור ורוב עמי הארץ מעשרים הם.
וכן הלכה שכל שנסתפק בעשיית המצוה חוזר ועושה אותה על הספק, אבל אם נסתפק בברכה שלה או בברכת הנהנים שלפני אכילה אינו אומרה על הספק, אבל אם נסתפק בקדוש היום או בברכת המזון או בברכה אחת מעין שלש חוזר ומברך כיון דהויא דאורייתא, וכדאמרינן התם (ברכות כ"א א') ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב אינו חוזר ואומרו מ"ט ק"ש דאורייתא אמת ויציב דרבנן, וכן הלכה לדעת הגאונים ז"ל והוא הנכון, ומיהו תמהני בברכת הנהנין לפניו היאך חוזר ואוכל בלא ברכה מפני ספק, והרי מכניס עצמו בקום עשה לאכול במה שהוא כנהנה מקדשי קדשים כדאיתא בפרק כיצד מברכים (ברכות ל"ה א') והיה ראוי שיחזור יברך על הספק או שלא יאכל יותר.
הא דאמר רב הונא חצר שיש לה שתי פתחים צריכה שתי נרות. כתב הרב בעל התרומות ז"ל דהני מילי לדידהו דמדלקי מבחוץ, אבל לדידן דמדלקינן מבפנים ליכא שום חשד ודי שידליק בפתח אחד דהא ידעי בני הבית דשני הפתחים של אדם אחד הם, עד כאן, ואנן דמדלקינן סמוך לפתח דנראה לעוברים דיננו כדין התלמוד, וכיון דמשום חשדא דבני מתא הוא היכא דידענא מילתא שעיקר תשמישו בפתח האחד די לו שידליק שם וכן נהגו, וחצר גדולה שדרים בה בעלי בתים הרבה כל אחד בחדרו או בעלייתו, היה נראה כי די לכל בני החצר שידליקו נר אחד חנוכה בפתח החצר כדי לעשות היכרא לרשות הרבים וישתתפו כולם בו, אבל יש אומרים דכיון דאמרינן מצות חנוכה נר איש וביתו, מדליק כל אחד מהם בביתו ואינם צריכים להדלקה בחוץ כלום, דהוה ליה כמי שדר בעליה שאינה יוצאה לחוץ שמניחה שם, וחשדא ליכא דהא ידעי בני מתא דכל חד וחד דייר לנפשיה ומדליק לנפשיה, וכן נהגו בכל הארצות האלו.
[דף כג עמוד ב] כפה עליהם כלי עולה לכמה בני אדם. פי' נקט האי לישנא לפי דרך המהדרים, ומדלא אשכח תקנתא אלא בכפיית הכלי או בשתי פיות, שמעינן דלא סגי לה בהרחקת פתלות כסברת הרב בעל העיטור ז"ל.
נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. פי' ואם אין לו שמן לשתיהם מדליק של ביתו, ואין צריך לומר כשבא להדליקם שתיהן מקדים להדליק נר ביתו ולא עוד אלא דהא הוי היכירא טפי ופרסומי ניסא, וכן בערב שבת מדליק של ביתו תחלה מן הטעם הזה, ואין לחוש ולומר כי לאחר שהדליק נר שבת אסור לו לעשות מלאכה ולהדליק נר, דהא בורכא כדמוכח לקמן בפרקין (ל"ה ב'), וסברא נמי הוא שאין קדושת שבת חלה בהדלקת הנר, אלא בקדושת היום עצמו בספק בין השמשות, או בשקבלו עליו משהתחילה השקיעה בקידוש או בתפלה וכדמוכח בברכות (כ"ז ב') ובמסכת עירובין (מ' ב').
קידוש היום עדיף דתדיר. וא"ת ולימא ליה קידוש היום עדיף דאוריתא, וי"ל משום דמדאורייתא די לו לקדש על הפת ואפשר ג"כ שיוצא בקידוש של תפלה כמו שיוצאים ביום הכפורים.
ובלבד שלא יקדים. פי' קודם תחלת השקיעה בעוד שהשמש בעולם. ושלא יאחר מאד לאחר השקיעה, ומצותה שידליק מיד לאחר השקיעה ותו לא מידי.
מאי שמן שריפה אמר רבה ויש גורסים אמר רבא שמן תרומה שנטמא ואמאי קרו ליה שמן שריפה הואיל ולשרפה הוא עומד. פי' דלא חזי אלא לשרפה וגם שמצוה עליו לשרפו כדאיתא בסמוך. ובשבת מ"ט לא. פי' מ"ט אסור להדלקת שבת לגבי כהן שהוא מותר בהנאתו. הואיל ומצוה לבערו. משום דכתיב (ויקרא ו') בקדש באש תשרף ואמרינן בפסחים (כ"ד א') כל שפסולו בקדש באש ישרף, ויש אומרים מצוה מדרבנן קאמר. גזירה שמא יטה.
אמר ליה אביי אלא מעתה ביום טוב לישתרי אמר ליה גזירה יום טוב אטו שבת. ולמאן דגריס רבא קשיא ליה דלעיל לית ליה לרבא גזירה לגזירה בפרק קמא (י"א ב'), והכא גזר יום טוב אטו שבת ושבת גופיה גזירה היא, ולאו קושיא היא שאין הגזרות שוות כדכתיבנא לעיל (כ"א א') ושבת ויום טוב כחדא גזירה היא וכדאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ס' ב'), ומיהו קשיא לי דהכא גזרינן יום טוב אטו שבת דחשבינן להו כחדא, והכי נמי בשמעתא קמייתא דביצה (ב' ב'), ואילו לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ד א') מתמהינן דלא גזרינן יום טוב אטו שבת, וי"ל שאין כל הדברים שוים דהכא כיון דגזירה שמא יטה שהוא מלאכה גמורה של תורה חשבינן להו כחדא, וכן בההיא דביצה, ובההיא דלקמן (ס' ב') אבל בפרק כל הכלים גבי טלטולים דרבנן אף על גב דמשום חשש הוצאה אסרום, חומרא יתירא היתה ולא גזרינן בה יום טוב אטו שבת, וכן פירש ר"י ז"ל.
עוד הקשה ה"ר אליעזר לרבינו שמואל ז"ל למה ליה לרבא למינקט הכא טעמא דגזירה יום טוב אטו שבת, תיפוק ליה דרבא גופיה פריש לקמן (כ"ד ב' עיין שם) טעמא משום דאין שורפים קדשים ביום טוב, ותירץ לו רבינו שמואל דהכא רבה גרסינן, ותדע שהרי מקדימו לאביי וזה ודאי נראה עיקר וכן היא בספרים ישנים, ומיהו אכתי קשיא לי דאביי אדאביי, מאי פריך הכא אלא מעתה יום טוב לישתרי דהא איהו אמר לקמן (שם) טעמא דאין שורפים קדשים ביום טוב.
ור"י ז"ל פירש דודאי הא דאמרי אמוראי לקמן שאין שורפין קדשים ביום טוב היינו קדשים ממש מפני שאינו נהנה בביעורם והויא ליה מלאכה שלא לצורך, ולא אתי עשה דידיה ודחי יום טוב מטעמי דאמרינן לקמן (שם), אבל שריפת תרומה ביום טוב מותר הוא מן התורה שהרי הוא נהנה בביעורה וצורך יום טוב הוא, ואפי' למאן דאמר (ביצה י"ט א') נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב ואף על גב דאית להו צורך הדיוט, התם הוא דמשולחן גבוה קא זכו ואמר רחמנא לכם ולא לגבוה, אבל הכא נכסי כהן הן לכל דבר, ומיהו מדרבנן ודאי אסור לשרוף תרומה טמאה ביום טוב כדאמרינן בפסחים (מ"ו א') גבי כיצד מפרישים חלה בטומאה ביום טוב, ואמרינן בביצה (כ"ז ב' עיין שם) מעשה ושאלו לרבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמר לא יזיזם ממקומם, משום דלא חזיא, ורבנן הוא דאסרו מטעמא דפריש הכא רבא וגזירה שמא יטה בשבת, ואפילו להריצה לפני כלבו אסרוה מהאי טעמא כדפרש"י ז"ל התם (שם עיין שם) טעמא דאיסור נתינה לכלב היינו משום שריפה, ושריפה ביום טוב משום שריפה בשבת ובשבת שמא יטה וכולה חדא גזירה היא, וטעם זה דחוק.
ויותר י"ל דסבירא להו השתא דרבנן גזרו בתרומה אטו קדשים, ודוקא בתרומה שאין דרכה בהדלקה כל כך כגון פת ועיסה, אבל בתרומה דאורחה בהדלקה ומינכר הנאתו כגון שמן לא גזרו, ורב חסדא אמר ותניא כותיה דבכל תרומה גזרו אטו קדשים ואפי' בשמן, ולאביי ורבא הא דנקטו לקמן קראי שאין שורפים קדשים ביום טוב אקדשים גופייהו קיימי למיתן טעמא ולאו לשמן שריפה דמתני', דההיא גזירה יום טוב אטו שבת היא.
ורב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישינן. פי' [הכא] לא חיישינן שמא יטה, ולאפוקי הא דתנן (לעיל י"א א' עיין שם) אין פולין ואין קורין לאור הנר שהטעם שמא יטה.
אלא הכא ביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן ומשום שאין שורפים קדשים ביום טוב. פי' וכשבא להדליק ביום טוב בערב לצורך שבת נמצא מדליק קדשים ביום טוב, אבל בשבת דעלמא שמדליקה בחול הרי הוא מותר, וכן ביום טוב דעלמא כשמדליקה מבעוד יום ביום חול, דאיסור שריפת קדשים ביום טוב אינו אלא מטעם דמלאכה דשריפה לא דחיא יום טוב, ועיקר המלאכה בשעת ההדלקה היא וכל שמדליקה בחול מותר להיות הולכת ודולקת בשבת או ביום טוב, וזה פשוט, ותניא כוותיה דרב חסדא והילכתא כוותיה.
[דף כד עמוד א] ואסיקנא שאינו חייב להזכיר של חנוכה בברכת המזון לכתחלה ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. ופשיטא שאם לא אמר אינו חוזר כלל שהרי אינו חייב להזכיר, ואפי' בתפלה דאסיקנא שהוא חייב להזכיר אם לא הזכיר אין מחזירין אותו כלל, וכדאמרינן הכא כגון שני וחמישי דתעניות דכיון דאין בהם קרבן מוסף אין מחזירים אותו, והוא הדין להא, וכן מוכיח בתוספתא (ברכות פ"ג הי"ד), ואין לפקפק בדבר הזה כמו שהיו מפקפקים מקצת בעלי התוספות ז"ל.
הא דאמרינן הכא דר"ח שרי בעשיית מלאכה. קשה לי למאי דאמרינן במסכת מגלה (כ"ב ב') יום שאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחולו של מועד קורים ארבעה, והנכון דהתם לאו דאסיר בעשיית מלאכה אלא שהיו נוהגים כן מימות הראשונים וכדכתיב (שמואל א' כ') אשר נסתרת שם ביום המעשה וכדפרש"י ז"ל התם.
ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה. פי' לאפוקי מוסף שאין בו שמונה עשרה וכמו שנהגו, ושלא כדברי הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ו) שאומר במוסף ר"ח שמונה עשרה.
ואם לא אמר מחזירים אותו. פי' חוץ מערבית דראש חדש כדאיתא בפרק תפלת השחר (ברכות ל' ב'), והכא נקט הני סתמא משום חולו של מועד, ודין (הסוכה) [חזרה] מפורשת בגמרא (ברכות כ"ט ב').
כגון תעניות אומר מעין המאורע בשומע תפלה. פי' שאומר עננו, והמתענה בשבת אומרו אחר התפלה בלא חתימה לדעת הגאונים ז"ל, ולדעת הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) אומרו בלא חתימה בעבודה ואפי' בתפלת מוסף.
ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ומיהו אומרו אחר התפילה בלא חתימה, ואפשר שלדעת הירושלמי אומרו בעבודה בלא חתימה (וכו').
ומדקאמר ואין בהם הזכרה בברכת המזון, שמעינן מינה לההיא דמיירי אפי' בתענית שאין מפסיק בה מבעוד יום ואפי' בהא אומר מעין המאורע ערבית שחרית ומנחה, וכן כתבו הגאונים ז"ל (עי' רש"י ד"ה ערבית) ברייתא פעמים שאדם מתענה ואין אומר עננו ופעמים שאין מתענה ואומר עננו כאן בכניסה כאן ביציאה, אבל הם היו נוהגים שלא לאומרו אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס או כיוצא בו ונמצא שקרן בתפלתו, ובצרפת נוהג שליח צבור לאומרו שחרית, והוקשה להם ז"ל דא"כ אין זה לא כדין התלמוד ולא כמנהג הגאונים, ותירצו דכיון דאי אפשר שלא יהא אחד בצבור שלא יתענה רשאי שליח צבור לאומרו אבל יחיד אין לאומרו אלא במנחה, ואין בכל הדברים האלו טעם כעיקר שאפי' נאנס ולא התענה אין כאן שקר, [דומיא] דתחנונים שהתענו על הגשמים ואמרו כ"ד ברכות ובאו להם מים קודם חצות לא ישלימו (תענית י"ט א'), הילכך העיקר כמנהג ארצותינו שנהגו לאומרו אפי' בערבית כדין התלמוד, ובמסכת תעניות ביררתי הדברים יותר בפירוש ההלכות.
יש גורסים יום טוב [שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת אין צריך להזכיר של יום טוב] שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב. וש"מ שיש נביא במנחה בשבת, ובמסכת מגילה (כ"א א') אמרו שאין מפטירין +א"ה, נראה שחסר כאן ההמשך, והוא שיש גורסים יום הכיפורים שחל להיות כו'. והיא גירסת הר"ז הלוי. ועי' מש"כ רבינו מגילה שם דאין מפטירין חובה, אבל מפטירין רשות.+
[דף כד עמוד ב] +א"ה, כנראה חסר כאן תחלת הדברים (וכן סוה"ד הקודם), ונראה שהם דברי הרמב"ן במלחמות שכתב דמידחייא אף הא דרב גידל מהא דר' יהושע בן לוי עיין שם.+ וליתא ככל הני שמעתתא אלא דעבדינן להו כהא דרבי יהושע בן לוי, וכיוצא בזה בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ח א') ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא [דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, וכן בכתובות (נ"ד ב') אמרו ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל] התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות, ומדחי שמעתתא דלעיל מסברא דתלמודא, ע"כ תורף דברי רבינו ז"ל, וכן מנהגינו בכל הארצות האלו, ובודאי דכיון דלא קאמרינן דלית הילכתא ככל הני שמעתתא מהא דרבי יהושע וכו' ואמרינן אלא כי הא דרבי יהושע, אין לנו לדמותם לגמרי לדרבי יהושע בן לוי, ועוד דמשום ההיא דחנוכה ואידך דרב אחדבוי לא הוה ליה למימר לית הילכתא ככל הני שמעתתא, ולימא לית הילכתא כהני שמעתתא, וכן מוכיח מהא דפרכינן בסמוך מאידך דרבא ולא דחינן לה אלא משום דהתם בשבת נמי לא צריך, הא באידך דהפטרה בשבת צריך, יום הוא שנתחייב בהפטרה ומזכיר בו של ר"ח או של חולו של מועד.
ורבנן הוא דתקון משום סכנה. פי' משום סכנת מזיקים, שהיו בתי כנסיות שלהם בשדות, ואילו בחול לא היו מתאספים שם ערבית, ועוד דבשבת איכא חשש מזיקים טפי כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ב ב'), והאידנא דליתא לההיא סכנה לא בטלה תקנתא ממקומה דכיון דתקון תקון, וכדחזינן בקידוש היום שבבית הכנסת דאע"ג דליכא אורחים אמרינן ליה (עי' פסחים ק"א א'), וביום טוב של פסח שחל להיות בשבת אין שליח צבור אומרו כלל דליכא מזיקים כי ליל שמורים הוא לי"י לילה המשומר ובא מן המזיקים (שם ק"ט ב'), וכן כתבו מקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.
איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. פי' דחד מהני תנאי שרי חלב מהותך ע"י תערובת כדרב ברונא וחד אסר ליה, אלא דלא מסיימי מאן מינייהו אסר ומאן מינייהו שרי, וקשיא לי אמאי לא מסיימי דהא סתם תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי ואיהו הוא דאסר, תירצו בתוספות משום דאיכא למימר לאידך גיסא, דת"ק אסר מכיון דקתני חלב בהדי זפת ושעוה דאפי' על ידי תערובת אסירי כדאיתא לעיל (כ"א א'), ורבנן בתראי אפשר דלא קיימי אלא אדנחום המדי בלחוד ואתו לטפויי עליה באיסור חלב מבושל ואפי' על ידי תערובת, וכיון דאיכא למימר הכי, ואיכא למימר הכי דתנא בתרא על כולהו קאי ולטפויי על כולהו משום הכי לא מסיימי.
ודכולי עלמא חלב מבושל האמור במשנתינו אינו חלב מהותך כדפרש"י ז"ל, (ד"ה הכי), שאין הלשון מוכיח כן, והמבושל הוא העומד קרוש והמהותך הוא שניתך כמים וכדפירש ר"ת ז"ל (עי' לעיל כ"א א' ד"ה אינו), וקשה לי אמאי לא אמרינן דלכולי עלמא אית להו דרב ברונא אמר רב בחלב מהותך על ידי תערובת, והכא חלב מבושל על ידי תערובת איכא בינייהו, וי"ל דסברא הוא דמאן דאסר בחלב מבושל אפי' ע"י תערובת שמן אסר, שאין התערובת שמן הצלול מועיל כלום לחלב המבושל העומד קרוש.
אין מדליקים בשמן שריפה מאי טעמא לפי שאין שורפים קדשים ביום טוב. פי' האי מאי טעמא לאו שאלה הוא אלא דרך פירוש, וכפום מסקנא דלעיל (כ"ד א') דתניא כותיה דר' חסדא ופתיחת דברים היא כלפי מאי דבעי למימר מנא הני מילי, וכאילו אמר הרי אמרנו דטעמא דאין מדליקים בשמן שריפה ביום טוב משום שאין שורפים קדשים ביום טוב, מנא הני מילי, ולאו אשמן שריפה גופיה קיימינן, דהתם מדינא דאורייתא מותר לשרפה ביום טוב דצורך הדיוט הוא וכדכתיבנא לעיל (כ"ג ב'), אלא אעיקר קדשים קיימינן דאמטולתייהו גזרו רבנן בתרומה ואפילו הכי שיילינן מנא הני מילי, דהא שורת [הדין] דאע"פ דבשריפת קדשים ליכא צורך יום טוב דלישתרו כיון דאיכא עשה בשריפתם דאתי עשה ודחי לא תעשה, דהשתא [לא] הוה סבירא לן דיו"ט עשה ולא תעשה הוא.
ומה תלמוד לומר עד בקר ליתן לו בקר שני לשרפתו. פי' בקר יום שני של פסח שהוא חולו של מועד דאורייתא, וקשיא לן למה לו להמתין עד בקר שני ישרפנו למוצאי ראשון, יש מתרצים דאה"נ אלא שקבע לו הכתוב זמן שישרפנו עד בקר שהוא זמן חזירתו כדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך, אבל בירושלמי (בפירקין ה"א) פירשו דאין תחלת זמן שריפת קדשים אלא ביום דומיא דהקרבתם דכתיב (ויקרא ז') ביום צוותו, אבל לאחר שהתחיל ביום נשרפים והולכים בלילה, ומדמו ליה התם למילה.
אביי אמר אמר קרא עולת וכו'. פי' לאביי לא ניחא ליה דרשא דלעיל דההוא קרא לדידיה [אינו] אלא לקבוע זמן לשריפתו או ללמד על התחלת שריפה וכדפרישית.
ומייתי לה מהכא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. ופירוש ולא עולת חול בשבת פרש"י ז"ל איברים ופדרים שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלים אותן משחשכה, ואינו נכון דהא אפי' בחול אין מעלים אותם, אלא הנכון כמו שפירשנו (לעיל כ' א' עיין שם) שאע"פ שהעלו אותם מבעוד יום אלא שלא משלה בהם האור אין עושים להם מערכה בפני עצמה בשבת, ודכוותה ולא עולת חול ביום טוב, וגמרינן מינה דכיון שאין מקריבין עולת חול ביום טוב בהכשרה, כ"ש שאין שורפים קדשים ביום טוב פסולים, וקשיא לי יום טוב מאן דכר שמיה בהאי קרא, דהא כוליה מצטריך ללמד על שאין עולת חול בשבת ולא עולת יום טוב בשבת, י"ל דכוליה קרא יתירא הוא דמסתייה דליכתוב על עולת התמיד יעשה ונסכה, ואייתר עולת שבת למעט עולת חול ויו"ט בשבת, ואייתר בשבתו למעט עולת חול ביום טוב, ואביי סבירא ליה כרבי עקיבא בפרק אלו קשרים (לקמן קי"ד א'), דדריש מהאי בשבתו דחלבי שבת קריבין ביום טוב, דסבירא ליה נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב ואיצטריך קרא לחלבי שבת, ודלא כרבי ישמעאל דס"ל דנדרים ונדבות קרבין בי"ט ואיצטריך בשבתו למשרי חלבי שבת ביוה"כ, הילכך לרבי עקיבא שפיר דרשינן דעולת שבת ביום טוב ולא עולת חול ביום טוב, ומאן דלא דריש הכי מהני אמוראי דריש קרא כרבי ישמעאל, וכן פירשו בתוספות.
רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם. פי' דהוא לבדו מיותר לדרשא, וליכא למימר דהוא מיעוט אחר מיעוט לרבות, דא"כ לישתוק קרא, הילכך למעוטי דרשינן להו.
הוא ולא מכשירין. פי' כשאי אפשר לעשותם מערב יום טוב.
לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר. כך הגירסא ברוב הספרים וכן גרס רש"י ז"ל, ופי' הוא ז"ל דדרשינן הכי ומה צרעת שהיא דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה, שבת שנדחה מפני העבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה, וליתא דהא בדוכתה (לקמן קל"ב ב') דחי לה רבא דהתם לאו משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא לא חזי, ומהאי טעמא נמי אין מילה דוחה שבת בק"ו וכדאיתא התם, ויש שאין גורסים דאתיא בק"ו, ור"ח ז"ל גריס ואתיא בק"ו, כלומר ושריפת קדשים אתיא בק"ו ממילה דלא תידחי שבת, דהא מילה חמירא טפי שנכרתו עליה י"ג בריתות, וגם לפירוש זה יש להלום מאי דגרסינן דאתיא בק"ו, ובתוספות פירשו דהכי דרשינן ק"ו ומה נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהם י"ג בריתות קרבין ביום טוב, מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות לא כ"ש, ואידך אמוראי דלא עבדי האי [ק"ו] סבירא להו דנדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, א"נ דשאני התם כדי שלא תהא כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה (ביצה כ' ב').
רב [אשי] אמר יום טוב עשה ול"ת הוא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. פי' דאין עשה דוחה עשה (ול"ת) דמאי אולמיה האי מהאי, וכ"ש דלא דחי כשיש עמו ל"ת, ומיהו קשה לי דהכא משמע דרבא לית ליה דיו"ט עשה ול"ת הוא, ואילו בפ"ק דביצה (ח' ב') משמע דאית ליה, דגבי כיסוי דם כוי אתי למימר דכוי אין מכסים דמו משום דספק הוא, הא ודאי מכסים דמו, דבהדי דכתיש עפרא מכסי ליה ואתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט, ופריק רבא אלא אפר כירה מוכן הוא לודאי ואינו מוכן לספק, וי"ל דמאי דפריק רבא התם לאו משום קושיין דיו"ט עשה ולא תעשה הוא, אלא משום דס"ל דלמאי דדריש הכא אפי' מילה לא דחיא יום טוב וכל שכן כיסוי הדם, ומיהו אכתי תיקשי לן מ"מ מנא ליה לרבא דלבדו אתא למעוטי מילה החמורה בתורה דאתיא [בק"ו], דילמא לא אתא למעוטי [אלא] עשה דעלמא כגון כסוי הדם או שריפת קדשים, דלא לידחי יום טוב, אבל מילה החמורה דחיא יום טוב, לכך הנכון לפרש דרבא סבירא ליה דיו"ט עשה ול"ת כסברא דהתם, דכי אצטריך לבדו למעוטי מילה שהיא חמורה ועלה איתמר הא דרבא דהכא, אלא תלמודא אייתי לה לפרושי בעיין דהכא, דכיון דמילה לא דחיא יום טוב לא כל שכן דלא דחיא שרפת קדשים, ובתר הכי אייתי מימרא דרב אשי ומינה מסתברא לן טעמא דרבא אגב אורחין.
[דף כה עמוד א] ביום טוב הוא דאסיר. פי' להדליק שמן שריפה דגזור רבנן אטו קדשים. הא בחול שפיר דמי. כלומר דשרי לכהן ליהנות בשרפתה. מ"ט. וא"ת אדרבה מנא לן דמיתסר בהנאה מפני טומאתו כיון דממונו של כהן הוא, י"ל משום דאיקרי קדש דמהתם שמעינן דאיכא עשה בשריפתו, וא"כ נימא שיהא כקדש לאיסור הנאה, אי נמי דסמכינן על ק"ו דמעשר דעבדינן לקמן, ואורחא דתלמודא הוא בהכי.
אמר רבא כשם שאתה מצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך אתה מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. פי' מן התורה דאדינא דאורייתא קיימינן וכדאמרינן אמרה תורה בשעת ביעורה תהנה ממנה, וכבר פרשתי (לעיל כ"ג ב') דמצות שריפתו מדכתיב בקדש באש ישרף ודרשינן בפסחים (כ"ד א') כל שפסולה בקדש באש ישרף, וכן בירושלמי.
היכן אמרה תורה. [קא בעי] טעמא מהיכן נפקא ליה לרבא שהתירה תורה כך.
איבעית אימא וכו' אי הכי גבי תרומה נמי. פי' דהא איכא למימר דממנו לא אתא לדרשא אלא אורחיה דקרא הוא, כיון דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה [הוא כתב בהו רחמנא] בכל חד ממנו. ופרקינן הא כתיב ממנו ועל כרחין לדרשא אתא.
ומה ראית. פי' למעבד ק"ו להחמיר [בקודש] ולדרוש ייתורא דממנו להקל בתרומה, ואדלקמן סמכינן דסבירא לן דתרומה עדיפא שכן מחפ"ז, ואורחא דתלמודא הוא שמקשה סתם ואח"כ מפרש.
שכן פנ"ק עכ"ס. וכדפרש"י ז"ל, וא"ת ואמאי לא חשיב מחוסר כפורים שמותר בתרומה ואסור בקדשים, י"ל דההוא לא כתיב בהדיא ומכח פנ"ק עכ"ס הוא דמייתי לה כדאיתא בפרק הערל (יבמות ע"ד).
אדרבה תרומה לא ממעטינן שכן מחפ"ז מיתה חומש ופדיון ואסור לזרים. פרש"י ז"ל מיתה לאוכלה בטומאת הגוף, ולא נהירא דהא בקדשים חמיר טפי דאיכא כרת דחמיר כדאיתא בסמוך ובכל דוכתא, לכך פירש ר"י ז"ל מיתה לזר האוכלה מה שאין כן בקדשים דאשכחן בהו היתירא לזרים, ואף על גב דהא קאמר ואסורה לזרים היינו משום דבקדשים אפי' איסורא ליכא.
חומש. פי' לאחר זריקת דמים שהותר לכהנים אין בה תשלומי חומש מה שאין כן בתרומה וכדפרש"י ז"ל.
[דף כה עמוד ב] הנך נפישין. קשיא לי דקארי לה מאי קארי לה, י"ל דקסבר דפנ"ק עכ"ס לאו רבותא הוא מה שיש בקדשים לגבי תרומה, דפיגול ונותר וקרבן לא שייכי בתרומה, והני דאיכא בתרומה הוי רבותא טפי, ופרקינן דאפי' [הכי] הנך נפישן.
והיינו דאמרינן איבעית אימא קדש חמור שכן כרת. פי' איבעית אימא דנפישותא דהני לא רבותא היא, ומיהו כיון דאיסור אכילה בטומאה איתיה הכא והכא ובקדש איכא כרת ובתרומה ליכא אלא מיתה, היא הנותנת דקדש חמור.
תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא. פי' דרחמנא אמר ראשית דגנך תתן לו למעוטי שלא יפריש מן הטמא על הטהור, דדרשינן (פסחים ל"ג א') תתן לו דבר הראוי לאכילתו ולא דבר שאינו ראוי אלא לאורו, מכלל דתרומה טמאה בת אורו היא, ואיכא דקשיא ליה אדרבה נדרוש הכי תתן לו אפי' לכל צרכיו ואפי' להסיק תחת תבשילו, וכדדרשינן בעלמא (ביצה כ"ח ב') לכם לכל צרכיכם ודרשינן לעיל לך תהא להסיקה תחת תבשילך, נדרוש הכי לאפוקי תרומה טמאה דאפי' להסיקה לא חזיא, וי"ל דא"כ לא ליכתוב רחמנא תתן לו, דכיון דכתיב תתן מידי דבת הנאה בעינן דהוי בר נתינה ולמה כתב תתן לו, אלא ודאי למדרש תרי תתן לו, דבר הראוי לכל צרכיו בין לאכילה בין להסקה פרט לתרומה טמאה שאינה ראויה לכל צרכיו אלא להסקה בלבד, ושמעינן מינה מדאצטריך למעוטה דשריא בהנאה בשעת ביעורה, תוספות, ובמסכת פסחים פרק כל שעה כתבתי יותר.
ולא בעטרן מ"ט [אמר רבא] מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא. אבל בנפט ליכא למימר הכי דאע"ג דנפט מאיס, כדאמרינן לקמן בפרק כירה (מ"ו א') גבי שרגא דנפטא דאסור לטלטולה משום שריחו רע, אפ"ה אין ריחו רע כל כך כעטרן עד שיניחנו ויצא, כן פירש ר"י ז"ל.
בסדינין המצוייצין. פי' מצוייצין לגמרי בלבן ותכלת.
והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן. יש שפירשו שלא היה בהן ציציות כלל ואפי' של לבן מטעמא דמפרש בסמוך, ויש שפירשו שלא היה בהן תכלת אבל חוטי לבן היו בהם.
אמר להם בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרים וב"ה מחייבים והלכה כדברי ב"ה. פרש"י ז"ל סדין של פשתן בציצית גמורה שיש בה תכלת, ואיברא דציצית נקרא הלבן לבדו כדכתיב ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף, וגם התכלת והלבן נקראו ציצית וכדכתיב והיה לכם לציצית, והא דקתני ב"ש פוטרים פרש"י ז"ל שפוטרים מן הציצית משום דלא דרשי סמוכין והוה ליה כלאים, והא דלא קתני אוסרים משום דכלי קופסא חייבין בציצית ולא שייך בהו איסורא כיון שאינו לובשן, וב"ה מחייבין דדרשי סמוכים ולפיכך מחייבים אפילו בתכלת.
והקשו התוספות היכי קאמר דלא דרשי סמוכים דהא במשנה תורה דכולי עלמא דרשי סמוכים (יבמות ד' א'), ותדע דבסדר [רב] עמרם פוסק בששה דברים הלכה כב"ש וזו אחת מהן, והיאך אפשר לפסוק הלכה כמאן דלא דריש סמוכים, גם מה שכתב רש"י ז"ל דכלי קופסא חייבין בציצית, הא ליתא דהא קי"ל דפטורים, וכן פסק בה"ג מדקא מברכינן להתעטף בציצית, ועוד הקשו כי רש"י ז"ל פירש בתשובה דב"ש מתכלת הוא דפטרי אבל מלבן דלית ביה כלאים מחייבי, ולישנא דפוטרים לא משמע הכי.
ופירש ר"ת ז"ל דב"ש פוטרים מדרבנן מטעמא דמפרש לקמן בכסות לילה, ופוטרים אפי' מחוטי לבן דכיון דליתיה בתכלת ליתיה בלבן דכי אמרינן (מנחות ל"ח א') שהתכלת אינה מעכבת את הלבן היינו היכא דחזיא לתכלת, ותלמידיו של רבי יהודה בר אלעאי סברי כב"ש דאע"ג דאמרינן בעלמא (ברכות ל"ו ב') ב"ש במקום ב"ה אינה הלכה, [הכא] הילכתא כוותייהו גזירה משום כסות לילה, והא דאמרינן במנחות (מ' א') בתשלום ברייתא זו א"ר אליעזר והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין אמר רבי למה אסרוה מפני שאינן בקיאין, ופריש שמא יקרע סדינו או גזרה משום כסות לילה, פירש ר"ת ז"ל דרבי אליעזר אדב"ש הוא דפליג תימהא הוא דאיכא בירושלים הא איסורא ליכא, אמר רבי למה אסרוה בירושלים לפי שאינם בקיאים או שמא יקרע או משום כסות לילה וכב"ש כך פירש ר"ת ז"ל.
ולא נהירא למימר דסוגיא דהתם דאמרינן לפי שאינן בקיאין, כב"ש, וכי אמרינן הכא ואינהו סבור משום כסות לילה לא משמע לישנא דכב"ש אמרינן, דא"כ לא הוה ליה למנקט האי לישנא, והנכון כפי שיטה זו דב"ש פוטרים, או משום דלא דרשי סמוכים כדפירש רש"י ז"ל דלא הוה ליה מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן וכדאמרינן בפ"ק דיבמות (ד' ב'), אי נמי דדרשי סמוכים לאיסורא לא תלבש שעטנז אפי' במקום גדילים ואף על פי ששקולה מצות ציצית ככל התורה (מנחות מ"ג ב'), אי נמי דנפקא להו כדפריש בירושלמי טעמא מדכתיב כסותך, והא דנקט פוטרין משום דבעי למימר מחייבין בכחן דב"ה, אי נמי משום דפוטרים אפי' מלבן וכדפירש ר"ת ז"ל, דאע"ג דתכלת אינה מעכבת את הלבן [הני מילי] היכא דחזיא לתכלת, אבל בטלית דליתא בתכלת מדאורייתא בלבן נמי ליתא, וב"ה מחייבין ואפי' בתכלת משום דדרשי סמוכים להתירא והלכה כדבריהם.
ומהדרינן ואינהו סבור גזרה משום כסות לילה. הנכון כדפירש רש"י ז"ל דאע"ג דהילכתא כב"ה מדינא דאורייתא, אח"כ עמדו חכמים וגזרו בהם משום כסות לילה דהוה ליה כלאים שלא במקום מצוה, והא דאמרינן במנחות (מ' א') א"ר אליעזר והלא כל המטיל תכלת וכו', על דב"ה קאי ולמפלג על ת"ק דברייתא, היאך אפשר דב"ה מחייבין בתכלת והלכה כדבריהם, והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אלמא אסרי ליה, אמר רבי למה אסרוה בירושלים לפי שאינם בקיאים, כלומר דאע"פ דשרי מדינא כב"ה אסרוה מפני אותן שאינם בקיאים, ופרישנא שאין בקיאין ואתו למלבשה בלילה וכדאסקינן הכא גזירה משום כסות לילה, וכן הלכה כמסקנא דהכא וכמסקנא דהתם ומנהג אנשי ירושלים דסדין בציצית אסורה מדרבנן גזירה משום כסות לילה.
ולענין מה שכתב רש"י ז"ל שלא פטרו סדין של פשתן אלא מתכלת שהוא כלאים בסדין אבל עושים לו חוטי לבן, כן כתב גם ריא"ף ז"ל, ולדבריהם תלמידיו של רבי יהודה חוטי לבן היו בסדיניהם ולפי שעיקר המצוה הוא תכלת והתכלת הוא מצוי אצלם היו מחבין כנפי כסותם, והא דקאמר ליה (מנחות מ"א א') מלאכא לרב קטינא סדינא בקיטא וסרבלא בסיתוא למפטר נפשיה מציצית, לפי פירוש זה היינו למפטר נפשיה מציצית גמורה דהיינו לבן ותכלת שנקראו ציצית כדכתיבנא לעיל, ומפני שלא היה בסדינו אלא לבן היה אומר כן.
אבל ר"ת ורוב הגאונים ז"ל הסכימו דכיון דסדין אסור בתכלת אפי' בלבן נמי גזרו חכמים כדי שלא יבא להנות מתכלת, וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדפרש"י ז"ל הכא וכדאיתא ביבמות (צ' ב') ולהאי שיטתם אתיא שפיר עובדא דרב קטינא, ואתיא ניחא טפי מעשה דהכא שהיו מחבין כנפי כסותם, שלא היו בו שום ציצית, ומיהו מעשה ירושלים מוכיח יותר כפירוש רש"י ז"ל, שלא היו מתמיהים אלא על התכלת ועליו אמרינן התם למה אסרוה, ופריש משום כסות לילה, וש"מ שלא היו תמהים ולא אסרי אלא על התכלת אבל לא חוטי לבן, ורבים וגדולים נחלקו בדבר זה כמו שכתוב בחבוריהם בארוכה בהלכות ציצית.
וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר ושלא לברך על סדין מצוייצת ושלא לצאת בו לרשות הרבים בשבת ולא אפי' לכרמלית דדילמא אינה מצוייצת כהלכתה והויא ליה משאוי, ואף על גב דבשילהי פרק הקומץ (מנחות ל"ז ב') אייתי עובדא דמר בר רב אשי דאפסיקא ליה קרנא דגלימא ולא אמר ליה ולא מידי משום דהויא כרמלית, התם למאן דאפסיק ליה בכרמלית שלא יהא פושט סדינו ומשום דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תסור כדאיתא התם, אבל לכתחלה אסור לצאת לכרמלית בטלית שאינה מצוייצת כהילכתה.
והא דאמרינן הכא גזירה משום כסות לילה. פרש"י ז"ל וכן בתוספות כסות המיוחד ללילות וכסות לילה לא מחייב בציצית, ופשוטו שהלשון מוכיח כפירוש זה, ונראה מכאן דכסות המיוחד ללילה פטורה מן הציצית ואפי' ביום, אבל כסות יום חייב בציצית אפי' בלילה, וכן מפורש בירושלמי בפ"ק דקידושין (עיין שם ה"ז), ולכן כתבו מקצת רבותינו [בעלי] התוספות ז"ל דכסות המיוחד ליום אי לביש ליה בליליא מברך עליו, וכן העיד ר' יעקב מקינון ז"ל על ריב"א ז"ל כי כשהיה משכים ללמוד תורה קודם עמוד השחר היה מברך על טליתו מההיא דירושלמי, אבל לא נראה כן דעת הגאונים ז"ל אלא דכסות יום פטור בלילה דלילה לאו זמן ציצית כלל, דאי לא היכי חשיב ציצית מצות עשה שהזמן גרמא כיון דכסות יום חייב, ואף על גב דכסות לילה פטור כיון דכסות המיוחד [ל]לילה הוא דפטור היכי פטר הכא משום כסות לילה ואמאי. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל... דפטור א"כ אין היום גורם החיוב שהרי כסות יום אפילו בלילה חייב, ועוד דכיון דכסות המיוחד ליום לעולם חייב היכי פטר כו'.+ ורבינו שמשון ז"ל היה מסופק בדבר ולא היה לובש בלילה טלית מצוייצת מפני ספק הברכה, ובלילי יום הכפורים שהיו העולם רגילים להתעטף בטליתות היה שואל טלית מחבירו שלא היה מצוה לברך עליו, וכן ראוי לעשות, ולמדנו מדברי רבינו ז"ל כי המתעטף בטליתו של חבירו ואפי' מדעתו אינו מברך עליו אלא א"כ נותנו לו במתנה על מנת להחזיר.
[דף כו עמוד א] חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו. פי' ועוד שאפילו יתן בו תערובת שלא יהא עף אסור שמא יסתפק ממנו והוה ליה מכבה.
וכן היה רשב"א אומר צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. פי' וכן היה נותן טעם אחר לאיסור הדלקה מפני שהוא יוצא מן העץ, דאנן בעינן יוצא מן הפרי.
רבי שמעון שזורי אומר מדליקים בשמן פקועות ובנפט. וא"ת והיינו ת"ק דאיהו נמי שרי נפט כדאיתא לעיל, וכן שמן פקועות שהרי התירוהו במשנה, ואין לנו אלא [מה] שאמרו חז"ל שלא להדליק, וי"ל משום דת"ק שרי שמן צנונות ואידך דמתני', אמר רבי שמעון שזורי מדליקין בשמן פקועות ובנפט בלבד.
סומכוס היינו ת"ק. פי' דהא ת"ק לא שרי מן היוצא מן הבשר אלא שמן דגים, דחלב מיסר אסר לה כיון שכבר אמרו חכמים שאין מדליקים בו, וכדמוכח לישניה דקאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים.
ופרקינן איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב. דשרי קרבי דגים וחלב מהותך על ידי תערובת.
ולא מסיימי. פרש"י ז"ל בזה אינו נכון כי לפי דבריו חד מהני תנאי לית להו דרב ברונא לגמרי, גם מה שאומר ז"ל דשמן דגים וקרבי דגים שנימוחו חדא מילתא היא ליתא דמאי שנא דקרי ליה רב האי לישנא, לימא שמן דגים כלישנא דמתני', ועוד דכולהו תנאי שרו בשמן דגים בלי שום תערובת, והנכון דהני תנאי כיון דנקטו שמן דגים משמע דקא ממעטי ליה [לקרבי דגים] לגמרי ואפי' ע"י תערובת ודלא כרב, וחד לא ממעט ליה אלא בעיניה והיינו כרב, אבל לא מסיימי מאן שרי ליה על ידי תערובת ומאן אסר ליה, ומיהו קשיא לי אמאי לא מסיימי דסומכוס הוא דאסר, חדא דתנא בתרא לטפויי אתא, ועוד דלישנא דידיה משמע מיעוטא לגמרי דקאמר אין מדליקים אלא בשמן דגים בלבד, וי"ל משום דאיכא למימר לאידך גיסא, דכיון דת"ק אומר אין לך אלא מה שאמרו חכמים, הרי תנא קמא דמתני' קתני ולא בחלב סתם ודומיא דשעוה וזפת ומשמע דאפי' על ידי תערובת, וקתני נמי מדליקין בשמן דגים ואוריך טובא ולא נקט שריותא בקרבי דגים, ודקתני סומכוס אין מדליקים אלא בשמן דגים בלבד, דילמא ה"מ להדליק בו בעיניה קאמר ומשום הכי לא מסיימי, ויש גורסין ומסיימי ולא נהירא, שאין זו שיטת התלמוד לומר כלשון הזה בשום מקום כד מסיימי, אלא דנקיט סתם איכא בינייהו הני, והנכון כגירסת הספרים.
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין [בו] חוץ משל פשתן. פי' נקט פשתן ולא קתני בגד פשתן דשייכי ביה שלש על שלש, משום סוכה לאורויי שאין מסככין בפשתן טווי ואף על פי שאינו ארוג, וכדאמרינן לקמן בסוף שמעתתא דרשב"א [וסומכוס] אמרו דבר אחד.
[דף כו עמוד ב] אמר אביי רשב"א ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד רשב"א הא דאמרן תנא דבי רבי ישמעאל דתניא הואיל ונאמרו וכו' אף כל צמר ופשתים. וסבירא לן דאף כל לאתויי טומאת מת ושרצים דכתיב בהו בגד דילפינן מנגעים, כי למד סתום מן המפורש שאינם מקבלים טומאה אפי' בשלשה אלא צמר ופשתים, ואמרינן דרשב"א נמי הכי סבירא ליה, והא דנקט רשב"א יוצא מן העץ ופשתן, ה"ה בשאינו יוצא מן העץ שאינו מיטמא אלא צמר בלחוד, אלא משום דבמתני' קתני היוצא מן העץ לענין טומאה נקט איהו נמי האי לישנא ולאשמועינן נמי דין פשתן לגבי סכוך, אבל ודאי כיון דביוצא מן העץ ממעט כל בגד שאינו פשתן היינו טעמא על כרחין משום דנילף מנגעים, וכיון דכן מילתא ממילא שמעינן דסבירא ליה דשאינו יוצא מן העץ אינו מטמא אלא צמר בלבד, וכן פרש"י ז"ל.
רבא אמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו לרשב"א אית ליה לתנא דבי רבי ישמעאל לית ליה. פי' רבא דייק לישנא דרשב"א דקתני אין בו משום שלש על שלש הא משום שלשה על שלשה אית ליה, אבל דבי רבי ישמעאל דקתני דגמרינן מנגעים הא ודאי אפי' משלשה על שלשה ממעט שאר בגדים, דומיא דנגעים דכולי עלמא מודו בה שאינו אלא צמר ופשתים כדאיתא בקרא בהדיא וכדמוכח סוגיין נמי, ותנינן לה בהדיא במסכת נגעים (פי"א מ"ב), ובמסכת כלאים (פ"ט מ"א) ותנא דבי רבי ישמעאל בתרא דלקמן דדריש או בגד לרבות שאר בגדים, התם בטומאת שרצים הוא דבדידהו כתיב או בגד, דאילו בנגעים לא כתיב אלא או בבגד, ושלא כפירוש רש"י ז"ל במסכת מנחות (ל"ט ב') שפירשה לענין טומאת נגעים.
וא"ת ולאביי היכי קאמר דרשב"א ממעט שאר בגדים אפי' משלשה על שלשה דהא בהדיא קתני אין בו משום שלש על שלש. י"ל דסבירא ליה דמשום דסיפא נקט ליה דפשתן מקבל טומאה בשלש על שלש, עוד פירש ר"י ז"ל דסבירא ליה לאביי דהא דקתני רשב"א אין בו משום שלש על שלש וכו', אתי למעוטי שאין בו מדין טומאת מת ששיערו בה חכמים במשנה בשלש על שלש, כדתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטומאת מת, ולמעוטי טומאת מדרס ששנינו (שם) שהיא שלשה על שלשה, דההיא איתא בכל דבר ואף על גב דלאו בגד הוא, דהא איתא אפי' בפשוטי כלי עץ דייחדן למדרס (עי' סוכה י"ב בדברי רבינו), ואפי' בכיפת שאור שייחדה למדרס (חולין קכ"ט א').
וא"ת ומי הכריחו לאביי לומר כן [ואמאי] לא סבירא ליה דרשב"א דוקא קתני שאין בו משום שלש על שלש אבל יש בו משום שלשה על שלשה, וכדתניא דבי רבי ישמעאל דלקמן דמרבה שאר בגדים מאו בגד, י"ל דניחא ליה לאביי לאוקמיה רשב"א כהאי תנא קמא דבי רבי ישמעאל דסבירא ליה דהלכתא כותיה, עוד תירץ ר"י ז"ל דאביי סובר דהא דתנא בתרא דבי רבי ישמעאל דלקמן אפי' לשלש על שלש מרבי שאר בגדים דומיא דבגד צמר, דפשטה דההיא מתניתא הכי מוכחא, וכיון שכן ליכא לאוקמיה לרשב"א כוותיה, ואי אמרינן דרשב"א סבר דשאר בגדים יש בהם משום שלשה על שלשה הוה ליה דעת שלישית ולא אתיא לא כתנא קמא ולא כתנא בתרא דבי רבי ישמעאל דלקמן, אבל רבא סובר דתנא דבי רבי ישמעאל דלקמן לא מרבי שאר בגדים אלא לשלשה על שלשה, ומשום הכי מוקים רשב"א כוותיה ודלא כי האי תנא דבי רבי ישמעאל.
דכולי עלמא מיהת שלש על שלש מטמא בצמר ופשתים בנגעים מנא לן דתניא בגד אין לי אלא בגד. פירוש אילו נאמר בנגעים בגד הייתי אומר אין לי אלא בגד דהיינו שלשה על שלשה שהוא חשוב בגד. שלש על שלש מנין ת"ל והבגד. לרבות אפי' שלש על שלש.
ואימא לרבות שלשה על שלשה. פי' דסתם בגד לא הוה משמע אלא בגד שלם, אהני והבגד לרבות שלשה על שלשה, וקושיא בעלמא הוא דמקשה, דהא ודאי בכל דוכתי אמרינן דשלשה על שלשה קרוי בגד כיון דחזי לעניים ולעשירים והכין מוכח שמעתין דלקמן, ואהדר ליה לפום טעמיה דשלשה על שלשה לא צריך קרא דהא מקל וחומר ילפינן ליה, והיינו דאמרינן ולאו ק"ו הוא וכו'.
ופרכינן אי הכי שלש על שלש נמי נדרוש ק"ו וכו'. פי' בשלמא לדידי [לאו] ק"ו הוא דדילמא שאני שתי וערב דחזי למלתיה ונגמרה מלאכתו. ומהדרינן שלשה על שלשה דחזי בין לעניים בין לעשירים אתי בק"ו שלש על שלש דלעניים חזי לעשירים לא חזי לא אתי בק"ו, וכיון דכן טעמא דכתב קרא הא לאו הכי וכו' לא הוה אמינא.
ומהא דאמרינן הכא דשלש על שלש לעניים חזי לעשירים לא חזי, סובר רש"י ז"ל דהא דתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטמא מת, דוקא לעניים אבל לעשירים בעי שלשה על שלשה, והיינו דתניא (לקמן מ"ז א') בגדי עניים לעניים אבל לעשירים [לא], וכן פי' ז"ל בפרק בכל מערבין (עירובין כ"ט ב'), ולא נהירא חדא דהכא סתמא דרשינן קרא ובין לעניים בין לעשירים משמע, ועוד דהא דתנן שלש על שלש לטמא מת על כרחין בעשירים היא, מדקתני סיפא שלשה על שלשה למדרס וההיא בעשירים היא דאילו בעניים הא תנן במסכת כלים (פכ"ח מ"ח) בגדי עניים אף על פי שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס, אלא הנכון כדפירש ר"ת ז"ל דבטומאת מת ליכא הפרישא בין לעניים בין לעשירים, והא דאמרינן בגדי עניים לעניים וכו', והא דאמרינן הכא דשלש על שלש חזי לעניים, לענין טומאת מדרס היא, דמשום דטומאת מדרס בייחוד תליא רחמנא והתם עשיר אינו מייחד אותו למדרס אלא בשלשה על שלשה אבל עני מייחד אותו בפחות מכאן.
ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים. דלהכי כתב רחמנא והבגד, ולעולם שלש על שלש אינו מטמא ואפי' בצמר ופשתים ואין חילוק בין צמר ופשתים [לשאר בגדים. ומהדרינן א"כ צמר ופשתים] דפריש רחמנא מאי אהני ליה. וקשיא לי דקארי לה מאי קארי לה, וי"ל דהיינו דקא מהדר ואימא כי אמעוט שאר בגדים משלש על שלש וכו'. פי' דאה"נ דכי כתיב והבגד לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים, ואנא הכי קאמינא דההוא רבוייא אהני לן נמי לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, דלא כתב צמר ופשתים אלא למעוטי שאר בגדים משלש על שלש דריבה והבגד.
ומהדרינן תרי מיעוטי כתיבי וכו'. פרש"י ז"ל דתרי זמני כתיב בפרשה צמר ופשתים, ולא מחוור דהוה ליה למימר תרי קראי כתיבי, והנכון דמאי דכתיב ביה או בבגד פשתים הוה ליה מיעוטא אחרינא, וליכא למימר דלהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות שאר בגדים, דאם כן לישתוק קרא, אלא ודאי מיעוטי נינהו.
והא דדרשינן הכא או למעט ולקמן דרשינן גבי שרצים או בגד לרבות שאר בגדים, משום דהתם לא צריך קרא למעוטי דהא אימעוט ליה דילפינן מנגעים וילמד סתום מן המפורש.
ולרבא דאמר שלשה על שלשה בשאר בגדים לרשב"א אית ליה מנא ליה נפקא ליה מאו בגד. הכי גרסינן וכן הגירסא בספרים דתניא בגד אין לי [אלא] בגד וכו'. ורש"י ז"ל לא גורס דתניא דאי מתניתא היא היכי פליג עליה אביי בסמוך למדרש או בגד במילתא אחריתי, אלא ודאי לאו מתניתא היא אלא סברא דרבא דדריש הכי, ואין צורך לכל זה דאביי אליבא דרשב"א קאמר וסבירא ליה דרשב"א פליג אההיא מתניתא, אלא דפרכינן ליה דמ"מ קרא דאו בגד מאי עביד ליה אליבא דרשב"א, ותדע לרבא נמי למאי דקס"ד השתא הא מתניתא פליגא על תנא דבי רבי ישמעאל [דקסבר] אפי' שלשה על שלשה ליכא בשאר בגדים כדאמר רבא לעיל, ומיהו רבא סבירא ליה דלית הילכתא כההיא דבי רבי ישמעאל דרשב"א פליג עליה, ומש"ה לא חיישינן לשיולי לרבא האי או בגד מאי עביד ליה תנא דבי רבי ישמעאל דלעיל, ושיילינן ליה לאביי דס"ל דהילכתא כרשב"א שאמרו הוא ותנא דבי רבי ישמעאל דבר אחד.
[דף כז עמוד א] אי ס"ד נגעים חמירי וכו'. וא"ת והאיך איפשר לומר דנגעים לא חמירי דהא שתי וערב מטמא בהם מה שאין כן בשאר טומאות דעלמא, י"ל דקסבר דהא לאו חומרא היא אלא בתורת טעמא, דכיון דמשום נגע וטומאה דבגופיה הוא דין הוא שיהא טמא, מה שאין כן בטומאה דעלמא דמעלמא אתיא ליה דלא חיילא אלא בבגד שנגמרה מלאכתו.
מה לשרצים שכן מטמאים בכעדשה. ומיהו אידך סבר דהא לאו חומרא היא דכי קלשת לכעדשה דשרץ ועבדת ליה דק כשטח של נגע משכחת ביה כגריס דנגעים או יותר.
אמר אביי האי תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל דתניא. פי' גבי שרצים. בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים. פי' וסתם צמר היינו צמר רחלים. מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים. ותדע +א"ה, כנראה חסר כאן תחלת הדברים, ועי' תוד"ה נוצה שכתבו דיש הפרש בין שק שהוא משער של עיזים ובין נוצה של עיזים, וכעין זה צ"ל בדברי רבינו+ דאילו צמר עזים דעלמא זה איתיה בקרא בהדיא מדכתיב שק שהוא מצמר עזים וכדאיתא בתורת כהנים, אלא ודאי כדאמרן דצמר של שק לחוד ונוצה של עזים לחוד, והכי מוכח בפרק ראשית בגז (חולין קל"ז א') דאמרינן לו ולא לשקו, פי' ללבושו ולא לשקו, ופרכינן אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב, אלמא שק לחוד ונוצה של עזים לחוד וכן פירש ר"י ז"ל.
או בגד. והא פרישנא לעיל (ד"ה וא"ת) דאביי סובר דכיון דתני ליה סתם אין לי אלא צמר ופשתים מנין לרבות צמר גמלים וכו' ת"ל או בגד, דכי הדדי משוי להו ואפי' לשלש על שלש דומיא דצמר ופשתים, והא דתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטמא מת, אתיא אליבא דהאי תנא בכל בגדים, וא"ת לאביי מנא ליה לרבות שלש על שלש אפילו בצמר ופשתים, דהא או בגד לשאר בגדים דריש ליה, י"ל דאביי סובר אליבא דהאי תנא דילפי שרצים מנגעים לשלש על שלש כההוא דסבר רבא לעיל, אבל רבא סובר דהא מתניתא בתרייתא דבי רבי ישמעאל (לא) דריש או בגד לרבות שלשה על שלשה וכדמוכח מיהא דאמרינן לעיל לא מפיק דבי רבי ישמעאל תני מתנא דבי רבי ישמעאל דלעיל, דכי לית ליה לתנא דבי ר' ישמעאל לעיל בשאר בגדים שלש על שלש אבל שלשה על שלשה אית ליה, אלמא האי תנא בתרא דבי רבי ישמעאל הכי נמי דריש או בגד לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, ולהאי תנא אליבא דרבא מתניתין דתנן [שלש] על שלש לטמא מת אינו אלא בצמר ופשתים דילפינן מנגעים, וא"ת ולרבא מאי אף כל צמר ופשתים דקתני לעיל, דהא בנגעים דילפינן מיניה שאר בגדים לא מטמו כלל, וי"ל דלרבא אף כל לאתויי כלאים וציצית כדאמרינן בסמוך אליבא דרב נחמן.
ואי בעית אימא הא רב פפא אמרה. פי' ומשום דרב פפא תלמידיה דרבא תלי לה בדרבא.
ומנא לן דרב פפא אמרה דאמר רב פפא אף כל לאתויי כלאים. למימרא דסבירא ליה דליכא למימר אף כל לאתויי [טומאת שרצים], דטומאת שרצים אפי' בשאר בגדים איתא.
אלא הא דרב פפא בריתא היא. וא"ת ונימא דאיצטריך כלאים למילף מנגעים כי היכי דתהוי צמר ופשתים דכתיב בכלאים מופנה למדרש סמוכים בהדי גדילים כדאיתא בשמעתא קמייתא דיבמות (ד' ב'), י"ל דמשום הא ליכא למימר אף כל דמשמע דבגדים האמורים בכלאים סתם הם וילפינן מנגעים, וכיון דכתיב בהו צמר ופשתים הרי אינם אלא מפורשים.
[דף כז עמוד ב] בציצית בהדיא כתיב ביה לא תלבש שעטנז וכו'. הקשה הר' יעקב דאורליאנש ז"ל כיון דדרשינן סמוכים יהיו הנשים חייבות בציצית ונימא כל דאיתיה בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך, כדכתיב התם (פסחים מ"ג ב') לענין אכילת מצה, ותירץ דא"כ למה לי דרבי רחמנא סומא מאשר תכסה בה תיפוק לי מהאי טעמא, אלא ודאי התם גלי לן דלא נדרוש סמוכין לענין זה, וי"ל עוד דכיון דאית לן דרשא אחרינא לסמוכין דההוא קרא לא סתרינן הכלל שאמרה תורה דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
סד"א כדוקיא דרבא. פי' כמאי דדייק מימריה דרבא דאשמועינן אגב אורחיה דכל בגדים חייבין בציצית מן התורה, קמ"ל דלא, וא"ת א"כ תהוי מתני' דרבי ישמעאל דלא כרבא, יש לומר דאה"נ, אבל רבא סבר כאידך תנא דבי רבי ישמעאל דמרבה בשרצים שאר בגדים כצמר ופשתים, וסבירא ליה לרבא דמהתם ילפינן לציצית, והכי מוכח במנחות דבתר דאייתי לתנא דבי רבי ישמעאל קמא לקושיא עליה דרבא מייתינן אידך תנא דבי רבי ישמעאל בתרא כלומר דההיא סייעתא דרבא.
וקי"ל כוותיה דהוא בתרא ויהיו כל הבגדים חייבים בציצית מן התורה, אלא דשאר מינין אינם פוטרים שלא במינם, וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל, ושלא כדברי ריא"ף ז"ל שפוסק דלא כרבא משום הא דבי [רבי] ישמעאל דפליגא עליה מ"ר.
פרט לכסות לילה. פירשתיה לעיל.
מסתברא קאי בצמר ופשתים מרבה צמר ופשתים וכו'. וא"ת ואמאי, קאי ברואין מרבה רואין, קאי ברואין מרבה סומין בתמיהה, וי"ל דעיקר קרא אינו ברואין דהכא לא כתיב רואין, ועיקרה בצמר ופשתים הוא דכתיב בהדיה לעיל מיניה למדרש סמוכין.
רשב"א וסומכוס אמרו דבר אחד. פי' רש"י אמרו דבר אחד כי הטווי אף על פי שאינו מטמא אלא בנגעים אין מסככין בה, ולא נהירא דהא כולי עלמא [מודו בה], אלא כך פירושו אמרו דבר אחד לענין סיכוך שאין פשתן פסול לסכך אלא כשהוא טווי דמטמא בנגעים, ולאפוקי מרבנן דבמסכת סוכה בפ"ק (י"ב ב') דסבירא להו דסככה באניצי פשתן פסולה משום דלא הוי פסולת גורן ויקב, וכדפרישית במסכת סוכה.
כמאן כהאי תנא. פי' סומכוס דסבר שהטווי מטמא בנגעים מיד, כמאן כי האי תנא דתניא [כו'], והיינו כרבי מאיר דאמר שתי וערב מטמא מיד.
ר' מאיר אומר השתי וערב מטמא מיד רבי יהודה אומר השתי משישלק והערב מיד. פי' בשתי של צמר, דאילו בשל פשתן הא קתני והאונין של פשתן משיתלבנו, וזה ברור.
מתניתין כל היוצא מן העץ אין מדליקים בו אלא פשתן. פרש"י ז"ל דקא ממעט קנבוס וצמר גפן, ותמיהא מילתא שהרי אין לנו פתילה מובחרת להדלקה כצמר גפן ולמה אסרוה, ועוד דצמר גפן אינו יוצא מן העץ אלא מן הזרעים, ומנהג פשוט הוא ג"כ לעשות לפתילה מן הקנבוס, ולכן פירש ר"ת ז"ל והוא הנכון דאנן לא תנן אלא היוצא מן העץ, או שהוא עץ ממש כאילן, או שנקרא עץ בלשון הכתוב ואף על פי שאינו אילן, וכדאמרינן בגמרא מנא לן דפשתן איקרי עץ שנאמר ותטמנם בפשתי העץ, וידוע הוא כי הקנבוס אינו עץ כדמוכח בפרק כיצד מברכין (ברכות מ' א') דלא מיקרי הכי אלא מידי דאי שקלת פירא הדר אילנא ומפיק ובמנחות (ט"ו ב') אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא אסרה תורה, אלמא קנבוס מין זרע הוא וגם לא נקרא עץ בשום מקום, וכיון דכן הרי הוא כשר לפתילה כמו שנהגו, כן פירש ר"ת ז"ל, ומיהו ההיא דמנחות לאו ראיה היא, דמשמע כי הקנבוס האמור שם אינו מה שאנו קוראים קנבוס מדתנן במסכת כלאים (פ"ב מ"ה) היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע ובא על גביהם מפני שנעשה לשלש שנים, עד כאן, ואילו קנבוס שלנו בשלשה חדשים סגי ליה או בחמשה חדשים לכל היותר.
כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. פי' דאהל פשתן מטמא טומאת אהלים כדכתיב והזה על האהל, אלמא אף אהל טמא, ופשתן איקרי אהל כדאיתא בגמ', אבל שאר דבר היוצא מן העץ אינו קרוי אהל ואינו מטמא, אבל להביא את הטומאה לדברים הנאהלין ולכל דבר חשוב אהל בין תלוש בין מחובר ובלבד שיש בו פותח טפח, ואפי' נעשה בידי שמים אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יהודה כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ"א א').
ומיהו קשה לי היאך אמרו שאינו מקבל טומאת אוהלים אלא פשתן, והרי לענין מרדע שנינו (אהלות פט"ז מ"א) וכדאיתא בפ"ק דמכילתין ועל עצמם בכל שהן, וי"ל כי שלשה מיני אוהלים הם, כל שהוא אהל מחובר לקרקע וקיים אינו מיטמא כלל, וכל שהוא אהל עראי שהוא תלוש גמור הרי הוא טמא כשהוא עראי לקבל טומאת מגע ואפי' מרדע וכיוצא בו, אבל כשאינו מחובר לקרקע והוא אהל קבוע להשתמש תחתיו כדרך האהלים בזה אמרו שאינו נקרא אהל אלא פשתן, וקשה לי הא דתנן במסכת אהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאים את הטומאה וחוצצים בפני הטומאה השידה והתיבה והסדינין שנעשו אהלים, [דכיון] שמקבלים טומאה היאך חוצצים בפני הטומאה שלא תהא בוקעת ועולה, ופי' רבינו שמשון ז"ל שכן הדין לענין אהל שאע"פ שמקבל טומאה שיהא חוצץ בפני הטומאה והכי גמירי לה רבנן.
פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי והלכתא כרבי עקיבא בתרוייהו.
גמרא מנא הני מילי. דפשתן קרוי אהל. אמר ר' אלעאי אתיא אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כי ימות באהל. פי' מסופיה דקרא דרשינן דכתיב והזה על האהל, דההוא מיירי בטומאת האהל עצמו והוא מופנה לדון ממנו גז"ש זו, והכא רישא דענינא נקט.
[דף כח עמוד א] וכתיב התם ויפרש את האהל על המשכן מה האהל דהתם קרוי אהל אף כאן קרוי אהל, וא"ת והא אהל דהתם יריעות עזים הוא כדכתיב בהו ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן, י"ל דממשכן הוא דגמרינן שהיה מיריעות שש משזר, ומשכן קרוי אהל, אי מדכתיב משכן אהל מועד, אי משום דמתרגמינן אהל משכנא, והראיה ממאי דפרכינן מקרשים דאיקרו משכן, וא"ת אי ממשכן גמרינן אמאי לא נקטינן קרא דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וי"ל דניחא לן טפי האי קרא דאדכר ביה לשון אהל מיהת.
אם כן גזירה שוה מאי אהני ליה. וא"ת והא אהני ליה לר' יהודה למעט אהל שאינו עשוי בידי אדם, וי"ל דהכא לרבנן אמרינן, ומיהו קשיא דהתם (סוכה כ"א א') אמרינן לרבנן דאהל אהל ריבה כל דבר, וי"ל דהתם לטמא כל הדברים הנאהלים דבהא עסקינן התם דגמרינן ממצורע הקל כדאמרינן התם, וגז"ש דהכא אינה גז"ש דהתם דעביד ר' יהודה, דהכא עבדינן גז"ש לענין טומאת אהל עצמו, והתם עביד ר' יהודה בענין הדברים הנאהלין שלא יהיו טמאין אלא על ידי אהל עשוי בידי אדם, ושם (ד"ה והנכון עיין שם) הארכתי יותר בס"ד.
משכן קרוי משכן ואין קרשים קרויים משכן. פי' דקרא הכי קאמר ועשית קרשים לצורך למשכן, וא"ת באידך קרא נמי נימא ולצורך המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, ונימא דיריעות לא היינו משכן, י"ל דאי כתיב ואל המשכן תעשה כדקאמרת, השתא דכתיב ואת המשכן תעשה משמעותו דמשכן גופיה הוי יריעות.
טהורה לא מיטמא. פי' לא אפשיטא לן דמטמיא, דכי אמרינן דמטמיא היינו משום דגמרינן אהל אהל מיריעות המשכן.
שאני התם דכתיב ונשאו את יריעות המשכן וכו'. פי' דמאי דהדר כתב רחמנא מכסהו ומכסה התחש וכו', מיותר הוא לדרוש היקש זה ללמד על אהל של עור שהוא קרוי אהל.
ומאי אבעיא ליה דתנינא לא הוכשרו וכו'. הא ברייתא הוא דתני רב יוסף כדאיתא לקמן, ומיהו שגורה היתה בבית המדרש ומש"ה קאמר ומאי תיבעי ליה דתנינא לא הוכשרו.
ר' נחמיה אמר מכסה אחד היה. פי' והא דכתיב ומכסה עורות תחשים מלמעלה, כבר פרש"י ז"ל דסבור ר' נחמיה חציו של אילים וחציו של תחשים, דמלמעלה אתרוייהו קאי שיהא כל המכסה מלמעלה למשכן.
אמר רב יוסף אי הכי. כלומר דמהאי טעמא נקרא כמין חלא אילן. היינו דמתרגמינן ססגונה (שיש) [ששש] בגוונים הרבה.
רבא אמר עור בהמה טמאה דמטמיא באהל מהכא. פי' מהכא תפשוט לן ההיא בעיא דר' אלעזר, ואין פירוש הכא מתפרש כן בשאר מקומות ודוק ותשכח.
דתניא. פי' גבי טומאת נגעים. עור בעור ריבה עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן. פי' דאי לאו ייתורא דכתיב בעור הוה ס"ד דעור האמור כאן היינו עור טהור דומיא דמשכן דכתיב ביה עורות אילים, ודומיא דצמר דטמא רחמנא שהוא של בהמה טהורה, וכן הייתי אומר דכל שלקה ביד כהן אין לו דיני הפרשה, דכיון דכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת והראה אל הכהן, הוה אמינא דדוקא כגון זה ולא שלקה אחר שבא לידי כהן וכן פירש רבינו שמואל ז"ל, ומיהו קשה לי היכי שמעינן מייתורא דבי"ת בעור הני תרתי, וי"ל דאילו מסברא שורת הדין שאין לחלק בדבר זה כלל, ומש"ה בייתורא כל דהוא אתו תרוייהו כי שקולים הם ויבאו שניהם.
אלא גמר משרצים וכו' עד אתיא בק"ו מנוצה של עזים ומה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים מטמא באהל המת עור בהמה טמאה שמטמא בנגעים אינו דין שמטמא באהל המת. וקשה לי דהא איכא למפרך שתי וערב יוכיחו שמטמאים בנגעים וטהורים באהל המת, ותדע דאי לא האי פירכא אמאי אצטריך בטומאת שרצים למכתב או עור לרבות עור בהמה טמאה כדאיתא לעיל, ליתי בק"ו מנוצה של עזים, אלא ודאי משום דאיכא למימר שתי וערב יוכיחו, וי"ל דהא אמרן דהאי סברא הוה שלא לחלוק בין עור טמאה לטהורה וכולן נקראים עור בלשון בני אדם ולשון תורה דכיון דאיכא מה מצינו דנגעים קצת ואיכא נמי האי ק"ו, בכל דהו סגי לן, דשתי וערב לאו פירכא רבה הוא כדכתיבנא לעיל (כ"ז א' ד"ה אי), דשאני טומאת נגעים שטומאתם מעצמם וצרעת שבגופם, ומיהו גבי שרצים כיון דאיכא פירכא כל דהו טרח וכתב ליה קרא, דאפי' מילתא דאתיא בק"ו גמור זמנין דטרח וכתב לה קרא כדאמרינן בכמה דוכתי.
ומיהו הא קשיא טובא למה לי כולי האי ניליף עור בהמה טמאה באהל המת משרצים בגז"ש דבגד ועור האמור בשניהם שהוא מופנה לגז"ש כדאיתא בפרק במה אשה יוצאה (לקמן ס"ד א') ונימא מה להלן טמא אף כאן טמא, דהא גז"ש לגמרי דיינינן ומופנה משני צדדים הוא ואין משיבים עליה, תירצו בתוספות דכיון דאיכא גז"ש דאהל אהל ממשכן דמיירי בעור בהמה טהורה והיא סותרת בזה לגז"ש דבגד ועור דשרצים, לא בעי למילפה בגז"ש, ואף על גב דבעלמא כל היכא דאיכא למדרש לחומרא ולקולא לחומרא דיינינן (יבמות ח' א'), ניחא לן לאיתויי מאידך אנפי כן פירשו בתוספות.
[דף כח עמוד ב] ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתה. פרש"י ז"ל דאי לאשמועינן דתחש שהיה בימי משה טהור היה מאי דהוה הוה, ולא נהירא [דהא אמרינן לקמן מאי הוה עלה דתחש, ויש לפרש] דאי משום תחש שהיה בימי משה למה נקט זה הלשון לא הוכשרו למלאכת שמים וכו', לימא בהדיא כלישנא דרבי מאיר דלקמן, אלא ודאי מילתא אחריתי נמי אשמועינן אגב גררא.
והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. פי' וכיון דכן סברא הוא שזה בכלל תורת ה' בפיך מן המותר לפיך.
נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי. וא"ת תיפוק לי משום קשר של תפלין שיש בהן שהוא הלכה למשה מסיני, וכיון דכן נימא שהוא בכלל תורת ה' בפיך כדאמרינן בשי"ן של תפילין, י"ל דשאני אותיות של קשר שאינם דבר של קיימא שהרי אפשר להתירו ולחזור כמו שהיה, וכל שכן לדעת ר"ת ז"ל שסובר כי מצוה לעשות הקשר בכל שעת הנחה, ותדע דהא רצועות תשמיש קדושה נינהו כדאיתא בפרק בני העיר (מגילה כ"ו ב'), מה שאין כן בעורן משום שי"ן דאית בהו שהם קדושה עצמה, והיינו מטעמא דכתיבנא וכן פירש ר"ת ז"ל.
מקרן כתיב. פרש"י ז"ל מַקְרַן כתיב, והשיב ר"ת ז"ל דהאי נמי לשון רבים, ואנן הכי פרכינן דהא מקרין תרתי משמע כי מקרין משמע שלם בקרנותיו וכדפרש"י ז"ל דומיא דמפריס שהוא שלם בפרסותיו, ומהדר דלהכי כתיב מקרן חסר יו"ד ללמד שהוא ג"כ חסר קרן.
כיון דאיכא קרש דמין חיה. פירוש והיא חיה טהורה דאי לא מנ"ל [מ]דרבי מאיר דבריה טהורה היא, והכי אמרינן בפרק אלו טרפות (חולין נ"ט ב') דקרש חלבו מותר, והא דנקט שמע מינה בריה טהורה דאמר ר' יהודה שור שהקריב אדם הראשון וכו' חדא מינייהו נקט משום דהא מימרא ידיעא ורגילא בבי מדרשא, ולאו דברי בה להו דתחש הוא ממין אותו שור שהרי לא הכריעו עליו אם הוא אותו שור אם הוא קרש שהוא חיה.
[ומאי הוי עלה דתחש כו'. פרש"י הואיל ולרב יוסף לאו] לענין המשכן נאמרה אלא לרצועות תפילין לא איפשיטא בעיין דלעיל, ואינו נכון דמשום דאוקי לרצועות תפילין לא אפיקניה שלא יהא תחש בכלל, דא[ל]"כ אמאי נקט האי לישנא דלא הוכשרו וכו', אלא הכי פירושו דמשום דאותבינן עלה לעיל מההיא דרבי נחמיה ומשנינן לה בשינויא דחיקא קצת שיילינן עלה אי סמכינן אמאי דשנינן אי לא, ובעינן לברורה ממתניתא דרבי מאיר דמסתמא דרבי מאיר ורבי נחמיה לא פליגי.
גמרא פתילת הבגד וכו' דרבי אליעזר סבר קיפול אינו מועיל. פירוש דלא חשיב שינוי מעשה להעלותו מטומאתו, דקי"ל (כלים פכ"ה מ"ט) שכל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה ואין עולים מידי טומאתם אלא בשינוי מעשה.
הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן. פירוש דאילו היתה פחות מכאן הא לא כלי היא כלל ואילו היה בה יותר מכאן משום דאדליק בה פורתא לא הויא שבר כלי.
וביו"ט שחל להיות בערב שבת. פירוש וכשמדליק נר לצורך שבת צריך להדליק ברוב היוצא מה שאין כן ביום טוב דעלמא דאינו צריך כן וכל שכן בערב שבת דעלמא דאע"ג דחייב להדליק ברוב היוצא מ"מ חול הוא ואין בו משום אין מסיקין בשברי כלים.
וכי קא מדליק. פירוש כדי להשלים לרוב [היוצא] לחוץ מן הפתילה. בשבר כלי קא מדליק. וא"ת וביום טוב דעלמא נמי נהי דאין צריך להדליק ברוב היוצא מ"מ כיון דאדליק ביה פורתא הויא ליה שבר כלי וכי הדר ומהפך בה בשבר כלי מהפך, י"ל דהתם איכא תקנתא לרבויי עלה התירא ושרי להפוכה כדאמרינן לקמן גבי מסיקין בכלים.
[דף כט עמוד א] ישראל מסיקה ביום טוב. פירוש אלמא לית ליה נולד.
וא"ת ולאוקימתא דרב אדא אמאי קתני ולא הבהבה דבשלמא לאוקמתא דרבא [דוקא] בהא פליגי לענין שבת, וי"ל דהיא גופה קמ"ל דלכולי עלמא הבהוב אינו מעכב בנר שבת דאפילו רבי אליעזר לא אסר כלום אלא משום טעמא דשבר כלי וביו"ט שחל להיות בערב שבת דוקא, ומיהו הילכתא כאוקימתא דרבא דהוא בתרא.
רבא אמר היינו טעמא דרבי אליעזר וכו'. פירוש וממילא שמעינן דטעמא דרבי עקיבא משום דסבר דשרי להדליק בפתילה שאינה מחורכת והלכתא כוותיה.
אכלן אין מסיקין בגרעיניהן. פירוש בתמרי פרסייתא כדלקמן, והקשו בתוספות מיהא דאמרינן בפרק המביא כדי יין (ביצה ל"ג א') דרש רבא אוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב ופרכינן למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה והאמר רבא טוי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא אלמא לית ליה נולד כרבי יהודה, ופרקינן כיון דמסרחי דעתיה עלייהו מאתמול לחיותא והכין איתא לקמן במכילתין (קמ"ב ב'), הכא נמי דכיון דלא חזו אלא לחיותא או להסקה דעתיה עלייהו מאתמול, ותירצו דבני מעים לא הוו כל כך מאתמול מוכן לאדם וחלוקים היו לעצמם קצת וסגי להו דלהוי דעתיה עלייהו מאתמול למאכל בהמה מה שאין כן בגרעינין שהם טפלים לאוכל כשהם עם האוכל והוו להו השתא כנולד.
אבל קליפי אגוזים דמעיקרא [כו'. וא"ת לישמעינן רק כלים ואגוזים דב]כלים שמעינן כחו דרבי שמעון ובאגוזים כחו דרבי יהודה, יש מתרצים דכולהו לרבי יהודה קתני ולא זו אף זו נקט, והנכון [ד]בעל כרחיה נקט תמרים דהא מעובדא דתמרי הוא דשמעה רב יהודה כדאיתא בסמוך, וא"ת כיון דעובדא דרב בתמרים הוה מנא ליה לרב יהודה דהוא הדין באגוזים דהא איכא למימר כדאמרינן הכא דשאני אגוזים דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו, יש לומר דאע"ג דתלמודא קאמר מהו דתימא שאני אגוזים קים ליה לרב יהודה דלא שאני בינייהו, דלא תליא מילתא בגלוי וכסוי אלא דמעיקרא טפלים לאוכל ומוכן לאדם והשתא פסולת שהוא לבהמה או להסקה.
והא דרב. פירוש דאמר רב יהודה בשם רב דגרעיני תמרים וקליפי אגוזים חשיבי נולד. לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב אכל תמרי וכו'. והא דלא שיילינן ואי מכללא מאי כדאמרינן בעלמא, משום דהכא פשיטא דאי מכללא דילמא לא קבלה מיניה והיינו דשיילינן קבלה או לא קבלה מיניה.
קבלה או לא קבלה מיניה. פירוש [ו]אסור ביום טוב, וא"ת ומאי קא מבעי ליה פשיטא דקבלה מיניה דהא רב כרבי יהודה סבירא ליה מדכרכי דזוגי בפ"ק (י"ט ב'), י"ל דאנן הא הוא דמספקא לן אם קבלה מיניה שיהו גרעיני תמרים חשובים נולד לרבי יהודה אבל ודאי פשיטא לן דרב כרבי יהודה סבירא ליה, והיינו דאמרינן מאי לאו בפרסייאתא ולא קבלה מיניה, פירוש דלאו משום דסבירא ליה כרבי שמעון עבד אלא משום דסבירא ליה דבכי הא רבי יהודה שארי ודלא כרבי חייא דאמר דאסורין לרבי יהודה, ומיהו ק"ל מאי קא מבעיא לן הא אם קבלה מיניה דהא רב יהודה אמר ליה משמא דרב אלמא קבלה מיניה, וי"ל דאנן מסתפקא לן אם קבלה מיניה הלכה למעשה, דאע"ג דרב כרבי יהודה סבירא ליה דילמא הני מילי למוקצה לאכילה אבל בטלטול כרבי שמעון סבירא ליה וכדאמרינן לקמן במכילתין (עי' קכ"ח א').
לא בארמייתא דחזיין אגב אימייהו. פירוש ואכתי חשיבי כדמעיקרא, הא בפרסייתא דילמא קבלה מיניה הלכה למעשה דבטלטול כהא אסר כרבי יהודה.
עצים שנשרו מן הדקל. פירשתיה במקומה בס"ד.
הכי גרסינן וכן גירסת רש"י ז"ל וריא"ף ז"ל וכן הוא בכל הספרים שלנו רב המנונא [אמר] הכא בפחות משלשה על שלשה עסקינן, ולא גרסינן בפחות משלש על שלש דההוא לאו טמא הוא בשום טומאה בעולם ואפילו הונח בקופסא כדתנן בהדיא שלשה על שלשה.
[פחות משלשה על שלשה. פירוש] כגון שיש בו שלש על שלש או יותר הרי הוא כחשוב קצת דהא בגד הוא לטומאת מת, אלא דכיון שלא בא לכלל שלשה על שלשה אינו חשוב לגמרי דלא חזי אלא לעניים, שאילו הוה שלשה על שלשה הא ודאי מפני שהתקינו לפקק מרחץ ולנער קדרה שהם מעשה מוך בעלמא שאין בו חשיבות כלל [לא יעלה מטומאתו], והיינו דפליגי בה רבי אליעזר ורבי עקיבא כדמפרש ואזיל.
והא דקתני בין מן המוכן בין משאינו מוכן. פירוש כי כשהתקינו למעשה מוך זה שאמרנו נטלו מן המוכן או משאינו מוכן.
ואמר עולא ואיתימא רבי יוחנן הניחו בקופסא דברי הכל טמא. פירוש דכיון דאחשביה מעיקרא לאנוחיה בקופסא לא עלה מתורת טומאתו מפני שחזר והתקינו לנער בקדרה ולמעשה מוך. זרקו באשפה מעיקרא דברי הכל טהור כי פליגי שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת. פירוש ואח"כ נטלו והתקינו לפקק בו מרחץ ולנער קדרה.
[דף כט עמוד ב] דרבי אליעזר סבר מדלא זרק באשפה וכו'. פרש"י ז"ל דלרבי אליעזר הניחו בקופסא קרי מוכן שהוא מוכן גמור ותלאו במגוד והניחו אחורי הדלת קרי שאינו מוכן [לפי שאינו מוכן] גמור כקופסא ואף על גב דלרבי אליעזר דין מוכן יש לו, ורבי יהושע קורא מוכן לתלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ולזרקו באשפה קורא שאינו מוכן, והא דקרי [רבי] יהושע לתלאו במגוד והניחו אחורי הדלת מוכן ואף על גב דאיהו כשאינו מוכן דן לה לטהרה משום דלגבי זרקו לאשפה מוכן הוא ונמצא כי למה שקורא רבי אליעזר שאינו מוכן קורא רבי יהושע מוכן הוא, ורבי עקיבא קורא מוכן לתלאו במגוד וקורא שאינו מוכן להניחו אחורי הדלת זו שיטת רש"י ז"ל, ואינה מחוורת כי היאך איפשר לומר שלא יהא לשון מוכן ושאינו מוכן שאומר אחד מהם דומה ללשון חבירו, ולא עוד אלא שזה תימה גדול כי מה שהוא מוכן לרבי אליעזר קורא אותו שאינו מוכן ורבי יהושע שאומר עליו מן הדין שאינו מוכן יקרא אותו מוכן.
לפיכך נראה לי יותר נכון דכולהו תנאי קרו מוכן לתלאו במגוד וקרו שאינו מוכן להניחו אחורי הדלת כדאמר רבי עקיבא אף לפירוש רש"י ז"ל, ואתי שפיר כי רבי אליעזר מטמא בשניהם ורבי יהושע מטהר בשניהם ורבי עקיבא טימא באחד מהם וטיהר באחד מהם, ותלמודא מפרש דאע"ג דהניחו אחורי דלת דין מוכן יש לו לרבי אליעזר קרי ליה שאינו מוכן כדקרי ליה רבי יהושע, משום דלגבי קופסא דסליק תרי דרגי אינו מוכן, ורבי יהושע לתלאו במגוד אף על גב דיהיב ליה דין שאינו מוכן קרי ליה מוכן כדקרי ליה רבי אליעזר משום דלגבי זרקו באשפה דנחית תרי דרגי מוכן הוא וזה נראה ברור, וכן נמצא בנמקי הרב ר' יעקב בן הרב ר' שמשון ז"ל.
והא דאוקי רב המנונא פלוגתא דמתניתין דהכא כעין פלוגתא דמתניתין דהתם, משום דמשמע ליה דמתניתין דהכא בהכי מיירי שעשה פתילה מבגד שתלאו במגוד קודם לכן ואח"כ נטלו לעשות ממנו פתילה וקיפלו, ודכולי עלמא קיפול זה חשוב כהתקנה לדברים של מוך בעלמא ורבי אליעזר מטמא כסבריה דהתם ורבי עקיבא דמטהר הדר ביה לסברא דרבי יהושע.
וממאי דבהכי עסקינן מדקתני פתילת הבגד ולא קתני פתילה של בגד. פירוש דפתילה של בגד משמע שהיא מתחילה בגד אבל לאחרי כן נתבטל כגון שזרקו לאשפה, אבל כיון דקתני פתילת הבגד משמע דעדיין בגד ולא שתלאו בקופסא דא"כ דכולי עלמא טמאה, אלא כגון שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת דליכא למימר דלא מיירי אלא בהניחו אחורי הדלת ולא הדר ביה רבי עקיבא דהא תלמוד שקולים הם לרבי אליעזר, ובודאי כי היכי דרבי אליעזר מיירי בתרוייהו הוא הדין לרבי עקיבא, ומשום הכי אמרינן דהדר ביה לגבי רבי יהושע [ו]היינו פלוגתא לענין טומאה דמתניתין אליבא דרב המנונא, אבל לענין שבת בפתילה שאינה מחורכת פליגי כסברא דרבא דבהא לא איירי רב המנונא כלל ונתפרש הלכה זו בלא קושיא ובקוצר לשון תהלה לאל יתברך.
ואי אשמעינן קערה בההיא קאמרי רבנן וכו'. וא"ת למה לי למתני שפופרת דאי משום כחו דרבי יהודה הא קתני קערה דאע"ג דמפסק שרי, ואי משום כחן דרבנן הא קתני חרס דאע"ג דמיקרבא ומאיסא חיישינן דאתי לאסתפוקי מינה, וי"ל דמשום כחו דרבי יהודה דהתירא קתני שפופרת וחרס כענין זה ואין צריך לומר זה הדר קתני קערה להודיעך (כחן דרבנן) [כחו דר"י], ובכלהו הילכתא כרבנן דאסרי ובהא ליכא הפרישא בין שבת ליו"ט דכל כיבוי וגרם כיבוי אסור ביום טוב כבשבת וכדאיתא במסכת ביצה (עי' כ"ב א').
גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. פירוש דסבירא ליה כרבי יהודה דאסר בעלמא אבל אנן קי"ל כרבי שמעון דשרי, ויש מקשים מההיא דבפרק המצניע (לקמן צ"ה א') דאמימר שרא זלחא במחוזא אמר טעמא מאי אסרו רבנן משום אשוויי גומות הכא ליכא גומות ואמאי לא גזר אטו היכא דאיכא גומות כדגזר הכא ר' יצחק, ויש אומרים שאינה קושיא כ"כ דהא אימוראי נינהו ופליגי ומשום דלית הילכתא כחד מינייהו לא חש תלמודא למימר התם ופליגא דר' יצחק, ויש שתירצו עוד בתוספות דהתם במחוזא כלהו הוו ביתא דשישא ולא גזרינן חדא מתא אטו מתא אחריתי, ונראה לומר שזו אינה קושיא דאשוויי גומות לא שכיח כולי האי אפילו בביתא דעלמא כדשכיח חריץ, ותדע דהתם שרו שתהא אשה חכמה מערמת ומרבצת ביתה בשבת ואפילו לרבי יהודה מה שלא התירו בזה שום הערמה והיינו מטעמא דאמרן ואליבא דהילכתא (הוא) הא קי"ל דשרי לגרור מטה וספסל וכסא בכל מקום כרבי שמעון וכן זלחא שרי בכל מקום וכדאיתא התם בהדיא.
ופליגא דעולא דאמר עולא מחלקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. כך הגירסא, ומאן דגריס דברי הכל אסור טעותא היא, דבפרק כל שעה (פסחים כ"ה ב') גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו ליכא מאן דאסר כלל אליבא דרבי שמעון בדלא איפשר ולא מכוין, וגדולים לא איפשר ולא מכוין הוא.
מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו'. רש"י ז"ל מפרש כדרכם דרך מלבוש, ולא נהירא דהא בימות הגשמים לא סגיא דלא מיתהני ולא עוד אלא כי לעולם הוא מתכבד בכך, לפיכך פירשו דכדרכן היינו על כתפיהם והצנועין מפשילין מקל לאחוריהם והבגדים על המקל אבל דרך מלבוש אסור הוא אף כרבי שמעון, ובריתא זו כרבי שמעון היא כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים כ"ו ב') והיינו דמותבינן הכא מינה.
מתניתין המכבה את הנר וכו'. הכי גרסינן או בשביל החולה שיישן דכולה חדא היא בהדי רישא ואכולהו קתני סיפא פטור, ומאן דגריס ואם בשביל החולה טועה הוא, וכן הוא הגירסא בספרים דוקני כדאמרן.
[דף ל עמוד א] גמרא מדקתני סיפא חייב שמע מינה רבי יהודה היא [רישא] במאי עסקינן וכו'. פירוש דאי לא הויא סיפא רבי יהודה שפיר אתיא לן רישא, דמוקמינן לה בחולה שאין בו סכנה ואפילו הכי פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וליסטים וגויים ורוח רעה דקתני בשאין בהם סכנה דהא פרש"י ז"ל דגויים היינו פרסיים וההיא לית בה סכנה כדפרישית בפרקין דלעיל.
לעולם בחולה שיש בו סכנה וכו'. פירוש והשתא משמע לן דליסטים וגויים ורוח רעה כשיש בהם סכנה מיירי, ואפילו תימא דגויים היינו פרסיים שאין בהם סכנה איידי דקתני באידך פטור תנא נמי בדידהו פטור, וא"ת אם בחולה שיש בו סכנה פשיטא דמותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וי"ל דהא קמ"ל כי אף על פי שהדבר ספק אם תסתלק הסכנה בכבוי הנר מכבין אותו כיון שיש חשש סכנה בהדלקתו, אי נמי אשמעינן דבדבר של סכנה הזריז משובח ואין ממתינין לכפות כלי על הנר או להוציאה לבית אחר שבחצר.
[דף לא עמוד ב] גמרא כחס על הנר וכו' סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר. פירוש דומיא דקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב דבעינן על מנת לכתוב במקומו ולתפור במקומו דבהא הוא דהויא מלאכה חשובה, הילכך כשעושה מפני שחס על הפתילה עצמה כדי שיהנה ממנה במקום אחר הוי סותר על מנת לבנות במקומו, אבל כשעשה מפני שחס על השמן או על הנר אינו מקפיד על הפתילה שידליקנה במקום אחר אלא מקפיד על השמן ועל הנר שיהנה מהם במקום אחר, והוה ליה סותר בפתילה כדי לבנות בשמן ובנר.
ופרכינן מכדי מלאכות מהיכא גמרינן ממשכן ומשכן סותר על מנת שלא לבנות במקומו הוא. פירוש מה שאין כן בקורע ומוחק דבמשכן גופיה על מנת לתפור או לכתוב במקומו הוא דהוו, ופרקינן כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו הוא. פי' רש"י ז"ל [שיתכן שלאחר] שיורידו המשכן שיבא להם הדבור לחזור ולהקימו במקומו.
דיקא נמי דקתני מפני שהוא עושה פחם. פירוש דהאי לישנא משמע כי בכיבוי זה מתקנה ועושה אותה פחם להיותה ראויה למקום אחר, ואילו לפום פירוקא דעולא הוה ליה למימר מפני שנעשית פחם שידליקנה במקום אחר.
א"ר יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה וכו' עד אמר הקדוש ברוך הוא רביעית דם נתתי בכם וכו'. פירוש וכיון שהם ענינים המוטלים על האשה לעשות כי תקוני הבית עליה לפיכך היא נבדקת בהם יותר מן האיש, אבל במדרש (ב"ר פי"ז) אמרו היא נטלה חלתו של עולם כלומר שגרמה מיתה לאדם וכן נטלה נרו של עולם לפיכך נתנו לה מצות חלה והדלקת הנר לכפר עליה ואם לא שמרה אותם נענשת עליהן.
[דף לב עמוד א] מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודים. פירוש אומרים לו התודה כי בודאי דין הוא שיתודה שכן דרך כל המומתין מתודין ואף על פי שמומתים מפני עברה מפורסמת, וסדר הוידוי מפורש בספר תורת האדם לרבינו הגדול ז"ל.
הלכות קדש תרומה ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לעם הארץ. פירוש כי כן מן התורה כל אדם נאמן בכך וחכמים [הם] שגזרו על הדמאי, ואפילו מדרבנן פעמים שהם נאמנים כאותה ששנינו (דמאי פ"ג מ"א) מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, וכאותה ששנינו (שם פ"ד מ"א) בשבת שואל ואוכל על פיו, והלכות הקדש היינו אותה שאמרו נאמן עם הארץ לומר יין זה כשר לנסכים כדאיתא במסכת חגיגה (כ"ד ב') וכן פירשו בירושלמי (ה"ז).
[דף לד עמוד א] כאן קצץ. [פירוש] שתלן ואח"כ עקרן לאחר גידולם. בן זכאי תורמוסי תרומה. פרש"י ז"ל כי מפורש הוא בירושלמי דזרעים שהיה [מקצץ] תרמוסין ומשליך שם ונעשה לו נס והיה המת מבצבץ וציינו אותו למקום הקבר וכל שאין מת מבצבץ היה טהור וכן הוא בפסיקתא דפרשת העומר, עד כאן, ותימה למה היה עושה כן בתרמוסי תרומה, ור"ת ז"ל פירש כאן קצץ בן זכאי תרמוסי תרומה אחר שבדקו להחזיקו בטהור, והא דאמרינן עבד איהו נמי הכי פירש ר"ת ז"ל עבד איהו נמי כיעקב שתיקן תקנה זו בעיר, ורש"י ז"ל פירש עבד איהו כבן זכאי ונעשה לו נס.
פגע ביה ביהודה בן גרים. ואין זה ר' יהודה בן גרים המוזכר בתעניות (מו"ק ט' א') דהוה גברא רבה.
אמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. פירוש כי שלום היינו נר שבת שהוא שלום ביתו כדאיתא לעיל בפרקין (כ"ג ב'), ופקדת נוך זה ערוב, ולא תחטא זה מעשר עליו [נאמר] לא תשאו עליו חטא, ותו לא מידי.
מתניתין ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי. פירש"י ז"ל דקסבר דכל דבר שהוא משום שבות אסור בין השמשות, ונראה מדבריו ז"ל דמתניתין דלא כרבי דאמר בעירובין (ל"ב ב') כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו כל בין השמשות, ותימה דהא במסכת עירובין סתם לן תנא כרבי ומשמע דהלכתא כוותיה והיכי סתים לן תנא [הכא] דלא כרבי, ועוד הוה לן למימר בגמרא דמתניתין דלא כרבי, והנכון מה שכתב הראב"ד ז"ל שלא אמר רבי להתיר שבות בכל מקום (ל)שיהיו רוכבין בין השמשות על גבי בהמה ושטין על פני המים ולטפח ולספק ושאר כל הדברים ששנינו במסכת יום טוב (ביצה ל"ו ב') שהם משום שבות, וכן לא התיר אלא לענין (ב)עירובי תחומין בלבד כי אף על פי שהניחו בכרמלית קנה לו עירוב ועל הא בלחוד איתמר דרבי בכל דוכתא, ומודי רבי במשנתנו שאין מערבין עירובי תחומין בבין השמשות וכדאיתא בגמרא וכל שכן בשאר דוכתין, [ו]לא התיר אלא בדיעבד למי שהניח עירובו בכרמלית מבעוד יום דחשבינן להו כאילו הוא ועירובו במקום אחד.
ואין מדליקים את הנר וכו'. וא"ת כיון דתנא דאסור מעשר והטבלת כלים שהם משום שבות למה הוצרך לומר שאין מדליקים את הנרות שהוא מלאכה גמורה דאוריתא, וכי תימא משום דאיכא מצות נר שבת פשיטא דמשום האי מצוה דרבנן לא עבדינן בידים ספק מלאכה דאוריתא, ורש"י ז"ל פירש דזו ואין צריך לומר זו קאמר ונכון הוא, והנכון יותר דהכי קאמר שאין מדליקים את הנרות ואפילו על ידי גוי וקתני שבות שיש בו מעשה לישראל והדר קתני אמירה לגוי משום שבות דקיל טפי.
גמרא לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות. פירוש כי קתני אין מערבין בעירובי תחומין דמקני ביתא הוא לקנות שביתה שם, תדע דאפילו רבי עקיבא דאמר תחומין דאוריתא מודה דשרי למיזל על ידי עירובין מפני שקנה שם שביתה, והא דקתני מערבין בעירובי חצרות דלא מקני ביתא הוא דהא דרסא דבני חצר היא ורשות היחיד גמורה אלא דרבנן גזרו בו משום רשות הרבים.
אמר רבה אמרו לו שנים צא וערב עלינו וכו' עד ספיקא דרבנן הוא ולקולא. פרש"י ז"ל דהלכה כרבי יוסי דאמר במסכת עירובין (ל"ה א') ספק עירוב כשר, נראה מדבריו ז"ל דסבירא ליה דהא דרבה אף בעירובי תחומין כההיא דרבי יוסי וכן פירשה במסכת עירובין (ע"ו א') וכן פירש הרמב"ם ז"ל, והקשו התוספות דלא קאמר רבי יוסי אלא במאן דאית ליה חזקת דכשרות וכדתניא בפרק בכל מערבין (ל"ו א') כיצד א"ר יוסי ספק עירוב כשר [כו'] עירב בתרומה [ספק בתרומה] טהורה עירב ספק בתרומה טמאה אין (לך) זה ספק עירוב כשר והכא בשלמא מי שעירב עליו מבעוד יום ניחא שהוא ספק עירובו כשר אבל למי שעירב עליו בין השמשות היאך יהא ספיקו כשר, ועוד דבמסכת עירובין שילהי פרק הדר (ע"ו א') דאייתוה התם להא דרבה גבי עירובי חצרות איתמרא, לפיכך הנכון כדפירש ר"ח ז"ל דהא דרבה בעירובי חצרות דוקא דלא מקני ביתא כדאמרינן לעיל אבל בעירובי תחומין הראשון קנה עירוב ואחרון לא קנה, והא דקאמר אמרו לו צא וערב עלינו שפיר שייך האי לישנא בעירובי חצרות כלומר צא וגבה העירוב כדאמרינן בעלמא צא ושכור פועלים צא תן לו.
גירסת רש"י ז"ל והיא גירסת ר"י והיא הנכונה אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף [הבל] מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ. ופרכינן ויטמין ופריק גזירה שמא יחתה בגחלים ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף [הבל] משחשיכה גזירה שמא (יחתה) [ירתיח]. פירוש שימצא קדרתו צוננת וירתיחנה. ופרכינן אי הכי כלומר דחיישינן להכי אפילו בין השמשות נמי, ופרקינן סתם קדרות בין השמשות רותחות הן. ויש לר"ח ז"ל והגאונים אחרים ז"ל גירסה אחרת הפוכה מזו ואינה נכונה כלל, והא דפשיטא לן שאין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום משום דתנן לקמן (מ"ז ב') מילתא פסיקתא שאין טומנין לא בגפת ולא בזבל וכו'.
וה"ר משה בר יוסף ז"ל היה מפרש שאין אסור זה אלא בבשיל ולא בשיל אבל אם הגיע למאכל בן דרוסאי או דהויא לה קדרה חיתא שפיר דמי, ובזה הפירוש היה היתר להרבה מקומות שנהגו להטמין את החמין על גבי כירה שיש גחלים תחתנה, אבל ר"ת ז"ל השיב עליו דהא ליתא דמילתא פסיקתא תנן שאין טומנין בדבר המוסיף דמשמע לעולם, ומה שהתירו בפ"ק (כ' א') ובפרק כירה לקמן (ל"ו ב') תבשיל שנתבשל כל צרכו לרבנן או כשהגיע למאכל בן דרוסאי לחנניה, ענין אחר הוא בשהייה שהתירו לשהות כשמניח קדרתו מגולה דליכא גילוי דעתא כולי האי דבעי לה חמה אבל כשהטמינה שמכסה קדרתו לא התירו כלום בדבר המוסיף, ותדע דהא התם בגרוף או קטום שרי לן לשהות על גבי כירה לדברי הכל ואפילו בשיל ולא בשיל והא ודאי כירה גרופה או קטומה לא גריעא מגפת או זבל שהוא דבר המוסיף וזה ברור, אלא ודאי הטמנה בדבר המוסיף אסורה בכל תבשיל שבעולם ואפילו בכירה גרופה וקטומה וכן פר"י ז"ל ועיקר.
[דף לד עמוד ב] זה נכנס וזה יוצא. פירוש דסבר רבי יוסי דכל זמן שהחמה מהלכת בעביו של רקיע יום גמור הוא וכשעברה עביו של רקיע הויא לילה, והכל בנקודה אחת כהרף עין.
מטילין אותו לחומרא לשני ימים. פירוש דנין אותו לחמור שבו והיינו לדונו בשני ימים ולעשות מקצתו יום ומקצתו לילה.
למאי הילכתא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לענין טומאה וכדתנן וכו'. יפה מפורש זה בפירוש רש"י ז"ל אלא שצריך להזהר בדבריו במה שכתב גבי ראה שני בין השמשות כי היה איפשר לומר כי בין השמשות הראשון הוא יום ובין השמשות השני הוא לילה, ונמצא שיש הפסק יום אחד בין שתי הראיות ולא מצטרפי ואינו טמא אלא טומאת ערב כבעל קרי, שאין לתפוס דברי רבינו ז"ל כפשטן כי בודאי אין לחלק בדין בין השמשות של יום זה לדין בין השמשות של יום אחר ומושכל ראשון הוא, אלא לענין זב שראה שתי ראיות אלו אמרה כי איפשר שבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה והראיה של בין השמשות זה היתה בשעה שהוא יום וראיה של בין השמשות אחר היתה [בשעה] שהוא לילה וזה ברור, נמצאת למד כי היה אפשר לדון בטומאתו להקל על הדרך שאמרנו כי ראיה של יום ראשון היה ביום וראיה של בין השמשות של יום שני היתה בלילה ויש יום אחד הפסק בנתים ויש לדון להחמיר כי שתיהן ביום או שתיהן היו בלילה והוו להו שתי ראיות רצופות בלא הפסקה ואז הוא טמא שבעה ועם כל זה אינו חייב קרבן, עד שנדון להחמיר יותר כי בין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה וקי"ל דימים מחלקין ואולי בראיה אחת מאלו היה מן היום ומן הלילה והוו להו שתי ראיות, ועם הראיה של בין השמשות שלאחריו הוי להו שלש ראיות רצופות שהוא חייב קרבן ועל הספק הזה יהיה טמא שבעה ימים ומביא חטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת, וכן כשראה בין השמשות אחד ספק לטומאת שבעה שדנין בין השמשות זה שיש בו מן הלילה ומן היום והוו להו שתי ראיות.
כרוך ותני. פירוש דלא תתני הכסיף התחתון בלא וא"ו אלא תני הכי והכסיף התחתון בוא"ו, ורב יוסף פרק פירוקא אחרינא דהא דקתני משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין כך רצה לומר, כי מסוף גמר הזמן הוא תחילת בין השמשות ולאו כדקס"ד מעיקרא כי מתחלת זמן זה קאמר.
אלא תלתא ריבעי מילא. פירוש פחות מכאן כגון חומשי מילא וכיוצא בו ליכא למימר כי לעולם יש לתפוס אותם חלקים שהם יותר גדולים וזה דרך חשבון והיינו דנקטינן מעיקרא פלגי מילא והדר תילתי מילא והדר ריבעי מילא, והא דפרכינן בדרב יוסף מעיקרא מתרי ריבעי מילא והדר פרכינן מתרי תילתי מילא, טעמא דמילתא דכיון דאוקימנא מימרה דרבה בתילתא רבעי מילא קרוב הדבר לומר דרב יוסף נמי ברבעי מילא מיירי דכוותיה דרבה, וכיון דדחינן ליה מרבעי מילא אוקימניה בתרי תילתי מילא ולא אוקימנא בחומשי מילא מטעמא דאמרן.
[דף לה עמוד א] חלתא בר (תלתא) [תרי] כורי שרי לטלטלינהו וכו'. סוגיא דהילכתא דכל שיש בו תורת כלי לקבל טומאה יש עליו תורת כלי לענין טלטול שבת, ורבה סבר דבת תרי כורי עדיין מטלטל מלא וריקן ומקבל טומאה ומכאן ואילך אינו מקבל טומאה ואסור לטלטוליה, ורב יוסף סבר בת תלתא כורי מקבל טומאה ובת ארבעה כורי אינו מקבל טומאה, ובודאי כי לשונם של רבה ורב יוסף אינו מדוקדק כל הצורך דלרבה לא ידעינן מה דינו של כלי מתרי כורי ועד תלתא כורי, וכן לרב יוסף מתלתא כורי ועד ארבעה כורי, ונראה דמניינא דשריותא דוקא וכל שהוא יותר מן השיעור ההוא אסור לטלטלו, ותדע דכי אמרינן הכא בשמעתין וחלופא אחלתא אהיתירא קאי דרבה דאמר לעיל שלשה חלקי מיל אמר הכא תרי כורי, ורב יוסף דאמר לעיל שני חלקי מיל אמר הכא תלתא כורי, וכיון דנקטינן לסימנא מניינא דהתירא משמע דמנינא דהתירא דוקא ואידך לאו דוקא.
ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש. פירוש ולפי שהיבש עושה גודש והגודש הוא שלישו של כלי בכלי שהוא עגול ודהוי רחבו פי שנים בגובהו דומיא דים שעשה שלמה וכדאיתא בעירובין (י"ד ב') וכן פרש"י ז"ל [ו]בעירובין ביררתי יותר, והקשה הראב"ד ז"ל פחות מארבעים סאה בלח למה הוא טמא משום דהוה ליה כלי המטלטל מלא וריקן דומיא דשק, והיאך איפשר לשום אדם לטלטל לכלי גדול כזה שהוא מלא, ותירץ ז"ל דהכא (ש)התורה שיערה באותן הדורות של מתן תורה שהיו גבורי כח.
והקשה ר"ת ז"ל דהכא אמרינן אליבא דרבי יהודה כי בין השמשות אינו לכל היותר אלא תלתא רבעי מילא, ואילו בפסח שני פרק מי שהיה (פסחים צ"ד א') א"ר יהודה עביו של רקיע אחד מעשרה [ביום תדע] כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסות מעלות השחר עד הנץ החמה פרסה שהיא ארבעה מילין ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין, ותירץ דהתם מיירי מתחלת השקיעה שמתחלת [החמה] ליכנס בעביו של רקיע והכא מיירי בסוף השקיעה שאז הוא בין השמשות דקודם לכן יממא הוא, ודיקא נמי דקתני התם משקיעת החמה והכא קתני משתשקע החמה דמשמע ששקעה כבר.
וכתב רבינו הגדול ז"ל (בספר תורת האדם ענין אבילות ישנה) כי מדברי רבינו תם ז"ל למדנו דבר שהיה קשה מאד, תוספת מחול על הקדש דאמרה תורה בערבי שבתות אימתי הוא, דאילו קודם בין השמשות יום גמור הוא וכדתנן (לעיל י"ז ב') ובכולן בית הלל מתירין עם השמש, ואמרינן לקמן חזיתו שמשא בריש [דיקלי] אדליקו שרגי משום דלא קים לכו בשיעור דרבנן, הא למאן דקים ליה לית ליה לאדלוקי, ואילו בבין השמשות ספק קדש גמור הוא שיש בו אשם תלוי, (ועוד) [ועכשיו] למדנו מדברי ר"ת ז"ל כי התוספת הזה הוא באותו זמן שיש מתחלת השקיעה ועד סוף השקיעה, ואם רצה לעשותו כולו קדש או מקצתו עושה כשיתפלל תפלת ערבית אליבא דרבי יהודה דאמר (ברכות כ"ו א') דתפלת הערב מפלג המנחה, וכדאמרינן התם (כ"ז א') רב מצלי של שבתות בערב שבת ואוקימנא כרבי יהודה, ולרבנן דאמרי תפלת המנחה עד הערב יקבלהו עליו בקדוש היום, כי התורה אמרה שיעשנו קדש ושיחול קדושה עליו לקדש לענין זה כאילו הוא לילה ואף על גב דבדיני דעלמא הוא יום, ולהכי אמר רחמנא זכור את יום השבת לקדשו ולא אמר זכור יום השבת, אבל בלא תפילת שבת או קידוש אין התוספת חל מאיליו וכדברירנא בפרק תפלת השחר.
ולענין תוספת מחול על הקדש שאמרה תורה להוסיף ביציאת השבת צריך עוד תלמוד אימתי הוא, דאילו בין השמשות ספק קדש הוא ואילו לאחר כן לילה גמור הוא, וי"ל דלקמן אמרינן דשלשה כוכבים לילה היינו כוכבים בינוניים, ומשום תוספת מחול על הקדש ימתין עד שיראו שלשה כוכבים קטנים, ובירושלמי (ברכות פ"א ה"א) אמרו עד שיראו כוכבים הרצופים וכן אמרו דמתחמון תלתא כוכבין נדמא חדא כוכבא, ונראה דהיינו שיראו למראית העין בתוך ארבע אמות.
מי סברת פני מזרח ממש פנים המאדימין את המזרח. פירוש דכי קתני וכל זמן שפני מזרח מאדימין, למערב קורין פני מזרח כי הוא המאדם אותו, כסימן השמש הנכנס דרך חלון שמאדים הכותל שכנגדו וכדאמרינן וסימניך כוותא, והכי קתני וכל זמן שמערב שהם פני מזרח נותנים אדמימותם ולכן העיון הטוב והישר היה להסתכל בפני(ו) מערב כשהם אדומים הרבה מחמת החמה שנכנסת בעביו של רקיע.
הכי גרסינן וכן גירסת הספרים אלא בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי פשיטא. כי דבר ידוע הוא דשיעורו של רבי יוסי מאוחר לשל רבי יהודה.
מהו דתימא בין השמשות דרבי יוסי מישך שייך בדרבי יהודה. פירוש כי במקום שמסיים בין השמשות דרבי יהודה מתחיל בין השמשות [דרבי יוסי] ואין ביניהם שום הערב שמש, קמ"ל דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי והיינו דקתני כהנים טובלים בו כלומר בכולו ואפילו בסופו, והא דאמרינן והדר מתחיל מפני שעדיין יש ביניהם קצת הפסק להערב השמש והכי דייק האי לישנא דאמרינן והדר מתחיל וכו', והיינו דאמרינן בסמוך דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות [דרבי יוסי, ואי נימא דכד שלים בין השמשות] דרבי יהודה מתחיל בין השמשות דרבי יוסי מיד, מה צריך להמתין מאכילתו עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי דהא בין השמשות דרבי יוסי כהרף עין הוא, אלא ודאי כדאמרן, רבינו ז"ל בשם רבינו הגדול וכן כתוב בספר תורת האדם.
[דף לה עמוד ב] העושה מלאכה בשני בין השמשות של שבת. פירוש בכניסתו וביציאתו חייב חטאת. פירוש ממה נפשך דאי ליליא הוא חייב על כניסתו ואי יממא הוא חייב על יציאתו וליכא אשם תלוי בכי הא, ודוקא כשעשה מלאכה כל בין השמשות או בסופו דאי לא שמא הראשון היה יום והשני לילה.
ת"ר שש תקיעות תוקעים בערב שבת. פירוש תקיעה תרועה ותקיעה, ותרועה קרי תקיעה והכי מוכח בסמוך דקתני בשלש תקיעות אחרונות תוקע ומריע ותוקע ושובת, ובמסכת סוכה בפרק בתרא (נ"ג ב') מוכח הכי להדיא גבי אין פוחתים מכ"א תקיעות במקדש שלש להבדיל את העם ממלאכה וכו' ואמרינן דלרבי יהודה ליכא אלא שבע תקיעות משום דסבר תקיעה ותרועה ותקיעה כחדא.
ושוהא כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור. שמעינן דמשום דהדליק נר שבת לא מיתסר בעשיית מלאכה וכדכתיבנא בפרק במה מדליקים (כ"ג ב' ד"ה נר), וכן בדין שהרי אין קדושת שבת חלה אלא כשקדש היום מאליו בספק בין השמשות או כשיקדישנו להוסיף עליו מחול על הקדש [בתפילה] או בקדוש היום, וכן מוכיח במסכת עירובין (מ' ב') לענין ערב יום הכפורים שאינו נאסר באכילה אלא בכך.
סלק המסלק הטמין המטמין והדליק המדליק. והא דאקדים ותני הטמנת חמין להדלקת הנר מפני שכן היו נוהגים להקדימו אבל ודאי בעיקר הדין איסור הדלקת הנר קדים כדאיתא במתניתין (ל"ד א') דבין השמשות אין מדליקים את הנר וטומנים את החמין.
[דף לו עמוד א] והא רבי נחמיה. דאמר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו. פירוש לצורך תשמישו המיוחד לו יותר להשתמש בחול, ולפיכך אפילו שופר דחזי לגמע בו מים לתינוק אסור לטלטלו לרבי נחמיה שאין זה תשמישו המיוחד לו אלא לתקיעה.
ומאי שופר דקתני חצוצרות. דלא חזיא אלא לתקיעה. פירוש דאי שופר ממש כיון דקתני שאין מטלטלים את השופר דחזי לגמע בו לא מצטריך למתני חצוצרות דלא חזיא אלא לתקיעה, אלא ודאי דלשופר קרי חצוצרות ולחצוצרות שופר ותני חמירתא והדר תני קילתא.
דאמר רב חסדא וכו'. וק"ל דילמא לעולם רבי נחמיה לשופר קורא שופר ולחצוצרות חצוצרות וזו ואין צריך לומר זו קתני, וי"ל דהכי קים להו מהא דרב חסדא דרבי נחמיה לא זו אף זו קתני ולשופר קרי חצוצרות ולחצוצרות שופר.
למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. מכאן יש ראיה לכאורה למאי דפר[ש]"י ז"ל (בסוגיין ד"ה מב') במסכת חולין דכי תנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה דוקא בית הכוסות שיש בו שני עורות כי עדיין נשאר עור אחד שלם, אבל המסס שאינו אלא עור אחד אפילו מצד אחד טרפה דאי לא אכתי מאי נפקא לן מינה בין בי כסי להובלילא, אבל ר"ת ז"ל דחה דהכי קאמר דאי לאו אביי אנא הוה סלקא דעתך דמתניתא כלישנא דהשתא ולהובלילא קרי בי כסי, וכיון דכן בהא הוא דמצד אחד כשרה כיון שלא ניקב אלא חצי עור והנשאר מגין יפה, אבל בבית הכוסות ממש אפילו מצד אחד טרפה כיון שניקב עור אחד שלם ואין חבירו מגין עליו, קמ"ל אביי דשמא אישתני ותנא בבית הכוסות ממש קתני שאפילו בבית הכוסות מצד אחד כשרה וכל שכן בהמסס.
[דף לו עמוד ב] למאי נפקא מינה לגיטי נשים. פירוש דקי"ל (גיטין ו' א') שהמביא גט מבבל אינו צריך שיאמר בפני נכתב הגט ובפני נחתם ואם מביאו מבורסיף צריך שיאמר כן, כך פרש"י ז"ל בלשון ראשון, ואינו מחוור דהאי דינא לא בשמא תליא מילתא אלא בשיירות מצויות לקיימו, והנכון כפירוש האחרון שפירש נפקא מינה לענין שינה שם עירו ושם עירה שהוא פסול, ויש לו לכתוב שם של עכשו שהוא עיקר ויהיה שם הראשון בכלל כל שם שיש לה, כההיא דאמרינן (שם ל"ד ב') בההיא דהוה קרו לה רובא מרים ופורתא שרה דכתבינן מרים וכל שם שיש לה ולא שרה וכל שם שיש לה וכו', ע"כ.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ד - במה טומנין [המתחיל בדף מז עמוד ב]
במה טומנין
מתני' אין טומנים לא בגפת ולא בזבל וכו'. פירוש שכל אלו הם דבר המוסיף הבל ולפיכך אסרו להטמין בהם אפי' מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים וכדאיתא בפרק במה [מדליקין] (ל"ד ב'), וכתב רשב"ם ז"ל וה"ר יוסף ז"ל דלא אסרו להטמין אלא בשיל ולא בשיל, אבל כיון דקיי"ל כחנניה דכל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי האור ולא חיישינן שמא יחתה, הוא הדין דשרי בהטמנה ולא חיישינן שמא יחתה, דמאי שנא, והקשה ר"ת ז"ל חדא דסתם הטמנה היא בבין השמשות או קרוב לו שהקדרות רותחות ורובם הגיעו למאכל בן דרוסאי ובדידהו ודאי אסרו להטמין בדבר המוסיף, ועוד דהא דומיא ששנינו בפרק כירה נקט תנא הטמנה דהכא, וההיא כשהגיע למאכל בן דרוסאי מיירי בין למאן דאמר לא יתן לא ישהא בין למאן דאמר לא יתן לא יחזיר והוא הדין להא דהכא, והא דחיישינן בהטמנה שמא יחתה בגחלים אף על פי שכבר הגיע למאכל בן דרוסאי מה שלא חששו גבי שהייה, משום דהכא כיון שמחזר להטמינה גלי אדעתיה דבעי ליה לתבשיל דליהוי רותח ומצומק ואיכא למיחש שמא לא ימצאנו רותח כרצונו ויחתה בגחלים, מה שאין כן בשהייה מניח תבשילו מגולה, וכן הסכימו רבותי ז"ל.
ועוד אמר רבינו ז"ל דכיון שלא גזרו בדבר המוסיף אלא שמא יטמין ברמץ, נראה שלא גזרו בדבר המוסיף הבל אלא כשהוא מטלטל דומיא דרמץ, אבל מה שנהגו לעשות חפירות בקרקע ומרתיחים אותם יפה ולערב טומנים בתוכו הקדרה ואותו החום מוסיף הבל, זה מותר הוא שלא גזרו בדבר מחובר, והוא הדין למקומות שנהגו להחם פורני יפה ולגרוף אותו לגמרי ולהניח התבשיל בתוכו ולפקוק נקביו שהוא מותר.
ולא בחול. ובפרק לא יחפור (ב"ב י"ט א') הקשו בגמרא דאמרינן התם דחול אית ביה מיתונא, ופרישו דחול חמימי חאים וקרירי קריר, ואמרו בירושלמי (ה"א) האי חלא מאריה דפקדונא כמה דיהבת ליה איהו יהיב לך.
גמרא קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים. פירוש דאע"ג דקופה דבר שאינו מוסיף הוא, כיון שמונחת על הגפת שהוא מוסיף ומסיק לה הבלא דינו כטומן בדבר המוסיף, ושאלו רבותינו בעלי התוספות א"כ מה מקום היתר למה שנהגו להטמין על גבי כירה שהיא קטומה בבגדים, נהי דבגדים דבר שאינו מוסיף מ"מ הכירה אף על פי שהיא קטומה הוי דבר מוסיף טפי מגפת של זיתים, ואומר ר"ת ז"ל דשאני קופה שבתחלה טמן הקדרה לתוכה וכשמניחה על הגפת חשיבא דבר המוסיף, אבל קדירה שמניחה על גבי הכירה מגולה אין זו הטמנה והנחת בגדים שאחרי כן הויא ליה הטמנה בדבר שאינו מוסיף, ואין ההפרש הזה מחוור כל הצורך, עוד כתבו בו טעם אחר דשאני הכא שנתן הקדרה בקופתה על הגפת ממש בלא שום הפסקת אויר מה שאין כן בקדרותינו שיש בין הקדרה והרמץ הפסקת אויר ואין כאן שום דבר טמון בדבר המוסיף, וכן היה אומר מורי הרב ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל, ויש שמחמירים עם כל זה לתת בין הבגדים והקדרה כלי חרס להפסיק כדי שלא תהא כאן הטמנה חשובה וכאילו אין כאן אלא שהייה, והמחוור יותר לתת קדרה על פטפוט מנוקב והרמץ קטום תחת הפטפוט דהשתא איכא הפסק בין הקדרה והרמץ וליכא הנחה על גבי דבר מוסיף כלל.
והדבר ידוע שלא אסרו קדרה זו שהניחו על גבי גפת אלא מפני שהיא טמונה בקופה, אבל אם היתה מגולה [מותר] שהרי [שהייה] בעלמא שריא ואפי' היא [על גבי] גחלים ממש כל שהגיע למאכל בן דרוסאי, ואין צריך לומר שהוא מותר מה שנוהגים לתת מלח תחת הקערה בשעת האכילה כדי שלא תצטנן, כנ"ל.
וכן מה שנוהגים לכסות הבשר בבגדים או במפות בתוך הסעודה כדי שלא יצטננו מותר ואריך, ואף על פי שאסור להטמין משחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף, כי האי גוונא שהוא לפי שעה כדי שלא תצטנן אינה הטמנה כלל, וכן הורה מורי הרב ז"ל.
[דף מח עמוד א] דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא. פירוש מיחם של חמין רותח שהיה מסולק מן האור.
נזהיה רבא אמר ליה ר' זירא ומאי שנא ממיחם על גבי מיחם. פרש"י ז"ל דמקשי ליה מדתניא בסוף פירקין דנותנים מיחם ע"ג מיחם, והקשה ר"י ז"ל דאי ידע לה לההיא מתניתא היכי פריך מינה דבדידה קתני בהדיא לא בשביל שיחמו אלא שיהו משומרין, ולפיכך פירש ז"ל דלא ידע לה ר' זירא וממעשים בכל יום דעבדי הכי קא פריך ודכוותה בתלמודא.
אמר ליה התם אוקמי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד. וא"ת האי עובדא היכי הוה, אם במתכוין לחמם מ"ט דר' זירא שהרי אסרו לחמם מים כנגד המדורה ואם עשה כן חייב חטאת, וכדתנן (ל"ח ב') בנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ואם כדי להפשיר הא ודאי שרי כנגד המדורה דהפשרו לא זהו בשולו, והאי מיחם דומיא דכנגד המדורה הוא, תירצו בתוספות דשאני הכא שאפשר להם להתבשל שם וכי האי דוכתא לא התירו להפשיר וכדפרישית בפרקין דלעיל (מ' ב'), ואף על פי כן מותר לתת פאנדאס צוננות על המיחם כדי לחמם כיון שכבר הם מבושלות והא לא מחזי כמבשל, ואפי' כשהמיחם על גבי האור התירו לתת כלי על המיחם ולתת הבשר או הפנאדאס על אותו כלי וכדכתיבנא (לעיל שם) בשם רבינו הרמב"ן ז"ל, וכן נהגו.
לסוף חזייה דקא עצר. פירוש והוה ליה סוחט שהוא מדין מלבן כיון שהוא במים, מה שאין כן במי פירות שהם מלכלכין, ולפיכך התירו (לקמן קל"ט ב') לסנן היין בסודרין ולא חששו לסחיטה, ואף על גב דסוחט בפירות תולדה דדש הוא הני מילי כשאין הסחיטה הולכת לאיבוד וכדבעינן למימר קמן (שם), וא"ת ולמה [לא] אסרו כאן אלא משום דלבסוף עצר וסחט, תיפוק לי משום כיבוס גופיה שהיא אב מלאכה דהא אמרינן בזבחים פרק דם חטאת (צ"ד ב') דשרייתו של בגד זהו כיבוסו, תירץ ר"י ז"ל דשאני התם דמיירי בבגד שיש בו לכלוך כבר וכיון שנותן בו מים כדי כבוס ומתכוין לכך ודאי זהו כבוסו, אבל הכא ודכוותה שאין [בו] לכלוך ואינו אלא להעביר זוהמא ואפי' במתכוין [אין בו כיבוס דאורייתא] ועכשיו [ש]אינו מתכוין אין כאן כבוס כלל ואפי' מדרבנן ולפיכך לא אסרו אלא משום חשש סחיטה, ויש מקומות שלא חששו לסחיטה משום דלא קפדי עלה וכדאמרינן הכא גבי פרונקא, וכדאיכא טובא במכילתין, נפרשם שם בס"ד, ואשה שהשתין התינוק בבגדיה אסור לתת שם מים כדי כבוס דבכי הא שרייתו זהו כבוסו כההיא דזבחים, אבל לתת שם מעט מים כדי לבטל הלכלוך שתוכל להתפלל מותר, וכן כתב ר"י ז"ל.
ומאי שנא מפרונקא. פירוש בגד (של יין) [דשרינן] לתת על כובא דמיא ונותנים הנטלא עליו, ויש שפירש דממעשים בכל יום שנהגו בו היתר קא פריך, ור"ח ז"ל [פירש] דפרכינן מהא דאמרינן בפרק תולין (קל"ט ב') האי פרונקא אפלגא דכובא דליכא משום אהל שרי.
מוכין שטמן בהם מהו לטלטלם בשבת. יש שפירש מוכין בלויי סחבות של בגדים, וליתא דהנהו לא חשיבי להיות חס עליהם להקצותם, והנכון כדפירש"י ז"ל מוכין דבר רך כמו צמר גפן ותלישת צמר רך של בהמה וגזיזת בגדים בלויים ע"כ, שזה מקצים אותו למלאות בהם כרים וכסתות.
הכי קאמר ואם לא טמן בהם אין מטלטלים אותם. פירוש דתנא מילי [מילי] קתני, מעיקרא [קתני] דין הטמנה דמוכין יבשין דבר שאינו מוסיף הם, והדר קתני שהם כמוקצים מחמת חסרון כיס ואינם בני טלטול, וא"ת והא גיזי צמר קתני הכא ובהדיא תנן במתני' כי אף על פי שטמן בהם אסור לטלטלם כדקתני כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות, וי"ל דכי מוקמינן לה כשלא טמן בהם אסיפא דמוכין היא אבל רישא אפי' טמן בהם אסור לטלטלם ומתני' לצדדין קתני, אי נמי דגיזי צמר דמתני' מיירי בשל הפתק כדפריש רבינא לקמן והכא כשאינם של הפתק, והא דיחוייא בעלמא הוא דלא תסייעיה לאביי אבל הילכתא כאביי דליכא מאן דפליג עליה ושבקינן מתני' כפשטה דאתיא כדאביי.
הא בחדתי הא בעתיקי. פירוש דכיון דעתיקי הוא אין זה נראה כמלאכה כלל, ומכאן התיר ר"י ז"ל להחזיר הלולאות בסרבל שניתקו אם הנקב גדול ויכול להחזירו להדיא בידו בלא טורח כיון דעתיקי ואינו נותנו שם לכתחלה, ודמי נמי להחזרת קני מנורה ברפוי דשרי לרשב"ג והילכתא כוותיה ואף על גב דהתם מיחזי טפי כבנין, אבל אם צריך לתקעם בחוזק יש לאסור כהחזרת קני מנורה, וכשהם רחבים גם כן אם נותנו שם בענין שצריך לתקעם ולקשרם קשר של קיימא נראה לר"י ז"ל שיש לאסרם כהחזרת דלת שידה תיבה ומגדל דאסר רבה ריש פרק כל הכלים (קכ"ב ב') גזירה שמא יתקע, עכ"ל התוספות, ואף על פי שאפשר לדקדק בדברים אין להשיב על האריה הגדול.
הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. פרש"י ז"ל פותח ממש מן הבגד השלם כמות שהוא חייב חטאת מפני שהוא גמר כלי והוא תולדה דמכה בפטיש, מתקיף לה [רב כהנא] וכי מה בין זה למגופת חבית דתניא לקמן במכילתין (קמ"ו א') רשב"ג אומר מביא אדם חבית של [יין] ומתיז את ראשו בסייף ונותן לפני האורחים, ופרקינן זה חבור וזה אינו חבור, ואינו נכון, חדא דהיכי מתמה רב כהנא על הא דרב יהודה וכי לא סבירא ליה דפותח בית הצואר בתחלתו מיחייב והיאך אפשר דלא, ועוד דההיא דרשב"ג חבור גמור הוא דהא במתיז ראשה של חבית ממש היא ולא שמתיז את המגופה, והכי דייק לישנא והכין מוכח נמי בדוכתה דמייתי לה על ההיא דאיבעיא לן מהו למברז חביתא בבורטיא דמיירי שנוקב בגופה של חבית, וטעמא דההיא דרשב"ג כבר אתפרש בדוכתה דטעמא דשרי מפני שהוא מקלקל ולעין יפה קא מיכוין, ואדמהדר הכא זה חבור וזה אינו מחובר הוה ליה למימר הכא לפתחא מיכוין.
לפיכך הנכון כמו כפירש ר"ת ז"ל דפותח בית הצואר היינו כי לאחר שפתחו בית הצואר נוהגים לתת בפיו חוט אחד קשור ופעמים שתופרים אותו או שנותנים שם חתיכה של בגד תפורה, וגם הכובסים עושים כן בשעת כבוס, ואילו להתיר הקשר ההוא בשבת מותר דקשר על מנת להתיר הוא וכדקתני לעיל מתירים בית הצואר בשבת, אבל אם הפקיעו או חתכו ביד או בכלי אמר רב יהודה שהוא חייב חטאת דגמר מלאכה הוא ותולדה דמכה בפטיש, ואף על גב שכבר נפתח כיון שחזר ונתפר ואי אפשר ללבשו אלא בכך הא חשיבא מלאכה, ואתקיף לה רב כהנא מה בין [זה] למגופת חבית שהפותחה בשבת לא חשיבא מלאכה כיון שכבר נעשה לה פתח וקים לן דהפותח מגופה פטור, אי נמי מייתי לה מהא דתנן בפרק תולין (שם) אין נוקבים מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירים ואפי' לרבי יהודה איסורא דאורייתא ליכא, ומהדרינן זה חבור וזה אינו חבור דמגופת חבית לא חשיבא חבור לגבי חבית כי היכי דהויא תפירה דבית הצואר חבור.
[דף מח עמוד ב] תנן שלל של כובסים והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה ואינו חבור להזאה, ע"כ [במשנה] (פרה פי"ב מ"ט), ולא קתני עד שיתחיל להתיר, אבל בברייתא תני לה ומאי דלא פריש במתני' [פריש] בברייתא, ומשום דהויא פירושא למתני' תלינן ליה במתני' וכאותה שבריש פרק השותפים (ב"ב ב' א'), וההיא דפרקין דלעיל (מ"ו ב').
מקל שעשאה יד לקרדום. פירוש לפי שעה בלא שום תיקון ושום תקיעה.
חבור לטומאה בשעת מלאכה. פירוש כדין ידות הכלים.
מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו. פירוש כי ההיא דשלל של כובסים, דאילו ההיא דקרדום משום יד היא.
אמר רב רבי מאיר היא דתנן בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה מטמאים במגע ואין מטמאים [באויר]. פירוש סתם כירותיהם היו של חרס והיו מיטלטלין ועושים להם לתשמישם בית הפך ובית התבלין ומחברים אותה לכירה בטיט כל שהוא, שאילו היה הכל עשוי כלי אחד מתחלתו אין זה ענין לשלל של כובסים, אלא ודאי כדאמרן, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל, וקתני שאם נטמא אחד מהם במגע ממש מתוכו נטמאו כולן, אבל אם לא נגעה הטומאה בתוכו ממש אלא שנכנסה באוירו הוא טמא והשאר טהורים, וכדמפרש טעמא ואזיל.
עבדו בהו רבנן היכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים. וא"ת ושלל של כובסים דהויא דכוותה מאי היכירא עבוד, י"ל דהא עבוד היכירא שאינם חבור להזאה כדתנינן במתני' בהדיא, אבל הכא גבי כלי חרס דלא שייכא הזאה דכלי חרס אין לו טהרה אלא שבירה, עבוד היכירא זו.
מספרת של פרקים וכו' מה נפשך אי חבור הוי אפי' להזאה נמי. וא"ת דלימא ליה מדאוריתא אינו חבור אלא מדרבנן ועבוד היכירא בהזאה כדאמרינן גבי שלל של כובסים, ותירצו בתוספות דודאי קים ליה דחבור דאורייתא הוא כיון שהם משמשין בין שניהם תשמיש אחד, מה שאין כן בשלל של כובסין שאין זה משמש עם זה ואין זה צריך לזה כלל, והיינו דאוקים למתני' דשלל של כובסין כההיא דבית הפך ובית התבלין שעושה כל אחד מהם תשמישו לעצמו, והא דאמרינן ואי לאו חבור הוא [וכו'] לאו משום דמסתברא ליה למקשה הכי, אלא הכי קאמר ואפי' תרצה לדחות דלאו חבור הוא ולהכי לא הוי חבור להזאה א"כ אפי' לטומאה נמי לא, דהא כל היכא דאמרת חבור לטומאה אמרינן נמי דה"ה להזאה.
[דף מט עמוד א] ממרטא דביני אטמא. פירוש מה שתולשים משם, וזה כפירוש רש"י ז"ל, דאילו הוי בגדים בלויים דעבידי ממרטא זו היינו כסות לחה ומאי האי דשיילינן עוד כסות לחה היכי משכחת לה, אלא ודאי כדאמרן, והיינו דלא אמרינן בהא דעבידי ממרטא דביני אטמי.
תפילין צריכין גוף נקי כאלישע. [יש מפרשים דהיינו למי] שבא לסמוך עליהם על הנס בשעת הפחד דבעתותא מייתי לידי הפחה כדדרשינן (מגילה ט"ו א') גבי ותתחלחל המלכה מאד, וכן פירש רבינו מנחם ז"ל, והקשו על זה דהא אמרי רבנן כל הסומך על הנס אין עושים לו נס, והנכון דלאו דוקא נקט כאלישע בעל כנפים אלא לפי שנעשה לו נס בדבר נקטיה, וכההיא דאמרינן לא יתן אדם לקופה של צדקה אלא א"כ ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון, והא ודאי לאו דוקא אלא אגוזמא נקט כלומר שיהא אדם נאמן וכדמפרש ואזיל.
למאי הילכתא. ואיכא דגרסי מאי טעמא, והכל הולך לדרך אחד, והכי פירושא מאי טעמא צריך לנקיות זה.
אביי אמר שלא יפיח בהם. כלומר שיוכל להעמיד בעצמו בשעת הפחה שלא יפיח עד שיסלקם.
רבא אמר שלא יישן בהם. פירוש דאילו שלא יפיח בהם לא הויא מילתא רבתי וכל אדם יכול להעמיד עצמו בזה, ולא אמרו שיהא כאלישע בעל כנפים אלא שיהא זריז שלא תאנסנו שינה המביאתו לידי הפחה, כך פרש"י ז"ל, ועיקר.
ומסתברא שלא נאמרו כל הדברים האלו אלא למי שבא להניח תפיליו כל היום כמדת החסידים שאז צריך שיהא זריז בעצמו לנקיות זה כאלישע, אבל למי שמניחם בשעת תפלה וק"ש כל אדם זריז בכך שאין שינה בשעת התפלה ולא הפחה דהא כתיב הכון לקראת אלהיך ישראל, ויש כמה בני אדם שמצות תפילין רפויה בידיהם שלא (מסרו) לפי מה שפירשנו. +א"ה, כנראה חסר כאן, ואולי הכוונה שהיא רפויה בידם משום דא"א להם ליזהר כאלישע, וע"ז כתב רבינו דאינו כן לפי מה שפירשנו.+ ונראה מן התלמוד הבבלי והירושלמי כי גם בימי חכמי התלמוד היתה רפויה בידיהם שלא מסרו עצמם עליה בשעת השמד, ואמרו חז"ל (לקמן ק"ל א') כל מצוה שלא מסרו [ישראל] עצמם [עליה למיתה] בשעת [גזירת המלכות כגון תפילין] עדיין היתה רפויה בידם, ובירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג) אמרו מפני מה לא החזיקו בה מפני הרמאין דחד גברא אפקיד ארנקא גבי ההוא גברא דהוה מנח תפילין כי תבע ליה כפר ביה אמר ליה לא לדידך אפקדית אלא לתפילין דברישך.
ויש מדקדקים דכיון דאמר רבא שלא יישן בהם דסבירא ליה דאסור לישן בתפילין אפי' שינת עראי, ופליגא אדרבי יוחנן וסוגיא דמסכת סוכה (כ"ו א') דסבר דמותר לישן בהם שינת עראי כשמוסר שינתו לאחרים או שראשו בין ברכיו, וזה דעת רבינו אלפסי ז"ל ופוסק כרבא דהוא בתרא, ונראים דברי האומרים דרבא לא פליג אסוגיא דהתם דאילו הוה הכי [הוו] מדכרי לה התם, והכא הכי קאמר שלא יישן בהם שינה האסורה שמביאתו לידי הפחה וכדפרישית לעיל, אי נמי דהכא מדת חסידות אמר למי שמניחם כל היום שיוכל להיות זריז שלא יישן בהם כלל ואפילו עראי שמא יבא לידי קבע, כנ"ל.
כיון שהגיע אצלו נטלם מראשו ואחזן בידו. יש מקשים והלא שעת השמד היה וקי"ל בסנהדרין (ע"ד ב') דאפי' אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור כל שכן על מצוה גדולה כזו, ומסתברא דלא קשיא דהא מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, ולהניח כל היום הוא מדת חסידות, וכיון שכן לא היה יכול למסור עצמו עליהם על שאר היום, ומורינו הרב ז"ל היה אומר בשם רבינו הגדול ז"ל [ש]לא אמרו יהרג ואל יעבור אלא על ביטול מצות לא תעשה שהרי יש בידו ליהרג ולא יעשה, אבל על מצות עשה שאומרים לו שב ואל תעשה לא יהרג על זה שהרי הדבר בידו לכוף אותו שלא יעשה, והוה ליה באותה שעה כמו שאמרו (סנהדרין ע"ד ב') אסתר קרקע עולם היתה, ודניאל שמסר עצמו על התפלה לפנים משורת הדין היה עושה לפי שהיה הדור פרוץ ויפרצו לעבור בשאר מצוות לא תעשה, וטעם נכון הוא זה, ובמסכת סנהדרין הארכתי בזה בס"ד.
כך הגירסא בספרים ישנים אמר לו מה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. ולפי גירסא זו קודם שנמצאו שהיו כנפי יונה אמר הוא כן, והיינו דשיילינן בסמוך מאי שנא כנפי יונה דאמר ליה כלומר על מה סמך כשאמר כן, ומהדרינן דאמתילא כנסת ישראל ליונה, ולאו למימרא שאמר כן כסומך על הנס שכל הסומך על הנס אין עושים לו נס, אלא הכי קאמר כי הוא קורא מצוה זו כנפי יונה מפני שהמצות הן כנפיהן של כנסת ישראל שנמשלה ליונה דמה יונה כנפיה מגינות עליה, פירשו הגאונים ז"ל כי היונה יש לה טבע שאם בא עליה עוף גדול באויר הרקיע היא נלחמת בכנף אחד ונסמכת על הכנף השני, כך ישראל מצות מגינים עליהם, ועל זה נהגנו בשעת חליצת תפילין לכרוך אותם בצורת כנפים ובלבד [בשל] ראש שנעשה בהם נס, ובשל יד אנו עושים בצורת יוד כי הם תשלום שדי, ויש נוהגים לצייר בשתיהן כנפים ככנפי יונה והכל לפי מה שנהגו.
מתני' טומנים בשלחין ומטלטלין אותן. פרישנא בגמרא אליבא דהילכתא דבכל שלחין קאמר ואפי' עבודין ואפי' של אומן, והא דקתני ומטלטלין אותן אפי' כשלא טמן בהם קאמר דהא מדמי להו בגמרא לנסרים.
[בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. מפרש בגמרא] בגיזין של הפתק.
כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות. פירוש דטלטול מן הצד בכי הא שהוא לצורך שבת [שרי, וא"ת והא מיירי שהקדירה מכוסה] צמר כולה ואפי' הכיסוי והיאך יוכל לטלטל בו כלום שהרי נעשה בסיס לדבר האסור וכיון שהונחו שם במזיד אי אפשר לנערם ואפי' בטלטול מן הצד כדאיתא לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ה ב'), י"ל דכיון שלא הונחו שם [אלא] לצורך הקדרה אין הקדרה והכיסוי נעשה להם בסיס, וא"ת והא תנן (קמ"ב ב') באבן שעל פי החבית דדוקא בשוכח מטה על צדה ונופלת אבל מניח אסור לטלטל החבית והא התם כי האבן לכסוי החבית הונחה ואפי' הכי חשבינן החבית בסיס לדבר האסור, תירץ ר"ת ז"ל דשאני התם שהונחה שם האבן להיות שם עד מוצאי שבת אבל בכאן שהונחה לסלקה משם בשבת אין הקדרה נעשית בסיס לה, ואחרים תירצו דהתם מיירי באבן הצריך לו שהניחו שם גם להצניעו ולא לכסות החבית בלבד.
ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי.
גמרא אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו לא. פירוש כשהן עבודין הוא דקפיד דכשאינם עבודין לא קפיד, והיינו דפרכינן לקמן לפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים של בעל הבית אבל של אומן לא, ואם איתא דלמאן דאמר אומן קפיד אפי' כשאינם עבודין קפיד ואסור לטלטל, [היכי] מצי למתני אבל של אומן לא דהא איהו בעי למיתני מידי דאיכא חילוק בין עבודין לשאינם עבודין וכדקאמר לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה, אלא ודאי דאומן לא קפיד אלא בעבודין, והיינו דפרכינן התם דליפלוג וליתני ולא אמרו עבודין אלא בשל אומן וכן פרש"י ז"ל לקמן.
[דף מט עמוד ב] אבא שלחא הוה ואמר הביאו לי שלחין ונשב עליהם. פרש"י דבחול הוה עובדא וא"כ הכי פירושא והוה אמר הביאו לי שלחין כי הרבה פעמים היה אומר כן אלמא אומן לא קפיד, וכן פירשו מקצת הגאונים ז"ל, והקשה ר"י ז"ל דא"כ אמאי לא מייתי ראיה ממימרא דר' יוסי דקתני לקמן בהדיא אחד זה ואחד זה מטלטלים אותן, ולפיכך פירש הוא ז"ל כדעת מקצת הגאונים ז"ל שפירשו שאמר כן בשבת, ומשום דמעשה רב הביאוה לזה ולא הביאו מתניתא דלקמן, ומינה דהילכתא כר' יוסי דהוה עביד בה עובדא.
לא אמרו [עבודין] אלא לענין טומאה בלבד. פירוש דעבודין מקבלין טומאה ולא שאינם עבודין, והקשו בתוספות כי במסכת זבחים (צ"ג ב') גבי דם חטאת שניתז על העור [אמרינן דעור משהופשט טעון כיבוס] יכול אף על פי שלא הופשט ת"ל (עור או עור) [בגד מה בגד הראוי לקבל טומאה כו'] אלמא ראוי לקבל טומאה ואפי' שאינו עבוד, תירצו בתוספות דהתם מיירי על [ידי] ייחוד שייחדו לישיבה, והקשו עוד כיון דשאינם עבודין אינם מקבלים טומאה היאך ניטלין בשבת נימא מדלגבי טומאה לאו מנא הוא [לענין שבת נמי לאו מנא הוא] כדאמרינן לקמן במכילתין (קכ"ג א'), ותירצו דכיון דעל ידי ייחוד הוי מנא לענין טומאה ראוי להיות מנא לענין שבת ואפי' בלא ייחוד, ותדע דתנן לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ד ב') כל שברי כלים ניטלים ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתם הראשונה ואמאי והא לאו מנא הוא לענין טומאה אלא בייחוד, אלא לאו ש"מ דכיון דעל ידי ייחוד הוי מנא לענין טומאה בהכי הוי מנא לענין שבת, ולדידי מסתבר דההיא דמסכת זבחים מיירי לענין טומאת שרצים דהתם כתיב או עור ולא בעינן עבוד והכא מיירי לענין טומאת מדרס דשאינו עבוד אינו טמא דלא חזי לישיבה אלא א"כ ייחדו לישיבה, והקשו בתוספות דבכוליה סוגיין משמע דעור שאינו עבוד ניטל בשבת ואילו לקמן בפרק כל כתבי הקדש (קט"ז ב') אמרינן ואנו לא נטלטל עור אגב בשר אלמא דבלא בשר אסור לטלטלו, והכי נמי מוכח בפ"ק דביצה (י"א ב') שלא התירו לתת עור לפני הדורסן אלא משום דלא ליתי לאמנועי משמחת יום טוב, ובירושלמי (ביצה פ"ג ה"ג) אמרו כיצד הוא עושה משייר בה אבר ומביאה אגב עורה, ותירצו דהתם בלח דלא חזי למיזגא עליה [והכא ביבשין דחזי למיזגא עלייהו, ורש"י כתב דהתם בבהמה דקה] והכא בבהמה גסה, ואינו מחוור מדנקטוה סתם הכא והתם (א"ה, עי' מש"כ רבינו לק' קט"ז ב').
כנגד מלאכה ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת. פירש ר"ח כי ס"א פעמים כתוב בתורה מלאכה ומלאכת, אלא שאין מונים אותן של פרשת ויכלו שהרי בדבר י"י שמים נעשו, וגם אין מונים אותם שכתוב בהם מלאכת עבודה, וגם יש אחרים שאין מונים והם מפורשים בירושלמי (פ"ז ה"ב), ולא נשארו אלא ארבעים, ויש [מי שמוציא] מכללם ויבא הביתה לעשות מלאכתו [ויש שמוציא] והמלאכה [היתה דים] (מלאכות), ושאלו בתוספות אליבא דר"ש בר' יוסי בן לקוניא מהיכן יודעים מה הן המלאכות שהן אבות או שהן תולדות, דבשלמא לת"ק כל מלאכה דהויא במשכן הויא אב ואידך תולדה כדאיתא לקמן בפרק הזורק (צ"ו ב'), וי"ל דמסברא ידעינן להו, והנכון יותר כמו שפירש ר"י ז"ל דאפי' לר"ש בר' יוסי מודה הוא דילפינן ממשכן לענין אבות ותולדות, דהא בהדיא אמרינן בכמה מקומות שכן היתה עבודת משכן ולא אתו כולהו דלא כר"ש בר' יוסי, ולא הוצרך ללמוד ממלאכה ומלאכת הכתובים שבתורה אלא לפי שיש בל"ט מלאכות שמנו חכמים מלאכות הדומות זו לזו שהיה נראה למנותם אחת כגון זורה ובורר ומרקד, ומנו אותם חכמים שלש ואילו נמנו אחת לא היו ל"ט, לכך הוצרכנו לומר שכנגד ל"ט מלאכות הכתובות בתורה הם, ואינם ל"ט אם לא תמנה לאלו בשלש, וא"ת א"כ היכי אמרינן תניא כמאן דאמר [כנגד] עבודות המשכן דתניא וכו' דהא ההיא אפי' לר"ש בר' יוסי [בן] לקוניא אתיא ללמד על האבות ועל התולדות, י"ל דכיון דאוריך תנא כולי האי כדבסמוך ולא אדכר אלא עבודת המשכן משמע דכולה מילתא מהתם ואפי' מנינא.
והא דתנן בגיזי צמר ואין מטלטלים אותן אמרינן עלה אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהם [אבל טמן בהם] מטלטלים אותן. פירוש דכיון שטמן בהם פעם אחת הרי הפקירם לדבר זה והוציאם מהקצאתם, ולהאי סברא מתני' מילי מילי קתני והכי קאמר טומנין בגיזי צמר דדבר שאינו מוסיף הם ואין מטלטלים אותן בעלמא.
איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא. פירוש שהקשה על דברי רבא ולא לרבא ממש והיינו דהדרינן לומר אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא וכו', ומדלא פרקינן דמתני' בשטמן בהן פעם אחת זו בלבד ודרבא כשטמן בהם הרבה פעמים, שמעינן דלא שנא בין פעם אחת לפעמים הרבה כל זמן שלא ייחדם.
[דף נ עמוד א] רבינא אמר בשל הפתק. פרש"י ז"ל לעולם מימרא דרבא כשטמן בהם כדאמרינן מעיקרא, ומתני' לא קשיא עליה דמשנתנו בגיזי צמר של הפתק העומדים לסחורה ורבא איירי בשאינם של הפתק, ודרבא בעלמא איתמר ולאו אמתני' קאי, וקשה דהא רבא לא שנו קאמר, ויש מתרצים דרבא גופיה לא קאמר לא שנו אלא דמאן דלא ידע לה שפיר אוקמה אמתני' וגריס בה לא שנו, והנכון דלעולם אמתני' קאי, דרישא קתני מילתא פסיקתא טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלים אותם, וכל גיזי צמר במשמע בין דהפתק בין דלא הפתק דלענין הטמנה נמי שוים הם, (אלא דכשאינם של הפתק אין מטלטלים אותם) ועליה קאמר דלא שנו דכשאינן של הפתק אין מטלטלים אותן אלא כשלא טמן בהם, וסיפא דמתני' קאי אגיזי צמר של הפתק ולצדדין קתני ונקט לישנא קלילא, וכן פירשו בתוספות, ומיהו אפי' בשל הפתק מהני ייחוד כדאמרינן לעיל, ומימרא דאביי דלעיל גבי מוכין דאמר דבעו ייחוד ולא סגי בהטמנה ודאי לא פליגא אדרבא מדלא אדכרוה בגמרא דפליגי, אלא יש לומר דמוכין חשיבי מגיזי צמר שאינם של הפתק ודינם כשל הפתק, וכן בדין לפי מה שפירש רש"י ז"ל במוכין (עי' לעיל מ"ח א' ד"ה מוכין), ובתוספות אמרו דההיא דאביי במוכין של הפתק, ולא מיחוור מדלא פירשוה בגמרא.
חריות של דקל שגדרם לשם עצים. פירוש ודכולי עלמא ואפי' לר"ש דלית ליה מוקצה הני אינם בני טלטול דלהסקה בעלמא קיימי ואין תורת כלי עליהם, ותדע דהא קי"ל כרבי שמעון וליכא למימר דתהוי כולה סוגיין דלא כהילכתא, וכן במוכין וגיזי צמר דבעינן ייחוד אפי' ר"ש מודה בהם דכמוקצה מחמת חסרון כיס דמי.
איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב רב אסי אמר ישב אף על פי שלא קישר ואף על פי שלא חישב. פירוש הלשון הזה מוכיח דישיבה שלא בהזמנה גריעא מהזמנה גרידתא, וכן בדין כדאשכחן גבי הזמנה דתפילין לאביי וכדכתיבנא לעיל (מ"ד א'), וק"ל דהא בגיזי צמר דכולי עלמא בעינן יחוד וסגי להו בייחוד, ואילו הכא איכא מאן דמצריך קישור ואיכא מאן דסגי ליה בישיבה גרידתא, וי"ל דבגיזי צמר יש להם להקל או להחמיר יותר מחריות של דקל, דרב סבר דבגיזי צמר דחזו להטמנה סגי להו בייחוד אבל חריות דלא חזו לישיבה כלל בעו קישור, ורב אסי סבר אדרבה גיזי צמר דחשיבי בעו ייחוד אבל חריות דלא חשיבי בכל דהו סגי להו ואפי' בישיבה גרידתא.
שמואל דאמר כרשב"ג. פירוש דרשב"ג נמי מחשבה בעי דארישא קאי דקתני ונמלך עליהם לישיבה והיינו ייחוד.
אלא רב אסי דאמר כמאן הוא דאמר כי האי תנא. פירוש דקתני סיפא דאם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום זו היא הכנתן ואפי' בלא ייחוד אחר עולמי.
והא דקתני רישא יוצאים בפקורין ובגיזי צמר. עיקר הפירוש כדפרש"י ז"ל דיוצאים בהם אפי' לרשות הרבים קאמר, דכיון דעבד להו הזמנה מבעוד יום או שיצא בהם הוו להו כמלבוש כיון דצריכי ליה, ואם לא הזמינהו ולא יצא בהם מבעוד יום הוו להו כמשוי ואסור מדרבנן מיהת, ופקורין וגיזי צמר הם שנותנין על המכה שנתרפאת כבר כדי שלא יסרטוה הבגדים ויצטער, ולפיכך נותנה לכתחלה בשבת בייחוד דמעיקרא ולא חיישינן לשחיקת סממנין, והא דקתני שאם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום אף על פי שלא כרכן במשיחה מותר לצאת בהם, פירוש שלא כרכן מבעוד יום אבל כרכן בשבת כשנתנן על מכתו, דאי לא הא איכא למיחש דילמא נפלו ואתי לאתויינהו ברשות הרבים.
אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא וכו'. פירוש מהא דקתני שאם היה עליהם כר או סדין ואפי' בלא ייחוד מנענען בידו למחר והיינו כדרב אסי.
ומסתברא דכיון דרב אשי דהוה בתרא אכרע כרב אסי הילכתא כותיה, וליכא לפסקא דפסק רבה בר בר חנה דקי"ל הילכתא כבתראי.
ר' חנינא בן עקביא היא. כלומר יחידאה היא ולית הילכתא כותיה.
ולא ידענא אי בית האבל או בית המשתה. פירוש דר' חנינא בן עקביא כך אמר צאו וחשבו כדי שנשב עליהם למחר בבית האבל או בבית המשתה, והיינו דדייקינן מינה טעמא דבית האבל או בית המשתה דטרידי, פירוש וכיון דטרידי אקילו רבנן עלייהו, אי נמי דבעלמא אמאי לא סגי במחשבה משום דכיון דבר מעשה הוא ולא עביד מעשה אין מחשבתו קיימת ודילמא מימליך, אבל כי טרידי ליכא גלויי דעתא שאין מחשבתם קיימת דמשום דטרידי הוא דלא עבוד מעשה.
מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכיו. פירוש דסתמו כפירושו דלעשות צרכיו הכניסו ומחשבתו ניכרת יפה מתוך מעשיו.
והוא שייחד להם קרן זוית. פירוש דאילו נתנם תוך הבית אפי' צבור אינו היכן, דלקרקע עולם יהב ליה התם שיהא מתפזר ונדוש לרגלי בני אדם, ויש אומרים והני מילי כשנתנו בקרקע, שאם הניחו בקופתו הרי הוא כייחוד בקרן זוית, כן נראה.
לימא כתנאי. פירוש דתנאי פליגי במידי דלאו בר מעבד מעשה והיינו נתר וחול, ותדע דאילו במידי דבר מעבד מעשה הא איפליגו בה תנאי לעיל והוה ליה למימר לימא הני תנאי כי הני תנאי, וכן פרש"י ז"ל.
הא נתר וחול מותר. פירוש דלא אסר תנא אלא גרתקון דגורר בכלי כסף והוה ליה ממחק שהיא מאבות מלאכות.
ומר סבר לא בעינן מעשה. וא"ת מ"מ ליבעי ייחוד והיכי קתני מותר בלא שום ייחוד, [וי"ל] דודאי בייחוד מיירי דומיא דגרתקון שהוא מיוחד ועומד לכך.
דכולי עלמא לא בעינן מעשה. ומאן דאסר לא אסר אלא מטעם שהוא גורר וכרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, אבל לא מצי למימר דלכולי עלמא בעינן מעשה דא"כ מאי טעמא דמאן דשרי, נהי דלגרירה לא חיישינן כיון שאינו מתכוין מ"מ הכנה בעינן.
[דף נ עמוד ב] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. פרש"י אבל לא סורק דלא סגיא שלא ישיר שער והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות, ויש מקשין דבדוכתה (נזיר מ"ב א') אמרינן טעמא שכל הסורק להסיר נימין המדולדלין מתכוין אלמא דלאו משום פסיק רישיה הוא, ונראה דלאו קושיא היא דהתם הכי קאמר שכל הסורק על כרחו להסיר [נימין] המדולדלין מתכוין דלא סגיא בלאו הכי ואפי' אינו מתכוין הרי הוא כמתכוין גמור. אלא הא והא רבי יהודה וכו'.
הכי גרסינן במאי אוקימתא להא דתני מותר כרבי יהודה. ויש גורסין במאי אוקימתא כרבי יהודה ולישנא קלילא הוא, אבל לא גרסינן במאי אוקימתא להאי דתני אסור כדגרסי במקצת נוסחי, חדא דמסתמא על ההיא דאוקי מעיקרא כרבי שמעון ופרכינה ואוקימנא כר' יהודה קיימינן השתא, ועוד דבתוספתא תני לה להך סיפא בהדיא על ברייתא דקתני מותר, והכי מיתניא התם בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון ולא יחוף בהם שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן פרש"י ז"ל ועיקר, וא"ת מכל מקום לדידיה היכי ניחא על כרחין מציעתא לא אתיא כרבי שמעון כדאכרחנא מההיא דנזיר, ויש מתרצים דאיהו הוה מצי למידחק דהאי תנא סבר דחפיפת שער פסיק רישיה ולא ימות הוא ופליג אמתני' דנזיר, ולא מחוור דהא בהדיא פרכינן עלה מנזיר ולא דחינן הכי, אלא הנכון דאין הכי נמי דלדידיה קשיא מציעתא והכי קאמר ולדידך דאוקימתא כר' יהודה נהי דניחא לך מציעתא מ"מ תקשי לך סיפא ולדידי סיפא אתיא שפיר כרבי שמעון, וזו שיטת התלמוד היא בכמה מקומות.
איבעית אימא בקטן וכו'. וא"ת א"כ פשיטא דמותר, י"ל דתנא דיני דיני קתני, אי נמי דאשמעינן דלא גזרי בהני אטו איש בן שער, וש"מ דלרבי שמעון אפי' בבעל זקן חופף פניו, ומכאן קושיא גמורה על האוסר להעביר ידו על זקנו בשבת שמא ישיר שער, דהא קי"ל כרבי שמעון.
מהו לפצוע זיתים בשבת. פרש"י ז"ל לפצוע זיתים למתק מרירותן, והקשו בתוספות חדא דמאי הפסד אוכלין יש בזה אדרבה תיקון אוכלים הוא, ועוד א"כ מאי שייטיה הכא, בפרק חבית דמיירי בדיני סחיטה ומפרק [הוה] ליה לאתויי, לפיכך פירש ר"י ז"ל לפצוע זיתים לחוף בהם פניו וידיו קאמר ומשום השרת שער וכעין סוגיין דלעיל, אבל משום סחיטה ליכא כיון שאינו צריך למימיהן והולך לאיבוד, והשתא אתי שפיר הא דקאמר שיש בזה הפסד אוכלים.
לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת אמרי פת לא מאיסא. פירוש דלא אמר שמואל אלא היכא דפת לא ממאיסא אלא שיש בה בזיון כגון שסומך בה קערה שלו או שחותך עליה בשר מבושל או צלי, אבל בהני דמימאסי אפי' שמואל מודה דאסיר, והקשו בתוספות מהא דתניא (ברכות נ' ב') רבי אליעזר אומר יין עד [שלא] נתן לתוכו מים נוטלים ממנו לידים וחכמים אומרים אין נוטלים ממנו לידים, ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם צרכיו בפת כמאן כרבי אליעזר, והא התם כשנוטל ידיו הפסד אוכלים הוא, ויש מתרצים דסוגיא דהכא פליגא אסוגיא דהתם ולפום סוגיין דהכא דשמואל כרבנן היא, ויש סוגיות מתחלפות בתלמוד, ועוד תירצו בתוספות דהתם בשיטת רבי אליעזר קאמרי, אבל דרבי אליעזר עדיפא דשרי אפי' הפסד אוכלים לעשות בהם צרכיו, והוא הדין דשמואל מצי מוקים סבריה כרבנן דעד כאן לא אסרי רבנן אלא משום דאיכא בנטילה הפסד אוכלים אבל בבזיון אוכלים לחוד שרי, ולרווחא דמילתא אמרינן דאזדא כרבי אליעזר דלפום פשטה כדידיה רהטה, ויש מתרצים דלישנא קלילא נקט התם והכי קאמר כמאן כרבי אליעזר ומחלוקתו דהיינו רבנן, ולי נראה דלעולם כדרבי אליעזר והתם טעמא דרבי אליעזר דיין עד שלא נתן בה מים כיון דלא חזי כלל, דהא בעי חמרא דידהו תלתא חולקי מיא, כדאיתא בכל דוכתא (לקמן ע"ז א') דכל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, ליכא בהא משום הפסד אוכלים ובזיון הוא דאיכא, והיינו דמודה רבי אליעזר שאם נתן בו מים אין נוטלים ממנו לידים.
ולכולהו פירושי דעת גדולי הפוסקים דהילכתא כשמואל וכסוגיא דהכא דבזיון אוכלים שרי לצרכיו אבל הפסד אוכלים אסור, ובתוספתא אסרו לאכול דייסא בפת כגון תרווד דהא מימאיס אלא א"כ בוצע (לן) בכל פת, +א"ה, אולי צ"ל אא"כ בוצע ואוכל את הפת, וכן משמע ברא"ש ברכות פ"ז סל"ב.+ ויש שהתירו כשרגיל לאכול התרווד לבסוף ולא חיישינן דילמא מימאיס עליה ואיכא הפסד אוכלים, וכן נהגו, (ובתוספתא אסרו).
ואם בשביל ליפות עצמו אסור. פירוש משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כ"ב) דמתרגמינן לא יתקן גבר בתיקוני איתתא, ולית הילכתא הכי דכל שאינו בדרך קישוט מותר וכבוד יי' הוא כדכתיב כל פעל יי' למענהו (לא כתבם וכו').
שאסור להחזיר. פירוש שאסור להחזירה למקומה הראשון שיתקן הגומא בידיו.
מר סבר חוששים. פירוש דאע"ג דכי נתקלקלה הגומא ומחזיר איסורא דרבנן הואי, כיון שהוא מצוי ואפשר לה בהטיית קופה חוששים, ורבנן סברי שאין [חוששין] דגזירה לגזירה היא, וקי"ל כרבנן.
אמר רב הונא האי סליקוסתא וכו' ואמר שמואל האי סכינא דביני אורבי וכו' ואי לא אסיר. פרש"י דאסיר מפני שמזיז עפר, והקשו בתוספות דהא שמואל [סבירא ליה] לעיל בפרק כירה (מ"ג ב') דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ולקמן בפרק תולין (קמ"א א') אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן דאמר טלטול מן הצד שמיה טלטול, ואמרי בי רב היינו רב הונא, לפיכך פירש ר"י ז"ל דאיסורא דהכא מפני שעושה גומא וכיון שהוא צריך לגומא אסור.
בגזרתא דקני שפיר דמי. פרש"י ז"ל גזרתא דקני [קנים] הדוקרנים שיוצאים הרבה תכופים בגזע אחד, וקשה פשיטא דהכא ליכא משום מזיז עפר ממקומו, ועוד הרי משתמש במחובר דכל שהוא קשה כעוזרדין אסיקנא בעירובין (ל"ד ב') שהוא אסור במחובר, וי"ל דהיא גופה קמ"ל דבתשמיש כי האי לא גזרו בקנים, והנכון דגזרתא דקני הוא גדר של קנים ודרכם להיות מרווחים ופעמים שיש שם עפר, וקמ"ל דלא חיישינן לא למזיז עפר ולא לעושה גומא.
הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש. כן הגירסא בספרים שלנו וכן גורס רש"י ז"ל, ופי' ז"ל דהא דבעי מקצת עליו מגולים משום סיפא דניטלים בשבת הוא כדי שיאחז בהם ולא יטלטל העפר בידים, ואף על פי שננער מאיליו אחרי כן, טלטול מן הצד לצורך אוכל שבת מותר, ומיירי בשלא השרישו שאם השרישו היאך ניטלים בשבת הא איכא משום תולש, וא"ת אם בשלא השרישו פשיטא שאינו חושש משום שביעית וכלאים ומעשר, ויש שפירשו דמתני' לצדדים קתני לענין שבת מיירי כשלא השרישו ואידך מילי מיירי כשהשרישו, ובתוספות פירשו דכולה כשלא השרישו אלא שניתוספו מחמת לחלוחית הקרקע והשביחו, וקשיא להו דא"כ היאך אין בו משום כלאים דהא מעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף אסור אף על פי שלא השרישו, ותירצו דהא בירושלמי מפרש לה שזרען באגודה של ירק שאין דרך זריעה בכך, ומסתברא דכולה בשלא השרישו וגם לא השביחו וניתוספו בגופם אלא שנפחו נפח בעלמא על ידי הלחלוחית קאמר, וכיון שזרען אגודה קמ"ל שאין חוששים אפי' מדרבנן ואפילו מפני מראית העין, ורבינו האיי ז"ל אינו גורס אם היו מקצת עליו מגולים שזו דרך זריעה היא ודאי לחוש, אלא כך גורס אם היו מקצתם מגולים כלומר אפי' השרשים דהשתא אין דרך זריעה בכך, ובתוספות הקשו על זה מסיפא דמסכת עירובין פרק חלון (ע"ז א') ושם נפרש בע"ה.
[דף נא עמוד א] מתני' לא כסהו מבעוד יום. פירוש לבין השמשות קורא בכאן מבעוד יום, דהא קיי"ל (ל"ד א') דספק חשיכה טומנים את החמין.
כסהו ונתגלה מותר לכסותו. הקשו בתוספות דמשמע הכא דדוקא נתגלה בדיעבד אבל אסור לגלותו על דעת לחזור ולכסותו, ואילו בגמרא אמרינן שנוטל את הסדינים ומניח את הגלופקרין, ותירצו דהתם שמגלהו משחשכה אבל הכא מיירי בגילוי מבעוד יום דבהא ודאי אסור לגלותו מבעוד יום על דעת לכסותו משתחשך דהוה ליה כמטמין לכתחלה בשבת.
הכי גרסינן וכן היא בספרים ישנים ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר. ולא גרסינן קיתון של מים וכדבעינן לפרושי בגמרא.
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. פירוש כדי שתפוג צינתו או כדי שלא יתחמם מפני החמה כדפרש"י ז"ל.
ואי ממתני' הו"א הני מילי דבר שאין דרכו להטמין. פרש"י ז"ל דבר שאין דרכו להטמין לחמם תחת הכר כגון מים שאין דרך להטמין בכך, והקשה ר"י ז"ל דמים נמי דרכן להטמין בבגדים להעמיד חומם כדי למזוג בהן היין, ובמתני' לא גרסינן קיתון של מים אלא קיתון סתם דהכין איתא בנוסחי דווקני, לפיכך פירש ר"י ז"ל דבר שאין דרכו להטמין כגון יין או פירות שאין דרך לחמם, אבל דבר שדרכו להטמין כדי לחממם כגון מים או תבשיל אימא לא, דגזרינן צונן אטו חמין דכולה חדא גזירה היא, קמ"ל.
כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. וכן הלכה, ואומר ר"י ז"ל דהוא הדין לענין שהייה דערב שבת דכל שנאכל כמות שהוא חי כגון תפוחים וגזריות וכיוצא בהם שרו לצלותם ולא בעינן מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, שלא אמרו אלא בבשר בצל וביצה שאין נאכלים [כמות] שהן חיין אלא ע"י הדחק ויש בהם משום בישולי גוים, אבל באלו לא אתי לחתויי בגחלים, וא"ת והלא מים ראויים כשהם חיים והצריכו בהם שיחמו מבעוד יום, וי"ל דהתם בחמין הצריכין למזוג יינם או לרחיצה דכשהם חיים לא חזו, ויש להשיב על הדין אלא שאין משיבין על הארי לאחר מיתה וכבר הורה זקן.
אדם חשוב שאני. פירוש שיש לו להחמיר [לפנים] משורת הדין בדבר שנראה לבני אדם שיש בו איסור כדי שלא יבא הרואה להקל יותר, וזה כלל גדול.
גירסת הספרים כיצד הוא עושה רשב"ג אומר נוטל את הגלופקרין וכו'. ור"י ז"ל אומר דלא גרסינן ליה, דרשב"ג חולק הוא עם תנא קמא, דת"ק לא שרי להחליף אלא להוסיף.
אבל פינן ממיחם למיחם מותר. ואף על גב דבפרקין דלעיל (ל"ח ב') איבעיא לן גבי חזרת קדרה בפינן ממיחם למיחם, הא פרישנא התם דהטמנה לחוד וחזרה לחוד.
טמן וכיסה בדבר הניטל וכו'. רש"י ז"ל פירש דכיסה היינו כיסוי שנותנין על פי הקדרה, והא דקתני סיפא כשטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל שאם אין מקצתו מגולה אסור הקשה רבינו ז"ל למה אסור, שהרי יכול לגלות הקדרה כיון שטמן בדבר הניטל ויאחזנה ויפול הכיסוי מאליו כדתנן לקמן (קמ"ב ב') באבן שעל פי החבית, ותירץ ז"ל דהתם מיירי בשוכח אבל הכא שהניח במתכוין נעשה בסיס לדבר האסור ואסור אפי' לנער את הכסוי, אבל כשמקצת פיה מגולה בצידוד סגי ליה לנערו ולפיכך מותר, והקשה ר"ת ז"ל חדא דלגבי בסיס לדבר האסור לא שני לן בין צידוד מועט לצדוד מרובה, ועוד דהא פרישנא במתני' דכל כי האי גוונא שהכל לצורך הקדרה אינה נעשית בסיס לדבר האסור וכל שיוכל לאחוז בדבר המותר מותר לנער דבר האסור בטלטול מן הצד וכדפירש ר"י ז"ל לעיל, ולפיכך פירש ר"ת ז"ל דכיסוי הנזכר כאן הוא שהיו רגילים שאחר שהטמינו את החמין בדבר שאינו מוסיף נותנים על הכל דבר שמכסה כל הקדרה כולה והוא כעין חמיניר בלע"ז, ופעמים הוא של חרס ופעמים הוא של בגד וכיוצא בו ומחזיק הדברים שטמנו בהם שלא יפלו, ופעמים שהכיסוי הזה מגיע עד לקרקע, והשתא קתני שפיר שאם טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל או דטמן בדבר הניטל וכסה בדבר שאינו ניטל, אם הכיסוי הזה אינו מקיף כל הקדרה או שאינו מגיע עד לקרקע נוטל את הקדרה דרך אותו מקום המגולה וינער הכיסוי שעליה, דטלטול מן הצד מותר הוא בזה ואף על פי שהניחו במתכוין מטעמא דכתיבנא לעיל, אבל כשאינו מגולה כלל הרי אין לו שום מקום שיוכל לאחוז בדבר הניטל ולפיכך אסור, ועל הדרך הזה מפורשת בספר המאור לר"ז ז"ל אלא שהוא אומר שהכיסוי הזה למטה מן ההטמנה הוא לכסות כל הקדרה, ואם הקדרה מגולה מקצת יכול ליטול משם ולנער השאר כמו שפירש ר"ת ז"ל, ואם אינה מגולה כלל אסור, והכל דרך אחד.
[דף נא עמוד ב] הכי גרסינן וכן היא בתוספתא מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה ומיחם על גבי קדרה וקדרה ע"ג מיחם. ויש גורסים ולא מיחם על גבי קדרה, כלומר מפני שהקדרה יותר חמה ונראה כמבשל, וליתא.
וטח את פיהם בבצק. פרש"י ז"ל בבצק שנילוש מבעוד יום, ונראה מדבריו ז"ל שהטיחה בשבת, דעל ידי בצק לא חשיבא בנין כלל.
אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת. פרש"י ז"ל דאסור מפני שנראה כבורא את המים ונראה כמוליד בשבת, פירוש דאילו משום סחיטה ליכא דמעיקרא משקה והשתא משקה ומשקה דאיפרת הוא, אבל נותן לתוך הכוס של יין בימות חמה כדי לצנן ואף על פי שנימוח מאליו ואינו חושש, ונראה מדבריו ז"ל וגם לשון הגמרא כן נראה דלרסק בידים לתוך הכוס של יין אסור, אבל בתוספתא (פ"ד הט"ו) אמרו [אבל] מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה, ולפי זה נותן דקתני הכא נותן בידיו קאמר ואפי' בריסוק, ואפשר דברייתא דהכא בכוס וקערה ריקנים ואפי' הכי כשזב מאיליו מותר ולא גזרו שמא ירסק כמו שגזרו במשקה שזב שמא יסחוט, דשאני הכא שהריסוק עצמו מדרבנן, והתוספתא מיירי בריסוק [לתוך] כלים שיש בהם מים או שמן או יין שהמשקה הנופל בריסוק מתערב מיד ולפיכך מותר, וכעין שהתירו לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה אוכל דמשקה הבא לאוכל כאוכל הוא ולא חשיב סוחט וכל שכן בזו דריסוק דרבנן הוא.
ולענין מה שאמרנו למעלה (מ' ב') כי מותר לחמם או להפשיר דבר שהוא מבושל מבעוד יום כנגד המדורה בשבת, פעמים שיש בתבשיל שנצטנן שומן קרוש וכשמפשירין אותו כנגד המדורה נימוח, ויש מתירין ולא חיישינן למיחוי זה כיון שנעשה מאיליו דהוה ליה כי הא דתניא נותן לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש, ורבינו ברוך ז"ל אוסר ודוחה ראיה זו דשאני הכא שיש משקה בכוס וקערה דמים הזבין מתערבין מיד ואינם בעין ולא מיחזי כמוליד, אבל באידך מיחזי כמתיך וכמוליד, ורבינו יחיאל ז"ל התיר ואמר דהשומן בעודו קרוש ראוי להיות נאכל גם כן [ולכן] לא שייך ביה משום מוליד מה שהוא נימוח, דמעיקרא אוכל ושומן והשתא נמי אוכל ושומן, ותדע דאמרינן בפרק כירה (מ' ב') סכה אשה ידה בשמן ומחממתה כנגד המדורה ואף על גב דסתם שמן שלהם קרוש הוא כדמוכח במשניות ונימוח הוא באש כשמחממין אותו והתירו לעשות כן כל היכא דליכא בשול, וכן דעת מורי הרב ז"ל [ורבו] רבינו הגדול ז"ל, ומ"מ למדנו מברייתא זו שאסור לאדם לרחוץ ידיו או בשלג או בברד (וכו').
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ד - במה טומנין [המתחיל בדף מז עמוד ב]
במה טומנין
מתני' אין טומנים לא בגפת ולא בזבל וכו'. פירוש שכל אלו הם דבר המוסיף הבל ולפיכך אסרו להטמין בהם אפי' מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים וכדאיתא בפרק במה [מדליקין] (ל"ד ב'), וכתב רשב"ם ז"ל וה"ר יוסף ז"ל דלא אסרו להטמין אלא בשיל ולא בשיל, אבל כיון דקיי"ל כחנניה דכל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי האור ולא חיישינן שמא יחתה, הוא הדין דשרי בהטמנה ולא חיישינן שמא יחתה, דמאי שנא, והקשה ר"ת ז"ל חדא דסתם הטמנה היא בבין השמשות או קרוב לו שהקדרות רותחות ורובם הגיעו למאכל בן דרוסאי ובדידהו ודאי אסרו להטמין בדבר המוסיף, ועוד דהא דומיא ששנינו בפרק כירה נקט תנא הטמנה דהכא, וההיא כשהגיע למאכל בן דרוסאי מיירי בין למאן דאמר לא יתן לא ישהא בין למאן דאמר לא יתן לא יחזיר והוא הדין להא דהכא, והא דחיישינן בהטמנה שמא יחתה בגחלים אף על פי שכבר הגיע למאכל בן דרוסאי מה שלא חששו גבי שהייה, משום דהכא כיון שמחזר להטמינה גלי אדעתיה דבעי ליה לתבשיל דליהוי רותח ומצומק ואיכא למיחש שמא לא ימצאנו רותח כרצונו ויחתה בגחלים, מה שאין כן בשהייה מניח תבשילו מגולה, וכן הסכימו רבותי ז"ל.
ועוד אמר רבינו ז"ל דכיון שלא גזרו בדבר המוסיף אלא שמא יטמין ברמץ, נראה שלא גזרו בדבר המוסיף הבל אלא כשהוא מטלטל דומיא דרמץ, אבל מה שנהגו לעשות חפירות בקרקע ומרתיחים אותם יפה ולערב טומנים בתוכו הקדרה ואותו החום מוסיף הבל, זה מותר הוא שלא גזרו בדבר מחובר, והוא הדין למקומות שנהגו להחם פורני יפה ולגרוף אותו לגמרי ולהניח התבשיל בתוכו ולפקוק נקביו שהוא מותר.
ולא בחול. ובפרק לא יחפור (ב"ב י"ט א') הקשו בגמרא דאמרינן התם דחול אית ביה מיתונא, ופרישו דחול חמימי חאים וקרירי קריר, ואמרו בירושלמי (ה"א) האי חלא מאריה דפקדונא כמה דיהבת ליה איהו יהיב לך.
גמרא קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים. פירוש דאע"ג דקופה דבר שאינו מוסיף הוא, כיון שמונחת על הגפת שהוא מוסיף ומסיק לה הבלא דינו כטומן בדבר המוסיף, ושאלו רבותינו בעלי התוספות א"כ מה מקום היתר למה שנהגו להטמין על גבי כירה שהיא קטומה בבגדים, נהי דבגדים דבר שאינו מוסיף מ"מ הכירה אף על פי שהיא קטומה הוי דבר מוסיף טפי מגפת של זיתים, ואומר ר"ת ז"ל דשאני קופה שבתחלה טמן הקדרה לתוכה וכשמניחה על הגפת חשיבא דבר המוסיף, אבל קדירה שמניחה על גבי הכירה מגולה אין זו הטמנה והנחת בגדים שאחרי כן הויא ליה הטמנה בדבר שאינו מוסיף, ואין ההפרש הזה מחוור כל הצורך, עוד כתבו בו טעם אחר דשאני הכא שנתן הקדרה בקופתה על הגפת ממש בלא שום הפסקת אויר מה שאין כן בקדרותינו שיש בין הקדרה והרמץ הפסקת אויר ואין כאן שום דבר טמון בדבר המוסיף, וכן היה אומר מורי הרב ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל, ויש שמחמירים עם כל זה לתת בין הבגדים והקדרה כלי חרס להפסיק כדי שלא תהא כאן הטמנה חשובה וכאילו אין כאן אלא שהייה, והמחוור יותר לתת קדרה על פטפוט מנוקב והרמץ קטום תחת הפטפוט דהשתא איכא הפסק בין הקדרה והרמץ וליכא הנחה על גבי דבר מוסיף כלל.
והדבר ידוע שלא אסרו קדרה זו שהניחו על גבי גפת אלא מפני שהיא טמונה בקופה, אבל אם היתה מגולה [מותר] שהרי [שהייה] בעלמא שריא ואפי' היא [על גבי] גחלים ממש כל שהגיע למאכל בן דרוסאי, ואין צריך לומר שהוא מותר מה שנוהגים לתת מלח תחת הקערה בשעת האכילה כדי שלא תצטנן, כנ"ל.
וכן מה שנוהגים לכסות הבשר בבגדים או במפות בתוך הסעודה כדי שלא יצטננו מותר ואריך, ואף על פי שאסור להטמין משחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף, כי האי גוונא שהוא לפי שעה כדי שלא תצטנן אינה הטמנה כלל, וכן הורה מורי הרב ז"ל.
[דף מח עמוד א] דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא. פירוש מיחם של חמין רותח שהיה מסולק מן האור.
נזהיה רבא אמר ליה ר' זירא ומאי שנא ממיחם על גבי מיחם. פרש"י ז"ל דמקשי ליה מדתניא בסוף פירקין דנותנים מיחם ע"ג מיחם, והקשה ר"י ז"ל דאי ידע לה לההיא מתניתא היכי פריך מינה דבדידה קתני בהדיא לא בשביל שיחמו אלא שיהו משומרין, ולפיכך פירש ז"ל דלא ידע לה ר' זירא וממעשים בכל יום דעבדי הכי קא פריך ודכוותה בתלמודא.
אמר ליה התם אוקמי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד. וא"ת האי עובדא היכי הוה, אם במתכוין לחמם מ"ט דר' זירא שהרי אסרו לחמם מים כנגד המדורה ואם עשה כן חייב חטאת, וכדתנן (ל"ח ב') בנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ואם כדי להפשיר הא ודאי שרי כנגד המדורה דהפשרו לא זהו בשולו, והאי מיחם דומיא דכנגד המדורה הוא, תירצו בתוספות דשאני הכא שאפשר להם להתבשל שם וכי האי דוכתא לא התירו להפשיר וכדפרישית בפרקין דלעיל (מ' ב'), ואף על פי כן מותר לתת פאנדאס צוננות על המיחם כדי לחמם כיון שכבר הם מבושלות והא לא מחזי כמבשל, ואפי' כשהמיחם על גבי האור התירו לתת כלי על המיחם ולתת הבשר או הפנאדאס על אותו כלי וכדכתיבנא (לעיל שם) בשם רבינו הרמב"ן ז"ל, וכן נהגו.
לסוף חזייה דקא עצר. פירוש והוה ליה סוחט שהוא מדין מלבן כיון שהוא במים, מה שאין כן במי פירות שהם מלכלכין, ולפיכך התירו (לקמן קל"ט ב') לסנן היין בסודרין ולא חששו לסחיטה, ואף על גב דסוחט בפירות תולדה דדש הוא הני מילי כשאין הסחיטה הולכת לאיבוד וכדבעינן למימר קמן (שם), וא"ת ולמה [לא] אסרו כאן אלא משום דלבסוף עצר וסחט, תיפוק לי משום כיבוס גופיה שהיא אב מלאכה דהא אמרינן בזבחים פרק דם חטאת (צ"ד ב') דשרייתו של בגד זהו כיבוסו, תירץ ר"י ז"ל דשאני התם דמיירי בבגד שיש בו לכלוך כבר וכיון שנותן בו מים כדי כבוס ומתכוין לכך ודאי זהו כבוסו, אבל הכא ודכוותה שאין [בו] לכלוך ואינו אלא להעביר זוהמא ואפי' במתכוין [אין בו כיבוס דאורייתא] ועכשיו [ש]אינו מתכוין אין כאן כבוס כלל ואפי' מדרבנן ולפיכך לא אסרו אלא משום חשש סחיטה, ויש מקומות שלא חששו לסחיטה משום דלא קפדי עלה וכדאמרינן הכא גבי פרונקא, וכדאיכא טובא במכילתין, נפרשם שם בס"ד, ואשה שהשתין התינוק בבגדיה אסור לתת שם מים כדי כבוס דבכי הא שרייתו זהו כבוסו כההיא דזבחים, אבל לתת שם מעט מים כדי לבטל הלכלוך שתוכל להתפלל מותר, וכן כתב ר"י ז"ל.
ומאי שנא מפרונקא. פירוש בגד (של יין) [דשרינן] לתת על כובא דמיא ונותנים הנטלא עליו, ויש שפירש דממעשים בכל יום שנהגו בו היתר קא פריך, ור"ח ז"ל [פירש] דפרכינן מהא דאמרינן בפרק תולין (קל"ט ב') האי פרונקא אפלגא דכובא דליכא משום אהל שרי.
מוכין שטמן בהם מהו לטלטלם בשבת. יש שפירש מוכין בלויי סחבות של בגדים, וליתא דהנהו לא חשיבי להיות חס עליהם להקצותם, והנכון כדפירש"י ז"ל מוכין דבר רך כמו צמר גפן ותלישת צמר רך של בהמה וגזיזת בגדים בלויים ע"כ, שזה מקצים אותו למלאות בהם כרים וכסתות.
הכי קאמר ואם לא טמן בהם אין מטלטלים אותם. פירוש דתנא מילי [מילי] קתני, מעיקרא [קתני] דין הטמנה דמוכין יבשין דבר שאינו מוסיף הם, והדר קתני שהם כמוקצים מחמת חסרון כיס ואינם בני טלטול, וא"ת והא גיזי צמר קתני הכא ובהדיא תנן במתני' כי אף על פי שטמן בהם אסור לטלטלם כדקתני כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות, וי"ל דכי מוקמינן לה כשלא טמן בהם אסיפא דמוכין היא אבל רישא אפי' טמן בהם אסור לטלטלם ומתני' לצדדין קתני, אי נמי דגיזי צמר דמתני' מיירי בשל הפתק כדפריש רבינא לקמן והכא כשאינם של הפתק, והא דיחוייא בעלמא הוא דלא תסייעיה לאביי אבל הילכתא כאביי דליכא מאן דפליג עליה ושבקינן מתני' כפשטה דאתיא כדאביי.
הא בחדתי הא בעתיקי. פירוש דכיון דעתיקי הוא אין זה נראה כמלאכה כלל, ומכאן התיר ר"י ז"ל להחזיר הלולאות בסרבל שניתקו אם הנקב גדול ויכול להחזירו להדיא בידו בלא טורח כיון דעתיקי ואינו נותנו שם לכתחלה, ודמי נמי להחזרת קני מנורה ברפוי דשרי לרשב"ג והילכתא כוותיה ואף על גב דהתם מיחזי טפי כבנין, אבל אם צריך לתקעם בחוזק יש לאסור כהחזרת קני מנורה, וכשהם רחבים גם כן אם נותנו שם בענין שצריך לתקעם ולקשרם קשר של קיימא נראה לר"י ז"ל שיש לאסרם כהחזרת דלת שידה תיבה ומגדל דאסר רבה ריש פרק כל הכלים (קכ"ב ב') גזירה שמא יתקע, עכ"ל התוספות, ואף על פי שאפשר לדקדק בדברים אין להשיב על האריה הגדול.
הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. פרש"י ז"ל פותח ממש מן הבגד השלם כמות שהוא חייב חטאת מפני שהוא גמר כלי והוא תולדה דמכה בפטיש, מתקיף לה [רב כהנא] וכי מה בין זה למגופת חבית דתניא לקמן במכילתין (קמ"ו א') רשב"ג אומר מביא אדם חבית של [יין] ומתיז את ראשו בסייף ונותן לפני האורחים, ופרקינן זה חבור וזה אינו חבור, ואינו נכון, חדא דהיכי מתמה רב כהנא על הא דרב יהודה וכי לא סבירא ליה דפותח בית הצואר בתחלתו מיחייב והיאך אפשר דלא, ועוד דההיא דרשב"ג חבור גמור הוא דהא במתיז ראשה של חבית ממש היא ולא שמתיז את המגופה, והכי דייק לישנא והכין מוכח נמי בדוכתה דמייתי לה על ההיא דאיבעיא לן מהו למברז חביתא בבורטיא דמיירי שנוקב בגופה של חבית, וטעמא דההיא דרשב"ג כבר אתפרש בדוכתה דטעמא דשרי מפני שהוא מקלקל ולעין יפה קא מיכוין, ואדמהדר הכא זה חבור וזה אינו מחובר הוה ליה למימר הכא לפתחא מיכוין.
לפיכך הנכון כמו כפירש ר"ת ז"ל דפותח בית הצואר היינו כי לאחר שפתחו בית הצואר נוהגים לתת בפיו חוט אחד קשור ופעמים שתופרים אותו או שנותנים שם חתיכה של בגד תפורה, וגם הכובסים עושים כן בשעת כבוס, ואילו להתיר הקשר ההוא בשבת מותר דקשר על מנת להתיר הוא וכדקתני לעיל מתירים בית הצואר בשבת, אבל אם הפקיעו או חתכו ביד או בכלי אמר רב יהודה שהוא חייב חטאת דגמר מלאכה הוא ותולדה דמכה בפטיש, ואף על גב שכבר נפתח כיון שחזר ונתפר ואי אפשר ללבשו אלא בכך הא חשיבא מלאכה, ואתקיף לה רב כהנא מה בין [זה] למגופת חבית שהפותחה בשבת לא חשיבא מלאכה כיון שכבר נעשה לה פתח וקים לן דהפותח מגופה פטור, אי נמי מייתי לה מהא דתנן בפרק תולין (שם) אין נוקבים מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירים ואפי' לרבי יהודה איסורא דאורייתא ליכא, ומהדרינן זה חבור וזה אינו חבור דמגופת חבית לא חשיבא חבור לגבי חבית כי היכי דהויא תפירה דבית הצואר חבור.
[דף מח עמוד ב] תנן שלל של כובסים והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה ואינו חבור להזאה, ע"כ [במשנה] (פרה פי"ב מ"ט), ולא קתני עד שיתחיל להתיר, אבל בברייתא תני לה ומאי דלא פריש במתני' [פריש] בברייתא, ומשום דהויא פירושא למתני' תלינן ליה במתני' וכאותה שבריש פרק השותפים (ב"ב ב' א'), וההיא דפרקין דלעיל (מ"ו ב').
מקל שעשאה יד לקרדום. פירוש לפי שעה בלא שום תיקון ושום תקיעה.
חבור לטומאה בשעת מלאכה. פירוש כדין ידות הכלים.
מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו. פירוש כי ההיא דשלל של כובסים, דאילו ההיא דקרדום משום יד היא.
אמר רב רבי מאיר היא דתנן בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה מטמאים במגע ואין מטמאים [באויר]. פירוש סתם כירותיהם היו של חרס והיו מיטלטלין ועושים להם לתשמישם בית הפך ובית התבלין ומחברים אותה לכירה בטיט כל שהוא, שאילו היה הכל עשוי כלי אחד מתחלתו אין זה ענין לשלל של כובסים, אלא ודאי כדאמרן, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל, וקתני שאם נטמא אחד מהם במגע ממש מתוכו נטמאו כולן, אבל אם לא נגעה הטומאה בתוכו ממש אלא שנכנסה באוירו הוא טמא והשאר טהורים, וכדמפרש טעמא ואזיל.
עבדו בהו רבנן היכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים. וא"ת ושלל של כובסים דהויא דכוותה מאי היכירא עבוד, י"ל דהא עבוד היכירא שאינם חבור להזאה כדתנינן במתני' בהדיא, אבל הכא גבי כלי חרס דלא שייכא הזאה דכלי חרס אין לו טהרה אלא שבירה, עבוד היכירא זו.
מספרת של פרקים וכו' מה נפשך אי חבור הוי אפי' להזאה נמי. וא"ת דלימא ליה מדאוריתא אינו חבור אלא מדרבנן ועבוד היכירא בהזאה כדאמרינן גבי שלל של כובסים, ותירצו בתוספות דודאי קים ליה דחבור דאורייתא הוא כיון שהם משמשין בין שניהם תשמיש אחד, מה שאין כן בשלל של כובסין שאין זה משמש עם זה ואין זה צריך לזה כלל, והיינו דאוקים למתני' דשלל של כובסין כההיא דבית הפך ובית התבלין שעושה כל אחד מהם תשמישו לעצמו, והא דאמרינן ואי לאו חבור הוא [וכו'] לאו משום דמסתברא ליה למקשה הכי, אלא הכי קאמר ואפי' תרצה לדחות דלאו חבור הוא ולהכי לא הוי חבור להזאה א"כ אפי' לטומאה נמי לא, דהא כל היכא דאמרת חבור לטומאה אמרינן נמי דה"ה להזאה.
[דף מט עמוד א] ממרטא דביני אטמא. פירוש מה שתולשים משם, וזה כפירוש רש"י ז"ל, דאילו הוי בגדים בלויים דעבידי ממרטא זו היינו כסות לחה ומאי האי דשיילינן עוד כסות לחה היכי משכחת לה, אלא ודאי כדאמרן, והיינו דלא אמרינן בהא דעבידי ממרטא דביני אטמי.
תפילין צריכין גוף נקי כאלישע. [יש מפרשים דהיינו למי] שבא לסמוך עליהם על הנס בשעת הפחד דבעתותא מייתי לידי הפחה כדדרשינן (מגילה ט"ו א') גבי ותתחלחל המלכה מאד, וכן פירש רבינו מנחם ז"ל, והקשו על זה דהא אמרי רבנן כל הסומך על הנס אין עושים לו נס, והנכון דלאו דוקא נקט כאלישע בעל כנפים אלא לפי שנעשה לו נס בדבר נקטיה, וכההיא דאמרינן לא יתן אדם לקופה של צדקה אלא א"כ ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון, והא ודאי לאו דוקא אלא אגוזמא נקט כלומר שיהא אדם נאמן וכדמפרש ואזיל.
למאי הילכתא. ואיכא דגרסי מאי טעמא, והכל הולך לדרך אחד, והכי פירושא מאי טעמא צריך לנקיות זה.
אביי אמר שלא יפיח בהם. כלומר שיוכל להעמיד בעצמו בשעת הפחה שלא יפיח עד שיסלקם.
רבא אמר שלא יישן בהם. פירוש דאילו שלא יפיח בהם לא הויא מילתא רבתי וכל אדם יכול להעמיד עצמו בזה, ולא אמרו שיהא כאלישע בעל כנפים אלא שיהא זריז שלא תאנסנו שינה המביאתו לידי הפחה, כך פרש"י ז"ל, ועיקר.
ומסתברא שלא נאמרו כל הדברים האלו אלא למי שבא להניח תפיליו כל היום כמדת החסידים שאז צריך שיהא זריז בעצמו לנקיות זה כאלישע, אבל למי שמניחם בשעת תפלה וק"ש כל אדם זריז בכך שאין שינה בשעת התפלה ולא הפחה דהא כתיב הכון לקראת אלהיך ישראל, ויש כמה בני אדם שמצות תפילין רפויה בידיהם שלא (מסרו) לפי מה שפירשנו. +א"ה, כנראה חסר כאן, ואולי הכוונה שהיא רפויה בידם משום דא"א להם ליזהר כאלישע, וע"ז כתב רבינו דאינו כן לפי מה שפירשנו.+ ונראה מן התלמוד הבבלי והירושלמי כי גם בימי חכמי התלמוד היתה רפויה בידיהם שלא מסרו עצמם עליה בשעת השמד, ואמרו חז"ל (לקמן ק"ל א') כל מצוה שלא מסרו [ישראל] עצמם [עליה למיתה] בשעת [גזירת המלכות כגון תפילין] עדיין היתה רפויה בידם, ובירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג) אמרו מפני מה לא החזיקו בה מפני הרמאין דחד גברא אפקיד ארנקא גבי ההוא גברא דהוה מנח תפילין כי תבע ליה כפר ביה אמר ליה לא לדידך אפקדית אלא לתפילין דברישך.
ויש מדקדקים דכיון דאמר רבא שלא יישן בהם דסבירא ליה דאסור לישן בתפילין אפי' שינת עראי, ופליגא אדרבי יוחנן וסוגיא דמסכת סוכה (כ"ו א') דסבר דמותר לישן בהם שינת עראי כשמוסר שינתו לאחרים או שראשו בין ברכיו, וזה דעת רבינו אלפסי ז"ל ופוסק כרבא דהוא בתרא, ונראים דברי האומרים דרבא לא פליג אסוגיא דהתם דאילו הוה הכי [הוו] מדכרי לה התם, והכא הכי קאמר שלא יישן בהם שינה האסורה שמביאתו לידי הפחה וכדפרישית לעיל, אי נמי דהכא מדת חסידות אמר למי שמניחם כל היום שיוכל להיות זריז שלא יישן בהם כלל ואפילו עראי שמא יבא לידי קבע, כנ"ל.
כיון שהגיע אצלו נטלם מראשו ואחזן בידו. יש מקשים והלא שעת השמד היה וקי"ל בסנהדרין (ע"ד ב') דאפי' אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור כל שכן על מצוה גדולה כזו, ומסתברא דלא קשיא דהא מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, ולהניח כל היום הוא מדת חסידות, וכיון שכן לא היה יכול למסור עצמו עליהם על שאר היום, ומורינו הרב ז"ל היה אומר בשם רבינו הגדול ז"ל [ש]לא אמרו יהרג ואל יעבור אלא על ביטול מצות לא תעשה שהרי יש בידו ליהרג ולא יעשה, אבל על מצות עשה שאומרים לו שב ואל תעשה לא יהרג על זה שהרי הדבר בידו לכוף אותו שלא יעשה, והוה ליה באותה שעה כמו שאמרו (סנהדרין ע"ד ב') אסתר קרקע עולם היתה, ודניאל שמסר עצמו על התפלה לפנים משורת הדין היה עושה לפי שהיה הדור פרוץ ויפרצו לעבור בשאר מצוות לא תעשה, וטעם נכון הוא זה, ובמסכת סנהדרין הארכתי בזה בס"ד.
כך הגירסא בספרים ישנים אמר לו מה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. ולפי גירסא זו קודם שנמצאו שהיו כנפי יונה אמר הוא כן, והיינו דשיילינן בסמוך מאי שנא כנפי יונה דאמר ליה כלומר על מה סמך כשאמר כן, ומהדרינן דאמתילא כנסת ישראל ליונה, ולאו למימרא שאמר כן כסומך על הנס שכל הסומך על הנס אין עושים לו נס, אלא הכי קאמר כי הוא קורא מצוה זו כנפי יונה מפני שהמצות הן כנפיהן של כנסת ישראל שנמשלה ליונה דמה יונה כנפיה מגינות עליה, פירשו הגאונים ז"ל כי היונה יש לה טבע שאם בא עליה עוף גדול באויר הרקיע היא נלחמת בכנף אחד ונסמכת על הכנף השני, כך ישראל מצות מגינים עליהם, ועל זה נהגנו בשעת חליצת תפילין לכרוך אותם בצורת כנפים ובלבד [בשל] ראש שנעשה בהם נס, ובשל יד אנו עושים בצורת יוד כי הם תשלום שדי, ויש נוהגים לצייר בשתיהן כנפים ככנפי יונה והכל לפי מה שנהגו.
מתני' טומנים בשלחין ומטלטלין אותן. פרישנא בגמרא אליבא דהילכתא דבכל שלחין קאמר ואפי' עבודין ואפי' של אומן, והא דקתני ומטלטלין אותן אפי' כשלא טמן בהם קאמר דהא מדמי להו בגמרא לנסרים.
[בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. מפרש בגמרא] בגיזין של הפתק.
כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות. פירוש דטלטול מן הצד בכי הא שהוא לצורך שבת [שרי, וא"ת והא מיירי שהקדירה מכוסה] צמר כולה ואפי' הכיסוי והיאך יוכל לטלטל בו כלום שהרי נעשה בסיס לדבר האסור וכיון שהונחו שם במזיד אי אפשר לנערם ואפי' בטלטול מן הצד כדאיתא לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ה ב'), י"ל דכיון שלא הונחו שם [אלא] לצורך הקדרה אין הקדרה והכיסוי נעשה להם בסיס, וא"ת והא תנן (קמ"ב ב') באבן שעל פי החבית דדוקא בשוכח מטה על צדה ונופלת אבל מניח אסור לטלטל החבית והא התם כי האבן לכסוי החבית הונחה ואפי' הכי חשבינן החבית בסיס לדבר האסור, תירץ ר"ת ז"ל דשאני התם שהונחה שם האבן להיות שם עד מוצאי שבת אבל בכאן שהונחה לסלקה משם בשבת אין הקדרה נעשית בסיס לה, ואחרים תירצו דהתם מיירי באבן הצריך לו שהניחו שם גם להצניעו ולא לכסות החבית בלבד.
ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי.
גמרא אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו לא. פירוש כשהן עבודין הוא דקפיד דכשאינם עבודין לא קפיד, והיינו דפרכינן לקמן לפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים של בעל הבית אבל של אומן לא, ואם איתא דלמאן דאמר אומן קפיד אפי' כשאינם עבודין קפיד ואסור לטלטל, [היכי] מצי למתני אבל של אומן לא דהא איהו בעי למיתני מידי דאיכא חילוק בין עבודין לשאינם עבודין וכדקאמר לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה, אלא ודאי דאומן לא קפיד אלא בעבודין, והיינו דפרכינן התם דליפלוג וליתני ולא אמרו עבודין אלא בשל אומן וכן פרש"י ז"ל לקמן.
[דף מט עמוד ב] אבא שלחא הוה ואמר הביאו לי שלחין ונשב עליהם. פרש"י דבחול הוה עובדא וא"כ הכי פירושא והוה אמר הביאו לי שלחין כי הרבה פעמים היה אומר כן אלמא אומן לא קפיד, וכן פירשו מקצת הגאונים ז"ל, והקשה ר"י ז"ל דא"כ אמאי לא מייתי ראיה ממימרא דר' יוסי דקתני לקמן בהדיא אחד זה ואחד זה מטלטלים אותן, ולפיכך פירש הוא ז"ל כדעת מקצת הגאונים ז"ל שפירשו שאמר כן בשבת, ומשום דמעשה רב הביאוה לזה ולא הביאו מתניתא דלקמן, ומינה דהילכתא כר' יוסי דהוה עביד בה עובדא.
לא אמרו [עבודין] אלא לענין טומאה בלבד. פירוש דעבודין מקבלין טומאה ולא שאינם עבודין, והקשו בתוספות כי במסכת זבחים (צ"ג ב') גבי דם חטאת שניתז על העור [אמרינן דעור משהופשט טעון כיבוס] יכול אף על פי שלא הופשט ת"ל (עור או עור) [בגד מה בגד הראוי לקבל טומאה כו'] אלמא ראוי לקבל טומאה ואפי' שאינו עבוד, תירצו בתוספות דהתם מיירי על [ידי] ייחוד שייחדו לישיבה, והקשו עוד כיון דשאינם עבודין אינם מקבלים טומאה היאך ניטלין בשבת נימא מדלגבי טומאה לאו מנא הוא [לענין שבת נמי לאו מנא הוא] כדאמרינן לקמן במכילתין (קכ"ג א'), ותירצו דכיון דעל ידי ייחוד הוי מנא לענין טומאה ראוי להיות מנא לענין שבת ואפי' בלא ייחוד, ותדע דתנן לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ד ב') כל שברי כלים ניטלים ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתם הראשונה ואמאי והא לאו מנא הוא לענין טומאה אלא בייחוד, אלא לאו ש"מ דכיון דעל ידי ייחוד הוי מנא לענין טומאה בהכי הוי מנא לענין שבת, ולדידי מסתבר דההיא דמסכת זבחים מיירי לענין טומאת שרצים דהתם כתיב או עור ולא בעינן עבוד והכא מיירי לענין טומאת מדרס דשאינו עבוד אינו טמא דלא חזי לישיבה אלא א"כ ייחדו לישיבה, והקשו בתוספות דבכוליה סוגיין משמע דעור שאינו עבוד ניטל בשבת ואילו לקמן בפרק כל כתבי הקדש (קט"ז ב') אמרינן ואנו לא נטלטל עור אגב בשר אלמא דבלא בשר אסור לטלטלו, והכי נמי מוכח בפ"ק דביצה (י"א ב') שלא התירו לתת עור לפני הדורסן אלא משום דלא ליתי לאמנועי משמחת יום טוב, ובירושלמי (ביצה פ"ג ה"ג) אמרו כיצד הוא עושה משייר בה אבר ומביאה אגב עורה, ותירצו דהתם בלח דלא חזי למיזגא עליה [והכא ביבשין דחזי למיזגא עלייהו, ורש"י כתב דהתם בבהמה דקה] והכא בבהמה גסה, ואינו מחוור מדנקטוה סתם הכא והתם (א"ה, עי' מש"כ רבינו לק' קט"ז ב').
כנגד מלאכה ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת. פירש ר"ח כי ס"א פעמים כתוב בתורה מלאכה ומלאכת, אלא שאין מונים אותן של פרשת ויכלו שהרי בדבר י"י שמים נעשו, וגם אין מונים אותם שכתוב בהם מלאכת עבודה, וגם יש אחרים שאין מונים והם מפורשים בירושלמי (פ"ז ה"ב), ולא נשארו אלא ארבעים, ויש [מי שמוציא] מכללם ויבא הביתה לעשות מלאכתו [ויש שמוציא] והמלאכה [היתה דים] (מלאכות), ושאלו בתוספות אליבא דר"ש בר' יוסי בן לקוניא מהיכן יודעים מה הן המלאכות שהן אבות או שהן תולדות, דבשלמא לת"ק כל מלאכה דהויא במשכן הויא אב ואידך תולדה כדאיתא לקמן בפרק הזורק (צ"ו ב'), וי"ל דמסברא ידעינן להו, והנכון יותר כמו שפירש ר"י ז"ל דאפי' לר"ש בר' יוסי מודה הוא דילפינן ממשכן לענין אבות ותולדות, דהא בהדיא אמרינן בכמה מקומות שכן היתה עבודת משכן ולא אתו כולהו דלא כר"ש בר' יוסי, ולא הוצרך ללמוד ממלאכה ומלאכת הכתובים שבתורה אלא לפי שיש בל"ט מלאכות שמנו חכמים מלאכות הדומות זו לזו שהיה נראה למנותם אחת כגון זורה ובורר ומרקד, ומנו אותם חכמים שלש ואילו נמנו אחת לא היו ל"ט, לכך הוצרכנו לומר שכנגד ל"ט מלאכות הכתובות בתורה הם, ואינם ל"ט אם לא תמנה לאלו בשלש, וא"ת א"כ היכי אמרינן תניא כמאן דאמר [כנגד] עבודות המשכן דתניא וכו' דהא ההיא אפי' לר"ש בר' יוסי [בן] לקוניא אתיא ללמד על האבות ועל התולדות, י"ל דכיון דאוריך תנא כולי האי כדבסמוך ולא אדכר אלא עבודת המשכן משמע דכולה מילתא מהתם ואפי' מנינא.
והא דתנן בגיזי צמר ואין מטלטלים אותן אמרינן עלה אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהם [אבל טמן בהם] מטלטלים אותן. פירוש דכיון שטמן בהם פעם אחת הרי הפקירם לדבר זה והוציאם מהקצאתם, ולהאי סברא מתני' מילי מילי קתני והכי קאמר טומנין בגיזי צמר דדבר שאינו מוסיף הם ואין מטלטלים אותן בעלמא.
איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא. פירוש שהקשה על דברי רבא ולא לרבא ממש והיינו דהדרינן לומר אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא וכו', ומדלא פרקינן דמתני' בשטמן בהן פעם אחת זו בלבד ודרבא כשטמן בהם הרבה פעמים, שמעינן דלא שנא בין פעם אחת לפעמים הרבה כל זמן שלא ייחדם.
[דף נ עמוד א] רבינא אמר בשל הפתק. פרש"י ז"ל לעולם מימרא דרבא כשטמן בהם כדאמרינן מעיקרא, ומתני' לא קשיא עליה דמשנתנו בגיזי צמר של הפתק העומדים לסחורה ורבא איירי בשאינם של הפתק, ודרבא בעלמא איתמר ולאו אמתני' קאי, וקשה דהא רבא לא שנו קאמר, ויש מתרצים דרבא גופיה לא קאמר לא שנו אלא דמאן דלא ידע לה שפיר אוקמה אמתני' וגריס בה לא שנו, והנכון דלעולם אמתני' קאי, דרישא קתני מילתא פסיקתא טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלים אותם, וכל גיזי צמר במשמע בין דהפתק בין דלא הפתק דלענין הטמנה נמי שוים הם, (אלא דכשאינם של הפתק אין מטלטלים אותם) ועליה קאמר דלא שנו דכשאינן של הפתק אין מטלטלים אותן אלא כשלא טמן בהם, וסיפא דמתני' קאי אגיזי צמר של הפתק ולצדדין קתני ונקט לישנא קלילא, וכן פירשו בתוספות, ומיהו אפי' בשל הפתק מהני ייחוד כדאמרינן לעיל, ומימרא דאביי דלעיל גבי מוכין דאמר דבעו ייחוד ולא סגי בהטמנה ודאי לא פליגא אדרבא מדלא אדכרוה בגמרא דפליגי, אלא יש לומר דמוכין חשיבי מגיזי צמר שאינם של הפתק ודינם כשל הפתק, וכן בדין לפי מה שפירש רש"י ז"ל במוכין (עי' לעיל מ"ח א' ד"ה מוכין), ובתוספות אמרו דההיא דאביי במוכין של הפתק, ולא מיחוור מדלא פירשוה בגמרא.
חריות של דקל שגדרם לשם עצים. פירוש ודכולי עלמא ואפי' לר"ש דלית ליה מוקצה הני אינם בני טלטול דלהסקה בעלמא קיימי ואין תורת כלי עליהם, ותדע דהא קי"ל כרבי שמעון וליכא למימר דתהוי כולה סוגיין דלא כהילכתא, וכן במוכין וגיזי צמר דבעינן ייחוד אפי' ר"ש מודה בהם דכמוקצה מחמת חסרון כיס דמי.
איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב רב אסי אמר ישב אף על פי שלא קישר ואף על פי שלא חישב. פירוש הלשון הזה מוכיח דישיבה שלא בהזמנה גריעא מהזמנה גרידתא, וכן בדין כדאשכחן גבי הזמנה דתפילין לאביי וכדכתיבנא לעיל (מ"ד א'), וק"ל דהא בגיזי צמר דכולי עלמא בעינן יחוד וסגי להו בייחוד, ואילו הכא איכא מאן דמצריך קישור ואיכא מאן דסגי ליה בישיבה גרידתא, וי"ל דבגיזי צמר יש להם להקל או להחמיר יותר מחריות של דקל, דרב סבר דבגיזי צמר דחזו להטמנה סגי להו בייחוד אבל חריות דלא חזו לישיבה כלל בעו קישור, ורב אסי סבר אדרבה גיזי צמר דחשיבי בעו ייחוד אבל חריות דלא חשיבי בכל דהו סגי להו ואפי' בישיבה גרידתא.
שמואל דאמר כרשב"ג. פירוש דרשב"ג נמי מחשבה בעי דארישא קאי דקתני ונמלך עליהם לישיבה והיינו ייחוד.
אלא רב אסי דאמר כמאן הוא דאמר כי האי תנא. פירוש דקתני סיפא דאם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום זו היא הכנתן ואפי' בלא ייחוד אחר עולמי.
והא דקתני רישא יוצאים בפקורין ובגיזי צמר. עיקר הפירוש כדפרש"י ז"ל דיוצאים בהם אפי' לרשות הרבים קאמר, דכיון דעבד להו הזמנה מבעוד יום או שיצא בהם הוו להו כמלבוש כיון דצריכי ליה, ואם לא הזמינהו ולא יצא בהם מבעוד יום הוו להו כמשוי ואסור מדרבנן מיהת, ופקורין וגיזי צמר הם שנותנין על המכה שנתרפאת כבר כדי שלא יסרטוה הבגדים ויצטער, ולפיכך נותנה לכתחלה בשבת בייחוד דמעיקרא ולא חיישינן לשחיקת סממנין, והא דקתני שאם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום אף על פי שלא כרכן במשיחה מותר לצאת בהם, פירוש שלא כרכן מבעוד יום אבל כרכן בשבת כשנתנן על מכתו, דאי לא הא איכא למיחש דילמא נפלו ואתי לאתויינהו ברשות הרבים.
אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא וכו'. פירוש מהא דקתני שאם היה עליהם כר או סדין ואפי' בלא ייחוד מנענען בידו למחר והיינו כדרב אסי.
ומסתברא דכיון דרב אשי דהוה בתרא אכרע כרב אסי הילכתא כותיה, וליכא לפסקא דפסק רבה בר בר חנה דקי"ל הילכתא כבתראי.
ר' חנינא בן עקביא היא. כלומר יחידאה היא ולית הילכתא כותיה.
ולא ידענא אי בית האבל או בית המשתה. פירוש דר' חנינא בן עקביא כך אמר צאו וחשבו כדי שנשב עליהם למחר בבית האבל או בבית המשתה, והיינו דדייקינן מינה טעמא דבית האבל או בית המשתה דטרידי, פירוש וכיון דטרידי אקילו רבנן עלייהו, אי נמי דבעלמא אמאי לא סגי במחשבה משום דכיון דבר מעשה הוא ולא עביד מעשה אין מחשבתו קיימת ודילמא מימליך, אבל כי טרידי ליכא גלויי דעתא שאין מחשבתם קיימת דמשום דטרידי הוא דלא עבוד מעשה.
מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכיו. פירוש דסתמו כפירושו דלעשות צרכיו הכניסו ומחשבתו ניכרת יפה מתוך מעשיו.
והוא שייחד להם קרן זוית. פירוש דאילו נתנם תוך הבית אפי' צבור אינו היכן, דלקרקע עולם יהב ליה התם שיהא מתפזר ונדוש לרגלי בני אדם, ויש אומרים והני מילי כשנתנו בקרקע, שאם הניחו בקופתו הרי הוא כייחוד בקרן זוית, כן נראה.
לימא כתנאי. פירוש דתנאי פליגי במידי דלאו בר מעבד מעשה והיינו נתר וחול, ותדע דאילו במידי דבר מעבד מעשה הא איפליגו בה תנאי לעיל והוה ליה למימר לימא הני תנאי כי הני תנאי, וכן פרש"י ז"ל.
הא נתר וחול מותר. פירוש דלא אסר תנא אלא גרתקון דגורר בכלי כסף והוה ליה ממחק שהיא מאבות מלאכות.
ומר סבר לא בעינן מעשה. וא"ת מ"מ ליבעי ייחוד והיכי קתני מותר בלא שום ייחוד, [וי"ל] דודאי בייחוד מיירי דומיא דגרתקון שהוא מיוחד ועומד לכך.
דכולי עלמא לא בעינן מעשה. ומאן דאסר לא אסר אלא מטעם שהוא גורר וכרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, אבל לא מצי למימר דלכולי עלמא בעינן מעשה דא"כ מאי טעמא דמאן דשרי, נהי דלגרירה לא חיישינן כיון שאינו מתכוין מ"מ הכנה בעינן.
[דף נ עמוד ב] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. פרש"י אבל לא סורק דלא סגיא שלא ישיר שער והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות, ויש מקשין דבדוכתה (נזיר מ"ב א') אמרינן טעמא שכל הסורק להסיר נימין המדולדלין מתכוין אלמא דלאו משום פסיק רישיה הוא, ונראה דלאו קושיא היא דהתם הכי קאמר שכל הסורק על כרחו להסיר [נימין] המדולדלין מתכוין דלא סגיא בלאו הכי ואפי' אינו מתכוין הרי הוא כמתכוין גמור. אלא הא והא רבי יהודה וכו'.
הכי גרסינן במאי אוקימתא להא דתני מותר כרבי יהודה. ויש גורסין במאי אוקימתא כרבי יהודה ולישנא קלילא הוא, אבל לא גרסינן במאי אוקימתא להאי דתני אסור כדגרסי במקצת נוסחי, חדא דמסתמא על ההיא דאוקי מעיקרא כרבי שמעון ופרכינה ואוקימנא כר' יהודה קיימינן השתא, ועוד דבתוספתא תני לה להך סיפא בהדיא על ברייתא דקתני מותר, והכי מיתניא התם בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון ולא יחוף בהם שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן פרש"י ז"ל ועיקר, וא"ת מכל מקום לדידיה היכי ניחא על כרחין מציעתא לא אתיא כרבי שמעון כדאכרחנא מההיא דנזיר, ויש מתרצים דאיהו הוה מצי למידחק דהאי תנא סבר דחפיפת שער פסיק רישיה ולא ימות הוא ופליג אמתני' דנזיר, ולא מחוור דהא בהדיא פרכינן עלה מנזיר ולא דחינן הכי, אלא הנכון דאין הכי נמי דלדידיה קשיא מציעתא והכי קאמר ולדידך דאוקימתא כר' יהודה נהי דניחא לך מציעתא מ"מ תקשי לך סיפא ולדידי סיפא אתיא שפיר כרבי שמעון, וזו שיטת התלמוד היא בכמה מקומות.
איבעית אימא בקטן וכו'. וא"ת א"כ פשיטא דמותר, י"ל דתנא דיני דיני קתני, אי נמי דאשמעינן דלא גזרי בהני אטו איש בן שער, וש"מ דלרבי שמעון אפי' בבעל זקן חופף פניו, ומכאן קושיא גמורה על האוסר להעביר ידו על זקנו בשבת שמא ישיר שער, דהא קי"ל כרבי שמעון.
מהו לפצוע זיתים בשבת. פרש"י ז"ל לפצוע זיתים למתק מרירותן, והקשו בתוספות חדא דמאי הפסד אוכלין יש בזה אדרבה תיקון אוכלים הוא, ועוד א"כ מאי שייטיה הכא, בפרק חבית דמיירי בדיני סחיטה ומפרק [הוה] ליה לאתויי, לפיכך פירש ר"י ז"ל לפצוע זיתים לחוף בהם פניו וידיו קאמר ומשום השרת שער וכעין סוגיין דלעיל, אבל משום סחיטה ליכא כיון שאינו צריך למימיהן והולך לאיבוד, והשתא אתי שפיר הא דקאמר שיש בזה הפסד אוכלים.
לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת אמרי פת לא מאיסא. פירוש דלא אמר שמואל אלא היכא דפת לא ממאיסא אלא שיש בה בזיון כגון שסומך בה קערה שלו או שחותך עליה בשר מבושל או צלי, אבל בהני דמימאסי אפי' שמואל מודה דאסיר, והקשו בתוספות מהא דתניא (ברכות נ' ב') רבי אליעזר אומר יין עד [שלא] נתן לתוכו מים נוטלים ממנו לידים וחכמים אומרים אין נוטלים ממנו לידים, ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם צרכיו בפת כמאן כרבי אליעזר, והא התם כשנוטל ידיו הפסד אוכלים הוא, ויש מתרצים דסוגיא דהכא פליגא אסוגיא דהתם ולפום סוגיין דהכא דשמואל כרבנן היא, ויש סוגיות מתחלפות בתלמוד, ועוד תירצו בתוספות דהתם בשיטת רבי אליעזר קאמרי, אבל דרבי אליעזר עדיפא דשרי אפי' הפסד אוכלים לעשות בהם צרכיו, והוא הדין דשמואל מצי מוקים סבריה כרבנן דעד כאן לא אסרי רבנן אלא משום דאיכא בנטילה הפסד אוכלים אבל בבזיון אוכלים לחוד שרי, ולרווחא דמילתא אמרינן דאזדא כרבי אליעזר דלפום פשטה כדידיה רהטה, ויש מתרצים דלישנא קלילא נקט התם והכי קאמר כמאן כרבי אליעזר ומחלוקתו דהיינו רבנן, ולי נראה דלעולם כדרבי אליעזר והתם טעמא דרבי אליעזר דיין עד שלא נתן בה מים כיון דלא חזי כלל, דהא בעי חמרא דידהו תלתא חולקי מיא, כדאיתא בכל דוכתא (לקמן ע"ז א') דכל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, ליכא בהא משום הפסד אוכלים ובזיון הוא דאיכא, והיינו דמודה רבי אליעזר שאם נתן בו מים אין נוטלים ממנו לידים.
ולכולהו פירושי דעת גדולי הפוסקים דהילכתא כשמואל וכסוגיא דהכא דבזיון אוכלים שרי לצרכיו אבל הפסד אוכלים אסור, ובתוספתא אסרו לאכול דייסא בפת כגון תרווד דהא מימאיס אלא א"כ בוצע (לן) בכל פת, +א"ה, אולי צ"ל אא"כ בוצע ואוכל את הפת, וכן משמע ברא"ש ברכות פ"ז סל"ב.+ ויש שהתירו כשרגיל לאכול התרווד לבסוף ולא חיישינן דילמא מימאיס עליה ואיכא הפסד אוכלים, וכן נהגו, (ובתוספתא אסרו).
ואם בשביל ליפות עצמו אסור. פירוש משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כ"ב) דמתרגמינן לא יתקן גבר בתיקוני איתתא, ולית הילכתא הכי דכל שאינו בדרך קישוט מותר וכבוד יי' הוא כדכתיב כל פעל יי' למענהו (לא כתבם וכו').
שאסור להחזיר. פירוש שאסור להחזירה למקומה הראשון שיתקן הגומא בידיו.
מר סבר חוששים. פירוש דאע"ג דכי נתקלקלה הגומא ומחזיר איסורא דרבנן הואי, כיון שהוא מצוי ואפשר לה בהטיית קופה חוששים, ורבנן סברי שאין [חוששין] דגזירה לגזירה היא, וקי"ל כרבנן.
אמר רב הונא האי סליקוסתא וכו' ואמר שמואל האי סכינא דביני אורבי וכו' ואי לא אסיר. פרש"י דאסיר מפני שמזיז עפר, והקשו בתוספות דהא שמואל [סבירא ליה] לעיל בפרק כירה (מ"ג ב') דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ולקמן בפרק תולין (קמ"א א') אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן דאמר טלטול מן הצד שמיה טלטול, ואמרי בי רב היינו רב הונא, לפיכך פירש ר"י ז"ל דאיסורא דהכא מפני שעושה גומא וכיון שהוא צריך לגומא אסור.
בגזרתא דקני שפיר דמי. פרש"י ז"ל גזרתא דקני [קנים] הדוקרנים שיוצאים הרבה תכופים בגזע אחד, וקשה פשיטא דהכא ליכא משום מזיז עפר ממקומו, ועוד הרי משתמש במחובר דכל שהוא קשה כעוזרדין אסיקנא בעירובין (ל"ד ב') שהוא אסור במחובר, וי"ל דהיא גופה קמ"ל דבתשמיש כי האי לא גזרו בקנים, והנכון דגזרתא דקני הוא גדר של קנים ודרכם להיות מרווחים ופעמים שיש שם עפר, וקמ"ל דלא חיישינן לא למזיז עפר ולא לעושה גומא.
הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש. כן הגירסא בספרים שלנו וכן גורס רש"י ז"ל, ופי' ז"ל דהא דבעי מקצת עליו מגולים משום סיפא דניטלים בשבת הוא כדי שיאחז בהם ולא יטלטל העפר בידים, ואף על פי שננער מאיליו אחרי כן, טלטול מן הצד לצורך אוכל שבת מותר, ומיירי בשלא השרישו שאם השרישו היאך ניטלים בשבת הא איכא משום תולש, וא"ת אם בשלא השרישו פשיטא שאינו חושש משום שביעית וכלאים ומעשר, ויש שפירשו דמתני' לצדדים קתני לענין שבת מיירי כשלא השרישו ואידך מילי מיירי כשהשרישו, ובתוספות פירשו דכולה כשלא השרישו אלא שניתוספו מחמת לחלוחית הקרקע והשביחו, וקשיא להו דא"כ היאך אין בו משום כלאים דהא מעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף אסור אף על פי שלא השרישו, ותירצו דהא בירושלמי מפרש לה שזרען באגודה של ירק שאין דרך זריעה בכך, ומסתברא דכולה בשלא השרישו וגם לא השביחו וניתוספו בגופם אלא שנפחו נפח בעלמא על ידי הלחלוחית קאמר, וכיון שזרען אגודה קמ"ל שאין חוששים אפי' מדרבנן ואפילו מפני מראית העין, ורבינו האיי ז"ל אינו גורס אם היו מקצת עליו מגולים שזו דרך זריעה היא ודאי לחוש, אלא כך גורס אם היו מקצתם מגולים כלומר אפי' השרשים דהשתא אין דרך זריעה בכך, ובתוספות הקשו על זה מסיפא דמסכת עירובין פרק חלון (ע"ז א') ושם נפרש בע"ה.
[דף נא עמוד א] מתני' לא כסהו מבעוד יום. פירוש לבין השמשות קורא בכאן מבעוד יום, דהא קיי"ל (ל"ד א') דספק חשיכה טומנים את החמין.
כסהו ונתגלה מותר לכסותו. הקשו בתוספות דמשמע הכא דדוקא נתגלה בדיעבד אבל אסור לגלותו על דעת לחזור ולכסותו, ואילו בגמרא אמרינן שנוטל את הסדינים ומניח את הגלופקרין, ותירצו דהתם שמגלהו משחשכה אבל הכא מיירי בגילוי מבעוד יום דבהא ודאי אסור לגלותו מבעוד יום על דעת לכסותו משתחשך דהוה ליה כמטמין לכתחלה בשבת.
הכי גרסינן וכן היא בספרים ישנים ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר. ולא גרסינן קיתון של מים וכדבעינן לפרושי בגמרא.
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. פירוש כדי שתפוג צינתו או כדי שלא יתחמם מפני החמה כדפרש"י ז"ל.
ואי ממתני' הו"א הני מילי דבר שאין דרכו להטמין. פרש"י ז"ל דבר שאין דרכו להטמין לחמם תחת הכר כגון מים שאין דרך להטמין בכך, והקשה ר"י ז"ל דמים נמי דרכן להטמין בבגדים להעמיד חומם כדי למזוג בהן היין, ובמתני' לא גרסינן קיתון של מים אלא קיתון סתם דהכין איתא בנוסחי דווקני, לפיכך פירש ר"י ז"ל דבר שאין דרכו להטמין כגון יין או פירות שאין דרך לחמם, אבל דבר שדרכו להטמין כדי לחממם כגון מים או תבשיל אימא לא, דגזרינן צונן אטו חמין דכולה חדא גזירה היא, קמ"ל.
כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. וכן הלכה, ואומר ר"י ז"ל דהוא הדין לענין שהייה דערב שבת דכל שנאכל כמות שהוא חי כגון תפוחים וגזריות וכיוצא בהם שרו לצלותם ולא בעינן מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, שלא אמרו אלא בבשר בצל וביצה שאין נאכלים [כמות] שהן חיין אלא ע"י הדחק ויש בהם משום בישולי גוים, אבל באלו לא אתי לחתויי בגחלים, וא"ת והלא מים ראויים כשהם חיים והצריכו בהם שיחמו מבעוד יום, וי"ל דהתם בחמין הצריכין למזוג יינם או לרחיצה דכשהם חיים לא חזו, ויש להשיב על הדין אלא שאין משיבין על הארי לאחר מיתה וכבר הורה זקן.
אדם חשוב שאני. פירוש שיש לו להחמיר [לפנים] משורת הדין בדבר שנראה לבני אדם שיש בו איסור כדי שלא יבא הרואה להקל יותר, וזה כלל גדול.
גירסת הספרים כיצד הוא עושה רשב"ג אומר נוטל את הגלופקרין וכו'. ור"י ז"ל אומר דלא גרסינן ליה, דרשב"ג חולק הוא עם תנא קמא, דת"ק לא שרי להחליף אלא להוסיף.
אבל פינן ממיחם למיחם מותר. ואף על גב דבפרקין דלעיל (ל"ח ב') איבעיא לן גבי חזרת קדרה בפינן ממיחם למיחם, הא פרישנא התם דהטמנה לחוד וחזרה לחוד.
טמן וכיסה בדבר הניטל וכו'. רש"י ז"ל פירש דכיסה היינו כיסוי שנותנין על פי הקדרה, והא דקתני סיפא כשטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל שאם אין מקצתו מגולה אסור הקשה רבינו ז"ל למה אסור, שהרי יכול לגלות הקדרה כיון שטמן בדבר הניטל ויאחזנה ויפול הכיסוי מאליו כדתנן לקמן (קמ"ב ב') באבן שעל פי החבית, ותירץ ז"ל דהתם מיירי בשוכח אבל הכא שהניח במתכוין נעשה בסיס לדבר האסור ואסור אפי' לנער את הכסוי, אבל כשמקצת פיה מגולה בצידוד סגי ליה לנערו ולפיכך מותר, והקשה ר"ת ז"ל חדא דלגבי בסיס לדבר האסור לא שני לן בין צידוד מועט לצדוד מרובה, ועוד דהא פרישנא במתני' דכל כי האי גוונא שהכל לצורך הקדרה אינה נעשית בסיס לדבר האסור וכל שיוכל לאחוז בדבר המותר מותר לנער דבר האסור בטלטול מן הצד וכדפירש ר"י ז"ל לעיל, ולפיכך פירש ר"ת ז"ל דכיסוי הנזכר כאן הוא שהיו רגילים שאחר שהטמינו את החמין בדבר שאינו מוסיף נותנים על הכל דבר שמכסה כל הקדרה כולה והוא כעין חמיניר בלע"ז, ופעמים הוא של חרס ופעמים הוא של בגד וכיוצא בו ומחזיק הדברים שטמנו בהם שלא יפלו, ופעמים שהכיסוי הזה מגיע עד לקרקע, והשתא קתני שפיר שאם טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל או דטמן בדבר הניטל וכסה בדבר שאינו ניטל, אם הכיסוי הזה אינו מקיף כל הקדרה או שאינו מגיע עד לקרקע נוטל את הקדרה דרך אותו מקום המגולה וינער הכיסוי שעליה, דטלטול מן הצד מותר הוא בזה ואף על פי שהניחו במתכוין מטעמא דכתיבנא לעיל, אבל כשאינו מגולה כלל הרי אין לו שום מקום שיוכל לאחוז בדבר הניטל ולפיכך אסור, ועל הדרך הזה מפורשת בספר המאור לר"ז ז"ל אלא שהוא אומר שהכיסוי הזה למטה מן ההטמנה הוא לכסות כל הקדרה, ואם הקדרה מגולה מקצת יכול ליטול משם ולנער השאר כמו שפירש ר"ת ז"ל, ואם אינה מגולה כלל אסור, והכל דרך אחד.
[דף נא עמוד ב] הכי גרסינן וכן היא בתוספתא מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה ומיחם על גבי קדרה וקדרה ע"ג מיחם. ויש גורסים ולא מיחם על גבי קדרה, כלומר מפני שהקדרה יותר חמה ונראה כמבשל, וליתא.
וטח את פיהם בבצק. פרש"י ז"ל בבצק שנילוש מבעוד יום, ונראה מדבריו ז"ל שהטיחה בשבת, דעל ידי בצק לא חשיבא בנין כלל.
אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת. פרש"י ז"ל דאסור מפני שנראה כבורא את המים ונראה כמוליד בשבת, פירוש דאילו משום סחיטה ליכא דמעיקרא משקה והשתא משקה ומשקה דאיפרת הוא, אבל נותן לתוך הכוס של יין בימות חמה כדי לצנן ואף על פי שנימוח מאליו ואינו חושש, ונראה מדבריו ז"ל וגם לשון הגמרא כן נראה דלרסק בידים לתוך הכוס של יין אסור, אבל בתוספתא (פ"ד הט"ו) אמרו [אבל] מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה, ולפי זה נותן דקתני הכא נותן בידיו קאמר ואפי' בריסוק, ואפשר דברייתא דהכא בכוס וקערה ריקנים ואפי' הכי כשזב מאיליו מותר ולא גזרו שמא ירסק כמו שגזרו במשקה שזב שמא יסחוט, דשאני הכא שהריסוק עצמו מדרבנן, והתוספתא מיירי בריסוק [לתוך] כלים שיש בהם מים או שמן או יין שהמשקה הנופל בריסוק מתערב מיד ולפיכך מותר, וכעין שהתירו לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה אוכל דמשקה הבא לאוכל כאוכל הוא ולא חשיב סוחט וכל שכן בזו דריסוק דרבנן הוא.
