חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק א - יציאות השבת [המתחיל בדף ב עמוד ב]
[דף ב עמוד ב] יציאות השבת
אמרי יציאות קתני. לאו דמתרצי לישנא, אלא דלרשויות קרי יציאות בלשון... איסורי בלחוד...
[דף ג עמוד א] +א"ה, חסר כאן, ואולי כונת רבנו ליישב דהא אין למידין מן הכללות, ומאי פריך מדשמואל.+ והאמר שמואל כל פיטורי דשבת... כיון דפריט בהדיא אותן שהן פטור ומותר ואלו הן, ועוד דלא הוה ליה...
וצידת נחש. יש מקשים היכי קאמר שמואל וצידת נחש פטור ומותר, דהא אוקימנה בדוכתה (לקמן ק"ז ב') כרבי שמעון דאמר [מלאכה שאינה צריכה לגופה] פטור עליה, ושמואל סבר לה (לקמן מ"ב א') כרבי יהודה דמחייב, וי"ל דשמואל אינו פוסק הלכה אלא שמפרש דתנא דקתני דהני פטירי איצטריך למימר שיהא פטור ומותר, והקשו בתוספות והאיכא הא דתנן (לקמן כ"ט ב') המכבה את הנר בשביל החולה שישן פטור, ואוקימנא בחולה שיש בו סכנה דפטור ומותר, ותירצו דשמואל לא מני אלא פטורי דעביד מעשה והתירם מפני שאין המעשה ההוא חשוב מלאכה, אבל ההוא דהתירא משום פיקוח נפש [לא מני], וא"ת והא איכא בפרק במה אשה יוצאה (לק' ס"ב א') רבי אליעזר פוטר בכובלת וצלוחית של פליטון, ואמרינן התם רבי אליעזר אומר יוצאה אשה בכובלת לכתחלה, י"ל דהתם נמי אית ביה איסורא לכתחלה לגבי צלוחית של פליטון דקתני בהדיה, תדע דאידך [ברייתא דלכתחלה שבקה] לצלוחית ולא תני ליה.
פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת חשיב. פרש"י ז"ל כגון עקירות שהן תחלת מלאכה דאיכא למיגזר דילמא גמר, אבל הנחות לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת, ויש שפירש בהיפך, דהנחות קאמר, שבהם בא אדם לידי חיוב חטאת כשנגמרה המלאכה, ואחרים פירשו דפטורי דאתי לידי חיוב חטאת היינו מי שמוציא או הכניס ידו מרשות לרשות, ובזה תלוי עיקר חיוב חטאת, וזה נכון יותר.
איתמר נמי. פירוש דאפילו מאן דלא דריש בעשותה כרבי, ומפיק לה [לדרשא] אחריתי כדאיתא בפרק המצניע (לק' צ"ג א'), מודה בהו ומפיק ליה מדכתיב נפש אחת (א"ה, עי' רמב"ן).
מבני חבורה. פי' שכולם הסכימו לדעת [אחת].
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין מהו. והוא הדין דמצי למיבעי אם היה טעון מבעוד יום, אי נמי כי משתחשך הטעין עצמו אוכלים ומשקים ועמד לפוש ויצא לחוץ, אי חשיבא עקירת גופו כעקירת חפץ, וכדחזינן בברייתא דמייתי בסמוך, אלא דנקט חדא מינייהו ההיא דשכיחא טפי.
גירסת הספרים מ"ט ידו לא נח גופו נח ידו בתר גופו גרירא. ופירש"י ז"ל דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא, ואין צריך למחוק, דאיצטריך, דמעיקרא אמר דידו כשהיתה ברשות אחרת לא נייחא וכשהוציאה לא עקר מידי, והוה ס"ד דכי אמרינן לא נייחא, כשהיא גבוהה ג' טפחים, אבל בפחות מג' כלבוד דמי ונייחא, להכי יהיב טעמא דכיון דבתר גופו שעומד ברשות אחרת גרירא, לעולם לא נייחא, ואפי' כשהיא בפחות מג' וכדמוכח לקמן (צ"ב א').
[דף ג עמוד ב] אמר אביי ידו של אדם. פי' כשהוא ברשות אחרת וידו ברשות אחרת, אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. פרש"י ז"ל ואף על גב דאמרינן דידו בתר גופו גרירא, אינה חשובה לגמרי כרשות שעומד שם גופו, בין שיהא גופו ברשות היחיד או ברשות הרבים, [ו]הוא ז"ל גורס כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני, פי' כי כשהכניס העני ידו ריקנית לפנים ונתן העשיר לתוכה פטור, ולא חשבינן ליה כאילו הניח ברשות הרבים שגופו של עני עומד שם, כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית, כשפשט העשיר ידו לחוץ ונתן העני לתוכה שהוא פטור, ואין פירוש זה וגירסא זו מחוורים, דהא פשיטא דכיון שלא הוציא מרשות לרשות, וכל מאי דעבד ברשותא דנפשיה, ליכא לחיוביה משום הוצאה ולא משום הכנסה, ועוד דהא דבעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית, מיירי שתעשה לגבי בעל היד עצמו כשבא להחזירה, ומאי דמיירי השתא שאינם כרשות היחיד ולא כרשות הרבים מיירי לגבי חבירו.
והנכון דהכי פירושו כי ידו של אדם שפשט אותה לרשות אחרת כדאמרן, אינה חשובה לגבי דידיה כאילו היא מונחת באותו רשות שהיא עומדת, בין שיהא רשות היחיד או רשות הרבים, כדי לחייבו על עקירתה או על הנחתה, והכי גרסינן וכן היא גירסת [ספרים] הישנים כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני, פי' שאם הכניסה מלאה בפנים ולא נתן בקרקע כלום, או שהכניסה ריקנית ונתן בעל הבית בתוכה [והוציא] שהוא פטור, כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית, כשפשט ידו מלאה לחוץ ונטל משם העני או שנתן לתוכה והכניס שהוא פטור.
בעי [אביי] ידו של אדם. כהאי גוונא שפשט אותה מלאה לרשות אחרת מהו שיעשה כרמלית ולא יוכל להחזירה לרשות היחיד או לרשות הרבים שהוא עומד בו. מי קנסוה רבנן לאהדורי או לא. פי' נקט לשון קנסא מפני דלכשתמצא לומר דהוי כרמלית ויהא אסור להחזירה, אינו משורת הדין, שאין כרמלית אלא בדבר קבוע דרגילי ביה רבים, ואינו בכלים ולא בכיוצא בזה שהוא עומד ליטול, ואי איתא, משום קנסא הוא.
כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה. וא"ת למעלה מעשרה פשיטא דיכול להחזירה דמקום פטור הוא ומאי קמ"ל, י"ל דהיא גופה קמ"ל שאין אויר רשות הרבים אלא עד עשרה, א"נ דס"ד אמינא דכיון דקנסא הוא בהא נמי ליקנסיה, ורבינו הגדול ז"ל פירש דהא קמ"ל שיכול להגביה ידו למעלה מעשרה ולהכניסה אחר כך, דאפילו למ"ד בעירובין (פ"ה ב') דאסור להחליף ברשויות דרבנן, בהא מודה כיון דלאו כרמלית הוא מן הדין, ולא נהירא לן דא"כ [הוו מילי דרבנן כחוכא], ועוד היכי מדמי לה לקמן להדביק פת בתנור, דהכא ליכא למימר שמא יבא לידי חיוב חטאת, שהרי דבר קל הוא שיגביה ידו למעלה ויכניסנה.
גירסת רש"י ז"ל אידי ואידי למטה מעשרה ולאו [כ]כרמלית דמיא וכו'. ויש גורסים ו[כ]כרמלית דמיא, והכל ענין אחד, [דלענין לאסור משחשיכה הויא] ככרמלית במקצת, א"נ דלאו ככרמלית לגמרי, דאילו בכרמלית ליכא הפרש בין [מבעוד יום למשחשיכה, אבל הכא] דמדינא אינה כרמלית אלא משום קנס [לא קנסוהו מבעוד יום].
תפשוט [דרב ביבי בר אביי כו'. פי' תפשוט] דמאן דעביד האי תירוצא הכי סבירא ליה, ולאו דתפשוט מגופה דמתניתא, [דהא איכא למימר משחשיכה] לא קנסוה ומבעוד יום קנסוה, דהא מתניתא לא מסיימי הי מבעוד יום והי משתחשך, ויש לומר [איפכא תפשוט] דלא התירו, דהא הכא קנסינן ליה משחשכה ולא חיישינן דילמא אתי לידי חיוב חטאת, והשתא סבירא לן דההיא [דרב ביבי בשוגג ונזכר] או במזיד גמור, דאילו הכא דמדמינן ליה ניהליה ליכא לאוקמא בשוגג גמור, דהא גבי ידו לא שייך לומר התירו [לאחרים כ]דאתי למימר בדרב ביבי, אלא ודאי אמסקנא דלקמן סמכינן, וא"ת ובמזיד גמור היכי דמו אהדדי, דאילו הכא משום דקנסת ליה [שלא] להחזיר לא אתי ממילא לידי איסור סקילה כי התם, י"ל דסבירא ליה דהכא נמי מילתא דלאו איפשר הוא, שיוכל לעמוד כל היום [וידו] פשוטה לחוץ, ולא סגיא דלא לישדינהו או לדעת או שלא לדעת. וכל הני אוקימתי דעבדינן כולהו למטה מעשרה כדאמרינן אידי ואידי למטה מעשרה, דלמעלה מעשרה מותר להחזירה לעולם.
ואי בעית אימא לעולם אימא לך לא תיפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסוה רבנן. וא"ת מכל מקום תפשוט דכוותה בדרב ביבי, פרש"י ז"ל דבשוגג לא תיפשוט דדילמא הכא דהוי קנסא לא קנסוה בשוגג, אבל התם דרדיית הפת איסורא דרבנן העמידו דבריהם שיהא אסור לרדות, ואף על פי שבא לידי חיוב חטאת, ובמזיד נמי לא תפשוט [ל]איסורא דדילמא שאני הכא דאפשר שיעמוד כן כל היום ולא יבוא לידי חטאת, משא"כ בהדביק הפת בתנור. ויש מקשים דכיון דתלמודא מעיקרא מדמי להו להדדי [אלמא] דהכא נמי אתי בהו לידי חיוב חטאת, אלא [ד]לא סבירא לן השתא הכי, [ו]הוה ליה לתלמודא לפרושי בהדיא, ויש מתרצים דמשום הכי לא תיפשוט בעיין מהכא, משום דהשתא לא ידעינן בהאי מזיד אם הוא מבעוד יום, או משחשכה כדרב ביבי, ודילמא תרוייהו מבעוד יום דלית בה חיוב חטאת, ומשום הכי לא התירו, דהשתא לית לן מאי דאמרינן לעיל דמבעוד יום לא קנסוה ומשחשכה קנסוה, ואף על גב דקושיין הוה דתיפשוט לפום ההוא שינוייא, אנן אמרינן השתא דלאו תפשוט, כיון דאיכא למידחי ולמיעבד האי אוקימתא, ובדין הוא דמצי למידחי משום דאיכא לאוקמינהו איפכא, דמבעוד יום קנסוה ומשחשכה לא קנסוה, אלא דניחא לן לאוקמינהו תרוייהו או מבעוד יום או משחשכה.
[דף ד עמוד א] כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. דלגבי אותה חצר שלא נעשית מחשבתו לא קנסו, לגבי חצר אחרת שנעשית מחשבתו קצת להוציאה מרשותו קנסוה, וא"ת מכל מקום תיפשוט דרב ביבי דהתירו לרדותה, דהתם נמי לא נעשית מחשבתו דאפיה, י"ל דלא תיפשוט מידי משום דלא ידעינן אי מיירי הא בשהוציאה מבעוד יום דוקא או משחשכה דומיא דההיא דרב ביבי, ומיהו כיון דקיי"ל לקמן דברב ביבי התירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, הכא נמי לאותה חצר מותר להחזירה לעולם ואפילו במזיד ואפילו למטה מעשרה ואפילו משחשכה כיון שלא נעשית מחשבתו, אבל לחצר אחרת לעולם אסור כדי שלא תעשה מחשבתו, ואפי' הוציאה מבעוד יום ובשוגג, ואתיא [שפיר סתמא דמילתא דרב נחמן] דלאותה חצר מותר לעולם, ולחצר אחרת אסור לעולם, וכן הביא הריא"ף ז"ל סתם.
וחצר אחרת. פרש"י ז"ל הסמוכה לה [פירוש] שהיא מן הצד, וקשה קצת דא"כ היכי אמרינן מאי שנא, הא איכא הושטה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהיא מלאכה כדבעינן למימר בפרק הזורק (צ"ו א'), לפום מאי דפרש"י ז"ל בבכל מערבין (עירובין ל"ג א') דאפילו כהאי גוונא חשיבא הושטה, וי"ל דכיון שעמדה ידו ברשות הרבים מעט לאו הושטה היא, ואם נפרש מן הצד האחר ורוחב רשות הרבים באמצע תו לא קשיא, ויש לנו עוד פירוש אחר בענין הושטה כדנפרש בדוכתה בס"ד.
גופא בעי רב ביבי הדביק פת בתנור משחשכה התירו לו לרדותה וכו'. הקשו הראשונים ז"ל מאי היתירא צריך דהא רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קי"ז ב'), ואפי' איסורא דרבנן נמי ליכא, דהא אמרינן התם שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שתי סעודות, ויש שתי' דהא קתני התם וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי שיעשה שינוי, אבל במרדה איסורא דרבנן איכא, ומיירי הכא כגון דלית להו סכין שם ברשות היחיד, א"נ התם התירו לכבוד שבת בפת אפויה, אבל הכא שרודה אותה עד שלא תאפה דליכא כבוד שבת איסורא דרבנן איכא, ואפילו בסכין.
וכי אומרים לו [ל]אדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך. וק"ל הא דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין ל"ב ב') אליבא דרבי והלכתא כותיה ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא לתרום שלא מן המוקף, ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה לאכול טבל, ויש לתרץ דלא דמו כלל, חדא דהתם עביד איסורא על ידו, שאומר לו לך ולקוט תאנים מתאנתי, ושמא עם הארץ סומך עליו [שלא] לעשרם, ועוד דהתם למיפטריה מאיסור טבל שהוא במיתה והכא אינו אלא לפטרו ממון דקרבן, ועוד התם עביד מדנפשיה והכא אמרינן שאין אומרים לו כן.
ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה. הקשו בתוספות היאך יבא לידי איסור סקילה והלא התראת ספק היא כי בשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיקרמו פניה ומה שלא רדה אותה מפני ששכח ההתראה, ותירצו דלאו התראת ספק היא כי מסתמא דעתו להניחה כמו שעשה ואין דעתו לרדותה עד שתאפה, והנכון דבאפיה בעלמא שלא בא לישאל על הרדיה לית בה חיוב סקילה [למאן] דסבר התראת ספק לא שמה התראה, אלא כשאמרו לו שירדה ולא רצה לרדות, במסכת מכות (ט"ו ב') קיימו ולא קיימו חייב או כשהוא האפיה לרא... ומי[הו אם בא] לשאול אם ירדה ולא התירו לו לית ביה חיוב סקילה לעולם, אפילו היה מזיד גמור מתחלה, ואפילו למאן דאמר דהתראת ספק שמה [התראה], כי אתא לרדות ולא התירו לו, וכה"ג אנוס הוא שהרי לא התיר עצמו למיתה, שאם אין אתה אומר כן הא דאמרינן אם... חייב מיתה וברור הוא זה, והיינו דלא נקט הכא כדי שלא יבא לידי חיוב סקילה [אלא לידי איסור סקילה] איסור בעלמא... משמע הכא. +א"ה. הדברים בכת"י חסרים, והנה במכות ט"ו א' כתב רבינו בלאו בניתק לעשה דמהני התראה כשבא לבטל העשה, למ"ד ביטלו ולא ביטלו, ואף על גב דבשעת העבירה הוה ליה התראת ספק, ואפשר דזה גם כוונת רבינו בכאן, דמהני התראה כשמתרין בו לרדות ואף על פי שהוא לאחר העבירה ומ"מ אם רצה לרדות פטור אף למ"ד שמה התראה כיון שלא התרנו לו לרדות, והראיה שהביא רבינו היינו כמ"ש תו' שהרי לא ישמע לנו ומאי קמיבעיא ליה אם התירו לו לרדותה, והיינו דנקט הכא איסור סקילה ולא חיוב סקילה.+
והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום וליכא. פירש ר"ת ז"ל טעמא דמילתא לפי שאין אדם [רגיל להניח] חפץ בפחות מד' טפחים מרשות הרבים, ומסתמא כן היה במשכן, ותנאי דאמרינן בשמעתין דפליגי בה לית להו האי טעמא, [א"נ] גמירי לה הכי, ולקמן (ז' ב') מוכח בדרב חסדא דנעץ קנה ברשות היחיד וכו', דלא פרכינן הכא אלא מהנחה דרשות הרבים ומעקירה אפי' דרשות היחיד, אבל הנחה [דרשות היחיד] במשהו סגיא.
הא מני רבי עקיבא דתנן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב. פי' וקס"ד דמחייב שתים, כאילו נח ברשות הרבים, דקלוטה כמי שהונחה, [ו]הוה ליה מוציא ומכניס, וקסבר נמי דמחייב אתולדה במקום אב, או דסבר [הכנסה] נמי אב.
למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה פליגי, והא מיבעיא בעי לה רבה דבעי רבה. תמיהא טובא דכי מעיינת בהאי בעיין דרבה לית ליה ספק אלא בדרבנן אם הם מודים בלמטה מעשרה שיהא חייב, אבל לרבי עקיבא פשיטא דחייב למטה מעשרה לעולם דאמרינן קלוטה כמי שהונחה, וי"ל דהא ליתא, דלעולם כל היכא דאמרת ורבי עקיבא סבר ילפינן [זורק] ממושיט ומחייב אפילו למעלה מעשרה לית ליה קלוטה כמי שהונחה, וכשהוא מחייב (א"ה, חסר כאן) [וכי אמרינן אבל] למטה מעשרה דברי הכל חייב [מאי טעמא] דאמרינן קלוטה כמי שהונחה, [מאי] טעמא דרבנן [קאמרינן] כלומר אמאי מחייבי רבנן למטה כיון דפטרי למעלה, ומשום הכי פרכינן הכא דא"כ היכי נקט הכא להדיא דרבי עקיבא אית ליה דקלוטה כמי שהונחה ולא בעי מקום ארבעה ברשות הרבים.
[דף ד עמוד ב] ודילמא הנחה הוא דלא בעיא מקום ארבעה הא עקירה בעיא. פי' ומאי דקתני רבי עקיבא מחייב היינו שמחייב אחת משום הוצאה, וא"ת ומהיכא תיתי לאפלוגי ברשות הרבים בין עקירה להנחה, תירצו בתוספות דסברא הוא שאין להחמיר כל כך ולחייב בעקירה שאינה ממקום ד', דלא חשיבא עקירה אלא ממקום חשוב. ולאידך פירושא דלעיל י"ל דכיון דגמרא גמירי לה רבנן דבעינן מקום ד', לית לן לאוקמיה פלוגתא דרבי עקיבא אלא בבציר מאי דאפשר, ובהנחה מוקמינן ליה דפליג, והכא הא איכא למימר דמחייב אחת קאמר, ומשום הוצאה.
אלא אמר רב יוסף הא מני רבי היא הי רבי אילימא הא רבי דתניא זרק ונחה וכו'. קס"ד דבזיז ברשות הרבים פליגי [רבי] ורבנן אי בעינן מקום ד' אי לאו, אלמא לא בעיא רבי מקום ד', וא"ת משום דקאמרה רב יוסף מאי מרווחינן בהא טפי מדרבה, בהא נמי איכא למיפרך דילמא הנחה לא בעיא הא עקירה בעיא, וי"ל דאין הכי נמי דמצינן למיפרך הכי, אלא דאידך עדיפא לן דבדאביי פליגי, ואנן מעיקרא הוה אתינן לומר היכא אשכחן לרבי האי סברא כלל ואפי' בהנחה, דאי מהכא ליכא ראיה, ומייתי לה מאידך דרבי.
דתניא הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת [משום] הכנסה, אלמא לא בעיא ברשות היחיד לא עקירה ולא הנחה ע"ג מקום ד', וראיה דמייתי מעקירה היא ולא מהנחה כדכתיבנא לעיל, וא"ת והא עליה דרב יוסף קיימינן ואילו רב יוסף סבירא ליה בפרק הזורק (לקמן צ"ז ב') שלא חייב רבי אלא אחת, ויש מתרצים דאין הכי נמי דמצי למיפרך הכי, אלא דניחא לן למיפרך אפילו להאי סברא, מדרב ושמואל גופייהו, וי"ל דההיא דרב יוסף היינו דלא מחייב על ההכנסה, ומשום דסבר דהכנסה תולדה ועל תולדה במקום [אב] לא מחייב ואפילו בעקירה מעל מקום ד', ואנן מייתינן הכא דרב ושמואל לגלויי (בכל) [על] חיוב ההוצאה, דלא תימא אינו מחייב אלא אחת דהיינו על ההכנסה, ומשום דברשות היחיד לא בעיא הנחה במקום ד'.
[דף ה עמוד א] אלא א"ר זירא אחרים היא דתניא אחרים אומרים עמד במקומו וכו'. לקמן מפרש לה.
אלא לאו ש"מ לא בעינן מקום ד'. ופרכינן ודילמא הנחה הוא דלא בעיא וכו'. וא"ת האי ודאי שפיר פרכינן ור' זירא מאי אתא לאשמעינן טפי מדרבה דלעיל, דהא היינו מאי דפרכינן לרבה, יש מתרצים דר' זירא כי אמרה אבעיין קמייתא אמרה ולא לפרושי אההיא דפרכינן לרבה אלא דתלמודא מייתי לה הכא אגב גררא, ולא נהירא, ויותר נכון נראה לומר דאנן לא ניחא לן באוקימתא דרבה כולי האי, משום דלא קים לן שפיר בטעמא דרבי עקיבא אי טעמיה משום דילפינן זורק ממושיט הוא [אי] משום דקלוטה כמי שהונחה דמיא, ואף על גב דלרבה פשיטא ליה, אנן אמרינן דכיון דסוף סוף לא שמעינן מיניה אלא הנחה אפי' למאי דפשיטא ליה לרבה, אידך דרב יוסף או דר' זירא ניחא לן.
לימא דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דתניא נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל. פי' שהוא רחב ארבעה על ארבעה כדין רשות היחיד, וזרק ונח על גביו. פי' שזרק מרשות הרבים אפי' תוך ארבע אמות ונח על גביו חייב, דקסבר דאמרינן גוד אחית מחיצתא, ושמעינן מהכא דר' יוסי מחייב אפי' כשהמחיצות [של] הטרסקל פונות כלפי מעלה ואפילו הכי אמר גוד אחית, דאי לא מאי קאמר הכא דלא כר' יוסי, דשאני הכא דסתם טרסקל שבידו פונה הוא כלפי מעלה לקבל בו דבר, וההוא עדיפא ליה ממאי דמשנינן, אלא ודאי כדאמרן.
אימור דשמעת ליה לרבי יוסי בר יהודה למעלה מעשרה. פי' ועשרה בכלל דהוי גובה רשות היחיד. למטה מעשרה מי שמעת ליה. פי' דחשיב ליה רשות היחיד. וא"ת אכתי אמאי חייב בעל הבית דהא כרמלית הוא, י"ל שלא גזרו חכמים דין כרמלית בכלים ולא בשום דבר העומד לינטל מיד, ולמעוטי לבינה דלקמן (ז' ב') דעל גבה פטור אבל אסור דהא אינה כלי וקביעא טפי. ולא משני ליה דהכא בטרסקל שאינו רחב ארבעה, משום דסתם טרסקל רחב ארבעה.
כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה. דכל פחות משלשה כלבוד דמי והויא לה הנחה ברשות הרבים, דכי אמרינן לעיל (ג' ב') דידו של אדם אינה כרשות הרבים היינו כשעמד הוא ברשות אחרת וידו ברשות אחרת כדכתיבנא לעיל, מה שאין כן בזו, ובודאי דכי פטרינן בסיפא כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית [או] כשנתן בעל הבית לידו [של עני נמי איירי] למטה מג', דכולה בחדא גוונא מיירי, ושמעינן [מהא דס"ל לר' אבהו אגד יד שמיה אגד דאי לא קשיא] לר' אבהו מסיפא, ומיהו למאי דפרש"י ז"ל לקמן בפרק המצניע דרבא סבר דאגוד גופיה לא שמיה [א]גוד כשידו למטה (מי') [משלשה קשיא אמאי] לא פריך ליה רבא, ופריך דלא איכפל תנא לאשמעינן הכי, וי"ל דרבא לפום טעמיה דר' אבהו פריך ליה, דסבירא ליה דבפחות מג' איגוד גופיה שמיה איגוד, ולפי מה שפירש ר"י ז"ל בפרק המצניע לא קשיא ולא מידי.
ואיכא דקשיא ליה מאי האי דפרכינן בשמעתין דעקירה והנחה דידו לא הויא מקום ד', נימא כיון דאחשביה מחשבתו משויא ליה מקום, ולמה הוצרך רבא ג"כ לומר ידו של אדם חשובה לו ארבעה על ארבעה, נימא דבלאו הכי נמי כל דאחשבה מחשבתו משויא ליה מקום, וכדאמרינן במסכת עירובין (צ"ט א') גבי השתין ורק לרשות הרבים, וכן גבי זרק בפי כלב או בפי הכבשן שהוא חייב (לקמן ק"ב א'), אף על גב דליכא מקום ד', משום דמחשבתו משויא להו מקום לפי האמה ולפיו ולפי הכלב והכבשן, והנכון דהתם הוא דאחשביה למילתא אחריתי דחשיב, שהרי נתכוון לנקות עצמו מן השתן ומן הרוק, וכיון דאחשביה למילתא אחריתי דחשיב [וכן התם] שהרי נתכוון להאכיל הככר לכלב או לשרפו בכבשן ועלתה בידו חשיבא הנחה, ולאפוקי היכא דלא שויא ולא אחשביה אלא להנחה או עקירה לחוד, דמשום הא לא משויא ליה מחשבתו מקום.
נעקר ממקומו וקבל פטור, פרש"י ז"ל דלא עביד הנחה, פירוש לפירושו כי המקבל לא הניחה לנוח מכח הזורק, כי לא הניחה כלל ללכת בכל כחו, והויא ליה שנים שעשאוה, ולפיכך [אפילו] אם קבלה בסוף ארבע אמות דאמרינן לקמן (צ"ז ב') נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב, שהרי כתב שם משמעון, [הכא] פטור מטעם דאמרן, דליכא לפרושי כשקבלה בתוך ארבע אמות, דא"כ פשיטא דאפילו עמד במקומו וקבל פטור, דהוה ליה נתכוון לזרוק ארבע וזרק שנים שהוא פטור.
בעי ר' זירא זרק אבן ונעקר ממקומו וקבלה. פי' בסוף ארבע אמות מהו, פי' ומשכחת לה כגון שהיה זורקה בגובה לאויר ומיהר הוא ללכת לסוף ארבע אמות עד שלא ירדה, (בו) [דהא] הזורק ברשות הרבים ארבע אמות אף על פי שעברה למעלה מעשרה חייב כדאמרינן (לקמן צ"ז א') גבי מעביר ארבע [אמות] ברשות הרבים.
מאי קמיבעיא ליה. פי' מאי מספקא ליה, דהא כיון דאיהו גופיה עבד עקירה והנחה דינא הוא דמחייב, ומהדרינן שני כחות באדם אחד קמיבעיא ליה, פי' כגון זה דכח ההנחה אינו מכח העקירה, אי חשיב כשני בני אדם לפטרו מן התורה אם לא. הכי גרסינן כאדם אחד דמי ומחייב [או דילמא] כשני בני אדם דמי ופטור, וכן גירסת רש"י ז"ל ועיקר.
והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ד' וליכא. פי' דאע"ג דאמרינן בפרק הזורק (גיטין ע"ט א') גבי גט דאויר שסופו לנוח כמונח דמי כל זמן שאינו בקרקע (לא היה) [ואפילו] נשרף או נמחק, התם הוא גבי זכיה למיהוי כרשותו, אבל גבי שבת הנחה גמורה בעינן במקום ארבעה.
בכותל משופע. פי' וכיון שיש בעובי הכותל ארבעה טפחים הרי הוא חשיב עקירה מעל גבי מקום ארבעה.
[דף ה עמוד ב] היה קורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. ואוקי אביי בדוכתא (אפי') באסקופה כרמלית ואפי' כשהגיע הראש לקרקע רשות הרבים, וטעמא דמילתא [ד]אפילו כשהיה עומד בראש הגג שהוא רשות היחיד וגוללו אצלו מרשות הרבים פטור הוא מן התורה כיון דאגדו בידו, אלא רבנן גזרו שמא יפול מידו לגמרי ברשות הרבים ומייתי ליה, ומשום הכי גבי כרמלית דרבנן לא גזרו שמא יפול מידו לגמרי ויבא להחזירו, ואף על גב דאמר אביי לקמן בפרקין (י"א ב') גבי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד דהוא הדין דגזרינן הכי בכרמלית, הכא שאני דהויא הא מילתא דלא שכיחא שיפול הספר מידו, דספר כתבי הקדש נטר להו שפיר, ולא גזרינן כרמלית אטו רשות הרבים [ד]כגזירה לגזירה היא, ואפילו אביי מודה בכולהו דוכתי דלא גזרינן גזירה לגזירה.
והא לא נח. וא"ת ומאי קושיא דהא אנן מדרבנן אסרינן, י"ל דהכי קאמר כיון דלא חשיבא הנחה ליכא למיגזר בהא כלום אטו היכא שאין אגדו בידו, דאפילו בההוא (ד)פטור מדאורייתא כל היכא דלא נח.
ואמר רבא בכותל משופע דנייח. פירש ר"י ז"ל וכגון שהיה גבוה ט' טפחים מצומצמות דחשיב רשות הרבים כדאמר לקמן (ח' א') בעמוד ט' ברשות הרבים, דאי לא הוה ליה כרמלית או מקום פטור או רשות היחיד דלית בה חיובא דאוריתא כלל, וי"ל עוד דמיירי בכותל גבוה י' ברשות הרבים ובאמצעו שפוע קצת תוך י' טפחים, שראוי לראש הספר לנוח בו קצת, ובפני הכותל ארבעה טפחים כדאמרן לעיל, דעד עשרה טפחים הויא ליה אויר רשות הרבים כדאמרינן לקמן (ז' ב') גבי הזורק ארבע אמות בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, והא דאוקמה רבי יוחנן לההיא בדבילה שמינה ולא אוקמה בכותל משופע, משום דכותל משופע באמצעיתו לא שכיח כולי האי, אבל חור שכיח טפי בכותל, ולהכי פרכינן דלוקמה בחור.
ואזדא לטעמיה. פי' והכא ליכא למיפרך תרתי למה לי, דהאי דהוה מימרא אתמרא בקדמייתא, ואידך דהואי אוקימתא דמתני' הויא בתרייתא, משא"כ בדרבי יוחנן דלעיל דאוקימתא דעביד למתני' הויא אוקימתא קמייתא.
בתר אגוז אזלינן והא נייח או דילמא בתר כלי אזלינן והא [לא נייח]. ולא איפשיטא, וא"ת והא אמרינן בכמה דוכתי (ב"מ ט' ב') גבי דגים שקפצו לתוך הספינה שקנאם בעל הספינה מדין חצרו, דאע"ג דחצר מהלכת לא קנה ספינה מינח ניחא ומיא הוה דקא ממטו ליה, וא"כ מאי קא מיבעיא ליה, וי"ל דאין למידין [מ]הנחה דגבי שבת לההיא דזכיה דסגיא לן בהנחה כל דהו, ולא ממעטינן אלא חצר המהלכת לגמרי דניידא מנפשיה.
שמן צף על גבי יין, פי' שאין דרכן להתערב, ונקט יין משום פלוגתא דרבי יוחנן בן נורי דלא שייך במים אלא ביין דאית ביה תרומה.
שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד, פי' משום דכל חד וחד באנפי נפשיה קאי, וטבול יום שני ואינו עושה אלא שלישי בלבד, ואף על פי שאמרנו (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות תחלה כבר אמרנו (שם) שזה חוץ מטבול יום דקלישא טומאתו.
רבי יוחנן אמר שניהם [חיבור] זה לזה, פי' דכחד משקה חשיבי, והא דחשבינן הכא שמן כמשקה, וכן [ב]פ"ק דפסחים (י"ז א') כי היין והשמן משקה בי מדבחיא, וכדאמר התם (י"ד ב') גבי לא נמנעו מלהדליק את השמן ש[נ]פסל בטבול יום, דמייתי עלה ההיא דכל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות [תחלה], והרבה כיוצא באלו, כולהו מיירי בשמן [לח], אבל בשמן קרוש אינו חשוב משקה, דתניא (טהרות פ"ג מ"ב עי"ש) ר"מ אומר כל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות תחלה חוץ מן הדבש וחכמים אומרים אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר היין, כלומר היין דוקא אבל השמן ודבש לא, [ואמרינן] (מנחות ל"א א') הלכה כרבי שמעון שזורי, וא"כ קשיא אידך, אלא ודאי דההיא בשמן קרוש דומיא דדבש, והכי מוכח בהדיא במשניות במסכת טהרות (פ"ג מ"א עי"ש) דקתני רישא השמן וחלב והגריסין בזמן שהן לחים הרי הם ראשונים קרשו הרי הם שניים.
וכיון דקיי"ל כרבנן [ד]פליגי עליה דרבי יוחנן, שאינם חבורים זה לזה, לגבי שבת נמי אינם חבור, והוה ליה שמן הצף על היין כאגוז הצף על היין שהוא פטור.
אינו חייב עד שיעמוד, פי' ברשות היחיד קודם שיצא וכן שיעמוד אחרי כן מעט ברשות הרבים.
[הא] אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, פי' וכיון דתרוייהו מימרי נינהו למה לי.
ת"ר המוציא מחנות שהוא רשות היחיד לפלטיא שהוא רשות הרבים דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר, ופלוגתייהו בין בסטיו כרמלית בין בסטיו שהוא מקום פטור, ואמרינן בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי, פי' כעומד לפוש דמי, שהוא כמונח בכרמלית, והקשו בתוספות לבן עזאי מעביר ד' אמות ברשות הרבים דחייב היכי משכחת לה כיון דמהלך כעומד לפוש דמי, ותירצו דההיא גמרא גמרינן לה כדאיתא בפרק הזורק (צ"ו ב'), ובירושלמי תירצו דמשכחת לה בקופץ, ואכתי ק"ל לרבי עקיבא דאמר קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא זורק ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה [ד]מיחייב לפי שיטת הירושלמי, ורבינו הגדול ז"ל תירץ דלא אמרו בן עזאי ור"ע אלא כשיש שם שינוי רשויות אבל כשהכל ברשות אחת לא אמרו.
אלא רבנן נהי נמי דסברי דמהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחן כי האי גוונא דחייב. פי' שיהא חייב המוציא מרשות לרשות כשיש ביניהם מקום פטור דאורייתא, וא"ת ואמאי לא נקטינן דטעמא דבן עזאי היינו משום דלא אשכחן כי האי גוונא, וי"ל מדאשכחן ליה דמחייב בזורק כדאיתא לקמן, [ומיהו משמע] דאכתי לא [ידע] לההיא דמודה בן עזאי בזורק, ויש לפרש דהכי קאמר דבשלמא לבן עזאי אפילו תימא דאשכחן כי האי גוונא במושיט וזורק י"ל שהוא פוטר כאן משום דמהלך כעומד דמי, אלא לרבנן היכא אשכחן כי האי גוונא דחייב אפי' בזורק או במי שמושיט ידו לחוץ ומניחו שם.
[דף ו עמוד א] מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך [צידי] רשות הרבים. פי' שהוא חייב ואף על גב דצידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים והא פשיטא לן דהתם חייב דהא ממדבר גמרינן שהיו יושבים באוהלים, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר מבלתי צידי רשות הרבים.
הניחא לרבנן אלא לרבי אליעזר דאמר כרשות הרבים דמו מאי איכא למימר. ולאו קושיא היא דהא כיון דלרבנן דהכא שיילינן מסתיין דאשכחן ליה דחייב כי האי גוונא אליבא דרבנן, אלא דבעינן לברורה אי אשכחן ליה לדברי הכל.
היכא דאיכא חפופי מי שמעת ליה. יש שפירש חפופי יתדות שנועצים ברשות הרבים כדי שלא יחופו עגלות וקרונות בכתלים ויפילום, וכן פרש"י ז"ל, [ורבותי ז"ל פירשו] דכל שנפרצו הכתלים הסמוכים לרשות הרבים היינו דליכא חפופי אבל כשהכתלים קיימים היינו דאיכא חפופי כי אין רגל הרבים סמוך לכתלים כדי שלא יחופו בכתלים, והכין משמע במסכת עירובין פרק כל גגות (צ"ד א'), והקשו בתוספות דהכא אמרינן דלא אמר רבי אליעזר היכא דאיכא חפופי ואילו התם בפרק כל גגות אמרינן לפום מאי דאשכחן ברובא דנוסחי אי פליגי בצידי רשות הרבים הוה אמינא עד כאן לא פליג רבי אליעזר אלא היכא דליכא חפופי אבל היכא דאיכא חפופי לא קמ"ל, ותירצו דסוגיין דהתם כרב פפא דהכא דלית ליה אתקפתא דרב אחא בריה דרב איקא, ואפילו תימא דלא אשכחן ליה לרבי אליעזר כי האי גוונא וכדאתקיף רב פפא, לית לן בה, דמסתיין דאשכחן ליה לרבנן כדכתיבנא לעיל, ומכל מקום יש ספרים שגורסין שם מהו דתימא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא היכא דאיכא חפופי [אבל היכא דליכא חפופי כי הכא לא קמ"ל, פי' קמ"ל דבליכא חפופי] הוא דפליגי אבל איכא חפופי אפילו רבי אליעזר מודה, ולהאי גירסא אתיא שמעתתא דהתם [שפיר] כרב אחא בריה דרב איקא.
תנו רבנן ארבע רשויות לשבת. פי' שכל אחד מהם חלוקה בדינה. רשות היחיד ורשות הרבים כרמלית ומקום פטור וכו'. פרש"י ז"ל מלשון יער וכרמל שאינו הילוך תדיר לרבים, ואחרים פירשו שהיא כ[א]רמלית כאשה שהלך בעלה למדינת הים שאינה לא פנויה ולא בעולה, כך זה אינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים לגמרי, ובירושלמי פירשו לשון גרש וכרמל, רך ומלא, שלא נגמר היטב, כך כרמלית אין לו דין רשות זה ולא דין רשות זה.
איזהו רשות היחיד חריץ שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה. פי' אפילו כגון זה חשוב רשות היחיד כאילו הוא בית שיש לו ד' על ד' ומוקף מחיצות גמורות גבוהות עשרה, והכין גמירי לה.
ואיזהו רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשות. פי' סרטיא גדולה מסילה שהולכים בה מעיר לעיר, ופלטיא השווקים והרחובות שנושאים ונותנים רבים תדיר, ומבואות המפולשים פי' כשהם רחבים י"ו אמה ויש בהם דרך לששים רבוא וכפרש"י בפ"ק דעירובין (ו' א'), וא"ת והא הויא במדבר טפי מששים רבוא כל ערב רב והנשים ומי שלא היה בן עשרים, וי"ל [דסברא] הוא שאין לחשוב אלא אותם שהם ממנין הפקודים, והא דאמרינן שיש בה דרך לששים רבוא לא סוף דבר שיהו קבועים בה אלא שהיא דרך [להם], תדע שהרי ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, ולא היו שם קבועים ששים רבוא אלא שלפעמים באים שם והיא דרך [להם] כי רוכלת כל העמים היתה.
ועוד כתב רש"י ז"ל במסכת עירובין (ו' א') שאין רשות הרבים אלא כשהוא מכוון משער לשער, והכי הוא בירושלמי, אבל לא הסכימו בזה כל המפרשים ז"ל.
שאין נושאין ונותנים בתוכן. פי' אלא בארבע אמות כרשות הרבים, וא"ת ואמאי לא קתני הכי גבי רשות הרבים, וי"ל דהכא איצטריך דס"ד אמינא דלא גזור רבנן בכרמלית אלא שלא ישתמשו עמו לרשות אחרת אבל בתוכו לא גזרו כלום.
יתר על כן אמר רבי יהודה. פרש"י ז"ל דלעיל מיניה איירי בבונה עליה על גבי שני בתים בשני צידי רשות הרבים שמשתמשים תחתיה ומוציאים ומכניסים לתוכה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולהכי קתני הכא דיתר על כן (שאני הכא) דאפי' לחי מכאן ולחי מכאן שרי, ותימא דהא מתני' דבונה כולה איתא בפרק כל גגות (צ"ה א'), ובסיפא קתני רבי יהודה אומר מערבין מבוי המפולש, ואם כן מאי יתר על כן דקאמר, וי"ל דהאי יתר על כן לאו אמתניתין קאי אלא ברייתא היא דאיירי רישא בבונה עליה ובסיפא קתני יתר על כן, וכן הוא בתוספתא בהדיא, וק"ל אמאי לא מייתי הכא מתני' דמערבין למבוי המפולש ומייתי מתניתא, וי"ל דהא עדיפא דקתני אפילו ברשות הרבים גמורה שהוא רחב י"ו אמה, וכדפרש"י ז"ל במסכת עירובין, וק"ל דהא אמרינן במסכת עירובין (י' א') שלא התיר רבי יהודה לערב בלחי וקורה פתח פתוח שהוא רחב יתר מי"ג אמה ושליש, וי"ל דהכא מיירי שנתקצר המבוי במקום הלחיים, ומכל מקום קשה דהא טעמא דרבי יהודה משום דסבר שתי מחיצות רשות היחיד דאורייתא, ואי אמר ליה ברשות הרבים שהוא רחב י"ו אמה ורבים בוקעים בו אם כן אין לך מבוי המפולש שהוא רשות הרבים, והא דקתני לעיל ומבואות המפולשים דלא כרבי יהודה, והיכי לא דייקינן לה עליה, ועוד דאם כן [ירושלים] שחייבים עליה משום רשות הרבים דלא כר' יהודה והא לא איתמר בשום דוכתא, וי"ל שלא אמר רבי יהודה אלא במקום שאין בוקעים בו ששים רבוא כדגלי המדבר, אבל ר"י ז"ל פירש בעירובין דהא דרבי יהודה לא מיירי במבוי שהוא רחב י"ו אמה, והא דלא מייתי הכא מתני' דפרק כל גגות, י"ל משום דמתניתא עדיפא טפי דמפרש כיצד מערבין אותה.
[דף ו עמוד ב] קמ"ל גמורה. ק"ל אדרבה משמע מדקאמר גמורה דהכי קאמר זו גמורה אבל דרבי יהודה אינה גמורה לגמרי לקולא אבל [היא] רשות היחיד לחומרא לחייב הזורק, וי"ל דהכא הכי קאמר זו היא רשות היחיד לפי שהיא גמורה במחיצות.
כאן בזמן שהיו ישראל במדבר. וא"ת בזמן ההוא מאי דהוה הוה, וי"ל דהא קמ"ל דכל היכא דשכיחי ביה ששים רבוא כי התם אף על גב דלא קביעי, הוי רשות הרבים.
שאם עשאם כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. פי' והיינו דקתני אבות מלאכות ארבעים חסר אחת לומר שאפשר להתחייב ארבעים חטאות חסר אחת, וק"ל דהא איסי בן יהודה נמי תני האי לישנא ואילו לדידיה ליכא אלא ארבעים חטאות חסר שתים דהא אינו חייב על אחת מהם, ועוד אמאי לא משנינן הכי גבי מאי [דפרכינן] בשוגג חטאת פשיטא ונימא דהא קמ"ל דהא מהנך דלא מספקא, וי"ל שלא אמר איסי בן יהודה אלא שיש אחת מהם שאינו חייב עליה מיתה, אבל ודאי על כולם חייב חטאת על שגגתם וכרת על זדונם, דכל שזדונן כרת שגגתו חייב חטאת, וכדפירש רש"י ז"ל אינו חייב סקילה על אחת מהם.
[דף ז עמוד א] כגון דאית ליה מחיצות. [פי' מחיצות] גמורות גבוהות עשרה מכל צד, ומעיקרא הוה ס"ד דיש לו מחיצות קצת, דאי לא היכי הוי רשות היחיד לטומאה, דהא לא מקום סתירה הוא, והא דחשבינן ליה רשות הרבים לטומאה בימות החמה לפי שיש בה פתחים במחיצותיה ונכנסים בזו ויוצאים בזו כדפירש רש"י ז"ל.
וכי הא דאמר עולא אמר רבי יוחנן וכו'. פי' אשמעינן מתני' כי הא דאמר עולא דאפילו בקעה יותר מסאתים שלא הוקפה לדירה רשות היחיד היא לחייב הזורק לתוכה.
אי דאית ליה מחיצות בקעה קרי ליה קרפף היא. פי' דסבר עולא דטפי משתמיט תנא למיקרי [לכרמלית] רשות היחיד מלמיקרי לקרפף בקעה, ורב אשי סבר איפכא.
וזרק ונח בפניה חייב. וא"ת והא בעיא הנחה על גבי מקום ארבעה, י"ל דכיון שיש בעובי הלבינה ארבעה טפחים אפילו פניה חשיבי מקום ארבעה.
אילימא דאיכא מחיצה עשרה הויא כרמלית. פרש"י ז"ל כגון בקעה שהיא מוקפת והיא יתירה על בית סאתים, והקשו בתוספות דהא כהאי גוונא רשות היחיד דאורייתא הוא, וכדתניא לעיל וכן חריץ שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, וההיא ודאי אפילו בעומד תוך רשות הרבים היא, דומיא דגדר דקתני התם, ומאי איצטריך למיפרך מדרב גידל, וי"ל דניחא ליה למיפרך [מדר"ג] משום דמפרש בהדיא דתוך עשרה הויא כרמלית ובעשרה הויא רה"י, ויש לפרש דהכא מיירי כשאין לה מחיצות מכל צד אלא שני מחיצות בלבד למאן דאמר שלש מחיצות דאורייתא, או שלש מחיצות למאן דאמר ארבע מחיצות דאורייתא, וא"ת ליפרוך ליה מלישנא דתופסת עד עשרה דמשמע דתוך עשרה הויא כרמלית, י"ל דאידך פירכא דרב גידל עדיפא ליה.
דעד עשרה [הוא] דהויא כרמלית למעלה מעשרה לא הויא כרמלית. פי' אלא מקום פטור, ולאו בדבר מסויים כגון עמוד או חריץ וכיוצא בו, דאי בדאית ביה [ארבעה] אפילו עשרה מצומצמות הוי רשות היחיד, ואי דלית ביה ארבעה אפי' למטה מעשרה הוי מקום פטור, אלא באויר דכרמלית מיירי שאינו עולה למעלה מעשרה במקום שאין בו מחיצות מכל צד, או בכותל הסמוך לבקעה וזרק ונח בפניה דבילה שמינה וכדפירש רש"י ז"ל.
[דף ז עמוד ב] ואם חקק בו ארבעה על ארבעה מותר לטלטל בכולו. פי' ומשמע אפילו החקק רחוק מן הכותל הרבה, וא"ת ומאי שנא גבי סוכה שאינה גבוהה עשרה וחקק בה להשלימה לעשרה דבעינן שיהא משפת חקק ולכותל פחות משלשה טפחים (סוכה ד' א'), י"ל דהתם בעינן מחיצות של סוכה, דרחמנא קפיד שיהיו לה דפנות, אבל הכא לא בעי אלא שיהא עומד מוקף מחיצות ושיראה עצמו תוך מחיצות.
חורי רשות היחיד. פי' שסתומים לחוץ ופתוחים לפנים דומיא דחקיקה דלעיל, דבהכי משתמש בו בפנים, וחורי רשות הרבים הוא בהיפך, ופלוגתא דאביי ורבא משלשה ועד עשרה דאילו בפחותות משלשה הא ודאי כלבוד דמי וכרשות הרבים, ואם גבוהים עשרה [מקום פטור] חשיב, אלא ודאי כדאמרן, וכ"פ הרמב"ם ז"ל.
הכא ניחא תשמישתיה. וא"ת [כיון] דלמטה מעשרה הם היכי ניחא תשמישתייהו דהא אמרינן בפ"ק דפסחים (ח' א') דחורי הבית התחתונים אין צריכים בדיקה משום דלא ניחא תשמישתייהו, י"ל דהתם לגבי בעל הבית שאינו מתיירא משום אדם, אבל בני רשות הרבים יותר מצניעים אותם בחורים התחתונים.
לוקמה בחור. [ד]שכיח טפי מדבלה שמנה.
שאני צרור וחפץ דהדרי וערבי. וא"ת והא ודאי משכחת לה דלא הדרי וערבי, י"ל דהכי קאמר דכיון דעל [הרוב] הדרי לא ניחא ליה לאוקמי מתני' בהכי.
לוקמה בחור. פי' לאו דוקא לוקמה, אלא הכי פירושו היכי פסיק ותני פטור ולא קתני חייב וכגון דאית ביה חור, דרבי מאיר סבר חוקקים להשלים, וא"ת ומנ"ל דמתניתין רבי מאיר, פירש ר"י ז"ל מדקתני סיפא למטה מעשרה [כזורק בארץ] ולא בעי מקום ארבעה, ולא נהירא דכותל שהוא [רחב] חשוב מקום ארבעה והכא בהכי עסקינן דאי לא במה חוקקים להשלים, ותדע דהא לא אישתמטינן לעיל למימר מהכא דרבי מאיר לא בעי מקום ארבעה, והנכון דמוקמינן ליה כרבי מאיר משום דהויא סתמא וסתם מתניתין רבי מאיר, וא"ת ובחור כל שהוא היאך אמר רבי מאיר חוקקים להשלים דהא התם גבי כיפה דאיפליגו בה במסכת יומא (י"א ב') ובפ"ק דעירובין (י"א ב') אמרינן דלא אמר רבי מאיר חוקקים להשלים אלא כשיש ברגליה שלשה טפחים ורחבה ארבעה טפחים ושהוא גבוה עשרה, אלא שלמעלה משלשה מתקצר על ידי עיגול הכיפה ואין בו רוחב ארבעה כדין פתח ובהא חוקקים להשלימו, אלמא [לא] אמר רבי מאיר חוקקים להשלים אלא כשיש לפנינו דבר חשוב, וי"ל דכל שהוא דאמרינן הכא לאו דוקא, אלא לומר שאין בו ארבעה על ארבעה, ומיירי כשיש בפיו ארבעה טפחים וארוך ארבעה אלא שהוא קצר, וכן תירץ הרב ז"ל, ויש שפירש דלגבי חור כשיש בו רחב טפח שיעור אהל דטומאה סגי.
אמר רב חסדא נעץ קנה וכו'. והא דרב חסדא [הלכתא] הוא דלפיכך פרכינן מינה להדיא, וק"ל דהא אמרינן לעיל (ד' א') להדיא והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, וי"ל דלא פרכינן התם אלא מהנחה דרשות הרבים או מעקירה דרשות היחיד ורשות הרבים והכי מתפרשא כולה סוגיא דהתם.
[דף ח עמוד א] באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וכו'. והא דלא אמרינן איפכא משום דאם כן אפילו רבי [לא] מחייב, דאפילו נימא שדי נופו בתר עיקרו הא בעינן מקום [ארבעה] וליכא.
אמר אביי זרק כוורת לרשות הרבים וכו'. טעמא דהאי מימרא שאין הזורק חייב אלא כשזורק כלי, אבל לא כשזורק רשות, כלומר דבר שגבוה עשרה ורחב ארבעה טפחים דהוי רשות היחיד, ולאפוקי דבר שהוא כשיעור כרמלית, שאין כרמלית בכלים, וטעם דבר זה פרש"י ז"ל לפי שלא מצינו במשכן שהיו זורקים רשויות אלא מחטין כדאיתא בפרק הזורק (לקמן צ"ו ב'), ותמוהין דבריו ז"ל דהתם בפרק הזורק הוה ס"ד מעיקרא דזריקת ארבע אמות ברשות הרבים גמרינן מזריקת מחטין, ואידחי ליה האי טעמא ואסיקנא דכל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה, וי"ל כי רבינו ז"ל סובר דלא אמרינן התם אלא גמירי לה דתהוי תולדה ולא תיהוי אב, וכן פירשו שם בירושלמי, ומכל מקום לפי פרש"י ז"ל אין דינו של אביי אלא בזורק ברשות הרבים גופה ולא בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, [ולישנא דאביי בזורק מרשות היחיד] לרשות הרבים משמע, דאי לא הוה ליה למימר זרק כוורת ברשות הרבים, והנכון שאין הטעם אלא משום דכל שהוא רשות היחיד כשנח ברשות הרבים [ברשות] עצמו הוא נח, ולא חשיבא הנחה ברשות הרבים, ואפילו דרך הוצאה, וכי נקט זורק חדא מינה נקט, אי נמי רבותא קמ"ל דאע"ג דזרק ליה כעין כלי לא מבטל חשיבותיה דהוי רשות.
אינה רחבה ששה חייב רחבה ששה פטור. ק"ל למה רחבה ששה דהא כי עבדת בתוכה מרובע של ארבעה על ארבעה הויא אלכסונן ששה טפחים פחות שני חומשים, לחשבון כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא ורחבו של עיגול אלכסונו של מרובע החקוק בתוכו ואם כן בששה פחות שני חומשי סגיא, תירץ רש"י ז"ל דאין הכי נמי ולחומרא לא דק שלא לפטרו עד שיהא בו ששה טפחים, ולא נהירא דהא קאמר [באינה] רחבה ששה חייב והוא פטור מן הדין וקא מייתי חולין לעזרה, והנכון כדפירש ר"ח ז"ל וריא"ף ז"ל דהכא מיירי שהיא רחבה ששה בהדי עובי המחיצות שהוא חומש מכאן וחומש מכאן, ואין המחיצות מחשבון רשות היחיד דבחללה משערינן, וא"ת אם כן למה שיערו עובי [שוליים] של הכוורת בגובה עשרה, י"ל דמשום דחזי לכפותו ולהשתמש בו וכדאמרינן בעירובין בפרק חלון (ע"ח א') אפשר דתלי ביה מידי ומשתמש ביה.
אי אפשר לקרומית של קנה האגם שלא יעלה למעלה מעשרה. פי' וכיון שלא נח כולו ברשות הרבים פטור, דלאו הנחה ברשות הרבים הוא, ואביי סבר דקרומיות לא חשיבי.
כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב. פי' דאפילו נימא כשהגיע לארץ פחות משלשה שהיא [כ]מונחת בקרקע, מכל מקום אין בכל הגובה אלא עשרה טפחים ותוך רשות הרבים מנחא.
שבעה ומחצה פטור. פי' דלאו דוקא שבעה ומחצה, אלא שבעה ושני משהויין כדפירש רש"י ז"ל, והכא בחיובא דק [לחומרא], ובפטורא לא דק לקולא.
ופרש"י ז"ל דהאי מימרא אאינה רחבה ששה קאי, דאילו רחבה ששה, בשבעה ומשהו סגי, דכי מטיא לפחות משלשה טפחים הויא כמונחת, והא איכא כוורת גבוהה עשרה ורחבה ששה שהוא פטור, ולא נהירא, כיון דנקיט ליה סתם, וטעמא דמילתא שלא פטרו למי שזורק רשות אלא כשהוא רשות גמור מעצמו, ולא בזורק מידו כלי, ולא מיבעיא לפרש"י ז"ל דלעיל [אלא] אפי' לפירושא דידן דכיון דכד (מסיעיה) [מטי] לר"ה אין כאן רשות היחיד הנחה ברשות הרבים חשיבא, וזה ברור.
והוי יודע דהכא לאו בלבוד בלחוד סגי לה, דהא משום הא לא חשבינן ליה כמונח כיון שהוא יורד והולך, אלא משום דאמרינן נמי גוד [אחית], וכי תימא א"כ נימא גוד אפילו ביותר משלשה כדאמרינן בעלמא, י"ל דהתם (עד) דאיכא מחיצה עשרה אם כן מחיצה עומדת במקומה, אבל בזה שהוא יורד אין לומר בו גוד אחית אלא בפחות משלשה שהוא כלבוד, וא"ת ולמה פטור דהא סוף סוף נחית ונייחא ברשות הרבים כולה, ולמה אינו כזורק דרך מקום פטור שהוא חייב, וי"ל דשאני הכא דבפחות משלשה חשבינן ליה כמונח על ידי גוד, (וכאלו) [ובדנח] פטור כדאיתא לקמן.
הכי גרסינן עמוד העומד ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו. ולא גרסינן ורחב ארבעה, דכיון דרבים מכתפין עליו חשיב רשות הרבים לא נפקא לן מינה מידי בין שיהא רחב ארבעה טפחים או פחות מארבעה.
גומא. פי' גומא ברשות הרבים ורבים משתמשים בה.
מאי. פי' וכשאינה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, דאם כן רשות היחיד גמורה היא כדתניא לעיל (ו' א') גבי חריץ, ומיהו מסתברא דלא בעינן גומא עמוקה [ט'] מצומצמות דבעמוד הוא דבעינן תשעה מצומצמות דבלאו הכי לא חזי לכתופי עליה, אבל בגומא כל שכן שמשתמשים בה טפי כשאינה נמוכה תשעה, והכי ריהטא כולה סוגיין.