ולענין מה שאמרנו למעלה (מ' ב') כי מותר לחמם או להפשיר דבר שהוא מבושל מבעוד יום כנגד המדורה בשבת, פעמים שיש בתבשיל שנצטנן שומן קרוש וכשמפשירין אותו כנגד המדורה נימוח, ויש מתירין ולא חיישינן למיחוי זה כיון שנעשה מאיליו דהוה ליה כי הא דתניא נותן לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש, ורבינו ברוך ז"ל אוסר ודוחה ראיה זו דשאני הכא שיש משקה בכוס וקערה דמים הזבין מתערבין מיד ואינם בעין ולא מיחזי כמוליד, אבל באידך מיחזי כמתיך וכמוליד, ורבינו יחיאל ז"ל התיר ואמר דהשומן בעודו קרוש ראוי להיות נאכל גם כן [ולכן] לא שייך ביה משום מוליד מה שהוא נימוח, דמעיקרא אוכל ושומן והשתא נמי אוכל ושומן, ותדע דאמרינן בפרק כירה (מ' ב') סכה אשה ידה בשמן ומחממתה כנגד המדורה ואף על גב דסתם שמן שלהם קרוש הוא כדמוכח במשניות ונימוח הוא באש כשמחממין אותו והתירו לעשות כן כל היכא דליכא בשול, וכן דעת מורי הרב ז"ל [ורבו] רבינו הגדול ז"ל, ומ"מ למדנו מברייתא זו שאסור לאדם לרחוץ ידיו או בשלג או בברד (וכו').
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ה - במה בהמה [המתחיל בדף נא עמוד ב]
במה בהמה
מתני' במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה וכו'. לפי שהאדם מצוה מן התורה על שביתת בהמתו, וכל שהוא צריך לה לשמירה חשיב כמלבוש וכל שאינו צריך לשמירה חשיב משוי, ויש דברים ג"כ שאסרו חכמים דילמא נפלי ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים.
והסוס בשֵר. פירוש דאע"ג דיוצא נמי באפסר כדאיתא בגמרא הוא הדין שיוצא בשר ולא חשיב חד מינייהו משוי וכדבעינן למימר ולפרושי בגמרא.
וכל בעלי השֵר יוצאים בשֵר. [פרש"י כגון חיות קטנות שנותנין שיר] בצוארן לנוי, כלומר דאילו בעלי השר שהן צריכים שמור גדול דומיא דסוס הרי זה בכללן ולמה הוצרך לומר והסוס בשר, ואף על גב דגבי פרה דכולי עלמא אית להו דלנוי אסור כדאיתא בגמרא, שאני התם שאין דרכה בנוי, [אבל] אלו שדרכם בנוי זה בחול הוה ליה כמלבוש, אבל ר"י ז"ל פירש דבהני נמי לנוי אסור והא דומיא דהסוס קאמר, והא דפריט והדר כייל וכל בעלי השר אורחא דתנא הוא. ובגמ' מפרש מאי יוצאים ומאי נמשכים.
ומזין עליהם וטובלין במקומם. הקשו בתוספות למה ליה למתני ומזין עליהם, דאי לאשמועינן דבני קבולי טומאה נינהו מטובלין במקומם נפקא, ותירצו דהא קמ"ל דלא חיישינן שמא יזה על הבהמה ויפסלו השירים, כדתנן (פרה פי"ב מ"ג) נתכוון להזאות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה וכתיב במי חטאת למשמרת דבעו למעבד להו שימור, אפי' הכי לא חיישינן להכי דסתם מזה מי חטאת זהיר וזריז הוא.
גמרא חמרא לובא. ר"ת ז"ל אומר דלוב היינו מצרים וכדכתיב (דניאל י"א) ולובים וכושים במצעדיו, ואמרינן בירושלמי (ה"א) גרים הבאים מלוב מהו להמתין להם עד שלשה דורות אמר לון האי עולם מצראה צווחין ליה מלובאי.
נאקה באפסר לא תבעי לך דכיון דלא מינטרא ביה משוי הוא. פירוש כיון דלא מינטרא ביה כלל ולאו אורחיה בהכי, הא אילו מינטרא ביה או דאורחיה בהכי ה"נ לא הוי משוי כדבעינן למימר קמן, וכן פירש ר"י ז"ל.
למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם. יש שפירש דהאי לישנא דשמואל הוא דקא דייק דברי רבי ישמעאל בר' יוסי דודאי למעוטי גמל בחטם ואיפשיט מאי דהוה בעי מרבי, ותלמודא מהדר דדילמא למעוטי נאקה באפסר ולא תיפשוט מינה מידי, אבל רבי ישמעאל לא דקדק כלום אלא שהעיד מה ששמע מאביו וגם רבי שתק לו, ורבינו ברוך ז"ל פירש דרבי ישמעאל הוא שהיה מדקדק כן לאו למעוטי גמל בחטם ותיפשוט בעיא דבעו קמי רבי והשיב רבי דילמא למעוטי נאקה באפסר, דאילו שמואל לא בא עכשיו לדקדק כלום אלא שהוא אומר מה שהיו אומרים לפני רבי ומה ענין לו לדקדק נאקה בחטם דהא לא שקיל וטרי ולא פריכו לה מידי עד דלימא הכי, וא"ת והא לקמן מייתי לה אביי להא דרבי ישמעאל והוא מדקדק לאו למעוטי גמל בחטם והיאך הוא מדקדק כן שהרי רבי דחאה ואוקמה למעוטי נאקה באפסר, י"ל דסבירא ליה לאביי דרבי בדרך דחייה קאמר דילמא למעוטי נאקה באפסר, אבל ודאי קושטא דמילתא כההוא דדייק רבי ישמעאל בר' יוסי.
למעוטי נאקה באפסר. וא"ת ולמעוטי נאקה באפסר מניינא למה לי דהא פשיטא ולא תיבעי לן, וי"ל דאין הכי נמי ומתניתא לגופה איצטריכא לאשמעינן שהסוס יוצא באפסר, ואף על פי ששנינו שיוצא בשר והאפסר שימור גדול מן השר לא אמרינן משוי היא כיון שדרכו בזה או בזה, ויש אומרים כי השר גדול מן האפסר והא קמ"ל דאע"ג דלא מינטר באפסר לגמרי כיון דמינטר ביה קצת לאו משוי הוא, שלא אמרו אלא בנאקה באפסר דלא מינטרא בה כלל, והא דאמרינן למעוטי נאקה באפסר לא היינו צריכין לומר כן אלא דנימא דמתני' לגופה איצטריכא, אלא דלרווחא דמילתא נקטינן ליה [כיון] דאמרינן מעיקרא למעוטי גמל בחטם.
במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר. כן גורס רש"י ז"ל, ואף על גב דבמתני' קתני לובדקים בפרומביא שהוא שימור יותר מן האפסר אפי' הכי יוצא באפסר, ולא דמי לנאקה באפסר דשאני התם דלובדקים מינטר באפסר קצת ואורחיה נמי בדידיה, וכן פר"י ז"ל.
ויש גורסין לובדקים וגמל יוצאים בפרומביא. ולהאי גירסא קמ"ל דאע"ג דגמל דיו באפסר יוצא הוא בפרומביא, ואפי' לרבנן, ולא אמרינן כל נטירותא יתירתא משוי הוא, דשאני הכא דאורחיה בפרומביא נמי ותרוייהו כחד נינהו.
אלא לאו חתול איכא בינייהו. וא"ת ואמאי פליגי בחתול יותר משאר חיה קטנה, י"ל דמשום דחתול בן תרבות סגי ליה במתנא.
[אמר אימא ליה מילתא וכו']. (ואפי' בפרומביא) הקשו בתוספות ולמה הוצרך לכך דהא אמרינן בברכות (מ"ו ב') שאין מכבדין בדרכים ומייתינן עלה עובדא דהנהו דהוו אזלי באורחא, ותירצו בתוספות דהתם הוא כשלא נתחברו מתחלה ללכת ביחד אלא שפגעו זה בזה והכא כשנתחברו ללכת ביחד, וקשה היאך הביא התלמוד שני המעשיות דהכא והתם סתם ולא פירש, לכך נראה לי שהכל לפי מה שהוא הדרך וכפי מה שהוא האדם שהולך עמו, כן פירש מורי ז"ל.
[דף נב עמוד א] אדרבא תסתיים דשמואל הוא דאמר [בין לנוי בין לשמר אסור] דאמר רב יהודה וכו' לאו למעוטי גמל בחטם. וא"ת ואמאי עדיפא הא מאידך דרב הונא בר חייא דקאמר ליה אביי אדרבה, י"ל משום דרב יהודה היה בקי יותר בדברי שמואל ודייק וגמר שמעתא מפומיה טפי, והוה ניחא ליה לאביי למידק הכי ולמימר דפליג אאידך דרב הונא בר חייא משום דמשמע ליה דלמעוטי נאקה באפסר לא מצטריך מנינא, ואף על גב דפליגא אדרב הונא בר חייא אמוראי נינהו אליבא דשמואל, ורב יוסף השיב לו דלא פליגא אדרב הונא בר חייא וההיא למעוטי נאקה באפסר ומתניתא לגופה איצטריך.
מאי הוי עלה וכו' מיתיבי קשרה בעליה במוסרה וכו'. וא"ת לוקמה כחנניה ולמה טרחו לשנויי כל הני שינויי, י"ל דניחא להו לאוקמה כרבנן ואפי' בשינויי דחיקי, ורבינו ברוך בעל התרומות ז"ל ואחרים מרבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דהא דאמרינן הכא מאי הוי עלה היינו משום דלא ניחא לן בסוגיא דלעיל דקא מדמינן הא דהכא דפרה לההיא דחנניה וסבירא לן דלא דמו כלל, דעד כאן לא קאמר חנניה אלא במידי דבעי נטירותא זוטא ועבדי ליה נטירותא רבה כגון גמל בחטם או חתול בסוגר והיינו לישנא דנטירותא יתירתא, אבל במידי דלא בעי נטירותא כלל כגון פרה אפי' חנניה מודה דנטירותא דעבדין לה משוי הוא, ולהכי שיילינן מאי הוי עלה, דאי לא [הא] אפשיטא דהא תסתיים שפיר כרב יוסף דרביה דאביי הוא, והיינו דלא אוקימנא השתא להאי ברייתא דפרה כחנניה, ולפי שיטה זו אף על גב דלגבי פרה הילכתא כרב דאפי' לשמור אסור דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, בההיא דחנניה הילכתא כדפסק שמואל דרב לא פליג בההיא וכן פוסק הרב ר"ז ז"ל, וכן עיקר, אבל קצת הגאונים ז"ל סבורים דהא דפרה וההיא דחנניה כולה חדא היא כדקא מדמו להו לעיל רב יוסף ואביי, ואומרים דלית הילכתא כחנניה דשמואל אזל התם לטעמיה דהכא והכא הא קי"ל כרב באיסורי, ואין זה נכון, ואומר ר"י ז"ל דאפי' לחנניה לא אמרינן דנטירותא יתירתא לאו משוי הוא. +א"ה, כאן חסר, ואולי ר"ל דחנניה לא שרי אלא חדא נטירותא אף שהיא יתירתא אבל לעשות ב' נטירותא לא שרי, כגון גמל בחוטם ובאפסר, עי' מרדכי בשם ספר התרומה.+ ולכן יש להזהר שלא להוליך בהמה למים בשבת בשני אפסרין.
רבינא אמר במורדת. פירוש ופליגא אדרבא דסבר דאפי' בעיר לא בעינן מורדת, והילכתא כרבינא דבתרא הוא, ומיהו מודה רבינא כדאביי דאפי' בפרה שאינה מורדת בעיא שמירה כשמוליכה מעיר לעיר.
מאי יוצאים [ומאי נמשכין אמר רב הונא או יוצאין כרוכין או] נמשכין. פרש"י ז"ל או יוצאים כרוכין לנוי, והקשו בתוספות דהא לכולי עלמא אמרינן לעיל דלנוי אסור, י"ל דשאני הכא דאורחייהו בהכי וחשיב כמלבוש, וא"ת ולרב הונא הא מתניתא דתני יוצאים כרוכין לימשך היכי תריץ לה, י"ל דלא ידע לה, אי נמי קסבר דלא מיתרצתא היא דלישנא דקתני יוצאים בשר ונמשכים בשר לא דייק כמתניתא, ור"י ז"ל פירש דיוצאים כרוכין שאם יצטרך למשוך בהם שימשוך, ולאפוקי שלא תהא הכריכה בענין שלא יוכל להכניס ידו בינתים לאחוז בה, והיינו כרוכין לימשך דקתני מתניתא כלומר שימשוך בהם כשיצטרך, אבל שמואל מפרש מתניתא דיוצאים כרוכין לימשך בהם כל שעה קאמר, וא"ת ולכולהו פירושי כיון דקתני שיוצאים כרוכים למה ליה למתני שיוצאים נמשכים פשיטא, י"ל דהא קמ"ל דנמשכים ולא אמרינן דטרחא שלא לצורך.
חזינא לעגלי דבי רב הונא שיוצאים באפסריהן כרוכין בשבת. פירוש כאורחייהו בחול והא קמ"ל דעביד בה עובדא לקולא, ואולי לאשמעינן דלא חייש למתניתא לפי שיטת רש"י ז"ל.
טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות. פירוש שלא טימאה תורה מדין תכשיט אלא באדם בלחוד, וא"ת תיפוק לי בטבעת כלים משום כלי גופיה, י"ל דמיירי בטבעת שמסירין אותה לפרקים ואינה קבועה שם, דאי לא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וכן פרש"י ז"ל ור"י ז"ל.
[דף נב עמוד ב] בבאים מנויי אדם לנויי בהמה. פרש"י ז"ל וקבלו טומאה בעודם נויי אדם, ור"י ז"ל פירש שלא היה צריך לפרש כן דהא דקיי"ל שאין הכלים עולים [מידי טומאתן] אלא בשינוי מעשה מתורת קבלת [טומאה] קאמר ואפי' נטמאו אחר כך.
הואיל ואדם מושך בהם. פירוש עשאוהו כמשמש האדם וכאילו [יש] עליו תורת כלי, ויש אומרים דהא מדרבנן בעלמא, וקשה דאם כן אין לו הזאה דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים ואילו במתני' קתני ומזין עליהם, וי"ל דמתני' קתני באותם שטעונים הזייה שבאין מנויי אדם דאפי' לרב יוסף מתני' בכל גוונא מיירי, וכל זה דוחק.
והאיכא חציצה. רש"י ז"ל פירש כי מה ששנינו יוצאים בשר הוא שעושים טבעת גדולה שמקפת כל הצואר ותולין בה טבעת קטנה לתת בה האפסר, ואותה טבעת היא מהודקת הרבה, ומשום הכי קשיא לן דהא איכא חציצה שאין המים נכנסים כלל בין שני הטבעות, והקשו עליו דמה בכך דהא תרוייהו כחד כלי חשיבי וכעין שריון קשקשים, ותירצו דשאני הכא שפעמים מסירין הטבעת קטנה מן הגדולה ואינה קבועה שם אלא לפעמים, ואחרים פירשו והאיכא חציצה משום הבהמה שאין המים נכנסין בין השר וצואר הבהמה, ופרקינן בשריתכן כלומר שהקיש בהם בקורנס עד שהרחיבן.
במתניתא תנא במחוללין. כלומר שיש שם חלל והולכין בריוח או הטבעת קטנה לפירוש רש"י ז"ל או הטבעת הגדולה לפירוש השני, וא"ת ומעיקרא מאי קשיא לן ואמאי לא הוה מוקים לה במחוללין, י"ל משום דסתמן מהודקים ומשמע לן דמתני' סתמא קתני כדרך שהדבר רגיל.
שהתקינה לחגור בה מתניו. פירשו בתוספות כעין שעושים מי שבגדיו רחבים שתוחב בהם טבעת כדי להדקן והוי דומיא דלקשר בין כתפיו, ואחרים פירשו שהיא טבעת שקובעים בראש הרצועה, ולא שהיא מחוברת ברצועה לעולם כעין שלנו דהא פשיטא דכלי הוא, אלא כעין שעושים אותן שאין להם בוקלא ברצועותיהם שמביאים טבעת ומחברת שני ראשי הרצועה וחוגרה ומתירים אותה לפרקים, עכ"ל התוספות.
הא תרגמה אביי אליבא דרבא בגלמי. פירוש כשהם כגולם שנקצצו מן החוט ועומדת לינקב, דכיון דדעתו לנקבה לא נגמרה מלאכתה וגזרת הכתוב דדבר שלא נגמרה מלאכתו אינו מקבל טומאה כדכתיב כלי מעשה, ומיהו לענין (לאו) [שבת] מנא הוא דהא לפי שורת הדין [מנא] הוא כיון דחזיא ליטול בה את הקוץ אלא שגזרת הכתוב היא לענין טומאה, והתם נמי אילו ייחדם למלאכה היתה טמאה, וכי אמרינן דא ודא אחת היא לטומאה כשאינה עומדת לינקב שכבר נגמרה מלאכתה.
הא דתנן רבי יהודה אומר עיזין יוצאות צרורות לייבש אבל לא לחלב. פרש"י ז"ל לחלב לקבל החלב שלא יטפטף בארץ, ואינו נכון, דא"כ מאי טעמא דתנא קמא דשרי דהא איכא משוי דחלב, לכך פירש ר"י ז"ל שאין הטעם אלא כמו שפירש רבי יהודה בברייתא שצוררין אותן כדי שלא ישרטו דדיהם בקוצים, וכשהעיזים עומדות לייבש חלבן מהדקין אותם יפה, אבל כשעושות חלב דילמא לא מהדקי שפיר שלא יתייבש חלבם ודילמא נפלי ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים, ות"ק לא חייש להא דלעולם מהדקין להו שפיר.
[דף נג עמוד א] אמר שמואל והוא שקשורה לו מערב שבת. פירוש לא משום איסור קשירה דשבת דהא בכלל מאי דבעי רב נתן מר' חייא ושאר סוגיא דלקמן, אלא שהטעם משום דכיון דמרדעת עיקרה לשאת משא אם אינה קשורה לו מערב [שבת] נראה כלמשוי.
מתניתין נמי דיקא דקתני סיפא ולא במרדעת שאינה קשורה לו וכו'. וא"ת ולידוק מרישא גופא דקתני יוצא החמור במרדעת הקשורה לו הא אינה קשורה לו אינו יוצא, ואי דאינה קשורה לו כלל פשיטא אלא לאו שאינה קשורה מערב שבת, וי"ל דמרישא ליכא למידק הכי דרישא לגופה נצרכה לאשמעינן שיוצא כשהיא קשורה לו ולא חשיב משוי, דהא ודאי לא מצי למיתני יוצא החמור במרדעת ולא ליתני הקשורה לו, דילמא איכא דטעי דבלא קשורה נמי אם היא מונחת עליו מבעוד יום, הילכך דייקינן מסיפא דהויא משנה יתירה. תוספות.
ולא באוכף אף על פי שקשורה לו מערב שבת. פירוש דסתם אוכף לעולם הוא למשוי משא"כ במרדעת כי לפעמים הוא להתחמם.
מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת. פירוש כדי להיות בחצר ולהגן עליו מפני הצינה, דאילו לצאת לרשות הרבים הא דייקנא ממתני' דבעינן קשורה לו מערב שבת.
וכי מה בין זה לאוכף. ליכא לפרושי מה בין זה לאוכף שאסור ליתנו על גבי חמור, דהא מוכח להדיא בברייתא דלעיל דאוכף חמיר טפי ממרדעת, אלא הכי פירושא ומה בין זה לאוכף שאפי' ליטלו מעליו כדי שתצטנן הוא אסור משום טירחא דשבת מכיון דלא הוי מלבוש גמור ואסור לצאת בו לרשות הרבים, והא דאמרינן בסמוך השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא, הכי פירושא השתא ליטול אוכף אסור להניח מרדעת מיבעיא.
אישתיק איתיביה וכו'. פירוש קס"ד דהא דאשתיק משום דלא חייש ליה ולעולם אפי' נטילת אוכף נמי שרי ולהכי איתיביה וכו', וא"ת ותהא נתינה זו אסורה משום דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל בשבת, (ליתא) [ולא מסתבר] דכולה סוגיין פליגא אההיא סברא, י"ל דבהמה כיון דאפשר להנהיגה ביד ולטלטלה בכך דבר הניטל חשיבא, תוספות.
שבקיה כרביה סבירא ליה. כלומר דאע"ג דמתניתא פליגא עליה איהו כרב רביה סבירא ליה דשרי, ורב תנא הוא ופליג.
אריוך. מפרש רש"י ז"ל לשון רכא ובר רכא, והנכון הוא כי הוא לשון מלכות וגדולה כדאמרינן (לק' נ"ט ב') [גברא] רבה אריכא וכדכתיב (דניאל ב') לאריוך שליטא דמלכא, וכן פירש ר"י ז"ל.
כאן לצננה כאן לחממה. פירוש נטילת האוכף אינו אלא לצננה דתענוג בעלמא הוא, ונתינת מרדעת הוא כדי לחממה כדאית לה צערא משום צנה.
ובקשישין שעל השבר. פירוש דכיון דצריך לכך לא הוי משוי, וליכא למיחש דילמא נפלי ואתי לאתויינהו כדקתני מתני' ולא ברצועה שברגלו דעבדי ליה לגיזרא כדאיתא לקמן, דהתם רצועה חשיבא וחייס עליה לאיתויי אבל הני קשישין של עץ לא חשיבי ולא אתי לאתויינהו, וכן פרש"י ז"ל לקמן (נ"ד ב' ד"ה דלא).
קתני מיהת ולא בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים [לרשות הרבים] הוא דלא [הא] לחצר שפיר דמי. פירוש דכיון דקתני לא יצא כולה מתני' לצאת לרשות הרבים הוא דאסר אבל בחצר שרי, וא"ת ואמאי איצטריך למיתני גבי זוג שמטיילת עמו בחצר, י"ל דאשמעינן רבותא דאפי' בחצר בעינן שיהא פקוק כדי שלא יהא משמיע קול ומיחזי כעובדין דחול.
מאי לאו בגדולים ומשום תענוג. ואפי' הכי שרי וקשיא לשמואל ורבי יוחנן.
ופרקינן לא בקטנים ומשום צער ודיקא נמי דקתני וכו'. וא"ת א"כ פליגא על רב דהכא משמע דדוקא משום צער דומיא דקמיע אבל משום תענוג אסור, י"ל דאין הכי נמי ורב תנא הוא ופליג, וכן פרש"י ז"ל.
[דף נג עמוד ב] ומי איכא מידי דמומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה. ק"ל מאי קאמר דהא ודאי איכא ואיכא, כי מה ענין קמיע המומחה לאדם שיועיל לבהמה, ולא מיבעיא קמיע דסמנין אלא אפי' קמיע דשמות, שאפי' בחולי אחד אין חוליו של זה דומה לזה כלל וכחולי זה לחולי אחר דמי, י"ל דהכא בקמיע דאיתמחי גברא איירינן שהוא מומחה לכל קמיעותיו שמועילות, וכדדייקינן לקמן (ס"א א') על מתני' דגבי אדם דפרכינן הכא מינה מדקתני שאינו מן המומחה ולא קתני שאינו מומחה, ולהכי פרכינן שפיר דכיון דקמיע זה מומחה משום דאיתמחי גברא היאך לא יהא מומחה קמיע שעשה לבהמה, ומהדרינן דאדם אית ליה מזלא, פירוש זכות או מזל, מסייע ליה מזליה.
ואין סכין ומפרכין לבהמה בשבת מאי לאו דאיכא מכה ומשום צער. אלמא לא טרחינן כלום משום צערא דבהמה, וקשיא לכולהו.
ופרקינן לא בגמר [מכה] ומשום תענוג. וא"ת אכתי קשיא לרב דשרי משום תענוג, וי"ל דאין הכי נמי ורב תנא ופליג כדפליג אמתניתא דלעיל, וי"ל [עוד] דהכא תענוג יתירא הוא ואפי' רב מודה, והראשון יותר נכון, ולית הילכתא כרב ואף על גב דפליג עם שמואל והילכתא כרב באיסורא, חדא דמתנייתא פליגן עליה, ועוד דרבי יוחנן פליג [עליה] ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
ת"ש בהמה שאחזה דם אין מעמידים אותה במים בשביל שתצטנן. פירוש והאי צינון משום צערא הוא ואפי' הכי אסור וקשיא לכולהו.
ופרקינן אמר עולא גזרה משום שחיקת סמנים. פירוש דשאני הכא דאיכא למיחש חשש תורה דשחיקת סמנים שהוא תולדה דטוחן כדפרש"י ז"ל, וא"ת באידך נמי איכא למיחש שמא תצא לרשות הרבים, י"ל דלא דמו, חדא דכיון שאינה קשורה לא שכיח דתיפוק בה, ועוד דאפי' נפקא לאו משוי הוא מדאורייתא כיון דצריך לה ומדרבנן הוא דמיתסר כיון דמיחזי כמשוי, ועוד דהתם איסור שעל ידי בהמתו והכא איסור שעל ידי גופו.
אי הכי. פירוש אם כן דבכי הא איכא חששא דשחיקת סמנין אדם נמי ליתסר, דבשלמא לדידי ליכא בהא חשש שחיקת סממנין ולפיכך התירו לאדם משום צער הגוף כיון שאין בהעמדה זו מעשה כולי האי, ובבהמה אסרו ולא חששו לצערה.
ופרכינן אדם נראה מיקר. וכל שהוא כדרך הבריאין ליכא למיחש לשחיקת סמנים כענין שאמרו (לק' ק"ט ב') כל האוכלים אוכל אדם לרפואה, ומזה הטעם אמרו לעיל שסכין ומפרכין לאדם ולא חשו לשחיקת סמנים ואפי' למאי דס"ד דאיכא מכה ומשום צער.
ובבהמה מי גזרינן. פירוש מי גזרינן לאסור היכא דאיכא צער והפסד דבהמה משום שחיקת סמנים.
והתניא היתה עומדת חוץ לתחום. פירוש והוא צריך להביאה אצלו בבית לתת לה מזונות.
קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאיתוייה. פירוש אלמא לא חיישינן דעביד איסורא דאורייתא משום חשש הפסד בהמתו.
אמר רבינא כגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך התחום שלו. פירוש שאין תחומו ותחומה שוה, דאע"ג דתנן (ביצה ל"ז א') דבהמה והכלים כרגלי הבעלים, הכא מיירי כשמסרה לרועה שהיא כרגליו והבעלים קוראים אותה, ופרש"י ז"ל דהא דקתני שעומדת חוץ לתחום שלה ותוך תחום שלו ולפיכך קורא לה והיא באה שאינו מוזהר על תחומי בהמתו ובלבד שלא יביאה בידו ממש, והקשו בתוספות שאם אינו מוזהר על תחומי בהמתו אפי' להביאה יהא מותר כיון שעומדת תוך תחומו דמה לי להנהיגה בקולו או להנהיגה בידו, ועוד דאכתי קושיין בדוכתה דניחוש דילמא אתי לאתויי בידים על ידי גרירה שהוא איסור תורה דהוא מעבירה ארבע אמות ברשות הרבים, דהא היינו מאי דאקשינן דלא גזרינן דילמא אתי לאיתויי, דאי לאתויי ברגליה משום איסור תחומין מה ענין זה אצל גזירת שחיקת סמנין שהוא חשש איסור תורה, ולכך פירשו בתוספות דהכא כשעומדת תוך תחומה והוא חוץ לתחום שלו והתחלת תחומה הוא שמובלע בתוך תחום שלו וקורא לה והיא באה שהרי תוך תחומה היא באה, אבל להביאה אי אפשר כיון שעומדת חוץ לתחומו, וכיון שבהיתר גמור הוא קורא לה והיא באה ליכא למיחש דילמא מייתי לה ארבע אמות ברשות הרבים, שלא חששו לזה אלא כשהתירו לו שום דבר הדומה לאיסור וכפום מאי דס"ד מעיקרא שהיתה עומדת חוץ לתחומה גם כן שהוא מביאה מחוץ לתחום ואדם מוזהר על תחומי בהמתו מדרבנן.
רב נחמן בר יצחק אמר שחיקת סמנין גופה תנאי היא דתניא בהמה שאכלה וכו' ור' יאשיה מקל אמר רבא הלכה כר' יאשיה וכו'. וא"ת והא סוגיין בכוליה תלמודא דאסרינן לעשות רפואה אפי' לאדם גזירה משום שחיקת סמנים וכיון דברפואה דאדם מנעינן מהאי חששא כל שכן דבהמה, י"ל דבאדם דחשיב עליה ומפקחין עליו את הגל הנפש לחלל שבת שיש בו סכנה, +א"ה, הלשון משובש, ואולי צ"ל ואפילו בספק פיקוח נפש התירו לחלל את השבת (יומא פ"ג א') כל שיש בו סכנה, חששו כו'.+ חששו שיבא לידי שחיקת סמנין אפי' בחולה שאין בו סכנה שמא יבא לידי סכנה, אבל בבהמה לא חייש ר' יאשיה דליעביד איסורא דאורייתא משום רפואתה, ונמצא דחשיבותו לאדם חומרו בזה, ודעת הגאונים ז"ל דכיון דקי"ל כר' יאשיה ליתא למתניתא דלעיל (דקי"ל) דבהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים, דהא פרישנא טעמא משום שחיקת סמנים, וכן אידך מתניתא בקורא לה והיא באה מוקמינן לה אפי' היתה עומדת חוץ לתחום שניהם ולא חיישינן דילמא אתי לאתוייה דהא מדמינן לה לעיל לשחיקת סמנים, ויש שפירשו דכיון דאמרינן שחיקת סמנים גופה תנאי היא וכו' האי הוא דאוקימנא בתנאי ובדידה מיקל ר' יאשיה משום רפואת בהמתו, אבל בההיא דעמדה לו חוץ לתחום לא יקל ר' יאשיה, וגם בההיא דלעיל אומר רבינו ברוך ז"ל בעל התרומות דמודה בה ר' יאשיה דמוכחא מילתא טפי דהוי לרפואה כשמעמידים אותה במים מהיכא שמריצה בחצר, ולא מייתי תנאי רק משחיקת סמנים דאיכא תנא דמיקל בהו כהא דמריצה בחצר מיהת אבל לא מדמינן להו אהדדי, ולזה הסכימו רבותינו הצרפתים ז"ל.
תנאי שקלת מעלמא תנאי היא. ק"ל והלא ניחא טפי לאוקמה כחד תנא ובתרי טעמי מלאוקמה בפלוגתא דתנאי, וי"ל דכיון דתרי מתנייתא נינהו ואיכא תנאי דפליגי בהא מילתא הא עדיפא לן מלאוקמה בדלא מיהדק דא"כ פשיטא שלא תצא, ועוד דאורחא דמילתא להדוקה.
[דף נד עמוד א] מיפנקי ולא עבדי עבידתא. פירוש והיינו לשון כבול דלא עבדי פירי למלכא.
ואיכא דמתני לה להא שמעתא באנפי נפשה אמר רב וכו'. וא"ת ולהאי לישנא גנובי למה להו לימא רב הלכה כר' יוסי, וי"ל משום דאיכא [דמפכי] להו דרבי יהודה לר' יוסי, ודכותה פרקינן בעלמא.
הלכה כת"ק. פירוש דמתני' דשרי בין לייבש בין לחלב.
מתני' ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת. עיקר הפירוש כי מטולטלת לגמל הוא כמו מרדעת לחמור, וכל הני דקתני שלא תצא בהם הבהמה, אותם הצריכים לאותו דבר ולא הוי משוי, איסורא דידהו דילמא נפלי ואתי לאתויינהו ברשות הרבים, ואותם שאינם צריכים לאותו דבר בחוץ הטעם משום משוי.
אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו ובחוטרתו. פירוש כשקשורה מערב שבת כדבעינן גבי מרדעת של חמור.
עקידת יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. פירוש לא כעקידת יצחק בן אברהם ממש שהיה עקוד לגמרי דא"כ היאך יוכל לצאת כלל, אלא לומר שמשימין חבל ארוכה מן היד לרגל, ולאפוקי מאידך דאמר עקוד [שתי] ידים או שתי רגלים, כלומר שאוסר לתת חבל מרגל זה לרגל זה או מיד זה ליד זו.
אילימא כלאים דאדם והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך. הקשו בתוספות ואפי' היה אדם אסור עם כולם לחרוש ולמשוך אין כאן כלאים שהרי אין איסור משיכה אלא כשמושכים שום משוי, דאם לא כן שור פסולי המוקדשין שעשאו הכתוב שני גופים כדאיתא במסכת מכות (כ"ב א') אסור להזיזו ממקומו, והכא ליכא משוי דבשבת איירי דליכא משוי מסתמא, ויש שתירצו דכי קתני ובלבד שלא יכרוך [בחול] דאיכא משוי, ואף על גב דבשבת מיירי ברישא, קתני אגב גררא דינא דחבלים בחול, [וכדאשכחן] דקתני בפרק במה מדליקין (כ"א ב') אגב שמנים דין שמן שריפה דלא מיירי אלא ביום טוב שחל להיות בערב שבת, ועוד תירצו דהכא הא איכא משוי דחבלים שנושאים האדם והבהמה כדתנן במסכת כלאים (פ"ח מ"ד) שלא יקשור פרה בצדי הקרון ולא אחורי הקרון ומפרש בירושלמי הטעם משום שנושאים החבל שבינתים, ומ"מ בלא כריכה לא מיתסר אף על גב שנושאים החבלים דלא חשיבא יחדיו כשאין הקשור ביניהם בשניהם, ואומרים בתוספות כי מן הטעם הזה יש לאסור לקשור חבל שהעופות קשורים בה אל הסוס שהרי יש בה הנהגת כלאים כשנושאים אותו חבל.
לעולם כלאים דחבלים והכי קאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור. וא"ת והא חבלים קשים הם ולפיכך אמרינן ביומא (ס"ט א') בגדי כהונה קשים הם לפיכך כהנים נותנין אותן תחת מראשותיהם ואמרינן ביום טוב (ביצה ט"ו א') האי נמטא גמדא דנרש שריא, י"ל דזמנין דאיכא חבלים רכין שהידים מתחממות בהם, ור"י ז"ל אומר דכי אמרינן בגד קשה אין בו משום כלאים הני מילי בהצעה תחתיו שהוא איסורא דרבנן ובקשים לא גזרו, אבל גבי העלאה שהוא איסור תורה אפי' דברים קשים אסורים, וכבר כתיבנא לה בדוכתה בס"ד.
שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן. פירוש דשורת הדין טפחיים ולמעשה החמיר בטפח.
[דף נד עמוד ב] אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה לו מ"ט כדאמרן. כך הגירסא במקצת נוסחאות, ופירושו כדאמרן לעיל שאינה קשורה לו מערב שבת, ויש גרסאות שכתוב בהם מ"ט דילמא נפלה ואתי לאיתויי, ובתוספות מוחקין אותה דאי מהאי טעמא כל שהיא קשורה לו אפי' בשבת הרי הוא מותר לצאת בה, ואילו לעיל דייקינן מהא סיפא דבעינן קשורה מע"ש, ויש לפרש הגירסא דהכי קאמר מאי טעמא בעינן שתהא קשורה מבעוד יום מע"ש ולא מסתיין שתהא מונחת עליו מבעוד יום, ומפרשינן משום דלקשרה בשבת עצמו אסור דהוי כעובדין בחול, וכיון דכן אי נפיק בה בלא קשירה נפלה ואתי לאיתויי, אי נמי והוא הנכון דאפי' תימא דמותר לקשור בשבת לא חשיב כמלבוש אלא בדעביד ליה מבעוד יום בענין שיוכל לצאת בו בשבת, ואם אינה קשורה בו הרי אינו ראוי לצאת בו דילמא נפלה ואתי לאתויי, וכן פירש רבינו הגדול ז"ל.
ולא בזוג וכו' משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא. והקשו בתוספות ותיפוק ליה דכיון דלא צריך ליה משוי הוא, בשלמא לרש"י ז"ל איכא למימר דמיירי כשדרכו בכך משום דלנוי כי הא מותר כדפרישנא לעיל בדעתו ז"ל, אבל למאי דפירש ר"י ז"ל דכל לנוי אסור ואפי' למי שדרכו בכך תיקשי הא, תירצו בתוספות דמיירי כשהוא ארוג בבגד ובטל אגב הבגד ולא חשיב משוי, ומהאי טעמא לא חיישינן דילמא מיפסיק ואתי לאיתוייה כדאיתא לקמן בפרק במה אשה יוצאה (נ"ח א').
הא דאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה. הקשו בתוספות דהא ר' אלעזר בן עזריה לאחר החורבן הוה שהרי נתמנה בימי ר"ג כדאיתא בברכות (כ"ז ב'), ואילו ר"ג נתמנה אחר רבן יוחנן בן זכאי שנמשכה נשיאותו עד לאחר החורבן כדתנן (ר"ה כ"ט ב') משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, ואמרינן בבכורות (נ"ג א') שאין מעשרין מעשר בהמה בזמן הזה מפני התקלה כדתניא אין מקדישין ואין מעריכין וכו', ושמא תאמר כי זה שהיה מעשר ר' אלעזר היה קודם החורבן וקודם שנתמנה נשיא, אין לך לומר כן שהרי ר' אלעזר בן עזריה היה בן י"ח שנה כשנתמנה נשיא כדאיתא בברכות (כ"ח א') ואם [כן] קודם החורבן קטן היה, ותירצו בתוספות כי אולי לא היתה גזרה של מעשר בהמה מיד לאחר החורבן והיה זה קודם גזירה, אי נמי שזה היה קודם החורבן ועל ידי אפטרופוס, ורבינו הגדול ז"ל פירש דלאו דהוה מעשר ממש אלא שהיה ראוי לעשר כאותה שאמרו (סוכה נ"ג א') אשה בוררת חטים לאור בית השואבה דפירושו שיכולה לברור כדאיתא בירושלמי, ולי נראה דמעשר ממש ולא שהיה קורא עליהם שם מעשר אלא שהיה נותן הראוי למעשר לכהנים שלא יראה כמשייר אצלו מתנות כהונה.
איתמר רב ור' חנינא ורבי יוחנן ור' חביבא מתני ובכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ועיילי ר' יונתן כל שאפשר למחות וכו'. יש שפירשו דרב ור' חנינא ורבי יוחנן ור' חביבא הוה מתני הא דבעי למימר כל שאפשר לו למחות וכו', והתלמוד הפסיק בינתים ואמר דבכוליה סדר מועד כל מקום שתמצא אלו השתי זוגות יחד יש מחליפין לרבי יוחנן ומכניסין רבי יונתן תחתיו, ולהאי פירושא [לא] אתי שפיר מאי דגרסי דר' חביבא מתני [דהוה] ליה למימר מתנו, וי"ל דר' חביבא בלחוד הוה מתני לה במתניתא ואידך הוו אמרי לה מימרא בעלמא, ויש גורסין מתנו, וכן גורס מורי הרב ז"ל, ויש מפרשים דרב ור' חנינא ורבי יוחנן הוו אמרי הא דכל שיש בידו למחות, והתלמוד הפסיק בינתים ואמר כי ר' חביבא מתני דכל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ועיולי ר' יונתן כלומר כי ר' חביבא היה מלמד לתלמידיו שכל מקום שיש זוג זה דרב ור' חנינא ורבי יוחנן חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן, וגרסינן בכוליה סדר מועד בלא וא"ו.
כל שיש בידו למחות כו'. וליכא למימר בהא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידים (לק' קמ"ח ב'), דהתם כשהדבר ידוע שעושים בשוגג ולא כשעושים במזיד כי הכא, וכדאמרינן בהדיא מוטב שיהו שוגגים ולא מזידים, וזה פשוט, ותו לא מידי.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ה - במה בהמה [המתחיל בדף נא עמוד ב]
במה בהמה
מתני' במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה וכו'. לפי שהאדם מצוה מן התורה על שביתת בהמתו, וכל שהוא צריך לה לשמירה חשיב כמלבוש וכל שאינו צריך לשמירה חשיב משוי, ויש דברים ג"כ שאסרו חכמים דילמא נפלי ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים.
והסוס בשֵר. פירוש דאע"ג דיוצא נמי באפסר כדאיתא בגמרא הוא הדין שיוצא בשר ולא חשיב חד מינייהו משוי וכדבעינן למימר ולפרושי בגמרא.
וכל בעלי השֵר יוצאים בשֵר. [פרש"י כגון חיות קטנות שנותנין שיר] בצוארן לנוי, כלומר דאילו בעלי השר שהן צריכים שמור גדול דומיא דסוס הרי זה בכללן ולמה הוצרך לומר והסוס בשר, ואף על גב דגבי פרה דכולי עלמא אית להו דלנוי אסור כדאיתא בגמרא, שאני התם שאין דרכה בנוי, [אבל] אלו שדרכם בנוי זה בחול הוה ליה כמלבוש, אבל ר"י ז"ל פירש דבהני נמי לנוי אסור והא דומיא דהסוס קאמר, והא דפריט והדר כייל וכל בעלי השר אורחא דתנא הוא. ובגמ' מפרש מאי יוצאים ומאי נמשכים.
ומזין עליהם וטובלין במקומם. הקשו בתוספות למה ליה למתני ומזין עליהם, דאי לאשמועינן דבני קבולי טומאה נינהו מטובלין במקומם נפקא, ותירצו דהא קמ"ל דלא חיישינן שמא יזה על הבהמה ויפסלו השירים, כדתנן (פרה פי"ב מ"ג) נתכוון להזאות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה וכתיב במי חטאת למשמרת דבעו למעבד להו שימור, אפי' הכי לא חיישינן להכי דסתם מזה מי חטאת זהיר וזריז הוא.
גמרא חמרא לובא. ר"ת ז"ל אומר דלוב היינו מצרים וכדכתיב (דניאל י"א) ולובים וכושים במצעדיו, ואמרינן בירושלמי (ה"א) גרים הבאים מלוב מהו להמתין להם עד שלשה דורות אמר לון האי עולם מצראה צווחין ליה מלובאי.
נאקה באפסר לא תבעי לך דכיון דלא מינטרא ביה משוי הוא. פירוש כיון דלא מינטרא ביה כלל ולאו אורחיה בהכי, הא אילו מינטרא ביה או דאורחיה בהכי ה"נ לא הוי משוי כדבעינן למימר קמן, וכן פירש ר"י ז"ל.
למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם. יש שפירש דהאי לישנא דשמואל הוא דקא דייק דברי רבי ישמעאל בר' יוסי דודאי למעוטי גמל בחטם ואיפשיט מאי דהוה בעי מרבי, ותלמודא מהדר דדילמא למעוטי נאקה באפסר ולא תיפשוט מינה מידי, אבל רבי ישמעאל לא דקדק כלום אלא שהעיד מה ששמע מאביו וגם רבי שתק לו, ורבינו ברוך ז"ל פירש דרבי ישמעאל הוא שהיה מדקדק כן לאו למעוטי גמל בחטם ותיפשוט בעיא דבעו קמי רבי והשיב רבי דילמא למעוטי נאקה באפסר, דאילו שמואל לא בא עכשיו לדקדק כלום אלא שהוא אומר מה שהיו אומרים לפני רבי ומה ענין לו לדקדק נאקה בחטם דהא לא שקיל וטרי ולא פריכו לה מידי עד דלימא הכי, וא"ת והא לקמן מייתי לה אביי להא דרבי ישמעאל והוא מדקדק לאו למעוטי גמל בחטם והיאך הוא מדקדק כן שהרי רבי דחאה ואוקמה למעוטי נאקה באפסר, י"ל דסבירא ליה לאביי דרבי בדרך דחייה קאמר דילמא למעוטי נאקה באפסר, אבל ודאי קושטא דמילתא כההוא דדייק רבי ישמעאל בר' יוסי.
למעוטי נאקה באפסר. וא"ת ולמעוטי נאקה באפסר מניינא למה לי דהא פשיטא ולא תיבעי לן, וי"ל דאין הכי נמי ומתניתא לגופה איצטריכא לאשמעינן שהסוס יוצא באפסר, ואף על פי ששנינו שיוצא בשר והאפסר שימור גדול מן השר לא אמרינן משוי היא כיון שדרכו בזה או בזה, ויש אומרים כי השר גדול מן האפסר והא קמ"ל דאע"ג דלא מינטר באפסר לגמרי כיון דמינטר ביה קצת לאו משוי הוא, שלא אמרו אלא בנאקה באפסר דלא מינטרא בה כלל, והא דאמרינן למעוטי נאקה באפסר לא היינו צריכין לומר כן אלא דנימא דמתני' לגופה איצטריכא, אלא דלרווחא דמילתא נקטינן ליה [כיון] דאמרינן מעיקרא למעוטי גמל בחטם.
במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר. כן גורס רש"י ז"ל, ואף על גב דבמתני' קתני לובדקים בפרומביא שהוא שימור יותר מן האפסר אפי' הכי יוצא באפסר, ולא דמי לנאקה באפסר דשאני התם דלובדקים מינטר באפסר קצת ואורחיה נמי בדידיה, וכן פר"י ז"ל.
ויש גורסין לובדקים וגמל יוצאים בפרומביא. ולהאי גירסא קמ"ל דאע"ג דגמל דיו באפסר יוצא הוא בפרומביא, ואפי' לרבנן, ולא אמרינן כל נטירותא יתירתא משוי הוא, דשאני הכא דאורחיה בפרומביא נמי ותרוייהו כחד נינהו.
אלא לאו חתול איכא בינייהו. וא"ת ואמאי פליגי בחתול יותר משאר חיה קטנה, י"ל דמשום דחתול בן תרבות סגי ליה במתנא.
[אמר אימא ליה מילתא וכו']. (ואפי' בפרומביא) הקשו בתוספות ולמה הוצרך לכך דהא אמרינן בברכות (מ"ו ב') שאין מכבדין בדרכים ומייתינן עלה עובדא דהנהו דהוו אזלי באורחא, ותירצו בתוספות דהתם הוא כשלא נתחברו מתחלה ללכת ביחד אלא שפגעו זה בזה והכא כשנתחברו ללכת ביחד, וקשה היאך הביא התלמוד שני המעשיות דהכא והתם סתם ולא פירש, לכך נראה לי שהכל לפי מה שהוא הדרך וכפי מה שהוא האדם שהולך עמו, כן פירש מורי ז"ל.
[דף נב עמוד א] אדרבא תסתיים דשמואל הוא דאמר [בין לנוי בין לשמר אסור] דאמר רב יהודה וכו' לאו למעוטי גמל בחטם. וא"ת ואמאי עדיפא הא מאידך דרב הונא בר חייא דקאמר ליה אביי אדרבה, י"ל משום דרב יהודה היה בקי יותר בדברי שמואל ודייק וגמר שמעתא מפומיה טפי, והוה ניחא ליה לאביי למידק הכי ולמימר דפליג אאידך דרב הונא בר חייא משום דמשמע ליה דלמעוטי נאקה באפסר לא מצטריך מנינא, ואף על גב דפליגא אדרב הונא בר חייא אמוראי נינהו אליבא דשמואל, ורב יוסף השיב לו דלא פליגא אדרב הונא בר חייא וההיא למעוטי נאקה באפסר ומתניתא לגופה איצטריך.
מאי הוי עלה וכו' מיתיבי קשרה בעליה במוסרה וכו'. וא"ת לוקמה כחנניה ולמה טרחו לשנויי כל הני שינויי, י"ל דניחא להו לאוקמה כרבנן ואפי' בשינויי דחיקי, ורבינו ברוך בעל התרומות ז"ל ואחרים מרבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דהא דאמרינן הכא מאי הוי עלה היינו משום דלא ניחא לן בסוגיא דלעיל דקא מדמינן הא דהכא דפרה לההיא דחנניה וסבירא לן דלא דמו כלל, דעד כאן לא קאמר חנניה אלא במידי דבעי נטירותא זוטא ועבדי ליה נטירותא רבה כגון גמל בחטם או חתול בסוגר והיינו לישנא דנטירותא יתירתא, אבל במידי דלא בעי נטירותא כלל כגון פרה אפי' חנניה מודה דנטירותא דעבדין לה משוי הוא, ולהכי שיילינן מאי הוי עלה, דאי לא [הא] אפשיטא דהא תסתיים שפיר כרב יוסף דרביה דאביי הוא, והיינו דלא אוקימנא השתא להאי ברייתא דפרה כחנניה, ולפי שיטה זו אף על גב דלגבי פרה הילכתא כרב דאפי' לשמור אסור דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, בההיא דחנניה הילכתא כדפסק שמואל דרב לא פליג בההיא וכן פוסק הרב ר"ז ז"ל, וכן עיקר, אבל קצת הגאונים ז"ל סבורים דהא דפרה וההיא דחנניה כולה חדא היא כדקא מדמו להו לעיל רב יוסף ואביי, ואומרים דלית הילכתא כחנניה דשמואל אזל התם לטעמיה דהכא והכא הא קי"ל כרב באיסורי, ואין זה נכון, ואומר ר"י ז"ל דאפי' לחנניה לא אמרינן דנטירותא יתירתא לאו משוי הוא. +א"ה, כאן חסר, ואולי ר"ל דחנניה לא שרי אלא חדא נטירותא אף שהיא יתירתא אבל לעשות ב' נטירותא לא שרי, כגון גמל בחוטם ובאפסר, עי' מרדכי בשם ספר התרומה.+ ולכן יש להזהר שלא להוליך בהמה למים בשבת בשני אפסרין.
רבינא אמר במורדת. פירוש ופליגא אדרבא דסבר דאפי' בעיר לא בעינן מורדת, והילכתא כרבינא דבתרא הוא, ומיהו מודה רבינא כדאביי דאפי' בפרה שאינה מורדת בעיא שמירה כשמוליכה מעיר לעיר.
מאי יוצאים [ומאי נמשכין אמר רב הונא או יוצאין כרוכין או] נמשכין. פרש"י ז"ל או יוצאים כרוכין לנוי, והקשו בתוספות דהא לכולי עלמא אמרינן לעיל דלנוי אסור, י"ל דשאני הכא דאורחייהו בהכי וחשיב כמלבוש, וא"ת ולרב הונא הא מתניתא דתני יוצאים כרוכין לימשך היכי תריץ לה, י"ל דלא ידע לה, אי נמי קסבר דלא מיתרצתא היא דלישנא דקתני יוצאים בשר ונמשכים בשר לא דייק כמתניתא, ור"י ז"ל פירש דיוצאים כרוכין שאם יצטרך למשוך בהם שימשוך, ולאפוקי שלא תהא הכריכה בענין שלא יוכל להכניס ידו בינתים לאחוז בה, והיינו כרוכין לימשך דקתני מתניתא כלומר שימשוך בהם כשיצטרך, אבל שמואל מפרש מתניתא דיוצאים כרוכין לימשך בהם כל שעה קאמר, וא"ת ולכולהו פירושי כיון דקתני שיוצאים כרוכים למה ליה למתני שיוצאים נמשכים פשיטא, י"ל דהא קמ"ל דנמשכים ולא אמרינן דטרחא שלא לצורך.
חזינא לעגלי דבי רב הונא שיוצאים באפסריהן כרוכין בשבת. פירוש כאורחייהו בחול והא קמ"ל דעביד בה עובדא לקולא, ואולי לאשמעינן דלא חייש למתניתא לפי שיטת רש"י ז"ל.
טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות. פירוש שלא טימאה תורה מדין תכשיט אלא באדם בלחוד, וא"ת תיפוק לי בטבעת כלים משום כלי גופיה, י"ל דמיירי בטבעת שמסירין אותה לפרקים ואינה קבועה שם, דאי לא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וכן פרש"י ז"ל ור"י ז"ל.
[דף נב עמוד ב] בבאים מנויי אדם לנויי בהמה. פרש"י ז"ל וקבלו טומאה בעודם נויי אדם, ור"י ז"ל פירש שלא היה צריך לפרש כן דהא דקיי"ל שאין הכלים עולים [מידי טומאתן] אלא בשינוי מעשה מתורת קבלת [טומאה] קאמר ואפי' נטמאו אחר כך.
הואיל ואדם מושך בהם. פירוש עשאוהו כמשמש האדם וכאילו [יש] עליו תורת כלי, ויש אומרים דהא מדרבנן בעלמא, וקשה דאם כן אין לו הזאה דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים ואילו במתני' קתני ומזין עליהם, וי"ל דמתני' קתני באותם שטעונים הזייה שבאין מנויי אדם דאפי' לרב יוסף מתני' בכל גוונא מיירי, וכל זה דוחק.
והאיכא חציצה. רש"י ז"ל פירש כי מה ששנינו יוצאים בשר הוא שעושים טבעת גדולה שמקפת כל הצואר ותולין בה טבעת קטנה לתת בה האפסר, ואותה טבעת היא מהודקת הרבה, ומשום הכי קשיא לן דהא איכא חציצה שאין המים נכנסים כלל בין שני הטבעות, והקשו עליו דמה בכך דהא תרוייהו כחד כלי חשיבי וכעין שריון קשקשים, ותירצו דשאני הכא שפעמים מסירין הטבעת קטנה מן הגדולה ואינה קבועה שם אלא לפעמים, ואחרים פירשו והאיכא חציצה משום הבהמה שאין המים נכנסין בין השר וצואר הבהמה, ופרקינן בשריתכן כלומר שהקיש בהם בקורנס עד שהרחיבן.
במתניתא תנא במחוללין. כלומר שיש שם חלל והולכין בריוח או הטבעת קטנה לפירוש רש"י ז"ל או הטבעת הגדולה לפירוש השני, וא"ת ומעיקרא מאי קשיא לן ואמאי לא הוה מוקים לה במחוללין, י"ל משום דסתמן מהודקים ומשמע לן דמתני' סתמא קתני כדרך שהדבר רגיל.
שהתקינה לחגור בה מתניו. פירשו בתוספות כעין שעושים מי שבגדיו רחבים שתוחב בהם טבעת כדי להדקן והוי דומיא דלקשר בין כתפיו, ואחרים פירשו שהיא טבעת שקובעים בראש הרצועה, ולא שהיא מחוברת ברצועה לעולם כעין שלנו דהא פשיטא דכלי הוא, אלא כעין שעושים אותן שאין להם בוקלא ברצועותיהם שמביאים טבעת ומחברת שני ראשי הרצועה וחוגרה ומתירים אותה לפרקים, עכ"ל התוספות.
הא תרגמה אביי אליבא דרבא בגלמי. פירוש כשהם כגולם שנקצצו מן החוט ועומדת לינקב, דכיון דדעתו לנקבה לא נגמרה מלאכתה וגזרת הכתוב דדבר שלא נגמרה מלאכתו אינו מקבל טומאה כדכתיב כלי מעשה, ומיהו לענין (לאו) [שבת] מנא הוא דהא לפי שורת הדין [מנא] הוא כיון דחזיא ליטול בה את הקוץ אלא שגזרת הכתוב היא לענין טומאה, והתם נמי אילו ייחדם למלאכה היתה טמאה, וכי אמרינן דא ודא אחת היא לטומאה כשאינה עומדת לינקב שכבר נגמרה מלאכתה.
הא דתנן רבי יהודה אומר עיזין יוצאות צרורות לייבש אבל לא לחלב. פרש"י ז"ל לחלב לקבל החלב שלא יטפטף בארץ, ואינו נכון, דא"כ מאי טעמא דתנא קמא דשרי דהא איכא משוי דחלב, לכך פירש ר"י ז"ל שאין הטעם אלא כמו שפירש רבי יהודה בברייתא שצוררין אותן כדי שלא ישרטו דדיהם בקוצים, וכשהעיזים עומדות לייבש חלבן מהדקין אותם יפה, אבל כשעושות חלב דילמא לא מהדקי שפיר שלא יתייבש חלבם ודילמא נפלי ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים, ות"ק לא חייש להא דלעולם מהדקין להו שפיר.
[דף נג עמוד א] אמר שמואל והוא שקשורה לו מערב שבת. פירוש לא משום איסור קשירה דשבת דהא בכלל מאי דבעי רב נתן מר' חייא ושאר סוגיא דלקמן, אלא שהטעם משום דכיון דמרדעת עיקרה לשאת משא אם אינה קשורה לו מערב [שבת] נראה כלמשוי.
מתניתין נמי דיקא דקתני סיפא ולא במרדעת שאינה קשורה לו וכו'. וא"ת ולידוק מרישא גופא דקתני יוצא החמור במרדעת הקשורה לו הא אינה קשורה לו אינו יוצא, ואי דאינה קשורה לו כלל פשיטא אלא לאו שאינה קשורה מערב שבת, וי"ל דמרישא ליכא למידק הכי דרישא לגופה נצרכה לאשמעינן שיוצא כשהיא קשורה לו ולא חשיב משוי, דהא ודאי לא מצי למיתני יוצא החמור במרדעת ולא ליתני הקשורה לו, דילמא איכא דטעי דבלא קשורה נמי אם היא מונחת עליו מבעוד יום, הילכך דייקינן מסיפא דהויא משנה יתירה. תוספות.
ולא באוכף אף על פי שקשורה לו מערב שבת. פירוש דסתם אוכף לעולם הוא למשוי משא"כ במרדעת כי לפעמים הוא להתחמם.
מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת. פירוש כדי להיות בחצר ולהגן עליו מפני הצינה, דאילו לצאת לרשות הרבים הא דייקנא ממתני' דבעינן קשורה לו מערב שבת.
וכי מה בין זה לאוכף. ליכא לפרושי מה בין זה לאוכף שאסור ליתנו על גבי חמור, דהא מוכח להדיא בברייתא דלעיל דאוכף חמיר טפי ממרדעת, אלא הכי פירושא ומה בין זה לאוכף שאפי' ליטלו מעליו כדי שתצטנן הוא אסור משום טירחא דשבת מכיון דלא הוי מלבוש גמור ואסור לצאת בו לרשות הרבים, והא דאמרינן בסמוך השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא, הכי פירושא השתא ליטול אוכף אסור להניח מרדעת מיבעיא.
אישתיק איתיביה וכו'. פירוש קס"ד דהא דאשתיק משום דלא חייש ליה ולעולם אפי' נטילת אוכף נמי שרי ולהכי איתיביה וכו', וא"ת ותהא נתינה זו אסורה משום דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל בשבת, (ליתא) [ולא מסתבר] דכולה סוגיין פליגא אההיא סברא, י"ל דבהמה כיון דאפשר להנהיגה ביד ולטלטלה בכך דבר הניטל חשיבא, תוספות.
שבקיה כרביה סבירא ליה. כלומר דאע"ג דמתניתא פליגא עליה איהו כרב רביה סבירא ליה דשרי, ורב תנא הוא ופליג.
אריוך. מפרש רש"י ז"ל לשון רכא ובר רכא, והנכון הוא כי הוא לשון מלכות וגדולה כדאמרינן (לק' נ"ט ב') [גברא] רבה אריכא וכדכתיב (דניאל ב') לאריוך שליטא דמלכא, וכן פירש ר"י ז"ל.
כאן לצננה כאן לחממה. פירוש נטילת האוכף אינו אלא לצננה דתענוג בעלמא הוא, ונתינת מרדעת הוא כדי לחממה כדאית לה צערא משום צנה.
ובקשישין שעל השבר. פירוש דכיון דצריך לכך לא הוי משוי, וליכא למיחש דילמא נפלי ואתי לאתויינהו כדקתני מתני' ולא ברצועה שברגלו דעבדי ליה לגיזרא כדאיתא לקמן, דהתם רצועה חשיבא וחייס עליה לאיתויי אבל הני קשישין של עץ לא חשיבי ולא אתי לאתויינהו, וכן פרש"י ז"ל לקמן (נ"ד ב' ד"ה דלא).
קתני מיהת ולא בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים [לרשות הרבים] הוא דלא [הא] לחצר שפיר דמי. פירוש דכיון דקתני לא יצא כולה מתני' לצאת לרשות הרבים הוא דאסר אבל בחצר שרי, וא"ת ואמאי איצטריך למיתני גבי זוג שמטיילת עמו בחצר, י"ל דאשמעינן רבותא דאפי' בחצר בעינן שיהא פקוק כדי שלא יהא משמיע קול ומיחזי כעובדין דחול.
מאי לאו בגדולים ומשום תענוג. ואפי' הכי שרי וקשיא לשמואל ורבי יוחנן.
ופרקינן לא בקטנים ומשום צער ודיקא נמי דקתני וכו'. וא"ת א"כ פליגא על רב דהכא משמע דדוקא משום צער דומיא דקמיע אבל משום תענוג אסור, י"ל דאין הכי נמי ורב תנא הוא ופליג, וכן פרש"י ז"ל.
[דף נג עמוד ב] ומי איכא מידי דמומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה. ק"ל מאי קאמר דהא ודאי איכא ואיכא, כי מה ענין קמיע המומחה לאדם שיועיל לבהמה, ולא מיבעיא קמיע דסמנין אלא אפי' קמיע דשמות, שאפי' בחולי אחד אין חוליו של זה דומה לזה כלל וכחולי זה לחולי אחר דמי, י"ל דהכא בקמיע דאיתמחי גברא איירינן שהוא מומחה לכל קמיעותיו שמועילות, וכדדייקינן לקמן (ס"א א') על מתני' דגבי אדם דפרכינן הכא מינה מדקתני שאינו מן המומחה ולא קתני שאינו מומחה, ולהכי פרכינן שפיר דכיון דקמיע זה מומחה משום דאיתמחי גברא היאך לא יהא מומחה קמיע שעשה לבהמה, ומהדרינן דאדם אית ליה מזלא, פירוש זכות או מזל, מסייע ליה מזליה.
ואין סכין ומפרכין לבהמה בשבת מאי לאו דאיכא מכה ומשום צער. אלמא לא טרחינן כלום משום צערא דבהמה, וקשיא לכולהו.
ופרקינן לא בגמר [מכה] ומשום תענוג. וא"ת אכתי קשיא לרב דשרי משום תענוג, וי"ל דאין הכי נמי ורב תנא ופליג כדפליג אמתניתא דלעיל, וי"ל [עוד] דהכא תענוג יתירא הוא ואפי' רב מודה, והראשון יותר נכון, ולית הילכתא כרב ואף על גב דפליג עם שמואל והילכתא כרב באיסורא, חדא דמתנייתא פליגן עליה, ועוד דרבי יוחנן פליג [עליה] ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
ת"ש בהמה שאחזה דם אין מעמידים אותה במים בשביל שתצטנן. פירוש והאי צינון משום צערא הוא ואפי' הכי אסור וקשיא לכולהו.
ופרקינן אמר עולא גזרה משום שחיקת סמנים. פירוש דשאני הכא דאיכא למיחש חשש תורה דשחיקת סמנים שהוא תולדה דטוחן כדפרש"י ז"ל, וא"ת באידך נמי איכא למיחש שמא תצא לרשות הרבים, י"ל דלא דמו, חדא דכיון שאינה קשורה לא שכיח דתיפוק בה, ועוד דאפי' נפקא לאו משוי הוא מדאורייתא כיון דצריך לה ומדרבנן הוא דמיתסר כיון דמיחזי כמשוי, ועוד דהתם איסור שעל ידי בהמתו והכא איסור שעל ידי גופו.
אי הכי. פירוש אם כן דבכי הא איכא חששא דשחיקת סמנין אדם נמי ליתסר, דבשלמא לדידי ליכא בהא חשש שחיקת סממנין ולפיכך התירו לאדם משום צער הגוף כיון שאין בהעמדה זו מעשה כולי האי, ובבהמה אסרו ולא חששו לצערה.
ופרכינן אדם נראה מיקר. וכל שהוא כדרך הבריאין ליכא למיחש לשחיקת סמנים כענין שאמרו (לק' ק"ט ב') כל האוכלים אוכל אדם לרפואה, ומזה הטעם אמרו לעיל שסכין ומפרכין לאדם ולא חשו לשחיקת סמנים ואפי' למאי דס"ד דאיכא מכה ומשום צער.
ובבהמה מי גזרינן. פירוש מי גזרינן לאסור היכא דאיכא צער והפסד דבהמה משום שחיקת סמנים.
והתניא היתה עומדת חוץ לתחום. פירוש והוא צריך להביאה אצלו בבית לתת לה מזונות.
קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאיתוייה. פירוש אלמא לא חיישינן דעביד איסורא דאורייתא משום חשש הפסד בהמתו.
אמר רבינא כגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך התחום שלו. פירוש שאין תחומו ותחומה שוה, דאע"ג דתנן (ביצה ל"ז א') דבהמה והכלים כרגלי הבעלים, הכא מיירי כשמסרה לרועה שהיא כרגליו והבעלים קוראים אותה, ופרש"י ז"ל דהא דקתני שעומדת חוץ לתחום שלה ותוך תחום שלו ולפיכך קורא לה והיא באה שאינו מוזהר על תחומי בהמתו ובלבד שלא יביאה בידו ממש, והקשו בתוספות שאם אינו מוזהר על תחומי בהמתו אפי' להביאה יהא מותר כיון שעומדת תוך תחומו דמה לי להנהיגה בקולו או להנהיגה בידו, ועוד דאכתי קושיין בדוכתה דניחוש דילמא אתי לאתויי בידים על ידי גרירה שהוא איסור תורה דהוא מעבירה ארבע אמות ברשות הרבים, דהא היינו מאי דאקשינן דלא גזרינן דילמא אתי לאיתויי, דאי לאתויי ברגליה משום איסור תחומין מה ענין זה אצל גזירת שחיקת סמנין שהוא חשש איסור תורה, ולכך פירשו בתוספות דהכא כשעומדת תוך תחומה והוא חוץ לתחום שלו והתחלת תחומה הוא שמובלע בתוך תחום שלו וקורא לה והיא באה שהרי תוך תחומה היא באה, אבל להביאה אי אפשר כיון שעומדת חוץ לתחומו, וכיון שבהיתר גמור הוא קורא לה והיא באה ליכא למיחש דילמא מייתי לה ארבע אמות ברשות הרבים, שלא חששו לזה אלא כשהתירו לו שום דבר הדומה לאיסור וכפום מאי דס"ד מעיקרא שהיתה עומדת חוץ לתחומה גם כן שהוא מביאה מחוץ לתחום ואדם מוזהר על תחומי בהמתו מדרבנן.
רב נחמן בר יצחק אמר שחיקת סמנין גופה תנאי היא דתניא בהמה שאכלה וכו' ור' יאשיה מקל אמר רבא הלכה כר' יאשיה וכו'. וא"ת והא סוגיין בכוליה תלמודא דאסרינן לעשות רפואה אפי' לאדם גזירה משום שחיקת סמנים וכיון דברפואה דאדם מנעינן מהאי חששא כל שכן דבהמה, י"ל דבאדם דחשיב עליה ומפקחין עליו את הגל הנפש לחלל שבת שיש בו סכנה, +א"ה, הלשון משובש, ואולי צ"ל ואפילו בספק פיקוח נפש התירו לחלל את השבת (יומא פ"ג א') כל שיש בו סכנה, חששו כו'.+ חששו שיבא לידי שחיקת סמנין אפי' בחולה שאין בו סכנה שמא יבא לידי סכנה, אבל בבהמה לא חייש ר' יאשיה דליעביד איסורא דאורייתא משום רפואתה, ונמצא דחשיבותו לאדם חומרו בזה, ודעת הגאונים ז"ל דכיון דקי"ל כר' יאשיה ליתא למתניתא דלעיל (דקי"ל) דבהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים, דהא פרישנא טעמא משום שחיקת סמנים, וכן אידך מתניתא בקורא לה והיא באה מוקמינן לה אפי' היתה עומדת חוץ לתחום שניהם ולא חיישינן דילמא אתי לאתוייה דהא מדמינן לה לעיל לשחיקת סמנים, ויש שפירשו דכיון דאמרינן שחיקת סמנים גופה תנאי היא וכו' האי הוא דאוקימנא בתנאי ובדידה מיקל ר' יאשיה משום רפואת בהמתו, אבל בההיא דעמדה לו חוץ לתחום לא יקל ר' יאשיה, וגם בההיא דלעיל אומר רבינו ברוך ז"ל בעל התרומות דמודה בה ר' יאשיה דמוכחא מילתא טפי דהוי לרפואה כשמעמידים אותה במים מהיכא שמריצה בחצר, ולא מייתי תנאי רק משחיקת סמנים דאיכא תנא דמיקל בהו כהא דמריצה בחצר מיהת אבל לא מדמינן להו אהדדי, ולזה הסכימו רבותינו הצרפתים ז"ל.
תנאי שקלת מעלמא תנאי היא. ק"ל והלא ניחא טפי לאוקמה כחד תנא ובתרי טעמי מלאוקמה בפלוגתא דתנאי, וי"ל דכיון דתרי מתנייתא נינהו ואיכא תנאי דפליגי בהא מילתא הא עדיפא לן מלאוקמה בדלא מיהדק דא"כ פשיטא שלא תצא, ועוד דאורחא דמילתא להדוקה.
[דף נד עמוד א] מיפנקי ולא עבדי עבידתא. פירוש והיינו לשון כבול דלא עבדי פירי למלכא.
ואיכא דמתני לה להא שמעתא באנפי נפשה אמר רב וכו'. וא"ת ולהאי לישנא גנובי למה להו לימא רב הלכה כר' יוסי, וי"ל משום דאיכא [דמפכי] להו דרבי יהודה לר' יוסי, ודכותה פרקינן בעלמא.
הלכה כת"ק. פירוש דמתני' דשרי בין לייבש בין לחלב.
מתני' ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת. עיקר הפירוש כי מטולטלת לגמל הוא כמו מרדעת לחמור, וכל הני דקתני שלא תצא בהם הבהמה, אותם הצריכים לאותו דבר ולא הוי משוי, איסורא דידהו דילמא נפלי ואתי לאתויינהו ברשות הרבים, ואותם שאינם צריכים לאותו דבר בחוץ הטעם משום משוי.
אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו ובחוטרתו. פירוש כשקשורה מערב שבת כדבעינן גבי מרדעת של חמור.
עקידת יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. פירוש לא כעקידת יצחק בן אברהם ממש שהיה עקוד לגמרי דא"כ היאך יוכל לצאת כלל, אלא לומר שמשימין חבל ארוכה מן היד לרגל, ולאפוקי מאידך דאמר עקוד [שתי] ידים או שתי רגלים, כלומר שאוסר לתת חבל מרגל זה לרגל זה או מיד זה ליד זו.
אילימא כלאים דאדם והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך. הקשו בתוספות ואפי' היה אדם אסור עם כולם לחרוש ולמשוך אין כאן כלאים שהרי אין איסור משיכה אלא כשמושכים שום משוי, דאם לא כן שור פסולי המוקדשין שעשאו הכתוב שני גופים כדאיתא במסכת מכות (כ"ב א') אסור להזיזו ממקומו, והכא ליכא משוי דבשבת איירי דליכא משוי מסתמא, ויש שתירצו דכי קתני ובלבד שלא יכרוך [בחול] דאיכא משוי, ואף על גב דבשבת מיירי ברישא, קתני אגב גררא דינא דחבלים בחול, [וכדאשכחן] דקתני בפרק במה מדליקין (כ"א ב') אגב שמנים דין שמן שריפה דלא מיירי אלא ביום טוב שחל להיות בערב שבת, ועוד תירצו דהכא הא איכא משוי דחבלים שנושאים האדם והבהמה כדתנן במסכת כלאים (פ"ח מ"ד) שלא יקשור פרה בצדי הקרון ולא אחורי הקרון ומפרש בירושלמי הטעם משום שנושאים החבל שבינתים, ומ"מ בלא כריכה לא מיתסר אף על גב שנושאים החבלים דלא חשיבא יחדיו כשאין הקשור ביניהם בשניהם, ואומרים בתוספות כי מן הטעם הזה יש לאסור לקשור חבל שהעופות קשורים בה אל הסוס שהרי יש בה הנהגת כלאים כשנושאים אותו חבל.
לעולם כלאים דחבלים והכי קאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור. וא"ת והא חבלים קשים הם ולפיכך אמרינן ביומא (ס"ט א') בגדי כהונה קשים הם לפיכך כהנים נותנין אותן תחת מראשותיהם ואמרינן ביום טוב (ביצה ט"ו א') האי נמטא גמדא דנרש שריא, י"ל דזמנין דאיכא חבלים רכין שהידים מתחממות בהם, ור"י ז"ל אומר דכי אמרינן בגד קשה אין בו משום כלאים הני מילי בהצעה תחתיו שהוא איסורא דרבנן ובקשים לא גזרו, אבל גבי העלאה שהוא איסור תורה אפי' דברים קשים אסורים, וכבר כתיבנא לה בדוכתה בס"ד.
שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן. פירוש דשורת הדין טפחיים ולמעשה החמיר בטפח.
[דף נד עמוד ב] אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה לו מ"ט כדאמרן. כך הגירסא במקצת נוסחאות, ופירושו כדאמרן לעיל שאינה קשורה לו מערב שבת, ויש גרסאות שכתוב בהם מ"ט דילמא נפלה ואתי לאיתויי, ובתוספות מוחקין אותה דאי מהאי טעמא כל שהיא קשורה לו אפי' בשבת הרי הוא מותר לצאת בה, ואילו לעיל דייקינן מהא סיפא דבעינן קשורה מע"ש, ויש לפרש הגירסא דהכי קאמר מאי טעמא בעינן שתהא קשורה מבעוד יום מע"ש ולא מסתיין שתהא מונחת עליו מבעוד יום, ומפרשינן משום דלקשרה בשבת עצמו אסור דהוי כעובדין בחול, וכיון דכן אי נפיק בה בלא קשירה נפלה ואתי לאיתויי, אי נמי והוא הנכון דאפי' תימא דמותר לקשור בשבת לא חשיב כמלבוש אלא בדעביד ליה מבעוד יום בענין שיוכל לצאת בו בשבת, ואם אינה קשורה בו הרי אינו ראוי לצאת בו דילמא נפלה ואתי לאתויי, וכן פירש רבינו הגדול ז"ל.
ולא בזוג וכו' משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא. והקשו בתוספות ותיפוק ליה דכיון דלא צריך ליה משוי הוא, בשלמא לרש"י ז"ל איכא למימר דמיירי כשדרכו בכך משום דלנוי כי הא מותר כדפרישנא לעיל בדעתו ז"ל, אבל למאי דפירש ר"י ז"ל דכל לנוי אסור ואפי' למי שדרכו בכך תיקשי הא, תירצו בתוספות דמיירי כשהוא ארוג בבגד ובטל אגב הבגד ולא חשיב משוי, ומהאי טעמא לא חיישינן דילמא מיפסיק ואתי לאיתוייה כדאיתא לקמן בפרק במה אשה יוצאה (נ"ח א').
הא דאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה. הקשו בתוספות דהא ר' אלעזר בן עזריה לאחר החורבן הוה שהרי נתמנה בימי ר"ג כדאיתא בברכות (כ"ז ב'), ואילו ר"ג נתמנה אחר רבן יוחנן בן זכאי שנמשכה נשיאותו עד לאחר החורבן כדתנן (ר"ה כ"ט ב') משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, ואמרינן בבכורות (נ"ג א') שאין מעשרין מעשר בהמה בזמן הזה מפני התקלה כדתניא אין מקדישין ואין מעריכין וכו', ושמא תאמר כי זה שהיה מעשר ר' אלעזר היה קודם החורבן וקודם שנתמנה נשיא, אין לך לומר כן שהרי ר' אלעזר בן עזריה היה בן י"ח שנה כשנתמנה נשיא כדאיתא בברכות (כ"ח א') ואם [כן] קודם החורבן קטן היה, ותירצו בתוספות כי אולי לא היתה גזרה של מעשר בהמה מיד לאחר החורבן והיה זה קודם גזירה, אי נמי שזה היה קודם החורבן ועל ידי אפטרופוס, ורבינו הגדול ז"ל פירש דלאו דהוה מעשר ממש אלא שהיה ראוי לעשר כאותה שאמרו (סוכה נ"ג א') אשה בוררת חטים לאור בית השואבה דפירושו שיכולה לברור כדאיתא בירושלמי, ולי נראה דמעשר ממש ולא שהיה קורא עליהם שם מעשר אלא שהיה נותן הראוי למעשר לכהנים שלא יראה כמשייר אצלו מתנות כהונה.
איתמר רב ור' חנינא ורבי יוחנן ור' חביבא מתני ובכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ועיילי ר' יונתן כל שאפשר למחות וכו'. יש שפירשו דרב ור' חנינא ורבי יוחנן ור' חביבא הוה מתני הא דבעי למימר כל שאפשר לו למחות וכו', והתלמוד הפסיק בינתים ואמר דבכוליה סדר מועד כל מקום שתמצא אלו השתי זוגות יחד יש מחליפין לרבי יוחנן ומכניסין רבי יונתן תחתיו, ולהאי פירושא [לא] אתי שפיר מאי דגרסי דר' חביבא מתני [דהוה] ליה למימר מתנו, וי"ל דר' חביבא בלחוד הוה מתני לה במתניתא ואידך הוו אמרי לה מימרא בעלמא, ויש גורסין מתנו, וכן גורס מורי הרב ז"ל, ויש מפרשים דרב ור' חנינא ורבי יוחנן הוו אמרי הא דכל שיש בידו למחות, והתלמוד הפסיק בינתים ואמר כי ר' חביבא מתני דכל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ועיולי ר' יונתן כלומר כי ר' חביבא היה מלמד לתלמידיו שכל מקום שיש זוג זה דרב ור' חנינא ורבי יוחנן חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן, וגרסינן בכוליה סדר מועד בלא וא"ו.
כל שיש בידו למחות כו'. וליכא למימר בהא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידים (לק' קמ"ח ב'), דהתם כשהדבר ידוע שעושים בשוגג ולא כשעושים במזיד כי הכא, וכדאמרינן בהדיא מוטב שיהו שוגגים ולא מזידים, וזה פשוט, ותו לא מידי.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ו - במה אשה [המתחיל בדף נז עמוד א]
[דף נז עמוד א] במה אשה
מתני' במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן. פרש"י ז"ל שהאשה קולעת שערה כמין קליעה, והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן היכי אמרינן בגמרא דחיישינן דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו, דהא אמרינן בפרק המצניע (לק' צ"ה א') הגודלת חייבת משום בונה ואם כן המתרת אותה קליעה חייבת משום סותר על מנת לבנות ואיכא איסור דאוריתא, לכך פירש ר"ת ז"ל בחוטי צמר וחוטי פשתן שכורכת בהם שערה, אבל אם קלעה בהם שערה מבעוד יום מותרת לצאת בהם בשבת.
ולא בטוטפת ולא בסנבוטים בזמן שאינם תפורים. פירוש דכיון שאינם תפורים בסבכה יכולה (לעמוד) [להורידן] מבלי שתסלק הסבכה מעל ראשה שלא תהא מגולה ראשה.
ואם יצאת אינה חייבת חטאת. פירוש דכולהו מלבוש נינהו ולא משוי אלא דגזור רבנן בהו דילמא שלפא ומחויא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים, ואומר ר"ת ז"ל שלא חששו חכמים דילמא שלפא ומחויא אלא בתכשיטין קלין כיוצא באלו שפרט התנא שכשתסלקם אינה מחוסרת מלבוש, אבל בכל דבר שהוא מלבוש לא חיישינן להכי, ולפיכך [התיר] לצאת בחגורה של כסף שאם תשלפנו תהא מחוסרת מלבוש וכדבעינן למימר בגמרא.
ועוד אומר ר"ת ז"ל שלא חששו חכמים לכך אלא באשה שהיא שחצנית ורוצה להתפאר לחברותיה ושלפא ומחויא, אבל האיש כל שהוא תכשיט לו מותר לו לצאת בו לכתחלה דליכא למיחש דילמא שליף ומחוי, וכן אמרו בירושלמי (ה"א) תכשיטין למה אסורים אמר ר' בא מתוך שהנשים שחצניות היא מתירתו ומראתו לחברתה והיא שכוחה ומהלכת בו ארבע אמות, וא"ת והא אמרינן בגמרא (ס"ו ב') ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה ואוקימנא בגמרא בארוג בכסותו ודברי הכל הוא הא אם אינו ארוג בכסותו אסור דילמא שליף ומחוי, י"ל דהתם בתינוקות שהם שחצנים, אי נמי דהתם להכי בעינן ארוג שאם אינו [ארוג] הוה ליה משוי אליבא דרבנן, ודלא כמאי דס"ד מעיקרא דאוקימנא כר"ש דאמר כל ישראל בני מלכים ויוצאים בזוגין, וא"ת והא לקמן (ס"ב א') גבי טבעת שיש עליה חותם שאם יצאת בו האשה חייבת חטאת אמר עולא וחילופיהם באיש, ומשמע דהכי קאמר דאשה בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת וכשאין עליה חותם אינה חייבת חטאת אבל לא תצא משום דשלפה ומחויא, וחילוף באיש דבטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ובטבעת שיש עליה חותם שהיא תכשיט לו לא יצא ואם יצא אינו חייב חטאת, דאלמא אף באיש [חיישינן דילמא שליף ומחוי, וי"ל דלא נאמר וחילופיהן באיש אלא לענין] חיוב חטאת שהאשה חייבת על טבעת שיש עליה חותם והאיש חייב על טבעת שאין עליה חותם, אבל טבעת שיש עליה חותם יוצא בה האיש לכתחלה, וק"ל מהא דאיתא בירושלמי (ה"א) מעשה ברבן גמליאל שהיה מטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו פירוש שהיה עשוי מפתח של זהב בטבעת שבידו וגערו בו חביריו משום תכשיט, ואמרינן הדא אמרה העשוי לזה ועשוי לזה אסור, פירוש כי העשוי לתכשיט ולתשמיש כגון טבעת זו שיש בה מפתח שהוא תשמיש לפתוח בו תיבה אסור לצאת בו כשאר תכשיטים דילמא שליף ומחוי, והדא אמרה אחד האיש ואחד האשה, פירוש שאף האיש אסור לצאת בו כמו האשה, והדא אמרה אפי' במקום שאם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בחצר, אלמא האיש אסור בתכשיט [כמו] האשה, י"ל דהתם בתכשיטין השוין באיש ובאשה דכיון שנאסרו על האשה נאסרו על האיש, אבל תכשיטים שאינם נוהגים אלא באיש לא גזרו בו דילמא שליף ומחוי, וכן הסכימו רבותינו בעלי התוספות ז"ל וכן דעת מורי הרב ז"ל.
גמרא טבילה מאן דכר שמה. פרש"י ז"ל מאן דכר שמה מה ענין הלכות טבילה אצל הלכות שבת, וא"ת ואמאי לא שיילינן הכי לעיל בפרק במה בהמה יוצאה (נ"א ב') כד קתני ומזין עליהם וטובלים במקומם, תירץ ר"י ז"ל דהתם הוא דמיירי בדיני כלים וכיון שמדבר בהלכותיהם דשבת מדבר גם כן בטבילתם והזאתם שבבהמה אגב אורחיה, וכדתנן לקמן (ס"ג א') בירית טהורה ואין יוצאים [בה] בשבת, וכן בפרק במה מדליקים (כ"ח ב') לענין פתילת הבגד, אבל הכא משום דאיירי בדין כלים אלו לענין שבת לית ליה לאורויי בהלכות טבילת האשה.
דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים. וא"ת והא גזירה לגזירה היא גזרה דשבת זו דליכא טבילה אטו שבת דאיכא טבילה ושבת דאיכא טבילה נמי דילמא שריא להו ומינשיא ואתי לאתויינהו ברשות הרבים, ולא עוד אלא דאמרינן לקמן (ס"ד ב') שאף לחצר אסורה לצאת גזירה משום רשות הרבים והוו להו שלש גזירות, י"ל דכולה חדא גזירה שאי אפשר לחלק בין שבת לשבת, ואם תאמר שתצא בהם לחצר, מיד יוצאת לרשות הרבים, ויש מי שלמדים מכאן דאותם דברים שמותר לצאת בהם לרשות הרבים אסור להפשיטם ברשות הרבים דילמא אתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים, אבל ר"ת ז"ל אומר שהוא מותר מדאמרינן לקמן (ס"א א') גבי קמיע מומחה וקושר ומתיר אפי' ברשות הרבים, וטעמא דמילתא שלא אסרו זה משום שאם תהא זכורה בשעת הפשטה שהוא שבת ודאי בזמן מועט דהפשטה ולבישה לא תשכח השבת, ואם לא תהא זכורה בשעת הפשטה שהוא שבת אפילו כי נאסור שלא תפשיט לא תמנע עצמה מלהפשיט ולהוציאם לרשות הרבים, אבל בדברים שדרכה למשלפינהו ולאחוינהו כיון שדרכה בכך חששו ואסרו אפי' שלא לצאת בהם, אבל דברים שאין דרכה להפשיטם לא אסרו עליה הפשטתם מן הטעם שאמרנו, וכן הסכים ר"י ז"ל.
בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי. פירוש חוטי צמר או פשתן שהן נארגין כעין שרשרות חלולים חלולים ונותנת אותם על ראשה, ופירש רש"י ז"ל דקא מיבעיא ליה אם הם חוצצים בטבילה ולא תצא בהם בשבת דילמא איתרמיא לה טבילה של מצוה או לא הויין חציצה, ואמר ליה כל שהוא ארוג לא גזרו רבנן לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייצי, וקשה קצת דכיון שעיקר שאלתו על החציצה עליה היה לו להשיב להדיא על החציצה ולא על היציאה בשבת, וי"ל דהכי קאמר כיון דחזינן שכל שהוא ארוג לא [גזרו] לענין יציאה דשבת מכלל דלא חייצי, ולא נהירא, והנכון דאיהו קים ליה [שדרך] נשים לסלקם בשעת טבילה [ומיבעיא ליה לענין יציאה בשבת אם] גזרו בהם אטו חוטים דעלמא, ואמר ליה דכל שהוא ארוג לא גזרו בו חכמים ואוקמוה אדינא דכיון דלא חייצי בטבילה [התירו] שתצא בהם, ולאפוקי שאינו ארוג שגזרו שלא לצאת אפי' באותם שדרכן שלא להיות מהודקים.
חזינא להו לאחוותי דלא קפדי עלייהו. פירוש דכשהם רוחצות ראשן בחמין לא קפדן לסלקן מראשן משום דלא מיהדקי ועייל בהו מיא שפיר, וכיון דכן מותר לצאת בהם בשבת דליכא למיחש דתישרינהו בשעת טבילה.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא. פירוש דהא לתרוייהו לישני מותר לצאת בהם בשבת.
איכא בינייהו דטניפן. תיכי בטיט, [ללישנא] דלא קפדן עלייהו הני כיון דטניפן קפדן עלייהו, פרש"י ז"ל קפדן עלייהו לסלקם בשעת טבילה כדי שלא יתלכלך גופן, וכיון דכן חיישינן דתישרינהו בשעת טבילה ואסורה לצאת בהם, וא"ת אם כן דאפי' דבר שאין צריך לסלקה בשעת טבילה אסורה לצאת בו בשבת כשדרכה לסלקו בשעת טבילה, תהא אסורה לצאת בכמה בגדים רחבים שהיא לובשת שדרכם של נשים לסלקם בשעת טבילה, י"ל שלא גזרו כן אלא בדברים קלים דאפשר דשריא להו ולא הדרא למלבשינהו ומתיא להו בידה, אבל בדבר שתהא מחוסרת מלבוש ליכא למיחש להכי, ורש"י ז"ל פי' בשם רבותיו ז"ל כיון דטניפן מקפד קפדן עלייהו והוה ליה מיעוטו המקפיד וחוצץ וצריך לסלקם בשעת טבילה, ודחה רבינו ז"ל דבריהם בדין שלא אמרו דמיעוטו המקפיד חוצץ אלא בדבר שהוא מהודק יפה ואין המים נכנסים בו, אבל בדבר שאינו מהודק אמאי חוצץ הא ליכא משום חציצה ואפי' קפיד.
תנו רבנן אלו חוצצים באדם וכו' אמר רב הונא כולן בראשי הבנות שנינו. פירוש דמאי דקתני שבראשי הבנות לאו ארצועות בלחוד קאי אלא אף אחוטי צמר וחוטי פשתן, ולאשמעינן דחוטי צמר ופשתן דוקא בראשי הבנות חוצצין אבל בצואריהם אינם חוצצים וכדמפרש ואזיל.
השתא רך ע"ג קשה חוצץ רך ע"ג רך מיבעיא. יש מקשים דילמא הא דרב הונא משום דרבי יהודה נקטה, לומר שלא אמר רבי יהודה שאין חוצצים אלא בראשי הבנות אבל בצוארם שהוא רך מיהדקי וחוצצים, ותירצו דמסתמא רב הונא דברי תנא קמא בא לפרש ולפיכך תפס זה הלשון דכולם על ראשי הבנות שנינו, וא"ת ונימא דמשום דוקיא דרבנן נקטה שהם מודים בחוטי שיער שאין חוצצים ואשמעינן רב הונא דבצוארה אפי' חוטי שיער חוצצין, י"ל דהא ליתא דלישנא דוכולם בראשי הבנות שנינו משמע שבא ללמוד על השנויים בפירוש שהם בראשי הבנות, וא"ת השתא משמע דיותר שייך הידוק וחציצה בדבר רך מדבר קשה ואנן חזינן דר' יהודה מודה דחוטי פשתן שהוא קשה חוצצים ובשל צמר שהוא רך אומר [שאינם] חוצצים, תירץ ר"י ז"ל דהכא דמתמהינן היינו לגבי המקום כי יותר הוא מתהדק במקום הרך מבמקום הקשה וקושיין הכא היינו ממה שהוא על גבי רך או על גבי קשה, אבל בדברי ר' יהודה שהמקום קשה והחילוק הוא בין חוטין רכין לחוטין קשים סובר כי הדבר הקשה יותר מתהדק במקום הקשה ממה שמתהדק בו הדבר שהוא רך.
גירסת הספרים כולם אלא אמר רב יוסף היינו טעמא דרב הונא וכו'. ולשון אלא לא דייק שהרי אין אנו סותרים שום אוקימתא, ויש להלום כי כלפי שהיינו סבורים דאקילו בצואר משום דלא מיהדקו ביה חוטים, אמרינן השתא אלא, כלומר אין הדבר מן הטעם שהיינו סבורים אלא לפי שאין האשה חונקת עצמה.
הכי גרסינן אמר רבינא. ולא גרסינן אלא דהא לא סתרינן שום אוקימתא.
הכא בקרטלא עסקינן דאשה חונקת את עצמה. הקשו בתוספות דהכא משמע דאיסורא דקרטלא משום חשש טבילה של מצוה, ואילו במתני' משמע משום דילמא שלפא ומחויא מדקתני ק(ר)טלא בסיפא דמתני' בתר דקתני ולא תטבול בהן, ור"ת ז"ל תירץ דה"ק הכא בקרטלא עסקינן והיא אסורה משום דילמא שלפא ומחויא, והא דקרי להו חנקין מפני שהאשה חונקת בהם צוארה כדי שתראה כבעלת בשר, ואינו מחוור, והנכון דתרי גווני נינהו, דקרטלא דהכא הוא כעין רצועה של בגד רחבה של צבעונים דלא שייך בה משלף ואחויי אלא דלענין טבילה חייצא, וק(ר)טלא דמתני' הוא חוט שתלויים בו דברים חשובים דשלפא ומחויא להו ולא מהדקי כדי שלא תחנוק עצמה, וקטלא לחוד וקרטלא לחוד, וכן שנינו במסכת כלים (פי"א מ"ח) קטלא [שחוט] שלה של פשתן וחוליות של [מתכת] תלויין בה וק(ר)טלא שחוט שלה של מתכת ותלויים בה אבנים טובים ומרגליות, ואמרו בתוספתא (מקואות פ"ו ה"ד) שאם היא אוצה חוצצת, כלומר אם היא דחוקה מלשון כי אץ לך הר אפרים (יהושע י"ז) אבל מן הסתם רפויה היא.
[דף נז עמוד ב] עניות עושות אותם של מיני צבעונים עשירות עושות אותם של כסף וזהב. פירוש אתא לאשמעינן דגבי עניות גזרינן דילמא שלפא ומחויא אף בשל צבעונים ואף על גב דליכא מידי דאנסכא, ולא בעשירות דלאו אורחייהו לאחויינהו, ולא גזרינן הני אטו הני.
אמר ר' ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבדא תנן או כיפה של צמר תנן. הקשה ר"ת ז"ל ותפשוט ליה דכיפה של צמר תנן מדתני ליה גבי תכשיטי אשה ולא תני לה בתכשיטי איש, ותירץ ז"ל דהא לאו ראיה היא דאיכא למימר דתני ליה בתכשיטי אשה משום שפחות, ותו דאורחיה דתנא הוא דתני דיני דעבדים בהדי נשים, אי נמי משום דבעי למיתני בסיפא שריותא דידיה בחצר בהדי פאה נכרית כדקתני בכבול ובפאה נכרית בחצר דליכא מידי דמישתרי בחצר אלא כבול ופאה נכרית, עוד הקשה ז"ל דהא אמרינן לקמן כל דבר שאסרו חכמים לצאת לרשות הרבים אסור לצאת בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ופריש עולא טעמא כדי שלא תתגנה על בעלה, אלמא כבול כיפה של צמר הוא, ותירץ דעולא פירש הכי לפום קושטא דמילתא דקי"ל הכא כר' אבהו דתניא כותיה דכבול כיפה של צמר, אבל יכולים היינו לומר דכבול כבלא דעבדא והא דשרי בחצר דאקילו עליה רבנן כדי שלא יקניטנו רבו כסבור שדעתו למרוד בו כשרואהו בלא חותם, אי נמי דתכשיטים שהם שבח אם אתה מתיר לאשה בחצר תבא לצאת לרשות הרבים [אבל] בכבלא דעבדא ליכא למימר הכי שהרי גנאי הוא לו.
גירסת הספרים אמר ר' אבהו מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר תנן. ובתוספות כתבו דלא גרסינן כמאן דאמר דהא לא איירינן הכא בשום פלוגתא, והכי גרסינן מסתברא כיפה של צמר תנן, ויש לפרש דקים להו דאיכא פלוגתא בהא וכדחזינן לשמואל דאמר לקמן כבלא דעבדא תנן אלא דר' ינאי לא היה יודע להכריע, ואמר ר' אבהו דמסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר תנן.
תניא נמי הכי וכו'. פירוש דכיון דקתני כלל אמר רשב"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאים בו מכלל דכבול מידי שהוא למטה מן השבכה הוי ואינו כבלא דעבדא, וא"ת כיון דכבול למטה מן השבכה הוא אמאי אסרי רבנן לצאת בו דהא [אי] אפשר לסלקו בלא סילוק השבכה, והא מודו רבנן שיוצאת בשבכה וכן בטוטפת ובסנבוטין הקבועין בה משום דלא חיישינן שתסלק השבכה ותגלה ראשה, ואי מיירי בענין שיכולה ליטול בלא סילוק השבכה א"כ מאי טעמא דרשב"א הא הוה ליה כטוטפת וסנבוטין שאינן קבועים, י"ל דכיפה של צמר זו אף על פי שהיא למטה מן השבכה יכולה ליטלו על ידי הדחק בלא סלוק השבכה, רבנן סברי דכיון שיכולה ליטלו כלל ואפי' על ידי הדחק בלא סילוק הסבכה חיישינן דילמא שלפה ומחויא, ורשב"א סבר דלא חיישינן, הרמב"ן ז"ל.
כליא דפרחי. פירוש שמעמדת השערות שפורחין ויוצאין כאן וכאן, כן פרש"י ז"ל ועיקר.
תנו רבנן שלשה דברים נאמרו באצטמא אין בה משום כלאים. פרש"י ז"ל לפי שעשויה כמין לבד ואינה טוויה, והקשו בתוספות דמ"מ כלאים דרבנן איכא כדתנן (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדין אסורים מפני שהן שועין, ואילו הכא קתני אין בה משום כלאים דמשמע דאפי' כלאים דרבנן ליכא, ופירש ר"י ז"ל דטעמא דהכא מפני שהיא קשה ואינה מחממת, ואמרינן התם (ביצה ט"ו א') האי נמטא גמדא דנרש שריא, ואמרינן ביומא (ס"ט א') בגדי כהונה קשים הם לפיכך נותנים אותן תחת מראשותיהם, והא דאמרינן במסכת ערכין (ג' ב') דאשתרי כלאים גבי כהנים בבגדי כהונה, התם בהעלאה דהוי איסור תורה שלא חלקה תורה בין רך לקשה, אבל בהצעה שהיא איסורא דרבנן שמא תכרך נימא על בשרו כדאיתא במסכת ביצה ברכין גזרו בקשין לא גזרו, והא דאצטמא אף על גב דהעלאה היא מ"מ כיון שאינה טוויה וארוגה אין בה כלאים דאורייתא דמדאורייתא שוע טווי ונוז בעינן, ואיסורא דרבנן הוא ולא גזרו אלא ברכין.
ואין מטמאה בנגעים. פרש"י ז"ל משום שאינה טוויה ואינה חשובה בגד אלא טווי וארוג, ולפי זה הוא הדין לטמא מת ושרצים ולרבותא נקט נגעים הואיל ושתי וערב טמא בהם, ויש שפירשו דדוקא נקט נגעים ואפי' היא טוויה וארוגה שאין מטמא בנגעים אלא לבן אבל לא של צבעונים וכדאיתא בהדיא בתורת כהנים (נגעים פי"א מ"ג).
משום ר' שמעון בן אלעזר אמרו אף אין בה משום עטרות כלות. פירוש לפי שאין בה מידי דאנסכא ולא גזרו בעטרות כלות אלא מידי דאנסכא, ואף על פי שלגבי עטרות חתנים שגזרו קי"ל התם (סוטה מ"ט ב') דאפי' של מלח ושל גפרית וקנים וחילת גזרו, בכלה הקילו כדי שלא תתגנה על בעלה, כן פירש ר"ת ז"ל.
[דף נח עמוד א] והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו. ומסתמא כבול אי כבלא דעבדא הוא היינו חותם שבצוארו שהוא לסימן בו כעין כבלי ברזל.
הא דעבד ליה רביה והא דעבד איהו לנפשיה. פירוש דשמואל בדעבד ליה רביה שהוא ירא ליטלו מצוארו מפני אימת רבו ולפיכך יוצא בו, ומתני' במאי [דעבד] איהו לנפשיה ואינו ירא מליטלו וחיישינן דילמא שקיל ליה ומייתי ליה ארבע אמות ברשות הרבים.
במאי אוקימתא להא דשמואל בדעבד ליה רביה א"כ בחותם שבכסותו אמאי לא. וא"ת מ"מ ואלא מאי בדעבד איהו לנפשיה אמאי יוצא בחותם שבצוארו הא מפסיק ליה ומייתי ליה ברשות הרבים, תירצו בתוספות דקס"ד דלא חיישינן להפסקה אלא דאנן חוששים שמא יתבייש ויקפל בגדיו עליו לכסותו ונמצא יוצא בטלית מקופלת בשבת דאיכא חיוב חטאת כדרב יצחק, הילכך כשהוא בצוארו אינו יכול לכסותו אבל כשהוא בכסותו יכול [לכסותו] יפה בקיפול, ומיהו אי דעבד ליה רביה ירא הוא לכסותו שמא ימצאנו רבו ויחשוב שהוא מורד בו, אבל היכא דעבדיה איהו לנפשיה אינו ירא לכסותו בקיפול ולהכי אתי שפיר כדאוקימנא לה בדעבדיה איהו לנפשיה, וא"ת והיאך היה יודע המקשה ההיא דרב יצחק דהא תלמודא מייתי ליה לתירוציה דרך חידוש, י"ל דמאי דחדית תלמודא היינו דקאמר דחיישינן דילמא מיפסק אלא דסיים כוליה תירוצא דידיה בדרב יצחק, ונכון הוא, אבל י"ל עוד דהא דאמרינן במאי אוקימתא לאו משום דאתיא לן שפיר טפי כי מוקמינן לה בדעבד איהו לנפשיה, אלא הכי קאמר דאפי' להאי אוקמתא תיקשי לן אכתי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ודכותה פרישנא בפרק [במה] טומנים (נ' ב'), ואין [זה] מספיק דמ"מ אדפריך דשמואל אדשמואל תיקשי ליה היא גופה רישא לסיפא.
כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתומי. פרש"י ז"ל שהיו נותנים חותם בבגדיהם להראות שהם כפופים לנשיא וכולהו רבנן קפדי עלייהו דבי ריש גלותא כשאין רואים [החותם] בכסותן, הילכך לא נפקי בהו בשבת דאי מפסיק מקפלי בגדיהם לכסות מאימת ריש גלותא, בר מרב חנניה דלא קפדי עליה ולא יצטרך לקפל בגדיו, והקשו בתוספות מ"מ ניחוש דמפסיק ליה כחותם של עבד דעבד איהו לנפשיה דלא מירתת, וי"ל דשאני עבד שהחותם הוא לו גנאי גדול מה שאין כן בזה, ועוד דגבי רב חנניה ליכא למיחש דמפסיק ליה בידים, ובאידך רבנן לא חיישינן אלא דמיפסק מנפשיה ויקפלו בגדיהם, והגאונים ז"ל פירשו שזה החותם דרבנן היה לראיה שהן פטורין מן המס, ושאר רבנן קפדי עלייהו לתבוע מהם מס כד לא חזו להו חותם וחיישינן להו דמפסיק ליה ויקפלו בגדיהם, אבל על רב חנניה דלא קפדי עליה ליכא למיחש לקיפול, והשתא ליכא דמפסיק ליה בידים כלל.
לימא הא דעבד ליה רביה והא דעבד איהו לנפשיה. פירוש דשמואל בדעבד ליה רביה וכדפרישנא לעיל טעמא דסיפא דילמא מיפסיק וכו', ומתני' דקתני לא יצא אפי' בחותם שבצוארו בדעבד ליה איהו לנפשיה דלא מירתת ושקיל ליה מצוארו ומייתי ליה ברה"ר.
לא אידי ואידי דעבד ליה רביה. פירוש דהכי ניחא טפי לשנויי דהיינו סתם חותם, דלא שכיח דלעביד עבד גופיה חותם לנפשיה שהרי גנאי הוא לו.
ולא קשיא כאן בשל מתכת כאן בשל טיט. פירוש דשמואל בשל טיט דכי מפסיק ליה לא חייס עליה דהא לא חשיב, ואפי' הכי בחותם שבכסותו לא מטעמא דפרישנא לעיל דכי מפסיק ליה מקפיל ליה, ומתניתא בשל מתכת ומשום הכי לא יצא אפי' בחותם שבצוארו דכי מפסיק ליה מייתי ליה דהא מקפיד עליו רבו, וא"ת כשהוא של טיט אפי' עביד איהו לנפשיה אמאי לא יצא בחותם שבצוארו דהא אפי' מסלק ליה בידיה כיון דשל טיט שדי ליה לארעא דהא לא מקפיד עליו, תירצו בתוספות דבשלמא היכא דעבדיה רביה דמירתת לסלוקיה כי מיפסיק מנפשיה ונפיל נעשה שברים, ושברים דידיה לא חשיב כיון דשל טיט הוא, אבל בדעבד איהו לנפשיה דלא מירתת ושקיל ליה כשהוא שלם הא ודאי חשיב ליה ולא שדי ליה אלא מייתי ליה בידיה, והקשה רש"י ז"ל כי פרכינן לעיל מדשמואל אמתני' דפריש כבלא דעבדא תנן אמאי לא מתרצינן כי השתא דשמואל בשל טיט ומתני' בשל מתכת, ותירץ דסתם חותם של עבד של טיט הוא, ומתני' דאוקימנא השתא בשל מתכת משום דמשמע הכי מגופה וכדאמרינן הכי נמי מסתברא וכו'.
נמצא פסקן של דברים, דבחותם של מתכת לא יצא כלל ואפי' בצוארו בין דעבד ליה רביה ובין דעבד ליה איהו לנפשיה, ובחותם של טיט אי עבד להו רביה יוצא בו בצוארו אבל לא בכסותו כדשמואל, ואי עבד ליה איהו לנפשיה לא יצא בו ואפי' בצוארו.
מאי שנא זוג שבצוארו דילמא מפסיק ואתי לאיתוייה. פירוש דהא של מתכת הוא ומקפיד עליו רבו, ואפי' היה הזוג שלו הוא עצמו וכדקס"ד לאוקמה לרישא בדעבד איהו לנפשיה גם כן הוא יקפיד עליו, דמקפיד עליו רבו דאמר רב נחמן לאו דוקא אלא דנקט האי לישנא במידי דהוי של רבו.
הכא במאי עסקינן דמחי לה אמיחאה. פירוש שהוא ארוג בכסותו דהשתא ליכא למיחש דילמא מפסיק ומשוי נמי לא הוי, וא"ת אדתני שלא יצא בזוג שבצוארו ליפלוג וליתני בזוג שבכסותו דהשתא דכשאינו ארוג לא יצא בו, י"ל דזוג שבצוארו אשמעינן רבותא טפי שאפי' שהוא קשור קשר קיים דליכא למיחש דילמא מיפסיק כלל דומיא דזוג שבכסותו שהוא ארוג ואפי' הכי לא יצא בו דכמשוי הוי, וכיון שאפשר למישקליה מערב שבת אטרחוהו דלישקליה, מה שאין כן כשהוא ארוג בכסותו שהוא בטל לבגד [ולא] הוי משוי, ותו דאי אמרת דלישקליה מע"ש מצטריך למישלח כסותיה וכולי האי לא אטרחוה, וא"ת כיון דאוקימנא זוג שבכסותו בארוג דכוותה חותם שבכסותו דקתני רישא בארוג דאי בשלא ארוג מאי פסקי דתני להו סתמא, וכיון דכן שבארוג בכסותו מיירי אמאי אינו יוצא בו דהא ליכא למיחש דילמא מפסיק ליה, י"ל דחותם שבכסותו מיירי בדלא ארוג והא דסתים ותני ליה משום דהכי אורחא דמילתא דסתם זוג ארוג וסתם חותם אינו ארוג.
וכדרב הונא וכו'. פירוש דכי היכי דלעיל גבי חציצה לא גזרו ארוג אטו שאינו ארוג הכי נמי הכא גבי זוג לא גזרו ארוג משום שאינו ארוג, ורש"י ז"ל כתב דרב הונא בענין ארוג כי האי נמי איתמר.
ורמינהו זוג של בהמה טמא ושל דלת טהור. פרש"י ז"ל מפני שסתם דלת מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע הוא, וא"ת ותיפוק לי דאפי' של כלים נמי טהור וכדתניא דטבעת כלים טהורה, בשלמא אמסקנא דפרישנא דכל משמיע קול טמא זוג של כלים נמי טמא ואין לך טהור אלא של דלת שנתבטל אגב הקרקע, אבל למאי דס"ד השתא מה לי של דלת מה לי של כלים דהא תכשיטי כלים טהורים, וי"ל דעל כרחין אפי' למאי דקס"ד השתא לא היינו מטהרים זוג של כלים, דאע"ג דאין תכשיט לכלים הרי טבעת בהמה גם כן טהורה שאין תכשיט לבהמה ואפי' הכי קתני הכא דזוג של בהמה טמא, וא"כ על כרחין סבירא לן דאיכא עליה שום תורת כלי שראוי ליטמא בשבילו או מפני שראוי לגמע בו מים או כיוצא בו, ואם כן הוא הדין דזוג של כלים טמא מהאי טעמא, אלא דתנא נקט של בהמה דשכיח טפי ומשום דאיירי בה לענין יציאת שבת, וליכא לטהורי אלא של דלת מפני שהוא מחובר לקרקע כדפרש"י ז"ל, מתוספות ה"ר ידידיה ז"ל.
[דף נח עמוד ב] של דלת ועשאו לבהמה טמא. פרש"י ז"ל עשאו והתקינו וייחדו ותלאו בבהמה שכל הכלים עולין לידי טומאתם במחשבה.
אמר ר' יונתן מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא שנאמר כל דבר אשר יבא באש אפי' דבור יבא באש. פירוש דדבר לישנא יתירא הוא להאי דרשא, וא"ת והא קרא בהגעלת כלי מדין הוא דכתיבא, וי"ל דבפרשה כתיב ענין טומאת מת כדכתיב תתחטאו, וכיון שזה אינו ענין לאיסור הגעלה דההיא בבליעה תליא מילתא, תנהו ענין לטומאה דהשמעת קול כיון שהאדם משתמש עביד ליה תורת כלי לקבל טומאה.
ואי דלית ליה ענבל מי מקבל טומאה. פירוש אפי' באדם, והתניא העושה זוגים וכו', וקושיין מזוג של תינוקות דאלמא אפי' זוג דאדם צריך ענבל כזוג דבהמה, ופרקינן דהתם בתינוק שלא עביד לתכשיט אלא לקלא, אבל בגדול דחזי לתכשיט בלא ענבל טמא מדין תכשיט.
אמר מר ניטלו ענבליהן עדיין טומאתם עליהם. פרש"י ז"ל דדוקא טומאה שקיבלו בעוד שענבליהם בתוכן אבל מכאן ולהבא אין מקבלים טומאה, וכן פירש בסמוך בהא דאמרינן אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס לומר דלאו משום דהדיוט יכול להחזירם הוא כדקאמרת דודאי חיבורם חבור גמור ואין הדיוט יכול להחזירם, אבל טעמא דטומאתם עליהם מפני שראויים לשמש מעין מלאכתם הראשונה והוה ליה ככלי שנשבר בפחות מכשיעור דלא פרחה טומאה דמלמפרע מיניה, ומכאן ולהבא אינם מטמאים, וכי קתני אין להם ענבל טהורים היינו אפי' היה להם וניטל וטהורים להבא קאמר, ע"כ תורף דבריו ז"ל, ומשמע דדייק לה מרן ז"ל משום דקתני עדיין טומאתם עליהם ומשמע טומאתם דמעיקרא, אבל אינו נכון, חדא דהא אביי פריש טעמא משום דהדיוט יכול להחזירם ומהאי טעמא אפי' מכאן ולהבא מקבלים טומאה כשהן מפורדין, וכדאמרינן גבי מטה שנחלקה שהיא מקבלת טומאה הואיל והדיוט יכול להחזירה כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ' ב'), ועוד הא דפריש בדרבא דהוה ליה ככלי שנשבר בפחות מכשיעור כל שהוא כן הרי הוא חשוב שלם גמור ואפי' מכאן ולהבא טמא, ועוד כי קתני אין להם ענבל טהורים כשלא היה להם כלל משמע, דלבתר הכי קתני ניטלו ענבליהם.
והנכון דהא דקתני עדיין טומאתם עליהם תורת טומאתם קאמר ואפי' מכאן ולהבא, וכאותה שאמרו כל הכלים יורדין לידי טומאתן ועולים מטומאתן דבעי למימר תורת טומאתם, והשתא היינו דפריש אביי טעמא משום דהדיוט יכול להחזירם דכי האי גוונא ראוי להיות כאילו הוא שלם ולהיטמא אפי' מכאן ולהבא, וכן נמי טעמא דרבא דחשיב ליה ככלי שנשבר בפחות מכשיעור דתורת טומאתו עליו אפי' מכאן ולהבא, וכי קתני אין להם ענבל טהורים היינו כשאין להם ענבל מעולם, דאע"ג דראוי להקישו על גבי כלי חרס לא מעלה ההוא טעמא אלא למי שהיה שלם כבר וירדה עליו תורת טומאה, אבל בזה שלא היה לו ענבל מעולם ודעתו לעשות לו ענבל הוה ליה גולמי כלי מתכות ובעינן כלי מעשה וליכא כדאמרינן לעיל (נ"ב ב') בגולמי מחטין.
מאי טעמא. פירוש כיון שניטל הענבל ואינו עושה מלאכה הראשונה למה יש עליו תורת טומאתו הא הוי ליה ככלי נשבר, ונוסחי דגרסי למאי חזי היינו פירושיה.
מתיב רבא הזוג והענבל חיבור. פי' חיבור בין לטומאה בין להזאה, ומדקרי ליה חיבור לחשבם כלי אחד כשהם מחוברים מכלל דכי מתפרדים הוו להו כשבר כלי, פרש"י ז"ל ואף על גב דהדיוט יכול להחזירו כל כמה דלא אהדריה לאו שלם הוא, ואינו נכון דודאי אילו הוה ליה הדיוט יכול להחזירו כשלם הוא חשוב כדמוכח ממטה שנחלקה, אלא הנכון דבעיקר מילתא אתינן לאיפלוגי כי חיבורם חיבור גמור מפני שאין הדיוט יכול להחזירם כשנפרדה.
דאע"ג דלא מחברי כמאן דמחבר דמי. פירוש שהתנא אומר הזוג והענבל הרי הם חבור לעולם אפי' כשהם מופרדים.
ואמרינן מה נפשך וכו' ואמר רבא וכו'. וא"ת והיכי עביד רבא הכריחא לתיובתיה מהא דפריש רבא גופיה בהא דמספורת של פרקים וכי מדנפשיה פריך לאביי בר פלוגתיה, לפיכך יש אומרים דגרסינן ואמר רבה דבר תורה וכו' ולא גרסינן רבא, ואין צריך דהא דרבא דאמר דבר תורה וכו' מילתא דקושטא והכרחא היא וליכא דפליגי עליה ואביי נמי לא פליג עלה לעיל בפרק במה טומנים (מ"ח ב'), ולהכי מוכחינן מינה דכיון דחיבור דהתם דבר תורה היינו בשעת מלאכה שהם מחוברים ביחד אף שלא בשעת מלאכה דגזור רבנן היינו כשהם מחוברים דומיא דבשעת מלאכה, אבל כשהם מפורדים אינם חיבור לטומאה, ודכותה הא דקתני הזוג והענבל חיבור היינו כשהם מחוברים ולא כשהם מפורדים, וכן פרש"י ז"ל, וא"ת ומהיכא תיתי לן דחיבור האמור גבי זוג וענבל הוא כחיבור האמור במספורת של פרקים, תירץ דההיא דמספורת של פרקים מיתניא גבי אידך דזוג וענבל ומיתניא עלה, ולא נהירא דההיא דהזוג והענבל משנה במסכת פרה (פי"ב מ"ח) ואידך דמספורת של פרקים מיתניא במסכת כלים בתוספתא (ב"מ פ"ג ה"ב), אבל י"ל דבתורת טעמא אתינן עלה ומהכריחא דלישנא דכיון דבשניהם נאמר לשון חיבור ובשניהם הוא שני דברים שמתחברים לעשות מלאכה אחת, [מסתברא] דחיבור האמור בזה בהא פירושו כחיבור האמור בזה שלכך נקראו ונדונו כחיבור גמור מפני שנעשה ככלי אחד וכשנתפרדו הוו להו כשבר כלי.
[דף נט עמוד א] אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו על גבי כלי חרס. פירוש דטעמא לאו משום דהדיוט יכול להחזירו אלא דכיון דלאחר שנתפרדו ראוי לשמש מעין מלאכתם ראשונה הרי תורת טומאתם עליהם ואף על פי שניטלו, ומיהו נראה שלא אמרו טומאתם עליהם אלא לגבי זגין דאילו ענבלין אין טומאתם עליהם דהא לא חזו להקיש, וכן פירשו בתוספות, ויגיד עליו רעו טעמא דרבי יוחנן דאמר הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק וההוא טעמא ליתיה בענבלין אלא בזגין.
איתמר ר' יוסי בר חנינא אמר הואיל וראוי להקיש על גבי כלי חרס והאמר רבי יוחנן הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק. וא"ת במאי עסקינן אם בשייחדו לגמע בו מים מ"ט דר' יוסי בר' חנינא דבעי מעין מלאכתו ראשונה, ואם בשלא ייחדו מ"ט דרבי יוחנן דהא אמרינן בפרק המצניע (לק' צ"ה ב') במדות של כלי חרס שאם ניקב כמוציא זית טהור ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים ופרש"י ז"ל דדוקא שייחדו לרמונים, ועל כרחין יש לפרש כן שם דאי בלא ייחוד טמא משום רמונים מאי אהניא ליה טהרתו דניקב כמוציא זית, אלא ודאי כדפרש"י ז"ל דלא מהניא מעין מלאכה ראשונה לכלי שנשבר אלא כשייחדו לאותו דבר אחרון, וי"ל דלעולם בלא ייחוד ושאני הכא שיכול לחזור כמות שהיה על ידי אומן מיהת, וכיון שכן אהני ליה מה שעושה שום מלאכה שתהא תורת טומאה עליו.
והתניא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכול אפי' כפה סאה וכו'. כך היא הגירסא במקצת ספרים ופירשוה הראשונים דדרשינן ליה מדכתב קרא שתי ישיבות למימרא דבעינן מיוחד לישיבה, ורש"י ז"ל דחה אותה, חדא דבתורת כהנים לא מייתי ליה מהאי קרא, ועוד דשתי ישיבות הללו בתורת כהנים דריש להו דכי היכי שהזב מטמא המדרס כשהוא נתלה ואף על פי שלא נגע כן המדרס מטמא לאחרים אחר כן אפי' ישב נתלה בלא שום מגע, וכך הגירסא בתורת כהנים וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יכול אפי' כפה סאה וכו', ודריש לה מדלא כתיב ישב ושכב וכתיב ישב ישכב כלומר ראוי לישב עליו ולשכב עליו.
ואמר רבי אלעזר אומרין במדרסאות עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ורבי יוחנן אמר אף אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. פרש"י ז"ל במדרסאות עמוד ונעשה מלאכתנו בין בתחלת טומאה בין בסוף טומאה, כיצד בתחלת טומאה שאם אינו מיוחד לישיבה אינו מטמא מדרס כדקתני האי מתניתא, וכיצד סוף טומאה בשלשה על שלשה שנטמאו מדרס ונחלקו אף על פי שיש בהם שלש על שלש וראויים למלאכה אחרת הרי הם טהורים מן המדרס שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה שהיה מיוחד לישיבה, ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה אלא כל שמשמש עדיין שום מלאכה טומאתו הראשונה עליו, ורבי יוחנן אמר אף בטמא מת [אומרים] עמוד ונעשה מלאכתנו ואם אינו עושה מעין מלאכתו הראשונה טהור בסוף טומאתו, דאילו בתחלת טומאה ליכא למימר בשאר טומאות עמוד ונעשה מלאכתנו דהא לא בעינן מיוחד לישיבה ולא לשום מלאכה אלא כל שעושה שום מלאכה טמא, מקרא מלא דבר הכתוב והזה על האהל ועל כל הכלים, ע"כ שיטת רש"י ז"ל.
והקשו בתוספות דא"כ פלוגתא דר' אלעזר ורבי יוחנן שנחלקו בטמא מת אינה כעין הברייתא של מדרס שהביאו, דברייתא מיירי בתחלת טומאה והם נחלקו בסוף הטומאה, וא"כ למה הביאוה לעשות ממנה יסוד למחלוקתם ומה היו צריכים לה.
לכך פירש ר"י ז"ל דפלוגתא דר' אלעזר ורבי יוחנן בתחלת טומאה וכגון הא דזוג וענבל שהיו טהורים ואח"כ נגע שרץ בזוג, דר' אלעזר סבר אם ראוי לגמע בו מים טמא אף על פי שאינו משמש מעין מלאכתו הראשונה, דדוקא במדרסות בעינן מיוחד לישיבה ואומרים בו עמוד מישיבה זו שאתה בא לטמא סאה ותרקב אלו שאינם מיוחדים לכך, ונעשה מלאכתו הראשונה שהם מיוחדים לה והיינו מלאכת המדידה, אבל גבי טמא מת אין אומרים עמוד מגמוע זה שאתה בא לטמאה בשבילו ונעשה מלאכתו הראשונה שהוא מיוחד לכך להשמיע קול, ורבי יוחנן אמר אף בטמא מת [אומרים] עמוד ונעשה מלאכתנו ואין כח בגמוע זה שאתה בא לטמאה בשבילו כיון שבתחלתו היה מיוחד להשמעת קול, דלעולם מלאכה ראשונה עיקר.
הא שמעינן ליה לרבי יוחנן דבעי מעין מלאכה ראשונה דתניא סנדל של בהמה וכו' עד ורבי יוחנן אומר בשעה שבורח מן המלחמה מניחו ברגלו ורץ על הקוצים. וא"ת ומה ענין זה אצל דבריו של רבי יוחנן לענין זוג וענבל שנחלקו, וי"ל דבתורת טעמא אתינן עלה כמו שמיוחד למלאכה אחת שאינו ראוי ליטמא בשבילה ויש לו מלאכה אחרת שהיא טפלה ואינה מיוחדת לו שראוי לתת טומאה בשבילה, אם תועיל לו אותו דבר הטפל כשאינו מעין מלאכה האחרת המיוחדת אם לאו, וזה הענין אתה מוצא בזוג וענבל שנחלקו שהוא מיוחד להשמעת קול ובטלה אותה מלאכה כשנחלקו אבל יש לה אחרת שהיא טפלה, וכן בסנדל של בהמה שהוא מיוחד לבהמה ואותו תשמיש אינו ראוי ליטמא משום דאין תכשיט לבהמה, אבל יש עמו תשמיש אחר מתורת טומאה דעלמא ובשניהם המחלוקת שוה אם צריך שיהא הטפל מעין מלאכת העיקר אם לאו, כנ"ל.
ראוי לשתות בו מים במלחמה וכו'. והקשו בתוספות אם כן טבעת בהמה וכלים וכל תשמישיהם יהיו טמאים משום דחזו לשום תשמיש אדם, ותירצו דשאני הכא שאף מתחלתו נעשה זה הסנדל גם לדברים אלו שהם טפלים ועיקרו לצורך הבהמה, ורב ור' חנינא סברי דכיון שנעשו כלל על דעת כן הרי הם תשמישי אדם ואף על פי שהם טפלים, ורבי יוחנן סבר דכיון דדברים טפלים בעלמא הם הרי אינם חשובים כלים לטמא בשבילם אלא כשיש בהם מעין המלאכה העיקרית שנעשה בשבילה.
ירושלם דדהבא כדעבד רבי עקיבא לדביתהו. הקשה ר"ת ז"ל והלא רבי עקיבא לאחר החורבן הוה וכבר גזרו על עטרות כלות כדאיתא בסוף סוטה (מ"ט א') והתם אמרינן דעטרות כלות ירושלם דדהבא, ותירץ דלא גזרו על עטרות כלות אלא כשהם כלות בלבד משום דכתיב (תהלים קל"ז) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, אבל לשאר נשים מותר כדי שלא תתגנה על בעלה, והיינו דקתני מתני' ולא בעיר של זהב דוקא בשבת הא בחול שריא ואתיא אף לאחר החורבן וכדפרישנא.
[דף נט עמוד ב] רב אשי מתני לה לקולא וכו' ומר סבר מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. וא"ת אם כן שמואל דאמר כרבי אליעזר ולא כרבנן, וי"ל דאמר לך שמואל דשאני עיר של זהב שהיא חשובה ביותר ודבר שאינו מצוי ואפי' חשובה מתפארת ורוצה להתיהר בה על חברותיה משא"כ בכלילא (דארוקתא) [דאניסכא], וא"ת כיון דאשה חשובה לא שלפא ומחויא כל מה ששנינו שהוא אסור דילמא שלפא ומחויא יהא מותר באשה חשובה, וזה לא אמר שום תנא וסתמא קתני לה בכל הנשים, י"ל דשאני התם שהם דברים הנוהגים בשאר הנשים וכיון דכן לא חילקו וגזרו אף החשובה, אבל במה שאינו נוהג אלא באשה חשובה אפשר לומר דלא גזרו בה כיון דלא שלפא ומחויא.
כלילא שרי וכן דרש לוי בנהרדעא ורבה בר אבוה במחוזא. ונראים דברי רש"י ז"ל שפירש אותם בדארוקתא דמודה בה רב לפום לישנא דרב אשי, דאי מפרשי לה בדאניסכא א"כ פסיק הילכתא כשמואל והוי כנגד הכלל שבידינו דהילכתא כרב באיסורי, ואף על פי שלא נאמרו הכללות אלא על הרוב מיהו כל היכא דאפשר לקיומי כללא מקיימינן ליה.
אמר רב ששת קמרא שרי. פירוש חגורה של כסף ושל זהב פעמים היא כולה כסף וזהב והיינו דאניסכא, ופעמים שעושים רצועה של עור או של בגד ונותנים בה משבצות זהב וכסף והיינו דארוקתא.
איכא דאמרי דארוקתא. הוא דשרי מידי דהוי אטלית מוזהבת, פירש ר"ת ז"ל ולא קמ"ל דלאו משוי הוא דהא פשיטא, אלא הא קמ"ל דאע"ג שהדבר קל עליה להתירו ולהראותו לא חיישינן דילמא שלפא ומחויא כיון שתהא מחוסרת מלבוש, ורש"י ז"ל פירש בהיפך דאשמעינן דקמרא דארוקתא תכשיט הוא ולא משוי כמו טלית מוזהבת שהיא תכשיט, דאילו (ניחוש) למשלף ואחויי פשיטא דליכא למיחש שאין דרך להתיר חגורה בשוק ויפלו בגדיה.
ואיכא דאמרי דאניסכא. הוא דשרי מידי דהוי אאבנט של מלכים, פרש"י ז"ל דאשמעינן דאניסכא תכשיט הוא ואף על פי שהוא חשוב מאד מידי דהוה אאבנט של מלכים שעשוי אניסכא וכל ישראל בני מלכים, ודלא כרבנן, והנכון דאשמעינן דתכשיט הוא בנשים שהם חשובות מאד הרגילות בו מידי דהוי אאבנט של מלכים למלכים, ס"ד אמינא דכי האי גוונא אינו מלבוש אלא להראות עושר וכבוד הוא עשוי קמ"ל, וא"ת מ"מ ניחוש למישלף ואחוויי לרבנן דאמרי דאשה חשובה נמי שלפא ומחוויא, כבר פירשנו הטעם בין לרש"י בין לר"ת ז"ל, ובאבנט של מלכים בלאו הכי נמי ליכא למיחש לאחויי, דבאיש ליכא למיחש להכי אפי' בשאר כל אדם כדפירש ר"ת ז"ל וכש"כ במלכים.
קמרא עילוי המיינא מאי. פירוש הוי משוי או לא, והא ודאי פשיטא ליה דתרי המייני משוי הוא, אבל משום דקמרא עיקרו לתכשיט והמיינא לתשמיש קא מבעיא ליה, ואפי' הכי אהדר ליה באתמהה תרי המייני קאמרת, כלומר הא ודאי כתרי המייני נינהו דאסירי ודאי, זו שיטת רש"י ז"ל, ואומר רבינו ז"ל הטעם דבפרק כל כתבי הקדש (לקמן ק"כ א') דמני כלים הראויים ללבוש לא מני אלא חגור אחד, וא"ת והא מני התם פונדא וחגור והפונדא אזור הוא כדמפרש רש"י ז"ל, י"ל דפונדא הוא על החלוק והחגור הוא על כל הבגדים, ור"י ז"ל מפרש תרי המייני קאמרת הא ודאי פשיטא דתרי המייני שרו דצורך מלבוש נינהו, והראשון יותר נכון, ונראה דלכולי עלמא שני מעילים או שני גלימות משוי הוא.
האי ריסיוקא. כלומר חגור רצועה של עור, אי אית ליה מפרחתא בראשיו לקשרו בו שרי דהא מיהדק שפיר, ואי לא אסיר. דרצועה לא מיהדק שפיר כשקושרו ודילמא נפיל ואתי לאיתויי.
והא דשרי שתי רצועות התלויות בה דוקא ברוסקיא שהם צריכות לקשרו בהם, אבל בנותן רצועות התלויות בחגור של מכנסים למתוח בהם בתי השוקים כשאינו לובש בתי שוקים משוי הם ואסור להניחם בחגור בשבת, ויש שמתירים אותו לפי שמונחות שם בתחלת עשייתם של חגור הרי הן בטלות לגבי החגור, וכן דעת מורי הרב ז"ל, ואין היתר זה ברור.
הא יש עליה [חותם] חייבת. וא"ת למה ליה למידק ליה מהכא דהא בהדיא תנן לה לקמן, י"ל דאורחא דתלמודא הוא דבעי למיפרך מדיוקא דרישא ואף על גב דהוי בהדיא בסיפא.
ורמינהו אלו הן תכשיטי נשים וכו' א"ר זירא לא קשיא הא ר' נחמיה והא רבנן. פירוש דמתני' ר' נחמיה דסבר דעיקר הטבעת חותמו וכיון שכן שהחותם אינו ראוי לאשה הוי כל הטבעת משוי, ומתני' דהתם רבנן דסבירא להו שהטבעת עיקר ולא החותם וכיון שכן הרי הוא תכשיט אף לאשה.
דתניא היא של מתכת וכו' היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה. פרש"י ז"ל שהטבעת עיקר והוה ליה פשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה, והקשו בתוספות שהרי יש בו קבול לקבל החותם, וכי תימא דעשוי למלאות הוא הא קי"ל בפ"ק דסוכה (י"ב ב') גבי סככה בנקבות פסולה דהוי מקבלי טומאה דקיבול העשוי למלאות שמיה קיבול, ותירצו דהתם כל זמן שלא נתמלא אבל אחר שנתמלא לא שמיה קבלה, והקשו דהא תנן התם (כלים פי"ח מ"ח) דתפלה של ראש מטמאה משום ארבעה כלים ואף על פי שהוא לאחר מילוי ואילו פשוטי כלי עור טהורים הם, ותירצו דשמא תפילין שאני שראוי להכניס ולהוציא הפרשיות לתוכה ולא חשיב מילוי, ואינו מחוור.
ובתוספות פירשו דהכא טהורה מדין כלי מתכות קאמר וזימנין שהטבעת עצמה אין בה קבול לקבל החותם אלא שבולטים ממנו בית אחיזות לאחוז החותם בהם, ואפי' יש לה בית קיבול נפקא מיניה טובא לענין טומאה ישנה ולענין חרב הרי היא כחלל שישנה בשל מתכת ואינה בכלי עץ, ולר' נחמיה דעביד מן החותם עיקר וחשיב ליה משוי באשה הא דמטמא הכא כשחותמה של מתכת היינו בטבעת של איש, דאילו לאשה משוי הוא ולא תכשיט למאי דסבירא ליה לר' זירא דמתני' דתכשיטי נשים דלא כר' נחמיה, ור' נחמיה מטמא בסיפא והוא הדין דפליג ומטהר ברישא כשחותמה של אלמוג אלא דנקט תנא סירכא דסיפא, ובירושלמי (ה"ג) גרסינן ור' נחמיה מחליף.
[דף ס עמוד א] רבא אמר לצדדין קתני. פירוש מתניתא דקתני אלו הם תכשיטי נשים ומני טבעת שיש עליה חותם וטבעת שאין עליה חותם, לאו ארישא דתכשיטי נשים קיימי תרוייהו אלא חד תכשיט דאיש וחד תכשיט דאשה, והכי קאמר אלו הן תכשיטי נשים קטלאות נזמים וטבעות והדר פריש דבין טבעת שיש עליה חותם [ובין טבעת שאין עליה חותם] שניהם תכשיט [זה תכשיט] דאיש זה תכשיט דאשה, ולפום פשטה כר' נחמיה מוקמינן ליה דאילו לרבנן אפי' טבעת שיש עליה חותם תכשיט הוא לאשה כדאמר ר' זירא, אבל בתוספות כתבו דרבא אפי' כרבנן קאמר ולית ליה דר' זירא אלא מודו רבנן דכיון שאין דרך אשה להתקשט בחותם דטבעת שיש עליה חותם אינו תכשיט לה, ואף על פי שלענין קבולי טומאה אין החותם עיקר לאו הא בהא תליא, ואינו מחוור דאי נאדי רבא בהא מסברא דר' זירא הוה ליה לפרושי ולומר דלא בעינן שם תכשיט לגבי קבולי טומאה.
רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קא רמית טומאה כלי מעשה אמר רחמנא וכלי הוא. פירוש דאפי' תימא דטבעת שיש עליה חותם דאשה אינו תכשיט לה מ"מ ראוי הוא שתהא טמאה מדין כלי, אבל לגבי שבת משום תכשיט הוא אין עליה חותם תכשיט יש עליה חותם משוי, וק"ל מאי קאמר רב נחמן דהא אנן לא קשיא לן בטבעת שיש עליה חותם של אשה למה הוא טמא עד שיתרץ לנו רב נחמן שטומאתו מדין כלי, אלא מאי דקרי ליה תנא תכשיטי נשים הוא דקשיא לן ובהא לא תירץ רב נחמן כלום, ומיהו רש"י ז"ל נשמר מזה [ופירש] דכי קתני אלו הם תכשיטי נשים אטבעת שאין עליה חותם בלחוד קאי, וכי תימא א"כ מה בין זה לדברי רבא דאמר לצדדין קתני, י"ל דאילו רבא קאמר דמאי דקתני טבעת שיש עליה חותם לא קאי על דין נשים כלל ובתכשיט דאיש בלחוד מיירי דאילו באשה טהורה היא, ואילו רב נחמן מפרש דאפי' על ידי [אשה] נמי טמא אלא שאין טומאתו מדין תכשיט אלא מדין כלי, ומיהו עדיין אין זה מחוור דסוף סוף אף לדברי רב נחמן מתני' לצדדין היא ולא משמע הכי לישנא דגמרא דלא אדכר הכי אלא בדרבא.
לכך יש לפרש דרב נחמן דכיון דטבעת שיש עליה חותם אף באשה הוא טמא מפני שהוא כלי, ראוי הוא למנותה עם תכשיטי נשים הטמאים כיוצא בזה ואף על פי שאין טומאתו מדין תכשיט דסוף סוף מתקשטת היא לפעמים בו, ואיהו הכי קאמר אלו הן תכשיטי נשים שרגילים בהם שהם טמאים או מדין כלי או מדין תכשיט, והא דקאמר דלגבי שבת טבעת שיש עליה חותם משוי [הוא] משום שאע"פ שהאשה פעמים שמתקשטת בו מ"מ כיון שאינה ראויה לה משוי הוא לענין שבת, ומסתברא דהא דרב נחמן סתר כולה קושיא ותירוץ דלעיל והכי מוכח לישניה דקאמר טומאה אשבת קא רמית וכו', ולדידיה מתני' דהכא ומתני' דהתם לאו תנאי נינהו אלא דברי הכל, דאפי' לר' נחמיה דחשיב חותם עיקר כיון דמ"מ טמאה מדין כלי ואשה מתקשטת בה לפעמים כדאי הוא למנותה בכלל תכשיטי נשים, ואפי' לרבנן דאמרי טבעת עיקר ולא חותם ראוי הוא שיהא משוי בשבת, דלגבי שבת תכשיט גמור בעינן וזה אינו חשוב תכשיט גמור כיון שיש בו חותם שאינו ראוי לה, וקרוב לזה פירשו בתוספות.
למאי חזיא. פרש"י ז"ל למאי חזיא בשבת דהא משוי הוא, והקשו בתוספות דהוה ליה לתלמודא למימר בשבת למאי חזיא כדקאמר בסמוך, ופירשו למאי חזיא בחול ולאיזה צורך הוא רגילות לצאת בו, ודכותה בפרק במה בהמה יוצאה (לעיל נ"ד ב') למאי עבדי ליה.
הואיל ואשה אוגרת בה שערה, פרש"י ז"ל דשיער היוצא חוץ לקשוריה כורכתו סביב המחט ותוחבתו תחת הסבכה, ופרכינן ותהוי כבירית טהורה ותשתרי. דכי היכי דהתם לא חיישינן דילמא שלפא ומחויא הואיל ולצניעותא עבידא שלא תגלה את שוקיה הכא נמי לא שלפה הואיל ותגלה שערה, והקשה ר"י ז"ל דא"כ למה ליה (לדאפה) [לאדכורי] תהוי כבירית טהורה מה ענין טהורה לכאן לימא תהוי כבירית, וי"ל דלישנא דמתני' נקט לסיומי היכן תנינן שריותא, עוד הקשה ר"י ז"ל אדפריך מבירית לפרוך מטוטפת וסנבוטין הקבועים בה דמישתרו משום דלא שלפא הואיל ומגלה שערה דהא דמיא טפי למחט שאינה נקובה דהוי מידי דשיער, וי"ל דמההיא ליכא למיפרך דהתם איכא גלויי טובא שמגלה ראשה בסילוק הסבכה, ולהכי אייתי ליה מבירית דליכא בסילוקה אלא גילוי שוק מועט כי הא דאיכא גילוי שיער מועט.
ור"י ז"ל פירש שתוחבת המחט כדי שתתפוס הסבכה כשהיא רחבה וכדי שלא תפול הסבכה ויתגלו שערותיה, ומיהו בנטילת המחט עצמו ליכא גילוי שיער אלא שהסבכה משתרבבת ואח"כ יתגלה השיער, והיינו דמדמי ליה לבירית שמחזקת הבתי שוקים וכשנוטלתה יפלו בתחלה בתי השוקים ואח"כ יתגלה שוק, והיינו טעמא דיוצאין בה דכיון דלענין טומאה לאו תכשיט הוא דכטבעת הכלים היא, לענין שבת נמי לא גזרו בה מדין תכשיט לחוש למשלף ואחוויי, ולהכי פריך דהכא נמי לענין טומאה לאו מנא הוא דכיון שהיא לתפוס בה השבכה כטבעת כלים היא וכיון דלענין טומאה לאו תכשיט הוא לא גזרו ביה לענין שבת, ואין פירוש זה נכון דמהיכן תיתי לן דטעמא דלא גזרו בבירית לענין שבת היינו משום דלגבי טומאה אינו תכשיט ומה ענין זה אצל זה, התם בתכשיט אדם תליא מילתא הכא במישלף ואחוויי תליא מילתא, ופרש"י יותר נכון.
בשבת למאי חזיא. פרש"י ז"ל והלא בשבת אסור לחלוק בה שיער, והקשו בתוספות דמנא ליה שאסור לחלוק שערה בשבת, אדרבה לא עדיף הא מחופף ומפספס דשרי לר' שמעון (לעיל נ' ב') דהילכתא כותיה, ועוד דאפי' מותר לחלוק בה שערה כיון שאין רגילות לעשות כן אלא בבית משוי הוא לענין לצאת בה לחוץ, לכך פירש ר"י ז"ל למאי חזיא בחוץ שהרי אינה צריכה לה כלל והוה ליה כשאר משוי, והא דאמרינן בחול חולקת בה שערה לאו למעוטי דבשבת אסור, אלא לומר דבשבת עבדה טפי להתקשט בה כי אחר שחולקת בה שערה מניחתו תחת פדחתה.
סנדל המסומר מ"ט אמר רבא שלפי השמד. פירוש גזירת חכמים היתה לאסרו שלא יזכרו המאורע ההיא ויערבבו שמחת שבת ויום טוב כדמפרש ואזיל, וצריכין אנו לומר שהסנדל הזה שהיה של עץ כפי מה שפרש"י דמחופה עור היה, שאם לא כן למה ליה למיסריה מן הגזירה תיפוק לי שכל שהוא של עץ בלא חיפוי עור משוי הוא כדבעינן למימר (ס"ו א') גבי הקיטע יוצא בקב שלו, אלא ודאי כדאמרן, וא"ת ותיפוק לי דעביד גומא במסמרות שבשוליה, י"ל דגומא לא חשיבא בנין אלא במקום שצריך לגומא בבית או בשדה.
בחול נמי ליתסר. ק"ל דהכא משמע דבחול שרי ואילו התם במסכת יום טוב (ט"ו א') על מתני' דבסמוך דתנן משלחים בגדים וכו' תנן זה הכלל כל שנאותים בו בחול משלחים אותו ביום טוב ומאי קאמר דהא סנדל נאותין בו בחול וקתני [דאין] משלחים אותו ביום טוב, וי"ל דכי קתני התם זה הכלל אמנעל שאינו תפור קאי ואידך, אבל בסנדל החמירו שלא לשלחו ביום טוב ואף על פי שראוי לכסות בו הכלי כדלקמן כדי שלא לערבב שמחתם, והיינו טעמא דר' אלעזר בר' שמעון שאוסר לטלטלו אפי' לצורך גופו כדאיתא לקמן, מה שאין כן בשאר כלים שמלאכתם לאיסור.
[דף ס עמוד ב] דתנן אין בין יום טוב לשבת אלא לצורך אוכל נפש בלבד. וא"ת והא ההיא כבית שמאי אוקימנא בפרק כל הכלים (לק' קכ"ד א'), דאי לבית הלל הא איכא אחריני דשרו ביום טוב מטעם מתוך, וי"ל דמ"מ במה שאין בו מתוך ודבר השוה לכל נפש יום טוב ושבת שוים הם, ולענין זה אצל סנדל ראוי שיהו שוים.
וכמה לנוי. פירוש שיהא ניכר שהוא לנוי וליכא משום לחזק.
תפרו מבפנים מהו. פרש"י ז"ל שנתן מנעל של [עור] לפנים מן הסנדל, ולא נהירא חדא דלישנא [לא] משמע הכי, ועוד היכי קאמר ולא ידענא מאי טעמא דהא איכא שינוי גדול שאינו כמעשה שהיה, לכך פירשו שעושה התפירה של סנדל מבפנים והוה ליה מנעל, ומכאן נלמוד דמנעל של חליצה שצריך לתפרו (מבפנים) [מבחוץ], דהא קי"ל דלחליצה נעל בעינן. (א"ה, ר"ל סנדל, דנעל דקרא היינו סנדל, עי' יבמות ק"ב א').
נשרו רוב מסמרותיו. על כרחין ארישא קאי דמיירי בסנדל האסור וקתני שאם נשרו רוב מסמרותיו הרי נשתנה שאינו כעין שהיה ומותר.
ופרכינן הא גופא קשיא אמרת נשרו רוב מסמרותיו אף על גב דנשתיירו בו טובא, כיון דמיעוט הוא מותר, והדר קתני ארבע או חמש מותר טפי לא.
ופרקינן לא קשיא כאן שנגממו כאן שנעקרו. שאם נעקרו הרוב לגמרי הרי הוא [מותר] ואף על גב דאישתיירו ביה טובא שהרי נשתנה ואינו כמעשה שהיה, אבל אם נגממו בלבד ועדיין רשומן ניכר אין זו נשירה גמורה והרי הוא (כרשותו) [נשאר] באיסורו עד שלא ישתיירו בו אלא חמש או ארבע, אבל יש מפרשים אותה בסנדל שחפוהו במסמרים שהוא מותר שאינו כמעשה שהיה, ואם נשרו רוב מסמרותיו ונעקרו אז הוא אסור ואף על גב דאישתיירו ביה טובא דהשתא הדר ליה כסנדל האסור, אבל אם נגממו בלבד עדיין הוא בהיתרו כמות שהיה אלא א"כ נשתיירו בו ארבע או חמש בלבד, ולא נהירא.
השתא חמש שרי ארבע מיבעיא. איכא למידק דזימנין דדייק תלמודא הכי כדדייק בכתובות (צ"ו א') באלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות דאיבדה מזונותיה ופרכינן שתים איבדה שלש מיבעיא, וכן בפרק בתרא דיומא (פ"ב א') ומחנכין אותם קודם שנה וקודם שתים השתא קודם שתים מחנכים קודם שנה מיבעיא, ואיכא דוכתי דלא פרכינן הכי דתניא בפ"ק דעירובין (ב' ב') ר' יהודה מתיר עד ארבעים וחמישים אמה, ובפרק אף על פי (כתובות נ"ז א') משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים, ועוד שם (ס' א') יונק תינוק והולך ארבע או חמש שנים, ובפרק הזרוע (חולין קל"ב ב') טבח כהן שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות, ובכל הני לא פרכינן מידי, וכן אחריני טובא, ובתוספות שכאן האריכו הרבה בענין זה.
והמחוור שעלה בידינו בזה דכל היכא דמניינא לא מיתמר בדוקא לא פרכינן מידי, והיינו ההיא דעירובין והנהו דפרק אף על פי, ואפי' היכא דמניינא דוקא אם המנין שבא אחרון בזמן לא הוא המיותר [לא פרכינן מידי, אבל אם המנין שבא אחרון הוא המיותר] אז פרכינן שפיר דכיון דבמנין הראשון אזיל דינא תו לא אתי לדון במנין האחרון ולמה ליה למיתנייה, והיינו הא דהכא דשרי בתחלה נשארו בו חמש והותר וכיון שכן פשיטא שיהא מותר כשלא נשארו בו אחרי כן אלא ארבע, ולא עוד אלא שאין לו לבא לבי מדרשא לישאל על הארבע שכבר הותר בחמש, וכן כשאיבדה מזונותיה בשתי שנים שוב אין לנו לדין על השלש שאחרי כן, וכן כשחנכו אותו שתי שנים קודם גדלותו שוב אין לנו לדין על השנה הבאה, אבל כשהמנין שהוא מאוחר בזמן הוא צריך לשנות והמנין המוקדם בזמן הוא מיותר, אז לא פרכינן למה שנה המוקדם דאיידי דבעי למימר המאוחר תני המוקדם ושניהם באים לישאל, והיינו ההיא דפרק הזרוע כי אף על פי שפטרוהו מן המתנות שתי שבתות צריך היה לישאל אחרי כן על השלש, אין לנו יוצא מן הכלל הזה אלא הא דתנן במכילתין (לק' קכ"ו ב') מפנין ארבע וחמש קופות של תבן, דהתם אף על גב דקתני ארבע מיצטריך למיתני חמש שהוא אחרי כן וכיון דתני חמש כל שכן ארבע והמנין הראשון הוא המיותר ואפי' הכי פרכינן בגמרא השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא, ותירוץ זה דשאלה זו כשנשאלה בבית המדרש על אוצר גדול שהיו בו קופות הרבה נשאלה, וכיון שכן והתירו לפנות ממנו כלי גדול של חמש קופות לא היה צריך להם לדון על הכלי הקטן של ארבע קופות, ופרקינן ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול, ובאידך תירוצא אמרו דארבע וחמש כדאמרי אינשי כלומר דההוא מנינא לאו דוקא כלל וליכא למידק ביה מידי דמראה מנין בעלמא הוא, כנ"ל.
ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. פירשו הגאונים ז"ל כדי שלא יתלוצצו בו עלמא ויטלנו בידו ויוליכנו ברשות הרבים, ובירושלמי (ה"ב) פירשו הטעם שיחשדוהו שהוא מוליך בידו הסנדל האחר.
[דף סא עמוד א] קסבר מנעל לשום צער עבידי. פירוש להגן עליו לרגלו מן האבנים והקוצים וכיון שכן אם אינו נועל באותו שיש בו מכה הא גלי דעתיה דלא מצטער כשאינו נועל והוה ליה מנעל שברגלו הבריא לתענוג והוי משוי, וכי תימא מ"מ כשהוא נועל באותו שיש בו מכה לא יכירו שיש לו מכה ויחשדוהו או יתלוצצו ממנו, וכבר נשמר מזה רש"י ז"ל דלא סגיא שלא יהא צולע על יריכו ויכירו במכתו.
עשית של ימין מכה. פירוש דשוב לא אנעיל של שמאל ואעשה עצמי כאילו יש לי מכה בשל ימין.
חזינא ליה לרב כהנא דלא קפיד. פירוש למימרא דמאן דלא קפיד לא קפדי ליה ושומר פתאים י"י, ותו לא מידי.
מאי טעמא דרך מלבוש עביד. פירוש דכיון שזה דרך קשוטו ולבושו בחול אפי' בשבת שאין המצוה נוהגת אין זה חשוב כהוצאה אלא כמלבוש בעלמא, ולא חשיבא הוצאה אלא כשהוציאם בידו, וא"ת ומאי שנא מהא דאמרינן לקמן (ס"ב א') גבי אשה בטבעת שיש עליה חותם שהיא חייבת כשהוציאתו בידה מפני שכן דרכה בחול ולא אמרינן דרך מלבוש עביד, י"ל דלא דמו דהכא דרכו בחול בכך לשום מלבוש וקשוט ואין שם הוצאה חל עליו, אבל התם כשהוציאתו בחול בידה אינה דרך מלבוש וקשוט שהרי אין לאשה קשוט בטבעת שיש עליה חותם ולשם הוצאה בעלמא היא מוציאתו, וכיון שכן היא המחייבתו להיות הוצאה גמורה ולא תהוי הוצאה כלאחר יד, כללו של דבר דין הוצאה בשבת כדינה בחול, אם היה בחול לשם מלבוש אף בשבת כן, ואם הוא בחול לשם הוצאה אף בשבת חשובה כן, נמצא שהדבר הפוטר בכאן מפני שהוא דרך מלבוש הוא מחייב לקמן דלא תהוי הוצאה כלאחר יד וכדאיתא לקמן.
אלא כיון דאיתמחי גברא אף על גב דלא אתמחי האי קמיעא. פירש ר"י ז"ל דאיתמחי קמיעא אף על גב דלא אתמחי גברא עדיף טפי דודאי המחאה דקמיע עדיפא מהמחאה דגברא.
ולא שנכפה אלא שלא יכפה. פירוש וכגון שהוא ממשפחת נכפין כדפרש"י ז"ל.
ובלבד שלא יקשרנו בשר ובטבעת ויצא בו לרשות הרבים משום מראית העין. פירוש דכיון שאין דרך המתרפאים להוליכו כן לשם רפואה מאן דחזי סבר דלתכשיט בעלמא נקיט ליה והוא אינו תכשיט, ומכאן הביא ר"ת ראיה לדבריו (לעיל נ"ז א') דבאיש לא חיישינן דילמא שליף ומחוי, דאי לא תיפוק לי דשר וטבעת גופייהו אסורים לצאת בהם לרשות הרבים דילמא שליף ומחוי, ומיהו לאו ראיה היא דהכא בדמחאי מומחא דליכא למיחש למישלף ואחוויי, אי נמי בדלא חשיב דלית ליה ניסכא, אי נמי דכיון דלרפואה נקיט ליה מסתמא אינו נוטל ממנו כלל מפני יראת החולי, וכן דחו בתוספות.
[דף סא עמוד ב] והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד. פירוש ואילו מתניתא דלעיל קתני סתמא כל שריפא ושנה ושלש ומשמע בין בחולה אחד בין בשני חולים.
ופרקינן דלא קשיא הא לאתמחויי גברא הא לאתמחויי קמיעא. פירוש דברייתא קמייתא לאתמחויי קמיעא והכי קאמר אי זהו קמיעא מומחה, בקוף קמוצה, ובתרייתא לאתמחויי גברא והכי קאמר אי זהו קמיעא מומחה, בקוף שבאית, ופרש"י ז"ל דלאתמחויי גברא היינו שיהא מומחה לכל קמיעות שיכתוב, דכיון שריפא שלשה בני אדם משלשה חלאים משונים חד חד זימנא הרי הוא מומחה לכל שאר החלאים, ולאתמחויי קמיעא היינו שריפא הקמיעא שלשה בני אדם או אפי' אדם אחד שלשה פעמים מחולי אחד, דכיון שהומחה הקמיע לרפאות חולי אחד שלשה פעמים הרי הוא מומחה, וכתב רבינו ז"ל כי אם הקמיע הזה כתב אותו כל השלש פעמים רופא אחד לא נעשה מומחה אלא לאותו רופא בלבד, ואם כתבו אותו שלשה רופאים כל אחד פעם אחת נעשה מומחה לכל אדם ואפי' לשאר רופאים.
והקשה עליו ר"ת ז"ל דהא אמרינן בסמוך אמר רב פפא פשיטא לי תלת קמיעי לתלתא גברי תלת תלת זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא, ופרש"י ז"ל תלתא קמיעי לתלתא גברי בשלשה חלאים משונים זה מזה וכל אחד מהקמיעין ריפא שלש פעמים איתמחי גברא אפי' לשאר חלאים שהרי ריפא שלש פעמים חלאים משונים, ואיתמחי קמיעא לכל רופא שבעולם שכבר ריפא שלש פעמים, דליכא למימר דאיתמחי קמיעא לאותו רופא דתיפוק לי דאיתמחי גברא לכל החלאים שבעולם, והא הכא שהקמיע הזה [ריפא] על ידי רופא אחד שלש פעמים ואפי' הכי קאמר דאיתמחי גברא וקמיע לכל רופא שבעולם.
ולפיכך פירשו בתוספות כי לפי שיטת רש"י ז"ל כל שריפא הקמיע שלש פעמים על ידי רופא אחד נעשה מומחה לכל אדם, ועל הא דאמר רב פפא דתלתא קמיעי לתלתא גברא תלת תלת זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא, הקשו בתוספות היאך אפשר לומר שהומחו הרופא והקמיע, שהרי כשאדם אומר הרופא גרם רפואות אלו שהוא מומחה וחכם אני אומר קמיע גרם שהוא מומחה וראוי לרפאות על ידי כל אדם [וכשאדם אומר הקמיע גרם שהוא מומחה וראוי לרפאות על ידי כל אדם] אני אומר לא כי אלא הרופא גרם שהוא מומחה ואפי' לשאר קמיעין, ותירצו דהכא מיירי שריפא בתחלה הני תלתא גברי חד חד זימנא מחלאיהם ובזה נעשה הרופא מומחה שהרי ריפא שלשה חלאים, ועדיין הקמיע לא נעשה אחד מהם מומחה כי עדיין לא ריפא אלא פעם אחת ואם כן אין לתלות המחאת גברא בהמחאת קמיעא, וכי תימא דכי איתמחאי קמיעא תלתא זימני בתר הכי דנימא איגלאי מילתא למפרע שהקמיע גרם, אין לנו לדון כלום למפרע להוציא אדם מחזקתו, ומיהו אכתי קשיא טפי היכי [אמרינן] בסוף דאיתמחי לשאר אדם נימא שהרופא גרם שהומחה כבר ואפי' לשאר קמיעים, ותירצו דכל שהומחה הקמיע שלש פעמים ואפשר לתלות בו אין תולין אותו על הספק בדבר אחר, דהמחאת קמיעא הוא עיקר ועדיף טפי דהא בלא ספק עיקר הרפואה בקמיע הוא כי חכמת הרופא ומזלו לא יועילו בלא קמיעא כלל.
עוד הקשו על רש"י ז"ל דהא קתני במתניתא דאתמחויי גברא כל שריפא שלשה בני אדם כאחד והיינו מחולי אחד [דאי] לא מאי כאחד דקתני, ועוד קשיא ליה לר"י ז"ל היאך אפשר לומר כי מפני שזה ריפא שלשה חלאים משונים שהם מיעוטא דמיעוטא יהיה מומחה לכל שאר קמיעין ולחשים שהם רובא, ואף על פי שרבינו ז"ל דמה אותם לשור המועד שאם נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל המינים, אין הדמיון עולה יפה כי מה ענין העדת נגיחות להמחאת חכמה ורפואה.
ולפיכך פירש ר"י ז"ל דלעולם אין הרופא נעשה מומחה אלא לאותו חולי שהומחה בו בלבד, והכא הכי פירושא הא לאתמחויי גברא הא לאתמחויי קמיעא, דברייתא בתרייתא לאתמחויי גברא כדאמרן שאם ריפא שלשה בני אדם מחולי אחד ובלחש אחד בשלשה כתבים נעשה מומחה לכל הקמיעים שיכתוב מאותו חולי, אבל אותם כתבים שעשה אין אחד מהם מומחה לאדם אחר אפי' שיש לו חולי זה כיון שעדיין לא ריפא שלש פעמים, וברייתא [קמייתא] לאתמחויי קמיעא שריפא שלש פעמים בכתב אחד מחולי אחד בין לשלשה בני אדם בין לאדם אחד, כי הכתב הזה כבר ריפא שלש פעמים והרי הוא מומחה לכל חולה שיש לו חולי זה, לא לכתוב לו קמיע כיוצא בו אלא שישימו לו הקמיע הראשון עצמו שאין הלחש בלבד גורם להמחאת הקמיעא אלא המחאת הקמיע עצמו, והא דקתני אחד קמיע של כתב אחד קמיע של עיקרים לפירוש זה היינו שאותו כתב עצמו או אותם עיקרין עצמם רפאו שלש פעמים, אבל לרש"י ז"ל פירושו כתב כיוצא בו ועיקרין כיוצא בהן, והא דאמר רב פפא תלתא קמיעי לתלתא גברי תלת תלת זימני אתמחאי גברא ואתמחאי קמיעא, היינו שהיו שלשה בני אדם חולים מחולי אחד ועשה לכל אחד מהם קמיע לעצמו לשלשתם מלחש אחד וכל אחד מהקמיעין ריפא שלש פעמים, דהשתא אתמחאי הרופא לעשות קמיע זה לכל חולה כיוצא בזה ואפי' בכתב אחר שיכתוב בו זה הלחש, ואתמחי זה הכתב עצמו ליתנו לכל חולה שיש לו זה החולי, והשתא היינו דקתני בתרייתא שריפא שלשה בני אדם כאחד כלומר שריפא שלשתם בלחש אחד לפי שהיו חולים חולי אחד.
ועכשיו לפירוש זה ליכא לאקשויי כדאקשינן לרש"י ז"ל היאך אתמחי גברא וקמיעא שאני אומר קמיע גרם ולא רופא או הרופא ולא הקמיע, דהא להאי פירושא הקמיע הומחה בעצמו כשריפא ושנה ושלש הוא עצמו, ואילו הרופא הומחה בשלשה פרקים, ואין לומר על הרופא כי הקמיע גרם לו שהרי הרופא ריפא בשאר קמיעים, ואין לומר כי הקמיע לא ריפא בעצמו אלא הרופא גרם לו שהוא מומחה, שהרי אפשר שריפא הקמיע האחד שלשה פעמים בחולה האחד קודם שירפאו שני החולים וליתמחי גברא, ואפי' נרפאו שלשתם ביחד שבאו שתי המחאות ביחד כיון שאפשר לתלות הקמיע בעצמו אין תולין רפואתו בסבת הרופא מטעמא דכתיבנא לעיל, וא"ת ולפר"י ז"ל כיון דאיתמחי גברא לשאר החולים שכיוצא באלו לכתוב כתבים אחרים כיוצא בזה פשיטא דאיתמחי קמיע עצמו שריפא כבר שלש פעמים ומאי רבותא אשמעינן לומר דאתמחי קמיע פשיטא ופשיטא, י"ל דלאו קושיא היא דאפי' תימא דלא אשמעינן שום רבותא רב פפא דיני דיני קאמר כדאיתנהו, ועוד י"ל דרבותא אשמעינן דאנא אמינא נהי דאיתמחי גברא לשאר קמיעין אותן קמיעין שיכתוב מכאן ואילך מלחש זה עדיפא מהני קמאי, כי אלו הראשונים לא נכתבו בהמחאה ומה שיכתב מכאן ואילך יהא אחר המחאה, ע"כ שיטת ר"י ז"ל, ולא מחוורא דהיאך אפשר דלתמחי גברא בשלשה כתבים לשלשה בני אדם ולא ליתמחי קמיעא שהומחה בו עד שירפא כתב אחד שלש פעמים וכי הקלף גרם.
ונראין דברי רש"י ז"ל, ודקשיא ליה מדקתני שלשה בני אדם כאחד, הא קמ"ל כי אף על פי שריפא שלשה חולים אלו בשעה אחת לא אמרינן שעה נזדמנה לו, ודקשיא ליה נמי היאך יהא רופא אחד מוחזק (לכמה הני מילי) [לכל מיני] לחשים מפני שריפא שלשה חלאים, הא נמי אף על גב דלכאורה קושיא רבתי כי מעיינת בה לא קשיא דהא בהני מילי דלענין הוצאת שבת דבעינן שלא יהא קמיע משוי אין אנו צריכים ודאות גמורה שיהא הקמיע ראוי לרפואה וחזקה אלימתא, אלא כל שיש בקמיע בטחון לדעת בני אדם שסבורים שהוא ראוי לרפאות בהם חשיבא לן שהוא חשוב לו מלבוש, ודעת בני אדם כי כל רופא שריפא שלשה חלאים משונים שקמיעותיו טובות ומועילות, ומפני שאין זו חזקה אלימתא בעינן בהו תלתא זימני, ואפי' למאן דאמר בעלמא (יבמות ס"ד ב') דבתרי זימני הויא חזקה דהא לא אמרינן הכא דסוגיא כמאן דאמר בתלתא זימני הויא חזקה.
ולענין מה שהקשו למעלה על רש"י ז"ל דאמר דהיכא דאיתמחי קמיעא שלש פעמים על ידי רופא אחד דלא איתמחי אלא לאותו רופא, והקשו עליו ז"ל מההיא דרב פפא קושיא גדולה היא ותמיהא מילתא טובא היאך נתעלמו דברים מרש"י בתוך שיטה אחת, כי הוא ז"ל פירש בדרב פפא דאיתמחי קמיעא לשאר כל אדם, לכך נ"ל כי רבינו ז"ל מפרש ההיא דרב פפא בשנתרפאו הנהו תלתא גברי על ידי שלשה רופאים, כי ראובן ושמעון ולוי היה כל אחד מהם חולה משלשה חולאים משונים שחפת קדחת דלקת ורפאום אברהם יצחק ויעקב שהיו רופאים, וכל אחד מאלו הרופאים ריפא שלשה חולאים ולא רפאום שלשתם באדם אחד, דהא רב פפא מספקא ליה בסמוך תלתא קמיעי בחד גברא אי אמרינן מזלא דחולה גרם דמקבל קמיע, אלא כך הענין כי אברהם ריפא לראובן מן השחפת ולשמעון מן הקדחת וללוי מן הדלקת [ויצחק ריפא לראובן מן הקדחת ולשמעון מן הדלקת וללוי מן השחפת] ויעקב ריפא לראובן [מן הדלקת ולשמעון] מן השחפת וללוי מן הקדחת, נמצא שכל רופא ורופא מהם הומחה בשלשה חולאים בשלשה בני אדם וכל לחש הומחה שלשה פעמים על ידי שלשה רופאים.
ולהאי פירושא הסתלק מה שהקשינו היאך נאמר דאתמחי גברא ואתמחי קמיעא, דהא להאי פירושא לא גרם לרופא המחאת הקמיע כי הוא בשלשה קמיעין שעדיין לא הומחו ריפא שלשה פעמים, גם אין לומר על הקמיע כי הרופא גרם לו שהרי לא ריפא ולא הומחה על ידי רופא [אחד], אלא על ידי שלשה בני אדם רופאים, ועדיין לא הומחה אחד מן הרופאים כשריפא הקמיע הזה מאותו חולי, וכי תימא כי כשהומחו לבסוף נימא איגלאי מילתא למפרע שהרופא היה מומחה או הקמיע היה מומחה והוא הגורם, אין אומרים בזה שום דבר למפרע, כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל כי היא הנכונה בעיני מורי הרב ז"ל ובעיני רבינו הגדול רבו הרמב"ן ז"ל, וא"ת ולפי פירוש זה היכי קאמר אתמחי (מילת') [גברא] דהא תלת גברי אתמחו בה, הא לא קשה דהכי נמי אמרינן אתמחי קמיעא [אף על גב דאיתמחו תלתא קמיעי, דקאי אכל חדא מהני קמיעי] הכא נמי נקט חדא מגברי.
חד קמיעא לתלתא גברי גברא לא איתמחי קמיעא אתמחי. לכל הפירושים הא דנקט תלתא גברי היינו לאשמעינן דאפי' הכי לא אתמחי גברא.
בעי רב פפא תלתא קמיעי וכו' עד או דילמא מזלא דהאי גברא הוא דמקבל כתבי. קשיא ליה לרש"י ז"ל ותיפשוט ליה מברייתא קמייתא דלעיל דכל שריפא ושנה ושלש ואפי' לאדם אחד אתמחי קמיעא ולא אמרינן מזלא דחולה הוא דמקבל כתבי, ותירץ ז"ל שאני התם דמיירי בהמחאה דקמיע דבדידיה ודאי לא תלינן במזל החולה, וכיון דאיכא למיתלי בחולה ואיכא למיתלי בקמיע בקמיעא תלינן כי הוא העיקר שבו מתרפא החולה, וכי קא מיבעיא לן היינו היכא דלא איתמחי קמיעא והספק הנולד הוא בין גברי, רצו' לומר בין הרופא והנרפא, בהא הוא דמספקא לן במאן מינייהו תלינן, ויפה תירץ, ומיהו אכתי קשיא טובא תיפשוט ליה ממתניתא בתרייתא דמיירי באתמחויי גברא בלחוד וקתני שריפא שלשה בני אדם דמשמע דדוקא שלשה בני אדם אבל אדם אחד אפי' משלשה חולאים דומיא דשלשה בני אדם לא, וי"ל דלא קשיא לפירוש רש"י ז"ל חדא דאורחא דמילתא נקט דשכיחי שלשה חולאים בשלשה בני אדם טפי מאדם אחד, ועוד דהא קתני כאחד לאשמעינן דאע"ג דריפא אותם בשעה אחת לא אמרינן שעה נזדמנה לו, ולגבי אדם [אחד] לא משכחת לה שירפא מן השלשה חולאים בשלשה קמיעים בשעה אחת, ולפי פירוש ר"י ז"ל שפירש בשלשה בני אדם שהיו חולים מחולי אחד, י"ל דלהכי נקט בשלשה בני אדם משום דלאתמחויי גברא בעינן שלשה כתבים ואף על פי שהם מלחש אחד, ומסתמא טפי משכחת לה שלשה כתבים בשלשה בני אדם, דאילו באדם אחד דילמא הוה ס"ד דבקמיע אחד קאמר אם לא יאריך בלשונו לומר שהיה בשלשה כתבים, ועוד דטפי שכיח שירפא שלשה בני אדם מחולי אחד מהיכא דמשכחת שחלה אדם אחד שלש פעמים וריפאו הוא בכל פעם ופעם.
אף על פי שיש בהם אותיות של שם. יש שדקדקו דמיירי שלא היה כתוב בהם שם שלם, וליתא דהא דומיא דגניזה אמרינן שהיה כתוב שם שלם על ידות הכלים, והא דנקט הכא אותיות של שם משום קמיעין נקטיה שהאותיות הם העיקר הרפואה, ורוב פעמים אין כותבים בו השם המיוחד אלא שמות אחרים שהם מצירוף השם המיוחד.
בחולה שיש בו סכנה. פירוש דלפיקוח נפש מותר ליכנס בו לבית הכסא, וכן הלכה.
אף על גב דנקיט ליה בידיה שפיר דמי. פירוש דכיון דמשום רפואה נקיט ליה והיינו דחשיב ליה מלבוש, [מה לי מלבוש] שיש לו בידו או בצוארו.
[דף סב עמוד א] והא תני ר' אושעיא ובלבד שלא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וא"ת ודילמא ההיא לאו משום דאיכא בהעברה זו איסור תורה אלא מפני מראית העין שחושדין שאינו מוליכו לרפואה וכדאמרינן לעיל שלא יקשרנו בשר וטבעת, וכל דליכא איסור תורה אין אוסרים שלא יצא בו משום חשש איסורא דמראית העין, (אי נמי דא"כ ליתני הכי בהדיא הכא כדקתני באידך דלעיל), תירצו בתוספות דהא סתמא קתני שלא יאחזנו בידו דמשמע אפי' בקומצו ותחת אצילי ידיו דליכא מראית העין כלל ואפי' בעברו דרך רשות הרבים, ומזה הטעם אין לומר כאן כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור, דשאני הכא דבשום דוכתא ליכא מראית העין כשהוא בקומצו [או] תחת אצילי [ידיו].
במחופה עור. פירוש שהעור מגין, וק"ל דהכא אמרו דחפוי העור מציל בבית הכסא בקמיעין שיש בהם שמות ואפי' בתפילין היה מציל אלמלא שין של תפילין שהיא מגולה, ואמאי דהא עור זה כליין הוא ואמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כ"ג א') דכלי שהוא כליין אינו מציל אלא כשיש בו אהל טפח, וי"ל דהתם הוא לגבי תיק של תפילין וכיוצא בו שעומד להכניס ולהוציא כל שעה הלכך אינו מגין אלא כשיש בו שיעור אהל האמור לגבי טומאה מיהת, אבל הכא שהעור תפור ועומד שלא להוציאו משם זמן מרובה ראוי הוא להגין.
וחילופיהן באיש. פרש"י ז"ל דאילו באיש בטבעת שאין עליו חותם חייב חטאת ובטבעת שיש עליו חותם פטור אבל אסור, ור"ת ז"ל לא פירש כן כדכתיבנא בריש פירקין (נ"ז א').
מתיב רב יוסף הרועים יוצאים בשקים ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם. אלמא כיון דחזי לרועים הרי הוא כאילו חזי לשאר כל [אדם] ואף על פי שאין רגילים בו כלל.
ואי אמרת נשים עם בפני עצמן הן הוה ליה מצות עשה שהזמן [גרמא] ונשים פטורות. פירוש ונמצא שאין דרכן של נשים בתפילין ואפי' בחול והיאך התירו להם להכניסם זוג זוג, אלא ודאי ש"מ דכיון דחזי לאיש אמרינן דחזי לאשה, וא"ת והא למאי דס"ד השתא אפי' לאיש לא חזו בשבת דכיון דמתרצינן בסמוך קסבר ר' מאיר שבת זמן תפילין מכלל דהשתא ס"ד דשבת לאו זמן תפילין, וכיון דכן לדידן תיקשי היאך התירו כלל בשבת לא לאנשים ולא לנשים, וי"ל דהשתא נמי סבירא לן דשבת זמן תפילין אלא דס"ד דלילה לאו זמן תפילין ובהכי הוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא, והתלמוד תירץ דר' מאיר סבר דבין לילה ובין שבת זמן תפילין הוא והוה ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות, וא"ת ואכתי מאי קושיא דהא אפי' תימא דנשים עם בפני עצמן ונשים פטורות מן התפילין מ"מ כשמכניסים תפילין בראשם ובזרועם לגבי דידהו הוצאה כלאחר יד היא ואיסורא דרבנן הוא בלחוד והתירו מפני הצלת תפילין, י"ל דקים ליה לתלמודא דמשום הצלת תפילין לא התירו חכמים שבות של דבריהם כל שכן בזו שיש עליו שם הוצאה כדרכה דהויא איסור תורה, כך תירץ ר"י ז"ל.
והא הוצאה כלאחר יד היא. פירוש אמתני' מקשינן היאך תהא אשה חייבת מפני שהוציאה טבעת שיש עליה חותם בידה דרך מלבוש, דהא כיון דלא רגילה בה בחול הוצאה כלאחר יד הוא לדידה להוציאה דרך מלבוש.
מכבנתא. פי' צדונוג"א בלע"ז שנותנים במפתחי חלוק ומיירי כשאינה תפורה שם ולהכי לא תצא בו, וכן פרש"י ז"ל נושקא בלע"ז, והקשו בתוספות דבעיר של זהב (לעיל נ"ז א') פרש"י ז"ל שהוא כמין נושקא, [וי"ל דהתם לאו נושקא ממש אלא כמין נושקא] הוא שהוא נתון על לבה ומצוייר בו ירושלם והויא לה תכשיט והכא הוי נושקא ממש, וכן פירש שם רש"י ז"ל כמין נושקא, ובערוך פירש כי כוכלייר הוא דבר המקיף כדאמרינן ביומא (כ"ה א') מוקפין ועומדים כמין כוכלייר, ונראה כי הוא לשון שיש בו שתי משמעויות.
והתניא רבי אליעזר פוטר אבל אסור. [וא"ת ודילמא משום צלוחית של פלייטון] נקט האי לישנא אפי' גבי כובלת דהא לא אשכחן לרבי אליעזר דשרי לכתחלה אלא בכובלת כדקתני יוצאת אשה בכובלת, י"ל שהמקשה הזה היה סובר דבתרוייהו שרי רבי אליעזר וניחא ליה לתרוצי ליה לפום סברא דידיה.
[דף סב עמוד ב] זאת אומרת המוציא אוכלים וכו'. פירוש זאת אומרת אליבא דרבי אליעזר אבל רבנן פליגי עליה בפרק המצניע (לק' צ"ג ב') כדתנן התם סתם מתניתין, ורב אשי תירץ כאן דאפי' רבי אליעזר מודה בההיא דשאני הכא דאפי' פחות מכשיעור ליכא דריחא לית ביה ממשא.
והא רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא ואשתי בקנישקנין. פירוש כלי של זכוכית ויש לו קנים על סביביו ששותים בהם הרבה בני אדם כאחד, ובמסכת ע"ז (ע"ב ב') מייתי לה להא דרבה בר רב הונא גבי יין נסך למימרא דישראל וגוי שותים בו כאחד היכא דקדם ופסק ישראל, ומסתברא שהכל היה מעשה אחד ששתה בקנישקנין עם גוי ביין שלנו, וש"מ תרתי חדא דקנישקנין שרי לאחר החורבן ושלא גזרו עליו כדאמרינן הכא, ואידך שאין בזה משום ניצוק לענין יין נסך כדמייתי לה התם, ושם הארכתי בצורת הקנישקנין והלכותיו לענין יין נסך בס"ד.
[דף סג עמוד א] אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. פירוש לומר שלא יתבטל כלום מסידרו של עולם, אבל ודאי שיבנה בית המקדש ותחזור שכינה למקומה ותרבה החכמה והתורה.
שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. פירוש דקרא משמע שלא יחדל אביון ואפי' לימות המשיח, ואיכא דקשיא ליה דהא בעלמא (ספרי דברים פט"ו) אמרינן כתיב אפס כי לא יהיה בך אביון וכתיב כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ואמרינן כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, והרי לימות המשיח כל ישראל יהיו עושים רצונו של מקום, ותירצו דהכי קאמר אפס כי לא יהיה בך אביון שיהיה תאב לכל כלישנא דאביון, אבל ודאי יהיו שם עניים שיהיו צריכים.
שני תלמידים חכמים המדגילים זה לזה בהלכה. פירוש שמכחישים זה לזה לשאת ולתת בעומקה של הלכה, כדמתרגמינן במשפט לא ימעל פיו (משלי ט"ז) לא ידגול פומיה.
[דף סג עמוד ב] אמר רב יהודה בירית זו אצעדה. קס"ד דאצעדה ממש קאמר שהיא נתונה בראש הזרוע כדכתיב ואצעדה אשר על זרועו, ומשום הכי מתיב רב יוסף בירית טהורה ואילו אצעדה טמאה היא, פרש"י כדכתיב בפרשת מדין [איש] אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד וכתיב בסוף הפרשה תתחטאו אתם ושביכם אלמא צריך חיטוי לטומאת מת, והקשו בתוספות דא"כ אפי' בהמה נמי נימא שצריכה הזאה דהא בההוא שבי בהמה היתה שם, אלא כי כתיב תתחטאו אתם ושביכם באותו שהוא בן חיטוי קאמר, ואצעדה מי יימר לן שצריכה חיטוי והזאה דהא לא כתיב גבי טומאה אלא גבי קרבן שהקריבו על הרהורי הלב, לפיכך פירש ר"י ז"ל דאצעדה טמאה כדכתיב כל כלי מעשה ואכולהו כלים הכתובים בפרשה קאי ולקמן דרשינן כלי כלי משרצים למימרא דלענין טומאה מיירי, ונכון הוא, מיהו בלאו הכי נמי מצי רב יוסף לאותובי שפיר דאצעדה טמאה דהא איכא מתניתין במסכת כלים (פי"א מ"ח) דתכשיטי אדם טמאים ואצעדה בכללן.
ויתיב רבין וקאמר בירית באחת כבלים בשתים. פירוש בירית היא נתונה באחת משוקיה בלבד להחזיק בתי שוקיה שלא [יפלו] וכבלים נתונים בשתי שוקיה, וא"ת ולפום האי סברא מאי שנא אחת שהיא טהורה ושתים טמאות וכי מי שלא עשה אלא מנעל אחת לרגלו לא יהא טמא, תירצו בתוספות דשורת הדין אין אלו טמאין מדין כלי שהרי אינם אלא לתשמיש בתי השוקים והוו להו כטבעת כלים שהיא טהורה, ומיהו כשהן שתים האשה מתפארת בהם לתשמיש ולתכשיט ושלפא ומחויא לחברותיה ולפיכך טמאות מדין תכשיט אדם ואין יוצאים בהם בשבת, אבל כשאינה אלא אחת אינה חשובה לה תכשיט ולא שלפא ומחויא לה הילכך טהורה ויוצאים בה בשבת.
הכא נמי קא עביד מעשה שלא יהו בתולותיה נושרות. פירוש וכיון שהיא עושה תשמיש לגוף האשה לא חשיב לה משמשי כלים אלא תשמיש ותכשיט דאדם, וכבלים טפלין לשלשלת ולפיכך טמאים ואין יוצאין בהם בשבת דהא איכא למיחש דשלפה השלשלת לאחוויי לחברותיה ותניח הכבלים במקומם ולא תגלה שוקיה, אבל כשאין בה שלשלת אינם אלא כטבעת כלים שהיא טהורה ולא שלפא ומחויא כי חוששת לגלוי שוקיה.
מנין לארוג כל שהוא שהוא טמא. פירוש דאע"ג דקי"ל ד[פחות מ]שלש על שלש טהור בכל הטומאות כולם (לעיל כ"ו ב'), התם בבא מבגד גדול אבל הכא שנעשה מתחלתו קטן כל שהוא וראוי לתשמישו רחמנא אחשביה כאילו הוא גדול.
מציץ. פירוש שהוא חשוב ככלי גדול ואף על פי שאין בו שלש על שלש, וא"ת ומנא לן שהוא מקבל טומאה, י"ל דאיתקש לבגדי כהונה כדכתיב (שמות כ"ח) ואלה הבגדים אשר יעשו וגו' ועשית ציץ וגו' ובכל מקום הוא חשוב בכלל בגדי כהונה גדולה.
ופרכינן וציץ ארוג הוא והתניא. פירוש והתניא שאינו אלא של זהב והיכי ילפינן מזהב דחשיב לאריג דבגד בעלמא.
והתניא ציץ דומה כמין טס של זהב וכו'. וא"ת והא למה לי מתניתא דהא קרא כתיב בהדיא (שמות כ"ח) ועשית ציץ זהב טהור, י"ל דמשום קרא דילמא הוה ס"ד דקאי על ארוקתא של בגד, קמ"ל דכיון דאריך תנא כולי האי בצורתו ולא הזכיר שיש בו ארוג כלל מכלל שאין בו אלא ניסכא בלחוד.
וכתוב עליו בשני שיטין יו"ד ה"א וא"ו ה"א מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה. פי' שלא יהא שום דבר עומד על השם, ורש"י ז"ל מפרש שהיו כתובים ממש זה על זה, וקשיא ליה לר"י ז"ל א"כ היאך ניקרין כלל קדש לי"י, ופירש ר"י ז"ל כי יו"ד ה"א וא"ו ה"א היה כתוב בסוף שיטה עליונה וקדש למ"ד בתחלת שיטה תחתונה ואז היו ניקרין יפה, אבל בירושלמי (יומא פ"ד ה"א) נראה יותר כדברי רש"י ז"ל דקאמר והיה [דומה] כמלך היושב על גבי קתדרה שלו, ויש לפרש לפירוש זה כי לא היו מקפידים אם אינם ניקרין קדש לי"י כי לא נכתבו ליקרות, ולדברי ר"י ז"ל יש לפרש הירושלמי דעל גבי קתדרה לאו דוקא ממש אלא לומר שהיה השם למעלה כדאמרינן הכא.
והיה כתוב קדש לי' ה' ו' ה' בשיטה אחת. פירוש דכיון דהכל בשיטה אחת אין חוששים אם היה השם נכתב מאוחר.
מנין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא מציץ. פירוש וכיון דיליף מציץ היינו דוקא מידי דאניסכא כגון ציץ, וא"ת וליליף מטבעת שהיא טמאה בכל שהוא, וי"ל דדילמא שאני התם דאיכא טפי צורת כלי משא"כ בטס של זהב.
מניין לארוג כל שהוא [שהוא] טמא מאו בגד. כך הגירסא בכל הספרים שלנו, וק"ל דהא בפרק במה מדליקין (לעיל כ"ז א') דרשינן או בגד לרבות שלש על שלש בשאר בגדים או להביא דבר הבא מנוצה של עיזים, לפיכך גורס כאן ריב"א ז"ל וכל בגד, ור"י ז"ל תירץ דשקולים הם ויבאו שניהם, וק"ל כי פרכינן התם לאביי האי או בגד מאי דריש ביה אמאי לא אמרינן דדריש ביה לארוג כל שהוא, וי"ל דכיון דשקולים הם כיון דלא מודה בדרשא התם הוא הדין דלא דריש ליה לאריג כל שהוא, וכל זה אינו נכון בעיני, ואחרים פירשו דכוליה או בגד מיותר דהא משכבת זרע יליף כדאמרינן לקמן בשמעתין, וא"כ מייתורא דבגד דרשינן ההיא דפרק במה מדליקין ומייתורא דאו דרשינן הכא אריג כל שהוא, וק"ל [דהא איצטריך בגד לגזירה שוה כדאמרינן לקמן בגד ועור בגד ועור לגזירה שוה, וי"ל] דההיא בעור עור סגיא ולרווחא דמילתא נקטינן בגד ועור בגד ועור.
אריג ותכשיט כל שהוא. פרש"י ז"ל מקצתו ארוג מצבעונין ומקצתו תכשיט וכוליה הוי כל שהוא ומיהו חד מינייהו לא חזי למילתיה דאם כן תיפוק לי דכל חד מינייהו טמא וכל שכן תרוייהו, ור"י ז"ל מפרש אריג שהוא תכשיט כלומר שהוא ארוג מצמר ופשתים וכיוצא בו ואינו עשוי לתשמיש אלא לתכשיט, דאילו מאריג כל שהוא הוה אמינא דוקא היכא דחזי לתשמיש ואילו מתכשיט כל שהוא הוה אמינא הני מילי דאניסכא, קמ"ל דאפי' תכשיט של אריג טמא בכל שהוא, וא"ת וכיון דמייתי קרא דאריג ותכשיט כל שהוא טמא למה לי תו קרא לאריג לחוד ותכשיט לחוד בין לפירוש רש"י ז"ל בין לפירוש ר"י ז"ל, י"ל דאי לאו דאיכא קראי לתכשיט לחודיה ואריג לחודיה לא הוה דרישנא אידך קרא לאריג ותכשיט אלא מוקמינן לה לאריג או תכשיט, וזה ברור.
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ההוא במדין כתיב. פרש"י ז"ל במדין כתיב גבי טומאת מת דחמירא והיכי ילפינן מינה לטומאת שרץ דקילא ואמר ליה רבא [דגמר] כלי כלי מהתם, והקשו בתוספות חדא דלא הוה ליה למינקט האי לישנא והוה ליה למימר בהדיא בטומאת מת כתיב, ועוד למה ליה לרבא למימר ליה דיליף כלי כלי מהתם תיפוק ליה דתניא לקמן בהדיא דילפינן בגד ועור לגזירה שוה ליתן את האמור של זה בזה, לפיכך פירש ר"י ז"ל והא ההוא במדין כתיב גבי פרשת קרבן שהקריבו על הרהורי הלב ואינו מדבר בענין טומאה כלל, ואי משום דכתיב תתחטאו אתם ושביכם מנין לנו שזה בכלל השבי לענין חיטוי, אמר ליה רבא גמר כלי כלי מהתם דכתיב גבי שרצים כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב מה התם לענין טומאה אף כלי האמור כאן לענין טומאה נמי.
[דף סד עמוד א] הכי קאמר מוסף שק על הבגד שאע"פ שאינו ארוג טמא. וא"ת והא אמרינן לקמן דבעינן טווי ואריג דומיא דשק, י"ל דאין הכי נמי והכא הכי קאמר שאע"פ שאינו אריג גמור אלא על ידי קליעה בלבד הוא חשוב לגבי שק כאריג גמור מה שאין כן בבגד דבעינן אריג ממש, והיינו דאמרינן למאי חזי כלומר באי זה דבר [ראוי] לעשות מנוצה של עיזים תשמיש דקליעה בלחוד עד שיהא חשוב כארוג, ואמרינן שכן עני קולע שלש נימין (כן שלא היה דבר מתקיים). +א"ה, אולי ר"ל דקליעה משאר מינים לא היה מתקיים.+
אין לי אלא שק. פירוש העשוי מצמר עיזים ללבוש הרועים וכיוצא בהם, והכי איתא בתורת כהנים דשק מצמר של עיזים מגיזתם, דאילו נוצה של עיזים לבגד כל אדם הוא ראוי כדכתיבנא בפרק [במה] מדליקין (כ"ז א') וכדאמרינן בסמוך.
מנין לרבות את הקלקי ואת החבק של בהמה תלמוד לומר או שק. פירוש או לרבות אף אלו שיהו טמאים כשק, וא"ת והא קי"ל דטבעת בהמה אינה מקבלת טומאה, י"ל דקלקי וחבק משמשין דאדם חשיבי כי פעמים שאדם מושך בהם, וכדאמרינן בפרק במה בהמה (לעיל נ"ב ב') גבי שר של סוס, ויש שפירש דלא אמרינן אלא דטבעת בהמה ונויי בהמה טהורים אבל הני כלים חשיבי וכל שהוא כלי טמא ואפילו דבהמה, אבל בתוספות תירצו כלשון הראשון.
והקשו בתוספות וכיון דמאו שק מתרבו היאך טמאים דהא בעינן שיש לו קבול דומיא דשק וכדילפינן משק לטהר פשוטי כלי עץ, תירצו בתוספות דהני נמי הרי יכול לקפלם לעשות בהם קבול, וא"ת א"כ פשוטי כלי עור למה טהורים דהא יכול לקפלם ולעשות בהם קבול המטלטל מלא וריקם, י"ל דהתם מיירי בקשים או בשלוק שאין יכול לקפלו והוו להו כפשוטי כלי עץ דלאו בני קיפול נינהו, ויש שפירשו דהא הכי גמירי לה דגבי כלי עור וכלי עץ דרובם לקבול עבידי טפי קפיד רחמנא דלהוו דומיא דשק, אבל בדבר הבא מצמר עיזים דרובא לא עבידי לקיבול אפי' פשוטיהם רבי רחמנא מאו שק דאילו מקבליהם משק נמי נפקא, וזה נראה נכון, וכן אמר לי מורי הרב זלה"ה.
וא"ת והא בפרק במה מדליקין (לעיל כ"ז א') איכא תנא דמרבי דבר שהוא מנוצה של עיזים מאו בגד ואמאי לא מרבי ליה מאו שק כיון דמידי דעיזים הוא דומיא דשק והכי עדיף טפי, תירצו בתוספות דנוצה של עיזים ראוי לבגד ולמלבוש כל אדם כי מן הדבר הרך שבאותו צמר הוא ולכך נקרא נוצה שמורטין אותו כנוצה, והכי מוכח בפרק ראשית הגז (חולין קל"ז א') גבי הא דתנן ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואקשינן ולילף מגיזת בכור שנוהג בכל, ופרקינן דהכא רחמנא אמר תתן לו ולא לשקו כלומר דבר הראוי למלבושו, ופריך אלא מעתה נוצה של עיזים ליחייב אלמא נוצה של עיזים ראוי הוא לבגד, ולהכי מרבינן לה התם מאו בגד ששיעורו בשלש על שלש לטמא מת ובשלשה על שלשה למדרס ולא מרבינן ליה מאו שק ששיעורו בארבעה על ארבעה, ומרבינן מיניה הכא קלקי וחבק שגם הם מגיזת צמר ממש שהוא דבר קשה.
יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות. פירוש שהם נעשים גם כן מצמר זה, ת"ל שק מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג. פירוש וחבק וקלקי הרי הוא טווי גמור וקליעתם זו היא אריגתם, אבל חבלים ומשיחות דליכא טווי כלל טהורים.
הרי הוא אומר וכל מעשה עזים תתחטאו. פירוש לרבות קלקי וחבק הבא מצמר של עיזים, וק"ל דהא בפ"ק דחולין (כ"ה ב') דרשינן מעשה עיזים לרבות דבר הבא מן הקרנים ומן הטלפים ומן העצמות של עיזים שאר בהמה וחיה מנין ת"ל כל מעשה עיזים וא"כ למה נאמר עיזים פרט לעופות והיכי דרשינן לה הכא לרבות קלקי וחבק, י"ל דכולהו שמעת מינה דכיון דכתיב עזים דרשינן דבר שהוא מן העזים ממש דהיינו קרנים וטלפים ועצמות, ומכל דרשינן של שאר בהמה וחיה, ומדכתיב מעשה דרשינן קלקי וחבק, ואתינן לרבויי אפי' בחבלים ומשיחות אי לאו גזירה שוה דבגד ועור כדאמרינן בסמוך, מ"ר.
הן אם הקלו וכו'. פירוש בתמיהה קאמר וכי הן לו יהי כדבריך והא איכא למיפרך שאין למדים במה מצינו חמור מקל להקל עליו, וא"ת בלאו הכי נמי מצי למיפרך דכיון דכתיב וכל מעשה עזים דמיותר לחבלים ומשיחות תו ליכא למידרש מה מצינו דהא אתא קרא ואפיק דלא נדרוש הכי, י"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה טפי לבטולי מה מצינו דידיה דהוי פריכא, א"נ דכיון דאיכא לאוקמי בקלקי וחבק לית לן למדחי מה מצינו, וכן עיקר.
ת"ל בגד ועור בגד ועור לגזירה שוה. פירוש ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה פירוש וילפינן. [בכת"י כתוב כאן חסר. ונשאר דף חלק].
[דף סד עמוד ב] [ובלבד שלא תתן כו'] אלא בנותן לכתחלה בשבת ולפי דבריו ז"ל הא דקתני הכא ואם נפל לא תחזיר היינו מפני שנראה כאילו מתכוונת להוציאו בפיה לחוץ והוה ליה כמשוי, ונראה דרישא נמי מהאי טעמא מיתסר לתת לתוך פיה דאילו משום שחיקת סמנים ליכא ברפואה קלה כיוצא בזה שאין עושים בו שום מעשה אלא נתינה לתוך הפה בלבד כמי שנותן אוכל לתוך פיו, וקרוב הוא זה לאותה שאמרו +א"ה, כאן חסר, ואולי ר"ל דדמי למאכל בריאים, וצ"ע+ ולא אסרו לתת לתוך פיה ולא להחזיר אלא כשבאה לצאת בו לחוץ, ולפי פירוש ה"ר יוסף ז"ל קשיא ההיא דמסכת עירובין (ק"ב ב') אמאי נקט התם רטיה דאית בה משום מירוח, וי"ל דמשום כח דהתירא דקתני שמחזירים אותה במקדש נקט רטיה דאע"ג דאיכא משום מירוח שהוא דבר קרוב אפי' הכי לא גזרו בו במקדש וכח דהתירא עדיף ליה, והפירוש הראשון נ"ל נכון מן הטעם שכתבתי.
שן תותבת שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים. פרש"י ז"ל [בל"א] דתרתי קתני שן תותבת של אדם נכרי דברי הכל יוצאה בו דבהא ליכא למיחש דילמא שליף ליה, אבל שן של זהב פלוגתא דרבי ורבנן, ואין לשון המשנה הולם פירוש זה כלל דהוה ליה למתני יוצאה בשן תותבת, והנכון כדפרש"י ז"ל דכולה חדא היא דשן של תותבת כשהוא שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים, וטעמא דרבנן [לאו] משום דדילמא מינכר ומחכו עלה ומתיא ליה ברשות הרבים, ובשל כסף דלא מינכר מותר לדברי הכל כדאיתא בגמרא וכדפרש"י ז"ל בשם רבותיו, דהא בגמרא מוכח להדיא דבחששא דמישלף ואחוויי פליגי רבי ורבנן, דאביי פריש בגמרא דקסבר רבי דכל מידי דמגניא ביה לא אתיא לאחוויי מכלל דרבנן סברי דחיישינן דילמא שלפא ומחויא ליה מפני שהוא של זהב דחשיב, וכן פרש"י ז"ל משמו.
הבנות יוצאות בחוטים. פירוש בחוטין שבאזניהן דאילו בחוטין שבראשיהן הא קתני בריש פרקין לא [תצא] אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, וליכא למימר דהכא בבנות פנויות דליכא למיחש לטבילה של מצוה, דהא ליתא חדא דאפי' בבנות פנויות משכחת טבילה לטהרות כדקאמר התם (נדה ל"ב א') מעשה היה והטבילוה קודם לאמה, ועוד שלא חלקו חכמים בין אשה לאשה, אלא הכא בחוטין שבאזניהם קתני דלא מיהדקי וליכא למיחש דילמא מתרמיא טבילה של מצוה ושלפא להו, והיינו דקתני ואפי' בקיסמין שבאזניהן ולעיל בפרקין (נ"ז א') תנא בהדיא הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן, וכן פרש"י ז"ל.
גמרא וצריכא דאי אשמעינן דידה עד אבל דבהמה דמינכר אימא לא צריכא. ובדין הוא דבבהמה דקתני הוה סגי ליה אלא דתנא לא זו אף זו קתני.
בשלמא זקנה בשל ילדה שבח לה אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה. יש שפירשו בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה והוה ס"ד שתהא יכולה לצאת בו דלא חיישינן דילמא מחכו לה עלה, ואצטריך תנא לאשמעינן דאפי' הכי לא תצא דזמנין דמחכו לה עלה שאינה יכולה לכסות כל כך שלא יראה שערה ואתיא למשלפה ולאיתוייה, אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה ופשיטא שלא תצא דבודאי מחכו לה עלה ושלפא ומתייא להו בידה ולמה ליה לתנא למיתנייה, ופרקינן כדי נסבה כלומר שלא לצורך נקטה בענין זה ואין צריך לומר זו קתני, ולשון כדי נסבה לא אתי שפיר להאי פירושא, והנכון כמו שפירש הרב ר' יוסף ב"ר משה ז"ל בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה ואורחא דנפקא בה בחול, אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה ואפי' בחול אין דרכה לצאת בה ומה ענין לומר שלא תצא בה בשבת, ומהדרינן כדי נסבה.
אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת לרשות הרבים אסורה לצאת לחצר. יש שפירשו דלחצר שאינה מעורבת קאמר דדמיא לרשות הרבים, דאילו בחצר המעורבת ליכא למיגזר כלום, ואחרים פירשו דסתמא אסרו ואפי' לחצר המעורבת משום דמילתא דרגילה ושכיחא הוא דאי שרית שתתקשט בהם בחצר שתצא לחוץ כדרכה ולא רמיא אנפשה, והכין מסתבר דאי ס"ד מותר להתקשט בהם בבית ובחצר למה הוצרכנו לומר (לעיל מ"ו ב') שהם ככל הכלים הניטלים בחצר ולמה הוצרך עולא לפרש הטעם מפני שיש תורת כלי עליהם, אלא ודאי בכל מקום אסרו להתקשט בהם ואפי' בחצר המעורבת.
ודעת מורי הרב ז"ל דלא אסרו אלא בדברים שאם יצאת אינה חייבת חטאת, דאילו בדברים שיש בהם חיוב חטאת שפיר מיזדהר ולא גזרו אטו רשות הרבים, וכן כתבו קצת המפרשים ז"ל, ואינו נכון בעיני דהא תנא בתר דקתני דיני חיוב חטאת ודיני איסורא דרבנן קתני הא דפאה וכבול בחצר לאשמעינן דכולהו אידך אסירי אפי' בחצר, ובירושלמי (ה"א) אמרו גבי ההיא דר"ג שיצא לטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו וכו' הדא אמרה אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר ע"כ, ומדקאמר אפי' מכלל דכל שכן בדברים שיש בהם חיוב חטאת שאסור לצאת בהם לחצר.
רב עניני בר ששון משמיה דר' ישמעאל אמר הכל ככבול. ופרכינן עלה ממתני', ואוקימנא דאיהו דאמר כר' ישמעאל ברבי יוסי דפליג אמתני'.
ודעת הגאונים ז"ל דלית הלכתא כר' עניני בר ששון דהא סתם מתני' אזלא כרב וקי"ל כסתם משנה, וקשיא להו לרבנן ז"ל על מה סמכו הנשים לצאת בתכשיטין לרשות הרבים דהא בכולם אסורה לצאת כדתנן בהדיא, ור"ת היה אומר שסמכו בזה משום דהלכה כרב עניני דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ואף על גב דסתם מתני' דלא כותיה אשכחן לרב דאמר במסכת גיטין (ל"ז ב') נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד והילכתא כותיה ואף על גב דאיכא סתמא דפליגא עליה, וכיון דקי"ל כרב עניני שהכל ככבול ומותר לצאת בהם ואפי' לחצר שאינה מעורבת הוא הדין לכרמלית, ובזמן הזה אין לנו שום רשות הרבים [לפי] שאינו רחב י"ו אמה ולא מכוון משער לשער.
ואין דברים אלו מחוורים לר"י ז"ל דהתם הילכתא כרב משום דסוגיא דשאר אמוראי בתראי רהטה כוותיה, אבל הכא היכי דחינן סברא דרב וסתם מתני', ועוד דדילמא אף רב עניני לא התיר אלא לחצר שאינה מעורבת אבל לא לכרמלית, דאע"ג דקתני מתני' איסורא בכבול ופאה נכרית לרשות הרבים דילמא הוא הדין לכרמלית, דבדוכתי טובא השוו חכמים דין כרמלית לרשות הרבים, וכדאמר אביי בפ"ק (י"א ב') גבי הא דתנן לא יעמוד אדם ברשות הרבים אמר אביי דכרמלית היא היא כרשות הרבים, ורבא התם פליג משום דאפי' ברשות הרבים ליכא למיחש כולי האי שמא יוציא הכלי לחוץ, ולענין הצלה דדליקה (לק' קט"ז ב') אשכחן לר' יהודה בן בתירא דשרי להציל לחצר שאינה מעורבת ולא שרי לכרמלית.
ולענין מה שנהגו הנשים לצאת בתכשיטים, שלא כדין נהגו, אלא דהנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידים ואם באנו למחות בידם לא ישמעו לנו, א"נ דלא אסרו רבנן אלא בנשים שבאותו הדור שהיו שחצניות וכדאיתא בירושלמי (ה"א), אבל בזמן הזה שאין רגילות כלל למישלף ואחוויי לא, שזו לא היתה גזירה דרבנן עד שיהא צריך מנין אחר להתירו אלא איסור הוא שאסרו לפי הזמן, וכן שדר הגאון רב שלום ז"ל בתשובה, ועוד אומר רבינו ברוך ז"ל דאפשר שלא אסרו חכמים אלא לדידהו דהוה להו רשות הרבים דאורייתא, אבל לדידן דלית לן רשות הרבים וליכא חשש איסור תורה לא גזרו כלום, וכתבו בתוספות האחרונות כי הרבנית אשת רבינו יהודה ז"ל היתה אומרת כי בעלה היה אוסר לה, וגם השר מקוצי ואחיו ז"ל היו אוסרים לנשותיהם, ואפי' לדברי המתירים דוקא דברים שאיסורם מדרבנן דילמא שלפא ומחויא, אבל דברים שיש בהם משום משוי לדברי הכל אסורים אף בזמן הזה ע"כ.
וחזינן ברוב המקומות שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם ואילו לעיל אמר עולא וחלופיהם באיש למימרא דטבעת שאין עליה חותם אם יצא בהם האיש לרשות הרבים חייב חטאת, אבל י"ל שלא אמר עולא אלא לפי דורם שלא היו רגילים האנשים בחול אלא בטבעת שיש עליה חותם, אבל בזמן הזה שאין רגילין אלא בטבעת שאין עליה חותם הרי הוא תכשיט ונוי גמור שאין בדברים אלו אלא כפי מנהג כל מקום ומקום, וכדתנן (לק' ס"ה א') ערביות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם וכו', מ"ר ז"ל.
אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה שתהא בנדתה עד שתבא במים. פירוש שתטבול במקוה או במעין, וא"ת ולדורות הראשונים טבילה בנדה מנא להו, וכי תימא דלדידהו תרוייהו שמעת מהאי קרא, לא דייק הכי לישנא דמתניתא דקתני עד שבא רבי עקיבא ולמד וכו', פירש ר"ת ז"ל דנפקא לן מדכתיב אך במי נדה יתחטא דדרשינן התם במסכת ע"ז (ע"ה ב') במים שהנדה טובלת בהם, ובהלכות גדולות מפיק לה מקל וחומר דמשכבה דכתיב ביה טבילה, ואיכא דמפיק ליה מדכתיב בספר זכריה (י"ג) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לחטאת ולנדה.
אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. ואסיקנא כתנאי דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם רבי אלעזר ורבי שמעון אוסרים. ורב אמר כרבי אלעזר ורבי שמעון, ויש אומרים דלית הילכתא כרב, ומביאים ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דחולין (מ"א א') עושין מקום חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן מפני שהוא מחקה את המינים, וההיא הילכתא היא, ועוד מדתניא בפרק אף על פי (כתובות ס' א') אמר רבי מרינוס צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצינעא ואיפסיקא הילכתא כרבי מרינוס, וכן הקשה הרב ר' נסים ז"ל, אבל ר"י ז"ל אומר דא"כ הוה ליה למימר בגמרא התם למימרא דהויא דלא כרב וכדאמרינן בפ"ק דיו"ט (ט' א') ובפ"ק דע"ז (י"ב א') דפרכינן מתנייתא ומתרצינן להו אליבא דרב, אלא ודאי פשיטא להו דבהנהו אפי' רב מודה שלא אמר רב אלא בדבר שאילו רואין אותו איכא חשדא כההיא דשוטחם בחמה, אבל התם גבי שחיטה אפי' לעין הכל מותר לעשות בביתו שהרואה אומר לנקר חצרו הוא צריך כדאמרינן התם, וההיא דצינור נמי כיון שאינו עושה אלא כלאחר יד וכאילו אינו מתכוין לכך אפי' חזו ליה ליכא חשדא כולי האי ולפיכך התירו בצנעה, ואף על פי כן נראה שאין הלכה כרב, דבירושלמי (כלאים פ"ט ה"א) הביאו מתנייתא טובא לתיובתא עליה ואמרו כולהון פליגין עליה דרב ולית להון קיום, ואף על גב דבפ"ק דיו"ט (שם) ובפ"ק דע"ז (שם) שקלינן וטרינן לתרוצי מתנייתא [אליבא] דידיה, הא אורחא דתלמודא הוא כמה דאמרינן נימא מהא נמי תהוי תיובתא, אבל בתוספות יש שפוסקים הלכה כרב.
[דף סה עמוד א] והוא שקשור לה בסנדלה. פירוש [שאם] אינו קשור לה חיישינן דילמא נפיל ואתי לאיתוייה, והיינו דאמר רבא לקמן גבי מוך שהתקינה לנדתה אף על פי שאינו קשור דכיון דמאיס לא אתיא לאיתויי מכלל דבאידך מהאי חששא הוא דאסרינן, וא"ת ותיפוק לי דהו"ל משוי דהא אמרינן בפ"ק (לעיל י"א ב') גבי כיס של זב דכל אצולי טינוף לא חשיב מלבוש, י"ל דהתם ליכא אלא אצולי טינוף דבגדים, אבל הכא שהיא שופעת דם על ירכותיה ומצער לה צריכה היא לו כדי שלא תצטער, ואין לך מלבוש גדול מזה, וכן תירצו בתוספות.
רבי יוחנן נפיק בהו לבי מדרשא. יש שפירשו דהוה נפיק במוך שבאזנו וסנדלו לבי מדרשא אפי' כשאינם קשורים ודרך רשות הרבים, וכן נראה מפרש"י ז"ל, ואותבו עלה מדרמי בר יחזקאל דתנא [והוא שקשור] ואיך יצא אף על פי שאינו קשור, ופריק דהתם בלא מיהדק ודרבי יוחנן במיהדק, וא"ת ואמאי לא אוקמה רמי בר יחזקאל אף על פי שאינו קשור ובמיהדק, י"ל משום דסתמן על הרוב אינם מהודקים, וא"ת ולמה לא נחלקו על רבי יוחנן אלא חבריו ואילו על ר' ינאי דלא נפיק אלא לכרמלית נחלקו כל בני דורו, י"ל דר' ינאי הוה נפיק אף על גב דלא מיהדק דקסבר דדוקא לרשות הרבים אסרו חכמים ונחלקו עליו כל בני דורו דקסברי דלענין זה כרמלית כרשות הרבים וחדא גזירה היא והילכתא כוותיהו, ובדמיהדק מסתברא דהילכתא כרבי יוחנן שאפי' לרשות הרבים מותר, ולדברי הכל מותר לתת בזמן הזה מוך או תבן במנעלים שלנו בלא שום קשירה ושום הידוק, דבסנדל הוא שאסרו לפי שהיה פיו פתוח אבל מנעל של עור שנסתם יפה בפיו אפי' בעקב מותר לתת מוך וכל שכן בסופי האצבעות, וכן פירשו בתוספות.
דכל מידי דמגניא ביה. פירוש דמגניא ביה פורתא, דאילו היכא דמגניא ביה טובא כי שלפא ליה אפי' רבנן מודו, דהא שרו רבנן לצאת בסבכה ובטטפת ובסנבוטין הקבועים בה משום דאי שלפא להו תגלה ראשה ומיגניא טובא.
אלא משום צורתה לעביד ליה פולסא. מכאן הקשה ר"ת ז"ל על רש"י ז"ל שפירש בבבא מציעא (מ"ז ב') גבי הא דאמרינן אסימון דבר שאין עליו צורה שפירש שאין עליו צורה כלל ואילו התם אמרינן דאסימון פולסא, ואם איתא דאסימון אין עליו צורה היכי אמרינן הכא אי משום צורתא לעביד ליה פולסא, ולפיכך פירש ר"ת ז"ל דהתם הכי קאמר אסימון דבר שאין עליו צורה חשובה שאינו שוה כלום מחמת צורתו כדין מטבע, והוא מלשון פלסיה לסלא (ב"ק י"ט ב') שהוא לשון סדק, ורבינו ז"ל פירש מלשון ושקל בפלס הרים (ישעיה מ') כלומר שאינו שוה כלום אלא משקלו או שאינו עומד אלא לשקול בו, ורש"י ז"ל נשמר כאן ופירש אי משום צורתא לעביד חתיכה של עץ ויחוק בו צורה, ונראים דבריו ז"ל דודאי כל שאין עליו תורת מטבע נקרא פולסא, או כשהוא של מתכת אלא שאין עליו צורה דומיא דאסימון דהתם או שיש עליו צורה [אלא] שאינו של מתכת כפולסא דאמרינן הכא, ובמסכת מעשר שני (פ"א מ"ב) שנינו אין מחללים מעשר שני לא על האסימון ולא על המטבע שאינו יוצא אלמא תרתי מילי נינהו, ואסימון אינו מטבע כלל לפי שאין עליו שום צורה, ואסימון הוא לשון פרטי לענין זה ופולסא לשון כללי כדאמרן.
אבוה דשמואל וכו' עביד להו מקואות ביומי דניסן. פירוש מפני שהוא זמן הפשרת שלגים והיה חושש שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים, אבל בימות החמה לא היה חושש לכך כיון שהנהר הולך כדרכו ואין אנו רואים בו שום גידול.
ומפצי ביומי דתשרי. פרש"י ז"ל שהיה נותן מחצלאות בנהר בקרקעיתו שטובלות בו מפני הטיט הנדבק ברגליהם מחמת מיעוט המים והויא חציצה, ויש שהשיבו עליו דכיון דלבתר שנכנסו רגליה במים נדבק בה הטיט לא חשיבא חציצה לפי ששנינו (מקואות פ"ז מ"ז) מטה שהטבילוה אף על פי שרגליה שוקעות [בטיט העבה] טהורה לפי שהמים קודמין ברגליה ע"כ, ולאו מילתא היא דהתם ליכא שום דבר נדבק וחוצץ מה שאין כן [כאן] שנדבק בין אצבעותיה, אלא דאשמעינן התם דאע"ג דבשעת גמר טבילה אין המים תחת רגליה אין בכך כלום שהרי (רגליה) [המים] קדמו, ומכאן נלמוד שהאשה יכולה לעמוד על רגליה בקרקע הנהר או המקוה בשעת טבילה או לאחוז בידה בכלי שהוא בתוך המים, וכן הורה מורי הרב ז"ל, והראב"ד ז"ל השיב על רש"י ז"ל לפי שכבר גזרו חכמים שלא לטבול על גבי כלים המיוחדים לישיבה משום גזירת מרחצאות, וכדאתינן למימר בסוף מסכת נדה (ס"ו ב') שלא תטבול אשה על גבי כלי חרס משום גזירת מרחצאות, אלא דפרישנא התם דכיון דלא מייחדי לישיבה ולא חזו למדרס ליכא למיגזר ופרישנא טעמא משום ביעתותא, הא כל היכא דמיוחד לישיבה אסור, וזה שאמרו במסכת מקואות (פ"ה מ"ב) שאסור להטביל כלים על גבי הספסל והיינו משום גזירת מרחצאות כדאמרן, דאילו משום ביעתותא לא שייך גבי כלים [רחבים] שהאדם הטובל [על גביהם] עומד לבטח כקרקע, הילכך אם איתא לפרש"י ז"ל מיירי דהני מפצי היו נתונים על שפת הנהר מפני הטיט המתדבק שם, ובתוספות השיבו על רש"י ז"ל דלחציצה ליכא למיחש דטיט הנדבק ברגלים דבר שאין מקפידים עליו הוא וקי"ל דמיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ, ור"ת ז"ל פירש כי המחצלאות הללו היה נותן סביבות הנהר כדי שתהיה בטוחה שלא יראנה שום אדם ותטבול בבטחה ובנחת, וכדאמרינן התם אשה לא תטבול על גבי כלי חרס משום בעתותא שהאשה כשטובלת בפחד אינה טובלת יפה ועושה קמטים בגופה, וכן אמרו אשה לא תטבול בנמל והיינו מהאי טעמא.
[בנתיה] דאבוה דשמואל דצבעונין הוו. הנכון כדפרש"י ז"ל דכיון דהוו דצבעונין איכא למיחש דשלפי ומחוויא להו, ואף על גב דמשמע לעיל דכל מידי דליכא ניסכא ליכא למיחש הני מילי במידי דאורחיה בניסכא, אי נמי הכא הוא היה מכיר שהיו שחצניות אף בזה והיה חושש.
נשים המסוללות זו לזו פסולות לכהונה. פרש"י ז"ל לכהן גדול, ואף על פי שלא היה נראה בדורו כהן גדול אפי' הכי לאו אורח ארעא ופריצותא איכא, והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות ע"ו א') אמר רבא לית הילכתא לא כאבא ולא כברא, לית הילכתא כרב הונא דאמר נשים המסוללות זו לזו פסולות לכהונה ואפי' לר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הני מילי איש אבל אשה לא, אלמא הא דרב הונא פסולה לכהן הדיוט מדין זונה קאמר כההיא דר' אלעזר, דאי לא מאי אפי', נהי דזונה לא הויא, פסולה לכהן גדול הויא, לפי שאין בתוליה קיימין, ולפיכך פירשו בתוספות דפסולה לכהן הדיוט קאמר משום זונה, וק"ל טובא דהא אמרינן בההיא דרבא דההיא דר' אלעזר חמיר טפי מהא דרב הונא, והתם אשכחן דרב הונא לית ליה דר' אלעזר, ונראה ודאי שזה הכריחו לרש"י ז"ל לאפוקה מפשטה ולפרש אותה בכהן גדול, וההיא דרבא לא קשיא דודאי רב הונא אליבא דרבנן קאמר לה ולפסלה לכהן גדול, ואילו פסק רבא סתם דלית הילכתא כדרב הונא הוה אמינא דהיינו אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' אלעזר אבל אליבא דר' אלעזר פסולה אפי' לכהן הדיוט משום זונה, ולפיכך אמר דליתא לדרב הונא כלל ואפי' למ"ד דאית ליה דר' אלעזר לית למפסלה מטעם זונה דאפי' ר' אלעזר לא אמר אלא באיש.
[דף סה עמוד ב] מטרא במערבא סהדא רבה פרת. פרש"י ז"ל כי כשרואים בבבל שגדל נהר פרת הבא מארץ ישראל הוא עדות שירדו גשמים בארץ ישראל ואסור לטבול שם מטעמא דמפרש ואזיל, ויש שקשה לו דכיון דבני בבל קרו לבני ישראל בני מערבא מכלל דבבל למזרחה של ארץ ישראל עומדת וכל הנהרות שהם במזרח הולכים אל הים שהוא במערב, ולאו קושיא היא כלל כי דרך הנהרות להתעקם, ועוד אולי הוא נופל לצד הים שבמזרח, וזה פשוט מאד.
קסבר שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים. והוו להו זוחלים מיעוטא, פירוש הנוטפים הם מימי הגשמים וכשהם רבים על מימי הנהר או המעין פוסלים אותו לטבילה, ולא מטעם מים שאובין בידי שמים דהא אפי' מקוה שלם שיש בו ארבעים סאה אינו נפסל בשאובה ומותר למלאות בכתף ולתת בה וכל שכן מעין ונהר, גם אין הטעם משום דבעינן מים חיים דהא קי"ל בהדיא שהזב טעון מים חיים והזבה והנדה אינם טעונים מים חיים, וכמה משניות בזה שאין להם סוף (מקואות פ"ח מ"א), אלא טעמא דמילתא מפני שמימי הגשמים דינם כמקוה לפי שבאים מהים והים יש לו דין מקוה כדכתיב ולמקוה המים קרא ימים, ותנן (עי' מקואות פ"א מ"ז פ"ה מ"ג) המעין מטהר בכל שהוא כלומר כשגופו של טובל עולה בהם והמקוה בארבעים סאה, המעין מטהר בזוחלים והמקוה מטהר באשבורן, ופירושו שהמקוה מטהר באשבורן דוקא ולא בזוחלין אבל המעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן, והכי מוכח מדתניא בתורת כהנים אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין, אלמא לא מימעיט מעין באשבורן אלא מקוה בזוחלין, ושמו גם כן מורה עליו דאילו מקוה היינו דקוו מיא וקיימי אבל מעין נקרא כל שמימיו נובעים בין שהוא זוחל או שעומד באשבורן, וכבר הביא על זה ראיות גדולות ר"ת ז"ל, ומיהו מקוה שעשה שלמה שהיה מושך לו מעין עיטם אינה ראיה, שכבר אמרו בירושלמי (יומא פ"ג ה"ח) כי מקום רגלי השוורים היה נקוב כמוציא רמון ובתחתיתו היה יוצא ונמשך וזוחל, וכן אפשר לומר במקוה שהיה בקדש בבית הפרוה הנמשך מעין עיטם כדאיתא במסכת יומא (ל"א א'), ואין זה מקומו להאריך יותר.
מכל מקום כשמימי הגשמים מתרבים על הנהר הוה ליה כמקוה שאינו מטהר בזוחלין והיה צריך להקוות מימיו ולעשותו אשבורן ולפיכך היה נפסל לטבילה כשהוא גדל מחמת גשמים, ורב היה מחמיר כי אפי' אינו רואה גשמים יורדים כיון שהיה רואה שהיה הנהר גדל היה חושש שירדו גשמים למעלה עד שהיו הנוטפים מרובים על הזוחלין, ומיהו כשהיה הנהר הולך כדרכו לא היה מחמיר לחוש שמא אלמלא שירדו גשמים למעלה היה מתמעט שזו נראית לו חששא גדולה ואפי' בימות הגשמים, ואבוה דשמואל נמי הכי סבירא ליה ולא היה חושש אלא ביומי ניסן כדאיתא לעיל, אבל שמואל דאמר שאין המים מטהרים [בזוחלין] אלא ביומי תשרי שאינו זמן גשמים כלל, היה חושש אף בימות החמה ואפילו כשהנהר הולך כדרכו שמא הגשמים מעמידים אותו על הילוכו כדרכו.
ופליגא אאידך דשמואל דהוה אמר דנהרא מכיפיה מיבריך ואפי' כשהנהר גדל לא היה פוסלו, ואומר ר"ת ז"ל שהיה סומך על מה שאמרו במסכת תעניות (כ"ה ב') שאין לך כל טפה מלמעלה שאין כמה טפות עולות ל[קראתה] מלמטה שנאמר תהום אל תהום קורא, וזו דשמואל היתה קולא יתירא ואידך דידיה הוות חומרא יתירה, אבל דרב ואבוה דשמואל הוות מילתא בינונית וממוצעת, וא"ת אליבא דשמואל זב שטעון מים חיים במה היה טובל לפסחו דתניא (פסחים צ' א') הזב והזבה ששחטו עליהם [בשמיני שלהם] מכלל שהיו מטהרים סמוך לפסח, י"ל כי סמוך למקורו של מעין היה המעין מכוסה שאין גשמים יורדים בו, וגשמים שיורדים למטה אין דרך לחזור לאחוריהם אלא שיורדים והולכים אל הים, כך תירצו בתוספות.
והקשו בתוספות וכי רבו הנוטפים על הזוחלים מאי הוי נימא ראשון ראשון בטל כדאמרינן בפרק בתרא דע"ז (ע"ג א') גבי המערה יין נסך לבור, ותירצו דשאני הכא כי מימי הגשמים יורדים הרבה יחד ומתערבין בנהר, דהכי מפליג התם בין צלצול קטן דלא נפיש עמודיה [לחבית] דנפיש עמודיה, אי נמי דהתם הוא דלבסוף ליכא רובא ולא אפי' כדי נתינת טעם, אבל כל שנפל בסופו עד כדי נתינת טעם ודאי אין אומרים ראשון ראשון בטל, והראיה חלב שנפל לקדרה מעט מעט שאם יש בסופו כדי נותן טעם ודאי אסור דטעמא לא בטיל, ולא אמרו גבי יין נסך אלא מפני שאוסר במשהו וקסבר דהני מילי היכא דנפיל התירא לגו איסורא אבל איסורא לגו התירא לא אסר עד שיהא בו בנותן טעם וכדאיתא התם, ושם הארכתי הרבה בענין זה בס"ד.
ומיהו איכא למידק מהא דתנן בפ"ה של מסכת מקואות (מ"ג) מעין שהוא מושך כנדל וריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה, דאלמא אין מעין נפסל מפני שרבו עליו מים דעלמא, והנכון בזה דהא דקתני וריבה עליו לומר שהגדיל מימיו והרבה אותם ולא שיהו אלו הנופלים מרובים, והכי מוכח לישנא דריבה עליו, והכי קתני שאם היה בכאן מעין שמימיו מועטין ומרודדין והיו מימיו מושכין כנדל הזה [והוסיף עליו מים] והמשיכו יותר והוא יורד ומושך בריבוי מימיו ובגובה מימיו אבל מ"מ לא נתרחב מקומו, הרי הוא כמות שהיה, וקתני סיפא היה עומד וריבה עליו מים והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ושוה למעין לטהר בכל שהוא, והכי פירושא אם היה המעין קודם לכך עומד שלא היה מתפשט לכאן ולכאן ולא היה מושך הרבה וריבה עליו עד שהמשיכו והרחיבו, יש לו שני דינין, כי במקום שהיה עומד בתחלה דינו כמעין, ובמקום שנתרחב ונמשך דינו כמקוה לטהר באשבורן, וזה מפני מראית העין שנראה להם כאילו כל הריבוי ההוא בא מן המים שנמשכו שם, ואף על פי שבדרך האמת כבר נתבטלו במיעוטם, הא כל שהמים הנמשכים מרובים שרבו על המעין, כולו נפסל לטבילה ואפי' במקום שהיה הולך שם בתחלה, כדאמר רב הכא שמא ירבו הנוטפים וכו', וכן פירש הראב"ד ז"ל, ויש שפירשו דההיא אפי' כשריבה עליו מים שהם מרובים על הזוחלים קתני שהוא כמות שהיה במקום שהיה עומד בתחלה דקמא קמא בטיל, ועוד שכשם שאין מקוה שלם נפסל בשאובה כך אין מעין נפסל בשום שאובה, אבל כשנמשך ונתרחב אז אסור לטבול בו משום מראית העין, והא דרב ואבוה דשמואל מפני שנתרחב הנהר ואין דרך לטבול אלא בשפת הנהר ששם מתרחב ומתפשט שהוא גדל, ומשום הכי הוה עובדא דעביד אבוה דשמואל מקואות, וגם זה נכון מאד, וכן דעת מורי הרב זלה"ה.
ולענין פסק פסק ר"ת ז"ל ובתוספות דהילכתא כשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך, ואפי' בימות הגשמים כשהנהרות גדלים מותר לטבול בהם, ואף על גב דרב פליג עליה וקי"ל דהילכתא כרב באיסורי וכל שכן דאבוה דשמואל קאי כרב, אפי' הכי הילכתא כשמואל דמתניתא במסכת בכורות (נ"ה ב') תניא כותיה, דתניא התם גבי נהר פרת תניא רבי מאיר אומר יובל שמו שנאמר ועל יובל ישלח שרשיו ולמה נקרא פרת שמימיו פרים ורבים וחכמים אומרים פרת שמו שמימיו פרין ורבין, מסייע ליה לשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיבריך, וכיון דמתניתא מסייע ליה קיי"ל כותיה, ואף על פי שאנו רואים בעינינו שהנהרות גדלים בזמן גשמים והפשרת שלגים, כבר אמרנו דסבירא ליה לשמואל דכל טפה שיורדת מלמעלה תהום עולה לקראתו מלמטה, ועל זה אנו סומכים לטבול בנהרות בכל ימות השנה.
ואין זו שיטת הגאונים ז"ל כי כולם פסקו הלכה כרב ואבוה דשמואל, וכן הכריע רבינו הגדול ז"ל, דהיכי שבקינן כל הני מימרי דאיתמרו להלכה משום ההיא דאיתמרא בדברי הגדה, ואילו איתא דהויא ההיא מתניתא תיובתא דרב ואבוה דשמואל הוה לן לאותביה מינה, אלא ודאי דההיא דברי הגדה הם ואין משיבים מהם, כי אף על פי שמימי פרת פרים ורבים וכל הנהרות ממימי פרת מתברכים כדאיתא בבכורות (נ"ה א'), מ"מ אין לנו לסמוך על זה [לענין] איסורא דאורייתא כשאנו רואים הנהרות גדלים בזמן הגשמים, דמי יימר דברכה דכיפיה הוה רובא, ולא עוד אלא דודאי אפי' שמואל עצמו לא היה סומך על זה למעשה וכדקאמר שאין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי, והא דאמרינן דפליגא דידיה אדידיה לאו דהדר ביה מחדא מינייהו אלא לומר דפליג מאי דהוה אמר בדרך אגדה למאי דקאמר להלכה, וכאותה שאמרו (לעיל נ"ד א') השתא דאמר שמואל טפח ותנא דבי שמואל טפחיים שמואל אתא לאשמעינן הלכה למעשה, וכן פירשנו בפ"ק (לעיל י"ג א') בהא דאמר עולא ופליגא דידיה [אדידיה], וכיון שכן קי"ל כרב ואסור לטבול בשום מעין ושום נהר בשעה שהוא גדל דחיישינן שמא [רבו] נוטפים על הזוחלים, וליכא למינדא מהא.
והאמרת רישא פורפת. דהא קתני רישא ומדיות פרופות, כן פרש"י ז"ל, ועוד י"ל דכיון דכולה מתני' בשבת עסקינן כי קתני פורפת סתמא ודאי פורפת [בשבת] משמע, דאי לא ליתני בהדיא פורפת מבעוד יום וממילא שמעינן שלא תפרוף בשבת.
ופרקינן סיפא אתאן למטבע. פירוש דלאו בר טלטול [הוא], אבל אבן שהוא בר טלטול ומיוחד לכך הרי הוא ראוי לטלטלו, מה שאין כן במטבע דלא מהני ייחוד.
גירסת רש"י ז"ל למאן דאמר אין מערימין התם הוא דרך הוצאה בכך. ופירש ז"ל כגון מוכרי כסות מוציאים אותן דרך מלבוש, כלומר וכיון דהוי בדרך הוצאה אסרו להערים, אבל הכא שאין דרך הוצאה בכך והוצאה כלאחר יד היא שרינן להערים, ויש גורסין התם הוא דאין דרך הוצאה בכך כלומר שאין דרך ללבוש חלוקים הרבה זו על גב זו וכולי עלמא מכירים בהערמתו, אבל הכא דרך הוצאה בכך כלומר שאין דרך הוצאה להוציא האגוז לבנו לעשות כן ולא מינכרא הערמה דידיה אימא שפיר דמי תיקו, וכיון דאיסורא דרבנן הוא נקטינן לה לקולא.
מתני' הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר. פרש"י ז"ל הקיטע שנקטעה רגלו אחת ועושה קב לתת בה ראש ארכובתו, יוצא בקב שלו, דמנעל דידיה הוא, ור' יוסי אוסר דלאו מנעל הוא, והא דקתני סמוכות שלו מיירי במי שנקטעו רגליו ונותן על שוקיו סמוכות של עור והולך עליהם, והקשו בתוספות דא"כ דרישא דמיירי בשלא נקטעה אלא רגלו אחת הרי הוא מהלך על הקב וסומך עליו למה אמר אביי בגמרא שאינו טמא טומאת מדרס, ועוד דהא במסכת יומא (ע"ח ב') אסיק רבא דבין לר' מאיר [בין] לר' יוסי מנעל הוא, אלא דקא מיפלגי דר' יוסי חייש דילמא נפיל מיניה ואתי לאיתוייה בידיה ברשות הרבים ור' מאיר לא חייש להכי, ואם כן היאך אפשר לפרש דר' יוסי אוסר משום דלאו מנעל הוא, ועוד דכיון שהוא צריך לו להלך בו היאך אפשר לחוש דילמא נפיל מיניה ומייתי ליה בידיה ואי מייתי ליה בידיה במה יהלך, והא ודאי ליכא מאן דידע פירושא דקב הקטוע טפי מרבא דעביד ההיא אוקימתא, ולפי פירוש רש"י ז"ל אי אפשר לרבא לומר כן.
לפיכך פירשו בשם ר"י ז"ל דאם איתא לפירושו ז"ל מיירי כשאותו קיטע שנקטעה רגלו אחת נשען על שתי מקלות שבידיו, דהשתא אם יפול הקב ממנו יוכל ללכת על המקלות ומייתי הקב בידיה, והיינו טעמא דאביי דאמר שאינו טמא מדרס דקסבר שאין עיקר סמיכותו אלא על המקלות, וסיפא מיירי כשנקטעו שתי רגליו כדפרש"י ז"ל, ולפי פירוש זה יש ללמוד כי החיגר מותר לצאת בשבת מרשות הרבים במקל שבידו שנשען עליו, דאפי' ר' יוסי לא אסר אלא הקב דנפיל ומייתי ליה בידיה.
אבל הרב ר' יוסף ב"ר משה דנבנרט ז"ל פירש דכולה מתני' מיירי במי שנקטעו שתי רגליו והוא עושה סמוכות של עור לארכבותיו ללכת עליהן כדפרש"י ז"ל, ואף על פי כן עושין קבין לראש שוקיו כדי שלא ירגישו שאין לו רגל כשהוא יושב, ופעמים שהוא נשען עליהם קצת על ידי מקלות, והשתא היינו דאמר אביי שאינו טמא מדרס והיינו נמי דחייש ר' יוסי דילמא כשהוא מהלך על שוקיו משתמיט חד מהני קבין ומייתי ליה בידיה, ולפי זה אין לנו ראיה להתיר לחגר לצאת במקלות, אבל מסיפא דמתני' שמעינן ליה כדבעינן למימר בס"ד.
[דף סו עמוד א] סמוכות שלו טמאין מדרס וכו' ונכנסים בהם לעזרה. פירוש דלאו מנעל נינהו ואינם בכלל מה שגזרו שלא ליכנס לעזרה במנעל.
כסא וסמוכות שלו. פירוש לכל הפירושים הא מיירי כשנקטעו שתי רגליו ונכווצו גידי שוקיו ואינו יכול ללכת לגמרי עליהם, אלא שהוא קושר כסא לאחוריו ונותן ספסלים בידיו ונשען עליהם ונגרר דרך אחוריו, ופעמים שהוא נשען וסומך על סמוכות שבשוקיו בסיוע הספסלים שבידיו וקתני שאותם הסמוכות טמאות מדרס ואין יוצאים בהם בשבת, כי כשהוא מהלך על הכסא והספסלים משתלפי מיניה הסמוכות כשהוא נגרר ודילמא אתו לאתויינהו, ומ"מ לענין הספסלים שבידו דכולי עלמא יוצא בהם דמלבוש חשיבי, ומכאן ראיה להתיר מקלות החיגרים לצאת בהם.
גירסת רש"י ז"ל ואין נכנסין בהם לעזרה. ואף על גב דברישא קתני נכנסים, התם מפני שהסמוכות הם בשוקיו ודכולי עלמא לא שמייהו מנעל, אבל הכא בסיפא הסמוכות הללו הם במקום מנעל כי הם בראשי שוקיו במקום רגליו, וכשהוא נגרר בארץ על ידי הכסא והספסלים הוא סומך עליהם מעט, הילכך למאן דסבר דמנעל שאינו של עור שמיה מנעל אין נכנסים בהם לעזרה, ומאי דתני תנא קמיה דרבי יוחנן נכנסים בהן לעזרה אסיפא קאי, דקסבר דמנעל שאינו של עור לאו מנעל הוא, והגיה רש"י ז"ל גירסתו במשנה כרבי יוחנן, אבל ודאי אליבא דהילכתא כתנא דתני קמיה דרבי יוחנן [נקטינן] וכדבעינן למימר לקמן, ובין ברישא ובין בסיפא גרסינן נכנסים בהם לעזרה, וכן הגירסא בנוסחאות ישנות וכן גורס מורי הרב נר"ו ז"ל.
והא דתנן אם יש לו בית קיבול כתיתין טמא. פירוש אבל בלא קיבול כתיתין טהור לגמרי ואפי' מטמא מת כדמוכח בגמרא, וטעמא דמילתא כדפרש"י ז"ל דלא חשיב קיבול אלא כשהוא דומיא דשק שהדבר הנתון שם מטלטל על ידי המקבלו משא"כ בזו שהקב מטלטל על ידי השוק הנתון בו.
גמרא ואף שמואל הדר ביה דתנן חלצה בסנדל של עץ וכו' חליצתה כשרה ואמרינן מאן תנא אמר שמואל רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר. והקשה ר"ת ז"ל למאי דפרישנא התם דאפי' לר' יוסי קב של עץ מנעל הוא ואינו אוסר אלא מדרבנן גזירה דילמא [נפיל] מיניה ואתי לאיתויי ורבי מאיר סבר דלא חיישינן, מה ענין חליצה אצל שבת דהא לענין חליצה במנעל תליא מילתא ואפי' ר' יוסי מודה דמנעל הוא ומכשירו לחליצה, ותירץ דודאי כיון דר' יוסי סבר דסנדל של עץ לא מהני ליה כי על ידי שהוא עץ אינו מתהדק ברגל ונופל, הוה ליה פסול לחליצה דהוה ליה כמנעל גדול שאינו ראוי לו, דדרשינן ביבמות (ק"ג ב') נעלו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו, והיינו דאוקימנא כרבי מאיר, ויפה פלפל רבינו ז"ל כמשפטו, ואף על פי כן אין הפירוש מחוור דאי מהאי טעמא הוא דמפקינן לה הכא מדר' יוסי הוה ליה לתלמודא לפרושי.
והמחוור בזה מה שפירש רבינו הגדול דשמואל וכל הני אמוראי סבירא להו דרבי מאיר ורבי יוסי במנעל ולאו מנעל פליגי, ואוסר מדאורייתא קאמר, והא דלא קתני מחייב סברא דרבי מאיר נקט דשרי לכתחלה וכדאוקמה אביי התם במסכת יומא (ע"ח ב'), ורבא דהוא בתרא אשכח התם מתני' דסתר בה אוקימתא דאביי דתניא ושוים שאין יוצאין בו ביום הכפורים דאלמא מנעל הוא, ומשום הכי אמר רבא התם דלכולי עלמא מנעל הוא ובמיחש למפסק ואיתויי פליגי, והיינו נמי דאמרינן לקמן רב יוסף אמר מאן לא הודו לו ר' יוסי דקסבר רב יוסף דר' מאיר ור' יוסי במנעל ולאו מנעל פליגי, ורבא אמר מאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי, פירוש דליכא למימר מאן לא הודו לו ר' יוסי דודאי אף לר' יוסי מנעל הוא ומשום חששא דמפסק ומייתי לה הוא אוסר, ומאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי דאיהו הוא דסבר דסנדל של עץ לא הוי סנדל, שאין מנעל וסנדל אלא א"כ הוא של עור או מחופה עור, והנהו רבנן דאמרינן במסכת יבמות דסברי הכי היינו רבי יוחנן בן נורי, והא דלא אותיב הכא רבא לרב יוסף ולהני אמוראי מההיא מתניתא דפריך התם לאביי, היינו משום דלא חש וסמך אסוגיא דהתם, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, והרבה יש כיוצא בזה בתלמוד.
מאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי דתניא שפופרת של קש וכוורת של קנים רבי עקיבא מטמא ורבי יוחנן בן נורי מטהר. פרש"י ז"ל ורבי יוחנן מטהר בכלי קש דלאו עץ הוא ואין לנו אלא מה שנכתב בפרשה, וסנדל של סיידין נמי של קש הוא ולרבי יוחנן אינו מטמא, ואינו נכון, דלגבי סנדל כיון שטומאתו מדין מדרס שהוא נשען עליו מה לנו אם הוא של קש דהא לא גרע ממחצלת של שיפה ושל גמי או מכיפת שאור שייחדה לישיבה.
ובשם רבותיו פירש רש"י ז"ל דלעולם סנדל של עץ, והא דאוקימנא כרבי יוחנן בן נורי משום דרבי יוחנן בן נורי מטהר בשפופרת של קש דכיון דלא רגילי למעבד שפופרת של קש וכוורת של קנים לא חשיב כלי, והכא נמי כיון שאין רגילות לעשות סנדל אלא מעור (כלי) לאו סנדל הוא ולפיכך טהור, וגם זה אינו מחוור דלענין מדרס מה לנו שרגילים לעשות וכי רגילין לעשות ישיבה מכיפה של שאור, ויותר היה ראוי לפרש לפי שיטה זו דקסבר רבי יוחנן דסנדל של סיידין לא עביד להליכה, ומה שהסייד מטייל בו עד לביתו לא חשוב הילוך דלאו אורחא הוא למעבד שום סנדל להילוך כזה, כשם שאין דרך לעשות שפופרת של קש, ויותר הוא ראוי לעשות לישב על כיפת שאור וליחדה לישיבה, וכן פירשו בתוספות.
והמחוור יותר דהכא לא אוקימנא הא דסנדל של סיידין כרבי יוחנן בן נורי אלא לענין דכיון דלא רגילי למעבד סנדל של עץ לא חשיב סנדל לענין חליצה ולצאת בו בשבת דקסבר דסנדל של עץ לאו סנדל הוא כלל, אבל לענין שיהא טמא מדרס מודה דכל שנשען עליו ומהלך בו טמא מדרס.
וטעמא דרבי עקיבא דמטמא פרש"י ז"ל דקסבר דקש כעץ הוא חשוב שהקשין הם זנבות השבלים, וק"ל וכי מפני שהוא מזנבות השבלים יהא חשוב עץ, וי"ל דסבר לה כמאן דאמר (ברכות מ' א') עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה, והנכון יותר דמדרבנן הוא דמטמא שעשאום כשל עץ הואיל וקשים כעץ.
ולענין פסק הא ודאי שבת ויום הכפורים וחליצה דינם שוה לענין מה שראוי לחשבו מנעל, דהכא בסוגיין משוינן חליצה לשבת, וכן ביבמות (ק"ג ב'), והתם ובמסכת יומא (ע"ח ב') משוינן חליצה ליום הכיפורים, ולכאורה היה נראה דהילכתא דסנדל של עץ מנעל הוא, דהכי מסיק לה רבא התם דאמר דכולי עלמא מנעל הוא, אבל אי אפשר לומר כן דא"כ הרי סנדל של עץ ושל שעם ושל גמי ושל קש אסור לצאת בהם ביום הכפורים מדין מנעל וסנדל ואנן חזינן התם כמה אמוראי דנפקי בהו, ורבא גופיה נפיק בהו כדאיתא התם, וליכא למימר דהתם רבה גרסינן כמו שפירש ר"ת ז"ל, דהא בתר אביי אייתי ליה תלמודא התם, אלא ודאי הנכון דאע"ג [דאמר] רבא דלכולי עלמא מנעל הוא לר"מ ור' יוסי קאמר דאוקמינהו אביי דפליגי במנעל ולאו מנעל, אבל איהו וכל הני אמוראי כרבי יוחנן בן נורי סבירא להו דסבר דלא שמיה מנעל לשום ענין, ומשום דהילכתא כותיה קרינן ליה התם בלשון רבנן, וכיון דכן אנן אסוגיא דאמוראי סמכינן וכל שכן דעבדי בהו מעשה וקי"ל דמעשה רב, הילכך כל שאינו של עור או שאינו מחופה בעור פסול לחליצה כמו שהסכימו כל המפרשים ז"ל, והוא הדין שאסור לצאת בו בשבת, ומותר להם ליום הכפורים דלאו מנעל הוא, ומיהו לחצר שאינה מעורבת אסור לצאת ביום הכיפורים מדין שבת דהא קי"ל דעירוב הוצאה ליום הכפורים כשבת, וכבר הארכתי בזה במסכת יבמות (ק"ב ב') בס"ד.
אמר מר סנדל של סיידין טמא מדרס והא לאו להילוכא עביד. הקשה ה"ר אלעזר ממגנצא לרשב"ם כי לפי מה שפרש"י ז"ל דסנדל של סיידין נועלים אותו הסיידין כשמתעסקין בו, היכי פריך תלמודא דלאו להילוכא עביד והלא מהלך בו בשעת מלאכתו, ותו אפי' לא יהלך בו כיון שעשוי לישען עליו טמא מדרס הוא כדתניא בתורת כהנים אין לי אלא יושב עליו עומד ונשען עליו ונתלה מנין ת"ל אשר ישב, והשיב לו רשב"ם כי בודאי אין לפרש כפירוש רש"י ז"ל, וסנדל של סיידין הוא כלי אומנות של סיידין שטחין בה את הבית בסיד והוא עשוי מברזל והוא עשוי כעין סנדל פתוח, פטין בלע"ז, שלמטה עשוי ארוך רחב בשוליו ובאמצעיתו יש לו בית יד שאוחז בו כשטח הבית בסיד, ולעיתותי ערב מניח רגלו בתוכו ומוליכו עד ביתו ויכול לתת בתוכו רגלו ולנעלו, ולהכי פריך תלמודא והא לאו להילוכא עביד שהרי אינו עשוי אלא לטוח בו את הבית במקום כלי תשמיש הנקרא טרואילה בלע"ז, וכן פירש הר"י מכיר אחיו של רבינו גרשום ז"ל, וכן פירש ר"ת ז"ל, ור"י ז"ל פירש דאף לפירוש רש"י ז"ל ניחא, הואיל ועיקרו אינו עשוי למנעל ולסמוך עליו רק לשמור מנעליו שהוא נועל שלא ישרפו בסיד, ולהכי פריך והא לאו להלוכא קא עבידא שאין רגילות לנועלו אלא מעל למנעליו לצורך שמירתם, ומשני שכן הסייד וכו' כלומר פעמים שאין לו מנעל ונועל אותו עד ביתו במקום מנעלים גמורים.
והא דתנן ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא, אמרינן עלה אמר אביי טמא טומאת מת ואינו טמא טומאת מדרס. והא פרישנא טעמיה במתני'.
רבא אמר אף טמא טומאת מדרס. פירוש דסמיכותא דסמיך עליה חשוב סמיכות, וק"ל א"כ אפי' בלא כתיתין נמי דאע"ג דקיבול שוקו לא שמיה קיבול וכדפרישנא לעיל, הא לגבי מדרסאות אפי' פשוטי כלי עץ טמאים כדאיתא בבכורות (ל"ח א') בהדיא, וי"ל כי כשאין בית קיבול כתיתין מצערו ואינו יכול לישען עליו ולא חשיב מדרס, וא"ת ולרבא [אמאי] לא קתני במתני' בהדיא ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא מדרס כדקתני גבי סמוכות, י"ל דאילו קתני הכי הוה אמינא דמשום מדרס דבעינן שישען עליו בעינן קיבול כתיתין אבל לגבי טומאת מת לא בעינן קיבול כתיתין דקיבול שוקו חשיב קיבול, להכי קתני סתם טמא למימרא שאם אין לו קיבול כתיתין אינו טמא כלל.
עגלה של קטן. פרש"י ז"ל שהיא עשויה לשחק בה ולהדריכו עליה ופעמים שהוא יושב בה, והקשו בתוספות דא"כ מאי קמ"ל שאין לך מיוחד למדרס גדול מזה והיכי מדמה לה רבא לקב הקיטע, לפיכך פירשו שזו היא עגלה שעושים לקטן ללמדו לילך ועומד על שלשה אופנים תחת שלש רגלים ואוחז בה בידיו והיא מתגלגלת לפניו עם האיש הגדול המלמדו שמושכו ומסייעו ופעמים שנשען עליה לבדו, ואביי דחה דהתם זימנין דסמיך עליה לגמרי לפי שעה אבל הכא לא סמיך על הקב כלל.
[דף סו עמוד ב] התם לתרוצי סוגיא הוא דעבידי. ומכאן תירוץ למה שהקשו רבים דהא ממתני' משמע כדכתיבנא כי החיגר מותר לצאת בשבת במקלות שבידיו, ואילו במסכת יום טוב (כ"ה ב') אמרינן שאין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו, אבל יש לתרץ דהתם בסתם סומא שאינו הולך אלא עם מנהיג שאין המקל בידו אלא לתרוצי סוגיא בעלמא, אבל סתם חיגר שהולך במקלו או בספסלין בלא מנהיג יוצא בהם לרשות הרבים אפילו בשבת.
קשורי. פרש"י ז"ל בשם רבותיו ז"ל דהיינו אותם שמהלכים בהם בטיט, והקשה הוא ז"ל דא"כ אמאי טהורים מן המדרס דאיתיה אפי' בפשוטי כלי עץ, ור"י ז"ל תירץ דכיון שאינם עשויים להנאת ישיבה אלא להלך ממקום למקום [טהורין] הם אף מן המדרס, פירוש לפירושו דאע"ג דסנדל של סיידין טמא מפני שמטייל בהם עד ביתו התם הוא דאיכא צורת סנדל, ורש"י ז"ל פירש שהם הנקראים בלע"ז שלנו ספרופש והם ניתנים על הפנים להבעית, ואינם לא כלי ולא תכשיט.
מותר ליחנק בשבת. פירוש חולי ידוע הוא שעושים לו חניקה ממש בגרון כמו שכתוב בספר המאור לר"ז ז"ל וכן כתוב בתשובות הגאונים ז"ל, ורש"י פירש בענין אחר.
[דף סז עמוד א] מאן תנא אמר ר' אושעיא רבי שמעון היא דאמר כל בני ישראל בני מלכים. פרש"י ז"ל וכיון שכן כל אחד מישראל ראוי לכך וליכא למיחש דמחכו עליה ושליף ליה ומייתי ליה בידיה, רבא אמר באריג בכסותו ודברי הכל, דליכא למיחש לאתויי, והקשה ר"ת ז"ל דלרב הושעיא נמי ניחוש דילמא מיפסיק ליה ואתי לאיתויי כיון שאינו ארוג, דהכי חיישינן לעיל בפרקין (נ"ח א'), ולפיכך פירש הוא ז"ל כל ישראל בני מלכים ולא חשיב משוי כי ראוי הוא לכך, ודילמא שליף ליה או מפסק ליה ליכא למיחש דסתם זוגין אלו נתונים היו בשלשלת של כסף או כיוצא בו דליכא למיחש להכי, רבא אמר באריג בכסותו ודברי הכל, דאפי' לרבנן דלית להו דכל ישראל בני מלכים כיון שהוא ארוג לא הוי משוי כי נעשה טפל לכסותו, ועוד פירשו בתוספות פנים אחרים אבל זה הנכון והקל יותר.
כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. עיקר הפירוש דכל שיש בו טעם לרפואה בין של סם בין של לחש אין בו משום דרכי האמורי ואף על פי שנוהגים בו, שלא אסרה תורה אלא דברי אבטלה שנעשים בלא שום טעם, ולפיכך אפי' דבר שאינו רטיה ולא תחבושת אם יש בו טעם לרפאות כסגולה או כיוצא בו מותר, מפי רבינו ז"ל, וכבר פירשתיה במסכת חולין בס"ד.
וכן אמרו בתוספתא (פ"ח הי"א) אלו דברים מותרים היה מתחיל במלאכה נותן שבח לפני המקום, בחבית או בעיסה מתפלל הוא שתכנס בהן ברכה, לוחשים על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי ע"כ, ונראה בתוספות כי אפילו לחשים שאין אנו יודעים אם יש בהם סגולה אם לאו מן הספק מותר ולא אסרו אלא אותן שהם בדוקין שאין בהם טעם ואין בהם משום רפואה.
[דף סז עמוד ב] ומעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ז - כלל גדול [המתחיל בדף סז עמוד ב]
כלל גדול
מתני' כלל גדול כל השוכח וכו' והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. פירוש היודע שיש שבת בעולם באיסור המלאכות ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה כסבור שהיו ימי חול, חייב חטאת אחת על כל שבת ושבת, ואף על פי שלא נודע לו בינתים שחטא והיה הכל בהעלם אחד והיינו רבותא דאשמעינן תנא, ואיצטריך קרא להכי כדאיתא בגמרא מדכתיב שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת, ופרש"י ז"ל דטעמא דמילתא משום דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק דאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו היום הוא שבת אלא שלא נזכר מן המלאכות שעשה עכ"ל, ואיברא דהאי טעמא דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק איתמר במסכת כריתות (ט"ז א') על משנה זו, אבל מה שפירש רבינו ז"ל דאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו היום היה שבת, נראה מדבריו ז"ל דכיון דודאי ידע שהיה אותו היום שבת הויא ידיעת שבת ידיעה לחלק ואף על פי שלא ידע שחטא.
והקשה ה"ר אליעזר ז"ל ממגנצא דכי האי גוונא לא חשיבא ידיעה כדמוכח לקמן בפירקין (ע' ב') דאמר רבא קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וכו', והא הכא דאיכא ידיעת שבת בינתים ואפילו הכי כיון שלא נודע לו שחטא לא הויא ידיעה לחלק, ואף על גב דההיא מיירי כשהיה הכל בשבת אחת, מה בכך כיון דימים שבינתים הויין ידיעה בין שתי שבתות משום דסתמא ידע שהיא שבת, כל שכן שאם היתה שם ידיעה ודאית שראוי שתהא מחלקת אפי' באותה שבת, ועוד דלישנא דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק משמע שאין שום ידיעה בימים שבינתים אלא דהכי דינא שיהו נחשבין כאילו יש כאן ידיעה, ועוד דא"כ דכיון שאי אפשר דלא ידע שהיה שבת בינתים הויא ידיעה לחלק למה לי קרא דאת שבתותי תשמורו, אלא שבזו י"ל דהיא גופה שמעינן מקרא דידיעה דימים שבינתים תהא חשובה ידיעה, ועוד הקשה רשב"ם ז"ל דהא במסכת כריתות (י"ז א') מדמינן לה להא לבא על הנדה וטבלה וחזרה וראתה דם ובא עליה וחזרה וטבלה וראתה ובא עליה שהוא חייב על כל ביאה וביאה, ואף על פי שלא נודע לו בינתים שחטא ומשום דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק, והתם היכי אמרינן דאי אפשר שלא ידע בינתים כי בתחלה טמאה היתה וכי מי לא עסקינן שהיה הבעל בעיר אחרת ולא שמע.
ומפני כן פירש רשב"ם ז"ל דטעמא דחייב על כל שבת ושבת גזירת הכתוב הוא דימי היתר שבינתים יהו מחלקים כאילו היתה שם ידיעה, כדאמרינן דאיסורים מחלקין או תמחויין מחלקין, וילפינן מינה לנדה שהיא כיוצא בזה, ואף על פי שלא היינו צריכים לתת טעם למקרא אפשר לתת טעם בדבר כי ההעלמות שהם תלויות בימים כגון זו העלמות חלוקות הם, כלומר [שלא] מחמת העלמה קמייתא אתיא ליה אידך, שכשנעלם ממנו שבת שנייה אפשר היה לו לידע בינתים שבת ראשונה והעלמה שנייה במקומה עומדת, וכיון שאין זו תלויה בזו ואפשר לזו בלא זו הויא כל אחת חלוקה לעצמה, והיינו דגלי לן קרא דכתיב את שבתותי תשמורו דימים של היתר שבין ימי האיסור שיהו חשובים כידיעה לחלק, ועל זה הפירוש הסכימו התוספות ובחידושין.
ומיהו אכתי איכא למידק דהתם במסכת כריתות (ט"ז א') משמע אליבא דרבי עקיבא דהא דשבת ילפא מההיא דבא על הנדה דאמרינן אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כולם אחת או על כל אחת ואחת אמר לי חייב על כל אחת ואחת [ואקשינן לרב חסדא דאמר] שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעא מיניה אי ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק או לא היכי משכחת לה לנדה, ומשני כגון שבא עליה וטבלה וכו', ור"ש בן אלעזר אמר לא כך שאלו אלא כך שאלו הבא על הנדה מהו אמר לו קל וחומר משבת וכו', והשתא בשלמא לר"ש בן אלעזר ניחא, אלא לפום לישנא קמא קשיא היכי יליף התם שבת מנדה דאדרבה עיקר קרא כי כתיב בשבת [כתיב] כדאיתא בגמרא לקמן, וי"ל דהתם תרתי בעא מיניה ימים שבינתים אי הויין ידיעה לחלק, ושבתות הרבה אם הן כגופין מוחלקים דמו או לא, ופשט ליה תרוייהו מנדה דימים שבינתים הויין ידיעה ושבתות כגופין מוחלקים, ואגב גופין מוחלקים דגמרינן מנדה אמר נמי ימים שבינתים, ונפקא מינה לגבי העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה כשיודע שהוא שבת ושגג במלאכות הרבה דקתני סיפא שהוא חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, שאם קצר בשבת זו וחזר וקצר בשבת אחרת אם אתה אומר שבתות כגופים מוחלקים דמו חייב על כל קצירה וקצירה, ואם אתה אומר לאו כגופין מוחלקים דמו אינו חייב על כל הקצירות אלא אחת, דהכא ליכא למימר ימים שבינתים הויין ידיעה.
[דף סח עמוד א] שהמעשר נוהג בתאנה ובירק. [וא"ת אמאי מייתי לה מדיוקא דכלל אמרו במעשר, ולא מייתי ממתני' דפ"ק דמעשרות דתנן בהדיא דיני המעשר בתאנה וירק], וי"ל דניחא ליה לאתויי מהא מתני' דכלל אמרו במעשר כי היכי דמוכח הא דפאה ממאי דקתני בה כלל אמרו.
ונשאל רשב"ם ז"ל למה לא תקנו חכמים פאה בתאנה וירק כשם שתקנו בהם מעשר, דהא מעשר שלהם דרבנן הוא, והשיב דגבי מעשר שאינו מן התורה אלא דגן ותירוש ויצהר בלבד תקנו בכל שאר המינים והואיל ותקנו בכמה מינים תקנו בתאנה וירק, אבל בפאה שהכל הוא מן התורה חוץ מתאנה וירק לא רצו לתקן בשבילם בלבד, והקשה עליו ר"ת ז"ל דלאו תאנה בלבד הוא שאין בה פאה אלא אילנות הרבה שיש כיוצא בה שאין לקיטתם כאחד דלא הוו דומיא דקציר, אלא דנקט הכא תאנה דשכיחא, ואם כן יתקנו בכל האילנות הדומים לתאנה ובתאנה ובירק, לכך פירש ר"ת ז"ל דהיינו טעמא דלא תקון פאה בתאנה וירק משום דלית בהו ריוח לעניים כל כך, שהאילנות שאין לקיטתם כאחד יש בהם בטול עניים שיצפו עתה יגמור, וכאותה שאמרו (לעיל כ"ג א') מפני מה אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני בטול עניים, והכא לא מצו למידע מתי תגמר לקיטתה, וירק נמי כיון שאין מכניסו לקיום אין בו ריוח לעניים שאינם יכולים להצניעו לזמן מרובה וטרחם קרוב לשכרם.
ונשמר למעוטי הפקר. פירוש כשזכה בו איניש דעלמא, אבל אם המפקיר עצמו חזר וזכה בו חייב בפאה כדתניא המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפאה, ומפקינן ליה בפרק הגוזל (ב"ק צ"ד א') מדכתיב תעזב יתירא, ומיהו אומרים בתוספות דאפי' לגבי בעל הבית אם הפקיר הקרקע והפירות וחזר וזכה בפירות בלבד פטור מן הפאה, ולא אמרו חייב אלא כשהפקיר הכל וחזר וזכה בכל או כשהפקיר הפירות בלבד וחזר וזכה בהם, ובפרק הגוזל כתבתיה בס"ד.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו מתני' בתינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר לבין הגוים. פירוש שקבל עליו בפני שלשה ונתגייר בפניהם אלא שלא הודיעוהו מצות שבת שאין זה מעכב, והלך ודר בין הגוים ולא ידע לעולם מצות שבת, ומשכחת לה נמי כשנתגייר בעודו קטן דקי"ל גר קטן מטבילים אותו על דעת בית דין כדאיתא בפ"ק דכתובות (י"א א'), וכשהגדיל והיה בן דעת היה בין הגוים, הא כל שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מ"ז א').
תנן השוכח עיקר שבת. פירוש ומסתמא לישנא דשוכח לא מיתמר אלא במי שהיתה לו ידיעה מקודם לכן, ופרקינן דהכי קאמר שהיה שכוח מעולם מעיקר שבת, ולישנא קלילא נקט תנא.
אבל הכיר ולבסוף שכח מאי חייב על כל שבת ושבת. פירוש דוקא הכי קאמרת בפירושה, אי הכי אדתני היודע עיקר שבת וכו' ליתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן הא. פירוש דמסתייה דליתני הכיר ולבסוף שכח ובכל דכן יליפנא ליודע עיקר שבת, וק"ל והיכי אפשר למתני בבא דהכיר ולבסוף שכח בלחוד, דא"כ הוה אמינא דהיודע עיקר שבת חייב על כל אב מלאכה ומלאכה וכדדייקינן בסמוך להדיא אבל לא שכחה מאי חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, וי"ל דאנן בתר לישנא דתנא דייקינן דהא השתא דקתני היודע עיקר שבת משמע דלא מצטריך לאשמעינן פטורא שלא יהא חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, דא"כ הכי הוה ליה למתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת, וכיון דקתני חייב על כל שבת ושבת משמע דחיובא אתא לאשמעינן [וכיון דלא אתא לאשמעינן] ביודע עיקר שבת אלא חיובא דכל שבת ושבת ליתנייה בהכיר ולבסוף שכח, דכיון דבהא [חייב אכל שבת ושבת כל שכן בהא].
[דף סח עמוד ב] [אבל לא שכחה מאי חייב] על כל אב מלאכה ומלאכה. וא"ת ומנא לן למידק הכי, פרש"י ז"ל מדלא עריב ותני בהדי הדדי שהיה יודע ושכחה או אם לא שכחה שהוא חייב, והקשו בתוספות דהיכי מצי לערבינהו דאילו בשהכיר ולבסוף שכח רבותא דידיה אשמעינן [דחייב על כל שבת ושבת, וביודע עיקר שבת אשמעינן] פטורא ומיבעי ליה למנקט לישנא שאינו חייב אלא על כל שבת ושבת בלבד, לפיכך פירש ר"י ז"ל דאם איתא דסבירא ליה שאינו חייב אלא על כל שבת ושבת ליתנייה בהדיא וליתני תרי בבי דהכיר ולבסוף שכח חייב ויודע עיקר שבת דלא שכחה אינו חייב אלא על כל שבת ושבת, ומיהו אכתי קשיא לן מנא תיתי לן למידק שהוא סובר דמחייב על [כל] מלאכה ומלאכה עד דלצטריך למתני שאינו חייב אלא על כל שבת ושבת, דאי משום דלא קתני אלא כשידע ושכחה חייב [על] כל שבת ושבת, הא ההיא לגופה נצרכה דלא תימא דאינו חייב אלא חטאת אחת, וכיון שכן דלגופה נצרכה תו לא הוה אפשר לן למידק דהא לא שכחה [חייב] על כל מלאכה ומלאכה, וי"ל דמסברא הוה אתינן למימר הכי דחזינא דהאי תנא כל היכא דמסיק בידיעה טפי מסיק דרגא דחיוב חטאת, דהא מפליג בין מי שלא הכיר בשבת מעולם למי שהכיר בה ושכחה לגמרי שזה אינו חייב אלא חטאת אחת וזה חייב על כל שבת ושבת, וכיון שכן היא הנותנת דאידך דאית ליה ידיעה בשבת טפי שידע שבת ולא שכחה דנחלק בחיוב חטאת דליחייב על כל מלאכה ומלאכה, הילכך אי סבירא ליה דלא מחייב אלא על כל שבת ושבת הוה ליה למתנייה בהדיא.
אדתני היודע שהוא שבת וכו' ליתני היודע עיקר שבת וכל שכן הא. וא"ת והיכי מסתייה בהכי דהא אי אתינן לאתויי היודע שהוא שבת מקל וחומר דהיודע עיקר שבת הוה לן לדמויינהו לגמרי, והא ליתא דאילו ביודע עיקר שבת דחיוביה משום העלם שבת כיון דאמרת ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק הרי אתה מחייבו על כל אב מלאכה ומלאכה אפי' כשקצר בשבת זו וחזר וקצר בשבת אחרת, ואילו ביודע שהוא שבת שחיובו משום העלם מלאכות כל שקצר בשבת זו וחזר וקצר בשבת אחרת אינו חייב אלא על קצירה אחת בלבד למאן דאמר דשבתות לאו כגופים מוחלקים דמו מיהת, ובשלמא למאן דאמר שבתות כגופים מוחלקים דמו ניחא אלא למאן דאמר לאו כגופים מוחלקים דמו מאי איכא למימר, ויש לתרץ בזו כדכתיבנא ותריצנא לעיל דאנן חזינן כי קתני העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה לישניה משמע דהאי חיובא אתא לאשמעינן ולאפוקי דלא נימא שאינו חייב אלא על כל שבת ושבת בלבד, דאילו אתא לאשמעינן פטורא ולמיפטריה מהרבה קצירות בחטאת אחת הוה ליה למיתני אינו חייב אלא אחת על כל אב מלאכה ומלאכה, וכיון דכן דאיהו לא אתי לאשמעינן במאי דקתני השתא אלא חיובא דמלאכה ומלאכה לגבי הא ליתני היודע עיקר שבת ולא שכחה וכל שכן דשמעינן האי רבותא דחיובא כשיודע שהוא שבת דלפום לישניה בהכי סגי ליה, ולכשתמצי לומר דחייש שיבאו לטעות בזו שהוא חייב על כל קצירה וקצירה, ליטרח וליתני בבא אחריתי שהיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא על כל אב מלאכה ומלאכה.
אלא מתני' כשהכיר ולבסוף שכח וכו' עד וגר שנתגייר לבין הגוים כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב חטאת אחת. וא"ת ואי סבירא ליה לתנא דאפי' גר שנתגייר לבין הגויים חייב ליתנייה בהדיא, וי"ל דתנא אידך שהכיר ולבסוף שכח הוה איצטריך לאשמעינן שאינו חייב על כל שבת ושבת, וכיון שכן היכי לעביד, ליתנינהו תרוייהו בחדא בבא מי שלא הכיר מעולם ומי שהכיר ושכח, לא מתנו בחדא לישנא דבהאי מיבעי ליה למיתני חייב אחת [ובאידך מיבעי ליה למיתני אינו חייב אלא אחת, ליתני תרי בבי מי שלא הכיר מעולם חייב אחת] ואשמעינן רבותא דחיובא ובאידך ליתני אינו חייב אלא אחת, י"ל דלא בעי לאורוכי כולי האי דמהיכא תיתי לן דגר שנתגייר פטור לגמרי, דאי מדיוקא דלישנא דקתני הכיר ולבסוף שכח הא לגופה נצרכה לאשמעינן פטורא דלא מחייב אלא חדא, ואילו מסברא אדרבה משמע ליה דסברא הוא דליכא דעביד מלאכות בשבת בשוגג ויצא זכאי ופטור, ואין אנו צריכים לבאר אלא רבותא דפטורא דליפטר בחטאת אחת על שבתות הרבה.
רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו וכו' עד וגר שנתגייר לבין הגוים פטור. פרש"י ז"ל דקסברי דאומר מותר אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה, ולא נהירא דמנא תיתי לן דסבירא להו דהאומר מותר אנוס דהא כמונבז אוקמינהו תלמודא, וכיון דכן מסתמא כטעמיה נמי סבירא להו דמייתי לה מהיקשא דקרא שהקיש הכתוב שוגג למזיד כדאיתא בסמוך.
אמר לו רבי עקיבא הריני מוסיף על דבריך מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה אף שוגג שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה אמר לו הן וכל שכן שהוספת. פרש"י ז"ל שאף בזו אחייב קרבן, כלומר והוא הדין כשאין לו ידיעה בשעת מעשה, ועל כרחין הוצרך לפרש כן דהא אמרינן לקמן שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה ואוקימנא לההיא מתניתא כמונבז, ועוד דהא אמרינן דר"ל ורבי יוחנן כמונבז סבירא להו וקא מחייבי בהכיר ולבסוף שכח שאין לו ידיעה בשעת מעשה, וא"ת והיאך אפשר למונבז לחייב במי שאין לו ידיעה בשעת מעשה דאם כן לא הוה שוגג דומיא דמזיד, י"ל דהא ודאי כיון דכתב רחמנא שוגג גבי חיוב חטאת אי אפשר להוציאו מפשוטו לגמרי משום הקישא דמזיד ולומר דשוגג גמור פטור, אלא אהני קרא דכתיב שגגה לחייבו כשהוא שוגג גמור ואהני הקישא לחייבו אף כשהוא מזיד גמור.
והא דקתני חייב על הדם אחת ועל החלב אחת. פירוש כי על כל דמים שאכל אינו חייב אלא אחת וכן על החלבים שאכל, וק"ל דהא למאי איצטריך למימר דהא פשיטא דאפי' בישראל דעלמא כל שאכל חלב וחלב בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת, דבשלמא בשבת איצטריך דלא נחייביה על כל שבת ושבת משום טעמא דימים שבינתיים הויין ידיעה, וי"ל דאתיא אפי' לרבי יהושע דאמר בעלמא (כריתות ט"ו ב') תמחויין מחלקין וקמ"ל דגבי האי שלא ידע לעולם איסור חלב אינו חייב אלא אחת על כל התמחויין.
מאי טעמא דמונבז. פירוש אף על פי דבמתניתא יהיב ליה טעמא כיון דההוא טעמא אינו אלא בכח מה מצינו משמע לן דלא עדיף מה מצינו לתת לשוגג [מאי] דכתב רחמנא בדין מזיד, וכן פרש"י ז"ל, ומייתינן ליה מכח היקש דאלים דאמר קרא תורה אחת וכו' ורבנן מבעי להו כדמקרי רבי יהושע בן לוי לבריה.
[דף סט עמוד א] הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה פירוש דמגדף היינו עובד ע"ז, וק"ל והא רבנן דהכא היינו רבי עקיבא ואיהו סבירא ליה דמגדף היינו מברך את השם כדאיתא בסנהדרין (ס"ד ב') וכריתות (ז' ב'), וי"ל דאפי' הכי שפיר דריש ולימא הוקשה כל התורה כולה למברך את השם מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת [ושגגתו חטאת אף כל וכו'] דהא רבי עקיבא סבר דמברך את השם מביא [חטאת] על שגגתו, וא"ת למונבז האי דרשא מנא ליה, תירצו בתוספות דאתיא ליה מגזירה שוה דעליה עליה נאמר ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמר לצרור לגלות ערותה עליה מה להלן דבר שזדונו כרת אף כאן דבר שזדונו כרת, וכדדריש רבא בפ"ק דיבמות (ט' א') ובדוכתי אחריני, והקשו ורבא אמאי דריש ליה מעליה עליה ולא מפיק לה מהאי היקישא דרבי יהושע בן לוי, ותירצו דסבירא ליה דמגדף היינו מברך את השם וסבירא ליה דמברך את השם פטור מקרבן, הילכך לא מצי דריש היקישא לא לעובד ע"ז כרבי יהושע בן לוי ולא למברך את השם כרבי עקיבא, ומסתברא דמונבז מהא דרבי יהושע בן לוי דריש לה שאין היקש למחצה וכולהו שמעת מינה, והיינו דלא [איצטריך] תלמודא לפרושי הא דרבי יהושע בן לוי מנא ליה למונבז, וא"ת כיון דאמר רבי יהושע בן לוי שהוקשו חייבי חטאות לע"ז נימא מה ע"ז שחייבין על זדונה סקילה אף כל שחייבים על זדונו סקילה וכל שאין בזדונו חיוב מיתה יהא פטור על שגגתו ואף על פי שיש בזדונו כרת, י"ל דכיון דבהאי קרא דעבדינן היקישא לא כתיב אלא כרת לית לן למעבד בנין אב אלא בכרת דכתיב הכא.
ואלא מונבז שגגה במאי. שאי אפשר לומר שיהא מזיד גמור חייב קרבן בלא שום שגגה הואיל ובשגגה תלא רחמנא בפרשת הקרבנות.
והא דאמרינן במונבז כגון ששגג בקרבן. הקשו בתוספות לימא כגון ששגג בכרת שבו, ותירצו דכיון דבקרא שהקיש שוגג למזיד כתיב כרת אית לן למימר דאית ליה ידיעה בכרת בשעת מעשה דומיא דמזיד, וא"ת וכיון דהזיד בכרת הא לא הוי שב מידיעתו וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ותירצו דהאי גברא חמיר עליה עונש קרבן טפי מכרת דכרת אפשר בתשובה ועדיין אמר לך שאילו היה יודע בעונש הקרבן לא היה עושה, ומ"מ צריכין אנו לומר שאינו מזיד בסקילה שאילו הזיד בסקילה אף על פי ששגג בקרבן פטור שהרי לא היה שב מידיעתו, והיינו דכי פרכינן לקמן דידע לה לשבת במאי לא אוקימנא דידע לה בסקילה, וא"ת כיון דאמרת דמיירי הא כששגג בסקילה אמאי אוקימנא כששגג בקרבן נימא דשגג בסקילה דחשיבא למהוי שגגה לדברי הכל, יש שתירצו דכי הוה מוקים ליה בשוגג בסקילה הכי נמי צריך לאוקמה בשוגג בקרבן נמי שאם מזיד בקרבן [לא מיקרי שב מידיעתו אף על פי ששגג] בסקילה, וי"ל דכיון דאיכא כמה איסורים דחיוב קרבן דלית בהו בזדונם סקילה נקט שגגת קרבן דשייך בהו בכולהו, כנ"ל.
ורבנן שגגה במאי. פירוש לאו קושיא היא דמאי קשיא לן בה, אלא שאלה היא מה השגגה שהם צריכים.
וריש לקיש אמר עד שישגוג בלאו וכרת. פירוש והוא הדין דהיכא דאיכא איסור עשה דבעי ריש לקיש שישגוג בו גם כן, שאף זה בכלל אשר לא תעשינה בשגגה, דכל שיש בו איסור עשייה במשמע בין בלאו בין בעשה, שאם לא כן כי פרכינן לקמן דידע לה לשבת במאי, מאי קושיא דילמא דידע לה בעשה, אלא ודאי כדאמרן, והא דנקט לאו וכרת אשגרת לישן דרבי יוחנן נקט, אי נמי שרוב חייבי חטאות אין בהם עשה.
מנינא למה לי ואמר ר' יוחנן שאם עשאם כולם בהעלם אחת חייב על כל מלאכה ומלאכה. וא"ת ואי לאשמעינן דמלאכות מחלקות דהוה ליה כאוכל חלב ודם בהעלם אחת, הא קתני רישא היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות [הרבה] חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, י"ל דהא אתא לאשמעינן דאע"ג דלא ידע לה לשבת בשום מלאכה כי בכולן הוא שוגג חייב.
[דידע] לה לשבת במאי. פירוש שאין ידיעה לשבת מפני קדוש והבדלה ועונג אכילה אם אינו יודע ענין שביתת המלאכות שהוא עיקר, [וגורם הזכירה של] קידוש והבדלה ועונג המאכל, על שם שבת וינפש (שמות ל"א).
דידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא. פירוש דס"ל דתחומין דאורייתא, דאילו לרבנן לית להו תחומין דאוריתא כלל ואפי' לחוץ לי"ב מילין כדברי הירושלמי וכדכתיבנא בפ"ק דמסכת עירובין (י"ז ב'), והקשו בתוספות לימא דידע לה לשבת בתולדות המלאכות, ותירצו דלא שכיח דידע איסורים דתולדות ולא ידע איסורים דאבות מלאכות, ועוד הקשו נימא דידע לה בהבערה וכר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת ואין בה קרבן, ותירצו דהא ליתא דא"כ ארבעים חסר אחת חטאות היכן הם, עוד הקשו לימא דידע לה לשבת בכל המלאכות אלא שטועה בשיעורים כסבור שאינו חייב אלא בשיעורים גדולים יותר ממה שעשה, ותירצו דלא שכיח שידע כל המלאכות ולא ידע שום שיעור מהם, והמחוור בכל זה דבדין הוא דמצי לתרוצי הכי, אלא דכיון דהני רבנן היינו רבי עקיבא ניחא ליה לאשמעינן האי רבותא דמסתייה דידע לה בתחומין אליבא דרבי עקיבא, ותו לא מידי.
אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה. פרש"י ז"ל כגון שנשבע להבא ושכח שבועתו ועבר עליה, והקשו בתוספות דהא לא מיקרי שוגג בלאו, לפיכך פירשו שהוא זכור שבועתו יפה אלא שהוא סבור שאין איסור לאו במי שעובר על שבועתו ובכי הא אפי' תימצי לומר דאומר מותר פטור מקרבן שבועה כדסבר רש"י ז"ל לקמן, ה"מ בשבועה כלומר בשעת שבועה [דבעינן] שיהא לבו עליו, אבל בזה בשעה שנשבע יודע היה שיש בו לאו אלא ששכח אחרי כן כשעבר עליה.
הכל מודים מאן רבי יוחנן פשיטא וכו'. וא"ת ולמאי דקס"ד השתא כיון דליכא כרת בשבועת ביטוי מאי האי דקאמר עד שישגוג, דהשתא לא מסקינן דעתין דבעי לומר דלא סגי בשגגת קרבן, וי"ל דאין הכי נמי דקשיא לישנא דעד שישגוג, אבל אידך עדיפא ליה לאקשויי דמאי קמ"ל פשיטא.
סד"א הואיל וחדוש הוא וכו'. וא"ת אמאי איצטריך לומר הכל מודים רבי יוחנן אפי' לריש לקיש איכא רבותא מהאי טעמא דקאמר, וי"ל דבשלמא לרבי יוחנן הוה ס"ד הכי דהא לדידיה שגגת לאו אינה מעלה ולא מורידה בעלמא כלל, והוה אמינא דהכא נמי לא מחשבינן ליה כולי האי לעיקר ותיסגי בשגגת קרבן, אבל לריש לקיש דמחשב לה לשגגת לאו ובעי לה אפילו במקום כרת ודאי דין הוא דהכא נמי תהא שגגת לאו עיקר ולא תיסגי בשגגת קרבן.
[דף סט עמוד ב] מיתיבי איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו חייב. גירסת רוב הספרים מני אילימא מונבז היא השתא בכל התורה כולה דלאו חידוש היא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כן שכן אלא לאו רבנן (ועד כאן פליגי) תיובתא דאביי תיובתא. והקשה רש"י ז"ל על גירסא זו דהיכי מסקינן לאביי בתיובתא, דהא מצי לדחויי דלעולם מונבז היא ודקא קשיא לך פשיטא, היא גופה קמ"ל תנא דלא משכחת קרבן שגגת שבועת ביטוי לשעבר אלא למונבז דסבר שגגת קרבן שגגה אבל לרבנן דפליגי עליה פטור, דאי בשוגג בלאו שבה כסבור שמותר לישבע לשקר אומר מותר פטור הוא דאנוס הוא, דאע"ג דגבי שבת וחלב ודם חייב כדאיתא לעיל גבי תינוק שנשבה לבין הגוים הכא בשבועה פטור משום דכתיב האדם בשבועה.
וגורס רבינו ז"ל הא מני מונבז היא. ופירש ז"ל הא מני מונבז היא אבל לרבנן לא משכחת קרבן על שגגת ביטוי לשעבר דאומר מותר בשבועה פטור, וסברי לה כר' ישמעאל דאמר במסכת שבועות (כ"ה א') שאין קרבן שבועת ביטוי אלא להבא, והקשה עליו ה"ר אליעזר ממגנצא ז"ל דהא רבנן דפליגי עליה דמונבז היינו רבי עקיבא כדאיתא לעיל והוא מחייב קרבן על שגגת ביטוי לשעבר כדאיתא התם, ועוד דאם איתא דפשיטא לן דאומר מותר בשבועה פטור אמאי פרכינן לאביי מהא מתניתא, לפריך ליה ממתני' דהתם דמחייב רבי עקיבא קרבן לשעבר ונימא דעל כרחין בשגגת קרבן היא, דאילו כששכח המעשה שעשה וסבור שנשבע באמת לדברי הכל אנוס הוא, ואם כסבור שמותר לישבע לשקר הרי אומר מותר ופטור, וקושיא זו שהקשה ה"ר אליעזר ז"ל נשאלה לפני רשב"ם והשיב העבודה אין תירוץ לקושיא זו, ובלא קושיא זו נמי [אי] אפשר לפרש כדפרש"י ז"ל שאפי' לדבריו מי דחקו לתלמוד לאוקמה כמונבז לימא דלעולם רבנן ומודו רבנן בשגגת בטוי לשעבר, דכיון דאי אפשר לשגוג בלאו שבה דהוה ליה אומר מותר ופטור דבעינן האדם בשבועה וליכא, שיהא חייב בשגגת קרבן וכן גזרת הכתוב, וכי קאמר אביי דבעי שישגוג בלאו שבה היינו בשבועה להבא שאף רש"י ז"ל כך פירש לדאביי כדמוכח פירושיה.
ולפיכך פירשו רשב"ם וה"ר אליעזר ז"ל דודאי אומר מותר בשבועה חייב כמו בעלמא דלא אמרו האדם בשבועה פרט לאנוס אלא במי ששכח מה שעשה ובלבו להשבע באמת שזה לביה אנסיה, וכדאמרינן התם עלה (שבועות כ"ו א') היכי דמי כגון תלמידי דרב דכל חד וחד הוה משתבע הכי אמר רב, אבל במי שיודע שהוא נשבע לשקר אלא שהוא טועה לומר שמותר לעשות כך (הוא זה) [טועה] בהלכה הוא וחייב קרבן ואפי' היה סבור שהוא מותר לגמרי, וכל שכן דמשכחת לה שלא היה אומר מותר אלא כסבור שאין בו לאו אבל עשה יש בו ונמצא טועה בהלכה, ולא עוד דגבי שבועת שקר עשה נמי איכא מדכתיב את י"י אלהיך תירא ובכלל מוראו של הקדוש ברוך הוא שלא לישבע בשמו לשקר, ואפשר דהאי ידע לה לשבועת שקר בעשה שבה ולא ידע לה בלאו, הילכך שפיר יש לגרוס כגירסת הספרים דאי למונבז פשיטא אלא לאו רבנן, ומדהוה מצי למתנייה בשוגג בלאו וקתני שהוא שוגג בקרבן, אלמא מודו רבנן גבי שבועת בטוי דשגגת קרבן [שמה שגגה] ותיובתא דאביי תיובתא, וגם לגירסת רש"י ז"ל כך יש לפרש הא מני מונבז היא אבל לרבנן אינו חייב קרבן אלא בשוגג בלאו שבה.
ואי ק"ל דהתם במסכת שבועות אמרינן בעא מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אמר ליה כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה ואיני יודע שחייבין עליה קרבן אלמא לא משכחת לה אלא בשגגת קרבן דאילו באומר מותר אנוס הוא, וי"ל דהתם לרבותא נקט ליה דאפילו שגגת קרבן שמה שגגה לרבנן גבי שבועת ביטוי ומשום דחידוש ולאפוקי מהא דאביי, והא דמסקינן התם הא מתני' דאתיא לרבנן ואילו הכא מסיק ליה אביי דמונבז היא, לפי גירסת רש"י ז"ל לא קשיא דמסקנא דהתם כרבא ומסקנא דהכא לאביי וכל חד וחד מסיק ליה ומטעם לה לפום סבריה, וזו השיטה הנכונה לפום גמרא דילן, אבל בירושלמי (שבועות פ"ג ה"א) [אמרו] דאומר מותר בשבועה מותר ואגמרא דילן סמכינן, וזו שיטת התוספות ועיקר.
גירסת הספרים וכי שגג במיתה נמי נחייב. ומדקאמר נמי משמע דהוא הדין דמחייב בשוגג בלאו, וקשיא דהא בכרת אין הדין כן דשגגת לאו אינה כלום לרבי יוחנן, י"ל דהא דאמרינן מיתה במקום כרת עומדת לא שיהא דין מיתה ככרת לגמרי דלדברי הכל כרת חמור וראוי שלא יהא הלאו כלום עמו, אבל במיתה דיינו שתהא שגגה אבל הוא הדין לשגגת לאו, קמ"ל עד שישגוג בלאו שבה דשגגת מיתה לאו כלום היא.
וחומש במקום קרבן קאי. פירוש ולמונבז שגגת חומש שגגה היא דומיא דקרבן.
מונה ששה ומשמר יום אחד. פירוש רמו עליה למעבד הכי כדי שלא תשתכח תורת שבת ממנו, אי נמי החמירו עליו דבהכי רמיא אנפשיה ומידכר.
וההוא יומא לימות. וא"ת וכי מפני שיתענה יום אחד בשבוע ימות, וי"ל דעל כרחין מיירי הכא כשאינו יכול לעמוד בלא אכילה, דאי כשיכול להתענות אפי' בשאר [ימים] נמי אסור לעשות מלאכה, דכל אחד מהם ספק שבת הוא ומפני פקוח נפש הוא שהתירו כדי פרנסתו.
במאי מינכר ליה. מכאן דקדק ר"י ז"ל דאפילו בההוא יומא אינו עומד במקומו אלא הולך כדרכו. דאי לא הא מינכר ליה במה שהוא שובת מהילוך, אלא ודאי כדאמרן, וכן בדין ואפי' למ"ד תחומין דאורייתא, דשאני הכא שאם אתה אוסר עליו לצאת מתחומו אפילו שאר הימים גם כן לא ילך יותר מאלפים דמאי שנא שאר יומי, ואם כן נמצא עומד בסכנה ואתה גורם לו לעשות חילול שבת שהוא עושה בכל יום ויום כדי פרנסתו, ולפיכך מוטב שילך בכל יום ויום כל מה שיוכל כדי לצאת מן הספק ומן הסכנה.
בקידושא ואבדלתא. פירוש בפת, דאילו ביין ליכא במדבר מן הסתם, ואף על פי שאין מבדילים על הפת מ"מ הני מילי ביישוב אבל במדבר שאי אפשר ביין מבדיל בפת, ואם אין לו פת מקדש ומבדיל בתפלה כמו שאנו עושים ביום הכפורים שאין קדוש אלא בתפלה ואפי' כשחל להיות בשבת, וא"ת והיאך יאמר ברכות על הספק דכי אמרינן ספק ברכה בדאורייתא חוזר כשהוא יודע שהוא חייב בברכה ודאי אלא שהוא מסופק אם ברך ואם לאו, י"ל דספק ברכה לבטלה איסורא דרבנן הוא, [אי נמי] בלא ברכה קאמר, אבל הראשון נראה יותר נכון בפירוש לשון הגמרא.
קמ"ל דזמנין דמשכח שיירתא ומקרי ונפיק. פירוש ואף על פי כן בההוא יומא שהוא ודאי חול יש לו לעשות כל מה שאפשר לפרנסתו לשאר הימים.
הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה. פירוש דסבר רב נחמן בר יעקב דהכא דאקדים שמירה לשבת היינו שמירה לכל השבתות, ואידך קרא דאקדים שבתות לשמירה הוא שמירה לכל שבת ושבת, ורב נחמן בר יצחק אתקיף ליה דאדרבה הוא כדמפרש ואזיל ואף על גב דלא נפקא לן מידי בהכי מ"מ דרוש וקבל שכר.
[דף ע עמוד א] מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. פירוש מאי שנא רישא מסיפא כלומר אפי' ברישא נמי נימא חלוק מלאכות כמו בסיפא, דאע"ג דאיכא קרא לשמור לעשות שימור לכל שבת ושבת מ"מ זהו השימור שיהא חייב בכל שבת ושבת כמנין מלאכות שעשה, אבל לא מקשי תלמודא אמאי לא אמרינן בסיפא כמו ברישא, דא"כ אין לנו חלוק מלאכות כלל ואילו לקמן נפקא לן חילוק מלאכות מקראי, אלא ודאי פירושא כדאמרן, ויש כיוצא בזה בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ו א') כדכתיבנא התם, וכן במקומות אחרים, וכן פירשו בתוספות.
חילוק מלאכות מנא לן. פירוש שיהא חייב על כל מלאכה ומלאכה כשעשאם בהעלם אחד, וא"ת ולמה לי קרא דהא כיון דמלאכות משונות וחלוקות זו מזו הן הוה ליה כאוכל חלב ודם בהעלם אחד שהוא חייב שתים, י"ל דאדרבה כיון דשם מלאכה אחת הם ואיסור כולם משום לא תעשה כל מלאכה, הוה ליה כאוכל חלב וחלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת.
האי במזיד כתיב. הקשו בתוספות איברא לימא ליה דלאוקמיה במזיד אי אפשר דבתרי קטלי לא קטלינן ליה, ועוד דהא דרשינן ליה בסנהדרין (נ"ג א') שאם אינו יכול להמיתו במיתה הכתובה בה שיהא ממיתו בכל מיתה שאפשר להמיתו, ותירץ הר"ם ז"ל דהכי פירושא האי במזיד כתיב לענין ההיא דרשא דסנהדרין, ופרקינן אם אינו ענין לההיא דסנהדרין דנפקא לן מדכתיב כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג וכו', והא דדרשינן לה במסכת סנהדרין מקרא דמחלליה מות יומת, ההיא לר' נתן ור' יוסי דנפקא להו חילוק מלאכות מאידך קראי דלקמן, אבל שמואל דמוקים מחלליה מות יומת לחילוק מלאכות דריש ההיא דסנהדרין מאידך קרא דכל העושה בו מלאכה יומת כדאמרן.
דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני יכול עשאם כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. כך גורס רש"י ז"ל, ויש מקשים היאך אפשר לומר כן דאדרבה מדכתב מנינא היינו ללמד שהוא חייב ל"ט חטאות וכדאמרינן לעיל מנינא למה לי וא"ר יוחנן שאם עשאם כולם וכו', ולפיכך גורסים יכול אינו חייב אלא אם כן עשאם כולם בהעלם אחד, פירוש והיינו דאשמעינן מנינא שאינו חייב עד שיעשה ל"ט מלאכות, דכל ל"ט מלאכות משום לא תעשה מלאכה הם ועד שיעשם כולם אינו חייב משום לאו זה, תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבת אלמא אפי' על מקצתם הוא חייב כשם שחייב על חרישה וקצירה, ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים בגזירת הכתוב אבל על שאר אינו חייב אלא אחת כשעשאן כולם ועל מקצתם פטור, וגם גירסת הספרים אומר ר"י ז"ל שיש ליישב לפירוש זה, והכי קאמר יכול אם עשאם כולם בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת מפני שכולם נידונים בלאו אחד ועד שיעשה כולם אינו חייב ת"ל בחריש ובקציר, ואין זה מחוור לפי גירסת הספרים שלנו שהיא ברוב הנוסחאות חדשות וישנות, ועוד דלחייבו אמקצתם ממקושש למדנו שנתחייב והוא מלמד על השאר בין למיתה בין לקרבן, והנכון כגירסת הספרים ופרש"י ז"ל.
יכול עשאם כולם [בהעלם אחד] אינו חייב אלא אחת. דהוה להו כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ואף על גב דכתב רחמנא [מנינא] אני אומר דאתא לאשמעינן מנין המלאכות החשובות שהיו במשכן הראויות להיות אבות שהן ל"ט, ומכאן ואילך הדבר מסור לחכמים לראות מה הם אותם שראויות להיות במנין זה, דבשלמא גבי מתני' דלעיל שפרט המלאכות בפירוש יש לנו לומר דמנינא לחייבו ל"ט חטאות, אבל אקרא דלא פריט המלאכות מה הן מנינא לכדאמרן.
ת"ל בחריש ובקציר תשבות. פירוש ולמה יצאו מן הכלל אם ללמד שהוא חייב עליהם בפני עצמם הא ממקושש למדנו, אלא ודאי לאשמעינן שאע"פ שעשאם בהעלם אחד חייב שתים, וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא.
ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים ועל שאר כל המלאכות שעשאם כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. פירוש שלא נלמוד מחריש וקציר לכל הכלל, וא"ת והלא אחת מי"ג מדות היא דכל דבר שהיה בכלל וכו', תירץ רש"י ז"ל בלשון אחד דשאני הכא שהכלל הוא בלאו והפרט היוצא מן הכלל הוא בעשה בחריש ובקציר תשבות, ואין זה נכון חדא דהכא נמי הא איכא כלל בעשה ביום השביעי תשבות, ועוד דהא פלוגתא היא בשמעתא קמייתא דמועד קטן (ג' א') ואמאי לא אותבינן מהא ברייתא למאן דעביד כלל [בלא תעשה] ופרט לעשה, ולא עוד אלא דהתם לא איפליגו בזה אלא לענין כלל ופרט וכלל אבל לענין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד מה לי שיצא בלאו מן הכלל או שיצא בעשה.
והנכון כפירוש שני דפירש רש"י ז"ל דלכך אין אנו למדים מחריש וקציר משום דהוו להו שני כתובים הבאים כאחד וקסבר האי תנא שאין מלמדים, וא"ת א"כ מאי האי דאמרינן תלמוד לומר לא תבערו כל שכן שהוספת דהשתא הוו להו שלשה כתובים הבאים כאחד ולדברי הכל אין מלמדים, י"ל דכיון דפלגינהו קרא דהבערה כתב בלשון לאו וחריש וקציר בלשון עשה גלי לן שלא יצאו שניהם ללמד אלא הבערה דלאו יצאתה ללמד, וחריש וקציר בפלוגתא דר' ישמעאל ורבי עקיבא בפ"ק דראש השנה (ט' א') או לתוספת שביעית או לדרוש על קצירת העומר שהיא דוחה את השבת.
והא דאמרינן על חריש ועל קציר חייב שתים. פירשו בתוספות דאילו כתיב בחריש וקציר תשבות הייתי אומר שהוא אזהרה אחת לשתיהם אבל השתא דכתיב בחריש ובקציר משמע בחריש תשבות ובקציר תשבות, ולפי פירושנו אין צריך לכך דעל כרחין לכך יצאו מן הכלל לחייבו שתים בהעלם אחד, דאילו לחייבו עליהם אחת למה לי קרא שהרי ממקושש למדנו שהוא חייב במקצת מלאכות.
הבערה בכלל היתה ולמה יצתה. וא"ת והא איצטריך ללמד על שריפת בת כהן שאינה דוחה את השבת כדאיתא בסנהדרין (ל"ה ב'), י"ל דאי משום הא לכתוב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם ולמה פרט הבערה.
מאי טעמא דר' יוסי. פרש"י ז"ל היכי דריש למ"ם דמאחת ומ"ם דמהנה, ובתוספות פירשו מאי טעמא דר' יוסי דאילו האי קרא למילתיה מצטריך אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות, ופרקינן דכולהו שמעת מינה לר' יוסי דלהכי סמיך הנה לאחת לאשמעינן פעמים שהן הנה (פעמים) שהן אחת ופעמים אחת שהיא הנה וכדמפרש ואזיל, והיינו דאמרינן דשמואל לא דריש האי סמיכות כי היכי דלא דריש ליה ר' נתן, וא"ת מכל מקום שמואל דאמר כמאן, לא כר' יוסי ולא כר' נתן, י"ל דהכי גמיר לה דרבנן דעלמא נפקא להו מהכא ולית להו דר' יוסי ור' נתן ודכותה אשכחן בפרק ערבי פסחים (פסחים ק' א') גבי פורס מפה ומקדש כדפרישנא התם, והא דקאמר תלמודא ותיפוק ליה חילוק חטאות מהיכא וכו', פרושי קא מפרש מאי עביד להו שמואל להני קראי, ולאו לאקשויי עלה ממתניתא מייתינן להו, והיינו דלא אמרינן מיתיבי.
והא דדרשינן אליבא דר' יוסי אחת שמעון מאחת שם משמעון, לא הוה צריך לכך דהא לר' יוסי אפי' שרט שריטה אחת על שני נסרים חייב כדאיתא בפרק הבונה (לק' ק"ג ב'), אלא אשגרת לישן דמתני' נקט דקתני התם לר' יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון.
[דף ע עמוד ב] בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו. פרש"י ז"ל כגון שעשה מקצת מלאכות בהעלם שבת והעלם מלאכות, והיינו דלא מייתי לה מהשוכח עיקר שבת שאינו חייב [אלא אחת דהתם לא ידע לשבת כלל, והיינו דאמרינן בסמוך אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב] על כל אחת ואחת שפיר ואם איתא דבהעלם זה וזה בידו בכל ל"ט מלאכות איירי היכי אתי שפיר אדרבה הוה ליה שוכח עיקר שבת שאינו חייב אלא חטאת אחת, וא"ת והלא ההיא דר' יוחנן דמייתי לקמן מיירי בשעשה כל הל"ט מלאכות ובא ללמד שהוא חייב ל"ט חטאות כדאיתא לעיל והיכי מיפרשא לה כשלא שגג אלא במקצתם, י"ל דמיירי כי (הל"ט) [הל"ח] מלאכות עשה בהעלם זה וזה והיה יודע שבת במלאכה ל"ט הנשארת ואח"כ עשה אותה מלאכה בזדון שבת ושגגת מלאכה וקסברינן דהעלם אחד הוא דבכל הל"ט היה העלם מלאכות מיהת, והיינו דאמרינן דבשלמא אי אמרת דהעלם זה וזה בידו במקצת מלאכות חייב על כל אחת ואחת משכחת לה לדרבי יוחנן שיהא חייב ביום אחד מנין ל"ט חטאות על הדרך שפירשנו, אבל אי אמרת דהעלם זה וזה בידו במקצת מלאכות אינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה ששגג בכל המלאכות ויהא חייב ל"ט חטאות, הא הו"ל שוכח עיקר שבת דבמאי ידע לה לשבת, דלא מצית למימר שעשה (הל"ט) [הל"ח] בהעלם זה וזה והמלאכה הנשארת בשגגת שבת לבדו, דהא אמרת דהעלם זה וזה בידו אינו חייב אלא אחת, ולומר שהיו כולם בזדון שבת ושגגת מלאכות, כיון ששגג בכולן במה היה מזיד בשבת ובמאי ידע שיש שבת בעולם, ופרקינן דידע לה בתחומין אליבא דרבי עקיבא, כך פירוש הסוגיא לפירוש זה.
אבל בתוספות פירשו שיש לפרשה כפשוטה אפי' בהעלם זה וזה בכל ל"ט מלאכות, ודקאמרת דא"כ הוה ליה שוכח עיקר שבת, י"ל שאינו דומה דהתם שכח עיקר שבת לגמרי דאפי' מדכרו ליה לא מדכר, ודומיא דתינוק שנשבה לבין הגוים דהא מדמינן להו אהדדי לעיל אלא שזה שכוח מעיקרו וזה הכיר ולבסוף שכח, ובעיא דרבא כשנעלמו ממנו בעלמא דכי מדכרו ליה חיוב שבת או שאלו מלאכות הם מידכר, וכדרהטא כולה סוגיין דפריש משום שבת או משום מלאכות.
אמר ליה הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת. פירוש דעל שגגת שבת שהיא עיקר יש לנו לעשות עיקר, ופרכינן דאדרבה הרי העלם מלאכות בידו וכיון דבהעלם מלאכות לחוד חייב כמנין המלאכות, מפני שהוסיף בשגגת שבת אינו נשכר שלא פטרו הכתוב בשגגת שבת בחטאת אחת אלא כשאין עמה שגגת מלאכות.
אלא אמר רב אשי חזינן אי משום שבת פריש העלם שבת עיקר בידו וכו'. פרש"י ז"ל אם כשאמרו לו שבת היום פורש הרי העלם שבת בידו, ואם כשאמרו לו אלו מלאכות הן פורש הרי העלם מלאכות עיקר בידו, והקשו בתוספות דמנא לן כי מפני אותו איסור שהזכירוהו פירש דוקא דילמא אם אמרו לו בתחלה האיסור השני היה ג"כ פורש, ואפי' תימא דמיירי שאמרו לו האחד ולא פירש ועל השני פירש מנא לן דמשום השני לבדו פירש דילמא מפני שהודיעוהו שתיהן, ולפיכך פירש הרב ר' ידידיה ז"ל דמיירי כגון שכשעשה המלאכות גערו בו סתם ואמרו לו מה אתה עושה, ואם השיב להם כשפירש ואמר להם וכי שבת היום אז ודאי משום שבת פירש, ואם אמר להם וכי מלאכה היא זו ופירש אז משום מלאכות פורש, ואפי' הכי אמר ליה רבינא לרב אשי שאין זו ראיה דכלום אדם פורש בהזכרת שבת אלא מפני שנזכר ג"כ שהמלאכות אסורות או כלום פורש בהזכרת מלאכות אלא נזכר ג"כ שהוא שבת הא ודאי אי אפשר לפרוש לזה בלא זה.
אלא לא שנא. פרש"י ז"ל ולעולם אינו חייב אלא אחת כדברי רב נחמן, פירוש לפירושו דכיון דרב אשי בא לחלוק על רב נחמן ונדחית אוקימתא שלו מסתמא לרב נחמן הוא דהדר, והא דאתינן לאותבי ממתני' דאבות מלאכות וכו' [הוי] בין לרבינא ובין לרב נחמן.
דידע לה בתחומין אליבא דרבי עקיבא. ובדין הוא דמצי למימר דידע לה במחמר או באנפי אחריני, אלא ודאי דנקט אשגרת לישן דלעיל דרבנן דהתם היינו רבי עקיבא כדפרישנא התם (ס"ט א'), אי נמי דניחא ליה לאשמעינן מילתא אגב אורחיה דלית ליה תחומין בדאורייתא כלל לרבנן דאמרי תחומין דרבנן, ולא מצינן למימר תחומין דאורייתא אלא לרבי עקיבא וכדפרישית במסכת עירובין (י"ז ב') בס"ד.
אמר רבא קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות. פירוש ואין עליהם אלא חטאת אחת, וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות. ושייכי בהו שתי חטאות כמנין מלאכות, ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות, ויש גורסים ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות, ושתי הגירסאות ענין אחד להם, דכיון דקצירה וטחינה דשגגת שבת הרי הן כאחת, ומה שנודע והופרש על אחת מהם כאילו נודע ומופרש על שתיהם, והא דאמרינן ונודע לו על קצירה פלונית לאו למימרא שלא נודע על השאר כלל דא"כ איך השאר מתכפרים בגרירה, דהא לדברי הכל בחטאות בעינן ידיעה כדכתיב או הודע אליו והביא, אלא הוא הדין שנודע לו על כולם אלא שזו נודעה בתחלה, ובודאי דמשום ידיעה בלחוד ליכא גרירה שתכפר זו על זו עד שיהא שם הפרשה, וכדמוכח לקמן בההיא דרבא דאכל שתי זיתי חלב וכו' שלא אמרו שם גרר כפרה אלא כשהביא דהיינו הפרשה, ואם כן על כרחין מיירי הכא בדאיכא הפרשה נמי, והפרשה זו מיירי כשהיתה על אותה שנודע לו תחלה, [אבל אם נודע לו תחלה] קצירה ראשונה וההפרשה היתה על הקצירה (השתא) [השניה] הא ודאי היתה הכפרה והגרירה על ידי הקצירה השנית כדין סיפא דמימרא דרבא, כי לעולם אין הידיעה עיקר אלא ההפרשה, והראיה גמורה לזה מההיא דרבא כי אחר שנודע לו על אחת מהם היה דין כפרה כפי ההפרשה אם הפריש על הראשון או על השלישי, מעתה הא דקאמר ונודע לו על אחת מהם הרי הוא כאילו אמר ונודע לו על אחת מהן והפריש עליה, ולא הוצרך לפרש דבריו דסתמא דמילתא על אותה שנודע לו תחלה עליו הפריש כפרתו.
והא דאמר רבא שהאחת מתכפרת על ידי חברתה היינו מפני שסובר רבא דשגגת שבת וזדון מלאכות עם זדון שבת ושגגת מלאכות כחדא העלמה חשיבא, כי אף על פי שנודע לו בינתים שהיא שבת הרי לא נודע לו שהיתה [חילול] שבת, ואין ידיעה מחלקת לאביי ורבא אלא כשידע שחטא כדכתיב או הודע אליו חטאתו אשר חטא, ואילו סבירא להו שהם חלוקים לחטאות הרי זה כאילו יש ידיעה בין קצירה לקצירה והיאך תתכפר זו ע"ג זו, אלא ודאי כדאמרן, ורבא תרתי קמ"ל, חדא הא דאמרן דכי האי גוונא אין חלוקין לחטאות, ואידך דין גרירה, וא"ת וכיון דאכרחנא כי על קצירה זו שנודע לו הפריש קרבן, הרי הם חלוקים לחטאות אליבא דרבי יוחנן דאמר לקמן דידיעה והפרשה דלאחר מעשה מחלקות, וליכא למימר דהכא כריש לקיש דאמר שאין מחלקות וכדפרישנא (ז"ל) לקמן, דהא רבא פסק הלכה כרבי יוחנן בר מתלת כדאיתא בפרק החולץ (יבמות ל"ו א'), וליכא למימר דהכא רבה גרסינן דהא אמרינן בסמוך דמדאביי סברה, תירץ ר"י ז"ל דכי אמר רבי יוחנן ידיעה והפרשה מחלקות לאחר מעשה כשקדמה גם הפרשה של זו לידיעה דאידך, אבל הכא מיירי שלא הפריש על הקצירה שנודע לו בתחלה אלא לאחר שנודע לו על השאר, ומאי דלא פריש רבא הכי משום דסתמא על אותה (שעה) [שגגה] שידע בתחלה הפריש בתחלה כדכתיבנא לעיל.
[דף עא עמוד א] קצירה ראשונה גוררת קצירה אחרונה וטחינה ראשונה גוררת טחינה אחרונה. פירש ר"י ז"ל שאין [זה] מדין גרירה ממש שנחלקו עליה אביי ורבא בסמוך וסברה רבא מאביי, דהכא כיון דלרבא שתי קצירות אלו העלם אחד חשיבי כדפרישנא לעיל דשגגת שבת וזדון מלאכה ושגגת מלאכות וזדון שבת חדא היא, הוה להו שתי קצירות כאוכל חלב וחלב בהעלם אחד וה"ה לשתי הטחינות ובהא לא בעינן גרירה, והראיה הגמורה דהא רבא במימרא דלקמן לא הוה [סבירא] ליה גרירה ואפי' הכי קסבר שאם הביא קרבן על הראשון מתכפר עמו על השני שהיה בהעלם [אחד עמו] וכן השלישי עם השני, דכל שנעשו בהעלם אחד כחדא חשיבי להתכפר בקרבן אחד, ואין צריך לומר כי הקצירה והטחינה שהיו שתיהן בשגגת שבת לא שייך בהו גרירה דהא תרוייהו בני חטאת [אחת] הן ומה שהופרש על זו כאילו הופרש על זו, והא דנקט הכא לישנא דגרירה לשון מושאל הוא ונקיט ליה אגב אידך שהיא מדין גרירה ממש.
וגם בסיפא שנודע לו על קצירה אחרונה והפריש עליה קרבן דקאמר רבא שאותה קצירה גוררת קצירה ראשונה אין זה מדין גרירה שנחלקו בה אביי ורבא לקמן, דהני נמי בני העלם אחד כאוכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד, ואין הגרירה בכאן אלא במה שאמר שהיא גוררת גם הטחינה הראשונה, וזה ודאי מדין גרירה שהרי הקרבן לא הפריש אלא על קצירה אחרונה ואותה קצירה אין לה שיתוף וצירוף עם טחינה ראשונה שהרי שתי שמות הם וכאוכל חלב ודם, דבשלמא קצירה וטחינה ראשונה אף על פי שהן שתי שמות היו שתיהן בשגגת שבת וחשובות שגגה אחת בלבד, אבל קצירה אחרונה עם טחינה ראשונה שתי שגגות הן, אלא דכיון דקצירה ראשונה מתכפרת עם האחרונה מן הדין מפני שהן בהעלם אחד, אותה קצירה ראשונה גוררת עמה לחברתה שהיתה בשגגה [אחת עמה] וזהו דין גרירה, כי מי שלא הופרש קרבן עליו אלא מתכפר בקרבן מי שהיה בהעלמו חוזר וגורר לכפר בקרבן שניתן לו לשלישי אחר שהוא בהעלמו שלא היה בהעלם מי שהופרש הקרבן עליו, נמצא זה האמצעי שלא הופרש הקרבן עליו עושה כפרה לאחרים שלא היה יכול לכפר בהם מי שהופרש הקרבן עליו, וזהו מה שאמר רבא לקמן שאין השלישי מתכפר בקרבנו של ראשון על ידי השני, משום דסבר דלא אמרינן גרירה ולא יכפר האמצעי מה שאין ראוי לכפר עליו ראשון שהופרש הקרבן עליו, אלמא זהו דין גרירה.
וטחינה שניה במקומה עומדת. פירוש שהקצירה האחרונה שהיתה עמה בשגגת מלאכות אינה ראויה לכפר עליה דהא בני שתי שגגות ושתי חטאות הן, ואין צריך לומר כי הקצירה הראשונה לא תגרור לטחינה אחרונה שאינם בני חטאת [אחת] כלל, ואם תאמר שתגרור טחינה ראשונה לטחינה אחרונה דהא בני שם אחד הם וכאוכל חלב וחלב בהעלם אחד, אומר רבא דכיון דכפרת טחינה ראשונה לא באה אלא ע"י גרירה אין לה כח לעשות שום צד גרירה, והיינו דאמרינן לקמן דרבא בהאי מימרא דהכא גרירה אית ליה גרירה דגרירה לית ליה.
ואביי אמר טחינה נמי גוררת טחינה. משום דאית ליה גרירה דגרירה.
ופרכינן ומי אית ליה לרבא גרירה וכו'. וקושיין אסיפא דקאמר שהקצירה גוררת טחינה וכדפרישנא.
והא איתמר אכל שני זיתי חלב. פירוש וכיון דאמר שאין הראשון מתכפר עם השלישי על ידי השני ולא השלישי עם הראשון על ידי השני אלמא לית ליה גרירה.
ופרקינן בתר דשמעה מאביי. להאי בתרייתא דאמר נתכפרו כולן, סברה מיניה ואמר בההיא מימרא דלעיל דאמרינן גרירה, וההיא דלעיל הוות בתרייתא.
ופרכינן אי הכי טחינה נמי תגררה לטחינה. פירוש בשלמא אילו קבלה רבא מאחריני אפשר דהכי קבלה דלא נעביד אלא חדא גרירה, אבל כיון דתרצת לי דמדאביי סברה הא אביי אית ליה אפי' טחינה גוררת טחינה כדאיתא לעיל.
ופרקינן דרבא לא קבל מאביי אלא קצת דבריו והודה לו בגרירה ולא הודה לו בגרירה דגרירה, והיינו דאמרינן גרירה אית ליה וכו'.
ומילתא דפשיטא ליה לאביי ורבא מיבעיא ליה לר' זירא. פירוש לישנא קלילא נקט דהא לפום חדא לישנא לר' ירמיה הוא דמיבעיא ליה ולא לר' זירא, וכן מה שאומר הספר אמר ליה חלוקים לחטאות, כלומר אמר ליה ר' זירא לר' ירמיה, סירכא דלישנא בתרא נקט, דאילו למאן דאמר דר' זירא הוא דבעי ליה בבי מדרשא הוה לן למימר אמרו לו.
קצר וטחן חצי גרוגרת וכו'. פירוש קצר או טחן וחזר וקצר או טחן ואין זה כדלעיל דבעו למימר קצר וטחן ממש ודוקא.
מהו שיצטרפו. לפום פשטא דלישנא נראה דלא מספקא להו מידי אלא לענין הצירוף דשתי חצאין אבל לענין זיתים אם הם חלוקים לחטאות לא מיבעיא להו מידי, ולפירוש זה הא דאמרינן מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מיבעיא ליה לר' זירא היינו ענין צירוף זה דלאביי ורבא פשיטא דמצטרפין, דהא פשיטא להו לעיל שאינם חלוקים לחטאות כדברירנא לעיל, וכל שסובר דשני שיעורים שלמים אינם חלוקים לחטאות פשיטא כי כשהן שני חצאין מצטרפים, שאפי' מי שסובר שהם חלוקים לחטאות יש מהם שסובר שהם מצטרפין, ומי שאמר שאין מצטרפין לא אמר אלא מפני שסובר שהן חלוקים לחטאות וכדרהטא כולה סוגיין להדיא, הילכך מאי דפשיטא להו לאביי ורבא דמצטרפין הא מיבעיא להו לר' זירא או לר' ירמיה, אבל לענין דין חלוקין לחטאות בשיעורין שלמים, לגמרי פליגי, דאילו לאביי ורבא אינם חלוקים לחטאות, ולר' זירא ור' ירמיה אינו כן, דא"כ לא היו צריכים לשאול כלום על הצירוף, אלא ודאי אינהו הוו סברי דחלוקים לחטאות ואפי' הכי קא מיבעיא להו על הצירוף, וזו שיטת התוספות.
אבל רש"י ז"ל סובר דאפי' הא דחלוקין לחטאות מיבעיא להו לר' זירא ור' ירמיה, והא דקא בעי מהו שיצטרפו הכי קאמר חלוקים לחטאות או אינם חלוקים לחטאות ואם תמצא לומר חלוקים לחטאות מצטרפים כשהן שני חצאין או לא, ואהדר ליה דחלוקים לחטאות ולא מצטרפין, ולפירוש זה בין על חילוק החטאות בין על הצירוף קאמרינן דבתרוייהו פשיטא להו לאביי ורבא ובתרוייהו מיבעיא ליה לר' זירא או לר' ירמיה, כך יש לפרש ע"כ לפי שיטת רש"י ז"ל, ונכונה היא.
ולכולהו פירושי הא דנקיט לה אמר ליה חלוקים לחטאות, לאו משום דפשיטא מילתא דהכי להוי דינא, דהא אביי ורבא פליגי עלה וכדאמרן וכדפרש"י ז"ל, והכי פירושא אמר ליה לדידי סבירא לי דחלוקים לחטאות וכיון דכן ודאי לא מצטרפין.
ופרכינן משום דנקיט האי כללא וכל היכא דחלוקים לחטאות לא מצטרפין והתנן וכו'.
חומר במין אחד משנים שאם אכל כחצי זית וכו' עד משני מינין פטור. במסכת מעילה (י"ז ב') מוכח שלא נאמר זה אלא לענין חלב ודם ושאר מינין דעלמא, דאילו לענין נותר ופיגול אינם בכלל זה שאע"פ שהם שני מינין לענין חלוק חטאות כדקתני רישא, גזירת הכתוב הוא לענין שני חצאי זיתים שיצטרפו, [מדהוציאן] הכתוב בשם אחד, דכתיב לא יאכל באש ישרף, כל שבקדש פסול [בא הכתוב] ליתן לא תעשה על אכילתו.
והוינן בה ממין אחד חייב צריכא למימר. ובדין הוא דמצי לשנויי כגון שהיתה לו ידיעה בינתים ור"ג היא, אלא דלא ניחא ליה לאוקמה כר"ג דיחידאה היא ולית הילכתא כותיה, ואף על גב דאוקמה כרבי יהושע מ"מ כל שכן דמודו רבנן דמצטרפין דהא לא סבירא להו תמחויין מחלקין ולרבותא אוקמה אפי' לרבי יהושע, ואילו הוה מוקמינן לה כרבן גמליאל לא הוו מודו רבנן שיהא חייב, וזה ברור.
והא הכא דחלוקין לחטאות. פירוש דבשני זיתים תמחויין מחלקין לרבי יהושע, וקא מצטרפין כשהם שני חצאין, שאין תמחויין מחלקין ואפי' לרבי יהושע.
לעולם ממין אחד ואמאי קרי ליה שני מינין לפי שאכלו בשני תמחויין. וא"ת א"כ לא דמי סיפא לרישא דאילו שני מינין דרישא היינו שני מינין ממש ואילו שני מינים דסיפא מין אחד בשני תמחויין, והא לא אפשר דכיון דאמר וחומר בשני מינים באותם שני מינים עצמן שהיו קלין בצד הראשון הוא רוצה לומר שהם חמורים בצד הזה האחרון, וזו שיטת התלמוד, וי"ל דהא לא קשיא דסיפא בשני מינים גמורים נמי מיירי, אלא דאמרינן שלא נצרכה אלא מפני שיש בכללן אף ממין אחד בשני תמחויין.
[דף עא עמוד ב] מכלל דרישא מין אחד ותמחוי אחד צריכא למימר. וק"ל באוקימתא דלעיל אמאי לא פרכינן מכלל דסיפא שני מינים ושני תמחויין צריכא למימר, וי"ל דאין הכי נמי דמצי למימר ולטעמיך אלא דלא חש, וטובא איכא בתלמודא דכותה, אי נמי דלעיל כיון דרישא ניחא אין להקשות סיפא למה נצרכה דאורחא הוא למיתני סיפא אגב רישא, אבל היכא דרישא לא נצרכה לא אתי שפיר כולי האי דנימא דקתני רישא משום סיפא.
ורבן גמליאל היא דאמר אין ידיעה לחצי שיעור. וא"ת א"כ תיקשי ליה מהכא דודאי בשתי זיתים שיש ידיעה בינתים חלוקים לחטאות גם לרבן גמליאל ובשני חצאי זיתים אומר רבן גמליאל דמצטרפין, י"ל דמרבן גמליאל ליכא לאקשויי דלית הילכתא כותיה, ומאי דפרכינן מדרבי יהושע משום דכל שכן דלרבנן מצטרפין כדפרישנא לעיל, ועוד י"ל דהא הכא לר"ג בתורת טעמא קא אתי עלה שהוא סובר שאין ידיעה חשובה כלום אלא כשהיתה אחר חטא גמור כגון אחר אכילת זיתים שהוא בר קרבן שאז היא ראויה לחלוק, אבל בתר חצי זית שאינו [בר] קרבן לא שמה ידיעה, וכיון דאיכא טעמא לפלוגי מפלגינן בין שני זיתים לשני חצאים, מה שאין כן בבעיא דר' זירא לענין שגגת שבת וזדון מלאכות [וזדון שבת] ושגגת מלאכות או לענין תמחויין דרבי יהושע דשייך חד טעמא בשני חצאי זיתים כשני זיתים, וכן פירשו בתוספות.
איתמר אכל שני זיתים חלב בהעלם אחד ונודע לו וכו'. סוגיא דשמעתתא דאע"ג דליכא ידיעה בינתים אם לאחר מעשה איכא ידיעה וכפרה על זה קודם שנודע לו על זה דברי הכל מחלקת, אבל היכא דליכא אלא ידיעה גרידתא או ידיעה והפרשה, בידיעה והפרשה פשיטא לן דלרבי יוחנן חייב, אבל לא איתפרש שפיר סברא דריש לקיש בה, וגם לא נתפרש סברא דרבי יוחנן גבי ידיעה גרידתא, והא דכתיב או הודע אליו חטאתו וכו' הכי כתיב קרא או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא ונסלח לו מחטאתו אשר חטא, ודכולי עלמא מאי דכתיב על חטאתו אשר חטא ומאי דכתיב ונסלח לו מחטאתו מיותרים הם לדרשא, ואילו והביא את קרבנו על חטאתו משמע שלא יכפר אותו קרבן שהביא והפריש אלא באותו חטאת בלבד, ונסלח לו מחטאתו משמע שיהא כפרה לו על חטאתו בקרבן שהפריש למקצת חטאתו, וכיון דכן בין ריש לקיש ובין רבי יוחנן מודו דהכי מידרשי קראי, אלא דמר מוקים להו בהכי ומר אוקים להו בהכי, ובהא רהיט כולה שמעתא וכולה פשוטה היא.
אמר עולא למאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת. פירוש שפחה חרופה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין כדכתיב (ויקרא י"ט) והפדה לא נפדתה, והיא מאורסת לעבד עברי שהוא מותר בה וקידושיו תופסין בה כדכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ואילו היתה פנויה לא היה בה מיתה, וישראל הבא עליה בין בשוגג בין במזיד חייב להביא עליה אשם, והיא לוקה במזידה [דכתיב] בקרת תהיה, ומינה שמעינן שאפי' במזיד אמר רחמנא על הבועל להביא [קרבן, ואם בעל] כמה בעילות במזיד הרי הוא מתכפר בקרבן אחד כדתנן התם (כריתות ט' א') [וילפינן] לה מקרא שרבתה תורה [קרבן אחד] על ביאות הרבה, אבל כשבא עליה ביאות הרבה בשוגג בהעלמות הרבה דהוה ידיעה [בינתים] בהא איירינן הכא בשמעתין.
והאי מימרא דעולא קיימא אסוגיא דלעיל וקאמר דאפי' (לכתחלה) [לכשתמצא לומר] דריש לקיש ורבי יוחנן פליגי בידיעה גרידתא וסבר רבי יוחנן דבחטאות יפה כוחה של ידיעה שהיא מחלקת ואפי' לאחר מעשה, לגבי אשמות הורע כוחה למאן דלא בעי באשמות ידיעה בתחלה, והיינו גריעותא שאפי' בין ביאה לביאה אינה מחלקת שאם בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת, פירוש וסתמא נקט לה אפי' יש ידיעה בינתים, והכי מוכח מהא דקאמר ליה לרב המנונא מעשה דלאחר הפרשה קאמרת מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא, דש"מ דדוקא במעשה דלאחר הפרשה לא קאמר אבל במעשה דלאחר ידיעה מימר אמר.
ודלא בעי ידיעה בתחלה פירושו שהוא מתיר להביא אשם ודאי קודם שתהא לו ידיעה ברורה שחטא, וההיא פלוגתא דאיכא דבעי ידיעה ואיכא דלא בעי ידיעה לא איתפרש הכא מאן פליגי בה, ורש"י ז"ל כתב דרבי טרפון לא בעי ידיעה בתחלה מדתנן בכריתות (כ"ב א') רבי עקיבא היה מחייב על ספק מעילות אשם תלוי וחכמים פוטרים, פירוש דסבירא להו שאין אשם תלוי אלא בספק חלב ושאר איסורים כיוצא בו שודאן בני חטאת [נינהו], ומודה רבי עקיבא שאינו מביא מעילתו פירוש שאינו משלם קרן וחומש עד שיודע לו שחטא ויביא אשם ודאי אמר ר' טרפון מה זה מביא שתי אשמות אלא יביא מעילתו כלומר קרן וחומש, ויביא עמה אשם בשתי סלעים ואומר אם ודאי מעלתי, כלומר שעתיד זה החטא להיות ודאי לי, זו מעילתי וזו אשמי כלומר אשם ודאי שלי, ואם ספק כלומר כי לעולם אעמוד בספיקה הרי זה אשם תלוי שלי והמעות נדבה, שממין שהוא מביא על הודע מביא על לא הודע, פירוש כי הקרבן שוה שהוא [איל] באשם תלוי ואשם ודאי, נמצא דלרבי טרפון היה מתכפר באשם ודאי כשיהא נודע לו חטאו ואף על פי שהקריבו קודם ידיעה ואיהו הוא דאמרינן הכא דלא בעי ידיעה בתחלה, כן פרש"י ז"ל, וכיון שסיים דבריו ז"ל בזה לרבי טרפון נראה דס"ל דמאן דבעי ידיעה בתחלה הוא רבי עקיבא דקאמר שאינו מביא אלא אשם תלוי, אבל אי אפשר לומר כן דהתם בסיפא מוכח דרבי עקיבא מודה דאפשר לעשות כרבי טרפון, ומה שאמר שמביא אשם תלוי אינו אלא לעצה טובה, דקתני סיפא אמר ר' עקיבא נראים דבריך במעילה מעוטה הרי שבא לידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיביא אשם תלוי בשתי סלעים ואל יביא ספק מעילה במאה מנה.
ולכך פירשו בתוספות דמאן דלא בעי ידיעה בתחלה היינו רבי עקיבא ורבי טרפון, ומאן דבעי ידיעה בתחלה ר' יוסי, דתנן התם בההוא פירקא (שם כ"ב ב') היו שתי חתיכות אחת של קדש ואחת של חולין ובא אחד ואכל את הראשונה ובא חבירו ואכל את השניה, פירוש וכל אחד מהם הוא בספק מעילה, רבי עקיבא אומר זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי וחכמים פוטרים, ר' שמעון אומר שניהם מביאים אשם ודאי אחד, כלומר בתנאי, ויאמר כל אחד מהם אם חברי מעל הרי זה אשם ודאי שלו ויהא חלקי קנוי לו ואם אני מעלתי חלקו קנוי לי והרי זה אשם ודאי שלי, ר' יוסי אומר אין שנים מביאים אשם אחד ובודאי שאין טעמו של ר' יוסי משום דסבר שאין להביא אשם בשיתוף דא"כ היינו רבי עקיבא, אלא טעמא דידיה משום דסבר שאין אשם ודאי מכפר קודם ידיעה, והכי מוכח בפ"ק דכריתות (ז' ב') גבי ההיא דשתי נשים שהפילו וכו' דטעמא דר' יוסי משום דבעי ידיעה בתחלה, וכן פירש רשב"ם ז"ל.
והקשו בתוספות דאנן לא חזינן דאיכא מאן דלא בעי ידיעה בתחלה אלא גבי אשם מעילות משום דאפשר להביאו בתנאי על ידי אשם תלוי דסבירא להו שיש בספק מעילות אשם תלוי, אבל בשפחה חרופה דהכל מודים שאין בספיקה אשם תלוי דכולי עלמא בעו ידיעה בתחלה שהרי אין לו במה להתנות, ותירצו שהרי יכול להתנות בשלמים שיאמר אם ודאי חטאתי הרי זה אשם שלי ואם לאו הוא שלמי נדבה שהרי מתן דמיהן שוה, ואף על גב דאשם נאכל ליום ולילה ושלמים נאכלים לשני ימים ולילה, ואף על פי שנאכל כדין אשם על הספק ודילמא שלמים הוא ומביא קדשים לבית הפסול, קסבר כמאן דאמר (זבחים ע"ה ב') על הספק מביאין קדשים לבית הפסול, וא"ת והא שלמים טעונים נסכים ואשם אינו טעון, י"ל דמייתי נסכים ומתנה דאם אשם הוא שיהו נסכים נדבה, וא"ת והא נסכי נדבה נותנם ע"ג האישים ונסכי חובה הבאים עם הקרבן [צריך] ליתן אותם בספלים שהם חלולין ויורדים עד השיתין, י"ל דסבר לה כמאן דאמר אלו ואלו נדבה ונותנים על האישים.
ורבינו הגדול ז"ל תירץ דמשכחת לה אשם שפחה חרופה בלא ידיעה כגון שני בני אדם שבאו על שתי נשים ואחת מהן שפחה חרופה שמביאין שניהם אשם אחד כדברי ר' שמעון בספק מעילות, ומסתברא שאין אנו צריכים לכך, דאפי' לא משכחת לה בשפחה חרופה אשם בלא ידיעה, עולא הכי קאמר דכיון דבעלמא באשמות דאית בהו אשם תלוי ואשם ודאי אמרינן דאשם ודאי לא בעי ידיעה, מכלל דידיעה באשמות לא חשיבא, וכיון דכן אינה מחלקת כלל בשום אשם בין ביאה לביאה.
ובפירוש זה יש תירוץ למה שהקשו בתוספות כיון דתנאי דפליגי אי בעינן ידיעה בעלמא באשמות תחלה גבי אשם מעילות נחלקו אמאי נקטיה עולא למילתיה בשפחה חרופה, ועכשיו י"ל דלרבותא נקטה דאפי' בשפחה חרופה שאין בה אשם תלוי וכל כפרה שלו הוא אשם ודאי איתיה להאי דינא, אבל בתוספות פירשו דנקט עולא בשפחה חרופה מפני שקרבנה בא על המזיד, וכיון דבכמה ביאות במזיד אינו חייב אלא אחת אף ידיעה לא תחלק בין ביאות דשוגג, שהרי בשעת ידיעה בר קרבן הוא שאילו בא על השפחה באותה ידיעה חייב קרבן, אבל בשאר אשמות שאינו אלא על השוגג ידיעה מחלקת בין השגגות לדברי הכל כיון דבשעת ידיעה לא הוה בר קרבן, וגם זה נכון מאד.
[דף עב עמוד א] מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול הכי נמי דאינו חייב [אלא אחת]. פירוש לגוזמא נקט המתינו לי ואין הכונה אלא לומר דא"כ אפי' יש ידיעה והפרשה בין בעילה לבעילה לא תהא מחלקת, והקשו בתוספות היאך מקשה רב המנונא מידיעה שיש עמה הפרשת קרבן לידיעה גרידתא, ותירצו דנהי דלעיל משמע דטפי חשיבי ידיעה והפרשה לחלק מידיעה גרידתא, סבר רב המנונא דהתם הוא כשבאת לחלק לאחר מעשה, אבל הכא דאיירי בין מעשה למעשה כל כך חשובה (בעלמא) [לחלק] ידיעה גרידתא כידיעה והפרשה, וכיון דאמרינן דגריעא כולי האי [ידיעה] באשמות שאינה חולקת בינתים ואפי' למאן דסבר דמחלקת בחטאות לאחר מעשה, א"כ היא הנותנת שאפי' יש עמה הפרשה לא תהא מחלקת, וא"ת ומנא [ליה] לרב המנונא לאקשויי הכי דילמא דאין הכי נמי, י"ל [דא"כ] לא משכחת בשגגות ביאות שפחה חרופה אלא קרבן אחד ואף על פי שהיתה כפרה בינתים דהא הפרשה דבינתים ככפרה חשיבא, א"נ גמרא גמירי לה דודאי ידיעה והפרשה מחלקת בכל מקום בינתים, אמר ליה מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא, דודאי הפרשה חשיבא טפי, גם אין לומר שיתכפר שום אדם בקרבן שהופרש קודם שחטא, והרב ר' ידידיה ז"ל תירץ דרב המנונא היה סובר דכי אמרינן דידיעה והפרשה מחלקות אין כח ההפרשה אלא בסיוע הידיעה שעמה, וכיון שלדברי עולא גרוע כל כך [ידיעה] באשמות שלא תחלק בינתים, ודאי אף לסייע לא יהא בה ממש, ומשני דהא ליתא שההפרשה ראויה לחלק בלא ידיעה, והראשון יותר [נראה].
כי אתא רב דימי אמר למאן דאמר דאשם ודאי בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה חייב על כל אחת ואחת. פרש"י ז"ל דעולא ורב דימי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ובתוספות פירשו דודאי פליגי דאילו לעולא הפרשה מחלקת אפי' למ"ד דלא בעי ידיעה בתחלה, והא דרב דימי אוקמה איהו גופיה בדאיכא הפרשה ואפי' הכי דוקא למ"ד דבעי ידיעה בתחלה הא למאן דלא בעי ידיעה בתחלה אפי' הפרשה אינה מחלקת בינתים, ורבינו הגדול ז"ל מפרש דלקמן הכי אמרינן דילמא במעשה דלאחר הפרשה קאמרת דאפי' למאן דבעי ידיעה בתחלה דוקא הפרשה מחלקת וכל שכן למאן דלא בעי ידיעה, אבל בידיעה גרידתא במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן, ועולא נמי דקאמר ידיעה אינה מחלקת למ"ד דלא בעי ידיעה בתחילה לאו למימרא דלמאן דבעי ידיעה בתחלה חייב בידיעה גרידתא, אלא הכי קאמר דלמאן דלא בעי ידיעה בתחלה ודאי אין ידיעה גרידתא מחלקת כלל ואפי' לרבי יוחנן, אבל למאן דאמר דבעי ידיעה בתחלה הרי זה תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, ואשתכח דעולא ורב דימי לא פליגי, ורבין אתא וכלל כל הסברות ופירשם, ובזה יתיישב פרש"י ז"ל אבל דחוק הוא.
והרי חטאות דבעינן ידיעה בתחלה. פירוש דלכולי עלמא אין חטאת קריבה אלא אחר ידיעה ודאית ופליגי רבי יוחנן וריש לקיש, תמיהא מילתא טובא דאילו רבי יוחנן ור"ל נחלקו בידיעה דלאחר מעשה ועולא מיירי בידיעה בינתים וא"כ אדמדמינן הא דעולא לידיעה דלאחר הפרשה דחטאות ומותבינן מינה, נדמייה לידיעה בינתים דחטאות כעין הא דעולא ותהוי סייעתיה, תירצו בתוספות דגבי חטאות יש לחלק בין ידיעה דבינתים לידיעה דלאחר מעשה, דאפי' תימא דידיעה דחטא לא חשיב ככפרה דין הוא שתהא מחלקת בין השגגות דחטאות משום דבשעת ידיעה אינו בן קרבן שאילו באותה שעה חטא מזיד הוא שאינו בר קרבן, וכיון שכן ודאי דין הוא שיחלק בין שוגג לשוגג, משא"כ בשפחה חרופה שהוא חייב קרבן על המזיד ואפי' בשעת ידיעה הוא ראוי להתחייב בקרבן כשוגג גמור, לפיכך אם תמצא לומר שתהא ידיעה מחלקת בשפחה חרופה לא יהא אלא מטעם דידיעה חשובה ככפרה כיון שנודע בחטאו וניחם עליו, שזה הוא הטעם דידיעה מחלקת בחטאות לאחר מעשה למ"ד שהיא מחלקת, ולהכי מדמינן להו אהדדי, ומהאי טעמא נקטינן בסוגיא שפחה חרופה יותר משאר אשמות כדכתיבנא לעיל.
דילמא במעשה דלאחר הפרשה קאמרת. וא"ת ובהא נמי פליגי ר"ל ורבי יוחנן, י"ל דאפי' תימא דפליגי בחטאות לאחר מעשה הדעת נותנת שהיא מחלקת בין עבירות לדברי הכל, כי ההפרשה כשמחלקת בינתים היינו משום דחשיבא (לאו מוכיח) [להו כמו] כפרה בינתים, ואין להתכפר על שום חטא בקרבן שכבר הופרש כדפרישנא לעיל.
וכדרב המנונא. פירוש כעין דרב המנונא [ולא כרב המנונא] ממש דאמר לה אפי' למאן דלא בעי ידיעה בתחלה וכדפרישנא לעיל לשיטת התוספות, ולפירוש רבינו הגדול ז"ל יבא כדרב המנונא ממש, דעולא ורב דימי לא פליגי. א"ל אין. כי אתא רבין אמר הכל מודים וכו'.
[דף עב עמוד ב] איתמר נתכוון להגביה את התלוש וחתך המחובר פטור. פרש"י ז"ל כגון סכין שהיה מוטל בערוגה של ירק נתכוון להגביהו וחתך את הירק, וזה מתעסק בעלמא הוא שלא נתכוון לשום דבר של איסור ולא אפי' לשם מלאכה האסורה, ואמרינן בכריתות (י"ט א') אשר חטא [בה] פרט למתעסק, והקשו בתוספות כי נראה מדבריו ז"ל דדכותה מיירי הא דפליגי בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שנתכוון לחתוך דבר שהיה תלוש וחתך דבר אחר שהיה מחובר, ובזה מחייב אביי כיון דנתכוון לחתיכה בעלמא דהא לא אשכח פטורא לאביי כשנתכוון לזה וחתך בזה אלא [כד]מפרש (לישנא) [בשלא] נתכוון אלא להגבהתה, ולפי שיטה זו מודה רבא שאם נתכוון לחתיכה דאיסורא [חייב], וזה אינו נכון דכל שלא נתכוון לעשות מלאכה באותו דבר פטור הוא לדברי הכל ואפי' נתכוון למלאכה דלאו מלאכת מחשבת היא, והראיה מדאמרינן לקמן במכילתין (צ"ז ב') נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה אם אמר כל מקום שתרצה תנוח חייב ואם לאו פטור, ועוד דבמסכת כריתות (י"ט ב') בשמעתא דאמר רב נחמן המתעסק בחלבים ובעריות וכו' פוטר שמואל בנתכוין [לעשות] מלאכה [בדבר] זה ועשה מלאכה בדבר אחר, וליכא למימר דפליג אדאביי ורבא דלא מדכר לה תלמודא הכא והתם, ולא עוד אלא דהתם איכא ברייתא דמסייעא לשמואל דתניא היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות נתכוון לכבות את זו וכבה את זו [או] שנתכוון להדליק את זו והדליק את זו פטור והיינו דשמואל, ולספרים דגרסי בהני חייב לא פליגא אדשמואל מדלא אדכרוה התם, דאיכא לפרושי דמיירי לקדם, כלומר דדעתיה הוא להדליק או לכבותם שניהן אלא שהקדים את הנר שהוא רוצה לאחר כדמוקימנא לה התם סיפא דההיא דינא.
לפיכך [פירשו] ר"ת ור"י ז"ל שהכא מיירי שנתכוון להגביה או לחתוך דבר שהיה תלוש ונמצא שחתך את המחובר כי אותו דבר שנתכוון לו מחובר הוא, ויש ראיה לפירוש זה דלקמן בשמעתין מדמינן לה למי שסבור שהיה בפיו שומן ואכלו ונמצא שהיה חלב או שהיה סבור רוק הוא ובלעו ונמצא שהוא חלב (מה ברור) [וזה נכון].
דכותה גבי שבת דעבד קצירה וקצירה הכא [חדא] מיחייב והכא חדא מיחייב. וא"ת והא אם קצר בשבת זו וחזר וקצר בשבת זו בהעלם אחד בשגגת שבת מיחייב תרתי, וי"ל דהא לא הוי דכותה דחלב וחלב דליכא בינתים ימים לחלק, וכל היכא דאיכא ימים בינתים לחלק הכי נמי מיחייב תרתי בשאר מצות כדאשכחן גבי נדה (כריתות י"ז א').
מה שאין כן בשאר מצוות אעבודה זרה. פירוש והכי קאמר מה שאין כן במקצת שאר מצוות.
כסבור בית הכנסת הוא והשתחוה הרי לבו מסור לשמים. פרש"י ז"ל שאפי' היה יודע שהיה בית עבודה זרה כיון שלבו לשמים לא עבד כלום ואמאי מחייב, ונראין דבריו שאין לחייב מיתה ולא קרבן אלא במי שעבד או שהשתחוה לע"ז וזה לא השתחוה אלא לשמים, אבל לכתחלה הרי זה בכלל יהרג ואל יעבור שאם אנסוהו להשתחוות לע"ז או לעבדה אינו יכול לומר אעשה כן ויהא לבי מסור לשמים, דא"כ לא משכחת בע"ז יהרג ואל יעבור, אלא ודאי שאני שלא אמרה תורה שיהרג מפני שיש במעשה ע"ז ממש אלא מפני קדוש השם להוציא מדעת הבאים להעבירו ואזהרתיה מונקדשתי בתוך בני ישראל, כנ"ל, וכתב רבינו יהודה ז"ל דהא דנקט הרי לבו מסור לשמים אורחא דמילתא דמסתמא כך לבו כיון שהיה סבור שהוא בית הכנסת [וה"ה] אף על פי שלא היה לבו מסור לשמים פטור ובלבד שלא יהא לבו מסור גם לעבודה זרה, וכן פירשו בתוספות בשם הרב ר' יעקב מקינון ז"ל.
ואלא דחזא אנדרוטא. פרש"י ז"ל צורת המלך שאינה עומדת [לשם אלהות] אלא שהיתה עשויה לכבוד כאנדרטי של מלכים, ויפה פירש, והיינו דבעינן לקבלה עליה דאילו בע"ז נעבדת אפי' בדלא קבליה עליה באלוה הוא מחייב כיון שהשתחוה לה בדרך עבודה.
והא דקרי שוגג בלא מתכוין כסבור בית הכנסת היא מפני שכל שוגג שנתחלף לו איסור בהיתר נקרא שוגג בלא מתכוין, וכענין שנאמר לקמן האוכל חלב כסבור שהוא שומן שגגתו באה מפני שלא נתכוין לאיסור אבל יודע הוא על החלב שהוא אסור ועל העבודה זרה שהיא אסורה, וכשטועה בהוראת איסורים נקרא שוגג סתם, וגם כיוצא בזו פעמים נקרא שוגג סתם אלא שבכאן פירש התנא כי שגגתו היתה מחמת שאינו מתכוין.
אלא מאהבה ומיראה. פירוש מאהבת אדם או מיראתו וכבר פרשנוה במסכת סנהדרין בס"ד בפלוגתא דאביי ורבא, וקרינן ליה שוגג בלא מתכוין [אף] כי זה היה סבור לעשות כן, כיון שלא נתכוין לעבדה בקבלת אלהות ויודע הוא ומאמין בלבו שאין בזה ממש.
הניחא לאביי דאמר חייב. פירוש דאמר במסכת סנהדרין (ס"א ב') כי העובד ע"ז מאהבה ומיראה חייב, וא"ת ולדידיה היכי ניחא ליה דהא [קתני] משא"כ בשבת דפטור, וזה אינו כי המחלל שבת מאהבה ומיראה חייב הוא, ויש שסבורים דבשבת פטור הוא מיראה דבשבת קיי"ל שיעבור ואל יהרג משא"כ בע"ז כדאיתא במסכת סנהדרין (ע"ד א'), וזה אינו שכבר פירשנו במקומו שהיראה שאמורה כאן אין בו סכנת נפשות, דא"כ אפי' בע"ז נמי בדיעבד פטור הוא ממיתה וכרת על זדונו ומחטאת על שגגתו דהא אמרינן (קדושין מ"ג א') ההוא לא אנוס ולא שוגג, והנכון כמו שפירשו בתוספות דהשתא הכי קאמר דרישא מיהת לאביי ניחא אבל ודאי הוא הדין דלדידיה קשיא סיפא, והכי מוכח בסמוך כדבעינן למימר.
ואלא באומר מותר. פירוש שטועה כסבור שאין עבודה זרה אסורה לעבוד, וא"ת ואמאי קרי ליה שוגג בלא מתכוין שזה טועה בהוראה גמור הוא, וי"ל מפני שהוא טעה בעיקר ע"ז לגמרי ואפי' כי מדכרו ליה לא מידכר ואין לו בלבו שום כוונה דאיסור ע"ז קרי ליה הכי.
מה שאין כן בשבת דפטור עד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן בהעלם זה וזה בידו אלא אי לחיובי חדא או תרתי. ומכאן סיוע לפירוש ר"י ז"ל לעיל (ע' ב') דבעיא דרבא מרב נחמן בהעלם זה וזה בכל מלאכות דהא מדמינן לה הכא לאומר מותר, וא"ת ואמאי לא פרכינן ממתני' דקתני בהדיא השוכח עיקר שבת שהוא חייב, וי"ל דניחא ליה לתלמודא טפי למיפרך מדרבא אדרבא, ולא עוד אלא דבהא אלימא פירכא דהכא פוטר לגמרי והתם מספקא ליה אי מחייב תרתי.
[דף עג עמוד א] רישא בעבודה זרה וסיפא בשאר מצות. פירוש והכי קאמר חומר בשבת ממקצת שאר מצות ויש חומר במקצת שאר מצות מבשבת.
ואביי שוגג בלא מתכוין היכי דמי. מכאן נראה דכי אוקימנא לעיל בעובד מאהבה ומיראה לא ניחא לאביי לגמרי, דסיפא הוה קשיא ליה, שאם לא כן למה [ליה] לאביי לאוקמה כסבור רוק היה ובלעו דהא שינויא דחיקא הוא והא אמרינן דניחא לאביי בלאו הכי, אלא ודאי כדמוקמינן, וכן פירשו בתוספות.
כסבור רוק הוא ובלעו. פרש"י ז"ל דלא נתכוון לשום אכילה דבליעת רוק לא שמה אכילה שאין בה אלא בליעה גרידא כדכתיב (איוב ז') לא תרפני עד בלעי רוקי, והיינו דאמרינן דמדמי לה לנתכוון להגביה התלוש.
נתכוון לזרוק [שתים] וזרק ארבע. לפרש"י ז"ל דברים כפשוטן, אבל אי אפשר לומר כן שאפי' נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור וכל שכן זה, (א"ה, כאן חסר פי' ר"ת, והוזכר בסמוך ד"ה אבל, וכן נחלקו בכסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים, וחסר בזה פרש"י) ור"ת ז"ל פירש נתכוון לזרוק לרשות היחיד ונמצאת רשות הרבים. פירוש כסבור שלא היו בו י"ו אמה ונמצא בו י"ו אמה, ומפני שזו טעות קרובה נקט ונמצאת, דכל שאין בו י"ו אמות קרי ליה הכא רשות היחיד דכרשות היחיד הוא ובהא הוא דשכיח טעותא כלל.
אבל נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דארבעי בלא תרתי לא מזדרקי ליה. לפירוש רש"י ז"ל דברים כפשוטן דכיון דארבעי בלא תרתי לא מזדרקי, וזה נתכוון לזרוק שנים, ואף על פי שזרק ארבעה, הרי נעשית מחשבתו בשתי אמות מיהת, וכן פירש ז"ל, אבל לפירוש ר"ת ז"ל אין לפרש כן שהרי לכל הזריקה הזאת נתכוון אלא שטעה במדה, ולפירושו כך הוא ר"ל דהואיל וארבעי בלא תרתי לא מזדרקי בשום מקום גם השתים מכלל מלאכת איסור הואיל ושתי אמות מקצת האיסור הם וקרינא ביה אשר חטא בה.
אבל כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים דקא מכוין לזריקה דארבעי. פירוש שנתכוון לשנויי רשויות והוה לו לחוש שהוא רשות הרבים, אימא מודה ליה לאביי שיש בזה צד מחשבת איסור.
שאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב. והא פרישנא דלא אתא לאשמעינן חילוק חטאות דהא מרישא שמעינה, אלא אתא לאשמעינן דמשכחת לה שישגוג בכולם ויהא יודע עיקר שבת ולא הוי כשוכח עיקר שבת שאינו חייב אלא אחת וכדמפרש ואזיל, ויש אומרים דאתא נמי לאפוקי מדאיסי בן יהודה דאמר אינו חייב אלא על אחת מהן, אבל זה אינו כפי מה שכתבנו בפ"ק (ו' ב').
וקא טעי בשיעורים. פירוש שסבור לעשות פחות מכשיעור בכל מלאכה ומלאכה ונמצא שעשה כשיעור.
היכי משכחת לה. והא פרישנא לעיל (ס"ט א') אמאי לא אוקמה שהיה יודע כל המלאכות אלא שהיה סובר ששיעורי המלאכות גדולים יותר ממה שעשאם.
דידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא. כבר פירשנוה בס"ד (שם).
מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש וכו'. כולהו הוו במשכן ורש"י ז"ל מפרש להו כולהו שפיר.
הזורה והבורר והמרקד. בגמרא מפרש אמאי חשיב להו בתלתא, ולא דמו לנוטע וזורע ומבריך ומרכיב שהם כולם מלאכה אחת כדאיתא בגמרא, דהכא שלשתן צריכין בדבר אחד בזה אחר זה, משא"כ בהנהו דהיכא דאיתיה להאי ליתיה להאי וכל אב לענינו לפי מה שהוא, והשנויים מחמת שנויי הפרטים שבו, אבל כולם ענין אחד נטיעה וזריעה.
והאופה. בגמרא מפרש אמאי נקט לה ולא נקט מבשל.
והפוצע שני חוטין. כשחוט אחד ניתק פוצע ראשיו ושוזרן ביד עד שנארג.
הקושר והמתיר. פירוש אפי' מתיר שלא על מנת לקשור וכדמוכח בגמרא, וכן נראה שם מפרש"י ז"ל כדבעינא למימר בס"ד (ע"ד ב').
הבונה והסותר והמכבה והמבעיר. פירוש סותר על מנת לבנות במקומו כדאיתא בגמרא, וכן מכבה על מנת להבעיר לר"ש דבעי מלאכה הצריכה לגופה וכדאיתא בפרק במה מדליקים (לעיל ל"א ב') ובכל דוכתא, וא"ת ואמאי לא קתני סותר על מנת לבנות ומכבה על מנת להבעיר כדקתני קורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב, י"ל דהתם איצטריך משום דבעי למיתני בהו שיעורא על מנת לתפור שתי תפירות ולכתוב שתי אותיות מה שאין כן באלו שהם בכל שהוא.
המכה בפטיש. פרש"י ז"ל שכן אומן מכה על הסדן בגמר מלאכה ומכה בפטיש נמי לא מחייב אלא בגמר מלאכה, ואין לשון זה מחוור כי מלאכה זו דאומן המכה בפטיש על הסדן לבטלה בגמר מלאכה אינה חשובה לרבנן, ורשב"ג הוא דמחייב עלה ורבנן פליגי עלה כדאיתא בפרק הבונה (ק"ב ב'), ובההוא פירקא (שם) פרש"י ז"ל כי לאחר שחצב האבן מן ההר והבדילה משם קצת, מכה האומן מכה גדולה שמתפרקת ונופלת מן ההר והיא גמר מלאכה, ור"ח ז"ל פירש כי לאחר שנעשה הכלי מכין בו בפטיש להשוות פניו והיא בעצמה אינה מלאכה שכבר נגמר הכלי אלא גמר מלאכה, ומכאן למדו בגמרא לכל גמר מלאכה שהיא תולדה דמכה בפטיש.
והמוציא מרשות לרשות. פירוש והכנסה בכלל כדאיתא בשמעתא קמייתא (לעיל ב' ב') דכל עקירת חפץ ממקומו תנא הוצאה קרי ליה, והיינו נמי דלא קתני המעביר ארבע אמות דההיא נמי עקירת חפץ ממקומו היא, כי המקום ארבע אמות מן הסתם, ואפשר דמעביר תולדה היא, והיינו דאמרינן בפרק הזורק (לק' צ"ו ב') מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה לחייבו משום מוציא, דאי לא אין עונשים מהלכה למשה מסיני.
ושאלו בירושלמי (ה"ב) למה [לא] תני מושיט, ואמרו מפני המחלוקת שנחלקו בה לקמן (צ"ו א') איזו היא הושטה, ואיכא דאמרי מפני שכל המלאכות באחד וזו בשנים, וכל המלאכות יש להם תולדות וזו אין לה תולדות, משמע דסבירא להו דמושיט אב מלאכה הוא כעין מוציא ומכניס, והוו להו כזורע ונוטע ומבריך שאינו חייב אלא אחת אם עשאם כולם, דאי לא נפישי להו אבות לחיובא, ואילו בגמרא דייק רבי יוחנן שאין לנו חיובי קרבן אלא ל"ט.
[דף עג עמוד ב] גמרא תנא בארץ ישראל קאי. פירוש ואשמעינן דאפי' חרישה דבתר זריעה שמה חרישה, ולהכי נקטה ושבק חרישה דקמי זריעה.
תנא הזורע והזומר [והנוטע] והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן מאי קמ"ל שהעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת. פירוש כי אף על פי שהם כולן אבות, כחדא חשיבי אם עשאם כולם, והא נמי מדיוקא דמתני' הוה שמעינן לה, או מסיפא דקתני העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, ואו מדקתני מנינא לאשמעינן דלית לן אלא ל"ט חטאות, אלא דתנא ברא מפרש מאי דסתים לן תנא דמתני'.
אימא אף משום זורע. פרש"י ז"ל דאי עביד להו אף בהדי זורע לא מיחייב אלא חדא, והקשו בתוספות דא"כ זומר דחייב משום נוטע בלבד אי עביד להו בהדי זורע חייב תרתי, ואי אפשר לומר כן דהא קתני שכולם מלאכה אחת הן ואינו חייב על כולם אלא אחת, נ"ל לתרץ לדעת רש"י ז"ל דהתם כשעשאם כולם דכיון דאיכא נוטע מיפטר אף זומר בהדי נוטע והיינו דפריש לן רב דבכולהו ליכא אלא חטאת אחת, אבל בעושה מקצתם בלבד אפשר שהוא חייב שתים כגון זומר וזורע ונמצא ריבוי המלאכות ממעט הקרבנות, ועוד הקשו בתוספות דא"כ לא הוה ליה למינקט לישנא דחייב משום כך, לכך פירש ר"י ז"ל דלענין התראה קאמר שאם התרו בזומר משום נוטע חייב אבל אם התרו בו משום זורע פטור, דלא מסיק הזומר אדעתיה דעביד מלאכה שיש בה משום זורע וסבור הוא דאחוכי מחייכי ביה, ובהכי ניחא הא דמפרש לעיל כולן מלאכה אחת הן לענין שאינו חייב אלא [אחת ולא] פירשו דלענין התראה קאמר דהא לא הוי זומר בכלל זורע ע"כ.
ואומרים בתוספות דכולהו אבות נינהו, כדמשמע לישנא דתוספתא גופא דקתני כולן מלאכה אחת הן, וכי בעי למימר דהוי תולדה מפרש לה בהדיא, ואילו התרה בכל אחת מהן משום עצמה חיובי מחייב אלא דאשמעינן רב דלאתרויי בזומר משום זורע לא מיחייב מטעמא דאמרן, ולענין התולדה אי מיחייב משום התראה דנפשה נמי או לא מיחייב אלא בהתראה דאב דידה, פלוגתא היא בתוספות ולקמן (צ"ו ב') נפרש בס"ד.
ומורי נ"ר מפרש דרב פריש לן דכי קתני כולן מלאכה אחת הן דמשמע דהוו אבות היינו משום זורע ונוטע, אבל כולהו אידך תולדות נינהו.
החופר והחורש [והחורץ] כולן מלאכה אחת הן. פירוש וכולם אבות חלוקים והתנא מנה אחד מהם, ולא דמו לבורר וזורה ומרקד שהם נמנים שלש מטעמא דפרישנא במתני', דהני אין תשמישו של זה במקום תשמישו של זה.
האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק. פרש"י ז"ל מפרק מן האילן פירות שעליו, והקשו בתוספות דא"כ אין לך תולש שאינו חייב שתים, ועוד דלא דמי לדש כלל שנוטל החטים מן הקליפות, (א"ה, כאן חסר, ועי' בתו' וברמב"ן), ודמי למפרק שהוא תולדה דדש שמפרק החטים מן הקשין שהם בתוכם.
אביי אמר אין מעמר אלא בגדולי קרקע. הקשו בתוספות דהא אמרינן במסכת יום טוב (ל"א א') דמביאים עצים מן הקרפף אפי' מן המפוזר ואמאי והא הוי מעמר שהוא בגדולי קרקע ומעמר אסור ביום טוב, ותירצו שאין משום מעמר אלא במעמרו במקום גדולו או מעיקר תחלת מקום לקיטתו כמקושש בשדה וכדהוה אמרינן הכא האי מאן דכניף מלחא ממלחתא דדוקא ממלחתא, אבל זה שכבר היה כנוס בקרפף ונתפזר אין בו משום מעמר ואפי' בשבת, ויש לו למורנו הרב ז"ל בזה טעם אחר כתבתיה שם בס"ד.
כל מילתא דהויא במשכן אף על גב דאיכא דדמיא לה חשיב לה. וא"ת א"כ למה לא מנו [שובט] מפני שהוא בכלל מסיך ולא מנו מדקדק מפני שהוא בכלל אורג כדאיתא לקמן, י"ל דלא דמו דהויא בכלל אורג ומסיך ממש ותיקון והכשר שלהם, אבל אלו כל אחת עומדת בפני עצמה דזורה לבירור העפר [והקשין] ובורר ליטול הצרורות ומרקד ליטול המורסן וכדפרש"י ז"ל, אי נמי כדפרש"י ז"ל שזה ברוח וזה ביד וזה בכלי.
[דף עד עמוד א] וליחשוב נמי כותש. פירוש אף על גב דדמיא לטוחן, ופירוש כותש שכותשין החטין במכתש להסיר קליפתם, וכן במקדש היו כותשים הסמנים להסיר קליפתם.
אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. פרש"י ז"ל דודאי כותש בסמנין אב מלאכה הוא באנפי נפשה ואינה בכלל טוחן ומיהו כותש בחטים [אינה] מלאכה לעצמה כיון שהעני אוכל פתו בלא כתישה, ותנא דידן סדורא דפת נקט דלהכי קתני אופה ולא קתני מבשל ומשום הכי לא חשיב כותש, ויש שהקשו דא"כ מרקד לא לחשוב שכן עני אוכל פתו בלוסה כדאיתא לקמן בסוף פירקין (ע"ו ב'), ותירץ ר"י ז"ל דעני דהתם חושב עני ממש שהם מיעוטא וממיעוטא לא גמרינן, דאילו הבינוניים אין אופין אלא בהרקדה אלא דרחמנא אחשבה לחיוב חלה מדכתיב ראשית עריסותיכם, אבל הכא לבינוניים שהם רוב קורא עני בענין זה שאין דרך לכתוש חטים להסיר קליפתם אלא המעונגים, ועם כל זה הקשה ר"י ז"ל דא"כ לאביי נפישי אבות לחיובא דכותש בסמנין אב גמור הוא, ואילו במתני' להכי קתני מנינא לאשמעינן דליכא אלא ל"ט חטאות כדאמר ר' יוחנן לעיל, ור"ת ז"ל פירש בלשון אחד דהכי קאמר [שכן] עני אוכל פתו בלא כתישה ואפי' הרוב כדאמרן, וכיון שכן כל שכן דבסמנין לא צריך כתישה כי אם לעשות כן מן המובחר, וזה נכון, ועוד פירש בו לשון אחר דכי מקשינן וליחשוב כותש היינו כותש דפת שהיה במשכן לצורך בדיקת התכלת כדאיתא במנחות (מ"ג א') מייתי חומרא דשערי ואפייה בגווה, ומשני שאפי' בעלמא עני אוכל בלא כתישה וכל שכן לצורך הפת ההוא שלא היה צריך כתישה, והא דאמרינן לקמן שבק תנא בישול סמנין דהואי במשכן [ונקט] אפייה דלא הואי במשכן, פירושו דלא הואי רגילה וצריכה במשכן כולי האי כבישול סמנין, ופריק דתנא סדורא דפת נקט ולא חשש [למיתני] מבשל אף על פי שהיה יותר עיקר במשכן.
גירסת רש"י ז"ל היו לפניו [מיני] אוכלין. ולא גריס שני מיני אוכלים, דהכא בבורר אוכל מתוך פסולת הוא כדאיתא לקמן ולא בבורר אוכל מתוך אוכל, וא"ת ואמאי קתני מיני אוכלים ליתני היו לפניו אוכלים, י"ל אורחא דתנא הוא למנקט לישנא דריבויא, ור"י ז"ל גורס שני מיני אוכלים, שבורר אחד מחבירו, והא דקאמר לקמן בורר אוכל מתוך פסולת, המין שאינו [חפץ] לאכול קרוי פסולת, וכן אמר בירושלמי (ה"ב) הבורר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר בורר ואוכל וכו'.
הכי קאמר בורר ואוכל לבו ביום בורר ומניח לבו ביום. פירוש סתמא קא שרי בכל ענין אפי' בנפה וכברה, דקסבר שאין שם ברירה בכל שהוא לבו ביום כמו שהוא בשאר מלאכות, ואפי' הכי אתקיף ליה רב חסדא דלא שנא האי מאופה ומבשל, וא"ת כיון דתרוייהו לבו ביום היינו בורר ואוכל היינו בורר ומניח, י"ל בורר ואוכל הוא עצמו בו ביום, בורר ומניח לאכול אחרים בו ביום, תוספות.
בורר ואוכל פחות מכשיעור. פירוש ואפי' בנפה וכברה, דקסבר דכל פחות מכשיעור אין עליו שם ברירה כלל אלא כמכשיר ומתקן אכילתו, ומיהו לא התיר רב חסדא אלא לבו ביום כי חס לתקון שבת, ואפי' הכי אתקיף ליה רב יוסף שזה דינו כאופה פחות מכשיעור שהוא אסור ואפי' מן התורה למאן דאמר במסכת יומא (ע"ד א') דחצי שיעור אסור מן התורה, כן פרש"י ז"ל, ומיהו במעביר פחות פחות מארבע אמות ליכא אלא איסורא דרבנן כדמוכח בכל דוכתא, דבהא ליכא שום עקירת חפץ ממקומו.
אלא אמר רב יוסף בורר ואוכל [ביד בורר] ומניח ביד. פירוש לאכול לשעתו, דכיון דלשעתו הוא ועומד בידו לא חשיבא ברירה כלל, ובקנון ובתמחוי וכו'.
מתקיף לה רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני. פירש רש"י ז"ל דחדא מינייהו נקט והוא הדין דיכיל למיפרך מידי נפה וכברה קתני, ולפי דבריו ז"ל נראה דאתקפתא דרב המנונא היינו משום דסתם ברירה אינה אלא ביד, וכיון דתנא קתני סתמא, כדרך ברירה משמע מן הסתם עד שיפרש, והקשו עליו בתוספות חדא דאם כן רב המנונא גופיה היכי לא דייק באוקמתיה דאוקמה בבורר אוכל מתוך פסולת מידי אוכל מתוך פסולת קתני וכדאתקיף ליה אביי, ועוד דהא במסקנא דשמעתין אקשינן והתניא חייב ואוקימנא [ד]בנפה וכברה קתני, וגם לר"י ז"ל שפירש דממתניתא אחריתי פרכינן מכל מקום הוה לן למפרך מידי נפה וכברה קתני, ועוד אדרבה יותר הוא דרך ברירה בקנון ותמחוי ונפה וכברה כדמוכח בפרק קמא דביצה (י"ד ב') כדתנן בית שמאי אומרים בורר אוכל [ואוכל] ובית הלל [אומרים] בורר כדרכו [בחיקו בקנון ובתמחוי אבל לא] בנפה וכו'.
לכך פירש ר"י ז"ל דהכי פרכינן מידי דין קנון ותמחוי קתני מתניתא, והא לא קתני מתניתא אלא תרי דיני מה שהוא מותר לכתחלה ומה שהוא חייב בדיעבד, אבל דין פטור אבל אסור לא קתני כלל, וא"ת אי מהאי טעמא פרכה רב המנונא אמאי איצטריך למעבד אוקימתא אחריתי, לישבקה כדאיתא אלא דלשקול מינה דין קנון ותמחוי שהוא מ[י]ותר, י"ל דמשמע לן דאילו נחית הכא למיתני דיני כלים כגון נפה וכברה לא סגיא דלא ליתני דין קנון ותמחוי, והיינו הוה טעמיה דרב יוסף דהוה מוסיף להא שמעתתא במתניתא.
אלא [אמר] רב המנונא בורר ואוכל לשעתו אוכל מתוך פסולת בורר ומניח אוכל מתוך פסולת. פירוש בידו, דאילו בקנון ותמחוי ונפה וכברה ודאי אסור כדרב יוסף, דבעיקר דינא לא פליג רב המנונא כלל כדמוכח מלישנא דאתקפתיה.
אבל פסולת מתוך אוכל לא יברור. פירוש ואפי' לשעתו שזהו דרך ברירה יותר, וקשיא להו בתוספות דבפרק רבי אליעזר דתולין (לק' קל"ח א') משמע שדרך ברירה היינו אוכל מתוך פסולת, דאמרינן התם משמר חייב משום בורר מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת אף זה וכו', ויש שתירצו דהתם לאו דוקא נוטל אוכל אלא לומר שמפריש האוכל מתוך הפסולת שנוטל הפסולת ממנו, ואחרים תירצו דהתם כשהפסולת מרובה והכא כשפסולת מועט כי כן דרך ליטול ביד מה שהוא יותר מועט, והנכון דכל שבורר לאחר זמן אפילו אוכל מתוך פסולת חשיב בורר, אבל בזה שעשה לשעתו לאכול מיד משמע ליה לרב המנונא כי כשנוטל האוכל לאוכלו אינו נראה כבורר אלא שנוטל מה שהוא רוצה לתת לפיו.
מתקיף לה אביי מידי אוכל מתוך פסולת קתני. פירשו בתוספות כיון דסתמא קתני אפילו פסולת מתוך אוכל משמע.
אלא אמר אביי בורר ואוכל לשעתו בורר ומניח לשעתו. אפילו פסולת מתוך האוכל.
ולבו ביום לא יברור. פירוש ואפילו אוכל מתוך פסולת ואפילו בידו, ואם בירר חייב חטאת, נמצא אביי מיקל יותר מרב המנונא בבורר לאכול לשעתו, ומחמיר יותר ממנו בבורר לבו ביום שהוא חייב חטאת אפילו בבורר אוכל מתוך פסולת.
אבל מורי הרב ז"ל פירש בשם רבינו הגדול ז"ל דאביי לא שרי אלא אוכל מתוך פסולת, והכי קאמר מידי אוכל מתוך פסולת קתני ברישא יותר מבסיפא, הא ודאי כולה בחדא גוונא היא, בורר ואוכל לאלתר אוכל מתוך פסולת כדקאמרת, ולא יברור לבו ביום אפילו אוכל מתוך פסולת ואם בירר חייב חטאת, והוא הדין לאביי שאם ברר פסולת מתוך האוכל אפי' לשעתו חייב כדרב המנונא, דאף בבורר אוכל מתוך פסולת לבו ביום שהוא חייב +א"ה, כנראה חסר כאן, ואולי צ"ל והוא הדין לרב המנונא דאף בבורר אוכל כו', ועי' בהערות שבסוף המסכת+ ובאוקימתא בלחוד פליגי, והנכון דלכתחילה לא פליגי ולא שרי אביי אלא לברור אוכל מתוך פסולת אבל בדיעבד פליגי דלא מחייב (כ)רב המנונא בזה אפילו לבו ביום.
אמרוה קמיה דרבא ואמר להו שפיר אמר נחמני. ונמצינו למדין אליבא דהילכתא דכל לברור אפילו לבו ביום אסור ואפי' בידו ואפי' אוכל מתוך פסולת, וחיוב חטאת יש בו אליבא דאביי ורבא מיהת, ובנפה וכברה חייב אפי' לאכול לאלתר, ובקנון ותמחוי פטור אבל אסור, ואין לנו מותר אלא לברור לשעתו בידו אוכל מתוך פסולת כדברי אביי ורבא, ולדעת התוספות אפילו פסולת מתוך האוכל כשעושה בידו לשעתו, ואין היתר זה מחוור.
מעתה מה שנהגו לכתוש אגוזים או שקדים וכיוצא בהן ולברור האוכל מהם קודם הסעודה כדי לאכול בשעת סעודה אסור הוא, ואין לעשות כן אלא בשעת אכילה ממש ושיברור אוכל מתוך פסולת.
היו לפניו מיני אוכלים בירר ואכל בירר והניח רב אשי מתני פטור ורב ירמיה מתני חייב. ופרכינן לרב אשי והתניא חייב. פרש"י ז"ל דפרכינן ממתניתא דלעיל, והקשו בתוספות דההיא כבר איפריכא לעיל כד אוקימנא בנפה וכברה והיכי הדרינן הכא ומוקמינן לה בהכי, ויש לדחות דנהי דעיקר לישנא איפריך אבל דינא לא איפריך, והנכון כדפירש ר"י ז"ל דמתניתא אחריתי היא דתניא חייב, ופרקינן דההיא בנפה וכברה ולפיכך חייב ואפי' בעושה לאכול לשעתו ואפי' בבורר אוכל מתוך פסולת, [אבל פסולת] מתוך אוכל אפי' ביד היה חייב לפום סברא דרב המנונא דלעיל לשיטת רבינו ז"ל דאמר דמודה בה אביי בעיקר דינא.
ולא ידענא אי משום דקסבר אוכל מתוך פסולת [אסור]. יש שהיו מפרשים ולא ידענא הא דשטחה קמייהו כדי שיתבררו האוכלים מאליהם אי משום דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור ואפילו לאכול לאלתר, ואין זה נכון דהא לכולי עלמא שרי, ולדעת התוספות אפילו פסולת מתוך האוכל מותר לברור ולאכול לאלתר בידו, אלא הנכון כדפר(ש)"י ז"ל ולא ידענא הא דיהבינהו להו עם הפסולת ולא ביררם קודם לכן אי משום דקסבר דאוכל מתוך פסולת אסור לברור קודם סעודה או משום עין יפה איכוון, וכן פירשו ז"ל ובתוספות.
אמר חזקיה הבורר תורמוסים מתוך הפסולת שלהם חייב לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת חייב. פירוש ואפי' לאכול לאלתר דהא סתמא קאמר לה.
ופרקינן שאני תורמוסים דשלקי להו שבע זמנין ואי לא שלקי להו מסרחי וכפסולת מתוך אוכל דמי. כן גירסת הספרים ורש"י ז"ל, ופירשו בו כי יש מן התורמוסין שהם גסים וחשובין וצריכים בישול שבע זימנין, ויש מהם שהם גרועים ודי להם בשליקה שלשה פעמים, ושולקים אותם ביחד שלשה פעמים, ואילו מניחים אותם מעורבים יותר מסריחים אלו ואלו, לפיכך בוררים אותם, וכל אחד מן המינין חשיב פסולת, המשובחים מפני שלא נתבשלו עדיין כל צרכם והגרועים מפני גריעותם, ולפיכך אין תקנה לברור אותם בשבת, וזה דרך פירוש רש"י ז"ל, ולפירוש התוספות הא אתיא דלא כאביי דהא לאכול לאלתר אפי' פסולת מתוך אוכל מותר, ולברור לאחר כן אפי' אוכל מתוך פסולת אסור וחייב חטאת, אבל לפירוש רבינו ז"ל אתיא שפיר ולברור כדי לאכול לשעתו, ולפיכך אילו היה אוכל מתוך הפסולת היה מותר ומפני שהוא פסולת מתוך האוכל חייב.
[דף עד עמוד ב] האי מאן דפריס סלקא חייב משום טוחן. פירש ר"י ז"ל דדוקא בהא שאינו אוכל כמות שהוא חי, אבל בפת וכיוצא בו שראוי לאוכלו לאלתר הרי הוא מותר, וכן הורה רבינו בשם רבו הגדול ז"ל.
האי מאן דשדא סיכתא לאתונא וכו' קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט. פירוש ולבישולא קמא נמי קא מכוין וחייב, וק"ל דבמסכת ע"ז (ל"ח א') אמרינן איפכא האי גוי דשדא סיכתא לאתונא אין בו משום בשולי גוים ואמרינן פשיטא ופרקינן מהו דתימא לבשולי מיכוון קמ"ל דלשרורי מנא קא מכוין, תירצו בתוספות דהכא לענין שבת החמירו, דודאי בסיכתא זו שתי מלאכות יש בה, בשולי מנא כד רפי מרפא ושרורי מנא כד קמיט, ולענין שבת ראוי לחייב משום דמבשל שאף לבשל מתכוין דלא [אפשר] לשרוריה אלא בהכי, אבל התם לענין בשולי גוים דרבנן כיון דעיקר כוונתו לשרורי מנא הוא אין להחמיר ולאסור, שאפי' כשנתכוון לבשל חומרא הוא לאסור שלא נתכוון לבשל תבשילו של ישראל, וכן תירץ רבינו הגדול.
האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות. פרש"י ז"ל משום טוחן ובורר ומרקד ולש וממרח ומבעיר ומבשל, ואילו משום בונה ליתא שאין בנין בכלים, ולא נהירא דכי אמרינן אין בנין בכלים כגון חזרת מנורה ותריסי חנויות וכיוצא בו שאין בו אלא חיבור פרקים, אבל לעשות כלי ודאי בנין הוא כדאיתא לקמן בפרק הבונה (ק"ב ב'), הלכך אפיק חד מינייהו ועייל בונה, ומסתברא דמפקינן מבעיר את האש שזה אינו בגופו של תנור ואפשר לשרפו ולבשלו באש דעלמא, ויש אומרים דמפקינן בורר דבמרקד סגי לה.
האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות. והיינו כדפרש"י ז"ל, והכא ליכא למיחשב בונה דכיון דחשיב אורג ומסיך זה בנינו.
תנו רבנן התולש כנף מן העוף חייב שלש חטאות תולש חייב משום גוזז. פירוש ודלא כמאי דס"ד בבכורות (כ"ה א') שהוא משום עוקר דבר מגדולו, ואסיקנא דמשום גוזז הוא דליכא עוקר דבר מגדולו אלא בגדולי קרקע, והתם פרכינן מהא למאי דאמרינן כי השוחט את הבכור ר' יוסי בן המשולם אומר עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ופסק רב הילכתא כותיה, ואמרינן נמי דבעו מיניה דרב כנגדו ביום טוב מהו ואמר להו מותר, ואקשינן עלה מהא דתניא התולש את הכנף מן העוף אמר ר"ל חייב משום גוזז, ופרקינן דשאני כנף עוף דאורחיה בתלישה אבל בבהמה דלאו אורחיה בתלישה מותר, ולא חיישינן לגזיזה האסורה בבכור ולגזיזה האסורה ביום טוב.
ויש מדקדקים מכאן שאסור למרוט העוף ביום טוב במקום שחיטה דכיון דהיינו אורחיה הרי יש בו משום גוזז כדאסיקנא התם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' יום טוב ה"ג), וגם רוב רבני צרפת ז"ל הורו כן וכן הרב החסיד ז"ל, אבל הרב רבינו ז"ל אומר בשם רבו רבינו הגדול ז"ל וכן כתב רבינו הגדול הנזכר שזה אינו, שלא אסרו בעוף משום דהכי אורחיה אלא בגוזז שלא לצורך אבל בגוזז לצורך שחיטה מותר, שהרי סוף מלאכה זו לידחות לאחר שחיטה ולמרוט אותה לצורך אוכל נפש, וכיון שכן הוא הדין שמותר עכשיו לצורך תיקון השחיטה שלא יפגם הסכין, דבשלמא אילו היה תולש משום עוקר דבר מגדולו הוה אמינא דשאני מחיים מלאחר שחיטה שאינו עוקר דבר מן הגידול, אבל השתא דתולש חיובו משום גוזז אף לאחר שחיטה יש בו משום גוזז וכן אמרו בתוספתא (פ"ט ה"א) הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן העוף ואפי' מן השלח מלוא הסיט כפול חייב, וכן אמרו בירושלמי (ה"ב) התולש מן הבהמה [המתה] חייב תלישתה זו היא גיזתה, וא"ת והא התם אתאן לאסור למרוט מצואר בהמה ביום טוב למאי דקס"ד דגוזז אסור משום עוקר דבר מגידולו, ואמאי דהא סוף מלאכה זו לידחות כי כששוחטין אותה עוקרין גידולה, י"ל דהא ליתא דהא אמרינן לקמן (ע"ה א') דשוחט אינו חייב משום עוקר דבר מגידולו אלא משום נטילת נשמה או משום צובע ואליבא דרב גופיה דהוה מאריה דשמעתא דהתם, ולא עוד אלא שמריטת העוף בצוארו לצורך שחיטה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ורב דהוה אסר אילו היה הכי אורחיה לטעמיה דסבר כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל לדידן דקיימא לן כר"ש ליכא איסורא דאורייתא, ואיסורא דרבנן שרו משום שמחת יום טוב, מפי מורנו הרב הלוי ז"ל.
קוטם [חייב] משום מחתך ממרט חייב משום ממחק. פרש"י ז"ל קוטמו שחותך ממנו הראש הדק לתת בכרים וכסתות, ממרט שמורטו מכאן ומכאן מן הצדדים ומשליך את הקנה, ולא נהירא דא"כ שהוא משליך הקנה שהוא ממחק בו היאך יהא חייב משום ממחק והלא אינו צריך למחק כלל ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא, והנכון כפירוש אחר שפרש"י ז"ל כי מן הקנה עושים כובעים בלא שיער כמו שנוהגים במקצת מקומות.
דאי מתרמו ליה תרי קטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד. פירוש מתיר את האחד ומניח השני במקומו, ומהכא שמעינן שהמתיר על מנת שלא לקשור חייב, דאי לא הוה לן למיפרך והא מתיר שלא על מנת לקשור הוא וכעין פירכא דפריך לעיל, והשתא אתי שפיר מאי דפירש רש"י ז"ל בסמוך בהא דאמרינן שכן צדי חלזון קושרים ומתירים שפעמים שמתירים מזו ונותנים על זו, ואיכא דמקשו עליה ז"ל דא"כ מתיר שלא על מנת לקשור הוא והיאך יתחייב, ופירשו שפעמים שצריכים לקשור בה קשר יפה ופעמים מתירים אותו על מנת לחזור ולקשרו פעם אחרת, ועם מה שפירשנו יתיישב פירוש רש"י ז"ל.
והוא שקשרם. הקשו בתוספות וליחייב נמי משום קושר, ותירצו דכיון שאין הקשירה רק להעמיד התפירה לא חשבינן ליה אלא משום תופר בלחוד, ומורי הרב ז"ל פירש דקשרן לאו דוקא אלא שהרכיבן זה על גב זה ושזרן ביד לקיים התפירה, ויש עוד לומר כגון שקשרן על מנת להתיר אחרי כן דמשום קשירה ליכא אבל משום תפירה איכא כיון שהיא מתקיימת עכשיו.
[דף עה עמוד א] איזו היא חכמה ובינה שהיא כנגד העמים זה חישוב תקופות ומזלות. וכיון שכן למדנו כי מצוה להתעסק בה ואין בזה כלל משום חכמה יונית, וזה פשוט.
תנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת רבי יהודה אומר חייב שתים שהיה רבי יהודה אומר פציעה בכלל דישה. פירוש והויא ליה תולדה דדש, וא"ת כיון דפלוגתייהו בפציעה, צידה אמאי נקטה, ליתני הפוצע חלזון פטור ורבי יהודה מחייב, י"ל אורחא דמילתא נקט דסמוך לצידה פצעי ליה כדי להוציא דמו מחיים כל מה שאפשר.
אין דישה אלא בגידולי קרקע. וא"ת והא בעלי חיים גידולי [קרקע] נינהו כדאמרינן (עירובין כ"ז ב') גבי ונתת [הכסף בכל אשר תאוה] נפשך בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, י"ל דהתם שגדלים על יד קרקע שאוכלים עשב השדה אבל הכא בעינן שינוק מן השדה דומיא דדישה.
וליחייב משום נטילת נשמה. ואם תאמר ואי משום נטילת נשמה מכיון שהוציאו ליבשה ליחייב כדאמרינן לקמן במכילתין (ק"ז ב') השולה דגים מן הים כיון שיבש בהם כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה, י"ל דהכא שהוציאו מן הים בכלי מלא מים דהכי אורחא דמילתא.
מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. פירוש שאינו מתכוין להמיתו וכדמפרש ואזיל, וא"ת ותיפוק לי משום חובל, בשלמא למאי דפרש"י ז"ל בפרק שמונה שרצים (לק' ק"ז א') דחובל חייב משום צובע איכא למימר דהכא לא ניחא ליה בציבעא, אבל ההוא טעמא ליתיה דבחובל בשרצים ובאדם מאי ניחא ליה בציבעא, וחובל שהזכירו לגבי בועל את הבתולה פ"ק דכתובות (ה' ב') וחובל דמילה שאמרו (ק"ל א') שהיא דוחה שבת יוכיחו דהא לא ניחא להו בציבעא דדם בתולים ודם מילה, אלא ודאי טעמא דחובל כלשון אחר שפרש"י ז"ל שם דהיינו משום נטילת נשמה במקום שחבל בו כדבעינן לפרושי בדוכתה בס"ד (ק"ז א'), וא"כ הוא הכא נמי הרי חובל, ותירץ ר"ת ז"ל דדם חלזון מיפקד פקיד ואין בו משום חובל וכדאמרינן בכתובות (ה' ב'), ורבינו ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל פירש דשאני חלזון שאינו בעל איברים אלא גוף אטום כחלזונות שבאשפות, ובכי הא ליכא נטילת נשמה אלא כשנוטל כל נשמתו לגמרי.
והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון ב(אי)פסיק רישיה ולא ימות. ופרקינן שאני הכא דכמה דאית בה נשמה טפי ניחא ליה. פרש"י ז"ל וכי מודה ר"ש בפסיק רישיה במידי דאי מתעביד לא איכפת ליה אבל לא בכי האי גוונא דאיכפת ליה, והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בפרק הבונה (ק"ג א') התולש עשבים אם לאכילה כמלוא פי גדי ואם ליפות כל שהוא, ופרכינן אטו בכולהו לאו ליפות קרקע נינהו, ופרקינן כגון דלא מיכוון, ופרכינן והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, ופרקינן כגון דעביד בארעא דחבריה כלומר דלא איכפת ליה, אלמא כל דלא איכפת ליה פטור לר' שמעון, לכך פירשו דכי מודה ר' שמעון בפסיק רישיה במידי דאי מתעביד ניחא ליה אבל במידי דלא איכפת ליה מותר, וא"ת ולמה הוצרכו לומר כאן דשאני הכא דלא ניחא ליה דהא אפילו בדלא איכפת ליה שרי, יש לומר דקושטא דמילתא נקט דודאי אף לא ניחא ליה, אי נמי לתרוצי אליבא דר' יהודה למה לא חייב גם כן משום נטילת נשמה, דבשלמא לר"ש כיון דלא מתכוין ולא איכפת ליה הויא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור, אבל לר' יהודה דאוסר כל דבר שאין מתכוין ומחייב גם כן במלאכה שאינה צריכה לגופה מאי איכא למימר, להכי נקט טעמא דכיון דלא ניחא ליה הוה ליה מקלקל בחבורה שהוא פטור לר' יהודה כדאיתא בפרק שמונה שרצים (לק' ק"ו א'), כל זה יסוד התוספות, ובכלל זה שאמרו דכל מידי דלא (איבעית) [איכפת ליה שרי איכא ראיות] טובא אבל בתוספות משנו להו, ובספר הערוך כתוב כסברא זו, וכבר הארכתי בזו בשיטה הארוכה כאן ובכתובות בס"ד, ועוד נדבר בזה מעט בע"ה (לק' ק"ג א'), ורבינו הגדול ז"ל [פירש] דהכא הכי פרקינן אליבא דר' שמעון דכיון דלא ניחא ליה בנטילת נשמה לעולם הפוצע מתכוין ועושה בענין שלא ימות ואפשר בהכי וכיון דכן לא הוי פסיק רישיה, ולר' יהודה מתרצינן כמו שתירצו בתוספות דכיון דלא ניחא ליה ואדרבה מתכוין לעשות היפך מכן וכי מיית חשיב ליה גריעותא הוה ליה מקלקל שהוא פטור.
ושאלו בתוספות נטילת נשמה עצמה היכא הואי במשכן, דאי משום חלזון הא אמרינן דלא חשיבא לחיובי עלה לא כר' יהודה ולא כר' שמעון, וכי תימא דאתיא משחיטת אילים מאדמים, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שאין שוחטין אותם אלא לצורך העור ולר"ש פטור, ותירצו דכיון דאי אפשר להפשיט העור אלא אחר נטילת נשמה, ושוחט לצורך העור, מלאכה הצריכה לגופה היא כקוצר וטוחן ובורר לצורך התבואה והאכילה, ופשוט הוא.
שוחט משום מאי חייב. לאו אמתני' קאי דהתם ודאי לא (תנאה) [תיבעי] משום מאי מיחייב, ואסקה רב דמשכחת לה שחייב אף משום צובע דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא דליחזי לה בהדיא שהיא בשר שחוטה ודיומא וקפצי למזבניה, ושוחט לעצמו או לצורך העור לית ליה האי טעמא ומשום נטילת נשמה בלחוד חייב והיינו שוחט דמתני', כך פירש רבינו תם ז"ל.
[דף עה עמוד ב] היינו מולחו היינו מעבדו. פירוש שהעיבוד שם כללי בכל מלאכת עיבוד שבעולם.
רבא אמר אין עיבוד באוכלין. פירוש ואפילו בעי לה לאורחא, וכן הלכה, ומיהו איסורא דרבנן איכא משום שבות, ולא מיבעיא במולחו לקדרה שמתקנו לאכילה לנתינת הטעם ומכשירו מן האיסור להוציאו מידי דמו דאיכא תיקון טובא, אלא אפילו לצלי דלא בעי מליחה מן הדין כדפרישנא במסכת חולין (קי"ב א') בס"ד, הרי מתקנו לנתינת טעם ותיקון דרבנן איכא ואסור, ומיהו בדבר שאינו מחוסר תיקון לאכילה שהוא נאכל כמות שהוא ובא למולחו בשעתו כדרך אכילה, מותר לטבול במלח או לתת בו מלח, וכדשרינן לקמן במכלתין (ק"ח ב') למימלח פוגלא.
השף בין העמודים. פרש"י ז"ל שמחליק אצטבות של חלונות של בין העמודים, ור"ח ז"ל [פירש] שמחליק [העור ע"ג העמוד, דאמרינן בירושלמי דממחק דמשכן במאי] הוה שכן שפין את העורות על העמודים.
והמסתת את האבן. פי' לתקן (מגלשין) [מורשין] שלה והוא גמר מלאכה.
הצר בכלי צורה. פירוש שהכלי עשוי כבר אלא שעושים בו לנאותו צורה והוא גמר מלאכה, וכן המנפח בכלי זכוכית גמר מלאכה ולפיכך חייבין עליהם משום מכה בפטיש.
אמר רבי מנחם ברבי יוסי זה חומר במוחק מבכותב. והא קמ"ל דתנא קמא רבי מנחם ברבי יוסי כדאמרינן בעלמא בדכוותה דהא.
אלא לאפוקי מדרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב. וא"ת והא מרישא שמעת לה דכתב מנינא ודייק רבי יוחנן שאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת למימרא שאין לנו מנין חיוב חטאות בשבת יותר מל"ט וכדאיתא לעיל (ע"ג ב'), יש לומר דאי מהתם הוה אמינא דהתם לענין חיובי (מצוה) דאבות אבל מחמת תולדות מחייב טובא, וא"ת והא קתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת ואמרינן במסכת כריתות (ט"ז ב') בהדיא דהא לאפוקי מדרבי אליעזר, ותירצו בתוספות דאי מהתם הוה אמינא דהני למימרא דאי עבד שתי תולדות דאב אחד לא מיחייב אלא חדא אבל אתולדה במקום אב מיחייב, פירוש לפירושם דההיא דכריתות אסיפא דהכא סמיך דקתני אלו לאפוקי מדרבי אליעזר ולאו דנפקא לן מההיא ממש והכי אורחא דתלמודא, ורבינו ז"ל פירש דאע"ג דשפיר מפקא רישא מדרבי אליעזר בעא תנא לברורי מילתא טפי וקתני לישנא יתירא לאפוקי תו מדרבי אליעזר אגב אורחיה, והכי אורחא דתנא בכמה דוכתי כההיא דכתובות (מ"ח ב') ובפ"ק דכריתות (ב' ב') וכן בבבא מציעא (ב' א'), ודכותה הא דאמרינן חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה ואף על גב דממנינא דרישא מתמעטא הא דר' יהודה בעי למיתני הכא לישנא יתירא למעוטיה זימנא אחריתי.
והא דתנן כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו. פירוש שדרך רוב העולם להצניע כשיעור ההוא והיינו שיעורי הוצאה דקתני לקמן במכילתין וכדפרש"י ז"ל.
אינו חייב עליו אלא המצניעו. פירוש אבל המצניעו חייב עליו אפי' כשאינו כשר ואפי' כל שהוא דהא אחשביה.
לאפוקי דם נדה. וא"ת וליחייב משום מוציא טומאה מביתו כמוציא זית מן המת וכעדשה מן השרץ דחייב, י"ל דהכא לר"ש נקטי לה דפטר התם, וכן הא דאמרינן לאפוקי עצי אשרה אליבא דר"ש היא דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, דאילו לר' יהודה הא אמרינן בפרק רבי עקיבא (צ' א') אמר רבי יהודה המוציא משמשי ע"ז כל שהוא חייב שנאמר לא ידבק בידך מאומה, כן פירש ר"י ז"ל, ואם תאמר א"כ הוה לן למימר דהא דלא כר' יהודה כדאמרינן לקמן דלא כר"ש, י"ל דלר' יהודה אמרינן כל הכשר למעוטי שאר איסורי הנאה, דדוקא בעצי האשרה מחייב ר' יהודה הואיל והחמירה תורה בביעורם להצניען לגנזן והוה ליה כשר להצניעו אבל בשאר איסורי הנאה לא.
הא דלא כרבי שמעון. פרש"י ז"ל דאילו לרבנן כל שיש בו שיעור שמצניעים אותו הבינוניים חייב עליו אפי' העשיר שאין דרכו להצניעו, ואילו רבי שמעון אמר שלא נאמרו כל השיעורין ההם אלא למצניעיהם, ובתרתי פליגי רבנן ור' שמעון, חדא הא שאין העשיר חייב אלא כשיעור גדול הראוי לו, ואידך [ד]לרבנן מצניע לא בעי שיעור ולר' שמעון אפי' המצניע אינו חייב בפחות מן השיעורין השנויין וכדמוכח לישניה בהדיא, ור' שמעון בן אלעזר דעת שלישי שהוא מחמיר יותר מן הכל לחייב זה במחשבתו של זה שהצניעו ואפי' בכל שהוא, וקיימא לן כרבנן.
[דף עו עמוד א] והא דתנן עלי שומים ועלי בצלים לחים כגרוגרות יבישין כמלא פי גדי. הא ודאי כגרוגרת טפי ממלוא פי גדי, דפי טלה הוא כגרוגרת כדאיתא בגמרא, והא דלא משערינן לחין בשיעורא זוטא דמלוא פי גדי פרש"י ז"ל דלחין לא חזו לגדי, ולא נהירא אלא הטעם דכיון דחזו לאדם ולבהמה באדם משערינן ואפי' לקולא דלדידיה חזו ושכיח טפי, וכי הא דאמרינן בפרק המוציא (לק' ע"ח א') שכיחא ולא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא ואפי' לקולא.
אדרבה כדמעיקרא מסתברא דהא חזו לפרה. פירוש ודבר חשוב הוא בעצמו והמלאכה צריכה לגופה כיון שהוא צריך אותו לגמל, ואף על פי שאין בו סיפק לגמל.
אכילה על ידי הדחק לא שמה אכילה. וא"ת והא גבי נזק דשן אמרינן בפרק כיצד (ב"ק י"ט ב') דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה לשלם נזק שלם, י"ל דנזקין שאני דלא הוי תולדה דקרן אלא דבר שהוא משונה לגמרי.
ופלוגתא דרבי יוחנן ורבי הושעיא כשלא הצניעו לכך, דאי לא אפי' אינו כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו תנן במתני' שחייב עליו המצניעו, אלא ודאי כדאמרן.
אידי ואידי חד שיעורא. פירוש ותנא דמתני' נקט פי טלה לאשמעינן דחשיבותו לאו משום דהוי מאכל אדם דהא לא חזי ליה אלא משום דחזי לטלה, ותנא ברא פריש לן דפי טלה שיעורו כגרוגרת.
אין מצטרפים לחמור שביניהם. פירוש שאין הקל [משלים] לשיעור החמור, אבל מצטרפים החמור להשלים שיעור לקל שבהם.
והתנן הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפים. פירוש שמשלים החמור לשיעור הקל כגון הבגד לשק [והשק] לעור והעור למפץ, ואומר ר"י ז"ל דדוקא נקט זוגי זוגי דבהכי מצטרפים כדאמרן מפני שרגילות לצרפם לפעמים אבל הבגד לעור או השק למפץ אין מצטרפים כלל, שהמצרף אותם בטלה דעתו אצל כל אדם ודוקא לטומאת מת כדבעינן למימר.
ואמר רבי שמעון מה טעם. קשיא ליה לר"י ז"ל למה לי האי טעמא דהא על כרחין מתני' בטומאת מדרס מיירי מדקתני שלשה על שלשה בבגד דאי לטמא מת בשלש על שלש סגי, וכיון דכן ייחוד למדרס איכא וכיון דאיכא ייחוד וחזי לישיבה אמאי גרע מכיפת שאור שייחדה לישיבה שטמאה מדרס כדאיתא בהעור והרוטב (קכ"ט א'), ותירץ דנהי דרישא דמתני' מיירי במדרס דוקא אבל שק ועור ומפץ בין למדרס ובין לטומאת מת מיירי, והכין איתא בהדיא במסכת כלים (פכ"ו מ"ב) הבגד שלשה על שלשה למדרס שלש על שלש לטמא מת השק ארבעה על ארבעה העור חמשה על חמשה וכו', והא דפריש רבי שמעון מה טעם לענין טומאת מת קאמר דהויא בלא ייחוד, דאילו בייחוד הא טמאה במדרס וכל הטמא במדרס מטמא טמא מת.
ונראה מדברי רש"י ז"ל דהכי בעי למימר, מה טעם מצטרפים דברים אלו דהא לא חזו ולא רגילי לצרופינהו ומידי דלא חשיב הוא, וקאמר מפני שראויים לטמא מושב וכדפריש במסכת סוכה (י"ז ב') שאם קיצע מכולן טפח על טפח טמא מושב הואיל וראוי ליטלו על גבי מרדעת של חמור, [פירוש] לעשותו טלאי, ומפרש רש"י ז"ל שאם קיצע מקצת מזה [ומקצת מזה] לעשותו טלאי בטפח על טפח טמא אלמא חזו לצירוף זה, וכיון דחזו לצירוף זה מצטרפין באידך נמי, והיינו דפרכינן הכא בשמעתין טעמא דראויים וכו', פירוש טעמא דראויים להצטרף לטמא מושב של טלאי חמור שרגילות לצרף אותם כדאמרן, הא לא רגילי לצרופינהו בשום דוכתא לא מצטרפי כיון דלא שוו שיעורייהו והכא במאי חזו לאיצטרופי, ופרקינן חזו לדוגמא כלומר חזו לצרפם יחד כדוגמא שרגילים התגרים לצרף מינים הרבה ביחד פן יטלם הרוח, זו שיטת רש"י ז"ל, וקשיא ליה לר"י ז"ל דמשום הכי לא הוה צריך ר' שמעון לטעם, דהא בלאו הכי נמי דרך לצרף המינים האלו כפי מה שהם שנויים זוגי זוגי ולהכי תננהו תנא הכי וכדפר"י ז"ל לעיל, ועוד דהתם במסכת סוכה נקטינן לה לענין דלא חזי לצרופי לשיעור אחד מידי דלא שוו בשיעורייהו אלא היכא דשוו בהו שיעורא.
לכך פירש ר"י ז"ל דהכא הכי קאמר מה טעם מצטרפים לטומאת [מת] מיהת כיון שאינם [שוים] בשיעוריהם, שהרי כיון שאין כאן לא שיעור בגד ולא שיעור שק אין כאן לא שם בגד ולא שם שק, ופריש טעמא מפני שראויים ליטמא מושב שאם קיצע מכולם ביחד או מאחד מהם לבדו טפח על טפח לטלאי של מרדעת טמא מדרס דבהכי חשיב התם ובזה כולם שוים באותו שיעור, וכיון ששוים בשום מקום בהיות שיעורם שוה הרי הם מצטרפים אפי' במקום שאין שיעוריהם שוים, ובלבד על הסדר ששנה התנא, והיינו דאמרינן הכא טעמא דראויים לטמא מושב בשום מקום בשיעור שוה הא לאו הכי לא, ואם כן הני דמתניתין במאי שוו בשיעוריהם כי היכי דליצטרפו הכא במאי דלא שוו, ופרקינן דהכא נמי חזו לדוגמא, פירוש דלדוגמא שיעורם שוה להתחייב על כל אחד מהם בכל שהוא כדתנן (לק' צ' ב') המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו חייב עליו בכל שהוא, וכיון ששוים לאותו שיעור מצטרפים החמור לקל אפי' לענין אכילה שאין שיעוריהם שוים, והא דנקט דחזו לדוגמא ולא נקט זרע ורפואה, משום דדוגמא שייכא בכולהו אבל זרע ורפואה לא שייכא בכולהו.
[דף עו עמוד ב] שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה. פירוש וכיון דכן אחשביה רחמנא לענין חלה כדכתיב ראשית עריסותיכם, אבל להיות שיעור חשוב להוצאת שבת אין לדון אלא כפי מה שרגילים הבינוניים, ומיהו אף לענין חלה אומר במשניות (חלה פ"ב מ"ו) שאם נטל מורסנן והחזירו לתוכה אינו מצטרף.
עתיקי מאי טעמא לא. פירוש מאי טעמא לא מצטרפי, מפני שנראים כזבובים בקערה. ולעולם אין מבשל הפולין אלא אם כן משיר קליפתם מהם מטעמא דמפרש שנראין כזבובין לפיכך אין מצטרפין.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ח - המוציא יין [המתחיל בדף עו עמוד ב]
המוציא יין
מתניתין המוציא יין כדי מזיגת הכוס. פירוש שיעור שנותנים היין לתוך הכוס כשמוזגים אותו, ובגמרא מפרש כוס של ברכה, ואיידי דתנן בפירקין דלעיל (ע"ה ב') כל הכשר להצניע ומצניעים כמוהו, פירוש דהיינו כשיעור, מפרש ואזיל בהאי פירקא שיעורם של כל אחד ואחד.
מתני' המוציא יין כדי מזיגת הכוס. בגמרא מפרש כשיעור היין הצריך למזוג אותו במים לכוס הידוע שהוא כוס של ברכת המזון.
חלב כדי גמיעה. פירשו (מתפרש) [בתוספות] שיעור כדי גמיעה (הוא) דפחות מרביעית הוא, מדקתני סיפא רבי שמעון אומר כולן ברביעית, פירוש אפי' בעשירים, ולא נאמרו כל השיעורים דחלב ודבש אלא למצניעיהם בלבד, משמע דפחות מרביעית הוא, וליכא למימר דשיעור כדי גמיעה הוא מלוא לוגמיו, דהא מוכח בפרק בתרא דיומא (פ' א') דמלוא לוגמיו הוא טפי מרביעית, וליכא למימר שהוא מלוא לוגמיו שאם יסלקנו לכאן ולכאן נראה כמלוא לוגמיו, מדתניא התם כמה ישתה ביום הכפורים ויהא חייב בית שמאי אומרים [רביעית] וב"ה אומרים מלוא לוגמיו רבי יהודה אומר כדי גמיעה, ומפרש התם בגמרא דמלוא לוגמיו דאמרי בית הלל הוא מלוא לוגמיו שאם יסלקנו לכאן ולכאן נראה כמלוא לוגמיו, ומדאמר רבי יהודה כדי גמיעה שמע מינה דלאו חד שיעורא הוא.
קשיא לן דתניא לקמן (צ"ה א') החולב כגרוגרת חייב ומאי שנא הכא דמשערינן בכדי גמיעה, תירצו בתוספות [דהתם] הוא חולב לגבן לפיכך שיעורו כגרוגרת, ופירשו בתוספות דכגרוגרת דהתם פחות הוא מכדי גמיעה, דאי לא משום מחשבתו דבעי ליה לגבן לא מפשינן בשיעורא אלא כיון דאיכא שיעור כדי גמיעה חייב, וכדאמרינן בפירקין דלעיל (ע"ו א') המוציא תבן כמלוא פי פרה [לגמל] חייב כיון דחזי לפרה, אלא ודאי כדאמרן ולפיכך מחשבתו מהניא להחמיר, וא"ת והא אמרינן בגמרא (ע"ז א') דרביעית יין או דם כשיבשו דהוו כזית, וא"כ כיון דכגרוגרת (לא) הוה פחות מכדי גמיעה שהוא פחות מרביעית, כשנעשו גבינה אין בו שיעור אפי' כזית ואמאי חייב, וי"ל דשאני יין ודם שמתייבשין ומצטמקין ואפי' רביעית בלח חוזר לכזית, אבל חלב הוא אינו מתייבש אלא שנקרש ואפי' פחות מכדי גמיעה כשנקרש הוא כזית, וכל זה אינו מחוור לרמב"ן ז"ל דהא התם סתם קתני חולב ואפי' שלא לגבן, לפיכך פירש הוא ז"ל דקושיא מעיקרא ליתה דשאני גבי חולב דלא טרח איניש פחות מכגרוגרת, אבל להוציא אפי' כדי גמיעה מוציא כיון שראוי לגמוע, ובגמרא יש ראיה לדבריו וכו'.
חלב כדי גמיעה. פירוש ושיעור זה פחות מרביעית, מדקתני סיפא רבי שמעון אומר כולם ברביעית, ואילו רבי שמעון להקל בא שלא נאמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהם אבל למי שלא הצניעם אינו חייב אלא כשיש בהם רביעית, ומיהו לא ידענו כמה שיעור כדי גמיעה בצמצום, דודאי לא הוי מלוא לוגמיו דאילו מלוא לוגמיו יותר הוא מרביעית כדמוכח בפרק יום הכפורים (יומא פ' א'), ואילו מלוא לוגמיו שאם יסלקנו ויראה כמלוא לוגמיו שהוא פחות מרביעית כדמוכח התם, מכל מקום הא קתני התם בברייתא כמה ישתה ביום הכפורים ויהא חייב בית שמאי אומרים רביעית ובית הלל אומרים כמלוא לוגמיו רבי יהודה אומר כדי גמיעה, אלמא מלוא לוגמיו וכדי גמיעה לאו חדא שיעורא הוא.
והקשו בתוספות דהכא קתני חלב כדי גמיעה ואילו לקמן תניא החולב והמגבן כגרוגרת חייב, ותירצו דהתם בחולב לעשות גבינה דכיון דדעתו לאוכל שיעורו כאוכל, ופירשו עוד דגרוגרת בציר שיעוריה מרביעית, דאי לא משום מחשבתו לא מפקינן ליה משיעוריה לטפויי בשיעורא וכדאמרינן לעיל שהמוציא תבן כמלוא פי פרה לגמל חייב הכא נמי לא שנא לדברי הכל, אלא ודאי דגרוגרת בציר שיעוריה מכדי גמיעה, וא"ת והא רביעית יין או דם אינו חוזר אלא כזית בקרוש כדאיתא בגמרא, וא"כ כדי גמיעה שהוא פחות מרביעית היאך יהא כשהוא נקרש כגרוגרת שיש בו כמה זיתים, יש לומר דהתם הוא בדם או מים דקליש אבל החלב (מעט) [עבה] הוא כשעומד ואפי' כדי גמיעה הוא נקרש ליותר מגרוגרת, וזה אינו מחוור, חדא דהתם סתמא קתני החולב כגרוגרת ואפי' חולב אותו שלא לגבנו, ועוד דלא מסתברא דפחות מרביעית בחלב לא יהא כגרוגרת, [לכך פירש הרמב"ן דטעמא דחולב דבעינן כגרוגרת] דנפיש משום טורח דלא טרח איניש לחלוב בפחות מכגרוגרת, וכדאמרינן לקמן (ע"ט א') המוציא [שופכין] לעשות טיט שהם ברביעית ואף על פי שהטיט עצמו הוא כדי לעשות פי כור וכדאיתא בגמרא.
דבש כדי ליתן על הכתית. פירוש נפח העומד באדם, ולאו לכתית של בהמה שהוא גדול, דאמרינן בגמרא דדבש ראוי לאכילה ולרפואה ואילו לכתית של בהמה לא חזי דבש הראוי לאכילה אלא דבש מוסרח כדאמרינן בפרק המפקיד (ב"מ ל"ח א') דבש והדביש למאי חזי לכתיתה דגמלי, ודלא כפרש"י ז"ל שפירש לכתית שבגבי סוסים וחמורים.
דבש כדי ליתן על הכתית. פירוש כתית שבגוף [או] שביד האדם דאילו כתישה דגמלי אין דרך לתת בו אלא דבש שהדביש כדאמרינן בבבא מציעא (ל"ח א') דבש והדביש למאי חזי לכתישה דגמלי, ואילו מתני' מיירי בדבש דחזי לאכילה כדאיתא בגמרא (ע"ח א') דאמרינן דבש רפואתו שכיחא ואכילתו שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא.
כדי לסוך אבר קטן. בגמרא מפרש אבר קטן דהיינו אצבע קטנה ושל קטן בן יומו.
מים כדי לשוף בהן את הקילור. בגמרא מפרש במים דגלילא שעושים מהם רפואה.
ושאר כל המשקים ברביעית. פרש"י ז"ל דברביעית הלוג דהיינו ביצה ומחצה, וחזר ממה שפירש בעירובין בפרק בכל מערבין (כ"ט ב') דרביעית [היינו] רביעית הקב שהוא לוג שלם, ושפיר עבד דהדר ביה דהא במסכת נזיר (ל"ח א') [מונה] עשר רביעיות חמש סומקאתא לאיסורא שהם יין [ודם], וחמש חוורתא וחשיב בהדייהו רביעית שמן של נזיר, ומוכח במנחות (פ"ח א') בהדיא [שהיא] רביעית לוג וכדפרש"י ז"ל לכאן.
ושאר כל משקים ברביעית. פרש"י ז"ל כאן ביצה ומחצה שהוא רביעית הלוג, וחזר בו רבינו ז"ל ממה שפירש בפרק בכל מערבין (עירובין כ"ט ב') שהוא לוג שלם דהוי רביעית הקב, ומה שפירש בכאן הוא עיקר, דהא במסכת נזיר (ל"ח א') מונה עשר רביעיות חמש סומקתא וחמש חיוראתא ושם מונה בכללם רביעית מים למצורע רביעית שמן לנזיר שהם רביעית הלוג כדמוכח בהדיא במסכת מנחות (פ"ח א'), ועוד דכוס של ברכת המזון הלכה רווחת היא שהוא רביעית הלוג.
רבי שמעון אומר וכו'. הא פרישנא בפרקין דלעיל (ע"ה ב') דבתרתי פליג ולית הילכתא כוותיה.
ר"ש אומר כולם ברביעית וכו'. והא פרישנא בפרקין דלעיל (ע"ה ב') דרבי שמעון בתרתי פליג על תנא קמא ולית הילכתא כותיה.
גמרא ומאי כוס יפה [כוס] של ברכה. פירוש שהצריכו חכמים לייפותו כדאמרינן (ברכות נ"א א') עשרה דברים אמרו בכוס של ברכה וכו' ואנו אין לנו אלא ארבע חי ומלא שטיפה והדחה, פי' וסימניך חמש"ה.
גמרא תנא כדי מזיגת כוס יפה. והוא כוס של ברכת המזון שנאמרו בו עשרה דברים כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ"א א').
אמר רב נחמן כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית. של [יין] חי, כדי שימזגנו וכו'. דכל חמרא דלא דארי תלתא מיא לאו חמרא הוא.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כוס של ברכה צריך שיהא בו רבע רביעית. פירוש רובע של רביעית הלוג שאם ימזגנו על חד תלתא מיא יעמוד על רביעית הלוג.
[דף עז עמוד א] אמר רבא אף אנן נמי תנינא במתני' דזה שיעורו, רובע רביעית יין חי לברכה. פירוש שזה שיעור יין הצריך לברכת המזון. המוציא יין כדי מזיגת הכוס ותנא כוס של ברכה וקתני סיפא ושאר כל המשקים ברביעית. אלמא דאין ראוי לשתיה פחות מרביעית דא"כ אמאי מחייב במתני' בכדי מזיגת הכוס, אלא ודאי משום דכי ימזגנו יעמוד על רביעית ושיעור היין של ברכה רובע רביעית, והיינו דקאמר אף אנן נמי תנינא.
ורבא דפשיט ממתני' דרובע רביעית יין חי בעינן לכוס של ברכה שיעמוד על תלתא רביעי מיא ברביעית לטעמיה דאמר רבא וכו'. וא"ת ולמה ליה למיפשט ממתני' דשיעור יין לברכה הוא רובע רביעית בסיוע התוספתא דקתני כדי מזיגת כוס יפה, והתניא בהדיא בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"ח ב') [ארבעה] כוסות הללו צריך שיהא בהם כדי רביעית (ומוכחינן) [ופרכינן התם לשמואל דאמר כדי מזיגת] כוס יפה והתניא כדי רביעית ואמרינן מאי כדי רביעית לכולם דהוי רובע רביעית לכל חד וחד, וי"ל דההיא דשמואל היא דמפרש הכי [כי] היכי דלא תיקשי ליה, אבל [ברייתא] דילמא דרביעית לכל כוס וכוס קאמר, לפיכך פשט מהכא. אמר רבא אף [אנן] נמי תנינא. המוציא יין כדי מזיגת [כוס] ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה של ברכת המזון וקתני סיפא ושאר כל המשקים ברביעית. פירוש אלמא שיעור משקה להוצאת שבת אינו בפחות מרביעית, וכיון שכן אף כששיערו ביין כדי מזיגת כוס יפה היינו משום דלכי מזיג ליה כי אורחיה לשתיה הוי רביעית.
רבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דרי. פירוש אף על גב דמוכח רבא ממתני' דשיעור יין מזוג ברביעית מכל מקום עדיין לא היינו יודעים שהיין החי הצריך לברכת המזון יהא רובע רביעית, אלא מפני שהוא סובר כרבה בר אבוה דמזיגה היא על על חד תילתא מיא, וא"ת ואדמוכח רבא מדוקיא דמתני' ותוספתא דתני עלה דשיעור כוס של ברכת המזון רביעית יין מזוג, אמאי לא מייתי לה מדתניא בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"ח ב') ארבעה כוסות האלו צריך שיהא בהם רביעית יין אחד חי ואחד מזוג, תירצו בתוספות דאי מהתם הוה מצי למידחי דהתם בפסח שאני שהחמירו להצריך בכל אחד מהם רביעית כדי שיהא דרך חירות כנגד ארבע גאולות, אי נמי דהכי קאמר צריך שיהא בכל אחד מהם רביעית יין חי בין שיהא חי כמות שהוא ובין שימזגנו, ואף על גב דהתם מתפרש שאין בכולם אלא רביעית יין חי דהוי רובע רביעית לכל אחד מהם, ברייתא שפיר הוה מצי לדחויא בהכין.
והא דאמר רבא חמרא דלא דארי על חד תלתא וכו'. ק"ל דאמרינן בסנהדרין (ל"ז א') שררך אגן הסהר אל יחסר המזג שלא יהיו פחות מעשרים ושלשה מסנהדרין בלשכת הגזית דהיינו שליש סנהדרי, ופרש"י ז"ל דיליף לה מדכתיב המזג שיעור מזיגה, דהיינו שיעור חי הוא תילתא חמרא, תירצו בתוספות דהיינו ביין השרוני דראפי, וכי תימא מאן פסקה, מדכתיב בסנהדרין חבצלת השרון אלמא דבשרוני משערינן, אבל הנכון יותר דלא יליף לה אלא מגמטריא דכתיב המזג ומזג בגמטריא חמישים, וכתיב אל יחסר המזג חמישים דהוא המזג אל יחסר הא ארבעים ותשעה יחסר, הרי שנשארו עשרים ושלשה.
והא דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא. קשיא עלה הא דאמרינן בסנהדרין (ל"ז א') אל יחסר המזג שלא תהא סנהדרי גדולה בלשכת הגזית חסרה מעשרים ושלשה ופרש"י ז"ל דדייק לה [מדכתיב המזג]... עד כאן מה שנמצא בנוסח השני.
שתי תשובות בדבר. דליכא למפשט ממתני'.
חדא דתנן במסכת נדה (י"ט א') מראות הדמים טמאים וכמזוג שני חלקי מים. אלמא דתילתא הוה חמרא וזהו כדי מזיגה ולא רובע רביעית.
ועוד מים בכד. שעדיין אינם מעורבים ביין מצטרפים, פרש"י ז"ל אלא על כרחך לאו משום דמתחזי לשתיה דרביעית במזיגת המים כשאר משקים אלא הכי שיעורא ואף על גב דלכי מזגי ליה לא הוי רביעית חייב, משמע מדבריו דאביי סבר דכוס של ברכה לא בעינן רביעית, מדפרש"י ז"ל ואפי' דלכי מזגי ליה לא הוי רביעית חייב ומוקמינן לה למתני' כדי מזיגת הכוס של ברכה, והקשו עליו דהא הוא אמר לקמן אמר ליה אביי ודילמא לא היא עד כאן לא קאמר רבי נתן דבכזית בעי רביעית אלא ביין וכו' דמשמע דמודה אביי דבעינן רביעית להוצאת שבת ואם כן הוא הדין לברכה, וזו אינה קושיא דשאני יבש דכיון שנתייבש ונצטמק בעינן שיהיה בו מתחלה כדי רביעית, אבל בעוד שהוא לח אין הכי נמי דלא בעי רביעית וכדפרש"י ז"ל לקמן, או אי נמי כדאמרינן בירושלמי (ה"א) דרבי נתן דבעי רביעית [ובעי] שיהיה כן בכזית כשיתייבש דסבירא ליה כרבי שמעון דאמר כל המשקים ברביעית ואנן הכא אליבא דרבנן קיימינן, אבל אי קשיא הא קשיא מדקתני בברייתא דערבי פסחים (פסחים ק"ח ב') דכוסות הללו וכו', ואינו קשה דהא אפשר לדחותה כדדחינן לעיל, אבל קשה דכיון שהיא הלכה רווחת בישראל דשיעור כוס של ברכה הוא רביעית [לית לן למימר] דסבר אביי דלא בעי רביעית.
לכך פירשו בתוספות דאביי מודה שפיר דבעינן רביעית לכוס של ברכה, ואביי לא פריך אלא למאי דאמר רבא דשיעור יין חי הוא רובע רביעית, ועל הא פריך אביי וכמזוג שני חלקי מים ועוד מים בכד ומצטרפים, כלומר אי אמרת בשלמא דשיעור יין הוא שליש הרביעית ניחא דכיון דדבר חשוב הוא חזינן מים שבכד כאילו מצטרפין, אלא אי אמרת דרובע רביעית ותו לא, מים בכד ומצטרפים.
ומהדר ליה רבא יין השרוני לחוד דראפי. שאינו חזק לפיכך בעינן תילתא חמרא.
אי נמי התם משום חזותא. דכיון דאית ביה תילתא הוא סומק טפי. אבל לטעמא בעינן טפי. מיא, ורובע רביעית חמרא ותו לא.
והאי נמי [הא חשיב. ש]אם ימזגנו [יעמוד] על רביעית.
ודם נבלות בית שמאי מטהרין. אפי' מטומאת אוכלים, ובית הלל מטמאים. אפי' לטמא אדם, ובמסכת עדיות (פ"ה מ"א) היא שנויה.
לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. פרש"י ז"ל דהיינו שיעור בשר נבלה לטמא, משמע מדבריו דדם הרי הוא בכלל בשר, והקשו עליו בתוספות דהא בפרק בהמה המקשה (חולין ע"ב א') אמרינן רביעית דם דמטמא באהל מנא לן דכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא ואם הוא בכלל בשר למה לי קרא, ועוד דבמסכת מעילה פרק קדשי מזבח (י"ז א') מצטריך [קרא] לדם שרצים דמטמא, ועוד דבפרק כל שעה (פסחים כ"ב א') איכא מאן דאמר דנבילה הותרה בהנאה ולא חלבה ודמה, ועוד בפרק כל הבשר (חולין קי"ג ב') אמרינן דדם לאו גדי הוא, לפיכך פירשו בתוספות דטעמייהו דבית הלל לאו משום דדם הוא בשר אלא בקבלה היה להם שמטמא, ובית שמאי סברי כיון דליכא קרא דם נבלה טהור הוא לגמרי.
הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. והוא הדין דרבי נתן דאמר יבש בכזית דבעינן מתחלה [רביעית], והיינו דאמר אביי ודילמא לא היא וכו' אבל דם דסמיך, פירוש שהוא עב אפי' בעוד שהוא לח לא בעי רביעית, דבפחות מרביעית נקרש בכזית.
איבעיא להו גראינין. דתנן לעיל בפרקין (ע"ו ב') חוץ מקליפיהם וגרעיניהם, או גרעינים.
[דף עז עמוד ב] ונגרע מערכך. הן הגרעינים ד[נ]גרעין מתוך האוכל שזורקים אותם.
אוממות. דאמרינן בפרק כיצד צולים (פסחים ע"ה ב') ולא גחלים עוממות, או אוממות.
מאמצין. דתנן לקמן (קנ"א ב') אין מאמצין את המת ביציאת נשמה, או מעמצים.
עוצם עיניו מראות ברע. ואף על גב דהכא קדמה המ"ם לעי"ן אין בכך כלום.
כדי שיתן במשיפה. פירוש שנותנים חלב על העין במשיפה של קילור.
קילור. פירוש סמים, כדי שישוף במים. ואינו נימוח.
או דילמא כדי אחיזה. פירוש כי כשאוחזו נדבק באצבעות ממנו.
תיקו. ולחומרא.
או דילמא אמורסא קמא. פירוש על אותו נקב שיוצא בו המורסא.
לאפוקי הדריאנה. אותו רושם הנעשה סביב הנקב דלא, תיקו.
ברא שבלול. קרקול בלע"ז.
לכתית. הא מפרש ליה לקמיה דמייתי חד חיורא וחד אוכמא ושליק להו ושאיף.
יתוש. לנשיכת [נחש].
[מפגיע]. מין עוף ועולה על הארי ומנקר לו בראשו.
אימת יתוש על הפיל. שנכנס לו בחוטמו.
סממית. מין חיה היא.
סנונית. מין עוף, וכולם הם קטנים בענין שאין יכולת בגדולים להנצל מהם.
כלבית. דג טמא קטן ועיילי אאוסיה דלוייתן.
המבליג שוד על עז. שנותן כח לחלש (העולם) [על העז].
ואמר ליה ברישא חשוכא והדר נהורא. וכתיב ויהי ערב ויהי בקר, כך העיזים הם שחורים ואימרי לבנים.
מאי טעמא הני מכסיין. פירוש בזנבן, והני העזים מיגליין, הני דמכסינן מינייהו. פירוש שעושים בגדים מצמר כבשים, מכסיין, הני דלא מכסינן מינייהו. שצמרן אינו אלא שקים.
זוטרא גנובתיה. זנבו, משום דאזלא בכיסי. פירוש בקוצים, ואי זנבו גדול (יצוק) [יסרך] בקוצים.
משום דדייר ביני אגמי. ויש שם זבובים ובעי לכרכושי בזנבו, באקי. פירוש זבובים, לפיכך תורא אריכא גנובתיה.
קרנא דקמצא. קרן החגב, משום דדייר בי חלפי. פירוש בין הקוצים, ואי קשיא נדא ומתעוורא. פירוש ואם היה קשה קרנו של חגב משתברת בקוצים ומתעוורא, שאורו תלוי בקרניו דאמר שמואל וכו'.
האי תימרא דתרנגולתא. פירוש עפעף תחתון של תרנגול כשעוצם עיניו עולה על עפעף עליון, ומדלאי לעיל משום דדיירי אדאפי, פירוש כי כשהולך לישן עולה למקום גבוה.
ואי עייל בהו קוטרא מתעוור. לפיכך מדלאי לעיל כי היכי דלא לעייל ביה קוטרא.
מתכילתא. מין מאכל הוא ואינו כלה אלא לזמן מרובה ואומרים מתי תכלה, לפיכך קורין אותו מתכילתא.
ביתא. בי יתיב, פירוש שאדם יושב בה.
ביקתא. קורין לבית קטן, כלומר בי עקתא, בית צר.
כופתא. מורטיר בלע"ז, כשרוצה לשבת כופף ויושב בה והיינו דקאמר כוף תיב.
ליבני. לבנים של בנין קורין אותם [ליבני], מפני שמתקיימים לבני ולבני בני.
הוצא. שעושים ממנה מחיצה, קורין הוצא על שם חציצה.
חצבא. פירוש כד שחוצב בו מים.
כוזא. מדה קטנה, כזה. כלומר מה זה דבר שאין בו כלום.
שוטיתא. בד של הדס שמרקד [בו] לפני הכלה, שטותא, המרקד בו נראה כשוטה כשמרקד בו.
משכילתא. פירוש קערה גדולה, משיא כלתא, כלומר שאין נוטלים ידיהן בה אלא הנשים חשובות כמו הכלה.
אסיתא. מורטיר, חסירתא. שחסירה וחקוקה בפנים.
בוכנא. אותו שמכתשין בו, כלומר בו אכנא.
לבושא. שקורים לבגדים, לא בושה, שהוא מסיר הבושה לאדם.
גלימא. שנעשה בה כגולם שדומה למי שאין לו חתוך אברים.
גולתא. אלוגפרא בלשון ערב, גלי ותיב. פירוש שמגלים קצת ממנה קודם שישבו בה כדי שלא תתלכלך בקרקע.
בור זינקא. פירוש קורין כן לבור שאין בו מים.
סודרא. פירוש (שעושים) [שלובשים] תלמידי חכמים, סוד י"י ליראיו.
אפדנא. שקורין לבית המלך שדן שם הדינים, כלומר אפתחא דין.
לימא כתנאי שמן כדי לסוך וכו' לא דכולי עלמא דקטן בן יומו לא. כלומר לא משערינן בה אלא באבר קטן של גדול.
[דף עח עמוד א] בדגלילא שנינו. פרש"י ז"ל שהם עניים ועושים כל רפואתם במים, ור"ח ז"ל פירש שמימי הגליל הם מעולים משאר מים ובאין כל הארצות ליטול [מהם] לרפואה.
כל שקייני מסו. כלומר בזמן מועט, ומטללו. שמניחים עו[בי] בעין ומונעים מראיתו קצת.
לבר ממיא דמסו. פירוש לזמן מרובה ולא מטללו. אין מניחים עו[בי] בעין לעכב מראיתו, ולפיכך כיון שיש להם חשיבות זה דלא מטללי אפי' שרובם לשתייה ברפואה משערינן לחומרא, ותו לא מידי.
רבי שמעון בן אלעזר [אומר] דם כדי לכחול עין אחת. פירוש דם דלא בעינן רביעית אלא כדי לכחול עין אחת שהוא שיעור מועט.
שכך כוחלין לברקית. פירוש עב שנעשה בעין ובולט בחוץ, ומאי ניהו דמא וכו'.
שכך כוחלין ליארוד. פירוש עב שבעין יש דומה כשוקעת. ומאי ניהו דמא דכרכשתא. פירוש עטלף.
גוא לגוא. עטלף שהולך ביישוב שדומה ליארוד שהוא שוקע, ברא לברא. תרנגולתא ברא לברקית שבולט.
במה דברים אמורים במוציא וכו'. דסבר דמצניע לא בעי שיעור.
רבי שמעון אומר במה דברים אמורים במצניע וכו'. דסבר דמצניע בעי שיעור.
אטו מצניע לאו מוציא הוא. פירוש דקס"ד דבהצנעה לחודה לחייב ליה.
הכא במאי עסקינן בתלמיד שאמר לו רבו. פירוש שוליא דנגרי, לך ופנה לי וכו' עד אי אצנעה רביה חייב עילויה. (פירוש שוליא דנגרי) פרש"י ז"ל ורבי שמעון בן אלעזר היא דאמר (לעיל ע"ו א') נתחייב זה במחשבתו של זה, והקשו עליו בתוספות חדא דאם כן למה לי תלמיד שאמר לו רבו הא רבי שמעון בן אלעזר בכל אדם קאמר, ועוד אי רבי שמעון בן אלעזר היא סמוך למילתיה הוה ליה למיתנייה ואמאי קתני לה בתר מילתיה דרשב"ג, לכך פירשו בתוספות דאליבא דרבנן היא דסברי לא נתחייב זה במחשבתו של זה, מיהו שאני שוליא דנגרי דכיון דמשועבד לו מהניא מחשבתו של בעל הבית להתחייב לתלמיד, והשתא אתי שפיר הא דפריך אטו מצניע לאו מוציא [הוא], דאנן הוה קס"ד דהוה מחייב לכולי עלמא במחשבתו של זה והוה קשיא לן אטו מצניע לא בעינן שיוציא הוא להתחייב, עד דאמר ליה הכא במאי עסקינן וכו'.
לעשות [פי כור]. פירוש כור הברזל שצורפים הכסף והזהב ולפעמים סותמים פיו.
מתני' גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. פירוש שנותנים להם סימנים כדי שלא יתבעהו פעם אחרת המוכס שבסוף הגשר.
והמוציא קשר מוכסין חייב. וא"ת פשיטא דהא מרישא דקתני נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין שמעינן שהמוציא קשר מוכסין חייב, [י"ל] דהא קמ"ל שאפי' שהוציא קשר מוכסין בעור ששיעורו כדי לעשות קמיע דאפי' הכי חייב אפי' שאין בו כדי לעשות קמיע כיון שפירש דלקשר מוכסין הכניסו.
[דף עח עמוד ב] נייר מחוק. שאינו ראוי לכתוב בו.
עור כדי לעשות קמיע. פירוש כדי לחפות בו קמיע, דהא עור אינו ראוי לכתוב בו.
קלף. פירשו הגאונים ז"ל שהעור לאחר שהוא מעובד מחלקים אותו לשנים, ולאותו צד שהיה דבק לבשר איקרי קלף, ולאותו צד שהוא כנגד השער איקרי דוכסטוס, וקלף הוא ראוי לכתוב בו תפילין, ולפיכך קתני הכא דמשערינן בקלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל עד והיה אם שמוע.
איידי דדמי הקלף יקרין לא עבדי מינה קשר של מוכסין.
דיו כדי לכתוב. כולה מפרש בגמרא.
זפת וגפרית כדי לעשות נקב. פירוש לסתום נקב הקטן בכלי שנותנים בו כסף [חי], סותם פיו בזפת או בגפרית [ונוקב בתוך] הסתימה נקב דק להוציא בו הכסף.
בראש השפשף. בגמרא מפרש.
פטפוט. נקרא רגל קטן שעושים לכירה כדמפרש ואזיל בגמרא.
חרסית. פרש"י ז"ל לבינה כתושה, ובתוספות פירשו חרסין דקין. (עי' עוד בדברי רבינו לק' ע"ט ב').
סובין כדי ליתן וכו'. פרש"י ז"ל שבמקום שאין לצורפים פחמין צורפים זהב באש של סובין, ורבינו ז"ל לא היה בקי במלאכת הצורפים שהסובין נותנים שם כדי לצחצח מראה הזהב או הכסף. (עי' עוד בדברי רבינו לק' ע"ט ב').
כדי לסוד קטנה שבבנות. שטופלות לבנות סיד להסיר השיער, רבי יהודה אומר כדי לעשות [וכו']. בגמרא מפרש לה.
גמרא כיון דחריק במנא. פירוש שפוגם העץ, לא עבדי אינשי. לפיכך לא שערו בו (אלא) [תלאי].
כדי שיתן על משפך קטן. פירוש שנותנים בו סיב כדי לסנן היין.
רבב. שומן. אספוגית. פירוש חלה.
וכמה שיעורה. של רבב, כסלע, והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא. אלא דמר חשיב שיעור האספוגית ומר חשיב שיעורה של רבב.
מוכין. קוטון בלע"ז.
כדי לעשות כדור. שעושים לבנות קטנות.
כמה קשר מוכסין שתי אותיות. פירוש של מוכסין שהם גדולות.
ורמינהי המוציא נייר [חלק] שלא נכתב עליו מעולם כלום אם יש בו כדי לכתוב עליו שתי אותיות [חייב]. וקס"ד שתי אותיות דידן שהן קטנות אמר רב ששת וכו'.
רבא אמר שתי אותיות דידן ובית אחיזה. פירוש שמניחים שם מעט חלק לבד שיעור שתי אותיות והוא שיעור קשר של מוכסים.
המוציא נייר מחוק. פירוש שאינו ראוי לכתוב שם.
אם יש בלובן שלו. פירוש שלא נמחק כולו.
הכא בית אחיזה לא צריך. דהא אפשר לאוחזו במקום המחק.
קשיא. אבל אינה (הלכה) [תיובתא] דאפשר דכיון דבנייר אחר בעינן כדי אחיזה לא פלוג רבנן בלישנא.
[עד שלא] הראהו למוכס חייב. דהא צריך לו שלא יתבענו פעם אחרת.
משהראהו למוכס וראה שמחל לו ראש הנהר שוב אין צריך לו, רבי יהודה אומר [וכו'].
מאי בינייהו. פירוש במאי קמיפלגי, למאי קאמר [רבי] יהודה דצריך לו אפי' לאחר שהראהו למוכס.
אמר אביי [רהיטי] מכסא. פירוש שלפעמים אפי' לאחר שהראהו רצים אלו להעליל עליו שלא נתנו המכס ולפיכך משמרים אותם כדי שלא ישובו פעם אחרת לראש הנהר לפיכך רבי יהודה מחייב, ות"ק פוטר דהא לא שכיח ואם יעליל עליהם ישובו לראש הנהר.
מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו. שפעמים המוכס הגדול יש לו טורח לעמוד כל היום בגשר וממנה מוכס קטן וזה מראה חותמו לגדול, ולפיכך רבי יהודה סבר דאפי' שהראה החותם לגדול שבביתו עדיין הוא צריך לו כדי שלא יעכבנו קטן, ות"ק פוטר דאפשר שהגדול מוסר לו סימני דברים ואינו צריך לאותו חותם.
מפני שצריך להראותו למוכס שני. פירוש כשמחדשין המוכסים בגשר ואינם מכירים לעוברים, מראים לו החותמת כדי שיכיר שדרכו לעבור שם בסחורתו תמיד ויניח לו קצת מן המכס, דאמר ליה חזי דגברא מכסא אנא.
מאי בינייהו. כלומר מאי טעמא דת"ק.
סבר אסור לשהות שטר פרוע. דכיון דאסור אין צריך לו לפי צלוחיתו לפיכך פטור, ורבי יהודה סבר מותר לשהות שטר פרוע, דלא חיישינן שיגבו פעם אחרת, לפיכך צריך לו לפי צלוחיתו וחייב, ומשמע מפרש"י ז"ל דהאי איסור לשהות למלוה קאי, ולפי דבריו ז"ל הא דאמרינן במסכת כתובות (י"ט ב') אסור לשהות שטר פרוע דלא כרבי יהודה, ובתוספות פירשו דהאי אסור לשהות או מותר לשהות אלוה קאי ופליגי אי חיישינן לקנוניא אי לא, אבל למלוה אסור לשהות לכו"ע.
במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו קא מיפלגי. אם הודה הלוה בשטר שכתבו אי בעי עדים לקיימו ואם לא קיימו פסול אם חזר ואמר פרעתיו או לא, ת"ק סבר צריך וכיון שאין לו [קיום] הא אינו חשוב כיון שאסור לשהותו דהוי כשטר פרוע, ורבי יהודה סבר אין צריך לקיימו וכיון דהודה שכתבו אף על פי שחזר ואמר [פרעתיו] לאו כלום הוא דלא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דמצי אמר ליה מלוה א"כ שטרך בידי מאי בעי, וכיון דצריך לו חייב.
ומאי עד שלא פרעו ומשפרעו. דהא מדפליגי אם צריך לקיימו או לא שמע מינה שעדיין לא פרעו.
[דף עט עמוד א] ומהדרינן עד שיאמר [לוה] פרעתי ולא פרעתי. וא"ת לתנא קמא דאמר צריך לקיימו מה לי שאמר פרעתי או מה לי לא פרעתי, דהא אם מודה שלוה ממנו אפי' דליכא שטר יגבה, ואם לא יודה בשטר שכתבו הא לאו כלום הוא, ואם כן אמאי חייב עד שלא אמר לוה פרעתיו (דס"ד) [דסו"ס] אין צריך לו, וכי תימא דנפקא מינה לגבות ממשעבדי, הא ליתה דכיון דאיהו בדיבוריה מוקים ליה שטרא לא גבי ממשעבדי ואפי' מכאן ולהבא לאחר העמדה בדין, וי"ל דצריך [לו] דכיון דאיכא שטרא מכסיף הלוה לומר פרעתי טפי מתביעה על פה, וכההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ב ב') אינקיט בידי כל דהו, וכל שכן כשהשטר אינו מזוייף כזה שלא יעיז לוה פניו לכפור בו מן הסתם כמו בתביעה על פה.
ורבא לא ניחא ליה בהאי אוקימתא דאביי, חדא דדחיק לישנא דמתניתא, ועוד דלא ניחא ליה לאוקמי בפלוגתא הא דמודה בשטר שכתבו ולאוקמי לרבי יהודה דלא כהלכתא, ואוקים פלוגתייהו בכותבים שובר דאשכחן דאפליגו בה בפרק גט פשוט (ב"ב ק"ע ב') והכא נמי איירו לפלוגתייהו דהתם, והא דאמר רבא דכו"ע מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הכי נמי הוה מצי למימר דכו"ע אין צריך לקיימו לפום אוקימתא דבעי למעבד דפליגי הכא בכותבין שובר, אלא דהא עדיפא לאוקמינהו אליבא דהלכתא דקי"ל צריך לקיימו.
והכא בכותבין שובר קא מיפלגי. הכי גרסינן ת"ק סבר כותבין שובר ורבי יהודה סבר אין כותבין שובר. ונוסחי דכתיבי ומפכי וגרסי ת"ק [סבר] אין כותבין שובר ור' יהודה [סבר] כותבין שובר טעותא הוא, דהא בפרק גט פשוט קא תני בהדיא רבי יהודה דאין כותבין שובר, והא דהכא מיירי בשפרע בערב שבת ואמר המלוה שיתן לו השטר ולא נתנו לו מבעוד יום והוציאו המלוה בשבת, תנא קמא סבר פטור עליו שהרי אין צריך לו כלל דאי נמי נשרף או אבד מה בכך הרי יכול לכופו שיכתוב לו שובר, ורבי יהודה סבר שהוא חייב עליו שהרי עדיין המלוה צריך לו שאילו נשרף או אבד יצטרך להחזיר לו המעות שקיבל, וקסבר אין כותבין שובר שלא יהא לוה צריך לשמרו מן העכברים, ובהא דהכא שמעינן חידושא לר' יהודה אליבא דרבא כי אף על פי שפרעו הלוה כבר לא יקבל מן המלוה שובר [א]לא יחזיר לו מעותיו, ורב אשי דנדי מהאי אוקימתא דרבא הוא משום דסבירא ליה דעד כאן לא קאמר רבי יהודה שאין כותבין שובר אלא קודם גוביינא, אבל לאחר שפרעו יכתוב לו שובר ולא יחזיר לו המעות.
רב אשי אמר מפני שצריך לו להראותו לבעל חוב [שני] דאמר חזי דפרע אנא. פירוש דהא דקתני רבי יהודה משפרעו חייב, בלוה מיירי שהוא צריך לו להראותו לבעל חוב שני לומר שהוא פורע יפה חובותיו, דאע"ג דלצור על פי צלוחיתו אסור לשהותו, לענין זה שהוא צורך גדול יותר מותר לשהותו, וק"ל אם רוצה להשהותו לענין זה יקרענו, וכי תימא שאין הקרעים ראיה כי שמא כתב ללוות ולא לוה, אף כשהוא שלם גם כן מה ראיה יש בו שהוא כתוב ללוות ולא לוה, ונ"ל דהכא מיירי בשטרי אקנייאתא שאין כותבין ללוה אלא א"כ מלוה עמו ושיתנהו למלוה ביומו או שיקרעוהו.
עור כדי לעשות קמיע. פרש"י ז"ל לחפות בו קמיע דאילו קמיע גופה לא עבדי מעור.
בעא מיניה רבא מרב נחמן המוציא עור בכמה. פירוש וקא בעי מיניה עור מעובד וכדמוכח מהאי דבעי בתר הכי, ונקיט ליה סתמא משום דסתם עור מעובד הוא.
אמר ליה כדתנן עור כדי לעשות קמיע. פרש"י ז"ל דרבא נמי שפיר ידע ליה דהא מתני' היא אלא דבעי ליה אגב אידך דדעתיה למיבעי מיניה, ויש לפרש דמשום דלא קים ליה שפיר פירושא דמתני' באיזה עור איירי בעי לה הכי סתמא ואפי' בעור מעובד.
המעבד עור בכמה. פירוש בכמה הוא חייב על עיבודו, דדילמא בעי שיעורא טפי דלא טרח איניש לעבד עור מעט כזה, אמר ליה לא שנא.
לעבדו בכמה. פירוש אם אינו מעובד אלא שהוא עומד לעבדו, בכמה הוא חייב על הוצאתו.
אמר ליה לא שנא. דאע"ג דעור שאינו מעובד אינו חשוב כל כך כעור מעובד שיעורם שוה, ומפרש ואזיל לטעמיה דכיון דלעיבוד קאי שיעורו כמעובד, ומייתי ראיה מהמלבן והמנפץ את הצמר דאע"ג דצמר שאינו טווי אינו חשוב כל כך כמו הטווי שיעורן שוה כיון דלטוויה קאי, הכא נמי לא שנא.
ושאינו מעובד ושלא לעבדו בכמה. פירוש אם אינו מעובד וגם אינו עומד לעבדו בכמה חייב על הוצאתו, דהא מסתמא כיון דאית בה תרתי לגריעותא בעינן שיעורא דנפיש טפי.
אמר ליה לא שנא. וק"ל מאי טעמא אמר ליה לא שנא דהא [טעמא דאמר ליה לעיל] כשעומד לעבדו קאי ושמע מינה דכל היכא דלאו לעיבוד קאי לא אמרינן הכי, וי"ל דבההיא דלעיל יהב ליה טעמא לפום טעמיה דרבא כלומר דבההיא לכו"ע איכא טעמא רבה כיון דלעיבוד קאי, אבל רב נחמן לפום סברא דנפשיה פשיטא ליה דלא פלוג רבנן ואף כשאינו עומד לעבדו שיעורו כמעבד, דהא זימנין דטרח ביה לעבדו או לעשות ממנו כיסוי קמיע, כנ"ל.
ולא שני בין מעובד לשאינו מעובד. לפום פשטא דלישנא משמע דאפילו כשעומד לעבדו קשיא ליה היאך יהא דינו כמעובד, ויש סמך עוד לזה דהא מתניתין דסמנין דפריך מינה מקליפי אגוזים ורמונים וסטיס ופואה מסתמא עומדים לשרות ודמו לעור שהוא עומד לעבדו, ומיהו קשיא לן דא"כ היכי ניחא ליה מתני' דהמלבן והמנפץ, ונ"ל דאיהו סבר דלאו כולהו מילי שוו, דדילמא צמר וטווי לחוד ועור שאינו מעובד ומעובד לחוד, דהא חזינן בסמנין דפלוג רבנן בין שרויין לשאינן שרויין, להכי פריך ליה דמנא תיתי לך לדמות דין עורות למתני' דהמלבן והמנפץ ולא מדמינן לאידך מתניתין דסמנין, ושני ליה דשאני התם שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהם דוגמא לאורא, אבל הכא אדם טורח לעבד עור לעשות קמיע, כשם שהוא טורח ללבן ולנפץ צמר לצורך חוט שהוא כמלוא רוחב הסיט כפול, עוד י"ל דתנא לישנא קלילא נקט ולא קשיא ליה אלא היכי [לא] מפליגין בין מעובד דאית ביה תרתי למעליותא לשאינו מעובד ואינו עומד לעבדו דגריע טובא, דהא גבי סמנין משום דמיקמי שרייה לא חשיבי לאינשי מפשינן בשיעורייהו ואף על פי שסתמן לשרייה וכל שכן בהא, והיינו נמי מאי דפריך מזרעוני גינה דקס"ד דאע"פ שסתמן לזריעה קיימי [מכל] מקום משום דלא חשיבי כולי האי אפושי רבנן בשיעורא וכל שכן בהא דעור שאינו עומד לעבדו, ושני ליה התם שאני שאין אדם טורח וכדפרישנא, כנ"ל, אבל הראשון נראה לי יותר נכון.
הא איתמר עלה אמר רב פפא הא דזריע והא דלא זריע. פירוש הא דרב פפא בפרק רבי עקיבא (לקמן צ' ב') איתמר דרמו בהני מתני' דזרעים דקס"ד דהא דתנן זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דבקלח של כרוב דלא זריע קא משער, ופריק רב פפא דהא דזריע והא דלא זריע וכו', והכא לא נקטינן לה לדרב פפא אלא משום סיפא דיהיב טעמא לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה ונקטינן כולה מימרא, דאילו בלאו ההיא דרב פפא הוה מוקמינן לה אנן קמייתא בדלא זריע וסיפא בדזריע, ודכותה בתלמודא.
והא דקאמר לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה. לאו דוקא נימא אחת דהא לא מחייבינן אלא כגרוגרת, אלא משום דאידך מתני' קתני נימא אחת דהיינו קלח של כרוב או כרישה נקט הכא נימא אחת.
והרי טיט דמקמי דליגבליה תנן מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורם ברביעית ואמרינן שופכין למאי חזו וכו'. ק"ל אמאי לא בעי לה אמתני' דקתני בהדיא דכל השופכין ברביעית ונקטינן לה על האי ברייתא, וי"ל דאילו שופכים דמתני' חשיבי טפי לשום הדחה וכיוצא בה, אבל במתניתא דקתני המוציא שופכין לרשות הרבים משמע לישנא יתירא דלא חזו אלא לשפוך לרשות הרבים, דאי לא ליתני המוציא סתמא כדקתני בכולהו מתניתין דהא פשיטא דסתם מוציא דקתני היינו לרשות הרבים ולהכי בעי עלה שופכין למאי חזו.
מצה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ. איכא דדייק מהכא שאין לתת מלח במצה של פסח דסתם מצה היינו בלא מלח כדאמרינן הכא, וליתא דהא חלות מצות של מנחות היה בהן מלח כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וקרי להו מצות. (א"ה עי' מש"כ רבינו בפסחים ל"ט ב').
דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט. פרש"י ז"ל שהוא השיעור המועט שבכולם, דלא מיירי אלא בתורפו של גט דהיינו במקום האיש והאשה והזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם ושם עירו ושם עירה, ונראה שהצריכו לפרש כן משום דכיון דדיפתרא חשיבא טפי ממצה וחיפה ראוי שיהא שיעורה מועט יותר, ולא נהירא דהא כיון דקאמר כדי לכתוב עליו את הגט כל הגט במשמע בין התורף בין הטופס, ולא עוד אלא שאפי' כדי התורף בלבד משמע ששיעורו מרובה יותר מכדי לעשות קמיע, והנכון דלכתוב כל הגט קאמר, והא דנפיש טפי ממצה וחיפה משום דדיפתרא כיון דחזיא לכתוב עליו גט וכיוצא בו אין רגילות להשתמש בה אלא בכתיבה, וקי"ל לעיל (ע"ח א') דכל היכא דשכיחא ולא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לקולא.
והא דמשערינן בגט ולא משערינן במזוזה או בתפילין, משום דכיון דלא עפיץ לא מיקרי לא קלף ולא גויל ולא דוכסוסטוס והכא נמי עור קרי ליה, ואפי' מגילה קי"ל (מגילה י"ז א') שאם כתבה על הדיפתרא פסולה, מיהו אומר ר"ת ז"ל דלא אמרה סוף דבר דלא עפיץ אלא הוא הדין שאין עיבודו כעיבוד סומק שלנו שאינו יכול להזדייף, שאילו הוא מעובד כעיבוד שלנו שמעבדין בזה שקורים סומק אין העפצים מעכבים, וראיה לדבר מהא דאמרינן במנחות (ל"א ב') קרע הבא בתוך שתים יתפור בתוך שלש לא יתפור והתניא יתפור ואוקימנא הא דעפיצן הא דלא עפיצן, דאלמא דאע"ג דלא עפיצן הוי ספר תורה כשר כל זמן שלא נקרע, וטעמא דמסתבר נמי הוא, וק"ל והיאך כותבים עליו את [הגט] מכיון דלא עפיץ דהא בעינן בגט כתב שאינו יכול להזדייף כדאיתא במסכת גיטין (י"א א'), וי"ל דההיא לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי והא דהכא לרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכשאין בו עידי חתימה דאי לא הא קי"ל (גיטין ד' א') דמודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, וכן פירשו בתוספות.
קתני מיהת כדי לצור משקולת קטנה ואמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא. פירוש ואי לאו דאביי הוה אמינא דמשקולת קטנה שיעורה כעור דקמיע אלא דנקטה עולא לאשמעינן דלהכי הוא דחזיא, אבל השתא דפריש אביי דהיינו ריבעא דריבעא דפומבדיתא דנפיש משיעור קמיע [קשיא], והא דפרכינן לרב נחמן מסברא דאביי, משום דודאי אביי גמרא גמיר בה דהכי אמרה עולא ולא מסברא אמר לה, כנ"ל.
והא דתנן הבגד שלשה על שלשה למדרס וכו' העור חמשה על חמשה וכו' ותני עלה כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאת שבת. במאי אוקמת לה, דבשלמא לדידי מוקמינא לה בעור שאינו מעובד ושאינו עומד לעבדו.
ופרקינן דההיא בקורטבלא. פירוש עור שחלטוהו ברותחים דלא חזי למידי אלא לישיבה ולפיכך שיעורו כפי מה שראוי לישיבה דהיינו חמשה על חמשה.
[דף עט עמוד ב] מאי מזוזה [מזוזה] שבתפילין. פירוש דעל שם שגנוזה בתוך הבתים של תפילין כמזוזה קרי ליה מזוזה.
והא מדקתני סיפא קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין מכלל דרישא מזוזה ממש. וק"ל וכיון דהכי הוא לדידיה נמי תיקשי מתניתא רישא אסיפא, ויש גורסים ולטעמיך קשיא רישא אסיפא אלא הכי קאמר וכו', אבל אין גירסא זו בספרים ולא בפרש"י ז"ל, ואף לגירסא זו יש להקשות מעיקרא כי רמי מינה אמתני' דידן היכי לא הוי רמי רישא אסיפא ד(ה)אי משבשתא הא ליכא לאותובי מינה כלל, ורש"י ז"ל פירש והא מדקתני סיפא קלף וכו' מכלל דרישא מזוזה ממש והשתא וכו' דהכי הוא תיקשי רישא אסיפא, ויש לפרש לפי שיטה זו דבדין הוא דהוה יכיל למירמי מעיקרא רישא אסיפא אלא דניחא ליה טפי לאותבי מינה אמתני', דדילמא במאי דיתרץ רומיא דמתני' מתרצא רישא אסיפא ממילא, וכי תריץ לה דרישא מזוזה שבתפילין קאמר, הדר פריך ליה דהא ליכא למימר וכיון דלית ליה פירוקא אחרינא תיקשי למתני' ותיקשי מרישא אסיפא, ואשכחן [כה"ג] בבבא מציעא פרק המפקיד (ל"ז א') אמר [לשנים] גזלתי את אחד מכם וקאמר ורמי גזל אגזל והוה מצי למירמי תרתי מתנייתא אהדדי ופריך מינייהו אמתני' דהמפקיד, וכן פירשו בתוספות, עוד פירשו שם דאי לאו מתני' ברייתא גופא לא תיקשי רישא אסיפא דמצינן למימר דרישא דקתני קלף לכתוב עליו מזוזה ממש מיירי מן הסתם, ואליבא דר' מאיר שהיה כותב מזוזה על הקלף מפני שמשתמרת, ואף על גב דתפילין נמי נכתבין על הקלף מ"מ כיון דמזוזה נכתבת על הקלף משערינן במזוזה אף על גב דנפישא בשיעורא משום דרגילא טפי והוה ליה דשכיח טפי דמשערינן אפי' לקולא, וסיפא דקתני בקלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין מיירי כשהוציאו בפירוש לתפילין דהשתא משערינן בתפילין בפרשה קטנה שבהם, אבל אמתני' קשיא דהא מתני' קתני סתם מילתא פסיקתא קלף כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין משמע דבדידהו משערינן לעולם, וגם זה (אינו) נכון, וכן פירש מורי הרב ז"ל.
קלף ודוכסוסטוס שיעורן בכמה. פירוש דרישא דמתניתא קאי אדוכסוסטוס בלחוד וסיפא קאי אקלף, והא דמשערינן קלף בתפילין ולא משערינן במזוזה, או משום דסבירא ליה דמזוזה מצותה על הדוכסוסטוס, או משום דאפילו תימא דמצותה על הקלף גם כן כרבי מאיר, מ"מ כיון דמצות תפילין על קלף גם כן, חשיב ליה דשכיחא, ושכיחא [ושכיחא] משערינן במאי דהוי לחומרא טפי.
והשתא בעינן לפרושי מהו גויל וקלף ודוכסוסטוס, ורבוותא פתרי בה טובא ואנן נפתור בה בקוצר בס"ד. הגויל הוא העור השלם שלא נחלק לשנים ומעבדין אותו במקום השער וכן הוא בירושלמי (מגילה פ"א ה"ט), ועל שם שהוא [שלם] כולו לפיכך נקרא גויל כדאמרינן בהשותפין (ב"ב ג' א') גויל אבני דלא משפיין, והקלף והדוכסוסטוס אמרו הגאונים ז"ל שחולקים העור ואותו שהוא צד הבשר נקרא קלף ואותו של צד השער נקרא דוכסוסטוס, כי דוך מקום, וסוסטוס בלשון יוני שער, וכן אמרו לפנינו קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער. ויש שהיו סבורים לומר כי מה שהוא לצד השער הוא קלף ומה שהוא לצד הבשר הוא דוכסוסטוס, כי סוסטוס בלשון יוני בשר, ומה שאמרו קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער מפני כי עיבוד הקלף והדוכסוסטוס הוא בפנים הפנימיים ששם נחלק העור לשנים ושם כותבים, תפילין על קלף לצד הבשר ומזוזה [על] הדוכסוסטוס לצד השער, ונתנו סימן לדבר כבוד אלהים הסתר דבר, וכן פירשו בתוספות. +א"ה כאן חסר, וכוונת הדברים להוכיח כפירוש הראשון, דהלשון מתפרש שכותבין במקום שער ממש ובמקום בשר ממש.+ אבל אין תפילין או מזוזה ועיבודו של דוכסוסטוס במקום שער ממש ושם כותבים למזוזה, וכן הלשון מוכיח דקתני קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער שם הם כותבים, וכמו שאמרו בירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) על הגויל שנכתב במקום שער ממש, ובירושלמי (שם) גם כן אמרו קלף במקום נחשתן ונחשתו של עור היינו פניו הדבוקים בבשר (בחזה) [בחוזק], וכן אמרו שם (בפירקין ה"ג) קלף שהוא קולף פני העור, כלומר שקולף פני העור מן הבשר שלו ומעבדו וכותב עליו, כי מקום (השער) [הבשר] הם פני העור שאילו לצד השער אינו אלא אחורים.
ועכשיו שאין אנו רגילים לחלוק העור לשנים הרוצה לעשות דוכסוסטוס יקלוף מן העור החצי שהוא לצד הבשר ויניחנו על החצי של צד השער ויעבדנו במקום השער, וכן לענין הקלף יקלוף מה שלצד השער ויגררנו ויעמיד העור מה שכנגד הבשר ויעבדנו במקום הבשר, אבל אם לא קלף העור אלא שהניחו שלם אף על פי שעיבדו לצד הבשר אין עליו דין קלף ולא דין גויל, כן פירשו רוב המפרשים ז"ל, ואף לפי שיטה זו אומרים כי הקלפין שלנו כשרים לתפילין שהרי גוררים מצד השער יפה יפה ומה שנשאר שמעבדין אותו לצד הבשר דינו כקלף ליכתב במקום בשר, אבל מורי היה אומר כי אפי' לא גררו ממנו כלום לצד השער כיון שעיבדו אותו יפה לצד הבשר הרי הוא כקלף גמור לתפילין ומזוזה, והגויל שעיבודו לצד השער והבשר נשאר בלא גרירה נקרא גויל כאבני דלא משפיין, אבל כשנתעבד הבשר כאבני דמשפיין חשיב וקלף שמו, ודכו"ע לגבי דוכסוסטוס שעיבודו לצד השער שצריך לקלוף חצי שהוא לצד הבשר או מקצתו שאם לא כן הרי הוא כגויל שעיבודו ג"כ במקום שער, ולפום שמעתין משמע כי החלק הנקרא קלף שהוא [לצד] הבשר הוא יותר עבה ויותר חזק מן הדוכסוסטוס שאין מעבדין ממנו השער אלא לתיקונו של זה, וכן אמרו לקמן מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת, [וזה] הנכון.
אמר רב דוכסוסטוס הרי הוא כקלף מה קלף כותבים עליו תפילין אף דוכסוסטוס כותבים עליו תפילין. פירוש על כרחין לא אמרה רב להאי מימרא בהאי לישנא דהא במסקנא דשמעתא מפכינן ליה, אלא (אמר) רב הכי קאמר קלף ודוכסוסטוס דינם שוה, והשתא קס"ד דבעי לומר דדוכסוסטוס כשר כקלף לכתוב עליו תפילין, ובמסקנא אמרינן דהכי קאמר כי הקלף כדוכסוסטוס לכתוב עליו מזוזה.
תנן קלף לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין קלף אין דוכסוסטוס לא. פירוש דכיון דלא קתני אלא קלף משמע דדוקא קלף משערינן בתפילין אבל דוכסוטוס לא משערינן בתפילין, והאי ודאי משום דתפילין אין נכתבין על הדוכסוסטוס, ובדין הוא דניפרוך ליה לרב מברייתא דלעיל [ד]משער בהדיא דוכסוסטוס במזוזה ולא בתפילין (דהא בקלף), אלא דניחא ליה למיפרך אפי' מדוקיא דמתניתין טפי מברייתא מפורשת, ומיהו קושיא דמתניתין על מתניתא סמיך, דאי לא כיון דתנא דמתני' לא קתני דוכסוסטוס הוה אפשר לדחויי דקלף דקתני לאו דוקא, אלא ודאי כדאמרן, ודכותה בתלמודא.
ופרקינן למצוה. פירוש דמודה רב דמצות תפילין על הקלף יותר מדוכסוסטוס, והאי דקאמר אף דוכסוסטוס כותבים עליו תפילין היינו שלא לעכב, וגם לכתחלה כל היכא דלא משכח קלף, אבל במזוזה על הדוכסוסטוס דוקא, ומשום הכי שיערו לענין שבת קלף בתפילין שזו היא מצותו ושיערו דוכסוסטוס במזוזה שבו דינה, דאילו תפילין לא שכיחי אלא בקלף (שהמזוזה) [שהמצוה] בו, הילכך הוה ליה כשכיח ולא שכיח דאזלינן בתר דשכיח ואפי' לקולא.
ת"ש הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס. וקס"ד השתא דהלכה למשה מסיני לעכב קאמר ואם שינה פסול.
ומפרקינן דההיא נמי למצוה. דהכי קאמר הלכה למשה מסיני דתפילין מצותן על הקלף לכתחלה ומזוזה על הדוכסוסטוס לעכב, וכדמפרש בסמוך דאם שינה פסול במזוזה מיהת, ואף על גב דלא אתיא הלכה דמתניתא בחדא גוונא, השתא לא קפדינן בהכי.
והא תניא שינה בזה ובזה פסול. הכי גרסינן וכן גירסת הספרים וגירסת רש"י ז"ל אידי ואידי אמזוזה. ולא גרסינן אידי ואידי אתפילין, דהא כיון דמעיקרא פרכינן מהא דקתני שינה פסל ואוקי אמזוזה השתא נמי אמזוזה מוקמינן להו כל היכא דאפשר, ומיהו במסכת מנחות (ל"ב א') מייתי לה להא ברייתא גבי ברייתא דר' שמעון בן אלעזר דלקמן ואמרינן אידי ואידי אתפילין, ובאשגרת לישן דהתם כתבוה הכא במקצת נוסחי, ולא נהירא.
גירסת רש"י ז"ל הא דכתבה אקלף במקום שער והא דכתבה אדוכסוסטוס במקום בשר. [ופירש הוא ז"ל דכל שכן אם כתבה על הקלף במקום בשר] פסולה דהשתא סבירא לן דמזוזה על הדוכסוסטוס דוקא ולא על הקלף, וה"ר שמואל ז"ל פירש דשינה בזה ובזה משמע פסולה בשלשה מקומות, שינה חד בזה תרי ובזה תלתא, והא אמרינן מעיקרא דשינה פסל דקתני היינו שכתב מזוזה על הקלף במקום בשר, וא"כ אידך דקתני בזה ובזה פרישנא השני פירושים הנותרים חד בקלף במקום שער וחד בדוכסוסטוס במקום בשר, ולא נהירא, ויותר נראה כפרש"י ז"ל דהכא רבותא נקט דכתב אקלף אפי' במקום שער שהוא כעין דוכסוסטוס, וכל שכן בשכתב אקלף במקום בשר.
ומיהו יש גירסא אחרת בכל הספרים הישנים, וכן הוא בכל הספרים שלנו, אידי ואידי אמזוזה והא דכתב אקלף במקום שער אי נמי אדוכסוסטוס במקום בשר, ולפי גירסא זו קשה דהא כיון דקאמר אי נמי כולה כחדא חשיבא ואם כן מאי אידי ואידי, וי"ל דהשתא סמכינן אמאי דשנינן כבר דהא דקתני שינה פסל דכתב מזוזה על הקלף במקום בשר והשתא לא צריכינן לפרושי אלא השינוי השני מהו, ואמרינן כגון ששינה במלאכת העור, ואיברא שזה השינוי השני שייך (אך בפיסול) [אף בתפילין] דהא אין כאן לא קלף ולא דוכסוסטוס, ומשום דשינויא קמא דמתרצינן מעיקרא לא הוי אלא במזוזה איצטרכינן לומר אידי ואידי במזוזה, כך פירש מורי הרב ז"ל.
איבעית אימא שינה בזה ובזה פסול תנאי היא דתניא שינה בזה ובזה פסול רבי אחאי מכשיר. ופרש"י ורב דאמר כרבי אחאי דמכשיר, ולפירושו משמע דרבי אחאי אינו מכשיר בשניהם אלא בתפילין, דאי לא רב דאמר כמאן דהא מודה רב דאם שינה במזוזה פסול, וי"ל דרב תנא הוא וסבר לה כרבי אחאי בתפילין וכרבנן במזוזה, ויש מפרשים דהשתא הדרינן ממאי דאמרינן לעיל דמודה רב במזוזה שאם שינה פסול, ואמרינן דכרבי אחאי סבירא ליה שהוא מכשיר לשניהם, וקשיא לך א"כ היכי אתמהינן בסמוך על אוקימתא דרב פפא ואמרינן דמזוזה אקלף מי כתבינן, ומתרצין דההיא דרב פפא מעיקרא איתמר על פירכא דשינה בזה ובזה פסול דהוה ס"ד דלכולי עלמא מזוזה על הקלף לא כתבינן, ותדע לך שאם לא כן כיון דאוקימנא לדרב כדר' אחאי למה ליה לרב פפא למעבד אוקימתא אחריתי לאוקמה כתנא דבי מנשה, אלא ודאי ההיא דרב פפא אעיקר קושיין איתמרא אלא שרב אשי סידרה באחרונה משום דרב פפא בתרא הוא.
אלא לאו תפילין. פירוש וקס"ד דתפילין כשרין גם בגויל שהוא במקום שער כיון שהם כשרים בדוכסוסטוס שהוא גם כן במקום שער.
ופרכינן ולטעמיך תפילין אגויל מי כתבינן. כלומר הא מנא תיתי דהא ליכא למאן דאמר ליה כלל, ואף רב לא אמר אלא דוכסוסטוס שהוא עור חלק כקלף, ומדפרכינן לה להדיא משמע דהכי קים להו, ויש מדקדקים דכיון דלגבי תפילין פרכינן הכי וגבי מזוזה לא פרכינן אל(מ)א מקלף, מכלל דסבירא לן דמזוזה כשרה בגויל כמו בדוכסוסוטוס כיון ששניהם במקום שער ואפי' למאי דס"ד השתא לפסלה על הקלף, וכל שכן למסקנא דמכשרי לה בקלף מפני שמשתמרת שהיא כשרה גם בגויל שמשתמר יפה יותר והיא במקום שער כדוכסוסטוס, וזה דעת מורי הרב ז"ל, וכן הוא פוסק הלכה במזוזה [שכשרה] בשלשתם, אבל כל הגאונים ז"ל והתוספות פוסלים מזוזה בגויל, והא דפרכינן לעיל מזוזה על הקלף מי כתבינן ולא פרכינן מגויל, משום דבהא סגי לן השתא כיון דסבירא לן דרב פוסל מזוזה בקלף, ואי נמי דלרבותא נקטיה דאפילו בקלף שהוא עור חלק כדוכסוסטוס פסלינן וכל שכן גויל, כנ"ל לדעתם ז"ל.
לימא מסייע ליה תפילין (של יד) [שבלו אין] עושים וכו' מאי טעמא דאין מורידין הא מורידין עושין. פירוש כגון בחדתא או דאתני עלייהו מעיקרא כדאיתא בפרק הקומץ (מנחות ל"ד ב'), ומכאן נראה ראיה ברורה דמזוזה שכתבה בשני דפין אפי' בשתי חתיכות כשרה כיון שהם תפורות, דהא הכא כשעושים מספר תורה מזוזה אי אפשר אלא בהכי, כי שמע והיה אם שמע מפוזרות הן בתורה, והא [ד]משמע במסכת סוטה (מנחות ל"ג א') שאם כתבה בשני דפין פסולה היינו בשתי חתיכות שאינן תפורות, ומכאן נראה לי גם כן מה שנהגו לכתוב בתפלה של יד (ארבע) [שבע] שיטין וכן בשל ראש [ארבע שיטין] ובמזוזה כ"ב שיטין, דאם שינה אינו מעכב כלל.
ובמנחות (ל"ב ב') פרכינן היאך עושים מתפילין מזוזה והא מזוזה בעיא שרטוט, ופרקינן האי תנא סבר מזוזה אינה צריכה שרטוט, וק"ל אמאי לא פרקינן שהיו התפילין משורטטין, ותירץ ר"י ז"ל דאי אפשר לתרץ כן דכיון דתפילין אין צריכין שרטוט אם משרטט הוה ליה כמי שאינו מצוה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט, כדאמרינן בירושלמי בפ"ק דמגילה וכן בפרק היה קורא (ברכות פ"ב ה"ט) ר' שמואל בר רב יצחק הוה אכיל שמע קל צלותא קם לצלויי אמר ליה רבי מיאשה לא כן אלפן רבי ואם התחילו אין מפסיקין וכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ומיהו אומר ר"י ז"ל דבספר תורה אף על פי שאינו צריך שרטוט כדעת ר"ת ז"ל אם שרטטו אינו הדיוט, דכיון דעשוי לקרות בו אם משרטטו כדי שיהא הכתב מיושר רשאי וזה בכלל זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות, אבל בתפילין שאינם עשויין לקרות בהם אין בו משום זה [אלי] ואנוהו והמשרטט נקרא הדיוט, והיינו דלא אוקימנא להא במשורטטין, ואין זה מחוור למקצת רבותינו בעלי התוספות אלא דאף בתפילין אם רוצה לשרטט לעשות כתב נאה ומיושר רשאי, שגם זה יש בו משום זה אלי ואנוהו, וזה הנכון, והא דלא אוקימנא להא מתניתא במסכת מנחות במשורטטין, משום דכיון דאיכא תנא דסבירא ליה דמזוזה אינה צריכה שרטוט ניחא ליה טפי לאוקמה כותיה מלמימר דתפילין הוו משורטטין כיון שלא היה מנהגם לשרטטן, ולענין ספר תורה כבר כתבנו בשאר מקומות כי דעתנו כדעת רש"י ז"ל דספר תורה צריך שרטוט וסרגול, והוא הנכון.
דכתיבי אמאי. כלומר תפילין אלו במאי היו כתובין, לאו דכתיבי אדוכסוסטוס. כדין מזוזה ולפיכך עושים מהן מזוזה, וש"מ דתפילין כשרין אף אדוכסוסטוס וסייעתא לרב, ודחינן דכתיבי אקלף, ופרכינן דאם כן היאך עושים מהם מזוזה מזוזה אקלף מי כתבינן אליבא דרב.
ופרקינן אין והתניא וכו' אמר רבי שמעון בן אלעזר. [תרי רבי שמעון בן אלעזר] הוו חד דהוה חבריה דרבי מאיר והיינו ההוא דהכא ולהכי קרא ליה (רבי) מאיר, וההוא דהתם הוה תלמידיה דרבי מאיר דאשכחן בכמה דוכתין שאמר דברים משמו רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר והיינו דקרי ליה התם רבי מאיר, וק"ל דבפרק מרובה (ב"ק ע"ח ב') פרכינן מדרבי שמעון בן אלעזר לרבי שמעון בן אלעזר ולא פרקינן דתרי רבי שמעון בן אלעזר הוו, וי"ל דניחא ליה טפי לשנויי דהוו תרי תנאי אליבא דרבי שמעון בן אלעזר, דקים ליה לתלמודא דהתם לאו תרי רבי שמעון בן אלעזר הוו.
השתא דאתית להכי לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס הרי הוא כקלף. פירוש דודאי לענין תפילין קלף דוקא בעינן.
אלא אימא הכי קלף הרי הוא כדוכסוסטוס מה דוכסוסטוס כותבין עליו מזוזה אף קלף כותבים עליו מזוזה. וא"ת והא קתני לעיל הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס, יש מתרצים דההיא למצוה כי מצוה מן המובחר מזוזה בדוכסוסטוס אלא שאם כתבה על הקלף יצא, אי נמי שאם לא מצא דוכסוסטוס כותבה על הקלף, וזו שיטת הגאונים ז"ל והריא"ף ז"ל וכך הם פוסקים, ואינו מחוור חדא דהא תלינן לרב כרבי מאיר ואילו רבי מאיר אפי' לכתחלה היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת יותר, ועוד א"כ מאי מרווחינן השתא במימרא דרב (מפני) [דמשני] מימרא קמייתא, דהא לפום סברא קמייתא שפיר אוקמוה כר' אחאי שהוא מכשיר, אבל לפום סברא השתא אכתי צריכינן למידחק ולאוקמי מתניאתא דלעיל דלמצוה קאמר, לפיכך הנכון דלהאי סברא קלף כדוכסוסטוס לגמרי לענין מזוזה ואפי' לכתחלה כר"מ, והא דקתני הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף וכו' הכי פירושא תפילין על הקלף דוקא ומזוזה אף על הדוכסוסטוס ודינו כקלף לענין מזוזה, ולהא מסקנא שפיר מצינן [למימר] דר' אחאי מכשיר בשניהם ורב סבר לה כותיה בחדא וכרבי מאיר [בחדא], ומיהו רבי אחאי אף לענין תפילין הוא מכשיר בדוכסוסטוס דבמסכת מנחות (ל"ב א') מייתי לה גבי תפילין, וכיון דרב דהוא בתרא סבר לה כרבי מאיר קי"ל כותיה וכברייתא דלעיל הלכה למשה מסיני וכדפרישנא לה, וכן פסקו הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל, ובעל העיטור פסק לחומרא כת"ק דר' אחאי וכת"ק דרשב"א שאם שינה בזה ובזה פסול, וסבירא ליה דמתניתא דלעיל כפשוטה הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף דוקא ומזוזה על הדוכסוסטוס דוקא, ומנהג(ם) כדברי רב אלפסי ז"ל.
[דף פ עמוד א] תנא [בדיו] שתי אותיות בקולמוס שתי אותיות. פירוש ואם הוציא בקולמוס [דיו] שהוא לחה כשיעור שתי אותיות [חייב].
בקלמרים. פירוש בקסת הסופר, פירשו בירושלמי דבקולמוס וקסת בעי שיעורא טפי שהרי נדבק מן הדיו בהם, וצריך שיהא ביוצא מהם כדי לכתוב שתי אותיות.
כתיבתן זו היא הנחתן. פירוש וחייב אף משום הוצאה, ובאידך דרבא פטור משום הוצאה אבל משום כתיבה לעולם הוא חייב, וזימנין דפטור משום כתיבה אם היא כתיבה שאינה נהגית כלל.
והעבירה דרך עליה חייב. פי' שהעבירה דרך שלשה טפחים לחצי גרוגרת ראשונה, ואומר ר"י ז"ל דלאו למימרא שאם לא העבירה דרך עליה שיהא פטור ואף על פי שהעבירה דרך שלשה טפחים לקרקע, דהא ליתא דהא לקמן מחייבי רבנן אפי' הוציאן לשתי רשויות, וגם ר' יוסי מודה אם הוציאם לרשות אחת או לשתי רשויות שאין הפסק ביניהן, אלא הכא קמ"ל שאם העבירה דרך שלשה טפחים לחצי גרוגרת ראשונה אף על פי שהיא למעלה מן הקרקע חייב.