גירסת הספרים הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך. ורש"י ז"ל מחיק ליה, דהילוך מאן דכר שמיה, ואין צריך, דהכי קאמר אף על גב דהילוך על ידי הדחק שמיה הילוך כדדייקינן לקמן ממתני', תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש.
פחות מכאן. הנכון כדפרש"י ז"ל פחות מכאן שאינה גבוהה עשרה או אינה [רחבה] ארבעה, וא"ת וכיון דרחבה ארבעה אף על פי שאינה גבוהה עשרה היאך מטלטלין, דהא כרמלית הוא, י"ל שלא תיקנו כרמלית בכלים אלא בדבר הקבוע בקרקע.
מאי לאו אסיפא. פי' לאו אפילו אסיפא דגומא שהיא ברשות הרבים שאינה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה מטלטלים מתוכה לרשות הרבים דכרשות הרבים חשיבא, וקשיא לרבא. ופרקינן לא ארישא. כלומר דאדרבה אשמעינן דלעולם הויא כדינא דרישא שאין מטלטלים לתוכה וכדרבא.
[דף ח עמוד ב] אמאי עירובו עירוב הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. פי' דסתם בור רחב ארבעה טפחים וכיון דגבוה עשרה הוה ליה רשות היחיד.
אלא לאו בבור דלית ביה עשרה. פי' והיינו דקאמר למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, והכי פירושו שאם קרקעית הבור למעלה מעשרה כלומר שאין בה עשרה טפחים, אפילו הוא רחב ארבעה טפחים מותר להוציא מתוכו [ו]לתוכו דכרשות הרבים דמי, וקשיא לרבא.
ורבי היא דאמר [כל דבר] שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. וק"ל דהא תנן (לקמן ל"ד א') דספק חשכה ספק אינה חשכה אין מטבילים את הכלים ואין מעשרין את הודאי, וההיא שבות דרבנן היא, ואם איתא דהויא דלא כרבי היכי לא אמרינן הכי בגמרא, י"ל שלא אמר רבי אלא בכרמלית דרבנן בלבד, והא נמי לצורך מצוה, דקסבר דאין מערבין אלא לדבר מצוה.
האי זירזא דקני וכו'. ולא דמי למגרר ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים שהוא חייב כדאיתא בכתובות (ל"א א'), דהתם עבד עקירה מעליא ממקומו הראשון, אבל הכא לא עקר מעולם כל הכלי ביחד.
לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ [מתחלת ארבע לסוף ארבע והעבירו] דרך עליו פטור פרש"י ז"ל שהעבירו... ורבא מקמ"ל בהא... שהוא חייב ויש מ"מ... ועי"ל אפי' ל. (בכת"י הניח כאן חלק הרבה שורות לסימן שחסר הרבה).
[דף ט עמוד א] חצי[ו] מקורה וחציו אינו מקורה וקירויו כלפי פנים פתח פתוח כלפנים וכו'. פרש"י ז"ל פתח פתוח כלפנים מה שהוא תחת הקורה דקא סבר מותר [להשתמש תחת הקורה, פתח נעול כלחוץ ואפי' תחת הקורה דליכא למימר יורד וסותם, דכל מחיצה שאין בין חלל ה]מחיצות ארבעה אינה מחיצה ולא שייך בה תורת גוד אחית מחיצות ע"כ, והא דפריש מרן ז"ל פתח פתוח כלפנים מה שתחת הקורה בלבד, אינו מחוור חדא דלישנא לא משמע הכי, ועוד שבירושלמי מפרש שכל האסקופה כלפנים, לפיכך הנכון כדמפרש הר"ז הלוי ז"ל שאפילו מה שעומד חוץ לקורה כלפנים, דכיון דקורה זו להכשיר המבוי היא באה וגם להכשיר תחתיה, וכל האסקופה היא מקום אחד, נגרר מה [ש]לחוץ כלפנים, דכיון שהקורה מתרת מקצת מתרת הכל הואיל וגבוהה [מרשות הרבים], אבל מה שפירש ר"ז ז"ל פתח נעול כלחוץ מה שהוא חוץ לקורה שהוא מגולה, אינו נכון, דכיון שאין בקורה ארבעה טפחים אין ראוי לומר בה פי תקרה יורד וסותם כדכתב רש"י ז"ל, וכיון שכן והמבוי נעול, היכי יש כח לקורה זו להתיר כנגדה.
והא דלא אוקמה באסקופת בית, פרש"י ז"ל הטעם משום דסתם תקרה שעל אסקופת בית רחבה ארבעה טפחים, ואפי' פתח נעול ראוי לומר בו פי תקרה יורד וסותם, וכן עיקר, ונראה דהוא הדין שבאסקופת בית אם אין בה ארבעה טפחים אפילו פתח [פתוח] הכל כלחוץ ואפילו תחת הקורה, דקורה זו דבית אינה באה להכשיר פנים ולא לעשות מחיצה, דדלתות הבית עבדי מחיצה דהנהו חשיבי טובא ועבידי לצניעותא טפי ועומדות לינעל, מה שאין כן בדלתות מבוי דלא חשיבי כולי האי, וקורה עיקר טפי להכשיר המבוי, וכן פירש ר"ז ז"ל.
והא דפרכינן לעיל מדרב דאמר תוך הפתח אף על פי שאין בו ארבעה טפחים צריך לחי אחר להתירו. ק"ל אמאי לא פרקינן הכא כדפרקינן בפ"ק דעירובין (ט' א') דפרכינן מינה לרבא דאמר מותר להשתמש בין הלחיים של מבוי, ופריק דהא דרב בפתוח לכרמלית, ומצא מין את מינו וניעור, ודרבא דפתוח לרשות הרבים וכיון דלא חשיב תוך הפתח באנפי נפשה בטיל הכא ובטיל הכא, [והכא] נמי נוקמה לברייתא דפתוח לרשות הרבים, י"ל דאכתי תיקשי לן סיפא פתח נעול אמאי הוי כלפי חוץ.
והא דאמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו. פי' להתיר תוך הפתח והכין משמע לישנא, וק"ל דהא אמרינן בפ"ק דעירובין (ה' א') איזהו מבוי שניתר [ב]לחי או קורה כל שארכו יותר על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו, וי"ל דהכא לחי החיצון הזה מתוך שמתיר תוך הפתח מתיר ג"כ (החיצוני) [המבוי] והפנימי חשיב כמאן דליתיה.
אומר היה רבי מאיר כל מקום שאתה מוצא שני רשויות וכו'. יש מקשים מאי קמ"ל רב יצחק, מתני' היא בפרק כל גגות (עירובין פ"ט א') רבי מאיר אומר כל גגות העיר רשות אחת הן ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, וכדמסקינן התם דהיינו משום הא דר' יצחק, י"ל דר' יצחק טעמא דרבי מאיר קמ"ל, דהוא משום גזירת תל ברשות הרבים, דדילמא הוה ס"ד דטעמא דידיה משום דדיורים חלוקים למטה, ולפיכך הם חלוקין גם למעלה כשהם בגובה עשרה, וא"ת ולר"מ היאך מוציאים מבית לעליה, י"ל דבדידיה ליכא משום גזירת תל ברשות הרבים, דבתל או עמוד ברשות הרבים אתי למיטעי שהוא בטל לגבי רשות הרבים כיון שעומד בתוכו, אבל בעליה וכיוצא בה שהוא דבר חשוב לא טעו, וא"ת והאיך אנו מניחים על התיבה שבבית הכנסת שום דבר, וי"ל דהא אמרינן בפרק כל גגות שלא אמר רבי מאיר אלא במידי דקביע בקרקע כגון תל ועמוד ואמת הרחיים, ותיבה זו לא קביע כולי האי, אי נמי דהא לא קיי"ל כר"מ, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא כרבי שמעון (עירובין צ"א א'), ואף על גב דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ואפי' היכא דפליג בהדי רבים, כדמוכח בפרק אף על פי (כתובות נ"ז א') גבי אסור לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה, אין למידין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ, ויש שפירש שאף ר"מ לא אמר בשתי רשויות דחד גברא, אלא בעמוד העומד בחצר השותפים או במבוי שלא עירבו, דהשתא איכא למיגזר גבי תל ברשות הרבים, דהא חזו דבית וחצר או בית ומבוי שתי רשויות ואסורים זה עם זה ואפ"ה משתמשים מן המבוי או מן החצר לעמוד, דאלמא עמוד אינו חולק לעצמו כשהוא בתוך רשות אחרת, ודברים של טעם הם, וגם רש"י ז"ל פירש כאן אסור לכתף עליו, מן החצרות, אבל לא משמע הכי מסוגיין, דהכא אוקימנא רישא באסקופת בית או אסקופת מבוי שעירבו, ובדידיה מיירי סיפא מסתמא, ובפרק כל גגות פרש"י ז"ל בהדיא דהא דר"מ איתא אפי' בשתי רשויות דחד גברא, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות.
[דף ט עמוד ב] גמ' לעולם אל ישב אדם סמוך למנחה גדולה. פוסק ר"י ז"ל כי האי אוקימתא, ולא כאוקימתא דרב אחא בר יעקב דאוקמה אפילו בתספורת דידן ובסעודה קטנה, דהנהו חששות רחוקות נינהו שישבר הזוג וכולהו אידך, ועוד דסוגיין לקמן דאמרינן מאימתי התחלת הדין משיתעטפו הדיינין לא שייך לאוקימתא דרב אחא דאוקמה בגמר דין, וכן הא דאמרינן דהתחלת סעודה משיתיר חגורה לא שייכא מסתמא אלא בסעודה גדולה, וזו אינה ראיה דמודה רב אחא דכי קתני סיפא ואם התחילו אין מפסיקין מיירי אפי' בסעודה גדולה ובתחלת דין, אלא דאיהו קאמר דרישא דאין מתחילין מיירי אפי' בסעודה קטנה ואפי' בגמר דין, אבל יש בירושלמי כדברי ר"י ז"ל, רבי יהושע בן לוי הוה מפקד לתלמידוי אי אית לכון אריסתון ומטא יומא לשית שעין צלו מנחתא והדר תפקו ע"כ, ופי' ארסוותן סעודה גדולה בלשון יוני, והגאונים ז"ל פסקו הלכה כלישנא בתרא דרב אחא לחומרא, וא"ת והא כולה שקלא וטריא אליבא דרבי יהושע בן לוי, דמשום קושיא דמקשינן [מ]מימריה עבדינן כל הני אוקימתי, ואילו בפרק תפלת השחר (ברכות כ"ח ב') אמרינן דלית הלכתא כרבי יהושע בן לוי, וי"ל דסברא דתלמודא הוא לאוקמי מתני' דאיתניא סתמא בכל מנחה ואפי' במנחה גדולה, אלא דמעיקרא אתינא למיפרך אי תיהוי מתני' תיובתיה דרבי יהושע בן לוי, ואנן פרקינן דלא קשיא עליה מתני', [ד]מתני' ודאי במנחה גדולה היא, והלכך פסק הלכה דלכתחלה אין מתחילים ואפי' סמוך למנחה גדולה, ואם התחיל אין מפסיקים כשיש שהות ביום, ואפי' אחר שהגיע זמן מנחה קטנה, וכן עיקר, ושלא כדברי ר"ז ז"ל.
כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה. פירש ר"י ז"ל ואף על גב דלמאן דאמר רשות לאו דוקא רשות גמור, אלא לומר דלא הוי חובה, אבל לעולם מצוה איכא, דהא יעקב אבינו תיקנה, מכל מקום כיון דלאו חובה היא לגמרי לא מטרחינן ליה, כיון שיש שהות בלילה להתפלל.
[דף י עמוד א] משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וא"ת מכל מקום קושיא קמייתא איכא דמאי טריחותא למיסר המייניה, וי"ל דכיון דמשום הכון לקראת אלהיך ישראל [הוא] הוי (עובד) [טורח שצריך] לקשט בגדיו יפה.
הוו יתבי וגרסי ביני עמודי. פי' בבתים שהיו ברחבה שיש שם עמודים, כדאמרינן לעיל (ז' א') בין העמודים נדון ככרמלית, והיו עושים כן כדי שיהיו מצויין לדון את הרבים.
שלישית מאכל ליסטים. הקשו בתוספות אמאי לא יהיב ראב"ש [האי סימנא] לההוא פרוונקא דקא תפיס גנבי בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ג ב'), ויש מתרצים כי השר ההוא לא היה עומד אלא [עד] שלש שעות כבני מלכים כי שר גדול היה, ור"י ז"ל תירץ דכי אמרינן הכא שלישית מאכל ליסטים היינו שאוכלים בסתר, אבל בפני בני אדם חוזרים ואוכלים בארבע שעות.
אלא איפוך רביעית מאכל כל אדם חמישית [מאכל] פועלים ששית מאכל תלמידי חכמים. הקשו בתוספות למה שינה עכשו בהאי אוקימתא שעת תלמידי חכמים, ולא אוקמינהו בכלל כל אדם כדעבדינן מעיקרא, דהא אנן לא קשיא לן בתלמידי חכמים, ותירצו דקים להו דסעודת ת"ח מאוחרת שעה אחת [מ]סעודת פועלים, ומעיקרא הוה אתיא שפיר דהוה מקדימינן סעודת פועלים לכל אדם, ולי נראה דהא דאמרינן הכא ששית זמן תלמידי חכמים תשלום הברייתא הוא, אלא שהכניסו קושיא דר"פ ביני וביני, ודכותה בתלמודא.
מאי לאו הוא הדין למרחץ. מכאן מוכח דלא גרסינן במסכת נדרים (ז' א') בבעיא דרבינא הזמינו לבית המרחץ.
[דף י עמוד ב] שאני בית הכסא דנפיש זוהמיה. פי' כשהוא ישן, ולפיכך החמירו בו כשהוא חדש, ובעיא דרבינא לא איפשיטא ומדרבנן היא ולקולא, וכדפרישנא במסכת ברכות.
אבל שם גופיה אקרי שלום כדכתיב ויקרא לו ה' שלום. וא"ת ומה ראיה מהאי קרא, דהא בדידיה מתרגמינן קדם אלהא דעבד ליה שלים, וכדמתרגמינן באידך אלהא מהימנא, וי"ל דהכא מסברא ומעיקרא דקרא אמרינן ליה, ולרווחא דמילתא נקטינן תרגומא, דבלאו הכי נמי משמע האל הנאמן שם תואר, פי' שהוא נאמן לאחרים, מה שאין כן באידך דכתיב ויקרא לו יי' שלום, דלא משמע שם התואר, מדלא כתיב שלמן וחנון ורחום מותר להזכירם בכל מקום, דשמות תואר הם, וכן אדם נקרא כן כאמרם ז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום, וכן פירש הרב החסיד ז"ל [דאשכחן] זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק (תהלים קי"ב), דאירא את יי' דלעיל מינה קאי, וכתבו בתוספות שמכל מקום אפי' שלום מן השמות הנמחקים הוא, וכן (ה') אין נזהרין לכתבו בשטרות של רשות וכיוצא בו, והכין מוכח בשבועות (ל"ה ב'), ויש שנזהרים לכתבו חסר באגרות של רשות.
נתגלגל הדבר וירדו אבותנו [ל]מצרים. פי' כי גלות בין הבתרים לא נגזר במקום ידוע.
[דף יא עמוד א] כל עיר שגגותיה וכו'. אומר ר"ת שזהו כמנהגם שהיו דרין ומשתמשין בגגותם, אבל לדידן גגות העיר כקושקשי ואברוורי הוו, ומכל מקום צריך ליזהר לעשות בית הכנסת בגובהה של עיר, [ו]אעפ"כ לא נאמר שהעיר חרבה אלא בבתים השוים לבית הכנסת, כי אם הבתים בגבהה של עיר ובית הכנסת בנמוך אין לומר כן, ומכאן יש ללמוד שלא לעשות שום דירה על גג בית הכנסת.
ולא תחת חבר. פרש"י ז"ל שהם פרסיים, ולא נהירא דבפרק עשרה יוחסין (קדושין ע"ב א') אמרינן הראני חברים הראני פרסיים, אלא שם אומה אחרת היא שהיו רשעים ועזי פנים.
ולא תחת תלמידי חכמים. פי' לפי שאי אפשר ליזהר בכבודו ובמוראו כחובה, ועונשו מצוי.
עגלה תליתאה. פרש"י ז"ל שלישי לבטן, וההיא דבמסכת סנהדרין (ס"ה ב') דאיברי להו עגלה תליתאה, י"ל כעין תליתאה קאמר, והנכון דעגלה תליתאה היינו שהוא עומד על שליש גידולו והוא רך וטוב, וכדאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ ס"ח א') מטפל בעגלים עד שיהו משולשים.
ובו ביום. פי' דהכי עדיף טפי והוא דוחה שבת, אעפ"כ אם שגג או נאנס ולא התענה בו ביום, טוב הוא שיתענה למחר, אלא שאינו דוחה שבת ויום טוב אלא כשהוא בו ביום.
והא דאמרינן לוה אדם תעניתו ופורע. פי' אפילו אם קבל עליו יום מסוים, וכדכתיבנא בדוכתה בס"ד בשם רבינו הגדול ז"ל.
תנן התם לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים וכו' אא"כ הכניס ראשו ורובו במקום שהוא שותה. פרש"י ז"ל גזירה שמא יוציא הכלי לרשות שהוא עומד, והכין מוכח בדוכתה בפרק בתרא דעירובין, והתם אוקימנא דבהא וכיוצא בו מחפצים הצריכים לו כולי עלמא לא פליגי דגזרינן הואיל והוא צריך להם, אבל בחפצים שאינם צריכים לו בחוץ פלוגתא, דר"מ אוסר ורבנן שרו.
ורש"י ז"ל הקשה שם אמאי ליכא בהאי איסורא דאוריתא, שהרי כיון שמכניס המים לגופו כששותה אותן וגופו עומד ברשות אחרת הא איכא הוצאה והכנסה מרשות לרשות, דמחשבתו משויא ליה מקום, וכדאמרינן בהשתין ורק לרשות הרבים שהוא חייב, ותירץ הוא ז"ל דכיון דבפומיה מנח להו, ופיו עומד ברשות שהכלי והמים שם, הרי פיו מקום פטור דהתם חשיבא הנחה, אבל השתין ורק לרשות הרבים כולו עומד ברשות היחיד והוא רק ומשתין לרשות הרבים, וא"ת אפי' נימא דבפומיה חשיבה הנחה אמאי לא אסרינן לה משום דבתר הכי אזלא לגופו שעומד ברשות אחרת, והוה ליה כמוציא מחנות לפלטיא דרך [מקום פטור] שהוא אסור מדרבנן, וכדתניא לעיל (ח' ב') ובלבד שלא יחליפו, י"ל דהתם הוא דאיכא למיגזר דילמא מפיק ליה בלא הנחה במקום פטור, אבל הכא לא סגיא דלא לאנוחיה בפומיה כי שתייה, ואי איכא למגזר בהא היינו מאי דגזרינן שלא יוציא הכלי לרשות שהוא עומד בו.
ולפי שיטה זו, כשאדם עומד ברשות היחיד וראשו עומד ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, (ו)מותר הוא לרוק לכתחלה לרשות הרבים מן הטעם שאמרנו, כי הרוק חשוב הוא כאילו מונח בפומיה שהוא מקום פטור, והא דמיבעי לן התם (עירובין צ"ט א') גבי משתין בפי האמה ברשות הרבים מהו, היינו דוקא במי רגלים כי משנעקרים לא עבדי הנחה בפי האמה וכיורדים דרך סילון דמו, ועוד דפיו וראשו מידי דחשיב באנפי נפשיה וחולק רשות לעצמו מן הגוף, מה שאין כן באמה דהויא חד אבר ובתר גופא גריר.
ומיהו קשה מדאמרינן לעיל בפירקין (ג' ב') גבי הוציא ידו מליאה פירות לחוץ אדרבה משחשיכה דאי הדר שדי להו דאתי לידי חיוב חטאת לא נקנסיה, והיכי אתי לידי חיוב חטאת והלא כשהוציא ידו והיתה ידו פשוטה ונוחה הויא ליה הנחה במקום פטור, וכי הדר שדי להו [שדי להו] ממקום פטור דאוריתא לרשות הרבים, י"ל דההיא לא חשיבא הנחה במקום פטור כיון שלא באו הפירות לידו ממקום אחר, אלא שמאליו נח הדבר בידו מפני שהיו בידו [כ]שהוציאה, מה שאין כן הכא [ד]חשיבא הנחה במקום פטור כיון דעכשו נותן מיד בפיו, והתם נמי אילו החליפם מידו לידו תו ליכא חיוב חטאת, וא"ת א"כ היכי אמרינן דאתי לידי חיוב חטאת הא איפשר לו להחליפם, וי"ל כגון שהוציא ידו דרך נקב קטן שאינו יכול להוציא משם שתי ידיו. ולפי זה אמרו שאסור לרוק מי שעומד ברשות היחיד וראשו למעלה מעשרה ברשות הרבים כיון שלא בא שם הרוק ממקום אחר, וזה דוחק, ועוד דא"כ אמאי לא מפלגינן לעיל (ג' ב') כאן כשהוציא ידו דרך נקב גדול כאן כשהוציא דרך נקב קטן.
אבל הנכון דידו כיון שאין דרכה לעמוד פשוטה לא חשיבא הנחה כלל, ולעולם חשבינן לה כאילו גרירא בתר גופו, ולא הויא הנחה במקום פטור כיון שהפירות בידו כראשונה או שהחליפה, מעתה [י]הא מותר לרוק לרשות הרבים [כ]שעומד ברשות היחיד וראשו למעלה מעשרה ברשות הרבים, אעפ"כ החושש להחמיר תבא עליו ברכת טוב, ומיהו למבואות שלנו שהן כולם כרמלית מותר לרוק ודאי לדברי הכל, [דהא ל]דברי הכל מותר להחליף ברשויות דרבנן, כנ"ל.
[דף יא עמוד ב] וכן בגת לענין מעשר. פי' דלכולי עלמא לא חשיב שותה על הגת אלא כשראשו ורובו על הגת, וכדפרש"י ז"ל וכולה שמעתתא מפורשת יפה בחידושי'.
[דף יב עמוד א] הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. פרש"י ז"ל דפלוגתייהו בפרק המצניע (לקמן צ"ג ב') דתנן המוציא את המת לרשות הרבים חייב ור"ש פוטר, ותימה לן מנ"ל דההיא סתמא רבי יהודה היא דילמא ר"מ היא, י"ל דלעיל מיניה קתני סתמא המוציא את הככר לרשות הרבים [חייב] הוציאוהו שנים פטורין, ומיירי כשזה יכול וזה יכול ואתיא כרבי יהודה דברייתא דהתם, דאילו ר"מ חיובי מחייב, עוד מצינו מקום אחר לרבי יהודה, דתנן בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קכ"א א') כופין קערה על הנר וכו' ועל עקרב שלא ישך אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת, וההיא מלאכה שאינה צריכה לגוף היא, וכדמוכח בפרק האורג (לקמן ק"ז א') דאמרינן הצד נחש אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, ומאן תנא רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה (ק"ז ב').
וקשיא לי אשמעתין דאמרינן לעיל גבי זב דכל היכא דצריך ליה טפי לזיבה דידיה מיחייב, ואדרבה ליהוי כמלבוש ותשתרי, וכדאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ס"ד ב') דשרי לצאת במוך שהתקינה לנדתה, וי"ל דהתם הוא מוך שמהודק יפה שם, וגם צריכה לו כדי שלא יצער הדם בגופה ולהכי חשיב מלבוש, אבל הכא אצולי טינוף דבגדיו בעלמא הוא.
והיה על מצחו תמיד. פרש"י ז"ל קרא יתירא הוא. ותימה דהא איצטריך למישרייה שלא בשעת עבודה, וכדמוכח במסכת קידושין (ס"ו א') בעובדא דינאי המלך שהקים להם בציץ שבין עיניו, וכי אמרינן (יומא ז' ב') דציץ בין ישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה, מפני שהרשות בידו לסלקו שלא בשעת עבודה, וחייב לסלקו בשעת שינה ובית הכסא וכיוצא בהם, וגם ביום הכפורים כשנכנס לפני לפנים, וי"ל דאפילו הכי מיסתייה דליכתוב והיה על מצחו (תמיד), מאי תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, וא"ת ולרבא (לעיל י"א ב') למה לי האי טעמא דתנא דבי שמואל, תיפוק לי דתפילין בשבת אין בהן חיוב חטאת, י"ל דשאני תפילין דכי מידכר בשבת לא מצי שדי להו, והוה לן למיעבד הרחקה יתירה אי לאו האי טעמא דתנא דבי שמואל.
ההורג כנה בשבת כאילו הורג גמל וכו'. ורבנן פליגי עליה ושרו להרוג אותו לכתחלה, וכדתניא רשב"ג אומר אין הורגים את המאכולת בשבת דברי ב"ש ובית הלל מתירים, והילכתא כוותייהו ואמרינן דרבא מקטע להו קטועי, ופרש"י ז"ל דבשבת קאמר וכנה ומאכולת האמור כאן הוא הנעשה בראש מזיעת הגוף הנקרא פודו"ל בלע"ז, וכן פר"ת ז"ל דכנה הוא המצוי בראש, כדאמרינן במדרש (קהלת פ"ה פי"ג) אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובן אדם תולעה לאחר מיתה, ובפרק כל היד (נדה כ' ב') סליקותא קטלי, ועל המסרק רגילין להרוג פודול שבראש, ואף על גב דבמכות מצרים כתיב (שמות ח') והך את עפר הארץ והיה לכנים, ובעפר אין רגילות להיות כי [אם] אותם הנקראות פוצא בלע"ז, ואשכחן נמי לשון מאכולת במסכת נדה (נ"ב ב') גבי כתמים דהיינו הנקרא פוצא, על כרחין מאכולת דשרו בית הלל אינו הפוצא, דההוא פרה ורבה, ודומיא דאילים ותחשים שהיו שוחטים במשכן, ועליו אמרו (ק"ז ב' עי"ש) שההורג פרעוש או הצד אותה חייב, אבל הפודול שהוא מזיעת אדם התירו רבנן ובית הלל, ואותו פרעוש הנקרא פוצא, אם עוקץ את האדם מותר לצודו אליבא דר"ש כצידת נחש כדי שלא יזיק, אבל אסור להורגו, וגם אסור לצוד כל זמן שאינו עוקץ אותו, ולא דמי לצד נחש כדי שלא ישכנו דהתם איכא סכנה קצת, כן פירש ר"ת ז"ל ור"י ז"ל, והגאונים ז"ל אמרו כי לא כל פרעוש אמרו חז"ל שהצד אותו או ההורגו חייב, אלא אותם שנקראים בלשון ערבי בראגי"ת כי הם פרים ורבים, אבל אותם שנעשים מעפר הארץ דינם ככנים, ואפשר שגם הם בכלל כנים [ד]מכת מצרים, וכן מאכולת שאמרו גבי כתמים, ואעפ"כ ראוי להחמיר.
[דף יב עמוד ב] כאן בענין אחד כאן בשתי ענינים. פירשו בתוספות דכי שרינן בענין אחד דוקא כשקורין בספר אחד, והוקשה להם מלילי יום הכפורים שקורים בבית הכנסת פיוטים לאור הנר יחידים, ותירצו דשאני התם דבני אדם זריזים ואימת יוהכ"פ עליהם, וכדאמרינן לקמן אימת רבן עליהם, הכא נמי אימת שמים עליהם, ובהגדה בלילי הפסח בשבת אין קורין בשני ספרים אלא למי שרגיל שאינו אלא כמסדר פרשיות.
קרא והטה. פירש ר"י ז"ל ובאת תקלה על ידו מפני שהוא כמזיד שבא לעבור על [דברי] חכמים, הא לאו הכי בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, ואין צורך לפירושו של ר"ת ז"ל בזה.
גירסת רש"י ז"ל איבעית אימא הא והא בשמש קבוע [וכו'] איבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי. וגירסא נכונה היא אלא שאין הפירוש מחוור כי הוא מחמיר בשמש קבוע ובדמשחא והדבר בהיפך, וכי תימא והא עובדא דסמוך שמש קבוע דר' ירמיה הוה והיכי מייתי לה על הא דאפליגו בשמש שאינו קבוע, כבר פרש"י ז"ל להא כי בביתו של רב אשי היו ונדון שם כשמש שאינו קבוע.
[דף יג עמוד א] מיתיבי רשב"ג אומר. וא"ת והא קתני מתני' בהדיא אבל הוא לא יקרא, י"ל דהתם שלא יקרא לבדו אבל עם התינוקות לעולם אימא לך יכול הוא לסדר כל הפרשה לעצמו דכשנים בענין אחד דמו, דמה לי שיסדר הוא לעצמו עם התינוקות או שיסדרו התינוקות עמו, והיינו קושיין מדרשב"ג, דקים לן דרשב"ג לא פליג, והיינו דפרקינן בלישנא בתרא שאני תינוקות דאימת רבם עליהם, כלומר ואין לדמות מה שהוא מסדר לעצמו עמהם למה שהן מסדרים עמו, ויש שפירשו דמסדר ראשי פרשיות היינו שליח ציבור שיכין אותם בלבו ולא יוציא בשפתיו, והיינו דקשיא לן כל הפרשה למה לא יסדר והתניא וכו', ואילו במתני' לא יקרא תנן שלא יוציא בשפתיו וכו', וכן פירש בעל התרומות, וכן הלכה כי התינוקות מסדרין לפני רבן אבל (הכא) הרב אינו מסדר ראשי פרשיות.
רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן. פי' ואביי דלא אמר הכי משמע דלית ליה דרוב עמי הארץ מעשרים הם, וק"ל דהא תלמודא אמר לה בכל דוכתא, ובמסכת ביצה (ל"ה ב') דייקינן לה ממתני', ולא עוד אלא דאביי ורבא תרוייהו אמרי הכי בפרק שני דכתובות (כ"ד א') אמר אביי בדמאי הקלו רוב עמי הארץ מעשרין הם, רבא אמר דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא כדשנינן, וי"ל דאביי אית ליה הכי אלא דקסבר דאפילו הכי חבר פרוש ראוי ליזהר ולחוש למיעוט עם הארץ דשכיח, ורבא סבר דלית ליה למיחש להכי משום מיעוטא, ומיהו ק"ל דבפרק הנזקין (גיטין ס"א א') משמע איפכא גבי הא דתנן משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית וכו' [אבל לא תבור ולא תטחן עמה] אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה [ובוררת וטוחנת עמה] ואמרינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי רוב עמי הארץ מעשרין הם, רבא אמר הכא בעם הארץ דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן, פי' אבל בדמאי לא תבור ולא תטחון דחיישינן למיעוטא, וי"ל דאביי מחמיר הכא במידי דאכילה טפי מהתם לסייעו במלאכה דחשש [מסייע עוברי] עבירה, ורבא סבר דאדרבה התם כיון דגזור רבנן בדמאי של עם הארץ (כלום) חשיב איסורא ביד כולם, והוה ליה מסייע ודאי בידי עוברי עבירה כיון שכבר גזרו עליו חכמים ועשאוהו כודאי, אבל הכא שאוכל עמו דבר מתוקן כראוי אין מונעים אותו מפני ספק שמאכילים היום או מחר דמאי כיון דרוב עם הארץ מעשרים הם, וא"ת והיאך אפשר לומר דרוב עם הארץ מעשרים הם דהא אמרינן בפרק בתרא דסוטה (מ"ח א') שלח רבי יוחנן בכל גבול ישראל ולא היו מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, י"ל שלא היו מפרישין כולם קאמר וגזר בשביל המיעוט, אי נמי בתר הכי איתכשור כשראו שהיו בדלים מהם.
ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. פי' ואביי דלא תריץ הכי סבר דהא ודאי לא שכיח גביה אלא בימי זובו שהוא כיוצא בו.
מהו שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה. פי' במטה אחת וכדפרש"י ז"ל וכדמוכח כולה סוגיין, ומייתי ראיה לאיסורא מעוף וגבינה בשולחן אחת דאסור וכש"כ הכא דאיכא יצה"ר טפי ואיכא חשש איסורא דאורייתא, דאילו בשר עוף בחלב דרבנן הוא, וק"ל טובא מאי קא מספקא לן והלא גדולה מזו אמרו שאינה מצעת לו את המטה בימי נדתה בפניו מיהת כדאיתא בכתובות (ס"א א'), וי"ל דההיא מימרא דרב הונא היא, וממתני' או מתניתא היא דבעו למיפשטה, ודכוותה בתלמודא כדפרישית בנדרים.
ופליגא דר' פדת. פרש"י ז"ל דאילו לר' פדת לא אסרה תורה בעריות אלא תשמיש המטה בלבד ממש, וכיון דכן ליכא לפרושי קרא דיחזקאל הוא בבגדו והיא בבגדה בעריות, ורבנן הוא דאסרו קירוב בשר ואסרו ג"כ הוא בבגדו והיא בבגדה בעריות, ודילמא באשתו נדה קירוב בשר גזרו, אבל לא כשהוא בבגדו והיא בבגדה, והקשו בתוספות ומאי עביד ר' פדת במתני' דלעיל, ולפי פי' רש"י ז"ל לאו קושיא דאיהו ז"ל פי' דרב יוסף הוא דפשיט ליה מדרשא דקרא דדריש איהו הכי, ובתוספות פירשו ופליגא דר' פדת הא דמפקת ליה מדרשא דהאי קרא דמשמע דהכי דינא מדאוריתא, ואילו ר' פדת סבר דלא אסרה תורה אלא גילוי עריות ממש, אבל מדרבנן מודה הוא דאסור, וההיא ברייתא אסמכתא דרבנן היא, ולי נראה דחס ושלום שיאמר ר' פדת שיהא קירוב בשר מותר בעריות ובנדה וכש"כ באשת איש, והכי פירושו ופליגא דר' פדת אהך ברייתא דדריש הכא לאיסור [הוא ב]בגדו [והיא] בבגדה, דאיהו לא דריש ליה אלא לקריבה של גילוי עריות, דהיינו קירוב בשר, כדקאמר קרא לא תקרבו לגלות ערוה, וכדאמר לה אליהו לקמן שהתורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לאסור קירוב בשר, אבל הוא בבגדו והיא בבגדה איסורא דרבנן הוא, וכן הלכה.
והא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. יש אומרים דבקערה אחת הוא דאסור, ונראין [ה]דברים דבשלחן אחד קאמר ואפילו כל אחד בקערה שלו כדריהטא כולה סוגיין וכפשטה דמתני', ועכשו נהגו לאכול בשלחן אחד, ויש אומרים דבשלחנות שלהם [שהיו] קטנות הוא דאסרו, וכל היכא דאיכא בניו ובני ביתו ודאי שרי, ובשר וגבינה נמי היכא דאיכא שינוי שרי כדמשמע לעיל קצת, וכן נהגו.
ופליגא דידיה אדידיה. פי' כי היה מיקל לעצמו לפי שמכיר ביצרו, וכההוא דאמר (ברכות כ' א') דמיין עילאי כי קאקי חיורי.
[דף יג עמוד ב] בימי ליבוניך מהו אצליך וכו'. פי' ימי ליבון הם ז' ימים נקיים שהחמירו בנות ישראל על עצמן, ותימה שהרי חומר בנות ישראל הוא לאחֵר זמן טבילתן עד שישלמו ז' ימים נקיים אבל מכל מקום מדאוריתא היא נדה גמורה עד שתטבול, ואם כן מה ראה התלמיד הזה להקל בימים הללו, ואליהו ג"כ מה ראה לשאול עוד על ימי ליבונה, והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל שדרכן היה לטבול אחר שטהורות בדין תורה, ואח"כ סופרות שבעה ימים נקיים וחוזרות וטובלות, ולפיכך היה זה מיקל כסבור שלא החמירו אלא בתשמיש בלבד אבל לא בקירוב בשר, כסבור דקירוב בשר דרבנן בעלמא הוא, ולפיכך הביא לן מן הכתוב שאומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שהקריבה כמעשה.
מטה אחת הואי. פי' שישנו שם ערומים רחוקים זה מזה ולא היה שם קירוב בשר ממש, ובמערבא אמרי כי היה סינר מפסיק בינו לבינה.
גרסינן אלו תנן הני דאמרן או דילמא ואלו תנן הני דבעינן למימר ת"ש אלו מן ההלכות. פי' אלו תנן הני דאמרן, וכן מנה הוא ז"ל לקמן אין פולין ואין קורין בכלל י"ח דבר, אבל תמיהא דבכל דוכתא משמע אלו הני דבעינן למימר כדתנן אלו נערות אלו הן הגולין ודכוותה טובא, ויש גורסין בהיפך ואלו תנן הני דאמרן או דילמא [אלו] תנן הני דבעינן למימר קמן ת"ש ואלו מן ההלכות וכו', ופירושה דאי אלו תנן לא משמע אלא הני דלקמן אבל אי ואלו תנן איכא למישמע הני דאמרן כי הוא לשון (קצר ו)קישור, ובעלמא אמרינן כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים, כלומר פעמים שהוא מוסיף על הראשונים, וכן פירשו בתוספות, וכן לגירסא זו אין פולין ואין קורין ממנין י"ח דבר הם, ויש גורסים כגירסת רש"י ז"ל אלא דגרסי ת"ש ואלו מן ההלכות וכו', [ו]לפי גירסא זו לא הוו אין פולין ואין קורין [מ]מנינא.
והא דאמרינן או דילמא אלו תנן הני דבעינן למימר קמן פרש"י ז"ל וקאי אאין שורין דיו וסמנין, וק"ל דאי אהנהו קאי נפישי להו י"ח דבר דהא בלא הני דמתני' איכא [י"ח] גזרות כדמנינן לקמן (י"ז ב'), וי"ל דאי אמרת אלו דבעינן למימר לא קאי אמה שגזרו בו ביום אלא על מה שנחלקו ונמנו.
ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. פי' דהיינו פסול גויה דאמרינן בעלמא (עירובין פ"ב ב'), והוא שיעור שתי ביצים משום דלא שכיח דשתי איניש ושדי משקין לפומיה עד דאכיל שתי ביצים, והקשה ר"ת ז"ל חדא דפסול גויה גזירה קדמונית עד שחשבו עליה במסכת יומא (פ' ב') דהויא דאוריתא, ואילו הני גזירות מידע ידעי, ועוד דפסול גויה אינו אלא פוסל הגוף כמשמעו שלא יאכל תרומה עד שיטבול, אבל לא שיהא פוסל תרומה במגע כדתנן הכא, לפיכך פירש ז"ל שזו גזירה אחרת היא באוכל [כ]ביצה מטעמא דלקמן וכדכתיב בתוספות ובחידושין, דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושדי משקים דתרומה בפומיה, וא"ת אי מהאי טעמא למה לא גזרו ג"כ שיפסול במעשר, י"ל שלא רצו לגזור אלא בתרומה החמורה וכדכתיב בה משמרת, וכדאמרינן ביבמות (ע"ג ב') מעשר הקל אמרה תורה וכו'.
[דף יד עמוד א] ופסיל להו. ולא נקט ומטמא להו, משום דלא שכיח דנגעי באחריני, דהא או בלע להו או שדי להו לארעא ובטלי.
הא שכיחא והא לא שכיחא. וא"ת וליגזרו הך דלא שכיח ותו לא צריך, י"ל דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן מעיקרא, אלא בתר הכי גזרו בה לעשות סייג לאידך, וא"ת ותיפוק לי דאסרינן ליה מטעמא דדילמא אכיל אוכלים דתרומה והדר שדי בפומיה משקים טמאין, י"ל שזה אינו מאותו השם שנגזור מחמתו על מי שמטמא עצמו בתחלה קודם שיטעום תרומה.
והבא ראשו ורובו וכו'. יפה מפורש בחידושים.
מפני שהידים עסקניות. פירשו הראשונים ז"ל דדילמא נגע בטומאה ולאו אדעתיה, והקשה רש"י ז"ל דא"כ יהא צריך טבילה, ועוד שמא נגע בשרץ והוא ראשון לטומאה וראוי לטמא תרומה, ולאו קושיא [היא] דהכא חומר הוא שהחמירו ז"ל דיש לחוש, כדי שיהיה משמרם יפה, ולא רצו להחמיר לחוש יותר, וגם הספיק להם בטהרת נטילה, שאם לא כן יפסידו כל טהרות שבעולם, ורש"י ז"ל פירש עסקניות ליגע בגוף שהוא מזוהם אצל תרומה.
נקבר ערום ס"ד. תימא מאי קשיא ליה דאין הכי נמי מדה כנגד מדה, וי"ל שזה אינו עונש גדול וכפרה היא לו משום ואל עפר תשוב.
נקבר ערום בלא אותה מצוה. פי' מצות גלילה שעשה, ואינו נכון, והנכון שהפסיד אפי' שכר קריאה של אותה שעה.
[דף יד עמוד ב] הא תו למה לי. פי' בחידושים ובתוספות וכן כולה שמעתא.
ואילו שמאי והלל לא נחלקו אלא בג' מקומות. וא"ת ומאי קושיא דכיון דבי"ח דבר חזרו והישוו, לא מני להו רב הונא, וכדפרקינן לקמן (ט"ו א') גבי בוצר לגת, י"ל דהתם הוא דשתיק ליה הלל לשמאי באותו מעמד, מה שאין כן בזו שנחלקו כל היום. תוספות.
[דף טו עמוד א] אתא שלמה גזר לקדשים. ק"ל הא דאמרינן בפ"ק דפסחים (י"ט ב') אמר רבי עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש, ופרכינן ולימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש, ופרקינן ידים קודם גזרת כלים נשנו, ופרכינן והא ידים בו ביום נשנו, אלמא אפילו ידים דקדש בו ביום נשנו כשגזרו על ידים דתרומה, שהיו קודם לרבי עקיבא, וצ"ע.
שמאי אומר מקב חלה וכו'. פירש ר"ת דטעמא דשמאי דמשערינן בבעל הבית שמפריש חלה אחד מכ"ד, והלל משער בנחתום שמפריש חלה אחד ממ"ח, ובעינן שיעור חלה כביצה לכל הפחות, ובקב יש כ"ד ביצים, ובקביים יש מ"ח ביצים, וטעמא דרבנן כדפרש"י ז"ל, וכולה מפורשת בחידושים יפה.
דיין שעתן. ק"ל מאי דיין דקאמר, וי"ל כי הלל קדם לדבר אלא שמתוך ענותנותו חולק כבוד להקדים לשמאי, וכדרך שאמרו בפ"ק דעירובין (י"ג ב') בתלמידיהם, ולכן מקדים התנא בכל מקום דברי שמאי או תלמידיו לדברי הלל או תלמידיו, וי"ל דשמאי שאמר דיין שעתן היינו כל אותה שעה שבדקה בה ולא כשיעור וסת בלבד.
לא גרסינן במעשה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי ועל כלי זכוכית, דא"כ קשיא אאידך דיוסף בן יועזר, ואילו תלמודא לא פריק בהא מידי, ובתוספות גרסי ליה, ולא גרסי לקמן אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף וכו', וגרסי הכי אלא אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו ואתו בשמונים וגזור וקבלו מינייהו, והאמר אילפא וכו', כלומר מדקא משנינן הכי גם לקושיא דארץ העמים ולא פרקינן דאינהו גזור לתלות, מכלל דסבירא לן דגזור בארץ העמים בתחלה לשרוף בין אגושא בין אאוירא והאמר וכו', ואין כל זה מחוור להגיה גירסא שאינה בספרים כלל, והא [ד]לא משנינן אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו, משום דכי האי שינויא ליכא לשנויי מסברא, ולעיל (י"ד ב') דמשנינן הכי משום דהכי גמירי לה.
שלא דנו דיני נפשות. משום דכתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם וכדאמרינן בעלמא, ויש מקשים דהאי בזקן ממרא כתיב ומנא לן דילפינן מינה לעלמא שהרי זקן ממרא חמור משאר דיני נפשות, ולא עוד אלא דהאי בהמראתו כתיב ולא בקטלא דיליה, וי"ל דסברא הוא דלהכי אמר רחמנא אל המקום גבי המראתו לומר ששם בלבד השכינה שורה עליהם, ושם אלקי"ם ניצב בעדת אל, ולא חוצה לו.
[דף טו עמוד ב] וק"ל אשמעתין דאמרינן להדיא שגזרו על ארץ העמים על אוירא לתלות, ואילו במסכת נזיר (נ"ד ב') מיבעיא לן אי משום גושא או משום אוירא גזרו, ובמסכת כלים (אהלות פ"ב) תנן בהדיא אלו מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה ועפר ארץ העמים, וי"ל דמשנת כלים מקמי גזרה אחרונה נשנית, אי נמי התם לשרוף מיירי, אי נמי דהתם בעפר הבא מארץ העמים לארץ ישראל, וסוגיא דנזיר שם פירשתיה בס"ד.
הזפת והחמר בכלי זכוכית. פרש"י ז"ל אבל לא בטיט דכיון שעתיד ליפול מאליו אינו מקפיד עליו, ואינו מחוור דהא ודאי טפי קפיד עליה מזפת ומר, והנכון דלרבותא נקט זפת ומר דהוה ס"ד דמבטל ליה התם שכן דרך לביטוליה בכלים דעלמא, וכן פירשו בתוספות.
ר"מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד. פי' המעמיד [את] המשקה, ובהא הוא דפליגי רבנן, אבל במעמיד דבפרק במה אשה יוצאה (ס' א') שהוא מעמיד כל הכלי מודו רבנן שהולכים אחריו כדאיתא התם בסולם אחר שליבותיו וכו'.
כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכם אבר. דר"מ מטמא טומאה ישנה מדרבנן, ככלי מתכות, מפני שהאבר [מעמידו], וחכמים מטהרים דככלי זכוכית דיינינן ליה דלית להו טומאה ישנה, והקשו בתוספות חדא דבתוספתא (כלים ב"ב פ"ז) מייתי לה גבי כלי אבן דלא מקבלי טומאה, ועוד דכיון שלא היה שם אבר זה כשנטמאו היאך יחזרו לטומאה ישנה ככלי מתכות, והנכון דמיירי לענין טומאה [דמכאן ולהבא] דר"מ מטמא מן התורה ככלי מתכות וחכמים מטהרים מדאורייתא, א"נ כי לאחר שהטיף לתוכם אבר נטמאו וחזרו ונקבו ותיקנן דר"מ מטמא מדרבנן טומאה ישנה ורבנן מטהרים לגמרי, וא"ת ומנא לן דפליגי בהכל הולך אחר המעמיד, דילמא דכולי עלמא הלך אחר המעמיד ופלוגתייהו הכא אי חשיב אבר בזכוכית סתימה מעליא, וי"ל דקים ליה לתלמודא דבהא פליגי דהא מסתמא סתימה מעליא היא, ורבינו שמואל ז"ל לא גריס אלא דר"מ היא ותו לא (א"ה, עי' תו').
[דף טז עמוד א] ומיטמאין מאחוריהם ואין מיטמאים מגבם. פרש"י ז"ל מקבלים טומאה [מאחוריהם] דהיינו בית חקק שלהם שיש בו קבול ותוך, ואין מקבלים טומאה מדפנותיהם, וק"ל דהא תניא (תו"כ שמיני) מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמאים כלי חרס מאחוריהם ואין מיטמאין מאחוריהן, וי"ל דאחוריהם דהתם היינו גביהם דהכא, ולשון משותף הוא, וכן פירש רבינו שמשון ז"ל.
פשוטיהן טהורין. פי' ואפי' מדרבנן דהא טומאת כלי זכוכית דרבנן היא. ושלשה דינין יש בכלי עץ פשוטים כדכתיבנא בכמה דוכתי (ב"ב ס"ו א'), והא דלא חשיב הכא כלי חרס שפשוטיהם טהורים, תירץ רבינו שמשון ז"ל משום דהתם לא בעי קבול אלא תוך, דהא תנור שאין לו שוליים וקרקע עולם נחשתו והוא מיטמא מתוכו.
בטומאה דרבנן לא אחיתו להו רבנן טומאה. ק"ל דהא במסכת ע"ז (נ"ב א') בריתך כלי של ע"ז איבעיא לן אי חוזר לטומאתו ישנה, והא טומאת ע"ז דרבנן היא, וי"ל דשאני התם דהוי כלי מתכות דיש לו שם טומאה דאוריתא בעלמא, ומשום הכי מספקא לן, מה שאין כן בכלי זכוכית שאין לו טומאה מדאורייתא.
עבדו בהו רבנן הכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים. וא"ת והא איכא היכירא שאין חוזרין לטומאה ישנה, י"ל שבעיקר קבלת טומאה בעו למיעבד היכירא, וא"ת ואמאי לא משנינן הכי לעיל דלהכי מיטמו מגבן משום היכירא, וי"ל דלהיכירא דהוי דרבנן קולא הוא דעבדינן ולא לחומרא.
[דף טז עמוד ב] רב אשי אמר לעולם ככלי חרס דמיין. וק"ל דבפרק בתרא דע"ז (ע"ה ב') אמר רב אשי דכלי זכוכית צריכין טבילה, דכיון שנשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמיין, וי"ל דודאי כלי זכוכית דמי לכלי חרס ולכלי מתכות [נמי] דמו, והתם משום חומרא דכלי גוים דאיסור נחמיר בהו לשווינהו ככלי מתכות, אבל הכא אי עבדינן להו ככלי מתכות היה לנו לטמא פשוטיהן, דטעמא דפרקינן לעיל לא ניחא ליה לרב אשי, הילכך דלא לאפושי טומאות בטומאה דרבנן, הקלו ושוינהו ככלי חרס.
כלי מתכות דאורייתא נינהו דכתיב אך את הזהב וגו'. [וא"ת] והא ההוא קרא בכלי מדין כתיב משום גיעולי גוים, וי"ל דכיון דכתיב בפרשה תתחטאו, במי נדה יתחטא, לשון חיטוי היינו הזייה כתרגומו, וליכא הזאה אלא בטומאת מת, הילכך לענין טומאה נמי משתעי קרא.
מעשה בשל ציון המלכה וכו'. וא"ת ואמאי לא מייתינן מתני' דלעיל דקתני בהדיא שחוזרים לטומאתם ישנה, י"ל דניחא לן האי עובדא לפי שהיה שמעון בן שטח בזמנה, וכדאמרינן במסכת תעניות (כ"ג א' עי"ש) מעשה בשמעון בן שטח ושל ציון המלכה שהיו יורדים גשמים וכו'.
הניחא למאן דאמר לא לכל הטומאות אמרו. כתב רש"י ז"ל דלא ידענא היכן איפליגו בה, ואישתמיטתיה למרן ז"ל דמתני' היא במסכת כלים (פי"א מ"א) סיפא דמתני' דלעיל בכלי מתכות, דתנן נשברו טהרו חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתם ישנה, רשב"ג אומר לא כל הטומאות אמרו אלא לטומאת [הנפש] בלבד.
איכא בינייהו דרצפינהו מרצף. פי' ששברם היטב והוצרך לתקנם תיקון חדש, למאן דאמר שלא יקבנו פעם אחרת שלא בכדי טהרתו איכא, למ"ד שמא יאמרו טבילה בת יומא ליכא, שהרי ניכר בו שהוא חדש, ופנים חדשות באו לכאן, וכן פרש"י ז"ל, ועיקר.
ואידך מאי היא דתנן המניח כלים תחת הצנור לקבל מי גשמים. פי' ומן הכלים יורדים למקוה, אסור, אחד כלים גדולים. פי' שמחזיקים יותר מארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש שאינם מקבלים טומאה, ואחד כלים (טמאים) קטנים ואפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין במינם מקבל טומאה ולא חשיבי כלי לענין קבלת טומאה, אפ"ה פוסלים את המקוה, דלגבי פסול מקוה בכל שיש לו קבול סגי לן, ולאפוקי דבר שאין לו קבול, כגון טבלא שאין עליה לבזבז וכיוצא בו, ודוקא בשאובה בידי שמים, אבל שאובה בידי אדם בכל דבר נפסל ואפילו בחפניו וכש"כ בבגדיו, ולא התירו אלא לגיון שהתיזו מים ברגלי בהמה כדאיתא במסכת מקואות (תוספתא פ"ג ה"ג) וכדכתב ר' אברהם ז"ל בספרו, וא"ת ותיפוק ליה הכא משום צנור גופיה, י"ל דמיירי כשקבעו ולבסוף חקקו שאינו פוסל, אי נמי בצנור שאין לו בית קבול שאינו פוסל, וכדתנן (מקואות פ"ד מ"ג) סלון צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל את המקוה שלא נעשה לקבלה, וכדכתיבנא בבבא בתרא בפרק המוכר את הבית (ס"ה ב').
וב"ה מטהרים בשוכח. פי' דקסברי שלא פסלו חכמים אלא במניח במתכוין דקא מחשיב להו והוה ליה ברצון, אבל לא בשוכח דלא ניחא ליה, ואפי' למאן דאמר (ב"ב ס"ה ב') שיש פסול שאובה מדאורייתא קים להו דלא ליפסל רחמנא שאובה אלא בהכי.
ולר' יוסי דאמר עדיין היא מחלוקת. פי' ולא נמנו לגזור כלום, חסר להו י"ח דבר.
אמר רב נחמן בנות כותיים [נדות] מעריסתן בו ביום גזרו. ותימא אמאי מייתי הא טפי מאידך דלקמן, וי"ל דאינהו גמירי לאידך י"ח דבר בר מהא, כדמנינן להו לקמן בר מהא, וכי חסרה חדא מינייהו לשום תנא הוו מוקמי בדוכתה הא דרב נחמן לומר דאפשר דהא הוה במניינא, וכן תירצו לקמן לרבי טרפון לגירסת רש"י ז"ל, ומיהו ק"ל דהא בריש פרק בנות כותיים (נדה ל"ב א') אוקמוה להא דרב נחמן כרבי מאיר דאמר כותיים גרי אמת הן, ומטמאות בזיבה מדאורייתא אפי' בת יום אחד כבת ישראל, אלא דאינהו לא מפרשן להו דלית להו ההיא דרשא דדרשינן מואשה, והילכך ר"מ דחייש למיעוטא גזר הכא על כולן, וא"כ היכי מנינן לה הכא לר' יוסי דהא ר' יוסי אית ליה כותיים גירי אריות כדאיתא במנחות (ס"ו ב'), דקתני שתורמים משל כותיים על של גויים אבל [לא] משל כותיים על של ישראל, וי"ל דמתני' דהתם דקתני מפני שטומאתם בספק, דמשמע דאיכא איסורא דאורייתא, אוקמוה כר"מ, אבל בעיקר גזירה מודה ר' יוסי דאע"ג דגירי אריות הם גזרו בהם זיבה כדי שלא יטמעו בהם, ואף על פי שגזרו על בנות גויים שתהא בת שלש שנים ויום אחד מטמאה בזיבה, בכאן הפריזו לגזור אפי' מעריסתם מפני שהיו ישראל רגילים אצלם, וא"ת ואמאי לא פרכינן הכא דא"כ לרבי מאיר נפישי להו, וי"ל דכיון דאכתי לא שלים מניינא די"ח דבר ליכא למיפרך הכי.
ואידך כל המטלטלים. פרש"י ז"ל למעוטי מחוברים וכדתנן התם (אהלות פ"ח מ"ה) אלו לא מביאים ולא חוצצים הזרעים והירקות המחוברים לקרקע והקשה ר"י בעל התוספות ז"ל שאין לך דבר ראוי לעשות אהל כמחובר, ואותן זרעים וירקות שאמרו שם אינו אלא מפני שאין בהם ממש ועיקר, וכדרך שאמרו הברד והשלג והכפור והגליד והמלח ושם פי' אותם הירקות, אלא הכא כך יש לפרש למעוטי מחוברים שאין מביאים את הטומאה אלא בפותח טפח, כי לא היתה הגזרה אלא במטלטלים דומיא דמרדע.
[דף יז עמוד א] אמר רבי טרפון אקפח את בני שזו הלכה מקופחת. פי' לשון קללה ושבועה היא שיחסר את בניו אם אין הלכה זו מחוסרת ומחותכת, וחבירו במסכת זבחים (י"ג א') אקפח את בני אם לא שמעתי הפרש בין (ב)קבלה וזריקה, והא דלא קאמר הכא אם אין הלכה זו מקופחת, לישנא דשבועה הוא לאמרה פעמים בקוצר, כדכתיב חי פרעה אם תצאו מזה.
ששמע השומע וטעה. פי' כי הוראה נשאלה בבית המדרש והשומע לא הבין והחליף הדברים, ושמא כך היה מעשה כי האי, האיכר עובר ומרדע על כתפו, וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת, פי' טמאוהו מפני שנגע במרדע שהאהיל על המת שנטמא, דלטומאת עצמו בכל שהוא סגי ליה, והשומע סבור כי מטעם אהל טמאוהו ולא מטעם [נוגע], פרש"י ז"ל והם טמאוהו טומאת ערב מפני שנגע באב הטומאה ונעשה ראשון, והשומע סבור שטמאוהו מדין אהל טומאת שבעה והוא טעון הזייה, והקשו עליו בתוספות חדא דבמה טעה תלמיד זה אם שמע בפירוש שטמאוהו טומאת ערב, וכי לא היה חושש כי טומאת מגע היה, [ו]כי אין לנו במת טומאת מגע ליטמא טומאת ערב לכל הפחות, ואם לא שמע מנין ימי הטומאה כמו שנראה מדבריו ז"ל, למה לו לתלות כי ז' ימים טמאוהו עד שתלה הדבר בטומאת אהל, ואפי' לא היה יודע שיש טומאת מגע שהיא ז' ימים, ועוד היאך איפשר שלא טמאוהו בבית המדרש אלא טומאת ערב בלבד, דהא אפילו תימא דמרדע כלי שטף הוא ובכלי שטף לא אמרינן שהוא נעשה כחלל, מכל מקום הרי יש כאן טומאה בחיבורים דהיינו יקרב בדיקרב שהוא טומאת שבעה, כדאיתא במסכת ע"ז (ל"ז ב') ובכמה דוכתין.
לכך פירשו כי הם טמאוהו טומאת שבעה מטעם דיקרב בדיקרב, והתלמיד הזה לא היה בקי בדין זה, וכסבור שאין לנו טומאת שבעה במי שאינו נוגע במת אלא מחמת אהל, ולפיכך תלה לומר כי מטעם אהל טמאוהו, וזהו טעותו, וא"ת ומאי נפקא לן מינה כיון דבין הכי ובין הכי ראוי לטומאת שבעה ולהזיה, י"ל דנפקא לן מינה טובא דאי מדין מגע בעינן כלי הראוי לקבל הטומאה ולא חיישינן אם יש בו פותח טפח, ואם הוא מדין אהל הדבר בהיפך.
אמר רבי עקיבא אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין. פי' ולא טעה השומע כלל וכאשר סבור כן היה, כי מטעם אהל טמאוהו ואף על פי שאינו ראוי ליטמא מדין מגע, כיצד שיהיו כל המטלטלים מביאים את הטומאה על אדם הנושאם בעובי המרדע, פי' מגזירה דרבנן ולאו מדאורייתא, דהכא מיירי שאינו נוגע בהם אלא שנושאן וסדין מפסיק בינתים והוה ליה דיקרב בדיקרב בדיקרב, שאין בו מן התורה אלא טומאת ערב, אבל חכמים גזרו עליו טומאת שבעה כדין אהל, והטעם לא מפני שגזרו נושא אטו נוגע שהוא דיקרב בדיקרב, דא"כ אפי' בפחות מעובי מרדע נמי ובכל שהוא, אלא הטעם מפני שהעולם אינם בקיאין בטומאת דיקרב בדיקרב וכסבורים שהוא טהור, שאין לנו אלא טומאת מגע או טומאת אהל, וכשיראו שטמאו לנושא הזה כסבורים דמדין אהל [טמאוהו ויטעו לומר שטומאת אהל] היא טומאת ערב לפעמים, ומפני כן גזרו חכמים שיהא כאהל גמור לטמא טומאת שבעה, ולפיכך לא גזרו אלא כעובי המרדע שיש בהקיפו טפח, כדפריש ר' ינאי דבפחות מכאן לא טעו כלל, והיינו דקתני שיהו כל המטלטלים מביאים את הטומאה על האדם הנושאם בעובי המרדע, פי' מגזירה דרבנן, ועל עצמם, פי' לטמא וליטמא במגע בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים שנאהלין תחתיו, דלית בהו הך חששא דלעיל, בפותח טפח, כדין תורה.
וא"ת והמרדע היאך היה ראוי לקבל טומאת עצמו והלא פשוטי כלי עץ הוא שאין מקבלים שום טומאה, י"ל דכיון שהדרבן הוא של מתכת וגם יש בראשו השני חרחור של מתכת והוא כלי ברזל שחותכים בו שרשים המעכבים המחרישה, או שחופרין בו, כעין מר, הרי הוא נדון ככלי מתכות שהרי עיקרו ומעמידו מתכת, ומ"מ אין זה מחוור דא"כ היה לו לומר חרב [הרי] הוא כחלל דאפי' באהל אמרינן הכי כדכתיבנא בפרק לא יחפור (ב"ב כ' א') ונעשה אבי אבות, ואפי' שאר אדם וכלים היה לו לטמא טומאת שבעה ואפי' בכל שהוא נמי, ולא בעובי המרדע כדקאמר רבי עקיבא, אבל הנכון דמקבלי כלי עץ הוא חשוב המרדע, שהדרבן במרדע אינו קבוע שם אלא פעמים שמתירים אותו להצניעו כדי שלא יפגם, ופעמים שמניחים אותו, והנקב שבמרדע חשוב קבול, ואף על פי שעשוי למלאות, וכדאמרינן במסכת סוכה (י"ב ב') בהוצין נקבות, והכין משמע בפ"ק דחגיגה (ג' ב') דאמרינן אי מה דרבן מטלטל אף דברי תורה מטלטלים, ואמרינן נמי במסכת כלים (פכ"ה מ"ב) המרדע יש לו אחורים ותוך, אלמא מקבל(ים) טומאה הוא, כל זה שיטת ר"ת ורבינו יצחק ורבינו שמשון ז"ל, והיא הנכונה.
גירסת רש"י ז"ל וכן במקצת התוספות ולרבי טרפון דאמר אקפח את בני בצרי להו אמר רב נחמן בנות כותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו. פי' ורבי טרפון כרבי מאיר דלעיל דחשיב צנור, וק"ל אמאי לא פרכינן לקמן מדרבי טרפון כדפרכינן מדר' יוסי דאמרינן אלא לר' יוסי שבסרי הויין, וי"ל דחדא מינייהו נקטינן, והנכון דלא גרסינן ליה וליתיה בנוסחי דוקני, ומורי הרב ורבו הגדול ז"ל לא גרסי ליה.
ואידך הבוצר לגת שמאי אומר [הוכשר]. וא"ת וזו שהיא מחלוקת שמאי והלל וגזרתם, מי הכניסה בי"ח דבר שגזרו תלמידיהם כדאמרן לעיל (י"ד ב'), י"ל דהכא מתרצינן כדשנינן לעיל גבי ידים, והוא הדין לאידך.
אמר לו אם אתה מקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה. פירש ר"ת ז"ל דבדוקא קאמר ליה, הריני גוזר טומאה אף על המסיקה, דהכא ליכא טעמא לאיפלוגי בין בצירה למסיקה, והא דאמרינן בפ"ק דפסחים (ג' ב') בהנהו תרי תלמידי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, לאו משום דהכי דינא, אלא שהיו שונין משנתם כן על שהיה שמאי אומר כן בתחלה. והקשו עליו א"כ מתחלה מאי סבור שלא לגזור על המסיקה ולבסוף מאי סבור, ועוד דהא טעמי דאמרינן לקמן מפני מה גזרו על הבצירה לא שייכי במסיקה, וי"ל דאין הכי נמי דלא שייכי ביה, ומשום הכי לא היה שמאי גוזר עליה, וכיון שהקניטו הלל לומר שיבאו העולם לטעות בין מסיקה לבצירה שלא ידעו הטעם לחלק ביניהם, חזר וגזר אף על המסיקה אטו בצירה, דאי לאו הא לא קיימא [הא], כנ"ל לפי דברי ר"ת ז"ל, אבל יותר נראים דברי ר"י ז"ל דהכא מילתא בעלמא קאמר ליה, אבל לא גזרו אלא על הבצירה בלבד, דמשקה שלו חשוב משקה בכלים מזופפות, מה שאין כן בשל זיתים דמוהל בעלמא הוא ולא חשיב.
הניחא למ"ד כלי טמא. פרש"י ז"ל לא ידענא היכא, ואשתמיטתיה למרן ז"ל כי תוספתא היא במסכת מכשירין (פ"ב ה"ב) וכתובה בספר המאור.
גזרה משום הנושכות. כדפרש"י ז"ל וכדכתיבנא בחידושי'.
ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליו. פי' שיתחיל מיד לבצור בו, דאי לא מילתא דלא שכיחא הוא למיגזר אמטולתא.
[דף יז עמוד ב] אלא אמר רבה ישראל כיון דאיפשר להו למעבד כדשמואל וכו'. וא"ת תרומת מעשר דלית ליה דשמואל מאי אית ליה למימר, י"ל דההיא לויים מפרשי לה ולא חשידי, ואפילו למאן דסבר דישראל רשאי להפריש תרומת מעשר של לוי כדאיתא בפרק כל הגט (גיטין ל"א א'), הא לא שכיח כולי האי, אי נמי שלא רצו לחלק בתרומה, ובתוספות תירצו דהא אמרינן במסכת סוטה (מ"ח א') וכבר שלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישים אלא תרומה גדולה, ואמר להם בני כשם שהתרומה במיתה כך תרומת מעשר במיתה, הילכך אי חשידי כדמעיקרא אפרושי נמי [לא] ליפרשו, ואי לא חשידי מיהב יהבי ליה, ולא יגזלו את השבט, כתקנת יוחנן כהן גדול.
דילמא משהי ליה גביה ואתי בה לידי תקלה. פרש"י ז"ל הילכך גזרו בה שתהא גדוליה תרומה טמאה, ואינו נכון דהא אמרינן בפסחים (ל"ד א') שתילי תרומה ששתלן טהרו מלטמא ואסורין לאכול, ופרכינן מאחר שטהרו אמאי אסורין לאכול, ופרקינן מאי אסורין אסורין לזרים, הא לכהנים שריא, לכך יש לפרש דהכא לא גזרו רבנן אלא שתהא תרומה אבל לעולם פקעא טומאה מינה, ומיהו משום רווחא פורתא דבין טמאה לטהורה לא משהי לה כהן למיזרעה, ומשום דתהדר חולין הוא דהוי משהי לה.
וק"ל דהכא חיישינן לדברי הכל דילמא אתי בה לידי תקלה, ואילו בפ"ק דפסחים (כ' ב') נחלקו בה דקתני חבית יין של תרומה שנטמאת ב"ש אומרים תשפך חבל וב"ה אומרים תעשה זילוף, הרי דלא חייש בה לתקלה, וי"ל דהתם דאיכא הפסד מרובה בשפיכתו חששו לומר [תשפך] ולא חששו לתקלה, אבל הכא דליכא אלא הפסד מועט שהרי יכול להסיקה תחת תבשילו ולהריצה לפני כלבו חששו לתקלה.
הניחא לר"מ איכא תמני סרי. פרש"י ז"ל אין פולין ואין קורין ותשעה שבמשנה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני, ושבע דהכא, צנור ובנות כותיים ומרדע ובוצר לגת וגדולי תרומה ונותן כיסו לנכרי, ופתן ושמנן ויינן ובנותיהם דכולהו חשיבי חדא, כי על כולן גזרו משום בנותיהן, והקשו בתוספות אמאי לא חשיב לא יאכל הזב עם הזבה, דהא אלו מן ההלכות דתנן עלה קאי, כיון דקאי אאין פולין ואין קורין דלעיל טפי מיניה, ואף על גב דברייתא דאייתי לעיל (י"ג ב') לא קתני אלא אין פולין ואין קורין, רישא דמתני' קתני וכש"כ אידך, ולפיכך פירשו ז"ל דלא יאכל הזב ממנינא, אבל האוכל אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשבינן להו, אי נמי דהנהו תרתי חשבינן להו, אבל הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו מים שאובים חשבינן חדא, שלא גזרו בטהור אלא משום לתא דטמא, וכדאיתא לעיל בגמרא (י"ד א') וכולה חדא גזירה הואי.
ולפי הגירסא השלישית שכתבנו למעלה (י"ג ב') ת"ש אין פולין ואין קורין ואלו מן ההלכות ש"מ ואלו תנן, הלין דבעינן למימר, אין פולין ואין קורין ולא יאכל הזב לא הוו ממנינא, ואפיק הני תלתא, ופתן ושמנן ויינן ובנותיהן דלא חשיב להו רש"י ז"ל ור"י ז"ל אלא בחדא, חשבינהו בארבע, דסוף סוף ארבע גזרות היו, וזו שיטת רבינו הגדול ומורי הרב נר"ו.
ועל בנותיהן משום דבר אחר. פי' משום ע"ז, וא"ת דבשלמא למאן דמפרש התם במסכת ע"ז (ל"ו ב') דבנותיהם היינו יחוד בנותיהם, היינו דגזרו בה משום ע"ז, אלא למאן דאמר שתהא בת שלש שנים ויום אחד מטמאה בזיבה מאי משום דבר אחר, וי"ל דהא נמי גזרו כדי לעשות הרחקה ממגען כדי להרחיק מע"ז.
ועל דבר אחר משום דבר אחר. פרש"י ז"ל על דבר אחר שלא נזכר כאן, מפני דבר אחר שלא נזכר כאן, כלומר דלע"ז קרי לעיל דבר אחר משום כינוי, אבל הכא קרי להו דבר אחר לומר שלא היו בגזירת פתן ויינן ושמנן ובנותיהן, והיינו דאתיא שפיר לרש"י ז"ל הא דפרכינן לקמן ולרבי מאיר [תשסרי] הויין, דאע"ג דרש"י פירש דפתן ויינן ושמנן ובנותיהם חדא, ליכא למימר דהא נמי כחדא חשיב להו בהדייהו, דהא לכולי עלמא גזירה אחריתי הואי, דענין בפני עצמו הוא, ולא שייך בפתן וחבריו.
גזרו על תינוק וכו'. ואיפשר שלא גזרו עליו אלא כשהוא בן ט' שנים ויום אחד דחזי לביאה כשם שלא גזרו על גויה פחותה מבת שלש שנים (עי' ע"ז ל"ו ב').
אי הכי לרבי מאיר תשסרי הויין. ולא מצי לשנויי ליה דילמא רבי מאיר לית ליה דרבי עקיבא, דהא פרישנא לעיל דאף רבי טרפון לא נחלק בה, +א"ה, עי' בדברי רבנו לעיל א' ד"ה גירסת, והכונה למש"כ שם והנכון דלא גרסינן ליה כו', והיינו לפי דר"ט הודה לר"ע, וכמש"כ שם הרמב"ן, ואולי חסר שם בדברי רבנו.+ וגם [לגירסת] רש"י ז"ל נמי ליכא לשנויי הכי, דהא רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא היה.
גירסת רש"י ז"ל אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא חשיב להו. ויש גורסים אוכלים ומשקים בחדא חשיב להו. פי' דהאוכל אוכלין [טמאים] ושותה משקים טמאים בחדא חשיב להו, וזו יותר נכונה, דהא בגמרא אקשינן עלה לעיל (י"ד א') דהיינו הך.
מתניתין אין שורין דיו וכו'. פלוגתייהו בשביתת כלים כדאיתא בגמרא, ומכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שהדיו האמור בתלמוד הראוי לספר תורה ותפילין ומזוזות אינו דיו של עפצים, דההוא לח הוא ולא שייך ביה שרייה, וי"ל דהכא סמנין של דיו שאנו שורין קודם הבישול קאמר.
[דף יח עמוד א] מאן תנא דנתינת מים [לדיו] זו היא שרייתו. פי' לאו דוקא אלא לומר שאינו צריך מעשה אחר, ולמעוטי גיבול ולישה כי שרייתו זו היא גיבולו, וכדמוכחא מילתא בסוגיין. וא"ת ומנ"ל דתנא דמתני' הכי סבירא ליה, י"ל דאי לאו הכי לא הוו אסרי ב"ש משום שביתת כלים, שלא אסרו אלא בדבר שהוא מלאכה מן התורה, וא"ת והא קתני אין טוענין עמו ולא מוכרין עמו והנהו אפי' בשבת אינן אלא משום שבות, וי"ל דהתם בדבר שגופו החמירו אבל בכליו לא אסרו אלא מלאכה של תורה.
מידי גבי הדדי תניא. ק"ל אמאי לא אכרח ליה דאפילו באפר דלאו בר גיבול הוא פליג ר' יוסי, כדאכרחינן ליה לאביי בפרק מי שהחשיך (קנ"ה ב') מדתניא אין נותנין מים למורסן בשבת דברי רבי [ר'] יוסי בר' יהודה אומר נותנים, [אלמא] אף על גב דמורסן לאו בר גבול הוא פליג ר' יוסי בר' יהודה דלא מחייב עד שיגבל, וי"ל דהוה דחינן הכא דדילמא שאני מורסן דהוי בר גיבול קצת, אבל [אפר] דלא הוי בר גיבול כלל דילמא מודה בה ר' יוסי בר יהודה. והלכתא כרבי מחבירו, ושמעינן מהכא שיש באפר משום גיבול לדברי הכל, ולא כמו שפירשו הרי"ף והרמב"ם ז"ל, והא דאמרינן במסכת יום טוב (ל"ב ב') וקטמא שרי, כבר פירשנוה יפה שם לדעת ר"ת ודעת מורי ז"ל בס"ד.
ת"ר פותקין מים לגינה ערב [שבת עם חשכה]. פי' קודם בין השמשות. [ומתמלאת והולכת] כל היום כולו. פי' [ו]לא חיישינן שמא יבא לתקן בו בשבת והוה ליה משקה שהוא אב מלאכה, ולא חיישינן נמי למה שהוא נהנה אחרי כן ממלאכה זו שנעשית בשבת בגרמתו.
ומניחין מוגמר וכו' ומניחים קלור על גבי העין ערב שבת ומתרפא והולך. ולא חיישינן שמא ימרח בשבת, וק"ל דהכא משמע דוקא שהניח קלור מערב שבת ואילו בפרק שמנה שרצים (ק"ח ב') שרי מר עוקבא לתת קילור על גב העין בשבת, וי"ל דהכא על גב העין ממש בתוכו, והתם על גביני עיניו, דעראי היא, וליכא למיחש לשחיקת סממנין.
אמר רבא מפני שמשמעת קול. פי' ואוושא מילתא, והוה ליה עובדין דחול, וכיון שהוא בביתו ותוך התחום אסור.
והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים. ואם תאמר מנ"ל דלבית הלל קאמר רב יוסף, י"ל משום דמסתמא מתניתא כהלכתא מוקמינן לה, ורש"י ז"ל פי' בענין אחר דמשמע לן דב"ש כיון דאסרי אונין ויורה משום שביתת כלים ואף על גב דלא עבדי מעשה, בכל שביתת כלים אסרו, ולא שרו במוגמר וגפרית כדשריא מתניתא, ואי איכא לאפלוגי בין כלים לכלים אליבא דב"ה הוא, והוא הדין דהוה לן לאקשויי אונין ויורה מ"ט שרו במתני' אלא דעדיפא לן למינקט הני דברייתא גופא. +א"ה, לפנינו בגמ' פריך מאונין של פשתן ומצודות חיה ועוף, וצ"ע.+
גירסת רש"י ז"ל והשתא דאמר ר' הושעיא אמר רב אשי מאן תנא שביתת כלים ב"ש ולא ב"ה [לב"ש בין קעביד מעשה בין דלא קעביד מעשה אסור לבית הלל] אף על גב וכו'. ויש גורסים והיא גירסת התוספות והשתא דאמר רב הושעיא אמר רב אשי מאן תנא שביתת כלים בית שמאי ולא בית הלל הא מני ב"ש היא. כלומר השתא דאמר ר' הושעיא אמר רב אשי דההיא מתניתא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים ב"ש היא, הא דרחיים ומוגמר וגפרית ב"ש היא ולא בית הלל, דלבית הלל לית להו שביתת כלים, כיון דאוקימנא אידך מתניתא כב"ש דוקא, ויש אומרים שכל זה מלשונו של רב הושעיא ורב אשי דקיימי כרב יוסף וכן כתב ר"ת ז"ל, וגם ר"ת ז"ל ורז"ל +א"ה, אולי חסר כאן דפסקו מהאי טעמא הלכה כרב יוסף+ אבל ר"ח ז"ל והגאונים ז"ל פסקו הלכה כרבה, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה, ועוד דכל היכא דאפשר לאוקמי מתניתא כבית הלל וכהלכתא מוקמינן, והא דרב הושעיא אמר רב אשי לא קשיא עליה דרבה, דהא דאמרינן הא מני ב"ש היא לישנא דגמרא הוא אליבא דרב יוסף, דמעיקרא ס"ד דרב יוסף אליבא דב"ה אמרה, וכיון דאמר רב הושעיא דב"ה לית להו שביתת כלים סבירא לן דרב יוסף נמי אליבא דב"ש אמרה, וא"ת אי כב"ש אמרה היכי אמר ליה לרבה ולימא מר משום שביתת כלים, והלא טפי עדיף מאי דמוקים לה רבה כב"ה, וי"ל דרב יוסף לא הוה ניחא ליה כלל ההוא טעמא דרבה ולא שמעה מעולם, ולהכי [אמר ליה] אמאי דחקת למימר כי האי טעמא, דהא עדיפא לך לאוקמה כב"ש, כך פירש ר"י ז"ל, אי נמי דרב יוסף אליבא דב"ה אמר לה ולית ליה הא דרב הושעיא, ותלמודא קאמר דהשתא דאיתמר הא דרב הושעיא אמר רב אשי, אי מוקמינן מתניתא כטעמא דרב יוסף מצטרכינן לאוקמה לדרב יוסף כב"ש, ולא ניחא לן בגווה, ונמצא פסקן של גאונים ז"ל קיים, וכן פסק הרמב"ם ז"ל.
[דף יח עמוד ב] דמפקר להו מפקורי. וא"ת והא קיי"ל בנדרים (מ"ה א') שאין הפקר אלא בפני שלשה, י"ל דההיא מדרבנן והכא ע"י הדחק אוקמוה אדאוריתא דמהני בינו לבין עצמו, וכדכתיבנא בפרק אלו מציאות (ב"מ ל' ב'), וכתבו בתוספות שאין ללמוד מכאן שיוכל אדם להשאיל בהמתו לגוי כשיפקיר אותה בינו לבין עצמו, כי לא התירו כאן אלא ע"י הדחק דלא סגיא בלאו הכי אליבא דב"ש, ומכל מקום אם הגוי גברא אלמא ונוטלה מביתו על כרחו, טוב הוא שיעשה כן בינו לבין עצמו כדי לתקן כל מה דאיפשר.
אסורין בכדי שיעשו. פי' שכן קנסו חכמים בכל דבר הנאסר מפני מעשה שבת, כשעשה במזיד, כדי שלא יהנה מאותו מעשה, ולאפוקי מוקצה וכיוצא בו דשרי למוצאי שבת לאלתר, וכדכתיבנא בפ"ק דחולין בס"ד.
גזירה שמא יחתה בגחלים. וא"ת כיון שלמוצאי שבת בעי לה מאי שנא מקדרה חייתא דאמרינן לקמן דשרי כיון דלמחר בעי לה, וי"ל דהכא ע"י שהעססיות והתורמוסין קשין מאוד וצריכין בישול גדול יום ולילה איכא למיחש לחתויי, ובחבית של מים איכא למיחש שמא יראה אותה מצטננת למחר סמוך לערב [ו]יחתה בגחלים כדי שתהא חמה למוצאי שבת לאלתר.
אי הכי מוגמר וגפרית נמי ליגזר. מכאן יש סיוע קצת דסבירא לן דההיא בית הלל הויא כסברא דשמא יחתה.
ודילמא מגיס ביורה עקורה וטוחה. פי' דכיון דטוחה ליכא למיגזר שמא יגיס, וא"ת דהא לקמן איכא מאן דחייש בברחא ושריק, [ו]פרש"י ז"ל שהיה טוח פי התנור, י"ל דהתם אינו טוח כל כך חבור יפה כמו כאן ובמעשה כל דהו קודם שיהא נזכר יסלק הכיסוי, והיינו דהתם איכא דבעי שריק וקשי ליה זיקא והכא סגי לן בטוחה, וא"ת גבי אונין נמי היכי סגי לן בטעמא דקשי ליה זיקא בלחוד אליבא דרב ירמיה מדיפתי דאסר לקמן בגדיא ולא שריק, וי"ל דשאני הכא דאית ליה פסידא בממונא טפי, אי נמי דהכא בדשריק נמי, ובתוספות פירשו עוד דשריק דאמרינן לקמן אין בו מריחה כלל אלא הידוק כיסוי התנור יפה, ולשון שריק דייק טפי כפי' רש"י ז"ל.
ויש שסוברין דאפי' עקורה מעל גבי האש יש בו משום מגיס בתבשיל, ואוסרין להגיס בקדרה המסולקת מעל גבי האור בעוד שהיא רותחת דהוה ליה מבשל, שהמגיס חייב משום בישול, כדאיתא ביום טוב (ביצה ל"ד א'), ואין זה נכון שלא אמרו שיש מגיס ביורה עקורה אלא בצבע, כי כל זמן שהוא מגיס בה מקליט הצבע יפה, אבל בתבשיל אין בו משום בישול דאוריתא אלא כשהוא על גבי האור וקודם שיגיע למאכל בן דרוסאי וחכמים אסרו להגיס בה אפי' לאחר בשול בעודה באש, אבל כשנעקרה מעל האש שרי, ובזה נתקיים מנהגנו, ובזה יש תירוץ למה שמקשים למה לא חששו גבי קדרה שמא יגיס, כמו שחששו שמא יחתה, וניבעי קדרה גרופה וטוחה, והטעם הוא משום דחששא [ד]שמא יחתה עדיפא טפי דאיתא לעולם כל זמן שהיא על גבי האש, ולהכי נקטינן טעמא דחיתוי דעדיף וכייל טפי.
אי בשיל שפיר דמי. פי' וכיון דנקיט לה סתם משמע דסבירא לן דאפי' מצטמק ויפה לו שרי.
בשיל ולא בשיל אסיר. וא"ת והא שרי חנניה כל שהגיע למאכל בן דרוסאי כדאיתא בפרק כירה (ל"ו ב'), לימא תיהוי הא דלא כחנניה, וי"ל דלחנניה מיירי הא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי.
ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי. פי' בלא גרופה וקטומה, דאילו בגרופה וקטומה לעולם שרי כדאיתא בפרק כירה, ומנהג שלנו קיים בלא גרופה וקטומה, ואפי' אליבא דרבנן דפליגי עליה דחנניה, מפני שבבין השמשות קדירותיו כבר נתבשלו עד שראויין לאכילה אלא שמצטמקים ויפה להם, ובאותם שלא הגיעו לכך צריך לגרוף או לקטום או למירמי ביה גרמא חייא, ואף על פי ששורת הדין דהלכה כחנניה כדבעינן למימר בדוכתא (ל"ז א') בס"ד.
האי בשרא דגדיא וכו'. כל השמועה הזאת דמכאן ואילך מיירי בצלי לתוך התנור, דבעי ליה למיכליה לאורתא, והיינו דלא שרי ליה כדשרינן בקדרה חייתא, דההיא מסתמא בעי ליה למחר.
ולרב אשי דשרי הא תנן אין צולין בשר וכו'. והא דלא פריך מדתנן (י"ט ב') משלשלין את הפסח ערב שבת, משום דבני חבורה זריזים הם, הא לאו הכי אסור, וי"ל משום דסבירא לן השתא מאי דמשנינן עליה לקמן בפירקין דשאני התם דלא מינתח וכי מפיק ליה לברא לא קשי ליה זיקא, ורב אשי איירי בדמינתח, ולהכי פרכינן מאין צולין בשר דמיירי בחתיכת בשר.
איכא דאמרי וכו' התם בבשרא אגומרי. פי' שהדבר קל לחתות בו מיד, אבל בצלי לתוך התנור ליכא למיחש לחיתויי לעולם, דאי מחתי ליה בתוך התנור נפיש קיטמא עליה ומפסיד ליה, ואי מפיק ליה לברא לא סגיא דלא קשי ליה זיקא קצת ואפי' לברחא וכן הלכתא דרב אשי רביה דרב ירמיה הוא.
והא דאמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. לאו למימרא דבברחא אסור כדדייק ריא"ף ז"ל, אלא לרווחא דמילתא נקט דגדיא, וקושטא דמילתא נמי דקרא חייא לבשרא דגדיא דמי בהא.
ובשרא אגומרי דשרינן הכא אם ניצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, פירשו הגאונים ז"ל דאפילו על הגחלים ממש, ואף על פי שמטלטל בו הגחלים כשבא ליטלו, אין בכך כלום, דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול בדבר שהוא לצורך אכילת שבת, כדבעינן למימר בפרק במה טומנים בס"ד (מ"ט א'), ואין צריך לומר דליכא בהא בסיס לדבר האסור, ואפילו היו הגחלים על הבשר, דהכא הגחלים תשמיש הם לבשר, אבל רש"י ז"ל פירש לקמן גבי חררה שטמנה בגחלים (קכ"ג א') שכבו עכשיו בשעת נטילה, שאם לא כבו אסור ליטלה משם, דמתוך שנהפכים מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות, וכדאיתא בזבחים (כריתות כ' א'), ולפי דבריו פירשו בתוספות דבשרא אגומרי [מיירי] שיש הפסק בינו ובין הגחלים, או שעומד מנגד לגחלים, ולאפוקי שאינו בתנור, ולפי שיטת הגאונים ז"ל יש לומר דכיון דכי שקיל ליה מן הגחלים (או שעומד) [אין דעתו] להבעיר ולא לכבות ואפשר שלא יכבה ולא יבעיר הוה ליה דבר שאין מתכוין שהוא מותר, ואתיא הא וההיא דחררה כפשטה אפי' בגחלים שלא כבו, וכן עיקר בעיני מורי הרב הגדול ז"ל, ואעפ"כ למעשה טוב לחוש לפרש"י ז"ל.
הא דתנן ב"ש אומרים אין מוכרים לגוי וכו'. תמיהא מילתא מ"ט דב"ש כיון שהגוי עושה לצרכו ולא לצרכנו כלל, והא אמרינן בכריתות (ט' א') דעבד ואמה התושבים עושים מלאכה לעצמם בשבת כישראל בחול, וכש"כ גוי שאם שבת חייב מיתה, וי"ל דטעמא דב"ש משום מראית העין, כשמוליך חפצים של ישראל נראה כאילו הוא עושה לצרכו ובשליחותו וב"ה לא חיישי להא, וכן פירש ר"י ז"ל, ודכולי עלמא אפילו לב"ה בשבת עצמו אסור ליתן לו שום חפץ להוליכו, דהשתא ודאי חיישינן למראית העין, וכן משכונו של גוי ביד ישראל, דהא מצי משתמיט מיניה שפיר, אבל כליו של גוי המופקדים ביד ישראל או מושאלים אם יש בו חשש איבה ולא מצי משתמיט ליה, שרי לאתויי ניהליה דלישקליה ולפקיה [ל]נפשיה, דבאיסור חששא דרבנן כי הא חיישינן לאיבה, אבל לקבל שום דבר שמביא הגוי בין בפרעון חובו בין בענין אחר אסור לסייעו כלל, דהא כל מאי דעביד לצורך ישראל עביד, וזה ברור.
ובכולן בית הלל מתירים עם השמש. פי' דכיון דקבלנות הוא כי עביד גוי מלאכה בשבת לנפשיה הוא דעביד, וכן הלכה, והקשה ר"ת ז"ל מהא דאמרינן במועד קטן (י"ב א') מקבלי קבולת תוך התחום אסור, ותירץ דההיא באבל דוקא ובחול דעשו חכמים שם חיזוק טפי, ולא נהירא, ואחרים תירצו דהא מיירי בדבר שאין בו מלאכה גמורה אלא תיקון קצת, וגם זה אינו, ועיקרם של דברים כדפריש דהתם בקבולת של בנין במחובר שעל הרוב דרך לעשותו בשכירות יום דהויא מלאכה דישראל, וכי עביד גוי בקבולת לית ליה קלא, ועוד שהוא עושה בביתו ונראה כשלוחו שעושה לצרכו, אבל הכא במטלטלים, ובביתו של גוי, שרי, דליכא אפי' מפני מראית העין, ובלבד שיתן לו סתם ולא יתנה עמו לעשות מלאכה זו בשבת, וכן אתה אומר דישראל וגוי שהם שותפים בקרקע או במטלטלין שהגוי עושה מלאכתו בשבת דלנפשיה עביד, כללו של דבר כל שכיר יום הוא מלאכה של ישראל, וכל קבולת ואריסות ושותפות הויא מלאכה של גוי, והיכא דאורחא למיעבד הכי שרי דאמרינן אריסותיה קא עביד (ע"ז כ"א ב'), אבל במידי דלא תלו באריסותיה וקבלנות כגון בנין אסור תוך התחום, וכן כל מלאכה שנעשית בביתו של ישראל אסור, והביא רבינו ז"ל ראיה מן הירושלמי שאמרו אומנים [עכו"ם] שהיו עושים מלאכה אצל ישראל בבתיהם מותר בביתו אסור, במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכיר אסור, ובמה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור, ובעיר אחרת בין בתלוש בין מחובר מותר, פי' בקבולת, וקבולת בתלוש דשרי, כשאין ישראל נהנה ממלאכתו בשבת, אבל אסור שיקצוץ עם הגוי בדבר ידוע שיעשה לו אש בשבת להתחמם בו או כיוצא בזה, וזה ברור, וכן כתוב בתוספות ובספר התרומות. (עי' עוד בדברי רבנו ע"ז כ"א ב').
ולא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי ב"ה. פרש"י ז"ל ולחלוק עם ת"ק בסברא דבית הלל.
[דף יט עמוד א] והא דתניא שנותנים מזונות לפני הגוים בשבת, ק"ל מאי שנא מחזיר שאין נותנים מזונות לפניו מפני שאין מזונותיו עלינו כדאיתא לקמן במכילתין (קנ"ה ב'), וגוי נמי אין מזונותיו עלינו כדאיתא בהדיא במסכת ביצה (כ"א ב') וכדאמרינן הכא דגוי לא רמי עילויה, תירץ ר"י ז"ל דלגבי איסורי תורה כההיא דהתם שלא לבשל לו ביום טוב אמרינן דאין מזונותיו עלינו, אבל לגבי דרבנן עשאוהו חכמים כאילו מזונותיו עלינו מפני דרכי שלום, דהא אמרינן (גיטין ס"א א') מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, עוד נ"ל לומר דהתם הוא גבי חזיר שרוב מזונותיו (של) לא חזו לאדם, אבל הכא שמזונות גוי ראויים לאדם והוו בר טלטול לגמרי, שרו רבנן לגבי גוי, כיון דליכא שום טירחא אלא טלטול בעלמא, וכן הורה הרב מורי ז"ל.
ת"ר לא ישכיר אדם כליו [לנכרי] ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר. ליכא לפרושי כדפרישו קצת רבנן ז"ל דמשמע מפרש"י ז"ל דאיסורא משום שביתת כלים כב"ש, ושכירות לאו דוקא, חדא היכי מוקמינן מתני' דלא כב"ה, ועוד ברביעי ובחמישי אמאי שרי, אבל הנכון כמו שפירש ר"י ז"ל [ד]דוקא נקט שכירות, ומשום שכר כליו נגעו בו, שאסור לו, כמו שכר גופו שהוא אסור לו, אלא א"כ כשהוא בהבלעה שהוא שכיר שבוע או חדש או שנה, כדאיתא בפרק הזהב (ב"מ נ"ח א'), והכא נמי להשאיל כליו מבעוד יום שרי לב"ה, אבל להשכירם אסור, דכיון שמתחיל גוי להשתמש בהן בשבת [אין] כאן הבלעה, ואפי' משכירו בדבר ידוע לכל אותם הימים, אבל כשמשכיר ברביעי ובחמישי הוי שכר שבת בהבלעה ושרי כיון שאינו משכיר לימים, ומכאן אתה למד דבהמתו שהוא מצווה על שביתתה אסור להשכירה אפי' באחד בשבת, אלא א"כ התנה שיחזירה לו קודם השבת, ולא יערים בדבר זה כשיודע שהולך למרחוק, ואם עשה כן עבר אדאוריתא, אבל שכרו מותר אם היה בדבר ידוע, אבל אם השכירה לימים לעולם בשבת אסור, ונוטלו מן הגוי, ונותנו לעני כשיודיעו בפירוש הענין, ולא לישתריש ליה במה שיש לו לתת לצדקה, ושומרי החומות אסור להם ליטול שכר שבת אלא בהבלעה, ופטור המשכיר מלפרוע לו השכר ההוא ואם תפס מפקינן מיניה.
כיוצא בו אין משלחים איגרות ביד גוי וכו'. לקמן מפרשינן לה, וכיון דשרי בחמישי בשבת ברביעי [לא כל שכן], והא דנקט רביעי משום דאמרינן בעלמא (פסחים ק"ו א') דמרביעי ואילך חשיב מקמי שבתא וכערב שבת ואפילו הכי שרי הכא.
כדי שיגיע לביתו. של האיש שנשתלחו לו. וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. פי' מן המקום שעומד שם מ[י] שנשתלחו לו, דכיון דלא ידעינן באי זה בית הוא עומד תלינן לקולא שהוא דר בבית הסמוך לחומה.
גירסת רש"י והא אמרת רישא אין משלחים כלל. פי' כשלא קצץ והיכי שרי הכא כלל בלא קציצה, ופרקינן דרישא דלא קביעא דוור במתא וסיפא בקביע דוור במתא, פי' שעומד הדוור קבוע באותו מקום שהולך שם השליח הזה, דליכא למיחש דילמא לא משכח ליה התם ומיצטריך למיזל בתריה לדוכתא אחרינא, דמהאי טעמא אסיר בדלא קביע דוור במתא, ואם התנה עמו שלא ילך אלא עד המקום ההוא כקבוע דוור דמי ושרי, ופי' דוור שלטון העיר, ולדוגמא נקטיה מפני שרוב אגרות משתלחות אליו, וזו שיטת רש"י ז"ל ור"י ז"ל, והיא נכונה, אבל הגאונים והריא"ף ז"ל פירשו בענין אחר שאינו מחוור.
וא"ת וברייתא דלעיל דקתני שאין משלחין איגרות ביד גוי בע"ש היכי דמי, אי כשקצץ הא שרינן הכא, ואי כשלא קצץ מה לי ערב שבת או רביעי וחמישי, בדוור דקביע או לא קביע תליא מילתא, י"ל לעולם כשלא קצץ וברביעי ובחמישי אף על גב דלא קביע דוור ליכא למיחש דמסתמא בשלשה ימים מטי לגביה, ואין זה נכון כי אפשר שהדרך רחוק שיש שם עד המקום ההוא שלשה ימים ויותר, והנכון דברייתא דלעיל כשקצץ ודומיא דשכירות כלים דרישא, אלא שקצץ עמו שילך לאלתר ולפיכך בע"ש אסור, אף על גב דלעיל תנן בכולם מתירים ב"ה עם השמש, שאני התם שנותן לו סתם, ועוד דהכא כיון שהאגרות של ישראל בידו וניכר הכתב של ישראל מינכרא מילתא שהוא כמתנה לעשות מלאכתו בשבת, והוה ליה כאומן גוי העושה מלאכתו בביתו של ישראל שהוא אסור אפילו בקציצה כדכתיבנא לעיל (י"ח ב'), ולהכי קתני אין משלחים אגרות, לאפוקי שליחות גרידא, כלומר [בלא] איגרת, וכן פירשו בתוספות.
נמצאת אומר דשכיר יום לעולם אסור אלא כשמגיע שם קודם השבת וקביע דוור במתא, ואם קצץ עמו שכר ושוכרו סתם, שלא התנה בכמה ימים ילך ואימתי הולך, מותר אפי' בע"ש, ואם השכיר ימים ידועים ללכת מיד, בע"ש אסור, וברביעי ובחמישי מותר, וכן פירש רבינו הגדול זצ"ל.
ת"ר אין מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם השבת וכו'. רש"י לא פירש בזה שום טעם, ורשב"ם ז"ל פירש דהא ב"ש [היא] דאסרי לתת עורות לעבדן גוי ואף על פי דקבלנות הוא, ה"נ אסרי ליכנס בספינה של גוי שעושה הגוי מלאכתו של ישראל להוליכם חוץ לתחום ואף על פי שעושה הגוי מלאכתו בקציצה, אבל לב"ה דשרו לעיל עם השמש ה"נ שרי, דכי עייל ישראל בספינה לא עביד איסורא, וכי הדר אזלא חוץ לתחום ממילא הוא דאזלא ולאו מידי עביד ישראל, ואינו מחוור לר"י ז"ל דהיכי פליגי רבי ורשב"ג אליבא דב"ש, ועוד דהיכא שנכנס ישראל בספינה כעושה בביתו של ישראל דמי, ועוד א"כ לדבריו יהא מותר ליכנס בה בשבת דהא איהו לא עביד מידי, אלא ודאי כיון דעייל התם על דעת ללכת חוץ לתחום איסורא קא עביד, וכדמוכח בפרק תולין (לקמן קל"ט ב') בעובדא דההוא מרבנן דניים במברא ועבר לאידך גיסא, דלא שרי ליה אלא משום דלא אמר מידי לגוי והויא הערמה דרבנן ושרי.
ור"ח ז"ל פי' דמתני' בזמן שהספינה גוששת ומשום גזרת תחומים, אבל כשהספינה הולכת למעלה מעשרה מותר שאין תחומין למעלה מעשרה, ומזה הטעם נהגו העם להפליג כיום בערב שבת, וכבר השיב עליו הריא"ף ז"ל דא"כ היכי קתני ספינה סתם, ועוד ברביעי וחמישי אמאי מותר, ועוד לדבר מצוה אמאי שרי, ובתוספות הקשו עוד דלשון מפליגים פלגו של ים משמע כדכתב רש"י ז"ל, ועוד דהתם בעירובין (מ"ג א') דאיבעיא לן אם יש תחומים למעלה מעשרה אם לאו אמאי לא מייתי הא מתניתא ולוקמה ברקק כדעבדינן במתני' אחריתי דהתם.
ויותר הוא נראה פי' ריא"ף ז"ל שהטעם מפני שההולך בים רוחו מיטרפת לאלתר כדכתיב (תהלים ק"ז) יחוגו וינועו כשכור, ואיכא ביטול עונג שבת, ולפיכך לדבר מצוה שרי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וברביעי וחמישי מותר שכבר הורגל בו קודם השבת, וקרוב לזה פי' הר"ז ז"ל שהאיסור מפני שפעמים באים לידי ספק סכנה ונראה כמתנה לחלל את השבת, וסמכו ענין לו הא דאין צרין על עיירות של גוים, ומ"מ לפי הדרכים האלו המנהג שנהגו להפליג בים בשבת מנהג באיסור.
ור"י ז"ל פי' שהאיסור הוא מפני גזירת שיטה על פני המים שנראה כמו שט, ושמא יעשה כלי של שייטין, או פן ינהג ישראל עצמו את הספינה ויוליכנה ארבע אמות בכרמלית, ומפני שזו חששא וגזירה התירו לדבר מצוה והתירו ברביעי וחמישי, ואין פי' זה מחוור, גם אין בו קיום למנהג.
והנכון והעיקר בזה מה שפי' רבינו הגדול ז"ל דמתני' בספינה שרובה ישראל או מחצה על מחצה, ויש במלחות הספינה כמה מלאכות של תורה, קושר ומתיר וכיוצא בו וכמה איסורין דרבנן, וכשנכנס שם בע"ש אף על פי שקבלנות היא מכל מקום נראית כאילו ישראל מצוה לו לעשות וכאילו עושה בשליחותו כיון שישראל שם ונראה כעושה מלאכת קבלנות בביתו של ישראל שהוא אסור, אבל ברביעי ובחמישי דלא מינכרא מילתא בשבת עשאוה כאילו הוא קבלת בנין חוץ לתחום שהוא מותר, ומזה הטעם התירוהו לדבר מצוה, וראיה לפי' זה מדתניא בתוספתא דמכילתין (פי"ד הי"ב) מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, סמכו ענין זה, כלומר כי טעם האיסור מפני שנראה כאילו עשה גוי בשביל ישראל, ועובדא דצורבא מרבנן דפ' תולין דאסיר לאיניש דעלמא, זהו מן הטעם הזה שהגוי מוליך המברא לצורך ישראל, ואף על פי שלא התנה עמו, ונראה כאילו עושה לצורך עצמו, הויא הערמה בדרבנן דלא שריא אלא לצורבא [מרבנן].
ובזה נתקיים המנהג שנהגו להפליג בים, דהשתא רוב ההולכים בספינה גוים ואדעתא דגוי עבדי, וכדאמרינן במרחץ המרחצת בשבת (לקמן קכ"ב א') והוא שעשה שם קידוש מע"ש לקנות בו שביתה, או שהיה שם בשעת בין השמשות כמו שנהגו, ולענין לצאת משם כבר התיר רבינו הגדול ז"ל משום דקיי"ל דאין תחומין למעלה מעשרה וכל הים כולו כארבע אמות דמי, ומותר לצאת משם וללכת עד אלפים אמה, וכשקונה שביתה מערב שבת ביבשה יש לחוש קצת אם יהא מותר לכתחלה לצאת, ובדוכתא בפרק מי שהוציאוהו [פירשתי] בס"ד, והיכא שנכנס בספינה ואפי' בשבת מותר ללכת את כולה ולטלטל בתוכה ואף על פי שהלך מחוץ לתחום, שהרי רב פסק (עירובין מ"ב ב') הלכה כר"ג אפי' בדיר וסהר אף על פי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום שנתנוהו גוים שם, והלכתא כרב באיסורי, וכן פסק ר"י והריא"ף ז"ל.
אין צרין על עיירות של גויים פחות מג' ימים. פי' מפני שנראה כבא לחלל את השבת, וגם שמבטל עונג שבת כדכתב הריא"ף ז"ל.
אמר רשב"ג נוהגים היו וכו'. פי' שהיו מחמירים על עצמם, והא דלא מנו ליה במסכת יום טוב (ביצה כ"א ב') באותם שלשה דברים שמנו שם, י"ל דהתם לא מנו אלא חומרי דמחמרי אנפשייהו ביום טוב, כדפירש ר"י ז"ל.
מדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסם וכו'. פי' ונפקא מינה למקח וממכר כעובדא דאביי, כי לשון חכמים עושר (כתובות ק"ג א').
מאי שנא כולהו דגזרי ב"ש וכו' אמרי כולהו אי עביד בשבת מיחייב חטאת גזרי ב"ש. תמיהא מילתא מאי גזרה, דהא איסורא דאוריתא הוא לב"ש משום שביתת כלים, ובתוספות תירצו דסוגיין הכא כרבה דפריש לעיל טעמא דריחים מפני שמשמעת את הקול, וס"ל דאפי' לב"ש ליכא במוגמר וגפרית ואונין ויורה וכל מידי דלא עביד מעשה משום שביתת כלים וברייתא דקתני ובכל אשר אמרתי אליכם לרבות שביתת כלים אליבא דב"ש היינו בכלים דעבידי מעשה, אבל טעמא דב"ש במתני' אינו אלא משום גזירה דילמא עביד בידים, וכל זה אינו מחוור, ויותר נראה לומר דגזרה דאמרינן הכא לאו גזירה דרבנן אלא איסורא וגזירה דאוריתא, דלב"ש איסור שביתת כלים מן התורה כדי שינוח ולא יבא לעשות מלאכה בעצמו, ובפ"ק דחולין (ו' א') נקטינן כרבי מאיר דגזר רובא אטו מיעוטא וכו', לומר דאסר מדינא דחייש למיעוטא, וכדכתיבנא התם, כנ"ל.
וכולה שמעתין דלעיל מוכח להדיא דאמירה לגוי שבות אף על פי שאמר לו בחול, שאפי' אמר לו כלום מבחול והגוי עושה לצרכו אין לו ליהנות על ידו וכדאיתא בכולה מכילתין, וכן פי' רש"י ז"ל בפרק מי שהחשיך, וכן נראה [ב]בבא מציעא כדכתיבנא התם בפרק השוכר (צ' א') בס"ד, וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל הגאונים וכתב הרב בעל התרומות אף על פי שאסור לומר לגוי מע"ש לעשות לו אש בשבת או להדליק לו את הנר ולעשות לו שום מלאכה ויש בו משום אמירה לגוי שבות, מותר לומר לעבד או לשפחה לאחר השבת למה לא עשית האש אתמול, אף על פי שזהו הערמה לעשות לשבת הבאה כך, ואין הדבר כך נכון בעיני כלל דהא כל שעושה גוי לצורך ישראל אסור אפי' עשה מעצמו, כדאיתא בהדיא בפרק כתבי הקדש (קכ"ב א') בנכרי שהדליק את הנר ועשה כבש לירד בה, וכש"כ בזה שהוא נותן לו ענין שיעשה לצרכו, שאפי' אומר לו למה לא עשית אש לצרכך אתמול והוא עושה בשבת הבאה כאילו לצורך עצמו, יש לחוש שאינו עושה אלא בשביל ישראל, וכן דנתי לפני מורי והודה לדברי.
מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי. לפי שיטת רש"י ז"ל ור"י ז"ל הכי פירושו מאן תנא דכל מידי שכבר התחיל לרסקו מבעוד יום ואח"כ נסחט מאליו שפיר דמי למיעבד הכי, ויהא משקה היוצא ממנו מותר באכילה לפי שאין בסחיטתו איסור תורה, דהא מהאי טעמא שרו ב"ש, משום דאפי' עביד הכי בידים לית בה חיוב חטאת כדאיתא לעיל, וכיון שאין בו איסור תורה ליכא למיסר משקה הזב ממנו גזרה שמא יסחוט, דלא אסרינן הכי במשקים שזבו אלא כשיש בסחיטה איסור תורה.
אמר ר' יוסי בר חנינא רבי ישמעאל היא דתנן בפ"ב דעדיות השום והבוסר והמלילות שרסקם מבעוד יום [רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך, פי'] ויניחנו שיגמר ויזוב מאליו ויהא מותר באכילה וכן פירש ר"י ז"ל.
ורבי עקיבא אמר לא יגמור. פרש"י ז"ל שאסור לו להניחם תחת כובדן כדי לגמור משתחשך, ולפי שיטה זו יגמור ולא יגמור לאו דוקא, אלא לומר שיגמור מאליו או שלא יגמור מאליו, ופירש ר"י ז"ל דע"כ יש לנו לפרש דרבי ישמעאל סבר דמילתא כי הא דאתיא ממילא לית בה חיוב חטאת. +א"ה, כאן חסר, ואולי צ"ל סבר דמותר באכילה בשבת, דאל"כ מנ"ל דסבר דמילתא כי הא כו'.+ עד שיודו ב"ש דלית בה משום שביתת כלים, דילמא מלאכה גמורה היא והא דשרי שיגמר מאליו היינו [משום] דסבר כב"ה דלית להו שביתת כלים אפי' במידי דהוא מלאכה גמורה כגון תנור יורה וריחים, אלא ודאי דרבי ישמעאל מתיר המשקה הזה באכילה כדפרש"י ז"ל, ומיהו ק"ל כיון דהכריחא דמילתא מהאי טעמא הוא, מנלן דרבי ישמעאל שרי המשקה באכילה, כיון דאמרת דיגמור היינו שיהא נגמר מאליו, וי"ל משום דפשיטא לן דלא אתא רבי ישמעאל להתיר גמר המלאכה, דהא פשיטא דלית לן שביתת כלים, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, אלא ודאי דלמישרי המשקה אתא, ומיהו מאי דפרש"י בדרבי עקיבא לא מחוור, דאמאי אסר רבי עקיבא שלא תגמר המלאכה מאליה, א"כ שויתיה לרבי עקיבא כבית שמאי.
לכך פירש ר"י ז"ל דרבי עקיבא הכי קאמר שלא יניחנו לגמור כדי לאוכלו כדאמר רבי ישמעאל, [כ]לומר [שה]משקה היוצא ממנו אסור גזרה שמא יסחוט בידים שהוא איסור תורה, ופשיטא לן דהא אתי רבי עקיבא לומר, ולא לאסור המלאכה מאליה, דהא [מ]תלמידיו של ב"ה הוא דלית להו שביתת כלים, והיינו דאמרינן דמתני' רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא, דעל כרחין לרבי עקיבא מאי דאתי בתר הכי ממילא הוא אסור, מפני שהוא דבר שחייבין עליו חטאת אם בא לעשות בידים, ולדבריו לא היו מודין ב"ש שיהא מותר לעשות מאליו כיון דאית להו שביתת כלים, ומיהו אפי' לרבי ישמעאל ולכולי עלמא אסור לסחוט בידים, באיסורא דרבנן, ורבי שמעון ור' אלעזר דלקמן לא התירו לסחוט אלא שאמרו שהמשקה היוצא ממנו מותר, והא דאמרינן מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי כבר פירשנוה דשפיר דמי דקאמרינן היינו למימרא דשפיר דמי למיעבד הכי, כלומר להניחו לזוב מאליו ולאכול אותו, דליכא לפרושי שפיר דמי לסחוט בידים, דהא אמתני' קיימינן ובמתני' לא שרי האי, וליכא לפרושי שפיר דמי להניחו שיזוב ואין בו איסור תורה, [ד]א"כ האי נפקותא לא מהני אלא אליבא דב"ש דאית להו שביתת כלים, לומר דבהא ליכא שביתת כלים, ומסתמא לא אתינן אנן למיעבד נפקותא אליבא דב"ש, אלא ה"פ כמו שאמרנו, וזו שיטת התוספות, ובודאי דלישנא דיגמור דקאמר רבי ישמעאל דחוק לפי שיטה זו.
לכך נראה למורינו ז"ל דלרבי ישמעאל אפי' לגמור בידים שרי, דלא חשיבא ליה מלאכה כלל, דכיון דריסקם מבעוד יום הרי הוא כאילו נגמרה כל מלאכתו, וכיון דשרי לסוחטו בידים פשיטא דמותר המשקה היוצא ממנו, והיינו דאמרינן מאן תנא דכל מידי כי הא דאתי ממילא שפיר דמי ואין בו משום מלאכה ולא עוד שאפי' לסחוט בידים מותר, רבי ישמעאל היא, וא"ת ודילמא מתני' דשרי לגמור מאליו ואין בו שביתת כלים לב"ש אפי' לרבי עקיבא היא, דרבי עקיבא לא אסר לגמור בידים אלא מדרבנן, י"ל דכיון דהא לא מיבריר ואפשר דרבי עקיבא מדאוריתא קא אסר, נקטינן לרבי ישמעאל דבריר טפי, והכין אורחא דתלמודא, אי נמי דקים לן דרבי עקיבא סתמא קאמר שלא יגמור כלל ואפי' מאליו, ולומר שהמשקה היוצא ממנו אסור גזירה שמא יסחוט, וא"כ סבירא ליה דסחיטתם איסור תורה ודלא כתנא דמתני', שאילו לא היה בו אלא איסורא דרבנן לא היה אוסר משקה היוצא ממנו משום גזירה דאיסורא דרבנן, וזה ברור.
[דף יט עמוד ב] ר' אלעזר אמר רבי אלעזר היא. פי' ר' אלעזר בן פדת אומר רבי אלעזר בן שמוע היא, דתנן חלות דבש שרסקם וכו' ור' אלעזר מתיר, פי' מתיר משקה היוצא מהם ולא גזרינן שמא יסחוט, דמדאוריתא שרי למיסחט, ואיפשר דשרי אפי' מדרבנן כפי הפירוש האחרון.
ור' יוסי בר' חנינא מ"ט לא אמר כר' אלעזר. פי' מ"ט אמר כרבי ישמעאל דוקא, דהא אפשר לאוקמה נמי כר' אלעזר בן שמוע.
ופרקינן אמר לך התם הוא דמעיקרא אוכל והשתא אוכל. פי' לאו דוקא אוכל גמור, דא"כ אוכלא דאיפרת הוא ואפי' בלא ריסוק נמי, אלא למימרא דקרוב הוא לאוכל, כי אף על פי שמעורב בו הפסולת והשתיה שבו, מ"מ האוכל ניכר ומסויים בו ואינו דומה לדש בתבואה, ומשום הכי אסרי רבנן דכיון דמעורב בו פסולת הרי הוא כמפרק גמור שהוא תולדה דדש.
והא כי אתא רב הושעיא אתא ואייתי מתניתא בידיה וכו'. ובפרק החבית (לקמן קמ"ה ב') פרכינן ורב הושעיא גברא יתירא אתא לאשמעינן, ומהדרינן טובא אתא לאשמעינן חלות דבש הוא דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא אבל זתים וענבים לא, קמ"ל דאפי' בזתים וענבים שרי ר' אלעזר, ותנא דמתני' דלא נקט [אלא] חלות דבש כח דרבנן ניחא ליה למינקט, ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא, ותנינא היתירא דר' אלעזר ורבי שמעון.
ור' אלעזר מאי טעמא לא אמר כר' יוסי בר חנינא. פי' דאע"ג דהא דר' אלעזר עדיפא משום מתניתא דאייתי רב הושעיא דאיירי בזתים וענבים כעין משנתינו, אנן הכי קאמרינן אמאי סיים כר' אלעזר דוקא, דהא מצי לאוקמה כרבי ישמעאל נמי, אי נמי דר' אלעזר לא נקט באוקמתיה מתניתא דרב הושעיא, ומתני' בלחוד נקט דלא איירי אלא בחלות דבש, וכיון דכן אידך דרבי ישמעאל הוה עדיפא ליה למינקט.