לרשות אחת חייב לשתי רשויות פטור. פירוש דקא סבר דבעינן הנחת כל השיעור ברשות אחת, ור"ח ז"ל גריס מרשות אחת חייב משתי רשויות פטור, פירוש דבעינן עקירת כל השיעור מרשות אחת, וגירסא ראשונה עיקר.
אבל פיסלא לא. פירוש ואפי' היא כשיעור כרמלית דכיון שעומדת לינטל משם לא הוי הפסק.
ורבא אמר אפי' פיסלא. פירוש וכל פיסלא במשמע ואפי' אינה צריכה ארבעה, דההיא דגיטין (ע"ז ב') נמי בכל פיסלא קאמר.
חרסית. פרש"י ז"ל לבינה כתושה, והקשו בתוספות דבפרק כסוי הדם (חולין פ"ח א') קתני חרסית ולבינה אלמא תרי מילי נינהו, לכך פירשו שחיקת חרסים. (עי' עוד בדברי רבנו בחולין שם).
כדי לעשות פי כור. והקשו בתוספות דהא אמרינן לעיל (ע"ט א') שאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור, וי"ל דשאני חרסית דחשיב טפי מטיט, ור"י ז"ל פירש דהכא בחרסית שהוא מגובל.
סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. [רש"י] ז"ל פירש במקום שאין פחם מצוי לצורפים שורפין באש של סובין, [אבל הנכון שנותנין סובין] בכור כדי שלא יתדבקו בו, וזה דבר ידוע היום בצורפים. (עי' עוד בדברי רבנו לעיל ע"ח ב' במתני').
למימרא דשיעורא דרבי יהודה נפיש והא קי"ל דשיעורא דרבנן נפיש. וא"ת היכי מקשינן משיעורי דשבת זה לזה כי כל אחד שיעורו לחוד כפי מה שהוא, תירץ רבינו ז"ל כי בכל אלו השיעורים שנחלקו רבי יהודה ורבנן תרוייהו שכיחי בכל חד וחד אלא דההוא דנפיש בשיעורא שכיח טפי, וכיון דכן [קשיא לגמ'] דכולהו חדא מחתא למחינהו, או למיזל בכולהו בתר ההוא דשכיח טפי לקולא או למיזל בתר ההוא דבציר בשיעורא לחומרא כיון דשכיח נמי.
[דף פ עמוד ב] בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו. פרש"י ז"ל שהביאו שערות ועדיין לא הגיעו לכלל י"ב והוא גנאי להם וטופלות אותן להשיר השער, ובתוספות קשיא להו דהא עובדא דברתיה דרב ביבי דמייתי לא להשיר השער היה עושה דהא טפלה כולה ולא היה כל גופה מלא שער, לפיכך פירשו דלעדן את הבשר טופלות אותן, והכי קאמר שהגיעו קרוב לפרקן שראויות להנשא והיינו הגיעו לפרקן ולא הגיעו דקאמר.
קלקולו זהו תיקונו. הנכון כדפרש"י ז"ל קלקולו שמקלקל הסיד זהו תיקונו להתחייב עליו בשבת, לפי שבזמן הזה לאחר חורבן דרכו בכך מפני מצות חכמים.
[דף פא עמוד א] עצם כדי לעשות תרוד רבי יהודה אומר כדי לעשות חף. וקס"ד דכולי חף קאמר שהוא שיעור יותר גדול מתרוד, ולהכי פרכינן למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש וכו', וכבר פירשנוה למעלה, ויש מקשים דאפי' תימא כוליה חף קאמר שיעור תרוד נפיש, דהא במסכת נזיר (נ' ב') גבי מלא תרוד רקב אמרינן חזקיה אמר שיעורו כמלא פיסת היד ורבי יוחנן אמר כמלא חפניו, וי"ל דהתם בתרוד של עץ שהוא גדול אבל סתם תרוד של עצם קטן הוא.
ת"ר חפי פותחת טהורים קבעם בפותחת טמאים. רש"י ז"ל פירשה בחפי פותחת של עצם דומיא דמתני' דאתינן עלה, ופירש ז"ל חפי פותחת טהורים דלא חזו לכלום והוו להו כגולם שהוא טהור, קבעם בפותחת הרי נגמרה מלאכתם וטמאין אפי' ניטלו משם, דפשוטי כליהן טמאים ככלי מתכות, ואף על פי שהפותחת עצמו של עץ והוא טהור וקיימא לן דכל המחובר לו הרי כמוהו, הכא מיירי שיש בפותחת קיבול שהוא טמא ולפיכך אפי' בעודם עמו טמאין, ונראה דהא דקאמר מרן ז"ל [דפשוטי] כלי עצם טמאים, דמייתי לה מהא דאמרינן בפ"ק [דחולין] (כ"ה ב') שאני כלי עצם הואיל ודמיהן יקרים ככלי מתכות דמו, ואינו נכון דהא בהדיא תנן במסכת כלים (פ"ב מ"א) ומייתי לה בפ"ק דמכילתין (ט"ז א') כלי עץ וכלי עצם פשוטיהם טהורים, וההיא דפ"ק דחולין לא נאמרה אלא לענין מקבליהן שגולמיהן טהורים כגולמי כלי מתכות כל זמן שמחוסרים שום תיקון ויפוי הואיל ודמיהן יקרים וכדפרישית התם, ועוד לפי שיטתו לא היה צריך לומר שיש בפותחת קיבול דהא בפותחת חפין שלה עיקר, וכדתנן במסכת כלים (פי"ג מ"ו) פותחת של עץ וחפין של מתכת טמאה והיא של מתכת וחפין של עץ טהורה, והילכך הא דהכא פירושה בחפי פותחת של מתכת, וכן פירש ר"י ז"ל.
[מלא היד]. יש שפירשו שהיה בכולם כמלוא היד, ויש שפירשו בכל אחת מהן.
אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת. פרש"י ז"ל למשמש בצרור באותו מקום כשאינו יכול ליפנות כדאמרינן בסוף פרקין (פ"ב א'), ואסורה מפני שמשיר השער, והקשו בתוספות דהא דבר שאין מתכוין הוא ורבא סבר במסכת יום טוב (כ"ג א') דדבר שאין מתכוין מותר כר' שמעון, והכין פרכינן לקמן למאן דאמר שאסור לקנח בחרס מפני שמשיר את השער, וי"ל דהכא על ידי מישוש הרבה הוה ליה פסיק רישיה ולא ימות דמודה רבי שמעון, ומיהו עדיין קשה דכיון דלא ניחא ליה בהשרת השער לא מודה ביה ר' שמעון לפי מה שסובר (רש"י) [ר"י] ז"ל וכמו שכתוב בערוך (לק' ק"ג א'), והנכון כמו שפירש ר"ח ז"ל אסור למשמש (כלי) [בצרור כדי] להחליקו שלא יזיק לו בשיני הכרכשתא (ואף על גב) דהוה ליה כעין ממחק, ואסיקנא כיון דכלאחר יד הוא שרו ליה כי היכי דלא ליסתכן.
אמר ר' ינאי אם יש לו מקום מלא היד ואם לאו כהכרע. פרש"י ז"ל ואם לאו כשיעור הבינוני שהוא מכריע בינתים דהיינו כאגוז, ובתר הכי קאמר מילתא אחריתי כי מדוכה קטנה של בשמים אסור לקנח בו דמוקצה הוא, דקינוח במוקצה מחמת חסרון כיס [אסור] שאפי' לצורך גופו אסור, ואם יש עליה עד שקנח בה כבר פעם אחת מותר לקנח בה בשבת, ע"כ ענין פירושו של [רש"י] ז"ל, ולא נהירא כלל, חדא דלישנא דהכרע לא דייק שפיר (דאמאי) הוה ליה למימר כאגוז בהדיא, ועוד שאין דרך לקנח במדוכה של בשמים ולאו בשופטני עסקינן, והנכון כפירוש ר"ח ז"ל דהכי קאמר ואם לאו כמשקל מדוכה קטנה של בשמים תהא שיעור האבן שמותר לטלטל לקינוח ולא יותר, ואם יש על אותה אבן שום קינוח מותר לקנח בה ואפי' היא גדולה הרבה.
[דף פא עמוד ב] מהו להעלותם אחריו. פרש"י ז"ל מי חיישינן לטירחא, ולא נהירא דא"כ הא דפריך ליה הכא ממתניתא דקיסם אמאי לא פריך מיניה לעיל גבי אבנים של בית הכסא, והנכון דהכא מספקא לן משום דכיון שיש לו מקום להפנות בגג היה לו להכין אבנים מבעוד יום, מה שאין כן בההיא דלעיל דבתי כסאות שלהם היו בשדות ולא היה יכול ללכת [להכין] שם אבנים מבעוד יום, והשתא פרכינן שפיר מדרבנן דאמרי שלא יטול קיסם לחצות בו אלא מן המוכן ואף על פי שכבוד הבריות הוא להסיר הבשר שבין שיניו, וטעמא משום דהוה ליה להכין קיסם מבעוד יום, ופרקינן דלא דמי דהתם אדם קובע מקום לסעודה, וכן פירשו בתוספות.
וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס. פירוש וליכא למימר (דסעודה) [דטעמייהו] משום דבטל אגב קרקע, דהא שרו רבנן לגבב משם להדליק כדתנן וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק אלמא לאו בטל הוא, אלא טעמא משום דבעינן הכנה מבעוד יום דסתם עצים להסקה, ומן האבוס לאו דוקא אלא מן הראוי לאבוס כלומר שהוא מוכן.
צרור שעלו בו העשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. פירוש כי אף על פי שהתולש ממנו בשבת חייב דחשיבי עשבים שבו מחובר גמור, אפי' הכי מותר לקנח בו, ואף על פי שאסרו חכמים להשתמש במחובר לא אסרו אלא בדברים קשים כעוזרדין כדאיתא בעירובין (ל"ד ב'), ובודאי כי הנוטלו מן הקרקע איסורא דרבנן יש בו שנראה כנוטלו ממקום יניקתו, אלא שהתירו איסורא מדרבנן משום כבוד הבריות, והיינו דאמרינן בסמוך אם התירו לצורך יאמרו שלא לצורך.
ומיחייב משום דרבה. כלומר משום חורש, פירש ר"י ז"ל וכגון דעביד בארעא דידיה כדמוכח בפרק הבונה (ק"ג א') גבי התולש עשבים, וכן עיקר.
היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות חייב. הנכון כדפרש"י ז"ל דחיובא דרבנן קאמר, דאילו מדאורייתא ליכא למימר דא"כ היכי שרו ליה לצורך קינוח, דהא לא שרו משום כבוד הבריות איסורא דאורייתא אלא בשב ואל תעשה כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות כ' א'), ואיכא למידק מהא דאמרינן במסכת גיטין פ"ק (ז' ב') עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן בספינה לענין מעשר, אמר רבא דילמא לא היא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה ד[לא] מפסיק אוירא אבל עציץ נקוב דאיכא הפסקה אפי' רבנן מודו ד[לא] הוה ליה כנוטע ע"ג הקרקע, והתם בדינא דאורייתא קיימינן, תירצו בתוספות דאביי סבר דההיא דיחויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה, ובמקומו הארכתי בס"ד.
הואיל ואיכא תורת כלי עליו שפיר דמי. פירוש דהא עדיפא לקנח בזה שיש עליה תורת כלי מלקנח בצרור שאין עליו תורת כלי כלל ואינו בר טלטול לדברים בעלמא.
[דף פב עמוד א] באוגני כלים. פירוש ואפי' משום כשפים נמי לית בהו.
היו צרור ועשבים וכו'. הפירוש הנכון דבחול נחלקו, דמר אמר מקנח בצרור אף על פי שאינו חלק כל כך ואל יקנח בעשבים שחותכין הבשר ומזיקין יותר וגם שיש כמה עשבים שיש להם טבע או סגולה להזיק ואינן ניכרים, ומר אמר יקנח בעשבים ואל יקנח בצרור שאינו חלק שהיזקו ניכר טפי, ויש שפירשוה בשבת מר חייש לעשבים שמא יתלוש מן המחובר ומר חייש לצרור שאין עליו תורת כלי.
מסברא שיעורא דרבי יוסי נפיש. פירוש דקס"ד דשיעור חרס לחתות אש מיקוד קטן קאמר, ופריק אביי דאפי' מסברא שיעורא דרבי מאיר נפיש דכדי לחתות אש מיקוד גדול קאמר, ופרכינן דאכתי תיקשי לן אמאי לא משער רבי מאיר כדרבי יוסי דהא קרא קאמר ולחשוף מים מגבא, ופרקינן דהתם הוא דקא לייט דאפי' מידי דלא חשיב לא לישתכח להו לשונאיהם של ישראל וכו'.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ט - אמר רבי עקיבא [המתחיל בדף פב עמוד א]
רבי עקיבא
מתני' אמר רבי עקיבא מנין לעבודה זרה שהיא מטמאה במשא כנדה. ואיכא למידק מאי שייטיה דהא הכא, דמאי דפרש"י ז"ל דנקטיניה משום דבעי למיתני מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת, זה אינו מספיק דאכתי לתנייה לקמן בפרק ר' אליעזר דמילה, והנכון כפירוש ר"ח ז"ל דאיידי דסליק מסוף פרקין דלעיל דקתני ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, נקט נמי הני דלא הוו קראי אלא אסמכתא דרבנן בעלמא.
מה נדה מטמאה במגע ובמשא אף עבודה זרה מטמאה במשא. וא"ת והא האי קרא במשמשי ע"ז דהכי כתיב וטמאתם את צפוי אלילי כספך ואת אפודת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו, ואמרינן בגמרא דבמשמשי ע"ז כולי עלמא מודו שאין מטמאים אלא במגע, י"ל דסבירא לן דהאי ציפוי ואפודה מחברי בגופה של ע"ז דהא הוו ממש כגופה, וכן פירשו בירושלמי (ה"א).
גמרא תנן התם מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה. פירוש שהכותל עצמו נעבד דאי לא היכי קתני רבי עקיבא שמטמאין כנדה דהא במשמשי ע"ז לא פליגי שאין מטמאין אלא כשרץ, אלא ודאי כדאמרן, וכן פירשוה בירושלמי (ה"א), ומיירי בסמוך שסמך ישראל זה בהיתר ואח"כ נמלך הגוי ועשה מן הכותל עבודה זרה.
ונפל אסור לבנותו. פירוש מפני שהוא מהנה לעבודה זרה, ואפי' למאן דאמר בפ"ק דע"ז (י"ב ב') נהנה אסור מהנה מותר, התם הוא לתת מכס ביריד של גוים לעבודה זרה דקסבר דאין זה חשוב מהנה כיון שאינו נותן אלא מה שנושא ונותן ביריד, ועוד דהתם הוא קלון של ע"ז שפדה עצמו בממונו כדי שלא (יהנה ממנה) [יכבדנה] לתת עטרה בראשו ובראש חמורו, אבל הכא דמהנה ממש לעבודה זרה אסור לדברי הכל, שאפי' [רוצה] בקיומה אסור כדאיתא בפרק השוכר (ע"ז ס"ד א').
כיצד הוא עושה כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה. ואוקמוה במסכת ע"ז (מ"ז ב') דההוא רווחא גדיר לה בהיזמי והיגי או עביד בה בית הכסא לתינוקות כי היכי דלא לישבוק רווחא לעבודה זרה.
והני ארבע אמות דקתני נראה מפרש"י ז"ל דדוקא נקטינהו דלעביד הרחקה כשיעור מקום, והא דקתני סיפא נידון מחצה על מחצה פירש ז"ל דלהוי חצי מקום הכותל שהוא שלו בכלל ארבע אמות שהוא מרחיק, ואינו מחוור דהא פשיטא שיהא המקום מכלל ההרחקה, ועוד דלישנא דנידון מחצה על מחצה לא דייק להאי פירושא, ורבינו ז"ל פירש בשם רבו הרמב"ן ז"ל דארבע אמות דנקט לאו דוקא, והא דקתני סיפא היה שלו ושל ע"ז נדון מחצה על מחצה לענין איסור האבנים והעצים והעפר קתני, וקמ"ל שאין כותל זה כשאר כותלי השותפין שיש זכות לשניהם בכולו ואפי' במה שהוא לצד חבירו, אלא בכאן מה שלצד הגוי אסור ומה שלצד עצמו מותר, והוא שמכיר מה שהיה לצד שלו, ואפי' קודם חלוקה, וטעמא דמילתא משום דהכא כמאן דפליגי דמי דאנן סהדי דגוי ניחא ליה שיהא חלקו ברור בו לעשותו לע"ז, וישראל גם כן ניחא ליה שיהא חלקו ברור לו כדי שלא יוכל הגוי לאוסרו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומשעה ראשונה שנמנו לעשות [העבודה זרה] הוי כמאן דפליגי ולהכי קתני נידון כמחצה על מחצה, והא דקתני אבניו ועציו ואפרו מטמאים קאי למאי דהוה ע"ז, או ארישא בכוליה כותל או אסיפא אפלגא דכותל, מ"ר.
[דף פב עמוד ב] היה שלו ושל עבודה זרה. פירוש שעשאוהו בשיתוף ונמלך ועשה מחלקו לעבודה זרה, והא דקאמר כי אבניו ועציו ועפרו טמאים פריכו מינה בירושלמי (ע"ז פ"ג ה"ו) למאן דאמר במסכת ע"ז (מ"א ב') כי עבודה זרה שנשתברה מאליה מותרת, ותירצו דהכא עובד היה לכל אבן ואבן.
אמר רבה במשא כו"ע לא פליגי וכו'. כך הגירסא בכל הספרים שלנו אבל בנוסחי עתיקי היה כתוב אמר רבה תזרם אמר רחמנא תנכרינהו מינך כמו זר צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו במשא כו"ע לא פליגי וכו', והמפרשים מחקו אותו כי לא ידעו מה הוא ומה בא להשמיענו, ור"ת ז"ל יישב אותו משום דרבה דריש היקישא דע"ז לנדה לחומרא ולא דריש ליה לקולא שאינה מטמאה לאיבריה כנדה ולעולם אינה מטמאה [במשא] כנדה וכדאמרינן לקמן (פ"ג ב') בהיקישא דאיתקש ע"ז למת דדרשינן ליה לקולא ולא לחומרא, יהיב טעמא למילתא דקאמר תזרם כמו דוה (כדאית) [מאי תו] צא תאמר לו אלא ודאי הכי קאמר דנעביד מיניה הרחקה כזר וצא תאמר לו להחמיר והכנס אל תאמר לו להקל, והיינו דמפרש בתר הכי במשא כו"ע לא פליגי דמטמאה כי פליגי באבן מוסמא.
רבי עקיבא סבר מה נדה מטמאה באבן מוסמא אף ע"ז מטמאה באבן מוסמא. פרש"י ז"ל אבן מוסמא אבן שהיא מונחת על גבי יתידות וכלים תחתיה והזב יושב על האבן כי הכלים שתחתיה טמאים דנפקא לן מדכתיב כל אשר יהיה תחתיו יטמא, והקשו בתוספות חדא דאם כן אמאי נקטינן אבן הוא הדין לדף וכל דבר שהוא מקבל טומאה [נמי] הוי חדוש גדול שמטמא כלים שתחתיו כיון שאין האבן מונחת עליהם כלל, ועוד אמאי נקט אבן מוסמא דמשמע אבן גדולה וכבדה מאד כדאמרינן במסכת נדה (ס"ט ב') אבן מושמה כדכתיב (דניאל ו') והתית אבן חדא ושומת על פום גובא, ועוד דההוא קרא דכל אשר יהיה תחתיו הזב [מוקמינן בפרק בנות כותים לעליונו של זב] ואילו אבן מוסמא נפקא לן בתורת כהנים מכל המרכב אשר ירכב עליו הזב וכל הכלי אשר ישב עליו לרבות עשר מצעות זו על גבי זו ואפי' תחת אבן מוסמא, ועוד כי לפי פירוש רש"י ז"ל דין אבן מוסמא בכל כלים שתחתיה ואפי' שאינם משכבות ומושבות וא"כ אין טומאה זו מדין משכב ומושב אלא מדין משא שהוא כאילו הכלים נושאים את הזב, וזה אי אפשר דהא תנן בהדיא (זבים פ"ה מ"ב) כל שהזב נישא עליו טהור חוץ ממשכבות ומושבות והאדם.
לפיכך פירשו בתוספות בשם ר"י ז"ל כי אבן מוסמא זו נתרבית בתורת כהנים לענין משכבות ומושבות שהן תחת אבן גדולה והיא מונחת עליהם והזב יושב עליה, והאבן גדולה כל כך שאינו מכביד כלום על המשכבות, ואפי' הכי גזירת הכתוב שהן טמאים כדין משכבות ומושבות, וכן נתרבו שם מדכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו כי אם בא טהור וישב על האבן הזאת שישב עליה הזב שהוא טמא כאילו ישב על משכב הזב ממש דכל שהזב יושב ומטמא הטהור יושב ומיטמא.
ומכל מקום הקשו בתוספות שאם לא נתרבית אבן מוסמא אלא לענין טומאת משכבות ומושבות היאך הביאוה בכאן גבי עבודה זרה, שהרי אין מטמא משכבות ומושבות אלא האדם שהוא ראוי להם ולא ע"ז דלאו בת משכבות ומושבות היא, ועוד דהא מתני' קתני במשא והיאך פירשה רבה שרוצה לומר באבן מוסמא.
לפיכך פירש ר"י ז"ל דהכי נמי נתרבית אבן מוסמא לענין טומאת משא דטהור הנושא טומאה על גבי אבן כי אף על פי שאין הטומאה מכבדת עליו כלום [כיון] שהוא נושא טמא, ויש ראיה לדבר עוד מהא דאמרינן בפרק דם הנדה (נדה נ"ד ב') והדוה בנדתה מלמד שמדוה כמותה, ופרכינן אי מה היא מטמאה משכבות ומושבות אף דמה מטמא משכב ומושב, תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר היא יושבת עליו היא עושה משכב ומושב ולא דמה, אי מה היא מטמאה באבן מוסמא אף דמה מטמאה באבן מוסמא ת"ל וכו', ואי ס"ד דלא משכחת אבן מוסמא אלא במשכבות ומושבות כיון דאימעיטא משכבות ומושבות מדמה מאי האי דשקלי וטרי אם דמה מטמא באבן מוסמא, אלא ודאי דשפיר משכחת דין אבן מוסמא בלא משכבות ומושבות, ועוד דהתם (נדה ס"ט ב') תנן הזב והזבה והמצורע והיולדת מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואסיקנא דמשא היינו אבן מוסמא, וכיון דאפקיה תנא בלשון משא מכלל דאיתא להא בדין טומאת משא כדאמרינן, תו אשכחן לה גבי טומאת היסטו של זב דהיינו טמא שנושא טהור, דאשכחן במגילת סתרים של רבינו ניסים ז"ל דכתיבה בתוספתא דקתני אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט הזב על גבי אבן מוסמא, ומיהו לא ידענא הא מהיכן נתרבית, ואפשר דנפקא לן מדרבי רחמנא דמשכבו של זב מטמא מה שנישא עליו אפי' על גבי אבן מוסמא, דכל שכן שראוי להטמא מה שניסט על הזב ממש על גבי אבן מוסמא (דכ"ש), ומינה גם כן למדו למשא דעלמא דלא גרע בהו טומאת משא מטומאת היסט שאין לו חבר בכל התורה כולה, וההיא דזב והמצורע והיולדת על כרחין לטומאת משא היא דמצורע אינו מטמא בהיסט, שאין טומאת היסט אלא לזב וזבה ונדה וכל דאיתקשו להו.
נמצינו למדים שיש דין אבן מוסמא בארבע מקומות, לזב העושה משכבות ומושבות, לטהור המיטמא אח"כ במשכבותיו של זב, ולטומאת משא, ולטומאת היסט, והא דתנן במסכת כלים (פ"א מ"ג) למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מוסמא, לא לענין שהמרכב הנתון על גבי אבן מוסמא יטמא משכבות שתחתיה, דהא אין משכב חוזר ועושה משכב כדאיתא בספרא, ועוד דא"כ מאי למעלה מהן דהא קתני מיקמי הכי בועל נדה שהוא עושה משכבות ומושבות, אלא ודאי ההיא מתני' בענין מרכב הנתון תחת האבן מוסמא שהוא מטמא כלים שעליה כדאיתא בספרא וכדכתיבנא לעיל, מעתה משכחת שפיר דין אבן מוסמא גבי עבודה זרה או לענין טומאת משא לטהור הנושא אותה על גבי האבן, או לענין היסט שהסיטה ע"ז לאחרים כגון שהיא בכף מאזנים וכלים בכף שניה וכרעה, שמטמאה אותם בהיסט וכדאיתא בשילהי שמעתין.
ולרבי עקיבא למאי הילכתא איתקש לשרץ למשמשיה. פירוש דקרא דלא תביא תועבה אל ביתך במשמשי ע"ז מיירי, וא"ת ולרבנן דמוקמי קרא בע"ז ולא במשמשין וסבירא להו דע"ז מטמאה במשא מנא להו דמשמשין אינן מטמאין אלא במגע, וי"ל דסברא היא שאין משמשי עבודה זרה מטמאין כעבודה זרה ממש ודי להם שיהו טמאין כשרץ, וכל שכן למאי דאסיקנא בשילהי שמעתא דטומאה זו אינה מדאורייתא אלא מדרבנן שאין ראוי לגזור במשמשין חומרא דע"ז עצמה.
ופרכינן ולר' עקיבא למאי הילכתא איתקש לנדה אי למשא ליקשה לנבלה. פירוש אמאי אקשה לנדה ואצטריך קרא אחרינא לאקושה לשרץ למעוטא מאבן מוסמא, ליקשה לנבלה לענין משא ותו לא צריך קרא אחרינא, וא"ת ודילמא אקשה רחמנא לנדה מפני שמשאה חמור יותר ממשא של נבלה [שעושה] משכבות ומושבות, י"ל דהא ליתה לפום מאי דאמרינן לעיל דע"ז אינה ראויה לעשות משכבות ומושבות, שאין עושה משכב ומושב אלא האדם הראוי למדרס ולא בע"ז וכיוצא בה דלאו בת משכבות ומושבות היא.
רב חמא בר גוריא אליבא דרבי עקיבא בעי לה. פירוש דאע"ג דלרבנן אינה לאיברים ולא חזינן לר' עקיבא דפליג בהאי, אנן חיישינן דדילמא כיון דדריש ר' עקיבא היקישא דע"ז לנדה לחומרא אפי' להיסט ולאבן מוסמא, דלא דריש לה להקל כלל, דאע"ג דבעלמא אין היקש למחצה שאני הכא דאיכא קרא יתירא תזרם וצא תאמר לו.
רבי אלעזר אמר וכו'. פירוש ר' אלעזר דייק דכיון דקתני מתני' שמטמא במשא דודאי משא ממש הוא ולא אבן מוסמא, ואף על גב דבעלמא קתני תנא לשון משא משום דין אבן מוסמא, קא סבר דהכא הוה ליה לפרושי טפי או דליתני סתמא מנין לע"ז שהיא מטמאה כנדה.
ולרבי עקיבא [למאי הלכתא] איתקש לשרץ, ופרקינן למשמשיה. ובדין הוא דמצי לפרוקיה דאיתקש לשרץ למעוטי מאבן מוסמא, אלא דנקיט פירוקא דלעיל פרקינן הכי, ותו דאי למעוטי אבן מוסמא ליקשה לנבלה.
[דף פג עמוד א] מיתיבי עבודה זרה כשרץ ומשמשיה כשרץ וכו' אמר לך רבה ומי אלימא ממתני' וכו'. ומיהו מאן דקרי לה סבר דשאני הכא דקתני לה דומיא דמשמשיה כשרץ דהיינו כשרץ ממש לכו"ע, ואנן מתרצינן דלהכי קתני כשרץ כשרץ תרי זימני שאין דינן שוה, כך פירש ה"ר משה ב"ר יוסף ז"ל.
גירסת הספרים מגע נכרי ונכרית מגע עבודה זרה ומשמשיה וכו'. אבל רש"י ז"ל לא גריס מגע כלל אלא הכי גרסינן נכרי ונכרית עבודה זרה ומשמשיה הן ולא היסטן רבי עקיבא אומר הן והיסטן, ולקמן אפרש טעמא דרבינו ז"ל.
בשלמא לר' אלעזר ניחא אלא לרבה קשיא. פירוש דסבירא לן דהיסטן דקתני היינו משא, דאע"ג דעיקר לשון היסט הוא היסטו של זב, זימנין טובא נקטי לשון היסט משום טומאת משא, וכדאמרינן התם בכל המסיט והניסט טהור חוץ מן האדם הנושא, הילכך פליגי ר' עקיבא ורבנן בטומאת משא דרבנן סברי הן ולא משאן ור"ע סברי הן ומשאן, ולהכי אמרינן הניחא לר' אלעזר וקשיא לרבה.
[מתקיף לה ר"א מאי והן] ואבן מוסמא וע"ז דינא באנפי נפשה, דלא דמי לה ולא למשמשיה, ולא ניחא לן למימר דקתני בדרבנן הן משום משמשין, דהא ר' עקיבא לא איירי במשמשין וקתני הן, ואי משום דעריב נכרי ונכרית וע"ז כדפרישנא לעיל היכי עריב להו והא אין דינן שוה, ואף לר' עקיבא אליבא דר' אלעזר, וגם לרבה לא ניחא דלהדר ר' עקיבא לערובי נכרי ונכרית וע"ז בתר דעבדו רבנן מנייהו ומשמשיה שלשה חלוקים, וליכא למימר דבתירוצא דלעיל משנינן לישנא דברייתא דלא גרסינן הן, דהא פרישנא לעיל דמוספינן בלישנא דמתני' אבל לא מחסרינן מינה.
אלא אמר [רב] אשי לעולם הן דקתני אאחרים המסיטין אותן קאי ולהכי נקט לה בלשון רבים, והכי קאמר נכרי ונכרית וכו'. כדאמרן, ודוקא לרבה מיתרצא שפיר אבל לר' אלעזר היכי מתרץ הן והסיטן, דהא לא מצי למימר בין אחרים שהסיטוה ובין שהסיטה לאחרים, דהא לר' אלעזר ע"ז שהסיטה לאחרים טהורים אף לר' עקיבא ואין לה אלא טומאת משא, ומיהו אף לר' אלעזר הוה לן לפרושי דהן והסטן משום מגען ומשאן קאמר, דאחרים שנגעו בה או שהסיטוה טמאים, לפום האי נסחא דלא גרסינן במתניתא מגע, אלא דרב אשי סבר לה כרבה ומתריץ לה אליבא דידיה ולא חש לר' אלעזר, וכן פירש [מורי] הרב ז"ל.
ואיכא נוסחי דגרסי בדרב אשי נמי ור' אלעזר מתרץ לטעמיה וכו' ור' עקיבא אומר נכרי ונכרית וע"ז בין הם שהסיטו לאחרים ובין אחרים שהסיטוה טמאין, וזה קשה דהא לר' אלעזר אף לר' עקיבא אין בע"ז אלא טומאת משא ולא טומאת היסט, אלא ודאי גירסא דטעותא היא ולא גרסינן לה כלל וליתא בנוסחי דוקני ולא בפירושי רש"י ז"ל.
בשלמא אחרים שהסיטו לעבודה זרה משכחת לה אלא היא שהסיטה לאחרים היכי משכחת לה. פירוש דהא לא חשיב משא ולא היסט אלא כשבא מכח המסיט, וע"ז אין לה כח להסיט.
אמר רמי בר ייבא משכחת לה על ידי כף מאזנים, שהע"ז בכף מאזנים ואוכלים ומשקים בכף שניה.
כרע הזב טמאין. פירוש מדין היסטו של זב.
[דף פג עמוד ב] כרעו הם טהורים. פי' שאין טומאת משא דטהור נושא טמא אלא באדם או במשכבות ומושבות, וכדתנן במסכת זבים (פ"ה מ"ב) כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכבות ומושבות והאדם, ואיכא דקשיא ליה מאי דאמרינן הכא כדתנן ואילו לישנא דמתני' לא קתני כולי האי, דהכי לישנא דמתני' במסכת זבים הזב בכף מאזנים ואוכלים ומשקים בכף שניה, ויש מתרצין דהא איכא מתניתא דקתני בהדיא כדאמרינן הכא והיא פירושא דמתני' ומשום הכי גרסינן בשמעתין כדתנן, ודכוותה בריש בבא בתרא (ב' א') כדכתיבנא התם גבי מחיצת הכרם שנפרצה דהיא מתניתא וגרסינן כדתנן, ואפשר דהכא נמי מתני' [היא] דמייתינן אלא דגרסינן בה פירושא דידה, דזימנין דעביד הכי תלמודא כדפרש"י ז"ל בפרק המוכר פירות, ורישא דמתני' במסכת זבים [הזב] בכף מאזנים ומשכב ומושב בכף שניה כרע הזב טהורים, [כרעו] הם טמאים, [והא] דקתני כרע הזב טהורים פירושו טהורים מדין משכבות ומושבות שאין טומאתם אלא מדין היסטו של זב, וכרעו הן טמאים מדין משכב ומושב שזה ענין משכב שהוא נושא את הטמא, ובתר הכי קתני הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה טמאים, ואכרע הזב קאי לומר [דהא] דקתני במשכבות ומושבות שהן טהורין היינו מדין משכבות, דהא ודאי מדין היסט ראויים להיטמא כאוכלין ומשקין, ומשום דמכרע לן ממתני' גופה דכי קתני טמאין אכרע הזב קאי דאילו כשכרעו הם על כרחין הן טהורים שאין טומאת משא באוכלין טהורין, אוסיפנא בלישנא דמתני' פירושא דידה וגרסינן לה כאילו איתניא הכי בהדיא, וכן פירשו בתוספות וכן פירש רבינו בשם רבו ז"ל.
תנא זב וכל דדמי לה. פירוש כל דאיתקש ואידמי ליה בקראי, כגון ע"ז שהקישה הכתוב לנדה לר' עקיבא.
בעי רמי בר חמא עבודה זרה ישנה לאיברים. פירוש לענין טומאה מיבעי ליה ככולה סוגיין דלעיל, אבר של עבודה זרה אם הוא מטמא אם לאו, ואילו בע"ז שאינה של חוליות שנשתברה אפילו מאליה אית ליה דלא מטמאה, ואפי' בשל חוליות נמי משמע מלישנא דבעיין דכל היכא [דאי] (ד)אפשר להחזירה ואפי' על ידי אומן דפשיטא דאינה מטמאה, ולא מיבעיא לן אלא בשל חוליות ובאפשר בחזרה הן בהדיוט הן שלא בהדיוט, ולא איפשיטא, ואף על גב דבמסכת ע"ז (מ"א ב') איפליגו ריש לקיש ור' יוחנן בע"ז שנשתברה מאליה שאינה של חוליות וקי"ל כר' יוחנן דאמר אסורה, ובשל חוליות גם כן נחלקו רב ושמואל (שם מ"ט ב') וקי"ל כרב דאסר, הא לא קשיא דהתם לענין איסור הנאה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכיון דאיסורא דאורייתא הוא החמירו, אבל הכא לענין טומאה דרבנן אזלינן לקולא כדאיתא בשלהי שמעתין, והא דלא איפשיטא בעיין דהכא ממתני' דקתני עציו ואבניו מטמאין כשרץ, הא פרישנא דמתני' כשהיה משתחוה לכל אבן ואבן כדאיתא בירושלמי.
עבודה זרה שהיא פחותה מכזית. פירוש מתחלת עשייתה, מהו.
לא יהא [אלא] זבוב בעל עקרון דתניא וישימו להם בעל ברית לאלוהים זה זבוב בעל עקרון ומלמד שכל אחד עושה דמות יראתו ומוליכה בחיקו ומחבבה ומנשקה. פרש"י ז"ל דדייק לה מדכתיב בעל ברית לשון אהבה וחיבה, וק"ל מנא לן דהוא זבוב אלהי עקרון אי משום דאיכא קרא אחרינא (מלכים ב' א') ואת זבוב אלהי עקרון, א"כ כתיב ההוא קרא ולמה הוצרכו לברייתא זו, ונראה מדברי רש"י ז"ל דאי מהתם דילמא זבוב עצמו לאו ע"ז ממש אלא שהיה עושה אותו לדמות ע"ז שלהם למזכרת, אבל מכיון דכתיב הכא בעל ברית לשון חיבה שמעינן דזבוב אלהי עקרון הנזכר שם ע"ז היתה קטנה כזבוב, ויש שפירשו דאי מהתם הוה אמינא כי הע"ז עצמה גוף גדול היה אלא שעושין אותו בצורת זבוב, אבל מדכתיב הכא וישימו משמע גוף קטן שהיה בר שימה וכיון דכן אוקמינן בזבוב ממש, וא"ת מנא לן דהאי דהכא זבוב היה, י"ל דגמרא גמירי לה, אי נמי דכיון דבעלמא כתיב זבוב אלהי עקרון והכא כתיב וישימו מסתמא על זבוב דהתם מיירי, ובירושלמי (ה"א) דייקינן מדקאמר בעל ברית שהיו עובדין לע"ז קטנה כראש הגוייה.
מה מת בכזית אף ע"ז בכזית. ק"ל דבמסכת נזיר פרק כהן גדול (נ' א') [אמרינן] דמת כברייתו אפי' פחות מכזית מטמא, וי"ל דהכא כיון דכתיב אל קבר בני העם לאו בנפלים מיירי אלא במת גדול שאין בשרו מטמא בפחות מכזית, כנ"ל.
למת דאינה מטמאה בפחות מכזית. הקשו בתוספות ולוקשה לנבלה, ותירצו דהיקישא דמת למילתא אחריתי איצטריך דמה ע"ז לא מיתסרא במחובר אף מת לא מיתסר (אלא) במחובר וכדאיתא בסנהדרין (מ"ז ב').
לאפוקי ספינה דאינה מטלטלת מליאה וריקנית. פירוש ואפי' ע"י שוורים, וטלטול דמים לא שמיה טלטול, ואם תאמר והא ספינה חזיא למדרסות ובמידי דחזי למדרס לא ילפינן משק לענין מלא וריקן כי היכי דלא ילפינן מיניה לענין קיבול, דהא קי"ל (בכורות ל"ח א') דמאי דחזי למדרסות אפי' פשוטי כלי עץ מקבל טומאת מדרס, ויש מתרצים דנהי דלא ילפינן מדרסות לענין קיבול ילפינן מיניה לענין מטלטל מלא וריקן כלל שאני התם שלא נכתב שום דבר ממנו בפרשה דשק כלל, וזה דעת מורי הרב ז"ל, אבל בתוספות תירצו דספינה עיקרה לפרקמטיאות ולא חשיבא מיוחדת למדרס שאינה [אלא] להעביר לאדם ממקום למקום וכדכתיבנא בפרק כירה (מ"ד ב').
אי נמי ספינת הירדן איכא בינייהו. פירוש שהיא של עץ ומיטלטלת ביבשה על ידי שוורים כדפריש בסמוך רבי חנניא בן עקביא.
[דף פד עמוד א] ולחנניא טלטול על ידי שוורים שמיה טלטול. פירוש והוא הדין לרבנן, דהא לא אפליגו רבנן בספינת הירדן אלא משום דכתיב דרך אניה בלב ים, ונקטיה לחנניא משום דמטמא לה בהדיא.
אין דתנן שלש עגלות וכו'. וסייעתא דמתני' היינו ממאי דקאמר ר' יוחנן דאפי' של אבנים אם יש לה בנקביה בית קבול רמונים טמאה, והיינו דמייתינן הכא לדר' יוחנן, וא"ת ותיפשוט לן מרישא דקתני העשויה כקתדרא או כמטה שהיא טמאה, י"ל דאי מהתם הוה אמינא דדילמא עגלות קטנות הן, אבל הא דשל אבנים מסתמא היא גדולה שאי אפשר לטלטולה אלא על ידי שוורים והיא טהורה מפני שהיא נקובה נקבים גדולים ואין לה קיבול וכשיש [לה בית קיבול טמאה] (לר"ה), והא דמסייעי ליה לחנניא מדר' יוחנן דהוה אמורא, י"ל משום דהא דר' יוחנן גמרא היא, ועוד דמתני' דקתני של אבנים שהיא נקובה ואין לה קיבול. +א"ה, חסר כאן, ואולי הכונה דסתמא של אבנים היא נקובה ואין לה בית קיבול, א"כ משמע ממתני' דאם יש לה בית קיבול טמאה.+
העשויה כקתדרא טמאה מדרס. פירוש כי עיקרה לשכיבה, והעשויה למטה טמאה טמא מת. פירוש שעיקרה לסחורות ואף על פי שפעמים שוכבין בה, ונקט טמא מת מפני שהוא אב הטומאה כמדרס והוא הדין לכל הטומאות, ולאפוקי מטומאת מדרס.
והבאה במדה. פירוש שהיא גדולה מאד שאינה [מיטלטלת] מליאה וריקנית, מלשון אנשי מדות כדפרש"י ז"ל.
מאי קאמר. פרש"י מי דבר בספינה דליירי בה ר' יוסי, אבל ליכא לפרושי דקא בעי היכי מדמי ספינה למדרס כלי חרס שאין שוין בטהרתן, דספינה טהורה לגמרי ומגע כלי חרס טמא, דאם [כן] הרי לא תירץ רב זביד כלום בקושיא זו ורב פפא אקשי עלה מאי אף, לכך יש לפרש כדפירש רש"י ז"ל.
מתקיף לה רב פפא מאי אף. פירוש דאף ספינה משמע שהיא כעין כלי חרס [והא לא דמו דכלי חרס] מגעו טמא ואילו ספינה טהורה לגמרי, כך פרש"י ז"ל ועיקר הוא.
אלא אמר רב פפא מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא ושל עץ בין מדרסו בין מגעו טמא וספינת הירדן טהורה כתנא דידן רבי יוסי אומר אף הספינה טמאה כחנניא. פירוש והשתא אתי שפיר מאי דקתני שאף הספינה טמאה לגמרי בין מדרסה בין מגעה כדקאמר ת"ק במדרס כלי עץ ובספינה שהיא עשויה למדרס, ומיהו ק"ל למה הוצרך רב פפא לאוקמה פלוגתא דת"ק ור' יוסי בספינת הירדן של עץ ולא שבקה בספינה של חרס כדהוה מוקי לה שפיר רב זביד, דהא בהא נמי מצי למימר דת"ק מטהר כתנא דידן ור' יוסי אומר אף הספינה טמאה כחנניא, ורש"י ז"ל פירש דניחא ליה לרב פפא לאוקמה בשל עץ דשכיח טפי, והנכון יותר דבאוקימתא דרב זביד כיון דקאי ר' יוסי אמדרס כלי חרס דת"ק אוקמוה בספינה של חרס, אבל בדרב פפא דקאי ר' יוסי על מדרס כלי עץ דת"ק אוקמוה בספינה של עץ, ויש בתוספות גירסא אחרת ופירוש אחר בשמועתנו [שלא] כפירוש רש"י ז"ל ואינו כגירסת כל הספרים שלנו.
ומדרס כלי חרס מנא לן דטהור. פירוש בדחזי ומיוחד למדרס, דאי לא אפי' בשל עץ נמי טהור כיון שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
אשר יגע במשכבו. כלומר הדומה לו, מה הוא דאית ליה טהרה במקוה אף במשכבו דאית ליה טהרה במקוה, וקשיא לן דהא זב טעון מים חיים ואין לו טהרה במקוה, וי"ל דלא דק ונקטה אגב משכבו דטהרתו במקוה, וא"ת למה לא הוקש משכבו לו להיות טעון מים חיים, וי"ל דהתם בספרא דריש לה דאיכא קראי דממעטי ליה, והכא הכי קאמר מה הוא דאית ליה טהרה במים אף משכבו דאית ליה טהרה במים יצא כלי חרס שאין לו שום טהרה במים, ולמסקנא דפרישנא דהכי קאמר אף משכבו שיש במינו טהרה במקוה שפיר נקט הכא מה הוא דאית ליה טהרה במקוה, דהכי קאמר מה הוא שיש במינו טהרה במקוה דכל שאר בני אדם הטמאים טהרתם במקוה, ואין טעון מים חיים אלא לזב בלבד.
מפץ במת מנין. פרש"י ז"ל במפץ של עץ, והא דאמרינן בסמוך ואמאי הא לית ליה טהרה במקוה, פירש הוא ז"ל דאנן לית לן טהרה במקוה אלא בכלים הכתובים בפרשת מדין דכתיב שם תתחטאו, אבל דברים שאינם כתובים שם אף על פי שהם טמאים אין להם טהרה במקוה משום דלא כתיבי בפרשת מדין, הילכך מדרסות דכלי עץ דלא כתיבי בפרשה אין להם טהרה במקוה, וק"ל דהא בפרשת מדין כתיב וכל כלי עץ תתחטאו ומנא לן דלא מיירי במדרסות פשוטי כלי עץ, ושמא מרן ז"ל סובר דכיון דילפינן בגד ועור לגזירה שוה משרצים [שמעינן נמי] דהתם במקבלים מיירי דומיא דהנהו דכתיבי בפרשת שרצים גבי שק, ואינו מחוור דאדרבה כיון דכתיב בתריה אך את הזהב ואת הכסף וכו' מה התם פשוטי כלי מתכות אף פשוטי כלי עץ דחזו למדרסות דמקבלים טומאה, ועוד הקשו בתוספות דהא תנן (כלים פי"ח מ"ט) מטה מטמאה איברים ומטהרת איברים ואוקימנא במסכת סוכה (ט"ז א') בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעים, והתם לית ליה קיבול ואית ליה טהרה משום דהויא מדרס, ועוד הקשו דהא בב"ק פרק כיצד הרגל מועדת (כ"ה ב') מייתי לה להאי מפץ שהוא טמא במת טומאת שבעה, וקי"ל דכל שאינו נעשה אב הטומאה אינו טמא טומאת שבעה וכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה [אב הטומאה, לפיכך פירש ר"י ז"ל דמפץ] דאמרינן הכא שאין לו טהרה במקוה איירי במפץ של שיפה ושל גמי שאינו כתוב בפרשת מדין, אבל מפץ של עץ נעשה אב הטומאה לטומאת שבעה ויש לו טהרה במקוה, והיינו ההיא דפרק כיצד הרגל, והא דמתרצינן בסמוך [שיש במינו טהרה במקוה פרש"י כגון כלי עץ המקבלין], ולפירוש ר"י ז"ל קאמר שיש במינו של שיפה ושל גמי טהרה במקוה [והיינו מפץ של עץ] דהא גידולי קרקע הוא.
[דף פד עמוד ב] ומה פכין קטנים שטהורים בזב. פרש"י ז"ל פכין קטנים של חרס שטהורים בזב משום טומאה, דבנגיעה אין מטמאין (דהסט) שאין אצבע קטנה נכנסת בהם, ובהיסט אין מטמאין דהיסט אפקיה רחמנא בלשון נגיעה מדכתיב בנגעו בו איזה מגעו שהוא בכולו הוי אומר זה היסט, ולהכי אפקיה רחמנא בלשון נגיעה דאת שבא לכלל מגע בא לכלל היסט וכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל היסט, כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכ"ד ב') לענין טומאת [משא] את שבא לכלל מגע בא לכלל משא, ואף על גב דאפשר בחוט השערה של זב שהוא מטמא כדאיתא בתורת כהנים, הני מילי כלי הראוי לנגיעת בשרו דלהכי אפקיה רחמנא בלשון נגיעת בשר כדכתיב והנוגע בבשר הזב, והקשו בתוספות דהא כלי מוקף צמיד פתיל אינו מטמא במגע ומטמא בהיסט כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין ס"א ב'), ויש מתרצים דשאני התם שכבר בא לכלל מגע, ונכון הוא אבל אין זה דעת רש"י ז"ל כדאיתא לקמן בשמעתין שהוא סובר דמוקפין צמיד פתיל אינם מטמאים בהיסט כיון שלא בא לכלל מגע, ועוד קשה [מאלפסין עירניות] שהן (קלילות) [מקבלות] ומכוסות מן החרס עצמו [ולא באו] מעולם לכלל מגע והם טמאות במשא הזב וכדכתיבנא במסכת ביצה (ל"ב א') וכדפירש ר"ת ז"ל, וי"ל דהתם שאני שהם עתידות לבא בכלל מגע ועומדים לכך, וכן אתה יכול לומר במוקפין צמיד פתיל שהרי עומדים ליפתח, מה שאין כן בפכין קטנים שאין עומדים לינקב יותר, וכדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכ"ו ב') גבי קולית נבלה דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי בשלא חישב עליו לנקיבה, ועוד קשה על פירוש רש"י ז"ל היכי קאמר דבפכים קטנים אינן מטמאין על ידו של זב שום טומאה, דהא מטמאים ברוקו ושכבת זרעו דהנהו לא אפקינהו רחמנא בלשון נגיעה.
לפיכך הנכון דהא דקאמר שטהורים בזב לא איירי אלא שטהורים בזב לענין מדרס, ואפי' תימא שטמאים בהיסט דלא דרשינן לענין היסט את שבא לכלל מגע בא לכלל היסט כדדרשינן גבי טומאת משא, הכא מתכוין למיעבד קל וחומר מכיון שטהורין במדרס, והכי עבדינן קל וחומר ומה פכים קטנים שטהורים בזב במדרסו טמאים במת, מפץ שטמא בזב במדרסו אינו דין שיטמא במת, וא"ת אם כן דטהורים בזב במדרסו קאמר אמאי נקט פכים קטנים אפי' פכים גדולים דהא מדרס כלי חרס טהור, י"ל דנקט פכים קטנים משום דאיכא פכים של עץ דכשהם גדולים אפשר דייחדינהו למדרס וטמאים מדרס, אי נמי והוא הנכון יותר דטהורים [בזב] בסתם טומאתו דגופו של זב המיוחדים בו קאמר, דהיינו מדרס והיסט, דכיון שאינן עומדים לבא לכלל מגע אינן באין לכלל היסט כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכ"ד ב') גבי טומאת משא, דשפיר יליף היסט ממשא לענין זה דהא טומאת היסט ענין משא הוא כדאמרינן התם (חולין שם) אטו (מסיט) [נושא] לאו (נושא) [מסיט] הוא, והשתא אתי שפיר מאי דנקט פכין קטנים משום שאינם ראויים להיסט.
מפץ שטמא בזב אינו דין שיטמא במת. והקשה ר"ת ז"ל ונפריך האי ק"ו דכלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שטמאין בהיסטו של זב ואפי' הכי טהורים באהל המת, תירץ הוא ז"ל דהתם לא אתי עלה בתורת ק"ו אלא בתורת טעמא, דבהיסט מטמאין [שהוא כמגע בכולו, ובאהל המת אין מטמאין] לפי שכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו מה שאין כן במפץ שראוי לקבל טומאת מת, והקשה הוא ז"ל דהא בפ"ק דנדה (ה' ב') עבדינן בק"ו ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שטהור במת אינו ניצול במעת לעת שבנדה משכבות ומושבות שטמאין במת אינו דין שאינו ניצול במעת לעת שבנדה, ומאי ק"ו ניפרוך דכלי חרס שטהור במת היינו משום דאי אפשר לו ליטמא מגבו, ותירץ ז"ל דמעת לעת שבנדה אינו אלא גזירה דרבנן ולאו בתורת ק"ו ממש אמרינן ליה אלא לומר דכיון דבכל דוכתא מתקני רבנן כעין דאורייתא היאך אפשר שיחמירו בכלי חרס שטומאתו מועטת בשל תורה ויקלו במשכבות ומושבות שטומאתם מרובה, עוד י"ל שאין להקשות מכלי חרס המוקף צמיד פתיל למפץ, דאילו כלי חרס המוקף אינו טמא בזב אלא בהסט אבל לא במדרסו כדאיתא בשמעתין דמדרס כלי חרס טהור, ואילו מפץ טמא בזב אף במדרסו, ואנן לא עבדינן ק"ו מהיסט גרידא אלא מהיסט ומדרס או ממדרס לחודה דחמיר טובא שהוא מטמא אדם ובגדים שהוא לבוש.
אמר ליה רבי חנינא הואיל ואיכא במינו. כבר מפורש למעלה, וא"ת (הוא) הא כיפת שאור שייחדה לישיבה שטמאה מדרס כדאיתא בהעור והרוטב (חולין קכ"ט א') והוא דבר של אוכל [שאין לו] טהרה במקוה, תירץ ר"ת ז"ל דכיון דאוכלים גידולי קרקע נינהו הרי יש במינו טהרה במקוה בכלי עץ כדפירש ר"י ז"ל במפץ של שיפה ושל גמי, ומאי דלא פרכינן מעיקרא מההיא דכיפת שאור, משום דהא דמפץ ניחא לן דהאי מתניתא שגורה בבי מדרשא.
מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה. פירוש דהא סתמא כתיב קרא ואמר רחמנא טהורה כדפרש"י ז"ל ואי טמא מדרס היאך מציל דהא כל דבר שהוא מקבל טומאה אינו מציל בפני הטומאה, אלא לאו ש"מ דאין מדרס לכלי חרס ולפיכך מציל באהל המת דטהור מכל טומאה, דבהיסט נמי לא מטמא כדפריש ז"ל לעיל דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, והקשו עליו בתוספות היכי קאמר דכלי חרס המוקף צמיד פתיל [אינו מטמא בהיסט] ובפרק הנזקין (גיטין ס"א ב') פרכינן להדיא וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה, ותירץ הרב ר' יעקב בן ר' שמשון לדעת רש"י ז"ל דכלי חרס המוקף צמיד פתיל הוא עצמו אינו מטמא בהיסט אלא מה שבתוכו, [אבל קשה דבההיא דאלפסי עירניות] אין בתוכן כלום ומטמאות בהיסט וכדפירש ר"ת ז"ל במסכת ביצה (ל"ב א'), וכן מוכיח מדקאמר התם רבי אלעזר ב"ר צדוק אומר אף טהור במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתו, מכלל דבטומאת עצמן מיירי ואילו נגמרה מלאכתם טמאות במשא הזב לדברי הכל, אבל הנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל דאע"ג דכלי חרס המוקף צמיד פתיל מקבל טומאת היסט ראוי הוא להציל באהל המת, דטומאת היסט שלו אינה טומאת גב דכלי חרס אינו מטמא מגבו, אלא טומאת תוך ואויר הוא דהא רחמנא אחשביה להיסט שהוא כמגע בכולו, וכיון שכן באהל המת יכול לחוץ כיון שאינו מקבל טומאה מגבו, וכן עיקר, מפי רבינו ז"ל.
מתני' מנין לערוגה שהיא ששה על ששה שזורעים בתוכה חמשה זרעונין [ארבעה] בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע וכו'. פירוש מתני' לענין כלאי זרעים ובארץ ישראל דאילו חוצה לארץ אין כלאי זרעים נוהגים [בה] כדאיתא בהדיא בסוף פ"ק דקדושין (ל"ט א'), וקי"ל דלענין כלאי זרעים צריך שיהא הרחק בין מין למין כשיעור יניקה, ובעינן נמי דלא ליהוי ערבוביא כשיצמחו העלין, וכל היכא דאיכא היכירא דלא מחזי כערבוביא תו לא חיישינן ליניקה, שאפי' לענין כלאי הכרם דחמירי טפי שנינו (ב"ב כ"ו א') שאם היה גדר בנתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן, ומתניתין טובא איכא כהאי ענינא, ובגמרא לקמן מוכח [כן], ושיעור הרחקה דיניקה בזרעים היא ג' טפחים כדאיתא בכולה תלמודא, ולפיכך שנינו כי הערוגה שיש בה ששה טפחים על ששה טפחים זורעים בתוכה חמשה מיני זרעונין ארבעה בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע, (והיא) [ויהא] בין כל מין ומין הרחקה ג' טפחים, ומדלא קתני בארבע קרנות הערוגה שמעינן דבאמצע הרוחות שהם צלעות המרובע נותן ארבע זרעונין.
ודעת רש"י ז"ל כי אינו זורע בכל רוח ורוח גרעין אחד בלבד, שאם כן הרי יכול לזרוע בערוגה תשעה זרעונין שיתן ארבע זרעונין אחרים בארבע הקרנות, אלא ודאי בכל רוח הוא נותן מאותו מין עד סמוך לקרן, ואף על פי שאינו מניח בקרן כשיעור שיהא באלכסון ממנו עד הזרע כשיעור שלשה טפחים לא חיישינן להכי, דכיון שהקרן חרב הא איכא היכירא וכיון דליכא ערבוביא לא חיישינן ליניקה, אבל תלמידי רש"י ז"ל כתבו כי אף לפי שיטה זו שיניח בכל קרן וקרן חרב מכאן ומכאן שיעור (רביע) שיהא באלכסונו שלשה טפחים, וזהו הנכון לפי שיטה זו, וא"כ צריך שיניח בכל קרן שני טפחים וחמשה שביעי חומש, דכי יהבת שני טפחים וחמשה שביעי חומש שברוח זה על שני טפחים וחמשה שביעי חומש שברוח הסמוך לו הוו להו שלשה שלשה טפחים באלכסון לחשבון שאמרו חז"ל דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, ור"ת ז"ל פירש שאין אנו נותנים בכל רוח ורוח אלא גרעין אחד, וכי תימא דא"כ יכול הוא לזרוע בערוגה תשעה גרעינין היינו מאי דפרכינן בגמרא והא איכא מקום קרנות, וכבר פירשנוה בגמרא.
ולענין השלשה טפחים שנתנו חכמים בין זרע לזרע, דעת רש"י ז"ל דלאו למימרא דשיעור יניקת זרע אחד שלשה טפחים, דא"כ כשאין ביניהם אלא שלשה טפחים הא כולם יונקים במקום אחד ונוטל כל אחד מהם יניקת חבירו, אלא שיעור יניקת כל אחד מהם טפח ומחצה, והקשה ר"ת ז"ל דהא בכל דוכתא אמרינן דיניקת זרעים שלשה טפחים, ועוד דבפרק לא יחפור (ב"ב י"ז א') אמרו דצריך להרחיק הזרעים מן הכותל שלשה טפחים משום יניקה, ורבינו שמשון היה מתרץ דדילמא התם בזרעים אבל לירקות אין יניקה אלא טפח ומחצה, ולא נהירא, והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל דלעולם יניקת זרע שלשה טפחים ואנן לא קפדינן בכלאי זרעים שלא יינקו שניהם במקום אחד [אלא] שלא יינקו זה מזה, והיינו דאמרינן בגמרא דקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי, ולא אמרינן דלא ינקי אהדדי אלא דלא ינקי מהדדי, ואף על פי שכל זרע וזרע מערוגה זו עומד בתוך השלשה טפחים בסופם, אין בכך כלום דהיינו בכלל מאי דקים להו לרבנן דשני מיני זרעים שעומדים זה בתחלת שלשה טפחים וזה בסוף שלשה טפחים לא ינקי מהדדי כי נחלשה יניקתם שם, וזה האמת.
גמרא. מאי משמע אמר רב יהודה וכו'. ואסמכתא בעלמא הוא.
[דף פה עמוד א] וקים להו לרבנן. פירוש דאף על גב דסמכינן מן המקרא שזורעים בערוגה חמשה זרעונין מ"מ עדיין לא למדנו לשיעור ערוגה ששה טפחים, להכי אמרינן דקים להו לרבנן במה שהיו יודעין בחכמת התולדה דחמשה זרעונים בששה על ששה טפחים לא ינקי מהדדי, כיון דאיכא בין זרע לזרע שלשה טפחים.
ומנא לן דקים להו לרבנן מילתא היא. פירוש מנא לן לסמוך בדיני תורה לדין אותם על פי חכמת התולדה אם לא קבלנוה בפירוש התורה שבעל פה.
אמר ר' יוחנן לא תשיג גבול רעך. פירוש לסמוך אילן על הערוגה שיעור יניקה משום גזל, ואמר קרא אשר גבלו ראשונים שנשערנה כפי השיעור שנתנו הראשונים בשיקול דעתם שהוא יניקת האילן, וכדמפרש ואזיל.
אמר ר' אסי ערוגה ששה חוץ מגבולותיה. פירוש שאם היו גבוליה מכלל הששה טפחים לא היתה תוכה אלא ארבעה טפחים וליכא בין זרע לזרע אלא שני טפחים ואנן בעינן שלשה טפחים כדאיתא לעיל.
וכמה רוחב גבוליה. פירוש דודאי סיבת היתר ערוגה זו היינו גבוליה שמסיימין אותה ועושים אותה כגינה באנפי נפשה ותו ליכא ערבוביא, שאילו אדם זורע באמצע השדה בלא סיום ערוגה חמשה זרעונים בששה על ששה הרי זה אסור, ואף על גב דאיכא שיעור יניקה, משום דאיכא ערבוביא ואסור מדרבנן, וא"כ גובלי הערוגה אשר סביבותיה הם גורמין זה ההיתר, ומשום הכי בעינן למידע כמה רחבן שיהא הגובל ניכר.
ואמרינן דשיעורן כדתנן רבי יהודה אומר כמלא רוחב פרסה. ומשנה היא במסכת כלאים (פ"ג מ"ג), והתם איכא רבנן דפליגי עליה ונקטינן רבי יהודה משום דהוי רישא דמתני', דאורחא דתלמודא הוא בהכי, אי נמי משום דקים לן דהילכתא כותיה מטעמא דמפרש בסמוך דקרא מסייע ליה, וכן עיקר.
אמר רב ערוגה בחורבה שנינו. פירוש שאין ערוגות אחרות סביבותיה, וקס"ד דטעמא דרב משום דאילו היו ערוגות סביבותיה כולם זרועות מן הסתם כמותה ברוחותיהן באמצע הרוח, וליכא בין זרע של ערוגה זו לצד זו שבצדה אלא שני טפחים של שני גובלין וליכא לא הרחקה ולא היכירא, דגובלין [לחוד] לאו היכירא נינהו.
ופרכינן והא איכא קרנות. כלומר למה תהא בחורבה, שהרי יכול לזרוע ערוגות סביבותיה ולא יזרע באמצע הרוחות אלא בקרנותיהם, וא"כ בלא שום חשש יכול לעשות שתי ערוגות אחת למזרח הערוגה ואחת למערב, ולא עוד אלא גם בצפון ודרום יכול לעשות גם כן ערוגות ויזרעם בקרנות, וכי תימא דליכא בין זרע קרן דרומי לזרע קרן מזרחי אלא שני גובלין דשני טפחים, אומר רש"י ז"ל דמ"מ יתרחק מאחד מן הקרנות טפח אחד והוו להו שלשה טפחים, ואין צריך לכל כך דהא גובלין שביניהם שני טפחים על שני טפחים ואלכסונם ארבעה חומשים ואין צריך להרחיק מן הקרן אלא חומש, ולפי מה שכתבנו הרי יש כאן חמש ערוגות, ואומר רש"י ז"ל כי עוד יכול לעשות ארבע ערוגות כנגד ארבע קרנות הערוגה האמצעית ולזרוע בקרניהם, ויזהר להרחיק הזרעונים מן הקרן עד שיהא שלשה טפחים בינה ובין הזרעונים שבערוגות שבצדה, וזה אמת.
ומפרקינן אמרי בי רב משמיה דרב בממלא את הקרנות. פירוש ולהכי אמר רב כי זו בחורבה, משום דערוגה זו בשתי רוחותיה מזרח ומערב זרועה כולה בכל הרוחות ההם עד הקרנות ממש, ובשתי הרוחות אחרות שבצפון ודרום זורע שני גרעינים באמצעיתם, וכיון שמילא את שני הרוחות אינו יכול לזרוע ערוגות אחרות בצדה לאחד מארבע רוחותיה, דאם כן לא יהיה ביניהם אלא כשיעור הגובלין בלבד, ושיתרחק בכל ערוגה וערוגה טפח אחד מן הקרן אין זה דרך זריעה.
ופרכינן ליזרע מאבראי ולא למלייה. כלומר מאי דוחקיה דרב לאוקמה שמילא את הקרנות עד שהוצרך להעמידה בערוגה בחורבה, מוטב שנאמר שיזרע ערוגות מחוצה לה לסביבותיה ולא ימלא קרנותיה של ערוגה זו, ופרקינן דחיישינן שמא יחזור וימלא את הקרנות, זו שיטת רש"י ז"ל.
אבל ר"ת ז"ל פירש והא איכא מקום קרנות דא"כ דערוגה זו בחורבה למה אינו זורע בתוכה אלא חמשה זרעונים, הרי יכול עוד לזרוע ארבעה זרעים אחרים בארבע קרנות והוו להו תשעה זרעים דאיכא בין כל חד וחד שלשה טפחים, אלא ודאי מפני שיש בסביבותיה ערוגות אחרות שהם זרועות בקרנותיהם לפיכך אינו זורע בו אלא באמצע רוחותיה וליכא אלא חמשה זרעונים, ופרקינן דהכא לאו כדקס"ד שאינו זורע בארבע רוחותיה אלא ארבע גרעינין, אדרבה הוא ממלא השתי רוחות כולן עד קרנותיהם כמו שפירשנו לפרש"י ז"ל, ופרכינן דמאי דוחקיה למלאות את הקרנות ושתהא ערוגה בחורבה, ליזרע ערוגות מאבראי ולא לימלי כדכתיבנא לעיל, גזירה שמא יחזור וימלא את הקרנות, וזה יותר פשוט.
[דף פה עמוד ב] ולא יהא אלא ראש תור. כלומר אפי' חזר ומילא אותן קרנות וליכא הרחקה, ומה בכך דהא קרנות ערוגה זו שבצדה עבדי היכירא ושרי, כדאמרינן (כלאים פ"ג מ"ג) בראש תור ירק שנכנס משדה זו לשדה זו שהוא מותר בלא שיעור הרחקה.
ופרקינן אין ראש תור ירק בערוגה. פירוש שלא התירו ראש תור אלא משדה לשדה או משדה לערוגה או מערוגה לשדה דהוי מידי דמינכר אבל לא מערוגה לערוגה.
ושמואל אמר ערוגה בין הערוגות שנינו. לישנא משמע שיש לכל הפחות ארבע ערוגות סביבותיה, ולהכי פרכינן דהא מיערבן אהדדי, פירוש דמסתמא או זורע האחרות באמצע רוחותיהן (כזה) או בקרנותיהן שכן דרך זריעה, ואם זורעם באמצע הרי סמוכות מכל צד לערוגה זו וליכא בינייהו אלא שני טפחים כשיעור שני גובלין, ואם זורעם בקרנותיהם ממש הא ליכא בין זרע של קרן מזרחי דערוגה שבמזרח לקרן של ערוגה שבדרום שלשה טפחים שלמים, דהרי חסר מהם חומש וכדכתיבנא לעיל.
ופרקינן בנוטע שורה לכאן ושורה לכאן. יש מפרשים שמהפך את השער של ירקות זה שלא כנגד זה דהשתא איכא היכירא, ורש"י ז"ל פירש באותם ערוגות שבשדה כשזורעים בקרנות יתרחק קצת מן הקרן עד שיהא בין זרע קרן זה לזה שלשה טפחים ואז יוכל לעשות סביבותיה שמונה ערוגות, ארבע מארבע רוחות הערוגה וארבע כנגד קרנותיה וכמו שכתבנו למעלה, וכמו שמצוייר בפירוש רש"י ז"ל, וקל להבין אפי' תינוקות של בית רבן, ושמואל לא חייש שמא ימלא את הקרנות.
אמר עולא בעו במערבא הפקיע תלם אחד על פני כולה. פרש"י ז"ל שעשה תלם אחד באמצע הערוגה מצפון לדרום דרך זרע האמצעי וזרעו מאחד המינין או מין שישי מהו, כלום מתבטל מפני כך תורת הלכות ערוגה בשביל תלם אחד או לא, ואחרים פירשו אם עשה סביבות הערוגה תלם אחד על פני כולה די לו היכירא בכך לעשות ערוגות סביבותיה ואין צריך שום הרחקה אחרת, דתלם זה הוי הכירא ואף על פי שאין גובלין היכירא, או לא, וזה יותר נכון.
אמר רב ששת בא ערבוב הירקות כשצמחו ובטל את השורה. דליכא היכירא כיון שהעלין מתערבין אלו עם אלו כשצמחו.
ורב אשי אמר אין ערבוב ירקות אלו מבטל את השורה. דתלם זה הוי הכירא.
איתיביה רבינא לרב אשי הנוטע שתי שורות קישואין וכו'. פירוש ועשה תלם אחד בין שתי שורות אלו לשתי שורות אלו, ובשדה דעלמא קא מיירי, מותר. פירוש דתלם הוי הכירא להרחקה.
שורה אחת של קישואים הרי זה אסור. פירוש דשורה אחת לחודה לא חשיבא ולא מינכרא, ומשום הכי כי עבד תלם בין שורה לשורה אכתי איכא ערבוביא, וכל שכן דתלם שבאמצע ערוגה כדפרש"י ז"ל לא הוי היכירא, ולאידך פירושא היינו קושיין דודאי לא חשיבא ערוגה של ששה על ששה משורה גדולה של קישואים שבשדה גדולה, וכיון דהתם לא הוי תלם היכירא [הוא הדין] בין ערוגה לערוגה.
ופרקינן שאני התם דאיכא שרכא. פירוש כי זמורותיהן ארוכות ומתפשטין הרבה ועבדי ערבוביא, מה שאין כן בשאר זרעים.
אמר רב כהנא א"ר יוחנן הרוצה למלאות כל גנתו ירק עושה ערוגה ששה. פירוש דששה טפחים על ששה טפחים, ועוגל בה חמשה. פירוש שעושה בתוכה עגול שיש בה חמשה טפחים על חמשה טפחים וישאר בתוכה של ערוגה חוץ לעגול חצי טפח מכל צד מלבד הקרנות של הרבוע, וממלא כל מה שירצה. פירוש דכיון דבאמצע עגול, הא הוי היכירא ולא חיישינן ליניקה, ועל הדרך הזה היה עושה לכל ערוגות הגנה.
ופרכינן והא איכא דביני ביני. פרש"י ז"ל דקס"ד דכיון דקאמר שיוכל למלאות כל גנו ירק שאפי' גובלי הערוגה יכול לזרוע ממין אחר, ולהכי פריך דהא על [כרחך] צריך לשייר אותם גובלים שלא יזרעם, שאם לא כן הרי הן מחברים את הקף רבוע הערוגות העודף על העיגול והוי ערבוב, ופרקינן דמחריב אותם גבולים שהם בין הבינים, ולא נהירא, דהיכי ס"ד כלל שזרע את הגבולין שאין דרך לזרעם, ופשיטא דכי קאמר שזרע כל גנתו משום תוכן של ערוגות קאמר ולא משום גובלין, ועוד היכי לא קשיא ליה אם זורע כל סביבות העגול בלא שום הרחקה דהוי ערבוב, לכך הנכון לפרש דהכי פרכינן היכי קאמר שימלא כל מה שירצה סביבות העיגול, דהא על כרחך צריך להרחיק שיעור חצי טפח העודף חוץ לעגול, ומסתמא אין לו להתיר [אלא] שיוכל לזרוע הקרנות העודפות חוץ לחצי טפח [ד]ודאי הוי הכירא כיון שהם קרנות ומה שבאמצע הוא זרע בעיגול, אבל החצי טפח שביניהם אי אפשר למלאותו, ופרקינן דאין הכי נמי שמחריב בין הבינים, כלומר אותו חצי טפח, וההוא חצי טפח לא חשיב ליה ומשום הכי קא פסיק ואמר למלאות כל גנתו ירק.
רב אשי אמר לעולם אינו מחריב בין הבינים אלא אם היו העגולין זרועים שתי יזרע מה שחוץ לעיגולין ערב, דכיון דבאמצע עיגול והוא [זורע] על הדרך הזה איכא היכירא.
איתיביה רבינא לרב אשי עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים. פירוש כעין משנתינו, והיינו דקאמר שרואין אותה כטבלא מרובעת.
[דף פו עמוד א] כטבלא מרובעת אין. כלומר שיזרענה כדרך ערוגה של משנתינו, הא לאו הכי אסור. וקשיא לר' יוחנן בין לדבי רבי ינאי בין לרב אשי.
ופרקינן דההיא לאו למעוטי עיגולא דר' יוחנן אלא להיות ערוגה חשובה לאקולי בה קולא אחריתי דלא אדכר ר' יוחנן, והיינו להתיר ראש תור ירק הנכנס לה [או] יוצא ממנה כעין שמתירין בשדה, ופליגא אסוגיין דלעיל דאמרינן שאין ראש תור ירק בערוגה, אי נמי דהתם מערוגה לערוגה אבל מערוגה לשדה או משדה לערוגה יש ראש תור [כמו] משדה לשדה, והיינו דאשמעינן ההיא מתניתא דאיכא רבותא בערוגה שהיא כטבלא מרובעת שהיא חשובה כשדה לענין זה, אבל בענין היתר עיגול לא איירי, דעיגול מילתא אחריתי דהוי היכירא למלאות כולה מינין מינין אלא שאין מתירין לה שום ראש תור, וכן הילכתא.
ויש לרבי יהודה (כלאים פ"ג מ"א) צורה אחרת בערוגה, שהוא עושה ערוגה ששה וזורע בארבע קרנותיה ארבע זרעונים ואינו זורע ברוחותיה, ובאלכסון שבין קרן לקרן עושה שני מיני זרעונים, כי האלכסון של מרובע ששה עולה שנים עשר חומשים והוה ליה אלכסון של שמונה טפחים ושני חומשים, וכשנותן שני זרעונים משולשים בתוך האלכסון יהא בין זרע לזרע שלשה טפחים פחות חומש, וקסבר דבהכי סגי לעשות היכירא כיון שהם זרועין כך, והוא עושה ארבע ערוגות אחרות סביבותיה וזורע אותם באמצע רוחותיהן, אבל תנא דמתני' סבר שאף כשזורע באלכסונו של מרובע צריך להרחיק בין זרע לזרע שלשה טפחים, עוד יש שם במסכת כלאים (עי"ש וצ"ע) שעושה ערוגה ששה טפחים על ששה טפחים ונותן בה י"ג זרעונים תשעה בתוך הערוגה ארבעה בארבע רוחות הערוגה וארבעה בקרנותיה [ואחד באמצע], ועל הגובלין בקרנות נותן ארבעה זרעונים ומשמע דהגובל חשוב היכר לגבי הגרעין שהיה למטה בקרן, ולית הילכתא כותיה.
מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. פירשו בתוספות דמשום הכי אינה ראיה דאיכא למימר דמים בקרבו היינו רחיצה דמה שמן מאבראי [אף מים מאבראי], דהכי אמרינן במסכת יומא (ע"ו ב') רחיצה מנא לן דכתיב ותבא כמים בקרבו ואימא שתיה מה שמן מאבראי אף מים מאבראי, ופרכינן [והא] לא קתני הכי דתנן מנין לסיכה וכו', כלומר דאם איתא דקרא משמע רחיצה היכי עביד תנא מינה אפי' זכר בעלמא לסיכה, אלא מהכא וכו', והא דלא קתני מנין [לסיכה] שהיא כרחיצה שנאמר ותבא כמים וכו', משום דערבך ערבא צריך דרחיצה גופיה מנא לן, ע"כ דברי התוספות, ומסתברא דאפי' תימא דכמים בקרבו שתייה היא אין מן הדין מן המקרא הזה ראיה שתהא סיכה כשתייה ביום הכפורים, דקרא גופיה משל בעלמא הוא שהקללה נכנסת בגופו של רשע כמים שהוא שותה וכשמן בעצמותיו, ואין כאן אלא זכר בעלמא שדימה הכתוב הסיכה לשתיה, וזה ברור, וכבר כתבתי בפסקי הלכות יומא כי מן התורה אינו אסור ביום הכפורים אלא אכילה ושתיה אבל שאר ענויין אינם אלא מדבריהם, וקראי דמייתי התם בגמרא כולהו זכר ואסמכתא בעלמא, ולפיכך הקלו הרבה בשאר הענויין מה שלא הקלו באכילה ושתיה, וכן כתבו בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל.
רישא דלא כרבי אלעזר בן עזריה. פירוש דלדידיה פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה כדלקמן.
סיפא דמרחיצין את המילה, כרבי אלעזר בן עזריה. דאילו רבנן פליגי עליה כדאיתא לקמן במכילתין בפרק רבי אליעזר (קל"ד ב').
אמר רב [ששת] מאן דלא מוקים וכו' ומאן דאוקים וכו'. פרש"י ז"ל דהיא פלוגתא דאמוראי בפרק המפקיד (ב"מ מ"א א') גבי מתני' דחבית דאיכא מאן דניחא ליה למישבק מתני' כדאיתא ודלא לשבושה ומוקים לה כתנאי דרישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא, ולדידיה לא משבשינן ליה הכא מתני' דניתני בה טהורה אלא שבקינן לה כדאיתא ונימא דרישא רבנן וסיפא רבי אלעזר בן עזריה, ואיכא מאן דניחא ליה התם לשבושי מתני' ולאוקמה כולה כחד תנא ורישא כשהחזירה למקומה וסיפא כשהניחה בשאינו מקומה, ואף על גב דהניחה למקומה משמע, ניחא ליה טפי לשבושה מלאוקמה בתרי תנאי, הכא נמי משבש מתני' וקתני רישא טהורה כי היכי דתיתי כר' אלעזר בן עזריה, עד כאן תורף דברי רבינו ז"ל, ואין זה מחוור לי דמאן דמשבש מתני' התם לאוקמה כחד תנא, היינו משום דכולה רישא וסיפא בחדא גוונא מיירי וקשיא רישא אסיפא, אבל הכא דתרי עיניני נינהו אמאי משבשינן ליה כלל דהא סתם לן כרבנן בחדא וכר' אלעזר בן עזריה באידך, אלא הנכון דרב ששת קאמר דמתניתין איכא דתני בה טמאה ואיכא דתני בה טהורה, ולאו דמשבש מתני' חד מינייהו אלא דהכי תני לה כל חד מינייהו, ומאן דגריס טמאה סבר דברישא כרבנן סתם לן, וסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה.
ת"ר פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה. פירוש ואפי' בתחלת יום שלישי, ואפי' שמשה בסוף יום ראשון דליכא אלא שתי עונות, דעונה או יום או לילה, דבימים תלה רחמנא ומקצת היום ככולו, וסבר לה כרבנן דאמרי בחמישי עבוד פרישה אפי' בערב ופליטה דלילי שבת שהוא שלישי טהורה.
רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ארבע עונות וכו' עד פעמים שהם שש עונות. פירוש דסבר לה כר' יוסי דאמר ברביעי עבוד פרישה כדאמרינן בסמוך, וקסבר דאפי' [בסוף] רביעי עבוד פרישה דליכא עד לילי שבת אלא [ארבע] עונות, דקסבר בימים תלה רחמנא דכל שפלטה ליום רביעי ואפי' בתחלתו טהורה, והוא הדין דכל שפלטה בשלישי אפי' בסופו ושמשה בתחלת יום ראשון דהוה לה שש עונות טיפה טמאה היא, ואף על גב דלר' יוסי לא היו משעת פרישה עד ליל שבת אלא ארבע עונות, היינו משום דבהכי סגי להו ואפי' למי ששמשה ברביעי, אבל הוא הדין כי מי ששמשה בתחלת ליל רביעי אין פליטתה טהורה בכל יום שישי, דבימים תלה רחמנא הן שלימים הן מקוטעים.
אלא רבי עקיבא דאמר כמאן. פירוש דהא בין לרבנן בין לר' יוסי בימים תלה רחמנא ולא בעונות.
ופרקינן דסבר לה כמאן דאמר משה בהשכמה ירד. פירוש בכל מקום דכתיב בה ירידה בפירוש, והא הכא כתיבא ירידה בפירוש וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם, וכיון שכך לכך מיהר משה להשכים לירידה מפני שהיו צריכים על כל פנים לעשות פרישה בהשכמה כדי שיהיה להם חמש עונות שלמות עד יום השבת, ולקמן פרכינן למה ליה להשכים דאפי' שימש יום רביעי כולו הא איכא חמש עונות עד שבת שנתנה תורה, ופרקינן שאין ראוי שיצטרכו אלו לטבול ביום שבת ויאמרו הללו הולכין לטבול והללו הולכין לקבל את התורה, והא דקתני לקמן (פ"ח א') בשני עלה משה וירד בשלישי עלה וירד דאלמא לא היו ירידותיו בהשכמה, י"ל דאתיא דלא כרבי עקיבא, אי נמי שלא אמר רבי עקיבא אלא היכא דכתיבא ירידה בפירוש, אי נמי דהתם העלייה והירידה היו לאלתר כי מיד שעלה חזר וירד לאלתר.
[דף פו עמוד ב] והא טבולי יום נינהו. פירוש לכו"ע פרכינן דהא כולהו מודו כי מה שפלטה ביום שישי כולו טמא, וא"כ הפולטת יום שישי בערב טבילתה היתה בלילי שבת ולא היה לה הערב שמש קודם מתן תורה, ופרקינן דראויה היתה להנתן לטבולי יום.
וליטבלו ביני שמשי וליקבלו ביני שמשי. פירוש לכו"ע פרכינן למה נתאחרה תורה עד יום שבת ולא ניתנה בלילי שבת, דלא הוה לן לשהויי תורה כרגע, ופרקינן דלאו אורח [ארעא] הוא כדכתיב לא מראש בסתר דברתי.
ופרכינן אליבא דר' עקיבא לישמשו כל יום רביעי. דאכתי איכא חמש עונות עד יום שבת ולמה הוצרך למהר לזרזם להפרישם (עד) יום רביעי בהשכמה, דאילו לר' יוסי לא הפרישם עד הערב ולרבנן לא הפרישם עד יום חמישי בערב.
[גירסת רש"י אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן, והגאונים גרסי שלש עונות שלימות בעינן], ולהאי גירסא ליום ולילה קרי עונה, פירוש דרבנן סברי כר' יוסי דבארבעה עבוד פרישה וקסבר דבהשכמה עבד פרישה וסבר דימים שלימים של כ"ד שעות קפיד רחמנא דהוו אכולהו שלש עונות שלימות, ולדידיה מה שלא ניתנה תורה בליל שבת אינו מטעם לא מראש בסתר דברתי אלא שאף לילי שבת ראויה הפולטת להיות טמאה.
אמר רב חסדא מחלוקת שפירשה מן האשה אבל פירשה מן האיש וכו'. פרש"י ז"ל שפירשה על הבגד שראה קרי טמאה כל זמן שהיא לחה, ואם תאמר מאי קמ"ל רב חסדא מתני' היא דתנן במסכת נדה (נ"ד ב') דם הנדה ושכבת זרע מטמאין לחין [ואין מטמאין יבשים, וי"ל דאי ממתני' הו"א דמטמאין לחין] כל זמן שאינם ראוים להסריח או עד יום שלישי לרבנן או עד יום רביעי לר' יוסי ואין מטמאין יבשין אפי' תוך זמן זה, ור"ת ז"ל תירץ דההיא דהתם כשפירש מן האיש על הבגד כשראה קרי, אבל הכא מיירי שפירשה מן הזכר שנרבע דומיא דפירשה מן האשה דקתני דהוה ס"ד שדין הנרבע שפולט כדין האשה שפולטת קמ"ל, וכן פירש ר"ח ז"ל דבזכר שנרבע מיירי הכא.
ת"ר בששה בחדש בסיון ניתנה התורה לכל ישראל. פירוש והא דכתיב (שמות כ"ד) וישכון כבוד י"י על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי, סברי רבנן דלאחר מתן תורה היה מעשה כדאיתא במסכת יומא (ד' ב'), ור' יוסי דאמר בשבעה בו סבר כר' יוסי הגלילי דהתם כי קודם מתן תורה היה מעשה ולא אמר ויקרא אל משה אלא כדי לחלוק לו כבוד.
מה להלן [ר"ח]. פירוש כדדרשינן התם (ר"ה כ' א') החדש הזה כזה ראה וקדש, ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ"ק דפסחים (ו' א') שואלין [ודורשין בהלכות הפסח] קודם הפסח שלשים יום רבי שמעון אומר שתי שבתות שהרי משה עומד בראש חדש ומזהיר על הפסח שני שנאמר החדש הזה לכם וכתיב דברו אל בני ישראל וכו', ופרכינן ממאי דבריש ירחא הוה קאי וכו', י"ל דהתם הכי קשיא לן נהי דהקב"ה אמר למשה בראש חדש מנא לן דבו ביום התחיל משה להזהיר לישראל דילמא לבתר הכי ליומא אחרינא.
יומא קמא לא קאמר להו ולא מידי משום חוליא דאורחא. פירוש דלא אמר להו מידי מפי הגבורה, אבל מעצמו אמר להם שכרם וענשם של מצות, כדתניא לקמן שלישי שלישי בחדש וכו' ואמרינן שלישי למאי שלישי לכדתניא וישב משה וכו' רבי אומר פירש להם עונשם של מצות וכו', כלומר ושלישי זה היה שלישי לאותם דברים שפירש להם עונשם ושכרן של מצות ביום ראשון.
[דף פז עמוד א] הוסיף יום אחד מדעתו מאי דרש היום ומחר היום כמחר וכו'. ק"ל אי מידרש דרש לא עשה מדעתו, וי"ל כי הקדוש ברוך הוא אמר מקרא סתום כפי מה שירצה משה לפרש, ומשום דפשוטו לא משמע הכי אלא שמשה דרש היום כמחר חשבינן שהוסיף אותו מדעתו.
פירש מן האשה מאי דרש ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת וכו' אני שכל שעה ושעה מדברת עמי ואין קבוע לי זמן על אחת כמה וכמה. וא"ת אי ק"ו הוא לא עשה מדעתו, י"ל דק"ו פריכא הוא דהתם לא הוצרכו פרישה משום בעלי קריין דהא ניתנה תורה לטבולי יום ופרישה היינו משום פולטת שכבת זרע, אלא דמשה ע"ה דרש מעצמו דכיון דכתיב לכולם והיו נכונים שאפילו לאנשים איכא תוספת טהרה, אלא לפי שישראל מרובים אי אפשר למנוע תורה לטבולי יום דילמא איכא חד דחזי קרי בלילי שבת, אבל כלפי משה תוספת טהרה הוא שלא לדבר עמו שכינה בטבול יום, ועוד שלא יתעכב לו הדיבור עד שירד ויטבול.
ומנא לן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו דכתיב ואתה פה עמוד עמדי. ק"ל כי הדיבור הזה נאמר למשה מיד לאחר מתן תורה כשהותרו ישראל, ולא ראינו למשה שפירש מן האשה אלא לאחר מכאן וא"כ מנין לנו כי משה עשה זה מדעתו ודרש בזה כלום הרי לא עשה אלא על פי הדיבור, תירץ הרב ר' משה בר יוסף ז"ל דלישנא יתירא דרשינן דהוה ליה למימר ואתה עמוד עמדי, מאי פה, אלא הכי קאמר אתה שבדעתך פה עמוד עמדי כמו שדרשת לעצמך, והנכון דסברא הוא דאי לא מאי שנא דלא אזהריה קרא בהכי קודם מתן תורה שהרי גם כן הדיבור היה עמו תדיר, אלא ודאי לפי שהסכים הקדוש ברוך הוא למה שדרש משה על עצמו בשעת מצות פרישה.
שיבר את הלוחות ומאי דרש וכו'. כי מפני חטאן של ישראל לא היה לו לשבר לוחות.
אמר קל וחומר ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצוות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו. ומתרגמינן בר ישראל דאשתמד. התורה כולה וישראל משומדין עליה על אחת כמה וכמה. וא"ת א"כ לא עשה מעצמו כלום, וי"ל דק"ו פריכא הוא דשאני הכא דכל שכן שישראל צריכים את התורה כדי שישובו לשי"ת ואולי יקיימוה ויתכפרו, אלא שהוא עשה כעין ק"ו קצת לחוש על כבודו של מקום וכעין הבא ליטמא פותחין לו.
אשר שברת ואמר ריש לקיש יישר כחך ששברת. פרש"י ז"ל דלשון אשר שברת דריש, וכך נראה לפי הפשט, ומיהו ק"ל דהא איכא אשר באורייתא דליכא למדרשא הכי ח"ו כגון את העגל אשר עשו וכיוצא בו, ויש מתרצים דעיקר דרשא מדכתיב ושמתם בארון ואם לא הסכים הקדוש ברוך הוא על ידו היאך שברי לוחות מונחות בארון למזכרת עוזו /עוונו/ של משה קטיגור במקום סניגור, אי נמי דנפקא לן מדכתיב ולכל היד החזקה (דברים ל"ד עי"ש ברש"י) וכיון דנפקא לן דרשא מהתם אסמכוה הכא על אשר שברת יישר כחך ששברת.
הכי גרסינן תא שמע והיו נכונים ליום השלישי קשיא לר' יוסי. ולא גרסינן היו נכונים לשלשת ימים, דההוא שפיר אתי כר' יוסי שיהו מופרשים שלשת ימים, ומיהו לא תיקשי לרבנן דהכי קאמר היו מזומנים להראות לפני לשלשת ימים.
ופרקינן הא אמרינן יום אחד הוסיף משה מדעתו. והוא שחזר ואמר לישראל היו נכונים לשלשת ימים כי בא לפרש ליום השלישי שאמר הכתוב שאף [הוא] מן ההכנה והפרישה, מעתה הא דאמרינן לעיל דאיכא דתני במתני' טהורה כר' אלעזר בן עזריה א"כ הכי נמי תני שנאמר והיו נכונים ליום השלישי, אי נמי שפיר תנא [כגירסא] דידן (דקשיא) [דקים] ליה לפום פשטיה לומר דההוא נמי להראות לשלשת ימים קאמר, ודכוותה בתלמודא כדכתיבנא במסכת קידושין ובפ"ק דפסחים.
שלישי למאי. כלומר לאיזה דבר היה השלישי, ואמרינן לכדתניא וכו'.
[דף פז עמוד ב] כאשר צוך במרה. וא"ת וכיון שהמקרא הזה הוא בדברות האחרונות דילמא מאי כאשר צוך בהר סיני בדברות הראשונות, י"ל כי כל מה שכתוב בדברות אחרונות נאמר גם בראשונות, כדתניא (ר"ה כ"ז א') זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, והא דאמר רב אחא בר יעקב למסען פירושו אף למסען לומר שלא נסעו מרפידים עד אחד בשבת וכדמפרש ואזיל דבמרה נצטוו על השבת ואף אתחומין איתפקוד לשנים עשר מיל כדפרישנא במסכת עירובין (י"ז ב'), [ו]הכא לרבי חייא קאמרינן דאיהו סבר התם (שם) תחומין דאורייתא, ורבה סבר שישי לחנייתן אבל מסעם מרפידים ביום השבת היה דקסבר דבמרה אתחומין לא איתפקוד, וא"ת מכל מקום היאך הביאו כליהם בשבת, וי"ל שהניחום על בהמתם, ואף על גב דהוו להו מחמרים אחר בהמתם בשבת לית לן בה דכי אמרינן הכא דאתחומין לא איתפקוד הוא הדין דלא איתפקוד במרה על מחמר אחר בהמתו שאין בו כרת ולא מיתה כדאיתא בסוף מכילתין (לק' קנ"ד א') דלא איתפקוד במרה אלא על מלאכה שיש בה כרת.
אמרי ליה רבנן אייר דההיא שתא עבורי מעברתא. ויש לדקדק דהא בין לרבנן בין לר' יוסי לא ניתנה תורה אלא ליום נ"א [של] שני של מועד, וא"כ אנן דעבדינן עצרת לעולם ביום חמישים היאך אנו אומרים שהוא זמן מתן תורה, וי"ל דסבירא לן השתא דאין מתן תורה תלוי בנ' לעומר או ביום נ"א, אלא שיהיה לרבנן בששה, ובשבעה בו לר' יוסי, ואנן קבעינן שבועות לעולם וביום ששה לסיון לרבנן ובשבעה בו לר' יוסי כשאר המועדות שעיקר קביעותם על ימים ידועים לחדש, ומיהו ק"ל הא דתניא במסכת ר"ה (ו' ב') עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה כלומר פעמים בחמשה בסיון פעמים בששה בו פעמים בשבעה בו ומשמע דקי"ל כההיא מתניתא, וא"כ אף בימי החדש אין היום מסויים כי פעמים שאנו עושים שבועות בחמשה בסיון לחמישים לעומר והוא אינו ביום מתן תורה עצמו לא למנין ימי החדש ולא למנין ימים שלאחר הפסח, וי"ל דלההיא מתניתא דהתם סבירא לן דלעולם קביעות יום מתן תורה לחמישים יום של יום שני של פסח דסבירא לן דאייר דההוא שתא לא עברוה כלל ויום מתן תורה ליום חמישים היה, והא מתניתא דהכא מוקמינן לה כר' יוסי כדמוקמינן אידך לעיל, ולר' יוסי יום מתן תורה היה ליום חמישים ואחד, אבל קביעות יום שבועות לעולם בשבעה בסיון ולית ליה מתניתא דמסכת ר"ה, וכן הצעתי לפני רבותי.
ראשון למעשה בראשית. פירוש וסבר לה כמאן דאמר (ר"ה י"א א') בניסן נברא העולם.
אין בין עצרת לעצרת אלא ארבעה ימים בלבד. פירוש כי השנה שנים עשר חדש וקסברי דלעולם הן כסדרן ששה מלאים וששה חסרים, וכשתעשה מן החדש שבועות ישאר לך מן החדש המלא שני ימים ומן החדש החסר יום אחד, דהוו להו העודפים י"ח יום, הוו להו י"ד שתי שבועות פשו להו ארבעה ימים, ואם היתה שנה מעוברת החדש המעובר חסר ויעדיף יום אחד, והוו להו חמשה.
לרבי יוסי שבעה חסרים עבוד. פירוש ולא העדיפו על ימי השבועות אלא שלשה ימים, הוה ליה ריש ירחא דניסן דאשתקד ביום חמישי בשבת וריש ירחא דאייר בשבתא וריש ירחא דסיון בחד בשבת.
[דף פח עמוד א] לרבנן שמונה חסרים עבוד. פירוש ולא [הוו] העודפים אלא שני ימים בלבד, הוה ליה ריש ירחא דניסן דאשתקד בשישי בשבת ריש ירחא דאייר בחד בשבא וריש ירחא דסיון בתרי בשבתא, כי מן הסתם ניסן מלא ואייר חסר, ובדין הוא דיכלינן למימר דלרבנן שבעה חסרין עבוד אשתקד אלא דאייר דשתא עבורי עברוה כדאמרינן לעיל, אלא דלא ניחא לן בההיא אוקימתא מטעמא דכתיבנא לעיל דבעינן שיהא יום מתן תורה ליום חמישים כמו שאנו עושין.
אוריין תליתאי. פרש"י ז"ל תורה נביאים וכתובים כלומר שהכל נרמז בסיני, ויש מפרשים כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה וסתרי תורה ממעשה בראשית ומעשה מרכבה וטעמי המצוות, ויש מפרשים כי סיפורי התורה חלק אחד ותורת המצוות חלק שני וסתרי תורה חלק שלישי, ונכון הוא.
ליום תליתאי. פירוש שלישי להפרשה וכדאוקימנא הכא.
מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית. ואף על פי שכבר אמרו נעשה ונשמע אולי [חשש] שיחזרו בהם, תוספות.
אמר רב אחא מכאן מודעה וכו'. כלומר שאין קבלה באונס, ראיתי רבותינו בעלי התוספות ז"ל וגם רבותינו האחרונים מקשים בזה והלא התורה מעידה שקבלוה בלב שלם כדכתיב (דברים ה') מי יתן והיה לבבם זה להם, ועוד מאי האי דאמרו הדור קבלוה בימי אחשורוש והלא קבלוה בימי משה בערבות מואב וכן בימי יהושע, ותירצו דהכל היה מחמת יראה, וכן בהר גריזים לפי שהיו אומרים ארור האיש אשר לא יעשה, אבל בימי אחשורוש קבלוה מדעתם ומרצונם אחר שנעשו להם ניסים, וקשיא להו א"כ למה נענשו עליו על עון העגל שהיה קודם ערבות מואב, וגם אחרי כן למה נענשו כיון דמחמת יראה קבלו, ומה שנראה לי בכל זה דמה שאמר רב אחא מכאן [מודעה] רבא לאורייתא לאו בדרך האמת קאמר, כי התורה העידה שקבלוה בלב שלם, ולא עוד אלא דאפי' שבועה באונס כי הא כיון שהיו פינו ולבנו שוין בשעת השבועה וכבר נתחייבנו קודם לכן לשמוע ולעשות, חייבים אנו בה, אלא הכי קאמר כי מכאן נותנים פתחון פה למינין שבדורות הללו לדחות וסבורים שמכאן יש להם מודעא רבה, אבל אנו מחזירים ואומרים להם שאפי' לפי טעותם אין להם טענה בזה שכבר קבלוה כל ישראל ברצון נפשם בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו עליהם קיימו מה שכבר קבלו.
והקשו בתוספות הא דאמרינן במסכת מגילה (ז' א') להוכיח דאסתר ברוח הקדש נאמרה איכא מאן דמפיק לה מחד דוכתא ואיכא דמפיק לה מדוכתא אחריתי ואמרינן אמר שמואל אי הוואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מכולהו קיימו וקבלו עליהם קיימו למעלה מה שקבלו למטה ואמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל, ואמאי דהא לשמואל נמי איכא פירכא דקרא מיירי לכדדריש רבה גופיה הכא קיימו מה שקבלו כבר, וי"ל דהתם גרסינן רבא והכא גרסינן רבה.
ירדו מאה ועשרים [רבוא] מלאכי חבלה. פירשו בתוספות דנפקא ליה מדכתיב תרי זימני בקרא ויתנצלו בני ישראל.
[דף פח עמוד ב] ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. פירש הרב ר' מאיר ז"ל משום דכתיב (יהושע י') וידום השמש הוקבע לו שכר זה, ובאהרן כתיב (ויקרא י') לפי ששמח בייסורים וידום, ודרש נאה הוא.
[דף פט עמוד א] אין שלום בעירך. פירוש למדתך תורה דרך ארץ.
היה לך לעזרני. פירוש להתפלל שיתן עזר לעמו לישראל למשול ביצרם לקיים התורה, כי עזרתם של ישראל היא עזרתו של הקדוש ברוך הוא, וכדאמרינן התם (ויקרא רבה ט' ג') שישועתם של ישראל היא ישועתו של מקום, ושאר ההגדה פשוטה היא.
[דף פט עמוד ב] אבל עצים דחזו לככא דאקלידא. פירוש לחף של מפתח אימא אפי' במשהו ליחייב קמ"ל. פירוש קמ"ל דכיון דסתם עצים להסיקם עומדים משערינן בהסקה וכדאמרינן לעיל (ע"ח א') דמילתא דלא שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא ואפי' לקולא.
ורמינהי תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או ממין שלשה [אסור] ומצטרפים. הכי גריס רש"י ז"ל, ופירש הוא ז"ל שנים או שלשה שמות ממש והם מין אחד כגון פלפל [לבן שחור] וארוך מצטרפים באיסור הקדרה, ולא זו אף זו קתני שאפי' [שלשה] מינין ושלשה שמות מצטרפים, והא דקתני אסור ומצטרפין לישנא יתירא [הוא] דהא פשיטא דאסור לתבל לכתחלה ואפי' באחד מהם לבדו אף על פי שאין בו בנותן טעם, זו שיטת רש"י ז"ל, והקשה עליו ר"ת ז"ל דשלשה שמות דקתני אינן שמות ממש, דהא קתני סיפא ר' שמעון אומר שלשה מינים ושם אחד והיכי משכחת לה שלשה מינים ושם אחד, ורובא דנוסחי גרסי הכא ברישא או מין שלשה ושם אחד.
לכך פירש ר"ת ז"ל דשלשה שמות דקתני פירושו שלשה איסורים חלוקים, וכדאמרינן במסכת מכות (ד' א') שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין, והכי קאמר דתבלין שהן משלשה איסורין חלוקין כגון ערלה וכלאי הכרם או שביעית או של אשרה אף על פי שכולן מין אחד, או אפי' הן שלשה מינין ואיסור אחד שכולם איסור ערלה או של אשרה או איסור שביעית וכיוצא בו, הרי הן מצטרפין, והביא ראיה מן הירושלמי דאמרינן על הא דתנן בריש פ"ב דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי והחלה והביכורים עולים באחד ומאה ומצטרפים זה עם זה, לא נצרכה אלא לר' שמעון דאע"ג דאמר אין שני שמות מצטרפין מודה [הכא] שבכולם שם תרומה, אלמא שמות דאמרינן היינו איסורין חלוקין.
והא דקתני אסור ומצטרפין פירש ר"ת ז"ל דאיצטריכו דאי קתני חדא הוה אמינא דדוקא לח בלח וכגון על ידי בישול דיהבי טעמא מצטרפים ואוסרים כיון דחזו כולהו למתק את הקדרה, אבל כשנפלו יבש ביבש אין מצטרפים לאיסור, קמ"ל תרתי אסור ומצטרפים בין בלח בין ביבש, דאע"ג דהשתא כשהוא יבש לא יהבי טעמא אהדדי כיון דעבידי למתוקי קדרה כחדא חשיבי.
ובמסכת ע"ז (ס"ו א') מייתינן לה להאי מתני' גבי פלוגתא דאיפליגו אביי ורבא בחמרא חדתא וענבי, דרבא סבר בתר שמא אזלינן ואביי סבר בתר טעמא אזלינן, ואמר אביי מנא אמינא לה דתנן תבלין שנים שלשה שמות ומין אחד או מינין שלשה מצטרפין אי אמרת בשלמא בתר [טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא אי אמרת בתר] שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד, ולפי פרש"י ז"ל קושיין מסיפא דקתני או מין שלשה שהן שלשה מינין ושלשה שמות כדפירש הוא ז"ל, דאילו רישא אפי' לרבא חד שמא הוא פלפל שחור ופלפל לבן דומיא [דחמירא] דחיטי וחמירא דשערי דחשיב להו רבא חד שמא, אבל לפירוש ר"ת ז"ל קושיין אפי' מרישא דזימנין דמשכחת מין אחד שיש לו שלשה פרטים בשלשה שמות, ופריק רבא התם דהא מני ר' מאיר היא דאמר כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.
ואמר חזקיה במיני מתיקה שנו הואיל וראויין למתק בהן את הקדרה. והא דאמרינן דאפי' שלשה איסורים מצטרפים בהא חמירי איסורי מענין מלקות וחטאת, [דלענין מלקות וחטאת] אין שני איסורים מצטרפים לכזית ולא שני מינים וכדאמרן בפרק כלל גדול (לעיל ע"א א'), ובפרק התערובות (זבחים ע"ח א') נמי אמרו הפיגול והנותר [והטמא] שבללן זה עם זה ואכלם פטור אי אפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו, ולמלקות איירי, דהא קאמר והטמא דלית ביה קרבן, אלא היינו טעמא דאע"ג דלמלקות וקרבן אין שני איסורים מצטרפים, [מצטרפים] הן לאסור תערובתם מדרבנן, אבל ליכא למימר דהכא ר' מאיר הוא דסבירא ליה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל יאכל וכדאוקימנא אליבא דרבא, דהא אביי דפריך מינה הוא מוקי לה כרבנן דפליגי עליה דר' מאיר דאלמא אפי' לרבנן אתיא שפיר, והיינו מטעמא דאמרן, וכן פירש ר"י ז"ל.
והקשו בתוספות הא מתני' היכי דמי, אי כשיש בו בנותן טעם תיפוק לי דודאי טעמא לא בטיל ואם כשאין בהן בנותן טעם כי מצטרפי ועשויים למתק לקדרה מאי הוי, והנכון בזה דלעולם בדלא יהבי טעמא אבל יש (בפיהם) [בהם] אחד מששים ולא באחד מהם, ומצטרפים לאסור בששים דכל מין במינו או מין בשאינו מינו נאסר בששים ואף על גב דליכא טעמא כלל, וכדברירנא במסכת חולין (צ"ח א') בס"ד, ויש שפירשו דלעולם כשיש בהם בנותן טעם ונקט מיני מתיקה משום דאי לא הוי נותן טעם לפגם ושרי, ואין זה נכון דהא דקתני הואיל וראויין למתק בהם את הקדרה פירוש שעשויין ליתנם כולם בקדרה כדי למתקה, וכיון שעשויים לערבן שם כדי שתתמתק ותתבשם בהם (חדא) כאילו הם חדא טעמא, וכדאמרינן במסכת ע"ז (ס"ו א') אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן חד טעמא הוא.
[דף צ עמוד א] תנא מי רגלים בן ארבעים יום. ק"ל דהתם במסכת נדה (ס"ג א') אמרו מי רגלים בן שלשה ימים, ויש שפירשו דהא מקטן בן ארבעים יום קאמר, ובתוספות הקשו דהא במסכת נדה פרק האשה (שם) גבי שבעה סממנין מעבירין על הכתם דקתני מתני' וחשיב מי רגלים מספקא ליה לתלמודא בהנהו מי רגלים דילד או זקן, והיינו נמי מי רגלים דהכא דהא קתני מתני' כדי שראויים להעביר על הכתם, לכך פירשו בתוספות דהתם אמרינן דעד ג' ימים לא חזו הם והכא קתני שאם נשתהו יותר מארבעים תו לא חזו, ואיכא נוסחי דגרסי תנא עד ארבעים יום, כלומר עד ארבעים יום חזו מכאן ואילך לא חזו, ונוסחי דידן דגרסי מי רגלים בן ארבעים יום הכי נמי קאמר ולאו למעוטי כל שהן תוך ארבעים יום.
מאי בורית כבריתא. ליכא לפרושי שהוא מין עפר הנקרא אל כרבית בלשון ערבי, דא"כ פשיטא דאין שביעית נוהגת בו ולמה לי למיתי עלה מדתנן כל שאין [לו] עיקר אין לו שביעית, אלא ודאי מין גידולי קרקע הוא.
והא דתנן כל שאין לו עיקר אין לו שביעית, לאו למימרא כל שאין גידולו מן הארץ [דהא] פשיטא, וליכא לפרושי נמי כל שאין [לו] עיקר שאין גזעו מחליף, דא"כ אין שביעית לתבואה וזה אי אפשר לאומרו, ומיהו בר מהכי קשיא לן דהא האי מתני' (בכל דוכתא) [דזה הכלל כל] שיש לו עיקר לא אשכחן לה בכל המשניות, וכן במתניתא דמייתי הבורית והאהל והחלביצין והלעונין לא קתני בה הוסיפו עליהן.
והנכון שפירשו בזה שהמשנה הזאת לא נשנית כלשון הזה אלא שהתלמוד קיצר בה, והכי אורחא דתלמודא לפעמים, והכי תנן התם במסכת שביעית (פ"ז מ"א) כלל גדול [אמרו] בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור וכל שהוא מאכל [אדם] או מאכל בהמה או ממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור [ואין לדמיו ביעור], ופירוש מתקיים בארץ ר"ל שמניחים לו שרשים בארץ ואין מלקטים אלא העלים או הפרי, וכדקתני עלה ואיזהו עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה וכו', ולפיכך יש [בו] בין איסור שביעית בין ביעור, והיינו מאי דנקט מתני' דמייתי הכא כל שיש לו עיקר המתקיים בארץ יש לו שביעית גמורה לנהוג בו אפי' חובת ביעור כשכלה לחיה מן השדה, וקתני סיפא דכל שאינו מתקיים בארץ שלוקטים השרשים שלו לאוכל אדם או לצבוע, וכדקתני ואיזהו עיקר הלוף השוטה וכו', ולהכי קתני יש לו שביעית ולדמיו שביעית לאוכלם בקדושת שביעית, אבל אין בהם חובת ביעור דהא אין שן חיה שולטת בהם ולא שייך למימר ביה כלה לחיה מן השדה כלה לאדם מן הבית, ועלה קתני הכא דכל שאין מניחים לו עיקר כי העיקר עצמו הוא הנלקט, אין לו שביעית גמורה להיות דין ביעור נוהג בו, והא דפרכינן דתני הוסיפו עליהם, אין בלשון הברייתא הוסיפו עליהם, אלא שבברייתא מנו אלו המינים יותר על מה שמנו במשנה, והכי פרכינן והא במתניתא הוסיפו למנות הבורית והאהל, והשתא ניחא דלא תיקשי לן כדמקשינן בעלמא כל היכא דקתני הוסיפו עליהם, מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור, וכדפרכינן בסנהדרין (כ"ה ב') ובכמה דוכתי, כי אלו המינים לא הוסיפו האחרונים יותר על מה שאסרו הראשונים אלא דלעולם היו במינים האסורין אלא שהתנא דברייתא פירט יותר מתנא דמתני', וזה נכון ועיקר, מנימוקי רבותינו בעלי התוספות.
ואי ס"ד בורית כבריתא כבריתא מי אית ליה שביעית. כלומר מי אית ליה שביעית גמורה, והתנן וכו', וכבריתא הוא דבר שעיקרו נלקט, אלא מאי בורית אהלא והתניא הבורית והאהלא, ופרקינן תרי גווני אהלא, והא דלא פרקינן הכי מעיקרא משום דבעינן לברורי מעיקרא דאי אפשר לומר דבורית כבריתא, וכאילו מהדרינן ואלא מאי אמרת דבורית כבריתא והתניא הוסיפו וכו', והדרינן ואלא מאי אמרת דבורית אהלא, תהדר קושיין לדוכתה דהתניא הבורית והאהל, ופרקינן תרי גווני אהלא.
הא דתנן שהמוציא מאבני מזבח וחביריו שהוא חייב, אם לצורך עצמו הוציאם לגנזם לא מיחייב אלא אליבא דר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אבל לר' שמעון פטור דהוה ליה כמוציא את המת לקוברו שהוא פטור.
רבי יהודה אומר אף המוציא משמשי ע"ז כל שהוא. והא דאמרינן בפרק כלל גדול (לעיל ע"ה ב') כל הכשר להצניע למעוטי עצי אשרה, הא פרישית התם דההיא לר' שמעון אמרינן לה, ור' יהודה מוקים לה למעוטי שאר איסורי הנאה, וכן פרש"י ז"ל, ויש אומרים דהא דהכא אפילו לר' שמעון ובמוציא אותו לגונזו או לשרפו דכיון שמצותו בכך כשר הוא להצניע +א"ה, עי' ברמב"ן, ואם כוונת רבינו כפירוש הרמב"ן לפ"ז צ"ל ויש אומרים דהא דהכא במוציא אותו לגונזו או לשרפו כו', ומיהו אפשר שכוונתו לפירוש אחר, ועי' בפסקי רי"ד ובתו' רי"ד, וצ"ע+ ולר' יהודה דאמר דמחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, והתם במוציאו לטלטול בעלמא ושלא לשורפו, ואין זה נכון כלל.
המוציא ריח רע כל שהוא. פרש"י ז"ל שהוציאו לעשן את התינוק, והויא הוצאה הצריכה לגופה וחייב אפי' לר' שמעון, אבל המוציא ריח רע לבערו מן הבית אינו חייב אלא לר' יהודה, ודברי ר"ח בזה אינם מחוורים.
לא יפחות ממעה כסף. ק"ל למה לא שיערו בנחושת עצמו שלא יפחות מפרוטה כדקתני רישא (מנחות ק"ו ב') הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב הרי עלי כסף לא יפחות מדינר כסף, וי"ל משום דפרוטה של נחושת לא חשיבא ומסתמא דעתיה להקדיש מידי דחשיב טפי.
המוציא קופת הרוכלים אף על פי שיש בה סמנין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת. הקשו בתוספות ובירושלמי (ה"ז) ואפי' הוציא וחזר והוציא בהעלם אחד כלום הוא חייב אלא אחת, ותירצו שלא נצרכה משנתינו אלא לר' אליעזר דאמר בכריתות (ט"ו א') שהבא על חמש נדות בהעלם אחת שהוא [חייב] על כל אחת ואחת, ואפי' הכי כשהוציא קופת הרוכלים כיון דכולה הוצאה אחת מודה שאינו חייב אלא אחת, ור"ת ז"ל פריק דאיצטריך אפי' לרבנן לפום גמרין וכשנודע לו על אחד מן המינין וחזר ונודע לו על שאר המינין, (ותו ליכא) [וקמ"ל דאפי'] למאן דמחייב בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בפרק כלל גדול (ע"א ב') הכא כיון דהוצאה אחת היתה דכו"ע אינו חייב אלא אחת.
[דף צ עמוד ב] והא [ד]תניא המוציא גרעינין אם לזריעה שתים אם לאכילה וכו'. ק"ל דהא תנן לקמן שהמצניע לזרע חייב בכל שהוא ואמרינן בגמרא מחייב היה ר' מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה, [ותירץ] ר"י ז"ל (פי') דהכא הכי פירושא אם מסתמן עומדים לזריעה חייב עליה בשתי גרעינים, אבל הוציאם לזריעה חייב אפי' על אחת.
אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה. פירוש כגרוגרת ממנה.
מאי טעמא דילמא אכיל ליה. פירוש דאע"ג דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ אסור ליתן בידו שום איסור דאיכא למיחש דילמא אכיל ליה דהוה ליה כמאכילו בידים, ואמרינן לא תאכלום לא תאכילום וכדאיתא בפרק חרש (יבמות קי"ד א') ושם הארכתי בס"ד.
אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא [וכו']. מהכא שמעינן דשושיבא חגב טהור הוא, הילכך בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ז ב') לא גרסינן דראשו ארוך דברי הכל אסור, אלא הכי גרסינן דברי הכל מותר וכדכתיבנא התם בס"ד, וכן כתב ר"ת ז"ל.
אלא דילמא מיית ואכיל ליה. פירוש אבל בחגב טהור כי מיית ואכיל ליה לית לן בה דחגב אינו טעון שחיטה, וכדברירנא בפרק השוחט בסייעתא דשמיא.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק י - המצניע [המתחיל בדף צ עמוד ב]
המצניע
מתניתין המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב. פי' ואף על גב שהוציאו סתם, דאילו כשהוציאו לזרע ולדוגמא ולרפואה אפי' איניש דעלמא נמי מיחייב והיכי קתני סיפא ושאר כל אדם אין חייבין עליו אלא בשיעוריהם, אלא [ודאי כשהוציאו סתם הוא].
והא ודאי דהאי מתני' ממתני' דפרק כלל גדול (לעיל ע"ה ב') שמעינן לה, דקתני התם וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו אינו חייב אלא המצניעו, הא הצניעו חייב, אלא דמתני' איצטריכא ליה לכדאמר אביי בגמ'.
גמרא למה לי למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע. פירוש דודאי אפי' האי דלא אחשביה בהצנעה מעיקרא כיון דאחשביה בשעת הוצאה חייב עליו, וכל שכן המצניעו בתחלה שאע"פ שהוציאו סתם חייב עליו, ואפי' תימא דהאי לאו כל דכן ודינא דמתני' הוי רבותא טפי דאע"ג דאפקיה סתם חייב עליו המצניע, כיון דההוא דינא הא שמעינן ליה בפרק כלל גדול (שם), אידך דינא הוה ליה למיתני דלא תנן ליה.
אמר אביי [הכא] במאי עסקינן שהצניעו ושכח למה הצניעו וכו'. מהו דתימא בטולי בטליה למחשבתו. פי' מסתמא בטליה. קמ"ל כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה, פי' עד שיבטלנו בפירוש או שתהא מחשבתו ניכרת מתוך מעשהו דבטלה מחשבתו.
[דף צא עמוד א] מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה. פי' ואשמועינן דכל שהוא דמתני' דוקא הוא כדמפרש ואזיל, ואיתא לדרבי מאיר אף על פי שלא הצניע מעיקרא דאי כשהצניעו מעיקרא אפי' הוציאו סתם נמי, ונראין דברים דלא מהניא הצנעה והוצאה בפירוש להתחייב על פחות מכשיעור אלא במצניע או מוציא לזרע או לדוגמא ולרפואה, דהתם אפי' בכל שהוא הוי דבר חשוב אלא שאין אדם טורח להוציאו מן הסתם וכי טרח הא [אחשביה], וכדאמרינן לעיל (ע"ט א') הא דזריע הא דלא זריע, אבל במוציא אוכלים, פחות מכגרוגרת לא חשיב באוכלים וכי אחשביה בטלה דעתו אצל כל אדם, והכין מוכח מדאמרינן לקמן הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה, דדוקא תפחה הא לא תפחה אף על פי שהוציאו לאכילה לא מהני, וכן דעת רבותי.
מהו דתימא כל שהוא למעוטי כגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית. פי' דאשכחן כל שהוא [דלאו דוקא הוא ואית ליה שיעורא] כדתנן (חולין קל"ה א') חמש רחלות גוזזות כל שהן [ואית ליה שיעורא כדאמרינן התם (קל"ז ב') וכמה כל שהן אמר רב מנה ופרס], וכדכתיבנא בבבא בתרא (ק"נ א').
מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק ליה כוליה. פרש"י ז"ל דפריך עלה דאביי דאוקים מתני' בששכח למה הצניעו והוציאו סתם, דאפ"ה מהניא מחשבתו הראשונה דאזלינן בתרה, ולהכי פריך אלא מעתה דכולי האי אזלינן בתר מחשבתו, אם חישב [להוציא] כל כלי ביתו בבת אחת ובתר הכי אפקיה פורתא, הכי נמי דלא מיחייב עליה כיון דלא אחשביה להוצאה אלא כשיוציא כל כלי ביתו ביחד, והקשו עליו בתוספות דאם כן [על] דברי אביי היה לו להביאה בגמרא ולמה הפסיק בינתיים בדברי רב יהודה, גם מה שפירש דבתר הכי אפקיה פורתא לא נהירא, דא"כ הרי ביטל מחשבתו הראשונה כיון שהיה זכור והוציאם עכשו מעט מעט, אלא שבזו י"ל דקושיין כששכח מחשבתו ראשונה דומיא דמתני', מ"מ קושיא קמייתא קשיא.
לפיכך פירשו בתוספות דרב יצחק אדרב יהודה אבוה פריך, דאם איתא דמחשבתו מהניא לאחשוביה הוצאה בחטה אחת גרידתא, וכל שהוא דמתני' כל שהוא ממש כדקאמרת, חישב להוציא כל כלי ביתו בחבילה אחת הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק כולהו, ואם מצא אחרי כן שלא היו שם כל הכלים באותה חבילה שהוציא שהוא פטור, ופרקינן דלא דמי דהתם בטלה דעתו אצל כל אדם שאין כח בידו שלא להחשיב מה שהוא חשוב לכל העולם כולו, אבל להחשיב מה שאינו חשוב אצל שאר בני אדם לפי שאין רוצין לטרוח בכך לכתחלה, הא ודאי הרשות בידו, כיון שהדבר חשוב אצל הכל אלא שאין רוצים לטרוח והוא רוצה לטרוח.
מתני' דלא כרבי שמעון [בן אלעזר]. קשיא לי אמאי לא קאמר נמי דמתני' נמי דלא כרבי שמעון דסבר המצניע בעי שיעור דהא בכי האי גוונא אמרינן בפרק כלל גדול (לעיל ע"ה ב') מתני' דלא כרבי שמעון, ואמרינן נמי (לעיל ע"ו א') מתני' דלא כרשב"א דליתא אלא במתניתא, [וי"ל דמילתיה דרשב"א דליתא אלא במתניתא] איצטריכא לומר מתני' דלא כרשב"א כל היכא דאיכא סתמא דלא כוותיה, אבל בדרבי שמעון דפליג במתני' כוותיה בפרק המוציא (לעיל ע"ו ב') לא איצטריכא לומר הכי אלא בפרק כלל גדול דאכתי לא תנינן פלוגתא דרבי שמעון.
אמר רבא אמר רב נחמן המוציא כגרוגרת [וכו']. ופרכינן פשיטא זיל הכא וכו' מהו דתימא וכו', והא דאצטריכנן למעבד לה צריכותא משום דהך מימרא אמר ליה רבא משמיה דרב נחמן ובעיי דסמוך בעי להו רבא גופיה, דאילו הוה האי מימרא ובעיי דלקמן כולהו דרבא אמר רב נחמן לא הוה צריכינן למעבד צריכותא להאי מימרא, דאורחא דתלמודא הוא כד בעי אמורא למיבעי שום בעיא דאמר מעיקרא מילתא דפשיטא ליה, וזה ברור אפי' לדרדקי דבי רב.
בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה. פי' משום סיפא דנמלך עליה לאכילה נקט האי שיעורא, דאילו משום זריעה גופה בכל שהוא סגי כדאיתא לעיל. ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו אם תימצי לומר וכו'. הקשה רבינו הגדול ז"ל דמשמע דעד כאן לא קאמר דמספקא ליה אלא משום דמעיקרא הוציאו לזריעה, אבל דכולי עלמא בשעת הנחה שיעור גרוגרת הראוי לאכילה יש כאן כיון דתפחה לכגרוגרת, ואילו בפרק כל המנחות (מנחות נ"ד א') אמר רבא גופיה כל היכא דמעיקרא הוי בה כזית והשתא לית בה הא לית בה, וכל היכא דמעיקרא לא הוי בה והשתא אית בה מדרבנן, פי' איכא איסורא דרבנן, [הא] דאורייתא ליכא, אלמא תפחה לא מהניא כיון דלית ביה שיעור גמור בשעת חיובו, ותירץ הוא ז"ל דהכא מיירי בגרוגרת ממש דתפחה מהניא בה כיון שראויה לכך, כדאמרינן התם במנחות (נ"ה א') באותה סוגיא שתורמים מגרוגרות על התאנים במנין, ואפי' למאן דסבר התם כמות שהן אמדינן, ויהבינן טעמא דשאני גרוגרות הואיל ויכול לשלקם ולהחזירם לכמות שהיו, וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור, אבל כל זמן שלא תפחה לא חשיבא שיעור ואפי' למאן דאמר התם גבי תרומה דשיעור הוא.
והקשו עליו קצת רבותי מאי שנא שבת ומאי שנא תרומה, דהא לקמן דאית ליה התם גבי תרומה הא דהואיל, אפי' קודם שתפחה נמי מהני לה, וי"ל דמרן ז"ל סובר דאע"ג דהתם גבי תרומה מהני ההוא טעמא קודם תפיחה, משום דסוף סוף כי תרים כשיעור תרים כיון שיכול לשלקו ולהחזירו לכשיעור, אבל הכא כיון דשיערו רבנן כגרוגרת [כגרוגרת] ממש [בעינן].
אבל לדידי קשיא לי שאין הדמיון עולה יפה דאילו התם גבי תרומה תורם הוא כגרוגרת על תאינה שלימה, מאי אמרת דכיון דצמקה הא לית בה כשיעור תאנה דתרים עליה, [לא קשיא] דהא אמרינן דאית בה שיעור כיון שיכול לשקלה ומהני האי טעמא גם בעודה מצומקת, אבל בזה ששיערו חכמים כגרוגרת ואין כאן אלא חצי גרוגרת מנא תיתי משום דתפחה ליתדן כגרוגרת גמורה, הא ודאי אילו גבי תרומה בא לתרום חצי גרוגרת על עשר תאנים לא שמענו שתהא תרומתו תרומה אפי' תפחה ועומדת כגרוגרת.
אבל הנכון בזה דלא דמי הא דהכא דשיעורי הוצאה דשבת לההיא דשיעורי אכילה לקרבן או למלקות, דאילו התם לא חייביה רחמנא אלא בכזית גמור שיהנה גרונו בכזית ומשום דתפח ליה [לא נהנה] גרונו בכזית אבל הוצאת שבת בתר מאי דחשיב להו לאינשי לאצנועי אזול רבנן ואזלי תורה, וכל שיש בו מראית שיעור גרוגרת, הוא חשיב להו לאינשי לאצנועי, ותדע דסוגיין לא דמיא לסוגיא דהתם, דאילו התם אמר רבא דכל היכא דמעיקרא הוה בה כזית וצמק וחזר ותפח פליגי בה דמר סבר יש דיחוי ומר סבר אין דיחוי, ולא עוד אלא דאסיקנא התם דאין דיחוי אצל איסורים, ואילו הכא סלקא ליה לרבא [בתיקו], וטעמא דמילתא ודאי משום דלא דמי, דהתם איירי באיסורי אכילה וכיון דמעיקרא ולבסוף הוה ביה כזית הרי נהנה גרונו בכזית ולא חיישינן למאי דצמק בינתים, אבל הכא שחיובו משום עקירה והנחה אפשר דכל דצמק ונדחה בין עקירה והנחה דהויא לה לעקירה כמאן דליתיה כלל ואי אפשר להתחייב על ההנחה גרידתא, כנ"ל, ולזה הסכים מורי הרב ז"ל.
מהו יש דיחוי לענין שבת או לא. קשיא ליה למורי הרב ז"ל אמאי לא קשיא ליה לרבא הכי בההיא דלעיל שהוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה, אמאי לא אמרינן יש דיחוי, ודנתי לפניו ז"ל דלא דמי, דעד כאן לא מספקא ליה הכא אלא משום דבעינן לחיוביה על המחשבה הראשונה שהיתה לאכילה ועל אותו שיעור ממש דהיינו כגרוגרת, אבל לעיל שנמלך עליו לזריעה ולעולם היה בו שיעור זריעה שהיה יכול להתחייב מתחלה ועד סוף בשיעור זה לזריעה ולא היה בו שום דיחוי, פשיטא לן דאין כאן דיחוי כלל, וליכא לספוקי אלא אי מצטרפים מחשבת זריעה עם מחשבת אכילה דמעיקרא כיון שלא נשאר בו שיעור אכילה, ויש מי שהיה סבור לתרץ דהא דלעיל כשנמלך עליה לזריעה קודם שצמקה, ואין הלשון הולמו.
בעא מיניה רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו. ובסמוך נפרש אמאי נקט זרק ולא נקט הוציא, ואמאי נקט נמי כזית תרומה.
למאי אי לענין שבת כגרוגרת איבעי. פי' והוא הדין [דהוה] ליה למיפרך אמאי נקט זרק ואמאי נקט לבית טמא, אלא לשון קלילא נקט, וכן בהא דאמרינן ואלא לענין טומאה כביצה אוכלים בעי, הכי נמי מצי פריך אמאי נקט זרק ואמאי נקט תרומה, דלטומאת אוכלים אין הפרש בין חולין לתרומה, [אלא] דלא חש ונקט לישנא קלילא, וכן פירשו בתוספות.
לעולם לענין שבת וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים בבית והאי משלימה לכביצה מאי כיון דמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת. פי' כיון דבהנחה זו יתחדש בה דבר שנצטרף לענין טומאה, אהני ליה למהוי הנחה חשובה אף לענין שבת כיון דבהדי הדדי קאתי או לא, והאי דנקט זרק מסתברא משום דבהוצאה לא אתי בהדי הדדי צירוף טומאה וחיוב שבת, דאילו לענין טומאה לא עביד צירוף עד דנח ממש על פחות מכביצה, ואילו לענין שבת כל היכא דבדרך הוצאה ודאי כיון שהגיע לפחות משלשה טפחים הויא הנחה, דבמעביר לא בעו רבנן הנחה על גבי משהו (לעיל פ' א'), להכי נקט זרק, דקלוטה באויר לאו כמו שהונחה לרבנן ואפי' תוך שלשה, הילכך עד דנח לא מיחייב לענין שבת והוו להו צירוף טומאה וחיוב שבת בהדי הדדי.
והקשו בתוספות תימא [הוא] דנימא מיגו דמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת, דהיאך איפשר לחייבו לענין שבת [והא] בשעת עקירה לא הוה ביה שיעורא כלל ואנן בעינן שיעור בין בעקירה ובין בהנחה, והוה ליה כהוציא חצי גרוגרת לאכילה ותפחה ועמדה [על] כגרוגרת שהוא פטור לדברי הכל, תירץ רבינו שמואל דהכא שיעור גמור היה בו בשעת עקירה כיון שהיתה תרומה טהורה, דאע"ג דאוכלים דחולין כגרוגרת, לגבי תרומה סגי בכזית הואיל וזר לוקה עליו בכזית, גם ראוי לאכילת כהנים, ואילו זרקו לבית טהור פשיטא דחייב, אבל מפני שנכנס לבית טמא יצא משיעור כזית דהא בטל חשיבותיה דאף זר אינו לוקה עליו ולית ביה אלא עשה, כדאמרינן בפרק הערל (יבמות ע"ג ב') מדכתיב בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה.
והקשה עליו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דאמאי שניא תרומה מחולין לשיעורי שבת, דאם מפני שראויה לאכילת כהנים, חולין עדיפי דראויים לאכילת כל אדם, ואם מפני שלוקה עליהם בכזית, אם כן אמאי מתרצינן לקמן גבי [שתי] הלחם ולחם הפנים דבעינן כגרוגרת משום דלא אתי בהדי הדדי, דהא מכל מקום זר וכהן לוקים עליו בכזית, ועוד דא"כ כל האוכלים האסורים לחייב בכזית להוצאת שבת, אלו דברי רבינו הגדול ז"ל, ולא ידענא מאי קאמר מר"ן ז"ל, דהא ר"ש ז"ל תרתי בעי, כגון תרומה ושני הלחם ולחם הפנים קודם שנפסלו שהיו ראוים לאכילת כהנים, ולא עוד אלא דאיכא מצוה באכילתם והיא ראויה להם בחיוב, ודאיכא נמי מלקות לזרים, מה שאין כן בחולין דעלמא, דנהי דראוים לאכילה לכל העולם לית בהו חיוב אכילה ולית בהו חיוב מלקות לעלמא, ומה שאין כן בלחם הפנים ושתי הלחם שנפסלו ושאר כל [האיסורים], דנהי דאיכא מלקות על אכילתם ליכא לחיוב אכילה, ולא אפילו היתר אכילה בהם לשום אדם.
מ"מ אין פירושו של ר"ש ז"ל נכון מטעם שכתבו בתוספות האחרונות, דאם איתא דשיעור תרומה ושתי הלחם ולחם הפנים וכל כיוצא בהן לענין הוצאת שבת הוי בכזית, היכי לא לישתמיט שום תנא דליתני הכי כדקתני כמה שיעורים.
ובעיקר קושיין תירצו בתוספות דכיון דכשזרקו היה דעתו לזורקו על פחות מכביצה אוכלים ולאחשוביה בין לענין טומאה בין לענין שבת, ואי אפשר להנחה בלא עקירה, אף משעת עקירה איסורו חושבו כאילו הוה ביה שיעור משעת עקירה אם תמצי לומר דבהנחה אמרינן מיגו, ולזה הסכים מורי הרב זלה"ה.
ומ"מ עדיין אנו צריכים למידק אמאי נקט כזית תרומה, דהא לענין מאי דקאמר דמצטרף לענין טומאה להשלים לכביצה אפי' בפחות מכזית נמי משכחת לה ואפי' בחולין, דלענין טומאת אוכלים כביצה כך דין חולין כתרומה, ובשלמא לפירוש ר"ש ז"ל [ניחא] אבל לאידך פירושא קשיא, וי"ל דאף לפירושא דידן מדינא ליכא למימר שיהא איסורו חושבו משעת עקירה מפני שסוף ההנחה (ליכא) [להצטרף לכביצה], אלא משום דהשתא מעיקרא איכא דבר חשוב שהוא כזית תרומה דחשיבא לחיוב אכילה וזר לוקה עליה בכזית, דלגבי הא ודאי מהני מאי דקאמר ר"ש ז"ל, ודאמרינן נמי מיגו דמצטרף לענין טומאה מפני ששייך בכזית תרומה, משום דבתרומה כשנטמאת נתחדש בה מעלה להתחייב עליו האוכלה ואפי' כהן בעשה מיהת, מה שאין כן בחולין.
והא דאמרינן כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין, כתבו בתוספות דהכי נמי מצי לומר דאיכא כביצה אוכלין, דהא סוף סוף לגבי הזית הזה שהוא זורק על ידי שנח ונצטרף עם האוכל שהיה שם אהניא ליה הנחתו לענין טומאה לעבור האוכל בעשה, ואף על פי שהאוכל שהיה שם כבר טמא קודם לכן, דליכא למימר דלא חשיבא לן צירוף טומאה למימר עלה [מיגו], אלא [היכא] דחשיבא כולי האי ההנחה דאפי' לאחרים גורם טומאה, דהא ליתא, והראיה ממאי דמייתינן משתי הלחם ולחם הפנים דנימא מדלענין פסול יוצא בכזית לענין שבת בכזית ואילו התם לא נתחדש בו פסול יוצא בכזית אלא לכזית זה בלבד, הילכך האי דנקט הכא פחות מכביצה אוכלין לאו דוקא.
ונראה ודאי דדוקא נקט פחות מכביצה. שהיה טהור קודם שנצטרף לו כזית זה וכיון שכן מסייעין זה לזה להשלים לכביצה, הא אילו [היה] בבית כביצה אוכלים שכבר נטמא בבית קודם שבא כזית זה, אין האוכל ההוא מצטרף לכזית זה להשלים לכביצה למיחל עליה טומאה, כיון שבביצה זה שהיה בבית כבר שבע לה טומאה ולא נתוסף להם שום טומאה בצירוף זה, וראיה לזה ממה שאמרו בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"ד א') לענין הכלי מצרף מה שבתוכו להיות אחד שאם חלק עשרון ונתנו בביסא לחצאים ונגעה טומאה באחד מהם הכלי מצרפם כאילו נגעה בשניהם, ובעי רבא עשרון שנחלק ונטמא פי' שנטמא מחציתו קודם שנתנו בביסא זה לעצמו וזה לעצמו וחזר טבול יום ונגע באותו מחצית טמא מהו, מי אמרינן הא [שבע לה] טומאה, כלומר אותו החצי שנטמא כבר ואינו מצטרף לטהור לטמאו, או לא, והכא נמי לא שנא.
והא דאמרינן הכא דמצטרף לענין טומאה רש"י ז"ל מפרש כפי שיטתו דבעלמא (פסחים ל"ג ב') לענין לטמא לאחרים, דאילו לענין קבולי טומאה אפי' בכל שהוא מקבל טומאה מדאורייתא נמי, וכדתניא בתורת כהנים מכל האוכל אשר יאכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא, אבל ר"ת ז"ל סובר דאף לענין לקבל טומאה בעינן כביצה מדאורייתא וההיא דתורת כהנים מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, אי נמי דההוא בצירוף כלי כגון ההיא דתניא (פסחים מ"ד א' עיין שם) המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתם פסל את כולם, וכבר כתבתי ראיותיו במסכת פסחים בס"ד, והא דהכא מיפרשא לר"ת ז"ל לענין קבולי טומאה ולדידיה אתיא סוגיין שפיר דאהניא הנחה לצירוף לגבי כזית גופיה לטומאה להוציאה מטהרה לטומאה לחייב הכהן האוכלו מכאן ואילך, דאילו לפרש"י ז"ל כיון שכבר יצא מטהרה לטומאה משנכנס לבית ולא אהניא הנחה זו לענין טומאה אלא לענין פיסול לאחרים, הא ודאי לא חשיבא כולי האי למימר מיגו דליחייב לענין שבת, וקצת הוכחה יש להא מיגו, [מהא] דמייתי עלה מההיא דשתי הלחם ולחם הפנים דאמרינן מדלענין יוצא בכזית לענין שבת בכזית והתם מאי דאהני בה פסול יוצא הוא לענין פסול עצמו של לחם לא לענין לפסול לאחרים, וכן כתבו התוספות.
[דף צא עמוד ב] חזר והכניסו אינו חייב עליו אלא כשיעורו פשיטא אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שזרקו לאוצר ומקומו ניכר. פרש"י ז"ל שלא נמלך עליו בפירוש לבטלו מהצנעתו אלא שזרקו לאוצר סתם, ויש שהקשו עליו דא"כ הא ודאי במילתיה קמייתא קאי ובהצנעתו כיון שנתנו במקום שהוא ניכר, ונראה לי דהא לא קשיא דסיפא ארישא קאי דאוקימנא בששכח למה הצניעו והוציא אותו סתם, ואשמועינן רבותא ברישא דלא אמרינן בטולי בטלה למחשבתו הראשונה, וסיפא אשמועינן רבותא דכיון דהשתא עבד בה גריעותא אחריתי שזרקו לאוצר בהא ודאי אמרינן דבטלה למחשבתו הראשונה ששכחה.
ומורי הרב ז"ל פירש במשנתינו פירוש אחר, כשחזר בו ממחשבתו הראשונה שהצניעו לזריעה ולפיכך זרקו לאוצר ומכל מקום ניחא ליה שיהא מקומו ניכר דאי הדר וממליך עליה לזריעה ולרפואה משכח לה באנפי נפשה, מהו דתימא כיון דניחא ליה בהיכר מקום משום דילמא מימליך עלה, דאכתי בחשיבותיה קאי, קא משמע לן דכיון דאין מחשבתו הראשונה קיימת פקע חשיבותיה.
הא דתנן ונתנה על האסקופה החיצונה. פי' באסקופת רשות הרבים כגון שאינה גבוהה שלשה טפחים, אי נמי בשגבוהה תשעה טפחים מצומצמין ורבים מכתפים עליו, ולהכי קתני החיצונה לומר דברשות הרבים קאי, מאי דלא קתני ברישא משום דמיירי באסקופה כרמלית.
אמר חזקיה וכו' מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה. פי' משעת הגבהה, ואפי' למאי דאוקימנא במידי דבעי מיתנא בבבא בתרא (פ"ו א') כדפרישנא התם, וכבר פרשנוה לזו בכמה מקומות.
היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור מפני שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. היכא דאפקיה מן הבית, ובמסכת כתובות (ל"א ב') הוינן בה היכי דמי אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא, דמשיכה ברשות הרבים לא קניא, ואי דאפקיה לסימטא ולצידי רשות הרבים חיוב גניבה איכא איסור שבת ליכא, ואיכא דאוקמה לצידי רשות הרבים ואליבא דר' אליעזר דאמר דלענין שבת מיהת צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו, אי נמי כשצירף ידו למטה משלשה וקבלו, אי נמי רשות הרבים ממש, ונהי דברשות הרבים לא קניא משיכה מכל מקום לחיובי בגניבה קניא, ואליבא דהלכתא לא אתיא שפיר אלא כאוקימתא דרב אשי דאוקמה כשצירף ידו למטה משלשה וקבלה, אבל סוגיין טפי רהטא כאידך אוקימתי, דאילו למאן דאמר דאוקמתא כשצירף ידו וקבלו לא שייך שפיר טעמא דאגוד כלי, ואף על גב דלית הילכתא כאידך אוקימתי, פרכינן לפום הנהו טעמי הכא, דלאו מטעמיה דאגוד כלי לא שמיה אגוד איפריכו התם, אבל רש"י מפרש אותה בכאן בין לההיא אוקימתא דאוקי בצידי רשות הרבים אליבא דר' אליעזר ובין למאן דאמר דמוקי בשצירף ידו למטה משלשה, דהתם נמי שייך אגוד כלי כגון שנח מקצת הכלי בידו למטה מן המפתן ומקצת הכלי היה למעלה לפנים מן המפתן, ואף למאן דמוקים בכספא לא חשיבא הגבהה לענין קניה אבל זה לשון דחוק.
והא דאמרינן דמחייב לענין שבת במגרר ויוצא הא פרישנא בפרק קמא (ח' ב') דלא דמי לזרזא דקני רמא וזקפא.
ואי ס"ד דאיגוד כלי שמיה איגוד קדים ליה איסור גניבה לשבת. פי' דהא כיון דנפק מקצת כלי לחוץ דרך פיו והיה אפשר ליטול מקצת המעות קננהו לענין גניבה למאי דנפק לברא מיהת, הן כשצירף ידו ומדין הגבהה [הן כשמוציא לצידי רשות הרבים] כיון שהגיע קצת הכיס לארץ ומדין משיכה, דאע"ג דגופיה דכלי לא קני ליה כל כמה דלא נפק כלי לברא, הא כתיבנא בסדר נזקין (ב"ב פ"ה ב') דמשיכה או הגבהה מהניא בכליו של מוכר, ואיסור שבת לא אתי עד דנפיק כוליה.
[ופרקינן הכא במאי עסקינן שהוציאו דרך שוליו]. וכיון דכן אפי' לענין גניבה לא נתחייב עד דנפק כוליה.
ופרכינן והאיכא חלאמה. פי' שהיה יכול ליטלם בדרך התפירה דמפקע ליה, ואשתכח דקניא מאי דנפק לענין חיוב גניבה.
[דף צב עמוד א] ופרקינן בנסכא. פי' אלא קאמרינן דאפי' תימא שהוציאם דרך פיו לא נתחייב בגניבה עד דנפק כוליה, דמיירי בנסכא שהיא כולה חתיכה אחת ועד שמשכה כולה או הגביהה כולה לא נתחייב בה, וטובא איכא בתלמודא דהוה ליה לתלמודא למימר אלא ולא קאמר ליה.
וכיון דאיכא שנצין מפיק ליה עד פומיה שרי ושקיל ושנצין מגוואי. כלומר היכי פסיק ותני איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד דהא ודאי אם יצא דרך פיו אינם באים כאחד, כל כמה דאיכא שנצין מגואי שהם בשולי הכיס דלענין מקני קני לה למעות או לנסכא מכיון דנפקא לברא, ולענין שבת לא מיחייב עד דנפקי שנצין שבסופו, דאגוד כלי שמיה אגוד לר' יוחנן. ופרקינן דהכא במאי עסקינן בדליכא שנצין שבסופו, אי נמי דאיכא ומכרכי על הכיס דכי נפיק כיס נפקי כולהו.
והגאונים ז"ל פירשו דקושיא הוא, דפרכינן אמאי צריך לאוקמה בדמפיק ליה בדרך שוליו או נסכא ואמאי דחקינן נפשין כולי האי, דהא כיון דאיכא שנצין אפי' תימא דמפיק ליה דרך פיו ובזוזי, לא מצי שקיל מינייהו עד דנפיק כולה כיס משום דשנצין שבפיו קשורים לשוליו שכך דרך אותן כיסין. ופריק דליכא שנצין. כלומר דניחא ליה לאוקמה בכל כיס ואף על גב דלית ביה שנצין, ואי נמי דאית ליה ומכרכי עלה, והפירוש הראשון יותר פשוט.
איפוך. פי' איפוך בתרייתא, דההיא מעיקרא אתיא והא הדרו בהו, וגם בכל מקום סתם איפוך להפוכי בתרייתא כדפרשינן בגיטין.
ופירש רש"י ז"ל ורוב המפרשים שאיפוך כולה מימרא בתרייתא דאביי אמר [ביד] פטור בכלי חייב ורבא אמר ביד חייב בכלי פטור, ולפי זה הא דפרכינן אמאי דקאמרינן ביד חייב בכלי פטור פירכא ותירוצא אליבא דרבא הוא, והקשו בתוספות היכי אמרו אליבא דרבא דמתני' דפשט העני מיירי למעלה משלשה, דהא ר' אבהו אוקים בריש מכילתין (ה' א') רישא דההיא מתני' בשלשל ידו למטה משלשה, ואפ"ה לא אתקיף ליה רבא אלא מטעמא דאיכפל תנא לאשמעינן שוחה וגומא וננס, הא לאו הכי מודה הוא דאתיא למטה משלשה, וכיון דכן ה"ה לסיפא דכולה מתני' בחדא גוונא מיירי, דאי סיפא מיירי לרבה כשהיא למעלה משלשה הוה ליה למפרך לר' אבהו מההוא טעמא, ותירצו דטפי ניחא ליה לרבא למיפרך מטעמא דאיכפל תנא לאשמעינן גומא וננס מלמיפרך מהאי טעמא.
אבל ר"י ז"ל פירש דכי אמרינן הכא איפוך לא מיירי לענין דינא דיד כלל, דהא אנן לא פרכינן אלא מכלי לכלי דאית ביה טעמא דאגוד כלי שיהא אגוד או לא שמיה אגוד, ובהא [הוא] דאמרינן דרמי דאביי אדאביי ודרבא אדרבא, ועלה הוא דפרקינן ואמרינן איפוך, כלומר איפוך דרבא לאביי ודאביי לרבא לענין דינא דכלי ולפום מאי דמהפכינן אביי אמר בין בכלי בין ביד חייב ורבא אמר בין ביד בין בכלי פטור, והא דפרכינן ומתרצינן על מאי דקאמר ביד חייב אליבא דאביי היא, אבל לרבא אפי' למטה משלשה ידו בתר גופו גרירא ופטור כיון דגופו ברשות אחת וידו ברשות אחרת.
וא"ת ואם איתא דקושטא דאביי בין ביד בין בכלי מחייב ורבא פוטר בשניהם, [היכי] הוו טעו בה כולי האי מעיקרא לומר דבמקצת פטרי ובמקצת מחייבי, ולא עוד אלא דמפכי נמי סברא דרבא אדאביי וסברא דאביי לרבא והיכי אפשר דמשתבשי בגירסא כולי האי, י"ל דאנן לא אמרינן דהוו משתבשי בגירסתם אלא דגירס' דייקי גרסי, אלא אמרינן דההיא איתמרא מעיקרא מקמי דליהדרו בהו, אבל מכיון דהדרו בהו מההיא דלעיל אית לן להפוכי הכא מאי דקאמרו (ביד) [בכלי] מיהת דרבא אמר פטור בכלי כמו ביד ואביי אומר בכלי חייב כמו ביד, כנ"ל.
מתניתין המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בחיקו. פי' כשהוא חגור. על כתיפו חייב שכן משא בני קהת. פרש"י ז"ל דלכתיפו הוא דאיצטריך קרא למילף מבני קהת, דאילו ימינו ושמאלו וחיקו לא צריך דאורח ארעא הוא, אבל רבינו האיי גאון ז"ל [כתב] שמפורש בתלמוד ארץ ישראל ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן המאור בימינו ושמן המשחה בשמאלו וקטורת הסמים בחיקו ומנחת התמיד דהיינו מנחת חביתין בכתפיו, עד כאן, ור"ח ז"ל הביא הירושלמי בלשון אחר ופקודת אלעזר בן וכו' כיצד היה נושאן שמן המאור בימינו קטורת הסמים בשמאלו מנחת התמיד שבכל יום ויום תלויה בזרועו שמן המשחה ר' אבין בשם ר"א כמין צלוחית קטנה תלויה באפונדתו עד כאן, וקשיא דהא באפונדתו אמרו במשנתינו שהוא פטור, [וי"ל] דאפונדתו דהתם היינו בחיקו שנותנו בין אפונדתו לחלוקו כשהוא חגור, אבל אפונדתו דמשנתינו רוצה לומר חגורתו כדפירש רש"י ז"ל, וכן כתב בעל הערוך, ודקתני בין באפונדתו לחלוקו, שנתנו בין החגורה והבגד ולא למעלה מן החגורה בחיקו, ומצינו לשון פונדא שהוא מלבוש כאותה שאמרו (ברכות ס"ב ב' עיין שם) אפונדתו מופשלת לחלוקו, וכן בהלכות דרך ארץ כדכתיבנא במסכת מועד קטן (עי"ש כ"ב ב'), ויש שפירשו דהא דקתני הכא בין אפונדתו לחלוקו היינו בין המלבוש הנקרא אפונדא לחלוקו, וכשאינו חגור חגורה, שזה שלא כדרך המוציאים, ומסתברא שאין הירושלמי אלא אסמכתא בעלמא דלא צריך למילף מבני קהת אלא בכתיפו דכתיב בכתף ישאו וכדפירש רש"י ז"ל.
והא דתנן שהמוציא בפיו פטור שאינו כדרך המוציאים. פי' כשלא הוציאו כדרך שהוא אוכל, שאם הוציאו כדרך שהוא אוכל ונתכוון להוציאו כך חייב, כדתנן בכריתות (י"ג ב'), ומייתי לה לקמן במכילתין (ק"ב א') וביבמות (ל"ד א') יש אוכל אכילה אחת חייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד אוכל חלב וכו' ר"מ אומר אף אם היתה [שבת] והוציאו חייב אמרו לו אינו שם, כלומר לא איירי אלא באיסורים הבאים לו מחמת חלב, ופרכינן עלה בפרק הזורק (לק' שם) והא אין דרך הוצאה בכך, ופרקינן דכיון דקא מכוין להוציאו כך מחשבתו משויא ליה מקום, דכיון דאחשבה לפומיה לענין אכילה אחשביה נמי לענין הוצאה.
ובמרפקו. פרש"י ז"ל שהוא בית השחי הנקרא עציל, וכן פירש הרב בעל [הערוך] ז"ל, אבל ר"י ז"ל פירש דמרפקו הוא נקרא קובדו בלע"ז, כי מרפקו ועציל הכל דבר אחד הם וכדמתרגמינן (יחזקאל י"ג) [אצילי] ידיו מרפקי יידאי, ואמרינן בערכין (י"ט א') האומר משקל ידי עלי מביא חבית מלאה מים ומכניסה עד מרפקו ושוקל, ותניא בברייתא (שם ב') עד העציל, אלמא מרפק ועציל דבר אחד הם, ועל כרחין עציל הוא קובדו בלע"ז וכדאמרינן במסכת סופרים (פ"ג הי"א) לא יניח אדם תורה על ברכיו ושני אציליו עליו, ואין דרך להניח על הספר בית השחי אלא קובדו, ועוד מההיא דערכין דפרכינן עלה בגמרא והתניא ידך זו קבורת, פי' והוא הבשר התפוח שעל הזרוע, דעל כרחין תפלין בזרוע הם נתונים כדאמרינן התם (מנחות מ"ג ב' עיין שם) תפלין על זרועו, והיכי אמרת דהאומר משקל ידי עלי משערינן עד המרפק, ופרקינן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ומדפרכינן מההיא דתפלין להא דמרפקו מכלל דמרפק למטה מן הזרוע הוא, ולהכי פרקינן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם אינו נקרא יד אלא עד המרפק והיינו קובדו, כי עד השחי ליכא למאן דקרי ליה יד אלא זרוע, ועוד דהתם קתני דברגל מודדים עד הארכובה הנקרא בלע"ז גינול, ודכוותה בודאי לענין היד הוא הקובדו, ועוד מדתנן במסכת אהלות (פ"א מ"ח) גבי רמ"ח אברים שיש באדם שלשים בפיסת יד שנים בקנה ושנים במרפק ואחד בזרוע ושלשה בכתף, דאלמא במרפק למטה מן הזרוע הוא, ואמרינן בזבחים (י"ח ב') לא יחגרו ביזע במקום שמזיעין, שאין חוגרין למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אציליהם, והוי כנגד הקובדו ששם דרך לחגור מתניו, ולא כנגד בית השחי דאדרבה שם מקום זיעה יותר, וכן משמע נמי בפרק המפלת (נדה ל' ב') גבי ולד במעי אמו, דקאמר שהוא יושב ושני אציליו על ברכיו, ומיהו קשה לפירוש זה הא דכתיב בירמיהו (ל"ח) שים נא בלויי סחבות תחת אצילי ידך שהוא בית השחי, אבל ר"י ז"ל [אומר] דלא קשיא מידי, לפי שהיה אוחז החבל בידו ומשים תחת הקובדו בלויי סחבות שלא יזיקו לו, והא דתנן הכא המוציא במרפקו לא קשיא מידי דאפשר שיתן אדם גרוגרת כנגד קובדו מבפנים ויכוף ידו על כתפו שלא תפול הגרוגרת, עד כאן דברי ר"י ז"ל בעל התוספות ז"ל, וכל ראיותיו אמת, אלא דההיא דירמיהו והא דמתני' מכרעא טפי כפירוש רש"י ז"ל לפי שנוהגים להוציא דבר בבית השחי לפעמים ואין נוהגים כן כנגד הקובדו, וכן כשמעלין אדם מן הבור נוהגין לתת החבלים תחת השחי, ולפיכך י"ל דמרפק ואציל ידיו שתי לשונות משמע פעמים קורים כן לחיבור הזרוע בכתף, ופעמים קורים כן לחיבור הזרוע בקנה דהיינו קובדו, וכולהו מפרשן על הקובדו בר מההיא דירמיהו והא דמתני' שהוא בית השחי כדברי רש"י ז"ל, וכן פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל.
ומדקאמרינן במתניתא שכן לבלרי מלכות עושים כן, משמע דמקבלי פתקין דמתני' לאו היינו דלבלרין אלא מילתא אחריתי כעין הלבלרין, והיינו כי הרצים המוליכים איגרות מעיר לעיר דרכן לחגור קופסא קטנה שנותנים בה האיגרות וחוגרים אותה בלולאות בחגורתם והלולאות רחבים ומתנדנדת והולכת פעמים לפניהם ופעמים לאחוריהם, אלמא רגילות הוא לעשות כן, ובמתניתא תנא שכן לבלרי המלכות דעבדי שמירה מעליא טפי לאגרותיהם [נמי] עושים כן, וכן פירש מורי הרב ז"ל, אבל יש מפרשים דמתניתא דקתני שכן לבלרי מלכות עושים כן פירושא דמקבלי פתקין דמתני' היא, אבל לישנא דקתני שכן לא דייק הכי.
גמרא אמר ר' אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב. פי' ואף על גב שכל המשוי למעלה מאויר רשות הרבים.
שכן משא בני קהת. פרש"י ז"ל דאשמועינן ר' אלעזר במשוי הנושא במוט שתלוי באויר דאילו בנושא על כתיפו מתני' היא, ויש שהקשו דאפי' בנושא על כתיפו צריכא לר' אליעזר, דדילמא מתניתין במשוי גדול שאין משוליו עד הקרקע עשרה טפחים, ולאו קושיא היא, דודאי כל שהמשוי מונח על כתפו כיון דבגופו נח בקרקע אפי' הוא כולו למעלה מעשרה פשיטא דחייב, ולא נצרכה אלא למשוי התלוי באויר כדפירש רש"י ז"ל.
ומשא בני קהת מנלן מדכתיב על המשכן ועל המזבח וכו' המזבח עשר אמות. פי' והא דכתיב במזבח ושלש אמות קומתו ההוא משפת סובב ולמעלה כדאיתא בזבחים (ס' א').
וכתיב ויפרש את האהל על המשכן ואמר [רב] משה רבינו פירשו. פי' ולא היה יכול לפרשו אלמלא שהוא גבוה עשר אמות כגובה המשכן, וקס"ד השתא דגמרינן לשאר לויים ממשה דכל שבטו כמוהו, וכן פירש רש"י ז"ל, ויש מקשים דכיון דגמרינן על המזבח שהוא עשר ממילא ידעינן שאף הלויים קומתן עשר מדכתיב גבי מזבח גופיה (במדבר ד') ופרשו עליו כסוי עור תחש, ורבינו האיי ז"ל לא גריס כלל ויפרש את האהל על המשכן, והאי ואיבעית אימא היינו משום דסבירא לן שהמזבח שלש אמות קומתו דלא מקשינן מזבח למשכן וכמאן דסבר הכי במסכת זבחים (שם), דהשתא לא הוי ופרשו עליו כסוי עור תחש [ראיה אלא] שהם גדולים יותר מג' אמות, ובתר הכי פרכינן דמ"מ ניגמר ממשה דקי"ל שהוא גבוה עשר אמות, ופרקינן דמשה שאני ונכון, אבל כל הספרים מסכימים לגירסת רש"י ז"ל ופירושו וכן היא בתוספות, והא דלא גמרינן מדכתיב ופרשו עליו כסוי עור תחש, י"ל דמשום שאינו סימן לגודל גוף אלא בפורש אהל על המשכן שהיה ארכו שלשים אמה, אבל במזבח שהוא קצר אפשר לפרשו עליו ממקום שפל על ידי זריקה.
וא"ת ולפירוקא בתרא דאמרינן דלא ילפינן ממשה היאך היו הלויים נושאים את המזבח שהוא עשר אמות קומתו, והרי לויים אינם גבוהים אלא שלש אמות כשאר כל אדם, וכיון דטוענת תרי תילתי מלרע, הוי מלרע שש אמות ושני ושלישי אמה, וזה היאך אפשר כיון דסתם קומתו של אדם אינו אלא שלש אמות, י"ל דסבירא לן דמזבח שלש אמות דלא מקשינן מזבח למשכן, והנכון יותר דאע"פ דלא גמרינן שיהו שאר הלויים גדולי קומה עשר אמות כמשה, ודאי היו גבוהים משאר בני אדם כי היו מבן שבע אמות ולמעלה, וכן פירשו בתוספות.
[דף צב עמוד ב] ואם תאמר אנשי הוצל עושים כן בטלה דעתם אצל כל אדם. קשיא לי דהכא אמרינן דמנהגא דהוצל אפי' לדידהו לא מהני, ובעלמא אמרינן דלא הוי אתרא רובא לעלמא אבל לדידהו מהני כדאמרינן בפרק קמא דקידושין (ו' א') באומר חרופתי ביהודה שהיא מקודשת, וכן גבי טבהקי שמערבים בהן בבבל כדאיתא בפרק בכל מערבין (עירובין כ"ט ב' עי"ש), ולקמן בפרק חבית (קמ"ד ב') אמרינן הלכה סוחטים ברמונים שכן של בית מנשיא עושין כן, ופרכינן ושל בית מנשיא הוי רובא לעלמא, ומהדרינן אין כדתניא המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומר קידש, ואמרינן מ"ט דר' אליעזר שכן בערביא מקיימים קוצים בשדות לגמליהם, ופרכינן מי דמי ערביא אתרא ושל בית מנשיא גברא, דאלמא דכל היכא דהוי אתרא אזלינן בתריה לעלמא.
והנכון דכל שהוא מנהג משונה לכל העולם ומפני [שהוא משונה לא] היו נוהגים כן כגון הא דהוצל, אף לדידהו לא מהני מנהגא ובטלה דעתם אצל כל אדם, וכשהמנהג אינו משונה והיו ראויים לנהוג בו שאר מקומות ואין נוהגים בו מפני [שלא רצו לנהוג כן, מהני] מנהגא למקום שנוהגים בו לבד, והיינו ההיא דחרופה וההיא דטבהקי, אבל היכא שמה שאין נוהגים בו כן בשאר מקומות אינו אלא מפני שאינם צריכים, ודאי מהני מנהגם לכל העולם, והיינו ההיא דקוצים בכרם שמקיימים בערביא שיש להם גמלים לרוב ואין נוהגים כן בשאר מקומות מפני שאין להם גמלים לרוב, והיינו דאמרינן מי דמי ערביא אתרא, כלומר אתרא דגמלי, וכבר פירשתיה במקומות אחרים בס"ד.
רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין. פרש"י ז"ל מקבלי פתקין של מלך למוסרם לרצים אף הם חייבים על הוצאתם אפי' לא נתקיימה מחשבתו כגון שהוציאו על דעת לתת אותו לרץ הזה ונותנו לרץ אחר, כך פירש רבינו ז"ל בשם רבותיו, ואמר ולבי מגמגם עלי, והקשו בתוספות על פירוש זה דאם כן מה ענין זה אצל הנותן לפניו ובא לו לאחוריו, ועוד פשיטא דהתם חייב כי מה לי שנתנו לרץ זה או שנתנו לרץ אחר, והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל כי לבלרי מלכות חוגרים בסינר ותולים בהם פתקין [פעמים] שבאים לפניהם פעמים שבאים לאחוריהם, עד כאן, וכן פירש ר"ח ז"ל.
מדקאמר אי אתם מודים מכלל דפטרי רבנן. וקשה לי אדרבה האי לישנא משמע בכל דוכתא דמודו בה רבנן, ויש מתרצים דהכא מסיפא דייק לה דקתני הם לא מצאו תשובה לדברי, והא ודאי תשובה גמורה יש לחלק בין לאחריו ובא לו לאחריו שהיא שמירה פחותה מיהת, לההוא דנותן באפונדתו ופיה למטה, אלא ודאי משמע כי לפי שהיו פוטרים בלאחריו ובא לו לאחריו לא מצאו תשובה, ואחרים תירצו דמאן דקא מייתי לה להא סבר שאי אפשר לחלק בעיקר הדין בין הנותן באפונדתו ופיה למטה לנותן בלאחריו ובא לו לאחריו, ומי שפוטר בזה על כל פנים יפטור בזה, והא דקאמר אי אתם מודים, בניחותא גריס לה כמדומה לי שאין אתם מודים לי בזה, אי נמי אפי' באתמהא והכי קאמר, וכי לא תרצו להיות מודים לי בלאחריו וכו', והוה מפרש לה הכי מהני טעמי דאמרן, ותלמודא אכרח ליה דודאי האי לישנא דאי אתם מודים לי דהכא כלישנא דאמרינן בעלמא הוא למימרא דמודו ביה רבנן לחיובא.
הדא אמרה כל [באמת] הלכה הוא. פי' ועל כרחין הא דסינר הלכה לדברי הכל ואפי' למי שיהא פוטר בלפניו ובא לו לאחריו, דשאני הכא שאינה מתביישת לאחריו ומיד היא חוזרת לפניו.
מתניתין המוציא ככר לרשות הרבים חייב. פי' והא לא איצטריכא ליה למתני אלא נקט ליה אגב סיפא.
הוציאוהו שנים פטורים. פי' וסתמא כרבי יהודה דסבר זה יכול וזה יכול פטורין כדאיתא בגמרא, ואסיפא דמתני' לעיל קאי דאיירי בה רבי יהודה, ואיכא נוסחי דגרסי בהדיא ורבי מאיר מחייב.
ואם לא יכול אחד להוציאו. פי' שום אחד מהם, דאילו כשהאחד אינו יכול והשני יכול אף רבי שמעון מחייב כדאיתא בגמרא.
גמרא אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה אביי ואמרי לה במתני' וכו'. לפום נוסחי דגרסי במתני' ורבי מאיר מחייב לא חדיתו לן הכא אלא מאי דמודה רבי שמעון לחיובי, דאילו חיובי דרבי מאיר ורבי יהודה הא תננהו במתניתין, ולנוסחי דידן דלא גרסינן במתני' חיובא דרבי מאיר, לא אשמועינן הכא אלא חיובא דרבי שמעון. +א"ה, לכאורה צ"ל אשמועינן הכא חיובי דרבי מאיר ודרבי שמעון.+
זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב. כתבו התוספות דכל דיכול או שאינו יכול האמור בענין זה אין דנין בו אלא כפי האחיזה שאחז בו בשעת ההוצאה, שאם לא היה יכול להוציאו כולו באחיזה זו אף על פי שהיה יכול להוציאו באחיזה אחרת כגון על גבו או בחיקו בחזקה, אינו יכול הוא נדון, וטעמא דמסתבר הוא דכיון דעל אחיזה זו אנו דנין בדידה משערינן, וטעמא דמחייב רבי מאיר בזה יכול וזה יכול, דס"ל דלא מיקרי שנים שעשאוה אלא כגון זה עוקר וזה מניח, אבל כל שהמשיך כחו בכל המלאכה אף על פי שיהיה עמו אחר בעשייתה עושה כולה הוא נקרא.
זה אינו יכול וזה אינו יכול רבי מאיר ורבי יהודה מחייבין. כלומר אפי' רבי יהודה מחייב בזו כרבי מאיר, וטעמא דר' יהודה בזו אף על גב דאיכא מיעוטא דקרא לזה יכול וזה יכול, פירש הר"ם ז"ל דהכא כיון שנמשך ידו בכל המלאכה ועושה בה בכל כחו הרי זה חשוב עושה את הכל, מה שאין כן בזה יכול וזה יכול שלא עשה בה אחד מהם כל כחו ומשום הכי הויא שנים שעשאוה, ואחרים פירשו כי טעמו של רבי יהודה מפני שהמלאכה תלויה בכל אחד מהם דכיון שהיא צריכה לזה כמו לזה אחשבה רחמנא כאילו כל אחד מהם עשאה כולה.
וזה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב. לקמן מפרש דיכול לבדו חייב דאידך לית ביה ממש.
מנא הני מילי דתנו רבנן וכו' כיצד שנים שהיו אוחזים במזלג וזולגים. פי' מאספין החטה במזלג דהוה ליה מעמר כדפירש רש"י ז"ל. יכול יהו חייבין ת"ל בעשותה וכו'.
[דף צג עמוד א] בעיגול של דבלה והוציאוהו לרה"ר בקורה והוציאוה לרה"ר רבי יהודה אומר אם לא יכול וכו'. הכי גרסינן ולא גרסינן רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר וכו', דכולה רבי יהודה היא, דאילו רבי מאיר אפי' ברישא נמי דהוו להו זה וזה יכול מחייב נמי, אלא ודאי כדאמרן.
לכך נאמר בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים. הא ודאי עיקר דרשא לכולהו חדא היא דלא פליגי אלא במנין מיעוטי דמיעט רחמנא כדאיתא לקמן, והא דקתני רישא דדריש קרא העושה את כולה ולא העושה את מקצתה והשתא נקיט יחיד שעשאה וכו', אינו אלא שינוי לשון בלבד בענין אחד וכפירושא הוא לדרשא קמא, והכי קאמר העושה את כולה הוא לבדו ולא העושה מקצתה וחברו מקצתה ואף על פי שעשאוה שניהם ביחד.
חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וכו'. פי' לעולם ממעטינן מעיקרא ההוא דגריע טפי, והכי סידרא דהני מיעוטי דוק ותשכח.
גירסת רש"י ז"ל ורבי שמעון לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת בית דין חייב. והקשו עליו בתוספות דאדרבה אשכחן ליה דפטר דתנן במסכת הוריות (ג' ב') הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם בין שהביאו כפרתם ובין עד שלא הביאו כפרתם והלך היחיד ועשה על פיהם רבי שמעון פוטר רבי אלעזר אומר ספק, ויש מתרצים דשאני התם שנודע להם שטעו, וכיון שהוא תלוי בהם אחשביניה רחמנא כאילו נודע לו וכמו שנזכר דמי והוי כמזיד דפטור מקרבן, וה"ר משה בר יוסף ז"ל היה מתרץ דהתם הוא דאיכא כפרה אבל הכא ליכא כפרה, וכל זה אינו מספיק, דכיון דלא אשכחן לרבי שמעון דמחייב בהדיא בשום דוכתא מנא לן דמחייב והיכי שייך לומר רבי שמעון לטעמיה, והנכון כגירסת הגאונים ז"ל וכן הוא בתוספות ורבי שמעון יחיד שעשה בהוראת ב"ד לא צריך קרא, פי' שאין לך אנוס גדול מזה.
ורבי מאיר מי כתיב נפש תחטא. פי' דבשלמא אחת הוי מיעוטא מייתורא דלא הוה צריך למיכתב אלא נפש וכן בעשותה מיעוטא דסגי ליה דליכתוב בעשות, אבל נפש לאו מיעוטא הוא דאפי' אינשי טובא איקרו נפש.
וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. וא"ת ולפום סידרא דמיעוטי טפי הוה ליה למעוטי זה יכול וזה יכול, וי"ל דסבירא דכיון שזה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין לא סגיא לן אלא לחיובי גם בזה יכול וזה יכול, דסבירא ליה שדין שניהם שוה כיון שהמלאכה נעשית בשניהם יחד וכל אחד מהם נמשך בכל המלאכה, ויש מקשים הא דדרשינן הכא לרבי יהודה חד למעוטי יחיד שעושה בהוראת ב"ד, ואילו התם בהוריות (ה' א') נפקא לן מדכתיב תלתא קהלי, ולאו קושיא היא דהתם ממעטינן ליה מפר העלם דבר ואיצטריך הכא למעוטי מכשבה או שעירה.
אמר מר זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב הי מינייהו מיחייב. לפום פשטיה נראה דפשיטא לן דחד מינייהו בלחוד חייב אלא מספקא לן הי מינייהו הוא דמיחייב, אבל קשה טובא מאי דמספקא לן בהא והיכי קס"ד דרב המנונא לומר שאינו יכול הוא דמיחייב משום דקא מסייע בהדי [זה שיכול, ואילו] זה שיכול פטור, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, וה"ר משה בר יוסף ז"ל תירץ דאנן מספקא לן דדילמא שאינו יכול מיחייב טפי מפני שעשה כל כחו, וכי היכי דמיחייב בזה [אינו] יכול וזה אינו יכול, מה שאין כן ביכול שלא עשה כל כחו דמפטר כאילו הוה ליה זה יכול וזה (אינו) יכול, ואזדא מר"ן ז"ל לטעמיה דפריש לעיל דטעמא דמחייב רבי יהודה כשזה אינו יכול וזה אינו יכול מפני שעשה כל אחד מהם כל כחו, ואין זה נכון אפי' לפי שיטתו, דאם כן לא אתיא הא אלא לר' יהודה בלחוד, דאילו לרבי מאיר הרי הוא מחייב גם בזה יכול וזה יכול כמו כשאין אחד מהם יכול, ואילו לרבי שמעון הרי הוא פוטר אף כשאין אחד מהם יכול, ואנן כי אמרינן לעיל דברי הכל חייב בחדא גוונא אמרינן ליה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון דאכולהו קיימינן.
לפיכך הפירוש הנכון דפשיטא לן דכל היכא דאמרת דחד מינייהו מיחייב בלחוד דיכול הוא דמיחייב, דאילו שאינו יכול אי אפשר לחייבו ולפטור את היכול, אבל הכא מספקא לן דדילמא שניהם חייבים מטעמא דבעינן למימר, ואף על גב דקתני דברי הכל חייב, דילמא הכי קאמר דברי הכל חייב אף שאינו יכול, דכל שיכול פשיטא דחייב, והכי שיילינן הכא הי מינייהו אמרינן דמיחייב על היכול לבדו או אמרינן דאף שאינו יכול מיחייב, ואמר רב חסדא שזה יכול לבדו, דאילו שאינו יכול מאי קא עביד בהדי יכול הא ודאי אפי' לרבי מאיר ורבי יהודה לא חשיב כלום ובטל הוא אצל היכול, ואמר רב המנונא דדילמא אף שאינו יכול ליחייב משום דמסייע בהדיה, ולאו משום דחשבינן ליה כזה יכול וזה יכול כדפרשי מקצת רבנן ז"ל והרב מורי ז"ל, דא"כ אין זה אלא לרבי מאיר לבדו ואנן דברי הכל חייב אמרינן, אלא הטעם משום דאפי' רבי שמעון לא פטר כששניהם יכולים או כשאין אחד מהם יכול, אלא משום דכיון ששניהם שוין אין אחד מהם מתחלק מחבירו והוו להו כשותפים במלאכה ההיא והויא ליה שנים שעשאוה, אבל בשלא שוו בעניינם שזה יכול וזה אינו יכול, הרי כל אחד מהם עומד לעצמו וכאילו לא נשתתף חבירו עמו, וזה חייב מפני שיכול והוא כעושה מעשה גמור ולא היה צריך לחבירו וחייב בפני עצמו, שעשה כל כחו ונמשך גם בכל המלאכה, כנ"ל. +א"ה, כאן נסמן שחסר בכת"י. ואולי צ"ל צריך לחבירו, וזה שאינו יכול נמי אינו מצטרף לחבירו כיון שאינו שוה עמו וחייב כו'.+
ומקצת רבותי פירשו טעם אחר דכיון שהיכול חייב מפני שהוא אחד עושה מעשה ואין המלאכה צריכה לחבירו, ומ"מ אי אפשר לפטור שאינו יכול משום דלהוי כשנים שעשאוה, שא"כ אף היכול יהא פטור, וכיון שכן מחייבים אותו משום מסייע מיהת, ואין דעתי נוטה בטעם זה.
אמר רב זביד משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא וכו'. פי' דמסייע אין בו ממש כדמפרש ואזיל, והקשו בתוספות דבמסכת יום טוב (ביצה כ"ב א' עיין שם) אמרינן אמימר כחל מגוי ביום טוב, א"ל רבא אימור דאמור רבנן היכא דלא מסייע ישראל בהדיה ומר הא מסייע בהדיה דעמיץ ופתח, א"ל איכא רב זביד דקאי כוותך ואמרי ליה מסייע אין בו ממש, אלמא ס"ל לרב זביד דמסייע [יש] בו ממש, ותירצו דהא דהכא בתר דאהדריה אמימר דיהבו רב זביד ורבה אדעתייהו ואשכחה ממתני', אי נמי דהכא מדאורייתא אבל התם החמירו באיסורים דרבנן דילמא אתי למעבד בידים, והנכון שאין כל המסייעין שוים, דהתם הוא חשוב שיש בו ממש לרב זביד מפני שאין הכיחול נעשה יפה זולת הסיוע ההוא דעמיץ ופתח.
היה יושב על גבי המטה וארבע טליות תחת ארבע רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש. פי' והוה ליה כזה שאינו יכול וזה אינו יכול דחשבינן ליה בין לרבי מאיר ולרבי יהודה כעושה מעשה כולו.
ורבי שמעון מטהר. פרש"י ז"ל בלשון אחד דטעמא דרבי שמעון משום דבעי שיעור זיבה לכל אחד ואחד, ואינו נכון דהא לקמן פשטינן מרישא דלא בעינן אלא שיעור אחד לכולם, ואם איתא דרבי שמעון פליג בהא הוה ליה למימר תנאי היא, והנכון כלשון האחר דפירש רש"י ז"ל דרבי שמעון לטעמיה דפטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול דלא חשיב ליה כעושה מעשה.
היה רכוב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש. פי' ורביעי לא חשיב וכיון שאינו מסויים אמרינן בכל חד וחד שהוא רביעי כדפרש"י ז"ל, דבדידיה בלחוד איכא לשעורי טפי ואף על גב דהוי לקולא מלשעריה במאי דעביד בהדי אידך, ומיהו מאי דפרש"י ז"ל דסתמא כר' יהודה דפטר בזה יכול וזה (אינו) יכול כיון דאפשר לגמרי בלאו דידיה הכא נמי לא שנא, ויש מפרשים דאפי' רבי מאיר מודה דעד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא כששניהם יכולים או כששניהם אינם יכולים, שאי אפשר לעשות אחד מהם עיקר יותר מחבירו ואין לומר שזה עושה מעשה וזה מסייע, אבל כאן שאין הרביעי צריך עם השלשה אינו חשוב לגבי אידך והוא כזה יכול וזה אינו יכול וכיון שאין הרביעי מסויים נמצא שכל אחד מהם ראוי להקרא מסייע שאין בו ממש, ונכון הוא.
ואמאי והא קא מסייע בהדיה לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש אמר רב יהודה מדסקרתא לעולם אימא לך מסייע יש בו ממש ושאני הכא דעקרא ליה לרביעי. פי' דכיון דעקרה לרביעי ועומד על השלש לגמרי אפי' מסייע אינו נקרא הרביעי.
ופריך וכיון דזמנין עקרא האי וזמנין עקרה האי להוי כזב המתהפך. פי' ויהיו טמאות כולן. והא דקאמר כיון דעקרה לאו למימרא דאי אמרת דלא עקרה לא תיקשי ליה לרב יהודה, דהא ודאי כי אמרינן דלא עקרה תיקשי ליה נמי כיון דסבירא ליה דמסייע יש בו ממש כעושה מעשה, אלא הכא לפום טעמיה פריך ליה, מאי האי דקא מתרצת דשאני הכא דעקרה, דהא אדרבה אי אמרת דעקרה תיקשי לך טפי דהוה ליה למיתני כולן טמאות, דהוה ליה כזב המתהפך על ה' ספסלים דמשום דמיסתמיך על מקצתם ולא מיסתמיך על אידך כלל כולם טמאות, דהא כי איסתמיך אמקצתייהו בלחוד איסתמיך בלא סיוע אידך נטמאו הם, וכי הדר איסתמיך על אידך לחודייהו בלא סיוע הראשונים נטמאו גם הם, והכא נמי כך יש לך לדון אי סבירא לך דהרביעי עקרה ליה לגמרי ואינו נדון אף כמסייע.
וקשיא לי לדידיה היכי ניחא, דאפי' תימא דרביעי לא חשבינן ליה דעקרה וחשבינן ליה מסייע, מ"מ כיון דמסייע אין בו ממש ועיקר הסמיכות הוא על השאר דהוי כזב המתהפך, וי"ל דהא ליתא דלדידן כיון דחשבינן ליה דלא עקרה וקרינן ליה מסייע כל דהו, אי אפשר לומר דתהוי בשעת סיועו כמאן דליתיה וכאילו הסמיכות על האחרים, דהא חזינא ליה דמסייע ולא היו האחרים יכולים לסמוך זולתו וכיון שכן ממנין הסמוכים חשוב, אלא דכיון שאינו אלא מסייע בלבד אינו נקרא כעושה, וכיון שכן הוא מן המנין ואי אפשר לתלות טומאה בו אהני להציל על השאר דדיינן ליה לכל חד וחד כרביעי כדאמרן, אבל כל היכא דאמרינן דעקרה, חשיב בשעת עקירה כמאן דליתיה כלל וכדפרישנא.
וא"ת והיכי ס"ד לומר דלא עקרה דהא חזינן ודאי דעקרה בין בעומדת בין במהלכת, וי"ל דאנן הכי קאמרינן דלא חשיבא עקירה זו של הרביעי כאילו אינו שלא יהא נדון אפי' כמסייע, כי בודאי אפי' כשעוקרתו נותן כח לבהמה לסמוך על האחרים, ותדע דאילו נחתך הרביעי או נקשר כלפי מעלה לא היה הבהמה יכולה לעמוד ולא לילך, הילכך אף בשעת עקירה חשוב מסייע ואינה עקירה, ואינו דומה לזב המתהפך שאפשר לו לשהות לו על המקצת ואפי' ניטלו השאר, אבל ר"י ז"ל פירש דמתני' היה רכוב מיירי בבהמה עומדת שהרי היא עומדת תמיד על ארבע רגליה ואינה סומכת בשום שעה על שלש, וכיון דכן ואפשר לה לעמוד על שלש, לכל חד וחד חשבינן ליה שהוא רביעי שהוא מסייע ואין בו ממש כדפרישנא, אבל מהלכת כולם מודים שהן טמאות דהא ודאי במהלכת עוקרת האחד ואין הרביעי נוגע בארץ והוה ליה כזב המתהפך ורב יהודה [סבר] דאף כשעומדת כיון דאיפשר דעקרה ליה חשבינן ליה כמאן דליתיה, וכן פירש רבינו שמשון ז"ל בשיטתו לתוספות, גם בפירוש המשניות שלו בסדר טהרות, והראשון יותר נכון בעיני רבינו ז"ל.
מי לא תנן זב שהיה מוטל על חמשה ספסלים או על חמש פונדאות. פירדינ"ט בלע"ז, פי' כשראויות לשמש מדרס עם מלאכתן דאי לא אינן טמאות מדרס שיכולים לומר עליהם עמוד ונעשה מלאכתנו, וכן פרש"י ז"ל.
הכי גרסינן לרחבן טהורים לארכם טמאים. פי' דכשהוא לרחבם לעולם אין כל גופו נסמך על הקצת, אלא כאילו תאמר (שהרי) [שהראש] עומד על האחד (והכסא) [וכריסו על] השני וכן השאר, ובמקום שזה משמש אין חבירו משמש, אבל כשהם לאורכם טמאים כי (לגבי) [כל] גופו נתון על מקצתם בלא סיוע האחרים כלל וכדפרישנא לעיל.
לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש. פי' דעל כרחיך אי אפשר לטהר אלא מן הטעם הזה, דאי אמרת דלא עקרה ומסייע יש בו ממש ראוי ליטמא, ואי אמרת דעקרה ולא חשיב מסייע כלל ראוי ליטמא כדאמרינן גבי זב.
והא דתנן ישן ספק מתהפך עליהם טמאים. פירוש דספיקא לחומרא כיון דאורחיה דישן להתהפך בכולן ולא אמרינן בכי האי אוקים כלים בחזקתייהו.
[דף צג עמוד ב] אף [אנן] נמי תנינא רבי יוסי אומר הסוס מטמא בידיו וכו'. ופליגא אההיא דהיה רכוב על גבי בהמה וכדמפרש רש"י ז"ל, ומכל מקום תיפשוט מינה דמסייע אין בו ממש, דהכא [ליכא] למימר דטעמא משום דהוה ליה כזב המתהפך, דהא ודאי לא עקרה לעולם שתי ידים ושתי רגלים.
גרסינן בכל הספרים אמר מר זה יכול [וזה יכול] רבי מאיר מחייב איבעיא להו בעי שיעור לזה ושיעור לזה וכו'. ויש מוחקין אותה, חדא דהיכי איבעיא לן אליבא דרבי מאיר דלית הילכתא כוותיה, ועוד דמתניתין דצבי שנכנס לבית דבסמוך [דאמרינן אף אנן נמי] תנינן מסיפא דקתני חייבין זה [אינו] יכול וזה אינו יכול הוא, לפיכך גורסים אמר מר זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' מאיר ור' יהודה מחייבים איבעיא להו בעי שיעור לזה וכו', ואין אנו צריכים למחוק כלום, דאע"ג [דבעי לה] אליבא דרבי מאיר הוא הדין אליבא דר' יהודה בזה אינו [יכול] וזה אינו יכול, דלא בהא פליגי, ומאי דבעו ליה בדרבי מאיר הוא משום דאיירי ברישא דמתניתא, או משום דלא ניחא בעיא כולי האי בהוצאה בזה אינו יכול וזה אינו יכול דר' יהודה, כי דבר רחוק שיהא שיעור הדבר שהוא מוציא גדול כל כך שלא יהא האחד יכול להוציאו ואפי' הוא חלוש הכח, וא"א לומר כן אלא כשמוציא בכלי ככר שהכלי טפלה לו, והחיוב על האוכל ועל הדבר שבא להוציא באותו הכלי, הילכך בעי לה לרבי מאיר דשכיח טפי.
אמר רבינא אף אנן נמי [תנינא] השותפים שגנבו וטבחו חייבים ואמאי ליבעי שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה. פי' וקושיין מטביחה ואילו מגניבה דמיחייב תשלומי כפל ליכא למיפרך, דהתם איכא שיעור גניבה לזה ושיעור גניבה לזה, מה שאין כן בטביחה דכולה טביחה חדא שיעורא הוא שאין חיוב אלא על כל הטביחה.
והא דתניא [חייבין] כשגנבו וטבחו מעלמא (ב"ק ע"ח ב' עיין שם), בין שטבחו ביחד או שטבח אחד מהם לדעת חבירו, דרחמנא רבי גבי מכירה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה (שם ע"ט א'), והילכך אפי' כשטובח לבדו כיון דעל דעת חבירו עושה הרי היא כאילו טבחוה שניהם ואפ"ה לא בעי אלא שיעור אחד לשניהם.
ש"מ אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים. יש שפירשו דהכי פירושה תיפשוט מהכא דאיכא תנא דסבר הכי, והיינו סומכוס דמספקא לן בפרק אותו ואת בנו (חולין פ"ב ב') ולא איפשיטא, דילמא תיפשוט מהכא ונימא הא מני סומכוס היא וכו', פי' מורי, וקשיא לן טובא דהא מסתמא לא מספקא לן התם אליבא דסומכוס אלא כשאכלן בזה אחר זה, אבל כשאוכל לשני זיתי חלב בבת אחת מי איכא למימר שהוא חייב שתים, דהא ודאי לא משמע כלל, ותדע דהא במסכת כריתות אמרו אליבא דר' אליעזר בפרק אמרו לו (ט"ו א') שאם קצר וחזר וקצר בהעלם אחד חייב שתים ואפ"ה קצר שתי גרוגרות בבת אחת אינו חייב אלא אחת, וכמו שאמרו גם כן בירושלמי על מתני' דהמוציא קופת רוכלים וכדכתיבנא לעיל בפרק המוציא (צ א'), וי"ל דהשתא סבירא לן דכל שהן גופים מוחלקים ושני שמות כגון האוכלים והכלי אף על פי שהן בבת אחת חשיבי לחייב שתים כשני זיתי חלב בזה אחר זה בהעלם אחד.
והאי סברא אשכחן לה במסכת כריתות לרבה אליבא דר' אליעזר, דכל היכא דאמרת אליביה דר' אליעזר דמיחייב שתים בקצר וחזר וקצר בהעלם אחת כיון דעבר תרתין, דהוא הדין דמיחייב בקצר שנים בבת אחת אם הם שמות מוחלקים וגופים מוחלקים, וכדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בדלית, פי' גפן, המורכבת על גבי תאינה וחתכן בבת אחת דמשום הכי מחייב ר' אליעזר הואיל ושמות מוחלקים וגופים מוחלקים, דכוותה גבי קצר וחזר וקצר היכי משכחת לה דלא מחייב שתים כגון שקצר שתי גרוגרות בבת אחת, ומיהו רב יוסף פליג התם עליה דרבה וסבירא ליה דלר' אליעזר אפי' קצר וחזר וקצר בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת, והוא הדין לשני גופים ושני שמות בבת אחת שאינו חייב אלא אחת, ואף על פי שיהא מחוייב שתים כשבא על אחותו וחזר ובא עליה כדאיתא התם, שאני התם דאי אפשר לערבן לשתי ביאות כאחת, אבל כל שאפשר לערבן כגון זה שאפשר להוציא או לקצור שתי גרוגרות כאחת, אפי' כשעשה בזה אחר זה אינו חייב אלא אחת, ומה שאמרו בירושלמי על מתני' דקופת הרוכלים אתיא כרב יוסף, דהתם בגמ' דידן (כריתות שם) מכרעא מתני' כוותיה טפי, ורבה מוקי לה למתני' דקופת הרוכלים כפירוש ר"ת ז"ל שכתבנו למעלה (צ' א') וכאוקימתא דרב אשי בסמוך.
והשתא דאתית להכי היינו דאמרינן הכא ש"מ אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת חייב שתים, ואתיא מתניתא כר' אליעזר אליבא דרבה ודלא כרב יוסף, ודחינן מהכא לא שמעת לה וליכא סייעתא לסברא דרבה, דהכא במאי עסקינן במזיד על הכלי, ולא ניחא לן למשבק כסברא דרבה ואף על גב דהילכתא כוותיה בהדי רב יוסף, או משום דמתני' דהתם מכרעא כרב יוסף, או משום דניחא לן טפי לדחוקה ולאוקמה כרבנן, דהילכתא כרבנן דהא לית הילכתא כר' אליעזר, ועל הדרך הזאת מתפרשת ההיא דפרק אותו ואת בנו כששחט אותה ואת בת בתה ואח"כ שחט את בתה דמחייב סומכוס שמונים על שחיטת הבת, לפי שיש בו שתי שמות על ידי שני גופים משום אותו ואת בנו ומשום בנו ואותו ואף על פי שהשחיטה אחת, סבירא לן דמאן דמחייב בזו שתים ה"ה דמחייב בשני זיתי חלב בהעלם אחד בזה אחר זה, כן נראה שיטת המפרשים ז"ל.
ונראה לפרש עוד דהכא באתמהה אמרינן, ש"מ דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד כי האי גוונא דהוי בבת אחת חייב שתים, והא היכי אפשר הא ודאי ליכא למ"ד הכי ואפי' ר' אליעזר דמחמיר טובא, ומפרקינן הכא במאי עסקינן, כך נ"ל.
כגון ששגג על האוכלים והזיד על הכלי. פירש רש"י ז"ל ומאי חייב דקתני מיתה, עכ"ל, ומיהו על האוכלין פטור ואפי' מקרבן דכיון שהזיד בכלי הוי נמי מזיד על האוכל כי ידע דאסיר, דמה לי כלים או אוכלים, וכיון דכן לא הוי שב מידיעתו ופטור מקרבן, כן פירשו בתוספות ועיקר, שלא כדברי רבינו האיי גאון ז"ל שפירש שחייב על זה כרת ועל זה חטאת.
ומיהו קשיא לי רישא היכי דמי, אם כשהזיד באוכלים ושגג בכלי, כי לא הוי כלי טפילה לאוכלים מאי הוי, דהא ודאי כיון דלא שב מידיעתו פטור הוא, ואם בשגג בשתיהם, אפי' לא הוי כלי טפילה לאוכלים אינו חייב אלא אחת דהוה ליה שני זיתי חלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת למאי דס"ד השתא, ואם כשהוא מזיד על הכלי ושוגג על האוכלין היאך חייב על האוכלים ואפילו קרבן, דהא לא הוי שב מידיעתו הוא ופטור מקרבן כדאמרן לשיטת התוספות, ואם הוא מזיד בשתיהם, כי לא הוי כלי טפילה לאוכלים מאי הוי הרי הוא נסקל על האוכלים, תירצו בתוספות דלעולם רישא במזיד, והכי קאמר כי על האוכלים חייב אם התרו בו אבל על הכלי פטור אפילו התרו בו משום כלי ולא התרו בו משום אוכלים מפני שהכלי טפילה לאוכלים, והא דאמר רב ששת כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי שהוא חייב מיתה על הכלי לבדו, בלאו שגגת אוכלים נמי מצי למימר, דהכי קאמר שאם הוא צריך לכלי חייב אף על הכלי ופטור על האוכלים כשהתרו בו על הכלי ולא התרו בו על האוכלים, אלא דניחא ליה לאשמועינן דכל שהזיד על הכלי אפי' שגג על האוכלין פטור על האוכלין משום דלא חשיב שב מידיעתו, ויש מרבותי שפירשו בענין אחר אבל זה הנראה לי נכון.
[דף צד עמוד א] מתקיף לה רב אשי והא אף על הכלי קתני. פי' דמשמע שהוא חייב בין על אוכלים בין על הכלי, ולדבריך אינו חייב אלא על הכלי לבדו, ורבינו האיי ז"ל פירש והא אף [על] הכלי קתני מיהא דמשמע שחיובו על כלי כחיובו של אוכלים, ואילו לדבריך אף על [כלי] חייב מיתה ועל אוכלים חייב קרבן וליכא.
אלא אמר רב אשי הכא במאי עסקינן כגון ששגג בזה ובזה ונודע לו על זה וחזר ונודע לו על זה ובפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש. פרש"י ז"ל דרב ששת דלא אוקמה כדאוקים רב אשי סבר לה כריש לקיש דפטור ורב אשי סבר לה כר' יוחנן, ואינו נכון דדילמא סבירא ליה כר' יוחנן אלא דלא אסיק אדעתיה לאוקמה כוותיה, או דניחא ליה טפי אידך אוקימתא דאתיא לדברי הכל, דלדידיה לא הויא קשיא ליה אף, דקא סבר דארישא קאי דחייב על האוכלים וקתני סיפא כי פעמים שהוא חייב גם על הכלי כמו שאנו מחייבין אותו על האוכלין עכשו, אלא הכי פירושא אמר רב אשי כשנודע לו וחזר ונודע לו על זה, דידיעה דלאחר מעשה מחלקת לפום דר"ל ור' יוחנן, או בידיעה לחודה או בידיעה והפרשה או בידיעה וכפרה כפום פלוגתא דהתם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
ואם איתא נימא בן בתירא ורבנן ור' נתן [אמרו] דבר אחד, פי' דהא אמרת דבאדם אפי' רבנן אית להו דר' נתן [דחי] נושא את עצמו.
ופרקינן דהתם בסוס המיוחד לעופות. פי' דמשום דר' יהודה מתיר בכל סוס אפי' כשהוא מיוחד לעופות דסבר דהא נמי מלאכה שאין חייבין עליה חטאת דאפי' בעופות חי נושא את עצמו, איצטריך לומר בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד, ולא נקט רבנן דבהא פליגי על ר' נתן, ואם תאמר וכיון דמודו רבנן בסוס העשוי לישיבת אדם שאין חייבין עליו מדאורייתא, למה אסרו שם (ע"ז ט"ו א') למכור אותו לגוי גזירה משום שאלה ומשום נסיוני, ואי משום דגזרינן אטו סוס דעלמא הוה ליה גזירה לגזירה, [וי"ל דכולה חדא גזירה], אי נמי דחיישינן שמא ישנה אותו הגוי לעשות בו משוי וכעין ההוא דאמרינן התם (שם ט"ז א') גבי סוס זקן לכשיזקין מטחינו בריחים.
ומי איכא סוס המיוחד לעופות. ומהדרינן אין איכא סוס דבי אזדן. פרש"י ז"ל ציידי עופות קושרים ומניחין העופות על הסוס כשהן חיים, ולא נהירא דא"כ היאך אמר בן בתירא ור' נתן [אמרו] דבר אחד, דהא מודה ר' נתן בכפות כדאמר ר' יוחנן גופיה בסמוך, והנכון כמו שפירש רבינו האיי גאון ז"ל, כי ציידי עופות נוהגים להניח על הבהמה הנץ ושאר העופות הדורסים וכן הכלבים שצדין בהם כשהולכים לדרך רחוקה כדי שלא ליגען, והנץ שדורסים בו נקרא בלשון ערבי באז והאדם הצייד נקרא ביאזדן.
מודה ר' נתן בכפות. ובמסכת יומא (ס"ו ב') אמרו דחולה הרי הוא ככפות.
והא הני פרסאי כמאן דכפיתי דמו. פי' שאין מתנדנדין כלל כשהן רכובין בבהמה, ואילו בן בתירא סתם מתיר למכור סוס ואפי' לפרסאי, והיאך אמר ר' יוחנן דר' נתן ובן בתירא אמרו דבר אחד.
פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקוברו. פי' כי אף על פי שיש בו צורך המת וגם יש בזה מצוה, אפ"ה מלאכה שאינה צריכה לגופה חשיבא, כיון שאין לו לזה הנאה בהוצאה וקבורה זו, והנאתו אינה אלא מניעת הטומאה שהוא מונע מביתו, ודכוותה צידת נחש כדי שלא ישכנו (לק' ק"ז ב') חשיבא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאינו נהנה בעיקר הצידה ואין הנאתו אלא סילוק נזק, וכן במכבה את הנר (לעיל ל"א ב') כחס על השמן או על הפתילה או על הכלים שיש בהם דליקה, אין הנאתו בגופו של כיבוי אלא שנהנה לסלק נזק ע"י כיבוי זה, [ואינו חייב] אלא כשמכבה לעשות פחם שהוא נהנה בפחם עצמו בכבוי זה, ואם תאמר א"כ תופר יריעה שנפל בה דרנא (לעיל ע"ה א') לא יהא חייב שהרי אינו צריך לגופה של תפירה מחמת מלאכה הצריכה לגופה של תפירה לא נפל בה דרנא. +א"ה, הלשון צריך תיקון, וז"ל הרשב"א שאינו צריך לגופה של תפירה שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה.+ י"ל דהתם [כיון] דנפל דרנא בה מיהת מלאכה הצריכה לגופה היא כי נהנה הוא באותה תפירה מיהת, הא למה זה דומה לתולש מן המחובר, כי אף על פי שהוא אינו צריך שיהא מחובר וברצונו לא יהא מחובר עכשיו, מ"מ כיון שהוא מחובר צריך הוא לתלשו ונהנה הוא בתלישה עצמה, ואפי' בקוצר נהי דאינו צריכה מיד עד שיבא לידי אוכל, כיון שזה תיקון לאוכל בשעת האוכל יש הנאה בגופה של קצירה ממש, ולא אמרו צריך ואינו צריך לגופו אלא צריכה ואינה צריכה לגופה והוא מן הטעם שאמרנו, וכזה מפורש בספר המאור לרז"ה ז"ל.
[דף צד עמוד ב] עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מר וכו' קמ"ל. פי' קמ"ל דבחדא סגי דהוי לגופיה או לגופה, ור"ח ז"ל פסק כרבי שמעון [דרבא] דהוא בתרא סבירא ליה כותיה לקמן בפרק נוטל (קמ"א א') וכן פסקו רבינו האיי ז"ל ורבינו הראב"ד ז"ל, גם רבינו אלפסי ז"ל כן סובר, שהרי הביא משנתינו דחוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה כרבי שמעון, גם הביא ההיא דצידת נחש בפרק האורג, ומה שכתב בפרק כירה במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה, בא ללמדנו דלמאי דסבירא לן כרבי שמעון אפי' גחלת של עץ שרי, וכן פירש לפי דבריו רבינו הגדול ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל פסק כרבי יהודה.
שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית. יש שפירשו דדוקא על ידי ככר או תינוק כדאמרינן לעיל בפרק כירה (מ"ג ב') גבי מת המוטל בחמה, וכן פירש רש"י ז"ל, ואינו נראה לרבינו הגדול ז"ל מדלא אדכרוה הכא בהדיא כדאמרו התם, ועוד דכיון דלכרמלית מפקינן ליה שאסור להוציא בה ככר דעלמא, למה נרבה בכאן באיסורי הוצאות מפני כבוד הבריות, לא עשו תיקון למת בככר או תינוק אלא במטלטלי הבית או בחצר שהתינוק והככר בני טלטול, ושמא תאמר א"כ יהא צריך ככר או תינוק עד שיגיע לפתח הבית מיהת, הא ליתא דא"כ מיחזי כי חוכא או שמא יטעה להוציא הככר לחוץ, וכיון דכן מהשתא נמי שרינן ליה בלא ככר מפני כבוד הבריות, תחלת מלאכה כסופה, וזה נראה מבואר.
האלי"ם דעיילת בה את. פי' כמו לעייל מר (ברכות מ"ז א'), דתכנס אתה תחתיו לסייע להוציאו, כי אפי' לרבי יהודה מותר.
ואפילו לרבי יהודה מי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא וכו'. לפום האי לישנא משמע דאיהו ודאי כרבי שמעון סבירא ליה אלא לרבותא אמר ליה דלעייל בזה לסייע להוציאו ואפי' לרבי יהודה, וק"ל כיון דכרבי שמעון סבירא ליה אמאי לא הוה שרי מעיקרא ואפי' לרשות הרבים דהא לרבי שמעון אף לרשות הרבים איסורא דרבנן בלחוד הוי וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה בלאו דלא תסור, וי"ל דלא התירו משום כבוד הבריות איסורא דרבנן בידים אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית דאי נמי טפי עביד הכי אלא איסורא להפיס בין שצריכה גופה או אינה צריכה גופה. +א"ה, כאן חסר, וז"ל הרשב"א אבל לרשות הרבים לא דהכא מי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו שהרי אפשר בהוצאת המת שיהא בה צורך לגופה של מלאכה, כגון אותה שאמרו בירושלמי במת שהוציא לכלבו, עכ"ל, וכ"ה ברמב"ן, וכעין זה צריך להגיה בדברי רבינו.+ וא"ת והלא בפרק מי שמתו (ברכות י"ט ב') התירו שלא לפשוט בשוק כלאים דרבנן משום כבוד הבריות, ועיקרו מן התורה בכלאים דאורייתא, י"ל דהתם נמי בבגד זה שאינו שוע טווי ונוז אין בו עיקר מן התורה, ואפי' בא ללבשו בביתו שאין בו כבוד הבריות אין בו איסור תורה ודומיא דכרמלית הוא ממש, כן תירץ רבינו בשם רבו רבינו הגדול ז"ל.
ונראה מכאן שלא התירו שלא לכבוד הבריות להוציא לכרמלית אפי' בדרך מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו אלא איסורא [דרבנן], ושמעינן מינה דה"ה דכל שאסור להוציאו לרשות הרבים מדרבנן אסור להוציאו לכרמלית ולא חשבינן לה גזירה לגזירה, ולא דמיא לההיא דלא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד דאמר רבא (לעיל י"א ב') דכרמלית מותר, דשאני הכא דיש בהוצאה זו עיקר שבות דרבנן מיהת ובהוצאה דרבנן הוא עסוק, מה שאין כן [התם שאין] בו במה שעושה שום דמיון מלאכה, ואפי' כשעומד ברשות הרבים ושותה ברשות היחיד, אלא שחששו לשמא יוציא הכלי לחוץ, ובהא סבר רבא דבכרמלית לא גזרינן, וכן עיקר.
גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. פי' בלאו דלא תסור אבל לעקור בידים איסור תורה לא התירו וכדאמרינן הכא ובפרק מי שמתו (ברכות י"ט ב'), אבל בשב ואל תעשה דוחים מצות של תורה כדאיתא התם.
וכבוד הבריות דהכא יש שפירשו שהוא לכבוד המת שהיה עומד בבית שאין בו אויר והיה מסריח ומוציאין אותו לכרמלית שיש בו אויר, והראב"ד ז"ל פירש מפני כבוד הבריות החיים שסלקו ריח מעליהם, ושני הפירושים אמת.
רב נחמן [אמר] חייב דהא אהנו מעשיו דאי משתקלא חדא וכו'. ומסתברא דדוקא כהאי גוונא דהשתא צמצמה לשיעורא, אבל אם היו בו ארבע או חמש שערות ותלש אחת מארבע ושתים מחמש פטור.
דאפיק חצי זית ממת גדול. הקשו בתוספות אמאי לא אוקמה בשאין בו אלא חצי זית, ותירצו בתוספות דבברייתא קתני חצי זית מן המת ומשמע מן המת ממש, ואי נמי דאי הכי פשיטא דפטור, ומסתברא דאורחא דמילתא לגזומי (בפירות) [בפירוקא], וכלפי שהיו סבורים לומר דלא הוה ביה [אלא] כזית ומחצה, נקטינן אנן שהיה בו [מת] שלם, והיינו נמי דגזים ואמר ממת גדול וכי לא סגיא בלאו גדול, אלא ודאי כדאמרן, וכבר כתיבנא טובא דכוותה, ומהני טעמי דאמרן לא אוקמה כשהיו שם שני זיתים ואפיק חצי זית דמודה ביה רב נחמן דהא לא צמצמה לשיעוריה כדכתיבנא לעיל.
ומ"מ הא דמחייב לרבי יהודה בכזית מן המת ואף על פי שעדיין נשאר המת והטומאה בביתו, היינו טעמא דכיון דכזית חשוב בעלמא לטמא חשוב הוא גם להוצאת שבת ואף על פי שאינו נהנה כלום בהוצאתו, ודוקא בהא אבל באוכלים לא שיערו אלא בכגרוגרת ואפי' בתרומה דחשיבא לעלמא כדכתיבנא לעיל (צ"א א') שלא כדברי רש"י ז"ל.
הפוסקת. עיקר הפירוש כדפירש רש"י ז"ל שנותנת בצק על פניה להאדימם וכן אמרו בירושלמי חייבת משום צובעת, ומה שהיו סבורים בגמ' לומר שהיא חייבת משום טוויה, היינו מפני שהבצק הזה עושים אותן חוטים לתת על הפנים.
מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי. פירוש דלא חשיבי להו מלאכה כלל.
ודבר זה אפילו בחול אסור. וכן הלכה, ומיהו איסורא דרבנן הוא ועיקר קרא לתכשיטין ממש הוא.
והוא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו. כתבו בתוספות [כי רש"י ז"ל] מפרש כי כלפי האצבע קורא למעלה וכלפי הצפורן קורא למטה לפי כשהאדם מגביה [ידיו] פונות האצבעות למעלה, ור"ת ז"ל פירש בהיפך, כי כשידו נתונה כדרכה כלפי מטה האצבעות למטה, ואין לנו הכרע בדבר זה.
והא דאמרינן דבכלי דברי הכל חייב חטאת, עיקר הפירוש כדפירש רש"י ז"ל הכא דחיובא משום גוזז דהא איתיה אפי' כשאינו צריך לגיזה כי הכא שאינו צריך [אלא] לתיקון גופו, דהכי נמי אמרינן (תוספתא פ"ט ה"א) שהגוזז את השלח כדי לעבדו חייב משום גוזז, אבל ליכא לפרושי דחיובו משום עוקר דבר מגידולו, דההיא תולדה דקוצר ואין קצירה אלא בגידולי קרקע כדאיתא בפרק כלל גדול, ועוד דקצירה ליתא אלא בצריך לדבר הנלקט והנתלש כדאמרינן התם (לעיל ע"ג ב') ואם צריך לעצים חייב משום קוצר.
[דף צה עמוד א] הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים דברי רבי אליעזר. הקשו בתוספות היאך יחייב רבי אליעזר מן התורה בחולב ומחבץ ומגבן, והלא כל שהוא אוכל נפש מותר מן התורה ביום טוב ואפי' אפשר לעשותו מבערב יום טוב, שלא חילקו בזה אלא לענין מכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב דאסירי מדאורייתא לרבנן אבל באוכל נפש עצמו לא חלקה התורה כדברירנא בדוכתה (מגילה ז' ב'), ומה שאסרו לגבן מפני שאפשר לגבן מבערב יום טוב כדאיתא לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה (קל"ד א'), התם איסורא דרבנן הוא אבל מדאורייתא שרי, ואפי' ולא עוד דרבי אליעזר כרבי יהודה סבירא ליה דשרי אפי' מכשירים שאפשר לעשותם מערב יום טוב (לק' קל"ז ב') וכי תימא דהכא כשעושה לצורך חול, אפ"ה ליכא מלקות למאן דסבר במסכת פסחים (מ"ו ב') דרבי אליעזר סבר אמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים וכו', וכדאמרינן באופה מיום טוב לחול שאינו לוקה למאן דאית ליה הואיל, ויש שתירצו דהכא במאי עסקינן כשעושה סמוך לחשיכה דליכא הואיל, אי נמי דעבד בשרף ערלה או שאר איסורי הנאה דאסור לאכילה וליכא שום צורך יום טוב.
ויש שתירצו דרבי אליעזר לא קאי אלא אמכבד ומרבץ, דרישא דחולב ומחבץ ומגבן מילתא באנפי נפשה היא דאיירי לענין שיעורא שהוא כגרוגרת, ולפי התירוץ הזה קשיא לן אכתי הרודה דבש למה שלוקה ביום טוב לרבי אליעזר כיון שיש בו צורך יום טוב, וי"ל דהא ודאי לא שרא רחמנא ביום טוב, שלא התירה תורה אלא דבש תלוש אבל במחובר לא התירה כלום ואף על פי שטרחו קל מאופה ומבשל, והכין משמע בירושלמי (ביצה פ"א ה"י) כדכתיבנא בדוכתה, והיינו נמי דאמרינן התם (ביצה ג' א') דפירות שנשרו אסורים גזירה שמא יתלוש, ולא גזרו שם אלא באיסור תורה, והרודה דבש לרבי אליעזר כתולש [חשיב] ליה כדאיתא בסמוך, אבל בתוספות כתבו דאפילו תולש מן המחובר ביום טוב לצורך אוכל נפש מותר מן התורה, דכל אוכל נפש שרא רחמנא, ומה שאמרו בירושלמי אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין שלא יקצור ושלא יטחן ושלא ירקד, אסמכתא דרבנן בעלמא היא, והא דאמרינן הכא לרבי אליעזר שהוא לוקה ברודה דבש, מיירי ברודה סמוך לחשיכה, וכן הא דאמרינן התם שמא יעלה ויתלוש, דהיינו שמא יתלוש סמוך לחשיכה, ולמ"ד התם דרבי אליעזר לית ליה הואיל, מיירי ברודה אף על פי שהוא מבעוד יום ועושה בפירוש לצורך לחול.
חולב חייב משום מפרק. פרש"י ז"ל מפרק שהוא תולדה דדש, ומקשו עלה הא אמרינן לעיל (ע"ה א') דאין דישה אלא בגידולי קרקע ובהמה לאו גידולי קרקע הוא כדכתיבנא בפרק כלל גדול, ותירצו דההיא לרבנן אבל רבי אליעזר סובר דיש דישה בבעלי חיים, דהא לגבי כסף מעשר קרינן ליה גידולו מן הארץ (עירובין כ"ז ב') ובענין דישה בהא סגי.
והקשו עוד מהא דאמרינן בכתובות (ס' א') גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן, ולרבנן אפי' מפרק כדרכו בבהמה אינו אלא שבות דרבנן ולמה לא התירו לחלוב אלא בדרך יניקה שהוא כלאחר יד, ותירצו דנקט התם טעמא דלאחר יד למישרייה ואפי' לרבי אליעזר, אבל לרבנן אפי' לחלוב בידים הוא מותר, ואין זה נכון, אבל הנכון בזה דאע"ג דחולב כדרכו לרבנן אינו אלא משום שבות לא התירוה משום צערא, שלא התירו בדבר שאין בו סכנה אלא שבות קל כגון אמירה לגוי שבות, אי נמי שבות על ידי ישראל על ידי שינוי, אבל שבות גמור על ידי ישראל שלא בשינוי לא התירו, מפי רבי בשם רבו רבינו הגדול ז"ל.
ורבינו תם ז"ל פירש כאן חייב משום מפרק היינו שמפרק החלב מן הדד והוה ליה תולדה דממחק כשממעך בדד להוציא החלב, ומפרק האמור בגידולי קרקע הוי תולדה דדש, ואין זה מחוור דאם כן למה התירו בפרק חבית (לקמן קמ"ד ב') לחלוב עז לתוך הקדירה, דבשלמא לפירוש רש"י ז"ל ניחא דכל שבא לאוכל אינו חשוב כדש אלא כאוכלא דאיפרת דמשקה הבא לאוכל כאוכל, וכיון דאפי' בכלי ריקן איסורא דרבנן הוא שרו, אבל לגבי תולדה דממחק מה לי תוך הקדירה או לתוך כלי אחר, ושיטת רש"י ז"ל היא הנכונה כפי מה שאמרנו וביארנו.
מה יער התולש ממנו בשבת חייב וכו'. ורבנן לית להו האי דרשא כלל ושבות דרבנן בעלמא הוא, ומיהו לפום סברא דר' יצחק דפרק כירה (לעיל מ"ג א') לרבנן מותר לרדות דבש מן הכוורת כדכתיבנא התם, ולדידיה לא קיימי הכא רבנן אלא אמכבד ומרבץ ואידך אבל לא על הרודה דבש, אי נמי אית ליה מתניתא אחריתי דפליגא אהאי וסבר לה כוותיה.
טעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות. פי' לרבנן דאמרי שהוא משום שבות, דאי לרבי אליעזר היאך יהא חייב מלקות משום גזירה, אלא ודאי לרבי אליעזר ריבוץ וכיבוד גופיה חשיבא מלאכה, או משום בונה לפי שהקרקע מתיפה בכך, או משום מכה בפטיש מפני שזה גמר מלאכה בתיקון הבית, ורבנן סברי דלאו מלאכה ממש היא אלא גזירה משום דאתי לאשוויי גומות.
הכא ליכא גומות. והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (כ"ט ב') גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא, כבר פירשנוה שם דלא קשיא אהא דהכא.
והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון אפי' לכתחלה. פירשו בתוספות דלא שרי אלא זילחא דלא הוה פסיק [רישיה], אבל [לכבד] את הבית אסור אפי' לרבי שמעון דפסיק רישיה ולא ימות הוא, ועוד שהוא מזיז עפר ממקומו, וכדחזינן ביום טוב (ביצה כ"ב ב') דאסרי רבנן לכבד בין המטות ואפי' ביום טוב, [ויש] להם עוד ראיה לזה בפרק כל הכלים (לקמן קכ"ד ב'), אבל רבינו ז"ל כתב דאפי' לכבד הבית מותר וכן נהגו, וכבר כתבתיה במסכת יום טוב ת"ל, גם בפרק כל הכלים (שם) נכתבנה בע"ה.
רמי ליה אביי לרבא תנן רבי שמעון פוטר בזה ובזה אלמא נקוב לרבי שמעון כשאינו נקוב משוי ליה ורמינהו רבי שמעון אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא לענין הכשר זרעים בלבד. פירוש שהנקוב אינו מכשיר מפני שהוא כמחובר ושאינו נקוב מכשיר מפני שהוא כתלוש, ואיכא למידק מאי קא רמי אביי דאדרבה מתני' כברייתא שהרי לא הוציא תנא דברייתא מן הכלל אלא הכשר זרעים בלבד הא לענין שבת זה וזה שוים, ואי משמע ליה מסברא שראוי שיהא דין שבת כדין הכשר זרעים לחלק בין תלוש למחובר כיון דתרוייהו בתלוש ומחובר תלי דינייהו, תיקשי ליה מתניתא גופיה דקתני אין בין וכו' אלא לענין הכשר זרעים בלבד, דאלמא לא איירי משנתינו בדינא אחרינא כלל, והוה ליה למיתני לענין הכשר זרעים ושבת בלבד.
ויש מתרצים דאנן משמע לן דהא דקתני אין בין לחומרא, לומר ששניהם להחמיר חוץ מהכשר זרעים שהנקוב קל יותר, והיינו דקשיא ליה דאילו במתני' אזיל רבי שמעון להקל בשניהם, והיינו דמתרצינן התם נמי לקולא קתני דכל התורה כולה לרבי שמעון נקוב כתלוש משוי ליה, ואין זה נכון חדא דאי הוה סבירא ליה דמתניתא דהתם להחמיר הוא, הכי הוה ליה למתני אין בין שאינו נקוב לנקוב, דשאינו נקוב דחמיר טפי הוה ליה לאקדומי, ועוד דבהדיא תנינן במסכת כלאים פרק שביעי (מ"ח) עציץ נקוב מקדש ושאינו נקוב אינו מקדש רבי שמעון אומר זה וזה אסורים, פי' מדרבנן, ואין מקדשין, אלמא רבי שמעון לקולא אזיל בנקוב.
ויש שהיו מתרצים דלישנא דמתני' הוה קשיא לן, למה ליה למיתני פוטר בזה ובזה ליתני הכי התולש מעציץ נקוב חייב ורבי שמעון פוטר, אלא ודאי להכי קתני לישנא יתירא פוטר בזה ובזה לאשמועינן דבכל התורה כולה ראוי להיות זה כזה, ואילו בברייתא קתני שאין זה כזה לענין הכשר זרעים, ואין לפירוש זה ידים ורגלים, חדא מהיכא הוה משמע ליה מהאי לישנא דפוטר בזה ובזה שדיניהם שוים בכל התורה כולה לגמרי ואפי' בהכשר זרעים, הא ודאי דיו אם ריבה מקצת דיני התורה, כ"ש דאורחא דתנא הוא למיתני כי האי לישנא משום ההיא ענינא בלחוד דאיירי בה, ועוד דאי הכי הוה משמע ליה, רבא [דמשני ליה] דשאני לענין הכשר זרעים, מה תירץ לו עדיין בלשון המשנה, דבשלמא אי הוה קשיא ליה דינא למה חילק רבי שמעון בין הכשר זרעים לשאר דיני תורה, ניחא הא דמתרץ דשאני לענין הכשר זרעים, אבל השתא דלישנא דמתני' הוה משמע לן שיש בכללו אף הכשר זרעים מה תירץ לנו בזה, אלא שבזו יש לדחוק ולומר דה"ק דכי קתני פוטר בזה ובזה לומר שדין זה כזה היינו בדיניהם ההולכים מסברא ולא איירי לענין הכשר זרעים שמא חידוש [הוא] שחדשה [תורה] ובחידושא לא מיירי, וכל זה דחוק מאד.
והנכון בזה מה שתירצו התוספות דהאי מקשה היה סובר דהאי ברייתא דקתני אין בין לאו כללא הוא בכל התורה כולה, אלא דעביד כללא לענין מה ששנינו בסדר זרעים לענין שביעית ומעשרות וכלאים, דהתם תנינן לה להך ברייתא, וקאמר דבכל הדברים שדברה תורה בענין זרעי קרקע אין בין נקוב לשאינו נקוב, דאפי' תימא דנקוב כמחובר מכל מקום לא קרינא ביה אדמתך לחייבו בבכורים וארצך לחייבו במעשר, ולא שדך לענין כלאים ולא כרמך לענין שביעית חוץ מהכשר זרעים דלא כתיב בהו אדמתך ולא ארצך ולא שדך, דהתם אזלינן בתר מחובר ותלוש, וכיון שכן הנקוב הוי כמחובר ושאינו נקוב הוי כתלוש בדינו, ולגבי דינים דאיירי תורה בהדיא בדין קרקע וזרעים עביד כללא וקתני בלבד, אבל כיון דטעמא דהכשר זרעים דהתם הוא מטעם תלוש ומחובר הוא הדין לענין שבת דהכא, דמאי שנא, דהא לא כתיב בהו שדך ולא אדמתך, ותלמודא תריץ דלא כדקא סלקא דעתיך, אלא דרבי שמעון כללא כייל התם בכל התורה כולה ממש ואפי' שבת בכלל, דטעמא דרבי שמעון בכל התורה היינו משום דסבירא ליה שאף הנקוב דינו כתלוש, אלא שלענין הכשר זרעים לבדו ריבה הכתוב שיהא כמחובר, וזה נכון וברור.
[דף צה עמוד ב] ומודה רבי שמעון שאם נקב למטה מרביעית. פי' שלא יקבל הכלי רביעית למטה מן הנקב, שהוא חייב כשתולש ממנו בשבת, דהשתא ודאי כיון שהנקב סמוך לשוליו כ"כ ודאי יונק הוא מן הקרקע.
אמר רבא. ויש גורסים רבה. חמש מדות בכלי חרס.
טהור מלטמא גיסטרא. פי' דגיסטרא בעלמא אם ייחדה למשקה הא אחשביה לקבל טומאה, ודוקא כשהיא שלימה אבל כשהיא נקובה במוציא משקה אין ייחוד מועיל לה שאין דרך להשתמש בה וכדאמרינן לקמן שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא, והמשתמש בה בטלה דעתו אצל כל אדם.
ועדיין כלי הוא לקדש בו מימי חטאת. פירשו בו דבכלי שלם דעלמא שניקב במוציא משקה איירי שהוא ראוי לקדש בו מימי חטאת, דאילו גיסטרא גופה שהיא שבר כלי אין מקדשין בו מימי חטאת.
ניקב ככונס משקה טהור מלקדש בו מימי חטאת. פי' שהוא פסול לכך ויצא מתורת כלי (ומטמא), וטעמא דמילתא משום דלגבי חטאת הוה ליה כלי העשוי למשקים ששיעורו בכונס משקה כדאיתא לקמן.
ניקב כשרש קטן. פי' ששיעורו יותר מרובה.
טהור מלהכשיר בו זרעים. פי' דמהשתא חשוב הנקוב שהוא כמחובר שאין זרעים מכשירים בו לקבל טומאה.
ועדיין כלי הוא [לקבל בו זיתים] אלא שהוא עומד לתשמיש כי סתמו לאוכלים, אי נמי אפי' בכלי האמור למעלה שייחדו פי' לאוכלים עדיין כלי הוא עד שיהא נקוב כמוציא זיתים.
ניקב כמוציא זיתים טהור מלקבל בו זיתים. פי' דהא דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורם ברימונים ההוא +א"ה, כאן חסר, ואולי צ"ל ההוא בכלי עץ מיירי וכדמשמע במסכת כלים פי"ז מ"א+ בכל ת' במסכת כלים וכדפרש"י ז"ל בפ"ק דעירובין (ד' ב' עי' תוס' שם).
ועדיין [כלי] הוא לקבל בו רימונים. פי' כשייחדו לרימונים כדפרש"י ז"ל, דאי מסתמא אם כן מה טהרתו שנטהר מלקבל בו זיתים.
ניקב כמוציא רימונים טהור מכלום. פי' ושוב אין שום ייחוד מועיל בו.
והמוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו. פרש"י ז"ל כי המוקף צמיד פתיל בפיו אף על פי שיש בו נקב גדול מן הצד אין הטומאה נכנסת דרך הנקב למה שבתוכו עד שיפחת רובו, דהא כלי פתוח כתיב והא לאו פתוח הוא, פי' דכיון שפיו סתום יפה ומצידו לא ניקב ברובו, דאילו כשהוא פיו פתוח מודינן ודאי דאפי' כל שהוא צריך צמיד פתיל וכך פי' רבינו ז"ל, והקשו עליו בתוספות כי היאך אפשר שיהא פתוח חצי מצדו ויהא מציל ולא תהא טומאה נכנסת דרך אותו נקב גדול, ועוד כי מפורש הוא במסכת כלים (פ"ט מ"ח) ששיעורו להצריכו צמיד פתיל כשנשבר מצידו כענין שיעורו לטומאה ליטהר, בכלי העשוי למשקים ככונס משקה בכלי העשוי לאוכלים כמוציא זיתים שכשיעור טהרתו כך שיעור טומאתו להביא טומאה בדרך הנקב למה שבתוכו כי אינו מוקף צמיד פתיל.
לפיכך [פירש] ר"ת ז"ל דבכלי הנקוב בצידו והוא מוקף צמיד פתיל בניקבו קא מיירי, שיועיל לו צמיד פתיל עד שיפחת רובו, שאז לא יועיל לו היקף צמיד פתיל שכבר יצא מתורת כלי, ואין סתימה שעושה על הנקב אלא כאוכלים וכלים שגבלן בטיט שאין ניצלין באהל המת (זבחים ג' ב'), והא דאמרינן בבבא קמא (ק"ה א') גבי חבית נקובה וסתמוה שמרים טהורה בעי רבא אגף חציה והניח חציה מהו, לא כשהניח חציה פתוח לגמרי, דהא ודאי אינו מציל כלל כל שהוא יותר מכונס משקה בחבית שהיא עשויה למשקין, אלא ההיא שהניח חציה סתום בשמרים, וקא מיבעיא ליה אם מצטרפת סתימת השמרים למה שסתם הוא.
אמר רב אסי שמעתי כלי חרס שיעורו כמוציא רימון. פי' סתם כלי חרס, והיינו דלא אשכח רבא פירוקא דמיירי אלא לענין מוקף צמיד פתיל, כי שיעור רימונים האמור למעלה אינו בסתם כלי אלא במיוחד לרימונים וכדפרש"י לעיל.
[דף צו עמוד א] הא ברברבי והא בזוטרי. פרש"י ז"ל רברבי משערינן [ברובו, זוטרי] כמוציא רימונים, והקשו בתוספות דהא תנן חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה ולענין צמיד פתיל איירי כדאיתא במסכת כלים בפרק אלו כלים מצילים בצמיד פתיל (פ"י מ"ו), ובתוספתא (שם פ"ז ה"ו) קתני עלה ר' יהודה אומר אין צמיד פתיל מבפנים חבית שניקבה וסתמוה שמרים אינה מצלת וחכמים אומרים מצלת, והרי חבית כלי גדול הוא ואם הולכים בו אחר רובו היאך אפשר לשמרים למסתם רובה של חבית הא ודאי מילתא דלא שכיחא היא, לפיכך פירשו בתוספות רברבי כמוציא רמון אף על פי שלא הגיע לרובו, ובזוטרי דשיעור רמון גדול מרובו משערים ברוב, וקשה להאי פירושא דלישנא דקאמר רבא דמוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו משמע רובו דקאמר גדול הוא משיעור מוציא רמון, דהא לעיל מינה קאמר ניקב כמוציא רמון טהור מכלום, ועלה קאמר המוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו משמע שאינו יוצא מתורתו כמוציא רמון עד שיפחת רובו ואילו [לפירוש] התוספות שיעור רובו דאמר שם לפחות ממוציא רמון הוא, [וי"ל דלעולם שיעור רובו פחות ממוציא רמון הוא] והאי דקאמר בסמוך מוקף צמיד [פתיל] עד שיפחת רובו, לאו אמוציא רמון דסליק מיניה קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא, לומר שיש לנו מדה אחרת בכלי חרס שאינו יוצא מתורתו עד שינקב ברובו, בכלים קטנים מיהת שהרוב פחות ממוציא רמון.
ומיהו מה שהקשו בתוספות על פירוש רש"י ז"ל תירצה רבינו הגדול ז"ל דחבית כלי העשוי למשקים והתם כולי עלמא מודו ששיעור טומאתו בכונס משקה בצמיד פתיל, ולא איירו הכא אלא בכלי העשוי לאוכלין, כדתנן בהדיא בפרק תשיעי דמסכת כלים (מ"ח) ניקבו העשוי לאוכלים כמוציא זיתים העשוי למשקים שיעורו במשקים, ולא ידענא מאי קאמר מרן ז"ל, דהא ההיא מתני' דיהב שיעורא ככונס משקה וכמוציא זיתים, היינו לענין דלא בעינן מריחה וסתימה בפחות מכאן, אבל ודאי שיהא מועיל לה צמיד פתיל לא איירי כלל כדאיירי הכא לפי' ר"ת ז"ל (לעיל ד"ה לפיכך), והנכון דההיא דחבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה סתמא מיירי בכל מאי דבעי הצלה, ומהני לה הצלה שאם סתמוה שמרים הצילה, ואם שיעורה להצלה עד שיפחת רובו הדרא קושיין לדוכתה היאך יצילו ויסתמו השמרים אותה כשנקובה חציה, אלא ודאי פירוש התוספות עיקר, וסברא נמי הוא, שאם הוא כפירוש רש"י ז"ל, היאך משערים כלים קטנים במוציא רמון, ויש מהם שהן כרמון ובמה משערים אותו, שהרי אין לנו דין שלישי ובכולהו זוטרי דיינינן, אלא ודאי כפירוש התוספות.
אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר כמוציא רמון וחד אמר כשורש קטן. פרש"י ז"ל דלענין נקב דהכשר זרעים פליגי, והקשו בתוספות דהא בהדיא תנן במסכת עוקצין בפרק שני (מ"ו) גבי הכשר זרעים כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיצא בו שורש קטן, ולפיכך [פירשו] התוספות לענין צמיד פתיל בשיעורא דבעי מריחה, ובסתם כלי, דאילו בכלי מפורש אם לאוכלים או למשקים דינו מפורש במסכת כלים (פ"ט מ"ח) שכשיעור טהרתו שיעור טומאתו, והקשה עליהם רבינו הגדול והא סתם כלי חרס לאוכלים הוא ושיעורם כזיתים או יותר, ושורש קטן פחות מכאן, וא"כ היכי פליגי בה אמוראי, לפיכך פירש הוא ז"ל דלעולם לענין הכשר זרעים פליגי כדפרש"י ז"ל, ומתני' דעוקצין איירי אליבא דרבנן, והכא איפליגו אליבא דר"ש שהוא מיקל בכל התורה כולה לענין נקב כדלעיל בשמעתין שפוטר בזה ובזה, ולהכי אפשר דלענין הכשר זרעים שהוא חידוש [לא] יהא חשוב הנקוב כמחובר אלא בשיעור יותר גדול ולהכי קאמר חד מינייהו ששיעורם כמוציא רמון שהוא שיעור גדול, ואידך סבר דכיון דגלי קרא גלי ולעולם שיעורו כמו לרבנן, והא דנקטיה הכא תלמודא סתם, משום דעיקר שמעתין דלעיל כדרבי שמעון הוות אלא דאגב גררא אייתינן ההיא דמדות דרבה וכולהו אידך, ובתר הכי הדרינן למתני' דלעיל דבנקב הכשר זרעים דקתני שמודה רבי שמעון שהוא כמחובר פליגי בה תרי אמוראי במערבא, כנ"ל.
אחד המרבה ואחד הממעיט. פי' דמר נקיט שיעורא רבה ומר נקיט שיעורא זוטא, ואף על גב דכונס משקה או מוציא משקה זוטר מינה כדאיתא לעיל, ההוא לא שייך ולא איתמר לענין הכשר זרעים.
כלי חרס שיעורו כמוציא זיתים. פי' כשהוא עשוי לאוכלים דוקא, אי נמי כשהוא סתם, דאילו העשוי לכך ולכך הולכים בו להחמיר כדאיתא במסכת כלים (פ"ט מ"ח) דכתיבנא לעיל וכו'.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק יא - הזורק [המתחיל בדף צו עמוד א]
הזורק
מתניתין הזורק מרשות היחיד לרה"ר מרה"ר לרשות היחיד מרשות היחיד [לרה"י ורה"ר] באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים. ובגמרא מפרש במאי פליגי.
גירסת הספרים כיצד שתי גזוזטראות וכו'. ואיכא נוסחי דלא גרסי כיצד, ובגמרא מפרש.
זו כנגד זו ברשות הרבים. פירוש שיהא רוחב רשות הרבים ביניהם, והגזוזטרא דינה כרשות היחיד כי היא גבוהה עשרה ורוחב ארבעה טפחים או יותר.
המושיט והזורק פטור. פרש"י ז"ל שלא מצינו מושיט במשכן אלא כשאורך רשות הרבים באמצע, וכדקתני סיפא היו שתיהם בדיוטא אחת, פירוש בעליה אחת ואורך רשות הרבים בין גזוזטרא לגזוזטרא, המושיט חייב שכן היתה עבודת הלויים כדמפרש בסמוך גבי עגלות, אבל רבינו האיי ז"ל פירש דהוא הדין דחשיב מושיט אפי' כשרוחב רשות הרבים באמצע, ואין ההקפדה אלא בדבר שהוא מושיט, שאם ראשו האחד נתן ברה"י זה וראשו השני נתן ברה"י אחר (השני) ורה"ר מפסיק באמצע אז נקרא מושיט מלשון אשר יושיט לו המלך, אבל אם הדבר שהוא מושיט מתרוקן לגמרי מרשות זה ומניחו ברשות היחיד אחר אלא שהוא נותנו שם בדרך רה"ר אין זה נקרא מושיט, אלא מוציא מרשות לרשות שהוא פטור כיון שהעקירה וההנחה שתיהן ברשות היחיד, והא דקתני סיפא היו שתיהן בדיוטא אחת כלומר באורך רשות הרבים, אורחא דמילתא נקט שאין דרך לתת הקורה מרשות היחיד לרה"י ורוחב רה"ר באמצע, ולזה הסכימו קצת מן האחרונים, אבל מורי ז"ל היה אומר בהיפך כשיטת רש"י ז"ל, דאדרבה אינו נקרא מושיט אלא כשעוקר הדבר לגמרי מרשות זה ונותנו ברשות אחרת, אבל כשמניח ראשו האחד ברשות זה ונותן ראש השני ברשות אחר אינו נקרא מושיט, שלא חייב הכתוב מסתמא אלא כשיש עקירה והנחה ושינוי רשות, והמושיט הזה הוא כאותה שאמרו (ע"ז ו' ב') לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואוקימנא דקאי בתרי עברי נהרא, והא דקתני סיפא שתי עגלות וכו', כל אחד מרבותינו מפרש אותה לפי שיטתו ושם נפרש, וכל בעלי התוספות ז"ל וגם רבינו הגדול כולם פירשו כשיטת רש"י ז"ל.
שתי עגלות זו אחר זו וכו'. [נדפס לקמן צ"ט א' כמו שהוא בכת"י].
[דף צו עמוד ב] גמרא מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא. פירוש דהכי משמע מסתמא שלא תהא זריקה אב, ותו דאי לא הוו להו אבות מלאכות ארבעים ואנן ארבעים חסר אחת תנן.