ומהדרינן ולאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן במחוסרים דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי במחוסרים שחיקה והני נמי כמחוסרים דיכה דמו. פי' ג' מלאכות הם, קטנה שבכולם ריסוק למעלה ממנה דיכה למעלה ממנה שחיקה ופריש רבי יוחנן דהיכא שמחוסרים אפי' דיכה שלא נעשה בהם אלא ריסוק אפילו רבי ישמעאל מודה דאסיר, כי פליגי במחוסרים שחיקה בלחוד שכבר נעשה בהם דיכה ומשום הכי לא אוקים רבי אלעזר מתני' כרבי ישמעאל דרבי ישמעאל [לא שרי] אלא במחוסרים שחיקה בלחוד, והני דמתני' דטוענים [קורת] בית הבד ועיגולי הגת כמחוסרים דיכה דמו, ולהכי אוקמה כר' אלעזר דאיירי בריסוק בלחוד שהם מחוסרים דיכה דדמיא למתני', והא דנקט כמחוסרים דיכה ולא קאמר והני מחוסרים דיכה, משום דטעינת בית הבד ועיגולי הגת טפי עדיף מריסוק וקצת דיכה יש בו אלא שאין בו דיכה שלימה, ולהכי אמרינן דאפילו הכי דינן כמחוסרים דיכה, אבל רש"י ז"ל גורס דהני מחוסרים דיכה.
וא"ת דכיון דרבי ישמעאל דקתני ריסקן אמרת ריסקן היינו דיכה ואינם מחוסרים [אלא] שחיקה, מנ"ל דריסקן [ד]קתני [בדר' אלעזר היינו במחוסרים אפי' דיכה וריסקן ממש קתני], י"ל דגבי דרבי ישמעאל כיון דקתני שום ומלילות שאין הריסוק עושה בהם מעשה [טפי] משמע לן דבהכי לא שרי רבי ישמעאל לגמור משתחשך, וע"כ לדיכה קרי ריסוק, ולא דק בלישניה, משום דהא פשיטא דהכי בעי למימר, אבל בדר' אלעזר דאיירי בחלות דבש דריסוק מהני בהו טובא לא מפקינן לישנא מפשטיה וריסוק ממש קאמר, ומיהו מדנקט רבי ישמעאל נמי בוסר גלי לן דאפי' בבוסר דהוי דומיא דזתים וענבים לא שרי אלא בלחוד לאחר דיכה, ולהכי לא אוקי מתני' כרבי ישמעאל.
אבל ר' יוסי בר חנינא משמע דלית ליה האי דרבי יוחנן וסבירא ליה דרבי ישמעאל ריסוק בלחוד קאמר, כי רחוק הוא לומר דאיהו סבר דמתני' כמחוסר שחיקה דמו, מדנקיט תלמודא בהדיא והני כמחוסרים דיכה דמו.
ואגב אורחין שמעינן מהכא דמתני' דקתני שטוענין בקורת בית הבד ועיגולי הגת, היינו זיתים וענבים שלמים שלא נעשית בהן שום מלאכה קודם לכך, דאי כפרש"י ז"ל שפירש לעיל שאין נותנים קורה על גבי זיתים עד שטוחנים אותם בריחיים, וכן ענבים דורך אותם תחלה, היכי אמרינן הכא דלבתר טעינה כמחוסרים דיכה דמו, אלא ודאי ליתיה לההוא פירושא.
ואמרינן הורה ר' יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל. ומסתברא דר' יוסי בר חנינא אזדא לטעמיה דאוקים מתני' כרבי ישמעאל ולהכי פסק כותיה, וכיון דמתני' מחוסרים דיכה שמעינן מינה דכל שריסקן מבעוד יום בלחוד יגמור משתחשך, וכן הלכה, ומיהו לפי שיטת ר"י ז"ל דוקא להתיר משקה היוצא מהם אבל לסחוט בידים אסור, ולפי הפירוש האחרון שהוא דעת מורי הרב ז"ל ודעת ר"ז ז"ל ואחרים עמו מותר אפי' לגמור בידים.
מעתה אותו בוסר שאנו דכין מע"ש הא ודאי אינו מחוסר אלא שחיקה, ולפי דעת מורי ז"ל מותר לסוחטו בשבת אפי' על גבי קערה, וכן היה הוא ז"ל מורה, אבל לדעת ר"י ז"ל אין להתירו לסחוט אלא א"כ על גבי הקדרה או קערה של אוכל, דהתם אפי' בוסר בעין מותר כדאיתא בפרק חבית (קמ"ד ב'), והענבים שאנו דורכין בגת פשיטא שאינם מחוסרים אלא [סחיטה] שמשקה היוצא מהן מותר לדברי הכל, ואין צריך לומר גיגיות של יין וקנקנים של יין שנותנים בהם קצת ענבים דרוכות שהוא מותר בשבת, אבל אותם קנקנים של יין שנותנים בהם ענבים שלמים והם מתבקעות מאליהן שם ביין הנקרא שיפה בלע"ז היה לנו לחוש, אבל הרב בעל התרומות ז"ל ואחרים מרבותי' ז"ל עמו התירו דכיון שיש שם צלול הרבה מערב שבת, אפי' יצא בשבת משקה מן הענבים מיעוט הוא, והרי הוא בטל ראשון ראשון ביין של היתר, כיון שלא היה בעינו מעולם.
שמן של בדדין. פרש"י ז"ל שמן המשתייר בחול תחת הטעינה של בית הבד, והוא מוקצה לשכרן של בדדין, ודמי לתמרא דעיסקא, ואיידי דאיירי לעיל בעניני בית הבד נקטה הכא, ואף על גב דלעיל לא איירי אלא כשיוצא השמן בשבת, ור"י ז"ל פירש דלא היא, [אלא] דומיא דלעיל דהיינו שמן שיצא בשבת מתחת הקורה שנטענה מבערב, וכיון שמבעוד יום לא הוי חזי הוי בשבת כמוקצה ונולד, ושמואל דשרי היינו משום דלית ליה מוקצה ונולד, אי נמי דהתם לא היתה קורה עליהם והיה יכול ליטלו בין השמשות, אבל הכא דאיכא קורה עליהם ולא היה יכול ליטלו משם בבין השמשות אסור מה שזב אחרי כן, וכן פירש בעל התרומות ז"ל.
הני כרכי דזוגי. פרש"י ז"ל מחצלאות שהן עומדות לכסות בהן פרקמטיא, והוו להו מוקצות לכך, רב אסר משום מוקצה, וליכא לפרושי משום מוקצה מחמת חסרון כיס, דא"כ אפי' לר"ש נמי אסירי, ואילו לקמן בסוף מכילתין (קנ"ו ב') מוכחינן מהא דרב כרבי יהודה סבירא ליה, אלא ודאי משום מוקצה דעלמא כתמרי דעיסקא אסר להו בטלטול. וק"ל דלקמן בפרק מפנין (קכ"ח א') אמרינן בשר תפוח רב הונא אמר מותר לטלטלו ופרכינן והא רב הונא תלמידי דרב הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה, ופרקינן במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה במוקצה לטלטול סבר לה כרבי שמעון, ואילו הכא אסר רב בטלטול.
ופירש ר"ת ז"ל דהני כרכי דזוגי הם מחצלאות של בדדין ומוקצות מחמת מיאוס נינהו ומשום הכי אסר רב לטלטלם כרבי יהודה, והא דמייתי ראיה לקמן במכילתין דרב ס"ל כרבי יהודה במוקצה מחמת איסור, מהא דמוקצה מחמת מיאוס, שפיר מוכחינן מיניה, דסבירא לן דמוקצה מחמת מיאוס קל ממוקצה מחמת איסור הוא, והא דאמרינן בפ"ק דחולין (י"ד ב') אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה, לרבי אליעזר במשכנו בשעת הלואתו והרבה כיוצא בזה. +א"ה, חסר כאן, ועי' תו', ואולי צ"ל דיחויא בעלמא הוא, ולא קאי במסקנא, וה"נ אשכחן ב"מ פ"ב א' אימור דשמעת ליה לר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו, וסוגיא דעלמא דאפי' במשכנו בשעת הלואתו אמרה, והרבה כיו"ב, ועי' בדברי רבנו שם.+ ומיהו אין [להביא] ראיה דמוקצה מחמת איסור עדיף מהא דאמרינן לקמן במכילתין (קנ"ז א') במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון ולא במוקצה מחמת איסור, דדילמא התם במוקצה מחמת איסור דדחייה ב[י]דים כגון נר שהדליקו בו באותה שבת.
ויש מפרשים לפי פרש"י ז"ל דכי אמרינן בטלטול סבר לה כרבי שמעון היינו במידי דחזי לאכילה, דכי אקצייה מאכילה אקצייה, אבל במידי דלא הוי אלא טלטול כרבי יהודה סבירא ליה, דודאי מטלטול אקצייה, דומיא למה שאמרו במסכת סוכה (ל"ז ב') גבי הדס של מצוה אסור להריח בו כדאמרינן התם.
ושמואל שרי. פי' דסבר כרבי שמעון דלית ליה מוקצה. יש מקשים דבפרק נוטל (קמ"ג א') לא מטלטל שמואל גרעיני פרסייתא אלא אגב ריפתא אלמא בנולד כרבי יהודה סבירא ליה, ומתרצים דהתם מחמיר על עצמו היה מפני שהוא אדם חשוב, וכדאמרינן התם (קמ"ב ב') אמר אביי [אי] לאו דאדם חשוב אנא כפא אכיפי למה לי.
הנהו תרי תלמידי חד מציל בחד מנא וחד מציל בארבעה וחמש מנא. פרש"י ז"ל מצילין מן הדליקה בחד מנא כמה סעודות כדתנן מצילין סל מלא ככרות ואף על פי שיש בו כמה סעודות, וחד מציל בארבעה וחמשה מאני אלא שמקפלן כולם לתוך כלי אחד ונושאן בבת אחת ולא דק, דא"כ היכי אמרינן דקא מיפלגי בפלוגתא דרב הונא ורב אחא בר זבדא, דפלוגתא דהתם היינו דרב הונא לא שרי אלא בבא להציל ורב אחא שרי אפי' בבא לקפל, והתם איבעיא לן פרס טליתו וקפל והניח וקפל והניח והוציא בבת אחת כבא להציל דמי או כבא לקפל דמי ואסיקנא דכבא להציל דמי, וכיון שכן בהאי ליכא פלוגתא, ופלוגתא בבא להציל בזה אחר זה.
[דף כ עמוד א] כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי. פי' ולגבי צלי אפי' רבנן דפליגי עליה דחנניה מודו דתו ליכא למיחש לחתויי.
איתמר נמי אמר רבי יוחנן וכו'. הא דבשולי גוים פי' במסכת ע"ז.
תנא חנניה [וכו']. אומר ה"ר יוסף ז"ל דלענין הטמנה נמי מותר בקדרה חייתא לרבנן או כשהגיע למאכל בן דרוסאי כחנניא. [ו]אינו נראה לר"ת ז"ל דשהיה בלחוד והטמנה לחוד וכדבעינן למימר קמן, ובפרק כירה (ל"ו ב') נפרש בס"ד.
התם מינתח הכא לא מינתח. והוא הדין דיכול לשנויי דהתם מגולה לגמרי, אלא דהאי שינויי עדיפא ליה.
קרא כי אתא לאיברים ופדרים הוא דאתא. פי' לאיברים ופדרים דעולת תמיד של בין הערבים דחול, דאילו לאיברים ופדרים דשבת גופיה מעולת שבת בשבתו נפקא, דההיא ודאי לכל מילי משמע, ולא לשחיטה וזריקה וקבלה בלחוד כמו שהיה מפרש ה"ר יוסף ז"ל, וכן פרש"י ז"ל, וק"ל דהא אמרינן בפרק אלו קשרים (קי"ד א') עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת, וליכא למימר דאתא לעולת חול שלא הותחלה כלל מבעוד יום, דהא אפי' היה יום חול לא חזיא להקטרה בלילה, אלא ודאי הכי קאמר שאע"פ שהתחילה מבעוד יום ומשלה בה האור והיא [על] מוקדה על המזבח כל הלילה אין עושים בה שום מלאכה, וי"ל דהתם לעשות לה מערכה בפני עצמה, אבל הכא שרי להוסיף גחלים ועצים במערכה שלהם, וכן יש לפרש בפרק טרף בקלפי (יומא מ"ו א') בפלוגתא דרבה ור"ה גבי תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה ובתוספות האריכו בזה הרבה בכאן ולשם.
והא דדרשינן הכא האי דרשא מבכל מושבותיכם, ובמסכת סנהדרין (ל"ה ב') דרשינן מינה ג"כ שאין שריפת בת כהן דוחה השבת, ובפ"ק דקדושין (ל"ז ב') דרשינן מינה שאין שבת בראשית צריכה קדוש ב"ד, י"ל דתרי מושבותיכם כתיבי בשבת, חד האי דהכא דפרשת ויקהל, ואידך בפרשת אמר אל הכהנים, ומההוא דויקהל דרשינן האי דרשא דהכא, ומדהוה מצי למימר בבתיכם וכתב במושבותיכם דרשינן מושבות מושבות שאין שריפת בת כהן דוחה שבת, ומההוא אידך דבפרשת אמור אל הכהנים דרשינן שאין שבת צריכה קדוש ב"ד, והא דמשמע במסכת נדרים (ע"ח ב') דמדכתיב וידבר משה את מועדי י"י דרשינן מועדי י"י צריכים קידוש ב"ד ואין שבת בראשית וכו', עיקר דרשא ממושבותיכם היא וסמכינן עלה בההוא קרא דהתם, ודכוותה בתלמודא.
תני ר' חייא לסיועיה לשמואל וכו'. יש שפירשו דגבי מנורה נאמרה כדאיתא לקמן בפרק במה מדליקין (כ"א א'), ויש שפירשו דהא מתניתא אחריתי היא במדורה, וכן פרש"י ז"ל.
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. פי' שהפסוק משל בעלמא על ישראל.
גירסת רש"י ז"ל אמר רב הונא קנים אין צריכין [רוב] אגדן צריכין רוב וכו'. ויש גורסין בהיפך, וגירסת רש"י עיקר.
[דף כ עמוד ב] מתקיף לה רב יוסף. כלומר היכי נקט עצים סתם דמשמע סילתי ואין בה אלא כשוכא דארזא.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק א - יציאות השבת [המתחיל בדף ב עמוד ב]
[דף ב עמוד ב] יציאות השבת
אמרי יציאות קתני. לאו דמתרצי לישנא, אלא דלרשויות קרי יציאות בלשון... איסורי בלחוד...
[דף ג עמוד א] +א"ה, חסר כאן, ואולי כונת רבנו ליישב דהא אין למידין מן הכללות, ומאי פריך מדשמואל.+ והאמר שמואל כל פיטורי דשבת... כיון דפריט בהדיא אותן שהן פטור ומותר ואלו הן, ועוד דלא הוה ליה...
וצידת נחש. יש מקשים היכי קאמר שמואל וצידת נחש פטור ומותר, דהא אוקימנה בדוכתה (לקמן ק"ז ב') כרבי שמעון דאמר [מלאכה שאינה צריכה לגופה] פטור עליה, ושמואל סבר לה (לקמן מ"ב א') כרבי יהודה דמחייב, וי"ל דשמואל אינו פוסק הלכה אלא שמפרש דתנא דקתני דהני פטירי איצטריך למימר שיהא פטור ומותר, והקשו בתוספות והאיכא הא דתנן (לקמן כ"ט ב') המכבה את הנר בשביל החולה שישן פטור, ואוקימנא בחולה שיש בו סכנה דפטור ומותר, ותירצו דשמואל לא מני אלא פטורי דעביד מעשה והתירם מפני שאין המעשה ההוא חשוב מלאכה, אבל ההוא דהתירא משום פיקוח נפש [לא מני], וא"ת והא איכא בפרק במה אשה יוצאה (לק' ס"ב א') רבי אליעזר פוטר בכובלת וצלוחית של פליטון, ואמרינן התם רבי אליעזר אומר יוצאה אשה בכובלת לכתחלה, י"ל דהתם נמי אית ביה איסורא לכתחלה לגבי צלוחית של פליטון דקתני בהדיה, תדע דאידך [ברייתא דלכתחלה שבקה] לצלוחית ולא תני ליה.
פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת חשיב. פרש"י ז"ל כגון עקירות שהן תחלת מלאכה דאיכא למיגזר דילמא גמר, אבל הנחות לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת, ויש שפירש בהיפך, דהנחות קאמר, שבהם בא אדם לידי חיוב חטאת כשנגמרה המלאכה, ואחרים פירשו דפטורי דאתי לידי חיוב חטאת היינו מי שמוציא או הכניס ידו מרשות לרשות, ובזה תלוי עיקר חיוב חטאת, וזה נכון יותר.
איתמר נמי. פירוש דאפילו מאן דלא דריש בעשותה כרבי, ומפיק לה [לדרשא] אחריתי כדאיתא בפרק המצניע (לק' צ"ג א'), מודה בהו ומפיק ליה מדכתיב נפש אחת (א"ה, עי' רמב"ן).
מבני חבורה. פי' שכולם הסכימו לדעת [אחת].
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין מהו. והוא הדין דמצי למיבעי אם היה טעון מבעוד יום, אי נמי כי משתחשך הטעין עצמו אוכלים ומשקים ועמד לפוש ויצא לחוץ, אי חשיבא עקירת גופו כעקירת חפץ, וכדחזינן בברייתא דמייתי בסמוך, אלא דנקט חדא מינייהו ההיא דשכיחא טפי.
גירסת הספרים מ"ט ידו לא נח גופו נח ידו בתר גופו גרירא. ופירש"י ז"ל דלא גרסינן ידו בתר גופו גרירא דיתירתא היא, ואין צריך למחוק, דאיצטריך, דמעיקרא אמר דידו כשהיתה ברשות אחרת לא נייחא וכשהוציאה לא עקר מידי, והוה ס"ד דכי אמרינן לא נייחא, כשהיא גבוהה ג' טפחים, אבל בפחות מג' כלבוד דמי ונייחא, להכי יהיב טעמא דכיון דבתר גופו שעומד ברשות אחרת גרירא, לעולם לא נייחא, ואפי' כשהיא בפחות מג' וכדמוכח לקמן (צ"ב א').
[דף ג עמוד ב] אמר אביי ידו של אדם. פי' כשהוא ברשות אחרת וידו ברשות אחרת, אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. פרש"י ז"ל ואף על גב דאמרינן דידו בתר גופו גרירא, אינה חשובה לגמרי כרשות שעומד שם גופו, בין שיהא גופו ברשות היחיד או ברשות הרבים, [ו]הוא ז"ל גורס כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני, פי' כי כשהכניס העני ידו ריקנית לפנים ונתן העשיר לתוכה פטור, ולא חשבינן ליה כאילו הניח ברשות הרבים שגופו של עני עומד שם, כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית, כשפשט העשיר ידו לחוץ ונתן העני לתוכה שהוא פטור, ואין פירוש זה וגירסא זו מחוורים, דהא פשיטא דכיון שלא הוציא מרשות לרשות, וכל מאי דעבד ברשותא דנפשיה, ליכא לחיוביה משום הוצאה ולא משום הכנסה, ועוד דהא דבעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית, מיירי שתעשה לגבי בעל היד עצמו כשבא להחזירה, ומאי דמיירי השתא שאינם כרשות היחיד ולא כרשות הרבים מיירי לגבי חבירו.
והנכון דהכי פירושו כי ידו של אדם שפשט אותה לרשות אחרת כדאמרן, אינה חשובה לגבי דידיה כאילו היא מונחת באותו רשות שהיא עומדת, בין שיהא רשות היחיד או רשות הרבים, כדי לחייבו על עקירתה או על הנחתה, והכי גרסינן וכן היא גירסת [ספרים] הישנים כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני, פי' שאם הכניסה מלאה בפנים ולא נתן בקרקע כלום, או שהכניסה ריקנית ונתן בעל הבית בתוכה [והוציא] שהוא פטור, כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית, כשפשט ידו מלאה לחוץ ונטל משם העני או שנתן לתוכה והכניס שהוא פטור.
בעי [אביי] ידו של אדם. כהאי גוונא שפשט אותה מלאה לרשות אחרת מהו שיעשה כרמלית ולא יוכל להחזירה לרשות היחיד או לרשות הרבים שהוא עומד בו. מי קנסוה רבנן לאהדורי או לא. פי' נקט לשון קנסא מפני דלכשתמצא לומר דהוי כרמלית ויהא אסור להחזירה, אינו משורת הדין, שאין כרמלית אלא בדבר קבוע דרגילי ביה רבים, ואינו בכלים ולא בכיוצא בזה שהוא עומד ליטול, ואי איתא, משום קנסא הוא.
כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה. וא"ת למעלה מעשרה פשיטא דיכול להחזירה דמקום פטור הוא ומאי קמ"ל, י"ל דהיא גופה קמ"ל שאין אויר רשות הרבים אלא עד עשרה, א"נ דס"ד אמינא דכיון דקנסא הוא בהא נמי ליקנסיה, ורבינו הגדול ז"ל פירש דהא קמ"ל שיכול להגביה ידו למעלה מעשרה ולהכניסה אחר כך, דאפילו למ"ד בעירובין (פ"ה ב') דאסור להחליף ברשויות דרבנן, בהא מודה כיון דלאו כרמלית הוא מן הדין, ולא נהירא לן דא"כ [הוו מילי דרבנן כחוכא], ועוד היכי מדמי לה לקמן להדביק פת בתנור, דהכא ליכא למימר שמא יבא לידי חיוב חטאת, שהרי דבר קל הוא שיגביה ידו למעלה ויכניסנה.
גירסת רש"י ז"ל אידי ואידי למטה מעשרה ולאו [כ]כרמלית דמיא וכו'. ויש גורסים ו[כ]כרמלית דמיא, והכל ענין אחד, [דלענין לאסור משחשיכה הויא] ככרמלית במקצת, א"נ דלאו ככרמלית לגמרי, דאילו בכרמלית ליכא הפרש בין [מבעוד יום למשחשיכה, אבל הכא] דמדינא אינה כרמלית אלא משום קנס [לא קנסוהו מבעוד יום].
תפשוט [דרב ביבי בר אביי כו'. פי' תפשוט] דמאן דעביד האי תירוצא הכי סבירא ליה, ולאו דתפשוט מגופה דמתניתא, [דהא איכא למימר משחשיכה] לא קנסוה ומבעוד יום קנסוה, דהא מתניתא לא מסיימי הי מבעוד יום והי משתחשך, ויש לומר [איפכא תפשוט] דלא התירו, דהא הכא קנסינן ליה משחשכה ולא חיישינן דילמא אתי לידי חיוב חטאת, והשתא סבירא לן דההיא [דרב ביבי בשוגג ונזכר] או במזיד גמור, דאילו הכא דמדמינן ליה ניהליה ליכא לאוקמא בשוגג גמור, דהא גבי ידו לא שייך לומר התירו [לאחרים כ]דאתי למימר בדרב ביבי, אלא ודאי אמסקנא דלקמן סמכינן, וא"ת ובמזיד גמור היכי דמו אהדדי, דאילו הכא משום דקנסת ליה [שלא] להחזיר לא אתי ממילא לידי איסור סקילה כי התם, י"ל דסבירא ליה דהכא נמי מילתא דלאו איפשר הוא, שיוכל לעמוד כל היום [וידו] פשוטה לחוץ, ולא סגיא דלא לישדינהו או לדעת או שלא לדעת. וכל הני אוקימתי דעבדינן כולהו למטה מעשרה כדאמרינן אידי ואידי למטה מעשרה, דלמעלה מעשרה מותר להחזירה לעולם.
ואי בעית אימא לעולם אימא לך לא תיפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסוה רבנן. וא"ת מכל מקום תפשוט דכוותה בדרב ביבי, פרש"י ז"ל דבשוגג לא תיפשוט דדילמא הכא דהוי קנסא לא קנסוה בשוגג, אבל התם דרדיית הפת איסורא דרבנן העמידו דבריהם שיהא אסור לרדות, ואף על פי שבא לידי חיוב חטאת, ובמזיד נמי לא תפשוט [ל]איסורא דדילמא שאני הכא דאפשר שיעמוד כן כל היום ולא יבוא לידי חטאת, משא"כ בהדביק הפת בתנור. ויש מקשים דכיון דתלמודא מעיקרא מדמי להו להדדי [אלמא] דהכא נמי אתי בהו לידי חיוב חטאת, אלא [ד]לא סבירא לן השתא הכי, [ו]הוה ליה לתלמודא לפרושי בהדיא, ויש מתרצים דמשום הכי לא תיפשוט בעיין מהכא, משום דהשתא לא ידעינן בהאי מזיד אם הוא מבעוד יום, או משחשכה כדרב ביבי, ודילמא תרוייהו מבעוד יום דלית בה חיוב חטאת, ומשום הכי לא התירו, דהשתא לית לן מאי דאמרינן לעיל דמבעוד יום לא קנסוה ומשחשכה קנסוה, ואף על גב דקושיין הוה דתיפשוט לפום ההוא שינוייא, אנן אמרינן השתא דלאו תפשוט, כיון דאיכא למידחי ולמיעבד האי אוקימתא, ובדין הוא דמצי למידחי משום דאיכא לאוקמינהו איפכא, דמבעוד יום קנסוה ומשחשכה לא קנסוה, אלא דניחא לן לאוקמינהו תרוייהו או מבעוד יום או משחשכה.
[דף ד עמוד א] כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. דלגבי אותה חצר שלא נעשית מחשבתו לא קנסו, לגבי חצר אחרת שנעשית מחשבתו קצת להוציאה מרשותו קנסוה, וא"ת מכל מקום תיפשוט דרב ביבי דהתירו לרדותה, דהתם נמי לא נעשית מחשבתו דאפיה, י"ל דלא תיפשוט מידי משום דלא ידעינן אי מיירי הא בשהוציאה מבעוד יום דוקא או משחשכה דומיא דההיא דרב ביבי, ומיהו כיון דקיי"ל לקמן דברב ביבי התירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, הכא נמי לאותה חצר מותר להחזירה לעולם ואפילו במזיד ואפילו למטה מעשרה ואפילו משחשכה כיון שלא נעשית מחשבתו, אבל לחצר אחרת לעולם אסור כדי שלא תעשה מחשבתו, ואפי' הוציאה מבעוד יום ובשוגג, ואתיא [שפיר סתמא דמילתא דרב נחמן] דלאותה חצר מותר לעולם, ולחצר אחרת אסור לעולם, וכן הביא הריא"ף ז"ל סתם.
וחצר אחרת. פרש"י ז"ל הסמוכה לה [פירוש] שהיא מן הצד, וקשה קצת דא"כ היכי אמרינן מאי שנא, הא איכא הושטה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהיא מלאכה כדבעינן למימר בפרק הזורק (צ"ו א'), לפום מאי דפרש"י ז"ל בבכל מערבין (עירובין ל"ג א') דאפילו כהאי גוונא חשיבא הושטה, וי"ל דכיון שעמדה ידו ברשות הרבים מעט לאו הושטה היא, ואם נפרש מן הצד האחר ורוחב רשות הרבים באמצע תו לא קשיא, ויש לנו עוד פירוש אחר בענין הושטה כדנפרש בדוכתה בס"ד.
גופא בעי רב ביבי הדביק פת בתנור משחשכה התירו לו לרדותה וכו'. הקשו הראשונים ז"ל מאי היתירא צריך דהא רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קי"ז ב'), ואפי' איסורא דרבנן נמי ליכא, דהא אמרינן התם שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שתי סעודות, ויש שתי' דהא קתני התם וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי שיעשה שינוי, אבל במרדה איסורא דרבנן איכא, ומיירי הכא כגון דלית להו סכין שם ברשות היחיד, א"נ התם התירו לכבוד שבת בפת אפויה, אבל הכא שרודה אותה עד שלא תאפה דליכא כבוד שבת איסורא דרבנן איכא, ואפילו בסכין.
וכי אומרים לו [ל]אדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך. וק"ל הא דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין ל"ב ב') אליבא דרבי והלכתא כותיה ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא לתרום שלא מן המוקף, ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה לאכול טבל, ויש לתרץ דלא דמו כלל, חדא דהתם עביד איסורא על ידו, שאומר לו לך ולקוט תאנים מתאנתי, ושמא עם הארץ סומך עליו [שלא] לעשרם, ועוד דהתם למיפטריה מאיסור טבל שהוא במיתה והכא אינו אלא לפטרו ממון דקרבן, ועוד התם עביד מדנפשיה והכא אמרינן שאין אומרים לו כן.
ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה. הקשו בתוספות היאך יבא לידי איסור סקילה והלא התראת ספק היא כי בשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיקרמו פניה ומה שלא רדה אותה מפני ששכח ההתראה, ותירצו דלאו התראת ספק היא כי מסתמא דעתו להניחה כמו שעשה ואין דעתו לרדותה עד שתאפה, והנכון דבאפיה בעלמא שלא בא לישאל על הרדיה לית בה חיוב סקילה [למאן] דסבר התראת ספק לא שמה התראה, אלא כשאמרו לו שירדה ולא רצה לרדות, במסכת מכות (ט"ו ב') קיימו ולא קיימו חייב או כשהוא האפיה לרא... ומי[הו אם בא] לשאול אם ירדה ולא התירו לו לית ביה חיוב סקילה לעולם, אפילו היה מזיד גמור מתחלה, ואפילו למאן דאמר דהתראת ספק שמה [התראה], כי אתא לרדות ולא התירו לו, וכה"ג אנוס הוא שהרי לא התיר עצמו למיתה, שאם אין אתה אומר כן הא דאמרינן אם... חייב מיתה וברור הוא זה, והיינו דלא נקט הכא כדי שלא יבא לידי חיוב סקילה [אלא לידי איסור סקילה] איסור בעלמא... משמע הכא. +א"ה. הדברים בכת"י חסרים, והנה במכות ט"ו א' כתב רבינו בלאו בניתק לעשה דמהני התראה כשבא לבטל העשה, למ"ד ביטלו ולא ביטלו, ואף על גב דבשעת העבירה הוה ליה התראת ספק, ואפשר דזה גם כוונת רבינו בכאן, דמהני התראה כשמתרין בו לרדות ואף על פי שהוא לאחר העבירה ומ"מ אם רצה לרדות פטור אף למ"ד שמה התראה כיון שלא התרנו לו לרדות, והראיה שהביא רבינו היינו כמ"ש תו' שהרי לא ישמע לנו ומאי קמיבעיא ליה אם התירו לו לרדותה, והיינו דנקט הכא איסור סקילה ולא חיוב סקילה.+
והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום וליכא. פירש ר"ת ז"ל טעמא דמילתא לפי שאין אדם [רגיל להניח] חפץ בפחות מד' טפחים מרשות הרבים, ומסתמא כן היה במשכן, ותנאי דאמרינן בשמעתין דפליגי בה לית להו האי טעמא, [א"נ] גמירי לה הכי, ולקמן (ז' ב') מוכח בדרב חסדא דנעץ קנה ברשות היחיד וכו', דלא פרכינן הכא אלא מהנחה דרשות הרבים ומעקירה אפי' דרשות היחיד, אבל הנחה [דרשות היחיד] במשהו סגיא.
הא מני רבי עקיבא דתנן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב. פי' וקס"ד דמחייב שתים, כאילו נח ברשות הרבים, דקלוטה כמי שהונחה, [ו]הוה ליה מוציא ומכניס, וקסבר נמי דמחייב אתולדה במקום אב, או דסבר [הכנסה] נמי אב.
למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה פליגי, והא מיבעיא בעי לה רבה דבעי רבה. תמיהא טובא דכי מעיינת בהאי בעיין דרבה לית ליה ספק אלא בדרבנן אם הם מודים בלמטה מעשרה שיהא חייב, אבל לרבי עקיבא פשיטא דחייב למטה מעשרה לעולם דאמרינן קלוטה כמי שהונחה, וי"ל דהא ליתא, דלעולם כל היכא דאמרת ורבי עקיבא סבר ילפינן [זורק] ממושיט ומחייב אפילו למעלה מעשרה לית ליה קלוטה כמי שהונחה, וכשהוא מחייב (א"ה, חסר כאן) [וכי אמרינן אבל] למטה מעשרה דברי הכל חייב [מאי טעמא] דאמרינן קלוטה כמי שהונחה, [מאי] טעמא דרבנן [קאמרינן] כלומר אמאי מחייבי רבנן למטה כיון דפטרי למעלה, ומשום הכי פרכינן הכא דא"כ היכי נקט הכא להדיא דרבי עקיבא אית ליה דקלוטה כמי שהונחה ולא בעי מקום ארבעה ברשות הרבים.
[דף ד עמוד ב] ודילמא הנחה הוא דלא בעיא מקום ארבעה הא עקירה בעיא. פי' ומאי דקתני רבי עקיבא מחייב היינו שמחייב אחת משום הוצאה, וא"ת ומהיכא תיתי לאפלוגי ברשות הרבים בין עקירה להנחה, תירצו בתוספות דסברא הוא שאין להחמיר כל כך ולחייב בעקירה שאינה ממקום ד', דלא חשיבא עקירה אלא ממקום חשוב. ולאידך פירושא דלעיל י"ל דכיון דגמרא גמירי לה רבנן דבעינן מקום ד', לית לן לאוקמיה פלוגתא דרבי עקיבא אלא בבציר מאי דאפשר, ובהנחה מוקמינן ליה דפליג, והכא הא איכא למימר דמחייב אחת קאמר, ומשום הוצאה.
אלא אמר רב יוסף הא מני רבי היא הי רבי אילימא הא רבי דתניא זרק ונחה וכו'. קס"ד דבזיז ברשות הרבים פליגי [רבי] ורבנן אי בעינן מקום ד' אי לאו, אלמא לא בעיא רבי מקום ד', וא"ת משום דקאמרה רב יוסף מאי מרווחינן בהא טפי מדרבה, בהא נמי איכא למיפרך דילמא הנחה לא בעיא הא עקירה בעיא, וי"ל דאין הכי נמי דמצינן למיפרך הכי, אלא דאידך עדיפא לן דבדאביי פליגי, ואנן מעיקרא הוה אתינן לומר היכא אשכחן לרבי האי סברא כלל ואפי' בהנחה, דאי מהכא ליכא ראיה, ומייתי לה מאידך דרבי.
דתניא הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת [משום] הכנסה, אלמא לא בעיא ברשות היחיד לא עקירה ולא הנחה ע"ג מקום ד', וראיה דמייתי מעקירה היא ולא מהנחה כדכתיבנא לעיל, וא"ת והא עליה דרב יוסף קיימינן ואילו רב יוסף סבירא ליה בפרק הזורק (לקמן צ"ז ב') שלא חייב רבי אלא אחת, ויש מתרצים דאין הכי נמי דמצי למיפרך הכי, אלא דניחא לן למיפרך אפילו להאי סברא, מדרב ושמואל גופייהו, וי"ל דההיא דרב יוסף היינו דלא מחייב על ההכנסה, ומשום דסבר דהכנסה תולדה ועל תולדה במקום [אב] לא מחייב ואפילו בעקירה מעל מקום ד', ואנן מייתינן הכא דרב ושמואל לגלויי (בכל) [על] חיוב ההוצאה, דלא תימא אינו מחייב אלא אחת דהיינו על ההכנסה, ומשום דברשות היחיד לא בעיא הנחה במקום ד'.
[דף ה עמוד א] אלא א"ר זירא אחרים היא דתניא אחרים אומרים עמד במקומו וכו'. לקמן מפרש לה.
אלא לאו ש"מ לא בעינן מקום ד'. ופרכינן ודילמא הנחה הוא דלא בעיא וכו'. וא"ת האי ודאי שפיר פרכינן ור' זירא מאי אתא לאשמעינן טפי מדרבה דלעיל, דהא היינו מאי דפרכינן לרבה, יש מתרצים דר' זירא כי אמרה אבעיין קמייתא אמרה ולא לפרושי אההיא דפרכינן לרבה אלא דתלמודא מייתי לה הכא אגב גררא, ולא נהירא, ויותר נכון נראה לומר דאנן לא ניחא לן באוקימתא דרבה כולי האי, משום דלא קים לן שפיר בטעמא דרבי עקיבא אי טעמיה משום דילפינן זורק ממושיט הוא [אי] משום דקלוטה כמי שהונחה דמיא, ואף על גב דלרבה פשיטא ליה, אנן אמרינן דכיון דסוף סוף לא שמעינן מיניה אלא הנחה אפי' למאי דפשיטא ליה לרבה, אידך דרב יוסף או דר' זירא ניחא לן.
לימא דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דתניא נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל. פי' שהוא רחב ארבעה על ארבעה כדין רשות היחיד, וזרק ונח על גביו. פי' שזרק מרשות הרבים אפי' תוך ארבע אמות ונח על גביו חייב, דקסבר דאמרינן גוד אחית מחיצתא, ושמעינן מהכא דר' יוסי מחייב אפי' כשהמחיצות [של] הטרסקל פונות כלפי מעלה ואפילו הכי אמר גוד אחית, דאי לא מאי קאמר הכא דלא כר' יוסי, דשאני הכא דסתם טרסקל שבידו פונה הוא כלפי מעלה לקבל בו דבר, וההוא עדיפא ליה ממאי דמשנינן, אלא ודאי כדאמרן.
אימור דשמעת ליה לרבי יוסי בר יהודה למעלה מעשרה. פי' ועשרה בכלל דהוי גובה רשות היחיד. למטה מעשרה מי שמעת ליה. פי' דחשיב ליה רשות היחיד. וא"ת אכתי אמאי חייב בעל הבית דהא כרמלית הוא, י"ל שלא גזרו חכמים דין כרמלית בכלים ולא בשום דבר העומד לינטל מיד, ולמעוטי לבינה דלקמן (ז' ב') דעל גבה פטור אבל אסור דהא אינה כלי וקביעא טפי. ולא משני ליה דהכא בטרסקל שאינו רחב ארבעה, משום דסתם טרסקל רחב ארבעה.
כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה. דכל פחות משלשה כלבוד דמי והויא לה הנחה ברשות הרבים, דכי אמרינן לעיל (ג' ב') דידו של אדם אינה כרשות הרבים היינו כשעמד הוא ברשות אחרת וידו ברשות אחרת כדכתיבנא לעיל, מה שאין כן בזו, ובודאי דכי פטרינן בסיפא כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית [או] כשנתן בעל הבית לידו [של עני נמי איירי] למטה מג', דכולה בחדא גוונא מיירי, ושמעינן [מהא דס"ל לר' אבהו אגד יד שמיה אגד דאי לא קשיא] לר' אבהו מסיפא, ומיהו למאי דפרש"י ז"ל לקמן בפרק המצניע דרבא סבר דאגוד גופיה לא שמיה [א]גוד כשידו למטה (מי') [משלשה קשיא אמאי] לא פריך ליה רבא, ופריך דלא איכפל תנא לאשמעינן הכי, וי"ל דרבא לפום טעמיה דר' אבהו פריך ליה, דסבירא ליה דבפחות מג' איגוד גופיה שמיה איגוד, ולפי מה שפירש ר"י ז"ל בפרק המצניע לא קשיא ולא מידי.
ואיכא דקשיא ליה מאי האי דפרכינן בשמעתין דעקירה והנחה דידו לא הויא מקום ד', נימא כיון דאחשביה מחשבתו משויא ליה מקום, ולמה הוצרך רבא ג"כ לומר ידו של אדם חשובה לו ארבעה על ארבעה, נימא דבלאו הכי נמי כל דאחשבה מחשבתו משויא ליה מקום, וכדאמרינן במסכת עירובין (צ"ט א') גבי השתין ורק לרשות הרבים, וכן גבי זרק בפי כלב או בפי הכבשן שהוא חייב (לקמן ק"ב א'), אף על גב דליכא מקום ד', משום דמחשבתו משויא להו מקום לפי האמה ולפיו ולפי הכלב והכבשן, והנכון דהתם הוא דאחשביה למילתא אחריתי דחשיב, שהרי נתכוון לנקות עצמו מן השתן ומן הרוק, וכיון דאחשביה למילתא אחריתי דחשיב [וכן התם] שהרי נתכוון להאכיל הככר לכלב או לשרפו בכבשן ועלתה בידו חשיבא הנחה, ולאפוקי היכא דלא שויא ולא אחשביה אלא להנחה או עקירה לחוד, דמשום הא לא משויא ליה מחשבתו מקום.
נעקר ממקומו וקבל פטור, פרש"י ז"ל דלא עביד הנחה, פירוש לפירושו כי המקבל לא הניחה לנוח מכח הזורק, כי לא הניחה כלל ללכת בכל כחו, והויא ליה שנים שעשאוה, ולפיכך [אפילו] אם קבלה בסוף ארבע אמות דאמרינן לקמן (צ"ז ב') נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב, שהרי כתב שם משמעון, [הכא] פטור מטעם דאמרן, דליכא לפרושי כשקבלה בתוך ארבע אמות, דא"כ פשיטא דאפילו עמד במקומו וקבל פטור, דהוה ליה נתכוון לזרוק ארבע וזרק שנים שהוא פטור.
בעי ר' זירא זרק אבן ונעקר ממקומו וקבלה. פי' בסוף ארבע אמות מהו, פי' ומשכחת לה כגון שהיה זורקה בגובה לאויר ומיהר הוא ללכת לסוף ארבע אמות עד שלא ירדה, (בו) [דהא] הזורק ברשות הרבים ארבע אמות אף על פי שעברה למעלה מעשרה חייב כדאמרינן (לקמן צ"ז א') גבי מעביר ארבע [אמות] ברשות הרבים.
מאי קמיבעיא ליה. פי' מאי מספקא ליה, דהא כיון דאיהו גופיה עבד עקירה והנחה דינא הוא דמחייב, ומהדרינן שני כחות באדם אחד קמיבעיא ליה, פי' כגון זה דכח ההנחה אינו מכח העקירה, אי חשיב כשני בני אדם לפטרו מן התורה אם לא. הכי גרסינן כאדם אחד דמי ומחייב [או דילמא] כשני בני אדם דמי ופטור, וכן גירסת רש"י ז"ל ועיקר.
והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ד' וליכא. פי' דאע"ג דאמרינן בפרק הזורק (גיטין ע"ט א') גבי גט דאויר שסופו לנוח כמונח דמי כל זמן שאינו בקרקע (לא היה) [ואפילו] נשרף או נמחק, התם הוא גבי זכיה למיהוי כרשותו, אבל גבי שבת הנחה גמורה בעינן במקום ארבעה.
בכותל משופע. פי' וכיון שיש בעובי הכותל ארבעה טפחים הרי הוא חשיב עקירה מעל גבי מקום ארבעה.
[דף ה עמוד ב] היה קורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. ואוקי אביי בדוכתא (אפי') באסקופה כרמלית ואפי' כשהגיע הראש לקרקע רשות הרבים, וטעמא דמילתא [ד]אפילו כשהיה עומד בראש הגג שהוא רשות היחיד וגוללו אצלו מרשות הרבים פטור הוא מן התורה כיון דאגדו בידו, אלא רבנן גזרו שמא יפול מידו לגמרי ברשות הרבים ומייתי ליה, ומשום הכי גבי כרמלית דרבנן לא גזרו שמא יפול מידו לגמרי ויבא להחזירו, ואף על גב דאמר אביי לקמן בפרקין (י"א ב') גבי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד דהוא הדין דגזרינן הכי בכרמלית, הכא שאני דהויא הא מילתא דלא שכיחא שיפול הספר מידו, דספר כתבי הקדש נטר להו שפיר, ולא גזרינן כרמלית אטו רשות הרבים [ד]כגזירה לגזירה היא, ואפילו אביי מודה בכולהו דוכתי דלא גזרינן גזירה לגזירה.
והא לא נח. וא"ת ומאי קושיא דהא אנן מדרבנן אסרינן, י"ל דהכי קאמר כיון דלא חשיבא הנחה ליכא למיגזר בהא כלום אטו היכא שאין אגדו בידו, דאפילו בההוא (ד)פטור מדאורייתא כל היכא דלא נח.
ואמר רבא בכותל משופע דנייח. פירש ר"י ז"ל וכגון שהיה גבוה ט' טפחים מצומצמות דחשיב רשות הרבים כדאמר לקמן (ח' א') בעמוד ט' ברשות הרבים, דאי לא הוה ליה כרמלית או מקום פטור או רשות היחיד דלית בה חיובא דאוריתא כלל, וי"ל עוד דמיירי בכותל גבוה י' ברשות הרבים ובאמצעו שפוע קצת תוך י' טפחים, שראוי לראש הספר לנוח בו קצת, ובפני הכותל ארבעה טפחים כדאמרן לעיל, דעד עשרה טפחים הויא ליה אויר רשות הרבים כדאמרינן לקמן (ז' ב') גבי הזורק ארבע אמות בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, והא דאוקמה רבי יוחנן לההיא בדבילה שמינה ולא אוקמה בכותל משופע, משום דכותל משופע באמצעיתו לא שכיח כולי האי, אבל חור שכיח טפי בכותל, ולהכי פרכינן דלוקמה בחור.
ואזדא לטעמיה. פי' והכא ליכא למיפרך תרתי למה לי, דהאי דהוה מימרא אתמרא בקדמייתא, ואידך דהואי אוקימתא דמתני' הויא בתרייתא, משא"כ בדרבי יוחנן דלעיל דאוקימתא דעביד למתני' הויא אוקימתא קמייתא.
בתר אגוז אזלינן והא נייח או דילמא בתר כלי אזלינן והא [לא נייח]. ולא איפשיטא, וא"ת והא אמרינן בכמה דוכתי (ב"מ ט' ב') גבי דגים שקפצו לתוך הספינה שקנאם בעל הספינה מדין חצרו, דאע"ג דחצר מהלכת לא קנה ספינה מינח ניחא ומיא הוה דקא ממטו ליה, וא"כ מאי קא מיבעיא ליה, וי"ל דאין למידין [מ]הנחה דגבי שבת לההיא דזכיה דסגיא לן בהנחה כל דהו, ולא ממעטינן אלא חצר המהלכת לגמרי דניידא מנפשיה.
שמן צף על גבי יין, פי' שאין דרכן להתערב, ונקט יין משום פלוגתא דרבי יוחנן בן נורי דלא שייך במים אלא ביין דאית ביה תרומה.
שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד, פי' משום דכל חד וחד באנפי נפשיה קאי, וטבול יום שני ואינו עושה אלא שלישי בלבד, ואף על פי שאמרנו (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות תחלה כבר אמרנו (שם) שזה חוץ מטבול יום דקלישא טומאתו.
רבי יוחנן אמר שניהם [חיבור] זה לזה, פי' דכחד משקה חשיבי, והא דחשבינן הכא שמן כמשקה, וכן [ב]פ"ק דפסחים (י"ז א') כי היין והשמן משקה בי מדבחיא, וכדאמר התם (י"ד ב') גבי לא נמנעו מלהדליק את השמן ש[נ]פסל בטבול יום, דמייתי עלה ההיא דכל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות [תחלה], והרבה כיוצא באלו, כולהו מיירי בשמן [לח], אבל בשמן קרוש אינו חשוב משקה, דתניא (טהרות פ"ג מ"ב עי"ש) ר"מ אומר כל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות תחלה חוץ מן הדבש וחכמים אומרים אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר היין, כלומר היין דוקא אבל השמן ודבש לא, [ואמרינן] (מנחות ל"א א') הלכה כרבי שמעון שזורי, וא"כ קשיא אידך, אלא ודאי דההיא בשמן קרוש דומיא דדבש, והכי מוכח בהדיא במשניות במסכת טהרות (פ"ג מ"א עי"ש) דקתני רישא השמן וחלב והגריסין בזמן שהן לחים הרי הם ראשונים קרשו הרי הם שניים.
וכיון דקיי"ל כרבנן [ד]פליגי עליה דרבי יוחנן, שאינם חבורים זה לזה, לגבי שבת נמי אינם חבור, והוה ליה שמן הצף על היין כאגוז הצף על היין שהוא פטור.
אינו חייב עד שיעמוד, פי' ברשות היחיד קודם שיצא וכן שיעמוד אחרי כן מעט ברשות הרבים.
[הא] אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, פי' וכיון דתרוייהו מימרי נינהו למה לי.
ת"ר המוציא מחנות שהוא רשות היחיד לפלטיא שהוא רשות הרבים דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר, ופלוגתייהו בין בסטיו כרמלית בין בסטיו שהוא מקום פטור, ואמרינן בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי, פי' כעומד לפוש דמי, שהוא כמונח בכרמלית, והקשו בתוספות לבן עזאי מעביר ד' אמות ברשות הרבים דחייב היכי משכחת לה כיון דמהלך כעומד לפוש דמי, ותירצו דההיא גמרא גמרינן לה כדאיתא בפרק הזורק (צ"ו ב'), ובירושלמי תירצו דמשכחת לה בקופץ, ואכתי ק"ל לרבי עקיבא דאמר קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא זורק ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה [ד]מיחייב לפי שיטת הירושלמי, ורבינו הגדול ז"ל תירץ דלא אמרו בן עזאי ור"ע אלא כשיש שם שינוי רשויות אבל כשהכל ברשות אחת לא אמרו.
אלא רבנן נהי נמי דסברי דמהלך לאו כעומד דמי היכא אשכחן כי האי גוונא דחייב. פי' שיהא חייב המוציא מרשות לרשות כשיש ביניהם מקום פטור דאורייתא, וא"ת ואמאי לא נקטינן דטעמא דבן עזאי היינו משום דלא אשכחן כי האי גוונא, וי"ל מדאשכחן ליה דמחייב בזורק כדאיתא לקמן, [ומיהו משמע] דאכתי לא [ידע] לההיא דמודה בן עזאי בזורק, ויש לפרש דהכי קאמר דבשלמא לבן עזאי אפילו תימא דאשכחן כי האי גוונא במושיט וזורק י"ל שהוא פוטר כאן משום דמהלך כעומד דמי, אלא לרבנן היכא אשכחן כי האי גוונא דחייב אפי' בזורק או במי שמושיט ידו לחוץ ומניחו שם.
[דף ו עמוד א] מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך [צידי] רשות הרבים. פי' שהוא חייב ואף על גב דצידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים והא פשיטא לן דהתם חייב דהא ממדבר גמרינן שהיו יושבים באוהלים, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר מבלתי צידי רשות הרבים.
הניחא לרבנן אלא לרבי אליעזר דאמר כרשות הרבים דמו מאי איכא למימר. ולאו קושיא היא דהא כיון דלרבנן דהכא שיילינן מסתיין דאשכחן ליה דחייב כי האי גוונא אליבא דרבנן, אלא דבעינן לברורה אי אשכחן ליה לדברי הכל.
היכא דאיכא חפופי מי שמעת ליה. יש שפירש חפופי יתדות שנועצים ברשות הרבים כדי שלא יחופו עגלות וקרונות בכתלים ויפילום, וכן פרש"י ז"ל, [ורבותי ז"ל פירשו] דכל שנפרצו הכתלים הסמוכים לרשות הרבים היינו דליכא חפופי אבל כשהכתלים קיימים היינו דאיכא חפופי כי אין רגל הרבים סמוך לכתלים כדי שלא יחופו בכתלים, והכין משמע במסכת עירובין פרק כל גגות (צ"ד א'), והקשו בתוספות דהכא אמרינן דלא אמר רבי אליעזר היכא דאיכא חפופי ואילו התם בפרק כל גגות אמרינן לפום מאי דאשכחן ברובא דנוסחי אי פליגי בצידי רשות הרבים הוה אמינא עד כאן לא פליג רבי אליעזר אלא היכא דליכא חפופי אבל היכא דאיכא חפופי לא קמ"ל, ותירצו דסוגיין דהתם כרב פפא דהכא דלית ליה אתקפתא דרב אחא בריה דרב איקא, ואפילו תימא דלא אשכחן ליה לרבי אליעזר כי האי גוונא וכדאתקיף רב פפא, לית לן בה, דמסתיין דאשכחן ליה לרבנן כדכתיבנא לעיל, ומכל מקום יש ספרים שגורסין שם מהו דתימא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא היכא דאיכא חפופי [אבל היכא דליכא חפופי כי הכא לא קמ"ל, פי' קמ"ל דבליכא חפופי] הוא דפליגי אבל איכא חפופי אפילו רבי אליעזר מודה, ולהאי גירסא אתיא שמעתתא דהתם [שפיר] כרב אחא בריה דרב איקא.
תנו רבנן ארבע רשויות לשבת. פי' שכל אחד מהם חלוקה בדינה. רשות היחיד ורשות הרבים כרמלית ומקום פטור וכו'. פרש"י ז"ל מלשון יער וכרמל שאינו הילוך תדיר לרבים, ואחרים פירשו שהיא כ[א]רמלית כאשה שהלך בעלה למדינת הים שאינה לא פנויה ולא בעולה, כך זה אינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים לגמרי, ובירושלמי פירשו לשון גרש וכרמל, רך ומלא, שלא נגמר היטב, כך כרמלית אין לו דין רשות זה ולא דין רשות זה.
איזהו רשות היחיד חריץ שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה. פי' אפילו כגון זה חשוב רשות היחיד כאילו הוא בית שיש לו ד' על ד' ומוקף מחיצות גמורות גבוהות עשרה, והכין גמירי לה.
ואיזהו רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשות. פי' סרטיא גדולה מסילה שהולכים בה מעיר לעיר, ופלטיא השווקים והרחובות שנושאים ונותנים רבים תדיר, ומבואות המפולשים פי' כשהם רחבים י"ו אמה ויש בהם דרך לששים רבוא וכפרש"י בפ"ק דעירובין (ו' א'), וא"ת והא הויא במדבר טפי מששים רבוא כל ערב רב והנשים ומי שלא היה בן עשרים, וי"ל [דסברא] הוא שאין לחשוב אלא אותם שהם ממנין הפקודים, והא דאמרינן שיש בה דרך לששים רבוא לא סוף דבר שיהו קבועים בה אלא שהיא דרך [להם], תדע שהרי ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, ולא היו שם קבועים ששים רבוא אלא שלפעמים באים שם והיא דרך [להם] כי רוכלת כל העמים היתה.
ועוד כתב רש"י ז"ל במסכת עירובין (ו' א') שאין רשות הרבים אלא כשהוא מכוון משער לשער, והכי הוא בירושלמי, אבל לא הסכימו בזה כל המפרשים ז"ל.
שאין נושאין ונותנים בתוכן. פי' אלא בארבע אמות כרשות הרבים, וא"ת ואמאי לא קתני הכי גבי רשות הרבים, וי"ל דהכא איצטריך דס"ד אמינא דלא גזור רבנן בכרמלית אלא שלא ישתמשו עמו לרשות אחרת אבל בתוכו לא גזרו כלום.
יתר על כן אמר רבי יהודה. פרש"י ז"ל דלעיל מיניה איירי בבונה עליה על גבי שני בתים בשני צידי רשות הרבים שמשתמשים תחתיה ומוציאים ומכניסים לתוכה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולהכי קתני הכא דיתר על כן (שאני הכא) דאפי' לחי מכאן ולחי מכאן שרי, ותימא דהא מתני' דבונה כולה איתא בפרק כל גגות (צ"ה א'), ובסיפא קתני רבי יהודה אומר מערבין מבוי המפולש, ואם כן מאי יתר על כן דקאמר, וי"ל דהאי יתר על כן לאו אמתניתין קאי אלא ברייתא היא דאיירי רישא בבונה עליה ובסיפא קתני יתר על כן, וכן הוא בתוספתא בהדיא, וק"ל אמאי לא מייתי הכא מתני' דמערבין למבוי המפולש ומייתי מתניתא, וי"ל דהא עדיפא דקתני אפילו ברשות הרבים גמורה שהוא רחב י"ו אמה, וכדפרש"י ז"ל במסכת עירובין, וק"ל דהא אמרינן במסכת עירובין (י' א') שלא התיר רבי יהודה לערב בלחי וקורה פתח פתוח שהוא רחב יתר מי"ג אמה ושליש, וי"ל דהכא מיירי שנתקצר המבוי במקום הלחיים, ומכל מקום קשה דהא טעמא דרבי יהודה משום דסבר שתי מחיצות רשות היחיד דאורייתא, ואי אמר ליה ברשות הרבים שהוא רחב י"ו אמה ורבים בוקעים בו אם כן אין לך מבוי המפולש שהוא רשות הרבים, והא דקתני לעיל ומבואות המפולשים דלא כרבי יהודה, והיכי לא דייקינן לה עליה, ועוד דאם כן [ירושלים] שחייבים עליה משום רשות הרבים דלא כר' יהודה והא לא איתמר בשום דוכתא, וי"ל שלא אמר רבי יהודה אלא במקום שאין בוקעים בו ששים רבוא כדגלי המדבר, אבל ר"י ז"ל פירש בעירובין דהא דרבי יהודה לא מיירי במבוי שהוא רחב י"ו אמה, והא דלא מייתי הכא מתני' דפרק כל גגות, י"ל משום דמתניתא עדיפא טפי דמפרש כיצד מערבין אותה.
[דף ו עמוד ב] קמ"ל גמורה. ק"ל אדרבה משמע מדקאמר גמורה דהכי קאמר זו גמורה אבל דרבי יהודה אינה גמורה לגמרי לקולא אבל [היא] רשות היחיד לחומרא לחייב הזורק, וי"ל דהכא הכי קאמר זו היא רשות היחיד לפי שהיא גמורה במחיצות.
כאן בזמן שהיו ישראל במדבר. וא"ת בזמן ההוא מאי דהוה הוה, וי"ל דהא קמ"ל דכל היכא דשכיחי ביה ששים רבוא כי התם אף על גב דלא קביעי, הוי רשות הרבים.
שאם עשאם כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. פי' והיינו דקתני אבות מלאכות ארבעים חסר אחת לומר שאפשר להתחייב ארבעים חטאות חסר אחת, וק"ל דהא איסי בן יהודה נמי תני האי לישנא ואילו לדידיה ליכא אלא ארבעים חטאות חסר שתים דהא אינו חייב על אחת מהם, ועוד אמאי לא משנינן הכי גבי מאי [דפרכינן] בשוגג חטאת פשיטא ונימא דהא קמ"ל דהא מהנך דלא מספקא, וי"ל שלא אמר איסי בן יהודה אלא שיש אחת מהם שאינו חייב עליה מיתה, אבל ודאי על כולם חייב חטאת על שגגתם וכרת על זדונם, דכל שזדונן כרת שגגתו חייב חטאת, וכדפירש רש"י ז"ל אינו חייב סקילה על אחת מהם.
[דף ז עמוד א] כגון דאית ליה מחיצות. [פי' מחיצות] גמורות גבוהות עשרה מכל צד, ומעיקרא הוה ס"ד דיש לו מחיצות קצת, דאי לא היכי הוי רשות היחיד לטומאה, דהא לא מקום סתירה הוא, והא דחשבינן ליה רשות הרבים לטומאה בימות החמה לפי שיש בה פתחים במחיצותיה ונכנסים בזו ויוצאים בזו כדפירש רש"י ז"ל.
וכי הא דאמר עולא אמר רבי יוחנן וכו'. פי' אשמעינן מתני' כי הא דאמר עולא דאפילו בקעה יותר מסאתים שלא הוקפה לדירה רשות היחיד היא לחייב הזורק לתוכה.
אי דאית ליה מחיצות בקעה קרי ליה קרפף היא. פי' דסבר עולא דטפי משתמיט תנא למיקרי [לכרמלית] רשות היחיד מלמיקרי לקרפף בקעה, ורב אשי סבר איפכא.
וזרק ונח בפניה חייב. וא"ת והא בעיא הנחה על גבי מקום ארבעה, י"ל דכיון שיש בעובי הלבינה ארבעה טפחים אפילו פניה חשיבי מקום ארבעה.
אילימא דאיכא מחיצה עשרה הויא כרמלית. פרש"י ז"ל כגון בקעה שהיא מוקפת והיא יתירה על בית סאתים, והקשו בתוספות דהא כהאי גוונא רשות היחיד דאורייתא הוא, וכדתניא לעיל וכן חריץ שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, וההיא ודאי אפילו בעומד תוך רשות הרבים היא, דומיא דגדר דקתני התם, ומאי איצטריך למיפרך מדרב גידל, וי"ל דניחא ליה למיפרך [מדר"ג] משום דמפרש בהדיא דתוך עשרה הויא כרמלית ובעשרה הויא רה"י, ויש לפרש דהכא מיירי כשאין לה מחיצות מכל צד אלא שני מחיצות בלבד למאן דאמר שלש מחיצות דאורייתא, או שלש מחיצות למאן דאמר ארבע מחיצות דאורייתא, וא"ת ליפרוך ליה מלישנא דתופסת עד עשרה דמשמע דתוך עשרה הויא כרמלית, י"ל דאידך פירכא דרב גידל עדיפא ליה.
דעד עשרה [הוא] דהויא כרמלית למעלה מעשרה לא הויא כרמלית. פי' אלא מקום פטור, ולאו בדבר מסויים כגון עמוד או חריץ וכיוצא בו, דאי בדאית ביה [ארבעה] אפילו עשרה מצומצמות הוי רשות היחיד, ואי דלית ביה ארבעה אפי' למטה מעשרה הוי מקום פטור, אלא באויר דכרמלית מיירי שאינו עולה למעלה מעשרה במקום שאין בו מחיצות מכל צד, או בכותל הסמוך לבקעה וזרק ונח בפניה דבילה שמינה וכדפירש רש"י ז"ל.
[דף ז עמוד ב] ואם חקק בו ארבעה על ארבעה מותר לטלטל בכולו. פי' ומשמע אפילו החקק רחוק מן הכותל הרבה, וא"ת ומאי שנא גבי סוכה שאינה גבוהה עשרה וחקק בה להשלימה לעשרה דבעינן שיהא משפת חקק ולכותל פחות משלשה טפחים (סוכה ד' א'), י"ל דהתם בעינן מחיצות של סוכה, דרחמנא קפיד שיהיו לה דפנות, אבל הכא לא בעי אלא שיהא עומד מוקף מחיצות ושיראה עצמו תוך מחיצות.
חורי רשות היחיד. פי' שסתומים לחוץ ופתוחים לפנים דומיא דחקיקה דלעיל, דבהכי משתמש בו בפנים, וחורי רשות הרבים הוא בהיפך, ופלוגתא דאביי ורבא משלשה ועד עשרה דאילו בפחותות משלשה הא ודאי כלבוד דמי וכרשות הרבים, ואם גבוהים עשרה [מקום פטור] חשיב, אלא ודאי כדאמרן, וכ"פ הרמב"ם ז"ל.
הכא ניחא תשמישתיה. וא"ת [כיון] דלמטה מעשרה הם היכי ניחא תשמישתייהו דהא אמרינן בפ"ק דפסחים (ח' א') דחורי הבית התחתונים אין צריכים בדיקה משום דלא ניחא תשמישתייהו, י"ל דהתם לגבי בעל הבית שאינו מתיירא משום אדם, אבל בני רשות הרבים יותר מצניעים אותם בחורים התחתונים.
לוקמה בחור. [ד]שכיח טפי מדבלה שמנה.
שאני צרור וחפץ דהדרי וערבי. וא"ת והא ודאי משכחת לה דלא הדרי וערבי, י"ל דהכי קאמר דכיון דעל [הרוב] הדרי לא ניחא ליה לאוקמי מתני' בהכי.
לוקמה בחור. פי' לאו דוקא לוקמה, אלא הכי פירושו היכי פסיק ותני פטור ולא קתני חייב וכגון דאית ביה חור, דרבי מאיר סבר חוקקים להשלים, וא"ת ומנ"ל דמתניתין רבי מאיר, פירש ר"י ז"ל מדקתני סיפא למטה מעשרה [כזורק בארץ] ולא בעי מקום ארבעה, ולא נהירא דכותל שהוא [רחב] חשוב מקום ארבעה והכא בהכי עסקינן דאי לא במה חוקקים להשלים, ותדע דהא לא אישתמטינן לעיל למימר מהכא דרבי מאיר לא בעי מקום ארבעה, והנכון דמוקמינן ליה כרבי מאיר משום דהויא סתמא וסתם מתניתין רבי מאיר, וא"ת ובחור כל שהוא היאך אמר רבי מאיר חוקקים להשלים דהא התם גבי כיפה דאיפליגו בה במסכת יומא (י"א ב') ובפ"ק דעירובין (י"א ב') אמרינן דלא אמר רבי מאיר חוקקים להשלים אלא כשיש ברגליה שלשה טפחים ורחבה ארבעה טפחים ושהוא גבוה עשרה, אלא שלמעלה משלשה מתקצר על ידי עיגול הכיפה ואין בו רוחב ארבעה כדין פתח ובהא חוקקים להשלימו, אלמא [לא] אמר רבי מאיר חוקקים להשלים אלא כשיש לפנינו דבר חשוב, וי"ל דכל שהוא דאמרינן הכא לאו דוקא, אלא לומר שאין בו ארבעה על ארבעה, ומיירי כשיש בפיו ארבעה טפחים וארוך ארבעה אלא שהוא קצר, וכן תירץ הרב ז"ל, ויש שפירש דלגבי חור כשיש בו רחב טפח שיעור אהל דטומאה סגי.
אמר רב חסדא נעץ קנה וכו'. והא דרב חסדא [הלכתא] הוא דלפיכך פרכינן מינה להדיא, וק"ל דהא אמרינן לעיל (ד' א') להדיא והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, וי"ל דלא פרכינן התם אלא מהנחה דרשות הרבים או מעקירה דרשות היחיד ורשות הרבים והכי מתפרשא כולה סוגיא דהתם.
[דף ח עמוד א] באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וכו'. והא דלא אמרינן איפכא משום דאם כן אפילו רבי [לא] מחייב, דאפילו נימא שדי נופו בתר עיקרו הא בעינן מקום [ארבעה] וליכא.
אמר אביי זרק כוורת לרשות הרבים וכו'. טעמא דהאי מימרא שאין הזורק חייב אלא כשזורק כלי, אבל לא כשזורק רשות, כלומר דבר שגבוה עשרה ורחב ארבעה טפחים דהוי רשות היחיד, ולאפוקי דבר שהוא כשיעור כרמלית, שאין כרמלית בכלים, וטעם דבר זה פרש"י ז"ל לפי שלא מצינו במשכן שהיו זורקים רשויות אלא מחטין כדאיתא בפרק הזורק (לקמן צ"ו ב'), ותמוהין דבריו ז"ל דהתם בפרק הזורק הוה ס"ד מעיקרא דזריקת ארבע אמות ברשות הרבים גמרינן מזריקת מחטין, ואידחי ליה האי טעמא ואסיקנא דכל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה, וי"ל כי רבינו ז"ל סובר דלא אמרינן התם אלא גמירי לה דתהוי תולדה ולא תיהוי אב, וכן פירשו שם בירושלמי, ומכל מקום לפי פרש"י ז"ל אין דינו של אביי אלא בזורק ברשות הרבים גופה ולא בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, [ולישנא דאביי בזורק מרשות היחיד] לרשות הרבים משמע, דאי לא הוה ליה למימר זרק כוורת ברשות הרבים, והנכון שאין הטעם אלא משום דכל שהוא רשות היחיד כשנח ברשות הרבים [ברשות] עצמו הוא נח, ולא חשיבא הנחה ברשות הרבים, ואפילו דרך הוצאה, וכי נקט זורק חדא מינה נקט, אי נמי רבותא קמ"ל דאע"ג דזרק ליה כעין כלי לא מבטל חשיבותיה דהוי רשות.
אינה רחבה ששה חייב רחבה ששה פטור. ק"ל למה רחבה ששה דהא כי עבדת בתוכה מרובע של ארבעה על ארבעה הויא אלכסונן ששה טפחים פחות שני חומשים, לחשבון כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא ורחבו של עיגול אלכסונו של מרובע החקוק בתוכו ואם כן בששה פחות שני חומשי סגיא, תירץ רש"י ז"ל דאין הכי נמי ולחומרא לא דק שלא לפטרו עד שיהא בו ששה טפחים, ולא נהירא דהא קאמר [באינה] רחבה ששה חייב והוא פטור מן הדין וקא מייתי חולין לעזרה, והנכון כדפירש ר"ח ז"ל וריא"ף ז"ל דהכא מיירי שהיא רחבה ששה בהדי עובי המחיצות שהוא חומש מכאן וחומש מכאן, ואין המחיצות מחשבון רשות היחיד דבחללה משערינן, וא"ת אם כן למה שיערו עובי [שוליים] של הכוורת בגובה עשרה, י"ל דמשום דחזי לכפותו ולהשתמש בו וכדאמרינן בעירובין בפרק חלון (ע"ח א') אפשר דתלי ביה מידי ומשתמש ביה.
אי אפשר לקרומית של קנה האגם שלא יעלה למעלה מעשרה. פי' וכיון שלא נח כולו ברשות הרבים פטור, דלאו הנחה ברשות הרבים הוא, ואביי סבר דקרומיות לא חשיבי.
כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב. פי' דאפילו נימא כשהגיע לארץ פחות משלשה שהיא [כ]מונחת בקרקע, מכל מקום אין בכל הגובה אלא עשרה טפחים ותוך רשות הרבים מנחא.
שבעה ומחצה פטור. פי' דלאו דוקא שבעה ומחצה, אלא שבעה ושני משהויין כדפירש רש"י ז"ל, והכא בחיובא דק [לחומרא], ובפטורא לא דק לקולא.
ופרש"י ז"ל דהאי מימרא אאינה רחבה ששה קאי, דאילו רחבה ששה, בשבעה ומשהו סגי, דכי מטיא לפחות משלשה טפחים הויא כמונחת, והא איכא כוורת גבוהה עשרה ורחבה ששה שהוא פטור, ולא נהירא, כיון דנקיט ליה סתם, וטעמא דמילתא שלא פטרו למי שזורק רשות אלא כשהוא רשות גמור מעצמו, ולא בזורק מידו כלי, ולא מיבעיא לפרש"י ז"ל דלעיל [אלא] אפי' לפירושא דידן דכיון דכד (מסיעיה) [מטי] לר"ה אין כאן רשות היחיד הנחה ברשות הרבים חשיבא, וזה ברור.
והוי יודע דהכא לאו בלבוד בלחוד סגי לה, דהא משום הא לא חשבינן ליה כמונח כיון שהוא יורד והולך, אלא משום דאמרינן נמי גוד [אחית], וכי תימא א"כ נימא גוד אפילו ביותר משלשה כדאמרינן בעלמא, י"ל דהתם (עד) דאיכא מחיצה עשרה אם כן מחיצה עומדת במקומה, אבל בזה שהוא יורד אין לומר בו גוד אחית אלא בפחות משלשה שהוא כלבוד, וא"ת ולמה פטור דהא סוף סוף נחית ונייחא ברשות הרבים כולה, ולמה אינו כזורק דרך מקום פטור שהוא חייב, וי"ל דשאני הכא דבפחות משלשה חשבינן ליה כמונח על ידי גוד, (וכאלו) [ובדנח] פטור כדאיתא לקמן.
הכי גרסינן עמוד העומד ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו. ולא גרסינן ורחב ארבעה, דכיון דרבים מכתפין עליו חשיב רשות הרבים לא נפקא לן מינה מידי בין שיהא רחב ארבעה טפחים או פחות מארבעה.
גומא. פי' גומא ברשות הרבים ורבים משתמשים בה.
מאי. פי' וכשאינה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, דאם כן רשות היחיד גמורה היא כדתניא לעיל (ו' א') גבי חריץ, ומיהו מסתברא דלא בעינן גומא עמוקה [ט'] מצומצמות דבעמוד הוא דבעינן תשעה מצומצמות דבלאו הכי לא חזי לכתופי עליה, אבל בגומא כל שכן שמשתמשים בה טפי כשאינה נמוכה תשעה, והכי ריהטא כולה סוגיין.
גירסת הספרים הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך. ורש"י ז"ל מחיק ליה, דהילוך מאן דכר שמיה, ואין צריך, דהכי קאמר אף על גב דהילוך על ידי הדחק שמיה הילוך כדדייקינן לקמן ממתני', תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש.
פחות מכאן. הנכון כדפרש"י ז"ל פחות מכאן שאינה גבוהה עשרה או אינה [רחבה] ארבעה, וא"ת וכיון דרחבה ארבעה אף על פי שאינה גבוהה עשרה היאך מטלטלין, דהא כרמלית הוא, י"ל שלא תיקנו כרמלית בכלים אלא בדבר הקבוע בקרקע.
מאי לאו אסיפא. פי' לאו אפילו אסיפא דגומא שהיא ברשות הרבים שאינה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה מטלטלים מתוכה לרשות הרבים דכרשות הרבים חשיבא, וקשיא לרבא. ופרקינן לא ארישא. כלומר דאדרבה אשמעינן דלעולם הויא כדינא דרישא שאין מטלטלים לתוכה וכדרבא.
[דף ח עמוד ב] אמאי עירובו עירוב הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. פי' דסתם בור רחב ארבעה טפחים וכיון דגבוה עשרה הוה ליה רשות היחיד.
אלא לאו בבור דלית ביה עשרה. פי' והיינו דקאמר למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, והכי פירושו שאם קרקעית הבור למעלה מעשרה כלומר שאין בה עשרה טפחים, אפילו הוא רחב ארבעה טפחים מותר להוציא מתוכו [ו]לתוכו דכרשות הרבים דמי, וקשיא לרבא.
ורבי היא דאמר [כל דבר] שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. וק"ל דהא תנן (לקמן ל"ד א') דספק חשכה ספק אינה חשכה אין מטבילים את הכלים ואין מעשרין את הודאי, וההיא שבות דרבנן היא, ואם איתא דהויא דלא כרבי היכי לא אמרינן הכי בגמרא, י"ל שלא אמר רבי אלא בכרמלית דרבנן בלבד, והא נמי לצורך מצוה, דקסבר דאין מערבין אלא לדבר מצוה.
האי זירזא דקני וכו'. ולא דמי למגרר ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים שהוא חייב כדאיתא בכתובות (ל"א א'), דהתם עבד עקירה מעליא ממקומו הראשון, אבל הכא לא עקר מעולם כל הכלי ביחד.
לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ [מתחלת ארבע לסוף ארבע והעבירו] דרך עליו פטור פרש"י ז"ל שהעבירו... ורבא מקמ"ל בהא... שהוא חייב ויש מ"מ... ועי"ל אפי' ל. (בכת"י הניח כאן חלק הרבה שורות לסימן שחסר הרבה).
[דף ט עמוד א] חצי[ו] מקורה וחציו אינו מקורה וקירויו כלפי פנים פתח פתוח כלפנים וכו'. פרש"י ז"ל פתח פתוח כלפנים מה שהוא תחת הקורה דקא סבר מותר [להשתמש תחת הקורה, פתח נעול כלחוץ ואפי' תחת הקורה דליכא למימר יורד וסותם, דכל מחיצה שאין בין חלל ה]מחיצות ארבעה אינה מחיצה ולא שייך בה תורת גוד אחית מחיצות ע"כ, והא דפריש מרן ז"ל פתח פתוח כלפנים מה שתחת הקורה בלבד, אינו מחוור חדא דלישנא לא משמע הכי, ועוד שבירושלמי מפרש שכל האסקופה כלפנים, לפיכך הנכון כדמפרש הר"ז הלוי ז"ל שאפילו מה שעומד חוץ לקורה כלפנים, דכיון דקורה זו להכשיר המבוי היא באה וגם להכשיר תחתיה, וכל האסקופה היא מקום אחד, נגרר מה [ש]לחוץ כלפנים, דכיון שהקורה מתרת מקצת מתרת הכל הואיל וגבוהה [מרשות הרבים], אבל מה שפירש ר"ז ז"ל פתח נעול כלחוץ מה שהוא חוץ לקורה שהוא מגולה, אינו נכון, דכיון שאין בקורה ארבעה טפחים אין ראוי לומר בה פי תקרה יורד וסותם כדכתב רש"י ז"ל, וכיון שכן והמבוי נעול, היכי יש כח לקורה זו להתיר כנגדה.
והא דלא אוקמה באסקופת בית, פרש"י ז"ל הטעם משום דסתם תקרה שעל אסקופת בית רחבה ארבעה טפחים, ואפי' פתח נעול ראוי לומר בו פי תקרה יורד וסותם, וכן עיקר, ונראה דהוא הדין שבאסקופת בית אם אין בה ארבעה טפחים אפילו פתח [פתוח] הכל כלחוץ ואפילו תחת הקורה, דקורה זו דבית אינה באה להכשיר פנים ולא לעשות מחיצה, דדלתות הבית עבדי מחיצה דהנהו חשיבי טובא ועבידי לצניעותא טפי ועומדות לינעל, מה שאין כן בדלתות מבוי דלא חשיבי כולי האי, וקורה עיקר טפי להכשיר המבוי, וכן פירש ר"ז ז"ל.
והא דפרכינן לעיל מדרב דאמר תוך הפתח אף על פי שאין בו ארבעה טפחים צריך לחי אחר להתירו. ק"ל אמאי לא פרקינן הכא כדפרקינן בפ"ק דעירובין (ט' א') דפרכינן מינה לרבא דאמר מותר להשתמש בין הלחיים של מבוי, ופריק דהא דרב בפתוח לכרמלית, ומצא מין את מינו וניעור, ודרבא דפתוח לרשות הרבים וכיון דלא חשיב תוך הפתח באנפי נפשה בטיל הכא ובטיל הכא, [והכא] נמי נוקמה לברייתא דפתוח לרשות הרבים, י"ל דאכתי תיקשי לן סיפא פתח נעול אמאי הוי כלפי חוץ.
והא דאמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו. פי' להתיר תוך הפתח והכין משמע לישנא, וק"ל דהא אמרינן בפ"ק דעירובין (ה' א') איזהו מבוי שניתר [ב]לחי או קורה כל שארכו יותר על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו, וי"ל דהכא לחי החיצון הזה מתוך שמתיר תוך הפתח מתיר ג"כ (החיצוני) [המבוי] והפנימי חשיב כמאן דליתיה.
אומר היה רבי מאיר כל מקום שאתה מוצא שני רשויות וכו'. יש מקשים מאי קמ"ל רב יצחק, מתני' היא בפרק כל גגות (עירובין פ"ט א') רבי מאיר אומר כל גגות העיר רשות אחת הן ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, וכדמסקינן התם דהיינו משום הא דר' יצחק, י"ל דר' יצחק טעמא דרבי מאיר קמ"ל, דהוא משום גזירת תל ברשות הרבים, דדילמא הוה ס"ד דטעמא דידיה משום דדיורים חלוקים למטה, ולפיכך הם חלוקין גם למעלה כשהם בגובה עשרה, וא"ת ולר"מ היאך מוציאים מבית לעליה, י"ל דבדידיה ליכא משום גזירת תל ברשות הרבים, דבתל או עמוד ברשות הרבים אתי למיטעי שהוא בטל לגבי רשות הרבים כיון שעומד בתוכו, אבל בעליה וכיוצא בה שהוא דבר חשוב לא טעו, וא"ת והאיך אנו מניחים על התיבה שבבית הכנסת שום דבר, וי"ל דהא אמרינן בפרק כל גגות שלא אמר רבי מאיר אלא במידי דקביע בקרקע כגון תל ועמוד ואמת הרחיים, ותיבה זו לא קביע כולי האי, אי נמי דהא לא קיי"ל כר"מ, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא כרבי שמעון (עירובין צ"א א'), ואף על גב דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ואפי' היכא דפליג בהדי רבים, כדמוכח בפרק אף על פי (כתובות נ"ז א') גבי אסור לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה, אין למידין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ, ויש שפירש שאף ר"מ לא אמר בשתי רשויות דחד גברא, אלא בעמוד העומד בחצר השותפים או במבוי שלא עירבו, דהשתא איכא למיגזר גבי תל ברשות הרבים, דהא חזו דבית וחצר או בית ומבוי שתי רשויות ואסורים זה עם זה ואפ"ה משתמשים מן המבוי או מן החצר לעמוד, דאלמא עמוד אינו חולק לעצמו כשהוא בתוך רשות אחרת, ודברים של טעם הם, וגם רש"י ז"ל פירש כאן אסור לכתף עליו, מן החצרות, אבל לא משמע הכי מסוגיין, דהכא אוקימנא רישא באסקופת בית או אסקופת מבוי שעירבו, ובדידיה מיירי סיפא מסתמא, ובפרק כל גגות פרש"י ז"ל בהדיא דהא דר"מ איתא אפי' בשתי רשויות דחד גברא, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות.
[דף ט עמוד ב] גמ' לעולם אל ישב אדם סמוך למנחה גדולה. פוסק ר"י ז"ל כי האי אוקימתא, ולא כאוקימתא דרב אחא בר יעקב דאוקמה אפילו בתספורת דידן ובסעודה קטנה, דהנהו חששות רחוקות נינהו שישבר הזוג וכולהו אידך, ועוד דסוגיין לקמן דאמרינן מאימתי התחלת הדין משיתעטפו הדיינין לא שייך לאוקימתא דרב אחא דאוקמה בגמר דין, וכן הא דאמרינן דהתחלת סעודה משיתיר חגורה לא שייכא מסתמא אלא בסעודה גדולה, וזו אינה ראיה דמודה רב אחא דכי קתני סיפא ואם התחילו אין מפסיקין מיירי אפי' בסעודה גדולה ובתחלת דין, אלא דאיהו קאמר דרישא דאין מתחילין מיירי אפי' בסעודה קטנה ואפי' בגמר דין, אבל יש בירושלמי כדברי ר"י ז"ל, רבי יהושע בן לוי הוה מפקד לתלמידוי אי אית לכון אריסתון ומטא יומא לשית שעין צלו מנחתא והדר תפקו ע"כ, ופי' ארסוותן סעודה גדולה בלשון יוני, והגאונים ז"ל פסקו הלכה כלישנא בתרא דרב אחא לחומרא, וא"ת והא כולה שקלא וטריא אליבא דרבי יהושע בן לוי, דמשום קושיא דמקשינן [מ]מימריה עבדינן כל הני אוקימתי, ואילו בפרק תפלת השחר (ברכות כ"ח ב') אמרינן דלית הלכתא כרבי יהושע בן לוי, וי"ל דסברא דתלמודא הוא לאוקמי מתני' דאיתניא סתמא בכל מנחה ואפי' במנחה גדולה, אלא דמעיקרא אתינא למיפרך אי תיהוי מתני' תיובתיה דרבי יהושע בן לוי, ואנן פרקינן דלא קשיא עליה מתני', [ד]מתני' ודאי במנחה גדולה היא, והלכך פסק הלכה דלכתחלה אין מתחילים ואפי' סמוך למנחה גדולה, ואם התחיל אין מפסיקים כשיש שהות ביום, ואפי' אחר שהגיע זמן מנחה קטנה, וכן עיקר, ושלא כדברי ר"ז ז"ל.
כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה. פירש ר"י ז"ל ואף על גב דלמאן דאמר רשות לאו דוקא רשות גמור, אלא לומר דלא הוי חובה, אבל לעולם מצוה איכא, דהא יעקב אבינו תיקנה, מכל מקום כיון דלאו חובה היא לגמרי לא מטרחינן ליה, כיון שיש שהות בלילה להתפלל.
[דף י עמוד א] משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וא"ת מכל מקום קושיא קמייתא איכא דמאי טריחותא למיסר המייניה, וי"ל דכיון דמשום הכון לקראת אלהיך ישראל [הוא] הוי (עובד) [טורח שצריך] לקשט בגדיו יפה.
הוו יתבי וגרסי ביני עמודי. פי' בבתים שהיו ברחבה שיש שם עמודים, כדאמרינן לעיל (ז' א') בין העמודים נדון ככרמלית, והיו עושים כן כדי שיהיו מצויין לדון את הרבים.
שלישית מאכל ליסטים. הקשו בתוספות אמאי לא יהיב ראב"ש [האי סימנא] לההוא פרוונקא דקא תפיס גנבי בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ג ב'), ויש מתרצים כי השר ההוא לא היה עומד אלא [עד] שלש שעות כבני מלכים כי שר גדול היה, ור"י ז"ל תירץ דכי אמרינן הכא שלישית מאכל ליסטים היינו שאוכלים בסתר, אבל בפני בני אדם חוזרים ואוכלים בארבע שעות.
אלא איפוך רביעית מאכל כל אדם חמישית [מאכל] פועלים ששית מאכל תלמידי חכמים. הקשו בתוספות למה שינה עכשו בהאי אוקימתא שעת תלמידי חכמים, ולא אוקמינהו בכלל כל אדם כדעבדינן מעיקרא, דהא אנן לא קשיא לן בתלמידי חכמים, ותירצו דקים להו דסעודת ת"ח מאוחרת שעה אחת [מ]סעודת פועלים, ומעיקרא הוה אתיא שפיר דהוה מקדימינן סעודת פועלים לכל אדם, ולי נראה דהא דאמרינן הכא ששית זמן תלמידי חכמים תשלום הברייתא הוא, אלא שהכניסו קושיא דר"פ ביני וביני, ודכותה בתלמודא.
מאי לאו הוא הדין למרחץ. מכאן מוכח דלא גרסינן במסכת נדרים (ז' א') בבעיא דרבינא הזמינו לבית המרחץ.
[דף י עמוד ב] שאני בית הכסא דנפיש זוהמיה. פי' כשהוא ישן, ולפיכך החמירו בו כשהוא חדש, ובעיא דרבינא לא איפשיטא ומדרבנן היא ולקולא, וכדפרישנא במסכת ברכות.
אבל שם גופיה אקרי שלום כדכתיב ויקרא לו ה' שלום. וא"ת ומה ראיה מהאי קרא, דהא בדידיה מתרגמינן קדם אלהא דעבד ליה שלים, וכדמתרגמינן באידך אלהא מהימנא, וי"ל דהכא מסברא ומעיקרא דקרא אמרינן ליה, ולרווחא דמילתא נקטינן תרגומא, דבלאו הכי נמי משמע האל הנאמן שם תואר, פי' שהוא נאמן לאחרים, מה שאין כן באידך דכתיב ויקרא לו יי' שלום, דלא משמע שם התואר, מדלא כתיב שלמן וחנון ורחום מותר להזכירם בכל מקום, דשמות תואר הם, וכן אדם נקרא כן כאמרם ז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום, וכן פירש הרב החסיד ז"ל [דאשכחן] זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק (תהלים קי"ב), דאירא את יי' דלעיל מינה קאי, וכתבו בתוספות שמכל מקום אפי' שלום מן השמות הנמחקים הוא, וכן (ה') אין נזהרין לכתבו בשטרות של רשות וכיוצא בו, והכין מוכח בשבועות (ל"ה ב'), ויש שנזהרים לכתבו חסר באגרות של רשות.
נתגלגל הדבר וירדו אבותנו [ל]מצרים. פי' כי גלות בין הבתרים לא נגזר במקום ידוע.
[דף יא עמוד א] כל עיר שגגותיה וכו'. אומר ר"ת שזהו כמנהגם שהיו דרין ומשתמשין בגגותם, אבל לדידן גגות העיר כקושקשי ואברוורי הוו, ומכל מקום צריך ליזהר לעשות בית הכנסת בגובהה של עיר, [ו]אעפ"כ לא נאמר שהעיר חרבה אלא בבתים השוים לבית הכנסת, כי אם הבתים בגבהה של עיר ובית הכנסת בנמוך אין לומר כן, ומכאן יש ללמוד שלא לעשות שום דירה על גג בית הכנסת.
ולא תחת חבר. פרש"י ז"ל שהם פרסיים, ולא נהירא דבפרק עשרה יוחסין (קדושין ע"ב א') אמרינן הראני חברים הראני פרסיים, אלא שם אומה אחרת היא שהיו רשעים ועזי פנים.
ולא תחת תלמידי חכמים. פי' לפי שאי אפשר ליזהר בכבודו ובמוראו כחובה, ועונשו מצוי.
עגלה תליתאה. פרש"י ז"ל שלישי לבטן, וההיא דבמסכת סנהדרין (ס"ה ב') דאיברי להו עגלה תליתאה, י"ל כעין תליתאה קאמר, והנכון דעגלה תליתאה היינו שהוא עומד על שליש גידולו והוא רך וטוב, וכדאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ ס"ח א') מטפל בעגלים עד שיהו משולשים.
ובו ביום. פי' דהכי עדיף טפי והוא דוחה שבת, אעפ"כ אם שגג או נאנס ולא התענה בו ביום, טוב הוא שיתענה למחר, אלא שאינו דוחה שבת ויום טוב אלא כשהוא בו ביום.
והא דאמרינן לוה אדם תעניתו ופורע. פי' אפילו אם קבל עליו יום מסוים, וכדכתיבנא בדוכתה בס"ד בשם רבינו הגדול ז"ל.
תנן התם לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים וכו' אא"כ הכניס ראשו ורובו במקום שהוא שותה. פרש"י ז"ל גזירה שמא יוציא הכלי לרשות שהוא עומד, והכין מוכח בדוכתה בפרק בתרא דעירובין, והתם אוקימנא דבהא וכיוצא בו מחפצים הצריכים לו כולי עלמא לא פליגי דגזרינן הואיל והוא צריך להם, אבל בחפצים שאינם צריכים לו בחוץ פלוגתא, דר"מ אוסר ורבנן שרו.
ורש"י ז"ל הקשה שם אמאי ליכא בהאי איסורא דאוריתא, שהרי כיון שמכניס המים לגופו כששותה אותן וגופו עומד ברשות אחרת הא איכא הוצאה והכנסה מרשות לרשות, דמחשבתו משויא ליה מקום, וכדאמרינן בהשתין ורק לרשות הרבים שהוא חייב, ותירץ הוא ז"ל דכיון דבפומיה מנח להו, ופיו עומד ברשות שהכלי והמים שם, הרי פיו מקום פטור דהתם חשיבא הנחה, אבל השתין ורק לרשות הרבים כולו עומד ברשות היחיד והוא רק ומשתין לרשות הרבים, וא"ת אפי' נימא דבפומיה חשיבה הנחה אמאי לא אסרינן לה משום דבתר הכי אזלא לגופו שעומד ברשות אחרת, והוה ליה כמוציא מחנות לפלטיא דרך [מקום פטור] שהוא אסור מדרבנן, וכדתניא לעיל (ח' ב') ובלבד שלא יחליפו, י"ל דהתם הוא דאיכא למיגזר דילמא מפיק ליה בלא הנחה במקום פטור, אבל הכא לא סגיא דלא לאנוחיה בפומיה כי שתייה, ואי איכא למגזר בהא היינו מאי דגזרינן שלא יוציא הכלי לרשות שהוא עומד בו.
ולפי שיטה זו, כשאדם עומד ברשות היחיד וראשו עומד ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, (ו)מותר הוא לרוק לכתחלה לרשות הרבים מן הטעם שאמרנו, כי הרוק חשוב הוא כאילו מונח בפומיה שהוא מקום פטור, והא דמיבעי לן התם (עירובין צ"ט א') גבי משתין בפי האמה ברשות הרבים מהו, היינו דוקא במי רגלים כי משנעקרים לא עבדי הנחה בפי האמה וכיורדים דרך סילון דמו, ועוד דפיו וראשו מידי דחשיב באנפי נפשיה וחולק רשות לעצמו מן הגוף, מה שאין כן באמה דהויא חד אבר ובתר גופא גריר.
ומיהו קשה מדאמרינן לעיל בפירקין (ג' ב') גבי הוציא ידו מליאה פירות לחוץ אדרבה משחשיכה דאי הדר שדי להו דאתי לידי חיוב חטאת לא נקנסיה, והיכי אתי לידי חיוב חטאת והלא כשהוציא ידו והיתה ידו פשוטה ונוחה הויא ליה הנחה במקום פטור, וכי הדר שדי להו [שדי להו] ממקום פטור דאוריתא לרשות הרבים, י"ל דההיא לא חשיבא הנחה במקום פטור כיון שלא באו הפירות לידו ממקום אחר, אלא שמאליו נח הדבר בידו מפני שהיו בידו [כ]שהוציאה, מה שאין כן הכא [ד]חשיבא הנחה במקום פטור כיון דעכשו נותן מיד בפיו, והתם נמי אילו החליפם מידו לידו תו ליכא חיוב חטאת, וא"ת א"כ היכי אמרינן דאתי לידי חיוב חטאת הא איפשר לו להחליפם, וי"ל כגון שהוציא ידו דרך נקב קטן שאינו יכול להוציא משם שתי ידיו. ולפי זה אמרו שאסור לרוק מי שעומד ברשות היחיד וראשו למעלה מעשרה ברשות הרבים כיון שלא בא שם הרוק ממקום אחר, וזה דוחק, ועוד דא"כ אמאי לא מפלגינן לעיל (ג' ב') כאן כשהוציא ידו דרך נקב גדול כאן כשהוציא דרך נקב קטן.
אבל הנכון דידו כיון שאין דרכה לעמוד פשוטה לא חשיבא הנחה כלל, ולעולם חשבינן לה כאילו גרירא בתר גופו, ולא הויא הנחה במקום פטור כיון שהפירות בידו כראשונה או שהחליפה, מעתה [י]הא מותר לרוק לרשות הרבים [כ]שעומד ברשות היחיד וראשו למעלה מעשרה ברשות הרבים, אעפ"כ החושש להחמיר תבא עליו ברכת טוב, ומיהו למבואות שלנו שהן כולם כרמלית מותר לרוק ודאי לדברי הכל, [דהא ל]דברי הכל מותר להחליף ברשויות דרבנן, כנ"ל.
[דף יא עמוד ב] וכן בגת לענין מעשר. פי' דלכולי עלמא לא חשיב שותה על הגת אלא כשראשו ורובו על הגת, וכדפרש"י ז"ל וכולה שמעתתא מפורשת יפה בחידושי'.
[דף יב עמוד א] הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. פרש"י ז"ל דפלוגתייהו בפרק המצניע (לקמן צ"ג ב') דתנן המוציא את המת לרשות הרבים חייב ור"ש פוטר, ותימה לן מנ"ל דההיא סתמא רבי יהודה היא דילמא ר"מ היא, י"ל דלעיל מיניה קתני סתמא המוציא את הככר לרשות הרבים [חייב] הוציאוהו שנים פטורין, ומיירי כשזה יכול וזה יכול ואתיא כרבי יהודה דברייתא דהתם, דאילו ר"מ חיובי מחייב, עוד מצינו מקום אחר לרבי יהודה, דתנן בפרק כל כתבי הקדש (לקמן קכ"א א') כופין קערה על הנר וכו' ועל עקרב שלא ישך אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת, וההיא מלאכה שאינה צריכה לגוף היא, וכדמוכח בפרק האורג (לקמן ק"ז א') דאמרינן הצד נחש אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, ומאן תנא רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה (ק"ז ב').
וקשיא לי אשמעתין דאמרינן לעיל גבי זב דכל היכא דצריך ליה טפי לזיבה דידיה מיחייב, ואדרבה ליהוי כמלבוש ותשתרי, וכדאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ס"ד ב') דשרי לצאת במוך שהתקינה לנדתה, וי"ל דהתם הוא מוך שמהודק יפה שם, וגם צריכה לו כדי שלא יצער הדם בגופה ולהכי חשיב מלבוש, אבל הכא אצולי טינוף דבגדיו בעלמא הוא.
והיה על מצחו תמיד. פרש"י ז"ל קרא יתירא הוא. ותימה דהא איצטריך למישרייה שלא בשעת עבודה, וכדמוכח במסכת קידושין (ס"ו א') בעובדא דינאי המלך שהקים להם בציץ שבין עיניו, וכי אמרינן (יומא ז' ב') דציץ בין ישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה, מפני שהרשות בידו לסלקו שלא בשעת עבודה, וחייב לסלקו בשעת שינה ובית הכסא וכיוצא בהם, וגם ביום הכפורים כשנכנס לפני לפנים, וי"ל דאפילו הכי מיסתייה דליכתוב והיה על מצחו (תמיד), מאי תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, וא"ת ולרבא (לעיל י"א ב') למה לי האי טעמא דתנא דבי שמואל, תיפוק לי דתפילין בשבת אין בהן חיוב חטאת, י"ל דשאני תפילין דכי מידכר בשבת לא מצי שדי להו, והוה לן למיעבד הרחקה יתירה אי לאו האי טעמא דתנא דבי שמואל.
ההורג כנה בשבת כאילו הורג גמל וכו'. ורבנן פליגי עליה ושרו להרוג אותו לכתחלה, וכדתניא רשב"ג אומר אין הורגים את המאכולת בשבת דברי ב"ש ובית הלל מתירים, והילכתא כוותייהו ואמרינן דרבא מקטע להו קטועי, ופרש"י ז"ל דבשבת קאמר וכנה ומאכולת האמור כאן הוא הנעשה בראש מזיעת הגוף הנקרא פודו"ל בלע"ז, וכן פר"ת ז"ל דכנה הוא המצוי בראש, כדאמרינן במדרש (קהלת פ"ה פי"ג) אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובן אדם תולעה לאחר מיתה, ובפרק כל היד (נדה כ' ב') סליקותא קטלי, ועל המסרק רגילין להרוג פודול שבראש, ואף על גב דבמכות מצרים כתיב (שמות ח') והך את עפר הארץ והיה לכנים, ובעפר אין רגילות להיות כי [אם] אותם הנקראות פוצא בלע"ז, ואשכחן נמי לשון מאכולת במסכת נדה (נ"ב ב') גבי כתמים דהיינו הנקרא פוצא, על כרחין מאכולת דשרו בית הלל אינו הפוצא, דההוא פרה ורבה, ודומיא דאילים ותחשים שהיו שוחטים במשכן, ועליו אמרו (ק"ז ב' עי"ש) שההורג פרעוש או הצד אותה חייב, אבל הפודול שהוא מזיעת אדם התירו רבנן ובית הלל, ואותו פרעוש הנקרא פוצא, אם עוקץ את האדם מותר לצודו אליבא דר"ש כצידת נחש כדי שלא יזיק, אבל אסור להורגו, וגם אסור לצוד כל זמן שאינו עוקץ אותו, ולא דמי לצד נחש כדי שלא ישכנו דהתם איכא סכנה קצת, כן פירש ר"ת ז"ל ור"י ז"ל, והגאונים ז"ל אמרו כי לא כל פרעוש אמרו חז"ל שהצד אותו או ההורגו חייב, אלא אותם שנקראים בלשון ערבי בראגי"ת כי הם פרים ורבים, אבל אותם שנעשים מעפר הארץ דינם ככנים, ואפשר שגם הם בכלל כנים [ד]מכת מצרים, וכן מאכולת שאמרו גבי כתמים, ואעפ"כ ראוי להחמיר.
[דף יב עמוד ב] כאן בענין אחד כאן בשתי ענינים. פירשו בתוספות דכי שרינן בענין אחד דוקא כשקורין בספר אחד, והוקשה להם מלילי יום הכפורים שקורים בבית הכנסת פיוטים לאור הנר יחידים, ותירצו דשאני התם דבני אדם זריזים ואימת יוהכ"פ עליהם, וכדאמרינן לקמן אימת רבן עליהם, הכא נמי אימת שמים עליהם, ובהגדה בלילי הפסח בשבת אין קורין בשני ספרים אלא למי שרגיל שאינו אלא כמסדר פרשיות.
קרא והטה. פירש ר"י ז"ל ובאת תקלה על ידו מפני שהוא כמזיד שבא לעבור על [דברי] חכמים, הא לאו הכי בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, ואין צורך לפירושו של ר"ת ז"ל בזה.
גירסת רש"י ז"ל איבעית אימא הא והא בשמש קבוע [וכו'] איבעיא להו שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי. וגירסא נכונה היא אלא שאין הפירוש מחוור כי הוא מחמיר בשמש קבוע ובדמשחא והדבר בהיפך, וכי תימא והא עובדא דסמוך שמש קבוע דר' ירמיה הוה והיכי מייתי לה על הא דאפליגו בשמש שאינו קבוע, כבר פרש"י ז"ל להא כי בביתו של רב אשי היו ונדון שם כשמש שאינו קבוע.
[דף יג עמוד א] מיתיבי רשב"ג אומר. וא"ת והא קתני מתני' בהדיא אבל הוא לא יקרא, י"ל דהתם שלא יקרא לבדו אבל עם התינוקות לעולם אימא לך יכול הוא לסדר כל הפרשה לעצמו דכשנים בענין אחד דמו, דמה לי שיסדר הוא לעצמו עם התינוקות או שיסדרו התינוקות עמו, והיינו קושיין מדרשב"ג, דקים לן דרשב"ג לא פליג, והיינו דפרקינן בלישנא בתרא שאני תינוקות דאימת רבם עליהם, כלומר ואין לדמות מה שהוא מסדר לעצמו עמהם למה שהן מסדרים עמו, ויש שפירשו דמסדר ראשי פרשיות היינו שליח ציבור שיכין אותם בלבו ולא יוציא בשפתיו, והיינו דקשיא לן כל הפרשה למה לא יסדר והתניא וכו', ואילו במתני' לא יקרא תנן שלא יוציא בשפתיו וכו', וכן פירש בעל התרומות, וכן הלכה כי התינוקות מסדרין לפני רבן אבל (הכא) הרב אינו מסדר ראשי פרשיות.
רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן. פי' ואביי דלא אמר הכי משמע דלית ליה דרוב עמי הארץ מעשרים הם, וק"ל דהא תלמודא אמר לה בכל דוכתא, ובמסכת ביצה (ל"ה ב') דייקינן לה ממתני', ולא עוד אלא דאביי ורבא תרוייהו אמרי הכי בפרק שני דכתובות (כ"ד א') אמר אביי בדמאי הקלו רוב עמי הארץ מעשרין הם, רבא אמר דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא כדשנינן, וי"ל דאביי אית ליה הכי אלא דקסבר דאפילו הכי חבר פרוש ראוי ליזהר ולחוש למיעוט עם הארץ דשכיח, ורבא סבר דלית ליה למיחש להכי משום מיעוטא, ומיהו ק"ל דבפרק הנזקין (גיטין ס"א א') משמע איפכא גבי הא דתנן משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית וכו' [אבל לא תבור ולא תטחן עמה] אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה [ובוררת וטוחנת עמה] ואמרינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי רוב עמי הארץ מעשרין הם, רבא אמר הכא בעם הארץ דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן, פי' אבל בדמאי לא תבור ולא תטחון דחיישינן למיעוטא, וי"ל דאביי מחמיר הכא במידי דאכילה טפי מהתם לסייעו במלאכה דחשש [מסייע עוברי] עבירה, ורבא סבר דאדרבה התם כיון דגזור רבנן בדמאי של עם הארץ (כלום) חשיב איסורא ביד כולם, והוה ליה מסייע ודאי בידי עוברי עבירה כיון שכבר גזרו עליו חכמים ועשאוהו כודאי, אבל הכא שאוכל עמו דבר מתוקן כראוי אין מונעים אותו מפני ספק שמאכילים היום או מחר דמאי כיון דרוב עם הארץ מעשרים הם, וא"ת והיאך אפשר לומר דרוב עם הארץ מעשרים הם דהא אמרינן בפרק בתרא דסוטה (מ"ח א') שלח רבי יוחנן בכל גבול ישראל ולא היו מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, י"ל שלא היו מפרישין כולם קאמר וגזר בשביל המיעוט, אי נמי בתר הכי איתכשור כשראו שהיו בדלים מהם.
ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. פי' ואביי דלא תריץ הכי סבר דהא ודאי לא שכיח גביה אלא בימי זובו שהוא כיוצא בו.
מהו שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה. פי' במטה אחת וכדפרש"י ז"ל וכדמוכח כולה סוגיין, ומייתי ראיה לאיסורא מעוף וגבינה בשולחן אחת דאסור וכש"כ הכא דאיכא יצה"ר טפי ואיכא חשש איסורא דאורייתא, דאילו בשר עוף בחלב דרבנן הוא, וק"ל טובא מאי קא מספקא לן והלא גדולה מזו אמרו שאינה מצעת לו את המטה בימי נדתה בפניו מיהת כדאיתא בכתובות (ס"א א'), וי"ל דההיא מימרא דרב הונא היא, וממתני' או מתניתא היא דבעו למיפשטה, ודכוותה בתלמודא כדפרישית בנדרים.
ופליגא דר' פדת. פרש"י ז"ל דאילו לר' פדת לא אסרה תורה בעריות אלא תשמיש המטה בלבד ממש, וכיון דכן ליכא לפרושי קרא דיחזקאל הוא בבגדו והיא בבגדה בעריות, ורבנן הוא דאסרו קירוב בשר ואסרו ג"כ הוא בבגדו והיא בבגדה בעריות, ודילמא באשתו נדה קירוב בשר גזרו, אבל לא כשהוא בבגדו והיא בבגדה, והקשו בתוספות ומאי עביד ר' פדת במתני' דלעיל, ולפי פי' רש"י ז"ל לאו קושיא דאיהו ז"ל פי' דרב יוסף הוא דפשיט ליה מדרשא דקרא דדריש איהו הכי, ובתוספות פירשו ופליגא דר' פדת הא דמפקת ליה מדרשא דהאי קרא דמשמע דהכי דינא מדאוריתא, ואילו ר' פדת סבר דלא אסרה תורה אלא גילוי עריות ממש, אבל מדרבנן מודה הוא דאסור, וההיא ברייתא אסמכתא דרבנן היא, ולי נראה דחס ושלום שיאמר ר' פדת שיהא קירוב בשר מותר בעריות ובנדה וכש"כ באשת איש, והכי פירושו ופליגא דר' פדת אהך ברייתא דדריש הכא לאיסור [הוא ב]בגדו [והיא] בבגדה, דאיהו לא דריש ליה אלא לקריבה של גילוי עריות, דהיינו קירוב בשר, כדקאמר קרא לא תקרבו לגלות ערוה, וכדאמר לה אליהו לקמן שהתורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לאסור קירוב בשר, אבל הוא בבגדו והיא בבגדה איסורא דרבנן הוא, וכן הלכה.
והא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. יש אומרים דבקערה אחת הוא דאסור, ונראין [ה]דברים דבשלחן אחד קאמר ואפילו כל אחד בקערה שלו כדריהטא כולה סוגיין וכפשטה דמתני', ועכשו נהגו לאכול בשלחן אחד, ויש אומרים דבשלחנות שלהם [שהיו] קטנות הוא דאסרו, וכל היכא דאיכא בניו ובני ביתו ודאי שרי, ובשר וגבינה נמי היכא דאיכא שינוי שרי כדמשמע לעיל קצת, וכן נהגו.
ופליגא דידיה אדידיה. פי' כי היה מיקל לעצמו לפי שמכיר ביצרו, וכההוא דאמר (ברכות כ' א') דמיין עילאי כי קאקי חיורי.
[דף יג עמוד ב] בימי ליבוניך מהו אצליך וכו'. פי' ימי ליבון הם ז' ימים נקיים שהחמירו בנות ישראל על עצמן, ותימה שהרי חומר בנות ישראל הוא לאחֵר זמן טבילתן עד שישלמו ז' ימים נקיים אבל מכל מקום מדאוריתא היא נדה גמורה עד שתטבול, ואם כן מה ראה התלמיד הזה להקל בימים הללו, ואליהו ג"כ מה ראה לשאול עוד על ימי ליבונה, והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל שדרכן היה לטבול אחר שטהורות בדין תורה, ואח"כ סופרות שבעה ימים נקיים וחוזרות וטובלות, ולפיכך היה זה מיקל כסבור שלא החמירו אלא בתשמיש בלבד אבל לא בקירוב בשר, כסבור דקירוב בשר דרבנן בעלמא הוא, ולפיכך הביא לן מן הכתוב שאומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שהקריבה כמעשה.
מטה אחת הואי. פי' שישנו שם ערומים רחוקים זה מזה ולא היה שם קירוב בשר ממש, ובמערבא אמרי כי היה סינר מפסיק בינו לבינה.
גרסינן אלו תנן הני דאמרן או דילמא ואלו תנן הני דבעינן למימר ת"ש אלו מן ההלכות. פי' אלו תנן הני דאמרן, וכן מנה הוא ז"ל לקמן אין פולין ואין קורין בכלל י"ח דבר, אבל תמיהא דבכל דוכתא משמע אלו הני דבעינן למימר כדתנן אלו נערות אלו הן הגולין ודכוותה טובא, ויש גורסין בהיפך ואלו תנן הני דאמרן או דילמא [אלו] תנן הני דבעינן למימר קמן ת"ש ואלו מן ההלכות וכו', ופירושה דאי אלו תנן לא משמע אלא הני דלקמן אבל אי ואלו תנן איכא למישמע הני דאמרן כי הוא לשון (קצר ו)קישור, ובעלמא אמרינן כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים, כלומר פעמים שהוא מוסיף על הראשונים, וכן פירשו בתוספות, וכן לגירסא זו אין פולין ואין קורין ממנין י"ח דבר הם, ויש גורסים כגירסת רש"י ז"ל אלא דגרסי ת"ש ואלו מן ההלכות וכו', [ו]לפי גירסא זו לא הוו אין פולין ואין קורין [מ]מנינא.
והא דאמרינן או דילמא אלו תנן הני דבעינן למימר קמן פרש"י ז"ל וקאי אאין שורין דיו וסמנין, וק"ל דאי אהנהו קאי נפישי להו י"ח דבר דהא בלא הני דמתני' איכא [י"ח] גזרות כדמנינן לקמן (י"ז ב'), וי"ל דאי אמרת אלו דבעינן למימר לא קאי אמה שגזרו בו ביום אלא על מה שנחלקו ונמנו.
ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. פי' דהיינו פסול גויה דאמרינן בעלמא (עירובין פ"ב ב'), והוא שיעור שתי ביצים משום דלא שכיח דשתי איניש ושדי משקין לפומיה עד דאכיל שתי ביצים, והקשה ר"ת ז"ל חדא דפסול גויה גזירה קדמונית עד שחשבו עליה במסכת יומא (פ' ב') דהויא דאוריתא, ואילו הני גזירות מידע ידעי, ועוד דפסול גויה אינו אלא פוסל הגוף כמשמעו שלא יאכל תרומה עד שיטבול, אבל לא שיהא פוסל תרומה במגע כדתנן הכא, לפיכך פירש ז"ל שזו גזירה אחרת היא באוכל [כ]ביצה מטעמא דלקמן וכדכתיב בתוספות ובחידושין, דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושדי משקים דתרומה בפומיה, וא"ת אי מהאי טעמא למה לא גזרו ג"כ שיפסול במעשר, י"ל שלא רצו לגזור אלא בתרומה החמורה וכדכתיב בה משמרת, וכדאמרינן ביבמות (ע"ג ב') מעשר הקל אמרה תורה וכו'.
[דף יד עמוד א] ופסיל להו. ולא נקט ומטמא להו, משום דלא שכיח דנגעי באחריני, דהא או בלע להו או שדי להו לארעא ובטלי.
הא שכיחא והא לא שכיחא. וא"ת וליגזרו הך דלא שכיח ותו לא צריך, י"ל דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן מעיקרא, אלא בתר הכי גזרו בה לעשות סייג לאידך, וא"ת ותיפוק לי דאסרינן ליה מטעמא דדילמא אכיל אוכלים דתרומה והדר שדי בפומיה משקים טמאין, י"ל שזה אינו מאותו השם שנגזור מחמתו על מי שמטמא עצמו בתחלה קודם שיטעום תרומה.
והבא ראשו ורובו וכו'. יפה מפורש בחידושים.
מפני שהידים עסקניות. פירשו הראשונים ז"ל דדילמא נגע בטומאה ולאו אדעתיה, והקשה רש"י ז"ל דא"כ יהא צריך טבילה, ועוד שמא נגע בשרץ והוא ראשון לטומאה וראוי לטמא תרומה, ולאו קושיא [היא] דהכא חומר הוא שהחמירו ז"ל דיש לחוש, כדי שיהיה משמרם יפה, ולא רצו להחמיר לחוש יותר, וגם הספיק להם בטהרת נטילה, שאם לא כן יפסידו כל טהרות שבעולם, ורש"י ז"ל פירש עסקניות ליגע בגוף שהוא מזוהם אצל תרומה.
נקבר ערום ס"ד. תימא מאי קשיא ליה דאין הכי נמי מדה כנגד מדה, וי"ל שזה אינו עונש גדול וכפרה היא לו משום ואל עפר תשוב.
נקבר ערום בלא אותה מצוה. פי' מצות גלילה שעשה, ואינו נכון, והנכון שהפסיד אפי' שכר קריאה של אותה שעה.
[דף יד עמוד ב] הא תו למה לי. פי' בחידושים ובתוספות וכן כולה שמעתא.
ואילו שמאי והלל לא נחלקו אלא בג' מקומות. וא"ת ומאי קושיא דכיון דבי"ח דבר חזרו והישוו, לא מני להו רב הונא, וכדפרקינן לקמן (ט"ו א') גבי בוצר לגת, י"ל דהתם הוא דשתיק ליה הלל לשמאי באותו מעמד, מה שאין כן בזו שנחלקו כל היום. תוספות.
[דף טו עמוד א] אתא שלמה גזר לקדשים. ק"ל הא דאמרינן בפ"ק דפסחים (י"ט ב') אמר רבי עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש, ופרכינן ולימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש, ופרקינן ידים קודם גזרת כלים נשנו, ופרכינן והא ידים בו ביום נשנו, אלמא אפילו ידים דקדש בו ביום נשנו כשגזרו על ידים דתרומה, שהיו קודם לרבי עקיבא, וצ"ע.
שמאי אומר מקב חלה וכו'. פירש ר"ת דטעמא דשמאי דמשערינן בבעל הבית שמפריש חלה אחד מכ"ד, והלל משער בנחתום שמפריש חלה אחד ממ"ח, ובעינן שיעור חלה כביצה לכל הפחות, ובקב יש כ"ד ביצים, ובקביים יש מ"ח ביצים, וטעמא דרבנן כדפרש"י ז"ל, וכולה מפורשת בחידושים יפה.
דיין שעתן. ק"ל מאי דיין דקאמר, וי"ל כי הלל קדם לדבר אלא שמתוך ענותנותו חולק כבוד להקדים לשמאי, וכדרך שאמרו בפ"ק דעירובין (י"ג ב') בתלמידיהם, ולכן מקדים התנא בכל מקום דברי שמאי או תלמידיו לדברי הלל או תלמידיו, וי"ל דשמאי שאמר דיין שעתן היינו כל אותה שעה שבדקה בה ולא כשיעור וסת בלבד.
לא גרסינן במעשה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי ועל כלי זכוכית, דא"כ קשיא אאידך דיוסף בן יועזר, ואילו תלמודא לא פריק בהא מידי, ובתוספות גרסי ליה, ולא גרסי לקמן אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף וכו', וגרסי הכי אלא אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו ואתו בשמונים וגזור וקבלו מינייהו, והאמר אילפא וכו', כלומר מדקא משנינן הכי גם לקושיא דארץ העמים ולא פרקינן דאינהו גזור לתלות, מכלל דסבירא לן דגזור בארץ העמים בתחלה לשרוף בין אגושא בין אאוירא והאמר וכו', ואין כל זה מחוור להגיה גירסא שאינה בספרים כלל, והא [ד]לא משנינן אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו, משום דכי האי שינויא ליכא לשנויי מסברא, ולעיל (י"ד ב') דמשנינן הכי משום דהכי גמירי לה.