הוצאה גופא היכא כתיבא. פירוש לא שיילינן היכא הואי במשכן דהא פשיטא לן דהואי במשכן וכדאיתא בהדיא בפרק במה טומנים (לעיל מ"ט ב') הם הורידו את הקרשים מן העגלה לקרקע אתם אל תוציאו מרה"י לרה"ר, ועוד דהא כתיב בכמה דוכתי שהביאו האנשים כמה דברים מרשותם למחנה לויה שהוא רשות הרבים, אלא ודאי אף על גב דקים לן דהוצאה הואי במשכן, משום הכי לא סגי לן למחשבה מלאכה מן הטעם שכתבנו בריש מכילתין דהוצאה חידוש הוא, ולהכי שיילינן היכא כתיבא בהדיא דמתקריא מלאכה.
אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויצו משה וכו' משה היכא הוה קאים וכו'.
ברוב הספרים גורסין וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא מלאכה [וכו'] וגמר העברה העברה מיום הכפורים [וכו'] מה להלן ביום קדש אף כאן ביום קדש. ורבינו האיי ז"ל [כתב] דטעותא היא דאנן כיון דאשכחן בהאי קרא דקרי לה מלאכה בהכי סגי לן מכיון דאשכחן דהואי במשכן, וכן כתבו בתוספות, ובודאי שכן נראה עיקר, ומיהו י"ל דלאלומי ראייה מייתי לה דהא [הוה] ביום (הכפורים) קדש ואית בה לאו מפורש דכתיב אל יעשו עוד מלאכה, ודכותה בתלמודא, וכבר פירשנו דאפי' תימא דהאי לא יעשו עוד מלאכה תהוי אזהרה ליכא למימר דהוצאה ללאו יצאת, כיון שלא היתה במשמע מלאכה קודם לכן מטעמא דכתיבנא לעיל, כי כתבה רחמנא הכא לכללא אהדרה רחמנא שתהא כשאר מלאכה דשבת למיתה ולקרבן, וכדפרישנא בריש מכילתין בס"ד.
ואשכחן הוצאה דכתיבא בהדיא הכנסה מנא לן. פירוש דכיון דהוצאה גופה חידוש הוא קס"ד שאין למדים ממנה כלום ואפי' להכנסה, ומהדרינן דהא ודאי שפיר גמרינן מינה דהא סברא הוא מה לי עיולי ומה לי לאפוקי, ומיהו דהא ודאי הוצאה אב והכנסה תולדה. פירוש דלהאי אהני מאי דכתיבא הוצאה ולא כתיבא הכנסה.
מכדי אהא מחייב ואהא מחייב. פירוש בין על האב ובין על התולדה, אמאי קרי ליה אב ולהאי תולדה. פירוש תרתי קא מיבעיא ליה, למה נשתנו שמותם ומאי נפקא לן מינה, והראיה לזה ממה שהשיב הספר נפקא מיניה וכו', מכלל דמעיקרא הא נמי מבעיא לן.
ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב. כדאיתא במסכת כריתות (ט"ז ב') אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה.
ומהדרינן הך דהואי במשכן חשיבא ליה והך דלא הואי במשכן לא חשיבא ליה. פירוש דלר' אליעזר לא נפקא לן מינה מידי אלא דההיא דהואי במשכן חשיבא למקריה אב ואידך דלא הואי במשכן לא חשיבא ליה וקרי תולדה, וק"ל אמאי לא אהדר ליה דאפי' לר' אליעזר נפקא לן מינה לענין ההתראה, דאילו תולדה גריעא ומחייב עלה אם התרו עליה משום אב דידה וכדאמרינן לקמן (קל"ח א') משמר משום מאי מתרינן ביה משום בורר, ואילו הוו כולהו אבות אילו התרה על זו משום זו לא מיחייב כלל, ובתוספות פירשו דהכי פירושו דהכי נמי קאמרינן דהואי במשכן חשיבא למהוי [אב] שממנה נולדות האחרות, וממילא שמעינן מינה נפקותא כגון גבי התראה, ולא נהירא שאין זה בכלל הלשון ואם איתא הוה ליה לפרושי בהדיא כדפריש אליבא דרבנן, והנכון כמו שתירץ רבינו הגדול ז"ל דלר' אליעזר כיון דאב ותולדה דידיה מחלקת לחטאות לאחיובי עלייהו תרתי כד עביד אב ותולדה דידיה, אינו בדין שיהא חייב על התולדה משום התראה דאב.
והא דאמרינן דהך דהואי במשכן חשיבא למקריא אב, ליכא למיפרך משובט ומדקדק לרבנן דהוו במשכן ועבדו להו תולדות, דהנהו לאו מלאכות לנפשייהו נינהו, שזו בכלל אורג [וזו] בכלל מסיך.
ואיכא נוסחי דגרסי [הך] דהואי במשכן חשיבא קרי ליה אב והך דלא הואי במשכן חשיבא קרי ליה תולדה ולהאי גירסא תו לא קשיא כלל משובט ומדקדק, דאע"ג דהואי במשכן מ"מ לא הות חשיבא.
הך דכתיבא קרי ליה אב הא דלא כתיבא קרי ליה תולדה. פירוש דהשתא יהיב טעמא להוצאה והכנסה דתרוייהו הוו [במשכן כדפרישית] לעיל, פריש תלמודא [דכיון ד]הוצאה חידוש הוא לא מסתיין במאי דהוה במשכן עד דכתיבא בהדיא, ומעיקרא יהיב טעמא תלמודא לשאר אבות ותולדות והשתא יהיב טעמא להוצאה והכנסה.
זרק ארבע אמות ברשות הרבים מנא לן דליחייב. פירוש דקס"ד דליכא למעבד תולדה דהוצאה אלא מאי דאית ביה שינוי שתי רשויות דומיא דהוצאה, כגון הזורק מרשות לרשות, אבל זריקת ארבע אמות ברשות [הרבים] דכולה מלאכה ברשות אחת לא.
אלא שכן תופרי יריעות וכו'. פירושא הוא דקא עביד דהכי קאמר שכן אורגי יריעות כשתופרין אותן זורקים מחטיהן, דמסתמא האורגים הן עצמם תופרים אותה, ובודאי לפום הני טעמי זריקת ארבע אמות ברשות הרבים אב בפני עצמה היא ולאו תולדה היא, וכן אמרו בירושלמי (ה"א) בפירוש רבי יודן [עבד] מעביר ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה בפני עצמה, שהוא למד אותה מתופרי יריעות, ואמרו שם דעל דעתיה דר' יודן הוו להו אבות מלאכות ארבעים ואנן ארבעים חסר אחת תנן, אלא דאידך דפרכינן עדיפא לן.
גמרא גמירי לה. [פירוש] דלהוי תולדה דהוצאה, וליכא לפרושי דגמיר דלהוו אבות, חדא דאם כן נפישי להו אבות, ועוד שאין עונשים מהלכה למשה מסיני, ועוד לקמן (צ"ז ב') דמחייב רבי יהודה בזורק מרה"י לרה"ר ועברה ארבע אמות ברשות הרבים אמרינן דמחייב אתולדה במקום אב, אלא ודאי כדאמרן.
אימא אינו חייב על אחת. כבר פרשתיה בפ"ק (ו' ב') בס"ד.
[דף צז עמוד א] בעי רבא למטה מעשרה [פליגי] ובהא פליגי דמר סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ומר סבר קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. פירוש דר' עקיבא סבר קלוטה כמי שהונחה דמיא ומשום הכי מחייב, ולפום האי טעמא מחייב בין כשהיה עובר ברוחב רשות הרבים בין בארכו, מה שאין כן היכא דהוי טעמא משום דילפינן זורק ממושיט דלא מחייב אלא היכא דעברה באורך רשות הרבים לפי שיטת רש"י ז"ל שכתבנו למעלה.
אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור. פרש"י ז"ל ולפום האי טעמא סיפא דגזוזטראות אפשר לאוקמה לדברי הכל ואפי' לרבי עקיבא דמוקמינן לה בלמעלה מעשרה, ויש מקשים דא"כ היכי קתני כיצד, דמשמע דאפטורא דרבנן דלעיל קאי, ותירצו בתוספות דהאי [כיצד] לאו אפלוגתא דר' עקיבא ורבנן קא מהדר אלא מילתא באנפי נפשה היא ואגזוזטראות קאי כלומר כיצד דין שתי גזוזטראות וכו', וכדתניא ביבמות פרק רבן גמליאל (נ' א') וחכמים אומרים יש גט אחר גט ויש חליצה אחר חליצה כיצד, ולא קאי ארישא אלא כיצד דין יבם ויבמה קתני כדאיתא התם, ומיהו איכא נוסחי דלא גרסי כיצד, ומסתברא דלפום מאי דאמרינן השתא דלמעלה מעשרה דברי הכל פטור אי סבירא לן דסיפא דברי הכל היא לא גרסינן במתני' כיצד, אבל אי סבירא לן דפלוגתייהו למעלה מעשרה ור' עקיבא מחייב בין למטה בין למעלה סיפא רבנן היא וגרסינן כיצד, והכין איתא בהדיא בירושלמי שתי גזוזטראות אית [תנא] תאני כיצד ואית [תנא] דלא תאני כיצד על דעתיה דרבי אלעזר אית כאן כיצד על דעתיה דשמואל לית כאן כיצד, פירוש דשמואל מוקים לה התם לפלוגתייהו למטה מעשרה דוקא ור' אלעזר מוקי לה למעלה מעשרה, וכן נראה עיקר, אבל מורי הרב ז"ל פירש דאפי' תימא דלא פליגי אלא למטה מעשרה ולמעלה מעשרה דברי הכל פטור שפיר גרסינן [כיצד] וסיפא רבנן היא, דכיון דסתמא קתני הזורק פטור בין למטה מעשרה ובין למעלה מעשרה משמע, ונכון הוא אלא שאין זו שיטת הירושלמי.
או דילמא למעלה מעשרה פליגי, דר' עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט, וסיפא דמתני' ודאי [רבנן היא], אבל ברישא דמיירי ברוחב רשות הרבים אפי' לר' עקיבא פטור כשהיא למעלה מעשרה מיהת, לפי שיטת רש"י ז"ל.
אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב מאי טעמא קלוטה כמי שהונחה. פירוש והאי טעמא לרבנן היא דאילו לר"ע כולה משום דילפינן זורק ממושיט, ולפום האי שיטתא כולה מתני' בלמעלה מעשרה דוקא, דאי למטה מעשרה בין ברישא ובין בסיפא חייב לרבנן דקלוטה כמי שהונחה דמיא.
ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמיחייב למעלה מעשרה לא מיחייב והא אמר ר' אליעזר המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, מכאן למדו רבותינו בעלי התוספות ז"ל שהמוציא מרשות [היחיד] לרשות היחיד והעבירו דרך רשות הרבים חייב ואף על פי שלא עמד ברשות הרבים כלל, ולא נהירא לרבינו הרמב"ן ז"ל דלא אשכחן דחייב לרבנן אלא בעוקר ברשות היחיד ומניח ברשות הרבים או בהיפך, ותדע דאי לא [לא] לישתמיט תנא דמתני' כד תני פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע דליתני דבמעביר כי האי גוונא דברי הכל חייב, שזה חידוש שלא שמענוהו בשום משנה ולא שום ברייתא, והא דאמרינן הכא אילימא במעביר [הכי קאמר אילימא במעביר] וקסבר ר' עקיבא מהלך כעומד דמי כבן עזאי, אם כן מה לי למעלה מה לי למטה והאמר ר' אלעזר.
והא דר' אלעזר ודאי דברי הכל היא, דההיא לא איירי במעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אלא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים, תדע דלא קאמר שכן היתה עבודת הלויים [אלא שכן משא בני קהת, דכיון] שעליהם עבודת הקדש, עליהם לשאת בכתף, ונושאי המקדש היו ואינם נכנסים לפנים לישא המקדש עד שאהרן ובניו פורקים את המשכן, וכדכתיב (במדבר ד') זאת עשו להם וחיו ולא ימותו וכתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, וכשהיו חונים היו מניחים את המקדש מבחוץ ואהרן ובניו היו מכניסין בפנים הקדש וכליו, ולא ילפינן ממשא בני קהת אלא דלמעלה מעשרה כלמטה מעשרה למה שאדם מעביר בגופו דרך רשות הרבים כיון דבגופו מהלך ברשות הרבים.
[ופליגא] דרב המנונא ודר' אלעזר אדרב חלקיה בר טובי. פליגא אדר' אלעזר למעלה מעשרה, ופליגא אדרב המנונא נמי, דחד מינייהו לא מפליג למטה מעשרה בין תוך שלשה טפחים למעלה משלשה טפחים כדמפליג רב חלקיה.
תניא נמי [הכי] תוך שלשה דברי הכל חייב. פירש ר"ח ז"ל דהאי ברייתא פליגא אדרבא דאמר לקמן (ק' א') ובמסכת עירובין (צ"ח ב') דאפי' תוך שלשה לרבנן בעינן הנחה על גבי משהו, ולא שמיע ליה האי ברייתא לרבא כי היכי דלא שמיע לר' אלעזר, ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה, וכיון [שכן] ליתא לדרבא ולאו לאוקמתא דעבד במסכת עירובין על מתני' דהיה קורא בראש הגג דאוקמה כולה כר' יהודה דבעי תוך שלשה הנחה על גבי משהו, אלא לעולם תנאי היא כפשוטה דמתני', דתנא קמא פליג על ר' יהודה והילכתא כותיה, וטעם נכון הוא, אבל בתוספות כתבו דרבא שמיע ליה האי ברייתא אלא שהוא סובר דמשבשתא היא, ומשבש לה משום ההיא מתני' דעירובין דאוקמה כולה כר' יהודה ואפשר נמי דאיכא מתניתא אחריתי דמסייעא ליה לרבא כדבעינן למיכתב לקמן (ק' א'), ושם נפרש בס"ד.
לימא תהוי תיובתא דרב וכו'. פירוש דעל כרחין פלוגתא דרב ושמואל ליתא אלא בשתי רשויות שלו, דאילו כשהן של שני בעלים היכי שרי שמואל בלא עירוב.
ולאו מי אוקימנא כגון דמדלי חד ומתתי חד. לא איתפרש היכא אוקימנא בהכי, דהא התם במסכת עירובין (פ"ה ב') בהאי לישנא נמי אמרינן ולאו מי אוקימנא וכו', ואפשר דהכא והתם אוקמוה בבי מדרשא ומשום הכי רב אשי דמסדר תלמודא אמר בכל חד מינייהו ולאו מי אוקימנא וכו' הכא משום דאיתמרא התם והתם משום דאיתמרא הכא.
כגון דמדלי חד ומתתי חד דזימנין דנפלה ברשות הרבים ואתי לאתויי. פירוש מרה"ר [לרה"י] ועביד איסורא דאורייתא, וא"ת ותיפוק ליה דכיון דנפלה ברשות הרבים הוה ליה זורק מרה"י לרה"ר, י"ל דאי משום [הא] לא מיחייב מדאורייתא דהא לא אתעבידא מחשבתו, ואפי' למאן דאמר דקי"ל דנתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע שהוא חייב, התם הוא דנתכוון למלאכת איסור ועלתה בידו מלאכת איסור, מה שאין כן בזו שנתכוון למלאכת היתר והוה ליה מתעסק בעלמא, ועוד דהתם הוא שהכל הוא ברשות אחת לרשות הרבים נתכוון וברשות הרבים נח, אבל הכא שנתכוון להניחו ברשות היחיד ונח ברשות הרבים (דנ"ס) [הוה ליה] מתעסק ואפי' נתכוון לאיסור ועלתה בידו מלאכת איסור.
אלא כל פחות משלשה כלבוד דמי הילכתא גמירי לה.
הכי גרסינן אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים וכו'. ולא גרסינן אמר רב יוסף אמר רב יהודה, דהא בסמוך אמר רב יוסף לרב חסדא דהא דרב יהודה אדרבי יהודה מתני לה.
[דף צז עמוד ב] למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב. פירוש דהא אסיקנא לעיל דהכנסה תולדה היא.
והתניא רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה מסיני. פירוש והא ודאי אתיא לאשמעינן מנין חטאות שאפשר להתחייב בשבת שהם ל"ט, ואם איתא דמחייב אתולדה במקום אב טובא אינון, ואף על גב דבפרק [כלל] גדול אתינן למימר דמנינא לא אתא אלא לאשמעינן מנין האבות שהיו במשכן ואפשר שאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב חטאת [אחת] כדפרישנא התם (ע' א'), ההיא למאי דקס"ד מעיקרא כדאמרינן יכול שעשאם כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת תלמוד לומר בחריש ובקציר וכו', אבל קושטא דמילתא למסקנא דברייתא דמנין חטאות אתא לאשמעינן.
מחייב היה רבי יהודה שתים אחת משום העברה ואחת משום הוצאה. פירוש ואף על גב דהעברה תולדה היא כדפרישנא לעיל, קסבר ר' יהודה דמיחייב איניש אתולדה במקום אב כדאמרינן בכולה שמעתא, וסבירא לן השתא דרבנן לא פטרי לגמרי אלא למימרא דלא מיחייב אתולדה במקום אב.
ודילמא לעולם אימא לך דרבי יהודה חדא הוא דמחייב ורבנן פטרי לגמרי והיכי משכחת לה כגון דאמר עם דנפקא לרה"ר תנוח. איכא למידק דהא ודאי אף על גב דקלטה אויר רשות הרבים לא נחה שם, ואף על פי שלענין שבת היא כמו הנחה מ"מ אין במשמע הלשון הזה אלא שתנוח ותעמוד, תירץ הרמב"ן ז"ל דהכא לא שאמר סתם הלשון הזה אלא הכי קאמר רוצה אני שתהא כמו הנחה לענין שבת עם יציאתה שלא אתחייב בהוצאה אלא בהנחת יציאתה לרה"ר, ומשום הכי מיחייב לר' יהודה כיון דסבירא ליה דקלוטה כמי שהונחה דמיא.
רבי יהודה סבר דקלוטה כמי שהונחה דמיא. [ק"ל] דהא במסכת עירובין (צ"ז ב') תנן הקורא בספר בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב ר' יהודה אומר אפי' לא היה מסולק מן הארץ אלא כמלוא החוט גוללו אצלו, וטעמא משום דסבר ר' יהודה דקלוטה באויר לאו כמי שהונחה דמיא, וכדפריש רבא התם במסכת עירובין דאפי' תוך שלשה בעינן הנחה על גבי משהו לר' יהודה, תירצו בתוספות דלית ליה לר' יהודה קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא כשרוצה שתנוח שם כדאמרינן השתא, אי נמי באומר כל מקום שתרצה תנוח כדלקמן בשמעתין, אבל התם שאינו רוצה שתנוח דהא נתגלגל הספר מידו קתני, בעי הנחה על גבי משהו ואפי' תוך שלשה טפחים ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא.
ורבינו הגדול הרמב"ן ז"ל [תירץ] דלא אמר רבי יהודה קלוטה באויר כמי שהונחה אלא כגון הא דהכא שנקלטה כולה באויר הרשות וראויה כולה לנוח שם דהא אין אגדו בידו, אבל בדבר שאין סופו לנוח שאגדו בידו כגון ההיא דעירובין שעומד תלוי ואינו כולו באויר הרשות בעי הנחה על גבי משהו.
והקשו בתוספות דהא רבא אמר לקמן והתם בעירובין דאפי' תוך שלשה טפחים בעינן הנחה על גבי משהו ואפי' בזורק ולא אמרינן כמי שהונחה דמיא, ואמרינן התם דרבא כר' יהודה אמרה לשמעתיה דקתני שאפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא חוט גוללו אצלו, ומתמהינן עלה התם ואמרינן לימא כתנאי אמרה להא שמעתא, כלומר כר' יהודה ודלא כת"ק דהא קאמר דמשהגיע לעשרה טפחים אינו גוללו אצלו, ופריק דכולה מתני' ר' יהודה היא ולא פליג ת"ק בה כלל, והשתא (דהכי) תיקשי לן היכי אמרינן דרבא אליבא דרבי יהודה אמרה, דהא רבא אמרה אפי' בזורק שהיא קלוטה כולה באויר ואילו ר' יהודה לא אמרה אלא כשאגדו בידו וכדמוכחא בשמעתין, תירצו בתוספות דהתם לא אמרינן דרבא כר' יהודה ממש אלא לומר דמדר' יהודה נשמע לרבנן, דכל מאן דסבירא ליה קלוטה באויר לאו כמי שהונחה דלא שני ליה בין תוך שלשה טפחים [למעלה משלשה טפחים], דהא התם גבי אגדו בידו סבר ר' יהודה דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה למעלה משלשה טפחים וה"ה למטה משלשה טפחים, וכיון שכן מינה נשמע לרבנן דסבירא להו הכא ובכל דוכתא דבזורק באויר לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה, דלא שני להו בין תוך שלשה טפחים למעלה משלשה טפחים, ולאפוקי מרב חלקיה בר טובי ומתניתא דלעיל דסבירא להו דאפי' לרבנן תוך שלשה לא בעינן הנחה על גבי משהו, וברייתא דלעיל אליבא דרבא משבשתא היא.
אבל אתולדה במקום אב לא מחייב רבי יהודה. וק"ל ואפי' תימא דלא מחייב רבי יהודה אתולדה במקום אב למה לא יחייב שתים, דהא בירושלמי אמרינן דהעברה ברשות הרבים ארבע אמות מלאכה בפני עצמה היא ואינה תולדה דהוצאה וכדפרישנא לעיל (צ"ו ב' ד"ה אלא), י"ל דגמרא דילן בהא פליגא על הירושלמי, דאילו הירושלמי סובר שם דהעברה מתופרי יריעות למד אותה והיא מלאכה בפני עצמה, ואף על גב דנפישי להו אבות לר' יהודה לא גמר לה [ארבעים חסר אחת] שהרי הוא מוסיף השובט והמדקדק, אבל גמרא דילן סברי דאפי' ר' יהודה לא גמר לה מתופרי יריעות ולא מן האורגים דהא איפריך ההוא טעמא לעיל, ולעולם לר' יהודה נמי זריקת ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה דתהוי תולדה דהוצאה, וכדפרישנא לעיל אליבא דרבנן, כנ"ל.
דילמא לעולם אימא לך דעבד האי לחודיה והאי לחודיה ורבי יהודה אתולדה במקום אב לא מחייב ובהא קא מפלגי דר' יהודה סבר שובט ומדקדק אבות נינהו. פירוש ובדין הוא דמצינן למימר דעבדינהו תרוייהו בהדי הדדי כדאמרינן מעיקרא, וקא מחייב שתים משום דאבות נינהו והעושה שתי אבות או יותר חייב חטאות כמנין האבות, אלא דניחא ליה לתלמודא לסתור כולה אוקימתא קמייתא מרישא ועד סיפא.
אלא אי אמרת תולדות מאי מוסיף. פירוש (דתנן) [דקאי א]אבות מלאכות דהוה מנינן לרבנן, ולשון מוסיף בכל מקום היינו לעשות התוספת כעיקר, ומיהו דק[א]רי ליה סבר דכי קתני מוסיף קאי על מנין חטאות דשמעינן ממנינא דהרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ועלה קתני ר' יהודה מוסיף בחיוב חטאות השובט והמדקדק וכל דכוותה דאתולדה במקום אב מחייב, ותלמודא מכרח הכא דלא שייך לומר מוסיף אלא על האבות כיון ששנינו בפירוש הרי אלו אבות מלאכות.
באומר כל מקום שתרצה תנוח. פירוש דניחא ליה בכל הנחה דעבדא, בין שתהא הנחה גמורה או הנחה לדין תורה, הילכך לר' יהודה הא עבדא שתי הנחות, אחת עם יציאתה דקלוטה כמי שהונחה דמיא, ואחת הנחה גמורה לסוף ארבע אמות.
הכי גרסינן ואף רש"י ז"ל כן גורס, פשיטא נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון. פירוש וחייב שהרי עשה מחשבתו לגבי ארבע אמות אלו מיהת, נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה מהו וכו'. ומהדרינן לאו היינו דאמר רבינא לרבא ואמר ליה [באומר] כל מקום שתרצה תנוח. וכדפרש"י ז"ל דהשתא מקשינן אפילו לקמייתא דפשיטא לן דמיחייב, היכי חייב דהא אמר רבא לעיל בדאמר כל מקום שתרצה תנוח, [הא] כל שלא אמר כן לא, אף על פי שנעשית מחשבתו.
ורבינו ז"ל גורס ואמאי והרי כתב שם משמעון מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא כתב שמעון אבל הכא כמה דלא זרק ארבע לא מיזדרק [ליה תמני. פירוש דק"ל] (דכל) מאי דפרכינן על קמייתא מההיא דרבא היאך אפשר לפטור בקמייתא דהא טעמא רבה קאמרינן שהרי כתב שם משמעון, ומהדרינן מי דמי דהתם אי אפשר לכתוב שמעון ולא שם ואם כן הרי נתכוון לכתוב שם ועלה בידו, אבל הכא כלום נתכוון להניחה בסוף ארבע אמות, וכי לא מזדרקי ליה תמני אם לא זרק ונח בסוף ארבע אמות, ובלשון אתמהא גרסינן הכא כמה דלא זריק ארבע לא זריק ליה תמני, ואין גירסא זו מחוורת שזה דבר מחודש בתלמוד שיאמר בתחלה מילתא לפשיטותא ונימא פשיטא ויסתור אותה אחר כך לגמרי.
לכך הנכון כמו שגורסין ברוב הנוסחאות, אמר מר הרי כתב שם משמעון וכו' כדכתיבנא לעיל, והא דאמרינן מעיקרא לאו היינו דאמר ליה רבינא לרבא לאו למסתר קמייתא אתינן אלא תשובה היא על בתרייתא דמבעיא לן בנתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה שהדין הוא שהוא פטור, ובתר הכי הדרינן למידק אקמייתא אמר מר הרי כתב שם משמעון וכו' ואתינן למידק על הדמיון ההוא מי דמי התם [כל כמה] דלא כתב שם וכו', וכולה גרסינן לה בלשון אתמהא כדפרישנא לעיל, ומיהו משום הא לא מיפריך עיקר הדין דהא אמר מר קאמרינן ועיקר טעמא לא ניחא לן דמשמע לן שאין הנדון דומה לראיה, אבל עיקר דינא הוא לא מפריך.
ויש שגורסים הכא נמי נימא [כל כמה] דלא זריק ארבע לאו מזדרקי ליה תמני, פירוש ובניחותא גרסינן ליה ותירוצא הוא, דאנן פרכינן מי דמי התם [כל] כמה דלא כתב שם לא מכתיב ליה שמעון, פירוש מה שאין כן בזו דמזדרקי לה תמני בלא הנחה דסוף ארבע, ופרקינן דהכא נמי כמה דלא זריק ארבע לא מזדריק ליה תמני, כלומר דסוף סוף אי אפשר לזרוק שמונה אם לא עבר דרך הארבע אמות וכיון שכן הרי גם לארבע נתכוון ועלתה בידו, ולפיכך חייב כמו בנתכוון לכתוב שמעון.
ובפרק כיצד הרגל (ב"ק כ"ו ב') הכי גרסינן וכן הגירסא שם בנסחי דוקני נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע פטור, כי הוא ז"ל גורס ומפרש בשמעתין כדכתיבנא לעיל לדעת רש"י, ובאותה גירסא שהוא גורס בב"ק סייע הוא הפירוש שפירשה למעלה לפי גירסתו.
[דף צח עמוד א] מאי קמ"ל [הא קמ"ל] רשויות מצטרפות. פירוש דהא דקתני שאם עבר ארבע אמות [היינו] בצירוף שתי רשויות [וקמ"ל] שמצטרפות וחייב עליהם כאילו עברו כל הארבע אמות ברה"ר אחת, ופרש"י ז"ל ופליגא אדר' יוסי דאמר בפרק המוציא (פ' א') שאם הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד לרשות אחת חייב לשתי רשויות פטור שאין רשויות מצטרפות, ולא נהירא דהא משמע דההיא דר' יוסי [הלכתא] היא דרבינא ורב אשי שקלו וטרו בה, [והיכי] מידחיא הכא להדיא, לפיכך [נראה] דההיא אפי' לר' יוסי אתיא דעד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דהוה להו שתי הוצאות בשיעור אחד, דכיון דשתי הוצאות היו לשתי רשויות דינא הוא דלא יצטרפו, אבל הכא דכולה בזריקה אחת מודה ר' יוסי דמצטרפות הרשויות.
ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. פרש"י ז"ל דדייק לה מדקתני פחות מארבע פטור, ואי ס"ד דקלוטה כמי שהונחה דמיא היאך יהא פטור דהא זרק מרה"ר לרה"י, והקשו עליו דמהתם ליכא למידק הכי, לעולם אימא לך דקלוטה כמי שהונחה דמיא ואפי' הכי פטור לפי שלא נתכוון לזרוק אותו אלא לרה"ר, דהא לעיל לא מחייבינן לר' יהודה אלא באומר כל מקום שתרצה תנוח או באומר עם יציאתה לרה"ר תנוח, ולא עוד אלא אפי' כשנחה ברה"י ממש היה לנו לפטור כיון שזרק סתם ודעתו לזרוק לרה"ר ולא אמר כל מקום שתרצה תנוח דהא לא נעשית ממש מחשבתו, ולא דמי לנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע שהוא חייב לפום שיטתנו, דהתם היה הכל ברשות אחת אבל כל שיש בו שינוי רשות שנתכוון לרשות אחת ונחה ברשות אחרת פטור, ואפי' נתכוון לאיסור ועלה בידו איסור, וכל שכן לפי שיטת רש"י ז"ל עצמו שכתב למעלה בנתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע שהוא פטור, והנכון דהכא מרישא דייקינן לה דקתני ארבע אמות חייב ומשום דרשויות מצטרפות ואף על פי שעברה בינתים ברשות היחיד, ואילו סבירא לן דקלוטה באויר רה"י כמי שהונחה דמיא הא ודאי אין הארבע אמות הללו מצטרפות כיון דנחה בנתים, דהוה ליה כמעביר ארבע אמות ברה"ר ועמד בינתים לפוש שהוא פטור, וכן פירשו רבותי.
אמר רב הונא אמר רב המעביר ארבע אמות ברה"ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. פירוש דענני כבוד לא חשוב קירוי.
איני והא עגלות דמקורות היו ואמר רב עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהם רשות הרבים. פירוש דקס"ד דמיירי לאחר שהיו מכוסות, ותחתיהן היינו מה שתחת העגלות עצמם דהיינו קרקעיתם, וביניהם מה שיש בין עגלה זו לעגלה שבצדה, וצידיהן האופנים שיוצאים מצידיהן, ולדעת רש"י ז"ל האופנים שיש לכל עגלה משני צדדיה קרי צידיהן, וביניהן ריוח שיש בנתים בין אופן עגלה זו לאופן שבצד העגלה שבצדה, כי לפי דעתו ז"ל חמש אמות אויר היה בין האופן הזה לאופן הזה שבצדו, אבל לדעת ר"ת ז"ל והוא הנכון, לא היה שום אויר בין אופן של עגלה זו לאופן העגלה שבצדה ולקמן (צ"ט א') נפרש דעת כל אחד מהם בצורת העגלות, הילכך לפי דעת ר"ת ז"ל האופנים שבין עגלה לעגלה שבצדה קרוי שביניהם, והאופנים שהם מן הצדדים חוץ לעגלות קרוי צידיהן, וכן עיקר, וא"ת מנא לן דהא דרב המנונא מיירי בעגלות מכוסות דפריך מינה להדיא לאידך דר' חייא ושקלינן וטרינן גבה כולי האי, [נימא] דמיירי בעגלות מגולות ותו לא שייך מידי, תירץ רבינו האיי גאון ז"ל וכן בספר המאור דלישנא דתחתיהן לא משמע אלא בזמן שיש עליהם שום דבר ולא בזמן שהם מגולות לגמרי, וסבירא לן כי מסתמא כיון שהעגלות הללו לא היו אלא לשאת את הקרשים על דפניהם לא היה שום כיסוי בחללן ותמיד היו מגולות אלא בזמן שהיו הקרשים נתונים עליהם.
גירסת רש"י ז"ל כי קאמר רב בדראתא. ופירש הוא ז"ל כי קאמר רב הונא שתחתיהן רשות הרבים באותו ריוח שנשאר בין שורות הקרשים בין שורה לשורה שהיא מגולה, ואינו מחוור דהיה לו לומר כי קאמר רב ברווחא, והגאונים ז"ל גורסים וכן היא בספרים שלנו כי קאמר רב בדרא תתאה, פירוש בעוד שלא הניח על העגלות אלא השורה התחתונה שאז היה ריוח בין סדר קרשים אלו לסדר קרשים אלו, כי כשהיו נותנים עליהם השורות האחרות אי אפשר לצמצם הקרשים זו על גב זו והיו נוטות לכאן ולכאן ומכסים את הריוח.
ופרכינן מכדי אורכא דעגלה כמה הואי חמש אמות. פירוש גמרא גמירי לה הכי.
בשלמא למ"ד מלמעלה כלין והולכים עד כאצבע שפיר. כי במקום שהיה מתקצר עובי הקרשים היה נשאר ריוח גדול בין קרש לקרש.
אלא למאן דאמר כי מלמעלן ומלמטן עוביין אמה מאי איכא למימר אמר רב כהנא באטבי. פרש"י ז"ל בשם רבותיו כי באטבי כמו אטבעי כלומר טבעות, והכי פירושא כי על ידי הטבעות שהיו עומדים זקופים בקרשים היה צריך לדבק שני קרשים פנים בפנים וטבעותיהם לחוץ ונותן אותם לחודם בראש העגלה האחת, הטבעת שבקרש זה בולטת חוץ לעגלה והטבעת שבקרש השני בולטת כלפי מעלה לעגלה, וכן עושה בשני קרשים אחרים לראש העגלה השני, ונשאר (בידו) אמה בינתים, והיה צריך לעשות כן מפני הטבעות הפנימיות הבולטות זו כנגד זו שיהא להם ריוח, והקשה על זה רש"י ז"ל ואי משום הא לא היה צריך לתת לכל הריוח בנתים דהא יכול לשלחופי הקרשים זה מכנגד זה ולא יהו הטבעות זו כנגד זו, ועוד קשה כי לשון אטבי אינו משמע טבעות בשום מקום, ועוד דהוה ליה למימר משום אטבי.
ורש"י ז"ל פירש אטבי כמו העץ שנקרא מורדירור שנותנים בראש הקונדריס וכדאמרינן במנחות (ל"ב א') כמלא אטבי דספרי, והכי קאמר כי כל האמה הנשארת היה נותן בנתים, כי כל שני קרשים מהם היו דבוקים יפה כעין אטבי דספרי כדי שלא יתנדנדו ויסמכו אלו באלו, ואמר ז"ל דלא גרסינן אטבי היכא מנח להו וכו', אלא הכי גרסינן היכא מנח להו אגבא דעגלה עגלה גופא מקורה היא, והכי פירושא דאכתי קרשים היכא מנח להו אגבא דעגלה ואפי' תימא שנשאר ריוח בין קרש לקרש מ"מ גוף העגלה בעצמה מכוסה היא בנשארים ואשתכח דתחתיהם דעגלות מקורות נינהו, דקס"ד שהיו העגלות כעין שלנו, ופריק אמר שמואל ביתדות בעלמא כלומר שאותם העגלות לא היו מכוסות כעין שלנו אלא יתדות בעלמא כאותם שנותנים בהם אבנים גדולות, ואין פירוש זה נכון, חדא דא"כ הוה ליה למימר כגון אטבי, ועוד דבכולהו נוסחי גרסי אטבי היכא מנח להו, ועוד דהשתא למה ליה למימר היכא מנח להו אגבא דעגלה בלאו הכי נמי הוה ליה למפרך למאי דקס"ד השתא ולימא והא עגלה גופה מקורה היא.
לפיכך [נראה] כמו שפירשו הגאונים ז"ל כי אטבי קורא לעמודים שהיו נעוצים בצידי העגלה לחבר את הקרשים ולהעמידם יפה כעין אטבא דספרי, והשתא פריק רב כהנא דכי קאמר רב דתחתיהם רשות הרבים לא בזמן שהקרשים עליהם אלא כשאין עליהן אלא אותם אטבי בלבד, ופרכינן אטבי היכא מנח להו אגבא דעגלה עגלה גופא מקורה היא, פירש רבינו האיי גאון ז"ל שאין דרך לתת האטבי אלא אחר נתינת הקרשים על העגלות כדי שלא יתנדנדו וההיא שעתא עגלה מקורה היא בקרשים, ופרקינן אלא אמר שמואל ביתדות דכי אמר רב בזמן שלא היו [על] העגלות אלא יתדות כעין שתי וערב שבהם נותנים הקרשים.
ואחרים פירשו אטבי היכא מנח להו אגבא דעגלה א"כ עגלה גופה מקורה היא בנסרים שנותנים על העגלות שהאטבי נעוצים בהם שאם לא כן במה עומדים האטבי האלו, ופרקינן אמר שמואל ביתדות כלומר לעולם באטבי והאטבי האלו עומדים (בעודם) [נעוצים] על גבי היתדות בצד העגלה ואין העגלה מכוסה בנסרים ובשעה [שנותנין] האטבי שהעגלה מכוסה קצת אמר רב תחתיהם רשות הרבים, וזה הפירוש הנכון דשמואל לא בא לסתור דברי רב הונא, דבכולהו נוסחי לא גרסי אלא אמר שמואל.
ולהאי מסקנא לא דחקינן לומר דקרשים אחודייהו הוו מנחי אלא [יש] לומר דאפותייהו הוו מנחי ולא היו אלא שלשה סדרים, דהכי ודאי ניחא להו טפי, ולעיל משום פירכא הוא דהוה אמרינן דאסמוכייהו הוו מנחי.
וכל הסוגיא הזאת משמע מוציא מיד משמע, דמעיקרא הוה ס"ד כי העגלה לא היתה מכוסה לעולם אלא ע"י קרשים וריוח שביניהם הוא האויר שבעגלה, והדר אתינן לומר שהוא מכוסה בנסרים שקבועים בהם האטבי, והדר אמרינן דליכא אלא יתידות, ותו דמעיקרא אמרינן דאיירי בדרא תתאה וכי לעולם לא היה ריוח בין סדר לסדר אלא בשורה התחתונה, ואמסקנא סבירא ליה שאף בשורות העליונות היה ריוח בין סדר לסדר, ויש כיוצא בזה בתלמוד.
[דף צח עמוד ב] ת"ר עביין אמה וכו'. כולה פשוטה היא ומפורשת יפה בפירוש רש"י ז"ל.
דאתיא פותייה דהני וממלא להו סומכא דהני. פירוש דהכי גמירי לה דרוחב חלל המשכן עשר אמות, ואפשר דילפינן לה מבית עולמים שהיה רחבו שליש ארכו, הילכך כי יהיב למערב ששה קרשים באמצע היו אוכלים ממנו תשע אמות, נשאר חצי אמה מכאן ריוח וחצי אמה מכאן, נוטל אחד ונותן בזוית זו חצי אמה נתון על ריוח הנשאר והאמה הנשארת מן הקרש נתון על עובי הקרש שמן הדרום, וכן לצד זוית שבצפון, וכדפרש"י.
אלא למאן דאמר מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלים והולכים עד כאצבע מאי איכא למימר. שהרי נשאר הרבה מרוחב הקרשים שבזויות שהיה עודף על העובי של קרשים שבדרום או בצפון לפי שנתקצר עוביו למעלה, כי מסתמא שינוי הקרשים היו כלפי פנים והחסרון שהיה מתקצר מהם היה כלפי חוץ כדי שיהיה הבנין יפה ושוה מבפנים.
ומפרקינן כי טורין. כן גירסת רש"י ז"ל, ופירש כי הקרש שבזוית לא היה רחבו שוה אלא שמקצרים ממנו למעלה כל מה שהוא עודף על עובי הקרש שבדרום או בצפון, והיה הקרש כהר הזה שהוא משופע רחב מלמטה וקצר מלמעלה, ור"ח ז"ל ורבינו האיי גאון ז"ל גורסים כי טוריז, ופירש ר"ח ז"ל כי היא אלבניק"א שהיא רחבה במקום אחד וקצרה במקום אחר, ורבינו האיי ז"ל פירש כי הוא לשון פרס שקורין לאלגי"ב שעושין בשפת החלוק שהוא רחב מלמטה ומתקצר למעלה עד כאצבע.
דל תרתי לכפילה. פירוש על פני האהל לצד מזרח לפתח המשכן היה סרוח חצי יריעה, ומפני שהיריעה רחבה ארבע אמות ודרכה להיות כפולה לשתי אמות קורא לחצי יריעה כפילא, ולכן אמר הכתוב וכפלת את היריעה הששית כלומר שיתן כפל אחד משני כפליה אל מול פני האהל.
חרוצין היו הקרשים. פירוש לכל קרש היו שני אדנים תחתיו כדאיתא בקרא בהדיא, והיו לו שתי ידות לקרש בגובה אמה שהם נכנסים [אחד] באדן אחד ואחד באדן אחר, ובינתים היה הקרש חרוץ וחתוך כשיעור שתי שפתות, וכן לכל צד וצד מן הקרש היה חתוך וחרוץ בגובה אמה כדי (שיחול ב) [שיעור] שפת האדן ולא יעכב מליכנס הידות באדנים, נמצאת למד דכיון שרוחב שני אדנים כרוחב הקרש כי היה רוחב שני האדנים אמה וחצי, והיה רוחב כל אחד מהם שלשה רבעים, רביע אחד בחללו של אדן שבו נכנס היד ושני רבעים בשתי השפתות, והקרש היה חרוץ לכל צד רביע אמה כרוחב שפת האדן, ורוחב כל יד ויד רביע אמה ובין [יד] ליד חצי אמה כרוחב שתי שפתי האדנים הסמוכים זה לזה בין חלל לחלל.
[דף צט עמוד א] ונראים הקרסים בלולאות ככוכבים ברקיע. פירוש כי בסוף כל מחברת היו חמשים לולאות מכוונות אלו כנגד אלו כדכתיב מקבילות הלולאות, ושני ראשי הלולאות נותנים עליהם קרס אחד של נחשת קלל כדי לחברם, והיו חמישים קרסים של נחשת קלל בראשי הלולאות בין שתי מחברות של יריעות, והלולאות היו של תכלת שהוא כעין הרקיע כדאיתא במסכת מנחות (מ"ג ב'), והקרסים שהיו נוצצים כעין נחשת קלל היו נראים בהם ככוכבים ברקיע.
מתני' שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטים את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקים. לפי שיטת רש"י ז"ל לעיל (צ"ו א') שפירש המושיט הוא העוקר דבר מרה"י זו וכשהוא עומד במקומו נותנו כולו ברה"י אחרת דרך אורך [רה"ר], אתיא הך סיפא שפיר כי ארבע העגלות היו מהלכות שתים שתים כדמוכח לקמן בגמרא, והיו נתונות אורכם באורך רה"ר ורחבן ברוחב רה"ר, וכשהיו רוצים לטעון אותם לא היה הדבר קל להוליך הקרשים בכתף עד העגלות הראשונות מפני כובד הקרשים, אלא עומדים לויים על העגלות האחרונות הסמוכות למשכן ולויים אחרים עומדים על העגלות הראשונות, ופורקי המשכן נותנים הקרשים ללויים העומדים על העגלות האחרונות והם מושיטים ונותנים אותם ללויים שעל העגלות הראשונות והיתה הושטה זו מרה"י לרה"י דרך אורך רשות הרבים, כי העגלה רשות היחיד היא, והיתה הושטה בעקירה והנחה גמורה לדעת רש"י ז"ל, ואחר שנטענו העגלות הראשונות טוענין את האחרונות, אבל מן העגלה לעגלה שבצדה לא היתה הושטה, ולא מיבעיא לפירוש רש"י ז"ל שסובר כי כל עגלה ועגלה היתה טעונה [קרשים] שלה י"ב קרשים בכל עגלה, אלא אפי' לפירוש ר"ת ז"ל ורבינו הרב ז"ל שפירשו שהקרשים היו מתוחים מעגלה זו לעגלה זו שבצדה, אין זו הושטה על דעתם שדבוקות היו העגלות ולא היה רשות הרבים ביניהם.
אבל לדעת רבינו האיי גאון ז"ל האומר (שם) כי ההושטה היא בדבר המתוח והמונח בין שתי רשויות היחידים, ראשו אחד ברשות היחיד זה וראשו השני ברשות היחיד זו, א"כ היאך היתה הושטה זו בעגלות שהיו זו אחר זו, היה לו לומר שתי עגלות זו בצד זה ברשות הרבים מושיטים את הקרשים מזו לזו, ותמהני על רבינו האיי ז"ל שכתב וזה לשונו, כי כך היו העגלות שנמסרו במדבר ללויים שתי עגלות זו אחר זו ברה"ר והיו מותחין הקרשים ומציבים קרש על שתי עגלות ראשו האחד על זו וראשו האחד על זו [כנסר] שפירשנו למעלה ששנינו שמרכיבים מזה לזה להיות שתיהם רשות אחת, וזהו היו שתיהם בדיוטא אחת, וכתב רבינו האיי גאון ז"ל והזהרו בפירוש זה כי בטורח גדול נגלה לנו, ע"כ, וזה דבר מתמיה מאד וכי הקרשים מתוחים היו לאורך העגלות מזו לזו שלאחריה, והלא הקרשים על דפני העגלות [ורחבן] על חמש אמות של אורך העגלה כדאיתא לעיל (צ"ח א') בהדיא, אלא ודאי פירוש רש"י ז"ל הוא הנכון.
והא דאמרינן בריש מכילתין (ד' א') הוציא ידו מלאה פירות מהו להחזירה לאותה חצר אמר ליה מותר לחצר אחרת מהו אמר ליה אסור, ואמרינן מאי שנא ופרקינן הכא לא אתעבידא מחשבתו התם אתעבידא [מחשבתו התם] מיירי בחצר אחרת שכנגדה ברוחב רשות הרבים שאין בו [משום] מושיט, דאילו לחצר אחרת שבאותה שורה היכי קאמר מאי שנא והא הוה ליה מושיט מרה"י לרה"י דרך אורך רה"ר, אלא ודאי כדאמרן.
וההפרש שיש בין המושיט והמעביר, כי המעביר הוא עצמו נעקר והולך עם החפץ, והמושיט עומד במקומו.
גרסינן בירושלמי (ה"ב) כל מלאכות שבת אחד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים וכה אחד שעשאה פטור שנים שעשאוה חייבים שכן היה בדגלי מדבר הושטה של קרשים על ידי שנים, ע"כ.
גמרא אמר רב משום רבי חייא עגלות תחתיהם וביניהן וצידיהם רשות הרבים אמר אביי ובין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה וכמה אורך עגלה חמש אמות וכו' אמר רבא וצדי עגלות כמלא רוחב עגלה וכמה רוחב עגלה שני אמות ומחצה. פירוש ידוע הוא כי מ"ח קרשים היו כדאיתא בקרא בהדיא וכדכתיבנא לעיל, וכן היו ארבע עגלות לשאת הקרשים והיו מהלכות שתים שתים אלו בצידי אלו, ודעת רש"י ז"ל כי כל עגלה ועגלה היתה טעונה קרשים של עצמה י"ב קרשים לכל עגלה, וכשאמר רבא צידי עגלה כמלא עגלה פירש הוא ז"ל כי על [שני] צידי העגלה קאמר דהיינו אופנים שיש לה מכל צד, נמצאת העגלה עם אופניה רחבה חמש אמות, שתי אמות ומחצה לאופנים אשר משני צדדיה, וכשנותנים י"ב הקרשים אורכם על רוחב העגלה היו הקרשים בולטים לכל צד חוץ לאופנים שתי אמות ומחצה, כי אורך הקרש עשר אמות, וכשהיו מהלכות שתי העגלות זו בצד זו בקרשים שלה היה מאופן עגלה זו לאופני עגלה שבצדה חמש אמות, כשיעור בליטת הקרשים הבולטים חוץ לאופניהם, שתי אמות ומחצה מקרשים אלו ושתי אמות ומחצה מקרשים אלו שבצדה, וזהו שאמרו ובין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה דהיינו חמש אמות, כי הוא ז"ל מפרש בין אופני עגלה זו לאופני עגלה שבצדה, ופריך בגמרא דלמה לי שיהא באורך העגלה חמש אמות, בארבע ופלגא סגיא לתת שם שלשה סדרי קרשים לרחבם כי רחב הקרש אמה וחצי, וכההיא דאמרינן לעיל (צ"ח א') דאפותייהו מנח להו דהכי קי"ל למסקנא כדפרישנא לעיל, ולאו כדהוה אמרינן דאסמוכיהו מנח להו דאם כן הוה ליה למפרך בארבע אמות סגיא, אלא ודאי כדאמרן. ופרקינן דיהבו ליה פלגא דאמתא יתירתא לתת ריוח בין סדר קרשים כי היכי דלא לידחקו קרשים.
תו פרכינן על רוחב העגלה דלמה לי שיהא ברחבה שתי אמות ומחצה דהא באמתא ופלגא סגיא. ופרקינן כי היכי דלא לידדו קרשים, כלומר שלא יתנדנדו הקרשים ויפלו כשיהיה מושבם קצר. תו פרכינן ואלא הא דקי"ל דרך רה"ר שש עשרה אמה אמאי דהא חמש סרי הויין, פירש רבינו ז"ל שהרי העגלה עם אופניה חמש אמות הוו להו מקום העגלות עשר אמות וה' אמות שהיה בין אופני עגלה זו [לאופני עגלה] שבצדה כדכתיבנא לעיל הוו להו ט"ו אמות, והקשה רש"י ז"ל עצמו למה לא מנו כאן למקום הילוך העגלות אלא ט"ו אמות והלא עשרים אמה היו, שהרי כל עגלה טעונה קרשים שלה ואורך הקרש עשר אמות וארכם של קרשים מתוחות על רוחב העגלות לרוחב הדרך, ותירץ הוא ז"ל שאין לנו לחשב בשיעור רה"ר לפי אורך הקרשים אלא לפי מקום העגלות ואופניהם, כי הקרשים למעלה מעשרה טפחים הם ולגבי רה"ר ליכא למחשב אלא מקום העגלות ואופניהם והריוח שביניהם. ופרקינן אמתא יתירא הואי דהוה קאי בה בן לוי דכי משתלפי קרשים נקט להו, פירש רבינו ז"ל כי חוץ לאופני העגלה החיצונים נותנים רוחב אמה, חצי אמה לעגלה זו וחצי אמה לעגלה זו שבצדה תחת צידי הקרשים, והלוי הזה כשהיה נכנס לתקן את הקרשים לא היה נכנס מחוץ לקרשים דא"כ הוה ליה רשות הרבים חוץ לקרשים אמה והוה ליה רה"ר אחת ועשרים אמה, עשרים לאורך הקרשים ואמה לבן לוי, אלא תחת צידי הקרשים היו (א"ה כאן חסר ועי' רש"י) ואופנים קטנים היו, או אופן אחד לכל צד או שני אופנים לכל צד לשני ראשי העגלה, זו שיטת רש"י ז"ל בקוצר.
והקשה עליו ר"ת ז"ל, חדא דא"כ שכל עגלה טעונה קרשים שלה מנין כי שתי העגלות היו הולכות זו לצד זו עד ששיערו רוחב רה"ר שש עשרה אמה, דילמא לא היו הולכות אלא אחת [אחת], או אולי היו הולכות ארבעתם זו בצד זו, אלא שהנכון יותר שילכו אחת אחת ולא יעכבו זו לזו בקרשיהן, ועוד כי לפי פירוש זה לא היו מן הקרשים מונח בעגלה אלא כפי שיעור רוחב העגלה דהיינו שתי אמות ומחצה, וכל שאר הקרש שהוא שבע אמות ומחצה בולט לחוץ ואינו מונח ומידדו הקרשים טובא, והיאך ס"ד בגמרא להקשות עוד דבאמתא ופלגא סגיא ויהיו בולטים חוץ מן העגלה שמונה אמות ומחצה, ועוד כי מה שפירש שבין אופני עגלה זו לעגלה שבצדה חמש אמות מפני מה שבולט מן הקרשים חוץ לאופנים, הא ודאי צריך רווחא טפי כדי שלא יגעו קרשים של עגלה זו בקרשים של עגלה זו ויעכבו את הליכתם, ואם דעתך לומר כמו שנראה מפירוש רש"י ז"ל שהיו מושכים מעט מעט לצד החיצון כדי לתת ריוח בנתים, זה אינו נכון כי בודאי אם לא היה היוצא מן הקרשים מכל צד שיעור שוה ויהיה היוצא לצד החיצון יותר ממה שיוצא לצד הפנימי, יהיה הצד החיצון כבד מן הצד הפנימי ויפלו הקרשים, אלא על כרחך היה להם להיות יוצאים לחוץ בשוה [וצריך] לתת ריוח בפנים בין קרשים לקרשים, וא"כ נפיש ליה שיעור רה"ר, ועוד דלישנא דנקטינן ובין עגלה לעגלה לגוף העגלה משמע ולא מה שבין אופניהם, ועוד כיון שאומר רבינו ז"ל שאין לשער רה"ר במדת קרשים לאורכן אלא במדת האופנים והעגלות ומה שביניהם, אף מה שביניהם אין לשער שהרי אין בין האופנים ההם כלום בקרקע אלא שהקרשים סוככים שם, אלא מאי אית לך למימר דכיון שהדרך מתרחב לעגלות מפני הריוח שבין האופנים הרי הוא בכלל הדרך ובשיעורו נכנס, אף אנו נאמר כי מה שהוא בולט מן הקרשים חוץ לאופנים גורם לתפוש ברוחב הדרך כשיעור הבולט שאין האהלים קרבים לשם כלל, והיה לנו לשער אותו ברחב הדרך ויהא רשות הרבים עשרים ואחת אמות, ועוד מי דחקו לבן לוי כשבא לתקן מן הקרשים כד משתלפי ליכנס תחת הקרשים ללכת בין האופנים, והלא היה לנו לתת לו דרך חוץ לקרשים כולם והוה ליה רחב הדרך עשרים ואחת אמות.
לפיכך [פירש] ר"ת ז"ל כי שתי העגלות ההולכות זו בצד זו שתיהם עומדות וטעונות ביחד חצי הקרשים שהם עשרים וארבעה בשלשה סדרים, שמונה קרשים בכל סדר זו ע"ג זו נתונות ארכם על רוחב שתי העגלות, ראש הקרש האחד בעגלה זו וראש הקרש השני בעגלה שבצדה, ורוחב העגלה שתי אמות ומחצה וצידי העגלה שהם אופנים שלה שתי אמות ומחצה לכל צד, נמצא רוחב העגלה עם אופניה שבע אמות ומחצה, ולא היה כלום בין אופני עגלה זו לאופני עגלה שבצדה, וכשאמרו בגמרא כי בין עגלה לעגלה חמש אמות היינו בין גוף עגלה זו לעגלה שבצדה, כי היה ביניהם חמש אמות כשיעור האופנים שבנתים שהיה שני אמות ומחצה לאופני העגלה זו ושני אמות ומחצה לאופני העגלה זו, נמצאת למד כי מן הדופן החיצון של גוף עגלה זו לדופן החיצון של העגלה שבצדה עשר אמות כשיעור אורך הקרשים הנתונים עליהם, חמש אמות לרוחב שתי העגלות גופם וחמש אמות לרוחב האופנים הפנימיים שלהם, ולא היה בולט מן הקרשים כלום חוץ להעגלות, ולפיכך הקשו בגמרא דבאמתא ופלגא סגיא לרוחב העגלה, דקס"ד שאין להקפיד שיהא בולט מן הקרשים חוץ לגוף העגלות אמה לכל צד, שהרי עדיין ישאר חוץ לקרשים מן האופנים שתחתיהם אמה ומחצה, ופרקינן דלא בעינן שיהא בולט מהן כלום כי היכי דלא לידדו קרשים, והשתא פרכינן שפיר כי רוחב רשות הרבים של משכן חמיסר הויין, שבע אמות ומחצה לרוחב העגלה האחת ורוחב אופניה ושבעה אמות ומחצה לרוחב העגלה השנית ואופניה, ופרקינן כי חוץ לאופנים החיצונים נתנו אמה יתירא דהוה קאי בה בן לוי, חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן דכי משתלפי קרשים נקיט להו, זו שיטת ר"ת ז"ל והתוספות בקוצר, וקרוב לזה פירשו הגאונים ז"ל, ולתרוייהו פירושי הא דפרכינן דאורך עגלה חמש בארבע ופלגא סגיא, פירושו ארבע ופלגא שוחקות, דהא רוחב שלשה סדרי הקרשים לרוחבן של קרשים ארבע אמות ומחצה, ואמתא באמתא לא יתיב ליה, אלא ודאי כדפרישנא, וצורת העגלות לפירושו של רש"י ז"ל ולפירוש ר"ת ז"ל נצייר בסוף המסכת בס"ד.
מתני' חוליית הבור והסלע בזמן שגבוהים עשרה טפחים [ורחבן ארבעה טפחים] הנוטל מהם והנותן על גבם חייב. פירוש אשמעינן תנא דרשות היחיד הוא כל שיש בו עשרה טפחים בגובה או בעומק והוא רחב ארבעה טפחים, ונקט בור לעומקה וסלע לגובהה, ובגמרא מפרש אמאי נקט חוליית הבור, והא דקתני הנותן על גבן משמע בין שנותן על גבי הסלע או על גבי החוליא, דכיון שהחוליא מצטרפת לעשרה לגובה הבור אף היא מרה"י תדון והויא לה כחורי רשות היחיד וכדפרש"י ז"ל, ואף על גב דקאי בפחות משלשה טפחים סמוך לרה"ר לית לן בה, כי חולק הוא הבור הזה וחולייתו רשות לעצמו.
והוי יודע דכיון שהסלע הזה ברה"ר עומד כל האויר שעל הסלע או על החוליא אויר מקום פטור הוא, וכדאמרינן בגמרא והא ממקום פטור קא אתיא, ואף על פי שאמרו בפ"ק (ז' ב') דרשות היחיד עולה עד לרקיע, אומר רש"י ז"ל שזהו לענין דבר הנתון שם, שאם [נעץ] בתוכו קנה גבוה מאה אמה כולו נידון מרה"י אבל האויר שאינו נתפס אינו עולה למעלה מן המחיצות, ורבינו ז"ל והרמב"ן ז"ל [אומרים] וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל דכי אמרינן דאויר רה"י עולה עד למעלה לרקיע ברה"י שיש לו מחיצות שהן קולטות כל האויר שכנגדן עד לרקיע.
ואיכא למידק כיון שאויר שעל הסלע מקום פטור הוא נמצא כי כשנתן שום דבר על גביו אותו הדבר במקום פטור קאי ובעי הנחה ברה"י וליכא, וכדאמרינן בפ"ק (ח' א') בזורק כוורת לרה"ר שאם יש ממנה למעלה מעשרה כלום פטור דלא חשיבא הנחה ברה"ר וכל שכן בזה שכולו במקום פטור, ואילו בגמ' לא הקפידו ולא שאלו על זה אלא שאמרו והא ממקום פטור קא אתיא, וי"ל דתלמודא לישנא קלילא נקט ואף זה בכלל אי קפדינן על מאי דאתא ממקום פטור וקיימא כולה במקום פטור, [אבל קשה דהכא איכא אמוראי דמחייבי אף על גב דקאי כולו במקום פטור] ואילו בפ"ק דכו"ע פטור היכא שיש מן החפץ כלום במקום פטור, והנכון בעיני דרה"י שאני שהרי יש מקום (פטור) שהוא תופש ועולה עד לרקיע כשיש לו מחיצות מיהת, וכיון דכן הוא דין הוא שהחפץ הזה אחר שנח כאן שיתפוס לו רה"י מקום ויהא נידון כרה"י, וכשם שאומר רש"י ז"ל בשנעץ קנה ברה"י שכל הקנה חשוב רה"י, ולפיכך לא שאלו בגמרא אלא ביאת החפץ דאתיא ממקום פטור קדם שנחה שם, דאילו לבתר הנחה הא ודאי ניחא ברשות היחיד, מה שאין כן ברשות הרבים כי לעולם אינו עולה מעשרה טפחים בשום צד.
גמרא דאמר רבי יוחנן בור וחולייתה מצטרפים לעשרה. והא דאיבעיא לן בפרק שני דגיטין (ט"ו ב') גדוד חמשה ומחיצה חמשה מהו שיצטרפו לעשרה ולא איפשיטא לן ממתני', י"ל דשאני הכא דאורחיה דבור לעשות לו חוליא על שפתו והוה ליה כוליה חד גוונא, ובירושלמי פירשו כאן דהוא הדין דבור וחוליא מצטרפים לרוחב ארבעה, ובגמ' דילן מוכיח כן בפרק חלון (עירובין ע"ח א'), ומיהו והוא שיהא העומד רבה על החלל, וכן רש"י ז"ל במסכת עירובין (בפרק המוצא תפלין).
[דף צט עמוד ב] או דילמא כיון דממקום פטור אתיא לא. הקשו בתוספות ותיפשוט ליה מהא דאמר רבא (לעיל ח' ב') המעביר חפץ ברה"ר מתחלת ארבע לסוף ארבע אף על פי שהעבירו דרך עליו חייב, ופרש"י ז"ל למעלה מעשרה טפחים חייב, ויש שתירצו דלא בעי למיפשטה ממימרא דאמוראי אלא ממתני' או ממתניתא, אי נמי דמעביר או מוליך בידו או בגופו שאני שהוא עצמו ברה"ר גמורה, ולא נסתפקו כאן אלא בזורק באויר, ועוד הקשו בתוספות ותיפשוט ליה מהא דתניא (לעיל ה' ב') המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו שהוא חייב ואפי' בן עזאי מודה הוא בזורק כדאיתא במתניתא בהדיא בפ"ק (ו' א'), ותירצו דהתם אף על גב דסטיו מקום פטור הוא הרי החפץ הולך בתוך עשרה טפחים שראוי להיות רה"ר בעלמא, משא"כ בזה שהוא למעלה מעשרה טפחים שאינו ראוי להיות [רשות] הרבים כלל, וכל זה אינו מחוור כל הצורך דמ"מ בכאן הקפידו בגמרא משום דאתיא ממקום פטור והתם נמי ממקום פטור אתיא, ורבינו הגדול ז"ל תירץ שלא נסתפקו בכאן אלא מפני שבמקום ההנחה עצמה כשבא לנוח ברה"י היא באה במקום פטור שכל האויר שעל העמוד הוא מקום פטור, אבל בהנהו דלעיל ההנחה במקום חיוב גמור הוא ולפיכך אף על פי שבאמצע הדרך עברה במקום פטור אין לנו לחוש כיון שלא נחה שם בינתים כלל.
וא"ת ותיפשוט ליה מהא דתניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי ב"ר יהודה אלא משום דליכא מחיצות ולא אמרינן [גוד] אחית מחיצתא, הא אילו היה עמוד רחב ארבעה מודו רבנן דחייב, ואמאי והא ממקום פטור אתיא בשעת הנחה, ויש מתרצים דלא ניחא ליה למפשט מדר' יוסי ב"ר יהודה דדילמא הוה דחי ליה דרבנן אפי' כשהיה כולו רחב ארבעה טפחים הוו פליגי, דמאי דאמרינן בעלמא דרבנן לא פליגי אלא משום דליכא מחיצות סברא דאמוראי הוא, ורבינו ז"ל תירץ דהתם כיון דאיכא מחיצות לטרסקל קולט הוא אויר רשות היחיד עד לרקיע, והקשו עוד ותיפשוט ליה ממתניתא דלקמן בפרקין (ק"א א') עמוד ברה"ר גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלשה וזרק ונח על גביו חייב, וי"ל דהתם מצי למידחי כדדחינן הכא דמיירי במחט ודאיכא מורשא או דרמיא בחריצא, וכיון שכן עדיפא ליה למיפשט ממתני'.
דאית ליה מורשא. נמוכה מעשרה שאוירה רה"י, [ואף על פי] שאין במורשא גובה עשרה רשות היחיד היא דבטלה אגב הסלע דהוה ליה כחורי רשות היחיד שהם כרשות היחיד.
וסברא דרבוואתא ז"ל דכל הני דחייתא נינהו, וכולהו אמוראי דנקטי להדיא ואמרי מתני' היא לא הוו חיישי להני דחיקי, דשנוייא דחיקא טובא הוא לאוקמי מתני' במורשא או בחריצא.
בעי רבי יוחנן כותל ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה. פירוש והרי הוא מקום פטור.
ומוקף לכרמלית. פירוש כי בתחלתו היה מוקף לכרמלית.
ועשאו רשות היחיד. פירוש שהקיפו במחיצות.
וזרק ונח על גביו. פירוש [על] הכותל, מהו מי אמרינן [וכו']. פירשו בתוספות דדוקא בהאי כותל מספקא ליה מפני שתחלתו לא נעשה להיקף רשות היחיד אלא לכרמלית שהוא מקום המותר, וכיון שכן הוא בעצמו מקום פטור ולא נתחדש בו דבר בגופו, אפשר שעומד עדיין בדינו הראשון, אבל בשאר מחיצות שנעשו מתחלתם לצורך רשות היחיד פשיטא ליה שהזורק עליו חייב, דכיון דלאחרים עושה מחיצה כל שכן לעצמו.
בעי רבי יוחנן בור תשעה ועקר ממנו חוליא [וכו']. פירוש מספקא ליה אי אזלינן בתר סוף העקירה ונימא דמסופה הא איכא שיעור רה"י, ואף על גב דעקירה ומחיצות בהדי הדדי אתיין לית לן בה, או דילמא דבתחילת העקירה בעינן שיהא מקום מחיצות רשות היחיד, ואם תמצא [לומר] דלא מיחייב דלא חשיבא עקירה כיון דתחלתה לאו ממקום מחיצות, לענין הנחה מהו, בור עשרה ונתן לתוכו חוליא וביטלה שם ומיעטו (הוא) מהו, הנחת חפץ וסילוק מחיצות בהדי הדדי קא אתיין ומיחייב או לא מיחייב, כלומר מי סגי לן בתחלת ההנחה שבא להניחה במקום מחיצות וחייב, או דילמא כיון דסופה איכא סילוק מחיצות לא חשיבא הנחה ברשות היחיד.
ותיפשוט ליה מדידיה דתנן וכו' ואמאי והא קא ממעט מארבע אמות. פרש"י ז"ל דמתני' כשיש ארבע אמות מצומצמות ממקום שהוא זורק עד פני הכותל, דכשנחה שם דבילה נתמעטו הארבע אמות, ולהכי פרכינן הכא תיפשוט ליה מדידיה דאע"ג דבגמר הנחה איכא סילוק מחיצות חייב, ופרקינן דליכא למיפשט מהתם, דהתם לא מבטל לה לדבילה ולא חשיב מיעוט, והקשו בתוספות מכל מקום היאך הוא חייב כיון שלא עברה ארבע אמות ברשות הרבים, שאין הזורק או המעביר ארבע אמות חייב אלא כשנח כולו חוץ לארבע אמות וליכא שום איגוד מיניה תוך לארבע אמות, [ועוד דמנלן דמתני' בארבע אמות] מצומצמות דאדרבה כי קתני וזרק ארבע אמות בכותל ארבע אמות שלמות כדינו קאמר.
לכך פירשו דהכא נמי כשזרק חוץ לארבע אמות קתני כדין כל שיעורי שבת, והכי פריך דאי אמרת דהיכא דהנחה וסילוק מחיצות בהדדי קאתו מיבטלי מחיצות נמצא דבילה זו ממעטת רוחב רשות הרבים לגבי זורק דבילה אחרת או חפץ אחר, שאי אפשר לזורק אחר להתחייב בו עליו, וא"כ גם זה לא יתחייב עליו, ולהכי פריק דכיון דלא מיבטיל לא ממעטא מחיצתא בהנחתה, ואין זה מחוור דהיכי פשיט בעיא דהכא דמיירי בביטול מחיצות לגבי חפץ זה, שאין (לדרוש) לו שיעור רשות היחיד בגמר הנחתו, מאידך דדבילה דלא מבטלי מחיצתא כלל לגבי דידה אלא לגבי אחריני, דהא עד כאן לא מיבעיא לן הכא אלא בבור עשרה אבל ביתר מעשרה פשיטא ליה דחייב.
והנכון בזה דכי אמרינן דהיכא דאיגוד כלי כולו אינו חוץ לארבע אמות פטור, הני מילי היכא דאיכא ממקום הנחתו איגוד תוך ארבע אמות, אבל הכא בדבילה שמינה זו הנחתה בפני הכותל היא שהוא חוץ לארבע אמות, [ובדין הוא דמצי לדחויי דמיירי בארבע אמות שלמות שהכותל הוא חוץ לארבע אמות] לגמרי, אלא כיון דעיקר דינא דבארבע אמות מצומצמות סגי ליה מסתמא כי קתני מתני' וזרק ארבע אמות [ארבע אמות] דסגי ליה הכא קתני, וארבע אמות [מצומצמות] קתני לאשמעינן האי דינא.
בעי רב פפא זרק דף ונח על גבי יתידות מהו. פרש"י ז"ל שזרק ברה"ר תוך ארבע אמות ונח על גבי יתידות שאין בגובהם עשרה או שאין [ברחבם] ארבעה ועל ידי דף זה בשעת הנחה נעשה רה"י, והיינו דאמרינן דמאי קא מיבעיא [ליה] הנחת חפץ ועשיית מחיצה דאתו בהדי הדדי אי הויא הנחה ומחייב כזורק מרה"ר לרה"י, או לא הויא הנחה.
היינו דרבי יוחנן. פירוש קמייתא דר' יוחנן דקאמר באם תמצא לומר דכיון דלא הואי מחיצה מעיקרא לא מחייב, ואף על גב דההוא בדין עקירה קאמר ליה, הוא הדין ודאי לענין הנחה דמאי שנא.
ומהדרינן דכי קא מיבעיא ליה דזרק דף ועליו חפץ מונח, ואילו על הדף פשיטא ליה דפטור, וכי קא מיבעיא ליה אי מיחייב על החפץ מטעמא דמפרש ואזיל, ולא איפשיטא.
[דף ק עמוד א] מים ע"ג וכו' שמן ע"ג יין וכו'. כבר פירשתיה בפ"ק (ה' ב'), ובדין הוא דלגבי שבת מצי נקיט שמן ע"ג מים, אלא דנקט לה אגב פלוגתא דרבנן ורבי יוחנן בן נורי דאיצטריך למינקט שמן ע"ג יין דההיא בתרומה איירי שטבול יום פוסל בה, דבחולין לא פסל כלל, ותרומה לא שייכא במים.
אמר אביי בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב שמונה וזרק לתוכה מחצלת חייב. פירוש דמחצלת זו לא מבטלא מחיצתא כלל ואף על פי שמיעטה בעומקה.
חילקה [במחצלת. פירוש שנתן] מחצלת באמצעה בין כותל זו לכותל אחרת פטור. ונראה מפרש"י ז"ל דמיירי בדלא מבטיל לה, והכין משמע קצת מדקאמר דלאביי דפשיטא ליה דמחצלת מבטלא מחיצתא כל שכן חוליא, ואי בדמבטיל ליה למחצלת [מאי] כל שכן איכא, היא היא, ומיהו אין זו ראיה גמורה דאפי' תימא דמבטיל ליה חוליא עדיפא טפי שהוא ממין הקרקע ודרך למעט בו, ומיהו סברא הוא דלהכי נקט מחצלת משום דלא מבטיל ליה דומיא דחוליא, וא"ת וכיון דלא מבטיל ליה היכי מבטלא מחיצתא תהוי כדבילה שמינה כדאמרינן לעיל, י"ל דהכא לאו דלא מבטיל לה כלל אלא דלא מבטיל לה עולמית דומיא דחוליא, אלא ודאי דעתו לבטלה שם קצת זמן ידוע להיות מחיצה בינתים, דהא לישנא מוכח כי לדעת הניחה שם לחלק בינתים.
ורישא דקאמר שאם זרק שם מחצלת חייב מסתברא דאתיא אפי' כשביטלה שם ביטול גמור, דכיון שלא נתנה שם לשמש כלום אלא בדרך הצנעה וכיוצא בו, אין ביטולו ביטול כי בטלה דעתו אצל כל אדם, וכאותה שאמרו (סוכה ג' ב') גבי סוכה שמיעטה בכרים וכסתות שאינו מיעוט, הכא נמי לא שנא, והשתא אשמעינן רבותא אפי' ברישא ושלא כדברי רש"י ז"ל, כנ"ל.
לרבי יוחנן דמיבעיא ליה וכו'. ומסתברא דהילכתא כותיה דאביי דבתרא הוא, וכן פוסק מורי הרב ז"ל.
ואמר אביי בור ברשות הרבים עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה מליאה מים וזרק לתוכה [חייב מליאה פירות וזרק לתוכה] פטור מאי טעמא מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא. פירוש שאם נתן שם הפירות מאמש וזרק עליהם שום דבר בשבת פטור, אבל אילו זרק הפירות בבור היום חייב על אותה זריקה דהוה ליה כדבילה שמינה שאמרו למעלה ואפילו היה דעתו לבטלה שם אינו ביטול דבטלה דעתו אצל כל אדם, וכן פירשו בתוספות, והכין מוכח לישנא דאביי מדלא נקט פטורא בזריקת פירות עצמן ונקטה שהיתה מליאה פירות מתחלה ואח"כ זרק לתוכה, עוד אמר ר"י דאפי' לגבי חפץ שזרק שם אח"כ אין לומר שיהיו הפירות מבטלים מחיצתא כיון שעומדים לינטל, אלא הכא בפירות של טבל מיירי שאין יכול לסלקם משם כל השבת ובטלו שם לאותו היום מיהת, ורבינו הגדול ז"ל פירש דסתמא נקט לה ואפי' בפירי דחזו לאכילה אף על גב דלא מבטלי כלל, דלענין שבת בעינן היכר מחיצות כשבא להניח שם בתחלת הנחה מיהת לכל הפחות, והכא כיון שמלמטה פירות ואין העומק ניכר הרי אין כאן היכר מחיצות, משא"כ במים שאפי' הן עכורים לא מבטלי היכר מחיצות, וכן נראה עיקר.
תניא נמי הכי הזורק מן הים לסרטיא ומן הסרטיא לים [פט]ור ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עמוק עשרה טפחים חייב. כי אותו מקום חשוב רה"י, ואף על גב דשאר הים הוא כרמלית, ואף על פי שבאותו מקום מלא מים לא מבטלי מיא מחיצתא, ונראה מדברי רש"י ז"ל דסייעתא דאביי היינו מדר"ש, ואינו נכון דא"כ אדמסייעינן ליה מדר' שמעון ניתביה מדרבנן דפטרי, ויש שפירשו דלא איפליגו רבנן לומר שהוא פטור אלא משום דכיון דכל הים הוא כרמלית אף רשות היחיד העומד בתוכו דינו ככרמלית, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד ה"ו) בור עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה בכרמלית דינו ככרמלית, והראב"ד השיג עליו מדתניא בעירובין בפרק הדר (ס"ז ב') סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלים מתוכו לים ולא מים לתוכו, ועוד דהא תנן (לקמן ב') שאסור לטלטל מן הספינה לים, ואמאי נימא כיון דבכרמלית קיימא דינה ככרמלית, ועוד יש מקשים מהא דתניא (עירובין ט"ו א') תל גבוה עשרה ורחב [ארבעה] מטלטלים בתוכו עד בית סאתים, וההיא סתמא איתניא אפי' כשהוא בכרמלית, ובודאי דאי מהני ליכא למיפרך דשאני התם שרשות היחיד הוא בגובה והוא דבר ניכר ונראה לעצמו ואינו מתערב ומתבטל לגבי כרמלית, ולא אמרו כאן וגם לא אמר רבינו הר"ם ז"ל אלא בבור עמוק עשרה דלא עביד היכירא בתוך הכרמלית ולפיכך אומרים שהוא נחשב כמוהו.
ומיהו דין זה חדש מאוד ותמה מאד ואין הדעת סובלו שיהא שיעור רה"י מתבטל לגבי כרמלית, ועוד דהא בפ"ק (ח' ב') מייתינן הא דתניא נתכוון לשבות ברה"ר והניח עירובו בבור למטה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, ואמרינן בחדא אוקימתא דמיירי בנתכוון לשבות בכרמלית וקרי ליה רה"ר לפי שאינו רה"י, ואם הבור עמוק עשרה אין עירובו עירוב דהוה ליה הוא בכרמלית ועירובו ברה"י ואינו יכול ליטלו משם בין השמשות, אלמא אפי' בור עמוק עשרה כשהוא בכרמלית דינו כרה"י כאילו היה סלע גבוה עשרה ורחב ארבעה, וליכא למימר דההיא לר' שמעון הוא דאוקימנא דמחייב הכא דאם כן הוה ליה לפרושי, וכדאמרינן התם בחדא אוקימתא והא מני רבי היא דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אלא ודאי ליתיה להאי דינא כלל.
ומאי דפטרי רבנן היינו כטעמא דכתב הראב"ד ז"ל דשאני הכא שהמים צפין על הבור ועל הים ונראה הכל כמקום אחד ואין לנו היכר מחיצות, ובזה הוא שנחלקו על ר' שמעון, אבל בור עשרה ורחב ארבעה שביבשה בין שהוא ברשות הרבים ובין בכרמלית דינו כרה"י ואפי' לרבנן, ואף על פי שהוא מלא מים דמיא לא מבטלי מחיצתא, וסייעתא דאביי אתיא אפי' מדרבנן, ותדע דאי טעמא דרבנן משום דמיא מבטלי מחיצתא, אמאי נקטוה בבור מלא שבים לוקמה אפי' בבור שביבשה דכח דהיתירא עדיף טפי.
ומיהו אשכחן בתוספתא (פי"א ה"ג) דתניא בפירוש זרק מן אסרטיא לבקעה פטור ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עומק עשרה טפחים חייב ע"כ, והיה נראה דרבנן פטרי אפי' כשזרק לבקעה מקום שיש עומק עשרה טפחים וא"כ אתיא כדברי הרמב"ם ז"ל דסברי רבנן דרשות היחיד שהוא בעומק עשרה [ו]עומד בכרמלית דינו ככרמלית ולפיכך הזורק שם מרשות הרבים פטור, אבל אין לומר כן לפי שיטת גמרא דילן כדכתיבנא לעיל, ואפשר שהתוספתא הזאת לאו מתרצא היא ולא אתיא בבי מדרשא, ולכשתמצא לומר שהיא מתרצא, י"ל דר"ש לא בא לחלוק אלא לפרש למימרא דאע"ג דפליגי רבנן גבי ים גבי יבשה לא פליגי, אי נמי דכולה ר' שמעון היא, כנ"ל.
ושמענו כי חכמי לוניל שאלו על הדבר הזה הכתוב בספר הרמב"ם אל הרב ז"ל, והשיב להם כמדומה לי כי חסרון יש בספר שלכם וזה נוסח הספר בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית אפי' עמוק עשרה או מאה אמה אם אין בו ארבעה, וזה דעתי בדבר הזה הואיל ולא חלק הבור רשות לעצמו הרי הוא ככרמלית, [מה שאין כן] כשהוא ברשות הרבים שהוא נידון כמקום פטור, דכיון דמקום פטור הוא חלק רשות לעצמו, ולא מצינו לדין זה ראיה בשום מקום.
והלכה ונחה בחור כל שהוא וכו'. מפורשת בפ"ק (ז' ב').
תל המתלקט עשרה. פירוש [שיש] גובה עשרה בראשו עד הקרקע ורחב ארבעה.
מתוך ארבע אמות. פירוש שיש במדרונו ארבע אמות הרי הוא רה"י, ודלא מסתגי להו לבני רשות הרבים, ולאפוקי אם יש במדרונו יותר מארבע אמות דמסתגי להו לבני רה"ר, וכיון שכן שהוא באמצע הדרך ורה"ר מהלכת בו דינו כרה"ר והזורק לתוכו תוך ארבע אמות מרה"ר פטור.
תניא נמי [הכי] מבוי ששוה בתוכו [וכו']. פירוש רבנן לא פליגי אדר' חנינא בן גמליאל, דאם כן [א]דאמרינן תניא נמי הכי מדר' חנינא נותביה מדרבנן, ומיהו ר' חנינא אפשר דפליג על רבנן כי אף על פי שהוא מדרון צריך לחי או קורה להיכירא לחומרא מדרבנן, ומיהו אפי' לרבנן לא אמרו אלא במדרון המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות, והכין משמע ואיתא בתוספתא (פי"א ה"ד) בהדיא והיא עצמה הברייתא שהביאו כאן, אלא שדרך התלמוד לקצר בלשון המשניות והברייתות שמביא או להאריך בהם לפעמים.
זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב. ובגמרא מפרש דמתני' כשנחה משהו במקום שנפלה תחלה, דהתם הויא נייחא מכחו ומכאן ואילך כאילו אזלא מנפשה, אבל כשלא נח כלל במקום נפילתה ברישא חייב ובסיפא פטור, אבל ליכא לפרושי בה ברישא אף על גב דלא נח ומשום דנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, דא"כ הכי הוה ליה למיתני בהדיא, ואמאי נקט כשנתגלגל, אלא ודאי כדאמרן.
והא לא נח אמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו. קודם שתתגלגל, ונקט על גבי משהו לאפוקי אם נח באויר שעכבו שם הרוח, דלא חשיב הנחה, דקסבר ר' יוחנן דאפי' תוך שלשה טפחים בעינן הנחה על גבי משהו, והכין מוכח מהא דאמרינן על מימרא דרבא דבעי הנחה ע"ג משהו דאמרינן ולאו היינו מתני' ואמר ר' יוחנן, דאלמא לר' יוחנן הנחה ע"ג משהו קאמר כדאמר רבא.
תניא נמי הכי זרק חוץ לארבע אמות ודחפתו וכו' אחזתו הרוח משהו אף על פי שחזרה והכניסתו חייב. פירוש דאלמא דוקא שאחזתו הרוח משהו שנח קצת, ומיהו לר' יוחנן אתיא כשאחזתו הרוח על גבי משהו ולא שאחזתו באויר, ותימה על רש"י ז"ל [שפירש] שאחזתו הרוח באויר ואם כן פליגא קצת אדר' יוחנן דבעי הנחה על גבי משהו, ולא אמרינן תניא כותיה אלא דבעינן שנח משהו קודם שתתגלגל, ונראה שרבינו ז"ל רצה ללמדנו דמכל מקום ממתניתא ליכא הכריחא טפי, דלא תיקשי לרב חלקיה בר טובי ולמתניתא דתניא לעיל בפרקין (צ"ז א') דאפי' לרבנן תוך שלשה לא בעינן הנחה על גבי משהו כלל.
אמר רבא תוך שלשה לרבנן בעינן הנחה על גבי משהו אמר ליה רבינא למרימר לאו היינו מתני' ואמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו. וא"ת ומנא ליה לרבינא דידע לה רבא להא דר' יוחנן דפריך ליה מיניה, ותו היכי משמע ליה לרבינא דהא דרבא לא צריכא למימר, והלא איכא דרב חלקיה בר טובי ומתניתא דתניא כותיה לעיל דפליגא אהא דרבא ומדחאן לאלו מיקמי ההיא דר' יוחנן עד דפריך מההיא דר' יוחנן, וי"ל דקים להו דהא דר' יוחנן ידועה ושגורה בבי מדרשא, ולא ידיע להו מתניתא דלעיל, אי נמי דמשבשי להו כדמשביש ליה רבא מקמי מתני' דמסכת עירובין כדכתיבנא לעיל, ומשמע דלרבא ור' יוחנן הא מתני' דאחזתו הרוח היינו כי אורחא דמילתא שאחזתו בקרקע, ולישנא דזרק חוץ לארבע אמות הכי משמע נמי שכבר הגיע לארץ, ומיהו רב חלקיה דחי מתניתא דאתיא כשאחזתו באויר כפירוש רש"י ז"ל, ונקיט בידיה [ברייתא] דהתם, ויש שפירשו דהכא הכי קאמר ליה לאו היינו מתני' ואמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו, ואדעבדה רבא שמעתא באפי נפשה למימרא דידיה לימרה [אמתני'] כי היכי דאמרה ר' יוחנן, ומהדרינן מתגלגל קאמרת כלומר דרבא טפי אשמעינן ממאי דשמעינן ממתני' כפירושא דר' יוחנן, דאי ממתני' הוה אמינא מתגלגל אין סופו לנוח וכו', ופירוש זה דחוק הוא בלשון הגמרא והראשון נ"ל.
[דף ק עמוד ב] מתגלגל אין סופו לנוח אבל האי כיון דסופו לנוח אף על גב דלא נח אימא כמאן דנח דמי. וא"ת והלא ההיא דרבא דאמר דלרבנן בעי הנחה על גבי משהו תוך שלשה אמאי דאמרי רבנן בזורק [באויר] רשות הרבים דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אמרה, דהתם הוא דאיירו רבנן, והתם אין סופו לנוח, וי"ל כדפרש"י ז"ל שנחה בארץ +א"ה, הלשון צריך תיקון ואולי צ"ל שנחה לבסוף בארץ ומ"מ אינו נחשב מונח עד שיגיע לארץ, ונפקא מינה אם נזכר קודם שהגיע לארץ וכמ"ש רש"י ד"ה לרבנן+ כי אף על פי שהניחה תוך שלשה טפחים פטור לרבנן אם לא נחה על גבי משהו, אי נמי דהכי קאמר דמתגלגל אין ראוי לנוח ואפי' הגיע לארץ כיון שהמקום מדרון, וכיון שכן כל שכן דבאוירו לא הויא קלוטה כמי שהונחה, מה שאין כן בזורק באויר שאילו הגיע לארץ ראויה היתה לנוח.
ומסתברא דרב חלקיה הכי נמי מפרש מתניתין כדר' יוחנן כשנח על גבי משהו, אלא שהוא סובר דמתגלגל שאני ופליג אדרבא ואידך אמוראי, ולית הילכתא כותיה.
ומיהו ודאי כי אוקימנא מתני' על גבי משהו רישא נמי אוקימנא בהכי כדפרישנא במתני', וכן פירשו בתוספות, והא דשקלינן וטרינן אסיפא פירשו בתוספות דהכי נמי הוה לן למיפרך ארישא והא לא נח ולפרושה כר' יוחנן, אלא דאפטורי דשבת ניחא לן לאהדורי ובעינן לפרושי דאפי' בסיפא משכחת לה פטורא אם לא נח, ומינה שמעינן חיובא לרישא אם לא נח, ולדידי מסתבר דקושיין ופירוקין אכולה מתני' רישא וסיפא, ומייתינן ראיה תניא נמי הכי דמסייעא בסיפא מיהת, (והיינו) [והכי נמי] מינה שמעינן לרישא, והשתא דפרישנא דרישא כשנח על כרחין כשנח בקרקע, דהא תוך ארבע אמות דאינו מקום חיוב ליכא למאן דאמר קלוטה כמי שהונחה, דא"כ לדידיה זורק ארבע אמות ברה"ר היכי מיחייב, אלא ודאי כדאמרן, והיא הנותנת דסיפא נמי כשנח [בקרקע] כדפרישנא לעיל, ואפי' תימא דסיפא כשנח בקרקע רב חלקיה דחי לה דמתגלגל שאני כדכתיבנא, נ"ל.
הזורק בים ארבע אמות. פירוש דים ככרמלית הוא נידון בכל מקום, והקשה רבינו ז"ל אמאי והלא הוא עמוק ורחב כמה, ואמרינן בגמרא דמיא [לא] מבטלי מחיצאתה, ואף על פי שלא הוקף לדירה, דקרפף אפי' יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה רה"י הוא מן התורה, דמחיצה היא אלא שמחוסרת דיורים כדאיתא בעירובין (ס"ז ב') ומייתינן לה בפ"ק (ז' א'), וי"ל דמכל מקום בעינן מחיצות הניכרות שהעומד בתוכו יהא רואה עצמו בתוך מחיצות, שאם לא כן אין לך רשות הרבים בעולם שהרי מחיצות הים מקיפות העולם כולו, וכן כתבתי במסכת סוכה (ד' ב') ועירובין (כ"ב ב') בס"ד, ומורי הרב ז"ל תירץ שלא אמרו דיותר מבית סאתים אף על פי שלא הוקף לדירה שהוא רה"י אלא היכא דחזי לדירה, וכדאמרינן התם מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורים, מה שאין כן בים דלא חזי לדיורים כלל.
וכמה רקק מים פחות מעשרה טפחים. פירוש דכיון דבעלמא דינו ככרמלית אתי הילוך על ידי הדחק דרבים ומשוי לה רה"ר, אבל כשהוא עמוק עשרה טפחים וחלק רשות חשוב לעצמו, משום הילוך דרבים לא הוי רה"ר כתל המתלקט עשרה מתוך (ה') [ד'] אמות, והכין מוכח בפרק שני דעירובין (כ"ב ב') בשמעתא דמעלות ומורדות שבארץ ישראל, דרה"י שהוא בתוך רה"ר ואינו גבוה אלא עשרה טפחים אף על פי שהוא בתוך אויר רה"ר מ"מ איסורו חושבו ומבטל ליה לרה"ר לחלוק רשות לעצמו כשאינו ראוי לתשמיש הרבים להדיא, ויש שסבורים לומר דאפי' מהלכים או משתמשים בו הרבים להדיא דינו כרשות היחיד, ואין הילוך הרבים [מבטלו].
[רקק מים ורשות הרבים] מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב. והוה דייקינן דאתא משנה יתירא למעוטי תשמיש ע"י הדחק דרבים דלא שמיה תשמיש וצריכא.
אמר אביי איצטריך וכו'. פירוש להא נמי איצטריך. רב אשי אמר איצטריך. כלומר להא נמי איצטריך, דמסתברא דכולהו מודו דכולהו איצטריך, ומיהו שקולים הן ויבאו כולן, דרקק חד יתירה קתני, וכן הלכה.
ואזדא רב אשי לטעמיה. פירוש הא דאמר רב אשי היכא דהוי פחות מארבעה טפחים אף על גב דזימנין דפסעין ליה לא דיינין ליה כמקום פטור אלא כרה"ר כיון דזימנין דמהלכי ביה והוא בתוך רה"ר, אזדא לטעמיה דאמר רב אשי האי מאן דזרק אגודא דגמלא מיחייב שהרי רבים בוקעין בו. פירוש גשר רחב שש עשרה אמה והוא רה"ר ויש בו מקצת נסרים שאינן קבועים יפה במסמרים והם מתנדנדים, והם פחותים מארבעה טפחים וזימנין דפסעי להו, ואעפ"כ כיון שפעמים שמהלכים עליהם הרי הם כרשות הרבים מאחר שהם בתוך רשות הרבים.
איתמר ספינה. כלומר הרוצה לשאוב מים בשבת מן הנהר לספינה.
רב הונא אמר מוציא וכו' רב הונא אמר מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא קסבר כרמלית מארעא משחינן. כלומר מקרקעיתו, ואוירא דבמיא מקום פטור הוא. כלומר מקום שהוא שואב [המים] מקום פטור [הוא] מן הסתם, וכדפרשינן לקמן שאין הספינה מהלכת בפחות מעשרה ואילו כרמלית אינה תופסת אלא עד עשרה כדאיתא בפ"ק (ז' א'), הילכך כי ממלא במקום פטור ממלא.
ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא כי היכי דליהוי היכירא. פירוש דאע"ג דבעלמא שרינן להוציא ממקום פטור לרה"י בלא שום היכירא, הכא משום דמחזי להו לאינשי דאפי' שפת מיא כרמלית הוא, אמור רבנן למעבד היכירא בזיז כל שהוא גבוה עשרה טפחים דליחזי להו כמקום פטור כי היכי דלא ליבעי בעלמא לאפוקי מכרמלית לרה"י, ואף על גב דבכרמלית דעלמא דרבנן הוא, לאו גזירה לגזירה הוא, דאי לא הא [לא] קיימא [הא], דים לאינשי כולהו כרמלית מחזי להו כיון שהספינות מהלכות שם, ואפשר דרב הונא ממתני' דייק ליה דקתני מן הים לספינה פטור דהיינו פטור אבל אסור, דאלמא אסור למלאות מן הים לספינה עד שיעשה בו שום תיקון.
רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבעה וממלא קסברי כרמלית משפת מיא משחינן. פירוש דאפי' לאביי ואידך דאמרי לעיל דמיא לא מבטלי מחיצתא, הכא גבי כרמלית הכין [תקון] רבנן שנעשה מגוף המים כאילו הן ארעא סמיכתא [הואיל] וספינות הולכות שם ונדון אותו ככרמלית, דכולה כרמלית דרבנן היא והם דנו בנהר ובים שיהא נידון ככרמלית למעלה בשפת מיא, אבל ברשות היחיד דאורייתא מודו רב חסדא ורבה בר רב הונא דמיא לא מבטלי רה"י שעיקר תשמישו במחיצותיו, וגם כאן אילו היינו אומרים כי קרקעו של ים או נהר הוא הנדון ככרמלית לא היו המים מבטלים מחיצותיו, אבל אנו [דנין] שפת הים או הנהר העשוי בכרמלית כאילו הוא קרקע עולם.
ואי לא עביד מקום ארבעה טפחים קא מטלטל מכרמלית לרה"י. וא"ת מ"מ למה לי מקום ארבעה יעשה זיז כל שהוא למעלה מעשרה טפחים בשפת מיא והוה ליה מקום פטור, י"ל דסברי לה כמאן דאמר במסכת עירובין (פ"ז ב') שאסור להחליף אפי' ברשויות דרבנן, כלומר להוציא ולהכניס מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור ואפי' שינוח במקום פטור, וא"ת האי מקום ארבעה טפחים דעביד היכא מנח להו, אם למעלה מעשרה הוה ליה רה"י והרי הוא כספינה עצמה ואם למטה מעשרה הוה ליה כרמלית והרי הוא כים עצמו, וסוף סוף לעולם הוא מטלטל מכרמלית לרה"י ומה הועילו לו מעשיו.
תירץ ר"ת ז"ל דהאי מקום ארבעה דקאמר לישנא קלילא נקט ומשום חקק ארבעה קאמר, ואההיא דאמרינן בפרק כיצד דעירובין סמיך, דתנן התם (שם) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין מעלים ממנה אלא א"כ עשה מחיצה עשרה טפחים בין מלמעלן בין מלמטה רבי חנניא בן עקביא אומר גזוזטרא שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות חוקק בה ארבעה על ארבעה וממלא, פירוש דכשהוא חוקק באמצעיתה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים יהא לכל צד סביבות החקקים עשרה טפחים, ואמרינן כוף ואיגוד מחיצתא ונעשה כולו רשות אחת מן הים ועד למעלה, וכההיא דרבי חנניא בן עקביא אמרינן דלעביד, (אלא) [אף על גב] דרבי חנניא בלחוד לית הילכתא כותיה א[יכא למימר] דהכא אפי' רבנן מודו, דהתם בחצר דאפשר במחיצות גמורות למעלה מעשרה או למטה לא נקל לומר כוף וגוד, אבל הכא בספינה דלא אפשר אלא בטורח הקלו לומר כוף וגוד כר' חנניא דהתם, ומשלך נתנו לך (עי' עירובין ק"ד ב') דאיסור כרמלית מדרבנן הוא, ומשום דסמיך תלמודא על ההוא דפרק כיצד נקט הכא לישנא קלילא עושה מקום ארבעה, כלומר אותו מקום ארבעה הנזכר בפרק כיצד, ואורחא דתלמודא הוא דזימנין [נקט] הכין.
ואף רבינו האיי ז"ל כך פירש בשם הגאונים ז"ל דמקום ארבעה האמור +א"ה, כאן חסר, וז"ל הר"ן דהאי מקום ארבעה היינו שחוקקין אותו וסביב החקק כעין מחיצה כמין סל שנפחתו שוליו או תיבה הפחותה וממלאין מן הים לספינה דרך אותו נקב דאמרינן גוד אחית בהני מחיצות כו', ועי' חידושי הרמב"ן והרשב"א+ (כשפיחתו) כאילו הם פי תקרה יורד וסותם, והביא סיוע לדבריו מן הירושלמי דנסר האמור כאן היינו נסר חקוק ופחות מארבעה על ארבעה סגי, דהכא גבי מים הקלו לגבי ספינה שיהא דיו בכך, ואפי' לרבנן דלא מודו בחצר [מודו] בנסר, וגאון ז"ל אינו מצריך נסר של ארבע אמות כר' חנניא, ונסר של ארבעה על ארבעה סגי, דהכא גבי מים הקלו לגבי ארבע אמות, ולשון הגמרא טפי ניחא כפירוש זה דנקט עושה מקום ארבעה, אבל יותר נראים הדברים כפירוש ר"ת ז"ל (דרש"ל) שלא יהו רבנן דהתם מקילין כל כך בספינה טפי מבחצר, ודי אם הקלו להתיר גזוזטרא של ארבע אמות, וכן דעת מורי הרב ז"ל.
זימנין דליכא עשרה. פירוש דליכא עשרה מן המקום שהוא ממלא בנהר עד קרקעיתו והוה ליה כרמלית.
וקא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד. פירוש דאע"ג דמנח ליה בזיז כל שהוא דהוי מקום פטור, מ"מ הוה ליה מחליף ברשויות דרבנן, ולמאן דאמר דאסור להחליף ברשויות דרבנן מאי איכא למימר.
אמר ליה גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה. פירוש אין ספינה [מהלכת] אם יש תחת שוליה פחות מעשרה, דליכא לפרושי בפחות מעשרה משפת מיא, דא"כ אכתי אפשר שאין עמוק הנהר במקום שאין הספינה מהלכת אלא עשרה טפחים וכשהוא משקע הדלי לשאוב מים נוטל למטה מעשרה טפחים שהוא כרמלית, אלא ודאי כדאמרן דמשולי הספינה משחינן ומסתמא כשהוא שוקע הדלי לשאוב אינו משקעו יותר משולי הספינה ששקעה בנהר.
גירסת רש"י ז"ל והא מורשא אית לה. כלומר הקרן הגבוה שיש לספינה שאינו גושש ואפשר להלך אפי' בפחות מעשרה, ושמא ימלא שם והוא שואב מן הכרמלית, ופרקינן דגשושי אזלי קמה שאין מניחים שתלך הספינה אלא במקום שיהא בו עשרה טפחים משולי גוף הספינה ולמטה, ובנוסחי עתיקי גרס והיא גירסת הגאונים ז"ל ודילמא מורשא אית לה, ופירש ר"ח ז"ל דמורשא חפירה כלומר (שהספינה) פעמים יש בנהר חפירה שהמים עמוקים שם וסביביה גבוהים שאין שם עומק עשרה [ושמא] ימלא סביבותיה באותו מקום הגבוה שאינו עמוק עשרה וקא שקיל מכרמלית, ופרקינן גשושי איכא, כלומר שאין מניחים שתכנס הספינה אלא במקום שכל סביביו עמוקים עשרה טפחים, ואחרים פירשו דילמא איכא שום צד במקום הילוך הספינה שהוא גבוה ואין המים עמוקים עשרה טפחים שם, דהא כיון דרובא דספינה למעלה מעשרה שפיר מסגיא ואפי' במקום המורשא, ושמא ימלא הוא במקום המורשא, ואמר רב ספרא גשושי אזלי קמה דלא שבקי לה אלא בדוכתא דכולה דספינה מסגיא למעלה מעשרה, וכן פירש מורי הרב ז"ל.
שופכין דידיה להיכן שדי להו. פירוש דהא מסתמא לא אמרו שיעשה מקום ארבעה אחר לשופכין דידיה.
כחו בכרמלית לא גזרו. גבי ספינה, אבל גבי חצר גזרו כדאמרינן בפרק כיצד (עירובין פ"ח א') גבי גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אמר רבה בר רב הונא לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור, ואמרינן טעמא מפני שהמים נידחים מכחו בכרמלית חוץ לארבע אמות, ואמאי והא כחו בכרמלית הוא, אלא ודאי דהכא בספינה הוא דאמרינן דאקילו בה רבנן משום דלא אפשר למיטרח ולמעבד ליה דוכתא אחרינא לשופכים דידיה, כנ"ל, ובתוספות [פירשו] דהתם בחצר גזרו דאי שרית ליה למידחי מיא בכרמלית אתי לאתויי לצד אחר של ביתו שהוא רה"ר גמורה, מה שאין כן בזו דספינה דכל צדדיה ליכא אלא כרמלית דרבנן, והא דאמרינן לקמן בשילהי פרק תולין (לק' קמ"א א') האי מאן דסחי במיא לינגוב נפשיה וכו' דילמא אתי לאיתויי מיא ארבע אמות בכרמלית, ואמרינן אי הכי כי נחית נמי קא דחי כחו ארבע אמות ואסור, ופרקינן כחו בכרמלית לא גזרו, הא אתיא שפיר למאי דפרישנא דבספינה הקילו משום דלא אפשר למיטרח, והוא הדין דאקילו לקמן משום דלא אפשר דלא לידחי מיא כי נחית וכל היכא דלא אפשר אלא בטירחא רבה לא גזרו, אבל לפירוש התוספות קשיא לן דהא התם איכא למיגזר דאתי למידחי מיא לשפת הנהר שהוא רשות הרבים ואפי' הכי לא גזרו בכך בכחו בכרמלית, וראיתי לבעלי התוספות (שיהיו) שם שהם דוחים דדחיית המים דהתם על ידי הלוך גרוע הוא ולפיכך לא גזרו, ואין זה מחוור בעיני.
[דף קא עמוד א] ומנא תימרא דתניא ספינה שבים וכו' אלא לאו אחודה וש"מ כחו בכרמלית לא גזרו ש"מ. הקשו בתוספות אדמסייעינן ליה מדר' יהודה נותביה מדרבנן דקתני רישא שאין מטלטלים אפי' מן הספינה לים ומסתמא ר' יהודה לאפלוגי קאתי, ותירצו כי הברייתא הזאת שהביא התלמוד כאן בלשון קצר הביאה ובתוספתא האריך בה, דתניא התם ספינה שבים גבוהה עשרה טפחים אין מטלטלים לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה ר' יהודה אומר עמוקה עשרה ואינה גבוהה עשרה וכו', ש"מ דפלוגתא דר' יהודה ורבנן אינה אלא כשהספינה גבוהה עשרה טפחים על שפת המים, דסברי רבנן דאפי' הכי אין מטלטלים טלטול גמור מן הים לתוכה, ואף על גב דכי מעייל מן הים לתוכה לא סגיא שלא יגביה ידו למעלה מעשרה דהוי מקום פטור, קסברי רבנן דאסור להחליף אפי' ברשויות דרבנן, ור' יהודה סבר דבגבוהה עשרה ודאי מותר לטלטל מן הים לספינה להדיא דמותר להחליף ברשויות דרבנן, אבל כשהיא עמוקה ואינה גבוהה עשרה מאחוריה על פני המים אז ודאי אסור לטלטל מן הים לספינה ולא שרינן ליה להגביה ידו למעלה [מעשרה] קודם שיכניס דאפשר דלא [יגביהנה] וקא מעייל מכרמלית לרה"י, ובהא הוא דפליגי רבנן ור' יהודה, ואילו במאי דקאמר ר' יהודה וחדית לן שמטלטלים מן הספינה לים על ידי כחו אפי' רבנן מודו דשרי, כן פרש"י ז"ל דלהכי נקט ר' יהודה ואינה גבוהה עשרה משום דבגבוהה עשרה מותר לטלטל כדרכו מן הים לספינה, והיינו מטעמא דאמרן, וא"ת אם כן ההיא תיובתא למאן דאמר בעירובין (פ"ז ב') מותר להחליף ברשויות דרבנן, י"ל דלא קשיא דהתם לא שרו אלא במניח במקום פטור ואילו הכא אסרי משום דליכא הנחה במקום פטור, והא דבעי לעיל זיז כל שהוא לרב הונא ודאי אליבא דרבנן היא דמחמרי שלא להחליף ברשויות דרבנן דרך העברה דמקום פטור, דאילו לר' יהודה כיון דשרי להחליף ברשויות דרבנן בדרך העברה אינו צריך זיז לעיל בספינה, כיון דמארעא משחינן ודרך מקום פטור קא מייתי, אבל לאידך דסברי דמשפת מיא משחינן הא ודאי אפי' לר' יהודה צריך זיז או מקום ארבעה טפחים בספינה שאינה גבוהה עשרה, ואף על גב דאפשר להגביה ידו למעלה מעשרה הא לא שרי ר' יהודה שמא לא יגביהנה וכדפרשינן לעיל.
אמר רב הונא הני ביצייתא דמישן אין מטלטלין בהם אלא בארבע אמות. פרש"י ז"ל ביצייתא דמישן ספינות ששוליהם קצרות למטה ועשויות כמין צריף ורחבות למעלה, וכיון שאין רוחב ארבעה טפחים בקרקעיתם לא הוי רשות היחיד שמותר לטלטל בכולו, ואם אין בגובה הקצר שלשה טפחים עד שהוא מתרחב שיש ברחבו ארבעה טפחים לית לן בה, דכל פחות משלשה טפחים כלבוד דמי וכאלו קרקעיתו נתיישר ונעשה כאן במקום הרחב, ואפי' ליכא רוחב ארבעה טפחים בגובה שלשה טפחים אי מלינהו קני ואורבני, פירוש בקרקעיתו, לית לן בה, שהרי הוא כסתום ויש לו קרקע רוחב ארבעה טפחים, [וק"ל אמאי אין מטלטלין בהם אלא בארבע אמות כי היכי דפחות מארבעה טפחים] לא הוי רשות היחיד אפי' כרמלית נמי לא הוי דאין כרמלית פחותה מארבעה טפחים, דאקילו ביה רבנן מקולי רשות היחיד כדאיתא בפ"ק (ז' ב'), וי"ל דהא לא קשיא דלא אקילו רבנן כולי האי בכרמלית וכיון שיש בו למעלה רוחב ארבעה טפחים כשיעור כרמלית לא הקפידו על קרקעיתו שהוא קצר, אבל ברה"י דאורייתא בעינן מקום (תשמיש) [חשוב] שיהא גם בקרקעיתו רוחב ארבעה דחזי לתשמיש, וכשאינו כן אפי' יש למעלה רוחב ארבעה טפחים בגובה עשרה לא חשיב רה"י, ומורי הרב ז"ל היה מתרץ דקושיא מעיקרא ליתא, דאפי' תימא דהכא כיון שאין בקרקעיתו ארבעה טפחים לא הוי כרמלית אלא מקום פטור, אין לטלטל בו אלא בארבע אמות, שלא התירו חכמים במקום פטור אלא להוציא ולהכניס ממנו בין לרה"י בין לרה"ר, אבל לטלטל בכולו כמו ברה"י לא מצינו שהתירו בשום מקום, וכיון שכן הדעת נותנת לאיסור.
ובתוספות הקשו עוד על פרש"י ז"ל מאי האי דאמרינן ואי מלינהו קני ואורבני לית לן בה, מאי איריא מלינהו אפי' לא מלינהו נמי כיון שראויים למלאות ולהשתמש אף על פי שלא מילא, כדאמרינן בפרק חלון (עירובין ע"ח א') גבי עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה בעא מיניה רב אחא בריה דרבא מרב אשי מלאו כולו ביתדות פירוש שנעץ בראשו יתדות שאינו ראוי להשתמש בו מהו, אמר ליה ולא שמיע לך הא דתנן חוליית הבור וכו' וא"ר יוחנן דהא קמ"ל דבור וחולייתה מצטרפים לעשרה והוא הדין דמצטרפים לארבעה טפחים והא לא משתמש ליה אלא דמנח מידי על הבור ומשתמש ליה הכא נמי דמנח מידי ומשתמש ליה ע"כ, ויש לומר שזו אינה קושיא דהתם הוא דבעיקר רשות היחיד דהיינו העמוד יש בו מקום להשתמש כראוי, אלא שהיתדות שהם עליו שאינם משיעורו מעכבים תשמישו, וכיון שראוי להניח בהם דבר ולהשתמש בו תו לא מבטלי מחיצות העמוד ואף על פי שלא מלאן עדיין, מה שאין כן בזו דעיקר תשמישו של רה"י דהיינו קרקעיתו אינו ראוי לתשמיש וכיון שכן (אינו ראוי) לא חשיב רה"י עד שימלא ויהא ראוי לתשמיש, שאילו בא לעשות רה"י לכתחלה והניח יתדות נעוצות ברה"ר, הא נמי אף על פי שיכול למלאות או להניח דף עליהם להשתמש בהם, לא חשיב רשות היחיד עד שיניח הדף או עד שימלא וכדמוכח לעיל בפרקין (צ"ט ב') בבעיא דזרק דף על גבי יתדות, ונתקיים פירושו של רש"י ז"ל.
אבל בתוספות פירשו כמו [שפירש] ר"ח ז"ל דביצייתא דמישן ספינות קטנות שהן עשויות לשמש את הגדולות, ומתוך שמהלכות בקלותם על ביצת המים קרי ליה ביצייתא, ומישן שם מקום שהוא אגמי מים שעושים ביצייתא להלך באגמים, ויש להם דפנות ומחיצות וקרקעיתם עשויות נסרים וחלל בין הנסרים והמים נכנסים לתוכה והיושבים בתוכה במים הן יושבים ואפי' תתהפך במים אינה נטבעת, ואמר רב הונא דכיון שהיא פרוצה לים שהוא ככרמלית דינה ככרמלית, ולא אמרן אלא שאין בה בפחות משלשה נסר ארבעה אבל יש נסר ארבעה טפחים בפחות משלשה הרי הוא כסתום וחשוב רשות היחיד ומטלטלים לתוכה בכולה, וכן אם מילא החלל שבין נסר לנסר קני ואורבני מותר לטלטל בכולה, ופריך רב נחמן לימא גוד אחית מחיצתא, כלומר שנראה דפני הספינה כאילו הם יורדות למטה ונעשית הכל רה"י, וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל, אלא שפירש הוא ז"ל נימא גוד אחית מחיצתא ונראה דפני הספינה כאלו הם מחוברות עם הנסרים שבקרקעיתה, ואין זה מחוור, ויש מקשים על שיטה זו כל שהחלל הוא פחות משלשה למה צריך נסר רחב ארבעה טפחים, דאפי' אין בו [אלא] טפח כל פחות מג' טפחים כלבוד דמי, ויש לי לתרץ דאפי' הכי כיון שהחסרון הוא בקרקע רה"י אין לנו לומר לבוד ולעשותו ראוי להשתמש אלא כשהסתום דבר חשוב שיש בו שיעור מקום ארבעה דחשיב, ואף על פי כן פרש"י ז"ל הוא נ"ל נכון.
הא דתניא עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה למעלה ואין בעיקרו רחב ארבעה ויש בקצר שלו שלשה וזרק ונח על גביו חייב. פרש"י שיש בגובה אותו מקום הקצר אפי' שלשה טפחים שאע"פ שיצא מתורת לבוד אמרינן גוד אחית מחיצתא, והקשו בתוספות דא"כ הא איכא בקיעת גדיים ואין לומר בו (אי)גוד אחית מחיצתא לרבנן, ולפיכך פירשו שיש בעובי המקום הקצר שלשה אבל אין בגובהו אלא פחות משלשה דליכא מקום בקיעת גדיים, ובעינן ברחבו שלשה שיצא מתורת לבוד כדי שיהא בעיקרו של עמוד יסוד דחשיב, ונראים דברים דלא קשיא על רש"י ז"ל מה שהקשו בתוספות, דאנן לא חשיב לן בקיעת גדיים אלא כשיש ברוחב החלל גם כן שלשה טפחים, והכא כיון שיש גם ברחבו שלשה טפחים או אפי' כל שהוא יותר מטפח הרי לא נשאר בו ריוח שלשה טפחים שהרי אף בראשו ליכא אלא ארבעה טפחים, מה שאין כן בטרסקל דר' יוסי ב"ר יהודה דכיון שאין בקנה בעוביו אפי' טפח יהא שם חלל שלשה טפחים תחת הטרסקל וראוי לבקיעת גדיים.
מידי איריא. עיקר הפירוש כדפרש"י ז"ל שזה תשלום דבריו של אביי, כי בתחלה סייע דברי רב נחמן ממתניתא דעמוד, ולבסוף חוזר לתרץ מה שהקשה רב יוסף מההיא דתני גבי טרסקל וחכמים פוטרים, דההיא לא [קשיא] כלל דשאני התם דאיכא בקיעת גדיים, ופשוט הוא, ורב נחמן גופיה לא רצה להקשות ממתניתא דעמוד, לאשמעינן דאפי' ההיא דטרסקל קשיא עליה דרב הונא, ואף על גב דתני עלה וחכמים פוטרים וכדפריש אביי לבסוף.
מהו שתתיר בחורבה. פירוש ביבשה קאמר, אלא דנקט חורבה דשכיחי בה מחיצות תלויות וכדפרש"י ז"ל.
אמר ליה אין מחיצה תלויה [מתרת] אלא במים. פירוש אינה מתרת בענין שבת קאמר, דאילו לענין סוכה אשכחן שהיא מתרת דאמרינן בה גוד אחית מחיצתא, כדאיתא התם (עי' סוכה ט"ז א').
[דף קא עמוד ב] אלא ש"מ בקיעת דגים לא שמה בקיעה. וק"ל אם כן לא הקלו במים כלום, י"ל שזו היא הקולא שהקלו בה שלא לחוש לבקיעת דגים שאינה נראית, כי משורת הדין מה לי בקיעת גדיים מה לי בקיעת דגים, אדרבה בקיעת דגים שכיחה התם מה שאין כן בבקיעת גדיים, וק"ל טובא למה הוצרך רב אשי להביא ראיה מהא דאמר רב אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, אמאי לא מייתי מתני' דכיצד משתתפין דגזוזטרא (עירובין פ"ז ב') דשמעינן מינה דמחיצה תלויה מתרת במים, אלמא בקיעת דגים לא שמה בקיעה, וי"ל משום דהא דרב מימרא כללית [היא] מחיצה תלויה מתרת בכל מקום במים ואינה מתרת בשום מקום אחר, ושמעינן מינה להדיא טפי דטעמא משום דבקיעת דגים לא שמה בקיעה.
משה שפיר קאמרת. כלומר בעיקר הדין כן הוא, ומיהו מטלטלין מזו לזו [תנן]. כלומר דמתני' בגופייהו דספינה אשמעינן חידושא בהיתר טלטול, ורש"י ז"ל גורס בתמיה משה שפיר קאמרת מטלטלין מזו לזו תנן, ואפי' לפירוש זה אינו חולק בעיקר הדין אלא דלא קאמר שפיר בפירושא דמתני'.
אלא אמר רב ספרא לא צריכה אלא לערב ולטלטל מזו לזו. פירוש דמתני' בשתי ספינות של [שני] בני אדם וקמ"ל שאם היו קשורות ועירבו ביניהם מבעוד יום מטלטלים בשבת מזו לזו, ופירשו בתוספות דהא קמ"ל דסד"א שלא תקנו עירוב אלא בדבר הקבוע תדיר כגון בית (והא) [וחצר] קמ"ל, והראב"ד ז"ל פירש משום דבחצירות אין מערבין מזו לזו אלא או דרך פתח או דרך חלון שיש בו ארבעה על ארבעה בתוך עשרה או דרך סולם גבוה עשרה ורוחב ארבעה, קמ"ל דמערבין בספינות אף על פי שאין בהם אחד מכל אלו, וטעמא משום דהני לאו כחצירות נינהו אלא כבתים, ואמרינן בעירובין (ע"ו ב') ביתא כמאן דמליא דמיא.
וכדתניא ספינות קשורות וכו' והאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק. פרש"י ז"ל לחייב הזורק לתוכו מרה"ר אבל לטלטל אסור משום קנסא דעבד מחיצה בשבת, ואחרים פירשו לא שנו שחזרו להתירן אלא להשתמש בהם עראי דרך זריקה מזו לזו אבל לטלטל טלטול גמור אסור משום קנסא, ולישנא דלזרוק דחיק טפי להאי פירושא, והא דפרכינן לרב ספרא מהא דרב נחמן משום דמשמע לן דלהכי קאמר רב ספרא וכדתניא ונקט כולה מתניתא לאשמעינן דמתני' נמי דספינות קשורות זו לזו [מטלטלין מזו לזו] בעירוב של אמש, ולהכי פרכינן דהאמר רב נחמן שלא התירו במתניתא לטלטל ואילו במתני' תנן מטלטלין מזו לזו.
ופרקינן כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר. פירוש שלא אמר רב נחמן שאסור לטלטל [אלא] במזידים אבל בשוגגים או מוטעים או אנוסים מותרים לטלטל, וכי קתני חזרו להיתירם קאי אאידך ולא אמזידים, וא"ת וא"כ למה שנו בברייתא מזידים, וי"ל משום דבעי למיתני שמה מחיצה נקט שאפילו מזידין שמה מחיצה לזרוק מיהת, ור"ת ז"ל פירש דהכי פרקינן דכי איתמר דרב נחמן בעלמא איתמר (במי שהוא במזיד אמתי) במחיצה שנעשה לכתחלה בשבת במזיד, אבל [זו] אינה נעשית לכתחלה שאינה באה אלא להתיר עירובו כבתחלה וכל שעה שהיתה רשות היחיד, כגון אלו אף מזיד מועיל, ולא קנסינן בכי הא כיון שאין זה אלא מעמיד דבר בחזקתו הראשונה.
ויש מקשים ולמאי דס"ד מעיקרא דהא דרב נחמן קאי אכולהו ואפי' אספינה נמי, כיון דלא קתני שחזרו להתירם אלא לזרוק לגבי ספינות מאי חזרו להיתירם, דהא אפי' כשנפסקו לא היתה שם אלא איסורא דרבנן, ולענין חיוב הזורק לתוכם מרה"ר לעולם עמדו בדינם ואפי' כשנפסקו, מה שאין כן במחצלאות שיש לפרש חזרו להיתירם כלומר להתירם של דין תורה שהם רה"י ולהחמיר על [טלטול] לתוכם, אבל גבי ספינות מאי איכא למימר, ומתרצים בדוחק דקס"ד דהכי קאמר שיחזרו להתירן הראשון שיחזור לקדמותו שהיו ראויים לטלטל בהם ע"י הערוב מן הדין, ומיהו לפי פירוש השני בלא שנו לזרוק שרוצה לומר להתיר טלטולן ידי זריקה מיהת [ניחא].
ושמואל לאפוקי מדנפשיה קאמר דתניא וכו'. כך גירסת רש"י ז"ל קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל לענין טומאה הוא דכתיב בחלל חרב [חרב] הרי הוא כחלל אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה אפי' בחוט הסרבל. ע"כ, ופירש הוא ז"ל דהא מתניתא מיירי בספינת הירדן כמאן דאמר (לעיל פ"ג ב') שהיא טמאה, ודבר המעמידה דבר שדרכו להעמידה בו דהיינו שלשלת של ברזל, ודבר שאין מעמידה שאין דרכו להעמידה כגון חבלים שאינם של ברזל, ולומר שאם קשר הספינה בשלשלת של ברזל וראשו של שלשלת האחר באהל המת, הרי השלשלת מטמאה את הספינה לטמא כלים שבתוכה, דחרב הרי הוא כחלל והשלשלת הוא אבי אבות, והספינה אב ומטמאה כלים שבתוכה, אבל חבלים שאינם של מתכת אינם מביאים את הטומאה לספינה לטמא כלים שבתוכה, מפני שהחבל אינו אלא אב הטומאה והספינה הוא ולד הטומאה ואינה מטמאה כלים שבתוכה שאין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, ע"כ תורף פירושו ז"ל.
והקשו בעלי התוספות חדא דא"כ למה לי קשרה אפי' נוגעת נמי, ועוד דמביא לה טומאה לא משמע טומאת מגע אלא טומאת אהל ולעולם אין הלשון הזה נאמר בטומאה דנגיעה, ועוד דאין מביא לה טומאה משמע שאין מביא טומאה אפי' על גופה של ספינה, ועוד דדבר המעמידה לא משמע שדרכו להעמידה, דאם בדבר הרגיל קאמר דהיינו שלשלת של ברזל, לא הוה ליה לשמואל למימר והוא שקשרה בשלשלת של ברזל, אלא כך היה לו לומר אמר שמואל מאי דבר המעמידה שלשלת של ברזל, ועוד מה ענין זה לענין עירוב שיצטרך שמואל לאשמעינן דלא בעינן ביה שלשלת של ברזל כדבעינן גבי טומאה משום דחרב הרי הוא כחלל, פשיטא, ועוד מאי קמ"ל הא מתני' דחרב הרי הוא כחלל הא שמעינן ליה כמה זמני, ועוד דבמסכת אהלות דמייתי לה להא לא מייתינן לה להאי עניניא ולא גרסינן בה מביא לה את הטומאה אלא מביאה את הטומאה, והכי תנינן התם (פ"ח מ"ה) אלו לא מביאין ולא חוצצים הזרעים והעוף הפורח וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה על פני המים קשר את הספינה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה, פירוש דהויא אהל, הרי שזה מוכיח בפירוש שלא נשנית זו אלא לענין טומאה בכלים שתחת הספינה שהספינה מביאה את הטומאה לטמא את הכלים כדין אהל.
לפיכך פירש רבינו שמואל ז"ל וכן פירש רבינו שמשון ז"ל דהכי גרסינן קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה בדבר שאינו מעמידה אינה מביאה את הטומאה, ולא לענין טומאת ספינה דספינה טהורה בים כדרבנן, אלא כגון שיש תחתיה כזית מן המת וכלים בצד האחר, ומיהו משום דקתני רישא בספינה שהיא שטה על פני המים אינה מביאה את הטומאה משום דבעי דומיא דאהל שהוא קבוע, קתני בתר הכי שאם קשרה בדבר המעמידה להיות קבועה במקום אחד שאינו נדה לכאן ולכאן, אז היא מביאה את הטומאה לכלים שתחתיה, ואמר שמואל ולא כל דבר המעמידה אלא והוא שקשרה בשלשלת של ברזל וכו' [כלומר] שהעמידה [בחוזק בדבר קשה כמו שלשלת] של ברזל ולאו דוקא, ולא גרסינן לענין טומאה הוא דחרב הרי הוא כחלל דהכא לאו מטעם חרב כחלל אתיא כלל, אלא הכי גרסינן התם (לא) לענין טומאה אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה אפי' בחוט הסרבל, פירוש דאיצטריך שמואל לאשמעינן דלא תימא כי היכי דהתם בעינן שלשלת קשה כברזל דלהוי ספינה אהל קבוע, הכי נמי לענין עירוב בעינן דלהוי אהל קבוע דאי לא [לא] תקינו בו עירוב, קמ"ל דהכא אקילו רבנן וכל שהן קשורות אפי' כחוט הסרבל מהני עירוב.
ור"ת ז"ל פירש לפי גירסת הספרים דגרסי חרב הרי הוא כחלל דמיירי הכא בשלשלת טמאה שנגעה במת או שהאהילה עליו וחזרה הספינה והאהילה על השלשלת ועל כלים אחרים וטימאתם לפי שהחרב הרי הוא כחלל לטמא באהל, ודוקא קשרה שקשר השלשלת בספינה לפי שאינה נפרדת ממנה ולעולם הספינה מאהלת עליה ועל הכלים ונמצאת הטומאה קבועה בה ולפיכך מביאה את הטומאה, שאילו לא היתה השלשלת קשורה לספינה נמצאת ספינה נשמטת מן הטומאה לעתים ולא חשבינן הטומאה קבועה בה ואינה מביאה את הטומאה, דהויא ליה כספינה שהיא שטה על פני המים, אבל עכשיו שהטומאה קבועה בספינה מפני שהשלשלת קשורה בה אף על פי שהיא שטה על פני המים מביאה את הטומאה, וא"ת לפי זה דשלשלת איצטריך משום דחרב הרי הוא כחלל חרב, מה ענין זה אצל עירוב ומה הוצרך שמואל לאפוקי מדנפשיה, י"ל דדילמא הוה ס"ד דלא בעי שמואל שלשלת אלא למעבד קביעותא לאהל והוא הדין דמיבעי הכי לענין עירוב, קמ"ל שלא הצריך שמואל שם שלשלת של ברזל אלא משום דתהוי שלשלת גופה מטמאה באהל דחרב הרי הוא כחלל חרב, דאילו לענין העמדה הוא הדין לכל הדבר המעמיד דהוי אהל.
[דף קב עמוד א] גירסת הספרים אמר רבא זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב. ואיכא דקשיא ליה בתוספות דהא אוקימנא דקא מכוין לזורקה שם דמחשבה משוי ליה מקום, ואי גרסינן ונחה משמע שלא נתכוון שינוח שם, וי"ל דהיינו מאי דמתרצינן בשמעתין דהכא מיירי כגון דקא מכוין שתנוח שם ונחה מדעתו קאמר, ובתוספות גורסין זרק בפי הכלב או בפי הכבשן.
אף אנן נמי תנינא יש אוכל אכילה אחת. כבר פירשתיה ביבמות (ל"ד א') בס"ד.
והא דקאמר אם היתה שבת והוציאו [בפיו חייב]. פרש"י ז"ל משום שבת דוקא ולאו משום יום הכפורים דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים, [וקשה] דרפרם ס"ד לומר כן בכריתות (י"ד א') ודחו ליה דהא דרפרם ברותא היא והכי קאמר אם היתה שבת והוציאו חייב שתים, ושם פירשתיה בס"ד.
אמרו לו אינו השם. דאנן בחיובי אכילה איירינן, ומיהו מודו רבנן לר' מאיר בעיקר דינא דחייב על מה שהוציא בפיו, כיון שהוא דבר של אוכל שרוצה לאוכלו עתה [ומודה ר"מ שאם אינו רוצה לאוכלו עתה] שהוא פטור כדתנן (צ"ב א') הוציאה בפיו ובמרפקו פטור.
[הא] דאמרינן מחשבתו משויא ליה מקום. פירשתיה בפ"ק (ה' א') בס"ד.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק יב - הבונה [המתחיל בדף קב עמוד ב]
[דף קב עמוד ב] הבונה
מתני' כמה יבנה ויהא חייב. ק"ל למה האריך כל כך ליתני הבונה [כל] שהוא חייב והמסתת וכו', וכדקתני באידך פירקי המוציא יין כדי וכו', וי"ל דמשום דעד השתא אוריך טובא בכולהו הני פירקי בדיני הוצאה ותולדותיה לפי שהיא מחודשת והיא נמי מלאכה דשכיחא טפי כי הדר השתא לפרושי אידך אבות פתח בהו כמאן דפתח מעיקרא, והכי קתני הבונה שאמרנו בפרק כלל גדול שהוא מאבות מלאכות צריכים אנו לפרש כמה יבנה ויהא חייב.
זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת. פרש"י ז"ל דהאי בשבת אעושה מלאכה קאי וכאילו קתני העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת, ויש שפירשו דהכי קאמר דאפילו אין מלאכתו אלא לשעה שאינו בנין קיים אלא לבו ביום בלבד חייב, וכענין שאמרו בירושלמי בנין לשעה בנין.
גמרא כל שהוא למאי חזי אמר ר' ירמיה וכו' דכוותה במשכן שכן תופרי יריעות חופרים גומא להצניע בה מחטים. פי' דאע"ג דאנן אבות מלאכות גופייהו ילפינן ממשכן ולא שיעוריהם כי השיעורים מסורים לחכמים הכא איידי דבנין כל שהוא לא משמע דלהוי חשיב מלאכה, (ולא חשיב בנין) איצטרכינן למיסמכיה אמשכן, והכי נמי אמרינן לקמן (ק"ג א') בחורש כל שהוא.
אמר שמואל המצדד את האבן חייב משום מכה בפטיש מיתיבי אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט [הנותן את הטיט] חייב. כך גירסת הספרים וליטעמיך אימא סיפא ר' יוסי אומר אפי' העלה והניח על גבי דימוס של אבנים חייב. והקשו בתוספות מאי קאמר וליטעמיך דאי בעי למימר דלמאן דאותיב תיקשי דר' יוסי, וכאילו אמר ולדידך מי ניחא, מאי מקשי ליה מדר' יוסי, דהא איהו מדרבנן מותיב וכותייהו סבירא לן, ואי בעי למימר אנא דאמרי כר' יוסי, הכי הוה ליה למימר, או דלימא תנאי היא, דלישנא דליטעמיך לא שייך בהא, ופירשו הם דלא גרסינן ר' יוסי אומר אלא הכי גרסינן וליטעמיך אימא סיפא אפי' העלה ע"ג דימוס של אבנים וכו', וכולה רבנן היא, ואי גרסינן ר' יוסי אומר, קים להו לבעלי התלמוד דכולה ר' יוסי היא, (והיינו) [ומשני] אלא תלתא בנייני הוו וכולהו תלתא בנייני הילכתא נינהו, ומיהו בירושלמי אשכחן דתנו בה פלוגתא דר' יוסי ורבנן וגרסינן התם תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב ר' יוסי אומר שניהם חייבים סבר ר' יוסי מימר אבן בלא טיט בנין, הכל מודים שאם נתן את הטיט תחלה ואח"כ נתן את האבן שהוא חייב ע"כ, ולפי זה פירש רבינו הגדול ז"ל דהכי קאמר וליטעמיך עד שאתה תמה עלי שאני מחייב על צדוד אבן לבדו תמה על ר' יוסי שהוא מחייב אפי' בנותנו ע"ג דימוס בלא שום צדוד, אלא תלתא בנייני הוו תתאה בצדודי ועפרא, והיינו דשמואל, ודברי הכל היא, מציעתא בעי נמי טינא, והאי נמי דברי הכל, עילאה בהנחה בעלמא לר' יוסי, ובהא [הוא] דפליגי רבנן עליה דר' יוסי, וק"ל שהרי מלשון הירושלמי נראה שאין מחלוקת ר' יוסי ורבנן אלא במציעתא.
לכך נראה לפי שיטת הירושלמי וגמ' דילן דר' יוסי אמציעא בלחוד פליג, ויהיב טעם לדבריו, היה אומר ר' יוסי שאפילו מי שהעלה אבן ע"ג דימוס של אבנים שאינו מעיקר הבנין אלא לכיסוי בעלמא חייב, ואיך לא יתחייב על נתינת אבן באמצע הבנין שהוא מעיקר הבנין, ורבנן הוו מודו בעילאה דשאני התם שכן דרך בנינו בהעלאה בעלמא מה שאין כן באמצע שאינו עומד בלא טיט, והיינו דאמרינן הכא וליטעמיך שאתה משוה הדינין תיקשי לך דר' יוסי שהוא דברי הכל, אלא תלתא בנייני הוו תתאה ועילאה דברי הכל ומציעתא רבנן, והלכתא כוותייהו, כנ"ל.
ומה שאמרו תתאה בצדוד ועפרא, ואילו (ל)שמואל לא נקיט עפרא, י"ל דעפרא טפילה בעלמא ואינו מן המנין, אי נמי דסתם צדודי בעפרא וקיסמין הוא לישב האבן.
ומה שאמרו בירושלמי דמודו רבנן שאם נתן את הטיט תחלה ואח"כ נתן את האבן שהוא חייב, מסתברא שהנותן את האבן לבדו חייב, דטיט בלא אבן אינו כלום.
עייל שופתא בקופינא דמרה אמר רב חייב משום בונה. יש מקשים דהא קיי"ל דאין בנין בכלים כדתנן במסכת יום טוב (ביצה כ"א ב') בית שמאי אומרים אין זוקפים את המנורה ביום טוב ובית הלל מתירים ואמרינן בגמ' דקא מיפלגי ביש בנין בכלים או אין בנין בכלים, ותירצו דהתם בכלי של חוליות שהוא עשוי כבר אלא שנתפרק דסברי ב"ה שאין בחזרת פרקיו משום בנין אבל עושה כלי בתחלתו כגון זה ודאי בנין גמור הוא, ולעיל אמרינן דקרש שנפל בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמו, וההיא אפי' כשהקרש תלוש קאמר, ולא עוד אלא שאפי' במגבן הוה ס"ד שיש משום בונה (עי' לעיל צ"ה א') אלא שדחו בגמרא שאין דרך בנין באוכלים, אבל בנין של כלי אין ספק שיש בו משום בנין, וזה פשוט, וכדכתיבנא בפ' כלל גדול (ע"ד ב') גבי האי מאן דעביד חביתא, וכן פירשו בתוספות, ועוד הוסיף רבינו הגדול ז"ל שאפילו בכלי של חוליות שנתפרק אם הוא צריך אומן להחזירו פנים חדשות באו לכאן, ודכולי עלמא יש בחזרתו משום בנין.
ואי קשיא הא קשיא דבפרק כירה (מ"ז א') אמרינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב והתם אפי' בלא תקיעה קאמר כדמוכח התם להדיא דאילו בתקיעה אפי' רשב"ג מודה (וכ"ע), וא"כ תיקשי להו מתני' דביצה דב"ה מתירים לזקוף את המנורה, וכן תיקשי לר' יוחנן דאסר בפ' כירה (מ"ו א') לטלטל מנורה של חוליות ואית בה חידקי גזירה הא אטו הא, ותירצו בתוספות דלרב ושמואל ור' יוחנן מתני' דיום טוב לא [איירי] במנורה שאבריה מפורקים או דאית בה חידקי, אלא במנורה שזרועותיה מחוברים בה תמיד אלא שהן צריכים לזקוף ולהטות בשעה שמדליקים והיינו לשון זקיפה דתנן, כההיא דאמרינן (ביצה כ"ב א') קם שמעיה זקף שרגא, אבל בחזרת מנורה של חוליות דכולי עלמא יש בנין אלא משום דקיי"ל כרבא דאמר לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ב ב') שאין בנין בכלים פרישנא פלוגתא דידהו ביש בנין בכלים ואין בנין בכלים אליבא דהלכתא, (ד)אי נמי דההיא דר' יוחנן כשצריך אומן להחזירה אי נמי שדרכה בתקיעה, דבהא כולי עלמא מודו שהוא אסור להחזיר גזירה שמא יתקע, אלא דבתריסי חנויות התירו משום שמחת יום טוב, והיינו דאמרינן התם (ביצה י"א ב') דדוקא [דחנויות] אבל דבתים לא לפי שיש לחוש בהם שמא יתקע דרגילי למיעבד בהו תקיעה והיא תולדה דמכה בפטיש, וכדפרישנא התם.
אבל עושה נקב בלול של תרנגולין, אפי' היה בכלים, כיון שזה תחלת עשייתו אין בזה משום אין בנין בכלים לדברי הכל (וכ"ש לשמואל) וכש"כ כשהוא בנין בקרקע כדאיתא בריש פרק כל הכלים (קכ"ב ב'), (כי) מכל מקום נקב כי האי גוונא דלאוירא בעלמא עביד ואינו אלא כל שהוא לא חשיב ליה לשמואל בנין.
[דף קג עמוד א] תנן הקודח כל שהוא חייב. פי' וסתם קודח היינו העושה נקב כדי למלאות, והיינו דאמרינן שזה אינו גמר מלאכה עד שימלאהו ואי משום בנין ליכא בכי הא אמאי מחייב, דהא משום מכה בפטיש ליכא, שאין זה דומה לעושה נקב בלול של תרנגולים שנקיבתו היא גמר מלאכתו.
זה הכלל לאתויי חק קפיזא בקבא. פרש"י ז"ל כי בגולם גדול הראוי לחוק קב חקק שלשת לוגים ואף על פי שעתיד להוסיף יש מקיימים [כן], ורבינו האיי גאון ז"ל פירש שעושה סימן בתוך הקב לידע עד היכן הוא קפיזא, כמו שאמרו (לעיל פ' ב') שנתות היו בהין, ולימא דאפי' מלאכה גרועה כזו חשיבא בנין.
כך גירסת הספרים אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו שכן מרדדי טסי משכן עושים כן. ולהאי גירסא אוקימתא אחריתי היא, ואיכא דלא גרסי אלא, ומפרשי דהאי פירושא הוא לדרבה ורב יוסף, דלאו משום שמאמן את ידיו [לאומנות בעלמא, אלא שמאמן את ידיו] לאותה מלאכה לכוין בהכאה יפה (ודהבושא) או להחליק הקורנס שלא יבקע את הטס וכדרך שהיו עושים מרדדי טסי משכן, ולא חייב רשב"ג אלא בעושה בשעת מלאכה, וא"ת (ו)א"כ הרי הוא כגמר מלאכה שהוא עושה והכל מלאכה אחת היא ומה חיוב הוסיף בכך, י"ל כגון שנודע לו בינתים, א"נ שנודע לו אחר מעשה על זה וחזר ונודע לו על זה ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל (לעיל ע"א ב').
וגרסינן בירושלמי וקשיא על דרשב"ג אילו נטל מגל לקצור ולא קצר שמא כלום הוא, ופריק מפני שהוא כמיישב את ידו לתקן מלאכתו.
אם לתקן כל שהן. פי' הרי הוא חייב בכל שהוא מפני שהקרקע מתיפה וחייב משום חורש וחיובו אף על פי שאינו צריך לעצים, ואם להיסק. פי' שנתכוון לכך אם [כן] חיובו מדין הקוצר, כזומר וצריך לעצים, ושיעורו בכדי בישול גרוגרת מביצה קלה, ואם נתכוון לשתיהן או אפי' לא נתכוון אלא להיסק ועביד בארעא דידיה חייב שתים, וכן אמרו בירושלמי.
חורש כל שהוא למאי חזי לביזרא דקרא. פי' לזרוע בה נימא של דלעת. פרש"י ז"ל ואף על גב דשנינו לענין הוצאת זרע דלועים שנים שאין אדם טורח לזרוע נימא אחת, הני מילי לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק לכל הפחות אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באנפי נפשה עביד, ויש שפירש דהכא בשכבר היה זרוע אלא שחופר סביבותיה מעט כדי להשקותה מים.
ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלוא פי הגדי ואם להסק כדי לבשל ביצה קלה. יפה פרש"י ז"ל כי כשנתקשו מעט אינם ראויים לאדם ועדיין ראויים לבהמה וכשנתקשו הרבה אינם ראויים לאכילת בהמה ועומדים להסקה, והוה ליה המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל שהוא חייב לכולי עלמא מכיון דאיכא שיעורא לפרה הכא נמי לא שנא, וכן פירשו רבותינו. +א"ה, כאן חסר, וכונת רבנו דאי היו ראויין לאכילה אף בהוציא להיסק היה סגי בשיעורא זוטא כמו המוציא תבן כמלא פי פרה וכמ"ש תו' והרשב"א.+
אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו. פי' הרי הקרקע מתיפה מאליו ופרקינן כגון דלא קא מכוין. ופרכינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. ופרקינן לא צריכא דעביד בארעא דחבריה. פי' דלא איכפת ליה ליפותה, ומכאן הביאו ראיה קצת מן הגאונים ז"ל וכן כתוב בספר הערוך וכן הסכימו בתוספות דלא אסר ר' שמעון דבר שאין מתכוין כשהוא פסיק רישיה ולא ימות, אלא היכא דניחא ליה באותו מעשה הנעשה מאליו, וכן הביא עוד ראיה מההיא דאמרינן בפ' לולב הגזול (סוכה ל"ג ב') גבי הדס שהיו ענביו מרובים מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטים אותם ביום טוב משום ר' אלעזר ב"ר שמעון אמרו ממעטים, ופרישנא טעמא משום דסבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוון מותר, ופרכינן והא פסיק רישיה ולא ימות ופרקינן דאית ליה הושענא אחריתי, פי' דלא איכפת ליה בתיקון זה, וכן ממה שאמרו לקמן בפ' כל כתבי הקדש (קי"ז א') שמפשיטים את הפסח בי"ד שחל להיות בשבת וכגון דלא איכוון להפשיט, ופרכינן והא פסיק רישיה ולא ימות ופרקינן כגון דשקיל בברזי, פי' שנוקב ומפשיט דלא איכפת לו בעור להפשיטה.
וקשיא להו מהא דאמרינן לקמן בפרק שמונה שרצים (קי"א א') האי מסכוריא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא ואפי' לר"ש ומשום דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, ופרש"י ז"ל מסכוריא דנזייתא הוא מוך שנותנים בנקב של חבית ואסור להדוקה משום סחיטה, והא התם דלא ניחא ליה באותה סחיטה שהרי היין [הולך] לאיבוד, ויש שתירצו דההיא כשהיה הנקב למעלה שנופלת סחיטת היין בתוך החבית, ולכשתמצא לומר שהנקב מן הצד מיירי שיש כלי תחתיה ששם נופל היין הזב דניחא ליה במשקה הזב, ור"ת ז"ל מפרש דמסכוריא דנזייתא היא מגופה שבצד החבית כדי לסתום, ואסור להדקה מפני שהוא מבטלה שם וחייב משום בונה וכדבעי' לפרושי לקמן בס"ד.
ומיהו תמיהא מילתא טובא כל היכא דפסיק רישיה ולא ימות, מאיזה טעם יתיר רבי שמעון משום דלא ניחא ליה דהא טעמא דתלמודא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, היינו משום דכיון דלא סגיא דלא אתעביד מלאכה הרי הוא כאילו נתכוון ומלאכת מחשבת הוא, וא"כ מה לי אי ניחא ליה או לא ניחא ליה, וליכא למימר דכי לא ניחא ליה הויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה שזה ודאי צריכה היא לגופה, ויפוי קרקע גמור וסחיטה גמורה אלא שהוא אינו צריך לה, וכן אם חרש בבהמות שדה אחת ולא נתכוון אלא ליגע בהמותיו כלום יהא פטור.
ואי לאו דמסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא שלא אמרו כן בתלמוד דכי לא איכפת ליה שרי לר"ש אלא בדבר שמחמת עצמו אינו חשוב מעשה ומלאכה, ומשום הכי כל היכא דלא איכפת ליה חזר למהותו שאין בו מלאכה ולא מעשה חשוב, כגון הא דהכא דשורת הדין דיפוי קרקע כל שהוא לא חשיבא מלאכה, אלא כשמחשבין לה משום צורך, וכן ההיא דמימעיט ענבים מן ההדס התלוש צורך המצוה לתקונה עושה אותו שהוא תיקון וכי יש בו חשיבות, וכי לא איכפת ולא מכוין ליה כלל הוה מילתא דלא חשיב, והא דאמרינן דשקיל בברזי היינו טעמא משום דכי עביד הכי לא חשיב הפשט כלל אלא מקלקל גמור, וכל המקלקלים שאינם מתכוונים מותרים, כנ"ל, וכן הורה לי מורי הרב ז"ל והוא היה אומר בלשון אחר כתבתיו בכתובות בס"ד.
הכותב שתי אותיות בין בימינו וכו' בין משני סמניות. פרש"י האחת בדיו והאחת בסיקרא, ואינו מחוור דבהאי בבא לא איירי אלא בתמונת האותיות ובאידך בבא דלקמן איירי במיני הצבעים, והגאונים ז"ל פירשו משני סמניות אותיות ידועות בכתב שאינן נקראות, אלא סימנים בעלמא, כעין נונין הפוכות דכתיבי בפרשת ויהי בנסוע הארון וכדאמרינן לקמן בפרק כל כתבי הקדש (קט"ו ב'), ובפ"ק דר"ה (י"ז ב') עשה להם סימניות כאכין ורקין שבתורה.
מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון וכו'. פי' ולפיכך אפי' נתכוון לכתוב שמעון ולא כתב אלא שמ הרי הוא חייב והויא מלאכת מחשבת כיון ד[ב]עלמא חשוב שם, והכא נמי כל כמה דלא מיכתב ליה שם לא מכתיב ליה שמעון כדאיתא בפרק דלעיל (צ"ז ב').
בשולט בשתי ידיו. פי' ולא סוף דבר ששולט יפה בשתיהם, דא"כ פשיטא, אלא הא קמ"ל שאפילו אינו שולט לגמרי באחת מהם ורוב מלאכות עושה באחרת אפ"ה כיון ששולט אף בזו וכותב בה לפעמים, מלאכה כי אורחא חשיבא.
[דף קג עמוד ב] אלא דאאזרך איכא בינייהו ת"ק סבר לא מחייב. פי' כיון דלא משתכח א"א בהדיא תיבה בשום מקום שבתורה, ר' שמעון סבר דמחייב כיון דאיתיה בגליטרי בעלמא. כלומר שנוהגים לכתוב בקמיעים א"א במקום אמן אמן.
המעבד כל שהוא. לאו דוקא דהא שיעורו כדי לעשות קמיע כדאיתא בפרק המוציא (ע"ט א'), אלא לאפוקי מדר"ש דפטר עד שיעבד את העור כולו, ומיהו אף ר"ש לא אמר אלא כשנתכוון בפירוש לעבדו כולו, אבל המעבד סתם מודה הוא דשיעורו כדי לעשות קמיע, וכן מודה בכותב סתם שהוא חייב בב' אותיות, וזה ברור.
מאחת שם משמעון. פי' בתוספות דלישנא דמתני' נקט דמרגלא בפומיה, דהא ר' יוסי בלאו הכי נמי מחייב ואפילו בסרט אחד על ב' נסרים, והא כתיבנא בפרק כלל גדול (ע' א').
מי דמי מ"ם דשם סתום מ"ם דשמעון פתוח. פי' דליכא למימר דהכא כשכתב שם במ"ם סתומה, חדא דאם כן מאי שם משמעון דקתני, ועוד דהא בפרק הזורק (צ"ז ב') פרישנא טעמא משום דכל כמה דלא כתב שם לא מיכתיב שמעון, והא ליכא למימר כשכתב שם במ"ם פתוחה, אלא אם כן נאמר כדאמרינן בסמוך שאין להקפיד בין סתום לפתוח.
אמר רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר. פי' והוא הדין לפשוט ועשאו כפוף דהא קתני דן מדניאל והטעם דסבירא ליה לר' יהודה שאין להקפיד באותיות מנצפ"ך אם מתחלפות בחברותיהם.
מיתיבי וכתבתם [שתהא] כתיבה תמה שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן ועייני"ן אלפי"ן. פרש"י ז"ל כי מפני שדומים בקריאתם ויש בני אדם שקוראים לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן וכדאיתא (בירושלמי) במסכת מגילה (כ"ד ב') איצטריך למיתני הכי שלא יכתוב זו תחת זו, ואינו מחוור דהא פשיטא ואין האיסור בזה משום כתיבה תמה, אלא שמשנה הדבר לגמרי וכותב אות שאין לו לכתוב, ופעמים שיהא חורבן עולם בחילופו, וכאילו [כתב] בראשית ברא אלקים עת השמים ועת הארץ וכיוצא בהם, ולפיכך פירשו דלענין צורת כתיבתם קתני, כי השני קרן העליונים של האל"ף דומה לעי"ן הפוכה כשמרחיק מהם הקו התחתון שאינו מדובק בידו כגון זה /במקור יש שרטוט וכן להלן/, ולפי זה למדים מכאן שצריך לזקוף ראש הקו האמצעי בכתיבת האל"ף, שאלולי כן לא היתה כצורת עי"ן ואפי' כשירחיק ממנה רגל השמאלי, ולפי זה תהא האזהרה בכאן שלא ירחיק הקו התחתון מן הירך האמצעי ומעקמו בסופו כגון זה, וכן פירש מורי הרב ז"ל, והא דקתני שלא יכתוב עייני"ן אלפי"ן, יש שפירשו דנקט לה אגב דקתני אלפי"ן עייני"ן, שאילו בצורת העי"ן אי איפשר לכתבה כצורת אל"ף, והכי נמי נקט בסמוך שלא יכתוב פפי"ן טתי"ן אגב גררא של טתי"ן פפי"ן, ויש שפירשו שבא לומר שלא יעקם הצד השני של העי"ן שנראה כרוצה לכתוב אל"ף כגון זה, והראשון יותר נכון.
בתי"ן כפי"ן כפי"ן בתי"ן. פירוש כי הבי"ת צריך שיהא לה תג קטן למעלה בצד שמאל ועוקץ לאחריה בתחלת הקו התחתון, דאמרינן בחגיגת ירושלמי (פ"ב ה"א) ובבראשית רבה (א' י') מפני מה מתחלת התורה בבי"ת מפני שיש לה שתי עוקצים אחד למעלה ואחד לאחוריו, אומרים לו מי בראך מראה להם בעוקצו שלמעלה זה שלמעלה בראני, ומה שמו מראה להם בעוקצו שלאחוריו כלומר האל"ף שאחר הבי"ת מלפניה שהוא סימן לאל אחד, ומכל זה אין בכ"ף כלום, וצריך שלא יעקם כלל הקו התחתון של כ"ף בראשו שיוכל לראות בו דמיון עוקץ, ושיעשה בבי"ת התג והעוקץ בענין שיהיו נראים להדיא.
גמלי"ן צדי"ן. פירש בעל התרומות מפני ששני רגלים לגימ"ל למטה, וכשאדם מהפך אותה נראית כעין צד"י פשוטה אם לא יעשנה כתקנה, לכך קאמר שלא יעשנה שתהא נראית צד"י הפוכה אם יעשה ראש גימ"ל העליון דק וראשו התחתון עב, אי נמי שרגל שמאל של גימ"ל ימשכנו ביושר ולא שימשכנו למטה שיהו נראים כשני ראשי הצד"י כזה /במקור יש שרטוט וכן להלן/ ומורי הרב ז"ל [פירש] שיעשה העוקץ של גימ"ל פונה לצד הרגל שיהא קו הרגל ישר כזה, שאם יעשה העוקץ פונה לאחור כגון זה אז דומה כעין צד"י הפוכה.
צדי"ן גמלי"ן. פירוש שלא יפריש באות הצד"י למעלה בשני ענפיו ויהיה נראה כיו"ד גימ"ל כגון זה /במקור יש שרטוט וכן להלן/, ולפי זה יראה שהירך התחתון של הצד"י הכפופה הוא מתעקם בראש עד שנראה בה כמין עוקץ זה ואינו נכתב ישר, וצורתה כגון זה ולא כגון זה, ויש שפירשו דאדרבה בא לומר שתהא הצד"י כתובה בלא שום עיקום.
דלתי"ן רשי"ן. פירוש שיעשה לדל"ת חטוטרת ניכר בתחלת הגג הימני, ושלא יעשה ברי"ש שום עיקום אלא כולו ישר.
ההי"ן חתי"ן. פירוש שלא ידבק הרגל השמאלי בגג כלל, וחתי"ן ההי"ן. שידביק יפה רגל אחרון של חי"ת בגגו ולא יעשנו דק, וצריך שיבלוט גגו של חי"ת לכל אחד מן הצדדים מכנגד רגליו כזה /במקור יש שרטוט וכן להלן/, שאם בא לגרור בנתים יהא נראה כשתי זייני"ן כמו זה, כדאמרינן לקמן (ק"ד ב') נטלו לגגו של חי"ת ועשאו שתי זייני"ן, והה"א אין לה שום בליטה אלא ישרה, וצריך לעשות לה תג בסוף הגג כדאמרינן בהקומץ (כ"ט ב') מאי טעמא אית לה תגא לה"א אמר הקדוש ברוך הוא אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמוני, וכן אמרו בירושלמי דחגיגה (פ"ב ה"א) ה"א יש לה נקודה אחת למעלה שהמתים עתידים לעלות והיינו בסוף הגג, וכן פרש"י ז"ל שם בפרק הקומץ כזה, אבל ר"ת ז"ל פירש דתגא דה"א היינו שיעשה לה עוקץ בתחלת גגה דומיא דתגא דדלי"ת כמו זה יג, ההיא דסוטה (כ' א') ועירובין (י"ג א') דאמרינן התם דילמא יתיב אתגא דדלי"ת, ובתוספות הכריעו כפרש"י ז"ל [מדאומרים] בפרק הקומץ דתליא כרעא דה"א משום דאי הדר בתשובה דעיילי ליה, ואית ליה תגא שאם חזר בו אני קושר לו כתר, וכיון דכן ראוי לעשות הכתר במקום שחזר בתשובה.
ווי"ן יודי"ן [יודי"ן] ווי"ן. פירוש שלא יקצר הו"ו ושלא יאריך רגל היו"ד, ולמדנו מכאן כי ראש היו"ד העליון כראש הו"ו ולא כראש הזי"ן, וצריך היו"ד לעשות לה בסוף הגג העליון שתי נקודות אחד למעלה ואחד למטה, שכן אמרו בפסיקתא כי ביה יי' צור עולמים העולם הזה נברא בה"א העולם הבא נברא ביו"ד, מפני מה יש לה נקודה אחת למטה רמז למתים שיורדים למטה לגהינם, ונקודה אחת למעלה רמז שעתידין לעלות, וכן הוא בירושלמי דחגיגה, ונראה כי [זהו] מה שאמרו בהקומץ (כ"ט א') על קוצו של יו"ד, [ולא כפרש"י דקוצו של יו"ד] הוא הרגל הימני שכפוף למטה, חדא דההוא רגל מיקרי, ועוד דהא פשיטא שהוא מעכב כי הוא עיקר צורת היו"ד, אלא ודאי כדאמרן, אבל מה שאמרו בפרק הקומץ כי היו"ד ראשו כפוף, וכן הוא בירושלמי בחגיגה, [נראה] שהוא נאמר על הרגל הימני הכפופה, אי נמי כי על הנקודה של מטה שאמרנו אומר כן, ויש שפירשו כי קוצו של יו"ד הוא בסוף הרגל הימני, וצריך להזהר בכולם לצאת ידי ספק, ויהא צורתה כזו /במקור יש שרטוט וכן להלן/.
טתי"ן פפי"ן. כתב ר"ת ז"ל מכאן משמע שצריך לטי"ת לכפול ממנו מעט ראש ימין לתוך חללה כזה /במקור יש שרטוט וכן להלן/, דאי לא בעי למיכפל כלל למה הוצרכו לומר שלא ישנה האות, ולקמן (ק"ה א') [פירש] רבינו חננאל ז"ל נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים, שנתכוון לכתוב טי"ת והרחיק הקו האחרון מן תחתית הטי"ת ונראה כמו פז וזה כפירוש ר"ת ז"ל, ובאלפא ביתא דרבי עקיבא אמרי מפני מה טי"ת טמון ידו וזקוף ראשו וקשור כתר, שכל מי שעושה צדקה וגמילות חסדים ונותן פרוטה לעני [צריך שלא יתן אלא] בסתר, ומשמע ידו טמון היינו הכפל שבתוך החלל.
זייני"ן נוני"ן. פירוש שיאריך הנו"ן הפשוטה כל הצורך, ושלא יאריך הזיי"ן אלא כשיעורה, ומכאן למדו כי ראש הנו"ן כצורת ראש הזי"ן כזו /במקור יש שרטוט וכן להלן/, ולא כצורת וא"ו כזו, דא"כ הוה ליה לומר נוני"ן ווי"ן ווי"ן נוני"ן, והוא הדין לנו"ן הכפוף שראשה כראש זיי"ן כזו ולא כזו, שאין שום הפרש בין האותיות הכפופות והפשוטות אלא הפשיטה והכפיפה בלבד, והוא הדין כי הכ"ף הפשוטה אין לה שום בליטה בגגה כזו אלא כזו, כמו שאין לכ"ף הכפופה שום בליטה, וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל.
ממי"ן סמכי"ן. פירוש [מדאמרינן כי] המ"ם הסתומה והסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, מכלל שהם סתומות לגמרי, והמפריד סוף הקו האחרון מן סוף הגג שינה צורתה, וההפרש יש בין המ"ם הסתומה [והסמ"ך] כי המ"ם הסתומה מרובעת והסמ"ך עגולה קצת למטה, ונמצאת צורת המ"ם כזו ולא כזו וכן הסמ"ך צורתה כזו ולא כזו.
סתומין פתוחין פתוחין סתומין. פירוש שלא יעשה מ"ם סתומה במקום מ"ם פתוחה או בהפך.
ולקמן (ק"ד א') נאמר כי הקו"ף יש לה תג בסוף גגה למעלה, והרגל שלה תלוי ואינו מחובר כזו /במקור יש שרטוט וכן להלן/ ולא סתום כזו, וכדאמרינן מאי טעמא תליא כרעא דקו"ף, ומשמע נמי לקמן כי השי"ן מושבה קצר ועומד כגון זה, ולא שיהא רחב כזה, דאמרינן לקמן דכל אותיות שקר אחדא כרעא [קיימי].
ונראה כי רגל הת"ו השמאלי מחובר עם הגג כזה /במקור יש שרטוט וכן להלן/ ואינו מפורד כזה, מדלא אמרינן בגמרא אמאי תליא כרעא דת"ו כדאמרינן גבי ה"א וגבי קו"ף.
ובכל צורות האותיות שאמרנו צריך ליזהר בספר ותפלין ומזוזות משום כתיבה תמה, ודעת רוב הגאונים ז"ל שאם לא הפרידם ונזהר בהם שהם פסולים, וכדקתני סיפא דמתניתא הרי אלו יגנזו, ואכולה ברייתא קאי ולאו אסיפא בלחוד דפתוחה לא יעשנה סתומה ואינך, דהא פרכינן הכא מהא מתניתא דקתני פתוחים סתומים למאי דאמר רב חסדא דסתום ועשאו פתוח כשר בדיעבד, דאלמא כל מאי דקתני הכא שלא יכתוב כן פסול.
פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה. פירש הרמב"ם ז"ל כי פרשה פתוחה תחלתה בראש השיטה לעולם ואם סיים פרשה שלמעלה באמצע שיטה בענין שנשאר בה חלק כשיעור תשע אותיות, יתחיל הפרשה הזאת בראש שיטה, ואם לא נשאר ריוח כל כך יתחיל הפרשה בתחלת שיטה שלישית. ופרשה סתומה היא לעולם באמצע שיטה, שאם גמר באמצע שיטה ויש בה עוד כדי להניח ריוח תשע אותיות ולכתוב אח"כ אפילו תיבה אחת, יתחיל הפרשה השניה בסוף אותה שיטה, ואם אין ריוח כל כך אלא כשיעור תשע אותיות בלבד יניח מעט בראש שיטה שניה ויתחיל הפרשה שניה, ואם אין בה ריוח אפי' כשיעור ההוא או שנגמר הפסוק בסוף השיטה, יניח בראש השניה כשיעור תשע אותיות ויתחיל פרשה שניה, ואלו שלשתם נקראות סתומות, כן פי' הרמב"ם ז"ל [על] פי הספר שהיה בירושלים להגיה ספרים.
ור"י ור"ת ז"ל כתבו כי מצאו בסידורי קדמונים סדר הפתוחה כדברי רבינו ז"ל אבל בסתומה אינו מצריך חלק בריוח אלא כדי שלש אותיות בלבד, ובמסכת סופרים (פ"א הי"ד) משמע שלא כדברי הרמב"ם ז"ל [דתניא] איזו פתוחה כל שאינו מתחיל בראש השיטה וסתומה שהניח באמצע השיטה שלש אותיות, אבל ה"ר יעקב מאורליינש ז"ל אמר שמצא במסכת סופרים זקן בסדר הקדמונים איזו היא פתוחה כל שמניח באמצע שיטה, ור"ת ז"ל היה אומר דכל שמניח ריוח תשעה אותיות הן בסוף שיטה הן בראש שיטה תקרא פתוחה, ולפיכך כשיניח שני רווחים אחד בסוף שיטה ואחד בראש שיטה יצא ידי שניהם בדין הפתוחה, וכן אמרו בירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מראשה פתוחה מכאן ומכאן סתומה, וזה מכריע דברי הרב ז"ל.
ופרשה סדורה לא שמענו צורותיה בדברי הרמב"ם ז"ל ולא בשום מקום, ור"ת ז"ל אומר כי מצא בסדר קדמוני שכל שכותב השיטה עד חציה או שלישיה והניח השאר פנוי ומתחיל לכתוב בשיטה שניה כנגד המקום הפנוי שהניח זו היא סדורה, והאידנא נהוג עלמא כדברי הרמב"ם.
[דף קד עמוד א] ומדפתוח ועשאו וכו' אלא סתום ועשאו פתוח גרועי קא גרעי ליה דאמר ר' ירמיה מנצפ"ך צופים אמרום. והא דלא אמר כמנצף, כסדר האותיות, משום דבעי לומר מן צופיך כלומר צופים אמרום, [וקשה דהכא משמע דהא דצופים אמרום] מיירי באותיות הכפופות ובמם הפתוחה, ואילו בפ"ק דמגילה (ב' ב') משמע שהם האותיות הפשוטות והמם הסתומה, דפרכינן התם על הא דר' ירמיה ותסברא והתניא אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ועוד הא אמר רב חסדא מם וסמך וכו', ור"ת ז"ל כתב דלא גרסינן התם ועוד האמר רב חסדא וכו', ורש"י ז"ל גורס ליה ופי' בכאן ושם [ד]תלמודא מספקא ליה הי מינייהו הוי מנצפך ואזיל הכא ומקשי ליה להאי גיסא והתם מקשי לאידך גיסא, ור"י ז"ל פי' דהתם בדרך מה נפשך מקשה דבין דליהוו פתוחות או סתומות תיקשי הא דתניא אלה המצוות וכו', ואם תימצי לומר שהם סתומות וכדהוה משמע לכאורה כי האחרונות הם נוספות תיקשי עוד מדרב חסדא, אבל הכא אמרינן קושטא דמילתא דמשמע בתר דשמעינן לדרב חסדא דמנצפ"ך היו [ה]כפופות והפתוחות.
והא דתניא אלה המצות וכו'. כבר פירשתיה במסכת מגילה ובמסכת סנהדרין בס"ד דלא תיקשי אמאי דאמרינן בסנהדרין (כ"ב א') מאי אשורי שעלה עמהם מאשור.
מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. [פי' כי הכתב] היה חקוק, ומקום הגויל שבכל צד ובאמצע היה עומד, ואם כן הגויל שבאמצע דהמם והסמך בנס היה עומד כי על מה יסמוך כיון שכולם סתומות.
מאי טעמא פשוט כרעיה דדלית לגבי גימל. פירוש שרגלו של דלית מטה כלפי הגימל כזו /במקור יש שרטוט/ ואינה נוטה כלפי הה"א.
ומאי טעמא מהדר אפיה דדלית מגימל. פי' כתובה כמו שכתבתי ואינה כתובה כזו /במקור יש שרטוט/.
מאי טעמא מהדר אפיה דקוף מריש. פי' דכרעא דקוף סמוך לריש לכסות פניו ואינה כתובה כגון זאת /במקור יש שרטוט/ אמר הקדוש ברוך הוא איני יכול וכו'.
[דף קד עמוד ב] קנקנתוס ודיו. פירשתיה בכמה מקומות לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת ר"ת ז"ל בס"ד.
כתבו באבר ובשחור ובשיחור כשר. פי' גבי גט איתנייא ומייתינן ליה הכא שאם כתב באלו בשבת חייב דהלכות כתיבת שבת כהלכות גיטין, ושמעינן מינה דלענין שבת בעינן שיכתוב בדבר המתקיים ע"ג דבר המתקיים כמו שאמרו לענין גיטין, וכן אמרו בתוספתא (פי"ב ה"ו) המקרע על העור כתבנית כתב פטור, הרושם על העור כתבנית כתב חייב, כתב בקליפי אגוזים בקליפי רמונים, בדם הקרוש, על עלי זית על עלי חרוב על עלי דלעת ועל כל דבר שהוא של קיימא חייב, על עלי כרישים ובצלים ועלי ירקות ועל כל דבר שאינו של קיימא פטור, זה הכלל אינו חייב עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא [על דבר שהוא של קיימא] ע"כ. וכן הוא בירושלמי אלא דהתם אמרינן שהקורע על העור חייב והרושם פטור.
ושחור ושיחור. פרש"י ז"ל שחור פחם ושיחור ארימנט, ולפירושו קנקנתוס ושיחור אחד הוא כי הוא ז"ל פירש דקנקנתוס ארימאנט, ואינו מחוור דהא כיון דבמתני' קתני קנקנתוס ותני ר' חייא שיחור ודאי מילתא אחריתי היא, ועוד דבכל דוכתא השיחור הוא פחם כאותה שאמרו (ירו' תרומות פ"ח ה"ג) אי קטא קטא שיחור, והנכון דשחור הוא שרושמין בו כעין אבר, וחברו במסכת כלים (פי"ג מ"א), ובמסכת יום טוב (ביצה ל"ד ב'), והשיחור צבע של פחם.
והא דאמרינן דכל דבר שהוא רושם לאיתויי מיא דעפצא, דייק ר"ת ז"ל דדיו [סתם] אינו של עפצים [ושל עפצים] (והוא) פסול לס"ת דבעינן דיו כדתניא לעיל (ק"ג ב') כתב שלא בדיו, ואוקימנא בפרק הקומץ (ל"א ב') בספר תורה, [ו]אינו נכון שכבר פשט בכל ישראל לכתוב ספרי תורה ותפילין ומזוזה בדיו של עפצים ומנהגם של ישראל תורה היא, אלא שהדיו נקרא אחר שהוא מבושל יחד עם כל סממניות, ופעמים נקרא [דיו] אפילו קודם בישול כאותה שאמרו (י"ז ב') אין שורין דיו וסממנים, ומיא דאפצא הוא במים ששרו בו עפצים בלבד, וכבר פירשנוה בהרבה מקומות בס"ד.
והא דתנן כתב במשקים ובמי פירות וכו'. יש שפירשו דדוקא נקט משקים ומי פירות כגון מי תותים או יין או מימי רמונים, דאע"ג שאינו מתקיים מכל מקום רשומו ניכר ומתקיימים קצת ולפיכך פטור אבל אסור, ואבק דרכים מיירי בעפר נגוב, אבל במים דעלמא או עפר המדולדל מותר לכתחלה, וכן פי' מורנו ז"ל, ומסתברא דלכתחלה בכל דבר הוא אסור ונקט הני לאשמעינן דאפילו בהני פטור.
נתכוון לכתוב חית וכתב שני זיינין פטור. ק"ל למה לי נתכוון לכתוב חית דהוה ליה [כנתכוון] לזרוק שתים וזרק ארבע אפי' [נתכוין] לכתוב זין חית וכתב שני זיינין ליפטור שהרי לא נעשית מחשבתו, כי לא נתכוון לאלו, והוה ליה כאותה שאמרו בכריתות (כ' א') נתכוון להדליק את זו והדליק את זו פטור, והכא כש"כ שיש הפרש יותר בין האותיות ואולי לאותיות אלו היה צריך ואין אינך עולות לו כלום, וי"ל דמתני' בנתכוון לכתוב שתי אותיות איזה שיעלו בידו בלא קפידא ועכשיו היה כותב חית ועלו בידו שני זיינין ופטור מפני שלא זיינם כדאיתא בגמרא.
ואקשינן בן סטר בן פנדר הוא. בתמיה, ומפרקינן בעל סטר וכו'. ונקרא על שם בעל אמו, ואקשינן בעל פפוס בן יהודה הוא. ומפרקינן אמו נקראת סטר ולפיכך נקרא בן סטר, ואקשינן אמו נקראת מרים מגדלא נשיא. ומפרקינן כדאמרי אינשי וכו'. [א"ה, לפנינו בגמ' נשמט ע"י הצנזור, וז"ל הגמ' בדפו"י, ואין מביאין ראיה מן השוטים בן סטדא בן פנדירא הוא אמר רב חסדא בעל סטדא בועל פנדירא, בעל פפוס בן יהודה הוא, אלא אמו סטדא, אמו מגדלא נשיא הויא, אלא כדאמרי בפומבדיתא סטית דא מבעלה].
והא דתנן כתב ע"ג כתב פטור. אמרינן בגמ' מאן תנא, כלומר דכתב עליון אינו כתב דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה, פירוש שטעה ממה שנתכוין ולא הטיל בו דלת. פי' ונמצא השם כתוב שלא לשמו ואנן קיי"ל שאם כתב האזכרות שלא לשמן פסול וכדתניא לעיל (ק"ג ב') הרי אלו יגנזו, ושמעינן מהכא דדוקא שנתכוון לכתוב יהודה הא אילו נתכוון לכתוב שם תו לא בעינן שיכוין מהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דאזכרות לשמן היינו שיכתבם לדעת שמותם של הקדוש ברוך הוא, ושאר הספר דבעי כתיבה לשמו היינו שיתכוין לכתוב לשם תורת ישראל.
מעביר עליו קולמוס ומקדשו. פי' שיכתוב כתב העליון לשמו דברי ר' יהודה. דקסבר כתב העליון כתב הוא.
וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. וסוגיין דהכא כמאי דאמרינן התם בגיטין (כ' א') דטעמא דרבנן משום דסבירא להו דכתב עליון אינו כתב, ולפיכך פטור לדבריהם בכאן לענין שבת, ודלא כרב אחא בר יעקב דאמר התם דדילמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דבעינן זה אלי ואנוהו אבל לעולם כתב עליון כתב הוא לענין גט ולענין שבת, והכא לא חיישינן לדרב אחא כלל, דבלשון דילמא אמרה, וא"ת ולרב אחא מתני' דהכא כמאן לא כרבנן ולא כר' יהודה, וי"ל דאיהו הוה מוקים [לה] בסיקרא ע"ג דיו דלכולי עלמא אינו כתב כדאמרינן בפ' המביא תניין דגיטין (י"ט א') דיו ע"ג סיקרא חייב שתים אחד משום כותב ואחד משום מוחק סיקרא ע"ג דיו פליגי בה אמוראי אמרי [לה] חייב דמוחק הוא ואמרי לה פטור דמקלקל הוא.
והא דאמרינן התם דיו ע"ג דיו וסיקרא ע"ג סיקרא [פטור] אתיא כרבנן וכסוגיין דהכא, ונקטיה לה סתם משום דפשיטא דהלכתא כרבנן וכדפרשינן התם, שלא כדברי ר"ת ז"ל שפירש דההיא כשכתב ע"ג כתב יבש דאפי' ר' יהודה מודה שיהא פטור, דהא ליתא דודאי ר' יהודה [מיירי בין ע"ג לח] בין ע"ג יבש דאי לא לימא הכא דאיבעית אימא מתני' ר' יהודה ובכתב ע"ג [כתב] יבש, אלא ודאי מכאן נ"ל ראיה ברורה דלא כפיר"ת ז"ל, ועוד יש לנו ראיה אחרת בפ' השולח כדכתיבנא התם. +א"ה, כנראה הכונה לפרק הנזקין נ"ד ב' דאמרינן כמאן נימא דלא כר"י, ואי ביבש מודה ר"י שפיר אתיא כר"י.+
וא"ת ולדידן דסבירא לן דהא [ד]אמרי רבנן אין השם מן המובחר היינו משום דכתב העליון אינו כתב אמאי נקט האי לישנא דמשמע שאינו פסול, י"ל דמשום דפסולו מפני שלא נכתב השם [מן] המובחר דהיינו לשמו, דכתב עליון אינו כתב, נקט הכי, כלומר אין השם מן המובחר כדינו, כנ"ל, אבל בירושלמי פי' כשיטתו השיבוהו, כלומר דלדבריו דר' יהודה קאמר, אפילו לפי שיטתך שאתה סובר כתב עליון כתב אף הוא אינו מן המובחר.
להשלים שאני. פי' דכיון שהבגד והספר נשלם בזה הרי הוא שיעור להתחייב עליו [ב]כל שהוא, [ומשמע דוקא בגד וספר] מדלא קתני רבותא והשלים את השם, אבל בתוספתא (פי"ב ה"ה) תני כתב אות אחת [והשלים את] השם [אות אחת] והשלים את הספר חייב, וכן הוא בירושלמי פרק האורג.
כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי. כתב רבינו האיי גאון ז"ל בשם הראשונים ז"ל כי טבריא וצפורי סמוכות זו לזו והיה שער של כל [אחת] מהם מצויר בסיד עד קצה העיר, ואם כתב אות אחת גדולה עד קצה זו בסוף הזוית וכן אות אחרת גדולה בקצה של זו בתחלת הזוית שיהו לסימן ולהיכירא, הרי הרואה את זו ומהלך עד שרואה את זו יודע סימנו ומכיר, כי תאומות הם ומכוונות זו לזו, והיינו דאמרינן כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה, כלומר שהרי לכך כתבו שם להיות סימן שיכיר האדם מתוך האותיות ההם את העיר שרוצה ללכת שם, כי זו מסוימת באל"ף וזו מסויימת בבי"ת וכיוצא בזה, ולפיכך אינו חשוב כאן חסרון מעשה כי לא נכתבו כדי להתלש אלא במקומן עושים היכר וסימן, וכן נראה לכאורה בירושלמי דפרכינן עלה והתנן אם אין נהגין זה עם זה פטור תפתר בסיד דק, אבל רש"י ז"ל פי' כתב אות אחת במגלה אחת בטבריא ואות שניה במגלה אחת בצפורי, והיינו דאמרינן שאינו מחוסר אלא קריבה והבאה זו אצל זו מה שאין כן באידך שמחוסרים קציצה.
השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב אמר רב ששת כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין. דהוה ליה כעושה שני אותיות, ומסתברא דכל כי האי גוונא חק תוכות הוא ופסול הוא לספר תורה ותפילין ומזוזות, דהא נשתנה צורת האות ופנים חדשות באו לכאן ע"י מה שגרד בינתים הגג של חי"ת, אלא דהכא בשאר ספרים מיירי ולגבי שבת כתיבה קרינן ביה כיון שנתקן בו, ואף על פי שפטרנו לעיל לענין שבת כתב על גבי כתב מפני שאינו כתב לגבי ס"ת, התם [שאני] שהוא כאילו לא עשה כלום כיון שנשאר [מה] שהיה כתוב, מה שאין [כן] בזה שהגיהה ועשה מעשה חשוב, וכן כתב בעל התרומות ז"ל דדוקא לגבי שבת הכשירו כאן חק תוכות, אבל לענין ספר תורה ותפילין ומזוזות כהאי גוונא פסול דחק תוכות [הוא], ושלא כדברי מקצת רבותי י"א שכתבו דמהא שמעינן דבכי האי גוונא אינו חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות, ואינו מחוור לי.
ועוד כתבו בתוספות שאם נפלה טיפת דיו על שום אות בענין שנפסדה צורתה לגמרי ובא וגרד הדיו משם חק תוכות הוא ופסול, וכן כל שהגיה שום אות לאות אחרת, אבל לגרוד בין אותיות דבוקות כדי להפרידם אין זה חק תוכות וכשר, וטעמא דמסתבר הוא, מעתה [אם] נדבק פתח של מ"ם פתוחה [פסולה] כי אין תקנה לגרד אותה, וצריך לגרדה כולה, שאם תאמר יעביר קולמוס, הא קיי"ל כתב עליון אינו כתב אפי' לעשותה לשמה, כש"כ לעשותה אות, וכן פי' ר"י ז"ל.
גירסת רש"י ז"ל רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דלית ועשאו ריש. פי' דאע"ג שלא הגיה אלא אות אחת הרי זה חשוב מעשה רב כיון שאסור לשהות ספר תורה שאינו מוגה, והוה ליה כתב אות אחת והשלימו לספר וטעם נכון הוא, אלא דתמיהא מילתא מדנקט האי לישנא רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דלית וכו', מאי כגון, דהא בכי האי גוונא טובא איכא, והכי הוה ליה למימר רבא אמר לעולם שהגיה אות אחת ושאני הכא דהוה ליה כהשלים את הספר, ויש ספרים שגורסים רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דלת ועשאו יוד ריש דאתיא כדרב ששת, אלא שנתן צורה אחרת בדבר, הא לאו הכי פטור, דלא דמי למשלים אות אחת בספר, שהיה הספר נראה חסר קודם לכן, מה שאין כן במגיהה ומשום טעות אות אחת אינו אסור לשהותו, כנ"ל.
תנא נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים, ולפיכך חייב דהוה כזורק ואומר כל מקום שתרצה תנוח, דאילו כשלא היה רוצה לכתוב אלא אות אחת בלבד הא ודאי פטור כנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, וכן אם נתכוון לכתוב שתי אותיות ידועות וכתב אותיות אחרות הא ודאי פטור דהא לא אתעבידא מחשבתו כלל.
[דף קה עמוד א] גירסת הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל והא אנן תנן פטור. פי' וקושיין מדתנן נתכוון לכתוב חית וכתב שני זיינין פטור, ויש שגורסים והא תניא פטור, וק"ל היכי שביק מתני' ומקשי ממתניתא, ומורי ז"ל היה מתרץ דאי [ממתני'] הוה ס"ד דלא קשיא דהא כי קתני וכתב ב' זיינין היינו שכתבן בלא זיוני ולהכי פטור, אבל ממתניתא דקתני וכתב שתי אותיות הוה משמע לן שתי אותיות שלימות בזיוני ובכל צורתם קאמר, ואפ"ה דחינן דמתניתא נמי דבעי לזיוני ולא זיין ודומיא דמתני', ושינויא דחיקא הוא, והנכון דגרסינן והתנן כגירסת רש"י ז"ל.
הא דבעי זיוני. פרש"י ז"ל כי הזיינין צריכין לזיינן בתגין שלהם שלשה זיינין לכל אחת מהם למעלה כדאיתא במנחות, וק"ל וכי משום דלא עביד ליה זיון לא הויא כתיבה לענין שבת, והא אמאי, דהא זיוני קדושה הוא בספר תורה ותפילין ומזוזה דוקא, וליכא [למימר] דהכא בספר תורה ותפילין ומזוזות דעד היכא דעביד זיוני לא מתכשרי, דהא ליכא, חדא דלא [איירי] במתני' במי שהיה בא לכתוב אות ידוע כדפרישית לעיל, ועוד דאפי' תימא דתפילין ומזוזות שאין מתוייגות בשעטנ"ז ג"ץ פסולות כמו שכתבו בתוספות, מכל מקום לא משמע כי מפני זה יהא פטור הכותבן כשלא זיינן, דא"כ אפי' כתב כל התפילין ליפטור, והנכון דמיירי כשנתכוון לכתוב איזה שתי אותיות שיעלו בידו [ו]היה דעתו לזיינן באותם שצריכות לזיינן, וכיון שלכך נתכוון, כל זמן שלא זיינם פטור, והכין דייק לישנא דאמרינן דבעי זיוני, שלכך נתכוין (כל זמן שלא זיינם).
חביב נתתיך באומות וכו'. פי' שאנו דורשים הה"א במקום חי"ת, וכדדרשינן בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ה א') קדש הילולים כמו חלולים אחליה לקדושתיה והדר אכליה, וכן אמרו בירושלמי בפרק כלל גדול (ה"ב) לא אתמנעו רבנן למידרש בין ה"א לחי"ת.
והא [דתנן] הכותב שתי אותיות בשתי העלמות אחת שחרית ואחת ערבית ר"ג מחייב וחכמים פוטרים. פרש"י ז"ל דפטרי רבנן בכתב אחת שחרית ואחת בין הערבים אף על פי שעשאם בהעלם אחד דכיון שהיה לו שהות בינתים כדי שיוכל לידע הוה ליה כשתי העלמות, ולא נהירא דהא בפרק כלל גדול ברירנא בריש פירקא דלא הוה (ידענא לחלק בינתים דהוו) ידיעה לחלק, +א"ה, אולי צ"ל דלא הוי ידיעה לחלק אלא כשנודע לו שחטא+ ולא חששו בשום מקום להפסקה אלא בעניני אכילה שאם היה בינתים בכדי אכילת פרס לא מצטרף, ועוד דהא התם בשכתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי דמחייבינן (שהוא) [אף על פי ששהות] גדול היה בינתים כדי הילוך מטבריא לצפורי כי י"ב מיל היה ביניהם כפי מה שכתבו הגאונים ז"ל, והנכון דהכא כולה חדא היא שכתב אחד שחרית ואחד בין הערבים ובשתי העלמות ונקטה משום ר"ג דאפי' בדאיכא הני תרתי מחייב, ואשמעינן נמי דרבנן פטרי במקום דהות ידיעה בינתים הא לאו הכי הוו מחייבי דשהיה לא חשיבא הפסקה ותו לא מידי.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק יג - האורג [המתחיל בדף קה עמוד א]
האורג
מתני' שלשה חוטים בתחלה וכו' על האריג חייב. נחלקו בירושלמי יש אומרים דמיירי על האריג שיש בו שלשה חוטים שזהו אריג, ויש אומרים דמיירי אפילו כשלא היו בו אלא שני חוטים והשלימו בחוט זה לשלשה חוטים דהוי דבר חשוב, ובלשון הזה אמרו שם רבנין דקסרין בעיין מהו על האריג על גבי שלשה רבנין דהכא אמרין אחד על גבי שנים.
וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטים. פי' דוקא בסוף השיעור קאמר דאילו בסוף הבגד אפילו בחוט אחד מחייבי רבנן כדאמר רב אשי בסוף פירקין דלעיל להשלים שאני.
למה זה דומה לאורג צלצל קטן שני חוטין ברוחב ג' בתי נירין. פי' כיון דאשכחן דחשיב האי שיעורא התם בצלצול קטן חשיב נמי בשפה ואף על פי שהיא טפילה לבגד, ולא בעי [כמלא] הסט כדבעי בארוג גופיה.
תרתי בבת נירא וחדא בנירא. פי' הוא הכלי ליז"ו בלע"ז שנותנים שם חוטי השתי באחד מרכיבים החוט פעם אחת (כאן חסר).
מצוביתא. פי' הרב בעל הערוך ז"ל כלי שעושים מסיב הדקל ומסננין בו היין, ורש"י ז"ל פירש אריגה שעושים ברגל (וכן) [כעין] אותם שעושות הנשים האורגות רצועות של משי שגם הם מסדרות חוטין של שתי תחלה בחתיכות של עץ ידועות.
אמר ר' יוחנן והוא שקשרם. הקשה הרב ר' אלעזר ממיץ ז"ל ותיפוק לי שהוא חייב מפני שעושה קשר של קיימא, ותירץ הוא ז"ל דמהכא שמעינן שאפילו עושה קשר של קיימא אינו חייב עד שיעשה קשר על קשר, ודוקא בבא לקשור שני ראשי חוטים כי הכא דקאמר והוא שקשרם כלומר שקשר שני ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט, אבל הקושר קשר אחד בחבל בראשו ואינו קושר שני ראשים (כלו) אפי' קשר אחד [סגי] להתחייב עליו וכן כתב בספר המצוות, ולא [נהירא] דלעולם קשר אחד של קיימא קשר והכא כשקשרם מחייב שתים, אי נמי דקשרם דהכא היינו ששוזרן או שעונבן דבהכי סגי להיות קיום לשתי תפירות, דהא לדברי הכל אילו תפר שלש תפירות אף על פי שלא קשר חייב דחשבינן ליה תפירה מתקיימת, ולא עדיפא הא משני תפירות ועניבה או שזירה, כנ"ל, וכן דעת מורינו ז"ל.
[דף קה עמוד ב] והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא היסט. פי' שיעורו ברוחב הבגד שאם הוא רחב [יותר] אי אפשר לארוג בו שני חוטים של ערב שיהא לו (קום אלא) [קיום אם] לא יעברו בכל רוחב הבגד.
גירסת רש"י ז"ל ובחמתו חייב. [ואף על פי כו'], וגירסא אחרינא לא גרסי חייב כי אם אף על פי שחלל וכו' וקשה דאם כן מאי קאמר אף על פי שחלל וכו'.
ורמינהי הקורע בחמתו או באבלו על מתו חייב ואף על פי שמחלל את השבת יצא ידי קריעה. פי' ואינו צריך לחזור ולקרוע בחול דקריעה באיסור קריעה הוא, ובעי בירושלמי ולא כן אמר ר' יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אמר לון ר' יוסי תמן היא גופה עבירה הכא הוא עבר עבירה, כי כן אמרינן הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אין יוצא בה ידי חובתו בפסח, פי' בתמיה.
ואם חכם הוא חיובי מחייב דתניא חכם שמת הכל חולצים עליו. פי' חליצת כתף כדפרש"י ז"ל שזו היא חליצה האמורה לענין אבל כדכתיב בדוכתא (מו"ק כ"ב ב').
ואי אדם כשר הוא חיובי מחייב דתניא מפני מה [וכו']. אף על גב דבמתניתא לא קתני אלא בכיה ואיבול משמע לתלמודא שאף קריעה בכלל שהיא חימום דאבל, ומורי ז"ל היה אומר שאין קריעה על אדם כשר חובה שהרי לא הזכירו בשום מקום חיוב קריעה אלא בכי ואיבול, [אלא] שאין באבילתו שיעור והמוסיף משובח ואי בעי למיקרע שפיר עביד, וחשיב כמת דידיה לענין קריעה בשבת, ולא נתחוור לי מדאמרינן הכא להדיא ואי אדם כשר חיובי מחייב, אלמא חיובא איכא, וכן דעת רבינו הגדול ז"ל וכל הפרשנים ז"ל.
וק"ל כיון דתניא חכם שמת הכל קורעים עליו מאי האי דאמרינן בבבא מציעא (ל"ג א') תלמידי חכמים שבבבל קורעים זה על זה דהא בכל חכם חובה היא לקרוע עליו אפילו שלא למד [הימנו] כלום, ורש"י ז"ל פירש דקורעין זה על זה כדין רבו קאמר דהיינו קרע שאינו מתאחה משום דכל יומא ילפי מהדדי, ולישנא דקורעים זה על זה לא דייק הכין, ועוד אכתי מאי איריא חכם שמת אפי' אדם כשר נמי דע"כ ברייתא מיירי דחכם כשר הוא דאילו חכם שאינו כשר אין קורעים עליו וחובה לבזותו שמחלל את התורה, ולא עוד אלא דגרסינן במועד קטן (כ"ה א') כי נח נפשיה דרב ספרא סבור רבנן דלא למיקרע עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא, וקשיא היכי סבור דלא למיקרע עליה מי גרע מאדם כשר שאינו חכם שקורעים עליו, תירץ הראב"ד ז"ל דאילו על חכם קורעין בין בפניו בין שלא בפניו אבל על אדם כשר אין קורעים אלא בפניו בשעת חימום ואיבול ואפי' שלא בשעת יציאת נשמה, ועוד יש לומר דעל חכם קורעים תוך שלשים יום דומיא דקריעה על קרובים וכדקתני הכל כקרוביו, ועל כשר אין קורעים אלא תוך שבעה שהוא זמן הבכי והאיבול +א"ה, נראה שחסר כאן, וכנראה זהו תירוץ נוסף ונתבאר באורך בדברי רבנו מו"ק כ"ה א'+ על הרב קורע אפי' הוא גדול ממנו וכן היו עושים תלמידי חכמים [שבבבל] שקורעים אפי' הגדול על הקטן, אבל חכם דעלמא אין הגדול קורע על הקטן, שאינו כבודו, וכל שאינו לפי כבודו פטור כדילפינן ממציאה, ואין קורעים אלא על השוים אליו, ועל אדם כשר אין קורעים אפי' השוים אלא הקטנים ממנו בחכמה ויראת שמים, ומסתברא דתלמידי חכמים שבבבל לא היו קורעים אלא טפח שלא אמרו שיקרע התלמיד עד לבו אלא כשלמד ממנו רוב חכמתו.
כל העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף. פרש"י ז"ל והכא נמי כשהאדם נפטר בטלו ממנו תורה ומצוות, ויש למידין מדבריו דאם כן על אשה שאינה בת תורה או על קטן או עם הארץ אין לקרוע עליו, שאין כאן תורה, ומתני' דקתני העומד על המת כל מת במשמע, ותו מדלא אמרינן בשמעתין דהכא במאי עסקינן באשה וכיוצא בו, וי"ל דכל דשייך במצוות כס"ת דמי, ורבינו הגדול ז"ל פירש הטעם כי הנשמה שהיא נר אלי"ם כאזכרות בגוילין ולפיכך קורעין על כל מת בשעת יציאת נשמה ואפי' על אשה ועל [עם] הארץ.
אלא חמתו אחמתו קשיא. ופרקינן לא קשיא פי' דמתני' דקתני פטור ר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור וברייתא דקתני חייב ר' יהודה, וא"ת אם כן אמאי מוקמינן [מתני'] דקורע על מתו באיניש דעלמא דאינו חייב לקרוע עליו, דהא אפילו במתו ממש או על חכם או כשר או דקאי בשעת יציאה נשמה אתיא, כיון דמתני' ר' שמעון היא, דהא קריעה על מת מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, פרש"י ז"ל דאין הכי נמי אבל מעיקרא הוה מהדרינן לאוקמי מתני' לדברי הכל ואפי' לר' יהודה, אבל כיון דהאי חמתו [ע"כ] אית לן לאוקמה כר' שמעון אתיא אפי' על מת שחייב לקרוע עליו, שאין קריעה מלאכה הצריכה לגופה אלא כשקורע על מנת לתפור, ובתוספות פירשו דהא ליתא כיון דאיכא מצות קריעה מלאכה הצריכה לגופה הויא, הואיל ומצות קריעה היא, והקשו בתוספות עליהם דהא קבורת מתים איכא מצוה ופוטר בה ר' שמעון כדאיתא בפ' המצניע (צ"ג ב'), וכי תימא דשאני קבורה דאיפשר על ידי אחרים מת מצוה מאי איכא למימר, [ו]בכל מת אמרינן דפוטר ולא אשכחן ליה בהא חיובא אלא במוציא מר לחפור בו (צ"ד ב').
ורבינו הגדול פירש דשאני קריעה דכיון שהוא צריך ללבוש בגד קרוע וכל שבעה קרעו לפניו מלאכה הצריכה לגופה הויא, ויש מקשים עליו דהא באדם כשר וחכם או דקאי בשעת יציאה נשמה מאחין הן מיד ואין צריך ללבוש בגד קרוע כל שבעה, ולאו קושיא היא דמרן לאו דוקא נקט משום דקרעו לפניו כל שבעה [אלא] משום דלעיל אתינן לומר דאפי' במתו ממש שקרעו לפניו כל שבעה פטור, ואין לומר שיהא זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל הוא הדין דאפילו באידך שהוא מאחה לאלתר כיון שבאותה שעה שקורע צריך הוא לבגד קרוע וזהו מלבושו דבאותה שעה, מלאכה הצריכה לגופה היא, מקרא מלא דבר הכתוב עת לקרוע ועת לתפור.
ופירש"י אינו מחוור דאם כן הוה אמר תלמודא השתא דאתית [להכי] מתני' על מתו ממש והא ר' יהודה והא ר' שמעון דהכין אורחא דתלמודא במאי דשקיל וטרי טובא כי הכא דשקלינן וטרינן בה לעיל טובא.
והקשו בתוספות היאך איפשר לאוקמי מתני' כר' שמעון דהא סיפא דקתני כל המקלקלין פטורים ר' יהודה [היא] כדאמרינן לקמן מתני' ר' יהודה, ותירצו דבדין הוא דהוה לן למיפרך הכי אלא דהא פרכינן לר' יהודה פירכא דרויחא וברירא טפי, וכי איתרצא האי קושיא ממילא אתיא לן למימר דאפשר לאוקמה מתני' אפילו לרבי יהודה ובקורע שלא להטיל אימה על בני ביתו דהוה ליה מקלקל שהוא פטור, וכן עיקר, אבל רש"י ז"ל כתב לקמן כדאמרינן מתני' ר' יהודה היא, דאע"ג דאוקימנא רישא ר"ש הא לא קשיא דרישא [ר"ש] וסיפא ר' יהודה, ואינו נכון דכיון דכולה חדא בבא ממש ובחדא פטורא כייל להו היכי מוקמינן לה כתנאי, הא ודאי ליתיה.
לא צריכא דקא עביד למירמא אימתא. פי' דבהא ליכא משום עובד את יצרו וליכא משום בל תשחית כיון דעביד (לכך) [לצורך], אבל אכתי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולהכי לא אתיא אלא כר' יהודה.
והא דאמרינן כי הא דרב יהודה. אף על גב דהתם לא הוה קריעה גמורה כי הכא, לית לן בה, דאנן קים לן דכל היכא דלא איפשר כדרב יהודה ורב אחא ורב ששת עבדינן אפילו בקריעה ממש או בשבירת כלים למירמא אימתא על אנשי ביתיה, ושמעינן מהכא דכי אמרינן בתלמודא כי הא, דלא בעינן כההוא עובדא ממש, אבל לדוגמא בעלמא נקטינן לה, אבל כל היכא דאמרינן כההוא עובדא אז מייתי ליה לראיה ממש ולמילף מינה, ואפשר דבעינן כיוצא בה, ושלא כדברי ר"ת ז"ל בפרק השולח (גיטין ל"ו א') בשמעתא דלדבר מצוה יש לו הפרה כי הא דמקרי דרדקי.
[דף קו עמוד א] תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו והא אנן תנן כל המקלקלים פטורין מתני' ר' יהודה ברייתא רבי שמעון. עכ"ל הגמרא, ולפי פי' רש"י ז"ל ר' שמעון מחייב בכל חובל ומבעיר ואפי' שלא לצורך כלל אלא להזיק בלבד וכדבעינן לפרושי אף לר' יוחנן, וכיון שכן הא דאמר ליה ר' יוחנן חובל ומבעיר אינה משנה לא בעי למימר שלא נשנית ולא אמרה שום אדם, אלא לומר שאינה הלכה משום דר' יהודה פליג עליה וקיי"ל כותיה וכאותה שאמרו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואת"ל משנה כלומר שתהא הלכה כך חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו דבהא אפי' ר' יהודה [מודה דחייב, ופריך והאנן תנן כל המקלקלין פטורין ומשני מתני' ר' יהודה] דסבר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דסבר מקלקל חייב, וא"ת ואכתי אמאי לא מתני מתני' חוץ מחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו, י"ל דההיא לר' יהודה לא חשיב מקלקל אלא מתקן כמדליק עצים לעשות פחם וכיוצא בו, כך יש לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל.
וכתב רש"י ז"ל דהא [ד]אמרינן הכא ובכל דוכתא דמקלקל בחבורה פטור לר' יהודה וחייב לר"ש, לא איתפרש היכן היא דלא אשכחן שום דוכתא דאיפליגו בה בהדיא, וכתב הוא ז"ל דנפקא לן ממאי דאיפליגו בעלמא במלאכה שאינה צריכה [לגופה] ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר, וטעמא דר' שמעון משום דכולהו מלאכות דמשכן תיקונם לגופם ולפיכך כל מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שהתיקון והצורך הוא חוץ לגופה לא חשיבא מלאכה וכמאן דליתיה דמי, ור' יהודה מחייב משום דסבר דתיקון שהוא חוץ לגופה כך הוא חשוב כתיקון שבגופה, מעתה גבי מילה והבערת בת כהן דאחשבא רחמנא מלאכה כדאיתא בסמוך, יש בהן קלקול בגופם, שהוא חובל את הקטן ועושה בו מכה ומקלקל בגופה של אשה להורגה, אבל יש תיקון חוץ לגופם שמקיים גזרת המלך ומביא התינוק בברית ומכשירו לתרומה ואכילת קדשים ובת כהן עושה לה כפרה במיתה, ר"ש סבר דתיקון שחוץ לגופם לא חשיב כלל וכמאן דליתיה דמי והוה ליה קלקול גמור, וכי חייב רחמנא בהו משום קלקול גמור חייב, מעתה אפי' חובל ומבעיר להזיק חייב, ור' יהודה סבר דתיקון שחוץ לגופם חשיב תיקון ומפני אותה תיקון חייב רחמנא בחובל ומבעיר, אבל חובל ומבעיר להזיק פטורים ואינו חייב אלא בחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו שיש בהם תיקון.
ואמרינן מ"ט דרבי שמעון דמחייב באלו יותר משאר מקלקלים דאיהו ודאי צריך טעמא, ואמרינן מדאיצטריך רחמנא למישרי מילה בשבת ולמיסר הבערת בת כהן מכלל דמלאכות נינהו, דאי מבעיר בעלמא פטור אמאי אסר רחמנא הבערת בת כהן וכי מפני שהבערתה מצוה גריעא דלא למדחי שבת.
ורבי יהודה אמר התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב אשי בפ"ק דיבמות מה [לי] לבשל פתילה מה [לי] לבשל סמנין מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי, פרש"י דבישול פתילה בשול וחייב עליו שאינו מקלקל את האבר אלא מתקן הוא כמבשל סמנים לצורך המשכן, ומילה נמי תיקון גברא כמו תיקון כלי, ולא נהירא דהא ודאי אין דין תיקון המילה שהוא בגופו כתיקון הכלי שאין מקלקל בו כלום, וכן בישול פתילה של אבר כדי להטילו לגופה של אשה לאבדו שם ולשרפה אינו כבישול סמנין שמתקנן לצבוע בהם, ועוד דא"כ למה אומר רש"י ז"ל דמחייב ר' יהודה בחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו, שזה ודאי עושה קלקול בגופו של נחבל, וכיון שכן דחובל ומבעיר דמילה והבערה חדוש [הוא] אין לנו אלא כמותם, ועוד הניחא דין שריפה שאר מיתות ב"ד דאסר רחמנא מאי איכא למימר דהתם ליכא למימר אלא קלקול דהריגה לחיובי עליה משום נטילת נשמה, ועוד כיון דר' יהודה סובר דתיקון שהוא חוץ לגופו חשיב תיקון מי הכריחנו לומר דמילה והבערה תיקון גמור בגופם, ומיהו בזו י"ל דלרבותא נקט תלמודא דמילה והבערה מלאכות גמורות ותיקון [בגופם], אבל הוא הדין כל שיש תיקון חוץ לגופם כשאר חייבי מיתות וחובל וצריך לכלבו, והנכון אף לשיטת רש"י ז"ל דר' יהודה הכי קאמר מה לי בשול פתילה וכו' כלומר דלדידי ניחא [ד]כך הוא מילה ושריפת בת כהן כיון שיש תיקון חוץ לגופם, כבישול סמנין ותיקון כלי שהתיקון בגופם ממש, וא"ת ולר' יהודה דמחייב למה לי דכתב רחמנא מושבות בהבערה [ד]בת כהן דהא כיון שהוא סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אף זה חייב, י"ל דאיצטריך לאפוקי מק"ו דאמרינן ביבמות (ו' ב') ובסנהדרין (ל"ה ב') דהוה משמע דאע"ג דמלאכה היא תדחי שבת, קמ"ל דלא.
ועם כל זה עדיין יש להקשות הרבה על שיטת רבינו ז"ל, חדא דכיון דר' שמעון סובר דחובל ומבעיר חייב היכי אמר ליה ר' יוחנן לר' אבהו פוק תני לברא, אטו משום דהילכתא כר' יהודה מאן דאמר כר' שמעון שתוקי משתקינן ליה, דכוותה קא פרכינן בפ"ק דחולין (ט"ו א'), וכש"כ דכיון דהא תליא בפלוגתא [דמלאכה] שאינה צריכה לגופה [ד]הילכתא כרבי שמעון לפי מה שפסקו רוב הגאונים ז"ל ור"י ז"ל, ועוד כיון דמילה והבערה דחדית רחמנא יש בהם שום צורך ושום תיקון אפי' חוץ לגופם אין לנו אלא מקום חדושן ואין לנו לחייב אלא בדכוותייהו שעושה לצורך, ולא עוד אלא שאם אין אתה אומר כן לקתה מדת הדין [ש]אפילו במתקן גמור הדומה למלאכת המשכן בעי ר' שמעון שתהא מלאכה הצריכה לגופה, והיאך יאמר במקלקל שיהא חייב אפי' כשאינה צריכה כלל, וכי משום דחדית בה רחמנא חדא מילתא נחדי בה אחריתי, ועוד דגרסינן בסנהדרין (פ"ד ב') גבי הא דרב פפא דלא שביק לבריה דליפיק ליה סילוא דילמא חביל ביה והויא שגגת כרת דחובל באביו, ופרכינן מדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ואמאי ניחוש דילמא חביל ביה והוה ליה חובל בשבת והויא שגגת מיתה וכרת, ופרקינן למאן אי לר' יהודה מקלקל בחבורה פטור ואי לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, דאלמא לא חייב ר' שמעון במקלקל בחבורה אלא כשעושה לצורך דם שתהא מלאכה הצריכה לגופה.
לכך פירש ר"י ז"ל ורבינו הגדול ז"ל [ד]ודאי פלוגתא דמקלקל בחבורה פטור נפקא מפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה כדפרש"י ז"ל ומיהו לא חייב ר' שמעון אלא כשהן צריכות כגון חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו שעושה לשום צורך תיקון שחוץ לגופם מיהת דומיא דמילה והבערה, ור' יהודה חולק אף באלו דלא דמו למילה והבערת בת כהן דהתם יש תיקון באותו הנחבל והנשרף שזה מכניסו לברית וזה עושה לה כפרה, ואף על פי שהתיקון חוץ לגופם, הרי הוא תיקון, אבל בחובל ומבעיר שאין בנחבל ובנשרף אלא נזק גמור אף על פי שעושה לצורך דבר אחר אין זה תיקון, שאין דרך לחבול לצורך דם ולהבעיר גדיש לצורך אפר, והצורך הזה אינו כלום וכמאן דליתיה דמי לאחשוביה, [ור"ש סבר דאף] תיקון מילה והבערה כיון שהוא חוץ לגופם אינו כלום, וכיון שכן אף חובל ומבעיר דעלמא חייב, אלא דבעינן שתהא צריכה לגופה שהוא לשום צורך דלא עדיפא ממתקן דבעינן מלאכה הצריכה לגופה.
והשתא אתיא כולה שמעתא שפיר כפשטה, דאמר ליה ר' יוחנן לר' אבהו חובל ומבעיר סתם שלא לצורך כמו שאתה שונה אינה משנה לא נשנית ולא אמרה אדם מעולם, ואם תמצי לומר שתהא משנה חובל בחובל לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו, וקס"ד דהא מיהת משנה לכל העולם, ופרכינן והאנן תנן כל המקלקלים פטורים ולא נפיק מינה שום חובל ומבעיר, ופרקינן דמתני' ר' יהודה וברייתא דתני חובל בצריך לכלבו כרבי שמעון אבל לר' יהודה כולם פטורים מטעמא דפרישנא לעיל דלא דמי למילה והבערה, (כי אין לנו מלמדים), [וא"ת לר' שמעון אמאי אין אנו למידים] מחובל ומבעיר למקלקלים דעלמא שיהו חייבין כשהם לצורך, וכי תימא דהוו להו שני כתובים הבאים כאחד וכו', הא ליתא דלא באים כאחד נינהו דאיצטריך קרא למישרי מילה ואיצטריך למיסרי הבערת בת כהן דלא תדחי שבת מק"ו, וי"ל דכיון דגלי רחמנא באידך קרא דבעי מלאכת מחשבת ומלאכת תיקון כמלאכת המשכן אין לנו לחדש אלא במה שחדשה תורה, וחובל ומבעיר לגופם יצאו.
והא דאמרינן בפסח שני בפרק אלו דברים (ע"ג א') כי אזלת קמיה דר' זריקא בעי ליה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור, פי' כשאין בו שום תיקון, שוחט שלא לאוכליו חייב מה תיקן, דהא פסח פסול הוא, ומהדרינן תיקן להוציאו מידי אבר מן החי, ההיא אליבא דר' יהודה בעי ומתרץ, דבעי תיקון שיהא (נאכר ו)לנשחט, דאילו לרבי שמעון אפילו בלא שום תיקון אליו הא סגי ליה בשהיתה לפי דעתו שחיטה לצורך, שהיה סבור לשחוט יפה.
והשתא אתי שפיר דלרבי שמעון נמי אין קבורת מת מצוה דוחה את השבת, (ד)אף על גב דמלאכה דאינה צריכה לגופה היא כדאיתא בפרק כלל גדול (ע"ג ב'). +א"ה, כנראה חסר כאן, והמשך הדברים הם דאתיא כר"י, ועי' ברשב"א, וצ"ע.+ והא דאמרינן התם בסנהדרין שאינה דוחה שבת אתיא לר' יהודה דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, וליכא למימר דמקלקל הוא שהיה פטור, שהרי יש לו תיקון למת בקבורה ומצוה עביד, ואף בחפירה ליכא קלקול כולי האי.
ושמעינן מסוגיין דהא דאמר רב אשי בפ"ק דיבמות מה לי בישול פתילה [כו'] אליבא דר' יהודה היא, דר' יוסי ור' נתן דהתם אזלי בשיטתיה דר' יהודה וסברי דהבערה לחלק יצאת או ללאו וכוליה קרא להכי הוא, אבל לרבי שמעון לגופה איצטריכא למיסרה בשבת וללמד על חובל ומבעיר לצורך שיהא חייב.
ובהכי נתפרשה השמועה העמומה הזאת כהוגן ת"ל, ויש לרבינו שמואל ז"ל ולראב"ד ז"ל ולשאר הפרשנים ז"ל שיטות אחרות, ומה שכתבנו הוא הנכון לפני רבינו ז"ל.
רב יוסף מחוי כפול רב חייא בר אמי מחוי פשוט. כן גירסת רש"י ז"ל וגירסת התוספות וכל הספרים שלנו, ופירשו בו דרב יוסף מחוי דרחב הסיט כפול דמתני' היינו כפול ממש שמשערים בריוח קצר שבין אצבע [לאמה ב' פעמים ורחב"א סבר דמשער בריוח שבין אצבע] לגודל פעם אחת שיש בזה כפלים לריוח שבין אצבע לאמה, וראיתי מי שגורס רב יוסף מחוי כפוף וכו' ופי' דרב יוסף ורב חייא פליגי, דרב יוסף מחוי כפוף כי כל מה שאדם יכול להרחיק ולפשוט אצבע מאמה ואפי' שיכוף אצבעו הוא שיעור הסיט, ולר' חייא אין שיעורו אלא שיהו שני אצבעותיו פשוטות ולא שיכוף אותם. והרמב"ם ז"ל כתב כי מלא רחב הסיט כפול שיעורו ארבעה טפחים, משמע שהוא סובר דרב חייא דמחוי פשוט סובר דהיסט היינו רחב שבין אצבע לאמה שני פעמים והוא ארבעה טפחים, ורב יוסף ורב חייא נמי מיפלג פליגי והילכתא כרב חייא בר אמי. +א"ה, כנראה יש כאן ט"ס, וצ"ל דר"ח דמחוי פשוט סבר דהסיט היינו רחב שבין אצבע לגודל פעם אחת, ורב יוסף דמחוי כפול סבר דהיינו רחב שבין אצבע לגודל שני פעמים, והוא ד"ט, ור"י ורחב"א מיפלג פליגי והלכתא כרב יוסף, וצ"ע.+
[דף קו עמוד ב] תנן התם אין צדין דגים מן הביברים בי"ט [וכו'] ורמינהי ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין מהם בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות. פרש"י ז"ל דכיון דמוקצים נינהו לא מצי למיטרח עלייהו, והקשו עליו בתוספות דהא תנן (לקמן קנ"ו ב') מחתכין דלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ותנן (קכ"ו ב') מטלטלים את הלוף מפני שהוא מאכל עורבים [ו]מאן דאסר ליה לא אסר אלא משום דאין דרכן של ישראל לגדל עורבים, ועוד דאם כן אפי' אווזים ותרנגולים נמי היאך נותנים לפניהם מזונות בשבת (לקמן קנ"ה ב'), ולפיכך פירשו הם דטעמא דהכא אינה אלא משום גזירה שמא יבא לידי צידה בכל שהוא מחוסר צידה ולפיכך כל שאינו מחוסר צידה [שרי], וטעם נכון היה אלא דבירושלמי משמע כפרש"י ז"ל דגרסינן התם לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן, ולפי זה יש לתרץ דלא בכל מוקצה אסרו אלא בדבר שאין בו (מ)שום הכנה כלומר שאינו ברשותנו ואין מזונותיו עלינו, וכענין דתניא (לקמן קנ"ה ב') שאין נותנין לפני חזיר ולפני גוי לפי שאין מזונותיו עלינו, ולפיכך (ב)כל שהוא (שאינו) חשוב ניצוד התירו לתת מזונות ואין צריך לומר לפני כלבים ואין צריך לומר לפני אווזין ותרנגולים, ומיהו היינו סברא דרב יהודה בפ' מי שהחשיך, אבל רב יוסף פליג התם ושרי לתת מזונות אפי' לדבר שאינו ניצוד ואינו ברשותו וכדקאמר שנותנים מזונות לפ[נ]י יוני שובך ויוני עליה כיון דלא שכיח להו מזונות, ולא אסר אלא נתינת מים משום דשכיחי מיא ואסר נמי מזונות לדגים משום דשכיח להו מזונות לחד יומא, ולדידיה כי קתני הכא שאין נותנים מזונות אדגים בלחוד קאי.
כל היכא דמטי ליה בחד שיחיא. פי' שאם יעמוד באמצע הביבר וישיג הצבי בכפיפה אחת לכל צד. אי נמי כל היכא דמטיא טולא דכותלים אהדדי. פי' שבבוקר נוטה צל כותל מזרחי עד כותל מערבי ובערב נוטה צל כותל מערבי עד כותל מזרחי, (אי נמי במקום צל כותל מערבי בערב), ומסתברא [דמיירי] בכותל בן ארבע אמות גובה כסתם כותל.
הלכה מכלל דפליגי. פי' והא אוקימנא לעיל דאפי' רבנן לא אמרי אלא בביבר קטן ואם [כן] רשב"ג מפרש הוא, וליכא למימר דלאפוקי מדר' יהודה קאמר חדא דהא פשיטא דלית הילכתא כר' יהודה דהא רבנן פליגי עליה, ועוד דא"כ לימא הלכה כחכמים.
וחכמים אומרים כל שבמינו ניצד חייב. פי' כגון חגבים וחגזין ואף על גב דחגזין חגב טמא מ"מ נאכלים הם לגויים.
כתב בעל התרומות כי בזמן שיש בתיבה אוכלים והזבובים שם אין לסגור התיבה לגמרי מפני [ש]צד הזבובים, ואף על פי שאין במינם ניצוד, איסורא דרבנן איכא, ואף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוין לצוד, הוי פסיק רישיה ולא ימות [ד]אסור אפי' באיסורא דרבנן, ואפי' היכא דלא איכפת ליה, אבל לאידך סברא אין צורך לכך.
[דף קז עמוד א] נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך. פי' ולא אסרינן ליה מדרבנן מפני שיראה כצד או משום גזירה שמא יצוד לכתחלה, ומיהו אסור ליטלו דבעלי חיים אינם בני טלטול.
מאי לאו פטור אבל אסור. פי' משום גזרה דאמרן. לא פטור ומותר. ולא גזרינן במידי בהאי.
ה"נ מסתברא מדקתני סיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. פי' שהיה בבית צבי שהיה נצוד ועומד מבעוד יום מתוך שהוא יושב ושומר ורצה השומר לילך לו אין אומרים לו שלא ינעול ביתו אם בא לנעול ביתו ולשמור חפציו ואף על פי שהצבי משתמר אליו דהא ודאי הצבי נצוד היה קודם לכן אלא שעשה שמירה וכיון שהיה נועל לשמור ביתו ודאי מותר ואין אומרים לו שיניח ביתו פתוח, וא"ת מכל מקום אין הרישא דומה לזה דברישא אין השני עומד אלא לשמור את הצבי ודומה לנועל ביתו לשמור הצבי, י"ל דאין הכי נמי דאנן הכי תנינן כי בעיקר הדין הם דומין ואין להחמיר בזה יותר דשמירת צדה מותרת וכל עיקר לא קתני לנועל ביתו לשומרו אלא כדי שתבין מן המשל הזה דרישא דקתני פטור ומותר כמו בסיפא שהוא מותר לדברי הכל.
ובתוספתא אמרו שאם ישב על הפתח ונמצא צבי בתוכו אף על פי שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה, ואין לך שיהא חייב אלא שקדמה מחשבה לצידה. ואיפשר דפטור אבל אסור כיון שעל ידו באה הצידה ואף על פי שבאה בשוגג, ואינו דומה לנכנסה לו צפור תחת כנפיו שניצוד מאליו, או אפשר דכיון דשוגג הוה דפטור ומותר, אבל כשעושה במזיד הא ודאי אסור לשומרו מדרבנן לפום שיטתא דגמרא דילן שלא התירו אלא למי שלא עשה הוא צידה באיסור, בין במתני' ובין בדרב.
אבל מצינו בירושלמי היתר גדול שהתירו לנעול ביתו לכתחלה לשומרו ואף על פי שיש צבי בתוכו והוא נצוד בכך כיון שאין מתכוין לצוד את הצבי בלבד, וכן אמרו שם שאם היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר, היה מפקח בגל ונתכוון לעלות את התינוק ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר, ונראה שאין זו שיטת גמ' שלנו.
אם לעשות לה פה חייב. פרש"י דהוה ליה עושה פתח ואשכחן בנין באדם כדכתיב ויבן ה' את הצלע (עי' לעיל צ"ה א'), וא"ת והא אמרינן (לקמן קמ"ו א') דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ותירץ ר"ת ז"ל דהאי נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא לחה.
ואם להוציא ממנו ליחה פטור. ואוקימנא בפירקא דלקמן כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור ומשום צערא שרו איסורא דרבנן, והקשה ר"י ז"ל ואפי' שלא במקום צערא תיפוק לי דהוה ליה דבר שאין מתכוין ותירץ דהויא פסיק רישיה ולא ימות, ושמע מינה דפסיק רישיה ולא ימות אסור מדרבנן ואף על גב דלא איכפת ליה, והא דאמרינן לעיל (ק"ג א') דכי לא איכפת ליה שרי היינו מדאוריתא אבל איסורא דרבנן איכא, ויש מתרצים דהכא לאו פסיק רישיה דאיפשר שיוציא ליחה ויעשה פתח אלא שיהא נסגר מיד, וכן עיקר וכו'.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק יד - שמונה שרצים [המתחיל בדף קז עמוד א]
שמונה שרצים
מתני' שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהם חייב. וטעמא דחובל חייב פירש בו רש"י ז"ל שתי לשונות, הא' שחיובו משום צובע, דבשמונה שרצים שיש להם עור העור נצבע ובשאר שקצים ורמשים שאין להם עור פטור, והלשון הב' פירש שחיובו משום נטילת נשמה ותולדה דשוחט, דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא, ובתוספות דחו הפירוש הראשון דאמרינן בפרק אלו טרפות (חולין מ"ו ב') דאפילו בשאר שרצים ורמשים אם יצא מהם דם חייב [ואי חובל חייב] משום צביעת העור אפילו יצא לחוץ נמי ליפטר, ועוד דהתם פירשו דטעמא דבשאר שקצים ורמשים פטור משום דהדרא בריא ובשמונה שרצים חייב משום דלא הדרא בריא, וכדאמרינן נמי לקמן בגמרא מנין לחבורה שאינה חוזרת, ועוד דבפרק כלל גדול (לעיל ע"ה ב') מוכח בהדיא דלא מיחייב איניש משום צובע אלא היכא דניחא ליה בציבעא כדפרישנא התם, והכא בשמונה שרצים מסתמא אמאי ניחא ליה בציבעא, ותו דהא מילה דחשבינן לה מלאכה משום חובל כדאיתא בפרקין דלעיל (ק"ו א'), והתם מאי ניחא ליה בציבעא איכא, לכך ודאי כי הפירוש השני עיקר דטעמא משום נטילת נשמה, וכל שיצא דם לחוץ חייב אפילו בשקצים ורמשים כי הוא הנפש, אבל כשנצרר הדם ולא יצא לחוץ פטור בשאר השרצים, מפני שכיון שלא יצא הדם לחוץ ראיה הוא שלא נעקר הדם ממקום ברייתו, שאילו כן היה יוצא לחוץ שאין כאן עור שיעכבנו, אלא ודאי הדרא בריא, אבל בשמונה שרצים שיש להם עור כיון שהאדים במקומו ונצרר הדם בעור תו לא הדרא בריא.
ומיהו אשכחן בירושלמי שנראה כלשון הראשון, דגרסינן התם (פ"ז ה"ב) מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה שנאמר ועורות אלים מאדמים, פי' שהיו מאדימים מחיים בעודם באלים על ידי שהיו משרבטין אותם, א"ר יוסי [הדא] אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע ע"כ, אבל י"ל דהתם כשעשה חבורה על דעת לצבוע העור קאמר, דומיא דאלים מאדמים דקאמר ברישא, ולומר שהוא חייב אף משום צובע נמי, דכי האי גוונא צביעה הוא כיון דמתכוין לכך וניחא ליה בציבעא.
והצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. פרש"י ז"ל שלא לצורך פטור לפי שאין במינו ניצוד, והקשו בתוספות דאם כן אפי' לצורך ליפטר, ועוד דא"כ אמאי אוקמה בגמרא כרבי שמעון דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, אפילו לרבי יהודה נמי ליפטר, אלא ודאי הנכון דפטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כדאיתא בגמרא, וא"ת אי מהאי טעמא הוי, בשמונה שרצים נמי הוה ליה למיתני שלא לצורך פטור, תירץ ר"י ז"ל דשמונה שרצים אין דרכן להזיק ולפיכך סתם צידתן לצורך הוא, אבל בשאר שקצים ורמשים שדרכם להזיק ופעמים שאין צדין אותם אלא לסלק והוא צידה שלא לצורך, תני פלוגתא בסיפא דמילתא ומינה שמעינן דהוא הדין לרישא.
גמרא החובל בהם חייב מכלל דאית [להו] עור. פי' דעל כרחין הכא מתניתין בדנצרר הדם ולא יצא לחוץ, דאי כשיצא לחוץ אפי' בשאר שקצים חייב.
מאן [תנא] אמר שמואל רבי יוחנן בן נורי היא דתנן וכו'. פי' ואין עורם מטמא כבשרם, ולאפוקי מדת"ק דקתני התם כי האנקה והכח והחומט אין להם עור ועורותיהם כבשרם.
רבה בר רב הונא אמר רב אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות עורותיהם כבשרם וכו'. פי' דלעולם כל שמונה שרצים יש בהם עור לענין שבת, וגבי טומאה דקתני שעורותיהם כבשרם לאו משום דלא חשיב עור, אלא משום דגזרת הכתוב הוא שריבה טומאה לעורות האנקה והכח וחבריו דכתיב הטמאים ה"א דהטמאים לרבות, ובדין הוא דאפילו חולד ועכבר וצב נמי אלא (הוא) דכתיב אלה למעט, ומוקמינן אלה לקרא קמא והטמאים לקרא בתרא וכדאיתא התם (חולין קכ"ב ב'), והקשו בתוספות והיכי [ס"ד] לדמויי שבת לענין טומאה ואמאי אצטרכינן לטעמא דכתב רחמנא הטמאים לכם תיפוק לי דלא דמיא שבת לטומאה כלל, תדע דהא קתני התם (חולין קכ"ד א') כי עור השליל ועור ראש העגל הרך טמא כבשר, והנהו ודאי עורות גמורים הם לשבת ולכל דבר, ותירצו דהתם טעמא אחרינא [הוא] משום דרכיכי ומתאכלי ודין הוא שיטמאו כאוכל, אבל עורות אלו שהם קשים ולא מתאכלי דינם לטומאה כדינם לשבת כל היכא דליכא קרא דמרבי להו.
[דף קז עמוד ב] ואכתי לענין שבת [לא] פליגי והא תניא הצד אחד משמונה שרצים וכו'. פי' ומדקאמר בשרצים שיש להם עור, מכלל דקסברי דכולהו שמונה שרצים אין להם עור לענין שבת נמי.
אמר רב אשי מאן תנא קמא דהתם רבי יהודה דאזיל בתר גושתא. פרש"י ז"ל דרבי יהודה ודאי פליג על מתני' דהכא, והתם לענין טומאה לא דריש הטמאים לכם, שאם כן היה מטמא אף בלטאה דכתיבא בקרא בתרא, אלא דאיהו בתר גושתא דעור אזיל וקסבר דכולהו אית להו גושתא בר מהאנקה והכח והחומט, והקשו בתוספות דאם כן רבנן נמי לית להו דרשא דהטמאים לכם, דהא לא מנו תנשמת דאיתיה בקרא בתרא, אלמא טעמא דידהו היינו משום דאזלי בתר גושתא, וכדאמרינן התם (חולין קכ"ב ב') על מתני' דאלו שעורותיהם כבשרם מ"ט לא מנו תנשמת ופרקינן דרבנן אזלי בתר גושתא, ולא פליגי בהדי רבי יהודה אלא בגושתא דהלטאה, ובתוספות שקלו וטרו בפירוק קושיא זו והעלוה בגמגום, והנכון בזה דסוגיין הכא עליה דרב היא ואיהו הא תני התם תנשמת ומתרץ הכא דרבנן דמתני' נמי תנשמת מנו ופליג אמאן דלא תני תנשמת וכדאמרינן התם (חולין שם) רב תנא הוא ותני תנשמת, ולדידיה טעמא דרבנן לאו משום גושתא הוא אלא משום דכתב רחמנא הטמאים לכם ולמינהו הפסיק הענין ודרשינן אלה על החולד ועל העכבר והצב, וסוגיא דהתם דקאמרי דרבנן אזלי בתר גושתא היינו למאן דלא תני תנשמת, דלדידיה ודאי לא דרשי רבנן הטמאים לכם לרבות עורותיהם וטעמא דרבנן משום גושתא בין לענין שבת בין לענין טומאה.
אי הכי האי דברי רבי יוחנן בן נורי ומחלוקתו מיבעי ליה. פי' אמאי קתני במתניתא קמייתא דברי רבי יוחנן בן נורי בלחוד, כיון דרבנן כותיה סבירא להו לענין שבת, והא דלא פרכינן הכי לעיל כד פרכינן מההיא מתניתא ומתרצי לה, משום דניחא לן למיפרך מאידך דהוה משמע בהדיא דפליגי רבנן בפירוש לענין שבת דהשתא לא קשיא טפי... קתני תרתי מתני' בהאי ענינא ואדכר סברא דרבי יוחנן בן נורי ולא אדכר לרבנן כלל, ונקטינן בקושיין דברי רבי יוחנן דמתני' קמייתא דנקטינן לעיל אבל קושיין מתרוייהו מתנייתא היא.
הא הורגם חייב. פי' לאו דוקא הורגם (או) [דה"ה] שחבל בהם ויצא הדם לחוץ כדאיתא בפרק אלו טרפות (חולין מ"ו ב'), אלא דלרבותא נקט הכי לפום מאי דבעי למימר השתא דלרבנן אף על גב דהורגם פטור, ודכוותה בתלמודא, ומסקנא דליכא חיובא דאורייתא אלא בדבר שהוא פרה ורבה אבל שאינו פרה ורבה ליכא אלא איסורא דרבנן, וכן כל שאין במינו ניצוד פטור עליו מן התורה.
ותניא הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. וקס"ד דפלוגתייהו דרבי אליעזר ורבי יהושע תליא בהריגתו, דרבי יהושע סבר דכיון דבהריגתו פטור לא אפשר דליחייב בצידתו, ורבי אליעזר סבר דבהריגתו חייב והוא הדין לצידתו.
אמר רב אשי צידה אהריגה קא רמית עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אלא וכו'. והלכתא כרבי יהושע, דהכי סברי רבנן בפירקין דלעיל (ק"ו ב') דכל שאין במינו ניצוד פטור, ומיהו פטור אבל אסור ככל פטורי דשבת, אבל כתבו בתוספות שאם הוא מקום שמתיירא שמא ישכנו מותר ליטול אותו משם כדשרינן לכפות כלי על הנחש כדי שלא ישכנו, ואחרים פירשו שאסור ליטלו אלא [א"כ] עוקצו ממש ולא דמי לנחש דאיכא חששא דצערא דנפיש טפי, ומדברי רש"י ז"ל נראה דכל שהוא בגופו מותר, כיון שכבר הוא ניצוד ועומד ויש בו ממש חשש צערא, כי הוא ז"ל פירש הצד פרעוש מן הארץ או בבגדיו בחוץ שאינו ניצוד ועומד, וכן נראה עיקר, ומיהו להורגו אסור, דאע"ג דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא וקי"ל כרבי שמעון דפטר, אסור מדרבנן, ולאיתנצולי מצערא סגי ליה ליטלו ולהשליכו.
השולה דג מן הים. פי' אפילו במקום שהיה כבר ניצוד ועומד שם. כיון שיבש בו כסלע חייב, פי' משום נטילת נשמה.
הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב מ"ט אמר רבא בר המדורי אסברה לי לאו אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו הכא נמי חייב משום עוקר דבר מגידולו, והקשו בתוספות דהעוקר דבר מגידולו היינו משום קוצר, ואין קצירה אלא בגידולי קרקע כדאמרינן בפרק כלל [גדול] (לעיל ע"ה א') שאין דישה בבעלי חיים שאינה אלא בגידולי קרקע, והתם (ע"ד ב') אמרינן שהתולש כנף מן העוף חייב משום גוזז ואינו חייב משום עוקר דבר מגידולו, והכי נמי אסיקנא בבכורות (כ"ה א') גבי תולש את השער מצואר בהמה, ותירצו דהכא לאו דוקא נקט משום עוקר דבר מגידולו, אלא טעמא משום נטילת נשמה, והא קמ"ל דאע"פ שאין חיותו מעצמן אלא אגב אמו על הפסק אותו חיות הוא מתחייב משום נטילת נשמה, דומיא [דכשותא] מהיזמי והיגי אף על פי שאין חיותם מעצמן אלא אגב היזמי והיגי כדאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין כ"ח ב') דקטלינן היזמתא ומיתא כשותא, ואיידי דנקט לגבי כשותא דחיובא משום עוקר דבר מגידולו נקט באידך ההוא לישנא אבל לעולם חיובו משום נטילת נשמה, ומה שאמרו בירושלמי (פ"ז ה"ב) אהין דצייד נונא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר פליגא אגמרא דידן, ואגמרא דילן סמכינן, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכותיו (ה"א), וכן כתב רבינו הגדול ז"ל.
[דף קח עמוד א] אמר רב הונא כותבים תפלין על גבי עור של עוף טהור. וכן הלכתא, וכתוב בספר התרומות דהוא הדין נמי שכותבים אותו על עור של שליל אם עשו ממנו קלף, דכיון דעורו של עוף טהור קרוי עור לענין זה ואינו כבשר, כל שכן עור דשליל, ואף על פי שלענין טומאה הוא כבשר (חולין קכ"ד א'), כבר פירשנו הטעם לעיל (ק"ז א' ד"ה רבה) דהתם משום דרכיך וחזי לאכילה, אבל לענין שבת ותפלין וכיוצא בהם עור גמור הוא ויותר הוא הדור למצוה שלא היה בו תשמיש זכר ונקבה.
שיבא אליהו ואמר אי פסקא זוהמא מיניה. או אם עדיין מאוס לגביה משום זוהמא דמעיקרא קודם עיבוד.
שמואל וקרנא. פירוש רש"י ז"ל אינו מתחוור יפה, ובתוספות הסכימו לפירוש ר"ח ז"ל כי שמואל שמע דגברא רבה אתי בנהרא וכיון דחזא שהיה הנהר מסתער ביותר והומים גליו ידע בחכמת הרפואות כי על ידי שישתה מימי הנהר ההוא סופו שיבא לידי חולי מעים, ולא גרסינן וקא דלו מיא לקבוליה אפיה, אלא הכי גרסינן וקא חזו למיא דקא דלו לקבליה ועכירי.
[כותבין תפלין על עור בהמה וחיה] טהורים ואפי' נבלות וטרפות שלהם, וכן נכרכות בשערם ונתפרות בגידם כשבא לתפור שום תפר מהם, ומסתברא נמי דספר תורה שנקרע תוך שתים, דקי"ל שיתפור (מנחות ל"א ב'), שאין תופרין אותו אלא בגידם, וכן כתבו בתוספות.
הא דתנן חיה ועוף שברשותו הצדן פטור. גרסינן עלה בירושלמי (ה"א) לא אמרו אלא שברשות אדם אבל שלא ברשות אדם חייב אמר רב יהודה הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב.
והא דתנן אין עושים הילמי בשבת אבל עושה הוא את מי מלח. אמרינן עלה בגמרא מאי קאמר, כלומר דהא היינו הילמי היינו מי מלח, ופרקינן דהכי קאמר אין עושים מי מלח מרובים, פי' ואפילו לבו ביום, דאילו לצורך חול פשיטא ואפילו מועטים נמי אין עושים, אלא ודאי אפילו לבו ביום קאמר, ומשום דמיחזי כעובדין דחול וכעושה לצורך ימי החול נמי.
[דף קח עמוד ב] איבעיא להו רבי יוסי לאסור או להתיר אמר רב יהודה להתיר מדלא קתני איסורא בהדיא דליתני רבי יוסי אוסר א"ל רבא והא מדקתני סיפא ואלו הן מי מלח המותרים מכלל דכולה רישא לאסור הוא. וק"ל ורב יהודה היכי טעי בהאי סיפא, וי"ל דאיהו סבר דרבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר, והכי קאמר לדידי ליכא לאפלוגי כלל במי מלח בין מרובה בין מועטת והכל מותר בלא שום שינוי, אבל לדידכו דבעיתו למימר ולמעבד שינוי בין חול לשבת אלו הן המותרים וכו', ורבא אמר דכיון דנקט להדיא אלו הן מי מלח המותרים לישנא דייק דאלו בלבד הן מותרים.
ותניא נמי הכי אין עושים מי מלח מרובים לתת לתוך הכבשין בתוך גסטרא. פי' ואפילו לבו ביום, ומשום דמיחזי כעובדין דחול.
אלו הן מי מלח המותרים נותן שמן ומלח או שמן ומים בתחלה ואח"כ נותן את המלח. פי' וזהו שינויו כשעושה הפסק בין נתינת המים לנתינת המלח, כי דרכו בחול לתת המים והמלח בתחלה, ומסתברא דבשינוי זה לא שרי רבי יוסי אלא מי מלח מועטים, ולית הלכתא כרבי יוסי, כדאמרינן בפ"ק דעירובין (י"ד ב') שאין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי (ולא בהיגי) ולא בלחיים.
ירושלמי (ה"ב) מה בין הילמי ומה בין מי מלח, הילמי צריכה אומן מי מלח אינה צריכה אומן ע"כ, ואפשר דמשום דהילמי הן מי מלח מרובים מפני כן צריכה אומן ואתיא כשיטתא דגמרא דילן.
מימלח לא מלחנא טבולי מטבילנא. פי' ממלח לא מלחנא חתיכות חתיכות קודם סעודה משום דמיחזי כמתקן, דאע"ג דליכא במליחה דאוכלים איסורא דאורייתא איסורא דרבנן איכא, אבל לטבל הצנון במלח כדרך שהוא אוכל ואפילו טיבול מרובה מותר, ואין צריך לומר שמותר לטבול הבשר במלח כדי לתת בו טעם בין כשהוא צלי ובין כשהוא מבושל, ומורי הרב ז"ל [אומר] שאפילו מה שנהגו למלוח בשר צלי כדי להצניעו לסעודה אחרת מותר, דהתם אין מתכוין להשביחו אלא כדי שלא יפסד ולא אסרו מליחה אלא כשהיא מתקנת ומשבחת, וכן נראים הדברים.