שלא דנו דיני נפשות. משום דכתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם וכדאמרינן בעלמא, ויש מקשים דהאי בזקן ממרא כתיב ומנא לן דילפינן מינה לעלמא שהרי זקן ממרא חמור משאר דיני נפשות, ולא עוד אלא דהאי בהמראתו כתיב ולא בקטלא דיליה, וי"ל דסברא הוא דלהכי אמר רחמנא אל המקום גבי המראתו לומר ששם בלבד השכינה שורה עליהם, ושם אלקי"ם ניצב בעדת אל, ולא חוצה לו.
[דף טו עמוד ב] וק"ל אשמעתין דאמרינן להדיא שגזרו על ארץ העמים על אוירא לתלות, ואילו במסכת נזיר (נ"ד ב') מיבעיא לן אי משום גושא או משום אוירא גזרו, ובמסכת כלים (אהלות פ"ב) תנן בהדיא אלו מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה ועפר ארץ העמים, וי"ל דמשנת כלים מקמי גזרה אחרונה נשנית, אי נמי התם לשרוף מיירי, אי נמי דהתם בעפר הבא מארץ העמים לארץ ישראל, וסוגיא דנזיר שם פירשתיה בס"ד.
הזפת והחמר בכלי זכוכית. פרש"י ז"ל אבל לא בטיט דכיון שעתיד ליפול מאליו אינו מקפיד עליו, ואינו מחוור דהא ודאי טפי קפיד עליה מזפת ומר, והנכון דלרבותא נקט זפת ומר דהוה ס"ד דמבטל ליה התם שכן דרך לביטוליה בכלים דעלמא, וכן פירשו בתוספות.
ר"מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד. פי' המעמיד [את] המשקה, ובהא הוא דפליגי רבנן, אבל במעמיד דבפרק במה אשה יוצאה (ס' א') שהוא מעמיד כל הכלי מודו רבנן שהולכים אחריו כדאיתא התם בסולם אחר שליבותיו וכו'.
כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכם אבר. דר"מ מטמא טומאה ישנה מדרבנן, ככלי מתכות, מפני שהאבר [מעמידו], וחכמים מטהרים דככלי זכוכית דיינינן ליה דלית להו טומאה ישנה, והקשו בתוספות חדא דבתוספתא (כלים ב"ב פ"ז) מייתי לה גבי כלי אבן דלא מקבלי טומאה, ועוד דכיון שלא היה שם אבר זה כשנטמאו היאך יחזרו לטומאה ישנה ככלי מתכות, והנכון דמיירי לענין טומאה [דמכאן ולהבא] דר"מ מטמא מן התורה ככלי מתכות וחכמים מטהרים מדאורייתא, א"נ כי לאחר שהטיף לתוכם אבר נטמאו וחזרו ונקבו ותיקנן דר"מ מטמא מדרבנן טומאה ישנה ורבנן מטהרים לגמרי, וא"ת ומנא לן דפליגי בהכל הולך אחר המעמיד, דילמא דכולי עלמא הלך אחר המעמיד ופלוגתייהו הכא אי חשיב אבר בזכוכית סתימה מעליא, וי"ל דקים ליה לתלמודא דבהא פליגי דהא מסתמא סתימה מעליא היא, ורבינו שמואל ז"ל לא גריס אלא דר"מ היא ותו לא (א"ה, עי' תו').
[דף טז עמוד א] ומיטמאין מאחוריהם ואין מיטמאים מגבם. פרש"י ז"ל מקבלים טומאה [מאחוריהם] דהיינו בית חקק שלהם שיש בו קבול ותוך, ואין מקבלים טומאה מדפנותיהם, וק"ל דהא תניא (תו"כ שמיני) מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמאים כלי חרס מאחוריהם ואין מיטמאין מאחוריהן, וי"ל דאחוריהם דהתם היינו גביהם דהכא, ולשון משותף הוא, וכן פירש רבינו שמשון ז"ל.
פשוטיהן טהורין. פי' ואפי' מדרבנן דהא טומאת כלי זכוכית דרבנן היא. ושלשה דינין יש בכלי עץ פשוטים כדכתיבנא בכמה דוכתי (ב"ב ס"ו א'), והא דלא חשיב הכא כלי חרס שפשוטיהם טהורים, תירץ רבינו שמשון ז"ל משום דהתם לא בעי קבול אלא תוך, דהא תנור שאין לו שוליים וקרקע עולם נחשתו והוא מיטמא מתוכו.
בטומאה דרבנן לא אחיתו להו רבנן טומאה. ק"ל דהא במסכת ע"ז (נ"ב א') בריתך כלי של ע"ז איבעיא לן אי חוזר לטומאתו ישנה, והא טומאת ע"ז דרבנן היא, וי"ל דשאני התם דהוי כלי מתכות דיש לו שם טומאה דאוריתא בעלמא, ומשום הכי מספקא לן, מה שאין כן בכלי זכוכית שאין לו טומאה מדאורייתא.
עבדו בהו רבנן הכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים. וא"ת והא איכא היכירא שאין חוזרין לטומאה ישנה, י"ל שבעיקר קבלת טומאה בעו למיעבד היכירא, וא"ת ואמאי לא משנינן הכי לעיל דלהכי מיטמו מגבן משום היכירא, וי"ל דלהיכירא דהוי דרבנן קולא הוא דעבדינן ולא לחומרא.
[דף טז עמוד ב] רב אשי אמר לעולם ככלי חרס דמיין. וק"ל דבפרק בתרא דע"ז (ע"ה ב') אמר רב אשי דכלי זכוכית צריכין טבילה, דכיון שנשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמיין, וי"ל דודאי כלי זכוכית דמי לכלי חרס ולכלי מתכות [נמי] דמו, והתם משום חומרא דכלי גוים דאיסור נחמיר בהו לשווינהו ככלי מתכות, אבל הכא אי עבדינן להו ככלי מתכות היה לנו לטמא פשוטיהן, דטעמא דפרקינן לעיל לא ניחא ליה לרב אשי, הילכך דלא לאפושי טומאות בטומאה דרבנן, הקלו ושוינהו ככלי חרס.
כלי מתכות דאורייתא נינהו דכתיב אך את הזהב וגו'. [וא"ת] והא ההוא קרא בכלי מדין כתיב משום גיעולי גוים, וי"ל דכיון דכתיב בפרשה תתחטאו, במי נדה יתחטא, לשון חיטוי היינו הזייה כתרגומו, וליכא הזאה אלא בטומאת מת, הילכך לענין טומאה נמי משתעי קרא.
מעשה בשל ציון המלכה וכו'. וא"ת ואמאי לא מייתינן מתני' דלעיל דקתני בהדיא שחוזרים לטומאתם ישנה, י"ל דניחא לן האי עובדא לפי שהיה שמעון בן שטח בזמנה, וכדאמרינן במסכת תעניות (כ"ג א' עי"ש) מעשה בשמעון בן שטח ושל ציון המלכה שהיו יורדים גשמים וכו'.
הניחא למאן דאמר לא לכל הטומאות אמרו. כתב רש"י ז"ל דלא ידענא היכן איפליגו בה, ואישתמיטתיה למרן ז"ל דמתני' היא במסכת כלים (פי"א מ"א) סיפא דמתני' דלעיל בכלי מתכות, דתנן נשברו טהרו חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתם ישנה, רשב"ג אומר לא כל הטומאות אמרו אלא לטומאת [הנפש] בלבד.
איכא בינייהו דרצפינהו מרצף. פי' ששברם היטב והוצרך לתקנם תיקון חדש, למאן דאמר שלא יקבנו פעם אחרת שלא בכדי טהרתו איכא, למ"ד שמא יאמרו טבילה בת יומא ליכא, שהרי ניכר בו שהוא חדש, ופנים חדשות באו לכאן, וכן פרש"י ז"ל, ועיקר.
ואידך מאי היא דתנן המניח כלים תחת הצנור לקבל מי גשמים. פי' ומן הכלים יורדים למקוה, אסור, אחד כלים גדולים. פי' שמחזיקים יותר מארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש שאינם מקבלים טומאה, ואחד כלים (טמאים) קטנים ואפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין במינם מקבל טומאה ולא חשיבי כלי לענין קבלת טומאה, אפ"ה פוסלים את המקוה, דלגבי פסול מקוה בכל שיש לו קבול סגי לן, ולאפוקי דבר שאין לו קבול, כגון טבלא שאין עליה לבזבז וכיוצא בו, ודוקא בשאובה בידי שמים, אבל שאובה בידי אדם בכל דבר נפסל ואפילו בחפניו וכש"כ בבגדיו, ולא התירו אלא לגיון שהתיזו מים ברגלי בהמה כדאיתא במסכת מקואות (תוספתא פ"ג ה"ג) וכדכתב ר' אברהם ז"ל בספרו, וא"ת ותיפוק ליה הכא משום צנור גופיה, י"ל דמיירי כשקבעו ולבסוף חקקו שאינו פוסל, אי נמי בצנור שאין לו בית קבול שאינו פוסל, וכדתנן (מקואות פ"ד מ"ג) סלון צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל את המקוה שלא נעשה לקבלה, וכדכתיבנא בבבא בתרא בפרק המוכר את הבית (ס"ה ב').
וב"ה מטהרים בשוכח. פי' דקסברי שלא פסלו חכמים אלא במניח במתכוין דקא מחשיב להו והוה ליה ברצון, אבל לא בשוכח דלא ניחא ליה, ואפי' למאן דאמר (ב"ב ס"ה ב') שיש פסול שאובה מדאורייתא קים להו דלא ליפסל רחמנא שאובה אלא בהכי.
ולר' יוסי דאמר עדיין היא מחלוקת. פי' ולא נמנו לגזור כלום, חסר להו י"ח דבר.
אמר רב נחמן בנות כותיים [נדות] מעריסתן בו ביום גזרו. ותימא אמאי מייתי הא טפי מאידך דלקמן, וי"ל דאינהו גמירי לאידך י"ח דבר בר מהא, כדמנינן להו לקמן בר מהא, וכי חסרה חדא מינייהו לשום תנא הוו מוקמי בדוכתה הא דרב נחמן לומר דאפשר דהא הוה במניינא, וכן תירצו לקמן לרבי טרפון לגירסת רש"י ז"ל, ומיהו ק"ל דהא בריש פרק בנות כותיים (נדה ל"ב א') אוקמוה להא דרב נחמן כרבי מאיר דאמר כותיים גרי אמת הן, ומטמאות בזיבה מדאורייתא אפי' בת יום אחד כבת ישראל, אלא דאינהו לא מפרשן להו דלית להו ההיא דרשא דדרשינן מואשה, והילכך ר"מ דחייש למיעוטא גזר הכא על כולן, וא"כ היכי מנינן לה הכא לר' יוסי דהא ר' יוסי אית ליה כותיים גירי אריות כדאיתא במנחות (ס"ו ב'), דקתני שתורמים משל כותיים על של גויים אבל [לא] משל כותיים על של ישראל, וי"ל דמתני' דהתם דקתני מפני שטומאתם בספק, דמשמע דאיכא איסורא דאורייתא, אוקמוה כר"מ, אבל בעיקר גזירה מודה ר' יוסי דאע"ג דגירי אריות הם גזרו בהם זיבה כדי שלא יטמעו בהם, ואף על פי שגזרו על בנות גויים שתהא בת שלש שנים ויום אחד מטמאה בזיבה, בכאן הפריזו לגזור אפי' מעריסתם מפני שהיו ישראל רגילים אצלם, וא"ת ואמאי לא פרכינן הכא דא"כ לרבי מאיר נפישי להו, וי"ל דכיון דאכתי לא שלים מניינא די"ח דבר ליכא למיפרך הכי.
ואידך כל המטלטלים. פרש"י ז"ל למעוטי מחוברים וכדתנן התם (אהלות פ"ח מ"ה) אלו לא מביאים ולא חוצצים הזרעים והירקות המחוברים לקרקע והקשה ר"י בעל התוספות ז"ל שאין לך דבר ראוי לעשות אהל כמחובר, ואותן זרעים וירקות שאמרו שם אינו אלא מפני שאין בהם ממש ועיקר, וכדרך שאמרו הברד והשלג והכפור והגליד והמלח ושם פי' אותם הירקות, אלא הכא כך יש לפרש למעוטי מחוברים שאין מביאים את הטומאה אלא בפותח טפח, כי לא היתה הגזרה אלא במטלטלים דומיא דמרדע.
[דף יז עמוד א] אמר רבי טרפון אקפח את בני שזו הלכה מקופחת. פי' לשון קללה ושבועה היא שיחסר את בניו אם אין הלכה זו מחוסרת ומחותכת, וחבירו במסכת זבחים (י"ג א') אקפח את בני אם לא שמעתי הפרש בין (ב)קבלה וזריקה, והא דלא קאמר הכא אם אין הלכה זו מקופחת, לישנא דשבועה הוא לאמרה פעמים בקוצר, כדכתיב חי פרעה אם תצאו מזה.
ששמע השומע וטעה. פי' כי הוראה נשאלה בבית המדרש והשומע לא הבין והחליף הדברים, ושמא כך היה מעשה כי האי, האיכר עובר ומרדע על כתפו, וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת, פי' טמאוהו מפני שנגע במרדע שהאהיל על המת שנטמא, דלטומאת עצמו בכל שהוא סגי ליה, והשומע סבור כי מטעם אהל טמאוהו ולא מטעם [נוגע], פרש"י ז"ל והם טמאוהו טומאת ערב מפני שנגע באב הטומאה ונעשה ראשון, והשומע סבור שטמאוהו מדין אהל טומאת שבעה והוא טעון הזייה, והקשו עליו בתוספות חדא דבמה טעה תלמיד זה אם שמע בפירוש שטמאוהו טומאת ערב, וכי לא היה חושש כי טומאת מגע היה, [ו]כי אין לנו במת טומאת מגע ליטמא טומאת ערב לכל הפחות, ואם לא שמע מנין ימי הטומאה כמו שנראה מדבריו ז"ל, למה לו לתלות כי ז' ימים טמאוהו עד שתלה הדבר בטומאת אהל, ואפי' לא היה יודע שיש טומאת מגע שהיא ז' ימים, ועוד היאך איפשר שלא טמאוהו בבית המדרש אלא טומאת ערב בלבד, דהא אפילו תימא דמרדע כלי שטף הוא ובכלי שטף לא אמרינן שהוא נעשה כחלל, מכל מקום הרי יש כאן טומאה בחיבורים דהיינו יקרב בדיקרב שהוא טומאת שבעה, כדאיתא במסכת ע"ז (ל"ז ב') ובכמה דוכתין.
לכך פירשו כי הם טמאוהו טומאת שבעה מטעם דיקרב בדיקרב, והתלמיד הזה לא היה בקי בדין זה, וכסבור שאין לנו טומאת שבעה במי שאינו נוגע במת אלא מחמת אהל, ולפיכך תלה לומר כי מטעם אהל טמאוהו, וזהו טעותו, וא"ת ומאי נפקא לן מינה כיון דבין הכי ובין הכי ראוי לטומאת שבעה ולהזיה, י"ל דנפקא לן מינה טובא דאי מדין מגע בעינן כלי הראוי לקבל הטומאה ולא חיישינן אם יש בו פותח טפח, ואם הוא מדין אהל הדבר בהיפך.
אמר רבי עקיבא אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין. פי' ולא טעה השומע כלל וכאשר סבור כן היה, כי מטעם אהל טמאוהו ואף על פי שאינו ראוי ליטמא מדין מגע, כיצד שיהיו כל המטלטלים מביאים את הטומאה על אדם הנושאם בעובי המרדע, פי' מגזירה דרבנן ולאו מדאורייתא, דהכא מיירי שאינו נוגע בהם אלא שנושאן וסדין מפסיק בינתים והוה ליה דיקרב בדיקרב בדיקרב, שאין בו מן התורה אלא טומאת ערב, אבל חכמים גזרו עליו טומאת שבעה כדין אהל, והטעם לא מפני שגזרו נושא אטו נוגע שהוא דיקרב בדיקרב, דא"כ אפי' בפחות מעובי מרדע נמי ובכל שהוא, אלא הטעם מפני שהעולם אינם בקיאין בטומאת דיקרב בדיקרב וכסבורים שהוא טהור, שאין לנו אלא טומאת מגע או טומאת אהל, וכשיראו שטמאו לנושא הזה כסבורים דמדין אהל [טמאוהו ויטעו לומר שטומאת אהל] היא טומאת ערב לפעמים, ומפני כן גזרו חכמים שיהא כאהל גמור לטמא טומאת שבעה, ולפיכך לא גזרו אלא כעובי המרדע שיש בהקיפו טפח, כדפריש ר' ינאי דבפחות מכאן לא טעו כלל, והיינו דקתני שיהו כל המטלטלים מביאים את הטומאה על האדם הנושאם בעובי המרדע, פי' מגזירה דרבנן, ועל עצמם, פי' לטמא וליטמא במגע בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים שנאהלין תחתיו, דלית בהו הך חששא דלעיל, בפותח טפח, כדין תורה.
וא"ת והמרדע היאך היה ראוי לקבל טומאת עצמו והלא פשוטי כלי עץ הוא שאין מקבלים שום טומאה, י"ל דכיון שהדרבן הוא של מתכת וגם יש בראשו השני חרחור של מתכת והוא כלי ברזל שחותכים בו שרשים המעכבים המחרישה, או שחופרין בו, כעין מר, הרי הוא נדון ככלי מתכות שהרי עיקרו ומעמידו מתכת, ומ"מ אין זה מחוור דא"כ היה לו לומר חרב [הרי] הוא כחלל דאפי' באהל אמרינן הכי כדכתיבנא בפרק לא יחפור (ב"ב כ' א') ונעשה אבי אבות, ואפי' שאר אדם וכלים היה לו לטמא טומאת שבעה ואפי' בכל שהוא נמי, ולא בעובי המרדע כדקאמר רבי עקיבא, אבל הנכון דמקבלי כלי עץ הוא חשוב המרדע, שהדרבן במרדע אינו קבוע שם אלא פעמים שמתירים אותו להצניעו כדי שלא יפגם, ופעמים שמניחים אותו, והנקב שבמרדע חשוב קבול, ואף על פי שעשוי למלאות, וכדאמרינן במסכת סוכה (י"ב ב') בהוצין נקבות, והכין משמע בפ"ק דחגיגה (ג' ב') דאמרינן אי מה דרבן מטלטל אף דברי תורה מטלטלים, ואמרינן נמי במסכת כלים (פכ"ה מ"ב) המרדע יש לו אחורים ותוך, אלמא מקבל(ים) טומאה הוא, כל זה שיטת ר"ת ורבינו יצחק ורבינו שמשון ז"ל, והיא הנכונה.
גירסת רש"י ז"ל וכן במקצת התוספות ולרבי טרפון דאמר אקפח את בני בצרי להו אמר רב נחמן בנות כותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו. פי' ורבי טרפון כרבי מאיר דלעיל דחשיב צנור, וק"ל אמאי לא פרכינן לקמן מדרבי טרפון כדפרכינן מדר' יוסי דאמרינן אלא לר' יוסי שבסרי הויין, וי"ל דחדא מינייהו נקטינן, והנכון דלא גרסינן ליה וליתיה בנוסחי דוקני, ומורי הרב ורבו הגדול ז"ל לא גרסי ליה.
ואידך הבוצר לגת שמאי אומר [הוכשר]. וא"ת וזו שהיא מחלוקת שמאי והלל וגזרתם, מי הכניסה בי"ח דבר שגזרו תלמידיהם כדאמרן לעיל (י"ד ב'), י"ל דהכא מתרצינן כדשנינן לעיל גבי ידים, והוא הדין לאידך.
אמר לו אם אתה מקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה. פירש ר"ת ז"ל דבדוקא קאמר ליה, הריני גוזר טומאה אף על המסיקה, דהכא ליכא טעמא לאיפלוגי בין בצירה למסיקה, והא דאמרינן בפ"ק דפסחים (ג' ב') בהנהו תרי תלמידי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, לאו משום דהכי דינא, אלא שהיו שונין משנתם כן על שהיה שמאי אומר כן בתחלה. והקשו עליו א"כ מתחלה מאי סבור שלא לגזור על המסיקה ולבסוף מאי סבור, ועוד דהא טעמי דאמרינן לקמן מפני מה גזרו על הבצירה לא שייכי במסיקה, וי"ל דאין הכי נמי דלא שייכי ביה, ומשום הכי לא היה שמאי גוזר עליה, וכיון שהקניטו הלל לומר שיבאו העולם לטעות בין מסיקה לבצירה שלא ידעו הטעם לחלק ביניהם, חזר וגזר אף על המסיקה אטו בצירה, דאי לאו הא לא קיימא [הא], כנ"ל לפי דברי ר"ת ז"ל, אבל יותר נראים דברי ר"י ז"ל דהכא מילתא בעלמא קאמר ליה, אבל לא גזרו אלא על הבצירה בלבד, דמשקה שלו חשוב משקה בכלים מזופפות, מה שאין כן בשל זיתים דמוהל בעלמא הוא ולא חשיב.
הניחא למ"ד כלי טמא. פרש"י ז"ל לא ידענא היכא, ואשתמיטתיה למרן ז"ל כי תוספתא היא במסכת מכשירין (פ"ב ה"ב) וכתובה בספר המאור.
גזרה משום הנושכות. כדפרש"י ז"ל וכדכתיבנא בחידושי'.
ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליו. פי' שיתחיל מיד לבצור בו, דאי לא מילתא דלא שכיחא הוא למיגזר אמטולתא.
[דף יז עמוד ב] אלא אמר רבה ישראל כיון דאיפשר להו למעבד כדשמואל וכו'. וא"ת תרומת מעשר דלית ליה דשמואל מאי אית ליה למימר, י"ל דההיא לויים מפרשי לה ולא חשידי, ואפילו למאן דסבר דישראל רשאי להפריש תרומת מעשר של לוי כדאיתא בפרק כל הגט (גיטין ל"א א'), הא לא שכיח כולי האי, אי נמי שלא רצו לחלק בתרומה, ובתוספות תירצו דהא אמרינן במסכת סוטה (מ"ח א') וכבר שלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישים אלא תרומה גדולה, ואמר להם בני כשם שהתרומה במיתה כך תרומת מעשר במיתה, הילכך אי חשידי כדמעיקרא אפרושי נמי [לא] ליפרשו, ואי לא חשידי מיהב יהבי ליה, ולא יגזלו את השבט, כתקנת יוחנן כהן גדול.
דילמא משהי ליה גביה ואתי בה לידי תקלה. פרש"י ז"ל הילכך גזרו בה שתהא גדוליה תרומה טמאה, ואינו נכון דהא אמרינן בפסחים (ל"ד א') שתילי תרומה ששתלן טהרו מלטמא ואסורין לאכול, ופרכינן מאחר שטהרו אמאי אסורין לאכול, ופרקינן מאי אסורין אסורין לזרים, הא לכהנים שריא, לכך יש לפרש דהכא לא גזרו רבנן אלא שתהא תרומה אבל לעולם פקעא טומאה מינה, ומיהו משום רווחא פורתא דבין טמאה לטהורה לא משהי לה כהן למיזרעה, ומשום דתהדר חולין הוא דהוי משהי לה.
וק"ל דהכא חיישינן לדברי הכל דילמא אתי בה לידי תקלה, ואילו בפ"ק דפסחים (כ' ב') נחלקו בה דקתני חבית יין של תרומה שנטמאת ב"ש אומרים תשפך חבל וב"ה אומרים תעשה זילוף, הרי דלא חייש בה לתקלה, וי"ל דהתם דאיכא הפסד מרובה בשפיכתו חששו לומר [תשפך] ולא חששו לתקלה, אבל הכא דליכא אלא הפסד מועט שהרי יכול להסיקה תחת תבשילו ולהריצה לפני כלבו חששו לתקלה.
הניחא לר"מ איכא תמני סרי. פרש"י ז"ל אין פולין ואין קורין ותשעה שבמשנה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני, ושבע דהכא, צנור ובנות כותיים ומרדע ובוצר לגת וגדולי תרומה ונותן כיסו לנכרי, ופתן ושמנן ויינן ובנותיהם דכולהו חשיבי חדא, כי על כולן גזרו משום בנותיהן, והקשו בתוספות אמאי לא חשיב לא יאכל הזב עם הזבה, דהא אלו מן ההלכות דתנן עלה קאי, כיון דקאי אאין פולין ואין קורין דלעיל טפי מיניה, ואף על גב דברייתא דאייתי לעיל (י"ג ב') לא קתני אלא אין פולין ואין קורין, רישא דמתני' קתני וכש"כ אידך, ולפיכך פירשו ז"ל דלא יאכל הזב ממנינא, אבל האוכל אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשבינן להו, אי נמי דהנהו תרתי חשבינן להו, אבל הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו מים שאובים חשבינן חדא, שלא גזרו בטהור אלא משום לתא דטמא, וכדאיתא לעיל בגמרא (י"ד א') וכולה חדא גזירה הואי.
ולפי הגירסא השלישית שכתבנו למעלה (י"ג ב') ת"ש אין פולין ואין קורין ואלו מן ההלכות ש"מ ואלו תנן, הלין דבעינן למימר, אין פולין ואין קורין ולא יאכל הזב לא הוו ממנינא, ואפיק הני תלתא, ופתן ושמנן ויינן ובנותיהן דלא חשיב להו רש"י ז"ל ור"י ז"ל אלא בחדא, חשבינהו בארבע, דסוף סוף ארבע גזרות היו, וזו שיטת רבינו הגדול ומורי הרב נר"ו.
ועל בנותיהן משום דבר אחר. פי' משום ע"ז, וא"ת דבשלמא למאן דמפרש התם במסכת ע"ז (ל"ו ב') דבנותיהם היינו יחוד בנותיהם, היינו דגזרו בה משום ע"ז, אלא למאן דאמר שתהא בת שלש שנים ויום אחד מטמאה בזיבה מאי משום דבר אחר, וי"ל דהא נמי גזרו כדי לעשות הרחקה ממגען כדי להרחיק מע"ז.
ועל דבר אחר משום דבר אחר. פרש"י ז"ל על דבר אחר שלא נזכר כאן, מפני דבר אחר שלא נזכר כאן, כלומר דלע"ז קרי לעיל דבר אחר משום כינוי, אבל הכא קרי להו דבר אחר לומר שלא היו בגזירת פתן ויינן ושמנן ובנותיהן, והיינו דאתיא שפיר לרש"י ז"ל הא דפרכינן לקמן ולרבי מאיר [תשסרי] הויין, דאע"ג דרש"י פירש דפתן ויינן ושמנן ובנותיהם חדא, ליכא למימר דהא נמי כחדא חשיב להו בהדייהו, דהא לכולי עלמא גזירה אחריתי הואי, דענין בפני עצמו הוא, ולא שייך בפתן וחבריו.
גזרו על תינוק וכו'. ואיפשר שלא גזרו עליו אלא כשהוא בן ט' שנים ויום אחד דחזי לביאה כשם שלא גזרו על גויה פחותה מבת שלש שנים (עי' ע"ז ל"ו ב').
אי הכי לרבי מאיר תשסרי הויין. ולא מצי לשנויי ליה דילמא רבי מאיר לית ליה דרבי עקיבא, דהא פרישנא לעיל דאף רבי טרפון לא נחלק בה, +א"ה, עי' בדברי רבנו לעיל א' ד"ה גירסת, והכונה למש"כ שם והנכון דלא גרסינן ליה כו', והיינו לפי דר"ט הודה לר"ע, וכמש"כ שם הרמב"ן, ואולי חסר שם בדברי רבנו.+ וגם [לגירסת] רש"י ז"ל נמי ליכא לשנויי הכי, דהא רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא היה.
גירסת רש"י ז"ל אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא חשיב להו. ויש גורסים אוכלים ומשקים בחדא חשיב להו. פי' דהאוכל אוכלין [טמאים] ושותה משקים טמאים בחדא חשיב להו, וזו יותר נכונה, דהא בגמרא אקשינן עלה לעיל (י"ד א') דהיינו הך.
מתניתין אין שורין דיו וכו'. פלוגתייהו בשביתת כלים כדאיתא בגמרא, ומכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שהדיו האמור בתלמוד הראוי לספר תורה ותפילין ומזוזות אינו דיו של עפצים, דההוא לח הוא ולא שייך ביה שרייה, וי"ל דהכא סמנין של דיו שאנו שורין קודם הבישול קאמר.
[דף יח עמוד א] מאן תנא דנתינת מים [לדיו] זו היא שרייתו. פי' לאו דוקא אלא לומר שאינו צריך מעשה אחר, ולמעוטי גיבול ולישה כי שרייתו זו היא גיבולו, וכדמוכחא מילתא בסוגיין. וא"ת ומנ"ל דתנא דמתני' הכי סבירא ליה, י"ל דאי לאו הכי לא הוו אסרי ב"ש משום שביתת כלים, שלא אסרו אלא בדבר שהוא מלאכה מן התורה, וא"ת והא קתני אין טוענין עמו ולא מוכרין עמו והנהו אפי' בשבת אינן אלא משום שבות, וי"ל דהתם בדבר שגופו החמירו אבל בכליו לא אסרו אלא מלאכה של תורה.
מידי גבי הדדי תניא. ק"ל אמאי לא אכרח ליה דאפילו באפר דלאו בר גיבול הוא פליג ר' יוסי, כדאכרחינן ליה לאביי בפרק מי שהחשיך (קנ"ה ב') מדתניא אין נותנין מים למורסן בשבת דברי רבי [ר'] יוסי בר' יהודה אומר נותנים, [אלמא] אף על גב דמורסן לאו בר גבול הוא פליג ר' יוסי בר' יהודה דלא מחייב עד שיגבל, וי"ל דהוה דחינן הכא דדילמא שאני מורסן דהוי בר גיבול קצת, אבל [אפר] דלא הוי בר גיבול כלל דילמא מודה בה ר' יוסי בר יהודה. והלכתא כרבי מחבירו, ושמעינן מהכא שיש באפר משום גיבול לדברי הכל, ולא כמו שפירשו הרי"ף והרמב"ם ז"ל, והא דאמרינן במסכת יום טוב (ל"ב ב') וקטמא שרי, כבר פירשנוה יפה שם לדעת ר"ת ודעת מורי ז"ל בס"ד.
ת"ר פותקין מים לגינה ערב [שבת עם חשכה]. פי' קודם בין השמשות. [ומתמלאת והולכת] כל היום כולו. פי' [ו]לא חיישינן שמא יבא לתקן בו בשבת והוה ליה משקה שהוא אב מלאכה, ולא חיישינן נמי למה שהוא נהנה אחרי כן ממלאכה זו שנעשית בשבת בגרמתו.
ומניחין מוגמר וכו' ומניחים קלור על גבי העין ערב שבת ומתרפא והולך. ולא חיישינן שמא ימרח בשבת, וק"ל דהכא משמע דוקא שהניח קלור מערב שבת ואילו בפרק שמנה שרצים (ק"ח ב') שרי מר עוקבא לתת קילור על גב העין בשבת, וי"ל דהכא על גב העין ממש בתוכו, והתם על גביני עיניו, דעראי היא, וליכא למיחש לשחיקת סממנין.
אמר רבא מפני שמשמעת קול. פי' ואוושא מילתא, והוה ליה עובדין דחול, וכיון שהוא בביתו ותוך התחום אסור.
והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים. ואם תאמר מנ"ל דלבית הלל קאמר רב יוסף, י"ל משום דמסתמא מתניתא כהלכתא מוקמינן לה, ורש"י ז"ל פי' בענין אחר דמשמע לן דב"ש כיון דאסרי אונין ויורה משום שביתת כלים ואף על גב דלא עבדי מעשה, בכל שביתת כלים אסרו, ולא שרו במוגמר וגפרית כדשריא מתניתא, ואי איכא לאפלוגי בין כלים לכלים אליבא דב"ה הוא, והוא הדין דהוה לן לאקשויי אונין ויורה מ"ט שרו במתני' אלא דעדיפא לן למינקט הני דברייתא גופא. +א"ה, לפנינו בגמ' פריך מאונין של פשתן ומצודות חיה ועוף, וצ"ע.+
גירסת רש"י ז"ל והשתא דאמר ר' הושעיא אמר רב אשי מאן תנא שביתת כלים ב"ש ולא ב"ה [לב"ש בין קעביד מעשה בין דלא קעביד מעשה אסור לבית הלל] אף על גב וכו'. ויש גורסים והיא גירסת התוספות והשתא דאמר רב הושעיא אמר רב אשי מאן תנא שביתת כלים בית שמאי ולא בית הלל הא מני ב"ש היא. כלומר השתא דאמר ר' הושעיא אמר רב אשי דההיא מתניתא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים ב"ש היא, הא דרחיים ומוגמר וגפרית ב"ש היא ולא בית הלל, דלבית הלל לית להו שביתת כלים, כיון דאוקימנא אידך מתניתא כב"ש דוקא, ויש אומרים שכל זה מלשונו של רב הושעיא ורב אשי דקיימי כרב יוסף וכן כתב ר"ת ז"ל, וגם ר"ת ז"ל ורז"ל +א"ה, אולי חסר כאן דפסקו מהאי טעמא הלכה כרב יוסף+ אבל ר"ח ז"ל והגאונים ז"ל פסקו הלכה כרבה, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה, ועוד דכל היכא דאפשר לאוקמי מתניתא כבית הלל וכהלכתא מוקמינן, והא דרב הושעיא אמר רב אשי לא קשיא עליה דרבה, דהא דאמרינן הא מני ב"ש היא לישנא דגמרא הוא אליבא דרב יוסף, דמעיקרא ס"ד דרב יוסף אליבא דב"ה אמרה, וכיון דאמר רב הושעיא דב"ה לית להו שביתת כלים סבירא לן דרב יוסף נמי אליבא דב"ש אמרה, וא"ת אי כב"ש אמרה היכי אמר ליה לרבה ולימא מר משום שביתת כלים, והלא טפי עדיף מאי דמוקים לה רבה כב"ה, וי"ל דרב יוסף לא הוה ניחא ליה כלל ההוא טעמא דרבה ולא שמעה מעולם, ולהכי [אמר ליה] אמאי דחקת למימר כי האי טעמא, דהא עדיפא לך לאוקמה כב"ש, כך פירש ר"י ז"ל, אי נמי דרב יוסף אליבא דב"ה אמר לה ולית ליה הא דרב הושעיא, ותלמודא קאמר דהשתא דאיתמר הא דרב הושעיא אמר רב אשי, אי מוקמינן מתניתא כטעמא דרב יוסף מצטרכינן לאוקמה לדרב יוסף כב"ש, ולא ניחא לן בגווה, ונמצא פסקן של גאונים ז"ל קיים, וכן פסק הרמב"ם ז"ל.
[דף יח עמוד ב] דמפקר להו מפקורי. וא"ת והא קיי"ל בנדרים (מ"ה א') שאין הפקר אלא בפני שלשה, י"ל דההיא מדרבנן והכא ע"י הדחק אוקמוה אדאוריתא דמהני בינו לבין עצמו, וכדכתיבנא בפרק אלו מציאות (ב"מ ל' ב'), וכתבו בתוספות שאין ללמוד מכאן שיוכל אדם להשאיל בהמתו לגוי כשיפקיר אותה בינו לבין עצמו, כי לא התירו כאן אלא ע"י הדחק דלא סגיא בלאו הכי אליבא דב"ש, ומכל מקום אם הגוי גברא אלמא ונוטלה מביתו על כרחו, טוב הוא שיעשה כן בינו לבין עצמו כדי לתקן כל מה דאיפשר.
אסורין בכדי שיעשו. פי' שכן קנסו חכמים בכל דבר הנאסר מפני מעשה שבת, כשעשה במזיד, כדי שלא יהנה מאותו מעשה, ולאפוקי מוקצה וכיוצא בו דשרי למוצאי שבת לאלתר, וכדכתיבנא בפ"ק דחולין בס"ד.
גזירה שמא יחתה בגחלים. וא"ת כיון שלמוצאי שבת בעי לה מאי שנא מקדרה חייתא דאמרינן לקמן דשרי כיון דלמחר בעי לה, וי"ל דהכא ע"י שהעססיות והתורמוסין קשין מאוד וצריכין בישול גדול יום ולילה איכא למיחש לחתויי, ובחבית של מים איכא למיחש שמא יראה אותה מצטננת למחר סמוך לערב [ו]יחתה בגחלים כדי שתהא חמה למוצאי שבת לאלתר.
אי הכי מוגמר וגפרית נמי ליגזר. מכאן יש סיוע קצת דסבירא לן דההיא בית הלל הויא כסברא דשמא יחתה.
ודילמא מגיס ביורה עקורה וטוחה. פי' דכיון דטוחה ליכא למיגזר שמא יגיס, וא"ת דהא לקמן איכא מאן דחייש בברחא ושריק, [ו]פרש"י ז"ל שהיה טוח פי התנור, י"ל דהתם אינו טוח כל כך חבור יפה כמו כאן ובמעשה כל דהו קודם שיהא נזכר יסלק הכיסוי, והיינו דהתם איכא דבעי שריק וקשי ליה זיקא והכא סגי לן בטוחה, וא"ת גבי אונין נמי היכי סגי לן בטעמא דקשי ליה זיקא בלחוד אליבא דרב ירמיה מדיפתי דאסר לקמן בגדיא ולא שריק, וי"ל דשאני הכא דאית ליה פסידא בממונא טפי, אי נמי דהכא בדשריק נמי, ובתוספות פירשו עוד דשריק דאמרינן לקמן אין בו מריחה כלל אלא הידוק כיסוי התנור יפה, ולשון שריק דייק טפי כפי' רש"י ז"ל.
ויש שסוברין דאפי' עקורה מעל גבי האש יש בו משום מגיס בתבשיל, ואוסרין להגיס בקדרה המסולקת מעל גבי האור בעוד שהיא רותחת דהוה ליה מבשל, שהמגיס חייב משום בישול, כדאיתא ביום טוב (ביצה ל"ד א'), ואין זה נכון שלא אמרו שיש מגיס ביורה עקורה אלא בצבע, כי כל זמן שהוא מגיס בה מקליט הצבע יפה, אבל בתבשיל אין בו משום בישול דאוריתא אלא כשהוא על גבי האור וקודם שיגיע למאכל בן דרוסאי וחכמים אסרו להגיס בה אפי' לאחר בשול בעודה באש, אבל כשנעקרה מעל האש שרי, ובזה נתקיים מנהגנו, ובזה יש תירוץ למה שמקשים למה לא חששו גבי קדרה שמא יגיס, כמו שחששו שמא יחתה, וניבעי קדרה גרופה וטוחה, והטעם הוא משום דחששא [ד]שמא יחתה עדיפא טפי דאיתא לעולם כל זמן שהיא על גבי האש, ולהכי נקטינן טעמא דחיתוי דעדיף וכייל טפי.
אי בשיל שפיר דמי. פי' וכיון דנקיט לה סתם משמע דסבירא לן דאפי' מצטמק ויפה לו שרי.
בשיל ולא בשיל אסיר. וא"ת והא שרי חנניה כל שהגיע למאכל בן דרוסאי כדאיתא בפרק כירה (ל"ו ב'), לימא תיהוי הא דלא כחנניה, וי"ל דלחנניה מיירי הא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי.
ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי. פי' בלא גרופה וקטומה, דאילו בגרופה וקטומה לעולם שרי כדאיתא בפרק כירה, ומנהג שלנו קיים בלא גרופה וקטומה, ואפי' אליבא דרבנן דפליגי עליה דחנניה, מפני שבבין השמשות קדירותיו כבר נתבשלו עד שראויין לאכילה אלא שמצטמקים ויפה להם, ובאותם שלא הגיעו לכך צריך לגרוף או לקטום או למירמי ביה גרמא חייא, ואף על פי ששורת הדין דהלכה כחנניה כדבעינן למימר בדוכתא (ל"ז א') בס"ד.
האי בשרא דגדיא וכו'. כל השמועה הזאת דמכאן ואילך מיירי בצלי לתוך התנור, דבעי ליה למיכליה לאורתא, והיינו דלא שרי ליה כדשרינן בקדרה חייתא, דההיא מסתמא בעי ליה למחר.
ולרב אשי דשרי הא תנן אין צולין בשר וכו'. והא דלא פריך מדתנן (י"ט ב') משלשלין את הפסח ערב שבת, משום דבני חבורה זריזים הם, הא לאו הכי אסור, וי"ל משום דסבירא לן השתא מאי דמשנינן עליה לקמן בפירקין דשאני התם דלא מינתח וכי מפיק ליה לברא לא קשי ליה זיקא, ורב אשי איירי בדמינתח, ולהכי פרכינן מאין צולין בשר דמיירי בחתיכת בשר.
איכא דאמרי וכו' התם בבשרא אגומרי. פי' שהדבר קל לחתות בו מיד, אבל בצלי לתוך התנור ליכא למיחש לחיתויי לעולם, דאי מחתי ליה בתוך התנור נפיש קיטמא עליה ומפסיד ליה, ואי מפיק ליה לברא לא סגיא דלא קשי ליה זיקא קצת ואפי' לברחא וכן הלכתא דרב אשי רביה דרב ירמיה הוא.
והא דאמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. לאו למימרא דבברחא אסור כדדייק ריא"ף ז"ל, אלא לרווחא דמילתא נקט דגדיא, וקושטא דמילתא נמי דקרא חייא לבשרא דגדיא דמי בהא.
ובשרא אגומרי דשרינן הכא אם ניצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, פירשו הגאונים ז"ל דאפילו על הגחלים ממש, ואף על פי שמטלטל בו הגחלים כשבא ליטלו, אין בכך כלום, דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול בדבר שהוא לצורך אכילת שבת, כדבעינן למימר בפרק במה טומנים בס"ד (מ"ט א'), ואין צריך לומר דליכא בהא בסיס לדבר האסור, ואפילו היו הגחלים על הבשר, דהכא הגחלים תשמיש הם לבשר, אבל רש"י ז"ל פירש לקמן גבי חררה שטמנה בגחלים (קכ"ג א') שכבו עכשיו בשעת נטילה, שאם לא כבו אסור ליטלה משם, דמתוך שנהפכים מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות, וכדאיתא בזבחים (כריתות כ' א'), ולפי דבריו פירשו בתוספות דבשרא אגומרי [מיירי] שיש הפסק בינו ובין הגחלים, או שעומד מנגד לגחלים, ולאפוקי שאינו בתנור, ולפי שיטת הגאונים ז"ל יש לומר דכיון דכי שקיל ליה מן הגחלים (או שעומד) [אין דעתו] להבעיר ולא לכבות ואפשר שלא יכבה ולא יבעיר הוה ליה דבר שאין מתכוין שהוא מותר, ואתיא הא וההיא דחררה כפשטה אפי' בגחלים שלא כבו, וכן עיקר בעיני מורי הרב הגדול ז"ל, ואעפ"כ למעשה טוב לחוש לפרש"י ז"ל.
הא דתנן ב"ש אומרים אין מוכרים לגוי וכו'. תמיהא מילתא מ"ט דב"ש כיון שהגוי עושה לצרכו ולא לצרכנו כלל, והא אמרינן בכריתות (ט' א') דעבד ואמה התושבים עושים מלאכה לעצמם בשבת כישראל בחול, וכש"כ גוי שאם שבת חייב מיתה, וי"ל דטעמא דב"ש משום מראית העין, כשמוליך חפצים של ישראל נראה כאילו הוא עושה לצרכו ובשליחותו וב"ה לא חיישי להא, וכן פירש ר"י ז"ל, ודכולי עלמא אפילו לב"ה בשבת עצמו אסור ליתן לו שום חפץ להוליכו, דהשתא ודאי חיישינן למראית העין, וכן משכונו של גוי ביד ישראל, דהא מצי משתמיט מיניה שפיר, אבל כליו של גוי המופקדים ביד ישראל או מושאלים אם יש בו חשש איבה ולא מצי משתמיט ליה, שרי לאתויי ניהליה דלישקליה ולפקיה [ל]נפשיה, דבאיסור חששא דרבנן כי הא חיישינן לאיבה, אבל לקבל שום דבר שמביא הגוי בין בפרעון חובו בין בענין אחר אסור לסייעו כלל, דהא כל מאי דעביד לצורך ישראל עביד, וזה ברור.
ובכולן בית הלל מתירים עם השמש. פי' דכיון דקבלנות הוא כי עביד גוי מלאכה בשבת לנפשיה הוא דעביד, וכן הלכה, והקשה ר"ת ז"ל מהא דאמרינן במועד קטן (י"ב א') מקבלי קבולת תוך התחום אסור, ותירץ דההיא באבל דוקא ובחול דעשו חכמים שם חיזוק טפי, ולא נהירא, ואחרים תירצו דהא מיירי בדבר שאין בו מלאכה גמורה אלא תיקון קצת, וגם זה אינו, ועיקרם של דברים כדפריש דהתם בקבולת של בנין במחובר שעל הרוב דרך לעשותו בשכירות יום דהויא מלאכה דישראל, וכי עביד גוי בקבולת לית ליה קלא, ועוד שהוא עושה בביתו ונראה כשלוחו שעושה לצרכו, אבל הכא במטלטלים, ובביתו של גוי, שרי, דליכא אפי' מפני מראית העין, ובלבד שיתן לו סתם ולא יתנה עמו לעשות מלאכה זו בשבת, וכן אתה אומר דישראל וגוי שהם שותפים בקרקע או במטלטלין שהגוי עושה מלאכתו בשבת דלנפשיה עביד, כללו של דבר כל שכיר יום הוא מלאכה של ישראל, וכל קבולת ואריסות ושותפות הויא מלאכה של גוי, והיכא דאורחא למיעבד הכי שרי דאמרינן אריסותיה קא עביד (ע"ז כ"א ב'), אבל במידי דלא תלו באריסותיה וקבלנות כגון בנין אסור תוך התחום, וכן כל מלאכה שנעשית בביתו של ישראל אסור, והביא רבינו ז"ל ראיה מן הירושלמי שאמרו אומנים [עכו"ם] שהיו עושים מלאכה אצל ישראל בבתיהם מותר בביתו אסור, במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכיר אסור, ובמה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור, ובעיר אחרת בין בתלוש בין מחובר מותר, פי' בקבולת, וקבולת בתלוש דשרי, כשאין ישראל נהנה ממלאכתו בשבת, אבל אסור שיקצוץ עם הגוי בדבר ידוע שיעשה לו אש בשבת להתחמם בו או כיוצא בזה, וזה ברור, וכן כתוב בתוספות ובספר התרומות. (עי' עוד בדברי רבנו ע"ז כ"א ב').
ולא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי ב"ה. פרש"י ז"ל ולחלוק עם ת"ק בסברא דבית הלל.
[דף יט עמוד א] והא דתניא שנותנים מזונות לפני הגוים בשבת, ק"ל מאי שנא מחזיר שאין נותנים מזונות לפניו מפני שאין מזונותיו עלינו כדאיתא לקמן במכילתין (קנ"ה ב'), וגוי נמי אין מזונותיו עלינו כדאיתא בהדיא במסכת ביצה (כ"א ב') וכדאמרינן הכא דגוי לא רמי עילויה, תירץ ר"י ז"ל דלגבי איסורי תורה כההיא דהתם שלא לבשל לו ביום טוב אמרינן דאין מזונותיו עלינו, אבל לגבי דרבנן עשאוהו חכמים כאילו מזונותיו עלינו מפני דרכי שלום, דהא אמרינן (גיטין ס"א א') מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, עוד נ"ל לומר דהתם הוא גבי חזיר שרוב מזונותיו (של) לא חזו לאדם, אבל הכא שמזונות גוי ראויים לאדם והוו בר טלטול לגמרי, שרו רבנן לגבי גוי, כיון דליכא שום טירחא אלא טלטול בעלמא, וכן הורה הרב מורי ז"ל.
ת"ר לא ישכיר אדם כליו [לנכרי] ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר. ליכא לפרושי כדפרישו קצת רבנן ז"ל דמשמע מפרש"י ז"ל דאיסורא משום שביתת כלים כב"ש, ושכירות לאו דוקא, חדא היכי מוקמינן מתני' דלא כב"ה, ועוד ברביעי ובחמישי אמאי שרי, אבל הנכון כמו שפירש ר"י ז"ל [ד]דוקא נקט שכירות, ומשום שכר כליו נגעו בו, שאסור לו, כמו שכר גופו שהוא אסור לו, אלא א"כ כשהוא בהבלעה שהוא שכיר שבוע או חדש או שנה, כדאיתא בפרק הזהב (ב"מ נ"ח א'), והכא נמי להשאיל כליו מבעוד יום שרי לב"ה, אבל להשכירם אסור, דכיון שמתחיל גוי להשתמש בהן בשבת [אין] כאן הבלעה, ואפי' משכירו בדבר ידוע לכל אותם הימים, אבל כשמשכיר ברביעי ובחמישי הוי שכר שבת בהבלעה ושרי כיון שאינו משכיר לימים, ומכאן אתה למד דבהמתו שהוא מצווה על שביתתה אסור להשכירה אפי' באחד בשבת, אלא א"כ התנה שיחזירה לו קודם השבת, ולא יערים בדבר זה כשיודע שהולך למרחוק, ואם עשה כן עבר אדאוריתא, אבל שכרו מותר אם היה בדבר ידוע, אבל אם השכירה לימים לעולם בשבת אסור, ונוטלו מן הגוי, ונותנו לעני כשיודיעו בפירוש הענין, ולא לישתריש ליה במה שיש לו לתת לצדקה, ושומרי החומות אסור להם ליטול שכר שבת אלא בהבלעה, ופטור המשכיר מלפרוע לו השכר ההוא ואם תפס מפקינן מיניה.
כיוצא בו אין משלחים איגרות ביד גוי וכו'. לקמן מפרשינן לה, וכיון דשרי בחמישי בשבת ברביעי [לא כל שכן], והא דנקט רביעי משום דאמרינן בעלמא (פסחים ק"ו א') דמרביעי ואילך חשיב מקמי שבתא וכערב שבת ואפילו הכי שרי הכא.
כדי שיגיע לביתו. של האיש שנשתלחו לו. וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. פי' מן המקום שעומד שם מ[י] שנשתלחו לו, דכיון דלא ידעינן באי זה בית הוא עומד תלינן לקולא שהוא דר בבית הסמוך לחומה.
גירסת רש"י והא אמרת רישא אין משלחים כלל. פי' כשלא קצץ והיכי שרי הכא כלל בלא קציצה, ופרקינן דרישא דלא קביעא דוור במתא וסיפא בקביע דוור במתא, פי' שעומד הדוור קבוע באותו מקום שהולך שם השליח הזה, דליכא למיחש דילמא לא משכח ליה התם ומיצטריך למיזל בתריה לדוכתא אחרינא, דמהאי טעמא אסיר בדלא קביע דוור במתא, ואם התנה עמו שלא ילך אלא עד המקום ההוא כקבוע דוור דמי ושרי, ופי' דוור שלטון העיר, ולדוגמא נקטיה מפני שרוב אגרות משתלחות אליו, וזו שיטת רש"י ז"ל ור"י ז"ל, והיא נכונה, אבל הגאונים והריא"ף ז"ל פירשו בענין אחר שאינו מחוור.
וא"ת וברייתא דלעיל דקתני שאין משלחין איגרות ביד גוי בע"ש היכי דמי, אי כשקצץ הא שרינן הכא, ואי כשלא קצץ מה לי ערב שבת או רביעי וחמישי, בדוור דקביע או לא קביע תליא מילתא, י"ל לעולם כשלא קצץ וברביעי ובחמישי אף על גב דלא קביע דוור ליכא למיחש דמסתמא בשלשה ימים מטי לגביה, ואין זה נכון כי אפשר שהדרך רחוק שיש שם עד המקום ההוא שלשה ימים ויותר, והנכון דברייתא דלעיל כשקצץ ודומיא דשכירות כלים דרישא, אלא שקצץ עמו שילך לאלתר ולפיכך בע"ש אסור, אף על גב דלעיל תנן בכולם מתירים ב"ה עם השמש, שאני התם שנותן לו סתם, ועוד דהכא כיון שהאגרות של ישראל בידו וניכר הכתב של ישראל מינכרא מילתא שהוא כמתנה לעשות מלאכתו בשבת, והוה ליה כאומן גוי העושה מלאכתו בביתו של ישראל שהוא אסור אפילו בקציצה כדכתיבנא לעיל (י"ח ב'), ולהכי קתני אין משלחים אגרות, לאפוקי שליחות גרידא, כלומר [בלא] איגרת, וכן פירשו בתוספות.
נמצאת אומר דשכיר יום לעולם אסור אלא כשמגיע שם קודם השבת וקביע דוור במתא, ואם קצץ עמו שכר ושוכרו סתם, שלא התנה בכמה ימים ילך ואימתי הולך, מותר אפי' בע"ש, ואם השכיר ימים ידועים ללכת מיד, בע"ש אסור, וברביעי ובחמישי מותר, וכן פירש רבינו הגדול זצ"ל.
ת"ר אין מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם השבת וכו'. רש"י לא פירש בזה שום טעם, ורשב"ם ז"ל פירש דהא ב"ש [היא] דאסרי לתת עורות לעבדן גוי ואף על פי דקבלנות הוא, ה"נ אסרי ליכנס בספינה של גוי שעושה הגוי מלאכתו של ישראל להוליכם חוץ לתחום ואף על פי שעושה הגוי מלאכתו בקציצה, אבל לב"ה דשרו לעיל עם השמש ה"נ שרי, דכי עייל ישראל בספינה לא עביד איסורא, וכי הדר אזלא חוץ לתחום ממילא הוא דאזלא ולאו מידי עביד ישראל, ואינו מחוור לר"י ז"ל דהיכי פליגי רבי ורשב"ג אליבא דב"ש, ועוד דהיכא שנכנס ישראל בספינה כעושה בביתו של ישראל דמי, ועוד א"כ לדבריו יהא מותר ליכנס בה בשבת דהא איהו לא עביד מידי, אלא ודאי כיון דעייל התם על דעת ללכת חוץ לתחום איסורא קא עביד, וכדמוכח בפרק תולין (לקמן קל"ט ב') בעובדא דההוא מרבנן דניים במברא ועבר לאידך גיסא, דלא שרי ליה אלא משום דלא אמר מידי לגוי והויא הערמה דרבנן ושרי.
ור"ח ז"ל פי' דמתני' בזמן שהספינה גוששת ומשום גזרת תחומים, אבל כשהספינה הולכת למעלה מעשרה מותר שאין תחומין למעלה מעשרה, ומזה הטעם נהגו העם להפליג כיום בערב שבת, וכבר השיב עליו הריא"ף ז"ל דא"כ היכי קתני ספינה סתם, ועוד ברביעי וחמישי אמאי מותר, ועוד לדבר מצוה אמאי שרי, ובתוספות הקשו עוד דלשון מפליגים פלגו של ים משמע כדכתב רש"י ז"ל, ועוד דהתם בעירובין (מ"ג א') דאיבעיא לן אם יש תחומים למעלה מעשרה אם לאו אמאי לא מייתי הא מתניתא ולוקמה ברקק כדעבדינן במתני' אחריתי דהתם.
ויותר הוא נראה פי' ריא"ף ז"ל שהטעם מפני שההולך בים רוחו מיטרפת לאלתר כדכתיב (תהלים ק"ז) יחוגו וינועו כשכור, ואיכא ביטול עונג שבת, ולפיכך לדבר מצוה שרי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וברביעי וחמישי מותר שכבר הורגל בו קודם השבת, וקרוב לזה פי' הר"ז ז"ל שהאיסור מפני שפעמים באים לידי ספק סכנה ונראה כמתנה לחלל את השבת, וסמכו ענין לו הא דאין צרין על עיירות של גוים, ומ"מ לפי הדרכים האלו המנהג שנהגו להפליג בים בשבת מנהג באיסור.
ור"י ז"ל פי' שהאיסור הוא מפני גזירת שיטה על פני המים שנראה כמו שט, ושמא יעשה כלי של שייטין, או פן ינהג ישראל עצמו את הספינה ויוליכנה ארבע אמות בכרמלית, ומפני שזו חששא וגזירה התירו לדבר מצוה והתירו ברביעי וחמישי, ואין פי' זה מחוור, גם אין בו קיום למנהג.
והנכון והעיקר בזה מה שפי' רבינו הגדול ז"ל דמתני' בספינה שרובה ישראל או מחצה על מחצה, ויש במלחות הספינה כמה מלאכות של תורה, קושר ומתיר וכיוצא בו וכמה איסורין דרבנן, וכשנכנס שם בע"ש אף על פי שקבלנות היא מכל מקום נראית כאילו ישראל מצוה לו לעשות וכאילו עושה בשליחותו כיון שישראל שם ונראה כעושה מלאכת קבלנות בביתו של ישראל שהוא אסור, אבל ברביעי ובחמישי דלא מינכרא מילתא בשבת עשאוה כאילו הוא קבלת בנין חוץ לתחום שהוא מותר, ומזה הטעם התירוהו לדבר מצוה, וראיה לפי' זה מדתניא בתוספתא דמכילתין (פי"ד הי"ב) מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, סמכו ענין זה, כלומר כי טעם האיסור מפני שנראה כאילו עשה גוי בשביל ישראל, ועובדא דצורבא מרבנן דפ' תולין דאסיר לאיניש דעלמא, זהו מן הטעם הזה שהגוי מוליך המברא לצורך ישראל, ואף על פי שלא התנה עמו, ונראה כאילו עושה לצורך עצמו, הויא הערמה בדרבנן דלא שריא אלא לצורבא [מרבנן].