כיוצא בה שמעתי. פי' דהיכא דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד אסור.
לעין תקצץ וכו'. פי' כולהו משום רוח רעה הנקראת בת המלך שהיא שורה על הידים שאינם רוחצות שחרית, ואפילו ביד לאמה נמי יש לפרש כן מדערבה בהדי אידך, אבל יש שפירשו דיד לאמה תקצץ טעמא אחריתי הוא משום הרהור, כדאיתא בפרק כל היד (נדה י"ג א'), וכתב ר"ת ז"ל דבת מלך האמורה כאן אינה אותו רוח רעה הנקראת שיבתא שאמרו בפרק בתרא דיומא (ע"ז ב') גבי מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, דההיא אפילו לידים שהן רוחצות שחרית הוא כי כשהן עסקניות ונוגעות בפת בלא נטילה שורה רוח על הפת, (עי' עוד מש"כ רבינו ביומא שם).
[דף קט עמוד א] עלין אין בהן משום רפואה. פי' עשב הוא שנקרא כן, ופרש"י ז"ל דבאכילתן קאמר, והקשו עליו חדא דדבר הלמד מענינו הוא וכולה שמעתא ברפואות העין מיירי, ועוד דא"כ מיירי כשהוא מאכל הבריאים ומאי קמ"ל הא תנן כל האוכלים אוכל אדם לרפואה, ועוד דאם כן רב ששת דאמר גרגירא אפילו לדידי מעלי מיסר אסר ליה באכילה ואמאי דהא גרגירא מאכל בריאים הוא ותנן כל האוכלים אוכל אדם לרפואה, [לכך פירשו דמיירי ליתנם על גבי העין, וקאמר שאין בהם משום רפואה], ורב ששת אמר דגרגירא אפי' לדידיה דהוה סגי נהורא מעלי ליה, כלומר דרפואה הוא לגמרי ואסיר.
הא דאמרינן שרקא טוייא שרי. פרש"י ז"ל לטוח גדי צלי בבצים טרופות מותר ובלבד שלא יהא חם כל כך שיתבשלו בו, והקשו עליו חדא דאם כן פשיטא דשרי כי מה תיקון אוכל יש כאן שנטעה בו לאיסור ואיך יאסור בו רב חייא בר אשי, ועוד דמה ענין זה לנתינת מים צלולים על גבי המשמרת דקא מייתי עלה, לפיכך פירשו כדפירש ר"ח ז"ל דהיינו מה שנהגו לטוח הדלעת בבצק ולאפותה בתנור ואח"כ מוציאים ממנה מים צלולין ומסננין אותן ושותים אותם, וקאמר הכא דשרי לסננו בשבת דכיון דמישתא שפיר בלא סינון אין בו משום סינון.
ופעפועי ביעי אסור. פרש"י ז"ל שאסור לטרוף ביצים בקערה מפני מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה, והקשו עליו חדא דאין כאן טעם לאסור, ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא ובענין רפואה עסקינן, לכך פירשו כדפירש ר"ח ז"ל דפעפועי ביעי מין ירק הוא, כדאמרינן בעירובין (כ"ח א') מערבין בפעפועין, ואסור שאינו מאכל בריאים אלא ע"י תיקון, ומיהו מערבין בו כיון דחזו לאכילה ע"י תיקון, [וכן] פרש"י ז"ל התם בתחלת פרק בכל מערבין.
[דף קט עמוד ב] לא קשיא הא ביפים שבו הא ברעים שבו. פי' דהא דקתני אין רוחצין בים הגדול מיירי ברעים שבו שאין דרך לרחוץ בהם לתענוג, ודוקא בדאשתהי, דהא קתני בהדה ולא במי המשרה, וההיא לא אסיר אלא בדאשתהי כדקתני מתניתא דלעיל בהדיא, אם כן ביפים שבו רוחצים ואפילו בדאשתהי וכדקתני סיפא אבל לא במי המשרה דמיירי באשתהי, והא דלא אדכר הכא בהאי תירוצא אשתהי ולא אשתהי, משום דסמיך אמאי דפריש הכי מעיקרא, דאכתי על ההוא תירוצא קיימינן אלא דמוספינן השתא דאפילו בדאשתהי לא מיתסר אלא ברעים שבו, וזה נראה ברור, אבל הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פוסקים דמילתא פסיקא נקט דביפים שבו מותר אפילו אשתהי וברעים שבו אסור אף על גב דלא אשתהי, ואינו מחוור.
והא דתנן אין אוכלים אזוביון בשבת. גרסינן עלה בתוספתא (פי"ג ה"ז) אין לועסין מצטכי בשבת, אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אבל אם מפני ריח הפה מותר.
כל האוכלין אוכל אדם לרפואה כו'. נדפס לקמן קי"א א'.
[דף קי עמוד ב] קרי ביה בכם לא תעשו. פי' דהא דכתיב בארצכם לאו למימרא דבארץ ישראל הוא דאסור, דהא חובת הגוף שהיא נוהגת בכל מקום כדאיתא בפ"ק דקידושין (ל"ז א'), אלא הכי קאמר לכל שבארצכם בין אדם בין בהמה חיה ועוף לא תעשו.
הני מילי היכא דקא מכוין אבל הכא ממילא הוא דאמר רבי יוחנן וכו'. פירשו הראשונים [הני מילי] וכו' אבל הכא ממילא הוא שאינו מתכוין אלא לרפואה וסירוס ממילא קא אתי, ודבר שאינו מתכוין מותר דאמר רבי יוחנן הרוצה שיסרס תרנגולו וכו', ודחינן ליה דההיא לאו סירוס הוא כלל אלא רמות רוחא [הוא] דנקיטא ליה ומסתרס מעצמו על ידי כעס ואין זה אלא גרמא בעלמא, אבל הכא אף על גב דלא מכוין אסור ואפילו בסריס, וא"ת ואמאי אסור, דהא קי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וכי תימא דפסיק רישיה ולא ימות הוא דמודה רבי שמעון, הא כתיבנא לעיל (ק"ג א') דהני מילי היכא דניחא ליה אבל היכא דלא איכפת ליה מותר לר"ש וכל שכן היכא דלא ניחא ליה, וכתבו בתוספות בשם רב אחא ז"ל דכי קי"ל כרבי שמעון בדבר שאין מתכוין הני מילי לענין מלאכת שבת ויו"ט משום דהויא מלאכת מחשבת, אבל באיסורים דעלמא קיי"ל כרבי יהודה דכל דבר שאין מתכוין אסור.
והקשו בתוספות דהא בפרק המוציא (לעיל פ"א ב') בההיא דאסור לקנח בחרס בשבת אקשינן עלה ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, ומאי קושיא דשאני התם] דלא הוי מלאכת מחשבת, ועוד הקשו דהא בפרק כל שעה (פסחים כ"ה ב') גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו מדמינן דבר שאין מתכוין דהתם לדבר שאין מתכוין דשבת ואמרינן דכל היכא דלא מכוין דכו"ע שרי כרבי שמעון, וקיימא לן נמי לגבי כלאים (שם כ"ו ב') מוכרי כסות [מוכרין] כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והתם (לעיל כ"ט ב') אוקימנא כרבי שמעון, ועוד דבמסכת בכורות (ל"ד א') דשרי רבי שמעון להקיז דם לבכור משום דהוה ליה דבר שאין מתכוין למום אמרינן עלה בגמרא אמר שמואל הלכה כרבי שמעון, ופריך תלמודא אטו עד השתא לא אשמעינן שמואל הלכה כרבי שמעון והא איתמר רב [חייא] בר אשי אמר רב הלכה כרבי יהודה בגרירה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון, ואם איתא מאי פריך דהא נהי דאשמועינן דהלכה כרבי שמעון לענין שבת צריך הוא לאשמועינן כן בשאר מילי.
אלא ודאי בכל מקום קי"ל בדבר שאין מתכוין כרבי שמעון, וטעמא דאסרינן הכא גבי סירוס, פירש ר"י ז"ל משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות, [ואפילו לדעת בעל הערוך (לעיל ק"ג א') דהיכא דלא ניחא ליה שרי רבי שמעון אפילו בפסיק רישיה ולא ימות], הני מילי לענין שבת ויום טוב ככל הני דמייתינן לעיל, אבל בשאר מילי כל דפסיק רישיה אסר רבי שמעון, והראיה מדאמרינן בזבחים פרק כל התדיר (צ"א ב') המתנדב יין מזלפו על גבי האישים ופרכינן והא מכבה ואף על גב דלא מכוין הא הוה ליה פסיק רישיה, והתם ודאי לא ניחא ליה בכיבוי הגחלים, ונכון הוא, ולפי מה שכתבנו לעיל (ק"ג א') אפילו לענין שבת ויום טוב מודה רבי שמעון בכל דפסיק רישיה ואף על גב דלא ניחא ליה, היכא דעביד בלא מתכוין מידי דחשיבא מלאכה מנפשה, וכי הכא דעביד סירוס גמור.
וא"ת ואם איתא דהא דקאמר הכא ממילא רוצה לומר דמשום דלא מכוין שרי מאי מייתי ראיה מדר' יוחנן דתרנגול, דהתם מתכוין הוא לסרסו כדקאמר בהדיא, לכך פירשו בתוספות האחרונות דהכי פירושא הני מילי היכא דקא מכוין ליגע באבר התשמיש עצמו, אבל הכא שאינו עושה כלום באבר התשמיש עצמו והסירוס בא ממילא אפילו הוא מתכוין לסרס מותר כדאמרינן דאמר רבי יוחנן וכו', וקס"ד דלא אסרה תורה מסרס אלא באבר עצמו.
[דף קיא עמוד א] ודחינן ליה אלא בזקן. וא"ת וכיון דאפילו בסריס גמור אסור היכי תיסק אדעתין למישרי בזקן, י"ל שכן דין תורה, דכל שהסירוס מבטל כחו מלהוליד, שאלמלא כן היה ראוי להוליד, ריבה איסור אפילו סירוס אחר סירוס, שנראה כאילו מסרסו עכשיו, אבל כל שמעצמו אינו מוליד כגון זקן ועקר אין סירוס אסור בו מגזירת הכתוב.
ופרכינן והא אמר רבי יוחנן הן הן החזירוני לנערותי. פי' כי יש זקן שמוליד לזקנה אם יתעדן בשרו.
אלא באשה וכו' בזקנה. פי' שעברו שנותיה מלדת, דגבי אשה ליכא למימר שתחזור לנערותה אם אינו על ידי נס.
אי נמי בעקרה. והני מילי לרבי יוחנן בן ברוקה, אבל אנן דקי"ל כרבנן דאיתתא לא מיפקדא אפריה ורביה בכל אשה מותר לשתות כוס העקרין ואפילו היא ילדה ויולדת, אבל בזכר אסור לעולם ואפילו בסריס וזקן, ומיהו אם צריך לשתות כוס עקרין מפני סכנת חולי הא קי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, הלכך המסרס את הנקבה במין האדם פטור הוא, אבל במין חיה ובהמה אפשר שהוא אסור, דהתם לא שייך לומר טעמא דאיתתא לא מיפקדא אנן לא מפקדינן עלה, ובתורת כהנים (פ' אמור) יש סיוע לדבר(יו) דתניא מנין שאף הנקבות בסירוס שנאמר כי משחתם בם, אבל רבותינו הצרפתים ז"ל [כתבו] שהמסרס את הנקבה אפילו בבהמה חיה ועוף פטור, וההיא דתורת כהנים לאסור הקרבה על גבי המזבח הוא דמרבי להו דכתיב בסופיה דקרא לא תקריבו.
הא דתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקים שותה. טעמא דמילתא דכיון שהבריאים דרכם לאוכלו או לשתותו שלא לרפואה אין לגזור בו בחולה שאין בו סכנה משום שחיקת סממנין, ויש בכלל [כל] המשקים שותה יין שמזוג הרבה במים אפילו שלא כדרך הבריאים, כיון שאין השינוי אלא בין מזיגה מרובה למזיגה מועטת, וכדכתיבנא בפרק כיצד מברכין בס"ד.
והא מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול שרי. פי' דבמילתא כי הא שאין איסורו אלא משום גזירה בעלמא, כל מה שהוא מותר למקצת שבת מותר [בכולו].
דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הואיל. פי' ואפילו לגבי שבת ויום הכפורים שהם ימים חלוקים מפני שדומים כקדושה אחת וכל שכן ביום שבת עצמו.
דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכם בין בט' באב בין ביום הכפורים. וכתבו בתוספות דאפילו טבילה שכבר עבר זמנה מותר לרחוץ ביום הכפורים ולא סוף דבר טבילה בזמנה שהיא מצוה, והביאו ראיה לדבריהם דהא רבי יוסי ברבי יהודה ס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה כדאיתא במסכת נדה בשמעתא דטועה (ל' א') ואפילו הכין שרי טבילה ביום הכפורים, [וטעמא דמילתא לפי שלא אסרו רחיצה ביום הכפורים] אלא שמתכוין לתענוג, אבל רחיצה ונטילת ידים שהיא למצוה מותר ואף על גב דמיתהני ממילא והוי פסיק רישיה ולא ימות, וכשם שהתירו לעבור במים עד צוארו למיזל לפירקא או להקביל פני רבו כדאיתא התם (יומא ע"ז ב'), וכבר כתיבנא לה בהלכות יום הכפורים בס"ד.
ולמימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה והא אמר רב שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייתא דנזייתא. ואיכא למידק מאי קושיא וכי משום דסבר לה בחדא כרבי יהודה יסבור כמותו בכל דבריו מה ענין זו אצל זו, ונראה דרש"י ז"ל רצה להיות נשמר מזה, שפירש למימרא דרב כר"ש סבירא ליה בקולי שבת והא אמר רב שימי וכו', אבל עדיין לא הועיל לי בכלום, דהא אמרינן לעיל בפרק כירה (מ"ב א') דשמואל סבר לה כרבי שמעון בדבר שאין מתכוין ובמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה לחומרא כרבי יהודה, ויש אומרים כי קבלה היתה בידם דכל מאן דאית ליה בהדיא בהא דהכא כרבי שמעון סבר לה כותיה בכל קולי דשבת, ור"ז ז"ל כתב דהכי קים להו דרב סבר לה כרבי יהודה בכל הלכות שבת כי היכי דסבר כותיה בההיא דדבר שאין מתכוין ומשום הכי מקשינן ומי סבר לה כרבי שמעון כלל במילי דשבת והאמר וכו', וכל זה אינו מחוור.
ובתוספות פירשו דהא דקתני רבי שמעון כל ישראל בני מלכים והתיר לכל אדם לסוך בשמן וורד היינו כשהוא סך לדעת תענוג, ואף על פי שיש לו מכה והוא מתרפא ממילא אין בכך כלום, משום דהוה ליה דבר שאין מתכוין שהוא מותר, ופליג על ת"ק שהתיר לבני מלכים דוקא לסוך על גבי מכותיהם כיון שדרכן בחול לתענוג אבל בשאר כל אדם היה אוסר אפילו לתענוג כיון שיש בו מכה, ומשום דטעמא דרבי שמעון בהא משום דבר שאין מתכוין פרכינן עלה מדרב אדרב דפסק כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין, וא"ת והא אמרינן לעיל בפרק במה אשה יוצאה (ס"ו ב') ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה, ואמרינן עלה מאן תנא רבי שמעון היא דאמר כל ישראל בני מלכים, אלמא טעמא דרבי שמעון משום דכל ישראל ראוים להיות כבני מלכים הוא דשרי להו שמן ורד ולא [משום] דבר שאין מתכוין, וכן לקמן בפרק מפנין (קכ"ח א') דאמרינן [דר"ש דהכא כאידך] תנאי דסבירא להו כל ישראל בני מלכים +א"ה, חסר כאן תחילת התירוץ, ואולי צ"ל וי"ל דודאי היינו עיקר טעמיה דרבי שמעון דכיון דכל ישראל בני מלכים שרי להו כו'+ שרי להו שמן וורד בדרך תענוג ואף על גב דלא רגילי בה בחול, דכי חזו דסכין על מכותיהם אמרי לתענוג עבדי, ומיהו [כיון] דעל מכותיהם הם סכין והם מתרפאין בו היה לו לאסור אלמלא דסבירא ליה דדבר שאין מתכוין מותר, כנ"ל לפי שיטת התוספות, ויש למורי הרב ז"ל בזה פירוש אחר ולא נתחוור לי.
האי מסוכרייתא דנזייתא אסיר להדוקה ביומא טבא. פרש"י ז"ל דהיינו שאסור להדק המטלית שבנקב החבית דאתי לידי סחיטה, וכדאמרינן לקמן (קמ"א א') דאסיר להדוקי אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה, והקשה ר"ת ז"ל דהא סחיטה אינה [מלאכה] בפני עצמה, אלא יש שהיא תולדה דמלבן, במאי דחזי ללבן כגון מים ומקצת פירות שעשויים לכך, כדאמרינן (סוכה מ' א') גבי פירות שביעית לאכלה ולא לכבוסה, ויש שהיא תולדה דצובע, בפירות דחזי להכי ומכוין לציבעא, וכדגרסינן בתוספתא (פ"י הי"ג) המלבן והסוחט מלאכה אחת, צבעים שבירושלם (אינה) [קבעו] סחיטה מלאכה בפני עצמה, ויש שהיא תולדה דמפרק שהיא תולדה דדש, ולרבנן (לעיל ע"ה א') ליתא אלא בגידולי קרקע, ולכו"ע [ליתא] אלא היכא דבעי ליה לדבר הנסחט דומיא דדישה וקצירה, אבל היכא דאזיל לאיבוד ליכא אפילו משום מפרק דרבנן, והכא בברזא דחמרא ליכא משום מלבן ולא משום צובע כלל, דאדרבה מלכלך ומפסיד היין את הבגד, ומשום מפרק ליכא כיון דאזיל לאיבוד, והכי אמרינן לקמן במכילתין (קל"ט ב', ובדברי רבינו שם) כי מותר לסנן את היין בסודרין ולא חשו דילמא אתי לידי סחיטה מפני טעמא דאמרן, ותירצו דאם איתא לפירוש רש"י ז"ל איירי בברזא שעל פי חבית או שיש כלי תחתיו שיקבל מה שנסחט מן היין [דלא] אזיל לאיבוד.
[ומ"מ] עדיין לא ניחא ליה לר"ת ז"ל, דאי מהאי טעמא הוא דאסיר הוה ליה למימר בהדיא דאסיר להדוקה דילמא אתי לידי סחיטה כדקאמר בההיא דאודרא אפומא דשישא (לקמן קמ"א א'), ולפיכך פירשה ר"ת ז"ל דבמגופת חבית וכיוצא בו קאמר דאסיר להדוקה משום דמבטיל ליה ועבד לה דופן, ואף על פי שאינו מתכוין לכך הוה ליה פסיק רישיה ולא ימות, וכן פירשה הרב בעל הערוך ז"ל משום דהוא קשיא ליה דכי פסיק רישיה ולא ימות אמאי אסור לרבי שמעון, דהא אזיל לאיבוד וכל היכא דלא ניחא ליה מותר לרבי שמעון [ואף על גב] דהוה פסיק [רישיה] וכו'. (א"ה, עי' עוד מש"כ רבינו לעיל ק"ג א' ובכתובות ו' א').

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק טו - ואלו קשרים [המתחיל בדף קיא עמוד ב]
[דף קיא עמוד ב] אלו קשרים
מתני' אלו קשרים שחייבים עליהם וכו' רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבים עליו. פי' אף על פי שעשאו לקיימו שם לעולם [צריך] שיהא קשר קיים בעצמו שלא יוכל אדם להתירו בידו אחת דאיכא הני תרתי, [אבל אי ליכא תרתי] לא חשיב כקשר מדאורייתא, ורבי מאיר לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים כדאיתא התם, (עי' לק' ד"ה בעי).
יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנים. ודייקינן בגמרא דחיובא דאורייתא הוא דליכא אבל איסורא דרבנן איכא מפני שהוא עשוי להתקיים קצת ימים, ואף על פי שאינו מבטלו שם לעולם, ופרישנא בגמרא דהא דקתני סיפא קושרת אשה וכו', לאו פירושא דבבא תניינא היא דפטור אבל אסור, אלא בבא באנפי נפשה, וכאילו קתני ויש קשרים שמותר לעשותם לכתחלה קושרת אשה כו'. כללא דמילתא כל קשר שהוא של קיימא עולמית חייבין עליו מן התורה, ושאינו מתקיים לעולם ועשוי להתקיים ימים אחדים פטור מן התורה ואסור מדרבנן, וכל שהוא עשוי לקושרו ולהתירו בכל יום ויום מותר לכתחלה לקושרו ולהתירו, ואפילו הוא מהודק יפה בענין שצריך להתירו בשתי ידיו, ובכוליה פירקא קרינא קשר של קיימא לאותו שהוא עשוי לקיימו שם עולמית.
גמרא מאי קשר הגמלים [וכו']. פירוש דרך לקשור בחוטמו של גמל וכן בראש הספינה רצועה אחת כעין טבעת והיא קשורה קשר של קיימא לעולם, והיינו דקרינן קטרא דזממא גופיה וקטרא דאיסתרידא גופיה, ואח"כ קושרים בטבעת זו חבל, ואותו קשר אינו של קיימא עולמית אבל עומד שם ימים אחדים, וזה פטור אבל אסור, ולהאי קשר קרינן קטרא דקטרי בזממא דגמלא וקטרא דקטרי באסתרידא דספינה, ופשוט הוא.
בעי רב אחדבוי בר אמי עניבה לרבי מאיר מהו וכו'. מהא שמעינן דרבי מאיר מפרש דברי חכמים, והכא /דהכא/ אמרינן דדילמא אף על גב דפליג רבי מאיר בקשר שיכול להתירו באחת מידיו חיובי מחייב בעניבה מהודקת כיון דמיהדקה, ואם כן רבנן דפטרי בעניבה כדאיתא לקמן (קי"ג א'), וכן בפרק המוצא תפלין (עירובין צ"ז א') דפרכינן ולענבינהו מיענב, כל שכן דפטרי בקשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו, וכן כתב הר"א ז"ל.
[דף קיב עמוד א] איתמר התיר מנעל וסנדל. פרש"י ז"ל וכל רבותינו הצרפתים ז"ל כי ההפרש שיש בין מנעל וסנדל, היינו שהמנעל הוא מעור רך, והסנדל מעור שלוק, ולפיכך אינו מתהדק יפה, ונפקא מינה לענין חליצה, דקיי"ל (יבמות ק"ב א') לכתחלה מצוה לחלוץ בסנדל, ומה שאנו נוהגים לחלוץ במנעל שהוא מעור רך, לפי שאין סנדל היום מצוי בינינו וכדאמרינן התם יבמות שם) וכי חולצים במנעל לכתחלה אמר לו וכי יש סנדל במקומנו, וכבר כתבתיה במקומה בס"ד, אבל מורי ז"ל היה אומר שכל שהוא עשוי מחתיכה אחת [הוא] סנדל ואינו מתהדק יפה.
הא דקתני חייב בדאושכפי. שהוא קיים לעולם, והא דקתני פטור אבל אסור בדרבנן. פירש רש"י כי תלמידי חכמים אין קושרים רצועות מנעל קשר מהודק אלא קשר מחוק כדי שיוכלו לחלוץ אותו בלא היתר קישור, אלא כי לפעמים כשהולכים בטיט או בחול וכיוצא בו מתירין אותו וקושרים אותו קשר מהודק, נמצא שהקשר הזה עשוי לימים אחדים, ולפיכך פטור אבל אסור, ובני מחוזא הם אנשי שחץ וקושרים אותו קשר מהודק בכל יום ולפיכך צריכין להתירו בכל עת ובכל שעה שבאים לחלוץ, ור"י ז"ל פירש כי אף מנעל דרבנן מהודק הוא יפה, אלא שאין דרכן לחלוץ מנעליהם אלא מלילי שבת [ללילי שבת] מפני שכל השבוע ישנים במנעליהם לפי שעוסקים בתורה כל הלילה.
בסנדלא דנפקי [ביה] בי תרי. שכל אחד צריך לקשרו לפי מדת רגלו, והוא עשוי להתירו בכל עת ובכל שעה.
אמר ליה כי האי גוונא מאי. פי' ושבת היה כדפרש"י ז"ל, דהא אמרינן בסמוך משום דבחול נפיקנא ביה, וקשר מהודק וחזק כעין דאושכפי הוה כדפרש"י ז"ל, דהא משום הכי אמר ליה חייב חטאת, ואפ"ה כשאמר לו דהוה סנדלא דנפקי בי תרי ועשוי להתירו בכל יום אמר ליה כי מותר לקושרו לכתחלה, ושמעינן מינה דאפילו קשר שהוא מהודק וחזק יפה כעין של אושכפי אם אינו עשוי אלא לקיימו ליומו מותר לעשות לכתחלה.
פטור אבל אסור קשיא לי ואת אמרת לי חייב חטאת. פרש"י ז"ל אפילו אם היית אומר לי פטור אבל אסור הוה קשיא לי, ואת אמרת חייב לכתחלה, ואין הלשון הולם פירוש זה, דהוה ליה למימר פטור אבל אסור [קמיבעיא לי, אלא נראה דאברייתא קאי וה"פ פטור אבל אסור] דקתני התם קשיא לי, דלא ידענא היכי דמי, דאי בכי האי גוונא דידי קא מיירי קשיא לי אמאי פטור אבל אסור, ואת אמרת חייב חטאת.
התם לא מינטר הכא מינטר. ואיכא למידק וכי [מינטר] אמאי אסור לטלטלה, שהרי הוא ראוי עדיין לכסות בו הכלי ולסמוך בו כרעי המטה, וקי"ל כרבי שמעון דאמר (עי' לק' קכ"ד ב') דכל הכלים שנשברו בשבת מותרים לטלטל אם עושים מעין המלאכה, דלית הלכתא כרבי יהודה דאמר צריך שיהו עושים מעין מלאכתם, דטעמא דידיה משום דאית ליה נולד ולית הלכתא כותיה, ומסתמא הני אמוראי כהלכתא סבירא להו, ועוד אם תימצי לומר דסבירא להו כרבי יהודה ולפיכך אסור לטלטלו בחצר, א"כ למה מותר בכרמלית, וכי משום פסידא כי הא שרינן טלטול דרבנן הא ודאי ליתא כדמוכח כולה מכלתין, ולא אמרו זה אלא במי שהחשיך לו בדרך (לק' קנ"ג א') שמוליך כיסו פחות פחות מארבע אמות מתוך שאדם בהול על ממונו אי [לא] שרית ליה אתי למעבד איסורא דאורייתא, ובעלמא (פסחים ט"ו ב') אמרינן להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו, ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני הכא דסנדל זה כיון שעשוי לתקנו ולנועלו למחר כבתחלה לא מבטיל ליה ממלאכתו לכסות בו כלי ולסמוך בו כרעי המטה, ולפיכך אין לו דין [כלי] שנשבר דעלמא דמייחד ליה ממלאכתו הראשונה לאידך מלאכה, וכיון שדעתו על סנדל זה למלאכתו הראשונה והוא אינו ראוי לה עכשיו הוה ליה [מוקצה] ואינו בר טלטול, כי יצא מכלל סנדל ולכלל כלי תשמיש אחר לא בא, ודוקא כשנפסק בחצר דמינטר ליה, אבל כשנפסק בכרמלית דלא מינטר ליה דעתו עליו ליטלו כמות שהוא על ידי הדחק עד שיגיע לחצר ולא יצא מכלל סנדל, ולפיכך מותר, והיינו דקאמר ליה כרוך עליה גמי לח שהוא בר טלטול וקשור אותו עליו כעין רצועה שתוכל להלוך בו עד החצר על ידי הדחק.
והא מנא הוא דאי בעינא אפיכנא ליה מימין לשמאל. פי' דסנדל שנפסקה אזנו או תריסתו החיצונה הוא גנאי לנועלו, אבל יש שמהפכו לרגל האחר והוה ליה פנימית ואינו ניכר כל כך, ולרבנן כי האי גוונא שהוא עשוי לכך עדיין תורת סנדל עליו כדתניא דמייתי בסמוך דסנדל שלא נפסקה אלא אחת מאזניו טמא, ולא מיבעיא כשנפסקה הפנימית אלא אפילו נפסקה החיצונה, ומשום דהא מצי להפוכה מרגל לרגל והויא ליה פנימית, וקס"ד דהלכתא כרבנן דרבים נינהו.
א"ל מדמתרץ ר' יוחנן לקמן אליבא דרבי יהודה מכלל דהלכתא כרבי יהודה. דסבר [דכיון] שנפסקה אזנו החיצונה טהור דיצא מתורת סנדל כיון דלא חזי לנועלו אלא בהיפוך מרגל לרגל.
מאי היא. כלומר היכן אמרה רבי יהודה והיכן מתרצה ר' יוחנן אליבא דרבי יהודה דתניא סנדל [וכו'].
והתנן חלצה במנעל של שמאל ברגל ימין חליצתה כשרה בדיעבד וכו'. וכיון דהתם שהוא שמאל ממש ואין דרך לנעלו אלא בשמאל חליצתה כשרה בו בדיעבד, ודאי באידך דהכא שנפסקה אזנו והוא חשוב מנעל ומנא לרבנן מפני שראוי להפכו לימין ולכך הוא עומד וראוי יותר, שהוא מן הדין שהוא כשר לחליצה ואפילו לכתחלה.
הכא למילתיה לאו מנא הוא. פי' אליבא דרבי יהודה, דהוא מפיק ליה מתורת סנדל בין [לענין] טומאה בין לענין שבת.
אימא וכן לחליצה והא קמ"ל וכו'. פי' אבל לא מצי לפרושה אליבא דרבנן ואימא וכן לחליצה, דאי רבנן פשיטא דכיון דלענין שבת וטומאה סנדל הוא, שראוי לחלוץ בו ואפילו לכתחלה, מטעמא דפרישנא לעיל, וכן פרש"י ז"ל.
[דף קיב עמוד ב] סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה טמא. פרש"י ז"ל דהוא הדין לא תקנה דהא קיימא שניה, אלא משום סיפא נקט לה, שאם נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס, דאע"ג דכי נפסקה שניה הא קיימא ראשונה שכבר תקנה אפילו הכי טהור, דפנים חדשות באו לכאן כדלקמן, ואי נפסקה שניה קודם תיקון ראשונה פשיטא דטהור, והא דקתני נפסקה שניה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, [משום] דהוה ליה ככלי שנגע במדרס שהוא ראשון לטומאה, וטעמא דמילתא פרש"י ז"ל מפני שנגע בעצמו כשהיה אב הטומאה, והקשו עליו דאי משום שחלקיו נוגעים זה בזה במקום חיבורם, הויא לה טומאת בית הסתרים ואינה מטמאה, ואפילו תימא דכרבי מאיר סבירא ליה דאמר (חולין קכ"ט א') מגע בית הסתרים טמא או שתאמר כי מבחוץ נגע קצתו בקצתו, מ"מ היאך קבל טומאה במגע כיון שהיה אב הטומאה, דהא כיון דשבע ליה טומאה חמורה אינו מקבל טומאה כדמוכח במסכת מנחות בפרק הקומץ (כ"ד א'), דאיבעיא ליה לרבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא, ולא פשטוה מהא דלא אמרינן שבע ליה טומאה.
ועוד דהתם אתינן למפשטה מדתנן (כלים פכ"ז מ"ט) סדין שנטמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע [מדרס] אמר רבי יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב, כי נגע בו מיהא ואפילו לבסוף טמא מדרס וטמא מגע ואמאי לימא שבע ליה טומאה, ודחי התם בשנגע בו זב מעיקרא ואח"כ נעשה מדרס דהויא ליה טומאה חמורה על טומאה קלה, הרי דאפילו למאי דקס"ד התם דמיירי כשנגע בו זב לבסוף דוקא דחזר ונגע בו זב, אבל משום מדרס הראשון משום דנגע בעצמו לא, ועוד דאתינן למפשטה מסיפא דקתני מודה רבי יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על גבי זה וישב הזב עליהם שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס, דאלמא בעליון אמרינן שבע ליה טומאה, וטעמא דמילתא משום דאפילו לרבא לא [איבעיא] ליה היכא דמגעו לא מהני מידי בההיא שעתא דנגע בו דכבר היה טמא מדרס, דודאי לא הדר ומטמא טומאת מגע, דאמרינן שבע ליה, ולא מיבעיא ליה אלא בעשרון שחלקו ונטמא חציו והניחו בביסא עם חציו הטהור וחזר ונגע טבול יום בטמא דמהניא נגיעתו לטמא חציו הטהור שהכלי מצרף את מה שבתוכו, ובכי [הא] הוא דאסתפקא ליה דילמא לא אמרינן שבע ליה טומאה, ולפיכך בסדין העליון לא אפשר לטמויי מגע מדרס מפני נגיעתו עצמו ולא מפני שנגע בתחתון, דטומאת מגע לא אהניא ליה מידי, אבל התחתון שהיה טהור ובא לו ביחד [טומאת מדרסו ומגעו בסדין העליון הוה ס"ל דלא אמרינן ביה שבע ליה] טומאה, ומ"מ למדנו דלכו"ע אמרינן שבע ליה טומאה לגבי מגע עצמו ודלא כפרש"י ז"ל.
ויש שהיו סבורים לפרש דמגע מדרס דהכא היינו משום דבשעת פרישה שמתבטל ממנו טומאת מדרס מקבל טומאת מגע, כאותה שאמרו במסכת חולין (ע"ב ב') בשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה מאביו, ואינו [נכון] דהתם כשנשארה שם טומאה חמורה כגון בגד קטן הפורש מבגד גדול או כזית בשר הפורש מאבר מן החי, אבל הכא דפרחה לה טומאת מדרס מכוליה מנעל מהיכן מקבל טומאת מגע מדרס, ואחרים פירשו דהכא כשנעל אותו זב שהוא יחף, דטומאת מדרס ומגע מדרס כי הדדי אתו ליה למנעל, וכיון דכן כשיצא מתורת סנדל ופרחה טומאת מדרס נשארה בה טומאת מגע, וכל היכא דאתו מדרס ומגע מדרס בבת אחת שפיר חיילי תרוייהו, כדאמרינן בפרק הקומץ (מנחות שם ב'), ועדיין אין זה מחוור, מדלא קתני ב הדיא שנגע בו זב.
לפיכך פירשו דטמא מגע מדרס מחמת האוזן הראשונה שתקנה, כי כשנתן בו אותה האוזן היתה טהורה לגמרי ונטמאת במגע מחמת חיבורה ומגעה לסנדל שהיה עדיין טמא, ואף על פי שנעשית גם כן טומאת מדרס אגב הסנדל, ליכא למימר בהא שבע לה טומאה, חדא דבהדי הדדי אתו לה, ועוד דטומאת מדרס דאתא עליה לאו מחמת עצמה באה לו אלא שעל ידי שנתחברה למדרס ונטפלה לו נעשית כמוהו, ומהאי טעמא גופיה כשנתחברה לסנדל נעשה גם הסנדל טמא מגע באוזן מפני חיבורה, וליכא למימר בהא שבע ליה טומאה כי טומאת מגע זה לא מדין עצמו באה לו אלא מפני האוזן שנטפלה לו, שהאוזן והסנדל הכל כלי אחד, והשתא דאתית להכי היינו [דנקט] רישא ותקנה, דמשום ההוא תיקון איכא למימר בסיפא שהוא טמא מגע מדרס ומשום סיפא נקט לה, וזה נכון, וכן [כתב] רבינו שמשון ז"ל, וכבר כתבתיה במסכת עירובין בס"ד (כ"ד א').
תהא משנתנו בסנדל שיש לו (שתים) [ארבע] אזנים. פי' דדחקינן ומוקמינן האי מתני' דמדרס בארבע אזנים וארבעה תרסיות, והך נפסקה דקתני תרוייהו בחיצונות קאמר, וסתמא כרבי יהודה דכיון שנפסקו החיצונות טהור, ודחקינן בהכי כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן דמתרץ ההיא דלעיל כרבי יהודה, דאלמא כותיה סבירא ליה, ולא תיקשי אמאי דקאמר הלכה כסתם משנה.
כל כלי בעלי בתים שיעורם כרמונים. פי' בכלי שטף מיירי [וב]של עץ, דאילו בשל חרס הא אמרינן בשילהי פרק המצניע (לעיל צ"ה ב') שיעורים אחרים, וכן פרש"י, והא דקתני שיעורן כרמונים, הא ודאי במוציא רמון אחד סגי כדאמרינן בכל דוכתא כמוציא רמון, והא דקתני שיעורם כרמונים משום דבעי שלשה רמונים אחוזים בהם זה בזה, וכדפרשינן במסכת עירובין בס"ד (ד' ב').
פנים חדשות באו לכאן. פי' וכיון דכן טהור מטומאה דמעיקרא אבל ודאי מקבל הוא טומאה חדשה וכדמפרש רש"י ז"ל.
דאית ליה תרי אוני מהו דתימא חד מינייהו בטולי בטליה. פי' וכיון דלא ידעינן הי מינייהו שניהם אסורים. קמ"ל. דכיון דלא ידעינן הי מינייהו, כל אחד חשוב שהוא עומד להתיר, ועוד כי לפעמים מתירם שניהם, וכן תתפרש ההיא דתרי דשי דלעיל (ע"א) ואידך דתרי [איסרי] דלקמן, ומפני שהם ענינים [חלוקים] ואפשר דלא יליף חד מחבריה קתני להו כולהו.
תרי איסרי. פרש"י ז"ל שנותן לרוחב הפתח שני חבלים זה על זה, מהו דתימא בעלמא מבטל ליה, עד יומא אוחרא ומפיק ליה לבהמה אחר שיתיר התחתון, ויהא העליון אסור לקושרו ולהתירו בשבת, קמ"ל.
[דף קיג עמוד א] קושרים דלי בפסיקיא. פי' חגורה, דלא מבטל לה כלל והמבטלה בטלה דעתו אצל כל אדם, אבל לא בחבל, פי' ואפילו חבל דגרדי כדאיתא בגמרא דגזרי רבנן אטו חבל דעלמא, ורבי יהודה מתיר דלא גזרינן.
כלל אמר רבי יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. ק"ל שאין הכלל הזה מעין דבריו, שאילו לרבי יהודה מתיר אפילו לכתחלה, ולפי הכלל אין חייבין עליו אבל איסורא איכא, וכדדייקינן לעיל (קי"א ב'), וי"ל דכלל זה מילתא באנפי נפשה היא לקשר העשוי לכתחלה להתקיים ימים אחדים, ונקטיה הכא כעין סעד לדבריו דדינא הוא דנישרי לכתחלה בחבל דגרדי שהוא עשוי לשעתו, שהרי אפילו בחבל דעלמא אם לא היה דעתו לבטוליה שם לעולם אלא למקצת ימים אין בו איסור תורה לדברי הכל וכדקתני ברישא דמתני', וכן פירשו בירושלמי.
ובלבד שלא יענבנו. פי' לחבל עצמו כדפרש"י ז"ל, דאילו בפסקיא אפילו לקשור לגמרי מותר כיון דלא מבטל ליה כלל.
אלא דעניבה גופה קשירה היא. פי' ורבנן סברי דעניבה שריא לכתחלה, וק"ל אמאי לא פשטינן מהכא לעיל (קי"א ב') דעניבה עצמה שריא לרבי מאיר, דהא האי סתמא רבי מאיר היא לפום מאי דמשמע בפ"ק דפסחים (י"א א') דפריך מינה לרבנן דרבי יהודה, וי"ל דכיון דלא מתפרש בגוה שפיר דתיהוי רבי מאיר לא בעי למפשט מינה, ודכוותה בתלמודא, כנ"ל.
הכא חבל דגרדי. פי' ולעיל גבי דלי אסרי רבנן משום דגבי דלי שייך למיגזר טפי.
וכתבו בתוספות דמתני' דקושרים דלי לא מיירי בדליים שלנו שאינן קבועים בבור, אלא בדליים קבועים, אבל שלנו אפילו חבל דעלמא אינו קשר של קיימא כיון שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה.
כלי קיואי מותר לטלטלם בשבת. פרש"י ז"ל לטלטלם ככל כלי שמלאכתו להיתר, דחזו הקנים לתשמיש אחר ואין הגרדי מקפיד עליהם, ולישנא דמותר לטלטלם בשבת משמע הכי, אבל אינו מחוור בטעם, ויותר נראה לפרש דמותר לטלטלם לצורך גופו ולצורך מקומו קאמר, ככל כלי שמלאכתו לאיסור, ואפילו כובד העליון וכובד התחתון, ולא אמרינן כי על ידי שניהם שהם כבדים וגם שהם קרובים להתקלקל מייחד להם מקום והוו להו כמוקצה מחמת חסרון כיס או כדבר שאדם מייחד לו מקום ואין בדעתו לטלטלו משם כלל, וכן מצאתי בפסקי הר' ישעיה ז"ל.
הטומן לפת. כבר פרשתיה בפרק במה טומנים בס"ד (לעיל נ' ב').
לפי שאין ניטלים. משם אפילו בחול ואדם קובע להם מקום.
[דף קיג עמוד ב] שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פרש"י ז"ל כגון מקח וממכר וחשבונות, והקשו בתוספות דהיינו ממצוא חפצך, ועוד דבירושלמי (ה"ג) פירשו שלא ירבה לדבר בדבר שיחה כדרך שמדבר בחול, וגרסינן התם בדוחק התירו שאלת שלום בשבת, רשב"י כד הוה חזי לאימיה דהוה משתעיא טפי בשבת הוה אמר לה אימא שבת הוא, תני אסור לשאול צרכיו בשבת שאל ר' זירא מהו לומר זוננו וכו' א"ל טופס ברכות כך הוא, ומירושלמי [זה] הביאו ראיה כדברי רש"י ז"ל (ברכות מ"ח ב') שאין לשנות בשבת נוסח של ברכה שלישית של ברכת מזון, [אלא] בין בחול בין בשבת אומר רחם ה', ומה שאמרו (שם) בשבת בנחמה, משום דרחם ה' ובונה ירושלים אינו נחמה, וכבר הארכתי בזה במסכת ברכות בס"ד.
ואתי לידי סחיטה. פי' דהוי מלבן שהוא אב מלאכה, והא דאמרינן התם (ביצה י"ח א') דנדה טובלת בבגדיה ולא חששו לסחיטה, התם מתוך דלא התרתה אלא בבגדיה זכורה היא.
פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. פי' חלק אחד מכל הנשאר במאור עיניו אחר כל פסיעה ופסיעה, דאי לא בחמש מאות פסיעות עיניו כהות.
ומהדר ליה בקידושא בי שמשי. פי' ביין קידוש של לילי שבת, ויש שפירשו שנותן ממנו על גבי העין, דאילו בתוך העין הא אסרינן בפירקא דלעיל (ק"ח ב'), ואחרים פירשו דכיון שאין רפואתו בטבע העין אלא בחביבות המצוה וקדושתה, אפילו בתוך העין מותר דליכא למיגזר בהא משום שחיקת סממנין, ואחרים פירשו דהכא בשתיית כוס של קדוש הוא דמהדר ליה בזכות המצוה, וכן פרש"י ז"ל, ודכו"ע פסיעה גסה דשבת אסורה ולית ליה תקנתא בקידושא דבי שמשי, ומיהו בדבר מצוה שרי למרהט בשבת כדאיתא בפ"ק דברכות (ו' ב').
[דף קיד עמוד א] ואפילו במסכתא דכלה. פי' דאע"ג דמסכתא קלה היא מ"מ לא רגילי בה אינשי.
למימרא דחיורי נינהו. פי' שכן דרך ללבשן לבנים כשיוצאים מבי בני, ועל שם כן נקראים של בנאים, ועוד דמשום הכי קתני דמצד אחד חוצץ, מפני שהכתם נראה בהם ומקפיד עליו מיד.
אל תקברוני בכלים לבנים וכו'. ומיהו יש מקומות שהיו נוהגים בלבנים ויש שהיו נוהגים בשחורים, אלא דרבי ינאי היה משנה בעצמו שהיה חושש שלא להיות כאבל בין חתנים או כחתן בין אבלים, וכבר כתיבנא במסכת מועד קטן בס"ד.
ת"ר עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקרבים ביום הכפורים. פי' דהאי קרא יתירא הוא, דמסתייה דליכתוב רחמנא וביום השבת שני כבשים וכו' בלולה בשמן ונסכו על עולת התמיד ונסכה, ולמה לי דכתב רחמנא עולת שבת בשבתו, אלא ודאי הא קמ"ל דעולה דשבת קריבה, ובשבת אחרת ממש ליכא למימר דהא הוה ליה נותר, אלא ודאי בשבת הסמוכה קאמר כגון יום הכפורים שנקרא [שבת].
לימד על חלבי שבת שקריבין ביום הכפורים יכול אף של יום הכפורים בשבת. דהא בלישנא תרוייהו איכא למידרש ושקולים הם ויבאו שניהם, ת"ל בשבתו, כלומר וא"ו דשבתו מיעוטא הוא, בשבתו היא קריבה ואינה קריבה בשבת אחרת, וסברא הוא דחלבי יום הכפורים בשבת קא ממעט, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר עולת שבת לימד על חלבי שבת שקרבים ביום טוב, פי' דיום טוב נמי איקרי שבת כדכתיב תשבתו שבתכם, דקסבר רבי עקיבא דאפילו להך איצטריך קרא כדמפרש בסמוך, וכיון דכן בהא דקיל טפי אית לן למדרש, והא דדרשינן בפרק במה מדליקים (לעיל כ"ד ב') עולת שבת ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, שפיר אתיא בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא, דכיון דאשמעינן קרא שאין חלבי יום הכפורים קרבים בשבת או שאין חלבי שבת קרבים ביום הכפורים, ממילא שמעינן דכל שכן שאין עולת חול קריבה לא בשבת ולא ביום טוב.
כשתמצי [לומר] לדברי רבי ישמעאל נדרים ונדבות קרבים ביום טוב. פי' ואף על גב שהיה אפשר להקריבם מאמש או למחר דהוה ליה קרבן דחול, וכיון שכן לחלבי שבת ביום טוב לא צריך קרא, וכי איצטריך קרא לחלבי שבת ביום הכפורים, ורבי עקיבא סבר נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, פי' לפי שאין מקריבין ביום טוב אלא חובת היום, וכיון שכן איצטריך קרא לחלבי שבת ביום טוב שהרי אינה חובת היום.
[דף קיד עמוד ב] אמר רבי זירא כי הוינן בבבל הוה אמרי הא דתניא יום הכפורים שחל להיות בערב שבת לא היו תוקעים ובמוצאי שבת לא היו מבדילים. פי' שאם חל יום הכפורים במוצאי שבת לא היו מבדילים בתפלה המבדיל בין קדש לקדש, דאילו הבדלה על הכוס ביום הכפורים לא אפשר, דברי הכל היא, דקס"ד דכיון דשבת ויום הכפורים שניהם אסורים בכל מלאכה ואין בהם בין זה לזה אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בידי אדם, מ"מ כל אחד מהם חשוב קודש חמור וכיומא אריכתא דמיא ואין לתקוע ולא להבדיל בין זה לזה.
כי סליקי להתם אשכחתיה ליהודה בריה דר"ש בן פזי דיתיב וקאמר רבי עקיבא היא דאי לרבי ישמעאל כיון דאמר חלבי שבת קרבין ביום הכפורים ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קרבין ביום הכפורים. פי' ליתקע כשחל יום הכפורים להיות בערב שבת כי היכי דנדעו דיום הכפורים קיל טפי, דלעולם אין תקיעה אלא להבדיל בין קל לחמור, וכיון דידעי דיום הכפורים קיל טפי ממילא לידעו דבשתא אחריתי כשחל יום הכפורים במוצאי שבת שחלבי שבת קרבים ביום הכפורים, והא ודאי לפום פשטא דשמעתין כי האי פירושא משמע, חדא דמסתמא כי פרכינן וליתקע, אמאי דקתני מתני' לא היו תוקעים קיימינן, ועוד שאין תקיעה במוצאי שבת כדאמרינן במסכת חולין (כ"ו ב') כל מקום שיש הבדלה אין תקיעה, כי התקיעה היא לעולם מחול לקדש או מקדש לקדש חמור, והבדלה היא מקדש לחול או מקדש חמור לקדש קל, וא"ת לפי זה אמאי לא פרכינן דניתקע כי היכי דלידעו דחלבי יום הכפורים אינם קרבים בשבת, דהיינו מה דשייך ביום הכפורים שחל להיות בערב שבת, י"ל משום הא לא הוו צריכי למתקע דכי לא תקעי נמי אמרין משום ששניהם שוים הוה ואין של זה קרב בזה, וא"ת וניפרוך דנבדיל במוצאי שבת ליום הכפורים כי היכי דלידעו דהוי שבת חמור טפי וחלבי שבת קרבים ביום [הכפורים], דהכי עדיפא לן למיפרך טפי דהוי מילתא דמהניא לשנה זו גופה, י"ל דהבדלה אפילו על הכוס לא עבדא פרסום לרבים, דכל חד וחד מבדיל בביתו וכדמוכח לקמן בשמעתין (עי' לק' ד"ה והתנן) וכל שכן הבדלה זו שאינה אלא בתפלה, וליכא פרסום אלא בתקיעה.
ומיהו ק"ל דהוה לן למימר הכא דלעולם מתני' רבי ישמעאל היא, ודקאמרת ליתקע כי היכי דלידעו בשנה אחרת דחלבי שבת קרבים ביום הכפורים, לא אפשר, או משום דאין דוחים שבות להתיר או משום דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו, וכדאמר לקמן [ר"ש] בריה דרב אידי, יש מתרצים דהשתא לא רמינן אנפשין ההוא טעמא, אבל מכי משנינן לקמן שאין דוחין שבות הרחוקה או שאין דוחין שבות להתיר תו לא צריך לשנויי דכהנים זריזין הם, אלא משנינן טעמא משום דאין דוחים שבות להתיר או משום דשבות רחוקה היא לא התירו, ואין זה מחוור, והנכון דכי אמרינן לקמן שאין דוחין שבות להתיר וכי אין דוחין שבות רחוקה, הני מילי לצורך הדיוט ואפילו יש בו צד מצוה, אבל הכא דלמיעבד היכירא בצורך גבוה דחלבי שבת קרבין ביום הכפורים דוחין שבות להתיר ודוחין שבות רחוקה, כך פירשו רבותינו.
ונ"ל שלשון רש"י ז"ל הוציאנו מכל זה, כי הוא ז"ל כתב ליתקע כשחל יום הכפורים להיות בערב שבת להבטיל שלא יהו חלבי יום הכפורים קרבים בשבת וכיון דידעי דיום הכפורים קל ידעי נמי דכי מקלע יום הכפורים להיות אחד בשבת חלבי שבת קרבים ביום הכפורים ע"כ, (ודוקא) [ונכון הוא] אלא שלשון הגמרא דחוק לפירוש זה, ויש לנו לפרש דלישנא קלילא נקט תלמודא. ולענין מאי דלא מבדלינן במוצאי שבת ליום הכפורים כי היכי דלידעו דחלבי שבת [קרבין] ביום הכפורים, תירצו בירושלמי (ה"ג) שאין מבדילים אלא לדבר האסור ביומו ומותר למחר, אבל לא בדבר שהוא מותר ביומו שיהא גם כן למחר יותר מותר, כגון חלבי שבת קרבין בשבת שיהו קרבים ביום הכפורים.
ויש שפירש דהא דפרכינן וליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קרבים ביום הכפורים, הכי פירושא דנתקע במוצאי שבת כי היכי דלידעו דחלבי שבת קרבים ביום הכפורים והויא שבות קרובה, ואף על פי שאמרו (חולין כ"ו ב') שכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה, הני מילי לצורך הדיוט, אבל הכא דלצורך גבוה כיון דאי אפשר לפרסם הדבר בהבדלה דלא עבידא פרסום עבדינן תקיעה דמפרסמא, ולא נהירא דאם כן כי פרכינן בסמוך וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק [הוי] קושיין דנתקע במוצאי שבת ליום הכפורים דומיא דקושיין דהשתא, ואם כן היכי פרקינן דשבות רחוקה לא התירו, דהא שבות קרובה היא דבעינן למיעבד קניבת ירק למחר ומשום חד יומא לא אמרינן שבות רחוקה, אבל לפרש"י ז"ל ניחא, דקושיין דנתקע מערב שבת לשבת, והא לא מהני לקניבת ירק של שנה זו דהא מאי דהוה הוה דקניבת ירק קודם תקיעה היא, ועוד דכיון דעייל שבת שהוא אסור לבשלו מה צריך לקניבת ירק, ולא מהני אלא ליום הכפורים דשנה הבאה.
והתנן יום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר. פי' דאע"ג דבעלמא אין תוקעין במוצאי שבת כי היכי דלידעו דשרי במלאכה לאלתר, משום דהתם אין לנו שום תועלת בזה דמה לנו אם לא יעשה מלאכה לאלתר, אבל הכא בעינן דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר ומה צורך לתקיעה, אלא ודאי כדאמרן. +א"ה, חסר כאן, ויש להשלים עפ"י הרמב"ן והרשב"א, וצ"ל [כדי שיתעסקו בשמחת יום טוב, ומהכא שמעינן דבהבדלה ליכא פרסום לרבים מדפרכינן דליתקע ולא אמרינן דמהבדלה ידעי דשרי בשחיטה לאלתר] ומה צורך לתקיעה כו'.+
יום הכפורים שחל להיות בשבת וכו' למאי אילימא [וכו']. פרש"י ז"ל למאי אתא קרא, אילימא לקניבת ירק מן המחובר, והא כתיב וכל מלאכה לא תעשו, אלא לקניבת ירק [בתלוש] ש"מ, וק"ל דהא קניבת ירק אינה מלאכה ודאי אלא שבות דרבנן וכדבעינן לפרושי כאן (להלן ד"ה מותר), [דאי] מלאכה היא היכי משתריא ביום הכפורים משום עגמת נפש, וא"כ היכי אמרינן דכי כתיב שבתון אתא למימר קניבת ירק שהוא שבות דרבנן, וכי תימא דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, היכי נקיט תלמודא האי לישנא למאי אי למלאכה וכו', דמשמע דאנן דרשינן קרא ממש ומדינא דאורייתא, וי"ל דהא כתיבנא במסכת ראש השנה (ל"ב ב') [דאע"ג] דדברים שהם משום שבות פרטיהן מדרבנן מ"מ יש שבות כללי מן התורה, שאם לא כן אין לנו מנוחה בשבת מן התורה דהא כל מקח וממכר מותר, אלא ודאי שבות כללי דאורייתא ומסרו הכתוב לחכמים ופרטיהן מדרבנן, וקס"ד דגלי לן קרא הכא דאפילו קניבת ירק שהוא שבות דרבנן, ובעו רבנן למישרי ביום הכפורים, דליתסר בשבת שהוא יום הכפורים, כנ"ל.
מותר בקניבת ירק. פרש"י ז"ל להסיר העלים העליונים שהם רעים, והקשו עליו דאם כן מלאכה גמורה [היא] דהיינו בורר ואנן לא שרינן אלא שבות דרבנן, ופירשו בתוספות לחתוך ירק, ולא לחתכם הדק דאם כן הוה ליה טוחן כדאמרינן בפרק כלל גדול (לעיל ע"ד ב') דמאן דפריש סילקא חייב משום טוחן, אלא להפריד העלין מן קלח שלהם, ורבינו הגדול פירש הדחת ירק שהוא שבות דרבנן מפני שהוא מתקן אוכל, וכן אמרו בירושלמי (ה"ג) ובתוספתא (פי"ג ה"ח) מותר להדיח כבשין ושלקין.
והא דשרינן לה מפני עגמת נפש, פרש"י ז"ל לעגם נפשו, שהוא מכין ורואה המאכל ותאב לו ואינו אוכל ממנו והוא מקיים מצות ועניתם את נפשותיכם, ולפיכך לא התירו אלא מן המנחה ולמעלה שנפשו של אדם תאבה לאכול, ואחרים פירשו מפני עגמת נפש כדי שלא תהא נפשו עגומה עליו במוצאי יום הכפורים שיצטרך להמתין מלאכול ויהא מעונה עד שיתקן מאכלו, והתירו לסייע ולהתחיל בו קצת מבעוד יום, ולא התירו קודם המנחה כדי שלא [יהא] נראה כמתקן לבו ביום, כי מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן לערב, אי נמי דקודם המנחה נפשו מתאוה לאכול וחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה, אבל מן המנחה ולמעלה דומה כמי שיש לו פת בסלו ואינו מתאוה לאכול כל כך ולא אתי למיכל מיניה, ועוד שאם יקדים לעשות שמא יבא לבשל שהוא איסור תורה.
[דף קטו עמוד א] וכן יום הכפורים שחל להיות בחול מפצעים באגוזים ומפרידים ברמונים. [לאו] למימרא דכשחל להיות בשבת אסור, דהא כיון דקניבת ירק (אסור) דלא חזי לאכילה והוא מחוסר תיקון שרי, כל שכן אידך שאינו אלא אוכלא דאיפרת בעלמא, אלא להכי נקט בחול משום דרבותא דשריותא (דהא) אינו מטעם מלאכה, דהא כי האי גוונא בכל שבת הוא מותר, אלא רבותא היינו למימרא דלא חיישינן מתוך שהוא תאב לאכילה והוא טרוד בה שיבא לאכול ממנו, ומשום דהאי רבותא דקמ"ל אינו מדין שבות אלא עינוי נפש [ד]יום הכפורים נקטה בחול, כנ"ל.
אתאי אגרתא משמיה דרבי יוחנן וכו'. יש שפירשו דאסיר קודם המנחה, ואין זה שיטת התלמוד, והנכון דאפילו לאחר המנחה ומשום הרחקה וסייג, ואף על גב דקי"ל (לקמן קמ"ח ב') הנח להם מוטב וכו', והכא בשוגג היו עושות מסתמא, שאני הכא דכיון דאין צורך לדבר זה כל כך ולא הותר אלא מפני עגמת נפש שומעין אלינו כשנאסור להם ולא יהו מזידים, ומשום הכי אמרו להו אתא אגרתא ממערבא, ויש אומרים דלדידן נמי אסור בקניבת ירק מהאי חששא, דלא עדיפנן אנן מדבי רבה ורב יהודה, ואי שרינן מן המנחה ולמעלה אתו למעבד קודם לכן, ויש אומרים דכיון דאינהו לביתם אסרו אין לנו אלא דין התלמוד דשרי, ונהגו העולם להחמיר בזה.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק טז - כל כתבי [המתחיל בדף קטו עמוד א]
כל כתבי הקדש
מתני' כל כתבי הקדש מצילים אותן מפני הדליקה. ולפום גמרא דילן משמע דהצלה הוא דעבדינן להוציא אותם או למבוי מפולש או למבוי שאינו מפולש כפלוגתא דקתני סיפא (לקמן קט"ז ב'), אבל כיבוי לא עבדינן ואפילו לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ולית בה אלא שבות דרבנן, ולא דחינן שבות דרבנן בידים כדי להצילו, אבל בירושלמי [אמרו] דמתני' לר' יהודה דסבר דכיבוי זה איסור תורה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אבל לר"ש כיון דליכא אלא שבות דרבנן דחינן לה בפני כתבי הקדש, ומיהו אף להירושלמי דוקא משום כתבי הקדש אבל משום ממון דעלמא אין מכבים לעולם ואפי' לר"ש, ואף על פי שמכבין גחלת של מתכת כדי שלא יזוקו בה רבים (לעיל מ"ב א') משום דליכא אלא שבות דרבנן, התם משום חשש נזקי גופו, וכדרך שאמרו (לק' קכ"א א') שכופים את הכלי על עקרב שלא ישך, אבל משום הפסד ממון לא שרינן, ועכשיו נהגו ברוב הארצות לכבות דליקה בשבת, ואין להם על מה שיסמוכו, אלא שאומרים שחוששים שתעבור הדליקה כשאין מכבין אותן וישרפו בה תינוקות שלא יוכלו לברוח ולהצילם, ועוד שאם [לא יכבו] יש חשש סכנת נפשות מאימת המלכות והגוים אם יראו שמניחים הדליקה להיות דולקת והולכת ולפיכך מכבין אליבא דר"ש דקיי"ל כותיה, ואין היתר ברור בדבר בזה אלא שזה כאותה שאמרו בירושלמי הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידין.
כתבו בתוספות כי כל מה ששנינו בפרקין שאין מצילין, דוקא באותה חצר שנפלה הדליקה, אבל בחצר אחרת מצילים הכל, דהא טעמא דאין מצילין היינו משום דאי שרית להו אתו לכבויי כדאיתא לקמן (קי"ז ב'), ובחצר אחרת ליכא חשש.
ואף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. פי' צריך לעשות להם שמירה שלא יעמדו במקום התורפה, וכן פרש"י ז"ל.
ומפני מה אין קורים בהם מפני ביטול בית המדרש. ובגמרא מפרש לה.
גמרא איתמר היו כתובים תרגום וכו' אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהם כולי עלמא [וכו']. פי' פלוגתא היא בפ"ק דמגילה (ח' ב') דתנן אין בין ספרים ותפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות לא רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית, ולהכי אמרינן הכא דאליבא דרבנן כולי עלמא לא פליגי דמצילין [כי פליגי] אליבא דרשב"ג, ובשאר לשונות, דאילו ביונית אפילו לרשב"ג כשר ומצילין, והתם (שם ט' ב') איפסיקא הלכתא כרשב"ג, ותרגום שלא ניתן ליכתב [היינו] אפילו תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, דנהי דרגילי בהו אינשי ודרשי בהו קראי מ"מ אפשר שלא ניתן ליכתב אלא שיהא כשאר תורה שבעל פה, וזה ברור.
תנן כל כתבי הקדש וכו'. וליכא למימר דמתני' כמאן דאמר ניתנו לקרות בהם, דהא כיון דקתני אף על פי שכתובים בכל לשון משמע דה"ק אף על פי שהם כתובים בכל לשון ולא ניתנו לקרות בהם מצילים, ואם תאמר ולמה לן לפרושי בקושיין דקורים בהם נביאי ושאין קורים בהם כתובי דהא אין קושייתינו אלא ממאי דקתני ואף על פי שכתובים בכל לשון, וי"ל דמשום דדילמא הוה ס"ד דמצינו למקשי ממאי דקתני בין שאין קורים בהם דקס"ד דמאי אין קורים בהם שכתובים בכל לשון, להכי מפרשינן דמהא ודאי ליכא למיפרך, דמאי שאין קורים בהם כתובי, (ולפי) [פי'] שאין קורים בהם בשבת, ואין זה מחסר ממעלתם שלא להצילם, אבל מדקתני ואף על פי שכתובים בכל לשון הוא דאיכא למיפרך.
ותסברא. פי' דכי קתני ואף על פי שכתובים בכל לשון אמצילין קאי, ואם כן סיפא למה לי. השתא אצולי מצילינן גניזה מבעיא. וא"ת מאי קושיא דדילמא הוה ס"ד דלדידהו מצילים כשהן שלמים אבל כשבלו אין טעונים גניזה, י"ל דכבר פירש"י ז"ל דהאי גניזה להניחם במקום המשתמר כשהם שלמים במשמע, ורב חסדא תירץ דה"ק ומקק שלהם טעונין גניזה והיינו דאיצטריך לאשמועינן דלעולם טעונין גניזה ואפילו מקק שלהם.
הא דאמרינן מאן תנאי. לאו קושיא היא כלל, דהא סגיא ליה לרב הונא דאשכחן לר' יוסי דקאי כותיה, אלא תלמודא הוא דבעי לברורי מאן נינהו תנאי דפליגי בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא.
ולענין הלכתא נראים דברי הגאונים ז"ל שפסקו כרב הונא, דרב חסדא תלמיד הוא, ואף על גב דרב הונא קאי כרבי יוסי דאיהו יחידאה, לית לן בה, חדא דאנן לא ידענא דפליג עליה [מנו] ודילמא רבי מאיר או רבי יהודה הוא, ואפי' תימא דרבים נינהו כיון דרב הונא פסק כר' יוסי הילכתא [כותיה], דהא דאמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים אינו אלא במקום דליכא פסקא דאמוראי.
והא דפרכינן לעיל מהיו כתובים גפטית עברית וכו', ליכא לשנויי דההיא גפטית לגפטים ועברית לעברים שהם כשרים להם כדאמרינן גבי מגילה (מגילה י"ח א'), דשאני מגילה דכתיב בה ואל עם ועם כלשונו, אבל בשאר כתבי הקדש מאן דאמר שאין נכתבין בכל לשון אפילו לבעלי אותו לשון, ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב דבמקומם מצילין אותם, ולדבריו הא דלא פרקינן הכי משום דמשמע לן דמצילים אותם בכל מקום קאמר.
[דף קטו עמוד ב] ת"ר הברכות והקמיעין אין מצילין אותם מפני הדליקה. ובודאי שקודם שניתן התלמוד ליכתב כך היה דינו שאין מצילים אותו מפני הדליקה ואפילו לרב חסדא, דשאני כתבי הקדש הכתובים בכל לשון שניתנו ליכתב בלשון הקדש מיהת מה שאין כן בזה שלא ניתן ליכתב כלל, אבל כתבו בתוספות וכן כתב ר"ז ושאר רבותינו ז"ל דבזמן הזה מצילין הכל בין הברכות בין חבורי התלמוד ופירושיהם, שהרי ניתן הכל ליכתב משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכדאמרינן התם (גיטין ס' א') דר' יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא בשבתא משום עת לעשות, והוא הדין דמצילים אותן, ובמסכת סופרים (פי"ז ה"א) אמרו דמצילים ספרא דאגדתא, וכן אתה אומר בתרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל, ומסתברא דפירושי התורה שחיברו חכמי ישראל וכל שהוא פירוש למקרא ולמשנה או לתלמוד כי הכל ניתן ליכתב בזמן הזה וקורים בהם בשבת ומצילים אותם מפני הדליקה.
אמר ליה והתניא מצילים. פי' ומעיקרא בעי לה מיניה [משום] דלא ידע אי מתניתא דברי הכל היא. א"ל אי תניא תניא.
יש ספרים [דגרסי] והיא גירסת רש"י ז"ל מאי מתני' דתניא אין בין ספרים ומגילה אלא שהספרים נכתבים בכל [לשון] ושלא בדיו ומגילה עד שתהא כתובה אשורית ובדיו, ופרש"י ז"ל דבעו ריש גלותא ורב הונא למימר דכיון דתניא שהספרים כשרים שלא בדיו הרי ניתנו לקרות בהם ומצילין אותם מפני הדליקה, ובתוספות הקשו על זה חדא דודאי לא מבעיא לן למאן דאמר שניתנו לקרות בהם דהא פשיטא דמצילים, וכי מבעיא לן אליבא דתנא דקתני בפרק הבונה (לעיל ק"ג ב') שאם כתב שלא בדיו יגנזו, והכי מוכח מדקא תלינן בעיין בפלוגתא דרב חסדא ורב הונא דלעיל דאמרינן תיבעי למאן דאמר מצילים וכו' ואילו לעיל לא איפליגו אלא למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם והוא הדין להא, ועוד היכי אכרח רב הונא כי הא מתניתא דמכשר ספרים שלא בדיו דהא סוגיין בכל דוכתא כמתניתא בפרק הבונה, וההיא בספר תורה [היא] דהא קתני כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה, ועוד תמה על עצמך היאך יאמר שום תנא דספרים נכתבים שלא בדיו דהא במגילה טעמא דבעינן דיו היינו משום שנקראת ספר או דאתיא כתיבה [כתיבה] כדכתיב (ירמיה ל"ו) ואני כותב בספר בדיו (מגילה י"ט א'), וזה הטעם בתפילין ומזוזה דכתיב בהו וכתבתם, אלמא כל היכא דכתיבא כתיבה בעינן דיו, וכן אמרו במסכת סופרים (פ"א ה"א) בהדיא.
ובתוספות אמרו דהא מתני' לענין הצלה היא שנויה, והכי קאמר דשאר ספרים יש להם דין כתיבה לענין שמצילים אותם ואף על פי שכתובים בכל לשון ושלא בדיו מפני שיש בהם אזכרות, אבל מגילה שאין בה אזכרות אין מצילים אותה עד שתהא כתובה כהלכתה והכשרה, ואין זה מחוור בלשון הברייתא דלישנא דברייתא לא משמע כלל דמיירי לענין הצלה אלא לענין הכשר כתיבה.
והנכון דלא גרסינן לה כלל, והא דקאמר והתניא מצילים ברייתא אחריתי [היא] והיא מתפרשת בתוספתא (פי"ד ה"ג) דתניא היו כתובים בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום מצילים אותן מפני הדליקה.
והא דאמרינן לעיל הני מילי דיו דמיקיים אבל הכא כיון דלא מיקיים לא. פי' דלא מיקיים לעולם דומיא דדיו, אבל דבר המתקיים קצת הם, דהא אמרינן בפרק הבונה (לעיל ק"ד ב') [שהכותב] בהם בשבת חייב ואנן לענין שבת דבר המתקיים בעינן כדאיתא התם בהדיא וכמו שאמרו בתוספתא שם בהדיא (פי"ב ה"ו) אינו חייב עד שיכתוב דבר של קיימא על גבי דבר של קיימא, אלא ודאי מתקיימין הן קצת ולפיכך חייב בהם לענין שבת, דמלאכת מחשבת היא, שדרכן של בני אדם לכתוב בהם דברים שאינן עשויים לקיימם לעולם כספרי הזכרונות וכיוצא בו, אבל לענין הספרים בעינן דבר המתקיים לעולם, ופשוט הוא זה.
בעא מיניה רב הונא [וכו'] כגון פרשת ויהי בנסוע וכו' מצילין מפני הדליקה או אין מצילין. וא"ת ואמאי לא פשטינן ליה מברייתא דתני לקמן בהדיא ספר תורה שבלה אם [יש] בו ללקט פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מצילין אותו מן הדליקה ואם לאו אין מצילין, י"ל דרב נחמן לא שמיעא ליה ההיא מתניתא, ויש מתרצים דרב הונא בר חלוב גופיה מידע הוה ידע ליה לההיא ברייתא דהא לישנא דההיא ברייתא נקט בבעיא, אלא דקא בעי אם הלכה כן, משום דהוה קשיא ליה מתניתא דבסמוך דקתני תרגום שכתבו מקרא, והיינו דכי אהדר ליה רב נחמן דאין מצילין אותביה מברייתא דבסמוך ותריץ לה דההיא להשלים, ובתר דאוקימנא מתניתא דלקמן אותבינן מינה לקמן לרב הונא.
פרשת ויהי בנסוע הארון גופיה לא קא מיבעיא לי כיון דאית בה אזכרות אף על גב דלית ביה פ"ה אותיות מצילים. פי' ואפי' משום הזכרה אחת בלבד, אלא דקושטא דמילתא נקט דאית בה אזכרות טובא.
בתיבות. פי' שמלקט את התיבות, ובהא מודה רב הונא, וכי קאמר שלא יהו מפוזרות היינו שיהיו שתי תיבות שלימות אחת כאן ואחת כאן ולא יהו אותיות מפוזרות.
[דף קטז עמוד א] שסרו מאחרי ה'. פרש"י ז"ל דהוה הכא אתחלתא דאספסוף המתאוים ועל מחשבה זו נסעו מהר ה', ויש שפירשו שסרו מאחרי ה' לומר לכה נתנה ראש ונשובה מצרים כשראו שהוקם המשכן והיו ענני הכבוד נוסעים כנגד המדבר, כי הם היו סבורים כי מיד שיוקם המשכן יכנסו לארץ, ורבינו הגדול ז"ל פירש פירוש אחר בפירושי התורה שלו (במדבר י' ל"ה).
ותיפוק לי משום גליון דידיה. פי' מקום הכתב עצמו שנמחק ונשאר מגולה, דקס"ד דהא ודאי לא גרע הא משאר גליון.
אמר ליה מקום הכתב לא מיבעיא לי דכי קדוש אגב כתב קדוש אזל כתב אזלא לקדושתיה. פי' ויש בכלל מקום הכתב אויר וגליון שבין שיטה לשיטה ולא קא מיבעיא ליה כלל, ותדע לך שהרי לצורך הכתב הוא להבדיל בין הכתב שיהא ניכר ונקרא, ולא קא מבעיא ליה אלא שלמעלה ושלמטה ושבין דף לדף המשוייר לנוי אבל שבין שיטה לשיטה לא קא מבעיא ליה כלל, ותדע דהא הדר פריך ותיפוק לי משום גליון דידיה ופרקינן דגייז ושדי, ואילו בגליון שבין שיטה לשיטה ליכא למימר דגייז ושדי דא"כ לאו ספר הוא זה ואילו ברייתא ספר תורה שנמחק קתני, אלא ודאי דגליון ואויר שבין שיטה לשיטה לא מיבעיא ליה ובכלל מקום הכתב הוא.
ספרי מינין. פרש"י ז"ל תלמידי יש"ו שהיו כותבין ספרי הקדש בכתב אשורית ובדיו ואף על פי כן אין בהם משום קדושה.
הני ספרי דבי אבידן מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין. עיקר הפירוש כדפירש ר"ח ז"ל דבי אבידן היה מקום קיבוץ לחכמי האומות שמתעסקין בעניני חכמות והאמונות ומתקבצין שם כל החכמות וספרי האמונות ויש להם כתבי הקדש, וספק לנו אם כתבו ישראל, אי נמי פשיטא לן דישראל כתבו, אלא הא מספקא לן מי אמרינן כיון שהספרים שלהם נשתקעו בידם אין מצילין שאין לך דליקה גדולה ממה שהם ברשותם, או דילמא מצילין דכתבי הקדש הוי ומאי דאפשר למעבד להו מהצלה עבדינן הואיל ונכתבו בקדושה.
לבי נשרפי. פי' בית [ע"ז] כדאיתא במסכת ע"ז גבי אשירה (מ"ח א'), ומיהו היה בו מקום כינוס לחכמים דומיא דבי אבידן דאמרינן לעיל.
[דף קטז עמוד ב] אמר רב לא שנו אלא בזמן בית המדרש. פרש"י ז"ל דהיינו קודם אכילה [אבל לאחר אכילה] לא היו רגילים לדרוש משום כי בכלל הדרשא היו מורין בו הוראות לאיסור ולהיתר, ובסמוך מוכח בהדיא דבשעת המנחה לא היו דורשים ממאי דפרכינן לשמואל מדפסקינן סידרא בכתובי במנחתא בנהרדעא.
ואזדא שמואל לטעמיה דבנהרדעא פסקי סדרא בכתובי במנחתא דשבתא. פי' לפי שלא היה בזמן בית המדרש והיה קובע לעשות כן כדי שלא יבא שום יחיד לקרוא בהם קודם לכן ואפילו חוץ לבית המדרש, אבל רב היה מתיר לעולם חוץ מבית המדרש והיה אוסר לעולם בבית המדרש משום גזירה.
ושמואל דאמר כרבי נחמיה. פי' דשמואל לית ליה טעמא דמתני' דיהיב משום ביטול בית המדרש דאם כן שלא בזמן בית המדרש לישתרי, אלא איהו סבר כר' נחמיה דיהיב טעמא כדי שלא יקראו בשטרי הדיוטות, וכיון דמהאי גזירה הוא דינא שאין קורים בהם כל היום בשום מקום, ובנהרדעא נהוג כרבנן, וכיון דכרבים עבוד לא בעא שמואל לבטולי מנהגא דידהו, כן פרש"י ז"ל, אבל יש שפירשו בתוספות דשמואל סבר כרבי נחמיה כדאמרן ולפום טעמא דרבי נחמיה דיים שגזרו לקרות בהם אבל דורשין בהם ושונים בהם כדקתני רישא, ובנהרדעא כן היו עושים שהיו דורשים בהם, ונכון הוא.
ושטרי הדיוטות שאסור לקרות בהם, פרש"י ז"ל כגון כתבי חשבונות ואגרות שאדם שולח לחבירו, ואנו רואין שכל ישראל נהגו היתר לקרוא כתבים שמגיעים להם בשבת ותימה מהיכן יצא להם היתר זה, ושמעתי [ממורי] הרב ז"ל שלא אמרו כאן שאין קורין בשטרי הדיוטות אלא באותם שכבר היו ברשותו מערב שבת ולא היה לו בהם צורך כלל, ככתבי חשבונות, אבל כתבי שלומות שמגיעים לאדם ביום שבת עצמו ודאי שצריך להם, חדא כי אולי יש בהם צורך פיקוח נפש או פיקוח צרכי רבים שזמנו עובר, ועוד שאם לא יקראם יהא דואג כל השבת כולה, ובתוספות יש שהיו אומרים שאסור לטלטלם אלא שיקראם ביד הגוי או בעודם בקרקע, ולא נהגו כן דמההוא טעמא דמשתרי קריאתם אשתרי טלטולם דלא סגיא בלאו הכי, ומ"מ פתיחת הכתב החתום הוה ליה כתיקון ולא התירו כל כך, וכן נהגו בו איסור, אלא שהגוי פותחו מעצמו וכאילו הוא עושה לצרכו להשלים שליחותו שעל זה גם כן יוטל שכרו.
ת"ר ארבעה עשר שחל בשבת. פי' שחיטת הפסח והקטרת אימורין וכל צרכיהן דוחה שבת לדברי הכל דאמר קרא במועדו ואפילו בשבת. מפשיט את הפסח עד החזה. פי' מלמטה עד החזה להוציא האימורין שצריך להקטיר ביום, כי שאר הבשר הנאכל לבעלים אינו נאכל אלא צלי ובלילה כדאיתא בקרא בהדיא. וחכמים אומרים מפשיט את כולו. ולקמן מפרש טעמא.
אלא לרבנן מאי טעמייהו. פי' למדחי שבת לצורך הדיוט שאינו צריך לה אלא בלילה.
אמר רבי יוחנן דאמר קרא כל פועל ה' למענהו. פי' מתירין כן מפני כבוד שמים כדמפרש ואזיל שלא יסריח או שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבילה, שהפסח קדשים קלים, והא ודאי דהא קרא לאו להכי אתא ואסמכתא דרבנן בעלמא הוא דנקט ליה, והכי מוכח סוגיין בסמוך להדיא, ותדע דהא לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה (קל"ג ב') דת"ר המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאינן מעכבין, פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאינם מעכבין אינו חוזר, ואמרינן מאן תנא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה וכו', אלמא דטעמא דרבנן דהכא כטעמא דרבנן דהתם דאמרי אף על פי שפירש חוזר הוא על הציצין שאינם מעכבין, דסבירא להו דכיון דשרא רחמנא מלאכה בשבת לצורך גבוה או לצורך מצוה, כולה שריא לגמרי, היא וכל תכשיטיה, ואפילו מה שאינו מעכב בו (ואיפשר כבזור) [ואפי' פירש] מיניה, ור' ישמעאל סבר דלא שרא רחמנא מה שאינו צריך ומעכב בו אלא א"כ נעשה הכל ביחד, והכא כיון דאורחא דאימורין למשקליה בהפשטת חזה הויא ליה כאילו פירש, ואף על פי שלא פירש אלא שבא להפשיט הכל ביחד קודם הוצאת האימורין, דהא מילתא פסיקתא קאמרי מפשיט את הפסח עד החזה ותו לא, הלכך קרא דנקטינן הכא אסמכתא דרבנן בעלמא הוא דמשום כל פועל ה' למענהו שרא רחמנא תכשיטי מצוה אגב מצוה כיון דכולה חדא מלאכה ושם אחד, והא דאמרינן ולרבי ישמעאל האי כל פועל ה' למענהו מאי עביד ליה, לאו קושיא היא, דהא דרשא דרבנן בעלמא הוא מאי דדרשי ביה רבנן וכדאמרן, ועוד דהא בפרק במה טומנים (נ' ב') אסמכינן עליה שיהא אדם רוחץ פניו ידיו ורגליו שחרית, אלא שקלא וטריא הוא דרך קושיא ותירוץ למימרא דאף לרבי ישמעאל איכא למעבד ביה דרשא בהאי ענינא גופיה.
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי אהדרו ליה חברוהי דרבי ישמעאל לרבי ישמעאל אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשיט את הפסח מעורו. פי' דהא הצלת ספר גופיה אינו היתר גמור דהא אין מצילין שם אוכלים ומשקים, אלא לכבוד ספר תורה אישתרי, ואגב ספר תורה התירו להציל עמו תיק שלו מפני כבודו כיון שהוא תשמישו וטפל לו, הכא נמי כיון דאידחי שבת לצורך קדשים וחלק גבוה דין הוא להציל עמו שאר הבשר להפשיטו כולו כדי שלא יסריח ושלא יהא מוטל כנבילה, וכל דכן נמי הוא, חדא דבשר פסח שהוא קדשים קלים עדיף טפי מתיק הספר, ועוד דהכא כוליה גוף אחד, והיינו דעבדי רבנן מינה כעין קל וחומר.
ואתמהינן מי דמי התם טלטול הכא מלאכה. פי' דגבי הצלת ספר שלא נדחה שבת אלא בשבות דרבנן לחוד הפריזו במדתם להתיר על ידו אף תיק שלו מפני כבודו, כי משלך נתנו לך חכמים (עי' עירובין ק"ד ב'), אבל הכא דמלאכה דאורייתא [היא] מנין לנו לדחות שבת יותר מן הצריך כלל, והא דנקט תלמודא הכא טלטול (למידק) [לא דייק] בלישנא, דגבי ספר לא הקלו חכמים בטלטול כלום, דהא ודאי בין הספר בין התיק שלו בני טלטול הם, ובהוצאה למבוי הוא שהקלו, ולהיתר הוצאה קרי טלטול מפני שתחלת הענין בזה הוא טלטול שמטלטלין כדי להוציאו, אי נמי משום דכל טלטול דאסרו רבנן משום חשש הוצאה הוא כדאיתא לקמן במכילתין (קכ"ד ב') ובמסכת יום טוב (ביצה ל"ז א'), ותו דכיון דבעי למימר התם מלאכה לא ניחא ליה למימר הכא הוצאה כיון דהוצאה שם מלאכה דאורייתא בעלמא, ולהכי קרי ליה [טלטול], כלומר טלטול מן החצר למבוי.
אמר רב אשי בתרתי פליגי [פליגי] בטלטול ופליגי במלאכה והכי קאמרי ליה אם מצילים תיק עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר. פי' רבנן ורבי ישמעאל בתרתי פליגי, פליגי בעיקר הפשטה, דרבנן שרו להפשיט את כולו, ופליגי בטלטול, שאם לא הפשיטו כולו כדברי רבי ישמעאל או כגון שהיה יומא דאסתנא והוה מנח אפתורא דדהבא [מותר] אח"כ לטלטלו, שמותר לטלטל עור אגב הבשר, ורבי ישמעאל סבר שאין להפשיטו כלל אלא עד החזה, וגם אוסר לטלטלו אח"כ מחמה לצל אלא נוטל אימוריו ומניחו במקומו, ועל איסור הטלטול הוא דאהדרו ליה רבנן אם מצילים תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב הבשר, ולדבריו דרבי ישמעאל הוא דמהדרו ליה, והכי קאמרי ליה בשלמא לדידן אפי' ההפשטה שהיא מלאכה דאורייתא מותרת דכיון דאישתראי מלאכה לצורך מצוה אישתרי היא וכל תכשיטיה וכעין שאמרו גבי מילה כי אף על פי שפירש חוזר אף על ציצין שאינם מעכבים, ואין צריך לומר שיהא טלטולו מותר כי כולו נידון כגוף האימורים עצמן, ומיהו אף לדבריך שאתה חולק על ההפשטה שהיא מלאכה מן התורה אודי לן מיהת בטלטול דרבנן שנתיר עור לטלטלו אגב הבשר.
והא דאמרינן היאך לא נטלטל עור אגב הבשר פרש"י ז"ל וכל הפרשנים דברים כפשטן, כי העור הוא שאנו באים להקל בו בטלטולו אגב בשר, משום דהעור גופיה לא חזי לטלטוליה דהא לאו [בר] טלטול הוא וכבוד שמים נמי לא שייך ביה, אבל בשר גופיה ודאי הוה ס"ד השתא כי הכל מודים שמטלטלים אותו, אבל כשהוא עם העור נחלקו דרבי ישמעאל אסר ורבנן סברי דכיון דשרינן טלטול הבשר לכבוד שמים ראוי לטלטל עמו אף העור וכשם שהתירו לטלטל תיק הספר אגב הספר, והא דאמרינן דעור גופיה אינו בר טלטול ואילו בפרק במה טומנים (לעיל מ"ט א') תנן שטומנים בשלחין, פרש"י ז"ל דהתם בעור בהמה גסה דמחזי למיזגא עליה אבל הכא בעור הפסח שהוא בהמה דקה לא חזי למיזגא עליה, והקשו עליו דהתם סתמא תנן טומנים בשלחין, ועוד דהא תנן לקמן (ק"כ א') פורסין עור גדי על גבי שידה תיבה ומגדל מפני שהוא כמחרך דאלמא עור גדי בר טלטול הוא, ובתוספות פירשו דהתם בעור שהוא יבש קצת וחזי למיזגא עליה ובו דרך העולם להטמין, אבל בזה שהוא לח שהופשט היום לא חזי למיזגא עליה כלל ואסיר (א"ה, עי' לקמן ד"ה ויש).
[דף קיז עמוד א] מי דמי התם נעשה בסיס וכו'. פרש"י התם הספר מותר לטלטלו ולפיכך אף התיק נעשה בסיס לדבר המותר ומצילים אותו עמו, אבל בשל רבי ישמעאל הבשר עצמו [אינו] מותר לטלטלו היום כיון שאין בו אלא צורך הדיוט שצריך אותו בלילה וליומיה לא חזי כלום, וכיון שכן אפילו אם היה העור עצמו בן טלטול היה אסור לטלטלו מפני שנעשה בסיס לדבר האסור וכש"כ שהעור עצמו אסור לטלטלו כדאמרן, ויש שהקשו על רבינו ז"ל דאם כן דאפילו עור ובשר גופיה אינו בן טלטול מעצמו מאי האי דהדר אמרינן אלא הכי קאמרי ליה אם מצילין תיק הספר עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות לא נטלטל עור אגב הבשר, ומה תשובה היא זו כיון דהא אסיק דהכא עור ובשר גופייהו אינם בני טלטול, והרי אין דומה כלל לתיק הספר שיש בו מעות שמצילין אותן עם הספר דאילו התם ספר גופיה ותיק גופיה בני טלטול, ותירצו דכיון דהשתא סבירא לן כל שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר הולכין אחר האיסור, הרי נעשה הכל כאילו כל אחד ואחד מהם דבר אסור שאינו בן טלטול כגוף המעות, אלא דרבנן שרו הכל אגב דשרו טלטול הספר מפני כבוד שמים, וכש"כ דאית לן למישרי הכא עור אגב בשר.
ומיהו קשיא לן אשמעתין מאי האי דפרכינן מעיקרא דהתם נעשה בסיס לדבר המותר, דהא כשמטלטלו בתוך הבית אין כאן דין בסיס, שכל אחד ואחד מותר לטלטלו בפני עצמו, וקולא דשרינן היינו בשעת הוצאה, ואם כן אף ספר עצמו אסור להוציאו, והתיק בסיס לדבר האסור ואף הוא עצמו אסור כגון עור ובשר שפירש רש"י ז"ל, וי"ל משום דשרו ליה כבר לכבוד הספר שלא ישרף בדליקה קרי ליה דבר המותר, משא"כ הכא גבי פסח דסבירא ליה לרבי ישמעאל השתא דאפילו בשר גופיה ליכא למישרי ואפילו באנפי נפשה וכש"כ להתיר עמו העור שהוא אסור גם מעצמו, ואין זה מחוור, ויותר נכון הוא טפי בזה דה"ק התם נעשה מתחלתו בסיס לדבר המותר ומלבד מה שהיה מותר מעצמו נעשה טפל לספר תורה ותחלת טלטול שניהם בבית כאחד היתר גמור, וכיון שתחלת טלטולם בהיתר אף בהוצאתם למבוי אין להפרידם כלל שכבר היו לגוף אחד והואיל ואישתרי ספר תורה לכבוד תורה אישתרי עמו אף התיק, אבל הכא נעשה העור בסיס לדבר האסור, כי הבשר דבר האסור הוא מדין עצמו, וכיון שעיקר שניהם באיסור אין להתיר עור אגב שריותא דבשר, ומיהו מודינן שאם היה הבשר מופשט שהיה רבי ישמעאל מתיר לטלטלו משום כבוד שמים וכדס"ד מעיקרא, והיינו דאמרינן אלא הכי קאמרי ליה אם מצילים תיק הספר עם הספר ואף על פי שיש בתוכו מעות לא נטלטל עור אגב בשר. דהתם נמי כיון דנעשה התיק בסיס לדבר האסור אף תחלת טלטולו באיסור גמור שהוא בסיס לדבר האסור, ואפ"ה שרינן ליה אגב דשרינן ספר תורה גופיה, וכן יש להתיר טלטול עור אגב בשר שהותר לכבוד שמים ואף על פי שתחלת טלטולו באיסור, ומהדרינן דלא דמו דהתם תחלת טלטולו להיתר כיון שנעשה בסיס לדבר האסור [ולדבר המותר] משא"כ בזו שנעשה בסיס לדבר האסור ותחלת [טלטולו] באיסור, ואף על גב דבסיס לדבר האסור לא מיתסר אלא במניח ואילו הכא כשוכח דמי שהרי לא עשו מעולם מן העור בסיס לבשר לדעת, מ"מ הא קיי"ל (עי' לעיל מ"ג א' מ"ד ב') דבעודם עליו אפילו בשוכח נעשה ההיתר בסיס לדבר האסור להאסר עמו.
ויש לרבינו הגדול ז"ל בשמועה זאת שיטה אחרת, כי הוא סובר כי עור גופיה בר טלטול הוא ואפילו כשהוא לח דהא חזי נמי למיזגא עליה, דכי תנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן אפי' בעור הלח שהופשט היום, כדמתרגמינן והפשיט וישלח, אבל הבשר אסור לטלטל לדברי רבי ישמעאל, כיון שאינו אלא להדיוט ולא חזי עד לאורתא, ולית ליה כבוד שמים בנאכל להדיוט וכדפרש"י ז"ל, והיינו דמהדרי ליה רבנן לפי דבריו היאך לא נטלטל עור אגב בשר, והוי כאותה שאמרו בירושלמי דיום טוב (ביצה פ"ג ה"ג) מביאה מן השדה אגב עורה, שפירושו להביא העור אגב הבשר וכדאמרינן בשילהי פרק כירה (מ"ז א' עיין שם בדברי רבינו) מטלטלים כנונא אגב קיטמיה שפירושו כנונא בקיטמיה כלומר אף על גב דאית ביה קיטמא, והכי קאמרי אנו לא נטלטל העור ונאסרנו אגב הבשר, ואמרינן מי דמי התם נעשה התיק בסיס לדבר המותר אבל הכא העור בסיס לדבר האסור והרי הוא כמוהו ליאסר מחמתו ואף על פי שהוא בעצמו מידי דהוי בר טלטול, ונכון הוא.
אלא הכי קאמרי ליה אם מביאים תיק שיש בתוכו מעות. פי' והשתא דמו שפיר, דהתם תחלת טלטול באיסור שהרי התיק בסיס למעות שהם דבר האיסור ואפ"ה שרינן ליה, ואם כן ראוי הוא לטלטל עור אגב הבשר.
ומהדרינן והיא גופה מנא לן. כלומר דודאי שפיר דמיין אהדדי אבל מנא לן דשרינן להביא תיק שיש בתוכו מעות להניחו על הספר מפני כבודו ולהצילו עמו.
אילימא דמדהיכא דאית ביה מעות לא שדי להו. פי' כדתנן בהדיא שמצילים תיק הספר עם הספר ואף על פי שיש בתוכו מעות, דאע"ג דנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ואינו נאסר אף בעודם עליו, הני מילי היכא דלא אפשר למישדי האיסור [אבל היכא דאפשר למישדי] אית ליה למישדייה אלא דהכא לכבוד ספר תורה חששו ואמרו כי המעות טפלים לתיק ואפשר לטלטל הכל עם הספר, ומינה אתה דן דאיתויי נמי מייתינן תיק שיש בו מעות ליתנו על הספר להצילו. מי דמי התם אדהכי והכי וכו'.
אלא אמר מר בר רב אשי לעולם כדקאמרינן מעיקרא אם מצילים תיק הספר עם הספר לא נפשיט את הפסח מעורו, ודקאמרת התם טלטול הכא מלאכה הכא במאי עסקינן כגון דלא בעי ליה לעורו. פרש"י ז"ל ואין בו איסור מלאכת הפשטה כיון דלא בעי ליה לעורו ואינו כהפשט עורות אילים שבמשכן, ואיסורא דרבנן בלחוד הוא דאיכא.
ופרכינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והכא נמי לא סגיא שלא יהא העור נפשט מאליו והו"ל מלאכה דאורייתא, ומהכא שמעינן בהדיא דכל דהוי פסיק רישיה ולא ימות איסור תורה הוא לרבי שמעון דמלאכת מחשבת חשיב.
ומפרקינן הכא במאי עסקינן דשקיל ליה בברזי. יש אומרים שאינו חושש לעשות נקבים וכיון דלא איכפת ליה בעור כלל לא מודה ביה רבי שמעון וכפי מה שפירש בעל הערוך וכדכתיבנא לעיל בפרק הבונה (ק"ג א'), אבל רש"י ז"ל [פירש] שהוא עושה העור נקבים וחתיכות דהשתא לא חשיב הפשטה כלל ואיסורא דרבנן בלחוד הוא.
וקשיא לי טובא כיון דכרבי שמעון מוקמינן לה למה לן למימר דשקיל ליה בברזי תיפוק [ליה] דכיון דלא בעי ליה לעור ואינו צריך לו דהויא ליה הפשטה מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור עליה וליכא אלא איסורא דרבנן, ולא שייך הכא פסיק רישיה ולא ימות, דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה במתכוין גמור עושה אותה אלא כיון דלא איתעבידא לגופה פטור עליה, ויש מתרצים דהכא אף לרבי יהודה אמרינן לה דכיון דאיכא תרתי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינה במתכוין אף לרבי יהודה ליכא אלא איסורא דרבנן, והיינו דאמרינן דלא בעי ליה לעיל, ופרכינן דהא כמתכוין גמור חשוב כיון דהוי פסיק רישיה ולא ימות ואיסורא דאורייתא איכא לרבי יהודה מיהת אף על גב דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ומהדרינן דהכי קאמרינן דלא בעי ליה ושקיל ליה בברזי ולא הוי הפשט, דאפילו לרבי יהודה ליכא אלא איסורא דרבנן.
עוד י"ל דלא הוי בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהתם אינו עוסק אלא במלאכת האיסור לבד אלא שלא נעשית לגופה, כמוציא המת לקוברו (לעיל צ"ג ב') וכמכבה גחלת (לעיל מ"ב א') וצד נחש (לעיל ק"ז א') כדי שלא יזוקו בו, ודבר שאין מתכוין הוא העוסק במלאכת היתר ועשה עמו מלאכת איסור ואפשר לזה בלא זה, כגון גורר מטה ועושה חריץ (לעיל כ"ט ב'), וכל דכוותה, והכא נמי עיקר מלאכתו הוצאת הבשר מן העור לצרכו ואפשר לה בלא הפשטה אי שקיל לה בברזי ואם כן הוי דבר שאין מתכוין ואין עליו שם מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא דמי לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דקרינן ליה (לעיל ע"ג ב') מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהתם אי אפשר לגומא בלא נטילת עפר וכולה מלאכה היינו החפירה ועשיית הגומא, מה שאין כן בזו דאפשר להוצאת אימורים בלא הפשטה ועיקר מעשהו ועסקו הוא הוצאת האימורים, והיינו דקס"ד דבעי למימר כגון דלא בעי ליה לעור, כלומר צריך הוא לעור אבל אינו מקפיד ואינו חושש לו, ופרכינן מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא, ופרקינן דשקיל ליה בברזי ונקטינן לה לכולי עלמא ואפי' לרבי יהודה ולא פרקינן לה כגון דלא בעי ליה לעור והויא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה, דכל דלא שקיל ליה בברזי לא סגיא ליה כשאר עורות קדשים.
והשתא דאוקימנא דשקיל ליה בברזי אתי שפיר מאי דמהדרי רבנן אם מצילין תיק עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר, דהכא נמי תחלת הפשיטו בהיתר גמור הוא מן התורה עד החזה וכיון שכן ראוי להשלימו כולו לכבוד קדשים, ורבנן לדבריו דרבי ישמעאל מהדרי ליה, (דאזיל) [דאילו] לדידהו אפילו בהפשט גמור הוא מותר וכדמוכח מההיא דפרק רבי אליעזר דמילה גבי ציצין שאין מעכבים את המילה.
ותרוייהו אליבא דרבי אליעזר. וא"ת ומאי דוחקיה לאוקמי תנאי דמתני' כרבי אליעזר ודלא כהלכתא ולא אוקמינהו תרוייהו כבית הלל דהלכתא כותייהו, וי"ל דעבד הכי משום דקשיא ליה היאך אפשר דבן בתירא מתיר למבוי שאין בו לחי כלל דהא איכא למיחש דאתו לאיחלופי ברשות הרבים.
אמר ליה רבא שלש מחיצות ולחי אחד מפולש קרית ליה ועוד לרבנן כיון שיש בו לחיים יציל לתוכו אוכלים ומשקים. וא"ת ומאי קושיא דהא [אף על פי] שיש בו שני לחיים עדיין צריך שיתוף אלא שבכתבי הקדש הקלו להתיר בלא שיתוף, ויש שפירשו דהכי קאמר דכיון דרבנן דמתני' מחמרי כולי האי דבעי מבוי שיש לו שני לחיים מסתמא הכי נמי בעי שיתוף, דכל הלכות מבוי בעו, ואם כן יציל לתוכו אוכלים ומשקים כדי שלש סעודות מיהת, דליכא למיחש דליתי לכבויי, ואחרים [פירשו] דהכי קאמר כיון דמוקמת לה במבוי הראוי לשיתוף שאינו מחוסר אלא שיתוף בלבד, אדתני סיפא גבי אוכלים ומשקים שמצילים אותם לחצר המעורבת ליתני שמצילים אותם למבוי זה אם הוא משותף, וליתני הכי כל כתבי הקדש מצילים וכו' להיכן מצילים אותם למבוי שאינו מפולש ואם היה משותף מצילים לתוכו אוכלים ומשקים.
אלא אמר רבא וכו' ותרוייהו אליבא דרבי יהודה דתניא יתר על כן אמר רבי יהודה וכו'. כבר פירשתיה בפ"ק (ו' א').
א"ל אביי לדידך נמי לרבנן דמתני' יציל לתוכו אוכלים ומשקים. אליבא דרבי יהודה, וא"ת וכיון דרבא אותיב הכי לרב חסדא היאך לא נשמר מקושיא זו, י"ל דרבא סבר דאע"ג דכי האי גוונא מוכשר הוא אליבא דרבי יהודה בעלמא, אפ"ה כיון דאין בו אלא שתי מחיצות שלימות דמי לרשות הרבים ומתוך שהוא בהול מיחלף ליה ברשות הרבים ממש, ומהאי טעמא נמי אוקמה רבא למתני' אליבא דרבי יהודה ולא אוקמה כבית הלל, דהוה קשיא ליה דאי כשיש לו שלש מחיצות ולחי אחד מבוי גמור הוא ויציל לתוכו אוכלים ומשקים, הילכך אוקמה כרבי יהודה דליכא אלא שתי מחיצות ודמי לרשות [הרבים], ואפ"ה אקשי ליה אביי דלרבי יהודה כיון דשתי לחיים חשיבי להו כמחיצות תו ליכא לאיחלופי ברשות הרבים ואמאי אינו מציל שם אפילו אוכלים ומשקים.
[דף קיז עמוד ב] אלא אמר רב אשי שלש מחיצות ולחי אחד זהו מבוי שאינו מפולש שלש מחיצות בלא לחי זהו מבוי המפולש ואפילו לרבי אליעזר דבעי לחיים הני מילי לאוכלים ומשקים אבל לספר תורה בחד סגי ליה. פרש"י ז"ל ובין רבנן ובין [בן] בתירא תרוייהו כרבי אליעזר סבירא להו, רבנן סברי דהכא גבי כתבי הקדש מקילינן דסגי ליה בחד לחי, ובן בתירא סבר דמקילינן טפי למישרי בלא שום לחי, ומפרש תלמודא טעמא דרבנן ומינה שמעינן לבן בתירא, וכן פירש ר"ז הלוי, וכתב א"כ דשמעינן מינה דאליבא דבית הלל דהלכתא כותייהו הכא נמי גבי ספר תורה קיי"ל כבן בתירא וסגי לן במבוי שאין בו לחי כלל, דמדרבי אליעזר נשמע לרבנן דכיון דלגבי אוכלים ומשקים מצילין במבוי שיש בו לחי דבכתבי הקדש מקילינן ומצילים למבוי שאין בו לחי, דהא לכו"ע טפי הקלו בכתבי הקדש מאוכלים ומשקים, ומיהו אין פירוש זה נכון דאם כן הוה ליה לרב אשי למימר ותרוייהו אליבא דרבי אליעזר כדאמר רב חסדא לעיל וכדאמר רבא תרוייהו אליבא דרבי יהודה.
לכך יש לפרש דרב אשי כבית הלל מוקי לה, אלא דקאמר דתנא בעי למיתנייה אפילו לרבי אליעזר, כלומר דתני לה בענין אחד דאפי' לרבי אליעזר מהני ג' מחיצות ולחי אחד, ולדידהו הכי נמי שמציל לתוכו אוכלים ומשקים כשהוא משותף ומאי דקתני חצר המעורבת משום רבי אליעזר הוא, ולפי פירוש זה קיי"ל כמתני' ואליבא דת"ק, ולכך כתבה סתם הריא"ף ז"ל בהלכותיו, וכן פסק ר"ח ז"ל הלכה כת"ק דמתני', וכן פירש רבינו הגדול ז"ל בספר המלחמות, אבל מורי הרב מפרש כלשון זקנו הרב המאור ז"ל.
מתני' מצילים מזון שלש סעודות. פי' ואפילו יש לו מה יאכל, דהא קתני במתני' (לקמן ק"כ א') שאומר לאחרים בואו והצילו לכם, ואותם אחרים לא סגיא דלא הוה להם מה יאכלו מסתמא, כי לא היו סומכין על פתו של זה, וכן פירשו בתוספות.
הראוי לבהמה לבהמה. פי' לאו אג' סעודות קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא שמצילים לבהמה מן הראוי לה כדי מזונותיה ליום אחד.
במנחה מציל מזון סעודה אחת. מכאן הקשו בתוספות על דברי בעל הלכות ז"ל שכתב שאין חיוב שלש סעודות להיותם בשחרית ובצהרים אלא אם רצה לפסוק בסעודת שחרית באמצע סעודה בברכת המזון ואחר לחזור לאכול שפיר דמי, ואילו במתני' דהכא וכן בגמרא (קי"ח א') קובע סעודה שלישית לשעת המנחה, ובודאי דמהכא ליתא קושיא דדילמא תנאי נקטו סעודה שלישית במנחה לפי שהיה דרכן בכך ונקט אורחא דמילתא ולא שיהא חיוב בחילוק סעודות, ואעפ"כ שורת הדין כדברי התוספות, דכיון דנפקא לן ג' סעודות מדכתיב תלתא יום, סעודות חלוקות בעינן שיהא ניכר מעלת השבת, ולא עוד אלא שאם אתה אומר שיפסיק בברכת המזון באמצע סעודתו בעוד שהיה בדעתו לאכול ממנו, הוה ליה כמרבה בברכות שלא לצורך לומר המוציא וברכת המזון שתי פעמים במעמד אחד ואיכא משום ברכה שאינה צריכה שעובר משום לא תשא, ואם אחר שאכל סעודתו ודי ספקו, הוה ליה סעודה שלישית באכילה גסה ואין זה עונג וכבוד שבת, אלא ודאי חילוק סעודות בעינן כדברי התוספות, וכן הכרחתי לפני מורי רבינו ז"ל.
לעולם מצילים מזון שלש סעודות. פי' דכיון דבהתירא טרח תלינן ליה כאילו עדיין לא אכל שום דבר בשבת והוא בא להשלימם ולאכלם בזו אחר זו, שנותן הוא [הפסק] מעט בינתים.
גמרא מכדי בהתירא קא טרח. פי' דהא מזון בר טלטול הוא ולחצר המעורבת הוא כדקתני סיפא, דין שנציל טפי וכו'.
אמר רבה מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי. פי' לכבויי בשוגג מתוך טרדתו והוה ליה שגגת כרת וסקילה, ואפילו לרבי שמעון דסבר דכיבוי כי האי אינו אלא איסורא דרבנן דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, כיון דכיבוי שם מלאכה דאורייתא העמידו בה דבריהם כאילו הוא איסור תורה, דהא אפשר שיתכוין לעשות פחם דאיכא איסור תורה, ותדע דהא קיי"ל כרבי שמעון כפי מה שפסקו ר"ח ור"י ורוב הפוסקים ז"ל (עי' לעיל צ"ד ב') ולא אפשר לאוקמי מתני' דלא כהלכתא, אלא ודאי כדאמרן, והא דאמרינן בפרק כירה (לעיל מ"ג ב') גבי מת דאי לא שרית ליה אתי לכבויי ואילו הכא אמרינן איפכא, כבר פירשנוה שם בס"ד, ודוקא באותה חצר שנפלה דליקה דאיכא חששא דאתי לכבויי, אבל בחצר אחרת יציל כל מה שירצה וכדכתב ר"י ז"ל (לעיל קט"ו א').
אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו. כבר הכריח ר"י ז"ל דבחבית דהתירא איירי, ולא בחבית של טבל כדפרש"י ז"ל בפרק כירה (מ"ב ב'), דהא מייתינן לה הכא דומיא דמתני' דטרח בהתירא. מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט. פי' שיקלוט מן האויר, או שיצרף. פי' שיצרף לגג לקבל היין הנשפך לערותו בכלים אחרים. התם מאי גזירה איכא.
ופרקינן גזירה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים. ומיהו לא גזרו אלא במביא אפילו מן החצר לבית או מחצר לחצר, אבל בכלים שבבית עצמו ליכא למיגזר כלום ושרי. [וכתב] בעל התרומות ז"ל דהשתא דלית לן רשות הרבים אפילו מן החצר מותר להביא דליכא למיגזר כלום.
ת"ר הציל פת נקיה לא יציל פת הדראה. פי' דהויא לה הצלה שלא לצורך, ואף על גב דכי אית ליה פת נקיה בביתו מציל פת נקיה או הדראה וכדמפרשי' (ז"ל) בסמוך במתני', התם עשו אותם כאילו אין לו, אבל הכא שכבר הציל פת נקיה [לא, ומשום הכי קתני הציל פת נקיה] ולא קתני היה לו פת נקיה.
[וכתבו בתוספות דמהא שמעינן דביו"ט מי שיש לו פת נקיה] כדי צורכו אסור לאפות פת הדראה דהויא לה אפייה שלא לצורך, ואפילו אמר ניחא לי בפת הדראה בטלה דעתו אצל כל אדם, ויש מי שחולק עליהם דשאני הכא גבי הצלה שאסרו אפילו דברים המותרים בעלמא מפני שאדם בהול על ממונו וחששו דילמא אתי לכבויי, אבל ביום טוב אם הטיבתו פת הדראה אופה ואינו נמנע, ודברי התוספות נראים לי עיקר, דהא תלמוד לא אסרו כאן אלא מפני שהיא כהצלה שלא לצורך ולפיכך עשו הצלה זו כהצלה [שלא] לצורך דשאר דברים וחששו דילמא אתי לכבויי, וכיון שבזה החמירו לעשותה כהצלה שלא לצורך כש"כ שיש לעשות כן לאיסור יום טוב שהוא כאיסור תורה, ומיהו כל שאינו אופה אלא לצורך עבדיו ושפחותיו שהם רגילים בפת הדראה מותר בין לענין הצלת דליקה בין לענין אופה דיום טוב (וכו').
פת וכו'. ופירוש פת הדראה פירשו הגאונים פת סובין על שם שניטל הדרה ממנו, ורבינו ז"ל פירש פת חיטין שהתליעו, על שם הדירה שבתבואה שאמרו במשניות (פרה פ"ט מ"ב) וכדכתיבנא במסכת פסחים בס"ד.
אבל לא משבת ליום הכפורים. ודקדקו בתוספות מדלא קתני ולא מיום הכפורים למוצאי יום הכפורים דהוי רבותא טפי, ש"מ דכי האי גוונא מצילים, דאע"ג דהויא הצלה מיום הכפורים לחול אפ"ה התירו מפני עגמת נפש שלא תתעכב לו אכילתו בלילה, וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ג) ביום הכפורים מאי אית לך כל עמא מודו שמצילים מזון סעודה אחת מפני הסכנה, אבל משבת ליום הכפורים אסרו דאיכא קדימת יום אחד, דהא אפשר ליה למיטרח למוצאי יום הכפורים ואף על פי שיתעכב קצת לא חששו לעגמת נפש.
ולא משבת לשבת הבאה. פי' ואפי' הוא יודע שלא יהא לו פת לימות החול שבאמצע אלא מזונות אחרים, או שבא להציל יין ודבש או כיוצא בהן ממזונות שיודע שלא יהיו לו בימות החול שבאמצע.
ת"ר שכח פת בתנור וקדש עליו היום יציל מזון שלש סעודות. פי' כשאין לו מה יאכל, דאי לא ודאי לא שרינן ליה, דהא באיסורא דרבנן קא טרח דברדיית הפת איסורא דרבנן איכא, ואף על גב דקתני ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, כיון דבכניסת שבת מיירי אפשר לאוקמה באחרים שלא הכינו כלום מבעוד יום.
וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין איני והא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו רדיית הפת ותקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה. פי' קושיין משום דקס"ד דהכי קאמר לא ירדה במרדה דכיון דאורחא בהכי הויא ליה מלאכה דאורייתא, אלא בסכין דהויא ליה מלאכה כלאחר יד דהוי איסורא דרבנן, ולהכי פרכינן דהא תנא דבי שמואל דרדיית הפת ואפי' במרדה אינה מלאכה אלא איסורא דרבנן בלחוד ואם כן מה לי במרדה או בסכין, ופרקינן אף על גב דבמרדה נמי ליכא אלא איסור דרבנן כל מאי דאפשר לשנויי משנינן, ומשום הכי קתני שלא ירדה במרדה אלא בסכין.
והקשה רבינו שמואל ז"ל דהא תנא דבי שמואל מייתי לה מכל מלאכת עבודה ולא מלא תעשה כל מלאכה ודילמא רדיית הפת ותקיעת שופר מלאכת עבודה לא הויא אבל מלאכה סתם הויא, ולאו קושיא היא כלל, דהא קיי"ל (מגילה ז' ב') שאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד דלצורך יום טוב, וכיון דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו צורך אוכל נפש דיום טוב הוא דא"כ אפילו הויא מלאכה גמורה משתריא, על כרחך כי היכי דאסירי ביום טוב אסירי בשבת. וא"ת ורדיית הפת אוכל נפש הוא לגמרי ואמאי מיתסר ביום טוב כלל אפילו הוי מלאכה, י"ל דהכא במאי עסקינן בדלא חזיא ליו"ט, כגון שנילושה באיסורי הנאה, אי נמי כשנעשה לצורך גוי ואין לו רשות בה כלל ואפי' למיתן ריפתא לינוקא (עי' ביצה כ"א א'), אי נמי באופה מיום טוב לחול והוא סמוך לבין השמשות דלא חזיא ליומיה וליכא הואיל.
ומיהו הא ודאי קשיא מנ"ל דהאי מלאכת עבודה למעוטי תקיעת שופר ורדיית הפת אתא דילמא הוי מלאכה גמורה נינהו ולא בא הכתוב אלא להתיר אוכל נפש, דלהכי כתיב במועדות מלאכת עבודה לא תעשו אבל הנאת יום טוב תעשו, והנכון בזה מה שתירץ רבינו הגדול ז"ל דהאי דרשא נפקא לן ממאי דכתיב גבי פסח בפרשת שור או כשב או עז (ויקרא כ"ז) כל מלאכת עבודה לא תעשו ולא היה צריך אלא דליכתוב לא תעשה כל מלאכה כדכתיב בפרשת כל בכור (דברים ט"ז), דהא בפרשת בא אל פרעה (שמות י"ב) כתיב בהדיא גבי פסח רק אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, אלא ההוא מלאכת עבודה דכתיב בפרשת שור או כשב ודאי מיותר הוא לדרשא למעוטי תקיעת שופר ורדיית הפת שאינה מלאכה, וליכא למימר דלמעוטי [חדא] מינייהו הוא דאתא, דהא סברא דשקולין הן וכיון [שכן] אין למעט אחד מהם יותר מחבירו, ולא עוד אלא דעיקר קרא לרדיית הפת [הוא], דהוה ס"ד שהוא בכלל מבשל, שהוא כעין מבשל, או שהוא גמר מלאכה וכגון מכה בפטיש, דאילו תקיעת שופר הא [לא] הואי במשכן ולא שום מלאכה דדמי ליה, דמאי דכתיב (שמות ל"ו) ויעבירו קול במחנה לאמר אפי' תימא דבשופר הוא [דומיא] דוהעברת דיום הכפורים (לעיל צ"ו ב'), ההוא שלא יעשה מלאכה באה ולא להכשר מלאכה, וכש"כ דאם איתא דביום קודש הוה (עי' מש"כ רבינו שם), שמעינן מיניה היתירא, דתקיעת שופר שרי ביום קדש מדאורייתא, אלא ודאי קרא לרדיית הפת אתא ואסמוך ביה רבנן תקיעת שופר וכנ"ל.
ורבינו שמואל ז"ל גורס מכח קושיא שלו תנא דבי שמואל כל מלאכה לא תעשו יצא רדיית הפת ותקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה, ופירש הוא ז"ל דמההוא דכתיב בפרשת שבת (ויקרא כ"ג) דריש לה, ולא נהירא כלל, דמלשון כל מלאכה לא תעשו ריבויא לאיסורא משמע ולא מיעוטא, ועוד דבכולהו נוסחי ובהלכות הגאונים ז"ל בכולהו כתוב כל מלאכת עבודה לא תעשו, ומה שפירשנו הוא הנכון ועיקר.
חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות בשבת שנאמר לקטו לחם משנה. כלומר זכר למן שהיה כפול, וכיון דכן הוא הדין ליום טוב, חוץ מלילי פסח דאתאי לחם עוני וגרעתא לחדא כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות ל"ט ב').
רבי זירא בצע אכולה שירותיה. פרש"י ז"ל שהיה בוצע חתיכה גדולה כדי כל אכילתו, ולא נהירא, חדא דאין זה מענין שמועתינו דאיירי בבציעה על שתי ככרות, ותו דהא לא מחזי כרעבתנותא אלא עין יפה וכדאמרינן התם (ברכות מ"ו א') בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ותו דלישנא דאכולה שירותיה דגרסינן בנוסחי עתיקי לא דייק שפיר להאי פירושא, אלא דאפשר שהוא ז"ל גורס בצע לכוליה שירותיה כדאיתא במקצת נוסחי, לפיכך פירשו שהיה בוצע [על] כל הככרות שהיו נתונות בשולחן, ומשום דאמרינן דרב כהנא הוה נקיט תרתי ובצע חדא קאמר הכא דר' זירא בצע אכולהו ככרות דמנחי קמיה, ולאו דבצע להו אלא דנקיט לכולהו ובצע חדא מינייהו, והיינו דקאמר דהא מחזי רעבתן, ומהדרינן דכיון דשאר יומי לא עביד והשתא עביד לא מחזי רעבתן אלא כעין יפה וכמראה ריבוי הטובה.
כד מקלע להו ככר דעירובא שרו עלה אמרי כיון דאתעבידא ביה חדא מצוה נעביד מצוה אחריתי. והוא הדין לככר שכבר בצעו עליו בסעודה אחת שמצוה לבצוע עליו בסעודה שניה אם הוא עדיין שלם, וכן כל כיוצא בזה.
ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר משה אכלוהו היום וכו'. פי' דכתב רחמנא תלת היום לרמוז על ג' סעודות, וכיון דכן שמעינן מינה דכולהו כי הדדי נינהו דבעי בהו פת ולבצוע על שתי ככרות, ודלא כמאן דאמר שיוצא בסעודה שלישית במיני תרגימא, והא ליתא, דאף שלישית זכר למן כראשונות ובאנפי נפשה כתבה רחמנא ולא לתשלומין, ויש בתוספות שמביאין ראיה לזה מדחזינן במתני' דמציל מזון שלש סעודות, דלשלישית כמו לראשונות ממש, ויש דוחים דלאו משום דתיהוי חיוב פת בשלישית אלא כיון דרגילי אינשי בהכי התירו להציל גם לזו כיון דבהיתירא טרח, ויותר יש להביא ראיה מהא דאמרינן בכתובות (ס"ד ב') בענין המשרה את אשתו על ידי שליש שנותן לה פת לשלש סעודות של שבת, ואי לאו דחובה לאכול פת ולבצוע על שתי ככרות [הוה סגי בב' סעודות], אבל לקדש [בה] על היין יש אומרים שאינו חובה, דהא שורת הדין בקידוש לילה הוה סגי כדי לקדש היום בכניסתו, אלא משום דכבוד יום לחוד וכבוד לילה לחוד אמרו רבנן לקדש גם על היום קידושא רבא מיהת, אבל בסעודה שלישית למה לן קידושא אחרינא, ומיהו כיון דליכא אלא בורא פרי הגפן טוב הוא שיברך על היין קודם סעודה לצאת ידי ספק, ואין בזה חשש ברכה לבטלה, דהא סתמא לא סגיא דלא שתי חמרא בתוך הסעודה והוה בעי לברוכי עלה, והוא נפטר עתה במה שבירך קודם סעודה, דיין דלפני המזון פוטר הוא יין שבתוך המזון כדכתיבנא בדוכתה בס"ד.
[דף קיח עמוד א] והא מדקתני סיפא וכו'. והוא הדין דיכיל לאקשויי דאם מתני' כר' חידקא אמאי לא אדכר סעודה רביעית נמי במשנתינו, אלא דניחא ליה לאתויי מסיפא דמפרש בהדיא שלש סעודות ותו לא.
הא מני רבי עקיבא היא. פי' ואתיא אפילו לרבי חידקא דסבר לה כרבי עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואף על גב דמודה רבי עקיבא דלמצות ארבע כוסות של פסח לא אמרינן עשה שבתך חול כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ב א'), שאני התם דמצות ארבע כוסות חמירא ועדיפא טפי משום פרסומי ניסא.
דאמרינן ליה הא דאיכא בהדך אוכלה. פי' האי כיכר בפונדיון דיהבינן ליה אוכלה.
נחלה בלא מצרים. שלא יהו לה מיצרים משתי רוחות, שתהא הרצועה של חלקו נמשכת מים עד ים.
[דף קיח עמוד ב] אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה. פי' דאע"ג דשבת ודינין במרה אתפקוד, שבת ראשונה ששמרו היתה שבת ראשונה של מן.
כי אמרינן בפסוקי דזמרא. פי' מזמורים שבסוף תלי"ם שפותחים ומסיימין בהללויה, ותקון רבנן ברכה לפניהם ברוך שאמר וברכה לאחריהם ישתבח, הילכך אסור לשוח מדפתח ברוך שאמר עד דמסיים ישתבח, ואם שח, יש אומרים שאינו אומר ישתבח שכבר בטלה מילתא בשיחה, ואינו מחוור.
עם דמדומי חמה. כלומר סמוך לזריחתו, וגם כן לערב, והוא מלשון וידום השמש (יהושע ו'), ולא כן פירש רש"י ז"ל אלא לשון אדמימות, ואין זה בדקדוק הלשון.
לדידי חשדן לי ולא הוה בי. פי' והיתה רבותא גדולה, דהא אמרינן במועד קטן (י"ח ב', עי"ש וצ"ע) שאין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשה בו, אלא שזה היה בחידוש גדול, אי נמי דהתם כשנחשד עד שהעולם מרננין אחריו, אבל פעמים שחושדים אותו בלבם ואין בו, והיא כפרה גדולה למי שסובל הדבר, ולפיכך אמר רבי יוסי שיהא חלקו עמהם.
אלא אימא חמש בעילות בעלתי וכו'. ובירושלמי (יבמות פ"א ה"א) תירצו חמש בעילות ממש ומשום דיבמה הואי והוה חייש דילמא בעיל לשם נוי בעלמא ודומה לו כפוגע באשת אח.
תיתי לי דקיימי מצות תפילין. פי' אף על פי שהיה שומר האחרות היה זהיר בזו לעשותה ככל דקדוקיה וחוקותיה לגמרי, שכן כל תלמיד חכם ראוי לו לקבוע לעצמו מצוה אחת לקיומה כהלכתה.
[דף קיט עמוד ב] אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו. פי' בשעת תפילה או לאחר כן כמו שנהגו בבית הכנסת.
ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר. פירש רבינו יחיאל ז"ל לפי שכל שאינו אומר ויכולו להעיד על חדוש העולם הוא כובש עדותו ועליו נאמר אם לא יגיד ונשא עונו, ולפיכך כשאומר עדותו אומרים לו וסר עונך, הילכך מיבעי ליה למימריה בבית הכנסת מעומד דקי"ל עדות בעמידה.
לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב שבת. איכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים ק' ב') ושוים שאין מביאים את השלחן אלא אם כן קידש, ותירצו בתוספות דמצוה להסדירו בבית מערב שבת אבל אין מביאין אותו במקום סעודה אלא לאחר קידוש כדי שיראה שלא היה סדורו אלא לכבוד שבת, ומיהו אין זה [אלא] לפי זמן התלמוד שהיו רגילים לאכול בשולחנות קטנים, אבל שולחן גדול שלנו רשאי לסדרו מבעוד יום במקום סעודה כמו שנהגנו, ובמסכת פסחים יש לנו פירוש אחר בההיא דהתם שמוציאנו מכל זה.
לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצאי שבת. פי' כל היכא דאפשר, אבל אין זה חובה, דהא אמרינן לעיל (קי"ח א') דאמרינן ליה מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא אוכליה השתא.
עגלא תליתאה. כבר פירשתיו במקומות אחרים (לעיל י"א א').
כל העונה יהא שמו הגדול מבורך בכל כחו. יש שפירשו בכל כונתו, והנכון בכל כחו ממש כי בזו מעורר כונתו וכל איבריו לברך שמו של הקדוש ברוך הוא, וכן פירש ה"ר יונה ז"ל.
[דף קכ עמוד א] כאן בדברי תורה. היו אנשי אמונה שלא להתהלל במה שלא למד. גרסינן בירושלמי (שביעית פ"י ה"ג) האי מאן דחכים חדא מכילא אסיר ליה למימר בר תרי מכילי אנא.
מתני' מצילין סל של ככרות אף על פי שיש בו מאה סעודות ועיגול של דבילה וחביות של יין. פרישנא בגמרא דכיון דחדא הצלה היא ובחד זימנא מפיק לה ליכא למיחש דילמא אתי לכבויי, ונקט תנא כל מילי, מיני אוכלים פת ויין, למימרא דבכולהו אמרינן הכי.
ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. דאע"ג דאסור להפקיר ממון בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן, שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין.
ואם היו פקחין עושים עמו חשבון. בגמרא מפרש מאי קאמר.
להיכן מצילים אותם לחצר המעורבת. ואפ"ה אינו מציל יותר ממה שאמרו למעלה מטעמא דפרישו בגמרא לעיל (קי"ז ב') דאי שרית ליה טפי אתי לכבויי.
וחוזר ולובש ומוציא. ונראה מדברי רש"י ז"ל דהא דברי ת"ק [היא] אבל רבי יוסי פליג שאינו מוציא לעולם אלא י"ח כלים, ולכאורה כך נראה בברייתא בגמרא, אבל לפי לשון משנתינו אינו כן דאם כן הוה ליה למיתני דברי רבי יוסי בסיפא, ומדקתני הא בתר פלוגתא דרבי יוסי מכלל דהא דברי הכל היא, דלרבי יוסי נמי חוזר ולובש ומוציא י"ח כלים ואפילו כל היום כולו, ובזה הקלו בין לתנא קמא בין לרבי יוסי במלבושים טפי מאוכלים דאילו באוכלים אין עושים כן, וכן הקלו בהם בהא דקתני סיפא שאומר לאחרים בואו והצילו עמי, משא"כ באוכלים שאינו אומר אלא בואו והצילו לכם ולא שיצילו לעצמו, וטעמא משום דבאוכלים כיון שהוא מוציא בידו בדרך הוצאה איידי דטריד מישתלי ואתי לכבויי, אבל במלבושים מתוך שאינו מוציא אלא דרך מלבוש זכור הוא ולא אתי לכבויי, וכן פירשו בתוספות, ע"כ.
גמרא והא תנא ליה רישא שלש סעודות ותו לא אמר רב הונא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל. פי' דמתני' קמייתא בבא לקפל, ומתני' דהכא בבא להציל בפעם אחת דליכא למיחש דילמא אתי לכבויי.
ור' אבא בר זבדא אמר אידי ואידי בבא לקפל ולא קשיא כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. דמתני' קמייתא לחצר אחרת ולפיכך שלש סעודות ותו לא, אבל מתני' דהכא לאותה חצר ולפיכך מקפל ומציל אפילו כמה סעודות.
בעי רב הונא בריה דרב יהושע פירש טליתו וקפל והניח וקפל והניח. פי' ואח"כ מוציא הכל בתוך טליתו בבת אחת מהו. כבא לקפל דמי או כבא להציל דמי. פי' כבא לקפל דמי ולהוציא בהרבה פעמים דמי, דבהא נמי מיגו דטרח לקפל בטליתו מישתלי ואתי לכבויי, או כבא להציל דמי ושרי לדברי הכל ואפי' לחצר אחרת.
ומהדרינן מדאמר רבא אטעיה רב שיזבי לרב חסדא ודרש דהא דקתני (לעיל קי"ז ב') מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יותר משלש סעודות ש"מ כבא להציל דמי. פי' מדאמר רבא דההיא דרב שיזבי טעותא היא וסבירא ליה לרבא שאם נשברה לו חבית בראש גגו יכול להניח תחתיה להציל ממונו אפילו כלי שהוא מחזיק יותר משלש סעודות, מכלל דהא דרב הונא בריה דרב יהושע כבא להציל דמי ושרי, דהא כשמניח כלי גדול בחצר לקבל קלוח היורד מן הגג כל טיפה וטיפה ממנו הרי הוא חשוב כמקפל ומניח, וכאילו הוא מערה מעט מעט מתוך כלי זה ונותן באחר, דהא מתעכב לשם עד שתתמלא, ואפ"ה בחד מנא מציל כמה דבעי, הכא נמי לא שנא.
וכבר כתבנו בפ"ק (י"ט ב') מה שהקשו בתוספות מכאן על פרש"י ז"ל (שם) בהנהו תרי תלמידי חד מציל בחד מנא וחד מציל בחמש וקא מיפלגי בפלוגתא דר' אבא ורב הונא, דפרש"י ז"ל דחד מציל בחמש מני שהיה מקפל ומניח בכלי אחד ומוציא הכל בבת אחת, והקשו בתוספות דאם כן לא הוה בפלוגתא דרב הונא ובר פלוגתיה דהא אסיקנא הכא דקפל והניח כבא להציל דמי ומותר לדברי הכל, ופירשו הם ז"ל חד מציל בחמש מני, שהיה מוציא בזה אחר זה לאותה חצר כדר' אבא בר זבדא, ואידך מציל לקפל להניח בחד מנא כדרב הונא, ויש לדון לדברי רש"י ז"ל דכי אמרינן קפל והניח כבא להציל דמי היינו כשנוטל אוכלים ומשקים ונותן פעם אחר פעם בתוך כלי אחד והוא מתערב ונעשה דבר [אחד], והא הוא דמיבעיא לן משום דכיון דנתערב הכל והוציאו בבת אחת דמי למציל, או דילמא כיון דאתו מכלים הרבה ששופך אותם לתוך כלי אחד כבא לקפל דמי, ואסיקנא דכבא להציל דמי, אבל כשנוטל כלים ומקפלם ומניחם כמות שהם בתוך כלי אחד, זה לדברי הכל כבא לקפל דמי, ולא עוד אלא שזהו הקיפול שהתיר ר' אבא בר זבדא, דאילו להוציא בכלים הרבה בזה אחר זה ליכא למאן דשרי כלל ואפילו לאותה חצר וכדקתני בהדיא (לעיל קי"ז ב') ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף, וההיא אפי' באותה חצר קאמר, והשתא אתי שפיר מאי דפשטינן בעיין דכבא להציל דמי ממאי דאמר רבא דמניח תחתיה כלי גדול מחזיק כמה ומדמינן לה למקפל ומניח, דהתם הכל מתערה לתוך הכלי ונעשה גוף אחד, דאילו לפירוש התוספות שפירשו בעיין לרב הונא כשנוטל כלים ומקפלם כמות שהן בתוך כלי גדול אין זה דומה לההיא דחבית שנעשה הכל דבר אחד, אלא ודאי כדאמרן, וכן נראה עיקר לשון זה בפרש"י ז"ל דוק ותשכח, וכן תירץ רבינו הגדול ז"ל.
א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא מאי טעותא א"ל מדקתני ובלבד שלא יביא כלי אחר ויצרף כלי אחר הוא דלא אבל בההוא מנא כל מאי דבעי מציל. פי' דאי לשלש סעודות אפילו בכלים טובא נמי, דבשלש סעודות כו"ע שרו ואפילו לקפל כדאיתא לעיל.
חשבון מאי עבידתיה מהפקירא זכו. דהא אמר להו בואו והצילו לכם, והשתא קס"ד דכי קתני ואם היו פקחין היינו שהיו פקחין בדיני ממונות ויודעים בו [שהוא] מן ההפקר ואף על פי שלא הפקיר זה אלא מחמת אונס.
אמר רב חסדא מדת חסידות שאנו כאן. פי' כל המצילים הללו חסידים ולא רצו לזכות במה שהצילו מפני שנראה להם כאילו אינו הפקר גמור, אחר שלא הפקיר אלא מחמת האונס, אלא שעושים חשבון ליטול ממה שהצילו מה שראוי להם לפי שכר טרחן.
אמר רבא חסידי אגרא שקלי בשבת. פי' לאו דוקא אגרא דהא אינו שכר שבת אלא כמשיב מקצת אבידה, אלא לומר כעין אגרא, וחסידים פורשים עצמם ממה שנראה כשכר שבת ואין חסין על עמל גופן.
אלא אמר רבא הכא ביראי שמים עסקינן דלא ניחא ליה דליתהני הוא מאחרים. פי' לא ניחא ליה דליתהני ממה שנראה שהוא דאחריני לפי מראית העין לבני אדם, והכא אף על גב דמהפקירא זכו נראה להם כאילו נוטלים משל אחרים אם מעכבין אותו לעצמם, לפי שלא הפקיר זה בלב שלם.
ובחנם לא ניחא ליה דליטרח. פי' כי במה שראוי ומותר להם מן הדין ליטול בשכר עמלם אינן מוותרים כלום, וכיון דכן דשרי להו למשקל כשיעור טורחם לא חיישי למראית העין דשכר שבת.
והכי קאמר אם היו פקחים דידעי דכי האי גוונא וכו'. פי' האי והכי קאמר בין לרב חסדא בין לרבא מפרשינן ליה, דלאו כדקס"ד שהיו פקחים בדיני ממון אלא שהיו פקחים בהלכות שבת, אלא דתלמודא לא סיים דברי רב חסדא עד דפריך לה רבא ובתר דפריש אוקימתא דרבא הדר פריש מתני' אליבא דתרוייהו, והכי אורחא דתלמודא.
אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור נותן עליו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה מיתיבי טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ספר תורה שאחז בו האור פושט וקורא בו ואם כבה כבה. פי' אלמא לא תנא היתירא אלא לפושטה להתכסות בה, שאינו נותן שום דבר המכבה אלא שעושה דבר שלא יניח האש להתפשט יותר, וכאילו גרם כי מפני זה ימנע האש מלהתפשט, אבל לתת בו מים המכבין אותו ודאי אם יגיע שם אסור, דאי לא ליתני כי הא דרב יהודה וכל שכן הוא.
[דף קכ עמוד ב] ומהדרינן דאין הכי נמי דהא מתניתא פליגא על רב יהודה ואיהו דאמר כרבי שמעון בן ננס [ופרכינן אימר דאמר ר"ש בן ננס] מפני שהוא מחרך. כלומר שאין העור על גבם מכבה כלום אלא שהוא מונע האור שלא יעבור וחוצץ בפניו. גרם כבוי מאן שמעת ליה.
ופרקינן אין מדקתני סיפא רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים שאין וכו' מכלל דתנא קמא שרי. וא"ת למה לי לאתויי מסיפא דשמעתא מרישא גופה [שמעינן לה] דקתני עושים מחיצה בכל הכלים בין מלאים בן ריקנים, וכי תימא דרישא הוה מוקמינן לה בכלים ישנים שאין משתברין וכדפרש"י ז"ל, אם כן מאי רבותא דמלאים דקתני, תירצו בתוספות דהוה מצינן למידחי דמיירי כשאין ראויין להשתבר כגון כלי כפר שיחין או כלי כפר חנניה, והאי דנקט מלאים לאשמעינן דלא גזרינן [באין ראויים] להשתבר אטו אותם שראויים להשתבר, ולהכי ניחא לן לאתויי מדוקיא דסיפא דמינה שמעינן דרישא בכלים הראויים להשתבר.
וכיון דאוקימנא להא דרב יהודה כרבי שמעון בן ננס הלכה היא, דהא קיי"ל דהלכתא כרבי שמעון בן ננס, דבלשון רבנן קרי ליה תלמודא לקמן ובפרק כירה (לעיל מ"ז ב'), אבל הריא"ף ז"ל [לא] כתבה בהלכותיו וכתב ברייתא דטלית שאחז בה האור, משמע דמפיק לה לדרב יהודה מהלכתא, דאליבא דרב יהודה [הוא דאמרינן] דקא סבר דאיהו דאמר כרבי שמעון והא דתנן בפרק כירה (שם) ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה אליבא דרבי יוסי דאוסר גרם כיבוי, אבל אנן דאסקינן התם אליבא דרב אשי דההיא אפילו רבי שמעון מודה בה מפני שמקרב כיבויו הא דרב יהודה נמי אסור לרבי שמעון, דהא נמי מקרב את כיבויו כיון שנתן שם מים מצד אחר שיכבה את האור כשיגיע שם, אבל אין [זה] מחוור, חדא דהא תלמודא קרי לה לדרב יהודה גרם כיבוי בלחוד וכדאמרינן גרם כיבוי מי אמר, וההיא ודאי סברא דתלמודא הוא ולאו אליבא דרב יהודה בלחוד אמרינן לה, ועוד דא"כ כי אסקינן דאין הכי נמי דשרי רבי שמעון גרם כיבוי הוה לן למימר ואכתי נמי דשרי רבי שמעון גרם כיבוי מקרב את כיבויו מי אמר, אלא ודאי ש"מ דהא דרב יהודה גרם כיבוי בלחוד הוא, ולא דמי לנותן מים בכלי שנותן תחת הנר שהוא מקרב את כיבויו, דניצוצות אי נפלי ודאי יכבום המים, אלא הכא מי אמר שיגיע האור עד המים, וכי מטי להתם מנ"ל דכבו המים דילמא לא כבו, תדע דנקט בלישניה דרב יהודה ואם כבתה כבתה אלמא אפשר דלא כביא כלל, הלכך הא דרב יהודה הלכה היא.
ת"ר נר שעל גבי טבלא מבעוד יום מנער את הטבלא והיא נופלת מאליה ואם כבתה כבתה. ואוקימנא בשוכח שלא הונח שם לדעת.
תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה. יש שפירשו דאם כבתה ברוח כבתה וכן פרש"י ז"ל, והקשו בתוספות דאם כן אמאי קתני נועל, וי"ל דנועל לאו דוקא ומשום פותח נקט לה וכההיא דאמרינן במסכת גיטין (ע"ז ב') תיזיל איהי תיחוד ותפתח דנקט תפתח אטו תיחוד וכדפרישית התם בס"ד, אבל בתוספות פירשו שהנר עומד על הדלת ואין חוששין שמא יכבה מתוך שינוד בפתיחת הדלת ונעילתו, וכי תימא שהדלת נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו כלל, הא ליתא, דמיירי בשוכח, אי נמי שאפילו שמניח אין הדלת נעשה בסיס לדבר האסור דהא סוף דלת ליפתח ולהנעל בשבת, ור"ח ז"ל פירש שהנר קבוע אחורי הדלת ממש ובפתיחתו יכבנו, ולדבריו ז"ל נקט נועל אגב פותח.
מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ואם כן לדברי הכל [אסור, וא"ת] ולדברי בעל הערוך והתוספות שאומרים (עי' לעיל ק"ג א') דלא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה הכא אמאי ניחא ליה בכיבויו, י"ל כגון שצריך הפתילה או שיור השמן וניחא ליה בכיבויו לכך אבל הוא אינו מתכוין לכך, ואם תאמר ולמאן דשרי מאי קסבר, דהא פסיק רישיה ולא ימות היא דמודה ביה רבי שמעון, י"ל דאיהו סבירא ליה דהא לא פסיק רישיה היא דאפי' לפירוש ר"ח ז"ל אפשר שינעול הדלת ולא יכבה הנר שאחוריו, אי נמי סבירא ליה דכי מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות באיסורא דאורייתא אבל כיבוי זה לרבי שמעון איסור דרבנן הוא דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ובאיסור דרבנן שרי רבי שמעון אף בפסיק רישיה ולא ימות.
ויש מקשים בהא דקתני לעיל נר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת, דהכי נמי אית לן לאוקמה בדלא הוי פסיק רישיה ולא ימות, וזה היאך אפשר דהא לא סגיא בניעורו שלא ישפוך מן השמן שיש בו משום מכבה, או שירחיק את השמן שבנר מן הנר ויש בו משום מכבה כדאמרינן במסכת יום טוב (ביצה כ"ב א') בההוא דזקיף שרגא, או שיקרב את השמן לנר ויש בו משום מבעיר, ויש מתרצים דכיון דלא איכפת ליה בהכי אין זה פסיק רישיה ולא ימות כדברי בעל הערוך ז"ל, ואחרים תירצו דהכא בנר של שעוה או בפתילה לבדה דליכא למיחש להא אלא לשמא תכבה בנפילתה והא לאו פסיק רישיה הוא.
מר סבר גזרינן רוח מצויה. פי' ודכו"ע כל היכא דלא חשיב אפי' רוח מצויה מותר.
והא איפכא וכו'. פי' לאו איפכא ממש, דהא בברייתא דקא מייתינן בין רבנן בין רבי יוסי [אסרי] גרם כיבוי, אלא איפכא קצת דרבי יוסי מקיל בה טפי מדרבנן בעשיית מחיצה, וכן פרש"י ז"ל.
ורבי יוסי דברייתא לדבריהם דרבנן קאמר להו. פי' הכי קאמר אף כלי כפר שיחין שאינן משתברים ולדידכו דאסריתו גרם כיבוי בהני אית לכו למשרי כמו בכלי מתכות, אבל לא הוה מצי למימר דלא ניפוך מתני' ורבנן דברייתא לדבריו דרבי יוסי קאמרי, דהא ליכא למימר דדברי ת"ק נאמרו לדבריו דתנא בתרא.
ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי ודרבנן אדרבנן דתניא מי שהיה שם כתוב על בשרו רבי יוסי אומר יורד וטובל. פי' בלא שום גמי, אלמא קסבר גרם כיבוי מותר, ורבנן דאסרי סבירא להו גרם כיבוי אסור, וא"ת והא אין זה גרם כיבוי אלא מקרב את כיבויו ויהא אסור לדברי הכל שהרי מכניס השם במים, וי"ל דאע"פ שנכנס במים אפשר הוא שלא יכבה כל זמן שלא ישפשף +א"ה, לכאורה צ"ל לשון מחיקה במקום לשון כיבוי /וכן להלן/+ דאפילו למאי דאוקימנא בדיו לחה, לא לחה ממש, אלא לומר שאינה יבשה וכשיגע בה יד יכבה בשפשוף מעט, וכיון שכן והוא אינו מתכוין אלא לטבול לא חשיב אלא כגרם כיבוי, משא"כ במקרב את כיבויו דכי נפלי ניצוצות התם ודאי כבו, ומיהו אף [בזה] לא היינו מתירים אלא מפני שהוא אינו מתכוין לכבות כי ודאי אסור להטיל (מים באש) [השם במים] ואף על פי [שאפשר] שלא יכבה.
אי הכי הכא נמי הא כתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. פי' לדידי נהי דליכא איסורא דאורייתא כי בודאי אין גרמא בכלל עשייה, מכל מקום איכא איסורא דרבנן.
התם מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לית אתי לכבויי. וא"ת והא טלית שאחז בה האור דאמר רב יהודה לעיל לית ביה האי טעמא ואפ"ה לא שרינן ליה לעיל אלא אליבא דר"ש, וההיא לית בה אלא משום גרם כיבוי לפום מאי דפרישנא לעיל (ד"ה וכיון) שלא כדברי הריא"ף ז"ל, וי"ל דהתם כש"כ דאיכא למיגזר דאי שרית ליה לתת מים מצד אחד דמשתלי ונותן מים בסמוך לאש דהוה ליה מקרב את כיבויו.
אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן. האי אי הכי לא אי אמרת בשלמא הוא, דהא להאי מקשה נמי [קשיא] דרבנן אדרבנן, אלא הכי פירושו אי הכי דלית לך תירוצא אחרינא בהאי רומיא דרבנן אדרבנן.
ותסברא. פי' ותסברא דלרבנן משום גרם כיבוי וכדי שלא ימחק השם הוא שנותן בו גמי, האי גמי היכי דמי אי דמהדק קא עביד חציצה, אי דלא מהדק אכתי עיילי ביה מיא ואיכא גרם כיבוי.
חציצה ותיפוק לי משום דיו. פי' דבשלמא לדידי הוה ס"ד דכי האי גוונא אינו מקפיד עליו, ומיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ, אבל לדבריך דסבירא לך דמיעוטו המקפיד הוא שחוצץ [תיקשי].
מכל מקום קשיא. פרש"י ז"ל מכל מקום קשיא גמי לרבנן למה צריך, דהא ע"כ בדלא מהדק מיירי ואכתי עיילי ביה מיא, ויפה פירש דאילו מאי דאקשינן מעיקרא דרבנן אדרבנן לא קשיא השתא, דהא אכרחינן דאע"ג דאיכא גמי אכתי איכא גרם כיבוי וקא שרו רבנן.
לרבי יוסי נמי זמנין דמישתלי וקשקיל ליה. פי' היכי לא חייש רבי יוסי, דהא ודאי חששא קרובה היא, וכיון דאפשר בגמי מהיות טוב אל תקרי רע. אי דאיכא גמי הכי נמי וכו'.
[דף קכא עמוד א] טבילתם ביום. פי' ביום שביעי שלהם, שהם משבעת ימים נקיים.
רבי יוסי אומר מן המנחה ולמעלה. פי' אם ראה קרי מן המנחה ולמעלה. אינו צריך לטבול. פי' דאילו קודם המנחה צריך לטבול משום דבעל קרי אסור בדברי תורה ותפלה משום תקנת עזרא, אבל לאחר שהתפלל תפלת המנחה אין צריך לטבול, ואי משום תפלת נעילה, פרש"י ז"ל דסבירא ליה לרבי יוסי שיכול להתפלל אותה בלילה וכדאמר רב (יומא פ"ז ב') תפלת נעילה פוטרת של ערבית, פירוש לפירושו סבירא ליה כמאן דאמר התם דנעילה היינו נעילת שערי ההיכל, אבל סוגיין במסכת תעניות (כ"ו א' עי"ש בדברי רבינו) שאין נעילה אלא מבעוד יום, דהא עבדינן נשיאות כפים בנעילה ואילו נשיאות כפים ליתא אלא ביום, אלא דסוגיין דהתם דנעילה היינו נעילת שערי שמים דהיינו משתשקע החמה באותן ארבע מילין שאמרנו בסוף פרק במה מדליקין (ל"ה א'), שראוי להתפלל בהם תפילת ערבית כדמוכח בפרק תפלת השחר (עי' ברכות כ"ז א'), והא דאמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית אתיא כי האי סברא נמי וכדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כ"ז ב') דרב צלי של שבת בערב שבת ושל מוצאי שבת בשבת, ומסתברא דהא דרבי יוסי נמי איכא לאוקמא הכי, והכי קאמר אינו צריך לטבול מבעוד יום קודם הערבת השמש שהרי יכול לטבול משתשקע החמה דהיינו בתחלת השקיעה ויוכל להתפלל אחר כך תפילת נעילה.
ההיא רבי יוסי ברבי יהודה היא. פי' דרבי יוסי סתמא דאיתני הכא היינו רבי יוסי ברבי יהודה, דסבירא ליה טבילה בזמנה לאו מצוה היא, וא"ת ואכתי תיקשי דקשיא דרבנן אדרבנן, י"ל דכיון דרבי יוסי דהכא לאו היינו רבי יוסי דהתם, דהאי רבי יוסי סתמא והאי רבי יוסי ברבי יהודה, הכי נמי איכא למימר דרבנן דלעיל לאו היינו רבנן דמתני' דהכא.
מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. פי' אין אומרים כבה ואין צריכין לומר אל תכבה, ודכותה הא דאמרינן בפרק המוכר (עי' ב"ב צ' א') המשתכר לא ישתכר יותר משתות ולא פחות.
מפני שאין שביתתן עליך. פי' דאע"ג דאמרינן בסיפא דמתני' (לק' קכ"ב א') כי כל מה שעשה נכרי בשביל ישראל אסור אף על פי שעשה אותו מעצמו, התם הוא כשעושה מלאכה שישראל נהנה במלאכתו ממש, אבל הכא אין הישראל נהנה בגופו של כיבוי אלא שסילק מעליו נזק.
גמרא אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. פי' דלאו לשון שליחות הוא אלא לגלויי דעתא בעלמא, ומשום הפסד ממונו הקלו למעבד גלויי דעתא, וכן התירו במדיר הנאה לחבירו לומר כל הזן אינו מפסיד כדאיתא בכתובות (ע' ב') ונדרים (עי"ש מ"ג א') לפי שאינו לשון שליחות, אבל אסור לומר כל השומע קולו יכבה, דזה לשון שליחות הוא כדמוכח במסכת גיטין (ס"ו א') באומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו, ונראים דברי האומר דדוקא בדליקה התירו לומר כן, שהקלו במעשה גוי בשבת דאיסורא דרבנן משום הפסד ממון למעבד גלויי מילתא, וכן במודר הנאה מפני שאין לו מה יאכל, אבל אסור לומר כל הנותן מעות לפלוני כדי שילויני אינו מפסיד וכדכתיבנא התם בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ט ב') בס"ד.
כבה הוא דלא אמרינן ליה. פי' כבה שהוא לשון שליחות, והוא הדין [לכל] לשון שליחות כגון כל השומע קולו יכבה. הוא דלא אמרינן ליה, [הא] כל המכבה אינו מפסיד דליכא אלא גלויי דעתא אמרינן ליה.
אלא מהכא ליכא למשמע מינה. פי' דמהא ליכא ראיה כלל ולאו קושיא, ומיהו מימרא דר' אמי הלכתא היא, דליכא אמורא דפליג עליה.
שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. פרש"י ז"ל וקשיא למאן דאמר בפרק חרש (יבמות קי"ד א') דאין בית דין מצווין להפרישו כעובדא דאירכסו מפתחות בי מדרשא ואמרו זיל [דבר] התם טליא וטלייתא וכו', והקשו בתוספות דעד כאן לא אפליגו התם אלא באיסורים דאורייתא אבל באיסורים דרבנן דכו"ע אין בית דין מצווין להפרישו כדאיתא התם, וכיבוי דליקה איסורא דרבנן הוא דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אליבא דרבי שמעון דקיי"ל כותיה, ותירצו דקושיין אליבא דרבי יהודה, אי נמי אפילו כרבי שמעון ובצריך לפחמין, ואין זה מחוור, והנכון דהכא סתמא פרכינן דאי מתני' רבי יהודה תיקשי למאן דאמר באיסורים דאורייתא אין בית דין מצווין להפרישו ואי מתני' רבי שמעון תיקשי לכו"ע.
ופרקינן בקטן העושה לדעת אביו. פי' שהוא בן דעת ודעתו לעשות נחת רוח לאביו, וכגון שאביו עומד עליו דחשבינן כאילו הוא עושה ברשותו ובמצותו, והא דכו"ע אסור ואפילו באיסורים דרבנן, דאפילו איסורים דרבנן נהי שאין בית דין מצווין להפרישו אסור להכין לו או לומר [לו] שיאכל, וכש"כ שאסור להאכילו בידים כדכתיבנא התם (יבמות קי"ד א'), ומכאן ראיה לדברינו, דהא כיבוי לרבי שמעון דקיי"ל כותיה איסורא דרבנן, ואסור כשהוא עושה לדעת אביו, וכש"כ דאסור להאכילו איסורים דרבנן בידים, ומקצת מרבותינו ז"ל י"א שפוסקים שם שזה מותר דוחים דשאני הכא דכיון דעביד לצורך אביו ולא לצורכו אסור, אבל לצורך עצמו ודאי מותר, והביאו ראיה מן הירושלמי (בפירקין ה"ז עיין שם) שהקשו על הא דקטן ולא כן תנינן ראה אותו מלקט עשבים בשבת אין זקוק לו ופרקינן תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכיבוי, ואין הירושלמי כשיטת הגמרא דילן כי הם אוסרין אפילו כשאינו עושה על דעת אביו מפני שאין לו צורך בכיבוי, ופליגי אגמרא דילן כדמוכח בעובדא דמפתחות דהתם, וכבר הארכתי בזה שם בס"ד.
[דף קכא עמוד ב] גירסת רש"י ז"ל אבין שטיא היכי מתני שטותא לבריה והלא מוכנת לכלבים וכי תימא כיון דלא חזי ליה מאתמול נולד הוא והתניא נהרות המושכים ומעיינות הנובעים הרי הם כרגלי בני אדם. אלמא כיון דהכי אורחייהו דעתייהו עילוייהו הכי נמי כיון דאורחיה דעתיה עלויה, [והקשו] בתוספות דהא אמרינן בפ"ק דביצה (ב' א') דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ביצתה אסורה משום נולד כדאמרינן אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים נולד הוא, ותו אפר שהוסק ביום טוב אסור משום נולד (ביצה ח' א'), וכן עצמות וקליפין אסורים להגביהם מעל השולחן לרבי יהודה דאית ליה נולד כדאיתא לקמן במכלתין (קמ"ג א'), וכל הני אורחייהו דאתו ביום טוב, ויש מתרצים דביצה שאני דכיון דאגידא באמה כגופה דמיא ואי אפשר לעשות לה הכנה באנפי נפשה, ואידך שאני שהיו עומדים מבעוד יום למאכל אדם ולתשמישו להסיק תחת תבשילו, וכל שעומד למאכל אדם מבעוד יום או לתשמישו לא יהיב דעתיה אלא לכך ולא מסיק אדעתיה פסולת דידיה, אבל בדלא חזי ליה כלל אז מסיק אדעתיה לאזמונה לבהמתו כיון דאורחי למיתי, ומיהו אכתי קשיא לי מה ראיה מביא מנהרות המושכים דשאני התם שהיו בעולם אתמול אלא שהיו מחוץ לתחום משא"כ בצואה שהיא נולד גמור, ואפי' תימא דמוקצה כנולד, הא לא קא חשיב מוקצה כיון שהמים מתגלגלים ובאין בעמק מעצמן והן כולם גוף אחד וחיבור גמור, והנכון ודאי דלא גרסינן הכי אלא כגירסת הגאונים ז"ל וכן היא בהלכות רבינו אלפסי ז"ל אבין שטיא היכי מתני שטותא לבריה צואה של קטן גרף של רעי הוא, ואף על פי שבירושלמי (ה"ח) נראה כגירסת רש"י ז"ל, אינה שיטת הגמרא שלנו.
וכי תימא גרף של רעי אגב מנא. פי' דאע"ג דבעלמא הכלי נאסר אגב מה שבתוכו כשיש בו איסור מפני שנעשה לו בסיס, בכאן הקלו חכמים מפני כבוד הבריות ועשו הרעי טפל לכלי שיהא ניטל אגביה.
אמר רבי יהושע בן לוי כל המזיקים יהרגו בשבת מתיב רב יוסף חמשה נהרגין וכו' אמר רבי ירמיה מאן נימא לן דהא מתרצתא היא. פרש"י ז"ל דקים להו דהא מתניתא לא איתניא בי רבי חייא ובי רבי אושעיא ולא מותבינן מינה דדילמא משבשתא היא.
אמר רב יוסף אנא מתנינא לה ואנא אותבינא לה ואנא מתרצינא לה ברצין אחריו ודברי הכל. פרש"י דההיא דרבי יהושע בן לוי מיירי ברצין אחריו דלדברי הכל נהרגין דהא פיקוח נפש הוא, ומתניתא כשאין רצין אחריו וכדרבי שמעון, דאע"ג דליכא סכנת נפשות, כדי לסלק נזק הגוף יהרגו, כיון דאיסורא דרבנן בלחוד הוא, ודוקא חמשה אלו שהם מועדים להזיק אבל אידך מינים אינם נהרגים ואפילו לרבי שמעון אלא צדים אותם כדאיתא במתני' או דורסן לפי תומו כדאמרי אמוראי לקמן, זו שיטת רש"י ז"ל, ויש מקשים דכיון דקאמר אנא אותבינא ואנא מתרצינא ברצין אחריו, [משמע] דמתניתא היא דמוקים ברצין אחריו לדברי הכל, ולא קשיא כולי האי, דהכי קאמר, אנא אותבינא למתניתא דהוה קשיא לן משום דקס"ד דהא דר' יהושע בן לוי כשאין רצין אחריו דומיא דמתני', ואנא מתרצינא לה דלא תיקשי לן משום דברצין אחריו איירי רבי יהושע ולדברי הכל אמרה למילתיה.
ויש שפירשו אנא מתרצינא לה למתניתא דמוקמינן לה ברצין אחריו ודברי הכל, דאף רבי יהודה מתיר משום סכנת נפשות, ודוקא באותם חמשה שהם מועדים אבל באידך מינים אף על פי שרצים אחריו לא יהרגו לרבי יהודה שאין בהם סכנה, ודר' יהושע בן לוי כרבי שמעון ואפילו כשאין רצין אחריו נהרגים לסלק נזק מן העולם, והא דקאמר ודברי הכל לאו דאיתניא מתניתא לדברי הכל דהא על כרחין כיון דקתני חמשה ותו לא ובעי נמי רצים אחריו אינה אלא כרבי יהודה לחוד, אלא הכי קאמר דתנא קתני שחמשה אלו נהרגים לדברי הכל ברצים אחריו, ותנא דברי הכל נקט, ויש כיוצא בזה בפ"ק דנדה כדכתיבנא התם, וכן פירש ר"ז הלוי ז"ל והראב"ד ז"ל, אבל אינו מחוור, כי היאך אפשר לומר שאם היה נחש או עקרב רץ אחריו שלא יהרגנו, הא ודאי כיון שרץ אחריו סכנת נפשות הוא והריגתו פקוח נפש, והנכון כפירוש הראשון וכן פירשו בתוספות.
בידוע שנזדמנו להורגם. פי' דכיון דהרגם ודאי זכאי הוא ומגלגלים זכות על ידי זכאי.
עמד כותי אחד והרגו. פרש"י ז"ל כותי על שם מקומו וישראל היה, והיינו דמספקא לן דדילמא דזכאי כיוצא בו קאמר דשפיר עבד.
דילמא לפי תומו. פרש"י ז"ל לא שיעמוד ויהרגנו להדיא במתכוין אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב לפניו אינו צריך לישמט ממנו אלא דורסו והולך ואם מת בדריסתו ימות הואיל ולא לכך נתכוין, דדבר שאין מתכוין אפילו לרבי יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור ע"כ, ומה שאומר מרן ז"ל דדבר שאין מתכוין [לרבי יהודה מדרבנן הוא קשה דלרבי יהודה הוי דבר שאינו מתכוין] כמתכוין כדאיתא בכל דוכתא, וחדא מינייהו לקמן בפרק מילה (קל"ג א') דת"ר בשר אף על פי שיש בהרת יקוץ והוינן בה הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ואמר אביי לא נצרכה אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור רבא אמר אפילו תימא רבי שמעון וכו', ואם איתא דדבר שאין מתכוין לרבי יהודה אינו אלא איסורא דרבנן אכתי למה [לי] קרא אלא ודאי לרבי יהודה איסור תורה [הוא], הילכך אי מטעם דבר שאין מתכוין הוא ליכא לאוקמה אלא כרבי שמעון, ודנימא דהא לא פסיק רישיה [הוא] דכיון דלא מכוין להרוג אלא ללכת כדרכו לפי תומו אפשר הוא דלא מאית, והיינו דקא משמע לן דכי האי מותר לרבי שמעון דדבר שאין מתכוין הוא בלא פסיק רישיה, ובזה תירוץ על מה שהקשו על פי' זה דמאי קמ"ל רב ששת אטו עד השתא לא ידענא דהלכה כר"ש בדבר שאין מתכוין ובמה שפירשתי לא קשיא ולא מידי, ועוד הקשו עליו דכיון דאמר ר' ינאי צרעה אני הורג ודאי אפי' במתכוין לכתחילה משמע, ולא קשיא דכיון דמתכוין הוא לדרוס שפיר מצי לומר צרעה [אני הורג], ועוד הקשו דדכותה פירש הוא ז"ל [ברוק] דדוקא דורסו לפי תומו שאינו מתכוין למרח ולשוויי גומות, ואם כן בעובדא דריש גלותא כד בעי לסחופי עליה מנא היכי אמר להו אבא בר מניומי לא צריכתו דהא אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו, ומנא ליה שיזדמן להם לדורסו לפי תומו, וזו אינה קושיא דהא [אף] לרש"י ז"ל מתכוין הוא לדרוס אלא שאינו מתכוין למרח וכדמשמע מלשון רש"י ז"ל, וקרי ליה לפי תומו מפני שאין כונתו למרח אלא לסלק המאיסות.
ורבותי פירשו נחש דורסו לפי תומו אפילו במתכוין להרוג, אלא שמראה עצמו כאילו אינו עושה כך במתכוין אלא שנדרס ונהרג בהליכתו לפי תומו, דכל מאי דאפשר לשנויי משנינן, וכן רוק דורסו לפי תומו שיתכוין לדורסו (ורעה) [ויטה] עליו את הדרך לדורסו ולמרחו שאין דרך מירוח בכך, אלא דלשנויי בעלמא מראה כאילו לא דרסו בכונה אלא שבא לו בהליכתו לפי הליכתו לתומו, ונכון הוא.
א"ר אבא בר כהנא א"ר חנינא פמוטות של בית רבי מותר לטלטלם בשבת. פרש"י ז"ל פמוטות מנורות ולא של חוליות היו, פי' דבשל חוליות בין קטנות בין גדולות אסור כדאיתא בפרק כירה (לעיל מ"ו א') גזירה שמא יתקע.
[דף קכב עמוד א] אמר ר' זירא בניטלים בידו אחת או בשתי ידיו וכו' א"ל כאותם של בית אביך. פרש"י ז"ל כאותם של בית אביך שהיו קטנות אבל גדולה אדם קובע לה מקום, והקשו עליו בתוספות דהא בפרק כירה (שם) לא אסרי' מטעם אדם קובע לה מקום אלא כשיש לה חוליות, אי נמי בדאית בה חדקי בגדולה לדברי הכל ובקטנה בפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן, וכולה גזירה משום מנורה של חוליות, וסתם פמוטות לית בהו חוליות ולית בהו חדקי, דלית בהו קנים, כדמוכח במנחות (כ"ח א') דאמרינן בזמן שאינה באה ככר זהב אינה באה קנים ואמרינן אם כן פמוט בעלמא היא, לפיכך פירשו בתוספות כאותם של בית אביך שהיו גדולים, כי עשיר היה וגבאי של מלך כדאיתא בבכורות (עי' סנהדרין כ"ה ב'), ויגיד עליו רעו אידך דקרונות דאמר ליה כאותם של בית אביך, והתם ודאי להתיר לו אפילו בגדולות קאמר ואפילו בשני בני אדם כדאיתא לקמן פרק כל הכלים (קכ"ג ב') וכדמוכח בעירובין (ק"ב א'), הכא נמי כאותם פמוטות של בית אביך שהיו גדולים קאמר, וטעמא דאדם קובע לה מקום לא קאמר בהני אלא בשל חוליות או דאית ביה חדקים ומשום גזירת חזרת חוליות אם תתנדנד ותיפול, אי נמי במוקצה מחמת חסרון כיס, אי נמי במה שיצא מתורת כלי לענין טומאה מתוך גודלו שיצא גם כן מתורת כלי לענין שבת כדאמרינן בפרק במה מדליקים (לעיל ל"ה א') גבי חלתא.
בניטלים באדם אחד או אפילו בשני בני אדם אמר ליה כאותם של בית אביך. ולא תימא בשני בני אדם דוקא אלא הוא הדין אפילו בעשרה כדאיתא בעירובין (ק"ב א') גבי ההיא אסיתא וההיא שריתא דהוו שקלי ליה בי עשרה ושדו לה אדשא, ובירושלמי (פי"ז ה"א) נחלקו על זה ואיכא מאן דאמר דדוקא בשני בני אדם אבל שלשה לא ור' זעירא אמר אפי' ארבעה וחמשה, וגמרא דילן רהטא כרבי זעירא ואפילו חמשה ואפילו עשרה.
מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. פי' דמשום מעשה שבת ליכא שאין הגוי מצווה על שביתה, אלא שבעבד ואמה הזהירנו הכתוב שלא לעשות מלאכה לצרכנו, וחכמים אסרו אף בנכרי שלא לעשות מלאכה לצרכנו, אבל כשעושה לעצמו מותר, וקשיא לן גבי נר וכבש היאך משתמש בהם ישראל דהא נולד גמור נינהו, וכן כשלקט עשבים לצורך בהמתו מוקצה גמור הם ואפי' לרבי שמעון, דכיון דאי אפשר ליהנות אלא על ידי מלאכה אסוחי מסח דעתיה מנייהו והוו להו כגרוגרות וצימוקים, וכן פרש"י ז"ל במסכת יום טוב (ביצה כ"ד ב') גבי גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר שאפילו ליקט הגוי לצורך עצמו אסורים משום מוקצה, ולא אמרו בירושלמי (ביצה פ"ג ה"ב) דאין הגוי צריך הכן אלא בדברים תלושים שברשותו שאינו מחוסר מלאכה, אבל ודאי גוי שתלש פירות מן המחובר אסורים משום מוקצה וכדאמרינן לקמן בגמרא דפרכינן על מאי דתניא גוי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל מהא דאמרינן אסור להעמיד בהמתו על גבי מוקצה, וי"ל שלא אסרו מוקצה ונולד אלא לאכילה ושתיה ובטלטול אבל נר וכבש שעומדים במקומן ואינו מחסר מהם ולא מטלטלם לא אסרום בהנאה מדין מוקצה, וכן לא אסרו מוקצה לאכילת בהמתו כל היכא דלא מטלטל להו וכדאיתא בגמרא, והא אוקימנא בדקאי לאפה ואזלא.
וא"ת ואמאי שרי היכא שעשה (ישר') [בשביל] עצמו דליכא מעשה שבת [ומאי שנא] מפירות הנושרים שהם אסורים אפי' בשאינם מוקצים כגון שהיו עומדים לינשר דמהניא להו הכנה וכדחזינן התם בפ"ק דביצה (ג' א') שאסרום גזירה שמא יעלה ויתלוש, וי"ל דהתם כיון דממילא אתו אילו יהנה בהם בהיתר אתי לאמשוכי ולעלות ולתלוש בשוגג, וכיון שנאסרו במקום נשירתם נאסרו לגמרי ואפילו בבית, אבל בכאן שלא הותר לו אלא על ידי מלאכת גוי לא מישתלי לעלות ולתלוש, ובמזיד לא נחשדו ישראל לחלל שבתות.
והיה נראה כי פירות העומדים לינשר שלקטן גוי לעצמו מותרים, דהא ליכא משום [מעשה] שבת ולא משום מוקצה ולא גזירה שמא יעלה ויתלוש, אלא דלא פלוג רבנן שאם אתה מתיר באלו יבא לאוכלם כשנושרין, דהא ודאי בהיתר מלאכה באה לידו, ולפיכך אסרום אף על ידי גוי, דכולה חדא גזירה היא כדאמרינן בשמעתא קמייתא דביצה (ג' א') דאסרינן ביצה שנולדה אטו פירות הנושרים דכולה חדא גזירה היא, ואפילו מאן דפליג התם [היינו] משום דביצה לא דמיא לפירות אבל בהא כו"ע מודו דחדא גזירה היא, ומיהו גוי שאפה או בשל בשבת לעצמו דבר שאין בו מוקצה ולא משום בשולי גוים אוכל אחריו ישראל כיון דלאו מידי דאתי ממילא הוא, ויש אומרים דכל שלש מן הקמח שלו ואפה אין בו משום מוקצה, שאין הגוי צריך הכן וקמח ראוי הוא לכוס, ויש חלוקים בדבר דפת כנולד ומוקצה גמור, וכן נראים הדברים.
בשביל ישראל אסור. פי' אסור לכל ישראל שבעולם ולא אמרו הנעשה לישראל זה מותר לישראל אחר אלא בדבר שאין בו אלא איסור תחומין דאיסורא דרבנן הוא ואינו שוה בכל, וכדמוכח בפרק אין צדין (ביצה כ"ה ב') בשמעתא דגוי שהביא דורון לישראל וכדכתיבנא התם בס"ד, ויש שהקשו בתוספות אמאי חמור מה שעשה גוי לישראל ממה שעשה ישראל לעצמו שבישל בשוגג שהוא מותר לו אליבא דרבי מאיר (גיטין נ"ג ב') דקי"ל כותיה לדעת רוב הפוסקים ז"ל כדכתיבנא בפ"א דחולין בס"ד אלא דלא דרשינן ליה בפרקא (חולין ט"ו א'), וי"ל דשאני מבשל בשוגג דליכא למיגזר דאי שרית ליה אתי לבשל במזיד שלא נחשדו ישראל בכך, אבל במלאכות הנעשות על ידי גוי אי שרית ליה כשעשה לו גוי בלא אמירתו אתי למימר ליה עשה לי דקיל ליה אמירה לגוי, ואף על גב דאמירה לגוי שבות דרבנן, עשו חכמים חיזוק לאסור אף מה שעשה הגוי מעצמו לצורך ישראל, דאי לאו הא לא קיימא הא, וכולה חדא גזירה היא כדי שלא יעשה אדם מלאכתו בשבת על ידי גוי ונעשה השבת חול.
מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. כתב ר"ת ז"ל דדוקא תנא בהמתו לפי שלא היה יכול ישראל להשקות לבהמתו בלא עבירה שיוציא מים מן הבור לחוץ דהוה ליה מרה"י לרה"ר, ולפיכך כשעושה בשביל ישראל אסור, אבל הוא עצמו מותר לשתות מאותם מים דהא לא אהני ליה גוי כי יכול היה ישראל לשתות מים בהיתר שמטפס ויורד מטפס ועולה כדאיתא בפרק עושין פסין (עירובין כ"א א') שלא אסרו מלאכה שעשה גוי בשביל ישראל אלא בשלא היה יכול ישראל ליהנות בכיוצא בזה בלא עבירה, וכן כתב הר"ז הלוי בשם חכמי נרבונה, ולפי דברים אלו משנתינו כשמילא מן הבור, דאילו כשמילאן גוי מן המעין או מן הנהר והביא דרך רשות הרבים מותר לישראל להשקות לבהמתו אף על פי שעשה גוי בשבילו, ומיהו לא התיר רבינו תם ז"ל אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לומר לגוי שיביא לו שום דבר דרך רשות הרבים.
ור"י ז"ל הקשה עליו דהא קתני מתני' לקמן שאם ליקט עשבים בשביל ישראל אסור לישראל להאכילן לבהמתו, ואפילו דליקום באנפה ואזלא ואכלה, ואמאי והא התם יכול היה ישראל להאכילם לבהמתם בהיתר דקיי"ל מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת, ור"ת ז"ל תירץ דהתם מיירי בדקאי בתרי עברי נהרא, ואחרים תירצו דמיירי בשלקט לו ענפי אילן גבוהים שלא היתה בהמתו יכולה לאכול מהם בלא מלאכה, (וריז"ל) [ור"ז ז"ל] תירץ דהתם שליקט עשבים מפוזרים מכאן ומכאן שלא היה [יכול] להאכילם לבהמתו בדקאי לה באנפה ואזלא, ולא ידענא מאי קאמר שלא הצריכו דליקום באנפה ותיזיל ותיכול מנפשה אלא בפירות [תלושים] שאנו חוששים שיבא לטלטלם אם יעמוד על בהמתו אבל בפירות מחוברים מותר להעמידה עליהם ושיעמוד שם וכדמוכח בפי' בסמוך וכדפרש"י ז"ל, גם התירוצים הראשונים דחוקים, ועוד דמתני' סתמא קתני מלא מים להשקות בהמתו ובין מן הבור ובין מן המעין והנהר במשמע, והא דקתני להשקות בהמתו אורחא דמילתא נקט מפני שכן דרכו למלאות לה מן הבור ומשייר מה שלפניה דאילו הוא בעצמו מטפס ויורד ושותה שם ואינו מוציא לחוץ כלום, הלכך גוי שהביא מים מן הנהר לצורך ישראל לדעת ר"ת ז"ל מותר לאותו ישראל ולדעת ר"י ז"ל אסור, ומיהו אומר ר"י ז"ל דהשתא דלית לן רשות הרבים, וישראל שהביאו אינו אלא איסורא דרבנן, כשהביאו גוי לצורך ישראל מותר לישראל אחר דומיא דפירות שבאו מחוץ לתחום, ואין הראיה מחוורת, דשאני איסור תחומין שאינו שוה בכל כדכתיבנא לעיל (ד"ה בשביל).
עשה גוי כבש לירד בו וכו'. ובגמרא מפרש אמאי נקט כולהו תלתא, ומ"מ שמעינן ממתני' דמעשה גוי לצורך ישראל לא בשתיה ואכילה בלבד אסור אלא אפי' בשאר (תחומי') [הנאות] ותשמישים ושאינו מטלטל ושאינו מחסר מהם כלום דומיא דנר וכבש, והא דאמרינן בפרק חרש (יבמות קי"ד א') גבי מפתחות דאתאבוד בי מדרשא זיל דבר התם טליא וטלייתא דמשכחו להו ומייתי להו, ההיא קטן לדעת עצמו עשה ולא לדעת אביו ודמי לגוי שעשה מלאכה לעצמו, וכן פירש ר"י ז"ל, ואחרים תירצו דהתם לא שרינן ליה להשתמש במפתחות עד לאורתא אלא דמייתו להו טלייתא בשבתא כדי שלא (יאכלו) [יאבדו], ואין צורך, אבל מה שאמרו שאסרו בכאן במה שעשה גוי לצורך ישראל הרי הוא אסור במוצאי שבת בכדי שיעשו וכדאיתא לקמן בגמרא גבי מרחץ.
גמרא ת"ר גוי שליקט עצים לבהמתו. פי' להכי נקטה בבהמתו, דאילו בשלקט פירות לעצמו אסורים הם לישראל משום מוקצה כדכתיבנא לעיל (ד"ה מתני').
מאכיל אחריו ישראל. ואוקמא לקמן דקאי באנפה ואזלא ואכלה, ומינה שמעינן דכי קתני סיפא ואם בשביל ישראל אסור אפילו למיקם באפה דתיזיל ותיכול אסור, וכתבו בתוספות בשם ר"י דדוקא למיקם באפה אסור אבל אם הגוי מלקט ומאכיל לבהמתו [של] ישראל אינו צריך לומר אל תלקט דגוי אדעתיה דנפשיה עביד וכדאמרינן גבי נכרי שבא לכבות (לעיל קכ"א א'), [ולפי שעה הוא דשרינן, אבל אם מערים הישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה] על ידי גוים, הערמה היא ואסור, וכדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ צ' ב') גבי תורא דנגחן ארמאי הערמה איתעבידא בהו לזבונינהו לגוים ע"כ, והראיה שהביא רבינו מדליקה שאין [אומרים] לגוי אל תכבה אינה מחוורת, דהתם קל הוא שהקלו בדליקה כדרך שהתירו לומר המכבה אינו מפסיד משא"כ בשאר איסורי שבת כדכתיבנא בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ט ב', ולעיל קכ"א א' ד"ה גמרא), והקלו בהך מפני הפסד ממונו וגם שאין הישראל נהנה בגופה של כיבוי אלא שהגוי סילק נזק, אבל בשאר דברים חייב לומר לגוי לא תעשה כן, וכן דעת מורי הרב ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל.
מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת. פי' דליכא למיחש שמא ילקט בידים, דבמלאכה דאורייתא מזהר זהיר. אבל לא ע"ג מוקצה. שמא יבא לטלטל לתקן לפניה, דבטלטול דרבנן לא זהיר כולי האי, וא"ת והיאך אינו אסור להעמיד בהמתו על גבי עשבים משום שביתת בהמתו, י"ל דהא כבר דרשינן לה במכילתא (פ' משפטים) יכול לא יניחנה תולשת ולא עוקרת ת"ל למען ינוח ואין זה נייח.
דקאים לה באנפה ואזלא ואכלה. פי' דהא דקתני מאכיל אחריו ישראל לא שיעמידנה על העשבים שתלש גוי ויעמוד עליה, דהא ודאי מוקצים הם ואסור להעמידה על גבי מוקצים, אלא לומר דקאים באנפה ואזלא ואכלא.
אבל מכירו אסור. פי' שמא יעשה גם לצורך ישראל.
ופרכינן דהא רבן גמליאל מכירו הוה. אי משום שכבר באו בספינה ביחד כדמפרש רש"י ז"ל אי משום דרבן גמליאל אדם מפורסם ומסויים.
אמר אביי שלא בפניו עבד רבא [אמר] אפילו תימא בפניו כבש לאחד כבש למאה. פי' וכיון דליכא למיחש לאפושי בשבילו אפי' במכירו מותר כיון שהוא עושה סתם לצורך עצמו, ורבא ודאי לא פליג על אביי אלא דנקט דהא דכבש אפשר לאוקמה בפניו, ואביי לא הוה נחית להא ושרי כל שלא בפניו ואפילו בלא טעמא דנר לאחד נר למאה, ושמעינן מינה דבגוי המכירו לא מיתסר עד דאיכא תרתי שעשה בפניו של ישראל ובדבר שיש להוסיף בו בשביל ישראל, כגון ליקוט עשבים ומילוי מים וכיוצא בו, ובנעשה בשביל ישראל לעולם הוא אסור ואפי' שלא בפניו ואפי' בנר וכבש.
אימא הואיל ושלא (בפניו) [מפנינו] עשאו. פירוש דהא דקתני הואיל ושלא בפני[נ]ו עשאו (פי' דהא) הכי קאמר הואיל ושלא בעבורנו ושלא לשאת את פנינו עשאו.
ת"ש עיר שישראל וגוים דרים בה ויש שם מרחץ המרחצת בשבת אם רוב ישראל ימתין למוצאי שבת בכדי שיחמו. פרש"י ז"ל דקושיין בין לאביי בין לרבא דהכא גבי מרחץ שלא בפניו הוא וחימום מרחץ כך הוא לאחד כמו [למאה] ואפ"ה אם רוב ישראל אסור, וקס"ד דכיון דאיכא גוים ואפי' מיעוט, עיקר מעשה שלו לא עשה אלא מפני הגוים, אלא כיון דאיכא רובא ישראל לא סגיא שלא [יהנו] גם הם, והוה ליה דומיא דמכירו דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו. ופרקינן דשאני התם דאדעתא דרובא מחממי. כלומר דבהא נמי תלינן בכונת העושה דבתר רובא אזיל וכאילו מיעוטא דגוים ליתנהו והוי כעושה בשביל ישראל, וכן במחצה על מחצה תולין שעיקר הכונה בשביל ישראל כדתניא לקמן בנר הדלוק במסיבה.
ת"ש נר הדלוק במסיבה וכו' שאני התם דאדעתא דרובא קא מדליק. וק"ל כיון דאקשי ליה ממרחץ ותריץ ליה מאי אהדר לאקשי ליה מנר הדלוק דהא כי הדדי נינהו, וי"ל דקסבר דבשלמא גבי מרחץ י"ל שאין אדם טורח אלא בשביל הרוב ואילו לא היה אלא המיעוט לא היו טורחין בשבילם, אבל נר כל אדם הוא צריך ואפי' היחיד, והמדליק לצורך כל אחד הוא מדליק, וכיון דכן מסתמא דעתו על הגוים.
[דף קכב עמוד ב] שמואל איקלע לבי תורן. יש שכתבו כי מה שעושה גוי לצורך עצמו אף על פי שנעשה גם לצורך ישראל מותר לישראל, כי עיקר כונתו לעצמו היא והישראל טפל הוא, והיינו האי עובדא דשמואל, דהאי מעשה היכי דמי, אי רובא גוים הוו אמאי אהדרינהו שמואל לאפיה מיניה, ואי רובא ישראל הוו ואי נמי מחצה על מחצה כי אייתי גוי שטרי וקרי בהו מאי הוי, אלא ש"מ דכל שעושה לעצמו אף על פי שעושה גם לצורך ישראל מותר, והביאו עוד ראיה מן הירושלמי שאמרו בפרקין (ה"ט) נכרי שהדליק לצורכו ולצורך ישראל מהו, נשמעיניה מן הדא שמואל אתקבל גבי חד פרסי [איטפי] בוצינא אזל ההוא פרסאה בעי מדלקה והפך שמואל אפוי, כיון דחמיתיה מתעסק בשטרותיו ידע דלא בגיניה אדלקה וחזר שמואל אפוי, הדא אמרה נכרי העושה לצרכו ולצורך ישראל מותר, כך הגירסא בעיקר נוסחי ירושלמי וכן גורס ר"י ז"ל, לא כמי שגורס אסור, וכן מוכיח ממה שחזרו ואמרו א"ר יוסי שניא היא שאין מטריחים לאדם לצאת מביתו, כלומר דמהא ליכא למישמע שהעושה בשבילו ובשביל ישראל מותר דשאני התם שאין מטריחים אותו לצאת מביתו, ומהדרינן למה שמואל מהדר אפוי דאם תאמר כן דחוששים שלא להטריחו, אפילו מתחלה כשהיה סבור שמואל שעושה בשבילו למה היה מחזיר פניו, נימא אין מטריחים לאדם לצאת מביתו, אלא ודאי אין זה טעם כעיקר וטעמא היינו משום שהעושה לצרכו ולצורך ישראל מותר.
ונראים הדברים הללו בעיני בדבר שאינו מקבל תוספת כגון נר וכבש וכענין שאמרו למעלה גבי מכירו, דהא דוקיא דירושלמי מעובדא דנר הוה, אבל בדבר שמקבל תוספת אף על פי שעושה לעצמו אם עושה גם לצורך ישראל אסור, והכין מוכח מהא דפרכינן לעיל והא רבן גמליאל מכירו הוה ולא שרינן אלא משום דנר לאחד נר למאה, והתם ודאי אף על פי דרבן גמליאל מכירו הוה, הגוי גם לעצמו עשה, כדמייתי לה במתני' גבי עשה גוי כבש לירד בו, והוה ליה כעושה ל[צורך עצמו] ולצורך ישראל ואפ"ה אי לאו דנר לאחד נר למאה היה אסור לרבן גמליאל, ויש שדוחים דשאני התם דרבן גמליאל אדם גדול ומסויים ונעשה הגוי טפל לגבי רבן גמליאל, אבל בעלמא עיקר כונת הגוי לעצמו ומחשבתו לישראל אינה כלום במקום שמכוין גם לעצמו, ואין לדמות להא דרבן גמליאל אלא עבד שמילא מים לצרכו ולצורך רבו שהוא אסור, ונראה לי שכל זה דוחק, שאין לנו לתפוס מן הירושלמי אלא דבר הלמד מעניינו דאיירי בהדלקת נר.
ומכל מקום למדנו מן הירושלמי הזה דגוי שעושה מלאכה בשביל ישראל, אפי' הוא בענין שיצטרך ישראל לצאת מביתו או להתרחק כדי שלא יהנה ממנו, יוצא ומתרחק, ואין אומרים אין מטריחים לאדם לצאת מביתו, וזה ברור מאד.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק יז - כל הכלים [המתחיל בדף קכב עמוד ב]
כל הכלים
מתני' כל הכלים ניטלים בשבת ודלתותיהן עמהן אף על פי שנתפרקו בשבת. פי' כל הכלים אף על פי שהם גדולים כגון שידה תיבה ומגדל ניטלים בשבת, ודלתותיהם שיש להם בצידם ניטלים עמהם, ואף על פי שהם עשויים שמתפרקים מהם אין צריך לפרקן, ולא עוד אלא אף על פי שנתפרקו הדלתות מהם בשבת הרי אותם דלתות ניטלים בפני עצמם כמו שהיו ניטלים עם הכלים דאכתי תורת כלי עליהם.
ואינם דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן. פי' דאילו דלתות הבית שנתפרקו משם אינם ניטלים, שאינן מן המוכן לטלטל, שאינם כלי, אבל אלו היו מוכנים ע"ג אביהם כדאיתא בגמרא. נוטל אדם קורנסו.
גמרא אף על פי שנתפרקו בשבת ולא מיבעיא בחול אדרבה נתפרקו בשבת מוכנים אגב אביהם בחול אין מוכנים אגב אביהם. הקשו בתוספות מאי קאמר דאדרבה אמרינן לקמן בפרקין (קכ"ד ב') דשברי כלים אם נשברו בחול ומשמשין מעין מלאכה [ניטלין ואם נשברו בשבת פלוגתא דר"י ורבנן, וי"ל דהתם אין ראויים למלאכתם הראשונה אלא למלאכה] אחרת ולפיכך כשנשברו בחול נחת תורת כלי עליו למלאכה זו האחרת, וכשנשברו בשבת הוה ליה נולד ולרבי יהודה דאית ליה נולד אסור, אבל דלתות אלו ראויים מעין מלאכתם הראשונה ולהחזירם שם עומדים ולא לדבר אחר, וכשנתפרקו בשבת לית בהו נולד כלל, ואף על פי שאין משמשים עתה במלאכתם מ"מ הרי הוכנו על גבי אביהם ואינם יוצאים מהכנתם כיון שסופם לחזור שם, [אבל כשנתפרקו בחול] כיון שלא הוכנו בשבת אגב אביהם איכא למימר שאין ניטלים דליכא תורת כלי עליהם.
אמר אביי ה"ק כל הכלים וכו'. פי' דלא נקט רבותא מפני שנתפרקו בשבת, אלא כולה רבותא דנקט דקתני עלה אף על פי, היינו מפני שנתפרקו, בחול או בשבת, וכי נקט בשבת חדא מינייהו נקט ומשום דאיירי לקמן בפלוגתא דשברי כלים שנשתברו בשבת.
ת"ר דלת של שידה וכו' אמר אביי לעולם קא סבר יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים. וא"ת והא תנן במסכת יום טוב (ביצה כ"א ב') בית שמאי אומרים אין זוקפים את המנורה ובית הלל מתירים ואמרינן דפליגי בית שמאי סברי יש בנין בכלים ובית הלל סברי אין בנין, וא"כ היכי מוקים אביי רבנן הכא כבית שמאי, שבקינן כבית הלל ואמרינן כבית שמאי, וי"ל דההיא סוגיין דרבא היא דסבירא ליה דרבנן סברי אין בנין בכלים כדאיתא בסמוך, אבל אביי סבר שלא נחלקו בזה ופלוגתייהו במנורה קטנה שאינה של חוליות ואית בה חדקי בית שמאי סברי גזרינן אטו מנורה של חוליות ובית הלל סברי לא גזרינן וכדתריצנא לה בפרק הבונה (לעיל ק"ב ב') אליבא דרב ושמואל, ושם כתבנו עוד תירוץ אחר.
והכי קאמר שניטלו ניטלין. פי' דהא דקתני דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלים אין פירושו שמסלקים אותם ממקומם אלא שאם הם מפורקים מכבר שניטלים בשבת.
א"ל רבא וכו' חדא דנוטלים קתני. פי' דמשמע שמסלקים אותם ממקומם. ועוד מאי אבל לא מחזירים. פי' דהאי לישנא לא שייך אלא כשהתיר סילוקן ונטילתן, והכי הוה ליה למיתני אבל לא נוטלים ולא מחזירין, דכיון שיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים הכל אסור בנטילתם וחזירתם.
אלא אמר רבא לעולם סבירא ליה אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים והא דקתני ולא מחזירין גזירה שמא יתקע. פי' דכל היכא דעביד תקיעה בחזקה ביתדות איכא מלאכה דאורייתא משום [מכה בפטיש], וכיון דכן אפילו כשאינו תוקע אוסרין שמא יתקע כיון דאורחא דדלתות למעבד בהו תקיעה, אבל בנטילתם לא גזרו שאינם תקועין אטו תקועין, וגבי מנורה שאינה של חוליות וכיוצא בו דלא שכיחא בהו תקיעה מתירים לזקוף או לטלטל ולא גזרינן שמא יתקע.
והא דתנן קורנס לפצוע בו אגוזים [אמר רב יהודה קורנס של אגוזים לפצוע בו אגוזים] אבל של נפחים לא קסבר כלי שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור. וא"ת והתנן בסיפא כל הכלים ניטלים לצורך כלל, וא"ת והא לפום לישנא דרב יהודה אפי' קורנס של אגוזים שמלאכתו להיתר דוקא לפצוע בו אגוזים שהוא מיוחד לכך אבל מידי אחרינא לא, וכיון שכן אדדייקינן מיניה דסבירא ליה דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אסור הוה לן למידק דאפי' כלי שמלאכתו להיתר אינו ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו וכרבי נחמיה, וי"ל דהא לא אפשר לומר מלישנא דרב יהודה, דאיהו סברא דת"ק דמתני' מפרש מאי קורנס דקתני, ואי דסבירא ליה כדקאמרת תיקשי סיפא דקתני כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך, ועוד דכיון דסיפא רבי נחמיה רישא לאו רבי נחמיה, אלא על כרחין הא דקתני לפצוע בו אגוזים לא נקט אלא למידק מינה דקורנס של נפחים אפי' לפצוע בו אגוזים אסור, דכלי שמלאכתו לאיסור אפי' לצורך גופו לא, ומשום דלא תיטעי למידק דאפי' קורנס של אגוזים לפצוע בו אגוזים דוקא קתני תני הכי כל הכלים ניטלים בשבת לצורך ושלא לצורך דמיירי בכלים שמלאכתם להיתר.
וקשיא לי דהא אשכחן לרב יהודה דאמר בפרק אלו קשרים (לעיל קי"ג א') כלי קיואי מותרים לטלטל ואף על פי שמלאכתם לאיסור, ותו קאמר בפרק כירה (לעיל מ"ו א') שרגא דמשחא שרי לטלטולי דנפטא אסיר, ואפי' דנפטא לא אסר אלא מפני שהוא מוקצה מחמת מיאוסו, י"ל דהנהו בתר דאהדריה רבא הכא אמרינהו רב יהודה, והא דתניא לקמן (קכ"ג ב') התירו וחזרו והתירו הכל חוץ מן המסור הגדול (למשמע) [לא שמיע] ליה, אי נמי דהכא רב יהודה דברי ת"ק מפרש אבל איהו כרבי יוסי סבירא ליה וכתנא דמתני' דלקמן שהתירו אפי' כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או אפי' לצורך מקומו כדאמר רבא לקמן בשמעתין, וא"ת ומה דוחקיה דרב יהודה לפרושי סברא דתנא קמא דלא כהלכתא, י"ל דכיון דקתני סיפא רבי יוסי אומר כל הכלים ניטלים חוץ מן המסור הגדול וכו' משמע ליה דלתנא קמא אסור.
א"ל רבא אלא מעתה סיפא דקתני את הרחת ואת המלזג לתת עליו פת לקטן רחת ומלזג מי מייחדי להכי. פי' דבשלמא כולהו הני דמתני' אפשר לאוקמינהו בעשויים לכך בר מהני דליכא דעביד להו להכי.
אלא אמר רבה קורנס של נפחים לפצוע בו אגוזים קסבר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר. פי' ולפצוע בו אגוזים דקתני [דוקא הוא אבל שלא לצורך לא, והא דקתני] כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך מיירי בכלים שמלאכתו להיתר ולצורך צורך גופו ושלא לצורך [צורך] מקומו ואפי' מחמה לצל, וא"ת ולרבה מאי איכא בין ת"ק ורבי יוסי, י"ל דלא אתא ר"י אלא לרבות כלים הניטלים בשבת בשני בני אדם והיינו דקתני כל הכלים ניטלים וכדאיתא לקמן בברייתא (קכ"ג ב'), ואתא נמי לחדותי רישא דמסור הגדול ויתד של מחרישה, ומסתברא דמודה ליה ת"ק בהא דהוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס דמודו ביה כו"ע, ורבי יוסי לא בא [אלא] לברר דינן בלבד.
[דף קכג עמוד א] איתיביה אביי לרבה מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה ואם לאו אין מטלטלין אותה. פי' ומשמע ליה דאין מטלטלין אותה כלל משמע אפי' לצורך גופה, והיינו דאוקמה רבה כרבי נחמיה ולא אוקמה דה"ק אין מטלטלין אותה לצורך מקומה או מחמה לצל כדאוקמה רבא לקמן בפרקין (קכ"ד א'), וק"ל מאי קא מותיב אביי לרבה דהא אביי גופיה הכי סבירא ליה לקמן (ע"ב) דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר, וי"ל דההיא בתר דסברה הכא מרבה דהוה רביה, אי נמי דלאפוקי מיניה דרבה [דילמא] אית ליה תירוצא אחרינא דלא שמיע ליה, דהכין אורחא דאמוראי.
והא דקתני אם יש בה שום מטלטלין אותה, יש שפירשו דהוא הדין על ידי ככר, ומה שאמרו (לקמן קמ"ב ב') שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, התם במידי דליכא עליה תורת כלי ודומיא דמת, אבל מדוכה שיש עליו תורת כלי אלא שהוא נאסר מדין מוקצה או כיוצא בו הרי הוא מטלטל על ידי ככר, ולא נהירא דהתם מילתא פסיקא נקט שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ואין לך מוקצה מיטלטל ע"י ככר, וטעמא דהכא מפני (שלא) שהמדוכה עיקרה לדיכת שומין וכיוצא בו והוא העושה אותה כלי שמלאכתו לאיסור, הא ודאי טפילה היא אצלו, וכשמשתמשת עמו היתר במלאכה הרי היא מותרת ומה שאוסרה הוא מתירה, והוה ליה כקדרה שמטלטלת עם התבשיל ואפי' מחמה לצל, ואפי' לרבי נחמיה היא מטלטלת לצורך השום שלה שהיא לכך היא מיוחדת.
אמר ליה הא מני רבי נחמיה דאמר אין מטלטלים אלא לצורך תשמישו המיוחד לו. פי' והכא כשאין בה שום אי אפשר לטלטלה שהרי למלאכת דיכת שום שהיא מלאכת איסור [היא עומדת].
איתיביה ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו. פי' גבי עלי תנינן לה, ומלאכתו לאיסור לכתוש הריפות שאסור אף ביום טוב כדאיתא התם (ביצה י"ד א'), והא דקתני רישא דמותר ליטול אותו לקצב עליו בשר קל הוא שהקלו משום שמחת יום טוב כדאמרינן התם מעיקרא (שם י' א'), אלא דלמסקנא (שם) פרישנא דרישא שרי מן הדין דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר וסיפא אסור לטלטלו מחמה לצל קאמר וכדאסקה רבה לקמן בשמעתין אליבא דהלכתא.
סבר לשנויי כרבי נחמיה כיון דשמעה להא וכו' הכא נמי מייחד לה מקום. והוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס, וטעמא דשרו בית הלל בדרישא היינו משום שמחת יום טוב כדסבירנא הכא מעיקרא.
הכל מודים. פי' ואפילו רבנן דפליגי עליה דרבי נחמיה.
בסיכי זיירי ומזורי. פרש"י בלשון אחד שהם כלי אורג העמודים והקנים והכובדין כובד עליון וכובד תחתון, ואינו נכון דהא בפרק ואלו קשרים (לעיל קי"ג א') אמרינן דלכו"ע כלי קיואי שרו ולא נחלקו אלא בכובד תחתון וכובד עליון בלבד והיכי לא אדכרוה התם להא דרב כלל, ויש שפירשו שהם כלי כובסים, וכן פירש בעל הערוך, ורש"י ז"ל כתב בלשון שני שהם כלי צבעים.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן קורנס של זהבים שנינו רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן קורנס של בשמים שנינו. פי' דכו"ע בקורנס של מלאכת איסור שנינו כסברא דרבה אלא דאיכא קורנס שהוא מוקצה מחמת [חסרון] כיס ובההוא איפליגו הכא הי ניהו.
הכי גרסינן מאן דאמר זהבים כל שכן דבשמים וכו'. ולא גרסינן מאן דאמר דבשמים, דהא ודאי טפי קפדי בקורנס של זהבים שיהא חלק לרדד טסי זהב וכסף, אבל רש"י ז"ל גורס כן ואומר דאע"ג דקפדי על קורנס של זהבים קצת שיהא חלק לרדד טסין אפילו הכי כיון דמתקן על ידי הכאה שמכהו על הסדן לא מקצה ליה ע"כ, ואינו נכון.
פגה שטמנה בתבן. פי' והתבן מוקצה לטיט.
וחררה שטמנה בגחלים. פרש"י ז"ל במסכת עירובין (ע"ז א') גחלים שכבו, דאי לא כשבא לנער הוה ליה מבעיר את התחתונות ומכבה את העליונות וכדאיתא בזבחים (כריתות כ' א'), ויש שפירשו גחלים ממש דהא לא פסיק רישיה הוא וכיון שאינו מתכוין מותר.
אם מגולה מקצתה מותר. פרש"י ז"ל שיכול לאחוז אותה במקום המגולה ואפי' טלטול מן הצד ליכא שאין צורך להגביה את התבן אלא במקום המגולה והתבן נשמט והולך ע"כ, ולכאורה [הכי משמע] מדאמרינן אמר רב נחמן הלכה כרבי אלעזר וכו' ואמרינן למימרא דסבר רב נחמן טלטול [מן הצד לא שמיה טלטול] דאלמא משום דפסק כרבי אלעזר הוא דסבירא ליה הכי הא לרבנן ליכא טלטול מן הצד, אבל אין לומר כן דודאי אף לת"ק טלטול מן הצד איכא כיון שמנער הגחלים והתבן כשנוטל במקום המגולה וכדאמרינן בפרק כירה (לעיל מ"ג ב') גבי מת שהופכו ממטה למטה דהוה ליה טלטול מן הצד, וההיא דפוגלא דמייתי בסמוך [נמי] מסתמא מגולה הוא מקצתו, גם הדבר פשוט הוא מעצמו דאף לת"ק טלטול מן הצד איכא, והא דבעי ת"ק מגולה מקצתה משום דסבירא ליה דכיון דאינו נראה כלל נעשה לבטלה בתוך הגחלים שהן אסורות בטלטול, ואלעזר בן תדאי לא חייש להכי.
אמר רב נחמן הלכה כרבי אלעזר בן תדאי. וא"ת וכיון שהונחו שם הגחלים לדעת הוה ליה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כלל ואפי' טלטול [מן] הצד כדאמרינן לקמן (קמ"ב ב') גבי מעות שעל הכר, [וי"ל] שאני הכא שהגחלים לצורך החררה הונחו לשם שהיא נאפית בהם וכן בתבן והונחו שם על דעת ליטלם בשבת, וכיון שכן ליכא למימר שתהא חררה בסיס לגחלים אדרבה הגחלים בטלים לגבי החררה והתבן לגבי הפגה, וכן פירשנו בפרק במה טומנים (לעיל מ"ט א'), וההיא דאבן שעל פי החבית שם פירשנוה, ולקמן (קכ"ה ב') נפרשנה במקומה בס"ד.
למימרא דסבר רב נחמן טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. פי' לאו משום דפסק כרבי אלעזר בן תדאי, דהוא הדין אי סבירא ליה כת"ק וכדפרישית, אלא דקושטא דמילתא נקטינן וזה ודאי בכלל דבריו.
הדר ביה רב נחמן מההיא. פי' דכיון דהכי קיי"ל והכי סוגיין בכולה מכילתין דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול בכל מה שהוא לתשמיש שבת וכבודו, קים לן דרב נחמן הכי סבירא ליה ואם כן מההיא דהתם הוא דהדר ביה ולא מהא דהכא, הילכך ההיא דפוגלא בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה שרי לטלטוליה.
אבל היכא דניטל חררה או עוקצה אדם זורקה לבין הגרוטאות. פי' דאע"ג דעדיין ראויה לנטילת קוץ והויא כשבר כלי שמשמש מעין מלאכה דהוי בר טלטול כגון חרס קטנה וקרומית של קנה כדלקמן (קכ"ד ב' קכ"ה א'), שאני הכא שאין דרך לייחד מחט כזה לנטילת קוץ אלא זורקו לבין גרוטאות, והוה ליה כשיירי פרוזמטיות דלא חשיבי מנא לאישתמושי בהו למאי דמשתמשי בקרומיות של קנה ומשום דלאו אורחא לייתורינהו להכי, וכדבעינן לפרושי בס"ד (לק' קכ"ה א').
אתובי ינוקא רב נחמן אסר ורב ששת שרי. פרש"י ז"ל לסדר אברי התינוק כי כשהוא נולד אבריו מתפרקים וצריך ליישבן, ורב נחמן אסר דדמי למתקן, וא"ת והא אמרינן בפרק חבית (לקמן קמ"ז ב') דלכו"ע לפופי ינוקא שרי, י"ל דהתם בבגדים הוא מחבש אותו ומאליו הוא מתוקן אבל אסובי בידים דמי לתקוני מנא, והא דמדמי לה רב [נחמן] להא דאמרינן שאין עושין אפיקטוזין בשבת פירש רבינו ז"ל דהתם נמי [לאו] לרפואה עביד ולא גזור ביה משום שחיקת סמנין אלא משום דהוי כמתקן גברא כי הוא עושה כן להריק את מעיו לאכול ולשתות היום הרבה, ומהדרינן דהתם [לאו] אורחיה שלא היה צריך לכך, אבל הכא אורחיה והרי הוא כמאכילו ומשקהו, ורב ששת דשרי לה מייתי לה מדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ אלמא תקוני גברא במידי דלאו רפואה הוא דליכא למיגזר משום שחיקת סמנים שרי, ומהדרינן דהתם פקיד הקוץ, שאינו מחובר בו אלא מופקד ונתון שם והוצאה זו אינה תיקון, הכא לא פקיד, ודמי למלאכה שמסדרן ומכניסן למקום חיבורן, עכ"ל ז"ל, ואין שיטה זו מחוורת לבעלי התוספות ז"ל שאין דמיון אפיקטוזין שהביא רב נחמן עולה יפה.
ור"ח ז"ל פירש אסוקי גרמא דפומה דנפלא לינוקא ונותנים אצבע בפיו להעמיד אותו עצם על גרונו ועל הרוב הוא מקיא על ידי כן ומוציא דם, והיינו דמדמי ליה רב נחמן לאפיקטוזין, דהכא נמי עביד הקאה, ואף על גב דהכא אינו מתכוין לכך, כיון שעל הרוב עושה כן הוה ליה כפסיק רישיה, ורב ששת דחי דשאני הכא דאורחיה בהכי להעמיד עצם גרונו, ולמאי דמקיא מאליו בלא מתכוין לית לן למיחש, ורב ששת הביא ראיה להתירא ממאי דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ואף על פי שמוציא דם לא איכפת לן כיון שאינו מתכוין לכך, הכא נמי לא שנא, ובתוספות פירשו עוד לפי שיטת ר"ח כי הדמיון שהוא עושה מאפיקטוזין אינו מצד ההקאה, אלא דרב נחמן הוה אסר אסובי ינוקא משום שהוא עושה רפואה כדי לפתוח סתימת הגרון, ומביא ראיה מאפיקטוזין שאסור לעשות כן לסתימת האיצטומכא ברפואת אפיקטוזין, ורב ששת דחה דהתם לאו אורחיה וכו', ונסתייע רב ששת ממחט של יד ליטול בה את הקוץ ולא חיישינן בהא לרפואה שהוא עושה לפתוח המקום להוציא הקוץ, ודחינן דהתם מיפקד פקיד ולא חשיבא פתיחה כלל, משא"כ הכא דליכא האי טעמא דפקיד כי הוא פתיחה גמורה שעושה לגרון, והלכתא כרב ששת, דרב ששת ורב נחמן הלכתא כרב [ששת] באיסורי.
[דף קכג עמוד ב] ת"ר בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת. פירש מורי ז"ל דודאי כלים שמשמשים לעולם היתר לצורך אכילה ושתיה ושאר צורכי שבת שאין משמשים לעולם איסור, כולם היו מותרים לעולם, דלא סגיא בלאו הכי, והכי קאמר כי מאותן כלים שרוב תשמישן להיתר ופעמים שמשתמשים בהם לאיסור והם כמו כלי מלאכה התירו בהם שלשה כלים אלו בלבד, ובשאר כל הכלים הדומים להם ואין צריך לומר באותם שמלאכתם לאיסור לעולם, אסרו בהם טלטול גזירה משום הוצאה כדלקמן, ולקמן אמרינן כי בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, שהיו מזלזלין בהוצאת שבת, ועשו גדר וסייג ותקנה לדורות עד שיעמוד בית דין ויתיר, דאילו היתה גזירה מוחלטת לא היו אחרונים רשאים לבטל, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין.
מקצוע של דבלה. פי' שעושים שם [עיגולי] הדבילה באיסור וחותכין בה (בסתר) [בהיתר] כל השנה.
וזומא לסטרין. שמבשלים בה ומערין בה התבשיל לקערה ולקדרה, [והא] פשיטא שהיתה מותרת בעוד שהתבשיל בה דטפילה היא לאוכל וכדפרישנא לעיל (עי' לעיל ע"א ד"ה והא).
וסכין קטנה על גבי השולחן. שהיא עשויה להשתמש בה על השולחן וראויה ג"כ לשאר מלאכות איסור.
התירו וחזרו והתירו וכו' מאי התירו וחזרו וכו' אמר אביי התירו דבר שמלאכתו להיתר [לצורך] גופו. אבל לא לצורך מקומו, דלאביי לא חשיב צורך מקומו כצורך גופו, וסבירא ליה כרבה רביה דאמר לקמן (קכ"ד א') דצורך מקומו שלא לצורך קרי ליה.
ועדיין בידו אחת אין בשתי ידים לא עד שאמרו כל הכלים ניטלים בשבת ואפי' בשתי ידים. פי' עד שאמרו כי כל אותם הכלים שאסרו לטלטל שיהו מותרים לטלטל ואפי' הם גדולים שניטלים בשתי ידים.
א"ל רבא מכדי התירו קתני מה לי צורך גופו מה לי צורך מקומו. פי' לאו מלישנא דהתירו דייק לה רבא כדמשמע לכאורה, דהא לא דייק לישנא דהתירו הכי, אלא רבא מסברא אתא עלה דליכא לאפלוגי בינייהו כלל, דכיון שהתירו להשתמש בהם לצורך גופן ולטלטלם לכך ראוי הוא להתיר גם כן שיוכל לסלקם משם לאחר תשמישם לצורך מקומם, כי צורך מקומם כך הוא צורך גדול לשבת כצורך גופם.
אלא אמר רבא וכו' וחזרו והתירו מחמה לצל. פי' שאינו אלא לצורך הכלי, ודכוותה כדי שלא יגנב כדאיתא לקמן (קכ"ד ב'), וכן פרש"י ז"ל, אבל שלא לצורך כלל לא התירו לטלטל אפילו כלים שמלאכתם להיתר, והא דקרי לקמן מחמה לצל שלא לצורך מפני שאין בו צורך תשמיש לאדם לא בו ולא במקומו וכדקרי לה רבה (קכ"ד א') לצורך מקומו שלא לצורך, ויש שפירשו דכל טלטול בכדי קרינן מחמה לצל, והיינו (כמותו) [רבותיה], וכן היה מפרש מורי ז"ל.
ועדיין באדם אחד אין בשני בני אדם לא עד שאמרו כל הכלים הניטלים אפי' בשני בני אדם. וא"ת במאי פליגי אביי ורבא דאביי מפרש סיפא לרבות טלטול בשתי ידים בלבד ורבא מפרש ליה לרבות היתר אפי' בשני בני אדם, י"ל דאביי סבר דכיון דהני התירו אתו דרגא בתר דרגא ואיכא לאוקמא היתירא דקתני כל הכלים ניטלים בשבת בשתי ידים לא מסקינן ליה למישרי בשני בני אדם דתפשת מועט תפשת, ורבא סבר דכיון דקתני כל הכלים ניטלין לישנא דריבויא הוא לרבות את כולם ואפי' הם גדולים כמה, א"נ דאביי ורבא בסברא פליגי, דאביי סבר דמסתמא כל שאינו ניטל באדם אחד אין להתירו, דדוכתא מייחד ליה, ורבא סבר [דכל] שיש עליו תורת כלי אפילו הוא גדול כמה ראוי להתירו, ופלוגתייהו כעין מאי דכתיבנא לעיל (קכ"ב א' ד"ה בניטלים) שנחלקו בירושלמי, ושני בני אדם דנקט רבא לאו דוקא אלא הוא הדין אפילו בעשרה בני אדם וכהנהו עובדי דמסכת עירובין (ק"ב א'), עד שהוא גדול כל כך שיצא מתורת כלי לענין טומאה מחמת גודלו וכדכתיבנא לעיל (שם).
איתיביה אביי מדוכה אם יש בה שום מטלטלים אותה ואם לאו לא. איכא למידק היכי משמע ליה האי לישנא לאביי, אי משמע ליה אין מטלטלין אותה כלל לדידיה נמי קשיא דהא לדבריו מותר לטלטלה לצורך גופה מיהת, ואי משמע ליה דלצדדין קתני שאין מטלטלין אותה לצורך מקומה קתני, לרבא נמי הא ידע דמצי לתרוצי דלצדדין קתני דאין מטלטלין אותה מחמה לצל כדרך שמטלטל ברישא כשיש בה שום, וי"ל דאפי' אליבא דנפשיה לצדדין מוקמינן לה אלא דהוה [קשיא ליה] לישנא דמשמע אין מטלטלים אותה כלל ומשום הכי אותביה לרבא למיחזי היכי תריץ לה ואי גמיר בה תירוצא אחרינא, ורבא אוקמה לצדדין נמי דאין מטלטלים אותה מחמה לצל, ולא אוקמה כרבי נחמיה דלית הלכתא כותיה.
והא דלא אוקמה דכיון דקפיד עליה דוכתא מייחד לה, משום דליכא למימר הכי אלא גבי עלי דקפדי עליה אבל במדוכה לא קפדי כולי האי, ולעיל (ע"א) הכי גרסינן ברובא דנוסחי האי נמי מייחד ליה מקום, [ומשו"ה] לא ניחא ליה לרבא אלא תריץ ליה דההיא דמדוכה מחמה לצל, אבל רש"י ז"ל גורס לעיל הני נמי מייחד להו מקום, ופירש הוא ז"ל דהני מדוכה ועלי מייחד להו מקום, וי"ל דרבא לא שמיע ליה ההיא דר' חנינא בר שלמיא ולא ההוא תירוצא דרבה, אי נמי שמיע ליה ולא ניחא ליה.
ובעיקר קושייתנו יש מתרצים דהא דאותיב אביי ממתני' דמדוכה אסוגיין דלעיל קאי דתירצה ניהליה רבה רביה כרבי נחמיה, [ד]לאביי משמע ליה דאין מטלטלין אותה כלל כלל קתני, וכיון דכן ליכא לאוקמה כרבנן דפליגי עליה דרבי נחמיה, דהא לדידהו מותר לטלטלה לצורך גופה לכל הפחות, ולית ליה פתרא אלא כרבי נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו, וכיון דכן מדוכה שמלאכתה מיוחדת לאיסור אסור לטלטלה כלל, דאילו לצורך מקומו אין היתר בשום כלי שמלאכתו לאיסור ואפי' לרבנן וכל שכן לרבי נחמיה, אבל לרבא לא אתיא אפי' לרבי נחמיה, דלרבא גופיה צורך גופו וצורך מקומו [שוין] הן כדקאמר לעיל והוא הדין לר' נחמיה צורך תשמישו המיוחד לו וצורך מקומו שוין הם דצורך מקומו חשוב כצורך תשמישו המיוחד לו כדאמר רבא לקמן (קכ"ד א') ואתא רבי נחמיה למימר אפי' כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין, ואם כן לרבי נחמיה אליבא דרבא מדוכה מותר לטלטלה לצורך מקומו, והיינו דאותיב מינה הכא לרבא וכדאותיב ליה מינה לקמן, ואף על גב דבסוגיין דהכא לא אדכרו לרבי נחמיה, פריך מינה אביי (אהתם) [בסתם] דסמיך אסוגיא דלעיל ואמאי דפרקא ניהליה דהא כרבי נחמיה, וזה תירוץ נכון.
איתיביה ושוים שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו. פי' ומשמע אסור לטלטלו כלל ובשלמא לדידי מוקמינא לה כרבי נחמיה אלא לדידך קשיא.
ופריק הכא נמי מחמה לצל. פי' ולהאי מסקנא רישא דשרו ב"ה לקצב עליו בשר, לא סוף דבר לקצב בשר ומשום שמחת יום טוב אלא הוא הדין לתשמישו וצורך מקומו ואורחא דמילתא נקט, והא דקתני שאם קצב עליו בשר הכי קאמר כי לאחר שנשתמש בו שום תשמיש אסור לטלטלו כדי להצניע דהיינו מחמה לצל.
אמר רבי חנינא בימי נחמיה בן חכליא [נשנית] משנה זו. דג' כלים התירו וכו'.
אמר רבי אלעזר קנים [וכו' קנים] דתנן לא סידור קנים. של לחם הפנים הוא דוחה את השבת, ואילו מדינא כיון שמלאכתן להיתר מותר לטלטלם לגמרי, אלא שהיו בכל[ל הגזירה מעיקרא ואף על גב] (ואמרי') דמצוה דאורייתא איכא בסידור קנים, רבנן מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ואף על פי שאיסור טלטול אינו אלא משום שבות ואין שבות במקדש, אין כל השבותין שוים ויש שבות שהוא נוהג במקדש וכדאיתא בשילהי מסכת עירובין (ק"ב ב'), והכא על ידי שנפרצו העם לזלזל הרבה בענין הוצאות שבת הפריזו בגזירתם לגזור טלטול אף במקדש.
[דף קכד עמוד א] קלוסטרא. פי' נגר שראשו עב. פרש"י ז"ל וראוי לדוך בו שומין דמשוי עליה תורת כלי, והוא הדין דיכיל למימר שראוי לפצוע בו אגוזים שהוא מלאכת היתר, אלא דאורחיה טפי בדיכת שומין, דאפי' מלאכתו לאיסור משוי ליה מנא שורת הדין שיהא מותר לטלטל לצורך גופו מיהת, וכש"כ לתת אותו בדלת אחרת שהוא תשמישו המיוחד לו, אלא דודאי קודם התרת כלים נשנית.
שומטה מפתח זה. כלומר בדרך גרירה ולא בטלטול גמור.
אמר רבא ממאי דילמא לאחר התרת כלים נשנו וקנים טעמא מאי משום איעפושי לחם בהאי פורתא לא מעפשי. פי' וכיון דכן לא חשיב האי צורך גופו וצורך מקומו (נטילת כאן), ויש מקשים אמאי גרע האי צורך פורתא מחמה לצל דשרי רבא, ולאו קושיא היא דהכא רבה גרסינן בנוסחי עתיקי, ורבה אוסר הוא אפי' כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל כדאיתא לקמן.
קלוסטרא כר' ינאי וכו' רבי יהושע סבר תוך הפתח שהגלוסטרא שם כלפנים דמי. פי' ולאו דלהוי דינו כלפנים ממש דא"כ אפי' לשומטה יהא אסור, אלא דדמי להו לאינשי כלפנים ולפיכך אסור לטלטלה משם טלטול גמור.
מדוכה רבי נחמיה הוא. פי' ורבה לטעמיה דאוקמה הכי לעיל (קכ"ג א') כרבי נחמיה, דאילו רבא הא אוקמה מחמה לצל.
תנן כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך רבי נחמיה אומר אין ניטלים אלא לצורך מאי לצורך ומאי שלא לצורך אמר רבה לצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ושלא לצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו. פי' דסבירא ליה לרבה דצורך מקומו שלא לצורך קרי ליה תנא, ומחמה לצל אסור אפי' בכלי שמלאכתו להיתר, וע"כ [הכי] הוא פירושו דלכו"ע סיפא דמתני' בכלים שמלאכתן להיתר מיירי, והא דהדר ואמר רבה בדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא לאו מפירושא דהך סיפא דמתני' היא, דהא כבר איתפרש מאי דקתני לצורך ושלא לצורך בכלים שמלאכתם להיתר ותו ליתא במתני' לישנא אחרינא לפרושי, אלא רבה דיני כלים מסיים... דמיירי ע"כ... דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אבל לא לצורך מקומו, ואתא רבי נחמיה לומר דאפי' דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו [אין] לצורך מקומו לא, (וסברת בין ניטלין אלא) [ד]ע"כ בדבר שמלאכתו להיתר אמר (לא) [לה] דהא הך סיפא בהכי מיירי וכדפרישית.
לצורך מקומו שלא לצורך קרית ליה אלא אמר רבא לצורך וכו'. רבא לטעמיה דסבירא ליה לעיל (קכ"ג ב') דצורך גופו וצורך מקומו כי הדדי נינהו.
ואתא רבי נחמיה למימר דאפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא. ופרש"י ז"ל דצורך גופו האמור ברבי נחמיה אינו כצורך גופו האמור בדרבנן, דלא שרי רבי נחמיה כל צורך גופו כי היכי דסברי רבנן, אלא צורך תשמישו המיוחד לו, וכדתניא בעירובין (ל"ה א') ואיתא לקמן (קמ"ו א') דאפי' טלית ואפי' תרווד אין ניטלים אלא לצורך תשמישם, פי' המיוחד לו, ולפי זה לרבי נחמיה אין היתר טלטול לצורך גופו בכלי שמלאכתו לאיסור, ובודאי דסוגיין בכוליה תלמודא הכי, דהיינו לפום פשטא [הא] דתניא בפרק במה מדליקים (לעיל ל"ה ב') שאין מטלטלים את השופר ולא את החצוצרות ואוקימנא כרבי נחמיה אלמא אף על גב דחזי לגמע בו מים לתינוק כדאיתא התם אינו ניטל לרבי נחמיה דבעי צורך תשמישו המיוחד לו, וכן הא דתניא לקמן שאין מסיקים לא בכלים ולא בשברי כלים ואוקימנא כר' נחמיה ולפיכך אסור לטלטלן ביום טוב להסקה, וכן הא דתניא במסכת יום טוב (ביצה ל"א ב') חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך ואוקימנא כרבי נחמיה וכיון דבעי סכינא לא חתיך ליה, שאין זו מלאכה מיוחדת לסכין, ורבי נחמיה בעי מלאכתו המיוחדת לו, וכן הא דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין ל"ה א') גבי נתנו במגדל לא קנה עירוב דאוקימנא דקטיר במתנא ובעי למפסקה ולא אפשר למפסקיה, ואוקימנא כרבי נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך [מלאכתו] המיוחדת לו, ולפי שיטתו הא דתניא בפרק החבית (לק' קמ"ו א') שובר אדם את החבית ליטול ממנה גרוגרות ואוקימנא בדרוסות וכרבי נחמיה צריכין אנו לפרש דמיירי ששברה במקצוע של דבילה, אבל רש"י ז"ל אגב חורפיה לא עיין בה ופירשה (שם) בקרדום וסייף, ולפי שיטה זו כולה רישא דמתני' דהכא דקתני נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים דאכרחה רבה בקורנס של נפחים וכן כולה מתני', כולה דלא כרבי נחמיה.
והקשה ר"ת דהא מדפליג רבי נחמיה בסיפא דמתני' דהכא משמע לכאורה דברישא לא פליגי ואפי' לרבי נחמיה יש היתר טלטול בכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אם היא מלאכת היתר ואף על פי שאינה תשמישו המיוחד לו, ועוד דדוחק הוא לחלק במימרא אחת במילתיה דרבא בין צורך גופו דרבנן לצורך גופו דרבי נחמיה דהאי קא בעי למימר כל צורך גופו והאי בעי למימר תשמישו המיוחד לו דוקא.
לפיכך פירש ר"ת ז"ל דרבי נחמיה לא בעי צורך תשמישו המיוחד לו בלבד ממש אלא הוא הדין דשרי לכל צורך תשמישו שמלאכתו להיתר לעשות כרצונו ואף על פי שאינו מיוחד לכך, והא דקתני אפי' טלית וכו' אין ניטלים אלא לצורך תשמישן לא בא אלא למעט בו שלא לשנות במלאכה שאין רגיל בה בחול כלל, ורישא דמתני' דהכא אפי' לרבי נחמיה היא, דקורנס וכל שאר כלים השנויים במשנתינו לעולם משתמשים בהם בחול בדברים השנויים במשנתינו אלא שאין מיוחדים לכך, ולעיל (קכ"ב ב') לא קשיא ליה לרבא אלא דלא מייחדי להו לקטן, והא שאין מטלטלים לרבי נחמיה לא את השופר ולא את החצוצרות לשתות מים היינו משום דאפי' בחול אין דרכם להשתמש בהם אלא באקראי בעלמא, וכן אין דרך סכין למפסק מתנא ולא לחתוך חותמות שבקרקע, וכן אין דרך להסיק כלים אלא בדרך אקראי, ולפיכך אוסר בהם ר' נחמיה דאין זה קרוי תשמישו, וההיא דשובר אדם חבית שפיר אתיא אפי' בקרדום דהואיל וצריך הוא לחתוך גם את הגרוגרות הדרוסות צורך תשמישם חשיב, וכי תימא אפי' לפירוש זה לא הוי צורך גופו האמור בדרבנן כצורך גופו האמור בדברי רבי נחמיה ונצטרך לחלוק במימרא אחת במילתיה דרבא, דהא לרבנן כל צורך גופו שרו ואף על פי שאינו תשמישו כלל כגון חצוצרות לגמע בו מים וכיוצא בזה, י"ל דאפי' הכי כיון דלא בעינן לרבי נחמיה השתא צורך תשמישו המיוחד לו שפיר מצי מקרי צורך גופו סתם לאשמועינן הא מילתא, ואף על גב דלא הוי כצורך גופו (דרבי נחמיה) [דרבנן] לית לן בה.
ויש שסוברים כדעת ר"ת ז"ל דודאי לא בעי רבי נחמיה צורך תשמישו המיוחד לו ממש אלא למעוטי שלא לשנות למלאכה אחרת שאינה כעין מלאכתו, כגון קורנס של נפחים לישב עליו או לכסות בו וכן חצוצרות לגמע בו מים שאין אלו מעין מלאכתם המיוחדת, אבל קורנס לפצוע בו אגוזים מעין מלאכתו ותשמישו [הוא] שהרי מיוחד הוא להכות בו, וכן מכבדות של תמרה לכבד את הבית שהיא מלאכת איסור למאן דאסר בהו הכין (לק' ע"ב), שרי לטלטולינהו לכבד בין המטות ואת השולחן, ומאי דלא שרינן לרבי נחמיה מדוכה לפצוע בו אגוזים כקורנס, מפני שמלאכתו לדיכה, ודיכה לחוד ופציעה לחוד, וההיא דנתנו במגדל שבעירובין (ל"ה א') וכן חותמות שבקרקע שבמסכת יום טוב (ביצה ל"א ב'), אף על גב דחתיכת סכין באלו דומה הוא למלאכה המיוחדת לסכין, התם מיירי דבעי סכינא ולא הוה ליה סכינא, וכן פירש ר"ח ז"ל, וא"ת שיטול קרדום או מר, הנהו אין תשמישן לכך כלל ולפיכך אין ניטלים לרבי נחמיה לאותו צורך.
ופירוש זה נכון הוא לשיטה זו, אבל שיטת רש"י ז"ל יותר מחוורת לפי פשוטן של שמועות, [ומאי] דקשיא ליה לר"ת ז"ל דכיון דלא פליג רבי נחמיה אלא בסיפא מכלל דמיירי ומודה ברישא, לאו קושיא היא, דאדרבה נטר לת"ק עד דסיים כולהו דיניה בכלים שמלאכתם לאיסור וכלים שמלאכתם להיתר והדר פליג עליה, והא דקתני רבי נחמיה אומר אין ניטלים אלא לצורך, לאו למימרא דמודה רבי נחמיה בכל לצורך דת"ק, אלא דנקט לישנא קלילא וכיון דת"ק סתם דבריו ולא פירש מאי לצורך ומאי שלא לצורך וכשם שהתנא סתם דבריו ותפס לשון זה לשניהם הוא גם כן סתם דבריו ותפס לשון אחד לשניהם.
ועדיין אנו צריכים תלמוד בשיטת רש"י ז"ל לר' נחמיה [בדין] דבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, והמפרשים ז"ל נחלקו בזה, ור"ת ז"ל סובר דכיון דלדעת רש"י ז"ל אין היתר טלטול לרבי נחמיה לצורך גופו בדבר שמלאכתו לאיסור הוא הדין שאין לו היתר לצורך מקומו, דהא אפי' לרבא לא עדיף צורך מקומו מצורך גופו, ועוד דלא השוה רבא צורך מקומו לצורך גופו אלא מן הטעם שכתבנו למעלה כי בכלל מה שהתרתו לצורך גופו אתה צריך להתירו לסלקו ממקומו לאחר שנשתמש בו שאף הוא עומד ומיוחד לכך, ואם כן במי שלא התרת לצורך גופו אין לך להתיר לצורך מקומו, ואחרים כתבו דלרבא צורך מקומו ראוי להיתר טלטול (ל)[כ]צורך גופו ואף על פי שלא התיר צורך גופו בכלי שמלאכתו לאיסור משום דלא אפשר ביה לא נמנע מלהתיר טלטולו לצורך מקומו שאין דנין אפשר משאי אפשר, והיינו תיובתא דאותיב אביי לרבא ממדוכה כדמפרשינן לעיל (קכ"ג ב' ד"ה ובעיקר), וזהו דעת רבינו הגדול ז"ל ותלמידו רבינו ז"ל.
הני קערות היכי מטלטלינן להו. פי' דבשלמא לרבא מטלטלינן להו לצורך מקומן דאפי' רבי נחמיה שרי הכי, אבל לרבה אליבא דרבי נחמיה לא שרינן צורך מקומו אפי' בכלים שמלאכתם להיתר, [ו]מהא שמעינן דכל שאתה מתיר טלטול כלי לצורך מקומו מניחו במקום שרוצה להצניעו, דאי לא לרבא נמי אליבא דרבי נחמיה היכי מטלטלינן קערות להצניעם, אלא ודאי כדאמרן.
והא דתנן אין סומכין את הקערה בבקעת וכן הדלת והא בקעת דביום טוב דבר שמלאכתו וכו' עד אלא אמר רב פפא הא בית שמאי והא בית הלל דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאים לא את הקטן וכו'. טעמא דבית שמאי דלית להו מתוך, ובית הלל אית להו מתוך שהותרה מלאכה ביום טוב לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהא בו שום צורך ליום טוב בדבר השוה לכל נפש כדאיתא בפ"ק דכתובות (ז' א'), [ומתני'] דבקעת שגזרו יום טוב אטו שבת להשוות בה דין יום טוב לשבת וכן ההיא דאין בין יום טוב לשבת כבית שמאי דאמרי אין מוציאין את הקטן דסבירא להו דלא שרינן ביום טוב טפי משבת אלא אוכל נפש, ואידך דמשילין בית הלל, ולפי זה סוגיא דהכא מיחלפא [אסוגיא] דמסכת יום טוב (ביצה ל"ג א'), דהתם פרישנא טעמא דמתני' דבקעת משום מוקצה כר' יהודה לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ומאן דשרי היינו טעמא דמה לי לצלות בו ומה לי לצלות בגחלתו כלומר זה בכלל יחודו להסקה הוא, ובתוספות פירשו דכי אוקימנא הכא כבית שמאי היינו מתני' דאין בין יום טוב לשבת, אבל מתני' דבקעת אינו אלא מן הטעם שאמרו במסכת יום טוב שהיא מוקצה להסקה, ואינו נכון דא"כ היה לו לתלמוד לפרש או לרמוז הכא הא מילתא אבל הנכון שזה מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד, ומיהו כסוגיא דהתם קיי"ל, חדא דהתם בדוכתה ונחתי לעומקא דפירושא טפי, ועוד דלפום אוקימתא דמתני' דהתם הויא מתני' כהלכתא למאן דפסק במוקצה ביום טוב כרבי יהודה דאילו לסוגיא דהכא דאוקימנא כבית שמאי הויא דלא כהלכתא, וזה דעת הגאונים ז"ל.
[דף קכד עמוד ב] לאו משום הוצאה הוא. פי' דכל טלטולים שאסרו חכמים היינו כדי לעשות גדר להוצאות דשבת.
אייתו שותא לכהנא וליתיב עלה לאו למימרא דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולא לצורך מקומו. מלישנא יתירא, דלמה ליה לפרושי בהדיא דליתוב עלה, דסתמו הכי משמע. ומהדרינן דה"ק שקולו שותא מקמי כהנא. פי' כדי שישב במקום השותא, ואשמעינן דלצורך מקומו מותר. ואיבעית אימא מחמה לצל הוא דשרי ליה. פי' שותא מצודה.
רב מרי בר רחל. חזו לאורחים. פי' לרווחא דמילתא הוה א"ל הכי, דאילו לדידיה בלאו הכי נמי שרי וכדמוכח סיפא דא"ל גלית אדעתך דכאביי סבירא לך, לכו"ע שרי ואפי' מחמה לצל, לדידך אסור, ולאו משום קנסא אלא משום דסבירא ליה כאביי דאסיר, ואליבא דהלכתא כרבא קיי"ל.
קבלתי מרבינו הגדול ז"ל שלא התירו כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אלא כשלא נעשה בסיס לדבר האסור בשבת ולא נדחה בידים אבל כלי שנעשה בסיס לדבר האסור בשבת בין השמשות כגון נר ומנורה אסור לטלטלה ואפי' לצורך מקומו, והכי רהטא סוגיא דפרק כירה (לעיל מ"ד א') לפום פשטא, אבל הרב ר' ישעיה ז"ל כתב בשילהי מכילתין דאפילו נר שהדליקוה בשבת אם היה צריך למקומו כגון שתלה הנר בשולחנו או בשום מקום שהוא צריך להשתמש בו והנר מעכבו, שמותר לטלטלו, ולא נאסר לצורך מקומו אלא מוקצה מחמת חסרון כיס דמייחד ליה דוכתא.
אמר רב מכבדות של מילת מותר לטלטלן בשבת. פי' כי מלאכתם להיתר לכבד בהם את השולחן דליכא אשוויי גומות כלל.
אבל של תמרה לא. פי' דסבר רב דמכבדות של תמרה מלאכתן לאיסור שעשויות בלבד לכבד הבית דאיכא משום אשוויי גומות, ואף על גב שאין מתכוין י"ל דרב לטעמיה דפסק הלכה כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין כדאיתא בפרק שמונה שרצים (לעיל קי"א ב'), וזה דעת הגאונים ז"ל, אבל רש"י ז"ל סובר דכיבוד הבית אפי' לרבי שמעון אסור דפסיק רישיה ולא ימות הוא, וכן כתבו בתוספות, והביאו ראיה לדבריהם מהא דאמרינן בסמוך אדרבי אלעזר במאי עסקינן אילימא לצורך גופו ולצורך מקומו בהא לימא רב של תמרה לא [אלא מחמה לצל בהא לימא רבי אלעזר אף של תמרה], ומאי תמיהא נימא דרבי אלעזר סבר כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אלא ודאי אף לר' שמעון כיבוד הבית אסור בשבת, ועוד הביאו ראיה מדאמרינן לקמן בפרק מפנין (קכ"ז א') מאי אבל לא את האוצר שלא יגמור כולו משום דאתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחלינן ומני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה, דאלמא אפי' לר' שמעון כיבוד הבית ואוצר אסור משום אשוויי גומות דחשיב ליה פסיק רישיה ולא ימות, ועוד מהא דאמרינן במסכת ביצה (כ"ב ב') בשלשה דברים שהיה רשב"ג אומר מכבדין בין המטות וחכמים אוסרים וקי"ל כרבנן, ועל הסברא הזאת נהגו שלא לכבד את הבית בשבת ולא ביום טוב בכל צרפת ובפרובינציא ובקטלוניא.
אבל במלכות הגליל שלנו נהגו בו היתר על דעת רבינו הרי"ף ז"ל שהתיר בכאן לכבד במכבדות של תמרה משום ההיא דפרק המצניע (צ"ה א') [דאמרי'] והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון שרי לכתחלה, וסבירא ליה למרן ז"ל דההיא אפי' אמכבד ואמרבץ קאי, ולא אמרבץ לחוד קאי כדכתבו רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוספות, [וכן] פסקו רבי' האיי ובעל הלכות גדולות וכל הגאונים ז"ל, וההיא דמסכת יום טוב (כ"ב ב') דקתני וחכמים אוסרים השיב רבינו אלפסי ז"ל בתשובת שאלה דרבנן דקתני התם רבי יהודה היא ולית הלכתא כותיה דכרבי שמעון הוא דקיי"ל, והכי מוכח סיפא דהתם דקתני וחכמים אומרים אבל לא מקרצפין וקירצוף וקירוד לרבי שמעון שרו משום דבר שאין מתכוין כדאיתא בהדיא במסכת פסחים (עי"ש י"א ב'), והא דפרק מפנים (לק' קכ"ז א') לא קשיא כלל דהתם לאו בכיבוד אוצר מיירי אלא בגומר בלבד בלא כיבוד ולהכי קתני שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות במתכוין בשוגג לפי שלא ראה אותם גומות עד עכשיו, שכן דרך מכבדי אוצר בכך לפי שהוא נעשה כולו גומות גומות ועשויות למלאות מפני האורחים, כן תירץ רבינו הגדול ז"ל, וסוגיין דהכא דאתמהינן על רבי אלעזר ולא מפרקינן דרבי אלעזר סבר ליה כרבי שמעון, הנה הגאון בעל הלכות אינו גורס בזה כגירסת הספרים שלנו, וכן הוא גורס ורבי אלעזר אמר אף של תמרה מותר סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ואפי' לפי גירסת הספרים שלנו יש לפרש דלהכי לא [קאמר] דרבי אלעזר סבר לה כרבי שמעון משום דאי טעמא דרבי אלעזר נמי משום דסבר כרבי שמעון מאי שנא דנקט פלוגתיה הכא במכבדות ולא פליג על רב כד פסק כרבי יהודה, אלא ודאי משמע לן דרבי אלעזר אפי' לסברא דרב דאית ליה כרבי יהודה איירי. ופרקינן אימא וכן אמר רבי אלעזר. דלרבי יהודה של מילת [מותר ו]של תמרה אסור.
וא"ת ואפי' תימא דכיבוד הבית לא ליתסר משום דאשוויי גומות תיפוק לי דאסור משום שהוא מזיז עפר דההוא עפרא ודאי לאו דעתיה עליה מאתמול לכסויי ביה מידי דהא מיבדר ובטל בקרקע הבית, וי"ל דכיון דמצטער מהבלא שויוה רבנן כגרף של רעי ושרי, ומיהו אין להתיר לפי זה אלא בבית שמשתמשים שם, ועכשיו נהגו במקצת המקומות לכבד המבואות, וזהו שלא כדין, אלא שבכיוצא בזה אמרו ז"ל הנח להם לישראל מוטב שיהו וכו' כדאיתא לקמן במכלתין (קמ"ח ב') ובפרק המביא במסכת יום טוב (ביצה ל' א').
ולענין הלכה בטלטול כלים קיי"ל כרבא דהוא בתרא דכלים שמלאכתם להיתר אפי' מחמה לצל מותר לטלטלם, וכלים שמלאכתם לאיסור לצורך גופם ולצורך מקומם מותר בלבד, והא ודאי איתא אפי' לרבי שמעון דלית ליה מוקצה וקי"ל כותיה, דכלים שמלאכתם לאיסור לא מידי מוקצה נגעו בהם לאיסור אלא טלטול הוא שאסרו גזירה משום הוצאה וכשם שגזרו בימי נחמיה בן חכליה אפי' בכלים שמלאכתם להיתר, וא"ת היכי מוקמינן פלוגתא דטלטול שופר וחצוצרות בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במוקצה בשילהי פרק במה מדליקים (לעיל ל"ו א'), י"ל שלא העמידו שם מחלוקותם אלא לענין טלטול לצורך גופם, מפני שיש כלים שמיוחדים למלאכתם ואין אדם רוצה להשתמש בהם אלא דוקא במלאכתם ואפי' שלא מטעם חסרון כיס, דבהא איכא משום מוקצה אליבא דרבי יהודה, כגון מטה שייחדה למעות וקינה של תרנגולין כדאיתא לעיל בפרק כירה (מ"ד א' מ"ה ב'), וזהו הטעם בחצוצרות שדרך בני אדם לייחד אותה למלאכתה ושלא להשתמש בה לדבר אחר ומשום הכי אית ביה משום מוקצה לרבי יהודה, מ"ר (יהודה) ז"ל.
מתני' כל הכלים הניטלים בשבת שבריהם ניטלים בשבת ובלבד שיהו עושים מעין מלאכה. פי' דאיכא תורת כלי עלייהו.
שברי עריבה וכו' ושברי זכוכית לכסות בהם פי הפך. ואף על פי שזה היפך מלאכתם הראשונה שהיתה לקבל.
גרסינן בירושלמי (ה"ה) תמן תנינן זכוכית כדי לגרור בו ראש הכרכר והכא איתמר הכין, ר' נתן בשם רבנן דקסרין כאן בעבה כאן בחדה, ר' יוסה אומר כאן במטלטל כאן במוציא, פי' דלא דמי דהתם לשיעור הוצאה סגי לן בכל מה שמצניעין כמוהו ואף על פי שאין עליו תורת כלי, אבל לענין טלטול בעינן תורת כלי ואין זה מחוור אלא כשהוא ראוי לכיסוי ולא מפני שהוא ראוי לגרור בו, וזה הפירוק האחרון הוא בשיטת גמרא דילן כדרהטא כולה שמעתין לקמן.
רבי יהודה אומר ובלבד שיהו עושים [מעין] מלאכתן. ואוקימנא כשנשבר בשבת ומשום דהו"ל נולד.
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת שנשברו מערב שבת דרבי יהודה סבר מעין מלאכתם הראשונה אין מעין מלאכה אחרת לא. פי' ואף על פי שהיא מלאכה חשובה, דהא מעין מלאכתם דוקא קתני, וטעמא דמילתא הוה ס"ד השתא משום דסבר דשבר כלי שנשתנה ממלאכה הראשונה למלאכה אחרת אין חולק דין לעצמו ואין שם כלי עליו עד שישתמשו בו או שייחדו אותו למלאכה אחרת, וכיון דכך ולא חזי למלאכה הראשונה אין עליו תורת כלי והוה ליה כאבנים וצרורות.
אבל נשברו בשבת דברי הכל מותרים הואיל והיו מוכנים בין השמשות אגב אביהן. פי' והשתא לא הוה סליק אדעתין טעמא דנולד, אי נמי הוה סבירא לן דכיון דהשתא נמי חזי לשום מלאכה לא חשיב נולד דמעיקרא כלי והשתא כלי.
מתיב מר זוטרא מסיקים בכלים [וכו']. ולא מצי לאוקמה בשאין עושים שום מלאכה דאם כן אפי' רבי שמעון לא הוה פליג עלה, ועוד דסתמא נקט אין מסיקים בשברי כלים, ואף על גב דמודה רבי יהודה דמסיקים בשברי כלים שמשמשין מעין מלאכתם הראשונה כדמוכח במתני', התם משום דחשיב ליה כלי מעיקרא והרי זה בכלל מאי דקתני מסיקים בכלים.
אלא אמר רב יהודה אמר שמואל הכי קאמר מחלוקת בשנשברו בשבת דמר סבר מוכן הוא ומר סבר נולד הוא. והלכתא כותיה דר' שמעון כדאפסיקנא הלכתא כותיה בשילהי מכילתין (קנ"ז א').
הא רבי יהודה הא רבי שמעון. הוא הדין דהוה מצי לומר הא רבי מאיר, דאיהו נמי לית ליה מוקצה וסתם מתני' רבי מאיר היא וכדאמרי' לקמן ואזדא רבי מאיר לטעמיה, אלא משום דמרגלא בפומין למינקט רבי שמעון במוקצה בשבת ומפרסמא דעתיה בהא טפי [נקט] רבי שמעון.
הני ליבני דאשתיור מבניינא שרי לטלטולינהו דהא חזו למיזגא עלייהו. פי' ומסתמא להכי קיימי ותורת כלי עליהם לישיבה דהא מעשי אדם הם.
שרגינהו ודאי אקצינהו. פי' ולאו דליתסרו מדין [הקצאה] גרידא דקיימי לבנין וכתמרי דעסקי (לעיל י"ט ב'), דהא קי"ל כרבי שמעון דלית להו מוקצה, ורב נחמן הכי סבירא ליה וכדמוכח בשמעתא קמייתא דביצה (ב' א'), אלא טעמא שנפגמות במעט ונפסדות והוה ליה כמוקצה מחמת חסרון כיס.
חרס קטנה מותר לטלטלה [בחצר]. פי' דהא איכא תורת כלי עליה דחזיא לכסויי ביה מנא, אבל בכרמלית לא, דליכא כלי התם.
ורב נחמן דידיה אמר אפילו בכרמלית. פרש"י ז"ל דהא חזי לכסות בו רוק או טנופיא, וא"ת אי מהאי טעמא חשיב דאיכא עליה תורת כלי כל אבנים וצרורות (ונהרות) שבחצר וכרמלית יהא תורת כלי עליהם דהא חזו להכי ויטלטלנו, י"ל דשאני הכא דאתו משיירי כלי גמור וחזו נמי בחצר לכסות בו את הכלי, הא לאו הכי אין תשמיש זה כדאי לעשות בו כלי לכתחלה.
רבא אמר אפי' ברשות הרבים. [פי' ד]חזי לפרושי ביה טנופיא כעובדא דרבא וכדאמר רבא התם לדידי חזי לי, אלא דההוא תשמיש לא חשיב ולא שכיח ולא מהני ליה לשוייה כלי אלא משום דבחצר חשיב כלי כדמפרש רש"י ז"ל.
גירסת רש"י ז"ל לא מסתייא דלא גמירי אלא דמגמר נמי מגמרי. ופירש רש"י ז"ל אלא שמלמדים לאחרים שיבוש שבידם, ובנוסחי דידן גרסי אלא דמגמר נמי לא גמרי כלומר שאינם רוצים ללמוד.
מגופת חבית שנתכתתה היא ושבריה מותרים. וא"ת ומאי קמ"ל דנקט מגופה, י"ל משום דהוה ס"ד דהיא גופה לא הוי עליה תורת כלי גמור עד שיהו שבריה בני טלטול דומיא דחרס קטנה שבאה מכלי חשוב קמ"ל.
מתקיף לה רב פפא אלא מעתה זרק גלימתו לאשפה הכי נמי דאסירא. ק"ל מאי קא מדמי ליה גלימא שהוא דבר חשוב והמבטלו בטלה דעתו אצל כל בני אדם, ועוד דקאמר אלא אמר רב פפא אם זרקה מבעוד יום לאשפה אסורה הא ודאי זרק גלימתו לאשפה מבעוד יום לא בטלה ממש ומותר לטלטלה, ונ"ל דהכא לרווחא דמילתא נקט דכל שהוכנה בבין השמשות אגב אימה תו לא מהני ליה זריקה להוציאה מתורת כלי כי היכי דברירא מילתא לכו"ע דלא מהניא זריקה [בגלימא] לאשפה לעולם לבטלה מתורת כלי.
[דף קכה עמוד א] אמר שמואל קרומיות של מחצלת מותר לטלטלן בשבת מאי טעמא. פי' דהא לא חשיבי וכזבל בעלמא נינהו. ואמר רבא בר המדורי אסברה לי מחצלת גופה למאי חזייא לכסויי ביה עפרא הכא נמי חזיין לכסויי ביה טנופיא. ולאו דבעינן לומר בשברי כלים שיהו עושים מעין מלאכתם דהא לית הלכתא כר' יהודה דבעי הכין, אלא דהכא שורת הדין דכסויי טנופיא לא משוי תורת כלי דהא לא חשיב, ולא דמי לחרס קטנה דחזו לשבריה בחצר לכסויי בהו מנא, אלא כיון שעושים מעין מלאכתם הראשונה הרי הן עומדים בתורתם הראשונה.
ויש מקשים ומאי שנא ממחט שניטל חורה שהיא אסורה (לעיל קכ"ג א') ואף על גב דחזיא אכתי לנטילת קוץ דחשיב טפי מכסויי טנופיא ואפ"ה אין עליה תורת כלי משום דאדם זורקה לבין הגרוטאות הכא נמי שיירי מחצלת אדם זורקם לאשפה או לבין העצים להסקה, ותירצו דהתם מיירי שנשברה מערב שבת (א"ה, חסר כאן) אלא הנכון דהא לא קשיא מן הטעם שפירשו בגמ' דשאני הכא דמשמש מעין מלאכתו הראשונה משא"כ במחט שניטל חורה (עי' עוד מש"כ רבינו לעיל קכ"ג א').
והא דאמר רבי זירא שיירי פרוזמטיות אסורים לטלטלם בשבת. בשאין בהם שלש על שלש דלא חזו לעניים ולא לעשירים. יש מקשים דהא חזו לכסויי בהו טנופיא, ויש שפירשו דהכא מיירי כשנקרעו טליתות אלו מערב שבת, ולא נהירא, והראב"ד ז"ל פירש דהכא בשיירי טלית של מצוה כדאמרינן התם (סוכה י"א א') [רמא] תכלתא דפרזומא לאינשי ביתיה, דכיון דכן לא מכפרי בהו טינופיא, דאע"ג דשיירי מצוה נזרקין (מגילה כ"ו ב') לאו אורחא דמילתא לכסויי בהו טנופיא, ומסתברא שאין צורך לכל זה, דכיסוי טנופיא לא חשיב אלא בשיירי מחצלת שעושים עדיין מעין מלאכתן הראשונה, אבל בשיירי טליתות שבאו מכלי חשוב, היא כמאן דליתיה, ואדם זורקן לאשפה וכיוצא בו, וזה ודאי דומה למחט שנפל חורה, דאע"ג דחזיא לנטילת קוץ לא חשיבא, מפני שבאה מדבר שמשמש לכמה דברים חשובים ואין דרך לייחדה לנטילת קוץ אלא אדם זורקה לבין הגרוטאות, רבינו ז"ל, וכן מצאתי בתוספות.
בשברים דהאי תנור קא מיפלגי. פי' דפליגי הכא לענין שבת כי היכי דפליגי בתנור גופיה לענין [טומאה] וכדמפרש ואזיל.
מי שמחוסר נתיצה. פי' שהוא דומה כמחובר, יצא זה שאינו מחוסר נתיצה, כיון שאינה נתונה יפה בפי הבור ודומה ככלי המונח שם שעומד לינטל, שהרי יש אויר גדול בין כותליו לכותלי הבור.
אדרבה לאידך גיסא. פי' דכי כתיב יותץ לא בא ללמדנו קולא [דלא] לקבל טומאה ואדרבה בא ללמדנו כי כשהוא מחובר על ידי טפילה שלו ומחוסר נתיצה לא בטל אגב ארעא ועדיין כלי הוא לקבל טומאה, וכן פרש"י ז"ל.
מתקיף לה רב אשי אי הכי אדמפלגי בשבריו ליפלגו בתנור גופיה. פי' אדמפלגי [בשבריו ליפלגו] בדידיה גופיה לענין טומאה, [וא"ת מאי קא מדמי שבת לטומאה דלענין טומאה] גזירת הכתוב הוא לרבי יהודה משום דכתיב יותץ, אבל לענין שבת כלי בעינן והאיכא, דראוי לשמש בו במלאכתו כאילו מוסק מבפנים וכדרך התנורים, וכדפרכינן לעיל (קכ"ג א') גבי מחט שבת אטומאה קא רמית וכש"כ תנור זה שהוא תנור גמור וחשוב למלאכתו, ויש מתרצין דשאני תנור כי שורת הדין אינו כלי שהרי אין לו שולים וכשהוא תלוש אינו כלום אלא כשהוא עושה מעשה שלו לאפות בו הרי הוא מחובר לקרקע על ידי מעשה טפילה שלו, וכדפרש"י ז"ל, אלא דרחמנא אחשביה כלי לענין טומאה, וכיון דכן כל היכא דלא אחשביה רחמנא לענין טומאה לא חשיב דאיכא עליה תורת כלי, ומסתברא דמהאי טעמא הוא דלא מוקים רבא פלוגתא דשבת בתנור גופיה, משום דסבירא ליה דשאני ענין שבת דבעינן כלי והא איכא, אבל לגבי שבריו מהני האי טעמא לרבי יהודה דלא חשיבי שיירי כלי אלא היכא דאתו מההוא תנור דחשיב כלי לענין טומאה, ורב אשי מתקיף ליה דאי לטומאה אתינן לדמויינהו אפי' לענין תנור גופיה הוה ליה לרבי יהודה לאיפלוגי ולמימר דכל דלא חשיב תנור לענין טומאה לא חשיב נמי לענין שבת מטעמא דכתיבנא לעיל, אילו איתיה לההוא טעמא, אלא ודאי ההוא טעמא ליתיה ואפי' בהא אין לנו לדמות ענין שבת בזה לענין טומאה שהיא גזירת הכתוב.
אמר רבינא כמאן מטלטלינן האידנא כסויי דתנורי דמתא מחסיא שאין להם בית אחיזה כמאן כרבי אליעזר בן יעקב. והלכתא כרבינא דהוא בתרא ולהלכה אמרה מדקאמר כמאן מטלטלינן, ועוד דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפי' בברייתא וכדכתיבנא ביבמות בס"ד (ל"ז א'), וכן פסק כאן רבינו אלפסי ז"ל, והגיה עליו רבינו זרחיה ז"ל דהא תנן בסוף פירקין (קכ"ו ב') כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בכיסויי קרקעות אבל בכיסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלים בשבת, ואמרינן בגמרא בכיסויי קרקעות דכולי עלמא לא פליגי דבעי בית אחיזה, וכיסוי כלים דכו"ע לא בעי בית אחיזה, כי פליגי בכלים דחברינהו בארעא ת"ק סבר ככיסויי קרקעות דמי ורבי יוסי סבר ככיסויי כלים דמו, ופסק שם רבינו אלפסי ז"ל הלכה כת"ק וקשיא דידיה אדידיה דהא כסויי תנור היינו כסויי כלים דחברינהו בארעא שכן דרך התנורים שלהם וכדפרש"י ז"ל וכדמוכח במסכת כלים (פ"ה) בהדיא, וכיון שפסק כאן כרבי אליעזר בן יעקב היה לו לפסוק שם [בההיא כר' יוסי] דההיא דרבי יוסי מעדותו של רבי אליעזר בן יעקב נשנית, ויש מתרצין לדעת רבינו אלפסי ז"ל כי הוא סובר דכלים דחברינהו בארעא שאמרו לקמן מיירי כגון אותם חביות שנותנים אותם בחפירות שבקרקע וכולן טמונות ואין נראה מהם אלא פיהם בלבד, דהשתא איכא למיגזר אטו בור ודות ממש, אבל תנורים העומדים על גבי קרקע אלא ששוליהם מחוברים בטיט הרי הם ככלים ובהא אפי' ת"ק דהתם מודה דלא בעי בית אחיזה, וכסויי דתנורי דנקט רבי אליעזר ונקט רבינא נמי לאו דוקא אלא דתנורי וכל דדמי להון, וכן פירשה הרמב"ם ז"ל.
והרב הגדול הרמב"ן ז"ל תירץ דרבי אליעזר ורבינא דוקא נקטו כסויי תנורים ומפני שהכיסוי מסייע באפיית הפת והרי הוא כגופו של תנור ולפיכך [מותר] בלא בית אחיזה דאיכא עליה תורת כלי כתנור גופיה, וזהו מה שבא רבי אליעזר בן יעקב ללמדנו, ות"ק דהתם מודה בהא ולא נחלקו לקמן אלא בכסויי כלים דעלמא דאין מסייעין בתשמישי הכלי אלא דעבדי כיסוי בעלמא, וכיון שהכלים מחוברים בקרקע בעי ת"ק בית אחיזה להיכירא דלהוי עליו תורת כלי, ותירוץ נכון הוא לפי שיטת רבינו ז"ל, אבל רבי' ז"ל היה אומר שכל הדברים הללו פלפולין אבל פשוטן של דברים דההיא דרבי יוסי כי הא דרבי אליעזר בן יעקב ומעדותו נשנית כדברי זקנו הר"ז הלוי ז"ל.
[דף קכה עמוד ב] תנן התם. פי' לקמן במכלתין בפרק נוטל אדם (קמ"ב ב'), ודכותה בתלמודא.
האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. פי' דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול בכל מה שהוא לצורך שבת כמו שכתוב לעיל במכילתין (מ"ד א' עי"ש בדברי רבינו).
אמר רבה אמר ר' אמי אמר ר' [יוחנן] לא שנו. פי' דיכול להטותה. אלא בשוכח אבל במניח נעשית בסיס לדבר האסור. פי' ואפי' במניח לדעת כיסוי דקסבר דעד דעביד מעשה ביה לא חייל עליה תורת כלי כסוי, וכדאמרינן לקמן דקסבר בעינן מעשה ומדמינן לה לההיא דנדבך של אבנים (שלא) [שבא] להזמינה לישב עליהם למחר והצריכו רבי מעשה אלמא הכא נמי בדכותה מיירי שהניחה שם על דעת להשתמש בה לכיסוי החבית, והכי מוכח מהא דאותיב עליה רבא מאבן שבקרויה שהונחה שם על דעת תשמיש.
ואם תאמר כיון שהניחה שם על דעת כיסוי היכי אמר רבי יוחנן שנעשית בסיס לאבן ומאי שנא מחררה שטמנה בגחלים ופגה שטמנה בתבן (לעיל קכ"ג א') ומאי שנא נמי מהטומן בגיזי צמר שבפרק במה טומנין (לעיל מ"ט א'), י"ל דשאני התם שהדבר המונח עליהם עושה בהם מעשה גמור שאי אפשר לפגה להתבשל אלא בתבן והחררה אינה נאפית אלא בגחלים וכן החמין מתחמם ומוכשר בגיזי צמר, וכיון שלצורך הכשרם הונחו שם ודאי נעשו טפלים להם בלא שום מעשה אחר והא עדיף טפי מקישור דחריות דקל, משא"כ בכיסוי זה שאינו משמש לחבית אלא ככיסוי בעלמא לפיכך אינו יוצא מתורת אבן שיחול עליה שם כיסוי ותשמיש אלא במעשיו אליבא דר' אמי אמר ר' יוחנן, אבל ר' אסי בשם ר' יוחנן מדמה לה לההיא דהתם דהנחתה מוכחת עליה שהוא תשמיש לחבית ונעשית כיסוי וטפילה לחבית, ועוד תירצו בתוספות דהתם גבי פגה וחררה והטמנת החמין בגיזי צמר הונחה שם ודאי על דעת ליטלם בשבת עצמה, דלא סגיא בלאו הכי שהרי הוא צריך אותם לאכול, והנחת עראי היא, ולפיכך אינה נעשית בסיס לגחלים ולתבן ולגיזי צמר, אבל אבן זו שעל החבית אפשר שלא יטלנה משם בשבת לשתות [שיכול לשתות] מחבית אחרת או שיזדמן לו יין ממקום אחר, משא"כ בחררה ואידך שאם לא יסלקם משם יפסדו וגם מסתמא הם עיקר סעודתו ועליהם הוא סומך.
ורב יוסף אמר ר' [אסי אמר] ר' יוחנן לא שנו אלא בשוכח. פי' לא שנו שצריך להטותה אלא בשוכח. אבל במניח נעשית כיסוי לחבית. פי' דכיון דהניחה לדעת כיסוי מיד חל עליה תורת כיסוי והרי היא טפילה לחבית כגחלים לחררה, והיא עדיפא שיכול לטלטלה בידים דכלי שמלאכתו להיתר [הוא] ואין בו מוקצה, משא"כ בגיזי צמר שהם מוקצים ומשא"כ בגחלים ותבן שאינם בני טלטול לכל, ואיכא למידק דהא בדוכתה בפרק נוטל (לק' קמ"ב ב') מייתינן עלה בגמרא אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשית בסיס לדבר האסור ולא מותבינן עלה ממתני' דהכא כדאותיב הכא ולא מדכרינן התם כלום מסוגיא דהכא, ולא מייתינן נמי הכא ההיא דרב כלל, דאי משום דרב בעי מעשה וכדקאמר בפרק [במה] טומנים (לעיל נ' א') גבי חריות של דקל דרב אמר קושר, מ"מ הוה לן לאדכורה הכא ונימא וכן אמר רב הונא אמר רב, ותירץ מורי ז"ל וכן מצאתיה בתוספות האחרונות דהכא איירי במניחה לדעת כיסוי, וההיא דרב במניחה לדעת בסיס להצניעה שם, כי יש אבנים חשובות להשחזה או כיוצא בו שאדם מקפיד עליהם ומצניעם במקום משתמר.
אמר רבה ומותבינן אשמעתין האבן שבקרויה אם ממלאין ממנה ואינה נופלת ממלאין בה. פי' אלמא אף על פי שלא עשה בה שום מעשה כיון שהניחה לדעת תשמיש ויכולין להשתמש בה נעשית טפילה לקרויה, הכא נמי לא שנא שהרי יכולים להשתמש בה לצורך שהניחה שם.
ולא היא דהתם כיון דהדקה שויא דופן לקירויה. דבטלה שם.
ולא היא כיון דלא הדקה בטולי בטליה. דהא מבוטלת מעצמה היא כל שלא נעשית טפילה לקירויה.
במאי קמיפלגי מר סבר בעינן מעשה ומר סבר לא בעינן מעשה. פי' דלא בעינן מעשה חשוב אלא במעשה כל דהוא סגי דלא תהוי מחשבה גרידתא כגון שפשוף לנדבך של אבנים, אבל אבן זו שנוטלה ממקומה ונותנה על החבית לכסותו ומניחה שם בין השמשות הא חשיב מעשה כל דהו, כיון שיש בה שינוי מקום לעשות ממנה כיסוי.
צאו וחשבו כדי שנשב עליהם למחר. פי' שנשב ונוכל לטלטלם לצורך ישיבה ולתקנם, דאילו לישיבה גרידתא אינם צריכות שום הכן ואפי' מחשבה דהא אינן משמשות כי אם מעשה קרקע בעלמא, והא דקאמר צאו וחשבו משום דמחשבה לא מהניא אלא כשרואה אותה יפה שהן ראויות לישיבה.
ר' אסי אמר צאו ושפשפום אמר ליה. פי' ושפשוף אינו חשוב אלא מעשה כל דהו, ומיהו לרב אסי דאמר בפרק במה טומנין (לעיל נ' א') גבי חריות של דקל אף על פי שלא חישב ולא קישר, הכא נמי סגי להו לנדבך של אבנים כשישבו עליהם מבעוד יום, ודכותה לאבן שעל פי החבית סגי להו כשהניח שם מבעוד יום על דעת כיסוי דומיא דהתם כשיושב בהם שמתכוין לישיבה ולתשמיש, וזה ברור, והא פסיקנא התם הלכתא כר' אסי.
וצואר של קורות היה. פי' דחשיבי (לענינים) [לבני אדם] טפי והוו כמוקצין ואפ"ה סבר רבי חנינא שלא הצריכם רבי מעשה.
אבל גשוש [קפיד] עליה. פי' ובעי מעשה חשוב לדברי הכל, וא"ת וכיון דגשוש כלי הוא הא כל דכן דסגי ליה במחשבה להוציאו מידי הקצאה בעלמא והוה ליה כלי שמלאכתו להיתר, י"ל דלא היה גשוש גמור שנתקן כבר אלא עץ שהיה מוכן לתקנו לספינה.
במחוברת באביה. יש שפירשו דמסתמא קפיד עליה כיון שהיא עומדת לפירות ונפסדת בקשירה ולהכי בעינן מעשה [כל] כך שתהא מחשבתו קיימת וכדאמרינן גבי גשוש קפיד עליה, והנכון דהכי קאמר דכיון שמחוברת לקרקע דלא הוי בר טלטול ותשמיש כלל ורוצה לעשותה בתורת תלוש שהוא היפך עניינה, בכי הא ודאי בעינן מעשה גמור.
רב אשי אמר אפי' תימא בתלושה גזירה שמא יקטום. פי' כי כשבא לקושרה שמא יצטרך לקטום ממנה והוה ליה מתקן כלי דהויא מלאכה דאורייתא דמכה בפטיש כדפרש"י ז"ל.
פקק החלון בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו. פי' דכיון שהוא כן מבעוד יום נעשה טפל לו וכיסוי גמור מבעוד יום, וכשנותנו שם בשבת אינו כעושה אהל לכתחילה בשבת ולא כמוסיף אהל עראי עכשיו לכתחילה אלא כמי שמחזירו לקביעותו ומקומו הראשון וכבר נעשה הבנין מבעוד יום, אבל כשאינו תלוי אלא שנגרר בארץ כשנוטלו משם לפקוק בו את החלון הרי הוא כאילו עכשיו מתחיל לפקוק בו ומוסיף על אהל עראי וסבר רבי אליעזר דאסור להוסיף בשבת או ביום טוב על אהל עראי כדאיתא בגמרא, וקיי"ל כרבנן ואף על פי שאינו קשור ואינו תלוי פוקקין בו אם יש עליו תורת כלי.
אמר רבה בר בר חנה הכל מודים שאין עושים אהל עראי בתחלה ביום טוב לא נחלקו אלא להוסיף. פרש"י ז"ל שאין קרוי אהל אלא בפוקק על הגג לצל אבל לעשות מחיצות מן הצד צניעותא בעלמא הוא ושרי, וכדאמרינן בעירובין (צ"ד א') גבי פלוגתא דרב ושמואל בכותל שבין שתי חצרות שנפלה בשבת דרב סבר דיורין גורמין ואסור לטלטל בהם אלא בארבע אמות ושמואל סבר שבת גורמת ומותר לטלטל בכולם זה עד מקום עיקרו של כותל וכו', ואמרינן התם רב ושמואל הוו יתבי בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר שמואל נגודו לי גלימא אהדרינהו רב לאפיה, ואמרינן עלה היכי עביד שמואל הכי והא הוא דאמר זה מטלטל עד מקום עיקרו של כותל וכו' ופרקינן שמואל דעבד לצניעותא [בעלמא] ולא אקשו עליה היאך היה עושה אהל בתחלה בשבת, דאלמא אין לחוש למחיצות עראי מן הצד, ורב דאהדר אפיה פרש"י ז"ל שם משום דסבר דאסור להביא הגלימא וכטעמיה דאסור לטלטל בה אלא בארבע אמות, ונתקשה לו לרש"י ז"ל הא דאמרינן בפ"ק דסוכה (ט"ז ב') ובביצה ובעירובין (פ"ו ב') פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת למחר פרשו סדינין על העמודים והביאו ספר תורה וקראו בו, ומתמהינן פרשו לכתחלה היכי פרשי והא אמר מר אין עושין אהל עראי לכתחלה, אלמא יש אהל עראי במחיצה מן הצד, ומחק שם רבינו ז"ל גירסא זו וכתב דהכי גרסינן פרשו ס"ד ותו לא, והכי פירושו פרשו ס"ד וכי מהיכן הביאום בשבת, ומאי דאסר רבי אליעזר במתני' פקק החלון כשהוא נגרר מפני שהוא מוסיף אהל עראי, ואף על פי שהוא תוספת מן הצד, היינו מפני שהמחיצה של בית קבועה, והכא הכי קאמר, הכל מודים שאין עושים אהל עראי לכתחלה כגון לפרוס סדין או מחיצה על הגג לצל, לא נחלקו אלא להוסיף כגון להוסיף מן הצד במחיצה קבועה א"נ להוסיף באהל של גג כגון שהיה מקצתו פרוס מבעוד יום ובא להוסיף עליו בשבת, דרבי אליעזר אוסר ורבנן מתירים להוסיף ואפי' בגג וכעין עובדא (עירובין ק"ב א') דהנהו דכרי דהוה ליה לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא ואתא לקמיה דרב ואמר ליה זיל כרוך [בודיא ושייר] ביה טפח, פי' שלא תכרכהו דלמחר כשתפרשהו כולו הוית מוסיף על אהל עראי ושפיר דמי, כך יש לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל.
והקשה עליו ר"ת ז"ל חדא דהוא צריך למחוק גירסת מסכת סוכה וביצה ועירובין שהיא בכל הנוסחאות, ועוד מאי גריס פרשו ס"ד ומפרש ז"ל מהיכן הביאו, מאי תימה נימא שהביאום דרך מלבוש, דבשלמא בההיא דאהדרינהו רב לאפיה אפשר לדחוק כי ראה [שלא הביאוה דרך מלבוש, לכך פירש ר"ת דתוספת אהל עראי מיתסר אפי' מן הצד, ועוד הביא ר"ת ראיה מההיא דאמרינן] בעירובין פרק מי שהוציאוהו (מ"ד א') דרמינן מתני' אהדדי דתניא נפלה דופנה של סוכה לא יעמיד בה אדם ובהמה וכלים ולא יזקוף את המטה לפרוס עליה סדין ותניא אחריתי עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל ושישתה וישן ויזקוף את המטה ויפרוס עליה סדין כדי שלא תפול החמה על המת ועל האוכלים, ופרקינן לא קשיא הא רבי אליעזר והא רבנן דתנן פקק החלון וכו', ופרכינן דהא אמר רבה בר בר חנה שלא נחלקו אלא להוסיף אבל לעשות לכתחלה דברי הכל אסור, ואסיקנא דבתרוייהו כרבנן וכלים אכלים לא קשיא הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית, פי' דבדופן שלישית אסור, ובדופן רביעית [מותר] משום דסוכה של מצוה היא דסגי לה בשלש מחיצות, דאלמא אף בדופן שייך אהל עראי.
ומיהו קשיא לו אכתי לר"ת ז"ל דופן שלישית למה אסור לרבנן, דכיון שכבר היו שם שתי מחיצות הוה ליה דופן שלישית זו תוספת על אהל עראי, וכעין שאמרו בדכרי דרב הונא (עירובין ק"ב א') דכיון דשם טפח פרוס מבעוד יום, אידך דמוסיף לפרוס הוה ליה תוספת באהל עראי ושרי אליבא דרבנן, ותירץ הוא ז"ל דכל שהוא צריך להכשר הדבר ההוא כגון שלש מחיצות דסוכה או אפי' מחיצה רביעית לענין שבת שאסור לטלטל שם מדרבנן בלא מחיצה רביעית, זה עיקר אהל עראי הוא ואינו תוספת, [שאין קרוי תוספת] אלא דבר שהוא אינו צריך להכשר אלא להשתמש בריוח כמו שמוסיף פריסה בגג או דופן רביעית בסוכה, אי נמי כותל שבין שתי חצירות שנפלה אליבא דשמואל דיכול להשתמש שם בלא מחיצה ואין המחיצה אלא לצניעות, משא"כ אליבא דרב שאסור להשתמש בחצרות זולתה אלא בארבע אמות הויא לה מחיצה עשיית אהל לכתחלה, דלהכי אהדרינהו לאפיה, ולא מן הטעם שפרש"י ז"ל, והא דאקשינן לשמואל היכי עביד הכי, הכי פירושו למה לו הטורח ההוא לפרוס שם גלימא דהא איהו אמר שאין צריך שזה משתמש עד מקום המחיצה, ואם באנו לומר כי חוזר בו שמואל או בא להחמיר על עצמו שלא להשתמש שם בלא מחיצה רביעית, זה אי אפשר דאם כן הוי עושה אהל עראי לכתחילה ואסור לדברי הכל, ופרקינן דלצניעותא בעלמא הוא דעבד והוה ליה מוסיף באהל עראי דשרי לרבנן, נמצאת למד דחדא מחיצה או שתים ליכא לא עשיית אהל ולא תוספת, ודופן שלישית דסוכה הויא [עיקר אהל ואסור אף לרבנן, ודופן רביעית דסוכה הויא] תוספת אהל דשרי לרבנן ואסיר לרבי אליעזר וקיי"ל כרבנן.
ויש מקשים בתוספות ומנא ליה לר' יוחנן דרבי אליעזר ורבנן בתוספת אהל עראי פליגי דילמא לא פליגי אלא בהכשר טלטול בלחוד ודכו"ע מותר להוסיף באהל עראי, והנכון דא"כ אמאי בעי רבי אליעזר תלוי, הא להכשר טלטול בקשור סגי לה לכו"ע וכדאמרינן לקמן גבי נגר הנגרר, אלא ודאי להכי בעי תלוי מבעוד יום [דלא להוי] בנין אהל עראי.
מאי בין כך ובין כך אמר ר' אבא בר כהנא בין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן. פרש"י ז"ל מוכן מאתמול לכך, כלומר שאינו צריך שום מעשה תיקון אלא הכנה בלב בלבד, והדין עמו דהא אמר רב כהנא אנא דאמרי כי האי תנא ואוקים לרבנן דמתני' כרשב"ג דלא בעי אלא מחשבה, ואף על גב דר' יוחנן דפסק כרשב"ג בעי תורת כלי, היינו סברא דר' יוחנן דפליג בהא אדרשב"ג וכדאמרינן בתלמודא לקמן ר' יוחנן סבר לה כרשב"ג בחדא ופליג עליה בחדא, אבל ר' אבא בר כהנא כרשב"ג ממש מוקים לה דסגי ליה במחשבה, והא דמייתינן בסמוך הא דאמר רבי יהודה בר שילא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג מילתא באנפי נפשה היא דמייתי תלמודא ולאו לאסוקי מילתא דר' אבא בר כהנא שסובר כר' יוחנן, ולפיכך כתב רש"י ז"ל לקמן דגרסינן אמר רב יהודה ולא גרסינן ואמר רב יהודה ונתכוון ז"ל למה שפירשנו.
[דף קכו עמוד א] אמר ליה ולימא מר בין תלוי [בין שאינו תלוי] והוא שקשור. כלומר דנימא דרבנן בעו קשור להתיר טלטולו, דהא אמר ר' יוחנן כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר וכו' עד ואמר עולא מאן תנא נגר הנגרר. דבעי קשור ותלוי שלא יהא נראה כמעשה בנין לכתחילה בשבת. רבי אליעזר היא. פי' ומסתמא רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר דמתני' היינו רבי יהודה דברייתא דפליג בנגר הנגרר ואילו רבי יהודה הא בעי קישור מיהת. אמר ליה אנא דאמרי כי האי תנא. פי' דסבירא ליה דרבנן דמתני' היינו רבן שמעון בן גמליאל דלא בעי אלא מחשבה בעלמא.
דתנן נגר הנגרר נועלין בו במקדש אבל לא במדינה. פי' דכיון דנגרר בארץ נראה כאילו הוא בונה עכשיו בשבת כשנועל בו ואיכא שבות דרבנן.
והמונח. פי' שאינו קשור בדלת. כאן וכאן אסור. פי' בין במקדש בין במדינה אסור לנעול בו, פרש"י ז"ל כי כשתוקעו בחור המפתן בשבת בונה ממש הוא ואיסורא דאורייתא, כלומר דאילו לא הוה ליה אלא שבות דרבנן לא היה אסור במקדש דהא אין שבות במקדש, ובתוספות אמרו שאין זה נכון דכל כהאי גוונא שדרכו לסלקו כל שעה אינו בנין מן התורה ושבות דרבנן בלחוד הוא, ואף על פי שאין שבות במקדש לא [כל] השבותין שוין כי יש שבות שגזרו במקדש כההיא דפרקין דלעיל (קכ"ג ב') דסדור הקנים וחתיכת יבלת דשילהי עירובין (ק"ג א') ודכוותה, והאי נמי שנראה כבנין למראית העין גזרו במקדש בו.
רבי יהודה אומר המונח במקדש והנגרר במדינה. פי' המונח שאמרו חכמים מותר אף במקדש שלא גזרו בו שבות, והנגרר שאמרו חכמים מותר אף במדינה, דכיון שהוא קשור, בהכי סגי וכדמפרש ואזיל, ופריש רבא במסכת עירובין (ק"ב א') דכי קתני רבי יהודה אף במדינה מותר דדוקא שקשור בדלת עצמה אבל קשור בדשא לא, ואם כן הא דקתני סיפא דברייתא איזהו שבמדינה אסור כל שאינו לא קשור ולא תלוי, היינו כל שאינו קשור אלא בעיברא דדשא, דאינה קביעות וחשוב כאילו יכול לשמטו להניח בקרן זוית, ומיהו התם מוכח דדוקא שאינו ניטל באגדו אבל ניטל באגדו אפי' קשור בעיברא דדשא שפיר דמי וכעובדא דר' טבלא דאיקלע למחוזא וחזא לההוא [דהוה] תלי בעיברא דדשא ולא אמר להו ולא מידי ופרישנא דההוא ניטל באגדו הוה, (וכ"ע) [ודעת] רבינו אלפסי ז"ל דאע"ג דניטל באגדו בעינן קשור בעיברא דדשא שאז הוא חוזר כבריח עצמו, אבל בתוספות כתבו דכל שניטל באגדו לא בעינן קשור בעיברא דדשא ומעשה שהיה כך היה, ולזה נוטה דעת הראב"ד ז"ל. (עי' עוד מש"כ רבינו בעירובין ק"א ב').
[דף קכו עמוד ב] והוא שיש תורת כלי עליהם. פרש"י ז"ל שהוא ראוי לתשמיש אחר ולאותו תשמיש קרי תורת כלי, והקשה עליו ר"ת ז"ל דכיון שהוא ראוי לתשמיש זה מה לנו עוד לרבות בתשמישו שיהא ראוי לתשמיש אחר, ועוד שאילו היה צריך שיהא תורת כלי עליו לשאר דברים ולומר שיהא כלי גמור בעלמא היכי הוה פליג בה רבי אליעזר ובעי קשור, ואין לך תנא דמחמיר טפי מתנא קמא דרשב"ג ובקשירה בעלמא סגי, על כן פירש ר"ת ז"ל דתורת כלי האמור בכאן, לשון משותף הוא, וצורת כלי קאמר, ולומר שיהא בו מעשה נראית וראוי ותיקונו מוכיח עליו שהוא מתוקן לכך, ובהא הוא דפליג על רשב"ג דאילו רשב"ג לא בעי אלא הכנה במחשבה ור' יוחנן סבר לה [כוותיה] באותה דלא בעי קשור ותלוי כת"ק דידיה ופליג עליה בחדא דלא שרינן לטלטולי עד שיעשה בו שום תיקון בגופו של נגר המתקנו [להיות נועל בו], דאילו הנגר שבכאן היינו נגר שניקח מן העצים שאין עליו שום היכירא כלל ולכך צריך שיתקננו במעשה מוכיח שהוא עשוי לנעול בו, וכיסוי הכלים האמורים הן דפין בעלמא ועל כן הצריך בהם ר' יוחנן תורת כלי כלומר שיעשה בו שום תיקון שהוא ניכר שיהא כיסוי ושהוא עומד לכך, ולזה הפירוש הסכימו רבותי.
ואכתי קשיא ליה לר"ת ז"ל דהכא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן שצריך תורת כלי כלומר שיעשה בו שום תיקון ואילו לעיל (קכ"ה ב') אמר ר' אסי בשם ר' יוחנן דבהנחה בעלמא נעשית אבן כיסוי לחבית בלא שום מעשה ולא בעי תורת כלי, וכן בנדבך של אבנים (שם) סגי ליה בשפשוף ולא בעי תורת כלי, ותירץ הוא ז"ל דלא גרסינן לעיל בדברי ר' אסי אמר ר' יוחנן ובדברי ר' אמי הוא דגרסינן ר' יוחנן ושכן מצא בספרים מדוייקים, והנהו דלעיל משמא דידיה והא דהכא משמא דר' יוחנן, אי נמי דאמוראי נינהו אליבא דר' אסי, ואין זה מחוור בעיני רבותי דכל כי האי גוונא הוה ליה לאקשויי ולתרוצי בגמרא הכין, והנכון בעיניהם כמו שתירץ רבינו הגדול ז"ל דהכא בעי ר' יוחנן תורת כלי מפני שמתירים אותם לטלטל להדיא לכל דבר ככל כלי שמלאכתו להיתר, אבל בהנהו דלעיל לא התירום לטלטל אלא לצורך אותה מלאכה שהתחיל בה מערב שבת לסלק האבנים מעל החבית להוציא היין ולהחזירה עליה למחר, וכן בנדבך של אבנים לטלטלם למחר לצורך ישיבתם וכדקתני כדי שנשב עליהם למחר, ולפיכך לא דימו למעלה לאבן שבחבית אלא ההיא דנדבך של אבנים שלצורך מחר בלבד, אבל בכל הני דסוגיין דהכא התקנתן או מחשבתן או תורת כלי שעליהם היינו להתירם לעולם.
וכי תימא הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו. פרש"י ז"ל לפי פירושו שראוי לתשמיש אחר כגון להפך בו זיתים, ור"ת ז"ל פירש לפי פירושו שהוא מתוקן וניכר שהוא עומד לפתוח ולנעול בו.
מתיב רב עזרא מדבריהם למדנו שפוקקים ומודדים וקושרים בשבת. ויש מקשים דמאי קושיא דהתם בטפיח הוה שיש תורת כלי עליו, ולא קשיא דתורת כלי מהני להיתר טלטול אבל להוסיף באהל עראי לא מהני, דעשיית אהל (העשוי) האסור לרבנן או תוספת אהל [העשוי] האסור לרבי אליעזר, כך הוא אסור בכלים כמו בשאר דברים, וזה פשוט.
ולענין פסק, פסק הריא"ף ז"ל והגאונים ז"ל בכאן כר' אבא בר כהנא אף על פי שאינו קשור ותלוי כדרבן שמעון בן גמליאל כדפסק ר' יוחנן, ואילו במסכת עירובין (ק"ב א') איפסיקא הלכתא כרבי יהודה בנגר הנגרר דבעי קשור בדלת, וכן פסק שם רבינו אלפסי ז"ל, ולא קשיא הלכתא אהלכתא, דההיא דרבי יהודה בנגר שאין בו צורת כלי ולהכי בעינן קשירה אבל הכא דאיכא תורת כלי כדפסק ר' יוחנן לא בעינן קשירה, וכההיא דפקקו את המאור בטפיח אף על פי שלא היה קשור, אבל אי קשיא הא קשיא דהתם במסכת עירובין פסק שמואל כרבי יהודה דבעינן קשור ואילו בחריות של דקל סבירא ליה כרשב"ג כדאיתא בפרק במה טומנים (לעיל נ' א'), ותירץ ר"ת ז"ל דשאני נגר דמחבר בארעא קצת ובכל מידי דמחבר בארעא מחמרינן טפי כדאמרינן לקמן גבי כסויי כלים וקרקעות.
דכו"ע בכיסוי קרקעות כו'. פרש"י ז"ל משום דאוקמה ר' יוחנן כשיש תורת כלי עליהם איצטריכנא למימר דכי פליגי רבנן היינו בכלים דחברינהו בארעא, דאילו בכלים דעלמא ניטלים בלא בית אחיזה לדברי הכל, דכיון שיש תורת כלי עליהם למה לי בית אחיזה.
ולענין פסק יש שפסקו הלכה כרבי יוסי, דקאי כרבי אליעזר בן יעקב דכיסוי תנור (לעיל קכ"ה א'), ורבינו אלפסי ז"ל פסק כרבנן, וכבר בררנוה זאת למעלה טפי (שם) בס"ד.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק יח - מפנין [המתחיל בדף קכו עמוד ב]
מפנין
מתני' מפנין ארבע או חמש קופות. פי' אם צריך למקומם להושיב שם האורחים בסעודה או תלמידים לדרשא ואין לו מקום אחר להושיבם אלא זה, ולא התירו אלא דבר הניטל כגון תבואה או תבן שיהא ראוי למאכל בהמה או דבר הראוי למאכל אדם, אבל דבר שאינו ראוי כלל אסור כדקתני אבל לא את הטבל וכו', ואיכא למידק אם כן מה התירו מפני הכנסת אורחים וביטול בית המדרש דאפי' בלא הכנסת אורחים שרי, וי"ל דהתירו עובדין דחול וטירחא יתירה.
ולכאורה משמע ממתניתין דהני ארבע או חמש קופות שאין להם שיעור אלא אפי' גדולות מאד, אבל בגמרא מוכח שיש להם שיעור, וכן הוא בירושלמי שאל ר' זעירא לר' [יאשיה] ארבע או חמש קופות שיעורם כמה אמר ליה ילמד סתום מן המפורש דתנן (שקלים פ"ג מ"ב) בשלש קופות של שלש סאין היו תורמים תרומת הלשכה, אלמא דסתם קופה שלש סאין הוא, הרמב"ן ז"ל.
והאי דקתני מפנין משמע אפילו שאפשר לעשות מערב שבת כגון שבאו האורחים והתלמידים.
אבל לא את האוצר. בגמרא מפרש.
מפנין תרומה טהורה. פרש"י ז"ל מפנין דבר הראוי כגון תרומה טהורה דחזי לבהמתו אבל תרומה טמאה לא, דאפי' לבהמת כהן לא חזיא בשבת, ואף על גב דבחול חזיא כדתניא בפרק כל שעה (פסחים ל"ב א') שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו, בשבת ויום טוב לא חזיא, דזהו ביעורם מן העולם ואין מבערין תרומה ביום טוב כדתנן (לעיל כ"ד ב') אין מדליקים בשמן שרפה ביום טוב, פירוש לפירושו ואף על גב דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה הוא משום דלא אתי עשה דשריפה ודחי לא תעשה ועשה פי' דאסור לעשות מלאכה, ובמריצה לפני כלבו ליכא מלאכה, אפילו הכי לא חילקו חכמים בין ביעור לביעור, אבל הקשו עליו בתוספות דלא אשכחן בתרומה טמאה דמריצה לפני כלבו אפי' בחול, דההיא דפרק כל שעה הוא עצמו ז"ל פירש במסכת פסחים (שם) דבתרומה טהורה היא ואליבא דרבי יוסי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה, ועוד דלא אשכחן היתר הנאה אלא בשעת היסק כדאמרינן בפרק במה מדליקין (לעיל כ"ה א') כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך היא מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, והכי איתא במסכת תמורה (ל"ג ב') דחשיב גבי נשרפים לתרומה טמאה.
ודמאי ומעשר ראשון. כולהו מפרש בגמרא.
מפני שהוא מאכל לעיזים. שהם אוכלות תורמוס יבש, וכיון דראוי לעיזים מותר לפנותו.
לוף. מין קטנית הוא.
[רשב"ג] מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. כגון עשירים שמגדלים עורבים בביתם דרך גדולה ומאכילם, וסבירא ליה כרבי שמעון דאמר כל ישראל בני מלכים, ורבנן דאסרי לטעמייהו דלא אמרינן בני מלכים [הם] לגדל עורבים, ואיכא תנא ברא (לק' קכ"ח א') דשרי בחרדל מפני שהוא מאכל ליונים, ואם תאמר תנא קמא דרשב"ג אמאי לא קתני דשרי בחרדל מפני שהוא מאכל ליונים, י"ל דשאני תורמוס יבש דאינו ראוי אלא לעיזים ואינם ראויים לאדם כלל, אבל גבי חרדל הוא מאכל אדם אם דכו במדוכה, ולפיכך כיון דהשתא אינו ראוי לאדם כיון שלא דכו אף על פי שהוא ראוי ליונים אסור אליבא דתנא דמתני'.
וחבילי זרדים. [א"ה, נדפס לק' קכ"ח א'].
גמרא השתא חמש מפנין וכו'. הא פרישנא בפרק במה אשה יוצאה בשמעתא דסנדל המסומר (לעיל ס' ב') אמאי קפיד תלמודא הכא טפי משאר דוכתי.
ארבע מחמש. פי' שאם לא היו באוצר אלא חמש קופות לא יפנה אלא ארבע, אבל כולן לא, דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעיתו. וחמש מאוצר גדול.
שלא יתחיל באוצר תחילה. אבל לא מצי למימר שלא יגמור את האוצר דאם כן היינו רישא דקתני ארבע מחמש דמשמע שלא יגמור, ועוד דרב חסדא כרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה לפיכך מפרש מתניתין בכי האי גוונא.
ושמואל אמר ארבע וחמש כדאמרי אינשי. חשבון קטן תחילה. ואפילו טובא נמי. כך היא גירסת רש"י ז"ל וריא"ף ורבינו חננאל ז"ל, ורבינו אלפסי פסק כרב חסדא מדאיבעיא ליה לקמן ארבעה וחמש קופות דאמרינן וכו' שמע מינה דקים ליה לתלמודא דדוקא קתני מתניתין, ובשאלתות דרב אחא משבחא לא גריס ואפי' טובא נמי במילתיה דשמואל, ומשמע דשמואל ארבעה וחמשה דוקא קאמר אלא דסבירא ליה לשמואל דחמש בין מאוצר גדול בין מאוצר קטן וארבע או חמש כדאמרי אינשי, ואם כן לפי זה הלכה כשמואל וסוגיין נמי אתיא כותיה, ומיהו אפילו לרבינו אלפסי ז"ל לא פסקינן כרב חסדא אלא בחמשה קופות שהם דוקא ולא יותר, אבל במאי דקאמר שלא יתחיל את האוצר אם לא התחיל בו מבעוד יום לית הלכתא כותיה אלא כשמואל דאמר שלא יגמור את האוצר גדול כולו אבל אתחולי מתחיל וכו', וא"ת ואפילו שיגמור את האוצר אמאי חיישינן לאשוויי גומות דהא רבי שמעון סבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר, וי"ל דהכא חיישינן דילמא אתי לאשוויי גומות דידיה במתכוין שישכח שהוא שבת, לפיכך אסור לגמור את האוצר אפילו אליבא דרבי שמעון. (עי' עוד מש"כ רבינו לעיל קכ"ד ב').
[דף קכז עמוד א] אבל אתחולי מתחיל ומני רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה. וכן הלכה.
אבל עושה בו שביל. קס"ד ביד. והא אמרת אין מתחילין. הכי קאמר עושה שביל ברגלו. שהוא טלטול כלאחר יד, והא אתיא כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, או אי נמי [כר"ש] ומיירי באוצר שיש בו גרוגרות וצמוקים דמודה רבי שמעון (לעיל מ"ה א').
כלפי לייא. כלומר אדרבה לרבי שמעון שמעינן דלית ליה מוקצה ומרבי שמעון פריך.
תנא כמה שיעור תבואה צבורה. [דחשבינן] להו אוצר שאם לא התחיל בה מבעוד יום אסור. לתך. חצי כור שהוא ט"ו סאין, ואף על גב דאין הלכה כרבי יהודה מכל מקום כדאי הוא לפרש דבריו, אבל הא תימא רב נחומי בר זכריה דבעא (כמה) שיעור תבואה צבורה בכמה הוי אוצר לרבי יהודה +א"ה, חסר כאן סיום הקושיא אמאי בעי אליבא דר' יהודה דלא קיי"ל כוותיה, וכן חסר תחלת התירוץ, ונתבאר ברמב"ן וברשב"א ובירושלמי שהביאו, ועפ"ז מתפרשים דברי רבינו+ ומפנין אותו כולו אליבא דשמואל דלית ליה מוקצה כרבי שמעון (לך), ומכאן ראיה דחמש קופות דמתניתין שיעור יש להם דהיינו לתך ובכאן רמז לנו רב נחומי בר זכריה דיש להם שיעור.
בארבע או בחמש קופות אין בטפי לא. כלומר אם ירצה להוליכם בעשר קופות לא.
למעוטי בהליכה עדיף או דילמא מעוטי במשוי עדיף. מכאן ראיה דיש להם שיעור, דאם אין להם שיעור מנא ידע הני חמש קופות כמה הן דקאמר בארבע וחמש קופות אין בטפי לא, אלא שמע מינה דיש להם שיעור דהיינו לתך וקא מבעיא ליה אם מפני להו לט"ו סאין בה' קופות דוקא או לא.
הקשו בתוספות ומאי קא מבעיא ליה דהא במסכת יום טוב (ל' א') הוא מפורש דאמרינן התם אמרו רבנן כל מאי דאפשר לשנויי משנינן ודקא חזינן להני נשי דקא מייתי חצבי ולא משני אמר ליה היכי נעביד אי אורחייהו בחצבא רבה ומייתו בחצבא זוטא קא מפשו בהליכה ואי אורחייהו בחצבא זוטא ומייתו השתא בחצבא רבה קא מפשו במשוי, וי"ל דהתם הוא לשנות המנהג, דאי אורחייהו בחצבא רבה (כל) כך הוא להם כחצבא זוטא למשוי, וכיון דאפשו בהילוך טורח גדול [הוא], אבל הכא מחדש אנו באין לדון מאן מינייהו עדיף אפושי משוי או אפושי הילוכא.
ת"ש דתני חדא מפנין ארבע וחמש קופות של כדי יין וכו'. וא"ת ומאי שנא מיום טוב דאע"ג דשרי להביא כדי יין וכדי שמן ממקום למקום דאסור להביאם בקופות משום דמחזי כעובדין דחול (ביצה כ"ט ב') והכא גבי אורחין שרינן לפנות כדי יין אפילו בקופות, [ויש מתרצים] דאין הכי נמי דלמצות הכנסת אורחים הקלו ביום טוב, אבל הנכון בזה דשאני התם שהוא דרך רשות הרבים אבל הכא שהוא בבית לא החמירו כל כך.
ותניא אידך בעשר בט"ו. וקס"ד דאקופות קאי.
חד חד בקופה. שהכדים גדולים. תרי בקופה. בכדים בינוניים. תלתא בקופה. שהם כדים כגון כדים דהרפנאי שהם קטנים, ומכאן ראיה שיש להם שיעור.
איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות וכו'. הני בעיי כולהו אליבא דרב חסדא, דאילו לשמואל הא קא שרי טובא לגירסת רש"י ז"ל (לעיל קכ"ו ב' ד"ה ושמואל), ולרב אחא משבחא (שם) לשמואל מיבעיא להו.
מקום דחוק לתלמידים. שלא היה מקום להושיבן.
ועימר את העמרים. פינה אותן, ובכרמלית, ובפחות פחות מארבע אמות.
ולטעמיך. דאיהו בנפשיה עימר הא ודאי לא שבקי ליה תלמידיו, ומאן דפשיט מינה סבר דאפילו הכי דומיא דרבי הוא, שהיה המפנה אחד, ואמרינן שצוה ועימר ולעולם כל חד וחד מפני לנפשיה, וכן הלכה.
[דף קכז עמוד ב] הני בגמילות חסדים שייכי. כך היא גירסת הספרים, כלומר הני דרבי יוחנן כולהו בגמילות חסדים שייכן ולא אתא רבי יוחנן לפלוגי, ורש"י ז"ל גורס הני דרבי יוחנן בהני שייכן, הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים, ועיון תפלה נמי גמילות חסדים הוא כדכתיב (משלי י"א) גומל נפשו איש חסד ואין נפשו אלא תפלה דכתיב (שמואל א' א') ואשפוך את נפשי לפני ה', השכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה, הדן את חבירו לכף זכות היינו הבאת שלום, והאי עיון דהכא לאו הוא כעיון תפילה דהתם (ברכות נ"ה א') שמזכיר עוונותיו של אדם, [דהתם היינו] שתופס בלבו שהוא ראוי ליענות באותה תפלה, ועיון דהכא הוא שמכוין בתפלתו.
שמא מפני טורח הדרך ראה רבי קרי. ואף על גב דאמרינן בברכות (כ"ב א') בטלוה לטבילותא, אפשר שהחסידים היו מחמירים על עצמם, וסתם חסיד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעי.
ניתזה צינורא מפיה. וחכמים גזרו על הגוים שיהו כזבים ורוקם טמא.
לא צריכא אלא דמנחא ביד ישראל. ועדיין לא ניתנה לכהן.
דמאי הא לא חזי. גירסת הספרים כיון דאי בעי מפקר להו לניכסיה וכו', ובתוספות לא גרסי ליה, דאפי' לא מפקר איהו לנכסיה הא חזי לעניים דעלמא ולאכסניא, כדאמרינן לעיל קמ"ל דכיון דחזיא לכהן אף על גב דלא חזיא לדידיה שפיר דמי, וכדאמרינן לקמן (קכ"ח א') גבי נעמיות אלא ראוי לפילין הכא נמי ראוי, ויש מקיימים גירסת הספרים דדוקא בעינן לטעמא דאי בעי מפקר להו לנכסיה, ולא דמי לתרומה, דתרומה לא חזיא אלא לכהן ולא לישראל אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם אם הוא מתוקן, וכיון דכן אי חזי לדידיה הוי ראוי ואי לא לא הוי ראוי, לפיכך קאמר שפיר דלדידיה נמי חזי כיון דאי בעי מפקר להו לניכסיה וכו'.
ותנן מאכילין את העניים דמאי. דכיון דדמאי אינו אלא מדרבנן גבי הני הקלו.
ואת האכסניא דמאי. פי' חיל המלך, ומפרש בירושלמי (דמאי פ"ג ה"א) לא שנא אכסניא גוים המוטלת פרנסתן על ישראל ולא שנא אכסניא ישראל, והאי סתמא אתיא כבית הלל.
ואמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים דמאי. וא"ת רב הונא דברי בית שמאי אתא לאשמועינן דאי משום בית הלל הא איכא סתמא אחריתי, וי"ל דאתא לאשמועינן דאי משכחת סתמא אין מאכילין בית שמאי היא ואינה הלכה.
שהקדימו בשבולין. פי' שהדין הוא שלאחר מירוח נותן לכהן בתחלה תרומה גדולה תרי ממאה, ואחר כך נותן מעשר ראשון ללוי, והלוי נותן מעשר דהיינו מעשר מן המעשר לכהן, ובא הלוי והקדימו בשבולין ולא ניטלה תרומה גדולה.
וכי הא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן וכו'. וקמ"ל מתני' דהלכה כרבי אבהו.
עליך אמר קרא מכל מתנותיכם ומכל מעשרותיכם. וכל משמע כל צד תרומה.
ומה ראית. מפרש רש"י ז"ל בכל מקום ומה ראית אימא איפכא, וקשה והיכי קס"ד למימר איפכא דהא [האי] אידגן וחל עליה חיוב תרומה והאי לא אידגן ולא חל עליה חיוב תרומה, לכך פירשו בתוספות ומה ראית אימא דפטור בתרוייהו בין בשבולין [ובין] בכרי, ואי משום דכתיב מכל מתנותיכם תרימו התם מכל מתנותיכם תרימו אתא לאחר שראה פני הבית שאם הקדימו לוי חייב בתרומה, וגם זה אינו נכון דהא עיקר קושיין חסר מן הספר דהוה ליה למימר ואי משום מכל מתנותיכם תרימו אתא לאחר שראה פני הבית, לכך מפרשים ומה ראית כלומר מדאמרת עליך אמר קרא מכל מתנותיכם משמע דבקרא הוא מפרש לחייב בכרי, והיינו דקאמר ומה ראית בפסוק דקאמרת עליך אמר קרא, [וקאמר] משום סברא דהאי אידגן והאי לא אידגן, ויש מפרשים כדפרש"י ז"ל ומה ראית אימא איפכא, והטעם הוא משום קנס, דכיון דהקדימו בשבולין הוא עירום כדי לפטרו מתרומה גדולה וכיון שהערים נקנסיה ובכרי דליכא הערמה לפטריה, ומהדרינן האי אידגן והאי לא אידגן.
קמ"ל דאין החומש מעכב. תימא בפרק הזהב (ב"מ נ"ד א') דאיבעיא לן חומש מעכב או אין מעכב אמאי לא פשיט ממתני', וי"ל דאי לאו דנפקא לן מדוכתא אחרינא דחומש אינו מעכב ממתני' ליכא למפשט, דדילמא [איידי דקתני] מעשר שני והקדש שלא נפדו דאיכא נפקותא כדלקמן, נקט רישא מעשר שני והקדש שנפדו, אבל השתא דנפקא לן מדוכתא אחרינא דחומש אינו מעכב אפשר לומר דמתניתין נמי הא קמ"ל דחומש אינו מעכב.
אבל לח דמריר לא אכלה. ולאו דוקא לא אכול כלל דאם כן פשיטא, אלא דלא אכלא אלא על ידי הדחק.
[דף קכח עמוד א] מעשר שני. כגון שפדאו על גבי אסימון. פרש"י ז"ל דבר שאין בו צורה אלא שפסלתו מלכות וכדכתיבנא בפרק במה אשה (לעיל ס"ה א'), וקמ"ל מתני' דחללו על גבי אסימון דלא מחולל הוא.
הקדש. כגון שחללו על גבי קרקע. וקמ"ל דחללו על גבי קרקע אינו מחולל, תימא דהא אמרינן התם (מעילה י"ד א') בונין בחול ואחר כך מקדישין, פי' כשהיו לוקחין אבנים למקדש היו בונים בעוד שהיו חולין ואחר כך היו מקדישין, שהיו פורעים המעות למוכר אחר הבנין וקדושת המעות היו מחללים על אותם אבנים שהיו מחוברים אלמא דמחללים על גבי קרקע, וי"ל דהתם הוי תלוש ולבסוף חיברו ולא בטלו דהוי כתלוש, דלעולם אינו מחובר עד לאחר פרעון וחל עליו ההקדש, אבל קרקע דעלמא או תלוש ולבסוף חיברו ובטלו ודאי אין מחללין.
ונתן הכסף וקם לו. אין פסוק זה בתורה אלא שמצרף שני פסוקים ועושה מהם אחד, וא"ת ומנא ליה למעוטי קרקע, אי מכסף מאי שנא קרקע אפילו שאר מטלטלים [נמי], ואי דריש כסף שוה כסף קרקע נמי שוה כסף הוא, וי"ל דבכלל ופרט וכלל דריש ליה ומרבה כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון יצאו עבדים וקרקעות ושטרות.
מטלטלים את החצב. שם עשב הוא שבו תיחם יהושע את הארץ (ב"ב נ"ו א') שאין שרשיו מתפשטים כאן וכאן.
אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהם מאכל לפילין. מכאן ראיה לפירוש רבינו תם ז"ל על הא דאמרינן (קדושין כ"ו א') אלא מעתה פיל לרבי שמעון במאי קני בחבילי זמורות, ופרש"י ז"ל שנותנים תחת רגליו והויא הגבהה, והקשה עליו רבינו תם אם כן אמאי נקט חבילי זמורות [טפי] משאר עצים, לכך פירש הוא ז"ל דמראים לו חבילי זמורות במקום גבוה ויגביה עצמו לאוכלן והויא הגבהה כדמוכח הכא דחבילי זמורות הם מאכל לפילין.
כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים. פי' ושיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו.
ומלבישין אותו איצטלית הראויה לו. גבי סידור בעל חוב הוא, אותם דברים שמניחים ללבושו.
סאה אזוב וקורנית. מיני עצים הם ולפעמים ממתיקים את הקדרה בהם.
וקוטם ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי דברי רבי יהודה וחכמים אומרים וכו'.
בשר תפוח. רש"י ז"ל גורס בשר תפל, שאינו מליח, ובשר חי מליח, והקשו עליו דהא אמרינן לקמן בשר בין חי ובין מליח מותר לטלטלו, מכלל דחי לאו היינו מליח, לכך גורסים הגאונים ז"ל בשר תפוח, ועיקר הפירוש כדפירש רש"י ז"ל, והאי חי מליח ואותו חי דלקמן תפל, וההכרח מדקתני בברייתא לקמן בשר תפוח מטלטלין מפני שהוא מאכל לחיה, ואי גרסינן הכא בשר תפוח אמאי לא מותבינן מינה לרב חסדא דאמר אין מטלטלין אותה, אבל יש מפרשים דההיא דלקמן אתיא כרבי שמעון דלית ליה מוקצה, ורב חסדא דאמר כרבי יהודה, ותירוצים אחרים יש, אבל זה הנכון.
חסרון כיס קא חזינא הכא, פי'.....
בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד. ולא גזור משום שחיקת סממנין, ולא אמרינן כל ישראל בני מלכים הם.
הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולובש איצטלית. פי' גבי סידור בעל חוב, ואמרי רבנן שאם לובש איצטלית בת מאה זוזי שמפשיטין אותו ופורעין לבעל חוב ומלבישין לו איצטלית הראויה לו ולא אמרינן כל ישראל בני מלכים.
ותנא משום רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו'. ולית הלכתא כותייהו, וכל היכא דאמרינן כולהו סבירא להו לית הלכתא כחד מינייהו, אבל כל היכא דאמרינן אמרו דבר אחד היא הלכה, והטעם הוא מפני דכל היכא דאמר כולהו סבירא להו, חד לא מודה לחבריה, דאפשר דרבי שמעון דאמר הכא כל ישראל בני מלכים לא מודה לרבי ישמעאל ולרבי עקיבא גבי איצטלית, אבל כל [היכא] דאמרינן אמרו דבר אחד חד מודה לחבריה.
מתני' וחבילי זרדים. מין עצים הם ולפעמים מאכילים לבהמה.
וכופין את הסל לפני האפרוחים. וקמ"ל דכלי ניטל אפי' לדבר שאינו ניטל. תרנגולת. (א"ה, חסר כאן).
[מדדין] עגלים. אוחזים בצוארו ובצדדים ומסייעו לילך ומנענע לו ברגליו.
שייך למתני' לק' ע"ב.
והאשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועו ומאחוריו ומסייעתו והוא מניף רגליו והולך.
אימתי בזמן שהוא נוטל אחת. פי' שהתינוק יודע כבר להגביה אחת ולהניח אחת, אבל גורר אסור מפני שנושאתו.
גמרא בשתי ידיו אסור לטלטלה. דמיחזי כעובדין דחול.
סאה אזוב וקורנית. השתא מפרש להו.
הכניסן למאכל בהמה מסתפק מהם בשבת וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי ומולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי דברי ר"י וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל וכו'. כן היא בתוספתא שנויה.
וכן באמיותא וכן בפיגם. מיני תבלין הן.
איתמר בשר חי מותר לטלטל בשבת. גירסת רש"י ז"ל, בשר תפל, שאינו מלוח. רב הונא [אמר] מותר לטלטל. משמע מדבריו דבשר חי הוא מליח וכיון שהוא מליח ראוי הוא לאכילה ולפיכך מותר לטלטלו, אבל בשר תפל שאינו ראוי כל כך פליגי רב הונא ורב חסדא, וקשה דהא אמרינן לקמן דבשר תפל ראוי הוא לגמרי למאכל אדם באומצא, דדם האיברים שלא פירש מותר, לכך נראה דגרסינן בשר תפוח, שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, ובשר חי תפל הוא, וכך גירסת הגאונים ז"ל.
ורב כרבי יהודה סבירא ליה. בפ"ק גבי כרכי דזוגי (לעיל י"ט ב').
במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה. דאסור לאוכלו. [במוקצה] לטלטול סבר לה כרבי שמעון. ומשמע מפירוש רש"י ז"ל [דמיירי] בדבר אחד שהוא מוקצה לאכילה וטלטול כבשר תפוח, באכילה סבר לה כרבי יהודה וכו', אבל קשה לרבינו תם ז"ל דאם הוא בדבר אחד למה לו למימר במוקצה תרי זימני הוה ליה למימר במוקצה לאכילה סבר לה כרבי שמעון, לפיכך פירש הוא ז"ל דהאי בשר תפוח לאו בר אכילה הוא, ולפיכך אמר במוקצה לאכילה והוא ראוי לאכילה סבר לה כרבי יהודה, במוקצה דטלטול כלומר בדבר שאינו ראוי אלא לטלטול סבר לה כרבי שמעון, וכדכתיבנא בס"ד בפ"ק (עי"ש י"ט ב').
ההוא בר אווזא. שחוטה. ואמר חסרון כיס קא חזינא הכא. פי' שאתם מפסידין האווז שאתם מניחין אותה בחמה, וטילטלוה על פיו.
תנו רבנן מטלטלין את העצמות מפני שהם מאכל לכלבים. יש מפרשים דאליבא דרבי יהודה היא ומיירי כשעצמות אלו היה מוכנים מאתמול מבעוד יום דלא הוו נולד ביום טוב, ויש מפרשים דאליבא דרבי שמעון היא ואפילו שאכלו הבשר ביום טוב ונשארו העצמות, דרבי שמעון לית ליה נולד.
[דף קכח עמוד ב] בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה. וא"ת אמאי לא מקשה מהכא לרב חסדא דאמר אסור לטלטלו, הנכון בזה, דאמר לך רב חסדא אנא דאמרי כר"י וההיא רבי שמעון היא, ואפשר דברייתא זו הכריחו לרש"י ז"ל לגרוס למעלה בשר תפוח.
אסור לשהותן מפני הסכנה. משום ארס של נחש.
מתני' וכופין את הסל לפני האפרוחים וכו'. נדפס לעיל א'.
וצער בעלי חיים דאורייתא. דנפקא ליה מעזוב תעזוב עמו בפרק אלו מציאות (ב"מ ל"ב ב').
תנינא להא דתנו רבנן מדדין בבהמה חיה ועוף. כגון אווז. בחצר. אבל לא ברשות הרבים, ואתיא כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן בהמצניע (לעיל צ"ד א'), מיהו באשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים מודו ליה דבאדם חי נושא את עצמו.
משום דקפיא נפשה. פי' שנושאה את עצמה מן הקרקע ונושא אותם לגמרי.
גירסת הספרים האי מאן דשחיט תרנגולא. לשון זכר, ולא גרסינן תרנגולת, דנקבה אין דרכה דמקהי לה לטופרה, פי' שקובעת צפרניה בקרקע ועקר להו לסימנין קודם שחיטה, ואף על גב דהשוחט צריך לבדוק בסימנין דילמא משתלי ולא בדק שפיר.
מתני' אין מילדין את הבהמה ביום טוב. משום שבות דהוי איסורא דרבנן, ויש מפרשים איסורא דאורייתא משום מתקן וחייב משום מכה בפטיש.
אבל מסעדין אותה. [מפרש] בגמרא.
ממקום למקום. אפילו מעיר לעיר.
וקושרים את הטיבור. שלא [יצא] ממנו.
רבי יוסי אומר אף חותכין. והלכה כמותו.
גמרא דוחק בבשר. פי' דוחק בבשר הרחם של בהמה כדי שיצא הולד.
ונופח לו בחוטמו. של אותו טלה כדי שיתפתחו נקבי החוטם.
בול. פי' גרגיר מלח. ומניחה לה בתוך הרחם (כדי) [של] הבהמה. ותרחם עליו. כדי שתקרב את בנה.
מחללין עליה את השבת לאיתויי מאי. מכאן ראיה כפירוש אחרון דמילדין איסורא דאורייתא, דאי איסורא דרבנן מאי קאמר מחללין לאיתויי מאי, דהא מעיקרא לא תנא אלא [דרבנן, אלא ודאי] איסורא דאורייתא הוא.
מביאה לה בשערה. שתטבול שערותיה ואחר כך תסחטם.
ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי. אפילו שהוא איסור דאורייתא שהוציאה כדרך המוציאין, אבל ביד או בשערה לא הוציאה כדרך המוציאים ואינו אלא איסורא דרבנן.
ותיפוק לי משום סחיטה. פי' דמאי טעמא קא אמרת מביאה בשערה משום מלאכה דאורייתא שלא תביא דרך רשות [הרבים] והא איכא סחיטה דאורייתא.
אין סחיטה בשער. שהשערות אינן בולעין.
מביאה לה בכלי דרך שערה. פי' שיקשור כלי בשערותיה, דכמה דאפשר לשנויי משנינן, וא"ת היכי קאמר לעיל מביאה בידה [הא] שינוי דשערות עדיף וכל מה דאפשר לשנויי משנינן, וי"ל שאם יש ספק ביד האשה [הכי עדיף, ש]אם מביאה בכלי יש להרבות בשיעור משום אותו שמן שישאר בדפני הכלי וכל מאי דאפשר למעוטי בשיעורא ממעטינן, כדאמרינן במנחות (ס"ד א') אמדוהו לגרוגרת אחת ויש אחת בעוקץ אחד ושתים בעוקץ אחר דלא יתלוש אלא אותו של עוקץ אחד.
והא דאמרינן כל מה דאפשר לשנויי משנינן, דוקא שבאותו איחור לא יבא לידי סכנה.
בין לא אמרה צריכה אני. פי' אלא ששתקה, והכי מתפרש כל לא אמרה צריכה אני דשמעתין.
[דף קכט עמוד א] משעה שהדם שותת ויורד. ומדלא אמר עד שהדם שותת שמע מינה דקדים שיעורא דרב הונא, ולזה פסק רבינו אלפסי ז"ל כאביי לחומרא, ותימא חדא דאפי' דקאמר משעה שהדם יורד ושותת מנא ליה דקדים, דרב הונא לא קאי אאביי אלא אמאי דקאמר מאימתי פתיחת הקבר, ועוד דאפילו דקדים ספק נפשות להקל, לכך פסק הרמב"ם ז"ל דכל היכא דהאי שיעורא קדים מחללינן.
נושאות אותה באגפיה. פירוש שאינה יכולה ללכת ברגליה.
אפילו אמרה צריכה אני אין מחללים עליה את השבת. פי' מטעם פתיחת הקבר, דודאי כבר נסתם, אבל אם קפצה עליה חולי מחללינן, ופירש הרמב"ן ז"ל דהא דיהבינן תלתא זימני לחילול הוא הדין גבי יום הכפורים שאם חל יום הכפורים בתוך שלשה ימי הלידה שלא תתענה כלל ובשבעה אמרה צריכה אני וכו' כדאמרן גבי חילול.
ופירשו בתוספות דהני שבעה ימים הם מעת לעת, וראיה מדאמרינן בעירובין (ס"ח א') ההוא ינוקא דאישתפוך חמימי פי' והיה ביום המילה ואמרו ליחממוה אגב אימיה, ואי לא בעינן מעת לעת אפילו [הכי] היכי ליחממיה דהא לשמונה ימים [היא], אלא ודאי דבעינן מעת לעת והיא ילדה לערב ושבעה ימים מעת לעת הן לשבת האחר, ורבינו חננאל ז"ל גורס שם על ידי גוי, ולדידיה לא בעינן מעת לעת.
דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. אפי' מלאכות שהן אסורות מן התורה, ודוקא לגוי אבל ישראל אפילו שבות מדרבנן אסור כדאמרינן לקמן (קל"ד א') אין טורפין את השמן בשבת, אבל שבות על ידי שינוי אפשר (דהא) על ידי ישראל כדאמרינן התם (כתובות ס' א') גונח יונק חלב בשבת דהוי מפרק כלאחר [יד] שיונק בפיו ובמקום צערא לא גזרו רבנן, ונמצאת למד שלשה דינין בדבר, אחד שהוא סכנה אפי' על [ידי] גדולי ישראל באיסורא דאורייתא מותר, ואם אין בו סכנה אלא שנופל במטה מותר על ידי גוי, או אפי' על ידי ישראל ובשבות על ידי שינוי, ואי איכא אבר אחד שהוא מסוכן אותו אבר מותר אפילו על ידי ישראל שבות דרבנן ואפילו שלא על ידי שינוי, כדאמרינן התם בעבודה זרה (כ"ח ב') עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה הני מילי היכא דשחקי סממנין מאתמול הדר אמרי אפי' לא שחיקי מאתמול דשוריינא דעינא בליבא תלי, מכל מקום מעיקרא דלא ידעינן דבעינא תלו שרו היכא דשחיקי סמנין מאתמול, והיכא שאינו נופל במטה אלא מיחוש בעלמא אסור לעשות לו [רפואה] כלל אלא אם כן הוא כעין כל האוכלים אדם אוכל לרפואה וכו' (לעיל ק"ט ב').
למאי הלכתא. פי' דאי לחילול שבת הא אין מחללין אלא שבעה.
לטבילה. שלא תטבול לבעלה עד שלשים יום מפני הצינה.
לא אמרן אלא שאין בעלה עמה. וא"ת אם כן למה טובלת, פירש רש"י ז"ל לטהרות, ובחינם דחק, דהא טבילה בזמנה מצוה.
ברתיה דרב חסדא. אשתו של רבא היתה.
סבור מינה לחיה אין וכו' איתמר אמר רב חייא. תשובה היא לסבור מינה, דאפי' הקיז דם ונצטנן עושים לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, וכל שכן לחולה.
וצלחו ליה. פי' שלא היה להם עצים, בקעו תכתקא דשגא, כסא אחד חשוב.
פתורא דיונים. של עץ אחד חשוב.
שרשיפא. (כל אחד) כמו ספסל חשוב.
עד דנפק מאוניה. פי' הריח.
דקפי טחליה. בחמרא.
מריבדא דכוסילתא. במכת ההקזה.
תלתא טרפי. של שלש שנים.
רב נחמן איקלע לגבן. והרבו בסעודה כאילו אני בביתכם.
האי מאן דעביד מילתא. פי' הקזה, ולא אפשר. פי' להרבות בסעודה. [לישקול] זוזא מאכא. רע, ודרכם היה להטעים היין ללוקחים, והאי הערמה ודאי שרי.
אמר ליה יומא דהקזה הוא. דמעלי שמשא.
ולא היא. שלא הקיז שמואל אותו יום דהא איכא [חדא] יומא דמעליא שמשא, וסבר לא איגלאי ליה.
היכא [דכריך] זיקא. כגון בעלייה שיש בה חלונות.
ומוקי לה ארביעתא. פי' שמניח לו רביעית דם ולא יותר. ואתי זיקא ושאפי. כגון השופה יין לחמרים (ב"מ ס' א').
[דף קכט עמוד ב] לישהי פורתא והדר ליקום. פי' שלא יעמוד פתע פתאום.
פורסא דדמא. פי' זמן ההקזה. כל ל' יום. ובין הפרקים. פי' בין פרקי שנותיו כגון לאחר ארבעים שנה. ימעט. שיקיז לארבעים יום. ובין הפרקים. לאחר ששים שנה. יחזור וימעט. שיקיז לשלשה חדשים.
מפני שבית דין של מעלה ושל מטה שוים. פי' שאדם נידון בכל יום ועזרא תיקן להם לישראל שיהו בתי דינין קבועין בשני ובחמישי ואם יש לו זכות אבות מורין עליו זכות ואם לאו פוקדים שם עונותיו.
משום דקיימא מאדים בזוגי. שמשתמש בשעות זוגות, ומאדים ממונה על הדבר ועל החרב, והזוגות הם קשים לשדים שיש להם רשות כדאמרינן בפסחים (ק"י א') והפורענות מוכן, וכיצד ישתמש מאדים בזוגי בתלתא בשבא, שצ"ם חנכ"ל, סדר השעות כשנתלו ליל רביעי בשבת, שעה ראשונה שמש שבתאי ואחריו צדק ואחריו מאדים ואחריו חמה ואחריו נוגה ואחריו כוכב ואחריו לבנה, נמצאו שבעה מזלות לשבע שעות וחוזרים חלילה, נמצא בסדר הזה לעולם סימני המזלות המשמשין בתחלת ליל השבוע כצנ"ש חל"ם, מוצאי שבת שעה ראשונה שלו כוכב ותחלת ליל שני צדק וכן כולם, ותחלת הימים חל"ם כשנ"ץ, יום ראשון שעה ראשונה חמה ויום שני שעה ראשונה לבנה וכן כולם, נמצא שתחילת יום שלישי מאדים, כשחוזרות חלילה תמצא מאדים בשעה שמינית, הן הן זוגות, ובשאר הימים לא תמצא אם לא בלילה, ובלילה אין זמן הקזה, כך פרש"י ז"ל, וכן פירשו הגאונים ז"ל, והוא תימה דהא בכל הימים קאי מאדים בזוגי חוץ מיום ראשון שהוא בשעה שביעית אבל ביום רביעי תמצא אותה בשעה אחרונה דהוי זוגות וביום שני לשעה רביעית וביום חמישי לשנית, וי"ל דאין הכי נמי, אבל לשני הא איכא טעמא אחרינא, ויום רביעי נמי דכיון דקאי מאדים בשעה אחרונה הרי הוא כאילו הוא בלילה שאינו מעלה ולא מוריד.
מעלי שבתא נמי קיימא מאדים בזוזי. שהרי התחלתו נוגה וכשחוזרים חלילה יבא מאדים בשעה ששית.
כיון דדשו בה רבים. שהורגלו בו להקיז מפני דוחקם שיהו קרובים לסעודת שבת ואמרינן לעיל (קי"ח ב') כבוד שבת בדגים גדולים ובמסכת ע"ז (כ"ט א') אמרינן שני לדם דג.
והרמב"ם ז"ל פירש בזוגי מלשון קרן זוית, שתמצא שהגלגל המסבב את העולם יש בו י"ב מעלות ולכל מעלה שלשים מעלות שתמצא בין כולם שלש מאות וששים מעלות, וכן כתב ז"ל בקידוש החדש (פי"א ה"ז), והגלגל הוא חלוק לארבעה חלקים ולכל חלק תשעים חלקים, ולכל תחלת תשעים וסוף תשעים הוא קרן זוית בגלגל, וכשמאדים שולט בתחלת היום בקרן זוית או באמצע היום בקרן זוית הוא שולט על החרב ועל הדבר, ולא תמצאנו אלא בתלתא בשבא שתחלתו מאדים בצד מזרח ומעלי שבתא בסוף תשעים שהוא קרן זוית, שהרי תחלת יום שישתמש בשעה ראשונה נוגה נמצא ששעה ששית משמש מאדים בחצי היום באמצע הגלגל שהוא קרן זוית, אבל בשאר הימים לא תמצאנו מאדים בקרן זוית בתחלת היום או באמצע היום, כן כתב בתשובה אחת.
ארבע שהוא ארבע. פי' יום רביעי שהוא רביעי לחדש, או יום רביעי שהוא ארבסר לחדש [או] דהוא עשרים וארבעה לחדש. או ארבע דליכא ד' בתריה. פי' דליכא יום ארבעה אחריו עד [סוף] החדש, סכנתא להקזה.
אכל חטה. פי' אוכל אפי' חטה אחת. לא יקיז אלא לחטה. פי' שאינו מועיל כלום. והני מילי אם הקיז משום רפואה. שהיה לו כאב הראש או בטחול, אבל אם הקיז כדי שיקל בדם מיקל.
מאה דקרי בזוזא. פרש"י ז"ל אם יתנו לך מאה קרי בזוזא תקח או מאה רישי בזוזא תקח ואם לאו לא תקח, שפמי בלא כלום, כלומר השפתים של בהמה לא [תתן] בהם כלום, ורבינו חננאל ז"ל פירש מאה קרני בזוזי. פי' מאה הקזות יעשה האומן בזוזא ויגלח מאה רישי בזוזא, שפמי בלאו כלום, אבל בשביל תגלחת זקן לא יטול כלום.
כי הוו מפגרי רבנן. שהיו התלמידים מתעצלים לבוא לבית המדרש. הוו אמרי יומא דשפמי הוא. פי' שאינו שוה כלום לפירוש רש"י ז"ל, ולפירוש רבינו חננאל אתי שפיר, יומא דשפמי שאינו מרויח כלום הספר, כך התלמידים לא היו לומדים.
בפרשת תוכחה. שהוכיח יחזקאל על חסדי הקדוש ברוך הוא.
לא רחצת למשעי. פי' להחליק בשריך מלשון שעיע.
מכאן שמלפפין את הוולד בשבת. פי' שכורכים אותו בבגדים לתקן האברים שנתפרקו בשעת לידה, ופרש"י ז"ל ולאו היינו אסובי ינוקא דאמרן בפרק כל הכלים (קכ"ג א' ובדברי רבינו שם) דהתם הא איכא רב נחמן דאסר, אלא התם הוא שמתקן האיברים בידיו והכא האי לפופי הוא שכורכו בבגדים ובחגורות.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק יט - רבי אליעזר דמילה [המתחיל בדף קל עמוד א]
[דף קל עמוד א] רבי אליעזר דמילה
מתני' רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת. פי' איזמל למול את התינוק, ואיידי דתנא בפרקין דלעיל (קכ"ח ב') וכל צרכי מילה עושים בשבת מפרש להו השתא.
מביאו בשבת מגולה. בגמרא מפרש משום חבובי מצוה.
ובסכנה מכסהו על פי עדים. שאיזמל הוא מביא ולא שאר צרכיו, והקשו בתוספות אמאי מביאים איזמל ברשות הרבים אצל תינוק אליבא דרבי אליעזר שהוא מלאכה דאורייתא אדרבה יביאו תינוק אצל איזמל דליכא אלא איסורא דרבנן דחי נושא את עצמו, ובגמרא מוכח דאפילו [היכא] דאפשר להביא דרך גגות שאומר רבי אליעזר שיביאו אותו דרך רשות הרבים, דאמרינן פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת [והביאוהו בשבת דרך גגות שלא ברצון רבי אליעזר], ותירצו דאפילו דמייתו תינוק אצל איזמל מכל מקום בתר הכי בעינן להוליך התינוק אצל אמו או האם אצל תינוק והוי איסורא דאורייתא דקי"ל במסכת יומא (ס"ו ב') דבחולה לא אמרינן חי נושא את עצמו, והקשו על זה בתוספות דאנן לית לן למיזל אלא בתר השתא וכיון דהשתא אפשר באיסורא דרבנן [הכי עבדינן], וכדאמר ריש לקיש (לק' קל"ג א') כל מקום שיש עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו אתי עשה ודחי את לא תעשה, והכא הא אפשר לקיים שניהם באיסורא דרבנן, ואי משום דבתר הכי אית לן למיעבד איסורא דאורייתא כדי שלא ימות התינוק ברעב, אפשר שתבוא מינקת ותניקהו במקומו, ואם לאו פקוח נפש דוחה את השבת, לכך תירצו דתינוק כל שמונה ימים חולה הוא מפירוק איבריו שבשעת לידה, ובחולה לא אמרינן חי נושא את עצמו, לפיכך בין הבאת תינוק בין הבאת איזמל איסורא דאורייתא הוא, וא"ת מכל מקום אמאי שרי רבי אליעזר להביא איזמל דרך רשות הרבים בלא שינוי דהא אמרינן בפרקין דלעיל (קכ"ח ב') גבי חיה אם היתה צריכה שמן [מביאה] ביד או בשערה דכל שאפשר לשנויי משנינן, תירצו בתוספות דרבי אליעזר מכשירי מילה כמילה עצמה חשיב להו וכמילה אריכתא דמו, ותחילת מילה כסוף מילה מה סוף מילה לא משנינן אף תחילת מילה לא משנינן כלל, ועם זה ניתרצה גם כן הקושיא הראשונה.
ואומר הרב החסיד ז"ל דאפילו אליבא דרבי אליעזר דשרי דרך רשות הרבים שאם יש איזמל דרך גגות [יביא דרך גגות] ולא דרך רשות הרבים, אבל אם יש עיכוב דרך גגות מביא דרך רשות הרבים שזריזין מקדימים למצות, וכל זה להגדיל תורה ויאדיר דהא אין הלכה כרבי אליעזר אלא כרבי עקיבא.
כלל אמר רבי עקיבא. פי' רבי עקיבא פליג אדר' אליעזר במכשירי מילה. כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב [שבת]. כגון הבאת איזמל ועשיית איזמל או שאר מכשירין. אינה דוחה את השבת. מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת. דהא יום שמיני בעינן. דוחה את השבת.
גמרא איבעיא להו טעמיה דרבי אליעזר. דקאמר מביאו בשבת מגולה, דוקא מגולה, והיינו טעמא משום חבובי מצוה. להודיע לרבים כמה מחבב את המצות. או דילמא לאו דוקא מגולה אלא הוא הדין מכוסה על פי עדים וטעמא משום חשדא, דאילו בסיפא דקתני ובסכנה הא רבי אליעזר לפרש דבריו ולפי' קא מבעיא לן אליבא [דר"א], א"נ דנפקא לן ולפיכך מיבעיא לן לשאר מצות שחייב אדם להראות שמתחבב במצות.
מתניתין נמי דייקא. דמכדי למה לי למכתב ובשעת הסכנה מכסהו דהא פשיטא שלא ימסור עצמו בסכנה, ועוד דאי רישא דקתני מביאו מגולה הוא רשות כל [שכן ד]שרי בשעת הסכנה, אלא ודאי לא תנא סיפא אלא לדיוקא בסכנה אין שלא בסכנה לא וכו'.
אלא אי אמרת הוא וחד מאי עדים. כלומר איהו לנפשיה מי הוי עד, [ומשני דלעולם הוא וחד] דחד מפרסם ליה ואין כאן לא דיני ממונות ולא דיני נפשות. ואמאי קרי להו עדים. שראויים להעיד במקום אחר. אם [אינו] נוגע בעדות.
לא תאכלו כל נבילה. ובאותו פסוק עצמו נאמר לא תבשל גדי.
והיו מתים בזמנם. זקנים. ולא עוד אלא שפעם וכו'. פירש הראב"ד ז"ל דלהכי מייתי הכא האי עובדא להודיעך השכר שנותן הקדוש ברוך הוא על קיום לאו דלא תסור, דכיון דרבי אליעזר ראוי להוראה היה, כל זמן שלא נפסקה הלכה רשאין לעשות כדברי עצמן כדאיתא בפ"ק דיבמות (י"ד א'), ובמקומו היו עושין כמותו לקיים לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל אפילו שיאמרו לך על ימין שהוא שמאל וקבלו השכר הזה, וכש"כ בשאר מילי דרבנן שהמקיימן נוטל שכר.
שש אנוכי על אמרתך. פי' על אמרתך הראשונה שהיא מילה, שכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה, כגון תפילין וציצית שחולצין בלילה או בבית המרחץ, אבל מצות מילה מעידה עליהם לעולם, כדאמרינן במנחות (מ"ג ב') שדוד כשראה עצמו במרחץ נצטער ואמר אוי לי שאני ערום בלא מצוה כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו ואמר למנצח על השמינית.
וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה וכו'. כבר פירש הרמב"ן ז"ל בפרק במה טומנין (לעיל מ"ט א') דאין אדם חייב למסור עצמו אלא על מצות לא תעשה ואפילו בערקתא דמסאני משום לא תלכו בחוקות הגוים, אבל במצות עשה אין אדם חייב למסור עצמו, והראיה מתפילין, וכי כמה גדולים שהיו בימי אלישע לא קיימו על עצמם ונקדשתי בתוך בני ישראל, אלא ודאי מצות עשה שאני משום דשב ואל תעשה הוא, והא דקאמר הכא כל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה כגון תפילין, לאו למימרא שיהו חייבין למסור, אלא הכי פירושא כל מצוה שלא גילו דעתם (שאפי' חובה) [שהיא חביבה] למסור עצמן עליה עדיין מרופה היא בידם, מיהו הני מילי שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אם רוצה לקדש את השם אפילו על מצות עשה הרשות [בידו] ולא הוי מתחייב בנפשו, ועליו נאמר (תהלים נ') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, וכן אמרינן במדרש ואמר מה המכות האלה אשר הוכתי בית מאהבי על מה אתה [יוצא] ליסקל על שנטלת לולב על מה [אתה] יוצא ליסקל על שמלתי את בני, כל זה מפני קידוש השם, ובודאי שהראיה [שהביא] רבינו ז"ל מהא דאלישע אינה ראיה, דדילמא אותה שעה שמצאו לאלישע לאו שעת תפלין היתה אלא [מדת] חסידות [ש]נוטלין כל היום, ולהכי לא מסרו עצמן עליה אלא אלישע מפני שהיה גדול בדור.
דאמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי. אלמא לא זהירי בהו ולא מסרו עצמן עליה לפיכך מרופה היה בידם.
ומה יונה זו כנפיה [מגינות] עליה. פירש רש"י ז"ל שאינה נלחמת בחרטומה אלא בכנפיה, והגאונים ז"ל פירשו שמגנה בניה בכנף אחת ונלחמת בכנף אחת, כך ישראל נלחמים ומקיימים את המצות.
[דף קל עמוד ב] שלא ברצון רבי אליעזר ומחלוקותו. דרבי אליעזר שרי אפי' ברשות הרבים, ומחלוקותו אסרי אפילו דרך גגות דלאו רשות אחת הן, והם הביאו דרך גגות.
אלא ברצון רבי שמעון דתנן רבי שמעון וכו' [רשות אחת הן]. ואפשר לטלטל מגג לחצר ומחצר לקרפף ואפילו הם של בעלים הרבה. לכלים ששבתו בתוכן. כשקדש היום, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית, ולא מיבעיא היכא דלא עירבו בני בתי החצר דאפילו מבית לחצר אסור לאפוקינהו, אלא אפילו עירבו ומטלטלין מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית מחצר זו לחבירתה שלא עירבו עמה, וכן הלכה כרבי שמעון דאמר [אחד] חצרות ואחד גגות ואחד קרפיפות כולן רשות אחת הן ואפילו הם של בעלים הרבה, ולפיכך הביאו האיזמל דרך שם, ודוקא מפני שהם רשות אחת הא הוו שתי רשויות אסור שחכמים העמידו דבריהם אפילו במקום כרת.
ולענין אם אפשר לומר לגוי עשה לי מכשירי מילה בשבת, הוא מחלוקת בין הגאונים ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל, דהא ודאי אמירה לגוי שבות ואשכחן גבי חולה שאין בו סכנה שאומר לגוי ועושה, ואשכחן גבי מת שלא התירו אמירה לגוי (ר"ה כ' א'), אלא על ידי ישראל אפשר לטלטלו מחמה לצל וכדאמרן (לעיל צ"ד ב') גבי שכבא דשכיב בדרוקרת ושרי רבא לטלטוליה, וא"ת מאי שנא מת מחולה שאין בו סכנה, וי"ל דגבי חולה הא אשכחן שמחללין עליו [שבת] על ידי גדולי ישראל אם יש בו סכנה, ואי שרינן שבות דרבנן על ידי ישראל בחולה שאין בו סכנה אתו למעבד מלאכה דאורייתא, לפיכך התירו על ידי גוי ולא אסיר אלא על ידי ישראל, אבל גבי מת לעולם אין מחללין עליו שבת לפיכך משום בזיון דמת התירו ע"י ישראל ולא ע"י גוי, ואם [כן] (מלאכה) [מילה] הא אשכחן שדוחה שבת ואי שרינן ע"י ישראל מכשירי מילה אתי למעבד מלאכה דאורייתא, ולפיכך פסקו הגאונים ז"ל שמוטב לומר לגוי עשה איזמל או שאר צרכי מילה בשבת.
והביאו ראיה לדבריהם [מהא] דגרסינן בעירובין (ס"ז ב') ההוא [ינוקא] דאשתפוך חמימיה אמר להו רבה לייתו מיגו ביתאי, והא לא עירבו נסמוך אשיתוף והא לא שיתפו אמר להו לייתי ליה גוי, אמר אביי בעינא לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר כל בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן עובדא וכל בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, אמר ליה ומאי איבעיא לך לאותובי, אמר ליה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת, פי' אפילו שהוא במקום כרת דפסח, ואמירה לגוי שבות, מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת [וכו'], אמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות שאין בו מעשה, פי' אלא אמירה בעלמא, ש"מ דאמירה לגוי בשבת מותר לעשות מלאכה, פי' [אפי'] שהיא של תורה.
ורבינו אלפסי ז"ל כתב (בסוף הפרק) דהני מילי דטעותא נינהו, דהא בנוסחאות ישנות כתוב אמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות שאין בו מעשה דהא מר לא אמר ליה זיל [אחים ליה אלא זיל] אייתי ליה, ש"מ שלא התירו אמירה לגוי אלא שבות דשבות כי הכא דאמר ליה זיל אייתי ליה והוה ליה במבוי דאפילו שיביאנו ישראל ליכא אלא שבות דרבנן אבל מלאכה דאורייתא לא, ומפרש ז"ל האי דקאמר מעשה, מלשון מלאכה, כמה דכתיב ששת ימי המעשה, כלומר ולא שני לך בין שבות שיש בו מלאכה כגון החמת מים לשבות שאין בו מלאכה דהיינו הבאה דרך מבוי דהא לא אמר זיל אחים ליה אלא זיל אייתי ליה. ואיכא למידק על גירסא זו ופירוש זה, שהתירוץ אינו כעין הקושיא, דאיהו מקשה מהזאה שהוא שבות ואינה מלאכה ואיהו אהדר ליה דלא שני לך בין שבות שיש בו מלאכה לשבות שאין בו מלאכה, ושבות שיש בו מלאכה מאן דכר שמה.
לכך פירש הרב החסיד שהגירסא כהרי"ף ז"ל וכן נמצאת בנוסחאות ישנות, אבל הכי פירושה, ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה, פי' שיש בו שינוי על ידי מעשה, כגון הזאה שעולה מטומאה לטהרה, לשבות שאין בו שינוי מעשה, דהא מר לא אמר זיל אחים ליה שיש בו שינוי מעשה אלא זיל אייתי ליה שאין בו שינוי מעשה כלל, והוא מלשון מעשה שבת אסור בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוחנן הסנדלר (ב"ק ע"א א'), דלא שייך למימר מעשה שבת אסור אלא על ידי שינוי כגון מבשל או שוחט אבל בהבאה דרך רשות הרבים אינו נאסר.
נמצאת למד שלש דעות בדבר, לדברי הגאונים ז"ל מותר לומר לגוי לצרכי מילה החם לי מים חמין או עשה לי איזמל, ולדעת הרב החסיד ז"ל דבר שיש בו שינוי כגון איזמל או להחם חמין אסור לומר לגוי, אלא לדבר שאין בו שינוי כגון להביא [ברה"ר או] במבוי מותר לומר לגוי ועושה, ולדעת הרי"ף ז"ל דוקא שבות דשבות כגון להביא במבוי מותר, אבל דרך רשות הרבים לא, ובודאי דההוא עובדא דאמרינן בעירובין (ס"ח א') דההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רבא ליחמיה ליה אגב אימיה, ופירש ר"ח ז"ל על ידי גוי, [משמע] דוקא אימיה אבל [ל]תינוק אסור לומר לו לגוי, ואפשר לתרץ דההוא עובדא לא [מיירי] בענין זה כלל וכמו שפירש רש"י ז"ל דההוא על ידי ישראל היה, שהיה בו סכנה, וכמו שפירשתי בפירקין דלעיל (עי' לעיל קכ"ט א' ד"ה אפילו).
מבוי שלא נשתתפו בו מהו לטלטל בכולו. פי' כלים ששבתו בתוכו דאילו להוציא מן החצר לתוכו פשיטא לן דאסור, וכן ממנו לחצר, דכיון שלא נשתתפו, הקורה או הלחי כמאן דליתנהו דמי.
מה חצר אף על גב דלא עירבו מותר לטלטל בכולו. כלים ששבתו בתוכו או (ל)[ש]הוציאם מן הבית דרך מלבוש, דהא לכו"ע מותר, דעד כאן לא פליגי התם אלא אם יהיו כל הגגות וחצירות רשות אחת לטלטל מזה לזה אבל בחצר אחת לכו"ע מותר.
אבל מבוי לית ביה ארבע מחיצות. שהקורה דחשיבא מחיצה, כיון שלא נשתתפו לאו מחיצה היא.
אבל מבוי לית ביה דיורין. שאין פתוחים לתוכו אלא חצירות.
לזמנין אשכחיה ר' זירא לר' אסי דיתיב וקאמר אמר ריש לקיש אר"ש בשם ר' יהודה נשיאה וכו' חדא רבי אליעזר שמותי הוא. פרש"י ז"ל מבורך כדאיתא בפרק הזהב (ב"מ נ"ט ב'), ואינו נכון, חדא דהיאך מספר התלמוד בגנות רבי אליעזר, ועוד אפילו שהוא מבורך אי אמר טעמא דמסתבר אמאי לית הלכתא כותיה, לכך פירשו שמותי שמואי מתלמידי שמאי.
שאילית את ר' יהודה הגוזר. המל את התינוקות.
ואייתוהו מהאי רישא להאי רישא. עד כאן סיפר ר' אסי.
ואמרי ליה מחזי מדלא קשיא לך מידי כשהביאו במבוי [ס"ל למר] מבוי שלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו.
אגב שיטפך רהיט לך גמרך. במרוצת גירסתך שחזרת על הא דריש לקיש נזכרת. אמר ליה אין אגב שיטפא רהיט לי גמראי.
עד דאתא רבה בר אבוה ופירשה. הא דאמר רב מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלים בו אלא בארבע אמות [אימתי] אסור ואימתי מותר.
[דף קלא עמוד א] עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו. פי' שיהו שתי חצירות ולכל חצר שני בתים. והכא בתים איכא חצירות ליכא. שהחצירות נעשו בתים.
לחזינהו כמאן דסתימו דמו וחצר איכא וכו'. דמבטלי לה לרשותא דכולהו לגבי חד. בשבת, ואפשר לטלטל מן הבית לחצר ואיכא חצר ואיכא בית. בית איכא בתים ליכא. ורב שני בתים לכל חצר בעי, וכיון שהבתים הוא של אדם אחד הוא כבית אחד.
אלא אמר רב אשי. טעמא לאו משום בתים וחצירות פתוחים לתוכו הואי, ובין עירבו ובין לא עירבו מכיון שפתוחין שתי חצירות למבוי ושני בתים לכל חצר תורת מבוי עליו וניתר בלחי או קורה, והיינו טעמא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות וכי לא עירבו שרי, דמי גרם לחצירות [שיאסרו] על המבוי בלא שיתוף, בתים הוא דגרמי, דאי לאו משום בתים הוה להו חצירות ומבוי רשות אחת, דהא רב כרבי שמעון סבירא ליה דאמר בעירובין (פ"ט א') גגות וקרפיפות וחצירות כולן רשות אחת הן ומטלטלין מזו לזו אפילו הן של בעלים הרבה ואמר רב עלה (שם צ"א א') הלכה כרבי שמעון, הילכך כשלא עירבו בתים עם החצירות דלא שכיחי מאני דבתים בחצירות נעשו החצירות ומבוי רשות אחת והרי הוא כאילו שיתפו כמו שפירש יפה רש"י ז"ל, ולענין טלטול בכולו הוי נמי רשות אחת, דמי גרם לאיסור מבוי עם חצר בלא שיתוף, בתים, ואינן כשלא עירבו בתים עם חצירות, אבל כשעירבו בתים עם חצירות נעשה חצר כמו בית ושכיחי מאני דבתים בחצר ואסור להוציא ממנו למבוי בלא שיתוף, דהא לכו"ע מבית למבוי שהוא כרמלית לכו"ע אסור, ולענין לטלטל בתוכו נמי אסור אלא בארבע אמות.
לא לכל אמר רבי אליעזר מכשירי מצוה וכו'. פי' אלא במילה דוקא. שהרי שתי הלחם דחובת היום הוא. ואם עבר זמנם אין לו תשלומין. ולא למדם רבי אליעזר. שאם חל עצרת להיות בשבת שידחו מכשירין שבת אלא בגזירה שוה ואי לכל אמר רבי אליעזר מכשירי מצוה כמצוה [למה לי גזירה שוה, וא"ת ודילמא בעלמא מכשירי מצוה כמצוה] ושאני גבי שתי הלחם דהמצוה עצמה דהיינו הגשה אינה דוחה שבת, דהגשה לאו מלאכה היא כלל, הלכך דין הוא דמכשירין שהם מלאכה שלא ידחו שבת אלא בגזירה שוה, אבל בשאר מצות שהמצוה עצמה היא מלאכה כגון מילה שעושה חבורה, אית לן דמכשירין נמי דוחין, דילפי ממילה, וי"ל דמ"מ אמאי קאמר רבי אליעזר דדוחין מכשירי [מילה] שבת, משום דכמילה אריכתא דמיא, ואם כן [ה"נ] נימא בכל המצות מצוה אריכתא דמיא ומה לי למילף בגזירה שוה גבי שתי הלחם, וכן נשמר רש"י ז"ל.
מנין למכשירי שתי הלחם. כגון קצירה או אפייה. שדוחין את השבת.
מה הבאה האמורה בעומר [מכשירין] דוחין את השבת. כדאמרינן במנחות (ע"ב א') בחריש ובקציר תשבות מה חרישה רשות אף קצירה רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה.
שכן אם מצא קצור קוצר. דבעינן קצירה לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם, הלכך כיון שהקצירה מצוה היא דין הוא שתדחה שבת. תאמר בשתי הלחם וכו'. שלא נאמר בה קצירה.
ושמעינן ליה לרבי אליעזר. במסכת יבמות (ק"ד א') גבי חליצה שמעינן ליה, דקתני חלצה בשמאל פסולה ורבי אליעזר מכשיר דלא יליף רגל רגל ממצורע, ופרכינן ורבי אליעזר לא יליף ממצורע והתניא רבי אליעזר אומר מנין לרציעה שיהא באוזן ימינית נאמר כאן אוזן ונאמר להלן וכו', ומשנינן אוזן אוזן מופנה רגל רגל לאו מופנה, כלומר לאו מופנה מב' צדדים, דרגל דחליצה איצטריך לגופה, ורגל דמצורע הוא מופנה, דאיכא תרי אחד בקרבן עני ואחד בקרבן עשיר.
תביאו ריבויא הוא. דהא כתיב והקרבתם מנחה חדשה והוה ליה למיכתב ממושבותיכם לחם תנופה, למה לי למיכתב תביאו, ש"מ לאפנויי.
למעוטי מאי. כלומר הא דקאמר ר' יוחנן לעיל לא לכל אמר רבי אליעזר וכו' למעוטי מאי, הי מכשירי מצוה אתא למעוטי שלא ידחו שבת, וא"ת מאי קא מיבעיא ליה, דר' יוחנן לא אתא למעוטי כלל, אלא דקמ"ל דאי לא ילפי שאר מצוות מדוכתא אחרינא שמכשיריה דוחין שבת דלא ילפי ממילה, וי"ל דהא לאו בעיא היא אלא דרך משא ומתן קאמר למעוטי מאי.
לולב וכל מכשיריו. כגון קציצה מן הדקל.
למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו. שלא ידחו מכשיריהן כגון כתיבה למזוזה (טלית) [תליה] לציציות.
תניא נמי הכי. שאם עשאו בשבת חייב חטאת.
מאי טעמא. תימה מאי קא מיבעיא ליה מאי טעמא דהא בהדיא קאמר לא לכל אמר רבי אליעזר וכו', וי"ל דטעמא לקרא קא מיבעיא ליה מאי שנא הני לרבי אליעזר משאר מצות, אי נמי דקאי ארבי אליעזר, דהא ציצית ומזוזה נוהגין בלילות כבימים למאן דאמר לילה זמן ציצית, דהא לקמן בעינן למילף מסוכה שאר מצות אי לאו משום האי פירכא (לפני) [דנוהגת בלילות כבימים].
[דף קלא עמוד ב] אדרבה כל יומא ויומא זמנה הוא. וידחו שבת.
הואיל ובידו להפקירם. ואינם שלו, והתורה אמרה כסותך ולא שאינו שלך, ולפיכך אמר שמואל (מנחות מ"ד א') טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית, ואף על גב דלבתר שלשים יום חייבת, ההוא מדרבנן, ולגבי מזוזה נמי כתיב ביתך ולא שאינו שלך, ואף על גב דההוא ביתך דרשינן ליה (שם ל"ד א') דרך ביאתך שהוא לצד ימין, תרי ביתך כתיב, וא"ת התם בראשית הגז (חולין קל"ה ב') דמחייבינן בית של שותפין במזוזה ואמרינן אלא ביתך למה לי ואמרינן דרך ביאתך אמאי לא אמרינן למעוטי שאינו שלו, וי"ל דעדיפא מינה קאמר דדרך ביאתך בעינן לאנוחי מזוזה דאילו למעוטי שאינו שלו פשיטא, ועוד י"ל דאי פריק למעוטי שאינו שלו הא כתיב תרי זימני ביתך דהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות אפילו שאינו שלו, לפיכך קאמר דלא הוי מיעוט אחר מיעוט דחד אתא לדרך ביאתך, וא"ת הכא בשמעתין אמאי לא פריק הואיל ובידו שלא ידור שם בבית ואם אין דר שם פטור מן המזוזה, ובציצית הואיל ובידו להניחו בקופסא דכלי קופסא פטורין מן הציצית, וי"ל דהיינו אליבא דרב אבל אליבא דשמואל (מנחות מ"א א') חייבין אפילו מונחים בקופסא לפיכך [נקט] טעמא דסגי למזוזה ולציצית ולכו"ע.
נתחבטו בתוספות הא דקי"ל (ב"מ ק"א ב') שעל השוכר להניח מזוזה דחובת הדר הוא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, יש מפרשים דמדרבנן הוא כדאשכחן גבי טלית דאע"ג דשאלה קניא כשכירות אפ"ה פטורה מן הציצית אלא מדרבנן הכא נמי לא שנא, ויש מפרשים דחובה דאורייתא היא דשאני גבי מזוזה שהיא משום שמירת בני הבית וכיון שכן משום שמירה מה לי בעל הבית ומה לי שוכר, לפיכך כיון שהשכירות קניא והוא משום [שמירה, השוכר חייב בה מדאורייתא], וכן עיקר.
אילימא ללקיחה. שלקיחתו [דוחה] שבת בגבולין שחובתו יום [הראשון] בלבד. איצטריך קרא למישרי טלטול. והא עדיין לא נאסר טלטול בסיני.
אלא למכשיריו. לקוצצו מן הדקל, דהא מדלא כתיב בראשון וכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ש"מ לדרשא אתא כדאמרן.
מושמחתם לפני ה' אלקיכם. דכתיב במקדש שחובת לולב כל שבעה, וגבולין לילפו ממקדש לימים ולא לילות, ואתא ביום דגבולין ואפי' בשבת.
ורבנן איצטריך. ימים דכתיב במקדש. דס"ד אמינא יליף שבעת ימים וכו' קמ"ל ימים וביום ולא בלילה, וא"ת ואימא הכי נמי דלילף ימים דלולב מימים דסוכה דימים ואפילו לילות דהא דנין ימים מימים ואין דנין ימים מביום הראשון דכתיב בלולב דגבולין, וי"ל דשאני הכא שהוא (לו) במצות לולב ובודאי ממצותו עדיפא ליה למילף ומה בגבולין ביום ולא בלילה אף במקדש ימים ולא לילות, וא"ת שפיר קאמרי רבנן דהא ימים איצטריך משום דס"ד אמינא דנילף שבעת ימים מסוכה ואם כן לרבי אליעזר ימים ולא לילות מנא ליה, וי"ל דלולב לא מצי למילף מסוכה לימים אפילו לילות דבשלמא גבי סוכה שייך למימר אפילו לילות ששם היא דירתו, אבל לולב אי אפשר ליטלו כל היום וכל הלילה, לפיכך לא אתא ימים אלא לימים ולא לילות.
אי מלולב שכן טעון ארבע מינין. וא"ת תיתי סוכה מביניא הצד השוה בהן שכן מצוה ומכשיריהם דוחין שבת אף אני אביא סוכה וכו', י"ל דרבי אליעזר מגזירה שוה עדיפא ליה למילף שבעה ימים מלולב, וכי תימא דהא לאו מופנה הוא משני צדדין ולרבי אליעזר פרכינן, דהא ימים דלולב מיבעי ליה לרבי אליעזר לימים ולא לילות, הא לא קשיא דכיון דגלי רחמנא בעומר ושתי הלחם מכשירין, לולב אינו אלא לגלויי מילתא בעלמא, ועוד י"ל דלא מצי למילף במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן באין לרצות, שתי הלחם ולולב, תאמר בסוכה שאינה באה לרצות, לפיכך יליף מגזירה שוה.
וליכתוב רחמנא. פי' וליכתוב בסוכה בהדיא שתדחה שבת וליתו הנך וליגמרו מינה ולמה לי למיכתב בכולהו.
מצה וכל מכשיריה וכו' ואי מסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים. [משא"כ] מצה שאינה חובה אלא לילה הראשון, וא"ת ותיתי מצה מביניא, דאי פרכת מה להצד השוה שבהם שהם באים לרצות סוכה תוכיח שאינה באה לרצות וכי פרכת [מה] לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים לולב ושתי הלחם יוכיחו, וי"ל דאה"נ אלא מגזירה שוה ניחא ליה למילף חמשה עשר מחמשה עשר שהוא מופנה כדאיתא במסכת סוכה (עי"ש כ"ז א').
מה למצה שכן נוהגת בנשים ובאנשים. משום דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום תאכל מצה כדאיתא במסכת פסחים (מ"ג ב').
יום תרועה יהיה לכם. דמצי למיכתב תרועה יהיה לכם מה ת"ל יום ואפילו בשבת.
ולמאי איצטריך קרא למישרי בשבת, אילימא לתקיעה פשיטא ואפילו לדבר הרשות.
והא תנא דבי ר' שמואל כל מלאכה לא תעשו יצא תקיעת שופר. וביום טוב כתיב, וא"ת ורדיית הפת אפילו שהיא מלאכה מותרת היא לצורך אוכל נפש, וי"ל דהא דקאמר הכא חכמה היא ואינה מלאכה אפילו שעשאו שלא לצורך יום טוב שאינו חייב אתא לאשמועינן (עי' עוד מש"כ רבינו לעיל קי"ז ב'), ואין הכי נמי [דסוכה] ושופר אתו מביניא אלא דר' [אליעזר] מקרא עדיף ליה למילף.
מביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגמירי מהדדי. במסכת ר"ה (ל"ג ב') שאין תלמוד לומר בחדש השביעי דבכמה קראי כתיב בחדש השביעי מה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות שבחדש השביעי שוות, וכי היכי דיליף ראש השנה מיום הכפורים [לענין תרועות ה"נ יליף דביום ולא בלילה, וא"ת ולרבנן נמי נילף ר"ה מיוה"כ] ליום ולא בלילה כי היכי דיליף לתרועות ואתא יום תרועה ואפילו בשבת, וי"ל דאמרי לך רבנן דלתרועה מצי למילף או לברכות אבל ליום ולא בלילה לא, דדילמא כי היכי דאקדמיה רחמנא לר"ה שהוא ביום ראשון לחדש הוא הדין דאפילו (ביום ולא) בלילה, לפיכך איצטריך יום תרועה, ורבי אליעזר סבר דכיון דגמרינן מיום הכפורים של יובל לגמרי גמרינן.
תקעו בשופר ונפטרו עבדים. דהיינו קריאת דרור, וכיון דחשיבא כולי האי דקריאת דרור תלויה בה דין הוא שתדחה שבת היא ומכשיריה, אבל בשאר מצות לא ילפינן ואיצטריך למיכתב בכולהו.
[דף קלב עמוד א] אמר קרא וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. וא"ת ודילמא מילה דוקא, מכשיריה מנא לן, וי"ל דכמילה אריכתא דמיא, אי נמי דמילה הא נפקא לן בשמעתא אות ברית ודורות מאות ברית ודורות וביום ימול אתא למכשירין.
אבל מילה גופה דחיא לדברי הכל. כדקתני במתני' מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה שבת.
אמר עולא הלכה. למשה מסיני.
ומה מילה שהוא אחד מאיבריו וכו'. הקשו בתוספות ומאי קל וחומר וכי מילה משום פיקוח נפש היא, וי"ל דהכי קאמר ומה מילה שבשעה שעוסק באותה מצוה אינו עוסק אלא באחד מאיבריו של אדם, [ק"ו ל]פיקוח נפש שעוסק בכל איבריו שישמור שבתות הרבה.
עצם כשעורה הלכה. שהיה דן רבי עקיבא קל וחומר במסכת נזיר (נ"ו ב') ומה עצם [כשעורה] שאינו מטמא באהל נזיר מגלח על מגעה ועל משאה רביעית דם שמטמא באהל דכתיב על נפש מת לא יבא אינו דין שנזיר מגלח עליה, אמר לו רבי אליעזר עצם כשעורה הלכה, פי' יפה פרש"י ז"ל עצם כשעורה הלכה שנזיר מגלח עליה, דאילו טומאת עצם בהדיא [כתיב] או בעצם אדם וכו', וליכא למימר עצם כשעורה הלכה לשיעור, דכל השיעורים נמי הלכה הן וקרא דארץ חטה ושעורה אסמכתא, אלא ודאי כיוון יפה רבינו ז"ל.
אלא אמר ר' אלעזר אתיא אות אות. בשבת כתיב כי אות היא ובמילה כתיב והיתה לאות ברית ואתי אות דמילה ודחי אות דשבת, וא"ת ואימא איפכא דאות שבת תדחה אות דמילה, וי"ל דא"כ לישתוק קרא מאות דמילה, ושניא היא [הך] גזירה שוה משאר גזירות שוות, דהא ליכא למימר מה אות דוחה שבת, ורש"י ז"ל דקדק יפה אתיא אות אות מה התם שבת אף כאן שבת ודוק.
א"כ גדול דאית ביה ברית. פי' גדול שלא נימול בעוד שהיה קטן, שחייב למול את עצמו וכתיב ביה ברית, תדחה שבת, ואנן קי"ל דבמצוה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת.
אתיא דורות דורות. בשבת כתיב [לדורותם ובמילה כתיב] לדורותיכם.
אלא מעתה ציצית דכתיב ביה דורות [לידחי שבת. פי' מכשירין], וכן מתפרשא ההיא דתפלין, דהא ודאי ליכא מלאכה אלא במכשירין.
אמר קרא ביום השמיני ביום אפילו בשבת. דהוה מצי למיכתב בשמיני ימול, וא"ת והא רבי אליעזר מיבעי ליה למכשירי מילה כדלעיל שדוחין את השבת, י"ל דלרבי אליעזר מילה עצמה הלכה, ופיקוח נפש מקראי נפקא לן בפרק בתרא דיומא (פ"ה ב'), וכי קאמר ר' יוחנן הכא ביום אפילו בשבת למילה עצמה, לרבנן, דלדידהו מכשיריה אינם דוחין שבת, וכן תירץ רש"י ז"ל.
ס"ד אמינא הואיל וחס רחמנא עליה. במחוסר כפרה כגון מצורע זב ויולדת. לאתויי בדלות. שני תורים. בלילה נמי לייתי קמ"ל. ביום ולא בלילה.
אלא מעתה. אי משום דהוכשר בדלות ס"ד להכשיר בו שאר פסולים כגון לילה יהא זר כשר בהן ויהא אונן כשר בהן. להקריב קרבנותם, וא"ת [והיכי] ס"ד דזר כשר בהו דהא כהן כתיב בפרשה, וי"ל דזר כדי נסביה איידי דאונן, עוד י"ל דהאי דקאמר יהא זר כשר בהן, היכא דליכא כהן קאמר, כדי שלא יתעכב כפרתם, ועוד י"ל דהאי דקאמר יהא זר כשר בהן לאו לענין הקרבה הוא אלא לענין אכילה שהכהנים (מקריבים) [אוכלים] והבעלים (אוכלים) [מתכפרים] דכתיב ואכלו [אותם] אשר כופר בהם (פסחים נ"ט ב'), והיינו דקאמר יהא זר כשר בהן כדי למהר אכילתם ויתכפרו, והנכון בזה כמו שפירש ר"י ז"ל דלכהן בעוד שאין בגדי כהונה עליו קרי זר, כדאמרינן התם (זבחים י"ז ב') בגדי כהונה עליהם כהונתם עליהם אין בגדי כהונה עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים, והיינו דקאמר אלא מעתה יהא כהן בלא בגדי כהונה כשר בהן להקריב.
ופרקינן הא אהדריה קרא. לשאר קרבנות, דכתיב ביום ולא בלילה כשאר קרבנות, וכי היכי דאהדריה ללילה הוא הדין דאהדריה לזר ואונן, והוי כדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, שיצא [לידון] שאפשר להביאו בדלות, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש, והכא הרי החזירו בפירוש דכתיב ביום ולא בלילה.
אלא מחוורתא כדר' יוחנן. דנפקא לה מביום דאפילו בשבת, ואף על גב דבהרבה מקומות בתלמוד מייתי לה משמיני, אורחא דתלמודא לבתר דפשיטא ליה מהיכא נפקא דמייתי קרא אחרינא, כי ההוא דאמרינן בכל מקום לי ולא לאורי גבי נגעי בתים ונפקא לן (עי' *מו"ק ח' א'* *וסנהדרין ל"ד ב'*), מלכל מראה עיני הכהן.
תניא כוותיה דר' יוחנן. דנפקא ליה מביום דמילה דוחה שבת. ודלא כרב אחא. דנפקא ליה משמיני, והוא הדין [דהוי] דלא כעולא דאמר הלכה ודלא כרב נחמן בר יצחק דנפקא ליה מאות ברית ודורות, והאי דנקט דלא כרב אחא בלחוד אפשר שבבית המדרש לא שמעו אלא הא דר' יוחנן ודרב אחא, וכדפירש רשב"ם בבבא [בתרא] (עי' רשב"ם שם מ"ה ב' ד"ה לסיועי) דכל היכא דאמרינן תניא כותיה דפלוני ולא קאמר דלא כפלוני הוא מפני שלא שמעו בבית המדרש אלא אותה סברה, ואי אמר תניא כותיה ודלא כפלוני שמעו תרוייהו, והכא אפשר דמשום דרב אחא פשיט משמיני והאי תנא נמי בתחילת דבריו נקט שמיני, אף על גב דלא פשיט כדפשיט רב אחא, נקט ודלא כרב אחא.
ותנא מעיקרא מאי ניחא ליה. דמייתי לה משמיני. ולבסוף מאי קשיא ליה. דשביק שמיני ופשיט מביום.
ומה צרעת שדוחה את העבודה שאם כהן מצורע לא יעבוד ונדחה לפסח שני. ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה את הצרעת. כדנפקא לה לקמן מבשר. אינו דין שמילה דוחה שבת.
והוי יודע דכל מאן דעביד האי קל וחומר אזיל בשיטת רבי אליעזר דקסבר מכשירי מילה דוחין את השבת, דאי אליבא דרבנן א"כ הא נפקא לן מילה מקל וחומר וביום למה לי, [ואי] אתי למכשירין [הא] אינהו סברי דלא דחו, אלא ודאי בשיטת ר"[א היא].
[דף קלב עמוד ב] דילמא משום דגברא הוא דלא חזי. בעוד שהוא מצורע, ואף על פי שאפשר לקוץ מכל מקום מחוסר טבילה ובעי הערב שמש כדלקמן. ת"ל ביום ואפי' בשבת.
ת"ר מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה. לח' ימים. ובין שלא בזמנה. לאחר ח' ימים. יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה. כדנפקא לן לקמן מקראי, ופסק הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' מילה הט"ו) דוקא יום טוב ראשון אבל יום טוב שני דוחה מילה שלא בזמנה כדאמרינן גבי מת (ביצה ו' א') יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, והר"ח פירש דאין לך אלא מה שאמרו חכמים דוקא מת משום כבוד הבריות אבל מילה שלא בזמנה לא.
מנא הני מילי. דמילה דוחה את הצרעת דכתיב בה השמר בנגע הצרעת. ת"ל בשר אף על פי שיש שם בהרת. דמצי למיכתב וביום השמיני ימול ערלתו, למה כתב בשר, לומר לך שדוחה את הצרעת.
מ"ט דאתיא בקל וחומר שבת החמורה דוחה. שנאמרו בה כמה אזהרות. צרעת לא כל שכן. וא"ת א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה שבת אינה נדחית אלא מפני מילה בזמנה הוא הדין צרעת ואנן אפילו למילה שלא בזמנה אמרינן מנא הני מילי, וי"ל דשם מילה אחת היא וכיון דמילה בזמנה אתיא בק"ו הוא הדין שלא בזמנה, כדאמרינן ביבמות (ה' ב') דמייתי דעשה דוחה את לא תעשה אפילו שיש בו כרת מפסח ומילה, ופרכינן מה לשניהם שכן יש בהם כרת בעשה שלהם, ובמילה בזמנה הא ליתא כרת שלא נאמר כרת אלא בגדול, אלא משום דשם מילה אחת היא פריך מה לשניהם וכו', הכא נמי שם מילה אחת היא, ועוד י"ל דהאי תנא דתנו רבנן הוה פשיט מעיקרא מילה בזמנה ולסוף פשיטותיה דפשט מבשר פשיט אפילו שלא בזמנה, ואנן דאמרינן מנא הני מילי אסוף פשיטותיה סמכינן, דהא ברייתא לאו על מנא הני מילי מיתניא.
איכא דאמרי. דהכי קא קשיא ליה לתנא, דמעיקרא קאמר דמילה דוחה את הצרעת מ"ט דאתי עשה דמילה ודחי את לא תעשה דצרעת דכתיב בה השמר בנגע הצרעת, הדר אמר הני מילי לא תעשה גרידתא אבל האי עשה ולא תעשה הוא, דכתיב השמר בנגע הצרעת לעשות וגו', [וא"ת ומעיקרא] היכי קאמר דאתי עשה ודחי לא תעשה כיון דכתיב לעשות שהוא עשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, וי"ל דמעיקרא סבר דהאי לעשות לא אתא לעשה אלא לדרשה דדרשינן לקמן בסמוך לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל כתפו ואם עברה עברה, והדר אמר דלא אתי אלא לעשה, ועוד י"ל דמעיקרא סבר נמי לעשות עשה הוא ואפ"ה אתי עשה דמילה שהוא אלים ודוחה לא תעשה ועשה, דכי אמרינן אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, היכא דלא אלים, דאמרינן מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, אבל אי אלים ודאי דוחה, כדאמרינן בפרק שילוח הקן (חולין קמ"א א') דאיכא מאן [דאמר] דאתי עשה דצפורי מצורע ודחי את לא תעשה ועשה דשלוח הקן ויקח האם על הבנים, מפני דגדול שלום הבית דמצורע דאסור בתשמיש המטה, וכן נמי בפרק אלו מציאות (ב"מ ל"ב א') הוה ס"ד דאתי עשה דכיבוד אב ואם דאלים ודחי לא תעשה ועשה דטומאת כהנים גבי חזרת אבידה בבית הקברות אם [אמר] לו אביו היטמא, אלא משום דכתיב אני ה' כולכם חייבין בכבודי, וכן לאו הנאמר בשבת דאיכא לאו ועשה בשבת הוה ס"ד דדחי משום עשה דכיבוד אב ואם (יבמות ה' ב'), הכא נמי אלים [עשה דמילה] דכרתו עליה [י"ג] בריתות, הדר אמר דלא אלים כולי האי ופשיט מדכתיב בשר ואף על פי שיש שם בהרת.
בינוני. פי' לאחר ח' איקרי בינוני, שהוא קטן שאינו בן דעת.
רבא אמר מילה בזמנה לא צריכא קרא. וכי אתא קרא דבשר למילה שלא בזמנה, ואידך צריך להביאה מביניא.
שבת חמורה דוחה צרעת לא כל שכן א"ל רב ספרא לרבא ממאי דשבת חמורה וכו'. ולאו למימרא דהכי ס"ל לרב ספרא דא"כ אזיל בשיטת רבי אליעזר ולא שביק רבנן ועביד כרבי אליעזר, אלא בעיא היא דבעי אמאי לא דרשי רבנן ק"ו דצרעת ואמר ליה רבא דליכא למידרשה, והא דאמרינן בסמוך דרבא ורב ספרא תנאי, ר"ל משא ומתן דרבא ורב ספרא תנאי הוא.
ויקוץ בהרתו. רב ספרא פריך לרבא אמאי אמרת דלא חזי, ויקוץ בהרתו ויעבוד.
מחוסר טבילה הוא. ואפילו שיקוץ לא חזי דבעי הערב שמש.
התינח נגעים טמאים. דבעי טבילה אלא נגעים הטהורים דלא בעי טבילה מאי איכא למימר. יקוץ ויעבוד דהא לא בעי טבילה, ובקבלה היה לו לרב ספרא דאפילו בנגעים טהורים נדחים לפסח שני ולא יקריבו, ופריך שפיר בשלמא לדידי שהוא משום חומרא דצרעת ניחא לא שנא נגעים טמאים ולא שנא נגעים טהורים, אלא לדידך דקא אמרת דלא הוי משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא לא חזי דבעי טבילה אחר שיקוץ התינח נגעים טמאים נגעים טהורים דלא בעי טבילה והערב שמש אחר שיקוץ מאי איכא למימר, יקוץ ויעבוד משום דאתי עשה דעבודה ודחי את לא תעשה דצרעת.
אלא אמר רב אשי היכא אמרינן וכו'. ואיה"נ דמצי אמר ליה הני מילי לא תעשה גרידתא אבל [לא] לא תעשה ועשה דהא כתיב השמר בנגע הצרעת לעשות, אלא אפילו לכשתמצא לומר דעשה דעבודה אלים לדחות עשה דצרעת משום דכפרה תלויה בקרבנות, אפ"ה לא דחי משום דבעידנא דקא מתעקר לא מיקיים עשה.
[דף קלג עמוד א] רבי יונתן אומר אינו צריך שבת חמורה דוחה צרעת לא כל שכן. ש"מ דצרעת לאו חמורה אלא משום דגברא הוא דלא חזי, והיינו כרבא, ורב ספרא כרבי יאשיה ואזיל בשיטת רבי אליעזר ורבי יאשיה, וא"ת ואמאי לא קאמר דרבא ורב ספרא תנאי דרבי אליעזר [ורבנן דרבא כרבנן ורב ספרא] כרבי אליעזר דסבר דמכשירי מילה דוחה שבת ומילה אתיא בק"ו דצרעת דקסבר משום חומרא דצרעת הוא שדוחה את העבודה, וי"ל דרבי אליעזר אין הכרח דנפקא ליה מילה מק"ו דצרעת, [דאפשר] דהא נפקא ליה מהלכה כעולא או מאות ברית ודורות כרב נחמן בר יצחק, לפיכך נקט רבי יאשיה דנפקא ליה מקראי הא לאו קרא הו"א דלאו דוחה מילה לצרעת משום חומרא דצרעת שחמורה שדוחה את העבודה, והיינו דרב ספרא דאמר משום חומרא דצרעת הוא ולאו משום דגברא לא חזי כרבא, ורבא כר' יונתן.
הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר. וק"ל דהא לא איקרי דבר שאין מתכוין אלא אדרבה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, דדבר שאין מתכוין הוא כגון גורר אדם מטה וספסל (לעיל כ"ב א') דאיכא תרתי גרירה וחריץ ואפשר לגרירה בלא חריץ, ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוא דליכא אלא חדא כי הכא [דעביד] קציצה אלא שאינו מתכוין לאיסור, כגון המכבה את הגחלת ברשות הרבים שלא יזוקו בה רבים (לעיל מ"ב א') שהכיבוי (כל) כך הוא כמו כיבוי דאיסור אלא שאינו מתכוין, ואפשר דסבירא לן כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוין וסבירא לן כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, דהא שמואל דאמר [הכי] בפרק כירה (שם), והיכי קאמר הכא למה לי קרא דבר שאין מתכוין [הוא], יש מפרשים שאין לחלק בין דבר שאין מתכוין למלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בשבת, אבל בשאר דברים אין חילוק ביניהם ושרי בתרוייהו, ומלאכה שאינה צריכה לגופה איקרי דבר שאינו מתכוין, וכדאמרינן במסכת סנהדרין (פ"ד ב') בן מהו שיקיז לאביו אמר ליה דבר שאין מתכוין הוא ומותר, והתם ליכא אלא חדא דהיינו חבורה אלא שאינו מתכוין לחבול וקרי ליה דבר שאין מתכוין.
ואחרים תירצו דהכא נמי איכא תרתי דומיא דגורר אדם מטה, שלא אסרה תורה לקוץ הבהרת אלא לקוץ בכוונה לטהר את הבהרת בקציצתו, וכיון דאיכא תרתי כוונות [כונת] קציצה בעלמא וכוונתה לטהר קרי ליה דבר שאינו מתכוין, ואף על גב דהוי פסיק רישיה ולא ימות דאי אפשר לקוץ בלא טהרה מ"מ תרתי כוונות [נינהו], וא"כ לפי זה אפילו בשאר דברים יש חילוק בין דבר שאינו מתכוין למלאכה שאינה צריכה לגופה, ואותה דמסכת סנהדרין תרתי איכא, שהדם שמוציא בתחלה היא רפואה ובכאן ליכא חבלה אלא דאיכא למיחש שמא יוציא דם יותר מדאי, וכיון דאיכא תרי דמים ואפשר שלא יוציא דם יותר מדאי שפיר מיקרי דבר שאין מתכוין.
ורבינו נר"ו פירש דקושיא מעיקרא ליתא, דהכא נמי איכא תרתי דאיכא קציצת בשר ואיכא קציצת בהרת, דודאי הבהרת אינה בעובי כל הבשר אלא למעלה ודוק, ולא איקרי אלא פסיק רישיה ולא ימות, והיינו דאמר רבא אפילו תימא רבי שמעון וכו'.
והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו. גבי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה ביום טוב (לעיל קי"א ב') משום דפסיק רישיה ולא ימות. לבתר דשמעה מרבא סברה.
והא לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה וכו'. כך היא הגירסא בכל הספרים, ורש"י ז"ל הוקשה לו דהא לעשות מצות עשה הוא ואי גרסינן לעשות אי אתה עושה נמצא שהוא לאו ואנן לצרעת לא תעשה ועשה בעינן, לכך פירש הוא ז"ל דהכי גרסינן לעשות אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו אבל אי אתה עושה שלא בסיב, והוי לאו הבא מכלל עשה ולאו הבא מכלל עשה עשה, ודקדק יפה ז"ל. ואין צריך למחוק הספרים, דאפשר שכך היא הכונה אלא שקדמו אי אתה עושה (לאו) [לאבל] אתה עושה משום דנפקא לן בסוף.
בסיב. פי' בקשירת מנעליו והיתה ברגלו צרעת, וכן על גבי כתפו, ואם עברה הצרעת בכך עברה.
לא נצרכה אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. פי' אסור מן התורה, ואפילו דלא פסיק רישיה, דהשתא לא ידעינן פסיק רישיה, וראיה מדאמרינן ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ופסיק רישיה הוא מן התורה, וא"כ ש"מ דמודה דומיא שאינו מודה הוא, דלא שייך למימר מודה אלא כשהן שוין בתרוייהו מדאורייתא.
ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה. למאי דס"ד מעיקרא דלא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה, דליכא למימר דאתא לבינוני דהא איהו דאמר (לעיל קל"ב ב') דבינוני אתי מביניא דגדול וקטן.
באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין. דאפ"ה שרי.
תינח גדול. שהוא ערל שיש לו דעת לכוין. קטן מאי איכא למימר. דהא גבי קטן נמי כתיב בשר.
באומר אבי הבן. שחייב למולו. לקוץ בהרת הוא מתכוין. ולאו למימרא באומר בהדיא, אלא נעשה כאומר, דאנן סהדי דניחא ליה לקוץ הבהרת שלא יהיה בנו מצורע, והיינו דלא פרכינן וליעביד בלא כונה.
ואמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה. כי הכא עשה דמילה ולא תעשה דקציצת בהרת בכונת טהרה, וא"ת ודילמא דלהכי אתא קרא דאפילו שאפשר לקיים שניהם שלא יקיימם במקום זה, וי"ל דאינה סברא שאפשר לעשותו בלא דיחוי לאו ואמר רחמנא שידחה אותו עכ"פ, ועוד דלא אמרינן דאתא קרא לסתור הכלל שבידינו אם אינו מוכרח, וא"ת והאיכא מאן דאמר בפרק התכלת (מנחות ל"ט ב') גבי כלאים בציצית דאע"ג דאיכא צמר לצמר ופשתים לפשתים דשרינן פשתים לצמר וצמר לפשתים, והתם הא אפשר לקיים שניהם ולא פרכינן מהא דריש לקיש, וי"ל דשאני התם שהוא עושה מצוה באותה לבישה [דצמר לפשתים] ופשתים לצמר, ורחמנא אמר דליקיים מצוה בכל מינין, אבל הכא אין מצות מילה גדולה בקציצת בהרת בכונה מקציצה שלא בכונה, וא"ת לעיל דפרכינן הא למה לי קרא ואמר אביי לא צריכא אלא לרבי יהודה אמאי לא פריק לא צריכא אלא באומר אבי הבן לקוץ בהרתו הוא מתכוין, וי"ל דלא משמע לישנא דברייתא שימול אבי הבן, דהא סתמא קאמר ימול דברי רבי יאשיה בכל אדם, ועוד מדקאמר ימול ש"מ שאינו מתכוין אלא למילה, דלא קאמר יקוץ.
יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה אמר חזקיה וכו'. מפורש יפה פרק במה מדליקין (לעיל כ"ד ב') ע"ש.
אף על גב דאתיא בקל וחומר. פרש"י ז"ל ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת וכו', והוא תימא היאך נעלם ממנו בהלכה אחת מרבא לרבא דהא רבא הוא דאמר לעיל התם לאו משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא לא חזי, ואפשר שרש"י ז"ל לא נתכוון שיהא הקל וחומר אמת אלא דתיסוק אדעתין דאתיא בק"ו אי לאו קרא דלבדו, וכן משמע מלשון רש"י ז"ל.
ותנן נמי גבי פסח וכו' כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת. כגון הבאתו חוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינה דוחה את השבת. שחיטה שאי אפשר לעשות. דבעי י"ד לחדש.
ואמר רב יהודה הלכה כרבי עקיבא. וא"ת אמאי לא פריך הכא הלכתא למשיחא ונפרוק דרוש לקבל שכר כדפרכינן בשאר דוכתי, וי"ל דכיון דפריק בשאר דוכתי, תנא לאו כרוכלא קא חשיב ואזיל, אי נמי נפקא מינה לענין זה דמכשירי מצוה אינם דוחים את השבת, ותירוץ זה מספיק בכאן אבל בשאר מקומות לא נפקא לן מידי ולא פרכינן הכי מאי איכא למימר, לכן נראה כתרוץ ראשון.
וצריכא. פי' יפה פירש רש"י ז"ל וצריכא למימר בתרוייהו הלכה כרבי עקיבא, דלא קאי ארבי עקיבא, דא"כ למה לי לאתויי הכא ואמר רב יהודה הלכה כרבי עקיבא.
משום דליכא כרת. גבי מילה בזמנה, שלא נאמר כרת אלא בגדול, ואף על גב דשם מילה אחד הוא מ"מ לא עדיפא כפסח שהכרת הוא בעצמו משא"כ במילה בעצמה.
אבל בפסח דאיכא כרת אימא נידחי. דאין הלכה כרבי עקיבא, צריכא.
ואי אשמעינן גבי פסח. דין הוא שלא [יעשו] מכשיריו בשבת. משום דלא נכרתו עליה י"ג בריתות אבל מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות אימא לידחו. דאין הלכה כרבי עקיבא, צריכא.
מתני' עושין כל צרכי מילה מוהלים ופורעים. פי' הפריעה מעכבת מילה היא, דמל ולא פרע כאילו לא מל (לק' קל"ז ב'). ומוצצין. פי' אף על פי שהוא עושה חבורה במציצתו אפ"ה מפני סכנה מותר. ונותנין עליו אספלנית וכמון. שהיו נותנים במילה לרפואה.
ואם לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו. דכל מה דאפשר לשנויי משנינן. ואם לא טרף יין ושמן וכו'. שהיו רגילים לטרוף יין ושמן למילה. ואין עושים חלוק בתחלה. פי' שהיו רגילין לעשות חלוק להלביש העטרה, שלא תחזור הבשר ותחפה העטרה, אבל כורך עליה סמרטוט.
ויש מפרשים דהא דעבדינן לחולה, דוקא בשמל ואח"כ ידעו שלא היה להם דבר מתוקן, אבל אם קודם המילה ידעו שלא היה להם דבר מתוקן אסור למול שלא יגרום לחילול שבת אפילו בשבות דרבנן, וכל שכן שאם אין שם מים חמין להרחיצו (מותר) אחר המילה [שאסור למולו], וכן דעת מקצת רבותי ז"ל, אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל פירשו שימול אפילו שאין דבר מתוקן ואח"כ מפני הסכנה עושין כל מאי דקתני במתני', דאנן לא שבקינן המילה לעשותה בזמנה משום שבות דרבנן שלאחר המילה, וא"ת והא דתנן במסכת יום טוב (ביצה ב' א') ושוין שאם שחט שיחפור בדקר [ויכסה אמאי לא ישחוט לכתחילה משום מצות שמחת יום טוב ואח"כ תדחה] חפירת דקר, וי"ל דשאני התם שאין מצוה לאכול עופות ביום טוב דצריכין כיסוי דהא אפשר לשמחת יום טוב בשאר, אבל הכא שאני שאם היום לא ימול לא יעשה מצוה בזמנה ודאי, [הלכך] ימול ואח"כ מפני הסכנה עושה כל מה שהוא צריך.
[דף קלג עמוד ב] גמרא מכדי כיון דקתני כולהו. פי' דרך פרט, מוהלין ופורעין ומוצצין. כל צרכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן וכו' עד פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר, דאכתי גמר מלאכה הוא. על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר. דכיון שפירש, כשחוזר אתחלתא הוא ולא גמר מעשה הראשון, לפיכך על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר, ולקמן מפרש אלו הן הציצין המעכבין את המילה.
מאן תנא פירש. כלומר דכל היכא דפירש וחזר דלא הוי גמר מעשה ראשון אלא אתחלתא.
מפשיט את הפסח עד החזה. פי' וכשמגיע לחזה נותן את האימורים, דבלא הפשטה אי אפשר להוציא האימורין כדי שלא [יהא] בהן נימין, ולאחר נתינת האימורים לא יפשיט אלא יניחנו עד הלילה, דכיון שהפסיק בנתינת האימורים כי חזר והפשיט אתחלתא היא ולא גמר מעשה הראשון, וכיון שאחר נתינת האימורים איגמר ההפשט לצורך גבוה לא יפשיט.
וחכמים אומרים מפשיט את כולו. כלומר יתן האימורים כשיגיע לחזה ואח"כ יחזור ויפשיט דגמר מעשה ראשון הוא.
אבא שאול וכו'. לא פליג את"ק אלא דמר דריש הכי ומר דריש הכי.
בין שנראה בעליל [וכו']. גבי קידוש החדש הוא, שאם נראה בגלוי רבי יוסי אומר אין מחללין עליו את השבת דהא שלא לצורך הוא דכיון שנראה בעליל כבר ידעו אותו בית דין והליכתו היא שלא לצורך, ואפילו שדעתו לעשות מצוה דכסבור שלא נתנו לבם האחרים לראות אפילו הכי אמר רבי יוסי דאין מחללין, וא"כ הוא הדין גבי ציצין שאינם מעכבים דכיון שהם שלא לצורך אסור, והכא ליכא למימר דילמא שאני התם דלא בעינן זה אלי ואנוהו, דאדרבה דעתו הוא שלא (ל)ידחו [מ]לעשות מצוה כסבור שלא ראו לבנה ואפ"ה אסור.
אלא משום דלא ניתנה שבת לידחות. כלל באותה ראיה כיון שנראה בעליל, אבל הכא דניתנה שבת לידחות הכי נמי וכו'.
שני כהנים בידם שני סדרים. שני מערכות של לחם הפנים.
הנכנסין עומדין בצפון. פי' שהשולחן היה בין מזרח למערב והמשמרה הנכנסת ומכניסי לחם הפנים עומדין בצפון מפני שהוא כבוד יותר בצפון, ופניהם לדרום.
טפחו של זה בצד טפחו של זה שנאמר לפני ה' תמיד. [דאי לא] היה טפחו של זה בצד טפחו של זה לא אמרינן דגמר הראשון הוא אלא אתחלתא ונמצא השולחן בלא לחם, והכא נמי במתניתין גבי ציצין שאין מעכבין אתחלתא הוא ואין חוזר עליהם.
רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלים וכו'. דחד מעשה חשיב, ובלבד שלא ילין לילה אחד השולחן בלא לחם.
כרת (מ"מ) מ"ט. מי הוא חייב כרת. אמר רב הונא אומן. פי' אותו שמל, ובשבת מיירי, וכיון שלא הילקט הוי כאילו לא מל ונמצא ענוש כרת על החבורה שעשה.
לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה. פי' ברשות בית דין, וכיון דברשות בית דין עבד אמאי מחייב.
אלא אמר רב פפא גדול. ובחול מיירי, דגדול שלא מל ואח"כ מל ולא הילקט עדיין ענוש כרת.
פשיטא מדקא מחללין שבתא עליה סכנתא היא. ואי לא מציץ מעברינן ליה. מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד. הרי הוא כנתון בכלי והאי דמציץ בשבת לאו משום דסכנתא ואפילו אי לא מציץ לא מעברינן ליה, קמ"ל וכו'.
דכולהו כיבי. פי' כל הכאבים.
קירא וקלבא רישינא... בלע"ז.
קרעינהו בני בנימין אסיא למנייהו. בשביל שדרש אותו ברבים, שהיו יודעים הכל לרפואה ולא ירויחו.
נקטא בה חספטא. שמתבקעין הפנים.
[דף קלד עמוד א] התם לא בעי ליכא. פי' טירוף בקערה הרבה. הכא נמי ליעביד ולא לילך. פי' ולא יטרוף בקערה. ומהדרינן אין הכי נמי והיינו דקתני זה נותן בעצמו וזה בעצמו.
ת"ר אין מסננין את החרדל. פי' ביום טוב, ומפרש טעמא משום דמחזי כבורר, שהסובין נשארין למעלה, ואין ממתיקין אותו בגחלת. פי' שהיה דרכם לתת לתוכו גחלת כדי למתקו והוי כיבוי ביום טוב, והאי דמייתי לה הכא בשבת משום דבהני דלעיל א"ל אביי לרב יוסף ומאי שנא והכא אמר ליה הכי מותיב לה הכא.
נותנין ביצה במסננת של חרדל. כדי ליפות מראיתה.
התם לא מיחזי כבורר. שכולה יוצאה דרך המסננת אלא שמסננין אותה, הכא גבי חרדל מיחזי כבורר, שנשארה פסולתה מלמעלה, ובורר אסור [ביום טוב, אם] לדעת תלמוד ארץ ישראל (ירו' ביצה פ"א ה"י) אסור מן התורה, שלא התירה תורה מלאכות ביום טוב אלא מלאכות שבבית אבל מלאכות שבשדה כגון קוצר ובורר לא, אם לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל מדרבנן.
כאן בגחלת של מתכת. מותר למתקה, דהא אפילו שיכוין לכבות לא עביד איסורא דאורייתא כיון שאינו עושה פחם.
[כאן] בגחלת של עץ. דאפשר [דעבי]ד איסורא דאורייתא אם מתכוין לעשות פחם, [הלכך] אפילו שאינו מכוין אסור (דאורייתא ד)אף על גב שאינה צריכה לגופה היא.
ומאי שנא מבשרא אגומרי. פי' מכבה הוא ואפ"ה שרי, ואף על פי דאפשר לצלותו בשפוד. א"ל התם לא אפשר. פי' לא אפשר מבעוד יום, אבל הכא גבי חרדל אפשר לסננו מבעוד יום ולא יפסד.
מהו לגבן. לעשות גבינה. א"ל אסור. ומאי שנא מלישה התם לא אפשר מבעוד יום דהא חמין קא בעי ליה. הכא. גבינה אפשר מבעוד יום, וא"ת והא אמרינן במסכת יום טוב (ביצה כ"ח ב') הוא לבדו יעשה לכם כתיב הוא וכתיב לכם הא במכשירים שאפשר לעשותם מבעוד יום [הא במכשירים שאי אפשר לעשותם מבעוד יום], ודוקא במכשירים הוא דאיכא לחלק, אבל באוכל עצמו כגון לגבן אפילו שאפשר לעשותו מותר לעשותו ביום טוב, וי"ל דאתיא אדינא דאורייתא אבל מדרבנן כל מאי דאפשר לעשותו מבעוד יום ולא פסד כלל אסור לעשותו ביום טוב, ומכאן פסק הרמב"ן ז"ל שאלו שקורין אליטריאה, שאסור לעשותה ביום טוב, כיון דאפשר לעשותה מבעוד יום, וכן כל כיוצא בזה.
הכי קאמרי דאפילו בת יומא מעליא. אבל מעליא היא טפי אם עשאה מבעוד יום.
ליפקוה לפטריה. פי' לאימרא, לאבראי, דילמא מדביק גרדא מיניה, פי' חוטין.
כיססתא. פי' היתה נותנת בגד אחר לפנים מן הכיס כדי לכסות האימרא כי היכי דלא לידביק גרדא.
ליתו בליתאי. פי' בלויי בגדים. דאית ליה שופתא. אימרא, כדי דמהדק טפי. ולעבדיה לשפתא לתתאי. משום דמהדק טפי. וניטפייה לעילאי. פי' אותו שנתלה מן הבגד למטה נטפייה לעילאי לצד הגוף כדי שלא יכנסו...
[דלא ידיע מפקתיה]... ואינו ניכר מקום... והיכא דזיג יש שם נקב גופא.
האי ינוקא דלא מאיץ. פי' שאינו יכול לינק. מיקר הוא. פי' שפתותיו, ואין בו כח למצוץ.
דלא מנשתים. פי' שאין רוח פיו ניכר כשאר תינוקות שיש להם נשמות מרובה. נפייה בנפיאתה. פי' יניפו בנפה, (פי' מגולה הוא), ומינשתים.
האי ינוקא דלא מעוי. פי' שאינו צווח כשאר תינוקות אלא ששותק תמיד. לייתי שלייתא. פי' שנולדה עמו. לשרקוה עילויה. פי' שיגרור אותה עליו.
האי ינוקא דקטין. פי' שהוא קטן באיבריו לייתי לשלייתה דאימיה ולשרקוה עילויה מקטינא לאלימא. פי' מצד קצר לצד רחב, שהשליא יש לה שני צדדים אחד קצר ואחד רחב, לפיכך יביאנה עליו מצד קצר לצד רחב, כלומר כשם שמתרחב שליא זו כך יגדלו אבריו. ואי אלים. פי' שהוא נפוח התינוק יביא השליא עליו מאלימא לקטינא. מצד רחב לצד קצר, כלומר [כשם] שמתקצר השליא כך יהא התינוק זה, שיסור מעליו הנפח.
האי ינוקא דסמיק בשריה וכו' לייחרו ליה עד דמיבלע דמיה. שאם לא יאחרו אותו יצא כל הדם.
והאי דירוק אכתי לא נפל ביה דמיה. פי' והוא חלש מאוד, ואם לא יאחרו אותו ימות מרוב חלישותו.
תניא אמר ר' נתן. מייתי הכא הני עובדי סייעתא לאביי למאי דאמרה ליה אומנתו, ולא קאמר תניא נמי הכי משום דאביי לא אמרינהו בלשון (חומרא) [מימרא].
[דף קלד עמוד ב] מתני' מרחיצין את הקטן בין לפני המילה [ובין לאחר המילה]. פי' ביום המילה מרחיצין אותו לפני המילה ולאחר המילה.
ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. בגמרא פריך והא אמרת רישא מרחיצין.
רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי. בגמרא מפרש במאי פליגי, והאי דנקט ביום השלישי, אף ביום השלישי קאמר, דודאי שני ימים ראשונים יותר מסוכן הוא.
שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. וא"ת כיון דיום ראשון ושני אחר המילה מסוכנים [הן] למה המתינו בני יעקב ליום השלישי, וי"ל דאע"ג דיום ראשון ויום שני מסוכנים מ"מ עדיין היו בכוחם, אבל ליום השלישי כבר היה להם חלישות גדול, לפיכך המתינו ליום השלישי, כדאמרינן בירושלמי (ה"ג) בהיותו כואב [אין כתיב כאן אלא בהיותם כואבים מלמד שכל אבריהם כואבים עליהם, פי' דבהיותו כואב] משמע שהיום היה כואב ולא שאר הימים, כתב בהיותם כואבים, שחוזר לאברים.
גמרא והא אמרת רישא מרחיצין. פי' והיכי קתני סיפא מזלפין דמשמע אבל מרחיצין לא.
כיצד קתני מרחיצין את הקטן כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. ובהא דקתני במתני' לאחר המילה, לא איתפרש כמה הוא לאחר המילה, ואיכא למימר דלאחר המילה הוא עד יום השלישי, ולא פלוג ת"ק ורבי אלעזר בן עזריה אלא בהרחצה, דת"ק [סבר] מזלפין דבזילוף סגי ליה להוציאו מידי סכנה ורבי אלעזר בן עזריה סבר דמרחיצין, אבל בימים שוין הם דעד ג' מזלפין... ואיכא למימר... ראשון ושני אבל בשלישי אסור אפילו... אלא זילוף אפילו יום ראשון [ו]שני, ושלישי אסור (דיליף) [אפי' בזילוף], (ל)[ו]רבי אלעזר מתיר הרחצה אפילו יום שלישי, ובודאי דהכי מוכח מדקתני במתני' רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי, דמשמע דתנא קמא לא איירי כלל ביום השלישי דודאי אינו מסוכן כלל, וכן נראה מפרש"י ז"ל, אבל מקצת רבותי ז"ל פירשו דלת"ק יום ראשון ושני שלאחר מילה מרחיצין את הקטן דהא סכנה היא, והא דאמרינן הכא כיצד קתני מרחיצין מזלפין אלפני מילה קאי, ות"ק לא איירי כלל ביום שלישי, ובהא פליגי ת"ק ורבי אלעזר בן עזריה, דת"ק לא שרי ביום השלישי אפילו זילוף ורבי אלעזר בן עזריה מתיר אפילו רחיצה, ולכל הפירושים רבי אלעזר בן עזריה לא פליג את"ק בלפני מילה דודאי מודי להו דזילוף דוקא ולא רחיצה, ולא פליג אלא אחר מילה וכפי הפירושים.
אמר רבא והא מרחיצין קתני. לפי פרש"י ז"ל פריך והא מרחיצין קתני וכי היכי דבהאי מרחיצין יש הרחצה גמורה דהיינו יום ראשון ושני שלאחר המילה, הכי נמי הוא לפני המילה, דודאי מסתברא דתנא קמא לא ליתני לצדדין.
אלא אמר רבא וכו'. ואוקי פלוגתייהו ביום השלישי דלמר מזלפין ולמר מרחיצין.
תניא כותיה דרבא מרחיצין את הקטן וכו'. ולא גרסינן ברישא מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי, דהא סיפא קתני לה אין מזלפין לא בכוס וכו', ורש"י ז"ל לא גרס ליה אלא מזלפין עליו ביד ותו לא.
משום דגדול לא סליק בשריה הייא. פי' בני שכם היו גדולים ולא היה בשרם מעלה ארוכה כבשר קטן ולפיכך קאמר זכר לדבר.
ההוא דאתא לקמיה דרבא אורי ליה כשמעתיה. פי' להרחיצו רחיצה גמורה. איחלש רבא. אחר אותה הוראה. אמר אנא בהדי תרגומא דסבי. פי' רב יהודה ורבה בר אבוה דפרשי מתני' בזילוף, למה לי. ובודאי האי עובדא ברחיצה דלפני מילה הואי דלא פליגי רבי אלעזר ות"ק, דאילו ברחיצה דלאחר מילה הא לקמן פסיק ר' יוחנן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, אלא ודאי רחיצה דלפני מילה הוות.
אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפין קאמר היינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה מרחיצין. פי' דאי הוה קתני אף מרחיצין ביום השלישי הוה משמע דת"ק מודה ברחיצה ביום ראשון ושני, ולפירושא דסבי לא שרי אלא זילוף, לפיכך קתני מרחיצין ביום השלישי, אלא אי אמרת ת"ק מרחיצין ביום ראשון קאמר [וכו'], ולפירוש האחרון (לעיל ד"ה כיצד) דת"ק שרי רחיצה ביום ראשון ושני, הכי פירושא, אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפין קאמר היינו דקתני מרחיצין דלא שייך למיתני אף מרחיצין ביום השלישי כיון דת"ק לא איירי כלל ביום השלישי כדפרשינן להאי פירושא, אלא אי אמרת דת"ק מרחיצין ביום ראשון [קאמר], ות"ק איירי ביום שלישי, אף מרחיצין מיבעי ליה, ודעת רבינו נ"ר כפירוש ראשון, אבל רבו ז"ל היה מפרש פירוש אחרון שפירשנו.
[כי אתא רב דימי אמר כו']... מרחיצין את הקטן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה... ביום השלישי דאי ס"ד הרחצת מילה. אבל הרחצת גופו אסור אפילו לרבי אלעזר ביום השלישי אלא הרחצת מילה הוא. מי גרע מחמין שעל גבי מכה דאמר רב וכו'. פרש"י ז"ל והכא אסרי רבנן, כלומר ואי הרחצת מילה הוא בלבד לא הוו אסרי, דלא שנא מעל גבי מכה, אלא ודאי הרחצת [גופו] הוא דשרי רבי אלעזר ואסרי רבנן.
ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת. כלומר מהכא לא תיפשוט דרבי אלעזר שרי רחיצת כל גופו, דהא דרב מיירי בחמין שהוחמו מערב שבת ולפיכך אסר ת"ק.
איתמר נמי כי אתא רבין אמר ר' יוחנן וכו' עד בין הרחצת כל גופו ובין הרחצת המילה מפני שסכנה הוא לו. ואיכא (למימ' כאן) [למידק חמין] דלפני המילה כלאחר המילה לענין הרחצה, אם דינם שוה בכל וכי היכי דלאחר מילה מרחיצין אותו אפילו בחמין שהוחמו על ידי ישראל הוא הדין לפני מילה, דאע"ג דליכא סכנה, מכל מקום כדי שלא תדחה אותו יום [שרי], פסק רבינו אלפסי ז"ל ומקצת הגאונים דודאי שוים הם לכל דיניהם, אבל קצת המפרשים פסקו דודאי אסור קודם מילה להרחיצו בחמין שנעשו בהם איסור, ומביאים ראיה דלא שרי הכא לאחר המילה אלא מפני שסכנה היא לו, א"כ לפני המילה דליכא סכנה ודאי אין מרחיצים אפילו שתדחה מילה.
התם משום סחיטה. שנותנו על גבי מוך, אבל במכה עצמה שרי ולא גזרינן משום שחיקת סמנין.
קשיא כתיתין אכתיתין. דהא לעיל קתני נותנין מוך על גבי מכה דהיינו כתיתין והכא קתני ולא כתיתין.
הא בחדתי הא בעתיקי. פרש"י ז"ל חדתי מסו ואיכא למימר ולמיגזר משום שחיקת סמנין ועתיקי לא מסו. ויש מפרשים בהיפך.
ש"מ האי נקרא מסי. פי' דבר בלוי קרוי נקרא, ומדקתני נותנין על גבי מכה מוך יבש ש"מ דמסי.
ת"ר ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הספק. פי' ערלתו דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו, דמשמע ערלתו של זה ולא של אחר.
[דף קלה עמוד א] ערלתו ולא אנדרוגינוס ערלתו ולא נולד כשהוא מהול. וא"ת והיכי עביד תרתי מיעוטא או תלתא מחד קרא, וי"ל דכולהו ספיקי חד מיעוטא הוא והרי הוא כאילו אמר ערלתו ולא הספק אלא דניחא ליה לתלמודא לפרושי כולהו, וכן משמע מפרש"י ז"ל, [ו]משמע דדרשא דאורייתא הוא, וק"ל איצטריך קרא למעוטי ספיקא, ולא מיבעיא באנדרוגינוס או בנולד מהול דלא אצטריך קרא למעוטי, דהא דבר שיכול לברר בו הוא ב"ה לישראל אם זכר הוא [או] לא וכן גבי נולד מהול אם ערלה כבושה היא או לא, אלא אפילו גבי נולד בין השמשות דא"א להתברר בתורה אם הוא יום או לילה דזימנין מקדים וזימנין מאחר, לא איצטריך קרא למעוטי דהא פשיטא דספק אינו... ולפיכך פירשו בתוספות... אנדרוגינוס ואליבא דרבי יוסי דאמר אנדרוגינוס לא... לידחי שבת קמ"ל, ואיידי דנקט אנדרוגינוס נקט הני כולהו דת"ק דרבי יהודה.
שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וכו'. ואפ"ה מודו דשבת לא דחי.
על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול. פי' כגון שהיה ערבי מהול או גבעוני מהול. שבית שמאי אומרים צריך להטיף וכו' ובית הלל [אומרים] אין צריך להטיף ממנו דם ברית. וההיא דאמרינן בפרק החולץ (יבמות מ"ו ב') אינו גר עד שימול ויטבול היינו כשאומר שאינו מהול כלל.
לאתויי מאי. דהא תנא ספק בין השמשות בהדיא ונולד כשהוא מהול שהוא ספק ערלה כבושה, א"כ ספק דרישא לאתויי מאי.
לאתויי הא דתנו רבנן בן שבעה חדשים מחללין עליו את השבת ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין. בן ח' הרי הוא כאבן. ולפיכך אין מחללין עליו את השבת כשהוא ספק בן ז' [ספק בן ח'], ואי קשיא לך כיון דחשוב כמת מחתך בשר בעלמא הוא ולישתרי, הא לקמן בסמוך (קל"ו א') אמרינן דאין הכי נמי דמהלינן ליה ממה נפשך, ולא נצרכה אלא לרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחים, הכא אינם דוחים, ויש מפרשים דהא דאמרינן לקמן דמהלינן ממה נפשך הוא אליבא דרשב"ג דאיירי בברייתא ואמר כל שלא שהה שלשים יום הרי זה נפל, אבל לרבנן לא מהלינן כשהוא ספק אם הוא בן שבעה או בן ח', ולפי זה אי אפשר למול בשבת אלא א"כ בעל בעילה ראשונה אחר טבילתה ופירש, דאי לא פירש הרי הוא בספק, וא"ת דהא מנהג פשוט בכל ישראל למול ואף על פי שלא פירשו מנשותיהם, לכך נראה דהא דאמרינן לה לקמן דמהלינן ליה ממה נפשך לרשב"ג דאמרינן אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם מת הוא מחתך בשר בעלמא, הוא הדין לרבנן בספק בן ח' או בן ז', ועל זה סמכו כל ישראל, ועוד פירש הרב החסיד דבלאו ההוא טעמא מהלינן שפיר, דהא נולד לשמונה מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן, ולא איצטריך ההוא טעמא אלא לרשב"ג דסבר במסכת בכורות (עי"ש בתו' כ' ב') דחיישינן למיעוטא ולפיכך אמרינן דאפ"ה מהלינן ליה ממה נפשך, אבל הטעם הזה אינו מספיק, דדילמא במיעוטא דשכיח מודו רבנן, לכך נראה שאותו טעם דמהלינן ממה נפשך אפילו אליבא דרבנן הוא דהא טעמא דמסתבר הוא.
אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. ולאו דוקא סכנת נפשות דא"כ מאי איריא שוחה אפילו להגביהו ולהניקו מותר, אלא משום צערא שיש לה צער מחלב דדיה, ובמקום צערא שרו רבנן, כדאמרינן התם (כתובות ס' א') גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן, ודוקא מפני סכנת אמו אבל מפני סכנתו לא דהוא הוי כאבן.
רב אמר הלכה כת"ק. דאמר אליבא דבית הלל דנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית. ושמואל אמר הלכה כרשב"ג. דבנולד כשהוא מהול לא פליגי דצריך...
[רב אדא בר אהבה וכו']... שמלו הוא בעצמו.
תיתי [לי דעברי אדרב. דס"ל] כת"ק דאליבא דבית הלל אין צריך להטיף ממנו דם ברית.
ואדשמואל [לא עבר] אימר דאמר שמואל. דצריך להטיף בחול בשבת מי אמר. ומהדרינן [דהוא] סבר ודאי ערלה כבושה הוא. פי' ערלה נדבקת בבשר, וכיון דודאי היא דחיא שבת.
דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא. ומספיקא לא מחללינן שבתא אבל בחול צריך להטיף. ורב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה. ואפילו בשבת דוחה, וסבירא להו כשמואל דפסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דצריך להטיף ממנו דם ברית, דאילו כת"ק אפילו בחול אין צריך אליבא דבית הלל, כל שכן בשבת.
גירסת הספרים אמר רבה מנא אמינא לה. פי' דרבי שמעון בן אלעזר סבר דשמא ערלה כבושה ואין מחללין עליו שבת, דתניא רבי אלעזר הקפר וכו' עד לאו מכלל דת"ק סבר. דהיינו רבי שמעון בן אלעזר, דרבי שמעון בן אלעזר קאי את"ק ור' אלעזר הקפר אר"ש בן אלעזר, ומדקאמר לא נחלקו אלא אם מחללין או לא מכלל דת"ק סבר אין מחללין, וכי קאמר דצריך להטיף דם דוקא בחול ולא בשבת, ופרכינן אם כן רבי אלעזר הקפר טעמייהו דבית שמאי אתא לאשמועינן. דאי לאשמועינן שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית לדברי הכל הא רבי שמעון בן אלעזר קאמר דברי הכל (אין מחללין) [צריך להטיף ממנו דם ברית], ואי לאשמועינן דאליבא דבית הלל אין מחללין שבת הא רבי שמעון בן אלעזר קאמר דברי הכל אין מחללין א"כ לא אתא לאשמועינן אלא דברי בית שמאי. דילמא הכי קאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. דרבי שמעון בן אלעזר מוקי פלוגתייהו בגר שנתגייר כשהוא מהול דאליבא דבית הלל אין צריך להטיף ממנו דם ברית, [וקא"ל ר"א הקפר דלכו"ע צריך להטיף ממנו דם ברית] ולא נחלקו אלא בנולד התינוק כשהוא מהול אם מחללין עליו שבת או לא וא"כ פליגי רבי אלעזר הקפר ורבי שמעון בן אלעזר בגר שנתגייר כשהוא מהול, ויש גורסים אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא וכו', וגורסים לקמן לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל מחללין, ומוסיפים בספרים ודילמא דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין ופרכינן אם כן רבי אלעזר הקפר וכו'.
ולענין פסק, הלכה כרבה דספק ערלה כבושה היא ולא מחללינן עליה שבתא, דהא רבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ משדה קנין ומחצה (ב"ב קי"ד ב'), ואפילו למאן דאמר דמפרשינן דליתיה לההוא כללא אלא בסדר נזיקין, כיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ואין מחללין עליו שבת, אבל בחול צריך להטיף ממנו דם ברית, דהא שמואל פסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, ואף על גב דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, שאני הכא דרבה ורב יוסף אזלי בשיטת שמואל דעד כאן לא פליגי אלא אם מחללין עליו שבת או לא אבל בחול לכו"ע צריך להטיף ממנו דם ברית, וכיון דקי"ל כרבה דשמא ערלה כבושה היא פסקו הגאונים ז"ל דלא מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה ואפילו ברכת אשר קדש ידיד מבטן משום ברכה... דמילה דאורייתא... ונתגייר כשהוא מהול הא פליגי... הלכה כרבי שמעון בן אלעזר כיון דשמואל פסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וגר שנתגייר כשהוא מהול [אין] צריך להטיף ממנו דם ברית.
אבל יש מפרשים דשמואל לא פסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אלא במאי דאיירי עם ת"ק דהיינו בנולד כשהוא מהול אבל בגר לא [אמר] ולא מידי, ויש מביאים ראיה מדלא פסק שמואל הלכה אחר משא ומתן דרבה ורב יוסף דמייתי ברייתא כרבי אלעזר הקפר, והראיה אינה ראיה, דדילמא איידי דבעי למימר על רב אדא בר אהבה ואדשמואל לא עבר, מיפסק הלכה לעיל, אבל יש ראיות אחרות דגר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, דאמרינן בפרק החולץ (יבמות ע"ב ב') אין לי שנימול ביום אלא תינוק שנימול לשמונה נימול לתשעה נימול לעשרה עד שנתגייר כשהוא מהול מנין, אלמא דגר בעי להטיף ממנו דם ברית, ועוד דאמרינן התם (שם מ"ו ב') גר שבא להתגייר ואמר מלתי [בפני] בית דין פלוני הטבילוני אמר רבי יהודה מטבילין אותו רבי יוסי אומר אין מטבילין אותו, ופרש"י ז"ל דילמא גר שנתגייר כשהוא מהול [הוא] ולא הטיפו ממנו דם ברית, אלמא דהלכה כרבי אלעזר הקפר דאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, ואותו שפירש בעל המאור ז"ל דטעמיה דרבי יוסי אינו אלא משום דחיישינן דילמא נולד כשהוא מהול הוא דבהא לכו"ע צריך להטיף ממנו דם ברית, הא ליתא כדאיתא התם.
כל שאמו טמאה לידה. כגון שילדה דרך רחם.
דורות הראשונים. מאברהם עד למתן תורה, שעדיין לא היו טמאות לידה ונימול לשמונה.
[דף קלה עמוד ב] יוצא דופן. אין אמו טמאה לידה.
אמר ליה הא בהא תליא. דמי שנימול לשמונה שמיני שלו דוחה שבת, ולדידי כיון שאינו נימול לשמונה דהא אין אמו טמאה לידה אין מחללין עליו את השבת.
כתנאי. פי' אי אמרינן כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה.
יש יליד בית. פי' דתרתי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף, חד דכתיב (בראשית י"ז י"ב) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד ביתך ומקנת כספך, וחד לא כתיב ביה שמונה אלא המול ימול כל זכר (עי"ש י"ז י"ג), ומסתברא דכי כתיב שמונה לאותו שנולד בבית.
כיצד לקח שפחה ועוברה עמה. שהעובר היה בשעת המקח ונולד בבית ישראל זהו מקנת כסף שנימול לשמונה. לקח שפחה וולד עמה. שנולד קודם המקח זהו מקנת כסף שנימול לאחד.
לקח שפחה ונתעברה אצלו. שהולד לא היה בשעת המקח. זהו יליד בית שנימול לשמונה. לקמיה מפרש יליד בית יום אחד.
ורבי חמא אמר ילדה ואח"כ הטבילה. פי' ונתעברה אצלו זהו יליד בית שנימול לאחד, הטבילה ואח"כ ילדה שכבר אמו טמאה לידה כיון שטבלה זהו יליד בית שנימול לשמונה, וש"מ דת"ק סבר אם נתעברה אצלו אף על פי שלא טבלה נימול לשמונה דלא בעינן ד[אמו טמאה לידה].
[בשלמא לר' חמא משכחת לה]... מקנת כסף [הנימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה. דכיון דאין לבעל העובר חלק באמו לאו דומיא] דלכם הוא, וא"ת למה לי לאוקמה [כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה הא] משכחת לה כגון שלקח שפחה ועוברה עמה וטבלה וילדה הרי מקנת כסף שנמול [לח'], לקח שפחה ועוברה עמה וילדה ואח"כ טבלה זהו מקנת כסף שנימול לאחד, וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לאשמועינן דאפילו טבלה ואח"כ ילדה משכחת לה שנימול לאחד כגון לקח זה שפחה וזה עובר וכדפרש"י ז"ל.
אלא לת"ק דאמר לאו בטבילה תליא מילתא, יליד בית שנימול לאחד היכי משכחת לה.
בלוקח שפחה לעובריה. דאין בה אלא קנין פירות.
הניחא למ"ד וכו'. פלוגתא היא דר' יוחנן וריש לקיש (גיטין מ"ז ב').
בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. פי' בעל כרחה, דעבדים נמולים לשם עבדות בין בטובתם בין שלא בטובתם והתנה עמה שלא להטבילה, ויש מפרשים שאפילו שיש בה קנין הגוף כיון שהתנה שלא להטבילה נימול לאחד הוא, אבל יש מפרשים דתרתי בעינן, הא דר' ירמיה דאמר בלוקח שפחה לעוברה, ושהתנה עמה שלא להטבילה, דאיכא תרתי לגריעותא, אבל אם יש בה קנין ממון שקנאה אלא שהתנה עמה שלא להטבילה ודאי אפילו למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הכא קנין הגוף [הוא].
והלכה כרבי חמא דבטבילה תליא מילתא, דכל שאמו טמאה לידה נמול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה, דהא רבה ור' אסי וחד מהני אמוראי רב [הונא] ורב חייא בר רב קיימי כותיה, ואף על גב דרבי חמא יחיד הוא, כיון דאמוראי קיימי כותיה הלכה כמותו, ואף על גב דאביי אמר דורות הראשונים יוכיחו, בדרך משא ומתן היה אומר אבל כר' אסי ס"ל, וזה ברור.
תניא רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל. פי' והכי מייתינן ליה בפרק החולץ (יבמות ל"ו ב') ובפרק הערל (שם פ' ב'), ואיכא למידק דבפרק הערל משמע דרשב"ג מיקל ובפרק החולץ משמע שהוא מחמיר, וי"ל דרשב"ג תרתי קאמר חדא לחומרא וחדא לקולא, דמדקאמר כל ששהא שלשים יום אינו נפל, משמע דאפילו דידעינן בבריא שהוא בן שמונה כגון שבעל ופירש, דאפ"ה כיון ששהא שלשים יום ודאי חי הוא דאמרינן בחודש שביעי נגמר ואשתהויי הוא דאשתהי, והכי סבירא ליה לרבי התם (יבמות פ' ב'), אלא דרבי בעי גמר סימנים בצפורנים ובשער ורשב"ג כיון ששהא שלשים יום אפילו שאין גמר סימנים, ורבנן פליגי עליה דאי בן שמונה הוא אפי' ששהא כמה שנים נפל הוא, והיינו [רשב"ג] לקולא ורבנן לחומרא, ומשמע לחומרא, גבי ספיקא אם אנו מסופקים אם הוא בן ט' או בן ח' כגון שבעל ולא פירש דודאי עד שישהא שלשים יום ספק הוא, אבל רבנן פליגי עליה כדלקמן ואמרי אפילו שלא שהא לא נפל [הוא] דרוב יולדות אינן מפילות, ולפיכך היינו דמשכחת לרשב"ג זימנין לקולא וזימנין לחומרא, והיינו דלקמן איבעיא לן מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ופשטוה מדאמר שמואל הלכה כרשב"ג בפרק... דרשב"ג מיקל והלא בש"מ... שלו ופדויו מבן חדש תפדה אלמא דאינו... וכן כל ששהא שמונה ימים וכו'.
ואיכא למידק והיכי יליף רשב"ג מהני קראי, דקראי אפילו דקים לן שכלו לו חדשיו באדם אינו ראוי לפדיון עד חדש ובהמה אינה ראויה להקרבה עד שמונה ימים, העיקר בזה, דלרשב"ג אין הכי נמי דאי קים לן שכלו לו חדשיו אינו צריך להמתין לא חדש ולא שמונה, אלא כיון דבספק צריך להמתין לא חילקה תורה לא באדם ולא בבהמה.
ופרכינן הא לא שהא שלשים יום ספיקא הוי אנן היכי מהלינן. פי' לשמונה ימים, דהא שמא נפל ועושה חבורה שלא במקום מצוה.
[דף קלו עמוד א] מהלינן ליה ממה נפשך אי חי הוא. פי' שכלו לו חדשיו. שפיר קא מהיל ואי לא מחתך בשר בעלמא הוא. דליכא איסורא דאורייתא.
אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר. פי' דלא שרי רבי אליעזר לעשות פחמין לעשות איזמל אלא בודאי אבל בספק לא.
לימא כתנאי. פרש"י ז"ל הא דרב אדא בר אהבה גבי נפל אי הוי מחתך בשר בעלמא או הוי חבורה. מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה. וכוליה קרא הוא מיותר לדרשא. להביא בן שמונה שאין שחיטתו מטהרתו. כלומר לטהרו מידי נבילה. רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר חי הוא. ולפיכך שחיטתו מטהרה ודכותה גבי שבת לגבי נפל הויא חבורה. ומר סבר מת הוא. ואינו אלא כמחתך בשר בעלמא ולפיכך אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה, ע"כ.
והקשו עליו בתוספות דאי האי כתנאי קאי אדרב אדא אי הוי מחתך בשר בעלמא או לא, משמע דכו"ע [ס"ל] דנפל הוא אלא [דפליגי] אי הוי חבורה או כמחתך בשר בעלמא, [וא"כ] היכי פריך לקמן אי הכי אדמיפלגי לענין טומאה ליפליגו לענין אכילה והא נפל אסור באכילה, ועוד לקמן דאמרינן כטריפה טריפה לאו אף על גב דמייתה שחיטתה מטהרתה הכא נמי לא שנא, אדרבה שנא ושנא, דכיון דאמר רבא דכולי עלמא מת הוא, דטריפה אם עשה בה חבורה בשבת חייב כדמוכח בפסחים בפרק אלו דברים (ע"ג א'), ואילו במת ודאי לאו חבורה היא וא"כ היכי מדמי להו אהדדי.
לכך פירשו בתוספות לימא כתנאי ההיא דרשב"ג דאמר כל שלא שהא שמונה ימים בבהמה דהוא נפל, דתניא בן שמונה. פי' בן ספק ח'. מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סברי חי הוא. פי' שלא שהא שלשים, ומר סבר מת הוא ובעינן שישהא שלשים יום, והשתא אתי שפיר [דפריך] אדמיפלגי לענין טומאה ליפליגו באכילה דמר סבר חי הוא ומותר באכילה ומר סבר מת הוא ואסור באכילה, אלא אמר רבא דכו"ע מת הוא ורבי יוסי ברבי יהודה ור"א בר"ש סברי כטריפה וכו', וא"ת אכתי קשיא כיון דע"כ מת הוא היכי מדמי ליה לטרפה, דהכא עושה חבורה כדמוכח בפרק אלו דברים (שם) ובמתה אינו עושה חבורה ושחיטת... לה שעת הכושר קודם שנ[טרפה].
[ת"ש עגל שנולד ביום טוב]... ביום דהא מוכן אגב אמו הוא אלמא דלא... שמונה ימים.
ת"ש ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן. והתם מוקמינן לה בדקיימי [דייני] התם, שלא היה שעת מוקצה, דהא מעיקרא מוכן אגב אמו הוא וכיון שיצא התירוהו מיד. הכא נמי בשכלו חדשיו. דבהא לא קאמר רשב"ג.
ת"ש דאמר שמואל הלכה כרשב"ג. פי' בין לקולא בין לחומרא. והלכה מכלל דפליגי ש"מ. מיהו הלכה כרשב"ג כיון דשמואל פסיק כותיה.
נפל מן הגג או אכלו ארי. באדם מיירי. דברי הכל חי הוא. אפילו שלא עברו עליו שלשים יום קודם מיתתו, ופוטר את אמו מן החליצה ומן הייבום. כי פליגי שפיהק ומת. כיון שיצא.
ועבדו ליה עגלא תליתאה ביממא דשבעה ללידתו ואמרו אי איתרחיתו עד לאורתא שהוא ליל שמונה אכלינן מיניה. דהא מקצת יום ככולו, ואפי' להקרבה, אלא משום דלילה לאו זמן קרבן הוא וכדאמרינן התם (זבחים י"ב א' עי"ש) לילה להרצאה יום לקרבן, אלמא מאן דס"ל כרשב"ג דבעינן שמונה ימים אפילו מת על ידי דבר אחר הוא, כי הכא ששחטו אדם ואמרו איתרחיתו עד לאורתא, דהוי ליל שמיני, דמקצת היום ככולו, ובחולין לא בעינן יום.
אלא פיהק ומת וכו'. והכא לא איירי אם חלה ומת, ויש מפרשים דדינו כפיהק ומת ואינו פוטר את אמו מן החליצה, ויש מפרשים דדינו כאכלו ארי דאליבא דרבנן חי הוא ואליבא דרשב"ג מת, וכן עיקר מהני עובדי דמייתינן בשמעתין דרב דימי בר יוסף ורב כהנא, וההוא חלה ומת הוה מדלא אמר אכלו ארי, ולא פריך אלא מדאמר שמואל הלכה כרשב"ג, ואי כפיהק ומת הוא הוה ליה למימר והא פיהק ומת דכו"ע מת הוא, אלא ש"מ דחלה ומת כאכלו ארי הוא ולפיכך פריך ליה מרשב"ג, ועוד לך ראיה מהא דמייתינן בסמוך מת (א"ה, חסר כאן) [ואי] חלה ומת כפיהק ומת הוא דכו"ע לא פליגי דמת הוא, אלא ודאי כדאמרן.
צוריינתא קא בעית למיכל. פי' מטעמים של אבל, שאתה מתאבל בחנם, דהא הלכה כרשב"ג דמת בתוך שלשים יום כמת הוא.
[דף קלו עמוד ב] אם קדשה ישראל חולצת. כיון שאפילו שתחלוץ לא תאסר עליו. ואם קדשה כהן. שאם תחלוץ תאסר עליו, דאפילו דלא הויא חליצה, משום ריח חליצה פסולה. אינה חולצת. וסמכינן אדרבנן דאמרי חי הוא דרוב יולדות אינן מפילות.
ורב שרביה משמיה דרבא אמר. דס"ל כרשב"ג דאמר מת הוא אפילו אכלו ארי.
באורתא אמר רבא הכי. דאחד זו ואחד זו חולצת. ולצפרא הדר ביה. דאמר אם קדשה כהן אינה חולצת. אמר ליה שריתוה יהא רעוא דתשרון אף תרבא. חלב, וגירסת התוספות תרכא, פי' מגורשת. והלכה כרב שרביה משמיה דרבא כיון דשמואל פסק הלכה כרשב"ג.
ת"ל [הזכר]... זכר ונקבה הא לגופיהו איצטריך... מרבינן ליה מכל דאי כתיב המול לכם זכר הו"א זכר... זכר אתא למעוטי, לפיכך מרבינן ליה מכל כדאיתא בפרק המפלת (נדה כ"ח ב') בגמרא בהדיא.
[דף קלז עמוד א] הכל כשרים לקדש מי חטאת לתת אפר לתוך המים חוץ מחרש שוטה וקטן רבי יהודה מכשיר בקטן. דלא כתיב איש אלא גבי אסיפה דכתיב ואסף איש טהור ופוסל באשה ובאנדרוגינוס ש"מ. דלא לכל אמר רבי יהודה אנדרוגינוס זכר הוא. ומאי שנא גבי מילה. דחשיב ליה זכר. משום דכתיב המול לכם כל זכר. כל הוא ריבויא לרבות אפילו אנדרוגינוס למילה שמחללין עליו את השבת.
מתני' מי שהיו לו שתי תינוקות וכו' ושכח [ומל] את של אחר השבת. שעדיין לא הגיע זמנו בשבת. חייב. שהעוסק במצוה ולא עשה [מצוה] חייב.
אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת ומל של ערב שבת בשבת שכבר עבר זמנו. רבי אליעזר מחייב חטאת. דקסבר שהעוסק במצוה ועשה מצוה אחרת שאינה זמנה חייב. ורבי יהושע פוטר. דקסבר שהעוסק במצוה ועשה מצוה פטור.
גמרא רב הונא מתני חייב. פי' ברישא דמתני', והוה מתני ברישא ומל את של אחר השבת בשבת, והוה מוקים פלוגתייהו בששכח ומל של ערב שבת בשבת. ורב יהודה מתני פטור. ברישא דמתני', והוה מתני בה ומל של ערב שבת בשבת, ומוקי פלוגתייהו בשמל את של אחר השבת בשבת.
[ושניהם] לא למדוה אלא מעבודה זרה. פי'... רב יהודה מתני פטור... ולא גרסינן הכא עביד מצוה דהא לאו מצוה...
רישא כגון שמל של שבת בערב שבת דהא לא ניתן שבת לידחות. מכאן מדקדק רבינו ז"ל דהיכא שהקדים המילה דלא בעינן להטיף דם ברית, מדקאמר הכא דהא דלא ניתנה בשבת לידחות ואי בעי להטיף הא ניתנה שבת לידחות גבי הטפה, וזה נ"ל דאינה ראיה, דהכא מיירי כשלא ידעו בטעות עד לאחר שתי מילות, דאי לאחר מילה ראשונה ידעו ג"כ היאך מלו השני, ועוד דמשום הטפת דם ברית לא דחינן שבת כדפסיקנא לעיל (קל"ה א'), אלא ודאי מכאן אינה ראיה.
כדרכו לשמונה. פי' ואפילו בשבת.
בין השמשות. פי' של כל יום או בין השמשות של מוצאי שבת נימול לתשעה, דלא מהלינן ליה מיקמי תשעה שמא לא הגיע זמנו, מיהו אי צויץ קודם מוצאי שבת (נדה מ"ב ב') הרי הוא כילוד, ובהא סמכינן אפילו על פי נשים כדאמרינן בירושלמי (ר"ה פ"ב ה"א) שרבי סמך על פי נשים דאמרי חזינן שמשא אצוציתא, פי' אריש דקל, כשנולד תינוק בין השמשות.
שני ימים של ראש השנה נימול לשנים עשר. מכאן הביאו ראיה להרמב"ם ז"ל דיו"ט שני של גלויות מילה שלא בזמנה דוחה אותו (לעיל קל"ב ב' ד"ה ת"ר), מדלא נקט אלא שני ימים של ראש השנה, אבל זה אינו ראיה, שת"ק בארץ ישראל קאי דאפילו בזמן הזה אין עושים יום טוב אלא יום ראשון דלית להו מנהג אבותיהם בידיהם אלא לבני בבל דוקא, אבל בראש השנה עושין שני ימים אפילו בזמן שבית המקדש קיים בשביל שהחדש מתכסה בו ולא יהיו יודעים, ולפעמים אפילו בבית הוועד היו עושים שני ימים מספק שהיו נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש.
קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא. ובמסכת יבמות (ע"א ב') אמרינן דאפילו דכאיב עיניה הוי חולה.
לא עדיף יום הבראתו מיום הולדו וכו'. וא"ת א"כ למאי קתני ליום הולדו, וי"ל דאתא לאשמועינן דחשבינן ליה כאילו עכשיו נולד.
ואינו אוכל בתרומה. דערל אסור בה כדילפינן בפרק הערל (יבמות ע' א').
ואם היה בעל בשר שהבשר חופה המילה מתקנו מפני מראית העין. שלא נראה נימול. מל ולא פרע כאילו לא מל.
[דף קלז עמוד ב] נראה ואינו נראה איכא בינייהו. לשמואל צריך למולו, למתניתא אין צריך למולו, ושמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן, וכן הלכה.
אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. [פי' אפילו] שמל אבי הבן, דההיא דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים ז' ב') אבי הבן מאי איכא למימר ואמרינן אבי הבן מברך למול, היינו למאן דאמר דמברכינן לבער, אבל כיון דקי"ל על ביעור חמץ הכא נמי מברך על המילה, ודלא כדברי הרמב"ם שפסק (פ"ג מה' מילה ה"א) שאם מל אבי הבן שמברך למול וסמך על אותה סוגיא דפרק כל שעה.
אבי הבן אומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. פירש רשב"ם ז"ל מיקמי מילה מברך, דכל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתם, ועוד דכיון שהוא בלמ"ד להבא משמע ולא על שעבר כדאמרינן התם (פסחים ז' א') לבער דכו"ע להבא משמע וכו', ור"ת ז"ל פסק דלאחר מילה מברך, מדקאמר והעומדים אומרים כשם שהכנסתו לברית וכו' ואי מיקמי מילה כשם שאתה מכניסו וכו' מיבעי להו, ולא אמרינן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אלא בברכת המצות, אבל בברכת (השנה) [השבח] כגון הא או ברכת אירוסין לא אמרינן מברך עליהן עובר לעשייתן, והוא הדין דהא דאמרינן לעיל לבער להבא משמע היינו בברכת המצות אבל בברכת השבח לא, מיהו אם אבי הבן מל את בנו מברך מיקמי מילה, ועיקר הברכה בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו (ב)[ל]בריתו של אברהם בלמ"ד, שכן אומרים העומדים כשם שהכנסתו לברית שהוא בלמ"ד.
המברך אומר בא"י אמ"ה אשר קדש ידיד מבטן. [משמע שאין המוהל מברך] אלא אחר מברך, ואפשר שהטעם הוא משום דפיו מלוכלך בדם, אבל בזמן הזה אין נוהגין [כן], שאותו דם לאו מלוכלך הוא, אלא המל נוטל את ידיו ומברך, ויכסה ערות התינוק, ופירשו הגאונים ז"ל דברכה זו לא מברכין על ממזר.
וכתבו הגאונים דברכה זו מברך על הכוס כמו ברכת אירוסין, ואם הוא יום הכפורים, העיקר כמו שכתבו בתוספות דליטעמיה ינוקא [דליכא למיחש דילמא אתי למיסרך בדבר שאינו קבוע], וכן אמרינן (עירובין מ' ב') גבי זמן דיום הכפורים [דחיישינן דילמא אתי למיסרך משום שהוא דבר הקבוע בכל] שנה, ולא אמרינן דאתי למיסרך אלא [בדבר הקבוע, אי נמי בדבר הרשות וכההיא ד]אמרינן לקמן (קל"ט א') כשותא בכרמא עירובא, פי' גבי כלאים בכרם, ואמרינן וליזרעיה ינוקא אתי למיסרך, [אבל] בדבר מצוה ואין קבוע לו זמן לא, מיהו צריך להטעימו לתינוק שהגיע לחינוך של מצוה שיודע להתעטף בטלית כדאמרינן (סוכה מ"ב א') קטן היודע להתעטף אביו לוקח לו טלית, אבל אותו שמטעימין לתינוק באצבע לאו טעימה הוא, ואם האשה שילדה [היא שם], היא טועמת, דבגדול לא חיישינן דאתי למיסרך, וגם כן להמתין לערב לטעום לאו כלום הוא, ולפי הירושלמי אם שהה בין ברכה לטעימה כדי ברכה לאו כלום הוא, וצריך לכנף [ל]ברכה זו עצמה עשרה, מיהו אם הוא בכפר ואין שם עשרה מותר למולו בינו לבין עצמו, ואם אין לו כוס יין לברך ברכה זו עליו, מברך על ההדסים, שנמשלו לצדיקים כדכתיב (זכריה א') והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, וזה שאומרים אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאו הפסקה היא בין ברכה לטעימה, דהכי אשכחן בסדר ר' עמרם לבתר דאמר הכי המבדיל בין קדש לחול הוא אומר ויתן לך האלהים.
אשר קדש ידיד מבטן. פרש"י ז"ל ידיד זה יצחק, אבל בתוספות פירשו זה אברהם דכתיב ביה (ירמיה י"א) מה לידידי בביתי, וכתיב ביה (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה, וכתיב (ירמיה א') בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכו'.
צוה להציל ידידות שארנו משחת. מכאן נ.... לומר בשכר זאת המצוה אל חי חלקנו, מיהו לגירסאות דגרסי בה צוה גרסינן צוה.
המל את הגוים אומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה והמברך אומר וכו'. והרב אלפסי ז"ל לא הביא בספריו במילת גרים אלא המברך אומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים, ולאו למימרא דלא בעינן לברך על המילה, אלא משום דברכת השבח היא משונה מברכת השבח דתינוק הביאה, אבל הוא הדין דבעי לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה בין בגרים בין בעבדים, וכן עיקר.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק כ - תולין [המתחיל בדף קלז עמוד ב]
תולין
מתני' רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת [ביום טוב]. פי' שמסננין בה שמרי יין ומותחה ונראית כאהל ונותן הכלי תחתיה, ואפי' דעביד אוהלא שרי כדמפרש בגמרא.
ונותנין לתלויה בשבת. אם היתה תלויה כבר מבערב נותנין בתוכה בשבת שמרים ומסננן, דסבר רבי אליעזר דאין דרך בורר בכך, דלא איקרי בורר אלא א"כ בורר להצניע אבל לאוכלו מיד לא, מיהו לכתחילה לא יתלנה.
וחכמים אומרים אין תולין וכו'. מפרש בגמרא משום עובדין דחול.
ואין נותנין לתלויה בשבת. ומפרש בגמרא דאם שימר חייב חטאת.
אבל נותנים לתלויה ביום טוב. פי' כי היכי דלא אתי לאימנועי משמחת יום טוב.
גמרא השתא לרבי אליעזר וכו' דרבי אליעזר עדיפא מדרבי יהודה... שם פקק לסתום בזמן שקשור... פי' ואף על פי שהכותל או הגג הוא כולו כאילו... מדוכה... אסור, אלמא דלרבי אליעזר אוסופי הוה לא אסיר וכדמפרש ואזיל רבי אליעזר סבר לה כרבי יהודה דמכשירי אוכל נפש מותר לעשותם ביום טוב, ומשמרת זו מכשרת אוכל היא.
אימור דשמעת ליה לרבי יהודה [במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב]. כגון שפוד שנרצם. מכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב מי שמעת ליה. ומהדרינן דרבי אליעזר עדיפא ליה מדרבי יהודה. פי' דהוא שרי אפילו דאפשר לעשותם מערב יום טוב, ויש מפרשים אפי' מלאכות שבתורה, וק"ל היכי לא לישתמיט במסכת יום טוב למיתני קולא אליבא דרבי אליעזר דשרי מכשירי אוכל נפש במלאכות של תורה ואפי' שאפשר לעשותם מערב יום טוב, ולכך פירשו בתוספות דרבי אליעזר לא שרי אלא דומיא דמשמרת דאינו אלא איסורא דרבנן, וההוא דדרשינן (מגילה ז' ב') כתיב הוא וכתיב לכם הא במכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב [והא במכשירין שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב] רבי אליעזר דריש להו כדדריש בירושלמי (פ"ז ה"ב) הוא לבדו לכם לא בורר ולא טוחן ולא מרקד, שלא התירה התורה אלא מאפיה ואילך, ולית הלכתא כותיה.
אלא מעתה תלא כוזא בסיכתא וכו'. וק"ל ומה ענין תליית כלי ביתד שאינו אפילו אהל עראי למשמרת שהוא אהל עראי, ויש מפרשים דהכי קאמר [דאם איתא דבמשמרת חייב חטאת ומשום אהל, בתלא כוזא בסיכתא הו"ל לרבנן למיסר לכתחילה מיהת, ואינו מחוור ד]מדקאמר הכי נמי ש"מ דומיא דמשמרת היא, ולפיכך נראה לפרש דדרך גוזמא בעלמא [היא], וכן משמע מפרש"י ז"ל.
[דף קלח עמוד א] אלא אמר אביי מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. יש מפרשים דאביי מפיק ליה דלאו הוי טעמא משום דעביד אהל עראי אלא משום עובדין דחול, וק"ל דהא בהדיא קאמר תלמודא השתא אוסופי אוהלא אסיר רבי אליעזר וכו' אלמא דטעמא הויא משום אוהלא, ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל דהא בחומרי מתני' דמנקיט אביי חשיב משמרת ומדתני ליה בין גוד ובין כילה ש"מ דטעמא דמשמרת הוא משום אוהלא וכיון דרישא וסיפא באהלא מציעתא באהלא, והקשה עליו הרא"ה ז"ל דהא בפרק כל הצלמים (ע"ז מ"ב ב') מנקיט רב ששת חומרי מתנייתא גבי כל הפרצופות אסורים ואוקמה אביי רישא וסיפא במוצא מציעתא בעושה, הכא נמי אפשר דרישא וסיפא באהל מציעתא משום עובדין דחול (אלא) משום דדמי לאהל.
מנקיט אביי חומרי מתנייתא. פי' המשניות שהיו מפוזרות היה עושה מהן קשר אחד.
הגוד. פי' כיס של עור קשור בשנצים בפיו וסוגרין אותה ונותנים בה יין, וכשרוצים לצנן...
[וכסא גלין]. כמו מטה גללניתא דפרק [כירה (לעיל מ"ז ב')]... דחול, כסא גלין משום שהיא של פרקים ושמא יתקע...
[והמשמרת. יש מפרשים] דוקא שקדם הכלי למשמרת אבל אם קדמה משמרת לכלי מותר, דהא מלמעלה למטה הוא ושרי כדאמרינן (ביצה ל"ב ב') גבי מדורתא מלמטה למעלה אסיר מלמעלה למטה שרי, ואינו נכון דשאני גבי מדורתא דלעולם אורחה הוא מלמטה למעלה לפיכך אם משני שרי, אבל גבי משמרת אדרבה משמרת מקדמת לכלי, ועוד דהא (דקתני) מתני' סתמא קתני, לפיכך אין תולין את המשמרת כלל, מיהו דוקא [שנותן] לתוכה שמרים, אבל שנתן לתוכה רמונים שרי, דלא איקרי אהל אלא כשמשתמשין תחתיה כדאיתא לקמן, אבל כשנותן בה רמונים אינו משתמש תחתיה אלא עליה.
אהל קבוע לא יעשה וכו' אבל מטה וכסא גלין וטרסקל ואסלא. פרש"י ז"ל הוא כמו ספסל והוא של עור וכשרוצים לשבת עליו יש לו ארבעה רגלים ומכניסן בארבעה נקבים שיש בו ויושב עליו וכשרוצה להצניעו מקפלו ומצניעו, וכיון שכן שכל אלו אין עשויין להשתמש תחתיהן אלא עליהם, מותר אפי' לכתחילה, והוא הדין אלו השולחנות שאין רגליהם קבועים שמותר, דהא שולחן להשתמש עליו עביד.
מי איכא מידי דרבנן מחייבי ורבי אליעזר שרי לכתחלה. פירשו בתוספות דלא פריך הכי אלא כשהיחיד מיקל ורבים מחמירים אבל אם רבים מקילים ויחיד מחמיר לא פריך, כההיא דתנן (שביעית פ"י מ"ז) הרודה דבש בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרים, וההוא פוטרים ומתירים הוא אליבא דר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל וכו' בפרק כירה (לעיל מ"ג א' ובדברי רבינו שם), וכאותה דתניא (לעיל קי"ג א') חבל דלי שנפסק דרבי יהודה סבר עניבה אסורה מן התורה וחכמים מתירים אפי' מדרבנן.
מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת. פירשו בתוספות דהשתא לא נחית אי נוטל אוכל מתוך פסולת או פסולת מתוך אוכל, דאדרבה נוטל פסולת מתוך אוכל חשיב בורר וכדאמר רב המנונא בפרק כלל גדול (לעיל ע"ד א'), אלא דעתו הוא לומר שמפריש האוכל לצד אחד והפסולת לצד אחר.
מה דרכו של מרקד פסולת למעלה [ואוכל למטה]. שהפסולת נשאר למעלה והקמח נופל למטה, אף הכא נמי, פרש"י ז"ל דרבה מודה לר' זירא דחייב אף משום מרקד, דפסולת מלמעלה, וא"כ הלכה כרבה ואי מתרינן ביה בין משום בורר בין משום מרקד חייב, אבל ר' זירא לא מודה לרבה דסבר דלא שייך בורר אלא בדבר יבש, אבל יש מפרשים דרבה נמי לא מודה לר' זירא.
טלית כפולה לא יעשה. פי' לא יתן טליתו על ארבע יתידות ויקפל הטלית מכאן ומכאן דמחזו כמחיצות, כך פרש"י ז"ל, ואיכא דקשיא ליה למה לי קיפול והא משמרת בלא קיפול אסור, ולאו מילתא היא דהתם משמרת (ההיא במילתיה) [חזיא למילתיה] בלא מחיצות אבל הכא כדי להגין מן השמש דוקא [מחיצות].
[כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחילה]... רבינו אלפסי ז"ל דדוקא ששייר בה טפח... ומייתינן לה בפרק כירה, אבל אם לא משייר בה טפח אהל לא, (א"ה, כנראה חסר כאן) דכיון דאיכא חוט או משיחה הרי הוא כאילו שייר בה טפח.
כילה מהו. עיקר הפירוש דבחדא זימנא [בעא] מיניה כולה. אמר ליה אף מטה אסורה, מטה מהו. כלומר הא דאמרת אף מטה אסורה היא בכל מטה, אמר ליה אף כילה מותרת. כלומר יש כילה שמותרת. כילה ומטה מהו. כלומר הם שוים בדינם, אמר ליה כילה אסורה ומטה מותרת. כלומר אינם שוים. ודכוותה איכא בפרק אלו טרפות (חולין נ"ג א') גבי חתול יש לו דרוסה אמר ליה אף לחולדה יש לה דרוסה וכו'.
כקרמונאי. שם מקום, והיא של פרקים ואיכא למיגזר שמא יתקע. כדרמי בר יחזקאל, בשכרך עליה חוט או משיחה. בדידן. שאינה עשויה של פרקים אבל כילה אסורה שהיא כאהל.
נגידן וקיימן. פי' פרוסות. חביטן ורמו. מושלכות בארץ, אלמא מותר לפורקה ומותר לנטותה.
וילון. מסך שכנגד הפתח, מותר לנטותו, שאין אהל [אלא] העשוי כעין הגג.
[דף קלח עמוד ב] כילת חתנים. דלא דמיא לשאר כילות, דכילת חתנים אין בגגה טפח.
אבל יש בגגה טפח אסור ולא אמרן אלא שאין פחות מג' טפחים סמוך לגגה טפח. פי' שהוא משופע ביותר.
[דלא נחתא מפוריא] טפח. פי' שאינה מגעת אלא עד ראש המטה. אבל נחתא מפוריא טפח אסורה. פי' שהרי המטה היא גג ואותו טפח היורד מחיצות, ויש פוסקים מכאן שאלו הסדינין שנותנין לפני המטות דבשבת אסור משום אהל, ואינו מחוור דשאני הכא דכיון שהכילה היא למעלה המטה נעשית הפסק בינתים והיא כאהל אבל סדינין לא. ופירש הרשב"א נר"ו דהוא הדין אם אין במטה כלום ויש בין חבל לחבל ג' טפחים דליכא לבוד שאסור לתת עליה כלום משום אהל והוא הדין שאסור לסלק ממנה כל מה שעליה משום סתירת אהל, ונכון הוא.
האי סיינא. שומריא בלע"ז.
הא דאית ביה טפח. שיש בו שיעור אהל, אסור. הא דלית ביה טפח. שרי.
אלא מעתה שרבב בגלימיה טפח. אם הניח טליתו על ראשו ויוצא טפח. הכי נמי.
אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק. פירש ר"ח ז"ל לעולם משום אהל ושאני גלימיה דלא מיהדק ולא דמיא לאהל כלל אבל בסיינא דמיהדק אי אית ביה טפח אסור, ואיכא דקשיא להו על פירוש זה כיון דלא אהדר מאוקימתא קמייתא דאית ביה טפח או דלית ביה טפח אמאי קאמר אלא לא קשיא, הוה ליה למימר לא קשיא, ואפשר משום דאיכא אוקימתא אחריתי דאית ביה טפח או לית ביה טפח אף על גב דלא אהדר ביה קאמר אלא, ובתוספות הלכו בשיטה זו אלא שפירשו דמיהדק קשה כסיינא דלא מיהדק דהוא רך כטלית, והוא דחוק, דהא לא משמע לישנא דמיהדק ולא מיהדק הכי, ועוד דאפילו שהוא רך הא עושין אהלין מדבר רך ומה לי... אלא דמיהדק ליכא למיחש... ברשות הרבים ולפיכך שרי והא דאיתמר סיינא אסיר... ליכא למיחש שמא יגביהנו, והוא הדין למגבעת שעל ראשו בין מפשתן בין מצמר מותר לצאת בהן אפי' דלא מיהדק.
אימא לן איזי [הנך] מילי דשמעת מרב תרתי בשבתא וחדא בתורה. דאמרינן לקמן עתידה התורה [וכו'].
הגוד בכסכסיו. פי' הגוד שהוא מונח מערב שבת ברצועותיו ובמקום קביעותו. מותר לנטותו בשבת. פרש"י ז"ל והא דאמרן לעיל פטור אבל אסור היכא דלא הוי מתוקן בכסכסיו, פי' לפיכך [אסור] ואפי' בשנים דלאו אורחא למשטחיה שם אלא חד בלחוד.
לא שנו אלא בשני בני אדם. פרש"י ז"ל דבשני בני אדם לא מימתח ליה שפיר כאדם אחד שמותחו על יתד זו וקושרו בה וחוזר ומותחו ביתד זה וקושרו בה, ואיכא למידק שלפי' זה כיון שהוא כבר על מקום קביעותו ההמתחה אינו אלא תוספת, ותוספת באהל עראי מותר, וי"ל דאפילו שהוא על מקום קביעותו אינו משמש אלא מעשה עץ בעלמא וההמתחה עיקר, ובתוספות פירשו וכן פירש החסיד ז"ל שהטעם שבשני [בני] אדם מותר משום דקא עבוד בחדא זימנא ולא כשאר אהלים שנעשים מעט מעט, לפיכך בשנים מותר באחד אסור, ואיכא דקשיא להו מדאמרינן התם (ביצה ל"ב ב') מדורתא מלמעלה למטה וכו' וכן בחביתא, והתם בפעם אחת מניח החבית על האבנים, ולאו מילתא היא דשאני התם שהמחיצות דהיינו האבנים והגג שהוא החבית עשה ביום טוב, אבל הכא שלא עשה אלא גג מותר, והרא"ה פירש בשם רבו הרמב"ן ז"ל שהטעם דבשנים מותר משום דשנים שעשאוה פטורים אפילו מדאורייתא וא"כ באהל עראי מדרבנן מותרים לגמרי, והפירוש הזה הוא מחוור מכולם.
וכילה אפילו בעשרה אסור דאי אפשר דלא מימתח. פי' כל אחד ואחד. פורתא. ונמצא שהכל עשו אהל.
כירה שנשמטה. פי' לכירה יש לה רגלים כמו פטפוטין וכשנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה דעדיין שם כלי עליה.
גזירה שמא יתקע. ולפיכך אפילו אחת אסור.
וכשהוא אומר. הנביא. הפלא ופלא. וכתיב סופיה דקרא ואבדה חכמת חכמיו. הוי אומר הפלאה זו תורה.
לכרם. על שהיו יושבין שורות ככרם.
דבר ה' זו הלכה. כדכתיב (שמות כ"ד) ויגד לעם את כל דברי [ה'], והיינו תורה. נבואה. דכתיב ויהי דבר ה' אלי. זה הקץ. פרש"י ז"ל איני יודע היכי משמע דבר ה' זה הקץ.
אם ראשונה אם שניה. כלומר אם היה הפת בתנור ונטמאת מאויר כלי חרס אם הפת ראשון או שני.
הא נמי מתני' היא. כלומר והמשניות לא ישתכחו.
משום דמסתפקא להו בהא דרב אדא. פי' וישכחו ברייתא זו דבסמוך דמייתינן דלא אמרינן כרב אדא ונמצא שהם בספק.
הא לא אמרינן דתניא יכול יהו כל הכלים. פי' אם היו כלי שטף בתוך הכלי שיהו טמאים מאויר כלי חרס. וקמ"ל תרתי, חדא דלא אמרינן ניחזייה כמאן דמלי דמי, ואידך דאין כלי מטמא לפי שאינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה.
[דף קלט עמוד א] [אי בטלי יהירי]. פי' יהירים ההולכים כפרשים [לפי שגורמים] לישראל [קנאת] מלכות שמתקנאים בהם (עד) [על] שהולכין (כסימנין) [כמותן].
אי בטלי דייני [בטלי] גרזיפטא. פי' הגזירות מישראל.
סיגיך. מלשון גסות.
בדיליך. מלשון... (א"ה, כנראה חסר כאן).
[אלו ת"ח שבמשפחות הדיינין. שהדיינין] אחין או קרובים לתלמידי חכמים, שעל ידיהם היו מעמידים אותם ומחפים עליהם ועושים סניגרון לדבריהם.
שמלמדין הלכות לדייני בור. פי' כשרואים העם שהוא לומד ומעמידים אותו פרנס כסבורים שימלך בו תמיד ואח"כ לא ימלך בו ומעוות את הדין.
עורכי הדיינים. שמלמדים טענות שקר.
אלו בעלי דינין. שיודע שחבירו זכאי וטוען עליו בשקר.
וראך ושמח בלבו. גבי אהרן. זכה לחושן המשפט על לבו.
בשכר. שם עיר.
לא מצאנו לה צד היתר. פי' דאיכא היתירא.
ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל. בשכרך עליה חוט או משיחה, וא"ת ואמאי לא קאמר ולישלח להו כילה שאין בה טפח בגגה מותר לנטותה, וי"ל דסתם [כילה יש] טפח בגגה.
כשותא בכרמא עירובא. פי' כלאים, פרש"י ז"ל דמספקא להו לבני בשכר [אם] מין אילן הוא או מין תבואה, ואינו מחוור, דהא כל דמפיק והדר מפיק בלא זריעה הוא אילן אבל כל דמפיק ולא הדר מפיק הוא תבואה, לכך נראה שהספק הוא אי חשבינן ליה אוכל או לא.
רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק. פירשה יפה רש"י ז"ל דרב משרשיא סבר דשרי אלא דכל מה דאפשר ליה לשנויי משני, דאי סבר שאסור, אפי' דליזרעיה תינוק גוי הא אסור לרצות בקיומו, ועוד דהיכי קאמר תלמודא וליתן לה לתינוק ישראל, דאע"ג דאין בית דין מצווין עליו להפרישו אם אוכל נבלות מ"מ אסור להאכילו בידים ואפי' באיסורא דרבנן וכדפסק הרמב"ם ז"ל (פי"ז ממאכ"א הכ"ז), אלא ודאי כדאמרן.
[דף קלט עמוד ב] ולא ידענא אי מלפניה. פי' ערב שבת, או מלאחריה, יום ראשון, והוה חשש שמא ישתהא או דילמא אישתהי.
ואמר רבא מת ביום טוב ראשון. כלומר מת (בשבת) שהוא [ב]יום טוב ראשון. יתעסקו בו עממים. פי' וישראל אפילו להרחיצו אסור ולא יגע בו כלל. ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. לכל דבר, דיום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, ופרש"י ז"ל דלא שרי רבא ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים אלא היכא דאיכא למיחש דילמא משתהי, אם הוא ערב שבת שאם ישתהי שבת משתהי, או דאשתהי כבר שמת בשבת ויום טוב הוא יום ראשון, אבל אם מת ביום טוב ראשון אסור להתעסק בו עממים, דהא הכא לא שרי ר' יוחנן אלא משום שהיה מלפניה או לאחריה, והוא תימא דבמסכת ביצה (ו' א') לא הביאו כלל הך דר' יוחנן ועד כאן לא פליגי (נ"א: וע"כ צריך לפרש) התם בדאשתהי אלא ביום טוב שני להתעסק בו ישראל, לכך פסקו הגאונים ז"ל דאפי' שמת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים, והכא דאמר ר' אסי ולא ידענא אי מלפניה או מלאחריה, עובדא הוא דהוה הכי ולזה הוצרכו הם לישאל שאלמלא כן לא היו מקפידים, אבל ר' יוחנן לגמרי שרא להו וכפשטא דמימרא דרבא, ויש קצת ראיה מדאמרינן (לעיל א') דלישלח להו כי הא דר' יוחנן ואם איתא כפירוש רש"י ז"ל מאי פריך מעובדא דבי כנישתא כו', דהתם בדאשתהי הוה, ויש לדחות דמכל מקום הוה ליה לפרושי כי הא דר' יוחנן ולאו למיסר להו לגמרי, אעפ"כ עיקר הדין כדברי הגאונים ז"ל, וכן המנהג. [הא] דרבא פירשתיה בר"ה פרק קמא.
ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי. פרש"י ז"ל משום דתכלת דאית ביה חשיב והלכך כי אינה מצויינת כהלכתה הציציות הוו משוי, אבל הני כסכסיא [לא] חשיבי, דבטלי, ולא הוו משוי, ולפי זה בזמן הזה דליכא תכלת אפי' אינה מצויינת כהלכתה מותר לצאת בה, א"כ אפי' בזמן [הזה] אסור לצאת בטלית שאינה מצויינת כהלכתה דהא לא בטלי ציציות, והוא הדין בטלית של פשתן שיש בה ציציות, וכיון דאיכא חשש איסור דאורייתא אסור לצאת בו ולא סמכינן כדברי הרמב"ם ז"ל, ויש אומרים דהוא הדין שאין יוצאים אפי' בטלית של צמר מצויינת דשמא הלכה כרבי (יהודה) שהתכלת מעכב את הלבן, ולאו מילתא היא דהא מוכח במנחות (ל"ח א') דהלכה כרבנן אף על גב דאיכא סוגיא חדא כרבי (יהודה) (עי"ש ל"ח ב' תוד"ה אלא).
ואם יצא לרשות הרבים בטלית מצויינת כהלכתה ובשבת ברשות הרבים נפסק לו חוט, פושטו ואפילו בשוק כדאיתא בפרק הקומץ במסכת מנחות (ל"ז ב'), אבל אם נפסק בכרמלית ואין לו לעבור דרך רשות הרבים עד שיגיע לביתו אינו פושטו, דגדול כבוד הבריות שדוחה את לאו דלא תסור, מיהו לכתחילה אסור לצאת לכרמלית או לחצר שאינה מעורבת בטלית שאינה מצויינת, אבל בטלית מצויינת כהלכתה והיא של צמר מותר לכתחילה לצאת אפי' לרה"ר ואף על פי שאין לה לולאות מצד זה וקשרים מצד זה דהא גבי כילה וכסכסיה מותר לצאת בה, וכן הלכה. ולענין רצועות התלויות באבנט ובמכנסים לצורך בתי השוקים, צורך המכנסים חשיבי ובטלי לגביה ומלבוש חשיבי, ואף על פי שאינו לבוש בתי השוקים, אבל לתלות רצועות יתירות אסור, מ"ר (עי' עוד מש"כ רבינו לעיל נ"ט ב' ד"ה האי).
הא דאמר רב אשי והוא דתלה בה רמונים. יפה פרש"י ז"ל דהכי קאמר והוא שתלה בה רמונים מעיקרא שיראה שתלייתה לצורך רמונים, שאם תלה בה שמרים בתחילה אף על פי שתולה בה רמונים לבסוף אינו כלום כיון שמעשה האיסור קודם, שאם אתה אומר שלא בא רב אשי למעט אלא כל שדעתו [לתלות] רמונים ולא תלה רמונים כלל א"כ מאי מקשה ליה מהא דתניא מערים ושותה מן החדש דהא התם נמי לא התירו אלא בשותה מן החדש ולא כשאומר לשתות ואינו שותה כלל, אבל לפירושנו מקשה שפיר דהתם קס"ד דכיון שיש לו ישן ועושה חדש אף על פי ששותה ממנו לבסוף הרי קדם מעשה איסור החדש לשתייתו, אלמא כיון ששתה לבסוף בהכי סגי דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו, וקשיא לרב אשי דבעי שיהא תולה רמונים קודם לשמרים, ופרקינן דלא דמי דהתם אף על גב דמקדים ועושה חדש לא מוכחא מילתא לגמרי דעביד איסורא, חדא דכו"ע לא ידעי שיש לו ישן, ועוד כי הרבה בני אדם בוחרים לשתות חדש ואף על פי שיש להם ישן, ולפיכך די לו בשישתה מן החדש אחרי כן, אבל הכא כשמקדים ותולה שמרים מוכחא מילתא דעבד איסורא שהיתה תלייתו באיסור כדי לתת בו שמרים, ומה שנתן בו רמונים אחרי כן אקראי בעלמא הוא ולא היה עיקר תלייתו לכך.
ותמיהא מילתא מאי מקשה ממתני' דשכר לרב אשי, דהא במסכת משקין (מו"ק י"ב ב') אוקימנא כתנאי דאמרינן טוחנין קמח במועד לצורך המועד שלא לצורך המועד אסור ופריך עלה מהא ברייתא דשכר ופרקינן תנאי היא דתניא אין מערימין בכך רבי יוסי ברבי יהודה אומר מערימין, ובתוספות תירצו דקים להו דהלכתא כרבי יוסי ברבי יהודה ומשום הכי פרכינן מינה, ונ"ל דלא קשיא כלל, דאנן הא חזינן בהדיא [במילתיה] דרבה בר רב הונא דשרי להערים, ורב אשי דאזיל בשיטתיה אזיל [בשיטתיה ד]רבי יוסי בר' יהודה דאילו לת"ק דידיה אין מערימין כלל, וא"כ שפיר פרכינן לרב אשי דהא למאן דשרי להערים לא בעי להקדים הוכחא דהתירא למעשה דאיסורא.
הערמה בדרבנן הוא. פי' דאפי' עביד בכונה ליכא אלא איסורא דרבנן שהגוי מעביר לצרכו, ואמירה לגוי שבות דרבנן, וכן מאי דמנח ברא דתומא בברזא אין בו משום בנין וסתימת פתח דאורייתא, חדא דלא מהדק ליה שפיר, ועוד דהוי מידי דאוכל ואינו מבטלו שם אלא לשעתו, ולאו אורחא דמילתא לסתום פתח כי האי גוונא.
כתבו בתוספות שאין למדין דבר מדבר לענין הערמה, כי לא כל הערמות שוות, דאיכא הערמה דשריא לצורבא מרבנן בלחוד כי הכא, ואיכא דשריא לכו"ע כההיא דמסכת יום טוב (י"א ב') דאמר רב יהודה מערים אדם ומולח כמה חתיכות ואף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת, ואיכא הערמה דאסורה כדתניא בפרק כל כתבי הקדש (לעיל קי"ז ב') הציל פת נקיה לא יציל פת הדראה, משום דפת נקיה לכו"ע חשיבא טפי מפת הדראה ולא שייך בה הערמה משא"כ בשכר [דאיכא] דניחא ליה בחדש טפי מן הישן, ובפ"ק דביצה (י"ז ב') גבי עירובי תבשילין אמרו ואם [הערים] אסור ואמרינן דהחמירו רבנן טפי ממזיד, ובפרק כל כתבי הקדש (לעיל קי"ז ב') איכא פלוגתא דתנאי בהערמה, וכן במסכת משקין (מו"ק י"ב ב'), והטעם בכל זה לפי שאין כל ההערמות שוות ולא כל הענינים ושעות שוות בדבר זה.
מתני' נותנים מים על גבי שמרים בשביל שיצולו. פי' דכיון דשמרים נתונים שם מבעוד יום לאו מידי עביד השתא.
ומסננין את היין בסודרין. פי' ולא במשמרת, דבעינן לשנויי, ומיירי ביין עכור לפום מסקנא דגמרא, והא דלא חיישינן הכא דילמא אתי לידי סחיטה משום דבסחיטה [דידיה] ליכא לא משום מלבן ולא משום צובע דלא ניחא ליה בציבעא, ולא משום מפרק שהיא תולדה דדש מכיון דאזיל לאיבוד שאין דרך לסחוט סודר ע"ג כלי.
ונותנין ביצה במסננת של חרדל. מפרש בגמרא לפי שאין עושים אותה אלא לגוון, ופרש"י ז"ל משום רבותיו ז"ל מסננין את הביצה במסננת של חרדל שאין בה חרדל אלא שנותנים אותה על גבי כלי שני שאין מבשל והחלמון יורד ומלבן התבשיל, ודוקא במסננת של חרדל משום שינוי, וק"ל דהא בפרק מילה (לעיל קל"ד א') פריך אביי על הא מתני' מהא דתניא אין מסננין את החרדל במסננת שלו ומאי קושיא דשאני התם דהוי במסננת שלו דליכא שינויי כי הכא דאיכא שינוי, לפיכך נראה יותר כפרש"י ז"ל משמו שנותנים את הביצה במסננת שיש לה חרדל כדי שיהא החלמון שלו נוטף ומסתנן עמו והוי לחרדל למראה ולגוון והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה, ובהא ליכא שינוי שכן דרכו בחול, והיינו דפרכינן מינה למאי דתניא שאין מסננין את החרדל במסננת שלו, ופרקינן דהתם מיחזי כבורר אבל הכא לא מיחזי כבורר כי גם החלבון אוכל הוא וראוי הוא אלא שאינו רוצה לערב בחרדל אלא החלמון בלבד לגוון.
גמרא אמר רב זעירי נותן אדם יין צלול לתוך המשמרת בשבת. פי' דכיון דמשתתי בלאו הכי שפיר אין בזה משום בורר כלל, אבל עכורין לא.
מיתיבי רשב"ג אומר. וק"ל אדמותיב ליה מרשב"ג לסייע ממתניתין דקתני מסננין את היין בסודרין הא במשמרת לא, וע"כ ביין עכור דאי ביין צלול אפילו במשמרת נמי ומתני' מסננין את היין קתני ולא קתני שמרים, וי"ל דהשתא ס"ד דמתני' בשמרים ועל שם סופו קתני שמסננין את היין הבלועים בהם בסודרים, דהא ניחא ליה לדחוקי מלאוקמי פלוגתא בין מתני' ורשב"ג, וכיון דתריצנא דהא דרשב"ג בין הגיתות דמשתתי הכי ולא קשיא לזעירי, אתאי מתני' כפשטה ביין עכור בשאר ימות השנה וכדזעירי, כנ"ל.
אמר רב שימי ובלבד שלא יעשה גומא. פי' שלא יעשה גומא מן הסודר בפי הכלי משום דמיחזי כמשמר וכעובדין דחול.
ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח. פי' שלא יהא בין שולי הכפיפה עד קרקעיתו של כלי חלל טפח, ופרש"י ז"ל טעמא משום עשיית אהל עראי, והקשו עליו דאם כן אפי' במסנן בסודרין, וי"ל דאין הכי נמי ונקט בהא וה"ה באידך, אלא דקאמר בסודרין מאי דלא שייך בכפיפה דהיינו עשיית גומא, ואחרים פירשו דבכי הא ליכא משום עשיית אהל עראי כיון שבמלאכתו עסוק כשעושהו, אלא דבעינן הכי משום שינוי והיכירא דלא ליהוי כעין עובדא דחול, וכי היכי דבעי למעבד היכירא בסודרין שלא לעשות גומא בעי למעבד הכא האי היכירא.
אמר רבה האי פרוונקא אכולה כובא אסיר. פרש"י ז"ל משום עשיית אהל עראי, [ומיירי כשאין הכובא מלאה אלא שחסרה טפח, שאין אהל] בפחות מטפח, וא"ת [א"כ] יהא אסור לכסות כלים ריקנים ביום טוב ושבת וזה אי אפשר, וגם אין המנהג כן בכל העולם, ועוד אילו היה אסור לכסותם היה גם כן אסור לגלותם משום סתירת אהל ואנן קיי"ל (לעיל קכ"ו ב') דאפי' כיסוי הקרקעות דמיחזי טפי כאהל מותר להפקיע ולגלות ולחתוך, ולעיל בריש במה טומנין (מ"ח א') דחזייה דפריס סודרא אפומא דכובא ולא חיישינן אלא משום דאנח נטלא עליה, ובתוספות תירצו דשאני כובא שהוא כלי רחב הרבה, ואינו מחוור, חדא דכיסויי קרקעות יוכיחו שהם רחבים מן הסתם ומותר לכסותם, ועוד דהוה ליה לפרושי כמה רחב הכלי והנחת דבריך לשיעורים, ויש מפרשים דטעמא דהכא מפני שהוא משמר (הכל), ואכוליה כובא אסיר דמיחזי כמשמר שכן דרכו בחול, אבל אפלגא דכובא שרי דלאו היינו אורחיה, ודוגמא דהא דאמר רב פפא בסמוך לא ליהדק איניש ציבתא אפומא דכוזא משום דמיחזי כמשמרת וכיון דלא מיהדק הוה ליה כפרונקא אפלגא דכובא דשרי, וכך פירש הראב"ד ז"ל.
[דף קמ עמוד א] איתמר חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי. ואסיקנא דמותר למחותו למחר בין ביד בין בכלי, והוא הדין למאכל של אגוזים וכיוצא בו שמותר למחותו במים בשבת ואפי' במים חמין כל זמן שהם כלי שני שאינו מבשל.
כתוב בספר התרומה ונראים הדברים שאם כתש שומין מערב שבת מותר למחותו במים בשבת דומיא דחרדל, וכן ליל פסח שאירע שבת מותר למחות [החרוסת] ביין ואפי' בכלי כמו חרדל, ולא דמי לנתינת יין במורסן בשבת דאסור, דהתם דמי ללש טפי, שתחילתו יבש, אמנם בירושלמי דפרק כלל גדול (ה"ב) אמרו האי מאן דשחיק תומא, כד מפריך חייב משום דש, כד טחין במדוכתא חייב משום טוחן, כד יהיב משקין חייב משום לש, גמר חייב משום מכה בפטיש, הלכך אם שומין וחרדל שוין צריך ליישב דלא פליגי הא דחרדל דגמרא דילן בהדי ההיא דשנויה בירושלמי, ואומר מורי רבינו דשמא תלמוד דידן לא שרי אלא למחות כשנתן המים מערב שבת והוי כמו מורסן (לקמן קנ"ה ב') שצריך ליתן בו מים מבעוד יום ע"כ, ואם כן במאכל של אגוזים אין למחותו בשבת אלא כשנתן בו מים מבעוד יום.
ולא יטרוף אלא מערב. אותם עירוב בעלמא ביד או בכלי.
תלא מיא באומצא הכי נמי דמיחייב. פי' מדרבנן, א"נ דדרך גוזמא קאמר לה כההיא דפרישנא בריש פירקין (קל"ז ב' ד"ה אלא).
לשתות לא קא מיבעיא. פי' שדרך הבריאים לשתותו וקי"ל (לעיל ק"ט ב') כל המשקים אדם שותה לרפואה.
אבל הכא כיון דאישתי חמשא ומעלי שבתא אי לא שתי השתא מסתכן. וא"ת אי מסתכן אפי' בפושרין נמי, י"ל דכיון דסגי ליה בהכי כל מה דאפשר לשנויי משנינן וכדאיתא בפרק המילה (עי' לעיל קכ"ח ב'), ומיהו ק"ל דמשמע דאי לאו דמסתכן לא הוה שרינן ליה ואף על פי שהוא שבות על ידי שינוי ואילו התם (כתובות ס' א') שרא רבי מרינוס לגונח להיות יונק חלב בשבת ופרישנא טעמא דכיון דמפרק דרבנן הוא כלאחר יד במקום צערא שרו רבנן, ויש מפרשים דשאני התם דהוי שינויא רבה טפי מהא שדרכו בחול לעשות ג"כ, ויש שפירשו דמסתכן דהכא לאו דוקא אלא מצטער מחמת חוליו וכההיא דגונח ולפיכך התירו לו משום שבות דרבנן ע"י שינוי, ויש מפרשים מסתכן ממש, ולא שיהא מסתכן אם לא ישתה דא"כ אפי' במלאכה דאורייתא לישתרי, אלא לומר שהחולי בעצמו הוא חולי של סכנה וצריך לשתות שלשה ימים, וכיון דכן אף על פי דאפשר לשהויי שישתה בשלשה ימים אחרים לא משהינן ליה ושותה, ולא נהירא דכל היכא דאיכא סכנה כלל לא משהינן ליה ואף על גב דאפשר לאשהויי, דדילמא לא יכלינן למעבד בחול, והכי מוכח בגמרא במסכת יומא (פ"ד ב'), והפירוש הראשון יותר נכון.
מהו לכסכוסי כיתנא לרכוכי מנא קא מכוין וכו'. פי' לאו דוקא מכוין דא"כ נשאל את פיו, אלא הכי קאמר מהו עיקר המעשה בכך שיהא המעשה האחר טפל.
סודרא לא מיבעיא לי דקא בעי מרב הונא ופשט לי. נראה מדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש ופשט לי לאיסורא, ואמרינן ותיפשוט ליה למר מסודרא, כלומר דתיהוי כיתונתא אסיר כסודרא, ופרקינן דלא דמו דהכא מיחזי כי אולודי חיורא, פי' שהסודר אדם מקפיד בליבונו יותר ולפיכך אסור דמחזי כי אולודי חיורא, והקשה עליו רבינו הגדול ז"ל דאם איתא דרב הונא לאיסורא פשט ליה בסודרא היכי אמר ליה רב נחמן דתיפשוט ליה מסודרא, אדרבה כיון דרב חסדא פשיט ליה בכיתנא להיתירא ורב הונא פשיט ליה בסודרא לאיסורא, אם איתא דרב נחמן סובר דחד דינא אית להו ופליגי דרב חסדא ודרב הונא אהדדי לא הוה ליה למימר ותיפשוט לך מסודרא דאדרבה מקשא קשו אהדדי, ויש מתרצין דמשום דרב הונא רביה דרב חסדא אמרה הוה אמר ליה דתיפשוט ליה מסודרא דרב הונא, ואין זה מספיק, דמשום הא לא הוה ליה לרב נחמן למינקט להדיא ותיפשוט ליה מסודרא, לאו השתא קאמר, אלא שיולי משייל, למה הוצרך לשאול כיתונתא מרב חסדא ולא פשטה מסודרא דרב הונא, ואמר ליה דלא דמו אהדדי, ורבינו הגדול ז"ל פירש בעי מיניה דרב הונא ופשט ליה להתירא, ואמר ליה רב נחמן ותיפשוט ליה למר מסודרא ולמה הוצרך לשאול כיתונא, ואמר ליה דלא דמי דבכיתונא מיחזי טפי כאולודי חיורא, ויש סיוע לפירוש זה מדקאמר סתם בעי מיניה דרב הונא ופשט לי ולא קאמר ופשיט לי לאיסורא, ומיהו לפום סברא, כפירוש רש"י ז"ל משמע טפי, דסברא הוא דטפי קפיד איניש בסודרא ללבוניה טפי מכיתונתא.
[דף קמ עמוד ב] ואם כלי קיואי הוא מותר. פי' לפי שיש תורת כלי עליו משא"כ בקניא דעלמא, וכפירוש ר"ת ז"ל שבסוף פרק כל הכלים (לעיל קכ"ו ב').
האי תליא דבשרא. פרש"י ז"ל מלא החבל של בשר תפל שרי לטלטוליה, דכוורי אסיר לטלטוליה, וכההיא דאמרינן התם (לעיל קכ"ח א') דג תפל אסור לטלטלו לדברי הכל ואפי' לרבי שמעון, משום דקאי למאכל אדם ולא חזי להכי, והקשו בתוספות חדא דלמה ליה למימר תליא דבשרא לימא בשר תפל שרי לטלטלו דג תפל אסור לטלטלו, ועוד דהתם בפרק מפנין (שם) הוה ליה לאתוייה, דמיירי התם בדינין אלו, על כן פירשו בתוספות דתליא היינו העץ שתולים בו הבשר, ומותר לטלטלו לפי שתורת כלי עליו דרגילות הוא להצניעו, ומטלטלין אותו ככל כלי שמלאכתו לאיסור, אבל דכוורי מאיס וכל שנשתמש בו זורקו לבין העצים ואין תורת כלי עליו, ויש אומרים שהוא אסור משום מוקצה מחמת מיאוס, דרב סבירא ליה דמוקצה מחמת מיאוס אסור ואפילו בטלטול וכדפרישנא בפרק מפנין (לעיל קכ"ח א' ד"ה במוקצה), והראשון יותר נכון והויא דרב אליבא דהלכתא דקיימא לן כרבי שמעון.
מתני' גורפין מלפני הפטם וכו'. פרש"י ז"ל שור שמפטמין אותו גורפין אבוס מלפניו בשבת לתת לתוכו תבן כדי שלא יתערב בהם עפרורית ויקוץ במאכלו, ומסלק לצדדין התבן שלפני הצואה שלו כדי שלא יכסנו בצואה, ובתוספות פירשו רעי שור של מרעה, כמו עשרה בקר רעי (מלכים א' ה'), והכי פירושו גורפין האבוס מן הפסולת לפני שור שמפטמין לפי שמדקדק באכילתו מאד, אבל לפני שור שהולך במרעה אין גורפין האבוס לגמרי אלא מסלקין אותו לצדדים שאינו מקפיד כל כך באכילה נקיה, וכן איתא בירושלמי (ה"ד) מה שהפטם מותיר אוכל הרועה, פי' אוכל שור שהוא רועה.
הקש שעל המטה. פי' שסתמו עומד להסקה והוא מוקצה אפילו לרבי שמעון דהא לא חזי בשבת למידי. לא ינענעו בידו. אם בא לשכב עליה. אלא מנענעו בגופו. פי' דטלטול מן הצד לצורך עונג שבת לא שמיה טלטול כדכתיבנא בכמה דוכתי (עי' לעיל מ"ד א' ד"ה א"ר יוחנן).
[הא קא משוי גומות. לאו דממילא קא משוי גומות] דהא מסתמא לא הוי פסיק רישיה ולא ימות, אלא הכי פירושו דאתי לאשוויי בכונה שכן דרך כל מפנין אבוס.
הא דאמרינן לעיל נקיט מרגניתא בחדא ידא וכובא בחדא ידא. פי' כי פעם אחת רצה ללמד להם מדת הצניעות שהיא טובה, ונטל מרגלית [בידו] אחת ובידו השנית נתן פחם, והמרגלית הראה להם לאלתר והפחם לא הראה להם, והיו סבורות שהוא דבר חשוב הרבה והיו מצטערות לראותו וכד אצטערן הדר אחוי להו, להודיעך שהדבר הצנוע אדם מחבבו יותר, והיינו דאמר להו קא חזיתון כמה חביב מאן דצניע, וכן גורסין הגאונים ז"ל, וכן פירשו מקצתם, ורש"י ז"ל אינו גורס כן ואין פירושו מחוור כלל.
[דף קמא עמוד א] מתני' הקש שעל המטה כו', נדפס לעיל ק"מ ב'.
אמר רב הונא הני פלפלי מידק חדא אקתא דסכינא שרי תרתי אסור. הסכימו בתוספות לפירוש רבינו אלפסי ז"ל דבשבת מיירי כדאייתינן לן הכא סתמא במכילתין, דאי ביום טוב הא קי"ל (ביצה י"ד א') כל התבלין נדוכין כדרכן במכתשת של אבן ולא אסרו שם (כ"ג א') בפלפלין אלא שאין טוחנים אותם בריחיים שלהם מפני שהוא טוחן ממש הא לשחקן מותר, ועוד דבתוספתא (פט"ו הי"ג) תניא בהדיא אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש, אלמא אפילו בשבת בשינוי שרי, והכא לא אמר רב הונא אלא בפלפלין משום דצריכי למידק טפי, ואפילו הכי הלכתא כרבא דשרי אפילו טובא נמי.
כוחו בכרמלית לא גזרו. פי' בכי האי גוונא כדפרישנא במכילתין (לעיל ק' ב' ד"ה כחו).
האי בנין חקלאה הוא. פי' דלא מיחזי כבונה, דאפי' עביד במתכוין אינו דרך בנין בכך והשתא דעביד בלא מתכוין לא מחזי כבונה כלל.
אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואינו מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות. פי' דילמא אתי לאשוויי גומות במתכוין, לפי שאדם מחזר [אחר] מקום גומא לקנח שם רגליו כי במישור אינו מקנח יפה, ואולי מתוך כך ישכח ויתכוין לאשוויי גומות, ולפיכך אסרו חכמים בכל מקום, דאילו משום דילמא עביד בלא מתכוין לא הוה אסר רבא דהא רבא כרבי שמעון סבירא ליה בפרק שני דביצה (כ"ג א'), וכן הא דאמר רבא בסמוך לא ליצדד איניש כובא בארעא דילמא אתי לאשוויי גומות, הכי נמי פירושה דאתי לאשוויי גומות במתכוין, שכן דרך מצדדי חבית, ומיהו בשאר כלים קטנים שאין צריך השוואת גומות כל כך לא גזרו, ודוקא נקט כובא, וכן מעשים בכל יום, וכן הא דאמרינן במסכת עירובין פרק המוצא תפלין (ק"ד א') נשים המשחקות באגוזים אסור דילמא אתי לאשוויי גומות, פירושו דאתי למעבד הכי במתכוין, ואתיא אפילו לרבי שמעון דאמרינן דקי"ל כותיה.
ורב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר. ונראין דברי הפוסקים הלכה כרב פפא דהוא בתרא, דאע"ג דתלמידיה דרבא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, הני מילי כשחולק עליו כשהוא תלמיד לפניו אבל הלשון נראה כאן שלא נחלק עמו וכיון שכן הלכה כבתראי, וכן פסק הר"ז ז"ל, אבל רבינו אלפסי ז"ל פסק כרבא ורבינו הגדול ז"ל לימד עליו זכות בספר המלחמות משום דרבא רביה דרב פפא, ואין טעמו נכון כמו שכתבנו.
לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה. פי' ואיכא משום מפרק כיון דלא אזיל לאיבוד, וכיון דאורחיה בהכי חיישינן.
[דף קמא עמוד ב] לא שנו אלא שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור. פירש ר"ז ז"ל דדוקא לרבי יהודה דאוסר דבר שאין מתכוין אבל לרבי שמעון שרי, אבל הראב"ד ז"ל פירש דהכא מתוך שהעור מתעבד בידים אפי' לרבי שמעון אסור, אבל שיעור לצחצחו שרי, דאפילו במתכוין לצחצחו ליכא איסורא דאורייתא, וכן עיקר [דלא] מסתבר לאוקמי מימרא דרב חסדא דלא כהלכתא.
לא תצא אשה במנעל מרופט. פי' קרוע.
ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה. הקשו בתוספות הא דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ב א') אין חולצין במנעל גזירה משום מנעל המרופט וכיון דאמרי הכא דבמנעל מרופט חליצתה כשרה בדיעבד מאי גזרי ביה התם, ותירצו דהתם כשנקרע רובו דלא חשיב מנעל, [אבל הכא חשיב מנעל] אלא דלכתחילה מיהא לא משום דלא הוי מנעל הראוי.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק כא - נוטל [המתחיל בדף קמא עמוד ב]
נוטל אדם
מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. פירוש דמטלטל את בנו ומוליכו בחצר ואף על פי שהאבן בידו, ולא חשבינן ליה כאילו הוא עצמו מטלטל האבן שאינה בת טלטול, ופרישנא בגמרא דמיירי בבן שיש לו געגועין על אביו, שאם היה נוטל את האבן מידו של תינוק היה מצטער ויבא לידי חולי, ומפני כן הקלו חכמים לו והתירו לו טלטול זה שעל ידי בנו דהא טלטול מן הצד הוא ועל ידי דבר המותר.
כלכלה והאבן בתוכה. אוקימנא בגמרא בכלכלה מליאה פירות, דהוה ליה כלכלה דהיתירא בסיס לדבר המותר ולדבר האסור, וקמ"ל שמותר לטלטל המוקצה על המוכן ביחד כיון שהוא תופס בהיתר, וקמ"ל דכל שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר אינו נאסר, ומיהו לא שרינן הכי אלא לצורך הפירות או לצורך מקומה של כלכלה כדאיתא בגמרא, והתם נמי אמרינן דכל היכא דאפשר ליה למשדי איסורא שלא בהפסד ולטלטל ההיתר אסור לטלטל האיסור עם המוכן, והא דמטלטלין כנונא אגב קיטמיה ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים כדאיתא בפרק כירה (לעיל מ"ז א'), התם בדלא אפשר לנער שברי עצים שבתוכה כדי שלא יתפזר האפר שבתוכה, הרשב"א נר"ו.
גמרא אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס [תינוק מת] וכיס תלוי בצוארו פטור. ופרכינן תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס ולחייב משום תינוק, פי' נראה לי דאע"ג דלדעת המקשה ראוי הוא ליפטר משום כיס וכדמקשי ליה בסמוך, מ"מ השתא לא נחית למקשה אלא דאמאי מיפטר משום תינוק, דאליבא דרבא ליחייב אף משום תינוק למאן דאמר (לעיל ע"א ב') אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת חייב שתים, אי נמי דמלישנא משמע דאפילו הוציאו בלא כיס פטור על התינוק, דאי משום שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת חייב אחת אמאי תני חיובא דכיס טפי מתינוק, כנ"ל.
ופרקינן רבא כרבי נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו. הקשו בתוספות והאמר רבא בפרק המצניע (לעיל צ"ד א') דמודים חכמים לרבי נתן באדם דאמרינן חי נושא את עצמו ואם כן אמאי תלינן ברבי נתן, וכי תימא דהכא גבי קטן כבהמה דמי דמש[ר]בט נפשיה, והא בפרק מפנין (לעיל קכ"ח ב') אמרינן [האשה] מדדה את בנה ברשות הרבים ולא גזרינן דילמא אתי לטלטוליה משום דכי מטלטל ליה ליכא איסורא דאוריתא דחי נושא את עצמו, ולא פליגי רבנן עליה, וכדפרש"י ז"ל (שם ד"ה דמקפיא עיין שם) דהתם למאן דאמר דקטן מודו רבנן.
ויש מתרצין דשאני התם [דמיירי] בתינוק שיודע ליטול רגלו אחד וכיון שמכיר בהילוך לא משרביט נפשיה, אבל הכא מיירי בקטן שאינו יודע לדדות אלא שהוא נגרר ואינו מגביה רגליו דדמי לבהמה דפליגי רבי נתן ורבנן, ושלשה דרכים בקטן, דכל דמדדה מודו רבנן לרבי נתן, וכל שאינו מדדה ואף על פי שמכיר כלום בהילוך לענין שיהיה נגרר פלוגתא דרבי נתן ורבנן, ואם הוא קטן גמור כגון בן חדש וכיוצא בו שאינו מכיר כלום בהילוך אפילו רבי נתן מודה דהוה ליה כחולה וכפות, ומודה רבי נתן בכפות כדאיתא בפרק המצניע, זו שיטת קצת בעלי התוספות ז"ל.
אבל הנכון דהא [ד]אוקימנא הכא כרבי נתן לאו לאפוקי מדרבנן, דהא לרבא מודו רבנן באדם, אלא דההיא סברא דרבא הוא דפרישנן הכא ואנן לא שמעינן לה בפירוש אלא לרבי נתן ומשום הכי תלינן לה ברבי נתן, וכן היה מפרש מורי רבינו ז"ל, ואח"כ מצאתי כך בחבור ה"ר ישעיה ז"ל וגם במקצת תוספות.
ופרכינן ליבטיל כיס לגבי תינוק מי לא תנן וכו' ופרקינן מטה לגבי [חי] מבטיל כיס לגבי תינוק לא מיבטיל ליה. פירוש ולאו משום חשיבותיה דכיס הוא, [ד]מאן פסקה דלהוי כיס חשוב טפי ממטה, ועוד דא"כ מאי פרכינן מנוטל אדם את בנו והאבן בידו דהא אבן לא חשיבא ומבטל לה לגבי תינוק, ולמה לן לאוקמה כדרבי ינאי בתינוק שיש לו געגועין על אביו, ולמה לן לפרושי דטעמא דדינר לא משום דדילמא אתי לאיתויי, תיפוק לי דדינר חשיב ולא מבטיל ליה, אלא ע"כ טעמא דמילתא דמטה לגבי חי כיון שהיא צריכה לו לתשמישו מבטל ליה, אבל כיס שאינו צריך לו אלא לטייל בעלמא אינו בטל לו שהרי [אין לו] צורך בה, אבל בנמקי ה"ר ישעיה ז"ל [כתב] כיס לגבי תינוק כיון דהוא חשוב לא הוי טפל לתינוק, ואינו נכון.
רבא כרבי שמעון סבירא ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה (היא) [פטור עליה]. פירוש כדתנן בפרק המצניע את המת במטה חייב ורבי שמעון פוטר, וא"ת מכל מקום ליחייב משום כיס, תירץ רש"י ז"ל דכיס שהוא תלוי בצוארו כדי לשחק בו מחיים השתא דמית מיבטיל התם אגב מרריה ולא חשיב ליה ההיא שעתא ההוא כיס, פירוש לפירושו כשם שמבטל אצלו כל בגדיו ותכריכיו הצריכין לו מבטל הוא זה הכיס, שאין כונתו ליטול ממנו (ד)כיון דלא חשיב ליה ההיא שעתא והרי הוא כאילו היה מכלי תשמישו, ונכון הוא וכן פירש ה"ר ישעיה ז"ל, אבל יש שפירשו דבשלמא בתינוק חי כיון שהוא צריך לטייל בחוץ ולשעשעו בו הוה ליה הוצאת הכיס מלאכה הצריכה לגופה, אבל עכשו שהוא מת כשם שהוצאת מת הוצאה שאינה צריכה לגופה כך הוצאת הכיס, וזה יותר נכון.
תנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו. פירוש ואם איתא לדרבא דמאי [ד]שקיל תינוק בידו כמאן דשקיל ליה איהו חשיב כיון שהוא נושא את התינוק, ומחייב עליה ברשות הרבים כאילו הוציא אותו דבר בידו ממש, היכי שרינן לטלטל בחצר תינוק שהאבן בידו.
ופרקינן הכא בתינוק שיש לו געגועין על אביו. פירוש דבדין הוא דליתסר אלא משום בנו הקלו והתירו לו טלטול דרבנן בחצר כיון שהוא מן הצד, הא לאו הכי אסור, ואף על גב דלקמן שרינן לטלטולי כלכלה שיש בה פירות ואף על פי שהאבן בתוכה, ולקמן בשילהי פרקין מנחינן סכינא אבר יונה, ומטלטלינן גרעיני תמרי אגב ליקנא דמיא, התם לצורך אוכל נפש ושאר צורכי שבת, אבל שלא [לצורך] אסור ומשום הכי איצטרכינן הכא לטעמא דבן שיש לו געגועין על אביו, כנ"ל.
אי הכי מאי איריא אבן אפילו דינר נמי. ק"ל ולדידיה מי ניחא דהא [ל]טעמא דידיה התירא דאבן היינו משום דמה דשקיל תינוק בידו לאו כמאן דשקיל ליה אב דמי ולהכי שרי, ואם כן מה לי אבן מה לי דינר, תירצו בתוספות דהכי קאמר בשלמא לדידי דסבירא לי דכל מאי דשקיל תינוק בידיה לא מחייב נושאו ברשות הרבים, מפרישנא מתניתין אפילו בבן שאין לו געגועין על אביו, ומיהו בדינר אסור דילמא נפיל ואתי לאיתויי בידיה כיון דחשיב ליה, ומיהו לית ביה חיוב חטאת ברשות הרבים, אבל לדידך דסבירא לך דאית ביה חיוב חטאת ברשות הרבים בין באבן בין בדינר ומפרשת מתני' משום געגועין מה לי אבן מה לי דינר, דכיון דמשום געגועין שרית ליה בחצר אפילו מידי דמחייב עליה ברשות הרבים, הא ודאי לית לך למיחש בחצר לדילמא נפיל ואתי לאתויי, ופריק לדידי נמי לא שרינא משום געגועין שום מידי דאפשר דאתי לידי טלטול בידים, הילכך אף לדידי נמי חיישינן דילמא נפיל מיניה בחצר ומייתי ליה בידיה, ולהאי פירושא אפילו כשהתינוק הולך ברגלו אסור להוליכו בידו בחצר [כשדינר בידו] גזירה דילמא נפיל ואתי לאיתויי.
ורבינו הגדול ז"ל פירש דה"ק דבשלמא לדידי דאמינא דמאי דשקיל תינוק בידיה לא חשיב כמאן דשקיל ליה אבוה, ומתניתין אפילו בבן שאין לו געגועין על אביו, ניחא דמתניתין קתני אבן שהוא מבוטל לגבי התינוק כלומר שאין שמירתו על אביו כלל, אבל דינר לא דכיון דמידי דבעי שמירה [הוא] ושמירתו מן הסתם מוטלת על האב [ו]האב נותן את דעתו לשומרו, בהאי ודאי חשיב כמאן דשקיל ליה בידיה, [ולא שרי אלא אבן שבידו] או ע"י כיס שבצוארו וכיו"ב דאורחיה בהכי ולית בה [אלא] משום הוצאה כלאחר יד ברשות הרבים, וגם בחצר [אינו] אסור משום טלטול דרבנן, אבל לדבריך דסבירא לך דכל מאי דשקיל תינוק בידו חשיב כאילו האב נוטלו בין ברה"ר בין בחצר ולא התירו בחצר אלא משום געגועין, אפילו דינר נמי לישתרי.
ופרקינן דשאני דינר דחשיב ליה ואי נפיל אתי לאיתויי בידיה וטלטול בידים לא התירו לו, ולא עוד אלא שאף זה שעל ידו אוקמוה אדינא ואסרוהו כדי שלא יבאו לידי טלטול, ודוקא בזה אסרו שהטלטול עצמו שעל ידי בנו שורת הדין ליאסר ומשום געגועין הוא דהוה משתרי, וכי איכא חשש טלטול בידים אוקמוה אדינא, אבל כשהתינוק הולך ברגלו אינו אסור לאוחזו בידים מטעמא דאתי לאתויי, ואין צריך לומר שמותר לישב בארבע אמותיו של קטן ואף על פי שהדינר בידו, וכן פירש מורי הרב ז"ל.
[דף קמב עמוד א] והא דתנן נוטל כלכלה והאבן בתוכה אקשינן עלה ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור. וא"ת מאי קושיא, דמתניתין דילמא בשוכח ודומיא דסיפא דאבן שעל פי החבית ומעות שעל הכר, ובשוכח לא נעשה בסיס לדבר האסור כדאיתא לקמן, וי"ל דהכא לא דק, דכיון דאפילו תימא דמתניתין בשוכח מ"מ בעודו עליו אסור לטלטלו בגופו של כלכלה בעוד שהאבן עליה, ואף על גב דלקמן אמרינן דלצורך מקומו של כלי מותר לטלטלו ואפילו בעוד שהאיסור עליו, התם כשהאיסור המונח עליו דבר חשוב ויש בו שום חשש אם ינענענו, אבל הכא גבי אבן ליכא למימר הכי, כנ"ל, ועוד יש לומר דמתניתין לא משמע שנוטל את הכלכלה לצורך מקומה, דהא דומיא דנוטל את בנו והאבן בידו קתני לה שכוונתו לגעגועין של בן ולא לצורך מקומו של תינוק וכן פירשו מקצת רבותי, ואף על פי שזה הפירוש נכון הפירוש הראשון נראה לי נכון בעיקר הדין, והראב"ד ז"ל כתב דסתם כלכלה לעולם נעשית בסיס לדבר האסור ואפילו בשוכח, דכיון שהיא עשויה לקבל מה שנותנים בתוכה ותשמישה בכך הרי היא בטלה למה שבתוכה, ומשום הכי פרכינן הכא להדיא דתהוי בסיס לדבר האסור +א"ה, נראה שחסר כאן, ואפשר שר"ל דהשתא לתירוץ זה פרכינן דיהא אסור אפילו לצורך מקומן, וכן שיהא אסור ניעור, והיינו דלא כתירוצים הראשונים.+ דאי לא לעולם קרינן בסיס אלא למניח השתא נמי אסור אפי' לצורך מקומן כדלקמן או לרבותא שהוא אסור אפי' לטלטול מן הצד וכדאמרינן לקמן אבל במניח נעשית בסיס לדבר האסור, ונכון הוא בעיקר הדין אבל אין אנו צריכין לכך.
הכא בכלכלה מלאה וכו'. פירוש דאפילו במניח [ד]נעשה בסיס כיון שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר מותר לטלטלה לגמרי ואפילו עודן עליו ואפילו במידי דעלמא, כל שכן בזה שהפירות עיקר, ואף על פי שהפירות למטה אינם נעשים בסיס לאבן ואפילו במניח לדעת, שאין דרך פירות להיות בסיס לאבן אלא האי לחודיה והאי לחודיה קאי, וכן בתרומה טמאה וטהורה אפילו הטמאה למעלה אין הפירות בסיס זה לזה, אלא זה בעצמו עומד וזה בעצמו עומד.
לישדינהו לפירות ונשדייה לאבן ונינקטינהו. פירוש דכל זמן שיכול לעשות בענין שלא יטלטל האסור עם המותר אין לו לטלטלו.
ואמרינן דהכא [בכלכלה פחותה עסקינן]. רב (בר) חייא בר אשי בעי לאוקמי אפילו שאין מטנפין ולרוחא דמילתא, ומיהו מודה הוא בדין הפירות המטנפין כדר' אלעאי.
אמר רב [חייא בר אשי אמר רבא] בכלכלה פחותה עסקינן. פירוש נקובה וצריך שום דבר לסותמה, שנעשית אבן עצמה דופן לכלכלה, ואפשר דלפום האי אוקמתא אפילו בכלכלה שאין בה פירות מוקמינן לה אלא שהוא צריך להביא בה פירות וכדי שלא יפלו הפירות הוא צריך לאותה אבן, ומפני שהיא טלטול מן הצד התירו אותה לצורך ואף על פי שאינה מהודקת לגמרי כעין אבן שבקרויה (לעיל קכ"ה א'), וכן פירש ה"ר ישעיה ז"ל, ועוד יש לומר דאכתי בכלכלה מליאה פירות מוקמינן לה כדלעיל ודומיא דסיפא דתרומה טהורה עם הטמאה, ולא דמיא לאבן שבקרוייה לפי שאינה מהודקת שם יפה כי התם כי היכי דתבטל לגבי כלכלה ותשתרי ליטלטל בלא פירות, אבל כשיש שם פירות הרי היא צריכה שם לעמוד לפני הפירות וכי איכא חשיבה ככלי משום דמגינה בפניהם, ודכולי עלמא אילו היתה מהודקת שם יפה מותר לטלטלה אפילו בלא פירות כלל דומיא דאבן שבקרויה.
אמר רב חסדא לא שאנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לטהורה ושביק לה לטמאה. והקשו בתוספות כי אוקימנא לעיל מתני' בכלכלה פחותה אמאי לא אמרינן דלישקלינהו לפירי ולישביק כלכלה והאבן שבתוכה, ותירצו בתוספות דהתם מיירי כשהיה פי הכלי צר [ו]אינו יכול להכניס ידיו שם, אי נמי דהכא כשהתרומה עומדת כל אחת בכלי שלה ושתיהם בכלי גדול שלה, דהכי הויא סתמא דמילתא, ויכול ליטלה שפיר ולהניחה במקום שירצה, אבל התם שהפירות בתוך הכלכלה ואין לו כלי שיניח הפירות כשיוציאם מן הכלכלה.
אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו. פירוש דהא צריך ליטלו כלומר משום לצורך מקומו, וכיון שכן מותר לטלטל אף האיסור אגביה, ונראים דברים שאין זה אלא בשוכח, אבל במניח לדעת שנעשה בסיס לדבר האסור אפילו לצורך מקומו אסור לטלטלו טלטול גמור בעודן עליו, וכן היה מורי הרב ז"ל אומר, ותדע דמעות שעל הכר דעלה מיתמרא הא דרבה בר רב הונא א"ר יוחנן בשוכח היא כדאוקמה רב הונא לקמן, והכין אוקמה ר' יוחנן למתני' דאבן שעל פי החבית בפרק כל הכלים (לעיל קכ"ה ב').
[דף קמב עמוד ב] הא דאמר רב הונא לא שאנו וכו'. ולא אותבינן עלה אשמעתין מאבן שבקרויה כדמותבינן עלה בפרק כל הכלים (שם), פירשו בתוספות דהואיל דאותיבו ופריקו התם לא חשו לאיתויי הכא אלא מילתא דרב הונא גרידא ודכותה בתלמודא, ומיהו אכתי קשיא היכי לא אדכרו התם דרב הונא כלל דלימרו וכן אמר רב הונא, אי נמי דלידכרן הכא וכן אמר ר' יוחנן, לפיכך הנכון כמו שכתבנו שם בס"ד דהא דהכא לא שייכא בההיא דהתם.
מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא [והתירא] בהתירא טרחינן. פירוש דאע"ג דאפשר לטלטולי איסורא בלא טירחא וטלטול התירא הוי בטירחא, דטרחינן [בהיתירא] טרחא רבא ולא טרחינן באיסורא טרחא זוטא ואפילו כשאין ההיתר נעשה בסיס, דהא מתניתין בהכי מיירי דמתניתין בשוכח שלא נעשית החבית בסיס לאבן, ואף על גב דהוה אפשר לטלטל האבן בלא טירחא טרחינן לטלטל החבית דהויא דהתירא.
ומהדרינן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן רשב"ג היא דתנן הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל ובית הלל אומרים בורר כדרכו. פירוש ואפילו ליטול הפסולת ולהניח האוכל, ותניא אמר רשב"ג במה דברים אמורים, פירוש דאמרי בית הלל שבורר כדרכו כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל בורר ואוכל, כלומר שנוטל את האוכל ומניח את הפסולת, פירוש וההיא דומיא דמתניתין היא דהתם נמי איכא עפרורית וטנופת שלא נעשית קטנית בסיס להם, ואעפ"כ כשהאוכל מרובה נוטלים הפסולת והעפרורית לעצמן כדי לתקן את האוכל, הכא נמי דין הוא שתנטל האבן כדי לתקן את החבית לשתות ממנה ומה לי אבן שעל פי החבית ומה לי עפרורית של קטנית, אלא ודאי מתניתין לאו תנא קמא דהתם הוא אלא רשב"ג דסבירא ליה דכשהפסולת מרובה טרחינן בהתירא ולא טרחינן באיסורא, ופליג על ת"ק דמתניתין אליבא דבית הלל, דלתנא קמא לא שאני ליה לבית הלל בין שהפסולת מרובה או שהאוכל מרובה לעולם בורר כדרכו, והיינו דאמרינן דרשב"ג היא, כך פרש"י ז"ל [ו]רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל, ופרכינן והא מתניתין דהכא דאוכל מרובה על הפסולת הוא ואפילו הכי טרחינן בהיתירא טרחא רבה, ואם כן אפילו כרשב"ג לא אתיא מתניתין אליבא דבית הלל.
גירסת כל הספרים שלנו והיא גירסת התוספות כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל כלום ממנו ואפילו מה שבפי החבית עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי, דחשיב כמאן דקאי בעיניה, כך האבן הזה קאי בעיניה ולא בטיל לגבי החבית כיון שהאוכל דהיינו היין [בתוך החבית] ואין יכולים ליטול ממנו בעוד שהאבן על פי החבית, ומסתברא דהאי דינא דחבית איתיה אפילו ביום טוב דהא מדמינן להו אהדדי, אבל מה שהתירו בקטניות לברור פסולת מתוך האוכל כשהאוכל מרובה אינו אלא ביום טוב, דהאי בורר גמור הוא אלא שהותר ביום טוב לצורך אוכל נפש, כיון שאינו עושה אלא לשעתו ושלא בקנון ובתמחוי, אבל בשבת כל שנוטל פסולת מתוך אוכל אסור (ד)לעולם דבורר גמור הוא, וכדכתיבנא לעיל בפרק כלל גדול (ע"ד א') בס"ד.
הא דהדר גבי מתני' דמעות שעל הכר אמר רב חייא בר רב אשי לא שאנו אלא בשוכח וכו'. הקשו בתוספות אמאי איצטריך רב למימר הא והא [ד]לעיל דגבי האבן שעל פי החבית, ותירצו דחדא מכלל חבירתה איתמר.
פעם אחת שכחו דוסיקיא מליאה מעות בסרטיא. פירוש וסרטיא רשות הרבים, ובאו ושאלו את ר' יוחנן ואמר להם הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה, פרש"י ז"ל טלטלוה פחות פחות מארבע אמות או במחיצות של בני אדם כדאיתא בעירובין, ע"כ, ומה שפירש הוא ז"ל שיטלטלוה פחות פחות מארבע אמות [לא נהירא] דאיסורא דרבנן איכא, והנכון דבמחיצה של בני אדם קאמר, שהככר מותר לטלטלו שם ואפילו ארבע אמות וקא סברי לטלטל המעות על גבי הככר.
ואסיקנא דלית הילכתא הכי שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת לבד, ואם תאמר והלא בפרק מי שהחשיך (לקמן קנ"ג ב') התירו לטלטל הכיס פחות פחות מארבע אמות כשאין עמו נכרי ולא חמור ואפילו בלא ככר ותינוק, ולמה לא התירו כאן (וכן) [וכל שכן] בדיוסקא גדולה כזאת, דהא טפי אדם בהול על ממון דיוסקיא ממה שהוא בהול על הכיס, ורבינו הגדול ז"ל כתב שגם לא התירו שם אלא דוקא בכיס מעות שהיה בידו, משום דקים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו לזרקו מידו, אבל בממון שאינו בידו לא התירו לו לטלטל משום הפסד ממונו, ואינו נכון בעיני כלל, חדא דהתם סתמא איתמר שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ולא אמרו על ממון שבידו, ועוד דהתם סברו לומר הטעם ההוא במציאה ולא באה לידו אלמלא שעדיין לא זכה בה [ומשמע דאף שאינה בידו כל שזכה בה] (ו)אין אדם מעמיד עצמו עליה, והנכון בעיני דהכא (ע"פ שלא היתה לידו אלמלא שעדין לא זכה בה ואין אדם מעמיד עצמו עליה והנכון והנכון בעיני דהכא) אף על פי שלא היתה דוסקיא במקום המשתמר אפשר היה לישב לשמור שם עד הערב, אבל התם דבדרך הרי הוא בחזקת סכנה, וכן נראה שם מדברי רבותינו בעלי התוספות וכן דעת מורי הרב ז"ל וכן דעת מורי הרשב"א שיחיה.
והא דאסיקנא שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, יש מקשים דהא במשנתנו שמנער את הכר והמעות נופלות הרי הוא מטלטל מעות אגב הכר, וכן במתניתין דלקמן דתנן מסלק את הטבלה כולה ומנערה ואף על פי שהניח עליה לדעת את העצמות ואת הקליפין בשבת עצמה, ולאו קושיא היא כלל דשאני מתניתין שלא הניחו שם הכר והשולחן לדעת שיטלטלו האיסורין אגבייהו כדעבדינן הכא.
ואי קשיא הא קשיא דאמרינן בשילהי פירקין דשמואל ורבא מטלטלי גרעינין אגב ריפתא ולקנא דמיא ומשמע דפליגי אהא דרב אשי דהכא, וזו כבר תירצה רבינו הגדול ז"ל דהתם אפילו רב אשי מודה, דשאני הכא שהוא אוחז באיסור לטלטלו אגב הככר שהניח עליו אלא שהוא מראה עצמו כאילו כונתו לטלטל הככר אלא שעושה לו האיסור בסיס, והילכך אסור לטלטלו מפני שהוא מטלטל את האיסור ממש, אבל ההיא דשמואל ורבא שמניח האיסור על ההיתר ומטלטל גוף ההיתר וניטל האיסור עמו בזה דלכולי עלמא לא פליגי.
אימור דאמרי רבנן בשוכח לכתחלה מי אמור. פירוש לא נאמר הלשון הזה בדקדוק, דהא שוכח דהתם לכתחלה נמי הוו שרו להניח בו ככר או תינוק בשבת, אלא הכי קאמר אימור דאמור רבנן בשוכח ממונו מבעוד יום במקום התורפה והקלו עליו משום הפסד ממון, אבל בזה שלא שכח מעולם כלום ואין עליו הפסד ממון אם יניחנו מי שרינן לכתחלה לטלטלו על ידי הככר או תינוק שלא לצורך הפסד ממון, וכן פרש"י ז"ל, ואף על גב [ד]אסרינן לעיל אפילו בשכח, לאו משום דרב יוסף סבר לה כמאן דשרי אלא לרווחא דמילתא נקט דאפילו מאן דשרי לא שרא אלא משום הפסד ממון ששכח, והיינו נמי דבפרק כירה (עי' מ"ו א') משמע דרב יוסף סבר לה כרבי שמעון ואילו הכא אזיל לשיטתיה דרבי יהודה, אלא שיש לומר [ד]לדבריו דרבא הוא דקאמר דהוה מנח סכינא אבר יונה, אבל לדידיה לא צריך כלום.
טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא אלמא רבא כרבי יהודה סבירא ליה, דאסר לטלטל נולד ומוקצה גבי נבילה שנתנבלה בשבת, (לקמן קנ"ו ב').
והאמר רבא טוי לי בר אווזי ושדי [מיעיה לשונרא]. אלמא כרבי שמעון סבירא ליה, קשיא לן דהא לא דמיא הא לנבלה שנתנבלה בשבת, דאילו התם מוכנת ועומדת לכלבים ולא חזיא לאדם כלל ומשום הכי לא אסירא לטלטול אלא לרבי יהודה משום מוקצה, אבל הכא נהי דלא חזיא לאומצא מ"מ חזיא למאכל אדם על ידי בישול משום דהכי דייק לישנא, וכיון דחזי למאכל אדם למוצאי שבת אפילו רבי שמעון מודה דאסיר לטילטולה [דמאי] דחזי לאיניש לא מקצי ליה לכלבים, ואם כן היכי שמעינן מיהא דהכא דרבא כרבי יהודה סבירא [ליה], וי"ל דהכא לאו דוקא דלא חזי לאומצא בלחוד, אלא הכי קאמר דלא חזי לאומצא ולא לאדם כלל אלא שעומדת לכלבים כגון בשר שנתפח בו ביום, וכן פרש"י ז"ל הא לא חזי לאומצא לא ואף על גב דחזי לשונרא דאמרינן מוכן הוא לאדם ולא הוי מוכן לכלבים וכדרבי יהודה דנבילה.
והא אמר ליה רב[א] לשמעיה טוי לי בר אוזא ושדי מעיה לשונרא, פרש"י ז"ל דמיירי באוזא שנשחטה ביום טוב ומיהו בני מעיה לא חזו ביום טוב לאכילת אדם שאין דרך לאכול בני מעים ביום טוב, והוה ליה כמי שאינו מוכן לאדם אלא לכלבים ואפילו הכי שרא למשדייה גבי שונרא, אלמא כרבי שמעון סבירא ליה דשרי נבילה שנתנבלה ביום טוב ליתנה לכלבים, ופרקינן התם כיון דמסרח מאתמול דעתיה עליה, ופירש רבינו ז"ל כיון דהתם אי מנח להו עד הערב דחזו למאכל אדם מסרח, מאתמול הוה דעתיה למיתביה היום לשונרא, והוה ליה כנבילה שנתנבלה מבעוד יום דדעתיה עליה לכלבים דאפילו רבי יהודה מודה בה כדאיתא במסכת יום טוב (ביצה ו' ב'), זו שיטת רש"י ז"ל.
והקשו עליו בתוספות חדא דבני מעים אלו משום שאין דרכן של בני אדם לאוכלם ביום טוב לא מתסרי בטלטול כיון שראויים היום למאכל אדם אם ירצה לאוכלם, ותדע דהא גדולה מזו אמר (שמו) [איהו] גופיה דאי [לאו דאדם חשוב הוא] לא בעי סכינא אבר יונה מכיון דחזי לאומצא, והא ודאי אין דרכן של בני אדם למיכל אומצא ואפילו בחול וכל שכן בשבת שמענגו בבשר מבושל ומבושם, וכן התירו לטלטל כל [בשר] חי מליח בשבת לדברי הכל (לעיל קכ"ח א') ואף על פי שאין דרכן של בני אדם לאוכלו כן, ועוד דאי בנשחטה ביום טוב היכי הוה מצי להכין בפני עצמה בני מעיה מבעוד יום לשונרא, הא ודאי כל שבגוף בעלי חיים טפל הוא לגבייהו ולא אפשר למעבד ליה הכנה לפלוגיה מדין הגוף בעודו בחיים, וכדמוכח בשמעתין קמייתא דיום טוב גבי ביצה וכדכתיבנא התם בס"ד, ותדע דהא גרעיני תמרה לרבי יהודה אסור לטלטלם ביום טוב אם אכל התמרים ביום [טוב ואף על גב דמאתמול דעתיה] (דבעי) למכלינהו ולא חזו גרעינין אלא לבהמה ודעתיה עלייהו לבהמה, וטעמא משום דכיון דהם בתוך המאכל מבעוד יום וטפלין לו אי אפשר למעביד להו הכנה לבהמה ולפלוגינהו מדין אמן דקאי למאכל אדם, וכל שכן בבעלי חיים.
ולפיכך פירשו בתוספות בכאן בפרק במה מדליקין (כ"ט א'), וכן במסכת יום טוב (ביצה ל"ג א'), דהכא בשנשחטה מערב יום טוב אלא שנסרחו בני מעיה ביום טוב ולא חזו לאדם כלל, וקס"ד דהויא כנבילה שנתנבלה ביום טוב דלרבי יהודה אסור ליתנה לכלבים, הילכך רבא [ד]שרי למשדינהו לכלבים כרבי שמעון סבירא ליה, ופרקינן דכיון שאין דעתו לאוכלם ביום טוב מידע ידע דמסרחו ביום טוב ודעתיה עלייהו לכלבים ולחתולים מאתמול וכבהמה מסוכנת דמיא, וכיון שכבר נשחטה יש הכנה גם לבני מעים, דלאחר שחיטה אינם צריכים לאווזא ואינם טפלין לה ויש להם הכנה דאלו עומדים לעצמם לגמרי, מה שאין כן בבעלי חיים או בתמרים וכיוצא בהם כי אף הגרעינים צריכין הם לאוכל וטפילין לו לגמרי, ואין להם הכנה בעודם עליו לא להסקה ולא לבהמה והוו להו נולד גמור ביום טוב.
[דף קמג עמוד א] הכי נמי מסתברא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה דדרש רבא אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהם אוד. פירוש דסתם עצים להסקה קיימי ולא לעשות מהם כלי, ואוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. דהוה להו נולד והיינו כרבי יהודה, וק"ל היכי אמרינן הכי נמי מסתברא, שהרי זו ראיה ברורה ומוכרחת היא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה, דאילו לר' שמעון מסיקין בשברי כלים כדאיתא בפרק במה מדליקים (כ"ט א'), ומתוך הדוחק י"ל משום דהאי שינויא דמשנינן דכיון דמסרח ביום טוב דעתיה עליה מאתמול משמע כשינויא דחיקא, והוה אפשר לומר דהדר ביה רבא מחדא מינייהו, להכי אמרינן דודאי מסתברא לאוקמה בהכי כיון דאשכחן לרבא בהדיא אף באידך דדריש הכי דהוה ברבים כרבי יהודה ודאי, וכי אמרינן הכי נמי מסתברא לשינויא דשנינן קאי דאילו לאידך דרשא ודאי אזלא כרבי יהודה, כנ"ל.
מתניתין מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין. פרש"י ז"ל אף על פי שהם קשים ואינם ראויים אפילו לבהמה, והקשו בתוספות דאם כן אפילו לרבי שמעון אסור לטלטלן דהא ליכא עליהו תורת כלי, וכדקתני סיפא ושער של פולין ועדשים מפני שהוא מאכל בהמה ואוקימנא כרבי שמעון בגמרא, אלמא אלמלא דחזו לבהמה אף לר"ש (ד)אסירי, אלא ודאי בעצמות וקליפין הראויים לבהמה או לכלבים עסקינן, ורש"י ז"ל לפום ריהטיה לא עיין בה ואפשר שהוא טעות הסופר, ע"כ.
מסלק את הטבלה כולה ומנערה. ואוקימנא בגמרא כרבי יהודה דאית ליה נולד, ואם תאמר והא הוה ליה השולחן בסיס לדבר האסור דהא לדעת הניחם שם, וכיון דכן (אסור) בעודן עליו אסור לטלטלם כלל ואף על פי שלא היו עליה בין השמשות, וי"ל דכיון דבדרך אכילתו הניחם שם וכדי לסלקם לאלתר באמצע שבת אין זה נקרא בסיס, ואם תאמר מכל מקום להוי כשוכח ויהא אסור לסלק את הטבלה אלא שינערנה ויפלו העצמות והקליפין, ויש לומר דהכא מסתמא כשצריך למקומה עסקינן, ואמרינן לעיל דבצריך למקומו מטלטלו ועודם עליו, והאי דלא מסייעינן ליה משום דאיכא לפרושי דטעמא דהכא משום דהוי כגרף של רעי אם מנערם שם לפניו, וכיון דאפשר בסילוק הטבלא אין לנו לעשות גרף של רעי לכתחלה שיהא צריך לטלטלם בפני עצמם.
ויש מקשים דהא לעיל שרינן לנער את הכר והמעות נופלות, ואילו בפרק כירה (מ"ד ב') אמרינן דמטה שלא יחדה למעות אסור לטלטלה ואפילו כשלא היו עליה כל בין השמשות, וסתמא איתמרא אפילו בשוכח, ואפילו בניעור לא קאמר דשרי כדקאמרינן בכל דוכתא כיצד הוא עושה, ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני מטה שמתוך שהיא עשוייה להניח עליה מעות אפילו בלא ייחוד ואפילו בשוכח נעשית להם בסיס להיות בטלה אצלם, [מה שאין כן הכא] דגרעינין בטילי לגבי טבלא שאין ההנחה שם אלא עראי, ואין זה מחוור, ויש שתירצו דהתם כשהיו שם כל בין השמשות, וגם זה אינו מחוור כדמשמע התם, אבל הנכון דהתם לא נחית רב למידק כולי האי ולא נתכוון לומר אלא שאין איסורא אלא בעודם עליו כיון שלא יחדה לכך ולאפוקי מרישא, ואסור לטלטלה דקאמר היינו כדינה, שאם נ[תנן] לדעת אסור לגמרי ואפילו בניעור ואפילו לצורך מקומה, ואם בשוכח מותר לנערה או לסלקה לצורך מקומה.
ספוג וכו' בין כך ובין כך ניטל. פירוש כדין כלי שמלאכתו לאיסור ולא גזרינן ביה מידי.
ואינו מקבל טומאה. שאינו לא בגד ולא שק ולא מתכת.
גמרא גירסת רש"י ז"ל מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהם כזית אסור לאבדן ביד. ופירש הוא ז"ל דסייעתא מדקתני מעבירין (ולקמ') ולא קתני זורקין, ובתוספות [הקשו] דהא לאו דיוקא הוא דהא גבי עצמות וקליפין שמותר לאבדן בידים לא קתני זורקין, ועוד דבמסכת ברכות פרק אלו דברים (נ"ב ב') גרסינן בהדיא היכא כששמש תלמיד חכם שנוטל פירורין שיש בהם כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית, מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד, הילכך הכא נמי מותר לאבדן ביד גרסינן וסייעתא מדקתני שהם מאכל בהמה דלאדם לא חזו, וכיון שכן מותר לאבדן ביד כשאר מאכל בהמה, וכן גריס ר"ח ז"ל.
מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. פירוש והכא כל זמן שאין שם עור [בית אחיזה] לא סגי דלא סחיט ונשפך לתוך הכלי דלא אזול לאיבוד.
הני גרעיני דתמרי ארמייתא שרי וכו' פרסייתא אסירי. פירשו בתוספות וכן פירש הר"ז הלוי ז"ל דלרבי יהודה הוא דאסירי דאית ליה נולד, אבל לרבי שמעון שרו וכדאיתא בהדיא בפרק במה מדליקין (כ"ט א'), ושמואל דלא מטלטל להו אלא אגב ריפתא ואף על גב דכרבי שמעון סבירא ליה כדאיתא בשלהי מכלתין (קנ"ו ב'), אחמורי מחמר אנפשיה משום דהוי אדם חשוב כדאמר רבא אנפשיה לעיל גבי סכינא אבר יונה, אבל רבא דמטלטל להו אגב ליקנא משום דאיהו כרבי יהודה סבירא ליה כדאיתא לעיל, ואם כן היאך מעמיד עצמו בזה על קו הדין ולא החמיר על עצמו כשם שהחמיר בבר יונה, י"ל דהתם אית להו תקנתא בסכינא וכיוצא בה אבל הכא דאי אפשר למעבד להו הכנה אחריתי מאתמול אפילו לאדם חשוב שרי.
אבל רבינו הגדול ז"ל פירש דהכא שמואל אפילו כרבי שמעון הוא דעבד, דההיא דשרי רבי שמעון בפרק במה מדליקין הני מילי ביום טוב דהא חזו להסקה וכיון דלית ליה נולד שריא, אבל הכא בשבת דלא חזו להסקה הרי הם מוקצים דהא לא מייחדי אלא להסקה, ואף על גב דחזו קצת לאכילת בהמה, כיון דהשתא מיהת סתמן להסקה ובשבת לא חזו להסקה אסור לטלטלם, כמידי דלא חזו למאכל אדם ולא למאכל בהמה דמודה ליה רבי שמעון, וכדתנן בפרק מפנין (לעיל קכ"ו ב') גבי חבילי קש וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותם ואם לאו אין מטלטלין וסתמא היא ואפילו לרבי שמעון, והא דשדי קשייתא רב לחיותא ביום טוב כדאיתא בפרק במה מדליקין, יש לומר דכיון שאכלן בו ביום אינם ראויים להסקה, אי נמי שאע"פ שראויים להסקה ראוי הוא לשנותם ממלאכתם וליתנן לבהמה כיון דחזו לה קצת, דלרבי יהודה הוא דאסיר כי האי גוונא מדין מוקצה כדדרש רבא שלא תכנס אשה לבין העצים ליטול מהן אוד, אבל בשבת דלא חזו להסקה שהיא עיקרם הוה להו כצרורות שבחצר דלא מטלטלין להו אפילו לכסויי מנא, וזה נכון וכבר כתבנו זה במסכת יום טוב בסייעתא דשמיא.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק כב - חבית [המתחיל בדף קמג עמוד ב]
[דף קמג עמוד ב] חבית שנשברה
מתניתין חבית שנשברה, פירוש חבית של שמן או של יין דהתירא שנשברה בשבת.
מצילין ממנה מזון ג' סעודות. פירוש בכלים הרבה, דאילו בחד מנא אפילו טובא כדאמרינן גבי דליקה (לעיל ק"כ א'), וכן פרש"י ז"ל, והקשו בתוספות דהא בפרק כתבי הקדש (לעיל קי"ז ב') דתנן גבי דליקה מצילין מזון שלש סעודות ותו לא, אמרינן דטעמא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, ופרכינן אלא מעתה הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי ויקלוט התם מאי טעמא, והשתא איכא למידק אדפרכינן התם ממתניתא הוה לן למפרך מיהא מתניתין, חדא דממתניתין עדיפא למפרך, ועוד דמתניתין דהכא דמיא למתניתין [דהתם] כדקתני מצילין ממנה מזון שלש סעודות, ותירצו דמתניתין דהכא לא הוה קשיא ליה דדילמא טעמא כדי שלא יבא לספוג וכדקתני סיפא ובלבד שלא יספוג, אבל התם קשיא לן למה (לי) לא יביא כלי ויקלוט כלי ויצרף דהא בהיתירא טרח, ופרישנא דטעמא כדי שלא יביא כלי דרך רשות הרבים.
ובלבד שלא יספוג. פירוש כדי שלא יבא לידי סחיטה דהויא איסורא דאורייתא ביין ובשמן לדברי הכל דהוה ליה (ל)מפרק שהיא תולדה דדש.
אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירוש על גבי קערה, דאילו לגבי קדרה שיש בה תבשיל משרא שרי כדאיתא בגמרא.
ואם יצאו מעצמם אסורים. פרש"י ז"ל כדי שלא יסחוט, דהכי פרישנא ליה בפ"ק דביצה (ג' א'), ואיברא דהיינו טעמא דרבנן מדלא מפלגי בין לאוכלים בין למשקים, אבל לרבי יהודה דמפליג בין לאוכלים בין למשקים איכא למימר דטעמא דלמשקים אסור משום דהוה ליה נולד דמעיקרא אוכל ולבסוף משקה, ולאוכלים מותר דאוכלא דאיפרת הוא שפיר דמי, והכי אמרינן לה בפרקא קמא דחולין (י"ד ב') אליבא דרב דאמר חלק רבי יהודה אפילו בסלי זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו, אבל לשמואל דאמר מודה רבי יהודה בסלי זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו אף לרבי יהודה טעמא משום שמא יסחוט, דאי משום נולד כל אוכלים אוכלא דאיפרת הוא [ו]שפיר דמי ואפילו בסלי זיתים וענבים, אלא ודאי משום שמא יסחוט ובאוכלים (ד)לא חייש להכי בר מזיתים וענבים דבני סחיטה נינהו, ורבנן פליגי עליה אפילו בשאר פירות או משום גזירה אטו משקין או משום דחיישינן דילמא מימליך בהו כיון דזמנין דסחטי להו.
חלות דבש וכו'. פירשנוה בפ"ק דמכלתין בס"ד.
גמרא תנא ובלבד שלא יספוג ביין ולא יטפח בשמן כדי שלא יעשה כדרך שעושים בחול. פרש"י ז"ל משום עובדין דחול, ואטיפוח שמן קאי, דאילו אספיגת יין בלאו הכי אסור דילמא יסחוט כדפירש רבינו ז"ל במשנתנו.
תנו רבנן נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל. ואשמעינן מהך סופא דרישא דקתני על יד על יד ואוכל אפילו בקערה וכיוצא בו שרי, דכיון דלצורך [הוא] לא אסרו חכמים אלא בנותנם לסל וקופה דהוו עובדין דחול, וקשיא להו לרבנן ז"ל דהא אמרינן לעיל בפרק נוטל (קמ"ב א') ולשדינהו לפירי ולשדייה לאבן ולנקטינהו, כלומר שיחזור ויתנם לתוך הכלכלה, ואילו כלכלה היינו כסל וכקופה, ותירץ רבינו הגדול ז"ל דהכא בחצירו ודוקא קאמר שיש בו עפר וצרורות והוה ליה כבורר, אבל התם שישפכם במקום נקי, והעד יש לזה בתוספתא (פי"ז ה"ו), והרב החסיד ז"ל תירץ דשאני הכא שנתפזרו ומלקט אחד אחד וכשנותן לתוך סל וקופה מיחזי כעובדין דחול, אבל התם ששופכם במקום אחד וחוזר ולוקטן מותר.
רבי יוחנן אמר הלכה כרבי יהודה בשאר הפירות. פירוש דבאוכלים לא חיישינן (שלא) [שמא] יסחוט.
ואין הלכה כמותו בזתים וענבים, דבני סחיטה נינהו, ושמעינן מהכא דלר' יוחנן מתניתין כפשוטה, דרבנן אסרי בין לאוכלים בין למשקים ורבי יהודה שרי לאוכלים, והא דרמי ר' יוחנן בפ"ק דביצה (ג' א') ממתניתין דהכא למתניתין דמתנה אדם על עירובו ופריק מוחלפת השיטה, היינו להחליף במתני' דהתם דרבנן לרבי יהודה ורבי יהודה לרבנן אבל מתניתין דהכא כדקיימא קיימא, ודלא כפרש"י ז"ל שפירש שם.
ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות. פירוש דבשאר פירות בלאוכלים היוצא מהם [מותר] ולא גזרינן בהו שמא יסחוט, דהא לרבנן כל איסור משקים שזבו מהאי טעמא הוא וכדפרישנא לעיל, וק"ל דהא בפרקא קמא דביצה (שם) אמר ר' יצחק דביצה שנולדה ביום [טוב] אסורה גזירה משום משקים שזבו וכן אמר ר' יוחנן, ואילו הכא אמרינן דאפילו בשאר פירות לא גזרו רבנן שמא יסחוט, והא ודאי טפי הוה להו למיגזר בשאר פירות אטו זיתים וענבים ותותים ורמונים מלמיגזר בביצה, וי"ל דהא ר' יוחנן לית ליה דמודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות מדקאמר שאין הלכה כמותו בשאר פירות, הלכה מכלל דפליגי, ור' יצחק נמי כר' יוחנן סבירא ליה בהא, דהכא נמי דאמרינן מודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות [שמואל קאמר לה], ושמואל לית ליה טעמא דביצה משום משקים שזבו.
זיתים שמשך מהם שמן וענבים שמשך מהן יין. פי' רש"י ז"ל שנמשך מהם יין או שמן [והכניסן] קודם לכן בין לאוכלים בין למשקים, והקשו עליו בתוספות חדא דהוה [ליה] למתני שנמשך אי נמי [זיתים] שמשכו שמן וענבים שמשכו יין, ועוד דא"כ היכי לא מותבינן מיניה למאן דאמר חולק היה רבי יהודה בזיתים וענבים, דהא הכא דקתני בין לאוכלין ובין למשקין היוצא מהם אסור, לכך פירשו דהכי פירושו זיתים שמשך מהם בעל הפירות שמן וענבים שמשך מהן יין ואח"כ הכניסן בין לאוכלין וכו', ומאן דסבר לעיל חולק היה רבי יהודה בזיתים וענבים (שמשך מהן יין ואח"כ הכניסן בין לאוכלין וכו') אמר לך דשאני התם שכבר משך מהם משקה והוה ניחא ליה במשקה דידהו, וחיישינן דילמא ממליך השתא והדר ליה מעיקרא וסחיט ליה, ואם תאמר א"כ תיקשי למאן דאמר מודה רבי יהודה בזיתים וענבים דמדקתני משך משמע דאם לא משך היה אומר דלאוכלין היוצא מהם מותר, יש לומר דאמר לך שמואל אדרבה להכי קתני משך משום דכיון דמעיקרא משך מהם (ו)משקה וחזר והכניסן לאוכלין גלי אדעתיה דלא ניחא ליה במשקה דידהו והויא [ס"ד ד]משקה היוצא מהם מותר, קמ"ל דאפילו בהא מודה דהיוצא מהם אסור וכל שכן בשלא משך, כנ"ל.
והקשה רש"י ז"ל אמאי קאמר רב נחמן בר יצחק מסתברא בתותים ורמונים פליגי, דמשמע דליכא הכרחא, דהא מתניתא דבהא פליגי דמפורש הוה בה דבהכי פליגי, ותירץ משום דאיכא למידחי דלרבנן תותים ורמונים [אסור והוא הדין לשאר פירות, והא דנקט תותים ורימונים] משום כחא דהתירא דרבי יהודה דאפילו בהני דהוו בני סחיטה קצת שרי לאוכלים, ואי משום ברייתא דלקמן דסברינן מינה דמודים חכמים לרבי יהודה בשאר מיני פירות, הא איכא למידחי דדילמא ההיא רבי יהודה היא כדדחינן לקמן, הילכך ליכא הכרחא, ומיהו מסתברא לומר דתותים ורמונים דנקט דוקא הוא ואפילו לרבנן.
וסבר רבי יהודה סתם אסור, פירוש וסבר רבי יהודה דפירות שהכניסן סתם משקה היוצא מהן חשוב משקה ולא חשיב לאוכלא דאיפרת, דהא מדקתני דלאוכלים מותר ולמשקים ולסתם אסור ודאי טעמא דמילתא משום דסבירא ליה דמשקה [סתם] כדין משקה דיינינן ליה והוה ליה נולד, מעיקרא אוכל והשתא משקה.
והתנן חלב האשה מטמא לרצון וכו' עד (ד)סלי זיתים וענבים יוכיחו שהמשקים היוצאים מהם לרצון טמאים. דחשיבי משקה, ושלא לרצון טהורים, דלא חשיבי משקים.
[דף קמד עמוד א] מאי לאו [לרצון] דניחא ליה ושלא לרצון בסתמא. אלמא סתמא דפירות משקים היוצא מהם אין לו דין משקה.
ומה זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו שלא לרצון ולא כלום תותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו לא כל שכן. וכתב רש"י ז"ל וכי תימא דהאי מתניתין רבנן היא, אי רבנן קאמרי כל שכן דלרבי יהודה טהורים, דהא מידי דלרבנן משקה הוי לרבי יהודה לא הוי משקה, וכל שכן מידי דלרבנן לא הוי משקה דלרבי יהודה לא הוי משקה, ואינו נכון בעיני רבינו הגדול ז"ל, דהא (ד)מאי דמקל רבי יהודה דאוכלים היוצא מהם מותר טפי מדרבנן אינו מן השם הזה, אלא דרבי יהודה לא גזר שמא יסחוט, דעל כרחין טעמא דרבנן היינו משום שמא יסחוט כיון דאמרינן אפילו בתותים ורמונים שהכניסן לאוכלים וכדכתיבנא לעיל, אבל בהא דהכא דטעמא דתלי בסתם פירות אי חשיב היוצא מהם אי לא, דילמא לרבי יהודה חשוב משקה כדקתני לעיל ולרבנן לא חשיב משקה ומתניתין דהכא רבנן היא ולא רבי יהודה, אבל יש לומר דלהכי לא דחינן דדילמא הא רבנן היא משום דלא בעינן לשויי פלוגתא בינייהו בכדי, דנהי דחזינן להו דפליגי במכניסן לאוכלים, אבל במכניסן לסתם לא חזינן להו דפליגי, וטפי ניחא לן לתרוצי כדקא משנינן דמאי שלא לרצון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה.
עוד כתב רש"י ז"ל דהא דטרח תלמודא למימר ומה זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו וכו', בדין הוא דמצי פריך מיהא מתניתין למתניתא דלעיל דקתני דמודה רבי יהודה בזיתים וענבים דאפילו הכניסן לאוכלים היוצא מהם אסור ואילו הכא קתני דשלא לרצון לא חשיבי משקה אלמא אפילו סתם פירות היוצא מהם מותר, אלא דאלימא ליה לאקשויי כל דכן דתותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו אמר לעיל דסתם אסור, והכא אמר אפילו בזיתים וענבים דבני סחיטה נינהו דסתם מותר.
ואין [זה] נכון דודאי לא הוה מצי פריך מהא דמתניתין לזיתים וענבים דלעיל, כי מה ענין זה אצל זה, דהתם כי אסר באוכלים היוצא מהם לאו משום דחשוב משקה (ומה לי) [והוה ליה] נולד, דהא כל לאוכלים אוכלא דאיפרת הוא, אלא טעמא משום דכיון דבני סחיטה נינהו חיישינן דילמא ממליך וסחיט להו, דהיינו טעמא דכל מאן דאמר מודה רבי יהודה בזיתים וענבים כדכתיבנא לעיל, וכדמוכח בפרקא קמא דחולין (י"ד ב') דאתיא לאוכוחי ממתניתין דקתני רבי יהודה לאוכלים מותר דסבירא ליה דאוכלא דאיפרת הוא שפיר דאמי, ודחינן דהא אמר שמואל מודה רבי יהודה בזיתים וענבים, כלומר וכיון דמודה באלו על כרחין טעמא דידיה בשאר פירות אינו אלא משום דלא חייש לסחיטה, ובזיתים וענבים חייש לסחיטה משום דבני סחיטה [נינהו], ואמרינן מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב חלוק היה רבי יהודה אפילו בסלי זיתים וענבים, כלומר וכיון דחלוק אף בזיתים וענבים על כרחין טעמא דשרי באוכלים ואסר משקים אינו אלא משום דהכניסן לאוכלים הוי אוכלא דאיפרת והכניסן למשקים הוה ליה נולד ולשמא יסחוט לא חיישינן.
מעתה ליכא להקשות מיהא מתני' אלא לסיפא דתותים ורמונים דשרי לאוכלין ואסר למשקים ובסתם, והיינו משום (זתים) ד[בסתם] חשיב היוצא מהם משקה והוה ליה נולד, אבל מאי דאסר לעיל בזיתים וענבים דלאוכלים היוצא מהם אסור אינו אלא משום שמא יסחוט +א"ה, כאן חסר, ואולי צ"ל ומשני לא לרצון סתמא כו' דסבר+ דסבר דסתם פירות הרי הוא כמפורש למשקים.
והא דתנן חלב האשה מטמא לרצון, לאו לענין קבולי טומאה הוא כדפרש"י ז"ל אלא לענין הכשר פירות לתת להם טומאה, ומשנה מפורשת היא במסכת מכשירין (פ"ו מ"ח) בענין זה, והתם קתני סיפא אמר להם רבי עקיבא לחכמים [לא] אם אמרתם בסלי זיתים וענבים שתחלתם אוכל וסופם משקה [כו'] אמר להם [לא] אם אמרתם במי גשמים שהרי אין רובם לאדם אלא לארצות ולאילנות ורוב החלב לאדם ע"כ, ושמעינן מינה להדיא דמתניתין לענין הכשר פירות היא שנויה, ודין הוא, שלא הוזכר לעולם לרצון ושלא לרצון אלא לענין הכשר, ועוד דהא ודאי חלב בהמה ראוי הוא לקבל טומאה ממה נפשך דלא סגיא דלא להוי אוכל או משקה, וזה פשוט.
ואגב אורחין שמעינן מסיפא דהא מתניתין דאפילו במימי גשמים בעינן רצון בתחלת נביעתן וחמירי מחלב אשה לדברי הכל או חלב בהמה לרבי עקיבא, וטעמא כדפירשו בה דתחלת ירידתן רובם לארצות ולאילנות, ולהכי לא חשיבי משקים עד דאחשבינהו בתחלתם, ומיהו איכא למידק דהא אמרינן התם (ב"מ כ"ב א') עודינו הטל עליהם שמח הרי זה בכי יותן, אלמא לא בעינן תחלת נביעתן לרצון ומסתיין דאיכא רצון כשיורדים על הפירות, וי"ל דהתם כיון שהטל יורד על הפירות ממש וניחא ליה כשעודינו עליהם עד שלא ניגבו הא חשיב כתחלת נביעתם לרצון, לאפוקי אם ירד על דבר אחר בלא רצון ואח"כ ירד על הפירות דאע"ג דניחא ליה לא הוי בכי יותן, וכן כתבו מקצת רבותינו ז"ל, אבל יש אומרים שלא הצריכו רצון בתחלתם אלא להכשיר כשאין רצון בירידתם בפירות, אבל כשהיה בו רצון בעודם על הפירות לא בעינן תחלת נביעתם לרצון.
הא דאמרינן אם טימא חלב האשה שלא לרצון שכן דם מגפתה טמא, פרש"י ז"ל דכיון דדם מגפתה טמא על כרחין חלבה טמא דהא דם נעשה חלב וחדא מילתא היא, ואילו דם מגפתה שלא לרצון הוא מכשיר דסתמיה שלא לרצון הוא, והקשו עליו בתוספות רבי' שמשון ז"ל דא"כ אמאי איצטריכו במסכת נדה (נ"ה ב') תרי קראי לדם וחלב שיהו מכשירים, ואפילו ליהוו קראי אסמכתא, ועוד דבפרק כל היד (נד"ה י"ט ב') אמרינן שאין דם ירוק מכשיר לרבנן ואמאי מי גרע מחלב, ועוד דבתוספתא דמסכת נדה (שבת פ"ט הי"ד) אמרינן דדם הנדה מכשיר מדכתיב (ויקרא י"ב) מקור דמיה וכתיב התם (זכריה י"ג) יהיה מקור נפתח לבית דוד, ולמה לי האי קרא מי גרע מחלב שמכשיר מפני שנעשה דם, ועוד מה השיב בכאן רבי עקיבא שיכול להחמיר בחלב מדם דהא חלב ודם חדא מילתא היא, לפיכך פירש רבינו שמשון ז"ל דבתורת חומרא קא אתי עליה והכי קאמר ראוי הוא להחמיר בחלב האשה שלא לרצון שהרי יש לה חומרא אח[ר]ת גם כן שדם מגפתה מכשיר ואף על גב דסתמו שלא לרצון.
אמר להם מחמיר אני בחלב מבדם שהחולב לרפואה טמא והמקיז דם לרפואה טהור. פירוש וכיון שכן כשם שהחולב לרפואה טמא אף על פי שאין כן בדם, כך החולב שלא לרצון [טמא], [אמרו לו אינו דומה חלב לרצון] לחלב שלא לרצון דסלי זיתים וענבים יוכיחו שטמאים לרצון וטהורים שלא לרצון, וכן פרש"י ז"ל.
והא דאמרינן שהמקיז דם בהמה לרפואה טהור. דוקא נקט לרפואה, אבל המקיז דם לשתיה אפילו בבהמה מכשיר משום דאחשביה, והכי איתא בהדיא במסכת מכשירין (פ"ו מ"ה).
שאני סלי זיתים וענבים דכיון דלאיבוד קאי אפקורי מפקר להו. פירוש ולהכי [לא] אחשביה משקה, וכי קתני לעיל דסתם חשוב היוצא מהם משקה כשהיו הכלים אחרים שאינו הולך לאיבוד, ויש מקשים דהא קי"ל שהבוצר לגת הוכשר ואפילו בקופות שאינם מזופפות דאזיל משקה לאיבוד, וי"ל דהתם משום גזירת בוצר בקופות מזופפות הוא ובמפרש לבצור הוא שגזרו אבל לא באלו הפירות שהם סתם.
[דף קמד עמוד ב] ובי מנחם בן מנשיא הוי רובא דעלמא, פירוש משום דאינהו סחיט להו לית לן למחשבינהו בני סחיטה, דלאו כרובא דעלמא נינהו דניזיל בתרייהו.
ופרקינן אין והתנן וכו', ומייתי ראיה מדרבי אליעזר משום דקי"ל כותיה.
מי דמי ערביא אתרא. פירוש וראוי לומר דניזיל בתרייהו בכולי עלמא, ואף על גב דבעלמא אמרינן דחד דוכתא [לא] הוי רובא דעלמא כדאמרינן (קידושין ו' א') באומר חרופתי שאינה מקודשת, שאני הכא דערביא אתרא דגמלי ואילו היה גמלים בשאר העולם כך היו עושים כמו ערביא, וכבר פרשתיה לעיל במכלתין בפרק המצניע (צ"ב ב').
אבל הכא בטלה דעתו אצל כל אדם. פירוש וכל כי האי גוונא אפילו לדבי מנחם גופיה לא חשיבא סחיטה.
אלא הכא היינו טעמא כדרב חסדא. פירוש דלא ילפינן מדבי מנחם לשוויי רמונים בני סחיטה, אלא טעמא דאיסורא דהכא משום דכי אמליך וסחיט לשם משקה אחשביה [ו]הוה להו משקה, אלא דשורת הדין היה שלא לחוש שמא יסחוט לכך כיון שאין דרך בני אדם לעשות כן, אבל כיון [ד]של בית מנחם בן מנשיא נוהגים לסחוט חיישינן כן בהאי נמי דילמא סחיט להו לשם משקה, דלגבי הא ראוי הוא לחוש לכך ואף על גב דשל בית מנחם מיעוטא, וכי תימא אי משום דאחשביה חשיב משקה יהא אסור לסחוט אף בפגעין ופרשין ועוזרדין ואמאי קתני רישא סוחטים, תירץ רש"י ז"ל דאין הכי נמי וברייתא הכי קאמר סוחטין בפגעין ופרשין ועוזרדין כדי למתק, ודלא חיישינן שמא יסחוט למשקין דהא ליכא דעביד הכי, אבל אין סוחטין ברמונים ואפילו למתק שמא יבא לסוחטן למשקין כמו שעושין של בית מנשיא שהם סוחטים ברמונים למשקים, ואינו מחוור כלל דכל כי האי גוונא הוה ליה לתלמודא לתרוצי מתניתא ולפרושה, אבל הנכון כמו שפירשו בתוספות דברמונים כיון דאיכא דסחיט להו מהניא מחשבתו דאחשבינהו לשוייה משקה, אבל בפגעים ובפרישים בטלה דעתו ומחשבתו ואין לה דין סחיטה כלל אלא כמפרד אוכלים בעלמא ואוכלא דאיפרת הוא, וזה דעת רבינו ז"ל שפסק סתם שסוחטין בפגעים ופרישים, וכן עיקר.
(ו)כדרב חסדא דאמר רב חסדא וכו'. פירוש דסבירא ליה לרב נחמן שאין ראוי לפסול מקוה אפילו בשינוי מראה אלא מידי דחשיב משקה, ורב פפא דחה דהתם לאו משום דחשיב משקה אלא שכן הדין שכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה, וכי הא פלוגתא דרב נחמן ורב פפא איפליגו בסמוך גבי מוחל אביי ורבא, אביי כרב נחמן ורבא כרב פפא, והילכתא כרבא וכרב פפא, ומיהו [דוקא] לענין הא דמקוה איפליגו רב פפא ורבא, אבל לענין סחיטת רמונים איפשר דמודו רב פפא ורבא שאין סוחטין אותן מטעמא דקאמר רב נחמן דכיון דסחיט להו אחשבינהו, והא דאמרי רבנן ברמונים שהכניסם לאוכלים שהמשקה היוצא מהם אסור ואף על גב דלא אחשבינהו, היינו משום דחיישינן דכיון דאיכא דשל בית מנחם דסחטי להו דהאי נמי מימליך וסחיט להו.
מאן תנא דמוחל משקה הוא. פירוש דקסבר שאינו פוסל מקוה בשינוי מראה אלא מידי דחשיב משקה.
מאי בינייהו. כלומר באיזה מוחל פליגי, דהא ביוצא בו בתחלה במעטן דברי הכל טהור וביוצא מעקל בית הבד דברי הכל טמא, ומהדרינן דפליגי במוחל דאתי בתר איצתא, כלומר אחר שעמדו ימים במעטן ונדחקו אלו על אלו, ולשון מאי בינייהו האמור בכאן הוא זר משאר מקומות.
אמר [רב] יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה. פירוש שיש בה תבשיל מן הסתם, ומטעמא דמפרש ואזיל לקמיה דמשקה היוצא מן האוכל והוא בא לאוכל אינו חשוב [משקה] אלא אוכל, ולא חשיבא סחיטה אלא כמפרד אוכלין בעלמא דשרי, והא דשמואל אפי' בשבת היא דהא על הילכתא ושמעתתא דלעיל דמיירי בשבת מייתינן לה, וכל הסחיטות שנאסרו בכוליה פירקין אינן אלא בסוחט לתוך הקערה וכיוצא בה שהם כלים שאין בהם אוכל, והילכתא כשמואל וכיון שכן מותר לסחוט בשבת בוסר לתוך הקערה שיש בה תבשיל, [ו]קדרה דנקט שמואל לאו דוקא.
אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה. פירוש ואין בחולב זה משום מפרק שהיא תולדה דדש, דמשקה היוצא ממנו לקדרה אינו חשוב אלא אוכל וכאילו מפרד אוכלים הוא חשוב ואוכלא דאיפרת הוא.
ויש מן הגאונים ז"ל שפירשו שאין דברי רב חסדא אלא בעז דחזיא לאוכלה כגון ביום טוב, ובדלא הויא עומדת לחלבה לרבי יהודה דאית ליה מוקצה, אבל בשבת שהעז אינה ראויה לאכילה לדברי הכל שהרי מחוסרת שחיטה, [אסור], ולא קאמר רב חסדא אלא דומיא דסוחט אשכול דקאמר שמואל שהוא ראוי לאכילה, וכן פר"ת ז"ל ונתן טעם לדבר דכל זמן שהעז אינה ראויה לאכילה הרי הוא [ה]חולב ממנה כבורר אוכל מתוך פסולת וחייב משום בורר, והקשו עליו דמשום דרביע עלה איסור דשבת או איסור מוקצה אין לחושבה פסולת, ועוד דחזיא לחולה ולגוים.
לפיכך הסכימו כל גדולי האחרונים ז"ל לדברי רבינו אלפסי ז"ל דהא [ד]רב חסדא אפילו בשבת היא כיון דנקטה סתם, דכיון דשמואל על כרחין בשבת מיירי אם איתא דרב חסדא דדייק מיניה לא מיירי [אלא] ביום טוב הוה ליה לפרושי הכי, ואם תאמר והחולב בשבת היאך יהא החלב מותר דהא מוקצה הוא ונולד הוא, י"ל דהא קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ולא נולד, ועוד דבכל מוקצה מחמת איסור כל מה שאדם יכול ליהנות ממנו בהיתר מותר ליהנות ממנו כשעומד ורגיל בכך, ולאפוקי בעלי חיים שמתו למאן דאמר התם (לעיל מ"ה ב') מודה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, וטעמא משום דלא היה בדעתו שתמות בשבת וכיון שכן כי אקצייה מחמת שחיטה אף מיהא אקצייה, אבל כל מה שאיפשר לבא ביומו בהיתר לא אסח דעתיה מיניה ואפילו לרבי יהודה, ראיה לדבר ביצה שנולדה בשבת דאסיקנן התם דשורת הדין דתשתרי בשבת אי לאו משום גזירה דיום טוב אחר השבת וכדאיתא בפ"ק דביצה (ב' ב'), וכדכתיבנא התם משמו של רבינו הגדול ז"ל, וזו שיטת רבו רבינו הגדול.
כדאמר ר' יוחנן בטיפה המלוכלכת על פי הדד. פירוש שדרך החולבים ללכלך פי הדד מן החלב והיא נוחה ליצא והוה ליה משקה היוצא לרצון שהוא מכשיר, ובדין הוא דמצי לשנוי דמיירי בחולב לתוך הקערה כדמפרק רבינא בסמוך, אלא דהא עדיפא לן דרויח טפי כיון דרגילי למעבד הכי.
טמא מת שסחט זיתים וענבים וכו'. (פרשתיה) [פרש"י ז"ל] כביצה דלטמא אחרים בעינא כביצה ומיירי בשלא נגע במשקה, ורת"ם ז"ל מפרש לה אפילו לענין טומאת האוכל עצמו דבעינן כביצה מן התורה.
[דף קמה עמוד א] גירסת רש"י ז"ל דכולי עלמא משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא. וכמשקה הוא חשוב, והכא במשקה העומד לאיבוד פליגי וכו'. דליכא למיגרס דלכולי עלמא משקה הבא לאוכל אוכל הוא, דאם כן מה לי אם הולך לאיבוד או שאינו הולך לאיבוד הוא, מכל מקום כיון שבא לאוכל הרי הוא כאוכל ואינו מכשיר, אבל הגאונים ז"ל גורסים דכולי עלמא משקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, כלומר דבעלמא שאינו הולך לאיבוד דכולי עלמא הרי הוא כאוכל, אבל כשהולך לאיבוד פליגי אי חשיב כבא לאוכל או לא חשיב כבא לאוכל והוה ליה משקה, והפירוש הזה הוא יותר נכון, ומיהו אף לפרש"י ז"ל אין לדחות דברי שמואל דסברי כולהו אמוראי דלעיל כותיה, ורבא אליביה דידיה שאף רב פפא לא אמר כן אלא בדרך דחייה, וזה פשוט, וכן דעת(ו) (ו)כל הפוסקים ז"ל. +א"ה, כאן חסר כמה תיבות בכת"י, וכן להלן אחר "שאף ", ואפשר שצ"ל ורבינא נמי מותיב ומפרק אליבא דידיה ואפשר שאף רב פפא כו'.+
ודג לצירו אפילו לתוך הקערה. פירוש דצירו של דג אינו חשוב משקה אלא אוכל.
לגופן (ו)מותר. פירוש ולא חשיב סוחט ומפרק אלא העושה לצורך המשקה היוצא.
למימיהן פטור אבל אסור. [פרש"י ז"ל פטור שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן, אבל אסור] גזירה אטו זיתים וענבים, והקשו עליו בתוספות דהא אודרא דשישא אסרינן להדוקא (לעיל קמ"א א') דילמא אתי לידי סחיטה ובודאי משום דאיכא איסורא דאוריתא הוא דגזרינן, וכן מה ששנינו למעלה (קמ"ג ב') ובלבד שלא יספוג, והנהו משקה שנבלע הוא, לפיכך פירשו דטעמא דפטור משום דסבירא להו כתנא דבי מנשה דלקמן שאינו חייב מן התורה אלא על דריכת זיתים וענבים דרובם עומדים לסחיטה, אבל שאר פירי דרובם לאכילה אפילו כי סחיט להו למשקה בטלה דעתו אצל רוב העולם ולא חשיב משקה אלא אוכל.
ור' יוחנן אמר אחד כבשים וכו'. והילכתא כר' יוחנן, ולענין זיתים וענבים ושאר פירות קיימא לן כדאמר ר' יוחנן לעיל דהלכה כרבי יהודה בשאר פירות ואין הלכה כמותו בזיתים וענבים, ומותר לסחוט לכתחלה בפגעין ופרישין ועוזרדין כדאיתא לעיל, שאינו חשוב סוחט כלל כיון שאין דרך שום אדם לסוחטן וכמזיק ומפסיד הוא, וכל סחיטה וחליבה מותרת לתוך הכלי שיש בו אוכל ואפילו בחולב מן העז בשבת כדברי הרב רבינו אלפסי ז"ל.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. ויש מקשים דהא רב [הוא] דאמר לעיל חלוק היה רבי יהודה (בינתים בזיתים וענבים והלכ' כרב' יהודה) אפילו בזיתים וענבים כלומר דלאוכלין מותר ולמשקין אסור, [ו]אפילו בתותים ורמונים הוא אוסר בעומדים למשקה גזירה שמא יסחוט, ואמאי דהא ליכא בסחיטתן איסור תורה, ויש לומר דאפילו הכי לא חלקו חכמים וכולה חדא גזירה היא, אי נמי דטעמא דרבי יהודה התם אליבא דרב משום דכיון דעומדים למשקים נהי דלית בהו סחיטה מן התורה היוצא מהם חשוב משקה ואסור [משום] נולד לרבי יהודה, ומשום הכי מתיר בכל שעומד לאוכלים ואפילו בזיתים וענבים, דלסחיטה לא חייש, ואי משום נולד אוכלא דאיפרת הוא ושפיר דמי, וכדאיתא בפרקא קמא דחולין (י"ד ב').
[דף קמו עמוד א] מתניתין שובר אדם את החבית להוציא ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. פרש"י ז"ל דמקלקל הוא ואין במקלקל שום איסור בשבת, והקשו עליו דהא תנן (לעיל ק"ה ב') כל המקלקלין פטורין וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור, ויש מתרצים דבמקלקל כיוצא בזה קאמר דעביד משום צורך שבת, ואינו נראה כן מלשונו ז"ל, ועוד הקשו עליו דהא במסכת ביצה (ל"ג ב') אמרינן גבי עצי בשמים תני חדא קוטמו ומריח בו ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו, ופרקינן דכי קתני לא יקטמנו בקשין, ופרכינן ומאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ומאי קושיא דשאני הכא שהוא מקלקל ולצורך שבת מותר לכתחלה.
ובתוספות פירשו דמתניתין דהכא בחבית של מוסתקי, כלומר חבית של חתיכות מחוברות במוסתכי שהוא כלי רעוע ולא שייך בנין וסתירה, ואף על גב דבמסכת ביצה (שם) אוקמוה בהכי אליבא דר' אליעזר לפרוקי מאי דאקשו ליה, לאו למימרא דלרבנן לאו בהכי מיירי דלרבנן נמי הכי מתוקמא, אלא ברורי הוא דמברר תלמודא, והביא ראיה לפירוש זה דהא במסכת עירובין פרק בכל מערבין (ל"ד ב') קתני נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב ורבי אלעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב, ואוקימנא פלוגתייהו במגדל של עץ דקטיר במתנא ובעי סכינא למפסקיה, ורבנן סברי כל הכלים ניטלים בשבת לצורך גופם, ורבי אלעזר סבר כרבי נחמיה שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין עירובו עירוב דהוה ליה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דלא שרינן לשבור את הדלת לצורך העירוב, ואמאי דהא הכא שרינן לשבור את החבית כדי להוציא ממנה גרוגרות, אלא ודאי דשאני הכא דמיירי בשל מוסתקי שאין בו משום בנין וסתירה, ואין פירוש זה נכון דהתם מתוך הדחק אוקימנא לרבי אליעזר במוסתקי דאילו סתם חבית לא משתמע הכי, ואם איתא דאפילו לרבנן לית ליה היתירא אלא בהכי, הוה ליה לתלמודא לפרושי בהכי.
אבל הנכון דבמשנתנו אפילו היה מתכוין לעשות פתח אין זה אלא כלאחר יד, שאין דרך בני אדם לעשות כן ולפיכך בכל שאינו מתכוין לכך התירו מפני שיעשה עין יפה לאורחים ולצורך שבת, והיינו דאקשינן התם (ביצה שם) למה לא התירו גם כן ללקוט עצי בשמים לעונג שבת להריח בו כיון שאינו מתכוין לעשות כלי, וההיא דמסכת עירובין כבר פירש ריב"א ז"ל בתוספות דמיירי במגדל גדול של עץ שהוא חשוב כאהל ויש בו משום בנין וסתירה, [ו]כשהוא שובר להוציא עירובו סותר על מנת לבנות הוא, מה שאין כן בחבית זו שהוא כלי קטן בעלמא ולא דמי לאהל ואין בו משום סתירה, וכיון שאינו מתכוין לעשות פתח מותר, ואילו היה שם מגדל [קטן] של עץ הכי נמי דשרינן לשברו דלא שייך ביה בנין וסתירה, ואינו נכון בעיני לחלוק בדבר זה בין מגדל גדול למגדל קטן, אלא כל מגדל של עץ כיון שנעשה דרך (כגון) בנין ושבריו עומדים לתקן חשיבא שבירתו סתירה על מנת לבנות, מה שאין כן בחבית שאין לה חזרה שאפילו היא גדולה אין בשבירותיה משום סתירה.
גמרא מהו למיברז חביתא בבורטיא [וכו'] מיתיבי רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף. והא דלא אותביה ממתניתין משום דהתם דעביד בדרך שבירה כדקתני שובר אדם את החבית דכולי עלמא לעין יפה קא מיכוין, אבל בזה שמתיז ראשו בסייף היה דומה שהוא כמתכוין לפתח, ופרקינן דאפילו בההיא אין כונתו אלא לעין יפה שיוכל להוציא יותר בריוח, אבל הכא אם איתא דלעין יפה מתכוין לפתחה מגופה מפתח ולא לעביד ברזא בעלמא.
[דף קמו עמוד ב] לא שנו אלא במקום העשוי לשמר. פירוש שלא נסתם אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל, דלא עבידי התם אלא סתימה כל דהו וכפתוח דמי, אבל במקום העשוי לחזק [הכלי שלא יצא] היין (שלא יצא), סתימה מעליא עבדינן וחבור גמור הוא ואסור לפתוח, והיינו דאמרינן תניא דמסייעא לך בית סתום יש לו ארבע אמות וכו', למימרא דכל שאינו סתום סתימה חזקה גמורה כפתח דיינינן ליה, והא מתני' פירשתיה בבבא בתרא (י"ב א').
כי פליגי דחתיכה ולא (מקניא) מתקנא וכו'. דריש רב שישא בריה דרב אידי הלכה כרבי יאשיה. דשרי, ואי קשיא לך הא דאמרינן לעיל בפרק תולין (קל"ט ב') דאסור למשקל אפילו ברא [ד]תומא ולאנוחי בברזא דדנא ולא התירו אלא בהערמה ולצורבא מרבנן, וי"ל דההיא כיון דלא חתיך מבעוד יום כלל, חשיב כמאן דשקיל קנה או חתיכת עץ בעלמא דלא חתיך מבעוד יום, ולפיכך אסור גזירה שמא יבא לתקן הברזא בשבת, כך תירץ הר' ישעיה ז"ל.
משחא מאי. פי' שמן עב שראוי לסתום בו, מי גזרו אטו שעוה אי לאו.
מי שנשרו כליו במים. פירוש מי שנפלו כליו, ואינו לשון שרייה, והראיה מדאמרינן במסכת ביצה (ל"ה ב') מאן דתאני משירין לא משתבש דתנן מי שנשרו כליו במים, כן פירשו בתוספות.
תנאי היא דתניא שוטחן בחמה וכו'. כבר פירשתיה בהרבה מקומות, ודעת התוספות דלית הילכתא כרב דסתם מתניתין פליגא עליה, ובירושלמי (כלאים פ"ט ה"א) אמרו כולהו מתניין פליגא עליה דרב ולית להון קיום, אבל הגאונים ז"ל פוסקים כרב משום דמקשי מינה תלמודא בפרקא קמא דעבודה זרה (י"ב א') ובדוכתי אחריתי, ואינה ראיה כמו שכבר כתבתי שם בס"ד.
[דף קמז עמוד א] אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת. פרש"י ז"ל שמנערה מן העפר והויא ליה תולדה דמלבן, ובתוספות הקשו שאין מלבן בלי מים או משקה, ולפיכך פירשו שמנער מן הטל וכעובדא דכומתא דרב יוסף דבסמוך.
והוא דקפיד עלייהו. פירוש דלמאן דלא קפיד במילתא אלא דעביד הכי לעין יפה בעלמא לא חשיב ליבון כלל ואפילו מדרבנן, וכן הלכה.
היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת. פרש"י ז"ל טלית מקופלת שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שוליה על כתפיו חייב חטאת שאין זה דרך מלבוש ומשוי הוא, וכתב הר' ישעיה ז"ל ודידן נמי אף על פי שיש בהם פתילין שמכניסם על צוארו אם קפלה על כתפיו חייב חטאת הוא, שהפתילין לא מעלין ולא מורידין לעשותם מלבוש ואינם עשויים אלא שלא תיפול מעל כתפיו מפני שאין אנו מתעטפים בראש, ואם קפלה על כתפיו (ו)אין זה דרך מלבוש ומשוי הוא, ע"כ לשונו ז"ל, והא דאמרינן לקמן בשילהי שמעתא שיצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתפו, לא היה כענין זה, דאילו הכא [מיירי] שאפילו שולי הטלית המשולש[ל]ים [לאחריו] היו מונחין על כתפו, וההיא דרבי משולש[ל]ת היתה טליתו לאחריו אלא ששולי הטלית שמן הצדדים היו מונחין על כתפיו, [של ימין על כתף] ימין ושל שמאל על כתף שמאל או של ימין בשמאל ושל שמאל בימין, והיה סובר רבי דכי האי גוונא מלבוש היה, וכשאמרו לו כי רבי מאיר או(מר) רבי עקיבא חייב חטאת אף בזה שלשל רבי טליתו, ומכאן היה אוסר הר' יונה ז"ל על החתנים שבקטלוניא וכן על כל אדם שלא יצאו בטליתותיהם מקופלים לרשות הרבים עד שישתלשלו, והוא הדין לכרמלית ומבוי שאינו מעורב.
והיה נ"ל כי אותם שלובשים טליתותיהם כך תחת גלימותיהם מותר שאין זה אלא דרך עטוף ולהתנאות כדי שלא ירד הטלית מן הגלימה שהוא גנאי, והרי זה בכלל מה שאמרו לקמן דכל דלהתנאות שפיר דמי, ולא איירי תלמודא אלא בדידהו שהיו לובשים הטלית למלבוש עליון.
ועוד נראה לי דאפילו לדידהו לא דקדקו רבי עקיבא ורבי מאיר [אלא היכא] שמקפל צידי טליתו על כתפיו של ימין בימין ושל שמאל בשמאל שזה דרך משוי, אבל במי שמגביה של ימין בשמאל ושל שמאל בימין שמתעטף גופו בטליתו דרך נוי ומלבוש הוא ושרי, ומכאן פתח היתר למנהג החתנים והחזנים ושאר כל אדם כיוצא בהם שנוהגים לצאת בהם כן ביום הכפורים.
הא דשרי תלמודא לצאת בסודר שעל כתפו בשבת ואף על פי שאין נימא כרוכה לו על אצבעו, מסתברא דבסודר שעל כתפו הוא שנצרכה שאין מתעטף בה בראשו, דאילו בסודר שמתעטף בה גם כן ליכא למאן דאמר דבעינן ביה נמי נימא קשורה, ולפיכך המעילים שלנו אף על פי שאין בהם פתילין מותר לצאת בהם לרשות הרבים, וכן כתבו בנמקי הצרפתים ז"ל ובספר התרומות, ואף על פי שהותרו הפתילין גם כן אינו משוי דלגבי טלית בטילי ולא חשיבי, דומיא דכילה וכסכסיה דאמרינן בפרק תולין (לעיל קל"ט ב'), ולפיכך אותם טליתות קטנות מצוייצות שאנו עושים אף על פי שאין פתח באמצעיתם ואין אדם מתעטף בהם ואין בהם נימא [מותר] לצאת בהם בשבת, אבל יש נוהגים להחמיר שלא לצאת בהם אלא בפתילין.
והא דאמרינן אסור לעשות מרזב בשבת, ופרישנא כסא בבלייתא. פירש רבינו אלפסי ז"ל שמפשיל צידי טליתו כלפי אחוריו הנה והנה ונשאר חלל כנגד השדרה שהוא כעין מרזב, וכן פירש בעל הערוך ז"ל, והקשו בתוספות שאין זה דומה לכיס ואמאי קרו ליה כיסי בבלייתא, ונראה שהגאונים ז"ל גורסים כישי בבלייתא לשון קשירה כעין כישא דירקי (קידושין מ"ה ב').
ורש"י ז"ל פירש כי מי שבגדיו ארוכין מסלקם מן הארץ וכופלם כלפי מעלה ומחזיקם בחוטים ונמצא הכפל כסוי כעין כיס וכעין מרזב פרונצש בלע"ז, ואסור משום תקוני מנא, ואמרינן דכל לכנופי שיהא מתוקן תמיד להעמיד קיפול זה לעולם אסור, אבל להתנאות לפי שעה כי הא דבריה דרב אידי שהיה מתנאה בטליתו בחול [שרי], ופירוש מרזב וכיסי בבליתא נכון הוא, אלא כפי מה שפירש רבינו ז"ל טעם האיסור משום תקוני מנא אינו מחוור, דכולה שמעתא לא איירי אלא במאי דהוי דרך מלבוש או דרך משוי.
והר' ישעיה ז"ל פירש כפירוש רש"י ז"ל אלא שהיה אומר שאותם הקפלים מחזיקן בידיו, כל אדעתא לכנופי שמגביה טליתו כדי לקבצה שלא תהא משולשלת למטה הוה ליה דרך משוי ואסור, אבל אם מגביהם כדי להתנאות בה שיש בני אדם שאוהבים לקצר מלבושיהם ומקמטין אותם על כתפיהם שלא ירדו למטה ושלא יהו ארוכין יותר מגופו, שאם רוצה [יכול] לילך בהם כשהם משולשלין ואינו מתכוין כי אם להתנאות [שרי] ע"כ.
ובתוספות פירשו כיסי בבלייתא שמקפל טליתו מן הצדדין על כתפיו, ולא שמקפל שולי הטלית דאם כן היינו טלית מקופלת, אלא שמקפל צדדי הטלית על כתפו והשפולים משולשלין, ופעמים עושה שפולין הרבה זה על זה ואותם השפולין נעשין כעין מרזב שיש דפנות בין זה לזה וריוח בנתים, ואמר רב פפא דכל שעשה כן לכנופי כדי שיוכל לרוץ מהר אסור שזה דרך משוי, אבל להתנאות שאינו מקפלו כ"כ אלא למעט כדי להתנאות בטליתו שפיר דמי, וכן כתוב הפירוש הזה בנמקי הרב החסיד ז"ל בפירוש ההלכות שלו, ומסתברא דבין בזה ובין בכעין מעשה דרבי שלא אסרו אלא בעושה כן בשני צידי טליתו, אבל כשעושה כן מצד האחד להתנאות הוא ומותר, ומה שנהגו במעילין לתת שולי הצד הימין על השמאל, איפשר להתיר שאין עושין כן אלא להתנאות ואף בחול נוהגים כן להתנאות, ואעפ"כ ראוי להחמיר, ונראה שלא אסרו אלא בנותן צידי טליתו או גלימתו על כתפיו, אבל אותם שמוציאין ידיהם תחת שפת טלית או גלימא והולכים כדי להתנאות, או שלא יהיו ידיהם כאסורים לפנים ופעמים מכניסים ידיהם ופעמים מוציאים, שזה צורך מלבוש הוא ומותר, וכן ראיתי למורינו ז"ל שהיה עושה כן לפעמים, אבל במקפל הצד האחד על הכתף שאין השולים מקופלות או כשהשולים משולשלות היה חושש לאיסורא דרבנן מיהת, אלא שעושים כן בחול להתנאות.
הכי גרסינן הרוחץ במי מערה ובמי טבריה ונסתפג אפילו בי' אלונטות לא יביאם, וכן גרסינן במשניות מדויקות, ומיהו הא דקתני ונסתפג אפילו בעשר אלונטות לאו דוקא, אלא איידי דקתני הרוחץ בדיעבד מטעמא דמפרש בגמ' נקט ונסתפג בדיעבד, אבל מותר להסתפג לכתחלה דבהא ליכא הפרש בין היחיד לרבים והכי איתא בגמרא במתניתא בהדיא, ומה שלא חששו לאסור הסיפוג כדי שלא יבא לידי סחיטה, כמו שחששו כן (לעיל מ"ח א') בדסתודר אפומא דכובא, ובמי שפוגע באמת המים (לעיל קי"ג ב'), י"ל דכיון דסיפוג צורך רחיצה הוא על כל פנים אי איפשר לגזור בו דגזירה שאין יכולים לעמוד בה הוא, וכל שלצורך רחיצה לא אסרו דבר מפני סחיטה, כשם שהתירו ביומא (ע"ז ב') לעבור במים לשמור הפירות ולהקביל פני רבו [ואינו צריך להגביה בגדיו, ואדרבה אמרו ובלבד] (ו)שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו.
פניהם וידיהם ורגליהם. פירוש והוא הדין לכל גופם, אלא דנקט לישנא דעלמא ומפני שבמקומות אלו דרך להסתפג יותר משאר הגוף.
הרוחץ בדיעבד אין לכתחלה לא. פירוש ואמי מערה קאי, דאילו בחמי טבריא אפילו לכתחלה מותר לרחוץ כדאיתא בפרק כירה (לעיל מ' א') בהדיא שהתירו להם חמי טבריא, וכדתניא בפרק שמונה שרצים (לעיל ק"ט א') רוחצים במי גדר ובמי טבריה, אלא ודאי אמי מערה קאי, ולא קתני חמי טבריה אלא ללמד על מי מערה שהן חמין דומיא דחמי טבריא, ומי מערה חמין שאסרו לכתחלה פירש רבינו אלפסי ז"ל דמיירי במי מערה של חמי טבריא, ומשום דמערה מרובעת כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נ' ב') נפיש הבלא ואתי לידי זיעה, ולא [נהירא דלא] נאסרה זיעה אלא משום רחיצה וכל מקום שרחיצה מותרת זיעה מותרת וכדמוכח בפרק כירה (לעיל מ' א'), ועוד דהתירו להם חמי טבריה לגמרי במשמע ואפילו בדמיטללי, ועוד דאם כן אמאי אוקימנא סתמא כרבי שמעון, אפילו כרבי יהודה נמי שלא אסר רבי יהודה להשתטף אלא בחמי האור, אלא הכא במי מערה של חמי האור קאמר, שכן היה דרכם להחם חמין מערב שבת ונותנים אותם במערה דמטללי לה להחזיק חומן, וכן פירשו כל רבותינו האחרונים ז"ל.
[דף קמז עמוד ב] מכלל דלהשתטף כל גופו אפילו לכתחלה. יש שפירשו דדייק לה מדקתני הרוחץ ולא קתני המשתטף, ואינו מחוור דלישנא דתנא מן הסתם רחיצה היא ושטפיה נקט, אבל הנכון דדייקינן לה ממשנה יתירה דלא הוה ליה למתני אלא הרוחץ בשבת ונסתפג וכו', דאלו ברחיצה גופה לא אשמעינן מידי דהא חמי טבריא אפילו לכתחלה שרו, וחמי האור של מערה פשיטא דלכתחלה אסורים, וכל עיקר לא תני לה אלא למידק מינה דלהשתטף אפילו לכתחלה, ומשום דאיהו לא נחית השתא אלא לאשמעינן דין הבאת אלונטית נקט לישניה ברחיצה כי אורחיה, ונקט הרוחץ בדיעבד משום האי דיוקא, וכן פירשו בתוספות.
רבי דתניא [אמר רבי] כשהיינו למדים תורה אצל רבי שמעון היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף. פירוש לטעמיה דרבי שמעון דאמר התם דכל אלו רשות אחת הן כדאיתא בפרק כל הגגות (עירובין פ"ט א'), והקשו בתוספות היכי שמעינן מהכא דהבאת אלונטית שריא ביחיד דהא הכא אחריני הוו בהדיה וכדקתני והיינו מעלין, ואפילו רבנן לא אסרו אלא ביחיד כדמוכח ברישא דמתניתין, ותירצו דסתמא [ד]מילתי' כיון דסבירא ליה כותיה בחצר וגג [ו]קרפף שהם רשות אחת הכי נמי סבר ליה כותיה בהא, והא דקתני והיינו מעלין מפני שעושים כן פעמים הרבה כל אחד [ב]יומו, פירוש לפירושם דאי לא דסבירא ליה כותיה לא היו מתכנפין שיוליכנה שנים או שלשה ביחד שלא לכבוש את המלכה עמו בבית, ויש לתרץ עוד דהכא פוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה, ורב יוסף הכי גמר לה שזה מה שנתכוון רבי להשמיענו על ידי מעשה זה שהיו עושים מעשה כרבי שמעון אף בזה כמו בהיתר גג וקרפף וחצר, כנ"ל.
כבן חכינאי מתני לה. פירוש דמסיים משנתינו דברי בן חכינאי וכן פרש"י ז"ל, וכן הלשון מוכח.
סכניתא. בגד גדול ועב שמתעטפים בו כשיוצאים מבית המרחץ.
שרביבו להו למטה מכתפים, פירוש שישלשלו ואין צריך קשירה אחרת.
הא דתנן שאין עושים אפיקטיוזין. פירוש שעושה כן מעצמו, אבל פעמים שאדם צריך לכך ואם אינו עושה כן יש בו סכנה ומותר לעשות כן ואפילו [בסם].
התם בחומרי שדרה. פרש"י ז"ל ומיהו ביום הלידה עצמו אף זה מותר שכל האמור בפרשת תוכחה עושין כן ביום הלידה, והכא איירי שלא ביום הלידה.
[דף קמח עמוד א] אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר. פירוש מפני שיש בשיהוי הדבר סכנת האבר, ולשמואל מתניתין גרסינן בה מחזירין, אי נמי גמרא גמיר לה דמתניתין יחידאה היא ורבנן פליגי עליה, וכההיא דאמרינן בפרק ערבי פסחים (ק' א') הלכה פורס מפה ומקדש וכדכתיבנא התם.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק כג - שואל [המתחיל בדף קמח עמוד א]
שואל אדם
מתניתין שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. יפה פירש הרב ישעיה ז"ל דהא לא הויא הלואה ולא שאלה ממש, דהא שאלה הדרה בעינה והא לא הדרא בעינה, והלואה נמי נהי ד[לא] הדרא בעינה מכל מקום הדרא באותו מין שהוא נוטל, ואילו הכא נוטל פירות ומחזיר דמים וכדקתני סיפא ועושה עמו חשבון לאחר השבת ודומיא דפסח שאינו מחזיר טלה אלא דמים, אלא ודאי דהכא קונה הוא בהקפה אלא לפי שאסור להזכיר לו דמי שויו ושלא יהא כמקח וממכר אינו מזכיר לו לשון מקח, ובדין הוא דיכול לומר הלויני דהא איכא שינוייא והכירא, אלא שאסרו לומר לו הלויני מטעמא דמפרש בגמרא כדי שלא יבא לכתוב, וזה דומה למאי דאמרינן התם (ביצה כ"ט ב') הולך אצל פטם הרגיל אצלו ולוקח ממנו תור או גוזל אצל רועה וכו' ואצל חנוני וכו' ובכולם אסור לו להזכיר שם מקח ולא יאמר לו מכור לי.
והא דאמרינן ובלבד שלא יאמר לו הלויני. ובעינן בגמרא מאי שנא השאיליני ומאי שנא הלויני, לאו למימרא דלא סגיא דלא לימא השאיליני דהא איכא נשי ורובא דגברי דלא ידעי למידק בהכי, אלא הקפדה שלא יאמר הלויני אלא אומר השאיליני סתם ולשון מוכיח הוא, ולרבותא נקטינן שיכול לומר השאיליני ואין צריך לומר תן לי.
וכן אשה מחבירתה ככרות. והא קא משמע לן דאע"ג דנשים קפדניות הן לגמרי דהשאלתן כהלואת אנשים דמיא ואפילו בהשאיליני אתי למיכתב, אי נמי הא קא משמע לן דאע"ג דנשים לא רגילי למכתב דאסור להם לומר הלויני.
וכן ערב פסחים וכו'. הא קא משמע לן דאע"ג דאמרינן בעלמא דכמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהבי ליה חיותא כדאיתא בפרק המדיר (כתובות ע"ו ב'), דלא חיישינן דילמא אף באומר השאיליני אתי למכתב.
גמרא מאי שנא השאיליני מאי שנא הלויני. פירוש דכיון [דטעמא] דמשנה זו שלא להזכיר שום מקח אין לו לחלק בין השאיליני להלויני.
אמר ליה השאיליני לא אתי למכתב הלויני אתי למכתב. פרש"י ז"ל משום דשאלה כיון דהדרא בעינא אין לה זמן וכל שאין לה זמן לא אתי למכתב, אבל סתם הלואה שלשים יום משום דלהוצאה ניתנה וכיון שיש לה זמן דרך לכתוב אותה משום שכחה, ואף על גב דהא דמתניתין הלואה היא דלא אהדר בעינא, מכל מקום לכך אומר השאיליני כדי יין כדי שלא יהא לו זמן וכדין מקח שאין לו זמן והוא נפרע במעות, ואילו היה אומר הלויני היה משמע שנותן לו בתורת הלואה שיש לה זמן שלשים יום ואתי למיכתב, ושורת הדין שאם אמר לו הלויני על מנת לפרוע מיד שיהא מותר אלא דלא פלוג רבנן וכדקתני סתם ובלבד שלא יאמר לו הלויני, וטעמא דמילתא משום דאי שרית ליה למימר הכי אתי למגזייה ויאמר הלויני סתם.
ופרכינן וכיון דבחול זימנין דבעי למימר ליה הלויני ואמר השאיליני ואתו למכתב הכא נמי אתו למכתב. כלומר דכיון דעיקרו של זה אינו שאלה אלא הלואה דלא הדרא בעינא דילמא לא דייק מוכר בלישנא דאמר ליה חבריה ואתי למיכתב, דהא בחול נמי בדבר שהוא הלואה אף על פי שאומר לו בלשון שאלה זמן יש לו והוא כותב.
ומהדרינן בשבת כיון דהשאיליני הוא דשרו ליה הלויני לא שרו ליה מינכרא מילתא ולא אתי למיכתב. זו גירסת רש"י ז"ל, [והכי פירושו] דבשלמא בחול דהויא הלואה ממש לא דייק בלשון שאלה ואתי למיכתב דהא נהגי לומר כמה דבעי בין השאיליני ובין הלויני, אבל בשבת דעיקרו של זה אינו אלא מקח ולשינוי לשון אומר השאיליני והיה ראוי יותר [לומר] הלויני כיון דלא הדר בעין ואסרו עליו חכמים שלא לומר אלא השאיליני, הא ידע דכי אמר ליה השאיליני דוקא הוא כדי שלא יהא לו זמן ולא אתי למכתב, ואיכא נוסחי דגרסי לה בהדיא אמר ליה בחול דלא שנא בין אמר הלויני ולא שנא אומר השאיליני לא קפדינן עליה אתי למיכתב, בשבת דהשאיליני הוא דשרו ליה וכו' ופירושה כמו שכתבנו, כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל.
ורבינו תם ז"ל הקשה מהא דאמרינן במנחות (מ"ד א') טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת, פירוש חייבת מדרבנן דמיחזי כדידיה דאילו מדאורייתא כסותך אמר רחמנא כדכתיבנא בפרק מילה (קל"א ב'), ומיהו עד שלשים יום כולי עלמא מחזקי ליה בשאלה משום דסתם שאלה שלשים יום דאי בסתם שאלה אינה שלשים יום אפילו תוך שלשים יום נמי ליחייב, לכך פירש רבינו תם ז"ל דהשאיליני כיון דקיימא וכל שעתא חזי ליה לא אתי למיכתב ואף על פי שיש לה זמן, אבל הלויני דלא הדרא בעינא ואיכא שעבוד נכסים אתו למיכתב ואפילו בלוה לפרוע תוך שלשים יום, ואף על גב דבמשנתינו בהלואה היא דלא הדרא בעינא לא חיישינן דילמא אתי למיכתב דלהכי משנה בלישניה ואמר השאיליני דלהוי ליה היכירא ולא לכתוב, ופרכינן וכיון דבחול זימנין דאמר השאיליני במה שהוא הלואה הא ליכא היכירא ואתי למיכתב, ומהדרינן דבחול דאמר בין השאיליני בין הלויני ליכא היכירא אבל בשבת דלא שרו הא אית ליה היכירא, ובודאי לשון הגמרא נוח יותר לפירוש רבינו תם ז"ל דהשאיליני משום היכירא, ואף על פי שכבר פירשנוה יפה לדעת רש"י ז"ל.
ודינו של רש"י יותר נכון דלא אמרינן בסתם שאלה שלשים יום, חדא דסברא הוא דכיון דהדר בעיניה למה ליה לעכובי ביה עד שלשים יום, דבשלמא במלוה שניתנה להוצאה מסתמא לא לוה לפחות משלשים יום שימכור נכסיו ויפרענו, ועוד דהתם במסכת מכות (ג' ב') דרשינן דסתם הלואה שלשים יום מדכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה וההוא קרא בהלואה מיירי, ואפילו תימא דההוא קרא אינו אלא אסמכתא מכל מקום אין לנו אלא כפי מה שמדבר הכתוב, ולקמן בשמעתין נמי איכא ראיה לפירוש רש"י ז"ל כדבעינן למימר קמן עלה בס"ד.
ומה שהקשה רבינו תם ז"ל מההיא דטלית שאולה דכל שלשים יום פטורה מן הציצית, לאו קושיא היא דטעמא דהתם משום דאף על גב דסתם שאלה אינה שלשים יום מן הדין יש בני אדם שמקפידים וממתינים עד שלשים יום, ועוד כי יש שמשאילין בפירוש לשלשים יום, וזה ברור, וכן כתבו בתוספות, וזה דעת רבינו ז"ל ורבינו תלמידו ז"ל, ומיהו כי אמרינן דשאלה אין לה זמן הני מילי כשאין שם הוכחה, אבל יש שם הוכחה כגון ששאל חלוק או טלית לבית האבל או לבית המשתה הרי יש לו זמן עד שיעבור האבל או המשתה, וכן היא במסכת שמחות (ב"מ פ"ח הי"א) בפירוש, וכן כל כיוצא בהן.
[דף קמח עמוד ב] תנן לא מספקין וכו' ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתיב איניש וכו'. ק"ל מאי ולטעמיך דהא חדא מינייהו נקט, והא דהויא מתניתין עדיפא ליה לשיולי היכי שבקינן להו לעבור על דבר שהוא משנה מפורשת, ויש לומר משום דאיכא למימר דהתם שתקינן דלא למימר להו מידי משום דגזירה דאיסורא לא שכיחא בזמן הזה שיבאו לתקן כלי שיר, אבל אידך דרבה שכיחא טפי בכל מקום ובכל זמן דמיג[נ]דר ליה חפץ ואתי לאתויי, כנ"ל.
הכי גרסינן והא קא חזינן הני נשי דמתיין דיתבן אפומא דמבואה. ולא גרסינן ומיגנדר ומייתי ליה, דאם כן אף בדאורייתא טעו והיכי אמרינן בסמוך והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא, אלא ודאי לא גרסינן ליה ולפיכך מחקו רש"י ז"ל.
מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידים. פירוש לפי שדבר שנהגו בו רבים קשה לפרוש, ומיהו אם הם עושים במזיד חייב להוכיחם דליכא למימר בהא מוטב שיהו שוגגים ואל יהיו מזידים, וביום טוב כבר פירשתיה בס"ד.
והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. הכא לא גרסינן טפי בנוסחי דיוקני, אבל בפרק המביא (ביצה ל' א') גרסינן להא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא וכו', וקיימא לן כסוגיא דהתם דהויא בדוכתה וכדכתיבנא התם בס"ד.
בשבת הוא דאסיר הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל. תמיהא מילתא אמאי לא פרכינן משבת גופיה דשרינן להשאיל ככרות, דלגבי ריבית ליכא הפרישא בין שיאמר השאיליני בין שיאמר הלויני, ואפילו תימא דמתניתין מקח הוא מכל מקום אף במקח יש לחוש לרבית וכדהלל, ולפי פרש"י ז"ל מיתרצא הא שפיר דהלל לא אסר אלא במלוה ממש ומפני שיש לה זמן שלשים יום ובזו יש לחוש שמא יוקרו החטים בינתים, אבל בזה שהוא מקח ולוקח בתורת שאלה שאין לה זמן כלל לא אסר הלל, ומכאן ראיה דלא אמרינן סתם שאלה שלשים יום וכדמפרש רש"י ז"ל, וזהו מה שפרש"י ז"ל כאן בחול שפיר דמי ולא חיישינן לרביתא ואף על גב [דבלשון] הלואה, ע"כ.
הא דקתני לא תלוה אשה ככר מחבירתה עד שתעשנה דמים וכו'. הקשה רבינו הגדול ז"ל אמאי קתני שלא תלוה דהא בהלואה ליכא איסורא כיון שהוא סתם ואינו לוה ככר בככר דהא כל אימת דבעי לא מחייב למפרע אלא שויה, והכי הוה ליה למיתני אשה שלותה ככר מחבירתה אינה נותנת לה אלא דמיה, ותירץ הוא ז"ל כי מפני שהוא דבר מועט חוששין שמא לא תשמע לנו ואף על פי שהוקרו תתן לה ככר כי מתביישת היא לדקדק בדבריה ולשום שיעור היוקר וליתן לה דמים כדמעיקרא כיון דלותה סתם, ומיהו באתרא דקיץ דמייהו אף על פי שלותה סתם כעין מקח הוא וכאילו עשאתהו דמים ולא תתבייש מלהחזיר לה דמיו, ויש שפירשו דההיא דהלל בדלא קיץ דמייהו שלא יצא השער ואיכא משום רבית ומתניתין בדקיץ דמייהו שיצא השער וליכא משום רבית, ואין לשון קיץ דמייהו משמע כן, וגם גירסת רש"י ז"ל ופירושו כמו שכתבנו.
ויש שפירשו כי לכך אסרו ההלואה מתחלה מפני שבעלי בתים אין עושים ככרותיהם במשקל, גם אין שיעור אחד לכולם ופעמים שפורעת ככר שהוא גדול מן הראשון, ואילו לא הוקרו חטים עין יפה בעלמא הוא אבל כשהוקרו באות לידי רבית, ולפיכך באתרא דקייץ שרי מפני שהיא מחזרת לה דמים או ככר שוה הדמים בלבד.
[איתמר הלוואת יום טוב. אף על גב דאסור לומר הלויני, מכל מקום] קרי ליה הלואה מפני שהיא דומה להלואה.
רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע. פי' לא ניתנה ליתבע בבית דין אבל בינו לבינו תובעה, ואי תפס לא מפקינן מיניה וכדמוכח לקמן מההיא דרבא בר עולא דמערים איערומי כדבעינן לפרושי בס"ד, ועוד דאי לא ניתנה ליתבע כלל הא ודאי לא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יום טוב כדאמר רבה והיכי פליג בה רב יוסף כלל, אלא ודאי כדאמרן, וכן פרש"י ז"ל שאין בית דין נזקקין לה לעולם.
דאי אמרת ניתנה ליתבע אתו למיכתב. [קשיא לי והא אמרינן דהשאיליני מינכרא מילתא ולא אתי למיכתב], ויש לומר דכי אמרינן לעיל דהשאיליני לא אתי למיכתב (היינו רבנן דכי אמרינן לעיל דהשאיליני) היינו כדין הלואת יום טוב, ורב יוסף מפרש כן דדוקא בשלא ניתנה ליתבע לא אתי למיכתב אבל אם ניתנה ליתבע אפילו אומר השאיליני אתי למיכתב כיון דמעיקרא מלוה היא דלא הדרא בעינא, והרב ר' ישעיה ז"ל תירץ דכתיבה דלעיל כתיבה על הפנקס [דילמא מינשי, וכתיבה דהכא כתיבה על השטר], וכדאמרינן התם (ביצה ל"ז א') לא דנין ולא מקדישין דילמא אתי למיכתב שטרא, ואין צריך לכך, ונראה דטעמיה דרב יוסף דכל שאתה אומר שלא ניתנה ליתבע הרי הוא כמלוה באמונה וסומך על אמונתו שלא יאחר פרעונו ולא אתי למיכתב, ורבה אמר דאדרבה אם לא ניתנה ליתבע בבית דין חושש שיאחר לו פרעונו, ולא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יום טוב.
והילכתא כרבה דהא קיימא לן (ב"ב קמ"ג ב') דרבה ורב יוסף הילכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה, וכללא הוא בכוליה תלמודא לדעת הגאונים ז"ל, ואפילו למי שסובר שאין הכלל ההוא אלא בבבא בתרא, מכל מקום כל כמה דלא אשכחן טעמא למפסק כרב יוסף הילכתא כרבה מדלא מפרש לה תלמודא, ואף על גב דאמרינן לקמן דרב אויא שקיל משכונא ורבה בר רב עולא מערים איערומי, מחמירים על עצמן היו, [ו]איכא דגרסי [רבא], ואם כן כל שכן דהלכה כרבא דהוא בתרא.
ואמר לא בעינא למיקם בדינא ודיינא. פרש"י ז"ל לא לבא לדין לפני בית דין ולהטריח על עצמו, וכן הלשון מוכח דלטירחא דבית דין חייש ולא מפני שחושש לכפירה, ושמעינן מהכא כי מי שיש משכון בידו נפרע ממנו לזמנו ואין צריך בזה שומת בית דין אלא ימכרנו ויתפרע ממנו, וכן כתבו הגאונים ז"ל.
מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט. פירוש ומיירי בראש השנה של מוצאי שביעית, וקיימא לן דשביעית משמטת בסופה וכיון שהיה אלול מעובר איגלאי מילתא דיום ראשון הוה סוף שנה שביעית ולפיכך משמטת, ואף על גב דהקפת חנות אינה משמטת (שביעית פ"י מ"א), שאני הכא דביום הוא כאילו עשאה מלוה +א"ה כאן חסר, ואולי צ"ל דביום טוב הוא ואינו יכול למכור בדרך מכירה (וכמ"ש רבינו ריש פירקין), והרי הוא כאילו כו'+ וקיימא לן שאם עשאה מלוה משמטת.
גירסת רש"י ז"ל ואי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט. ופרש"י ז"ל מהו צריך להשמיט שמוט ועומד הוא, ואם תאמר ומאי קושיא דילמא הכי קאמר שאם רצה חבירו לפורעו בלי שיתבענו בבית דין שצריך לומר משמט אני וכדפרישנא הא מתניתין לקמן, ויש לומר דתלמודא לא משמע ליה לישנא דמשמט אלא בפשוט שישמטנו ולא יתבענו, וכדמוכח ממאי דאקשינן מסיפא דמשמע לן אינו משמט ממש עד דפרישנא דבעי למימר שאין צריך לומר משמט אני, ובדין הוא דהשתא נמי מצינא לשנויי הכין אלא דאידך עדיפא לן לשנויי אפילו לפום דעתיה דמקשה, כנ"ל.
ויש לפרש אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט דאי בעית למימר שלא יתבענו בב"ד הא שמוט ועומד הוא, ואי בעי למימר שאם יחזיר לו שיאמר לו משמט אני הא נמי לא צריך, דכל דלא קרינא ביה לא יגוש את רעהו אין בו משום וזה דבר השמיטה שצריך לומר משמט אני, ואיכא נוסחי רויחא דמסייעא להאי פירושא אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע משום הכי משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא אי אמרת וכו', פירוש דקרינא ביה לא יגוש ושייך לומר השמטה ממש שלא יתבענו ושייך לומר שאם יחזיר לו שיאמר לו משמט אני, וכן פירשו רבותי ז"ל.
דשאני התם דאיגלאי מילתא דחול היה. פירוש ולא תיקנו חכמים אלא בהלואת יום טוב, ויש למדין מכאן דבהלואת יום טוב שני שהוא מדרבנן דכולי עלמא ניתנה ליתבע, ואין נראה לי דשאני הכא דאיגלאי מילתא דחול גמור הוא דבזמן שהיו מקדשין את החדש על פי הראיה [איירי], אבל השתא ביום טוב תקנתא דרבנן כעין יום טוב ראשון תקנוהו.
ויאמר לו משמט אני. גרסינן בירושלמי (שביעית פ"י ה"ג) בשפה רפה והימין פשוטה לקבל.
רב אויא שקיל משכונה רבה בר עולא מערים איערומי. פרש"י ז"ל רב אויא שקיל משכונה בשעת הלואה מהלואת יום טוב, רבה בר עולא מערים איערומי כי לאחר יום טוב לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו, ומכאן ראיה למה שאנו דנין בכל יום כן אם חבירו חייב לו דבר ובא שום חפץ שלו לידו שיכול לעכבו בידו עד שיפרענו ויכול לומר אתה חייב כנגדו, ומהכא שמעינן דאפילו למאן דאמר הלואת יום טוב לא ניתנה ליתבע אי תפס מיניה מידי לא מפקינן מיניה, ואי הדר חבריה ותפוס מיניה מידי אחרינא מפקינן מיניה, דהשתא לאו הלואת יום טוב תובעו אלא חפץ שלו שנוטל שלא כדין, ומיהו אם ההוא חפץ קמא גופיה הדר (דאי תבע) האי תפיס מיניה [לא מצי] לאפוקי מיניה בדין.
הקדש עילוי רבנן. פירוש מעלה הוא דעבוד רבנן שיהא זה מקדישו בפירוש ואף על פי שאינו צריך לכך מן הדין.
הא דתנן מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיהן מפיו אבל [לא] מן הכתב. כתבו בתוספות דדוקא במונה [בפיו] מתוך הכתב שהוא קורא בו דומיא דמונה בפיו, אבל להסתכל בכתב ולמנות בלבבו מותר דהא אית ליה היכירא, וזה תימא בעיני דהא למאן דמפרש טעמא בגמרא שמא יקרא בשטרי הדיוטות אפילו להסתכל בעין אסור וקריאה לאו דוקא, דהא תני (לעיל י"א א') לא יקרא לאור הנר וליכא מאן דאמר שיהא מותר לעיין, וכל שכן בזו [דהא] ודאי אסור לעיין ולהוציא שעת שבת לעיין ולהסתכל בשטרי הדיוטות, ולקמן דתניא שאסור לקרות כתב המהלך תחת הצורה אמרו בתוספתא (פי"ח ה"א) שאסור להסתכל בהם אלמא קריאה דנקט לאו דוקא, הילכך אפילו למאן דמפרש מתניתין גזירה שמא ימחוק הוא הדין והוא הטעם דלאו בהא פליגי כלל הילכך אפילו לעיין ולמנות בלבו אסור, וכן דעת רבותי שיחיו, וכן פירש ה"ר יונה ז"ל.
[דף קמט עמוד א] שמא יקרא בשטרי הדיוטות. פרש"י ז"ל שטרי מקח וממכר, והגאונים ז"ל פירשו שטרי הדיוטות אגרות שלום, ותרוויהו איתנהו.
מאי בינייהו איכא בינייהו דכתיב אכותל ומידלי וכו', ק"ל אמאי לא אמרינן דאיכא בינייהו לקרא שנים ביחד, דלמאן דאמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות אסור, למאן דאמר שמא ימחוק מותר דהא מדכרי אהדדי, וכדאמרינן (לעיל י"ב ב') גבי קריאה לאור הנר דהא בסמוך מדמי להו אהדדי, וי"ל דחדא מתרי פירוקי נקטינן ונקטינן ההוא דאשמעינן חידושא טפי, עוד יש לומר דהכא כיון שהוא לדבר הרשות גזרו אפילו בשנים דילמא לא מדכרי אהדדי, אבל לקרות בתורה התירו שנים דאמרינן דמדכרי אהדדי, וגבי אלונטית נמי (קמ"ז ב') דסחיטתו מלאכה ניכרת וגלויה יותר התירו בשנים דמדכרי אהדדי, כן נראה לי אבל דעת רבותי כלשון הראשון.
והא דגזרינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות ואף על גב דההיא איסורא דרבנן היא, טעמא דאי לא הא לא קיימא הא דכולה כחדא גזירה היא, וכן למאן דאמר שמא ימחוק משום איסורא דרבנן הוא שהרי אין זה מוחק על מנת לכתוב [ב]מקומו אלא כיון דשכיח למחוק גזרו בו.
אלא איכא בינייהו דכתב אכותל ומתתאי למאן דאמר שמא ימחוק חיישינן ולמאן דאמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות גודא בשטרא לא מיחלף. ובדין הוא דמצי למימר כדאמרינן מעיקרא כדכתיב אכותל ומידלי, דלמאן דאמר שמא ימחוק חיישינן וכדרבה ולמאן דאמר שמא יקרא גודא בשטרא לא מיחלף, אלא דנקט דהוה כותל ומתתא לאשמעינן דאפילו בדמתתאי שהוא קורא בו כקורא בספר לא מיחלף בשטרא, ואילו נקט דמידלי הוה אמינא דדוקא מידלי שאינו דומה לשטר שהוא קורא והשטר סמוך לו.
גירסת הספרים לא לעולם דכתיב אכותל ומדלאי ודקא קשיא לך דרבה תנאי היא. ורב ביבי לית ליה דרבה ואי משום מאי דאקשינן דאכתי ליחוש שמא יקרא, קסבר דגודא בשטרא לא מיחלף, ואביי דחייש להכי סבר דגודא בשטרא מיחלף, ולפי פירוש זה יש לנו לגרוס אלא לעולם דכתיב ומדלי וכו', וכן מפרש רש"י ז"ל, ואפשר שהוא גורס כן אבל אין הגירסא בכל הספרים שלנו, ומיהו עדיין קשה לפירושו דכיון דתרי קושיי פרכינן לרב ביבי כי היכי דמשנינן קושיין [ד]שמא ימחוק ואמרינן תנאי היא, הוה לן לפרושי אידך קושיא דלשמא יקרא (ושמא) [ולפרושי] דפליגא בגודא דשטרא אי מחליף או לא, דאע"ג דהא אמרינן ליה לעיל להאי טעמא דגודא בשטרא לא מיחלף הא הדרן השתא מההיא קצת, דלעיל אמרינן לה אליבא דאביי והשתא אמרינן לה אליבא דרב ביבי ואמרינן דלאביי גודא בשטרא מיחלף וכל כי האי גוונא הוה לן לפרושי, ועוד דהא להדיא נקטינן לעיל דלכולי עלמא גודא בשטרא לא מיחלף והיכי מוקמינן לה השתא בפלוגתא ולא מפרשי.
ולפיכך פירשו האחרונים ז"ל דהשתא לא אתינן אלא על פירוקא דאוקימנא בדחייק מיחק ועל מאי דפרכינן דליחוש שמא יקרא וברירנא ממתני' דלא מצי לומר דפנקס בשטרא לא מיחלף ואפילו דחייק מיחק, אתינן לומר השתא דלמאן דאמר שמא ימחוק להכי לא חייש שמא יקרא משום דפנקס וטבלא דחייק מיחק בשטרא לא מיחלף, ואי משום הא מתני' דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים וכו' ההיא לאו בדחייק מיחק אלא בדכתיב מיכתב ובמידלאי ומשום הכי מותר מעל גבי הכותל, דאי משום שמא יקרא גודא בשטרא לא מיחלף ואי משום שמא ימחוק הא מידלי, ודקא קשיא לך לעיל דאע"ג דמידלי ליחוש משום דרבה ההיא דרבה תנאי היא.
היכי דמי אילימא דכתיב ומתתאי ליחוש שמא ימחוק. פירוש דאפילו תימא דלשמא יקרא לא חיישינן דגודא בשטרא לא מיחלף מכל מקום ליחוש שמא ימחוק דהא בכתיב ומתתא ליכא למאן דאמר דלא חיישינן שמא ימחוק, אלא ודאי דכתיב ומדלי וקא מיפלגי בדרבה ושמע מינה הא דרבה תנאי היא, ולפי פרש"י ז"ל קאי רב ביבי כרבי אחא ואביי ורבה כרבנן, וא"ת היכי שביק רב ביבי לרבנן ואמר כרבי אחא דהוא יחיד, יש לומר דרב ביבי אמר לך דכולי עלמא לית להו דרבה והא מתניתא בדחייק מיחק ובדחייק אכותל ומיתתא ומשום שמא ימחוק ליכא, וקא מיפלגי אי מיחלף גודא בשטרא או לא אבל בדמדלי דכולי עלמא לא חיישינן ואפילו בדכתיב מכתב.
והני תנאי כהני תנאי דתניא אין רואים במראה בשבת וכו' עד הכא במראה של מתכת עסקינן. פירש הרמב"ן ז"ל דלרבנן כל מראה אסורה ואפילו שאינה של מתכת שהיא קבועה דגזרו בכולהו אטו מראה של מתכת שאינה קבועה וכולה חדה גזירה היא, והיינו דקתני אין רואין במראה בשבת דמשמע שאין רואין במראה כלל, והא דאמרי השתא ד[ב]מראה של מתכת עסקינן, בעינן למימר שהיא היתה עיקר הגזירה ואמטולתא גזרו בכולם, ויש לנו כלשון הזה בשמעתא קמייתא דביצה גבי ביצה שנולדה ביום טוב דאמרי בית הלל לא תאכל, דאמרינן הכא ביום טוב אחר השבת עסקינן ומשום הכנה דרבה וכו', והא ודאי כל ביצה אסורה ואפילו ביום טוב דעלמא אלא דבעי למימר דעיקר איסורא משום יום טוב אחר השבת ואמטולתה גזרו בכולהו ימים טובים וכולהו שבתות, וכיון דקיימא לן כרבנן אסור לראות בשום מראה בשבת, ומה שנהגו לראות במראה של זכוכית מנהג בטעות הוא.
והרמב"ן ז"ל הקשה לפירוש זה דאי רבנן בכל מראות אסרי אף רבי נמי אוסר בכולן חוץ מן המראה הקבועה, דהא (ד)קתני רבי מאיר מתיר במראה הקבועה בכותל אלמא בהא בלחוד שרי, ומודה הוא בכל שאינה קבועה ואפילו אינה של מתכת שאם לא היה כן היה לו לומר רבי מאיר [אומר אינו] אסור אלא מראה של מתכת שאינה קבועה, וכיון שאתה אומר שרבי אוסר במראה שאינה של מתכת אם כן אף הוא סובר דלא אמרינן אדהכי והכי דנקיט מספרים רמי אנפשיה ומדכר, ואם כן למה מתיר במראה הקבועה (נימא) [דאמרינן] אדהכי והכי רמי אנפשיה ומדכר, וכי תימא דמסבר סבר דאמרינן רמי אנפשיה ומדכר אלא דבעי למיגזר שאינה של מתכת [אטו של מתכת] דאילו בין קבועה לשאינה קבועה לא טעו אינשי, מכל מקום כיון דמודה דגזרו שאינה של מתכת אטו של מתכת ולא אמרינן רמי אנפשיה ומדכר הא אית ליה דרבה, והא דרבה לאו כי הני תנאי הוה ואנן אמרינן דהני תנאי נמי בדרבה פליגי, אלא ודאי דברים כפשוטן שאף רבנן לא גזרו אלא במראה של מתכות דלא אפליגון בין מראה קבועה לשאינה קבועה וכי היכי דלא מפליג רבה בין נר נמוך לנר גבוה, ורבי סבר דלא גזרינן קבועה אטו שאינה קבועה ולית ליה דרבה, אבל במראה שאינה של מתכת מילתא אחריתי היא ואפילו לרבנן לא גזרי בהו אטו מראה של מתכת ואפילו לרבה נמי, ולפי זה נתקיים התנאי ומנהג שנוהגות הנשים לראות במראה של זכוכית, וכן התירו רבינו הגדול ז"ל וה"ר יונה ז"ל, ושמעינן מהכא דלכולי עלמא מותר לראות במראה בחול ואפילו לאנשים ואין בה משום לא ילבש גבר שמלת אשה, אבל יש דוחין דהכא בנשים איירינן דאילו באנשים אפילו בחול אסורים לראות בכל מראה והא כתיבא לה במסכת עבודה זרה (כ"ט א') בס"ד.
אל תפנו אל האלילים מדעתכם. פרש"י ז"ל אלילים לשון חלל, והכי קאמר אל תסתכלו למה שעשו ידכם ויצא מחלל לבכם לומר שאין ראוי להסתכל אלא במעשה השי"ת כדי להכיר נפלאותיו וכענין כי אראה שמיך (תהלים ח') וכו', והרמב"ם ז"ל גורס אל תפנו אל מדעתכם ר"ל לא תתפנו להבלים ותהיו מפנים זכרון של הקדוש ברוך הוא מדעתכם.
בני חבורה המקפידים זה על זה עוברין משום מדה משום משקל ומשום מנין ומשום לווין ופורעין ביום טוב. עיקר הפירוש דכולהו איום טוב קיימינן, לומר שכל משאם ומתנם במדה ובמנין ובמשקל וכיון דדרך קפידא עושים עוברים משום מדה ומשום מנין ומשום משקל דאסור ביום טוב מה שאין כן באינשי דעלמא שאין עושים כן אלא לעין יפה בעלמא, והיינו דאמרינן הכא דבמפיס בגורל באינשי דעלמא משמע קפידא ואיכא משום קוביא, אבל בבני ביתו אינו אלא דרך שלום [שאינו] אלא לסלק קנאה מביניהם וליכא משום קוביא וכדרב יהודה אמר שמואל וכו', [ו]יש שפירשו עוברין בחול משום מדה ומשקל ומנין, שאינם מודדים כשורה והם אינם מוחלים זה לזה הילכך כשמפיסים על המנות גם כן דרך קפידא עבדי ואיכא משום קוביא.
[דף קמט עמוד ב] אי הכי מדה גדולה כנגד מדה קטנה נמי. פירוש דכיון שאפילו כשמלוה בהם ברבית דאורייתא אמרינן דשרי לפי שאין כונתו אלא להדריכם בדרך ישרה שיתרחקו מן הרבית כל שכן דאית לן למישרי בהא דליכא אלא משום קוביא דעלמא, ופרקינן דאין הכי נמי ומתני' חסורי מיחסרא, וכתב הראב"ד ז"ל שאין ההלכה כהא אוקימתא דשרינן בבניו ובני ביתו להפיס מנה גדולה כנגד מנה קטנה דהא משום ההיא דריבית דרב יהודה אמר שמואל אוקימנא בהכי, והא קיימא [לן] בפרק איזהו נשך (ב"מ ע"ה א') שאין הלכה כמותו דילמא אתי למיסרך, אבל הגאונים והרמב"ם ז"ל פסקו כי האי מסקנא, ויש לי לתרץ לפי דבריהם דהכא כדרב יהודה אמר שמואל אמרינן לומר דאזלי בשיטתיה ולא דהויא כההיא ממש, דאפילו תימא דהתם לית הילכתא כותיה משום דחיישינן דילמא אתי למיסרך, התם הוא דאיכא ריבית של תורה אבל הכא שאינו אלא חשש בקוביא דכולי עלמא שרי כדי לשום שלום ביניהם.
משום קוביא. פרש"י ז"ל דגזל הוא דאסמכתא לא קניא, ולא נהירא דהא קיימא לן בפרק דיני ממונות (סנהדרין כ"ד ב') דכי האי גוונא לאו אסמכתא היא ואפילו גזל דרבנן ליכא, אלא אפילו הכי אסור לעשותו שאין לאדם לזכות בממון חבירו שלא ברצון שלם וכשמפסיד חבירו הרי הוא עצב ואינו נותנו לו בלבב שלם, ועוד שמא ילמדו לעשות כן בקבע ולא יהיו עסוקים בישובו של עולם, כנ"ל.
[דף קנ עמוד א] פשיטא מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו. כלומר פשיטא דכיון דקתני שלא ישכור (ההוא) [הה"נ] שאסור לומר לחבירו שישכור, שהרי חבירו ישראל הוא כמותו ואסור לו לשכור.
ופרקינן אמר רב פפא חבירו גוי מתקיף לה רב אשי אמירה לגוי שבות. כלומר פשיטא נמי דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה דאמירה לגוי שבות, וכבר סתמיה רבי למתניתין (דר) [דאין אומרים] לגוי כבה.
גירסת כל הספרים שלנו אפילו תימא חבירו ישראל והא קמ"ל לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ודלא כרבי יהושע בן קרחה. פירוש דמתניתין הכי קתני שלא יאמר לחבירו בשבת שיעמוד עמו לערב לשכור פועלים, וקשיא לן דאם כן קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דהכא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ובסמוך פסק הלכה כרבי יהושע בן קרחה, וכי תימא דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן אי נמי דרבי יוחנן מוקי התם מתניתין במילתא אחריתי, מכל מקום הוה ליה לתלמודא לאקשויי הכי ולפרושה כדעביד בכל דוכתא, אבל רש"י ז"ל גורס גירסא אחרת הא קמ"ל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, ופירש הוא ז"ל דמשנה יתירה קמ"ל דבהדיא הוא דלא לימא לחבריה בשבת לשכור פועלים ואפילו במוצאי שבת, אבל בלשון סתום שאומר לו הנראה שתעמוד עמי לערב מותר, ואף על פי שכונה שלהם לעמוד עמו לשכור פועלים לו או למלאכה אחרת אין בכך כלום דהוה ליה כהרהור שהוא מותר, זו שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה, וכן הגירסא בחבור הרב ישעיה ז"ל האשכנזי, והשתא הויא סתם מתניתין כמאי דפסק רבי יוחנן בסמוך, ואף על גב דרבי יוחנן הא פסק הלכה כסתם משנה איצטריך למיפסק כרבי יהושע בן קרחה דהא לא מתפרש בהדיא דתיהוי סתם מתניתין כותיה.
[דף קנ עמוד ב] ונמלך לגדרה. פי' שחישב בשבת לגדרה. ונזכר שהוא שבת ונמלך ולא גדרה. כלומר קנס עצמו שלא לגדרה לעולם מפני שחישב בשבת לגדרה ואף על פי שחישב כן בשוגג שהיה סבור שהיה חול, ולפיכך זכה ונעשה בו צלף וכו'.
אמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו בשבת לכרך פלוני אני הולך למחר. כלומר בא אתה למחר ולך עמי דאי לא מאי קאמר פשיטא, ועוד למה לי לומר שמותר לומר כן לחבירו.
שאם יש בורגנין הולך. פירוש וכיון דהיה אפשר בשום צד לעשות אותו דבר בשבת אין בו משום ודבר דבר, שלא אמרו דיבור אסור אלא בדבר שהמעשה אין לו שום היתר בשבת.
תנן אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים וכו'. והא דמקשינן מהחשכה להא דשמואל משום דקיימא לן דכל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו, דלא פליג תנא קמא על אבא שאול בההיא וכדבעינן למימר ולפרושי קמן.
בשלמא קש משכחת לה במחובר. פירשו בתוספות דאיסור תלישת הקש מן המחובר בשבת אינו משום עוקר דבר מגידולו דקש יבש הוא ואינו יונק מן הקרקע כלל, וכדאמרינן בפרק העור והרוטב (חולין קכ"ז ב') תאנים שצמקו באביהן מטמאין טומאת אוכלים והתולש מהם בשבת חייב דוקא צמקו אבל יבשו לא מחייב, והכין מוכח כולה שמעתתא התם, אלא איסור מעשה דקש היינו מפני שהוא מיפה את הקרקע דהוה ליה חורש כדאמרינן בפרק הבונה (לעיל ק"ג א') גבי התולש עולשין.
משכחת לה בתיבנא סריא. כלומר דהא אסיר לטלטל בשבת משום מוקצה ואין לו תקנה, וכיון שיש בו איסורא אפילו דרבנן אינו זכאי באמירתה.
כתבו בתוספות דכיון דאמרינן הכא שאין מחשיכין על התחום להביא תבן מחובר ולמיגז אסא, שמעינן דוקא על התחום אין מחשיכין אבל אם הוא תוך התחום הולכים שם בשבת, אלמא הולך אדם לגנתו שהיא בתוך התחום [להביא משם ירק למוצאי שבת, וכן פרדס שהוא בתוך התחום] הולכים שם בשבת על דעת להחשיך ולהביא משם פירות למוצאי שבת, שלא אסרו אלא במחשיך דמוכחא מילתא דבעי למעבד מידי למוצאי שבת בשבת וכי הא מפקח בעסק [ב]שבת, ואי קשיא לך הא דאמרינן בעירובין (ל"ח ב') לא יטייל אדם בתוך שדהו בשבת לראות מה מלאכה הוא צריכה, וכן לא יכנס אדם בפתח מדינה כדי ליכנס למרחץ מיד, י"ל דהתם הוא דבתוך שדהו שאין בה פירות שהיא צריכה לניר ולעבוד מינכרא מילתא והרי הוא נראה שהוא כמפקח בעסקיו, וכן כשמטייל לפתח המדינה הרי נראה דכונתו כדי ליכנס למרחץ מיד ואתי לידי (חשיבה) [חשדא], אבל בגנה ופרדס [לא] מינכרא מילתא דאזיל [לפקח, ואפשר שאינו] אלא לראות ולהתעדן שם.
ואף על גב דלא אבדיל. כלומר היאך מביא פירות קודם שיבדיל.
דאמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. וקס"ד דצריך כן אפילו להתירו בעשיית מלאכה, ופרקינן לה בחדא פירוקא דלעולם דאבדיל על הכוס ובין הגיתות שנו שאיכא התם כוס.
אמר ליה ר' אבא לרב אשי במערבא אמרינן המבדיל בין קדש לחול ומפכי' סלתיה. פי' לתרוצי קושיין אתינן דלא צריכין לאוקמי מתני' בין הגתות דהא כיון דאמר המבדיל בין קדש לחול מותר לעשות במלאכה דהכי הוה עבדינן במערבא, וכל שכן שאם הבדיל בתפלה שהוא מותר בעשיית מלאכה, ומעתה הא דאמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס לענין שיהא מותר לטעום קאמר, דאילו לענין מלאכה בהבדלה דתפלה סגי או כדעבדי במערבא.
והא דאמרי ר' אבא ורב אשי אמר המבדיל בין קדש לחול מותר במלאכה. פרש"י ז"ל אמר המבדיל בין קדש לחול להיכירא בעלמא ללוות את המלך ועבדינן צורכין, נראה מדבריו ז"ל שאין צריך לומר בזה ברכה בשם ומלכות אלא כיון דאמר ברוך המבדיל בין קדש לחול בהכי סגי, וכן כתב הרב ישעיה ז"ל, אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב שצריך לומר בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול, ונראים דבריו ז"ל דאילו המבדיל בין קדש לחול לאו כלום הוא, ותדע דהא מעיקרא קס"ד דצריך הבדלה בתפלה והבדלה על הכוס אף להיתר לעשות צרכיו והיכי אמרינן השתא דלא בעי שום ברכה אלא דלימא המבדיל בין קדש לחול, [והא דאמרינן (פסחים ק"ג ב') המבדיל בין קדש לחול] זו היא הבדלתו של ר' יהודה הנשיא, (ד)בעי למימר כשאמר ברכה בשם ומלכות, אלא דאיהו מבדיל כן אף להיתר אכילה כדמוכח התם, ואנן אמרינן התם דבעינן שלא יפחות משלש הבדלות ושיאמר ברכה ארוכה בפתיחה וחתימה, ומה שהקשה הרב ישעיה ז"ל דמה רבותא היא לומר ועבדינן צורכין כיון דהבדלה גמורה עבד ונפק בה ידי חובה (ו)בכך למה לא יעשה צרכיו, זו אינה קושיא בעיני כלל דהא לאו הבדלה גמורה [היא] כיון שלא אמר שלש הבדלות דהא לא שרינן בהכי שיטעום, ותדע דהא מעיקרא ס"ד דשמואל אמר שצריך להבדיל בין בכוס בין בתפלה קודם שיעשה צרכיו והיכי לא מתמהי בגמרא בהכי כדמתמה(י) הרב הזה ז"ל על רבינו אלפסי ז"ל שאינו מצריך אלא ברכה קצרה בלחוד.
ומיהו במסכת פסחים נראה מלשון רבינו אלפסי ז"ל שהוא סובר דהא דרב כהנא ורב אשי דהכא הבדלה על הכוס היא כהבדלתו של ר' יהודה הנשיא שהיא ודאי על הכוס כדמוכח בפרק ערבי פסחים, כי הוא ז"ל כתב שם דרב כהנא ורב אשי דהכא אית להו דאין צריך לומר אלא הבדלה אחת כהבדלתו של ר' יהודה הנשיא, אלמא הבדלה זו גמורה היא ובכוס דאי לא כי היכי דלא צריכה כוס הכי נמי לא צריכא תלתא עד דמבדיל על הכוס, וכדברי רש"י ז"ל מסתברא דהא ודאי לא בעינן כוס, דהא הכא לפרוקי קושיין דאקשינן כוס בשדה מי איכא הוא דאתינן, ומשום דתרגמה רב נתן בר אביי קמיה בין הגיתות אתו רב כהנא ורב אשי לומר דאין אנו [צריכין] לכך דבמערבא אמרי המבדיל בין קדש לחול ואפכי סלתי דאי לא מאי אתו רב כהנא ורב אשי לאסהודי, וזה נראה לי, וכן דעת מורי הרב ז"ל, וכן דעת הרמב"ם ז"ל.
אילימא ארישא קאי האי כל שאני זכאי באמירתו איני רשאי בחשיכתו מיבעי ליה. פי' דכיון דרישא בפרטא דאיסורא מיירי כללא דאיסורא הוה ליה למיתני.
[דף קנא עמוד א] ואלא אסיפא קאי דאיירי בפרטא דהתירא. אבל מחשיך וכו' כל שאני זכאי בחשיכתו זכאי אני באמירתו מיבעי ליה. פרש"י ז"ל דהחשכה תנן אמירה לא תנן והיכי תלי תניא בדלא תניא.
אלא אהא קאי דאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי. פי' דלעולם אסיפא קאי ודקא קשיא לך אמירה מהיכא קיימא להו להתירא דתלי בה חשכה אהא קאי דאמר רב יהודה אמר שמואל וכו' (דשמא) [דאלמא] זכאי אני באמירתו, ותנא קמא ואבא שאול פשיטא להו הא דשמואל כולי האי עד שלא הוצרכו לשנותה בפירוש, וליכא למימר בהא תלי תניא בדלא תניא, ושמואל לאו סברא דנפשיה קאמר אלא הכי קאמר כי דברי הכל באי עולם מותר לאדם לומר לחבירו וכו' והכי גמיר לה שמואל דסיפא דמתני' עלה קאי ובדידה תלי האי תנא היתר החשכה, וקאמר ליה אבא שאול לתנא קמא מי לא מודית בהו שאתה מתיר להחשיך דמותר הוא לומר כדשמואל, אלמא הואיל ומותר לומר מותר להחשיך הילכך אמאי נקטת החשכה לשמור לחודה שוי כללא למילתך ואימא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו דמשמע מינה הא דידך, ומשמע מינה נמי הא דמת וכלה נמי דהוי זכאי באמירתו כדמפרש לקמן והילכך מחשיכין עליו, וסיפא דקתני מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה אבא שאול היא.
כתבו בתוספות מדשמואל שמעינן כי דבר האסור לאדם לעשותו בשבת והוא מותר לחבירו כי זכאי הוא באמירתו לחבירו שיעשה אותו, כגון שקיבל עליו שבת בזמן התוספת קודם בין השמשות והוא אסור במלאכה מותר לומר לחבירו שלא קבל עליו שבת עדיין שיעשה לו מלאכה, דהא הכא אף על פי שאסור לו לשמור פירות שבתחום חבירו מותר לומר לחבירו שישמרם דהיינו מאי דאתא שמואל לאשמעינן, ועם כל זה אסור לו לומר לגוי לך ושמור לי פירות שבתחום פלוני שאין הגוי עומד בתוך אותו תחום דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, ואף על גב שמותר לומר כן לישראל שבתחום הרי הגוי הזה אינו באותו התחום ודינו בזה כישראל דעלמא שהוא חוץ לתחום ההוא שאסור זה לומר לו שילך וישמרם.
הכי גרסינן כלל לאיתויי מאי לאיתויי הא דתנו רבנן מחשיכין על התחום להביא בהמה וכו'. ולא גרסינן אין מחשיכין כדגרסי במקצת נוסחי, דאם כן אמאי לא פרכינן מינה לרב יהודה אמר שמואל דלעיל דהא הכא אם יש בורגינין מביא, וליכא למימר דאבא שאול פליג בהא ושמואל דאמר כאבא שאול [דאבא שאול] לא נחלק בזה כלל, ועוד דמכל מקום הוה לן לאותבי מינה ולישני דשמואל כאבא שאול, אלא ודאי הגירסא הנכונה כמו שכתבנו וכן גורס הרב ישעיה ז"ל, ומיהו ק"ל אמאי לא מסייעינן מינה לשמואל, וי"ל משום דאיכא לדחויי דטעמא דהתירו להחשיך בזו אינו משום דיכול להביא על ידי בורגינין, אלא משום שיכול להביאה על ידי קול שקורא לה והיא באה כשהוא סמוך לתחום.
קורא לה והיא באה. פירש הרב ישעיה ז"ל דאע"ג דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים הני מילי שלא יוליכנה מי שעירב חוץ לתחום של בעלים, אבל היכא דיצאת חוץ לתחום מאליה מותר לקרוא לה ולהביאה שלא נתנו חכמים על הבהמה תורת מי שיצא חוץ לתחום שאין לו אלא ארבע אמות.
אומרים לו לך למקום פלוני וכו'. [פירוש] שיכול לומר לך למחר והבא למחר אבל היום אסור, שאפילו הביאם הגוי לצורכו מעצמו בשבת אסור כדתנן גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהם ישראל.
ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. פי' שלא יזכיר מנה ולא מאתים ולא שום סך.
מתני' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהם ישראל. פרש"י ז"ל גוי שהביא חלילין בשביל ישראל לא יספוד בהם ישראל לעולם משום קנסא, משום דמוכחא מילתא דבשבילו הוא שאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת, והקשו עליו דאם כן ליתני [לא יספוד] בהם ישראל עולמית כדקתני סיפא לא יקבר בהם עולמית, ועוד דאי משום דנעשית בהם מלאכה דאורייתא [קנסינן ואסרינן לעולם, אפילו כשהביאן ממקום קרוב יאסרו לעולם שהרי נעשית בהם מלאכה דאורייתא] להכניסם מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא היה יכול ליהנות מהם בלא מלאכת איסור שאי אפשר להוליך המת אלא באיסור מלאכה, אלא ודאי דאנן לא קנסינן אלא בארון וקבר לפי שנעשו בפרהסיא כדאיתא בגמרא, ויש לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דהא נמי כיון שמחוץ לתחום באו למת זה שעומד בסרטיא מילתא דפומבי הוא, והא [ד]לא קתני רישא עולמית משום שלא הוצרכו לכך דמסתמא לא יספוד בהם לעולם משמע, אלא דבסיפא [איידי] דקתני מציעתא היתר גמור שיקבר בו נקט סיפא לא יקבר בו עולמית, ובתוספתא אשכחן דלא קתני עולמית ובעי למימר עולמית כדבעי למימר קמן, כנ"ל.
ויש אומרים לא יספוד בהם לישראל למוצאי שבת עד שימתין בכדי שיעשו וכן פירשו רבותי, וכן כתב הרב ישעיה ז"ל. וכתב הוא ז"ל מהכא מוכח דמילתא דעביד גוי בשבת לצורך ישראל על ידי שום מעשה צריך [להמתין] למוצאי שבת בכדי שיעשה אותו המעשה וכדקתני בגמרא גבי מרחץ, ואם הביא מחוץ לתחום צריך להמתין בכדי (שיעשו בכדי שיוציא) [שיביא] מחוץ לתחום כגון החלילים, אבל אם הביא ממקום קרוב מתוך התחום אף על פי שהביא דרך רשות הרבים שהיא חשובה מלאכה גבי ישראל אינו צריך להמתין כלל למוצאי שבת, כי מה המתנה הוא צריך בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים או להוציא מרשות לרשות, וליכא למימר שימתין בכדי שיבואו מאותו המקום אם אלף אמה או יותר עד אלפים אמה, דאפילו כשבאו מחוץ לתחום לא אמרינן שצריך להמתין בכדי שיבואו מאותו מקום שהביאום, שאילו הביאום מרחוק כמה מילין אינו צריך להמתין אלא כדי הבאת מיל אחד שהוא הקרוי אסור לגבי ישראל ולא יותר, הכא נמי לא הוה צריך להמתין אלא כדי העברת ארבע אמות שקרויה מלאכה ולא יותר הילכך ליכא למימר בה ימתין כלל עכ"ל.
ובודאי דבשאר מלאכות שיש בהם מעשה ממש שצריך להמתין בכדי שיעשו כל מה שנעשה על ידי הגוי בין רב למעט, ולא סגי ליה שימתין בכדי שיעור מלאכה, וכדמוכח לקמן ובכל דוכתא, אלא דבמה שאין בו מעשה אלא הבאה ממקום למקום כיון שאין איסורו שוה לכל ואפשר לישראל אחר ליהנות ממנו בשבת בהתירא, היקלו לישראל עצמו שלא ימתין למוצאי שבת אלא כדי שיעור מלאכה לבד, וכמו שהיקלו בו שהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר (ביצה כ"ה א'), והיינו דבההיא דגוי שהביא דורון לישראל (שם כ"ד ב') אמר רב פפא איסור המתנה במוצאי שבת כשיש במינו במחובר שיש בה איסור שיש בה מעשה ולא קאמר ליה גבי הבא מחוץ לתחום, משום דבאיסור תחומין אין צריך להמתין בכדי שיעשו אלא כדי הבאת מיל כנ"ל, ומורי הרב ז"ל היה אומר דאפשר שלא הצריכו להמתין בכדי שיעשו באיסור תחומין כלל כיון שהוא איסור [ש]אינו שוה בכל, חוץ מזו דעניני מת שהחמירו בו מפני כבודו של מת שלא תהא קבורתו על ידי מעשה גוי כלל והיינו ההיא דרב פפא דהתם.
גירסת הספרים עשו לו ארון וחפרו לו את הקבר יקבר בו ישראל. וכן גורס רש"י ז"ל, ופירש הוא ז"ל עשו לו ארון לגוי או למכור, ולא דייק לישנא דעשו לו דעד השתא לאו בגוי שמת עסקינן, ויש גורסים עשו ארון וחפרו קבר יקבר בו ישראל, לומר דאפילו עשו ארון סתם וחפרו קבר סתם יקבר בו ישראל במוצאי שבת לאלתר דמסתמא לצורכם נעשה שאין דרכם לעשות זה בשביל ישראל באותו מקום שאינו מסוים לישראל דומיא דארון שאינו דבר המסויים והיינו דקתני ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, ויש לפרש עוד לפי שיטה זו עשו לו לישראל לארון וחפרו לו קבר סתם שלא בפרסום יקבר בו ישראל למוצאי שבת בכדי שיעשו ואם בשביל ישראל בפרסום לא יקבר בו עולמית.
ויש שפירשו דהא דקתני ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית היינו שאם עשאוהו לישראל [זה] לא יקבר בו עולמית אבל לישראל אחר שלא נעשה בשבילו מותר, והביאו ראיה מן התוספתא (פי"ח ה"ח) דקתני גוי שהביא חלילין בשבת בשביל ישראל לא יספד בהם אותו ישראל אבל לישראל אחר מותר עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבר בהם אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר ע"כ, ומדלא קתני לא יספוד בהם ישראל (אחר) עולמית ולא יקבר בהם עולמית מכלל דאיירי בשאינו עומד בסרטיא ובעי למימר שלא יקבר בהם למוצאי שבת בכדי שיעשו, ואפילו הכי קתני ולישראל אחר מותר דאלמא לא בעינן אפילו כדי שיעשו אלא לאותו ישראל בלבד, והא דאמרינן התם בביצה בגוי שהביא דורון לישראל בבא מחוץ לתחום שהוא מותר לישראל אחר ולא קאמר הכי ברישא כשיש במינו במחובר אלא דקתני סתמא אסורים לערב בכדי שיעשו, היינו משום דביומן אסורים לכל ישראל משום מוקצה וכיון שביומן אסורין סתם קאמר נמי ולערב אסורים בכדי שיעשו, וממאי דפריש בסיפא באיסור דבא מבחוץ לתחום אשמעינן לרישא כשאיסורו משום מלאכת תלוש, והא דתנן (לעיל קכ"ב א') גוי שהדליק את הנר וכו' ואם בשביל ישראל אסור, כגון שעשאו סתם לצורך ישראל ולא לצורך ישראל מסויים, אי נמי שאסור לאותו ישראל קתני, וכן כתב הראב"ד ז"ל במסכת עירובין פרק מי שהוציאוהו, ונתן טעם לדבריו דלא חמור מעשה לצורך ישראל מישראל המבשל בשבת במזיד דקיימא לן כרבי מאיר דאמר (חולין ט"ו א') לא יאכל הוא בעצמו לא יאכל אבל אחרים אוכלים, וכל זה דוחק.
והנכון שכל מה שנעשה בו שום מלאכה אפילו בשביל ישראל מסויים הרי הוא אסור לכל ישראל לערב בכדי שיעשו וכל שכן בו ביום וכדמוכח מתניתין דגוי שהדליק את הנר לפום פשטייהו, וכדמוכחא מימרא דרב פפא דאדרבה כיון דקתני דבו ביום אסורים ובעי למימר אסורים לכל ישראל דכוותה קאמר לערב אסורים לכל ישראל בכדי שיעשו, ודקאמר דאסורים ביומן מדין מוקצה, זה אינו, דכל שאיסורו משום מוקצה ונולד (ש)אין איסורו לערב כלל כדברירנא בפ"ק דחולין, ומאי דקאמרי דלא חמיר הא מישראל המבשל בשבת במזיד שהוא מותר לאחרים זה אינו, דהכא גבי גוי דקיל איסוריה ראוי להחמיר ולעשות קנס וחזוק כדי שלא יבא לעשות מלאכתו בשבת על ידי גוי, דאילו בישראל אינו מצד שיעשה מלאכה בשבת במזיד, ומה שאמרו בתוספתא דלישראל אחר מותר, התוספתא בעושה באסרטיא היא שנוייה שעשו הדבר בפרסום בשביל אותו [ישראל], החמירו באיסורו משום קנס שלא יקבר בו עולמית, ובדידיה קנסו בו לעולם אבל באחרים לא קנסו דמותר לאחר שימתין בכדי שיעשו וזהו מה שבא התוספתא ללמדנו.
גמרא מאי ממקום קרוב. [הא פשיטא דמקום קרוב] היינו תוך התחום, אלא הכי קאמרי באי זה ענין אנו צריכים לדון בו שבא ממקום קרוב.
רב אמר ממקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. ופרש"י ז"ל דרב לחומרא ושמואל לקולא רב אמר דצריך שנדע בברי שבאו ממקום קרוב אבל אם הדבר בספק צריך להמתין בכדי שיעשו, ושמואל אמר דאפילו מספיקא תלינן דבאו ממקום קרוב, דאפילו באו ביום שבת שחרית נמי תולין לקולא ונאמר כי מבעוד יום באו ובחול ולנו חוץ לחומה, דבאיסור תחומין לא נחמיר אלא בודאי, ואשכחן לשון חיישינן שהוא לקולא כדאמרינן התם (חגיגה ט"ו א') חיישינן שמא באמבטי עיברה, והא דקתני מתניתין לא יספוד בהם ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב, הכי פירושו לא יספוד בהם ישראל אלא אם כן יש לתלות שבאו ממקום קרוב ולאפוקי שיודע בודאי שבאו ממקום רחוק, כלומר דכל שבאו ממקום רחוק ודאי צריך להמתין בכדי שיעשו ואף על פי שהיה אפשר לו להביא חלילין [ממקום] אחר שיהא קרוב, והיינו דקאמר אלא אם כן באו ממקום קרוב ולא סגי לן שאפשר שיביאו לו ממקום קרוב.
יש גורסין אמר רבא דייקא מתניתין כותיה דשמואל וברייתא כותיה דרב מתניתין כוותיה דשמואל דקתני עשו ארון וחפרו קבר יקבר בו ישראל אלמא מספיקא שרי. פירוש דהכא כשעשו וחפרו סתם איירי וברייתא כוותיה דרב דתניא עיר שישראל וגוי דרים בה בתוכה והיתה בה מרחץ וכו'. פירוש דכיון דקתני מחצה על מחצה אסור אלמא מספיקא (לקולא) [לחומרא] תלינן, ואין גירסא זו נכונה דההיא לאו ברייתא היא אלא משנה היא במסכת מכשירין, ויש גורסין לפי שיטה זו דייקא (ד)מתניתין דהכא כוותיה דשמואל ומתניתין דהתם כוותיה דרב, ואף לפי גירסא זו אין הענין מחוור חדא דדילמא באיסור תחומין הקלו שאין איסורו שוה בכל, ועוד דהתם דודאי נעשה בשבת אלא שהדבר בספק אם בשביל ישראל או בשביל גוי תולין שנעשה בשביל כולם כיון דמחצה על מחצה הם, מה שאין כן בזו דידן דשמא לא נעשה בו מעשה שבת כלל.
והגירסא הנכונה כך היא אמר רבא דייקא מתניתין כוותיה דשמואל דתנן עיר שישראל וגויים וכו', וסייעתא דשמואל מדרבי יהודה דאמר באמבטי קטנה אם יש בה רשות רוחץ בה מיד שאני אומר כי במוצאי שבת הוחמה, דאלמא דלענין המתנה לערב תולין להקל כל מה שאפשר לתלות ולומר שלא נעשית כלל בשבת ואפילו בדבר שיש בו מלאכה וכל שכן באיסור תחומין, ובהא לא פליג תנא קמא עליה דרבי יהודה ואף על גב דקתני מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו התם טעמי אחריני כדכתיבנא, ואף על גב דבההיא דרב פפא (ביצה כ"ד ב') דגוי שהביא דורון אסורים כל שיש במינו במחובר וחוששין מן הסתם שנתלש בו ביום עד דמנכרא כההיא לפתא דאתי למחוזא (עירובין מ' א'), שאני התם שדרכם של בני אדם ללקוט ביומן ואין לוקטים אותם מבערב למחרתו וכיון דרובא עבדי הכי בתר רובא אזלינן.
ואי קשיא לך דהכא מכרע רבא כדשמואל לקולא, ואילו בעירובין בפרק כל מערבין (שם) גבי לפתא דאתאי למחוזא וחזא רבא דמכמשא ואמר הא ודאי מאתמול עיקרו מאי אמרת דילמא מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן הא דאדעתא דגוים אתאי, דאלמא משמע דבסתמא חוששין שמא מחוץ לתחום אתאי, י"ל דהתם מיירי שנודע שבאו מחוץ לתחום ודאי והכי קאמר מאי אמרת משום דאתאי מחוץ לתחום ודאי הבא בשביל זה מותר לאחר כנ"ל, עוד י"ל דהתם הכי קאמר מאי אמרת דאתאי מחוץ לתחום וחוששין להחמיר ואליבא דרב, ליכא למיחש להא דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכן פסקו בתוספות לקולא כשמואל דכל שהביא גוי לישראל ביום טוב תולין להקל ש[לא] בא מחוץ לתחום, ודעת רבותי י"א דאפילו רב לא חייש לחומרא שמא באו מחוץ לתחום אלא בדבר שדרכו להביאו מחוץ לעיר כגון חלילין, ודכוותה בגוי שהביא דורון כגון שהם פירות שדרכם להביאם מחוץ לתחום, אי נמי בגוי שאינו שרוי בעיר כגון ההיא עובדא דליפתא, דבכל הני איכא למיחש לשמא מחוץ לתחום הביאום, אבל בגוי ששרוי בעיר ופירות המצויים בעיר אין לנו לחוש שבאו מחוץ לתחום אדרבה אית לן למימר כאן נמצאו וכאן היו, וכן כתב הראב"ד ז"ל במסכת עירובין, כל זה כתבנו בשיטת רש"י ז"ל.
ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו מקצת מחלקת רב ושמואל בהיפך דרב אזיל לקולא ושמואל לחומרא, והכי פירושו רב אמר מקום קרוב ממש דכיון ש[ר]אינו שהביאם גוי מתוך ביתו או ממקום קרוב ואין אנו יודעים אם באו לביתו או לאותו מקום שהביאם משם מחוץ לתחום, אפילו הכי מותר ולא חיישינן שמא באו מקודם לכן לביתו ממקום רחוק, ומתניתין הכי פירושה לא יספוד בהם (חיישי') ישראל אלא אם כן ראינו שבאו ממקום קרוב ולאפוקי דהיכא שבאו ממקום רחוק ודאי, ושמואל אמר לעולם אסור עד שנדע בודאי שבאו מתוך התחום הא בספק חוששין להחמיר ואפילו באו ביום השבת שחרית בענין שלא היה להם פנאי היום לבא מחוץ לתחום, חוששין שבאו בלילה ולנו מחוץ לחומה והביאם עכשו מחוץ לחומה, ואתא רבא וסייעיה לשמואל ממתניתין דמסכת מכשירים דקתני רישא מחצה על מחצה אסור ולא תלינן להקל דבשביל גוים הוחמו, אי נמי פירש הרמב"ן ז"ל דסייעתא מדקתני אם רוב ישראל אסור ולא תלינן אדילמא מאמש הוחמו ופקקו נקביו, וההיא דאמבטי קטנה כיון דאיכא רשות ועבדים שמחממין אותו והמתין למוצאי שבת בכדי שיחמו לחממו אותם עבדים הרי זה מותר שכבר המתין בכדי שיחמו, זו שיטת הגאונים ז"ל, ומיהו יש מן המפרשים האחרונים ז"ל שתפסו דרכן בזה ופוסקים כשמואל לחומרא משום דרבא סייעיה ממתניתין דמכשירין, וכן פירש הרב ישעיה ז"ל.
ואין שיטה זו מחוורת בעיני חדא דלישנא דמקום קרוב ממש דקאמר רב לא מתפרש שפיר להאי פירושא, ועוד דלשמואל לא הוה ליה למימר שמא חוץ לחומה לנו אדרבה לימא שמא לא לנו חוץ לחומה אלא שהלכו בלילה ובאו שחרית קודם שלנו בחומה והדבר האוסר היה לו להזכיר, ועוד דסייעתא דמתני' דהתם לא אתיא שפיר לשמואל וכדמוכח ממאי דכתיבנא לעיל, לפיכך פירוש רש"י ז"ל עיקר.
גירסת כל הספרים שלנו אמאי הכא נמי לימא ימתין בכדי שיעשו. ורש"י ז"ל פירש דפרכינן אמציעתא דקתני עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל כלומר למוצאי שבת לאלתר, ומהא פרכינן דהא אמאי ימתין בכדי שיעשו כי אף על פי שהגוים עשו זה סתם ומסתמא נעשה בשביל גוי הרי אין זה דבר ודאי וכיון דאיכא לספוקי דילמא בשביל ישראל נעשו ימתין בכדי שיעשו, ופריק בעומד באסרטיא של גוים שהכל מכירין בודאי שנעשה בשביל גוי, אבל סיפא דקתני ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אפילו לשאינו עומד באסרטיא היא, וק"ל לפירושו זה לישנא דגמרא דאמרינן הכא נמי, דהא לפירוש רש"י ז"ל לא תנן במתניתין בשום דוכתא שימתין בכדי שיעשו דרישא דמתני' פירשה רבינו ז"ל לא יספוד בהם עולמית ואם כן מאי הכא נמי, ואפשר כי רבינו ז"ל לא גריס הכא נמי, או יש לומר דהכי קאמר דכי היכי שבסיפא שנעשה בשביל ישראל אנו מחמירים כאן טפי מעלמא מפני כבודו של מת, הכא נמי נחמיר טפי מעלמא וימתין בכדי שיעשו ואף על פי שסתמו לשם גוי.
אבל הגאונים ז"ל פירשו דאסיפא דמתניתין פרכינן למה אמרו [לא] יקבר בו עולמית לימא ימתין בכדי שיעשו כדאמרינן ברישא גבי חלילין, אי נמי כדאמרינן בעלמא בדבר הנעשה בשביל ישראל, ופריק בעומד באסרטיא וגנאי הוא לישראל שיהא נקבר בקבר שנעשה בו מלאכה בשבת בשביל ישראל, וכן פירשו מקצת הגאונים והאחרונים ז"ל, אבל מדברי רבינו אלפסי ז"ל נראה שסובר כפרש"י ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולא הביא דאסרטיא, ופירוש הגאונים ז"ל יותר נכון אבל ראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל להחמיר.
הא דאמרינן במתניתא דלעיל אם יש בה רשות רוחץ בה מיד לא מיד ממש למוצאי שבת, אלא רצה לומר מיד שהשהה כדי שיחמו במוצאי שבת בעבדיו של רשות.
עושים כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר. פרש"י ז"ל שלא יגביה ידו ולא רגלו ולא ריסי עיניו, ושמעינן מהכא דכל האסור לטלטלו כולו כך אסור לטלטל מקצתו ואף על פי שאינו מגביהו מן הקרקע, דהא כשמזיז אבר המת אינו מגביהו כי מחובר הוא בגופו של מת וכן כתב הרב ישעיה ז"ל.
[דף קנא עמוד ב] אמר לו אין סכין. פירוש אלמא דבר שאסור לטלטל אסור לסוכו ולהדיחו. ופרקינן קרקע בקרקע מיחלף וכו'. כלומר דההיא לאו משום איסור טלטול הוא אלא דחיישינן דילמא מיחלף ליה להדיח ולסוך קרקע שיש בו גומות ויתכוין להשוות גומות שהוא אסור לדברי הכל.
אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה. וכו'. פרש"י ז"ל שלא ימצא עניים שיזכה עמהם או שיתחייב על ידם אם לא יתן להם צדקה, ויפה כיוון הוא ז"ל דהא לכ"ע מצות אינן בטלות לימות המשיח כלל, ומה שאמרו מצות בטלות אינו אלא בזמן תחיית המתים וכדמוכח במסכת נדה (ס"א ב') שנחלקו שם גבי תכריכי המת ושם כתבנהו בס"ד.

חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק כד - מי שהחשיך [המתחיל בדף קנג עמוד א]
[דף קנג עמוד א] מי שהחשיך
מתניתין מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי. פירוש נותנה לו מבעוד יום על דעת שיוליכנה לו לביתו כשתחשיך, ופרישנא בגמ' כי שורת הדין שיהא זה אסור אלא דמקילי' טפי עליה שמא יבא להוליכה בידו, ושמעינן מינה שאסור לומר לגוי מבעוד יום שיעשה לו שום מלאכה בשבת, והא דתנן בפ"ק (י"ז ב') ובכולן בית הלל מתירין עם השמש, התם קבלנות הוא ומלאכה דגוי חשיבי כדפרישנא התם בס"ד.
אין עמו נכרי מניח על החמור. פירוש ואפילו על שלו שהוא מצווה על שביתתו כדמוכח בגמרא בהדיא, ובגמרא מפרש דמיירי (בעל בעינן) [בגוונא] דליכא משום מחמר אחר בהמתו ולא משום שביתת בהמתו כדנפרש התם בס"ד.
ומדקאמרינן בגמרא כי כשהיא עומדת נוטלו ממנה שמעינן מינה שהתירו לו טלטול כיס שיש בו מעות בדרך שלא יאבד ממונו, ודקדקו מכאן בתוספות דמהא שמעינן כי מי שמתיירא על ממונו מפני הליסטים או מפני השלטון מותר לו לטלטל את המעות בשבת כדי לה[ח]ביאן, דהא הכא התירו לו טלטול משום הפסד ממונו, וכן כתוב בספר התרומות.
ויש שהשיבו על זה דאין הנדון דומה לראיה כי לא התירו כאן אלא במה שהוא בידו, ומה שאמרו בגמרא דקים להו שאין מעמיד אדם עצמו על ממונו היינו שאינו מעמיד עצמו על ממון שבידו לזורקו מידו, אבל מה שאין בידו לא התירו לו טלטולו משום הפסד ממונו ולא התירו לו אפילו להצילו על ידי גוי, וכדאשכחן גבי דליקה דגוי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה (לעיל קכ"א א'), ולא התירו לו לטלטל אפילו תיק הספר עם הספר בזמן שיש בידו מעות (קי"ז א') אלא משום הצלת כתבי הקדש דילמא אדשאדי להו אתיא לידי דליקה, ואשכחן נמי בפרק נוטל (קמ"ב ב') ששכחו ארנקי מליאה מעות בסרטיא ולא התירו לטלטלה משם אפילו פחות פחות מארבע אמות אלא ע"י ככר או תינוק לר' יוחנן, ואפילו בההיא לית הילכתא כותיה דקי"ל שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, ע"כ תורף דבריהם ז"ל, ואינם מחוורים דהא מציאה לא היתה בידו כלל ואפ"ה אי לאו [דלא] (ד)טרח בה הוה שרינן ליה ליתנה לנכרי או להניחה על גבי החמור כדאיתא בגמרא, ואי משום ההיא [ד]דליקה שאני התם דאיכא חששא דאי שרית ליה אדאזיל ואתי לאצולי אתי לכבויי עד שלא תבא שם הדליקה, דליכא למימר שאסרו שם שמא יבא להציל לרשות הרבים, שלא חששו לזה אלא כשמציל למבוי המפולש אבל כשמציל למבוי שאינו מפולש ולחצר המעורבת לא חששו, והכא נמי שמחביא ממונו בביתו בהצנע ליכא למיחש שיבא להוציאו דרך רשות הרבים, וההיא דפרק נוטל כבר פירשנו שם דאע"ג דעומד ממון בסרטיא אפשר היה לשומרו שם כי תוך העיר היה, מה שאין [כן] בזה שבא בדרך או שמתיירא מן הליסטים ומן השלטון.
ומיהו הא קשיא לדינם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל, דהא חזינן בגמרא שלא התירו לו כדי להציל ממונו אלא מפני שהיה בו חשש איסור תורה דאתי לאיתויי ארבע אמות ברה"ר, והיינו טעמא [ד]כשיגיע לחצר החיצונה אסור לטלטל כלים שאינם ניטלים ואפילו בשליפי רברבי בקרני דאומנא דהוי הפסד מרובה, אלמא כל היכא דליכא למיחש שתהא קרוב לו לבא לידי איסור תורה לא התירו לו טלטול מפני הפסד ממון, ואם כן הכא שמתיירא מפני הגנבים ומפני הליסטים דליכא חששא דאיסורא דאורייתא למה נתיר לו, דהא ודאי ליכא למימר שאם [לא] תתיר לו להצניעו בביתו יבא להצניעם בחוץ ויוציאם ברשות הרבים דהא ליתא, חדא דמסתמא אין דרך למצניעים להוליך לחוץ, ועוד דכל שיוכל להצניע בביתו למה יוליכם לחוץ דהא ודאי כשיזיד לעשות איסור לא יעשה איסור אחר אלא שיטלטלם ויצניעם בביתו וכיון שכן משום חשש איסור טלטול אין להתיר לו טלטול, דאילו במחשיך לו בדרך הא ודאי אי לא שרית ליה לא יניחם בכאן כי צריך הוא להוליכם לביתו, וכיון שכן איכא למיחש שמתוך שאינו מעמיד עצמו על ממונו שיוליכם בידו ארבע אמות, וכן השיב הרשב"א ז"ל שיחיה, וכן עולין דברי הר' ישעיה ז"ל.
מאי טעמא שרו ליה רבנן וכו' אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא ולא אמרן אלא [דלא אתי לידיה אבל אתי] לידיה ככיסו דמי, פירש רש"י ז"ל דלא [אתי] לידיה מבעוד יום קודם שתחשך ולא הגביהה ולא זכה בה, ודקדק מכאן הרב ר' ישעיה ז"ל דכיסו אפילו בשבת מצי יהיב ליה לגוי אם לא נזדמן לו (ל)גוי עד שחשכה, דהא מציאה בשבת בעי למימר ליה ואפ"ה במציאה הוא דאסיר מכלל דכיסו כיוצא בו שרי, ע"כ, ולא ירדתי לסוף דעתו דגבי מציאה לא אמר ליה כלום אלא מבעוד יום, ואנן הכי קאמרינן ולא אמרן אלא דלא אתאי לידיה מבעוד יום ולא הגביהה ולא זכה בה וכיון שכן אסור לומר לגוי מבעוד יום טול כיס זה שבקרקע והוליכהו לי, הא לומר לו בשבת ליטלו ולהוליכו אפילו בכיסו אסור.
ואיכא דאמרי מציאה שכבר באה לידו מהו. ולא איפשיטא, הילכך לקולא [נקטינן] דאיסורא דרבנן הוא, ועוד דהא בלישנא קמא איפשיטא לן דמציאה שבאה לידו מבעוד יום ככיסו דמיא וכל תרי לישני בדרבנן נקטינן ההוא לישנא דהוי לקולא, אבל מציאה דלא אתאי לידיה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא אסור ליתנה לגוי, ותמה על הרמב"ם ז"ל שאסר ליתן מציאה לגוי והתיר להוליכה פחות פחות מארבע אמות, ואילו בכולה סוגיין מוכח דהיתר נתינה לנכרי קיל מנתינה על גבי חמור וחרש שוטה וקטן, וחמור [ו]חרש שוטה וקטן קילי ממוליכה פחות פחות מארבע אמות ולא רצו לגלותה אפילו בכיסו אלא בדוחק כדאיתא לקמן, ועוד שאפילו במציאת תפילין בשעת השמד פליגי בה תנאי אם מוליכים פחות פחות מארבע אמות בפרק המוצא תפילין (עירובין צ"ז ב'), ומאן דשרי התם לא שרי אלא מפני כבוד תפילין אבל לא במציאה אחרת, וזו היא מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל, ורבינו הגדול ז"ל רצה לתת טעם לדברי הרמב"ם ז"ל ואין הטעם מחוור כלל.
הא דאמרינן חמור אתה מצווה על שביתתו. פירוש דבחמור שלו כגון זה מצווה בעלמא על שביתתו, דאילו בהא דהכא ליכא משום איסור שביתת בהמה וכדבעינן למימר קמן.
[שוטה] (חמור) או חרש שוטה או קטן לשוטה יהיב להו. ואף על גב דאנן לא תנן במתניתין היתירא אלא ליתן לנכרי או להניח בחמור, קים להו לבעלי התלמוד דכי היכי דשרו איסורא דרבנן בנכרי ומתניא היתירא לחמור שרו ליה נמי בחרש שוטה וקטן דהא ליכא בחרש שוטה [ו]קטן אלא איסור דרבנן, ותנא אורחא דמילתא דשכיח טפי נקט.
[דף קנג עמוד ב] איכא דאמרי לחרש יהיב להו ואיכא דאמרי לקטן יהיב להו. וכתבו רבנן ז"ל דכיון דלא איפשיטא [ו]הוי איסורא דרבנן יהיב ליה למאן דבעי, ויש למדין מכאן דכל שאין בו אלא איסורא דרבנן כיון דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו מותר לעשות על ידי קטן וספינן לקטן בידים איסורים של דבריהם, וכבר כתבנו סברא זו בפרק חרש (יבמות קי"ד ב') ובמקומות אחרים ומחינן ליה אמחא, ואילו מהא דהכא תיפשוט איפכא כי כל מה שהתירו כאן אינו משורת הדין אלא שמא יבא לידי איסור תורה כדאיתא בריש שמעתין, ואם כן דוק מינה לאידך גיסא דאי לאו האי חששא אסור לעשותו על ידי קטן ואף על גב דאיסורא דרבנן הוא, וכעין ששנינו (לעיל קכ"א א') גבי דליקה דקטן שבא לכבות אומרים לו אל תכבה כשהוא עושה על דעת אביו ואף על גב דכיבוי דליקה אליבא דהילכתא איסורא דרבנן.
והלא מחמר. פירוש דכיון שהולך אחריה כשהיא טעונה ואזלא מחמתיה ברשות הרבים הרי הוא מחמר בשבת שהוא איסור תורה ואנן איסורא דרבנן שרינן ליה בלחוד.
אמר רב א[דא] בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת וכו' תנא כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה. פירוש דכי הא לא חשיבא מלאכה בגופו כדאמרי' בפ"ק (ג' א') גבי הטעינו חבירו אוכלים ומשקים, וכיון דבדידיה לא חשיבא מלאכה (ו)ליכא מחמר, דלא קרינא ביה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, ואפילו מנהיגה בקול ליכא איסורא דמחמר, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב ואסור להנהיגה בקול, ומהאי טעמא נמי ליכא בהא משום שביתת בהמתו, שהוא איסור תורה, ובדין הוא דמעיקרא כי פרכינן ממחמר הוה לן למיפרך דהא איכא משום שביתת בהמתו, אלא דניחא לן למיפרך ממחמר דהוי איסור תורה שבגופו וחמיר טפי, ותו דדילמא הוה מוקים לה בחמור שאינו שלו ושכירות לא קני, וכד תריצנא הא דמחמר מתרצא לה אידך ממילא, וכן תירץ רבינו הגדול ז"ל, ולי נראה דאנן תרוייהו פרכינן ליה בגמרא והאיכא משום מחמר ואיכא איסורא אפילו בו וכל שכן בבהמתו.
אבל הר' ישעיה ז"ל כתב דמשום הכי לא אקשינן משביתת בהמתו לפי שלא נאסרה שביתת בהמתו אלא במטעינה בשבת או ששם אותה לחרוש ולדוש ולטחון כיוצא בו בשבת [או נותנה לגוי] והגוי עושה בה מלאכה בשבת, אבל כל מלאכה שהתחיל בה מבעוד יום על דעת שתגמור אותה בשבת מותר מן התורה (דמעשה בהמתו דמלאכה הנעשית מאליה בשבת מותר מן התורה) דמעשה בהמתו כמלאכה הנעשית מאליה בשבת שהיא מותרת כדאיתא בפ"ק (י"ז ב'), ודבר זה תימה בעיני פה קדוש איך יאמר דבר זה, דהא ודאי כל שבגופו חשוב מלאכה חשוב ג"כ מלאכה בבהמתו שאלמלא כן אפילו משום מחמר ליכא דבעינן מלאכה בבהמתך וליכא, ועוד שביתת כלים לבית שמאי יוכיחו שהוא אסור מן התורה אף על פי שהתחיל בה מבעוד יום ונעשית בשבת מאליה, ולא חמירא שביתת כלים לבית שמאי משביתת (כלים) בהמתו לדידן, אלא ודאי אין דברים אלו נכונים ומה שכתבנו הוא האמת בזה.
ומיהו אכתי קשיא לן, דהא ניחא בכיסו שעושה כן ליטלה כשהיא עומדת ולהניחה כשהיא מהלכת, אבל גבי כל המשוי [ש]נקשר (ש)עליו בחבלים כדאיתא במתני' הא לא מצי למעבד הכי, וא"כ הוה ליה מחמר אחר בהמתו, וי"ל דדילמא לא חשיב מחמר אחר בהמתו אלא במה שנתן עליה אפילו מבעוד יום על דעת שתלך בשבת, או אפשר שתלך בו בשבת כגון שנותנה עליה בסמוך לחשכה כההיא דפ"ק דעבודה זרה (ט"ו א'), אבל המשוי שהיה עליה כל היום ולא הונחה שם אלא על דעת שתגמור מלאכתה [קודם השבת] ופגע בה שבת בדרך, אין כאן משום מחמר ולא משום שביתת בהמתו, ואף על פי שבגופו חשוב מלאכה, שאני התם שהוא בן דעת וכונתו דלאחר חשכה [משוי ליה] (כ)שהוא נחשב כאילו טען (ו)גופו על דעת להוליכו בשבת מה שאין כן בזו, ולפיכך לא הוקשה בגמרא אלא בכיסו שמניחו על דעת להוליכו בשבת, כנ"ל, וכן כתב הרב הנזכר ז"ל.
והא דאמרינן כשהיא עומדת נוטלו ממנה. יש שפירשו כשרוצה לעמוד, ואין צריך כי אף על פי שעמדה עם הכיס ליכא מלאכה דהנחה יש כאן ועקירה אין כאן.
והוי יודע דהא דבעינן גבי בהמתו שיטלו ממנה כשהיא עומדת, דהוא הדין במניחה על הקטן, דכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אם עושה ע"י קטן איכא איסור תורה משום לא תאכלום לא תאכילום, והרי הוא כאומר לו הבא לי [חותם כו' ד]אסור כדאיתא בפרק חרש (יבמות קי"ד א').
היתה חבילתו מונחת לו על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. וא"ת ולמה אינו עושה כן גבי כיסו, תירץ רבינו הגדול ז"ל דבחבילה שהוא משוי כבד מידכר ולא אתי למעבד עקירה והנחה, אבל בכיס שהוא דבר מועט וקל לא דכיר וחיישינן דילמא נח ואתי למעבד עקירה והנחה.
[דף קנד עמוד ב] אתה למה לי הוא ניהו דכי עביד מעשה מחייב בבהמתו לא מחייב. פירוש דלהכי כתב רחמנא אתה, לישנא יתירא לחלק דלגבי דידיה האי לאו גמור ללקות עליו, אבל משום בהמתו אינו לאו גמור ללקות עליו בב"ד אבל מכל מקום הוא עובר בלאו.
אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכו' כי קאמר בקרני דאומני דלא חזיין ליה. פרש"י ז"ל כלי מקיזי דם שאין ראויים בשבת לכלום לפי שמאוסים, ויש מקשים דאכתי (לא) חזיין לכסויי בהו מנא והוו להו כשרגא דנפטא [דשרינן אליבא דר"ש שלהי פרק כירה (מ"ו א'), וי"ל דקרנא דאומנא מאיס טפי משרגא דנפטא] ולא חזי לכסויי ביה מנא כלל, ונכון הוא, אבל יש לפרש דטעמא דקרני דאומני לא חזו היינו משום [דהוו] להו כמוקצה מחמת חסרון כיס דקפדי עלייהו שמא ישברו, ואף רבי שמעון מודה במוקצה מחמת חסרון כיס, כנ"ל.
והא קא מבטל כלי מהיכנו. ופרקינן בשילפי זוטרי. פירוש דכי בעי להו לכרים ולכסתות מנערם וישתמש בהם, וא"ת והא נעשו בסיס לדעת לדבר האסור, וי"ל דאפילו הכי כיון שלא הונחו שם בשבת אלא לפי שעה כדי להצילם משבירה בעלמא מותר לו לשומטם, אבל שילפי רברבי שלא יוכל לשומטם ולנערם אסור דהא אסור ליה לטלטלם ונמצא מבטל כרים וכסתות מהיכנם, [וא"ת] (וי"ל) והלא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך מקומו, וא"כ כל זמן שיהא צריך לכרים וכסתות אין לך צורך גדול מזה וליכא ביטול כלי מהיכנו, וליכא למימר דכיון דלא חזי כלל לצורך גופו אסור אף הוא לצורך מקומו, דהא ליתא לפי מאי דפרש"י ז"ל [בפרק] כל הכלים בדר' נחמיה דאע"ג דלצורך גופו אסור לגמרי הא שרי לצורך מקומו וכדכתיבנא התם (קכ"ד א') בס"ד, ויש מרבותי' ז"ל מתרצים דכי אמרינן לצורך מקומו מותר הני מילי כששכחו שם מבעוד יום, אבל שנעשה בשבת מעשה כדי שיטלטלנו אחרי כן לצורך מקומו אסור, דהשתא ליטלו מעל גבי החמור אסרת ליה השתא, והיאך אתית השתא לטרוח להביא כלים על דעת לטלטל גופו (ו)לבסוף, הא ודאי מיחזי כי חוכא, ונכון, אבל עם מה שפירשתי לעיל אין להקשות בכאן כלום דהא קרני דאומני מוקצה מחמת חסרון כיס נינהו וכל שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטלו אפילו לצורך מקומו דדוכתא מיחד ליה (וכגמר) ולגמרי אקצייה כנ"ל.
ויש מקשים עוד היכי אמרינן הכא דבשליפי זוטרי כיון דאפשר לנערה ליכא משום ביטול כלי מהיכנו, דהא אמר רב חסדא בפרק כירה (מ"ב ב') אין נותנים כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה ופריש רב יוסף טעמא משום דקא מבטיל כלי מהיכנו, והא ביצה כשליפי זוטרי היא, ותירצו שלא התירו (טלטול) [ביטול] כלי לשעתו מפני שיוכל לנערו אלא להצלת הפסד מרובה וכדאמרינן בסמוך גבי עששית, והא דמקשינן התם מכופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו ושירדו ופרקינן לפי שמותר לטלטלו לאחר שירדו ולא חיישינן לביטול שעה, התם נמי הפסד מרובה הוא שאם לא יעלו לקניהם מתפזרין אילך ואילך ויאבדו, אי נמי דשאני התם דמאיליהן ירדו משם ולא יצטרך לעשות אפילו נעור שהוא טלטול מן הצד, ור"ז ז"ל תירץ דכולה סוגיא דפרק כירה מיירי כשמבטלו לכולי יומא, ובדין הוא דכי פרכינן מניצוצות ומכלי שתחת הדלף דמצי לשנויי דמיירי כשמבטלן לשעה אלא דניחא ליה לפרושה אפילו כשמבטלו שם לכל היום, ונכון הוא זה, והא דשרי הכא רב הונא בשילפי זוטרי ואילו בפרק כירה (מ"ג ב') משמע דאית ליה דר' יצחק שאין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל כבר מפורש שם בס"ד.
מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר את החבלים והשקים נופלים אף על פי שמשתברין. אלמא אף על פי שמשתברין ואיכא פסידא אסור להביא כלים להניח תחתיהן, ולא מצי לאוקמי בקרני דאומני ובשליפי (זוטרי) [רברבי], דהא סתמא קתני לה וסתם טעונה טבל [בין משוי קטן בין] משוי גדול משמע ולהכי פריך מיניה, ומיהו תלמודא בלאו הכי שני ליה דעדיפא טפי כדאוקמה בכולסא דהויא דומיא דטבל דאפילו בחול לא חזי ליה עד שיתקננו, וכולסא נמי שהם חתיכות של זכוכית אפילו בחול לא חזו כלום עד שיתקנם כראוי לחלונות.
דייקא נמי דקתני דומיא דטבל דלא חזי ליה. פירוש דאע"ג דאמרינן התם (לעיל מ"ג א') טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, הני מילי לענין דלא חשיב מבטל כלי מהיכנו כשנותנו תחתיו, אבל הוא עצמו אסור בטלטול כדתנן בהדיא (שהיו) [שאין] מטלטלין את הטבל בפרק (ה)מפנין (קכ"ו ב'), ומשום הכי אינו יכול ליטלו בכאן בידים אלא שמתיר החבלים והשקים נופלים, וא"ת והא אמרינן בפרק כירה (מ"ב ב') נשברה חבית בראש הגג מביא כלים ומניח תחתיה ומשום דטבל מוכן הוא אצל שבת והכא נמי אמאי לא עביד הכי, וי"ל דהכא בטבל שאינו צריך כלי וליכא פסידא רבה בנפלו לארץ כגון תבואה ופירות.
מהו דתימא להפסד [מועט] נמי חששו קמ"ל. וא"ת כיון דליכא משום ביטול כלי מהיכנו למה לא התיר רב הונא אפילו בהפסד מועט, י"ל שחששו שמא יביא כלי דרך רשות הרבים לעשות הצלה, ובמקום הפסד מרובה לא חששו.
מכניס ראשו תחתיה ומסלקה לצד אחר. פירוש ומיירי בתבואה של טבל דלא חזי לטלטלה וכדפרש"י ז"ל ואפילו הכי שרינן ליה להכניס ראשו תחתיה ולסלקה לצד אחר והיא נופלת מאליה, ואף על גב דכל מידי דלא חזו לטלטול אסור להזיז ולטלטל אפילו מקצתו כדמוכחא בפרק (ה)שואל (קנ"א א') דקתני ובלבד שלא יזיזו בו אבר, שאני הכא דטלטול כלאחר יד הוא וכיון שכן התירו לו כן מפני הפסד בהמתו, ובדין הוא דשרי נמי ליטול כרים וכסתות ולהניח תחתיה, דמשום ביטול כלי מהיכנו ליכא גבי טבל ואפילו בשילפי רברבי, דטבל מוכן הוא אצל שבת לענין זה הואיל ואם תקנו מתוקן וכדאיתא בפרק כירה (מ"ג א'), אלא דעדיפא מינה אשמעינן רבי שמעון.
מעשה בבהמתו של רבן גמליאל שהיתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת ולמוצאי שבת מתה. ופרכינן והא אנן תנן נוטל את הכלים הניטלים בשבת, פירוש ודבש מסתמא דבר הניטל בשבת הוא. ופרקינן כשהדביש. דלא חזי אלא לכתישה דגמלי דהוה ליה מידי דלא חזי בשבת כלל, שאסור לעשות רפואה כיוצא בזה לבהמה בשבת וכדאיתא בפרק במה בהמה יוצאה (עי' נ"ג ב').
והתנן יתיר את החבלים ושקים נופלים. פירוש דאפילו תימא דלית ליה ל[ד]רשב"י דשרי להכניס ראשו תחתיה מ"מ לעביד כמתניתין, ופרקינן דחייש דילמא מיצטרו זיקי, והשתא דאתית להכי מהאי טעמא נמי אפשר לומר דלא עבד כרשב"י, ולאו משום דפליג עליה דהא מסתמא לא מייתינן מעשה לסתור, ומסתברא נמי דמתניתין לא פליגא ארשב"י מדלא אמרינן בגמרא דמתניתין דלא כרשב"י, אלא דתנא דמתניתין מיירי בדסגי ליה בהתרת חבלים ומיד השקים נופלין, דלא נחית תנא דמתניתין אלא לאשמועינן דאע"ג דבעודו בדרך התירו לו טלטול כיסו וכיוצא בו, מכיון שהגיע לחצר החיצונה חזר לאיסורו כשאר כל אדם, כנ"ל.
ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיה. פירוש דמסתבר לן דעובדא אפילו בשילפי זוטרי הוה דליכא משום ביטול כלי מהיכנו, דכיון דקתני ולא רצה לפורקה מכלל דהוי ביה היתירא אלא שהוא לא רצה לעשות מעשה ולהכי מהדרינן אכולהו טעמי דאפשר למעבד ע"כ, כנ"ל.
ופרקינן דמטנפי על ידי הדבש ולא חזו לשבת וקא מבטל כלי מהיכנו שאין לך ביטול כלי מהיכנו גדול מן המלכלך כלים דחזו לשבת בענין דלא ליחזו מכאן ואילך לבו ביום, הילכך אפילו בשילפי זוטרי אתיא, ובדין הוא דמצינן לאוקמה בשילפי [רברבי] אלא דעדיפא מיניה משנינן.
ופרכינן והאיכא צער בעלי חיים. פרש"י ז"ל וכיון דכן ליתי צער [בעלי חיים ולידחי ביטול כלי מהיכנו דרבנן, נראה שהוא ז"ל סבור דאהא דקאמרינן מטנפי וקא מבטל כלי מהיכנו קאי, אבל הרמב"ן ז"ל הקשה עליו דאפילו תמצי לומר דצער בעלי חיים דאורייתא] למה נדחה איסורא דרבנן בכדי, מוטב הוא שיתיר את החבלים ויהיו שקים נופלים ואי מצטרו זיקי לצטרו, דהא אפילו משום הפסד מרובה לא שרינן ביטול כלי מהיכנו כדאיתא לעיל בהדיא דאסר רב הונא בשילפי רברבי והכא אפילו בשילפי זוטרי איכא ביטול כלי מהיכנו כיון דמטנפי, ולפיכך פירש הוא ז"ל דקושיין אעיקר עובדא למה לא התיר את החבלים, ואי משום דמצטרו זיקי ואיכא הפסד מרובה משום הכי אין לו לעבור על צער בעלי חיים דאורייתא, ופריק דקסבר צער בעלי חיים דרבנן בעלמא הוא ובמקום פסידא לא גזרו, וש"מ דלמאן דאמר [צער] בעלי חיים מן התורה חייב להתיר את החבלים כדי לפרקה שלא תצטער ואף על גב דאיכא הפסד מרובה, ולא שרינן ליה (אלא) טלטול דרבנן בידים משום צער בעלי חיים כיון דאפשר ליה בשיתיר את החבלים, ופלוגתא [היא] בפרק אלו מציאות (ל"ב ב') בין רבנן ורבי יוסי הגלילי ור"ש, וקי"ל כרבנן דסברי צער בעלי חיים דאורייתא חדא דרבים נינהו, ועוד דהא (ד)רב יהודה סבר הכין (תנן) (לעיל קכ"ח ב') וליכא אמורא דפליג עליה התם.
אביי אשכחיה לרבה וכו' שתים בידי אדם אחת באילן כשירה. והוא הדין אפילו כולן באילן כשרה דבדפנות לא קפדי אם הם מן המחובר לקרקע, והא דנקט שתים בידי אדם רבותא נקט למימר דאפ"ה אין עולין, [ו]פרש"י ז"ל דלאו דוקא [נקט עולין] דהכא הסוכה בארץ היא אלא שעשה מן האילן דפנות לסמוך סכך הסוכה עליו, וכל כניסה דסוכה נקיט תנא בלשון עליה לפי שהיו רובן עושין סוכותיהן בגגותיהן כדאיתא התם בכמה דוכתי, וה"ק שאין נכנסים תחתיה לאכול ולישן בתוכה כיון שהסכך נשען על האילן והוא משתמש תחת הסכך, והקשו בתוספות דהא ודאי לא אסרו חכמים להשתמש תחת צילו של אילן בשבת ויו"ט וכל שכן שלא אסרו להשתמש תחת הסוכה מפני שנשענת באילן, אלא הכא עליה ממש ואיכא [איסורא] מפני שתחתית הסוכה נסמך על האילן דכל שעה שמשתמש בסוכה משתמש באילן ממש.
אי הכי אימא סיפא שלש בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה ביום טוב ואי דכפיה לאילן אמאי עולין לה ביום טוב. גירסת רש"י ז"ל ואלא מאי צדדין אסורים סוף סוף אמאי עולין לה ביום טוב אלא התם בגוזא ופרסיטא, ולפי גירסא זו מאי דקאמרי מעיקרא אי הכי אימא סיפא, לאו אי אמרת בשלמא הוא דהא לדידיה נמי לית ליה דסיפא פירוקא הוא אלא בגוזא ופרסיטא, אבל יש נוסחאות דלא גרסי' ואלא מאי צדדין אסורים אלא הכי גרסינן ואי דכפייה לאילן אמאי עולין לה ביום טוב, התם בגוזא ופרסטא, ולפי גירסא זו הכי פירושו אי הכי אימא סיפא, בשלמא לדידי דאוקימתא בדחק באילן דהוו ליה צדדין, הא קמ"ל שלא החמירו בצדדים אלא כשעיקר סמיכותן על הצדדים כגון באחד מג' דפנות אבל בדופן רביעי שאין בו עיקר סמיכות לא גזרו, אבל לדידך דמוקמת לה בדכפייה לאילן ומשתמש באילן ממש הא ודאי בכל ענין יש להם לאסור ואפילו בדופן רביעית (כגון) [כיון] שנעשה עליו ממש, ופרקינן דמתניתין בגווזא ופרסכינא שאינה נשענת עליה כלל אלא דהויא אילן דופן מאליו ואמרינן דיקא נמי דקתני כל שניטל האילן [והיא] יכולה לעמוד, פירוש דמשמע שהיא יכולה לעמוד כמות שהיא לגמרי בלא שום נענוע וסתירה, ומיהו אביי הוה סבר דה"ק שיכול אילן ליטול והיא יכולה לעמוד על ג' דפנות שאין עיקר סמיכותא על דופן רביעי, והיכא דאמרינן דיקא נמי לאו הכרחא ממש היא, אלא דלישנא דייק הכי טפי וכדכתיבנא בכמה דוכתי, וגירסא זו יותר נכונה.
אמר אביי דכו"ע צדדים אסורים והכא בצידי צדדים קא מיפלגי דת"ק סבר צידי צדדים אסורים ורבי מאיר סבר (אסורי') [מותרים] רבא [אמר] מאן דאסר בצדדים וכו'.
[דף קנה עמוד א] והילכתא צדדים אסורים וצידי צדדים מותרים. ואפ"ה אין למנות זו עם יע"ל קג"ם דקי"ל [בהא כאביי], דהכא אפשר דאביי ס"ל דאפילו צידי צדדים אסורים דהא אוקמה כתנאי ואוקימנא לרבנן דקסברי שאסורים.
אמר רב אשי השתא דאמרת צדדים אסורים וצידי צדדים מותרים האי דרגא דמדליא וכו'. פירוש אילן שבחצר ורוצה לסמוך (האילן) [הסולם] על צדו כדי לעלות לעליה, אל יסמוך הסולם על צדי האילן דכיון שהסולם שהוא עולה ויורד בו סמוך על צדו הרי הוא כמשתמש בצדו של אילן ממש, אלא יתקע יתד בצדו של אילן ויסמוך הסולם עליה [וכשעולה למעלה ורוצה לדרוך בראש הסולם כדי שיעלה לעלייה אל ידרוך על אותו] היתד (גמור) עצמו דא"כ הא קא משמש בצדדים, דכיון שהיתד תקוע בצד האילן כשדורך עליו כאילו משתמש בצדו של אילן, לפיכך צריך ליזהר שלא יניח רגלו אלא על שליבות הסולם כי היתד התקוע באילן היה צדדים והסולם הסמוך על היתד צידי הצדדים, וצדדים אסורים וצידי צדדים מותרים.
קסבר שוויי אוכלא [משוינן] מיטרח באוכלא לא קא טרחינן. פירוש דאע"ג דשוויי אוכלא חשוב תיקון טפי מ"מ כיון דלצורך בהמתו הוא שרי, אבל במטרח באוכלא דהוי שלא לצורך אסירא ואף על גב דלא הוה ליה תיקון כולי האי, והא דתנן בפרק מפנין (קכ"ו ב') חבילי קש וחבילי זרדין אם התקינן מבעוד יום למאכל בהמה מטלטלים אותם ואם לאו אין מטלטלים אותם, דאלמא כל שלא תקנם מבעוד יום למאכל בהמה [אפילו בטלטול אסורין וכל שכן דלא מטלטלינן ומשוינן, יש לומר דהתקינן למאכל בהמה] דאמרינן התם היינו שחישב עליהם למאכל בהמה משום דסתמן לעצים להסקה עומדים וכיוצא בזה כנ"ל, והסכימו רוב הפוסקים ז"ל דהילכתא כרב יהודה [דרבא] דהוא בתראה מפרש דבריו, ועוד דהא אסקוה לרב הונא בקושיא.
חרובין לדקה נמי שווי אוכלא הוא. פירוש מפני שהדקה שיניה דקות ואינה יכולה לאכול כלל הילכך מתקנינן ושוינן אוכלא כדי שלא תמות, אבל גסה דאפשר לה בלאו הכי לא משוינן לה אוכלא אפילו מטרח באוכלא, דכולה שמעתין לטרוח בדבר שראוי לאכילה (ו)בלאו הכי כדי שתתענג ותאכל כרצונה, וכדפירש רש"י ז"ל השמועה פשוטה לפנינו.
[דף קנה עמוד ב] והא דתנן אין אובסין את הגמל. הקשה רשב"ם ז"ל מהא דתניא בעירובין פרק עושין פסין (כ' ב') גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים, ותירץ ז"ל דהתם לא דק ולמלעיטין קרי אובסים.
דילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא קמח דבר גבול הוא. פירוש שסתמו ללוש אותו ולעשות ממנו עיסה וזהו גמר מלאכתו, אבל מורסן דלאו בר גבול הוא שאין דרך לעשות ממנו עיסה (ו)אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה דנתינת מים לבד זהו גבולו, והדרינן לבעיין לומר דמתניתין מני, דדילמא לא רבי ולא רבי יוסי בר יהודה, וליכא למימר דא"כ מתניתין אמאן תרמייה, דאנן היינו מאי דבעינן לפרושי כמאן אזלא מתניתין וזהו מה שהיה שואל אביי קמיה רבא וקמיה רב יוסף.
אמר ליה לא ס"ד דתניא בהדיא אין נותנים מים למורסן דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר נותנים מים למורסן. אלמא לא מודה ר' יוסי בר יהודה במורסן שיהא נתינת מים חשוב גיבול, ומשמע ודאי דאפילו לרבי ליכא איסור תורה בנתינת מים למורסן מדלא קתני חיוב חטאת במורסן כדקתני גבי קמח, והטעם דכיון דמורסן לאו בר גיבול הוא שאין עושים ממנו לעולם עיסה אין בגיבולו חיוב חטאת אלא איסורא דרבנן דגזור אטו קמח, ורבי דסבר דבנתינת מים בקמח איכא חיוב חטאת גזר במורסן אפילו בנתינת מים, ור' יוסי בר יהודה דסבר דגבי קמח ליכא חיוב חטאת עד שיגבל לא גזר הכא אלא בגיבולו, וקמה מתניתין כר' יוסי בר יהודה דשרי נתינת מים למורסן ואסר גיבולו וכיון דסתם מתניתין כותיה הילכתא כותיה, דסתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין.
והא דאמרינן הכא דבמורסן כיון דלאו בר גיבול הוא הוי קיל טפי דאפילו בגיבולו ליכא חיוב חטאת לר' יוסי בר יהודה, ואילו התם (לעיל י"ח א') אמרינן דדיו כיון דלאו בר גיבול הוא הוי חמיר טפי דמחייב בנתינת מים בלחוד, י"ל דלא דמי דאילו מורסן אין דרך העולם לשרותו ולא לגבלו וכיון דכן אין לחייב בו חיוב חטאת דהא לא דמי ללישה דהוי במשכן דהיינו שריית סממנין, פי' [דהא] לישת לחם לא היתה במלאכת המשכן, (ואפ"ה) [ואף על גב ד]בעי ר' יוסי בר יהודה גיבול קמח ואף על גב דלא הואי בסממנין דמשכן, משום דבקמח היינו אורחיה, אבל בדיו וסממנין אף על גב שאין דרך בני העולם לגבלו איכא בשרייתו חיוב חטאת כי היא המלאכה שהיתה במשכן.
ומיהו גבי אפר דקס"ד התם דפליגי רבי ור' יוסי בר יהודה כדפליגי גבי קמח, משום דאע"ג דאפר לאו בר גיבול הוא לגמרי כעין קמח, פעמים שמגבלין אותו לטוח בו לפי שעה ופעמים ג"כ שאין מגבלין אותו אלא ששורין אותו במים לעשות בורית וכיוצא בו לכבוס הבגדים, לפיכך דימו אותו שם לשריית דיו וסממנים. ואסקה אביי דבעפר הוא דפליגי דהוי בר גיבול לעשות טיט לבנין דומיא דקמח, אבל באפר לא פליגי, וכל היכא דבעי ליה לבורית דכו"ע מחייב מנתינת מים וה"ה לדיו וסממנים, והיכא דבעי ליה לבנין דכו"ע [לא] מחייב עד שיגבל לרבי יוסי בר יהודה דומיא דקמח ועפר.
והא דאמרינן בפרק המביא (ביצה ל"ב ב') וקטמה שרי, אין פירושו כדפירש רש"י ז"ל, אי נמי כי רבינו ז"ל סובר דאמסקנא דאביי התם בעפר הוא דפליגי אבל באפר לבנין ליכא גיבול כלל והוה ליה דומיא דמורסן דלית ביה איסור תורה לכולי עלמא, כנ"ל, ואף על פי כן אינו מחוור דהא לא דמי למורסן כפי מה שפירשנו דמורסן לאו אורחיה בשום גיבול ואילו אפר אורחיה בגיבול לפעמים לטוח בו תנורים וקדרות ע"ג כירה.
ומסתברא דהתם כמסקנא דאביי קי"ל דאסקה למתניתין דהתם כר' יוסי בר יהודה, דהא סתמא דהכא לא קי"ל אלא כרבי יוסי בר יהודה ובעינן דלא תיקשי סתמא אסתמא, ומיהו לרב יוסף דמוקים סתמא דהתם כרבי ומוקים סתמא דהכא כרבי יוסי בר יהודה הוו פליגי סתמא אסתמא, דהתם ראה רבי דבריו וסתם משנתו כמותו והכא ראה דברי רבי יוסי בר יהודה וסתם כמותו, ואפ"ה כסתמא דהכא קי"ל דהיא בתריתא, דהא קי"ל שיש סדר למשנה בחדא מסכתא, כנ"ל פירוש שמועה זו ושמועה דפ"ק ושם כתבתי שיטת התוספות ושיטת רבינו ז"ל.
ת"ר אין גובלין את הקלי וי"א (אין) גובלין את הקלי. פי' קלי הוא קמח של תבואה שנתייבשה כשהוא כרמל בתנור, ואותו קמח הוא מתוק ונקרא קמחא דאבישונא במסכת פסחים (ל"ט ב'), ועושים ממנו שתית משמן ומים ומלח שמערבין בו, ואין עושין ממנו עיסה שאינו בן גיבול לעשות ממנו ככרות, ואין בגיבולו אלא איסורא דרבנן דגזרינן משום גיבול הקמח כדגזרינן במתניתין גבי מורסן, משום הכי ע"י שינוי מותר, והיינו דאמרינן מאן יש אומרים ר' יוסי בר יהודה היא, דאמר דאף בקמח ליכא איסור תורה אלא בגיבול ולהכי שרי(ת) נתינת מים במידי דלאו בר גיבול ושרי גיבול ע"י שינוי, דאילו לרבי הא אסר בנתינת מים לחוד גזירה אטו נתינת מים דקמח ובנתינת מים לא שייך שינוי דכל מידי דיהיב מיא חדא אורחא הוא, וכיון דאסר נתינת מים גרידא כל שכן דאסר גיבול ואפילו בשינוי הילכך ע"כ הא דשרי גיבול ר' יוסי בר יהודה היא.
[דף קנו עמוד א] והני מילי הוא דמשני. כלומר דבשינוי הוא דשרי, ולא הוצרך התנא לפרש דבעי שינוי דהא פשיטא דליכא למשרי בלאו הכי.
ואמרינן היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד. פירוש שמגבל (מ)מעט מעט ואוכל לשעתו ולא יגבל הרבה ביחד.
ושוים שבוחשין את השתית בשבת ושותין [זיתום] המצרי. פירוש תשלום ברייתא הוא.
גירסת מקצת הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל והא אמרת אין גובלין. ולפי גירסא זו בוחשין היינו גיבול, ואינו נכון, דבוחשין בכולי תלמודא לא משמע אלא תערובת שמערב הדבר ע"י תרוד ואין זה גיבול, ויש ספרים שגורסים והא תניא אין בוחשין את השתית וזו גירסת הר' ישעיה ז"ל, והכי קאמר ושוים שבוחשים את השתית לערב כלי עם שמן ומים ומלח בתרוד שאין זה גיבול, ופרכינן והתניא שאין בוחשין את השתית, ופרקינן כאן בעבה כאן ברכה, כי אם היא עבה נראה כמו גיבול ולישה ואסור מדרבנן משום גזירה, ואם היא רכה נראית כמו (ש)משקים ולא דמיא [ל]לישה ועיסה ושרי.
וה"מ דקא משני. פירוש דאפילו ברכה לא שרי אלא בשינוי שלא יעשה כדרך שבוחשים, [ואליבא דת"ק] אתינן דאילו ליש אומרים לא בעי שינוי ברכה דהא שרי לגבל את השתית בשינוי, וכיון שכן אפילו בעבה נמי שרו בשינוי [וא"כ] (ו)ברכה לא בעי שינוי, והא קי"ל כיש אומרים דקיימי כר' יוסי בר יהודה דסתם מתניתין כותיה, אבל י"ל דאפילו ר' יוסי בר יהודה דשרי גיבול בשינוי דלעיל מודה דבעינן בשתית רכה שינוי כל דהוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, והיינו דאמרינן היכי משני ופרישנא דבחול נותן את החומץ תחלה ובשבת נותן את השתית תחלה, וזה נראה דעת הפוסקים ז"ל.
לוי בריה דרב הונא אשכחיה לגבלא דבי נשיא דקא גביל וספי לתורי. פרש"י ז"ל ע"י שינוי. בטש ביה. פירוש משום דלכו"ע ולא גובלין תנן, וקס"ד דבכל ענין אסירי ואפילו בשינוי. אתא אבוה ואשכחיה ואמר ליה הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב ומנו רב ירמיה בר אבא גובלין ולא מספין ודלא לקיט בלישניה מלקטמין. פירוש דסבר רב ירמיה בר אבא דכי קתני ולא גובלין היינו בלא שינוי דגזרינן אטו גיבול דקמח, אבל בשינוי מותר אליבא דר' יוסי בר יהודה, והני מילי הוא דמשני וכסברא דרב חסדא.
היכי משני אמר רב יימר בר שלמיה משמיה דאביי שתי וערב. כלומר שמוליך בו את הכף שתי וערב. והא לא מיערב שפיר. כלומר ואין זה גיבול. אמר רב יהודה מנערו לכלי אחר. כלומר אחר שהוליך את הכף שתי וערב ינערנו לכלי אחר וע"י העירוי ההוא יתערב ויתגבל יפה. ומסתברא דלא פליגי הא אדרב חסדא והאי דהכא כשרוצה לגבל הרבה ביחד ובעי לשנויי כי הכא, ודרב חסדא כשאינו רוצה לעשות הרבה ביחד וכיון שכן יגבל כדרכו מעט מעט ואוכל.
כתיב אפנקסיה דזעירי שאילית [קדם] רבי מהו לגבל א"ל אסור מהו לפרק. פרש"י ז"ל ליטול מלפני(ו) בהמה זו לתת לפני בהמה אחרת, ואינו נכון דהא מתניתין היא בפרק תולין (ק"מ ב') נוטלין מלפני בהמה זו לתת לפני בהמה אחרת בשבת, ותניא בברייתא נוטלים מבהמה שפיה יפה ונותנים לפני בהמה שפיה רע, ועוד שאין [זה] מעין השאלה הראשונה.
אבל רבינו הגדול ז"ל פירש בספר מלחמות דלפרק היינו לנער ולערות אותו הכלי מכלי לכלי, והכי שאיל מיניה מהו לגבל כל צורכו לשוורים בלא שינוי, א"ל אסור, ומהו לפרק, כלומר לגבל בשינוי לעשות שתי וערב ונוער, א"ל מותר ואתיא כדרב ירמיה ואליבא דהילכתא, וכתב ז"ל כי לפיכך כתבה רבינו אלפסי בהלכותיו ושיכך בפירוש זה תלונת הר"ז ז"ל שהשיב על הריא"ף ז"ל לפי שכתבה, דהא דאסר לגבל לית הילכתא כותיה דרבי לטעמיה ואסר גיבול אפילו בשינוי כדאיתא לעיל, ואנן קיימא לן כר' יוסי בר יהודה, ולפיכך פירש רבינו הגדול הרמב"ן [ז"ל] דזעירי הלכה היא וכר' יוסי בר יהודה אזלא, וא"כ אין לגרוס כדגרסינן בנוסחי דידן שאילת קדם [רבי] דאם כן היכי שרי ליה רבי לפרק דהא רבי אסר גיבול אפילו [בשינוי], אלא גורס הוא כגירסת מקצת הספרים דגרסי שאילית קדם רבי ומנו ר' חנינא, והשתא יש לפרש כמו שפירש רבינו ז"ל דר' חנינא כר' יוסי בר יהודה סבירא ליה ואפילו (כמאן) [למאן דגריס] שאילית קדם רבי יש לפרש דלאו משום רבינו הקדוש קאמר אלא משום רבו דזעירי קאמר דהיינו ר' חנינא כנ"ל.
אבל רש"י ז"ל והר' ישעיה ז"ל ובתוספות גורסין ומפרשי' קדם רבי ממש, ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש מהו לפרק [ליטול מלפני בהמה זו לתת לפני בהמה אחרת], דאילו לגבל אפילו ע"י שינוי קאסר רבי, והר' ישעיה ז"ל ובתוספות פירשו מהו לגבל ואפילו ע"י שינוי אמר ליה אסור ורבי לטעמיה. מהו לפרק, פירוש אם היה מורסן מגובל מאתמול מהו לפרקו בשבת לכלי אחר לתת לפני הבהמה כדי שתגבל יותר, ואמר ליה מותר, כלומר דכולי האי לא אסר רבי, ונכון הוא, ולפי פירוש זה אין הלכה כדהא דזעירי אלא אפילו לגבל לכתחלה בשבת מותר (אפי') על ידי שינוי וכל שכן לפרק, וכך עולה הפסק אפילו לפירוש רבינו הגדול ז"ל וגירסת הריא"ף ז"ל.
אמר רב מנשה חד גבי חד ותרי גבי תרי [שפיר דמי] תלתא קמי [תרי] אסיר. פרש"י ז"ל דמילתא באנפי נפשה היא כי מותר לתת לפני הבהמה כשיעור המדה שרגילין לתת לפניה בחול, אבל לתת שלש מדות לפני שתי בהמות אסור. ועולא אמר אפילו כור ואפילו כוריים נותן לפני הבהמה ואין שיעור בדבר.
ורבינו הגדול ז"ל פי' בספר המלחמות י"י דאמאי [ד]שרי ר' לפרק קיימינן כמה מותר לפרוק, ואפליגו בה ר' מנשיא ועולא, וקיימא לן כעולא דשרי למפרק אפילו כור ואפילו כוריים, וזה הפירוש יותר נכון והוא דבר הלמד מענינו.
[דף קנו עמוד ב] עובדא דרבי עקיבא דדאיג אמאי דאמרו כלדאי וחייש למילתייהו, לא קשיא אמאי דאמרינן בסנהדרין (פסחים קי"ג ב') שאסור לשאול בכלדיים משום [תמים] תהיה, דהתם לשאול מהם דבר הוא דאסור אבל אם אמרו לו מעצמם דבר של דאגה (הואי הואי א') ראוי הוא לחוש לדברים, כי הרבה פעמים אומרים האמת בעתידות כדכתיב (ישעיהו מ"ז י"ג) מאשר יבאו עליך מאשר ולא כל אשר, וא"כ החסיד יחוש לדבריהם לבקש רחמים ולעשות צדקה בד"ק וכיוצא בו שהם מדברים שמבטלים את הגזירה, דהא קי"ל שאין מזל לישראל ותשוב[ה] (ותעשה) [ו]מעשים טובים מבטלים גזרת הכוכבים וכדאסקוה לעיל, וכבר פירשנו דברים אלו בספר הדרשות בס"ד.
הא דתנן מחתכין את הדלועים לפני בהמה. פרש"י ז"ל מחתכין את הדלועים התלושים, ומיהו סתמייהו לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם ע"כ, ונראה מדבריו דהא נמי בכלל פלוגתא דרבי יהודה ות"ק דהיינו רבי שמעון דפליגי במוקצה, ולא נהירא דהא ודאי ליכא (ח)מידי דחזי לאדם ולא חזי לבהמה דהא פת סתמא לאדם קיימא ובודאי לא אסר ר' יהודה לתת פתו לפני בהמה, ומה שאמרו דמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, [אינו] אלא לענין דבר שהיה עומד למאכל אדם ונדחית בשבת ממאכל אדם והוא עומד למאכל בהמה, כגון נבלה שנתנבלה בשבת וכגון בני מעים דאסרוח וכיוצא בהם, אבל כל זמן שהן ראויים עדיין לאדם דכולי עלמא מותרים הם לבהמה דברי הכל, ואם תמצי לומר דהא דדלועים פלוגתא דת"ק ורבי יהודה מדנקט [לה] בהדי נבלה, יש לפרשה בדלועים שהיו רכין בבין השמשות וראויים למאכל אדם ונתקשו בשבת ואינם ראויים אלא למאכל בהמה דהוו להו דומיא דנבילה שנתנבלה בשבת, כנ"ל.
ובתוספות פירשו דמחתכין את הדלועין דנקט הכא אינו מן המחלוקת כלל אלא מילתא באפי נפשה היא לדברי הכל, ולאשמעינן דשוויי אוכלא או דמטרח באוכלא טרחינן, וכדפריש לה תלמודא לעיל בפרקין בפלוגתא דרב [הונא] ורב יהודה, ולפי פירוש רש"י תרוייהו איתנהו במתניתין גבי דלועים, פלוגתא דמוקצה ושריותא דחיתוך כרב יהודה או כרב הונא והיינו דאייתי ליה תלמודא התם.
לא הוה חזי אלא אקיקלתא וכו'. ולפי מה שכתבנו במסכת ביצה דהילכתא כרבי יהודה ביום טוב, הא דלוי הלכה היא, וכן כתבה הרמב"ם ז"ל.
ואף ר' יוחנן סבר הלכה כרבי שמעון. ואם תאמר ואמאי לא מפרש תלמודא מהיכן שמעינן לה כדפריש באידך אמוראי, י"ל משום דבפרק כירה (לעיל מ"ה ב') שקלינן וטרינן טובא אי כרבי שמעון סבירא ליה אי כרבי יהודה, ואמר הכא דכרבי שמעון ס"ל, משום הכי לא חיישינן הכא לפירושא וסמכינן אסוגיא דהתם.
ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין [וכו']. ואף על גב דהכא סתם לן כר' (יוחנן) [שמעון] כדקתני ואת הנבלה לפני הכלבים וכדאיתא בשמעתא קמייתא דביצה (ב' א'), אפ"ה לא חשיבא סתם משנה דאמר ר' יוחנן בכל דוכתא, כיון דאיכא מחלוקת בצדה וכדברירנא התם ובמסכת יבמות (מ"ב ב') בס"ד.
ובדין הוא דמצי לשנויי דכי אית ליה ל[ד]רבי שמעון גבי שבת אבל בי"ט סבירא ליה כר' יהודה כסתמא דהתם, דהא כי האי גוונא אמרינן בריש מסכת ביצה, וכן היא הלכה לדעת הגאונים ז"ל ודעת מורי ז"ל, אלא דקושטא דמילתא בעי לתרוצי דר' יוחנן כר' יוסי בר יהודה מתני לה (בהא) לההיא סתמא בהדיא.
[דף קנז עמוד א] ת"ש אין משקים ושוחטים את המדבריות וכו'. [ובדין] הוא דמצי לשנויי דהא כגרוגרות וצמוקים דמיא דמודה בהו ר' שמעון דהאיכא מאן דמשני לה הכין בפרק כירה (לעיל מ"ה ב'), אלא דלא ניחא לן הכא בההוא שינוייא.
ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתניא בית שמאי אומרים מגביהין וכו' ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון. דמוחלפת השיטה ור' יוחנן סבר לה כי הא דרב נחמן, ואף על גב דהא לאו סתמא הוא, מ"מ כיון שהם דברי בית הלל שהלכה כמותן בכל מקום הא עדיפא טפי (משאר) [מסתם] משנה, ומסתברא לי דלהכי לא מייתינן ההיא דמוכני דהויא סתם משנה וכדמקשינן מינה עלה דר' יוחנן בפרק כירה (לעיל מ"ו א'), משום דאי מההיא סתמא הוה קשיא לן ומאי אלימא דהאי סתמא מהאי סתמא, דהא אדרבה סתמא דהכא עדיפא דאיתניא בדוכתא מההיא מתנייתא בסדר טהרות דלאו דוכתא, ולהכי מייתי לה[א] דבית הלל שהלכה כמותן ובית שמאי במקום בית הלל [אינה משנה] דעדיפא טובא מסתם משנה, אי נמי דסתמא דהתם לאו הכריחא היא דהא איכא לאוקמי כרבי יהודה, וכדאמר ר' זירא (שם) תהא משנתינו בשלא היו עליה כל בין השמשות.
פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כל השבת כולה הלכה כרבי שמעון בר ממוקצה מחמת מיאוס ומאי ניהו נר ישן וחד אמר אפילו במוקצה מחמת מיאוס הלכה כרבי שמעון חוץ ממוקצה מחמת איסור. פירוש ע"כ הא דקאמרי כל השבת כולה דברים כפשוטן וכללא הוא דכייל לכל מה שנחלק[ו] ר' יהודה ור' שמעון, בין במוקצה בין בדבר שאין מתכוין, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה, דאי במוקצה בלחוד עבד כללא מאי כל השבת דנקט, ועוד דהא במוקצה לית הילכתא כותיה בכולהו, דהא איכא מאן דמפיק מוקצה מחמת איסור ואיכא מאן דמפיק מכללא אפילו מוקצה מחמת מיאוס ומאי בכל השבת, ועוד דאילו כן, למ"ד אין הלכה כמותו במוקצה מחמת (מיאוס) [איסור] והלכה כמותו במוקצה מחמת (איסור) [מיאוס] למה פסקו כאן הלכה כרבי שמעון והוצרכו למעט ולהוציא מחמת חסרון כיס, לימא הלכה כרבי מאיר דאית ליה הכין בפרק כירה (מ"ד א'), אלא ודאי כללא כייל בכל מחלוקות ר' יהודה ורבי שמעון, וכן פירש רבינו הגדול ז"ל, וכן פסקו ר"ח והראב"ד ז"ל דהילכתא כרבי שמעון אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה מכיון דרב אחא ורבינא הכין סבירא להו.
והא דאסיקנא הכא דר' יוחנן סבר הלכה כרבי שמעון לענין מוקצה, ואילו בפרק כירה (מ"ה ב') אמר ר' [יצחק] דא"ר יוחנן הלכה כר' יהודה וכן בעובדא [דהתם], ואמרינן נמי התם (מ"ו א') דר' אבהו באתריה [דר'] יוחנן לא מטלטל שרגא משום כבודו דר' יוחנן, כבר פירשנו בפרק כירה בשם ה... דהכא בשמעתין מיירי בכל מאי דחזי דומיא דנבלה דלא דחייה בידים, אבל בנר [דדחייה] בידים סובר ר' יוחנן דהלכה כרבי יהודה, וההיא דמוכני דפרכינן מינה התם לר' יוחנן היינו משום דההיא לנר דמיא דדחייה בידים, ולפירוש זה היינו דלא אסתייע ר' (יוסי) [יוחנן] הכא מההיא דמוכני, דאדרבה [בההיא] סבירא ליה [כרבי יהודה], ואין זה מחוור כל הצורך דכי האי גוונא הוה לן לפרושי הכא בסוגיין ולמרמי דר' יוחנן אדר' יוחנן ולשנויי הכין כדעבדינן בכל דוכתא, והנכון בעיני דבסוגיין דהכא לית להו ההיא דרב יצחק אלא כדרבה בר רב חנה דאמר משמא דר' יוחנן אמרו הלכה כרבי שמעון, ואמרו [ו]סבירא ליה כדקא סלקא דעתין התם מעיקרא, אלא דאפילו הכי ר' יוחנן לא הוה עביד עובדא בנר אלא כרבי יהודה, ולפיכך אמר רבה בר רב חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי שמעון משום דלמעשה לא סבירא ליה כרבי שמעון, כך נראה לי, והר' ישעיה ז"ל האריך הרבה בתירוץ קושיא זו בדברים שאינם מתחוורים כל הצורך בעיני.
וקשרו את המקדה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח. פרישנא בגמרא דהלקטי קטנה היתה בין שני בתים שהמת בא מהם וחלון גדול בין שני הבתים וגיגית נתונה בתוכה בחלון שסותם אותה, ולפיכך קשרו את המקדה כעין א' ארוך בגמי שהוא בר טלטול שהוא מוכן למאכל בהמה, כדי לשער במקדה ההוא אם יש בסדק הגיגית פותח טפח ואינה יוצאה בפני הטומאה.
איבעיא להו הפרת נדרים וכו'. פירוש קא מבעיא להו הא דקתני סיפא לצורך אי אשאלה לחוד קאי או אהפרה נמי קאי, ופרישנא בלישנא בתרא דמספקא לן בהא משום דלא ידעינן אי סבירא ליה דהפרת נדרים כל היום כולו בלבד, וכיון שכן אפילו כשהן שלא לצורך שבת הרי הם כאילו הם לצורך, דהא אם לא יפר היום שהוא יום שומעו שוב לא יוכל להפר או דילמא הפרת נדרים מעת לעת וכיון שיכול להפר למחר שוב אין לו להפר היום נדרים שאין בהם צורך לשבת, וכשנדרה ערב שבת בין השמשות (ד)בהא דכולי עלמא מפר [ב]שבת ואפילו למאן דסבר [הפרת] נדרים מעת לעת.
ואסיקנא דתנאי היא דתניא הפרת נדרים כל היום ר' יוסי בר יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אמרו מעת לעת. והכא לא איפסיקא הילכתא כמאן, אבל בפרק נערה המאורסה (נדרים ע"ו ב') אמרינן א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי אין הלכה כאותו הזוג, ומאן דגריס הכא הילכתא הפרת נדרים מעת לעת טעותא היא וליתיה ברובא דנסחי אלא דקיי"ל דהפרת נדרים כל היום, וכיון שכן מפירים לנדרים בין לצורך בין שלא לצורך ואין נשאלים לחכם אלא לצורך השבת, וכן כל שלצורך נשאלים אפילו כשהיה לו פנאי מבעוד יום כעובדא דרב מר זוטרא בריה דר' זירא, והתם בפרק נערה המאורסה (שם ע"ז א') [אמרו] דנשאלים לנדרים בין ביחיד מומחה בין בג' הדיוטות, דכיון דקי"ל נדרים אפילו מעומד ואפילו בלילה ואפילו בקרובים תו לא מיחזי כדינא, וכבר פירשנוה במקומה בס"ד דשמיא.
[דף קנז עמוד ב] אמר ליה מדידה דלאו מצוה מי אמור. פירוש והכא ליכא מדידה דמצוה כלל [ד]אין טבילה בכלים.
אמר ליה מתעסק בעלמא אנא. כלומר איני מתכוין למדוד אלא מתעסק בעלמא אנא ואיני צריך לדעת מדת המים, ומסתברא דאפילו מדידה דמצוה לא שרינן אלא כשהיא לצורך השבת, ואף על גב דחשבינן חשבונות של מצוה וכל הנהו דפרק שואל (לעיל ק"נ א'), התם דיבור והלוך בעלמא הוא דשרי [אבל] לעשות מעשה משקל ומדה לית לן בה למשרי כיון דאפשר ליה לא[חר השבת].