ובזה נתקיים המנהג שנהגו להפליג בים, דהשתא רוב ההולכים בספינה גוים ואדעתא דגוי עבדי, וכדאמרינן במרחץ המרחצת בשבת (לקמן קכ"ב א') והוא שעשה שם קידוש מע"ש לקנות בו שביתה, או שהיה שם בשעת בין השמשות כמו שנהגו, ולענין לצאת משם כבר התיר רבינו הגדול ז"ל משום דקיי"ל דאין תחומין למעלה מעשרה וכל הים כולו כארבע אמות דמי, ומותר לצאת משם וללכת עד אלפים אמה, וכשקונה שביתה מערב שבת ביבשה יש לחוש קצת אם יהא מותר לכתחלה לצאת, ובדוכתא בפרק מי שהוציאוהו [פירשתי] בס"ד, והיכא שנכנס בספינה ואפי' בשבת מותר ללכת את כולה ולטלטל בתוכה ואף על פי שהלך מחוץ לתחום, שהרי רב פסק (עירובין מ"ב ב') הלכה כר"ג אפי' בדיר וסהר אף על פי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום שנתנוהו גוים שם, והלכתא כרב באיסורי, וכן פסק ר"י והריא"ף ז"ל.
אין צרין על עיירות של גויים פחות מג' ימים. פי' מפני שנראה כבא לחלל את השבת, וגם שמבטל עונג שבת כדכתב הריא"ף ז"ל.
אמר רשב"ג נוהגים היו וכו'. פי' שהיו מחמירים על עצמם, והא דלא מנו ליה במסכת יום טוב (ביצה כ"א ב') באותם שלשה דברים שמנו שם, י"ל דהתם לא מנו אלא חומרי דמחמרי אנפשייהו ביום טוב, כדפירש ר"י ז"ל.
מדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסם וכו'. פי' ונפקא מינה למקח וממכר כעובדא דאביי, כי לשון חכמים עושר (כתובות ק"ג א').
מאי שנא כולהו דגזרי ב"ש וכו' אמרי כולהו אי עביד בשבת מיחייב חטאת גזרי ב"ש. תמיהא מילתא מאי גזרה, דהא איסורא דאוריתא הוא לב"ש משום שביתת כלים, ובתוספות תירצו דסוגיין הכא כרבה דפריש לעיל טעמא דריחים מפני שמשמעת את הקול, וס"ל דאפי' לב"ש ליכא במוגמר וגפרית ואונין ויורה וכל מידי דלא עביד מעשה משום שביתת כלים וברייתא דקתני ובכל אשר אמרתי אליכם לרבות שביתת כלים אליבא דב"ש היינו בכלים דעבידי מעשה, אבל טעמא דב"ש במתני' אינו אלא משום גזירה דילמא עביד בידים, וכל זה אינו מחוור, ויותר נראה לומר דגזרה דאמרינן הכא לאו גזירה דרבנן אלא איסורא וגזירה דאוריתא, דלב"ש איסור שביתת כלים מן התורה כדי שינוח ולא יבא לעשות מלאכה בעצמו, ובפ"ק דחולין (ו' א') נקטינן כרבי מאיר דגזר רובא אטו מיעוטא וכו', לומר דאסר מדינא דחייש למיעוטא, וכדכתיבנא התם, כנ"ל.
וכולה שמעתין דלעיל מוכח להדיא דאמירה לגוי שבות אף על פי שאמר לו בחול, שאפי' אמר לו כלום מבחול והגוי עושה לצרכו אין לו ליהנות על ידו וכדאיתא בכולה מכילתין, וכן פי' רש"י ז"ל בפרק מי שהחשיך, וכן נראה [ב]בבא מציעא כדכתיבנא התם בפרק השוכר (צ' א') בס"ד, וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל הגאונים וכתב הרב בעל התרומות אף על פי שאסור לומר לגוי מע"ש לעשות לו אש בשבת או להדליק לו את הנר ולעשות לו שום מלאכה ויש בו משום אמירה לגוי שבות, מותר לומר לעבד או לשפחה לאחר השבת למה לא עשית האש אתמול, אף על פי שזהו הערמה לעשות לשבת הבאה כך, ואין הדבר כך נכון בעיני כלל דהא כל שעושה גוי לצורך ישראל אסור אפי' עשה מעצמו, כדאיתא בהדיא בפרק כתבי הקדש (קכ"ב א') בנכרי שהדליק את הנר ועשה כבש לירד בה, וכש"כ בזה שהוא נותן לו ענין שיעשה לצרכו, שאפי' אומר לו למה לא עשית אש לצרכך אתמול והוא עושה בשבת הבאה כאילו לצורך עצמו, יש לחוש שאינו עושה אלא בשביל ישראל, וכן דנתי לפני מורי והודה לדברי.
מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי. לפי שיטת רש"י ז"ל ור"י ז"ל הכי פירושו מאן תנא דכל מידי שכבר התחיל לרסקו מבעוד יום ואח"כ נסחט מאליו שפיר דמי למיעבד הכי, ויהא משקה היוצא ממנו מותר באכילה לפי שאין בסחיטתו איסור תורה, דהא מהאי טעמא שרו ב"ש, משום דאפי' עביד הכי בידים לית בה חיוב חטאת כדאיתא לעיל, וכיון שאין בו איסור תורה ליכא למיסר משקה הזב ממנו גזרה שמא יסחוט, דלא אסרינן הכי במשקים שזבו אלא כשיש בסחיטה איסור תורה.
אמר ר' יוסי בר חנינא רבי ישמעאל היא דתנן בפ"ב דעדיות השום והבוסר והמלילות שרסקם מבעוד יום [רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך, פי'] ויניחנו שיגמר ויזוב מאליו ויהא מותר באכילה וכן פירש ר"י ז"ל.
ורבי עקיבא אמר לא יגמור. פרש"י ז"ל שאסור לו להניחם תחת כובדן כדי לגמור משתחשך, ולפי שיטה זו יגמור ולא יגמור לאו דוקא, אלא לומר שיגמור מאליו או שלא יגמור מאליו, ופירש ר"י ז"ל דע"כ יש לנו לפרש דרבי ישמעאל סבר דמילתא כי הא דאתיא ממילא לית בה חיוב חטאת. +א"ה, כאן חסר, ואולי צ"ל סבר דמותר באכילה בשבת, דאל"כ מנ"ל דסבר דמילתא כי הא כו'.+ עד שיודו ב"ש דלית בה משום שביתת כלים, דילמא מלאכה גמורה היא והא דשרי שיגמר מאליו היינו [משום] דסבר כב"ה דלית להו שביתת כלים אפי' במידי דהוא מלאכה גמורה כגון תנור יורה וריחים, אלא ודאי דרבי ישמעאל מתיר המשקה הזה באכילה כדפרש"י ז"ל, ומיהו ק"ל כיון דהכריחא דמילתא מהאי טעמא הוא, מנלן דרבי ישמעאל שרי המשקה באכילה, כיון דאמרת דיגמור היינו שיהא נגמר מאליו, וי"ל משום דפשיטא לן דלא אתא רבי ישמעאל להתיר גמר המלאכה, דהא פשיטא דלית לן שביתת כלים, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, אלא ודאי דלמישרי המשקה אתא, ומיהו מאי דפרש"י בדרבי עקיבא לא מחוור, דאמאי אסר רבי עקיבא שלא תגמר המלאכה מאליה, א"כ שויתיה לרבי עקיבא כבית שמאי.
לכך פירש ר"י ז"ל דרבי עקיבא הכי קאמר שלא יניחנו לגמור כדי לאוכלו כדאמר רבי ישמעאל, [כ]לומר [שה]משקה היוצא ממנו אסור גזרה שמא יסחוט בידים שהוא איסור תורה, ופשיטא לן דהא אתי רבי עקיבא לומר, ולא לאסור המלאכה מאליה, דהא [מ]תלמידיו של ב"ה הוא דלית להו שביתת כלים, והיינו דאמרינן דמתני' רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא, דעל כרחין לרבי עקיבא מאי דאתי בתר הכי ממילא הוא אסור, מפני שהוא דבר שחייבין עליו חטאת אם בא לעשות בידים, ולדבריו לא היו מודין ב"ש שיהא מותר לעשות מאליו כיון דאית להו שביתת כלים, ומיהו אפי' לרבי ישמעאל ולכולי עלמא אסור לסחוט בידים, באיסורא דרבנן, ורבי שמעון ור' אלעזר דלקמן לא התירו לסחוט אלא שאמרו שהמשקה היוצא ממנו מותר, והא דאמרינן מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי כבר פירשנוה דשפיר דמי דקאמרינן היינו למימרא דשפיר דמי למיעבד הכי, כלומר להניחו לזוב מאליו ולאכול אותו, דליכא לפרושי שפיר דמי לסחוט בידים, דהא אמתני' קיימינן ובמתני' לא שרי האי, וליכא לפרושי שפיר דמי להניחו שיזוב ואין בו איסור תורה, [ד]א"כ האי נפקותא לא מהני אלא אליבא דב"ש דאית להו שביתת כלים, לומר דבהא ליכא שביתת כלים, ומסתמא לא אתינן אנן למיעבד נפקותא אליבא דב"ש, אלא ה"פ כמו שאמרנו, וזו שיטת התוספות, ובודאי דלישנא דיגמור דקאמר רבי ישמעאל דחוק לפי שיטה זו.
לכך נראה למורינו ז"ל דלרבי ישמעאל אפי' לגמור בידים שרי, דלא חשיבא ליה מלאכה כלל, דכיון דריסקם מבעוד יום הרי הוא כאילו נגמרה כל מלאכתו, וכיון דשרי לסוחטו בידים פשיטא דמותר המשקה היוצא ממנו, והיינו דאמרינן מאן תנא דכל מידי כי הא דאתי ממילא שפיר דמי ואין בו משום מלאכה ולא עוד שאפי' לסחוט בידים מותר, רבי ישמעאל היא, וא"ת ודילמא מתני' דשרי לגמור מאליו ואין בו שביתת כלים לב"ש אפי' לרבי עקיבא היא, דרבי עקיבא לא אסר לגמור בידים אלא מדרבנן, י"ל דכיון דהא לא מיבריר ואפשר דרבי עקיבא מדאוריתא קא אסר, נקטינן לרבי ישמעאל דבריר טפי, והכין אורחא דתלמודא, אי נמי דקים לן דרבי עקיבא סתמא קאמר שלא יגמור כלל ואפי' מאליו, ולומר שהמשקה היוצא ממנו אסור גזירה שמא יסחוט, וא"כ סבירא ליה דסחיטתם איסור תורה ודלא כתנא דמתני', שאילו לא היה בו אלא איסורא דרבנן לא היה אוסר משקה היוצא ממנו משום גזירה דאיסורא דרבנן, וזה ברור.
[דף יט עמוד ב] ר' אלעזר אמר רבי אלעזר היא. פי' ר' אלעזר בן פדת אומר רבי אלעזר בן שמוע היא, דתנן חלות דבש שרסקם וכו' ור' אלעזר מתיר, פי' מתיר משקה היוצא מהם ולא גזרינן שמא יסחוט, דמדאוריתא שרי למיסחט, ואיפשר דשרי אפי' מדרבנן כפי הפירוש האחרון.
ור' יוסי בר' חנינא מ"ט לא אמר כר' אלעזר. פי' מ"ט אמר כרבי ישמעאל דוקא, דהא אפשר לאוקמה נמי כר' אלעזר בן שמוע.
ופרקינן אמר לך התם הוא דמעיקרא אוכל והשתא אוכל. פי' לאו דוקא אוכל גמור, דא"כ אוכלא דאיפרת הוא ואפי' בלא ריסוק נמי, אלא למימרא דקרוב הוא לאוכל, כי אף על פי שמעורב בו הפסולת והשתיה שבו, מ"מ האוכל ניכר ומסויים בו ואינו דומה לדש בתבואה, ומשום הכי אסרי רבנן דכיון דמעורב בו פסולת הרי הוא כמפרק גמור שהוא תולדה דדש.
והא כי אתא רב הושעיא אתא ואייתי מתניתא בידיה וכו'. ובפרק החבית (לקמן קמ"ה ב') פרכינן ורב הושעיא גברא יתירא אתא לאשמעינן, ומהדרינן טובא אתא לאשמעינן חלות דבש הוא דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא אבל זתים וענבים לא, קמ"ל דאפי' בזתים וענבים שרי ר' אלעזר, ותנא דמתני' דלא נקט [אלא] חלות דבש כח דרבנן ניחא ליה למינקט, ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא, ותנינא היתירא דר' אלעזר ורבי שמעון.
ור' אלעזר מאי טעמא לא אמר כר' יוסי בר חנינא. פי' דאע"ג דהא דר' אלעזר עדיפא משום מתניתא דאייתי רב הושעיא דאיירי בזתים וענבים כעין משנתינו, אנן הכי קאמרינן אמאי סיים כר' אלעזר דוקא, דהא מצי לאוקמה כרבי ישמעאל נמי, אי נמי דר' אלעזר לא נקט באוקמתיה מתניתא דרב הושעיא, ומתני' בלחוד נקט דלא איירי אלא בחלות דבש, וכיון דכן אידך דרבי ישמעאל הוה עדיפא ליה למינקט.
ומהדרינן ולאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן במחוסרים דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי במחוסרים שחיקה והני נמי כמחוסרים דיכה דמו. פי' ג' מלאכות הם, קטנה שבכולם ריסוק למעלה ממנה דיכה למעלה ממנה שחיקה ופריש רבי יוחנן דהיכא שמחוסרים אפי' דיכה שלא נעשה בהם אלא ריסוק אפילו רבי ישמעאל מודה דאסיר, כי פליגי במחוסרים שחיקה בלחוד שכבר נעשה בהם דיכה ומשום הכי לא אוקים רבי אלעזר מתני' כרבי ישמעאל דרבי ישמעאל [לא שרי] אלא במחוסרים שחיקה בלחוד, והני דמתני' דטוענים [קורת] בית הבד ועיגולי הגת כמחוסרים דיכה דמו, ולהכי אוקמה כר' אלעזר דאיירי בריסוק בלחוד שהם מחוסרים דיכה דדמיא למתני', והא דנקט כמחוסרים דיכה ולא קאמר והני מחוסרים דיכה, משום דטעינת בית הבד ועיגולי הגת טפי עדיף מריסוק וקצת דיכה יש בו אלא שאין בו דיכה שלימה, ולהכי אמרינן דאפילו הכי דינן כמחוסרים דיכה, אבל רש"י ז"ל גורס דהני מחוסרים דיכה.
וא"ת דכיון דרבי ישמעאל דקתני ריסקן אמרת ריסקן היינו דיכה ואינם מחוסרים [אלא] שחיקה, מנ"ל דריסקן [ד]קתני [בדר' אלעזר היינו במחוסרים אפי' דיכה וריסקן ממש קתני], י"ל דגבי דרבי ישמעאל כיון דקתני שום ומלילות שאין הריסוק עושה בהם מעשה [טפי] משמע לן דבהכי לא שרי רבי ישמעאל לגמור משתחשך, וע"כ לדיכה קרי ריסוק, ולא דק בלישניה, משום דהא פשיטא דהכי בעי למימר, אבל בדר' אלעזר דאיירי בחלות דבש דריסוק מהני בהו טובא לא מפקינן לישנא מפשטיה וריסוק ממש קאמר, ומיהו מדנקט רבי ישמעאל נמי בוסר גלי לן דאפי' בבוסר דהוי דומיא דזתים וענבים לא שרי אלא בלחוד לאחר דיכה, ולהכי לא אוקי מתני' כרבי ישמעאל.
אבל ר' יוסי בר חנינא משמע דלית ליה האי דרבי יוחנן וסבירא ליה דרבי ישמעאל ריסוק בלחוד קאמר, כי רחוק הוא לומר דאיהו סבר דמתני' כמחוסר שחיקה דמו, מדנקיט תלמודא בהדיא והני כמחוסרים דיכה דמו.
ואגב אורחין שמעינן מהכא דמתני' דקתני שטוענין בקורת בית הבד ועיגולי הגת, היינו זיתים וענבים שלמים שלא נעשית בהן שום מלאכה קודם לכך, דאי כפרש"י ז"ל שפירש לעיל שאין נותנים קורה על גבי זיתים עד שטוחנים אותם בריחיים, וכן ענבים דורך אותם תחלה, היכי אמרינן הכא דלבתר טעינה כמחוסרים דיכה דמו, אלא ודאי ליתיה לההוא פירושא.
ואמרינן הורה ר' יוסי בר חנינא כרבי ישמעאל. ומסתברא דר' יוסי בר חנינא אזדא לטעמיה דאוקים מתני' כרבי ישמעאל ולהכי פסק כותיה, וכיון דמתני' מחוסרים דיכה שמעינן מינה דכל שריסקן מבעוד יום בלחוד יגמור משתחשך, וכן הלכה, ומיהו לפי שיטת ר"י ז"ל דוקא להתיר משקה היוצא מהם אבל לסחוט בידים אסור, ולפי הפירוש האחרון שהוא דעת מורי הרב ז"ל ודעת ר"ז ז"ל ואחרים עמו מותר אפי' לגמור בידים.
מעתה אותו בוסר שאנו דכין מע"ש הא ודאי אינו מחוסר אלא שחיקה, ולפי דעת מורי ז"ל מותר לסוחטו בשבת אפי' על גבי קערה, וכן היה הוא ז"ל מורה, אבל לדעת ר"י ז"ל אין להתירו לסחוט אלא א"כ על גבי הקדרה או קערה של אוכל, דהתם אפי' בוסר בעין מותר כדאיתא בפרק חבית (קמ"ד ב'), והענבים שאנו דורכין בגת פשיטא שאינם מחוסרים אלא [סחיטה] שמשקה היוצא מהן מותר לדברי הכל, ואין צריך לומר גיגיות של יין וקנקנים של יין שנותנים בהם קצת ענבים דרוכות שהוא מותר בשבת, אבל אותם קנקנים של יין שנותנים בהם ענבים שלמים והם מתבקעות מאליהן שם ביין הנקרא שיפה בלע"ז היה לנו לחוש, אבל הרב בעל התרומות ז"ל ואחרים מרבותי' ז"ל עמו התירו דכיון שיש שם צלול הרבה מערב שבת, אפי' יצא בשבת משקה מן הענבים מיעוט הוא, והרי הוא בטל ראשון ראשון ביין של היתר, כיון שלא היה בעינו מעולם.
שמן של בדדין. פרש"י ז"ל שמן המשתייר בחול תחת הטעינה של בית הבד, והוא מוקצה לשכרן של בדדין, ודמי לתמרא דעיסקא, ואיידי דאיירי לעיל בעניני בית הבד נקטה הכא, ואף על גב דלעיל לא איירי אלא כשיוצא השמן בשבת, ור"י ז"ל פירש דלא היא, [אלא] דומיא דלעיל דהיינו שמן שיצא בשבת מתחת הקורה שנטענה מבערב, וכיון שמבעוד יום לא הוי חזי הוי בשבת כמוקצה ונולד, ושמואל דשרי היינו משום דלית ליה מוקצה ונולד, אי נמי דהתם לא היתה קורה עליהם והיה יכול ליטלו בין השמשות, אבל הכא דאיכא קורה עליהם ולא היה יכול ליטלו משם בבין השמשות אסור מה שזב אחרי כן, וכן פירש בעל התרומות ז"ל.
הני כרכי דזוגי. פרש"י ז"ל מחצלאות שהן עומדות לכסות בהן פרקמטיא, והוו להו מוקצות לכך, רב אסר משום מוקצה, וליכא לפרושי משום מוקצה מחמת חסרון כיס, דא"כ אפי' לר"ש נמי אסירי, ואילו לקמן בסוף מכילתין (קנ"ו ב') מוכחינן מהא דרב כרבי יהודה סבירא ליה, אלא ודאי משום מוקצה דעלמא כתמרי דעיסקא אסר להו בטלטול. וק"ל דלקמן בפרק מפנין (קכ"ח א') אמרינן בשר תפוח רב הונא אמר מותר לטלטלו ופרכינן והא רב הונא תלמידי דרב הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה, ופרקינן במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה במוקצה לטלטול סבר לה כרבי שמעון, ואילו הכא אסר רב בטלטול.
ופירש ר"ת ז"ל דהני כרכי דזוגי הם מחצלאות של בדדין ומוקצות מחמת מיאוס נינהו ומשום הכי אסר רב לטלטלם כרבי יהודה, והא דמייתי ראיה לקמן במכילתין דרב ס"ל כרבי יהודה במוקצה מחמת איסור, מהא דמוקצה מחמת מיאוס, שפיר מוכחינן מיניה, דסבירא לן דמוקצה מחמת מיאוס קל ממוקצה מחמת איסור הוא, והא דאמרינן בפ"ק דחולין (י"ד ב') אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה, לרבי אליעזר במשכנו בשעת הלואתו והרבה כיוצא בזה. +א"ה, חסר כאן, ועי' תו', ואולי צ"ל דיחויא בעלמא הוא, ולא קאי במסקנא, וה"נ אשכחן ב"מ פ"ב א' אימור דשמעת ליה לר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו, וסוגיא דעלמא דאפי' במשכנו בשעת הלואתו אמרה, והרבה כיו"ב, ועי' בדברי רבנו שם.+ ומיהו אין [להביא] ראיה דמוקצה מחמת איסור עדיף מהא דאמרינן לקמן במכילתין (קנ"ז א') במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון ולא במוקצה מחמת איסור, דדילמא התם במוקצה מחמת איסור דדחייה ב[י]דים כגון נר שהדליקו בו באותה שבת.
ויש מפרשים לפי פרש"י ז"ל דכי אמרינן בטלטול סבר לה כרבי שמעון היינו במידי דחזי לאכילה, דכי אקצייה מאכילה אקצייה, אבל במידי דלא הוי אלא טלטול כרבי יהודה סבירא ליה, דודאי מטלטול אקצייה, דומיא למה שאמרו במסכת סוכה (ל"ז ב') גבי הדס של מצוה אסור להריח בו כדאמרינן התם.
ושמואל שרי. פי' דסבר כרבי שמעון דלית ליה מוקצה. יש מקשים דבפרק נוטל (קמ"ג א') לא מטלטל שמואל גרעיני פרסייתא אלא אגב ריפתא אלמא בנולד כרבי יהודה סבירא ליה, ומתרצים דהתם מחמיר על עצמו היה מפני שהוא אדם חשוב, וכדאמרינן התם (קמ"ב ב') אמר אביי [אי] לאו דאדם חשוב אנא כפא אכיפי למה לי.
הנהו תרי תלמידי חד מציל בחד מנא וחד מציל בארבעה וחמש מנא. פרש"י ז"ל מצילין מן הדליקה בחד מנא כמה סעודות כדתנן מצילין סל מלא ככרות ואף על פי שיש בו כמה סעודות, וחד מציל בארבעה וחמשה מאני אלא שמקפלן כולם לתוך כלי אחד ונושאן בבת אחת ולא דק, דא"כ היכי אמרינן דקא מיפלגי בפלוגתא דרב הונא ורב אחא בר זבדא, דפלוגתא דהתם היינו דרב הונא לא שרי אלא בבא להציל ורב אחא שרי אפי' בבא לקפל, והתם איבעיא לן פרס טליתו וקפל והניח וקפל והניח והוציא בבת אחת כבא להציל דמי או כבא לקפל דמי ואסיקנא דכבא להציל דמי, וכיון שכן בהאי ליכא פלוגתא, ופלוגתא בבא להציל בזה אחר זה.
[דף כ עמוד א] כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי. פי' ולגבי צלי אפי' רבנן דפליגי עליה דחנניה מודו דתו ליכא למיחש לחתויי.
איתמר נמי אמר רבי יוחנן וכו'. הא דבשולי גוים פי' במסכת ע"ז.
תנא חנניה [וכו']. אומר ה"ר יוסף ז"ל דלענין הטמנה נמי מותר בקדרה חייתא לרבנן או כשהגיע למאכל בן דרוסאי כחנניא. [ו]אינו נראה לר"ת ז"ל דשהיה בלחוד והטמנה לחוד וכדבעינן למימר קמן, ובפרק כירה (ל"ו ב') נפרש בס"ד.
התם מינתח הכא לא מינתח. והוא הדין דיכול לשנויי דהתם מגולה לגמרי, אלא דהאי שינויי עדיפא ליה.
קרא כי אתא לאיברים ופדרים הוא דאתא. פי' לאיברים ופדרים דעולת תמיד של בין הערבים דחול, דאילו לאיברים ופדרים דשבת גופיה מעולת שבת בשבתו נפקא, דההיא ודאי לכל מילי משמע, ולא לשחיטה וזריקה וקבלה בלחוד כמו שהיה מפרש ה"ר יוסף ז"ל, וכן פרש"י ז"ל, וק"ל דהא אמרינן בפרק אלו קשרים (קי"ד א') עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת, וליכא למימר דאתא לעולת חול שלא הותחלה כלל מבעוד יום, דהא אפי' היה יום חול לא חזיא להקטרה בלילה, אלא ודאי הכי קאמר שאע"פ שהתחילה מבעוד יום ומשלה בה האור והיא [על] מוקדה על המזבח כל הלילה אין עושים בה שום מלאכה, וי"ל דהתם לעשות לה מערכה בפני עצמה, אבל הכא שרי להוסיף גחלים ועצים במערכה שלהם, וכן יש לפרש בפרק טרף בקלפי (יומא מ"ו א') בפלוגתא דרבה ור"ה גבי תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה ובתוספות האריכו בזה הרבה בכאן ולשם.
והא דדרשינן הכא האי דרשא מבכל מושבותיכם, ובמסכת סנהדרין (ל"ה ב') דרשינן מינה ג"כ שאין שריפת בת כהן דוחה השבת, ובפ"ק דקדושין (ל"ז ב') דרשינן מינה שאין שבת בראשית צריכה קדוש ב"ד, י"ל דתרי מושבותיכם כתיבי בשבת, חד האי דהכא דפרשת ויקהל, ואידך בפרשת אמר אל הכהנים, ומההוא דויקהל דרשינן האי דרשא דהכא, ומדהוה מצי למימר בבתיכם וכתב במושבותיכם דרשינן מושבות מושבות שאין שריפת בת כהן דוחה שבת, ומההוא אידך דבפרשת אמור אל הכהנים דרשינן שאין שבת צריכה קדוש ב"ד, והא דמשמע במסכת נדרים (ע"ח ב') דמדכתיב וידבר משה את מועדי י"י דרשינן מועדי י"י צריכים קידוש ב"ד ואין שבת בראשית וכו', עיקר דרשא ממושבותיכם היא וסמכינן עלה בההוא קרא דהתם, ודכוותה בתלמודא.
תני ר' חייא לסיועיה לשמואל וכו'. יש שפירשו דגבי מנורה נאמרה כדאיתא לקמן בפרק במה מדליקין (כ"א א'), ויש שפירשו דהא מתניתא אחריתי היא במדורה, וכן פרש"י ז"ל.
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. פי' שהפסוק משל בעלמא על ישראל.
גירסת רש"י ז"ל אמר רב הונא קנים אין צריכין [רוב] אגדן צריכין רוב וכו'. ויש גורסין בהיפך, וגירסת רש"י עיקר.
[דף כ עמוד ב] מתקיף לה רב יוסף. כלומר היכי נקט עצים סתם דמשמע סילתי ואין בה אלא כשוכא דארזא.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ב - במה מדליקין [המתחיל בדף כ עמוד ב]
במה מדליקין
מתניתין במה מדליקין ובמה אין מדליקין. כבר פירשנו בריש מכילתא דתני סדר ערב שבת, להכי קתני השתא דיני הדלקה דאתו מקמי בין השמשות, כדתנן (לקמן ל"ד א') ספק חשכה אין מדליקין את הנרות, ובתר הכי במה טומנין דאיתיה אפי' בספק חשכה כדאיתא בההיא מתניתין.
והאי דקתני במה מדליקין ליכא למבעי היכא קאי דקתני במה מדליקין, דהא אפי' תימא דבהדלקת נר שבת ליכא לא מצוה ולא חובה, מ"מ ראוי הוא לומר הבא להדליק במה רשאי להדליק שלא יבא לידי הטייה, וכדקתני במה טומנין במה אשה יוצאה, ובכולהו לעולם פותח במעשה, במה עושין ובמה אין עושים, ולא שייך למיתני במה אין מדליקין ובמה מדליקין.
אין מדליקין לא בלכש וכו'. במסכת נדרים (ג' א') מפרש דתנא זמנין פריש ממאי דסליק וזימנין במאי דפתח וליכא קפידא, והכא ודאי פריש מה שאין (כן) מדליקין שהוא מועט, ובכל מאי דלא פריש שרי להדליק, ולא אצטריך לפרש במה מדליקין אלא במידי דאית ביה שום חדוש, או דאית ביה פלוגתא, ובגמרא מפרש מאי איכא בין ת"ק דקתני ולא בחלב ורבנן בתראי.
גמ' שוכא דארזא עץ בעלמא הוא. פי' ופשיטא שאין עושים פתילה מעץ ואף על פי שהוא דולק בה, ופרקינן בעמרניתא דאית ביה. וא"ת תיפוק ליה דהא תנן (לקמן כ"ז ב') שכל היוצא מן העץ אין מדליקין [בו] אלא פשתן, י"ל דתנא פרט ואח"כ כלל, אי נמי משום דאורחא דעבדי פתילה מהאי עמרניתא, ודילמא הוה אמינא דשריא, שאין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ (עירובין כ"ז א').
והכתיב והיה החסון לנעורת. פרש"י ז"ל אלמא חוסן לחוד ונעורת לחוד, ויש מקשים דילמא חוסן לחוד וחסון לחוד ולפיכך פירשו דה"ק והכתיב והיה החסון לנעורת וגו' ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה, אלמא שפיר דליק וכשר לפתילה, וליתא להאי פירושה, דהא קש דולק יפה ואעפ"כ אין עושים פתילה ממנו, אלא הנכון כפרש"י ז"ל וקים להו דחוסן וחסון חדא מילתא אלא דהאי לשון תורה והאי לשון חכמים.
אלא אמר אביי כיתנא דדייק ולא נפיץ. פי' ושמעינן דכל דדייק ונפיץ שרי בין בפשתן עצמו בין בפסולת שלו אישטופא בלע"ז, ופתילות של קנבוס ושל צמר גפן כשרות כדעת ר"ת ז"ל וכדבעינן למימר קמן (כ"ז ב').
אנן שיכא פרנדא קרינן ליה. יש שפירשו דעל מטכסא קאמר דקרו ליה שיכא פרנדא, וקשיא להו דהא אמרינן במסכת סוטה (מ"ח ב') משחרב בית ראשון בטלה שיכא פרנדא, ותירצו דלא בטלה לגמרי אלא שלא היתה מצויה, וכדאמרינן התם שבטלה זכוכית ואשכחן בברכות (ל"א א') בהלולא דבריה דרב פפא דיהיב להו חמרא בזוגתא חיורתא, ואמרינן נמי בפ' מציעא (ב"מ כ"ט ב' עיין שם) מי שהניח לו אביו מעות של רבית ורוצה להפסידם ואמר רבי יוחנן שיקנה בהם זכוכית לבנה, ורבי יוחנן לאו הילכתא למשיחא קאמר, ויש לפרש דהכא הכי קאמר אנן לכלך דמתני' שיכא פרנדא קרינן ליה.
הוסיפו עליהם של צמר ושל שער. פירוש ואפילו ארוג בבגד ואפילו בתערובת פשתן, וכדחזינן לקמן (כ"א א') דסבירא לן דאבנטו של כהן שהיה תכלת ושש פסול לנרות של מקדש מפני שכיוצא בו פסול לשבת.
מהו דתימא אפי' למעבד מיניה פתילתא קא משמע לן דפתילתא שרי. ופרש"י ז"ל פתילה של שעווה ובתוכה פתילה של פשתן, וכן פירשו בתוספות שהוא כעין קנדלין של שעוה שלנו ומכשירין להדליקו בשבת, ורבינו הגדול ז"ל אומר שלא הכשירה כאן בפני עצמה, אלא ליתנה בתוך נר של שמן כעין פתילה, דאילו בפני עצמה ודאי עמיא טובא וצריך למוחטה תדיר, ודין נרות של חלב שרגילין לעשות כדין של שעוה, ומאי דפריש תלמודא בשעוה איכא לפרושי בחלב דתנן, דדוקא לפסול שמנים אבל לא לפסול פתילות, ותלמודא נקט קמייתא דתנן והוא הדין לאידך.
[דף כא עמוד א] נפקא מינה למקח וממכר. וא"ת ותיפוק לי' דנפקא מינה שעוה ועטרן דתנן לענין שבת, י"ל דהתם אפי' קירותא ועטרן מתוקנים פסולים, אבל הכא אשמעינן שמוכר עטרן ושעוה נותן הפסולת בזה כמו שהוא ללוקח ויפטר ויתקנהו הלוקח לעצמו, דהאי נמי עטרן או שעוה מקרי ואין הולכים בממון אחר הרוב.
מהו לתת בהם שמן כל שהוא. פי' [כל] שהוא לאו דוקא אלא כשיעור שימשיך השאר, ולאפוקי היכא דהוי רובא דכשר לדברי הכל.
ומה טעם לפי שאין דולקים. פי' שאין מדליקין בעינייהו, ואף על גב דבעינייהו אינם פסולים אלא גזירה שמא יטה ודמיא כעין גזירה לגזירה, ואילו בפרק קמא (י"א ב') סבר רבא דלא גזרינן גזירה לגזירה, כבר פירשתי שם שאין הגזרות שוות, ולקמן בדרב ברונא אמר רב מודה נמי דלא גזרינן גזירה לגזירה, אבל הכא כולה חדא גזירה היא, ואין צריך להגיה.
מעשה רב. פי' ואף על גב שהוא כנגד רבים וכ"ש בבית רשב"ג שהיה מנהגם להחמיר בעצמם.
מאי לאו להדליק לא להקפות. פרש"י ז"ל מאי לאו להדליק בבגד ואגוז. לא להקפות את הפתילה בלבד שלא תטבע בשמן, ולעולם אינו מדליק באגוז דבהא איכא למגזר, ולפי זה מה שנוהגים לתת גמי בתוך פתילה של פשתן ולהדליק בה בשבת מנהג טעות [הוא] כיון שמדליקין אף בגמי, ורבינו ז"ל פירש מאי לאו שכוונתם באגוז להדליק ולהרבות אור הנר ואפ"ה שרי וקשיא לרבא, ופרקינן לא להקפות שאין כוונתם באגוז אלא להקפות בלבד ולפיכך אפי' מדליקין באגוז מותר דליכא למגזר מידי, ולפי זה נתקיים המנהג בהכשר וכן דעת תלמידי רבינו ז"ל, ויש מין גמי שהוא דולק בטוב ונוהגים לעשות [ממנו] פתילות כעין בסול, ומ"מ פעמים הוא מסכסך, ויש מסופקים בו שמא הוא פתילת מדבר הנזכר למעלה ועל הספק בו אין מדליקין בו לבדו בשבת.
איני והאמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכם שמן כל שהוא ומדליק. פירש ר"ת ז"ל דקרבי דגים שנימוחו לאו היינו שמן דגים ממש [דההוא אפילו בעיניה שרי], וכן חלב מהותך אינו חלב מבושל דההוא אפי' ע"י תערובת אסור [כיון] דבעיניה לא מדליק שפיר, וחלב מבושל הוא שבשלוהו ועומד קרוש, וחלב מהותך הוא שהתיכוהו ועומד צלול והוא מימשיך בעיניה שפיר, אלא דגזרו ביה אטו שאינו מהותך, ולפיכך ע"י תערובת שרי כדמפרש ואזיל, ומעיקרא קס"ד דהא דאמר רבא מה טעם לפי שאין מדליקין הוה בעי למימר לפי שאין כשרים בפני עצמם, והיינו דאותבינן ליה מתניתא דלעיל ומהא דרב ברונא, והשתא תריץ ליה תלמודא דה"ק מה טעם לפי שאין ראויים להדליק בפני עצמם דלא מימשכי, ולאפוקי חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שראויין להיות דולקים בעינייהו.
הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה. פי' לכך אמרה תורה להעלות נר שידליקנה בענין שתהא דולקת ועולה מעצמה ולא תהא צריכה שום תיקון והטייה, והיינו בפתילה שאינה מסכסכת ושמנים נמשכים.
תנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמנייהו היו מפקיעין ובהם היו מדליקים לשמחת בית השואבה. וקושיין מהמניהם דהיינו אבנט שיש בו תכלת שהוא צמר צבוע מעורב עם פשתן, [כדכתיב] (שמות ל"ט) ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן, אלמא כשר למקדש, ואילו לעיל לגבי שבת אמרינן הוסיפו עליהם של צמר ושל שער, וההיא ודאי סתמא היא ואפי' כשמעורב עם הפשתן, וא"ת ומאי קושיין דהא בשבת כל שמעורב בפשתן כשרים הוא לו מן הדין אלא משום גזירה דבעינייהו, וכדאמרינן לעיל גבי כרך דבר (שאין) שמדליקים בו עם דבר שאין מדליקים בו, תירצו בתוספות דאבנט ג' ידות של צמר היה ובכי הא כמאן דליתיה בעיניה דמי, וא"ת והיאך היו מדליקים מבגדי כהונה לשמחת בית השואבה דהא תשמישי קדושה נגנזים, וי"ל דכיון דשמחת בית השואבה מצוה היא ושריפתם לצורך מצוה זו אין לך גניזה כמוה, ומיהו הא קשיא דהתם (סוכה נ"ג א') אמרינן אשה בוררת חיטין לאור בית השואבה, ותירצו בתוספות דלב ב"ד מתנה בכך, ובירושלמי (סוכה פ"ה ה"ג) תירצו דראויה לברור קאמר.
שמחת בית השואבה שאני. פירש"י ז"ל דכי כתיב להעלות נר תמיד במנורה הוא דכתיב, וקשה לי א"כ כי פרכינן בסמוך מבגדי כהונה שבלו מאי קושיא דילמא בשאר נרות שבמקדש, והנכון שמחת בית השואבה שאני שהיא להרבות בשמחה בעלמא ובה לא היו מדקדקים.
מאי לאו בכלאים. פי' כמו אבנט. ופרקינן לא דבוץ. כגון מכנסים שהיו של בוץ לבדו, וש"מ דפתילה של בגד פשתן כשרה לפתילה.
אמר רב הונא פתילות ושמנים וכו' אמר רבא מ"ט דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. [פירש"י ז"ל] קסבר כבתה זקוק לה ושמא יפשע ולא ידליקנה ולפיכך אין מדליקין בהן בחול. ומותר להשתמש לאורה ולפיכך אין מדליקין בהם בשבת גזירה שמא יטה, וקשיא לן ודילמא אסור להשתמש לאורה, ומה שאין מדליקין בהם בשבת משום דכבתה זקוק לה ובשבת לא יכול לחזור ולהדליקה, יש שפירשו דכיון דאמר לישנא יתירא בין בחול בין בשבת מכלל דטעמא דחול לחודיה טעמא דשבת לחודה, ואחרים תירצו דדייקינן לה מדקאמר פתילות ושמנים, ואילו בפתילות שהאור מסכסכת בהם והם כבות איכא למימר טעמא דכבתה זקוק לה, אבל שמנים אין הטעם אלא שאין נמשכים אחר הפתילה ואורם עמום אבל אינם כבים, וא"כ טעמא דפסולם היינו משום דמותר להשתמש לאורה, ובדין הוא דשמנים יהו כשרים לחול אלא דלא פלוג רבנן.
ורב חסדא [אמר] מדליקים בהם בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה. פי' וכיון דכן אפי' פתילות כשרות בחול וכ"ש שמנים. ומותר להשתמש לאורה. ולפיכך אסור בין בפתילות בין בשמנים, שאף הפתילות כיון שהם מסכסכות אינן דולקות יפה וצריכות תיקון, והא דדייקינן לעיל מפתילות דכבתה זקוק לה היינו אמאי דאסר להו אפי' בחול כדפרישנא.
[דף כא עמוד ב] ואסור להשתמש לאורה. פירוש [אפי'] בתשמיש של מצוה ואפי' עראי, דאי לא ניחוש להכי שמא יאכל שם סעודה של מצוה או [לא] יקבע לאורה, אלא ודאי כדאמרן.
משמיה דרבי יוחנן וקבלה. וכן הלכה.
ומדלא שרו הכא בחנוכה אלא משום דאסור להשתמש לאורה, ש"מ דבשאר נרות של שבת אפי' אותם שמדליקים בפתח כעין נר חנוכה והוא הדין דשאר המקומות, אסור להדליק כי אם בפתילות ושמנים שאמרו חכמים וכן כתב ר"י ז"ל.
ועיקר מצותה משתשקע החמה. פי' היה נראה כי סוף השקיעה דהיינו בין השמשות קאמר, דהכי משמע האי לישנא כדפירש ר"ת ז"ל בסוף פרקין (ל"ה א'), ומיהו ודאי אם רצה להדליק מתחלת השקיעה מדליק, שאם לא כן נרות של שבת אימת מדליק להו, אלא ודאי כדאמרן דכל זמן שקיעת החמה שהנר אורו מבהיק זמנם להדליק בברכה ולאפוקי קודם לכן.
דאי לא אדליק מדליק. פי' עד ההוא שיעורא בלחוד ומכאן ואילך עבר זמנו, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דהני מילי לדידהו שהיו מדליקין חוץ לפתח ואין היכר לבני רשות הרבים יותר, אבל אנן דמדליקינן בפנים ואין היכר אלא לבני הבית, יכול להדליק כל הלילה ועד עמוד השחר, ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על [שולחנו ודיו].
אי נמי לשיעורא. פי' שצריך ליתן בה שמן שתוכל להדליק עד השיעור ההוא לכל הפחות, ועיקר הדין בזה דמכאן ואילך אם רצה לכבותה הרשות בידו ויכול ליהנות ממנה, והוא הדין אם כבתה מאליה ואפי' תוך השיעור כיון דקי"ל שאם כבתה אין זקוק לה, שאע"פ שאמרו שאסור להשתמש לאורה ולהרצות מעות כנגדה, זהו בעוד שדולקת ומשום בזויי מצוה ואבא דכולהו דם כדאיתא לקמן (כ"ב א'), אבל כיון שעשה בה מצותה תו ליכא משום בזויי מצוה דתשמישי מצוה הם ונזרקים (מגילה כ"ו ב'), ולפיכך כל שכבה הנר הרי עבר זמן מצותה לאותה הלילה, כי שאר הלילות מצוה אחריתי היא ונר אחר ושמן אחר, ועדיף מהפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים (סוכה מ"ו ב'), וזה ברור, ולא כדברי האומרים שאסור ליהנות משיירי פתילות ושמן דנרות חנוכה כי אם בנר חנוכה, ומה שנשאר מכל השמונה ימים שעושה לו מדורה ושורפו הואיל והוקצה למצותו כמו שכתבו מקצת התוספות, שלא הוקצה למצותו אלא לזמן קבוע, דאי לא תשמישי מצוה היאך נזרקים, אלא ודאי כדאמרן ואין לפקפק בדבר כלל, מרבינו ז"ל.
עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות.
והמהדרים מן המהדרים ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה. יש שפירשו שמונה לכל אחד ואחד, דאי שמונה לכל בני הבית זמנין דבצירי נרות מן המהדרים שמדליק נר לכל אחד ואחד ובשני שנים לכל אחד. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל ולב"ה ביום ראשון מדליק נר לכל אחד ואחד ובשני שנים וכו'.+ ולפירוש זה מנהגנו דלא כחד אלא כעיקר הדין דהוא נר איש וביתו, ופי' הר' יוסף דלהכי אין אנו כמהדרים ולא כמהדרים מן המהדרים פן יחשדו בכשפים (כי) אם היה לכל אחד נרו, ור"י ז"ל פירש כי מנהגנו הוא חשוב מהדרין מן המהדרין דאיכא פרסומי ניסא טפי, כי אם היה כל אחד מוסיף נרו [לב"ה או פוחת] לב"ש לא יכירו העולם דמשום פרי החג או משום מעלים בקודש הוא, אלא שיאמרו בני הבית נתרבו או נתמעטו.
אחד עשה כדברי ב"ש. ואפי' למ"ד שהעושה כדברי ב"ש לא עשה כלום או חייב מיתה כדאיתא בפרק קמא דברכות (י"א א'), שאני הכא שאין מחלוקתם אלא להדור מצוה בעלמא.
מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. פי' כי היכי דלעביד פרסומי ניסא בכולי עלמא, ומה שפירש"י ז"ל לא מבחוץ ברשות הרבים אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים, לאו למיסר בחוץ ממש אתא, כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכדמוכח ממתני' דגמל עובר ברשות הרבים דבנר חנוכה פטור, והתם ברשות הרבים ממש מיירי וכן פירש רש"י ז"ל לקמן, אלא הכי בעי למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש, אלא ה"ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים.
ואם דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. פי' וסתמא קאמר אף על פי שהיא גבוהה לבני רשות הרבים למעלה מעשרים אמה, דבדידיה משערינן כיון דלא איפשר אלא בהכי וכדאמרינן.
ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו. פי' לא סוף דבר סכנת נפשות דא"כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (מ"ט א' עיין שם) וכדכתיבנא במסכת סנהדרין, אלא אפי' סכנת צער או איבה כמו בצרפת, ולכן פרש"י ז"ל כאן דהיינו מפני הפרסיים שלא היו מניחין להדליק נר בשום בית ביום ידוע של אידם וכדאמרינן התם (גיטין י"ז א') [אתא] חברא [שקל] שרגא, ולפיכך היה אומר מורי הרב ז"ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו.
אמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה. פי' כדי שלא ישתמש לאור [נר] חנוכה כלל ואפילו לשוח, מדאמרינן ואי איכא מדורה לא צריך אלא היכא דהוי אדם חשוב, והא ודאי אפילו מי שאינו חשוב אינו אוכל לאור מדורה ואינו עושה כן אלא העני, אלא ודאי כדאמרן, וכן היה אוסר מורי הרב ז"ל לשום אדם לדבר עם חברו בפתח לאור הנר חנוכה. (א"ה, עי' חדושי המאירי).
והוי יודע דאע"ג דאמרינן לעיל (ד"ה אי נמי) דלבתר שיעורא אם רצה לכבותה או ליטלה הרשות בידו, מיהו בזויי מצוה. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל מיהו להשתמש לאורה כל זמן שדולקת אסור משום בזויי מצוה.+ ותדע ממה שהתירו להדליק בחנוכה בשבת בפתילות ושמנים שאסרו חכמים מפני שאסור להשתמש לאורה ולא חששו שמא ישתמש לאורה לאחר שתכלה רגל מן השוק, שאי אפשר לצמצם שלא לתת שמן אלא כשיעור בלבד.
ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. וא"ת ואכתי ניחוש שמא הסיטוהו דהא קי"ל דגוי מטמא בהיסט כדאיתא במסכת טהרות (פ"ז מ"ו), ואפי' כלי מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט כדאמרינן במסכת גיטין (ס"א ב') שמא תסיטם אשתו נדה, והנכון דהאי פך בארון היה מונח והארגז היה בחותמו של כהן גדול, וכן פירש ר"י ז"ל.
לשנה אחרת קבעום ימים טובים להלל ולהודאה. פי' כי בשנה הראשונה לא קבעום שמונה שלא היו יודעים כמה ימשך הנס, וכל שהשמן היה נמשך היו עושים יום טוב.
תנן התם גץ היוצא וכו' כבר פירשתיה במקומה.
הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב וכו'. פי' כי כשהניחה ברשות הרבים ממש פושע הוא, ודכוותה פוטר רבי יהודה בנר חנוכה מפני שהניחו ברשות הרבים משום פרסומי ניסא, וש"מ היכא דאפשר מצוה להניחו מבחוץ ברשות הרבים וכדכתיבנא לעיל, וכן פרש"י ז"ל כאן ובב"ק.
אמר רבינא זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים. דאע"ג דלא מיפסלא אלא למעלה מעשרים כדלקמן, מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים.
לימא ליה בעל גמל לחנוני היה לך להניחה למעלה מגמל ורוכבו. וא"ת נהי דמוכח מהכא דעדיף טפי להניחה תוך גמל ורוכבו, מנא לן שיהא מצוה להניחה תוך עשרה, וי"ל דבתורת טעמא אתינן עלה, דכיון דתוך גמל ורוכבו עדיף טפי מפני שקרובה לו ונראית תוך רשותו, עדיף דבתוך עשרה טפי דהוי איהו ונרו ברשות אחת לגמרי, דכל תוך עשרה חשיב רשות כדאמרינן בכל דוכתא דעד עשרה חשיב רשות (היחיד) [הרבים] (לקמן ק' א') (לכן שיער) [וכן השיעור] גבי סוכה, ואמרינן נמי (סוכה ה' א') שלא ירדה שכינה למטה מעשרה.
ודחינן לומר דילמא לא היא וכו'. ויש אומרים דלית הילכתא כי הא דרבינא, דהא במתני' תלי לה כדקאמר זאת אומרת והא אידחייא לה, ויש אומרים דמשום דילמא לא דחינן מימרא דאמורא בשום דוכתא, וכן דעת רבותי, ועכשו נהגו העולם להניחה למעלה מעשרה טפחים, ואפשר שלא נאמר כן אלא במניחה ברשות הרבים כההיא דרבי יהודה, אבל עכשו שאנו מניחים אותה בפנים אין קפידא בדבר דעד לרקיע כוליה חד שיעורא ורשותא חשיב, וכן הא דאמרינן נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח היינו כשהוציאה מבחוץ ברשות הרבים, ומן הטעם שפירש"י ז"ל שאם ירחיקנה להלן מן טפח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם, אבל כשהניחו בפנים כמנהגינו אין לחוש להקריבו לפתח דהא אמאי, מכל מקום מצוה להקדים [ו]להקריב לפתח כל מה שאפשר בענין שלא יהא אחורי הדלת, אבל שמעתי בשם ה"ר מאיר האשכנזי ז"ל שהיה מקפיד להניחו מבפנים בטפח הסמוך לפתח לאחורי הדלת כשהיה סגור. (א"ה, עי' טור סי' תר"פ).
[דף כב עמוד א] הא דאמר רבא נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה [כסוכה] וכמבוי. בעיקר הדין מדמי ליה לסוכה, דטעמא דחנוכה משום דלא שלטא ביה עינא וטעמא דסוכה משום דהוה דירת קבע, ויש [גורסים] הכא משמיה דרבה ואין צורך, והא דקתני הכא פסולה ולא קתני תקנתא פירשתיה במסכת סוכה (ב' א') ובמסכת עירובין (ב' א').
הא דאמרינן אבל נחשים ועקרבים יש בו. פירוש התורה העידה שהיה שם נחשים ועקרבים בחורים ועשה לו הקדוש ברוך הוא נס, אבל ודאי לא היו הנחשים והעקרבים נראים שם, שאם לא כן מהו שהעידה התורה על ראובן למען הציל אותו מידם.
כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. פירוש ובעל הבית נכנס בינתיים בטלית מצוייצת.
אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. יש שפירשו דנקט הרצאת מעות שהוא דבר של חול ולאפוקי דמותר להשתמש לאורה בדבר של מצוה, ולא נהירא, חדא דא"כ למה לא חששו בנר חנוכה דשבת שישתמש שם בדבר מצוה, ועוד דנקטינן סתמא לעיל אסור להשתמש לאורה וכל תשמיש במשמע, אלא ודאי נראים דברי האומר דאפי' לתשמיש דמצוה אסור, דבהא נמי איכא בזויי מצוה הראשונה וביטול פרסומי ניסא, ולא נחלקו לקמן רב ושמואל אלא במדליק מנר לנר דתרווייהו חדא מצוה, ונקיט הרצאת מעות דאפי' תשמיש עראי [אית] ביה איסור וכן דעת רבינו ז"ל.
כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בו. כלומר עד שנאסור בו תשמיש עראי כזה.
והכא נמי כדי שלא יהו מצוות בזויות עליו. פי' בשעת מצוותם כדפרישית לעיל (כ"א ב'), ולא משמע שיהא אסור לדרוך ברגלו לעולם על דם כיסוי ולא נאמר אלא בשעת כיסוי הדם בלבד.
דתניא סככה כהלכתה וכו'. כבר פרשתיה במקומה בס"ד (סוכה י' א'), וקשיא לן טובא דהכא משמע דאיסור נויי סוכה משום בזויי מצוה, ולקמן בפרק כירה (מ"ה א') פרישנא טעמא משום מוקצה ובעלמא (סוכה ט' א') אמרינן דעצי סוכה אסורים [כל שבעה דכתיב חג הסוכת שבעת ימים לי"י, ואיתקש סוכה] לחג מה חג לי"י אף סוכה לי"י, והעיקר בזה מה שמתרץ רבינו הגדול ז"ל דעצי סוכה גופייהו אסירי מדאורייתא, ונויי סוכה כל שבעה אסירי משום בזויי מצוה, וביום האחרון של חג שעבר כבר זמן הסוכה אסורים משום מוקצה, דכיון דאיתקצאי לבין השמשות ומשום בזויי מצוה, איתקצאי לכוליה יומא.
איתמר רב אמר אין מדליקים מנר לנר ושמואל אמר מדליקים מנר לנר. פי' מנר חנוכה לנר חנוכה אחריתי ואסיקנא דפלוגתייהו משום בזויי מצוה ועל ידי קינסא, ולנר חנוכה הוא דפליגי הא במדליק מנר חנוכה לדבר החול אפי' שמואל מודה דאסור משום בזויי מצוה, וכדאמרינן לקמן אליבא דידיה גזרה שלא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין, ומכאן פסק הרב בעל התרומות ז"ל ואחרים עמו ז"ל שאסור להדליק בנר של בית הכנסת שום נר של חול בעוד שדולקים למצותם, ומיהו לצורך חולה מותר לסלק הנר ולהדליק ממנה דמצוה היא וכן לנר שבת, ולאחר גמר התפלה שבא השליח לכבותם מותר להדליק ממנה לדבר של חול.
רב אמר אין מתירין מבגד לבגד. פי' אין נוטלים ציציות מטלית זו להניחם בטלית אחרת, ופירש מורי הרב ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דהיינו כשרוצה בקיומו של טלית ובציציותיה בהא הוה חייש רב, אבל כשאינו רוצה בקיומו להתעטף כלל בראשונה או שאין הציציות ראויות לה כבר, דכולי עלמא שרי ליטלם ואפי' לדברים של חול, דהא קי"ל (מגילה כ"ו ב') דתשמישי מצוה נזרקים, וקשיא לי לשמואל דשרי להתיר מבגד לבגד, דהא סבירא ליה בפרק הקומץ (מנחות מ"א א') דציצית חובת מנא (לן) וכלי קופסא חייבים בציצית, וא"כ למה מתיר ליטול מצוה זו וליתנה בטלית אחרת, ויש לי לומר דאפי' לדידיה מצוה טפי בטלית שהוא רוצה ללבוש, וכיון שכן כשר הדבר ליטלם מכאן וליתנם בטלית אחרת שרוצה ללבוש וליכא משום בזויי מצוה, וכל שכן לדידן דקי"ל דציצית חובת גברא.
כל מילי דמר עביד כרב. פי' כל מילי דמר דהיינו רבה עביד כרב במה שנחלק בו עם שמואל משום דסבירא [ליה] דהילכתא כרב באיסורי, וי"א שאף זה לא נאמר בעלמא אלא במה שנחלקו רב ושמואל במסכת שבת, ולא נהירא, וכבר הארכתי בזה בס"ד.
טעמא דרב משום אכחושי מצוה. פי' כי אף על פי שהשלהבת הראשונה הרי היא בכחה כמו בתחלה כי נר אחד מדליק נרות הרבה שאין להם סוף, מ"מ הרי נראה כמכחיש בהא כשנוטל ממנה שלהבת זה, ועל דרך האמת חסרון עושה בה אלא שאינו ניכר.
איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא. פי' בלא קינסא. למ"ד דטעמא דרב משום בזויי מצוה. התם הוא ע"י קינסא. אבל בהא מצוה ממצוה מדליק וליכא בזויי מצוה ואפי' רב מודה דשרי. למאן דאמר משום אכחושי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור. פי' אסור אליבא דרב, ושמואל נמי בהא הוא דשרי דלית ליה טעמא דאכחושי מצוה, אבל בקינסא מודה שמואל דאסור משום בזויי מצוה, והכין מוכח קושיין דבסמוך דאקשינן לשמואל, וא"ת והא מנא לן דילמא רב אסר משרגא לשרגא ושמואל שרי אפי' ע"י קינסא ותיקשי ליה הא דמעשר שני, י"ל דכל מאי דאפשר למעוטי פלוגתא בין רב ושמואל אית לן למימר הכי מסתמא.
[דף כב עמוד ב] גזירה שלא יכוון משקלותיו. פי' אבל בקינסא ליכא למיחש להמלכה, ועוד דכי נמי ממליך דלא לאדלוקי נר של מצוה מכבה לקינסא זו ולא ישתמש בה כלל.
וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה וכו'. תמיהא לי מילתא וכי לא מצינו ראיה אחרת שאין הקדוש ברוך הוא צריך לאורה אלא זו של מדבר, והלא בכל מקום נהורא עמיה שריה (דניאל ב'), ונ"ל כי לכך פירש ר"ת ז"ל דלאו כלפי גבוה קאמר אלא כלפי אהרן, וכי אהרן כשהיה צריך ליכנס בהיכל לאורה היה צריך, והקשו בתוספות לא ידענא מאי קשיא ליה דהא אמרינן במנחות (פ"ו ב') וכי לאורה אני צריך וכי לאכילה אני צריך אלא אמרתי ויעשה רצוני, ויש לפרש דלעולם כלפי גבוה קאמר וה"פ וכי צריך הקדוש ברוך הוא אורה שיאיר בה לאהרן והלא כל ארבעים שנה [וכו'], וכן מתפרש ההיא דמנחות וכי לאורה אני צריך להאיר לאחרים, או לאכילה אני צריך לזון בה את השמשים המשמשים לפני, ולזה נתכוון ר"ת ז"ל.
מאי עדות אמר רבא זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים. פירושים הרבה האריכו בשמועה זו ואפרשנה בכאן בקוצר, במנחות (צ"ח ב') איפליגו, איכא מאן דאמר דנרות מנורה צפון ודרום היו עומדים, ונר מערבי היינו אמצעי מפני שהוא ערוך ומכוון כלפי קדש הקדשים שהוא במערב ושאר הנרות מצודדין אליו, ואיכא מאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים ונר מערבי היינו אותו נר שני מצד פתח ההיכל כלפי מזרח, כי הראשון מזרחי הוא והשאר הם במערב, ועשו מן השני מערבי שלא להעביר על המצות, וכן פרש"י ז"ל, וראיה לדבריו ממה ששנינו במסכת תמיד (פ"ו מ"א) נכנס להיכל ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים, והא דאמרינן שנותן שמן כמדת חברותיה, פי' כי כשמעלה את הנרות בין הערבים הוא נותן בכל נר ונר חצי לוג שמן שיהא דולק עד הבוקר, כדכתיב בהדיא יערך אותו אהרן מערב עד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג בלילות טבת שהם ארוכות שצריך חצי לוג וכן היו עושים תמיד, וכשיעור הזה היה נותן בנר מערבי גם כן, ושאר הנרות לא היה מספיק שמנם אלא עד הבקר, אבל נר מערבי היה דולק כל הלילה וכל היום עד בין הערבים בדרך נס בשעה שהיו ישראל עושים רצונו של מקום, וזה עדות לכל באי עולם שהשכינה בישראל.
ומיהו כל בין הערבים היה צריך לדשן כל הנרות ואפי' נר מערבי בפתילה חדשה ושמן חדש כשיעור שאמרנו, שכן אמר הכתוב (שמות ל') ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, וכתיב (ויקרא כ"ד) מחוץ לפרוכת העדות [באהל מועד] יערך אותו אהרן מערב עד בקר ואפי' נר מערבי, ועוד שאם אין אתה אומר כן לא הודלק נר מערבי אלא פעם ראשונה, ולא החליפו הפתילה הראשונה כל זמן שהיה הנס של נר מערבי קיים, וזה לא נאמר בשום מקום, והכא נמי קאמר שממנה היה מדליק ובה היה מסיים וכדבעינן לפרושי בסמוך בס"ד.
וברם כי בכל בקר היה צריך להטיב את הנרות כדאיתא בקרא בהדיא (שמות ל') בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות והכי נמי איתא במס' תמיד ובמסכת יומא בכמה דוכתי, ומיהו קושטא דמילתא כי הפרש גדול יש בין הדלקה של בין הערבים להטבה של בקר, והכתוב מוכיח כן, כי כאן נאמר העלאה וכאן נאמר הטבה, וסדר הענין כי בכל בין הערבים היה חייב על כל פנים לדשנם ולהחליף לכולם שמן חדש ופתילה חדשה ואפי' היו דולקים יפה, אבל בבקר לא היה צריך להדליק על כל פנים אלא להטיב ולתקן אותם שכבו ואותם שהיה אורם עמום מכפי מה שהיו צריכים, חוץ מנר מזרחי למאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים שהיה מדשנו בכל בקר ואפי' מצאו דולק ונותן בו שמן כמדת היום, וזה בזמן שהנס בנר השני המערבי, והטעם כי על ידי הנר הראשון המזרחי היה השני מערבי ולכן היה צריך להעלות הראשון בבקר שמא יכבה ביום ונר מערבי נעשה מזרחי, וזו היא ששנינו במסכת תמיד שכתבנו למעלה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי שממנו היה מדליק את המנורה, ומיהו קשה לי דתנן בפרק שלישי ממסכת תמיד (מ"ט) נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים מדשן את השאר, ותרוייהו מתניתין בבקר נינהו כדמוכח התם בהדיא, אבל יש לומר דהא דקתני מניח את אלו במקומם לאו דוקא ומשום נר מערבי נקטיה, כי המזרחי ודאי היה צריך לדשנו בכל בקר כדאיתא באידך מתני', והא דקתני מצאם שכבו מדליקן מן השאר, מיירי בזמן שלא היו ישראל עושים רצונו של מקום שהיה נר מערבי כבה כשאר הנרות, וכמו אחר שמת שמעון הצדיק בבית שני כדאיתא במס' יומא (ל"ט א'), ודקתני שמדליקים מן השאר מיירי כשהיה שם נר דלוק, דאם לא הא אמרינן התם (פ"ו מ"א) שמדליק נר מערבי ממזבח העולה.
נמצינו למדים כי בין הערבים חייב לדשנם כולם ולהדליקם ואפי' נר מערבי, ובבקר מדשן הנר המזרחי לעולם, ושאר הנרות אם צריכים לכך, ואם דולקים יפה לא יגע בהם, ומיהו כל שכבה שום נר ביום מדשנהו ומדליקו לאלתר ונותן בו שמן עד בין הערבים, והיינו דאמרינן במנחות (פ"ח ב') נר שכבה נתדשן שמן נתדשן פתילה.
ואמרינן במסכת יומא (ל"ג א') כי כשבא להדליק את הנרות בין הערבים או להטיבם בבקר אינו מדליקם ביחד, אלא מיטיב החמש תחלה ומפסיק בינתים בקטרת או בהעלאת איברים למזבח כפלוגתא דהתם ואח"כ מיטיב את השתים אם הוצרכו לכך, ובמסכת תמיד לא פירשו בהא מידי, ומסתברא דלא פליגי אהא מדלא רמו להו במסכת יומא, אלא דבמסכת תמיד סתם התנא דבריו.
והא דאמרינן הכא כי ממנה היה מדליק ובה היה מסיים. פרש"י ז"ל שבה היה מסיים ההטבה, לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים, ואוחז בידו הישנה או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה השאר, ע"כ, ולפי פירושו ז"ל לעולם היה נר מערבי דלוק ראשון לדליקת בין הערבים, ומאי דקאמר ובה [היה] מסיים, לאו דוקא אלא אהטבה קאי, כלפי שהיה הוא נמשך מערב ועד ערב והיה מסיים בו ההטבה שהתחיל בבקר בשאר הנרות שלא הטיבו עד בין הערבים, ולא נהירא, חדא דלישנא לא משמע שבו היה מסיים ההטבה, דלא איירי בה, ועוד דלא מצי שקיל הישנה בידו דהא אמרינן בסמוך דלא סגיא דלא שקיל קינסא.
ויותר נראה לומר כמו שפירש ר"י ז"ל בעל התוספות כי בערב היה מדשן חמש נרות בתחלה והיה מדליקם מן הנר המערבי, והיה מדשן המזרחי ואח"כ היה מדשן המערבי ונותן בו שמן חדש ופתילה חדשה ומדליקה מן הנרות האחרות, נמצא שממנה היה מדליק את השאר ובה היה מסיים ההדלקה, וסוגיין בכל דוכתא כמאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים, והיינו דנקטינן שתי נרות מזרחיות באנפי נפשייהו ואידך חמש נרות באנפי נפשייהו.
והא דפרש"י ז"ל כי לעולם היה נותן בנר חצי לוג כשיעור לילי תקופת טבת, ובלילי תקופת תמוז שהלילות קצרות ליכא קפידא אם ידליקו ביום לא משמע הכי במסכת שקלים (פ"ה מ"א), דהתם תנן שהיה אדם ממונה על הפקיעין לעשות פתילות פעמים דקות ופעמים עבות כדי שידליק לעולם כשיעור הלילה ותו לא.
והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא למישקל ואדלוקי. פי' על ידי קינסא, והיינו דאמרינן וקשיא לרב אפי' למאן דאמר דאסר משום בזויי מצוה על ידי קינסא דהכא על ידי קינסא הוא, וכל שכן דקשיא ליה [למאן דפריש טעמא משום אכחושי מצוה, וא"ת ומאי קושיא למאן] דפריש טעמיה משום בזויי מצוה, דאע"ג דנרות קביעי דילמא נוטל הפתילה בידו ומדליק בה לחברתה, ואמאי איצטריכינן לאוקומה בפתילות ארוכות, וי"ל דהא ודאי דכולי עלמא אסור והויא בזויי מצוה טובא טפי מקינסא, וש"מ דאפי' לשמואל דשרי קינסא אסור למשקל פתילה גופה דמצוה מדוכתה לאדלוקי ביה נר חנוכה אחרינא אבל משקל הנר והפתילה ביחד שרי, מדאמרינן הכא והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא וכו', הא אילו לא קביעי הוה עבדינן הכי ולא עבדינן בקינסא, וכ"ש למאי דקינסא שרי.
סוף סוף למאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא. פי' אליבא דרב דאסר קשיא, ולא אסקינן ליה בתיובתא משום דהא דרבא מימרא, אי נמי משום דדילמא שאני בית המקדש דלא אפשר לאדלוקי אלא מיניה וביה דהכי הוה גמירי לה.
מאי הוי עלה. פי' אליבא דהילכתא כמאן קי"ל כרב או שמואל, דאע"ג דהילכתא כרב באיסורי (בכורות מ"ט ב'), הא חזינן הכא דרבה הוה עבד עובדא כשמואל, ובעיין על ידי קינסא דאילו טעמא דאכחושי מצוה הא אידחי ליה מההיא דמקדש וסליק בקשיא.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי הדלקה עושה מצוה מדליקים מנר לנר וכו'. יפה פרש"י ז"ל דודאי איכא מצוה בהדלקה אלא בעינן למימר דנחזי אי עיקר מצוה בהדלקה אי עיקר מצוה בהנחה, ואי הדלקה עיקר מצוה מדליקים מנר לנר ואפי' בקינסא דהא לצורך הדלקה דמצוה הוא וליכא בזויי מצוה קמייתא, ואי הנחה עיקר מצוה אין מדליקים מנר לנר דהויא צורך הדלקה זו כעין דבר של חול, וא"ת מ"מ הרי הוא [אינו] מבזה כלום בהנחה הראשונה אלא שמדליק מן הנר שלה ומאי בזויי מצוה איכא, וי"ל דכבוד הנחה בנרו דלוק הוא תלוי, תדע דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה נמי אסור להשתמש לאורה, ואי לא תיפשוט מהתם דאין הנחה עושה מצוה, אלא ודאי כשמדליק ממעט כבוד הנר המונח ההוא.
ת"ש דאמר רבא היה תפוס נר חנוכה וכו' ודחינן התם הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה. פי' לא מקיימא מצות הדלקה אלא במקומה שהיא מוכחת שהודלקה למצוה, וכל שלא עשה כן לא עשה כלום וצריך לכבותה ולהדליקה במקומה, ויש שפירשו דהתם אינו אלא משום היכירא שלא יאמרו לצרכיה נקטיה, ואין צריך לכבותה ודיו שיניחנה במקומה כמות שהיא, ולא מחוור.
ת"ש דאמר רבא הדליקה בפנים והניחה בחוץ לא עשה כלום וכו' התם נמי הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה. פי' דאע"ג דהנחה עיקר מצוה בעינן דתהוי (הכש') הדלקה שלה מוכחת שהיא לצורך ההנחה.
ת"ש דאמר רבי יהושע בן לוי עששית. פי' של נר חנוכה שהיא דולקת והולכת כל היום כולו למוצאי שבת מכבה ומדליקה. פי' דאע"ג דמאתמול הודלקה לשם מצוה צריך לחזור ולהדליקה דכל לילה ולילה בעיא הדלקה באנפי נפשה.
[דף כג עמוד א] ואי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מבעי ליה. פי' ומדליקה מתחלה סמוך למקומה כדי שתהא הנחה חשובה בנר דולק, ויש גורסים מכבה ומניחה וחוזר ומדליקה, דלבתר הנחה בעי לאדלוקה כדי שתהא ההדלקה מוכחת לצורכה, וכן גירסת התוספות.
ועוד מדקא מברכינן להדליק נר של חנוכה ש"מ הדלקה עושה מצוה. פי' דלעולם נושא הברכה על עיקר מצוה. וכיון דאסיקנא דהדלקה עושה מצוה נפקא לן מינה דמדליקים מנר לנר ואפי' ע"י קינסא, דהא בהא תלי לה רב הונא בריה דרב יהושע, ומעתה לא דחקינן לאוקמי נרות מקדש בפתילות ארוכות, דדרך דחיא משנינן לעיל הכין, אבל השתא מוקמינן שמדליקם על ידי קינסא.
אשה ודאי מדליקה. פירוש אפילו להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, ואין הדין כן במקרא מגילה, כי אף על פי שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאחרים כדכתיבנא התם בס"ד.
שאף הן היו באותו הנס. פרש"י ז"ל דעל ידי אשה נעשה הנס, וליתא דא"כ לא הוה ליה למימר האי לישנא דמשמע שהן טפלות, אלא כך פירושו שאף הן היו באותו הנס כי עליהן גם כן היתה הגזרה, וכן מוכח בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) שאמרו שאף הם היו בספק.
כל שמנין יפין לדיו. אין מכאן ראיה שהדיו אינו של עפצים כמו שאומר ר"ת ז"ל, כי הרבה יש מלאכות בדיו של עפצים ואולי היו הם רגילים לתת בו שמן.
לגבל או לעשן. פי' דאע"ג דאמרינן לעיל בפרק קמא (י"ח א') דדיו לאו בר גיבול הוא, פעמים שמגבלים אותו, אי נמי דלנתינת יין מים ושמן שבו קרי גיבול מפני שזה גיבולו.
הרואה נר חנוכה צריך לברך. יפה פרש"י ז"ל בשם רבותיו שלא הוזקקה זו אלא למי שלא בירך עדיין, אבל דעתו להדליק הוא עצמו בתוך ביתו ורואה נר אחר, יש אומרים שמברך על הראייה וחוזר ומברך בשעה שמדליק, ויש אומרים דכיון שדעתו להדליק בביתו אינו צריך עכשו לברך על ראייתו, ואין בזה משום אין מעבירין על המצות כיון דעל ידי הדלקה עדיף טפי, ונהגו להדליק בבתי כנסיות כדי לעשות פרסומי ניסא במקום הרבים.
נס כל יומא ויומא איתא. וצריך לברך עליו. אבל זמן כולהון כחד יומא נינהו. פירוש שכולם כמו מצוה אחת.
מאי מברך וכו'. ונהגו לברך שלשתם קודם הדלקה משום דבכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פסחים ז' ב'), וכמו שמברך שלשתן קודם מקרא מגילה, ויש אומרים כי הראשונה שהיא ברכת המצוה צריך לברך תחלה, אבל השתים האחרות אומרם אחר שהתחיל להדליק שיהא רואה נסו ויברך עליו כעין הרואה נר חנוכה, ואין לשנות בזה המנהג.
רב נחמן אמר משאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. פי' ולא ניחא ליה לאנסובה על לאו דלא תסור כדאמרינן במסכת ברכות (י"ט ב') כולהו אלאו דלא תסור אסמכינהו רבנן, משום דשאני מצוה זו שאין לה שום עיקר מן התורה.
אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברוכי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם. והא כתיבנא בפרק קמא (י"ג א') דאביי נמי מודה בהא דרוב עמי הארץ מעשרים הם, והא דנקט אידך טעמא משום דבעי למימר דבכל דוכתא נמי דאיכא ספיקא ברכה דרבנן כגון שנסתפק אם ברך ברכת הנהנין או ברכת המצות שהם דרבנן, אינו חוזר ומברך על הספק דשב ואל תעשה עדיף מספק שיברך לבטלה ויעבר על לאו דלא תשא, ואפי' בההיא דרבנן היא כדפירש ר"ת ז"ל, מ"מ איסורא דשב ואל תעשה עדיף מאיסורא דקום עשה.
ורבא דנקט טעמא דרוב עם הארץ מעשרים הם משמע משום דלית ליה טעמא דאביי וסבירא ליה דבעלמא אפילו על ספק ברכה של דבריהם בעו ברוכי, וכן כתבו מקצת רבותינו ז"ל ופסקו כן הלכה משום דאביי ורבא הלכה כרבא, אבל דעת גאונים ז"ל קצתם וקצת רבותינו אינו כן שלא יכניס ראשו ועצמו לספק ברכה לבטלה, אבל כשהספק אינו מחמת המברך אלא מפני שהתקנה על ספק, דין הוא לתקן בו ברכה ודומיא דיום טוב שני של דבריהם, אלא דשאני דמאי שאינו ספק גמור ורוב עמי הארץ מעשרים הם.
וכן הלכה שכל שנסתפק בעשיית המצוה חוזר ועושה אותה על הספק, אבל אם נסתפק בברכה שלה או בברכת הנהנים שלפני אכילה אינו אומרה על הספק, אבל אם נסתפק בקדוש היום או בברכת המזון או בברכה אחת מעין שלש חוזר ומברך כיון דהויא דאורייתא, וכדאמרינן התם (ברכות כ"א א') ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב אינו חוזר ואומרו מ"ט ק"ש דאורייתא אמת ויציב דרבנן, וכן הלכה לדעת הגאונים ז"ל והוא הנכון, ומיהו תמהני בברכת הנהנין לפניו היאך חוזר ואוכל בלא ברכה מפני ספק, והרי מכניס עצמו בקום עשה לאכול במה שהוא כנהנה מקדשי קדשים כדאיתא בפרק כיצד מברכים (ברכות ל"ה א') והיה ראוי שיחזור יברך על הספק או שלא יאכל יותר.
הא דאמר רב הונא חצר שיש לה שתי פתחים צריכה שתי נרות. כתב הרב בעל התרומות ז"ל דהני מילי לדידהו דמדלקי מבחוץ, אבל לדידן דמדלקינן מבפנים ליכא שום חשד ודי שידליק בפתח אחד דהא ידעי בני הבית דשני הפתחים של אדם אחד הם, עד כאן, ואנן דמדלקינן סמוך לפתח דנראה לעוברים דיננו כדין התלמוד, וכיון דמשום חשדא דבני מתא הוא היכא דידענא מילתא שעיקר תשמישו בפתח האחד די לו שידליק שם וכן נהגו, וחצר גדולה שדרים בה בעלי בתים הרבה כל אחד בחדרו או בעלייתו, היה נראה כי די לכל בני החצר שידליקו נר אחד חנוכה בפתח החצר כדי לעשות היכרא לרשות הרבים וישתתפו כולם בו, אבל יש אומרים דכיון דאמרינן מצות חנוכה נר איש וביתו, מדליק כל אחד מהם בביתו ואינם צריכים להדלקה בחוץ כלום, דהוה ליה כמי שדר בעליה שאינה יוצאה לחוץ שמניחה שם, וחשדא ליכא דהא ידעי בני מתא דכל חד וחד דייר לנפשיה ומדליק לנפשיה, וכן נהגו בכל הארצות האלו.
[דף כג עמוד ב] כפה עליהם כלי עולה לכמה בני אדם. פי' נקט האי לישנא לפי דרך המהדרים, ומדלא אשכח תקנתא אלא בכפיית הכלי או בשתי פיות, שמעינן דלא סגי לה בהרחקת פתלות כסברת הרב בעל העיטור ז"ל.
נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. פי' ואם אין לו שמן לשתיהם מדליק של ביתו, ואין צריך לומר כשבא להדליקם שתיהן מקדים להדליק נר ביתו ולא עוד אלא דהא הוי היכירא טפי ופרסומי ניסא, וכן בערב שבת מדליק של ביתו תחלה מן הטעם הזה, ואין לחוש ולומר כי לאחר שהדליק נר שבת אסור לו לעשות מלאכה ולהדליק נר, דהא בורכא כדמוכח לקמן בפרקין (ל"ה ב'), וסברא נמי הוא שאין קדושת שבת חלה בהדלקת הנר, אלא בקדושת היום עצמו בספק בין השמשות, או בשקבלו עליו משהתחילה השקיעה בקידוש או בתפלה וכדמוכח בברכות (כ"ז ב') ובמסכת עירובין (מ' ב').
קידוש היום עדיף דתדיר. וא"ת ולימא ליה קידוש היום עדיף דאוריתא, וי"ל משום דמדאורייתא די לו לקדש על הפת ואפשר ג"כ שיוצא בקידוש של תפלה כמו שיוצאים ביום הכפורים.
ובלבד שלא יקדים. פי' קודם תחלת השקיעה בעוד שהשמש בעולם. ושלא יאחר מאד לאחר השקיעה, ומצותה שידליק מיד לאחר השקיעה ותו לא מידי.
מאי שמן שריפה אמר רבה ויש גורסים אמר רבא שמן תרומה שנטמא ואמאי קרו ליה שמן שריפה הואיל ולשרפה הוא עומד. פי' דלא חזי אלא לשרפה וגם שמצוה עליו לשרפו כדאיתא בסמוך. ובשבת מ"ט לא. פי' מ"ט אסור להדלקת שבת לגבי כהן שהוא מותר בהנאתו. הואיל ומצוה לבערו. משום דכתיב (ויקרא ו') בקדש באש תשרף ואמרינן בפסחים (כ"ד א') כל שפסולו בקדש באש ישרף, ויש אומרים מצוה מדרבנן קאמר. גזירה שמא יטה.
אמר ליה אביי אלא מעתה ביום טוב לישתרי אמר ליה גזירה יום טוב אטו שבת. ולמאן דגריס רבא קשיא ליה דלעיל לית ליה לרבא גזירה לגזירה בפרק קמא (י"א ב'), והכא גזר יום טוב אטו שבת ושבת גופיה גזירה היא, ולאו קושיא היא שאין הגזרות שוות כדכתיבנא לעיל (כ"א א') ושבת ויום טוב כחדא גזירה היא וכדאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ס' ב'), ומיהו קשיא לי דהכא גזרינן יום טוב אטו שבת דחשבינן להו כחדא, והכי נמי בשמעתא קמייתא דביצה (ב' ב'), ואילו לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ד א') מתמהינן דלא גזרינן יום טוב אטו שבת, וי"ל שאין כל הדברים שוים דהכא כיון דגזירה שמא יטה שהוא מלאכה גמורה של תורה חשבינן להו כחדא, וכן בההיא דביצה, ובההיא דלקמן (ס' ב') אבל בפרק כל הכלים גבי טלטולים דרבנן אף על גב דמשום חשש הוצאה אסרום, חומרא יתירא היתה ולא גזרינן בה יום טוב אטו שבת, וכן פירש ר"י ז"ל.
עוד הקשה ה"ר אליעזר לרבינו שמואל ז"ל למה ליה לרבא למינקט הכא טעמא דגזירה יום טוב אטו שבת, תיפוק ליה דרבא גופיה פריש לקמן (כ"ד ב' עיין שם) טעמא משום דאין שורפים קדשים ביום טוב, ותירץ לו רבינו שמואל דהכא רבה גרסינן, ותדע שהרי מקדימו לאביי וזה ודאי נראה עיקר וכן היא בספרים ישנים, ומיהו אכתי קשיא לי דאביי אדאביי, מאי פריך הכא אלא מעתה יום טוב לישתרי דהא איהו אמר לקמן (שם) טעמא דאין שורפים קדשים ביום טוב.
ור"י ז"ל פירש דודאי הא דאמרי אמוראי לקמן שאין שורפין קדשים ביום טוב היינו קדשים ממש מפני שאינו נהנה בביעורם והויא ליה מלאכה שלא לצורך, ולא אתי עשה דידיה ודחי יום טוב מטעמי דאמרינן לקמן (שם), אבל שריפת תרומה ביום טוב מותר הוא מן התורה שהרי הוא נהנה בביעורה וצורך יום טוב הוא, ואפי' למאן דאמר (ביצה י"ט א') נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב ואף על גב דאית להו צורך הדיוט, התם הוא דמשולחן גבוה קא זכו ואמר רחמנא לכם ולא לגבוה, אבל הכא נכסי כהן הן לכל דבר, ומיהו מדרבנן ודאי אסור לשרוף תרומה טמאה ביום טוב כדאמרינן בפסחים (מ"ו א') גבי כיצד מפרישים חלה בטומאה ביום טוב, ואמרינן בביצה (כ"ז ב' עיין שם) מעשה ושאלו לרבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמר לא יזיזם ממקומם, משום דלא חזיא, ורבנן הוא דאסרו מטעמא דפריש הכא רבא וגזירה שמא יטה בשבת, ואפילו להריצה לפני כלבו אסרוה מהאי טעמא כדפרש"י ז"ל התם (שם עיין שם) טעמא דאיסור נתינה לכלב היינו משום שריפה, ושריפה ביום טוב משום שריפה בשבת ובשבת שמא יטה וכולה חדא גזירה היא, וטעם זה דחוק.
ויותר י"ל דסבירא להו השתא דרבנן גזרו בתרומה אטו קדשים, ודוקא בתרומה שאין דרכה בהדלקה כל כך כגון פת ועיסה, אבל בתרומה דאורחה בהדלקה ומינכר הנאתו כגון שמן לא גזרו, ורב חסדא אמר ותניא כותיה דבכל תרומה גזרו אטו קדשים ואפי' בשמן, ולאביי ורבא הא דנקטו לקמן קראי שאין שורפים קדשים ביום טוב אקדשים גופייהו קיימי למיתן טעמא ולאו לשמן שריפה דמתני', דההיא גזירה יום טוב אטו שבת היא.
ורב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישינן. פי' [הכא] לא חיישינן שמא יטה, ולאפוקי הא דתנן (לעיל י"א א' עיין שם) אין פולין ואין קורין לאור הנר שהטעם שמא יטה.
אלא הכא ביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן ומשום שאין שורפים קדשים ביום טוב. פי' וכשבא להדליק ביום טוב בערב לצורך שבת נמצא מדליק קדשים ביום טוב, אבל בשבת דעלמא שמדליקה בחול הרי הוא מותר, וכן ביום טוב דעלמא כשמדליקה מבעוד יום ביום חול, דאיסור שריפת קדשים ביום טוב אינו אלא מטעם דמלאכה דשריפה לא דחיא יום טוב, ועיקר המלאכה בשעת ההדלקה היא וכל שמדליקה בחול מותר להיות הולכת ודולקת בשבת או ביום טוב, וזה פשוט, ותניא כוותיה דרב חסדא והילכתא כוותיה.
[דף כד עמוד א] ואסיקנא שאינו חייב להזכיר של חנוכה בברכת המזון לכתחלה ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. ופשיטא שאם לא אמר אינו חוזר כלל שהרי אינו חייב להזכיר, ואפי' בתפלה דאסיקנא שהוא חייב להזכיר אם לא הזכיר אין מחזירין אותו כלל, וכדאמרינן הכא כגון שני וחמישי דתעניות דכיון דאין בהם קרבן מוסף אין מחזירים אותו, והוא הדין להא, וכן מוכיח בתוספתא (ברכות פ"ג הי"ד), ואין לפקפק בדבר הזה כמו שהיו מפקפקים מקצת בעלי התוספות ז"ל.
הא דאמרינן הכא דר"ח שרי בעשיית מלאכה. קשה לי למאי דאמרינן במסכת מגלה (כ"ב ב') יום שאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחולו של מועד קורים ארבעה, והנכון דהתם לאו דאסיר בעשיית מלאכה אלא שהיו נוהגים כן מימות הראשונים וכדכתיב (שמואל א' כ') אשר נסתרת שם ביום המעשה וכדפרש"י ז"ל התם.
ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה. פי' לאפוקי מוסף שאין בו שמונה עשרה וכמו שנהגו, ושלא כדברי הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ו) שאומר במוסף ר"ח שמונה עשרה.
ואם לא אמר מחזירים אותו. פי' חוץ מערבית דראש חדש כדאיתא בפרק תפלת השחר (ברכות ל' ב'), והכא נקט הני סתמא משום חולו של מועד, ודין (הסוכה) [חזרה] מפורשת בגמרא (ברכות כ"ט ב').
כגון תעניות אומר מעין המאורע בשומע תפלה. פי' שאומר עננו, והמתענה בשבת אומרו אחר התפלה בלא חתימה לדעת הגאונים ז"ל, ולדעת הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) אומרו בלא חתימה בעבודה ואפי' בתפלת מוסף.
ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ומיהו אומרו אחר התפילה בלא חתימה, ואפשר שלדעת הירושלמי אומרו בעבודה בלא חתימה (וכו').
ומדקאמר ואין בהם הזכרה בברכת המזון, שמעינן מינה לההיא דמיירי אפי' בתענית שאין מפסיק בה מבעוד יום ואפי' בהא אומר מעין המאורע ערבית שחרית ומנחה, וכן כתבו הגאונים ז"ל (עי' רש"י ד"ה ערבית) ברייתא פעמים שאדם מתענה ואין אומר עננו ופעמים שאין מתענה ואומר עננו כאן בכניסה כאן ביציאה, אבל הם היו נוהגים שלא לאומרו אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס או כיוצא בו ונמצא שקרן בתפלתו, ובצרפת נוהג שליח צבור לאומרו שחרית, והוקשה להם ז"ל דא"כ אין זה לא כדין התלמוד ולא כמנהג הגאונים, ותירצו דכיון דאי אפשר שלא יהא אחד בצבור שלא יתענה רשאי שליח צבור לאומרו אבל יחיד אין לאומרו אלא במנחה, ואין בכל הדברים האלו טעם כעיקר שאפי' נאנס ולא התענה אין כאן שקר, [דומיא] דתחנונים שהתענו על הגשמים ואמרו כ"ד ברכות ובאו להם מים קודם חצות לא ישלימו (תענית י"ט א'), הילכך העיקר כמנהג ארצותינו שנהגו לאומרו אפי' בערבית כדין התלמוד, ובמסכת תעניות ביררתי הדברים יותר בפירוש ההלכות.
יש גורסים יום טוב [שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת אין צריך להזכיר של יום טוב] שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב. וש"מ שיש נביא במנחה בשבת, ובמסכת מגילה (כ"א א') אמרו שאין מפטירין +א"ה, נראה שחסר כאן ההמשך, והוא שיש גורסים יום הכיפורים שחל להיות כו'. והיא גירסת הר"ז הלוי. ועי' מש"כ רבינו מגילה שם דאין מפטירין חובה, אבל מפטירין רשות.+
[דף כד עמוד ב] +א"ה, כנראה חסר כאן תחלת הדברים (וכן סוה"ד הקודם), ונראה שהם דברי הרמב"ן במלחמות שכתב דמידחייא אף הא דרב גידל מהא דר' יהושע בן לוי עיין שם.+ וליתא ככל הני שמעתתא אלא דעבדינן להו כהא דרבי יהושע בן לוי, וכיוצא בזה בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ח א') ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא [דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, וכן בכתובות (נ"ד ב') אמרו ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל] התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות, ומדחי שמעתתא דלעיל מסברא דתלמודא, ע"כ תורף דברי רבינו ז"ל, וכן מנהגינו בכל הארצות האלו, ובודאי דכיון דלא קאמרינן דלית הילכתא ככל הני שמעתתא מהא דרבי יהושע וכו' ואמרינן אלא כי הא דרבי יהושע, אין לנו לדמותם לגמרי לדרבי יהושע בן לוי, ועוד דמשום ההיא דחנוכה ואידך דרב אחדבוי לא הוה ליה למימר לית הילכתא ככל הני שמעתתא, ולימא לית הילכתא כהני שמעתתא, וכן מוכיח מהא דפרכינן בסמוך מאידך דרבא ולא דחינן לה אלא משום דהתם בשבת נמי לא צריך, הא באידך דהפטרה בשבת צריך, יום הוא שנתחייב בהפטרה ומזכיר בו של ר"ח או של חולו של מועד.
ורבנן הוא דתקון משום סכנה. פי' משום סכנת מזיקים, שהיו בתי כנסיות שלהם בשדות, ואילו בחול לא היו מתאספים שם ערבית, ועוד דבשבת איכא חשש מזיקים טפי כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ב ב'), והאידנא דליתא לההיא סכנה לא בטלה תקנתא ממקומה דכיון דתקון תקון, וכדחזינן בקידוש היום שבבית הכנסת דאע"ג דליכא אורחים אמרינן ליה (עי' פסחים ק"א א'), וביום טוב של פסח שחל להיות בשבת אין שליח צבור אומרו כלל דליכא מזיקים כי ליל שמורים הוא לי"י לילה המשומר ובא מן המזיקים (שם ק"ט ב'), וכן כתבו מקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.
איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. פי' דחד מהני תנאי שרי חלב מהותך ע"י תערובת כדרב ברונא וחד אסר ליה, אלא דלא מסיימי מאן מינייהו אסר ומאן מינייהו שרי, וקשיא לי אמאי לא מסיימי דהא סתם תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי ואיהו הוא דאסר, תירצו בתוספות משום דאיכא למימר לאידך גיסא, דת"ק אסר מכיון דקתני חלב בהדי זפת ושעוה דאפי' על ידי תערובת אסירי כדאיתא לעיל (כ"א א'), ורבנן בתראי אפשר דלא קיימי אלא אדנחום המדי בלחוד ואתו לטפויי עליה באיסור חלב מבושל ואפי' על ידי תערובת, וכיון דאיכא למימר הכי, ואיכא למימר הכי דתנא בתרא על כולהו קאי ולטפויי על כולהו משום הכי לא מסיימי.
ודכולי עלמא חלב מבושל האמור במשנתינו אינו חלב מהותך כדפרש"י ז"ל, (ד"ה הכי), שאין הלשון מוכיח כן, והמבושל הוא העומד קרוש והמהותך הוא שניתך כמים וכדפירש ר"ת ז"ל (עי' לעיל כ"א א' ד"ה אינו), וקשה לי אמאי לא אמרינן דלכולי עלמא אית להו דרב ברונא אמר רב בחלב מהותך על ידי תערובת, והכא חלב מבושל על ידי תערובת איכא בינייהו, וי"ל דסברא הוא דמאן דאסר בחלב מבושל אפי' ע"י תערובת שמן אסר, שאין התערובת שמן הצלול מועיל כלום לחלב המבושל העומד קרוש.
אין מדליקים בשמן שריפה מאי טעמא לפי שאין שורפים קדשים ביום טוב. פי' האי מאי טעמא לאו שאלה הוא אלא דרך פירוש, וכפום מסקנא דלעיל (כ"ד א') דתניא כותיה דר' חסדא ופתיחת דברים היא כלפי מאי דבעי למימר מנא הני מילי, וכאילו אמר הרי אמרנו דטעמא דאין מדליקים בשמן שריפה ביום טוב משום שאין שורפים קדשים ביום טוב, מנא הני מילי, ולאו אשמן שריפה גופיה קיימינן, דהתם מדינא דאורייתא מותר לשרפה ביום טוב דצורך הדיוט הוא וכדכתיבנא לעיל (כ"ג ב'), אלא אעיקר קדשים קיימינן דאמטולתייהו גזרו רבנן בתרומה ואפילו הכי שיילינן מנא הני מילי, דהא שורת [הדין] דאע"פ דבשריפת קדשים ליכא צורך יום טוב דלישתרו כיון דאיכא עשה בשריפתם דאתי עשה ודחי לא תעשה, דהשתא [לא] הוה סבירא לן דיו"ט עשה ולא תעשה הוא.
ומה תלמוד לומר עד בקר ליתן לו בקר שני לשרפתו. פי' בקר יום שני של פסח שהוא חולו של מועד דאורייתא, וקשיא לן למה לו להמתין עד בקר שני ישרפנו למוצאי ראשון, יש מתרצים דאה"נ אלא שקבע לו הכתוב זמן שישרפנו עד בקר שהוא זמן חזירתו כדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך, אבל בירושלמי (בפירקין ה"א) פירשו דאין תחלת זמן שריפת קדשים אלא ביום דומיא דהקרבתם דכתיב (ויקרא ז') ביום צוותו, אבל לאחר שהתחיל ביום נשרפים והולכים בלילה, ומדמו ליה התם למילה.
אביי אמר אמר קרא עולת וכו'. פי' לאביי לא ניחא ליה דרשא דלעיל דההוא קרא לדידיה [אינו] אלא לקבוע זמן לשריפתו או ללמד על התחלת שריפה וכדפרישית.
ומייתי לה מהכא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. ופירוש ולא עולת חול בשבת פרש"י ז"ל איברים ופדרים שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלים אותן משחשכה, ואינו נכון דהא אפי' בחול אין מעלים אותם, אלא הנכון כמו שפירשנו (לעיל כ' א' עיין שם) שאע"פ שהעלו אותם מבעוד יום אלא שלא משלה בהם האור אין עושים להם מערכה בפני עצמה בשבת, ודכוותה ולא עולת חול ביום טוב, וגמרינן מינה דכיון שאין מקריבין עולת חול ביום טוב בהכשרה, כ"ש שאין שורפים קדשים ביום טוב פסולים, וקשיא לי יום טוב מאן דכר שמיה בהאי קרא, דהא כוליה מצטריך ללמד על שאין עולת חול בשבת ולא עולת יום טוב בשבת, י"ל דכוליה קרא יתירא הוא דמסתייה דליכתוב על עולת התמיד יעשה ונסכה, ואייתר עולת שבת למעט עולת חול ויו"ט בשבת, ואייתר בשבתו למעט עולת חול ביום טוב, ואביי סבירא ליה כרבי עקיבא בפרק אלו קשרים (לקמן קי"ד א'), דדריש מהאי בשבתו דחלבי שבת קריבין ביום טוב, דסבירא ליה נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב ואיצטריך קרא לחלבי שבת, ודלא כרבי ישמעאל דס"ל דנדרים ונדבות קרבין בי"ט ואיצטריך בשבתו למשרי חלבי שבת ביוה"כ, הילכך לרבי עקיבא שפיר דרשינן דעולת שבת ביום טוב ולא עולת חול ביום טוב, ומאן דלא דריש הכי מהני אמוראי דריש קרא כרבי ישמעאל, וכן פירשו בתוספות.
רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם. פי' דהוא לבדו מיותר לדרשא, וליכא למימר דהוא מיעוט אחר מיעוט לרבות, דא"כ לישתוק קרא, הילכך למעוטי דרשינן להו.
הוא ולא מכשירין. פי' כשאי אפשר לעשותם מערב יום טוב.
לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר. כך הגירסא ברוב הספרים וכן גרס רש"י ז"ל, ופי' הוא ז"ל דדרשינן הכי ומה צרעת שהיא דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה, שבת שנדחה מפני העבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה, וליתא דהא בדוכתה (לקמן קל"ב ב') דחי לה רבא דהתם לאו משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא לא חזי, ומהאי טעמא נמי אין מילה דוחה שבת בק"ו וכדאיתא התם, ויש שאין גורסים דאתיא בק"ו, ור"ח ז"ל גריס ואתיא בק"ו, כלומר ושריפת קדשים אתיא בק"ו ממילה דלא תידחי שבת, דהא מילה חמירא טפי שנכרתו עליה י"ג בריתות, וגם לפירוש זה יש להלום מאי דגרסינן דאתיא בק"ו, ובתוספות פירשו דהכי דרשינן ק"ו ומה נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהם י"ג בריתות קרבין ביום טוב, מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות לא כ"ש, ואידך אמוראי דלא עבדי האי [ק"ו] סבירא להו דנדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, א"נ דשאני התם כדי שלא תהא כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה (ביצה כ' ב').
רב [אשי] אמר יום טוב עשה ול"ת הוא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. פי' דאין עשה דוחה עשה (ול"ת) דמאי אולמיה האי מהאי, וכ"ש דלא דחי כשיש עמו ל"ת, ומיהו קשה לי דהכא משמע דרבא לית ליה דיו"ט עשה ול"ת הוא, ואילו בפ"ק דביצה (ח' ב') משמע דאית ליה, דגבי כיסוי דם כוי אתי למימר דכוי אין מכסים דמו משום דספק הוא, הא ודאי מכסים דמו, דבהדי דכתיש עפרא מכסי ליה ואתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט, ופריק רבא אלא אפר כירה מוכן הוא לודאי ואינו מוכן לספק, וי"ל דמאי דפריק רבא התם לאו משום קושיין דיו"ט עשה ולא תעשה הוא, אלא משום דס"ל דלמאי דדריש הכא אפי' מילה לא דחיא יום טוב וכל שכן כיסוי הדם, ומיהו אכתי תיקשי לן מ"מ מנא ליה לרבא דלבדו אתא למעוטי מילה החמורה בתורה דאתיא [בק"ו], דילמא לא אתא למעוטי [אלא] עשה דעלמא כגון כסוי הדם או שריפת קדשים, דלא לידחי יום טוב, אבל מילה החמורה דחיא יום טוב, לכך הנכון לפרש דרבא סבירא ליה דיו"ט עשה ול"ת כסברא דהתם, דכי אצטריך לבדו למעוטי מילה שהיא חמורה ועלה איתמר הא דרבא דהכא, אלא תלמודא אייתי לה לפרושי בעיין דהכא, דכיון דמילה לא דחיא יום טוב לא כל שכן דלא דחיא שרפת קדשים, ובתר הכי אייתי מימרא דרב אשי ומינה מסתברא לן טעמא דרבא אגב אורחין.
[דף כה עמוד א] ביום טוב הוא דאסיר. פי' להדליק שמן שריפה דגזור רבנן אטו קדשים. הא בחול שפיר דמי. כלומר דשרי לכהן ליהנות בשרפתה. מ"ט. וא"ת אדרבה מנא לן דמיתסר בהנאה מפני טומאתו כיון דממונו של כהן הוא, י"ל משום דאיקרי קדש דמהתם שמעינן דאיכא עשה בשריפתו, וא"כ נימא שיהא כקדש לאיסור הנאה, אי נמי דסמכינן על ק"ו דמעשר דעבדינן לקמן, ואורחא דתלמודא הוא בהכי.
אמר רבא כשם שאתה מצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך אתה מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. פי' מן התורה דאדינא דאורייתא קיימינן וכדאמרינן אמרה תורה בשעת ביעורה תהנה ממנה, וכבר פרשתי (לעיל כ"ג ב') דמצות שריפתו מדכתיב בקדש באש ישרף ודרשינן בפסחים (כ"ד א') כל שפסולה בקדש באש ישרף, וכן בירושלמי.
היכן אמרה תורה. [קא בעי] טעמא מהיכן נפקא ליה לרבא שהתירה תורה כך.
איבעית אימא וכו' אי הכי גבי תרומה נמי. פי' דהא איכא למימר דממנו לא אתא לדרשא אלא אורחיה דקרא הוא, כיון דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה [הוא כתב בהו רחמנא] בכל חד ממנו. ופרקינן הא כתיב ממנו ועל כרחין לדרשא אתא.
ומה ראית. פי' למעבד ק"ו להחמיר [בקודש] ולדרוש ייתורא דממנו להקל בתרומה, ואדלקמן סמכינן דסבירא לן דתרומה עדיפא שכן מחפ"ז, ואורחא דתלמודא הוא שמקשה סתם ואח"כ מפרש.
שכן פנ"ק עכ"ס. וכדפרש"י ז"ל, וא"ת ואמאי לא חשיב מחוסר כפורים שמותר בתרומה ואסור בקדשים, י"ל דההוא לא כתיב בהדיא ומכח פנ"ק עכ"ס הוא דמייתי לה כדאיתא בפרק הערל (יבמות ע"ד).
אדרבה תרומה לא ממעטינן שכן מחפ"ז מיתה חומש ופדיון ואסור לזרים. פרש"י ז"ל מיתה לאוכלה בטומאת הגוף, ולא נהירא דהא בקדשים חמיר טפי דאיכא כרת דחמיר כדאיתא בסמוך ובכל דוכתא, לכך פירש ר"י ז"ל מיתה לזר האוכלה מה שאין כן בקדשים דאשכחן בהו היתירא לזרים, ואף על גב דהא קאמר ואסורה לזרים היינו משום דבקדשים אפי' איסורא ליכא.
חומש. פי' לאחר זריקת דמים שהותר לכהנים אין בה תשלומי חומש מה שאין כן בתרומה וכדפרש"י ז"ל.
[דף כה עמוד ב] הנך נפישין. קשיא לי דקארי לה מאי קארי לה, י"ל דקסבר דפנ"ק עכ"ס לאו רבותא הוא מה שיש בקדשים לגבי תרומה, דפיגול ונותר וקרבן לא שייכי בתרומה, והני דאיכא בתרומה הוי רבותא טפי, ופרקינן דאפי' [הכי] הנך נפישן.
והיינו דאמרינן איבעית אימא קדש חמור שכן כרת. פי' איבעית אימא דנפישותא דהני לא רבותא היא, ומיהו כיון דאיסור אכילה בטומאה איתיה הכא והכא ובקדש איכא כרת ובתרומה ליכא אלא מיתה, היא הנותנת דקדש חמור.
תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא. פי' דרחמנא אמר ראשית דגנך תתן לו למעוטי שלא יפריש מן הטמא על הטהור, דדרשינן (פסחים ל"ג א') תתן לו דבר הראוי לאכילתו ולא דבר שאינו ראוי אלא לאורו, מכלל דתרומה טמאה בת אורו היא, ואיכא דקשיא ליה אדרבה נדרוש הכי תתן לו אפי' לכל צרכיו ואפי' להסיק תחת תבשילו, וכדדרשינן בעלמא (ביצה כ"ח ב') לכם לכל צרכיכם ודרשינן לעיל לך תהא להסיקה תחת תבשילך, נדרוש הכי לאפוקי תרומה טמאה דאפי' להסיקה לא חזיא, וי"ל דא"כ לא ליכתוב רחמנא תתן לו, דכיון דכתיב תתן מידי דבת הנאה בעינן דהוי בר נתינה ולמה כתב תתן לו, אלא ודאי למדרש תרי תתן לו, דבר הראוי לכל צרכיו בין לאכילה בין להסקה פרט לתרומה טמאה שאינה ראויה לכל צרכיו אלא להסקה בלבד, ושמעינן מינה מדאצטריך למעוטה דשריא בהנאה בשעת ביעורה, תוספות, ובמסכת פסחים פרק כל שעה כתבתי יותר.
ולא בעטרן מ"ט [אמר רבא] מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא. אבל בנפט ליכא למימר הכי דאע"ג דנפט מאיס, כדאמרינן לקמן בפרק כירה (מ"ו א') גבי שרגא דנפטא דאסור לטלטולה משום שריחו רע, אפ"ה אין ריחו רע כל כך כעטרן עד שיניחנו ויצא, כן פירש ר"י ז"ל.
בסדינין המצוייצין. פי' מצוייצין לגמרי בלבן ותכלת.
והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן. יש שפירשו שלא היה בהן ציציות כלל ואפי' של לבן מטעמא דמפרש בסמוך, ויש שפירשו שלא היה בהן תכלת אבל חוטי לבן היו בהם.
אמר להם בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרים וב"ה מחייבים והלכה כדברי ב"ה. פרש"י ז"ל סדין של פשתן בציצית גמורה שיש בה תכלת, ואיברא דציצית נקרא הלבן לבדו כדכתיב ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף, וגם התכלת והלבן נקראו ציצית וכדכתיב והיה לכם לציצית, והא דקתני ב"ש פוטרים פרש"י ז"ל שפוטרים מן הציצית משום דלא דרשי סמוכין והוה ליה כלאים, והא דלא קתני אוסרים משום דכלי קופסא חייבין בציצית ולא שייך בהו איסורא כיון שאינו לובשן, וב"ה מחייבין דדרשי סמוכים ולפיכך מחייבים אפילו בתכלת.
והקשו התוספות היכי קאמר דלא דרשי סמוכים דהא במשנה תורה דכולי עלמא דרשי סמוכים (יבמות ד' א'), ותדע דבסדר [רב] עמרם פוסק בששה דברים הלכה כב"ש וזו אחת מהן, והיאך אפשר לפסוק הלכה כמאן דלא דריש סמוכים, גם מה שכתב רש"י ז"ל דכלי קופסא חייבין בציצית, הא ליתא דהא קי"ל דפטורים, וכן פסק בה"ג מדקא מברכינן להתעטף בציצית, ועוד הקשו כי רש"י ז"ל פירש בתשובה דב"ש מתכלת הוא דפטרי אבל מלבן דלית ביה כלאים מחייבי, ולישנא דפוטרים לא משמע הכי.
ופירש ר"ת ז"ל דב"ש פוטרים מדרבנן מטעמא דמפרש לקמן בכסות לילה, ופוטרים אפי' מחוטי לבן דכיון דליתיה בתכלת ליתיה בלבן דכי אמרינן (מנחות ל"ח א') שהתכלת אינה מעכבת את הלבן היינו היכא דחזיא לתכלת, ותלמידיו של רבי יהודה בר אלעאי סברי כב"ש דאע"ג דאמרינן בעלמא (ברכות ל"ו ב') ב"ש במקום ב"ה אינה הלכה, [הכא] הילכתא כוותייהו גזירה משום כסות לילה, והא דאמרינן במנחות (מ' א') בתשלום ברייתא זו א"ר אליעזר והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין אמר רבי למה אסרוה מפני שאינן בקיאין, ופריש שמא יקרע סדינו או גזרה משום כסות לילה, פירש ר"ת ז"ל דרבי אליעזר אדב"ש הוא דפליג תימהא הוא דאיכא בירושלים הא איסורא ליכא, אמר רבי למה אסרוה בירושלים לפי שאינם בקיאים או שמא יקרע או משום כסות לילה וכב"ש כך פירש ר"ת ז"ל.
ולא נהירא למימר דסוגיא דהתם דאמרינן לפי שאינן בקיאין, כב"ש, וכי אמרינן הכא ואינהו סבור משום כסות לילה לא משמע לישנא דכב"ש אמרינן, דא"כ לא הוה ליה למנקט האי לישנא, והנכון כפי שיטה זו דב"ש פוטרים, או משום דלא דרשי סמוכים כדפירש רש"י ז"ל דלא הוה ליה מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן וכדאמרינן בפ"ק דיבמות (ד' ב'), אי נמי דדרשי סמוכים לאיסורא לא תלבש שעטנז אפי' במקום גדילים ואף על פי ששקולה מצות ציצית ככל התורה (מנחות מ"ג ב'), אי נמי דנפקא להו כדפריש בירושלמי טעמא מדכתיב כסותך, והא דנקט פוטרין משום דבעי למימר מחייבין בכחן דב"ה, אי נמי משום דפוטרים אפי' מלבן וכדפירש ר"ת ז"ל, דאע"ג דתכלת אינה מעכבת את הלבן [הני מילי] היכא דחזיא לתכלת, אבל בטלית דליתא בתכלת מדאורייתא בלבן נמי ליתא, וב"ה מחייבין ואפי' בתכלת משום דדרשי סמוכים להתירא והלכה כדבריהם.
ומהדרינן ואינהו סבור גזרה משום כסות לילה. הנכון כדפירש רש"י ז"ל דאע"ג דהילכתא כב"ה מדינא דאורייתא, אח"כ עמדו חכמים וגזרו בהם משום כסות לילה דהוה ליה כלאים שלא במקום מצוה, והא דאמרינן במנחות (מ' א') א"ר אליעזר והלא כל המטיל תכלת וכו', על דב"ה קאי ולמפלג על ת"ק דברייתא, היאך אפשר דב"ה מחייבין בתכלת והלכה כדבריהם, והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אלמא אסרי ליה, אמר רבי למה אסרוה בירושלים לפי שאינם בקיאים, כלומר דאע"פ דשרי מדינא כב"ה אסרוה מפני אותן שאינם בקיאים, ופרישנא שאין בקיאין ואתו למלבשה בלילה וכדאסקינן הכא גזירה משום כסות לילה, וכן הלכה כמסקנא דהכא וכמסקנא דהתם ומנהג אנשי ירושלים דסדין בציצית אסורה מדרבנן גזירה משום כסות לילה.
ולענין מה שכתב רש"י ז"ל שלא פטרו סדין של פשתן אלא מתכלת שהוא כלאים בסדין אבל עושים לו חוטי לבן, כן כתב גם ריא"ף ז"ל, ולדבריהם תלמידיו של רבי יהודה חוטי לבן היו בסדיניהם ולפי שעיקר המצוה הוא תכלת והתכלת הוא מצוי אצלם היו מחבין כנפי כסותם, והא דקאמר ליה (מנחות מ"א א') מלאכא לרב קטינא סדינא בקיטא וסרבלא בסיתוא למפטר נפשיה מציצית, לפי פירוש זה היינו למפטר נפשיה מציצית גמורה דהיינו לבן ותכלת שנקראו ציצית כדכתיבנא לעיל, ומפני שלא היה בסדינו אלא לבן היה אומר כן.
אבל ר"ת ורוב הגאונים ז"ל הסכימו דכיון דסדין אסור בתכלת אפי' בלבן נמי גזרו חכמים כדי שלא יבא להנות מתכלת, וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדפרש"י ז"ל הכא וכדאיתא ביבמות (צ' ב') ולהאי שיטתם אתיא שפיר עובדא דרב קטינא, ואתיא ניחא טפי מעשה דהכא שהיו מחבין כנפי כסותם, שלא היו בו שום ציצית, ומיהו מעשה ירושלים מוכיח יותר כפירוש רש"י ז"ל, שלא היו מתמיהים אלא על התכלת ועליו אמרינן התם למה אסרוה, ופריש משום כסות לילה, וש"מ שלא היו תמהים ולא אסרי אלא על התכלת אבל לא חוטי לבן, ורבים וגדולים נחלקו בדבר זה כמו שכתוב בחבוריהם בארוכה בהלכות ציצית.
וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר ושלא לברך על סדין מצוייצת ושלא לצאת בו לרשות הרבים בשבת ולא אפי' לכרמלית דדילמא אינה מצוייצת כהלכתה והויא ליה משאוי, ואף על גב דבשילהי פרק הקומץ (מנחות ל"ז ב') אייתי עובדא דמר בר רב אשי דאפסיקא ליה קרנא דגלימא ולא אמר ליה ולא מידי משום דהויא כרמלית, התם למאן דאפסיק ליה בכרמלית שלא יהא פושט סדינו ומשום דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תסור כדאיתא התם, אבל לכתחלה אסור לצאת לכרמלית בטלית שאינה מצוייצת כהילכתה.
והא דאמרינן הכא גזירה משום כסות לילה. פרש"י ז"ל וכן בתוספות כסות המיוחד ללילות וכסות לילה לא מחייב בציצית, ופשוטו שהלשון מוכיח כפירוש זה, ונראה מכאן דכסות המיוחד ללילה פטורה מן הציצית ואפי' ביום, אבל כסות יום חייב בציצית אפי' בלילה, וכן מפורש בירושלמי בפ"ק דקידושין (עיין שם ה"ז), ולכן כתבו מקצת רבותינו [בעלי] התוספות ז"ל דכסות המיוחד ליום אי לביש ליה בליליא מברך עליו, וכן העיד ר' יעקב מקינון ז"ל על ריב"א ז"ל כי כשהיה משכים ללמוד תורה קודם עמוד השחר היה מברך על טליתו מההיא דירושלמי, אבל לא נראה כן דעת הגאונים ז"ל אלא דכסות יום פטור בלילה דלילה לאו זמן ציצית כלל, דאי לא היכי חשיב ציצית מצות עשה שהזמן גרמא כיון דכסות יום חייב, ואף על גב דכסות לילה פטור כיון דכסות המיוחד [ל]לילה הוא דפטור היכי פטר הכא משום כסות לילה ואמאי. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל... דפטור א"כ אין היום גורם החיוב שהרי כסות יום אפילו בלילה חייב, ועוד דכיון דכסות המיוחד ליום לעולם חייב היכי פטר כו'.+ ורבינו שמשון ז"ל היה מסופק בדבר ולא היה לובש בלילה טלית מצוייצת מפני ספק הברכה, ובלילי יום הכפורים שהיו העולם רגילים להתעטף בטליתות היה שואל טלית מחבירו שלא היה מצוה לברך עליו, וכן ראוי לעשות, ולמדנו מדברי רבינו ז"ל כי המתעטף בטליתו של חבירו ואפי' מדעתו אינו מברך עליו אלא א"כ נותנו לו במתנה על מנת להחזיר.
[דף כו עמוד א] חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו. פי' ועוד שאפילו יתן בו תערובת שלא יהא עף אסור שמא יסתפק ממנו והוה ליה מכבה.
וכן היה רשב"א אומר צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. פי' וכן היה נותן טעם אחר לאיסור הדלקה מפני שהוא יוצא מן העץ, דאנן בעינן יוצא מן הפרי.
רבי שמעון שזורי אומר מדליקים בשמן פקועות ובנפט. וא"ת והיינו ת"ק דאיהו נמי שרי נפט כדאיתא לעיל, וכן שמן פקועות שהרי התירוהו במשנה, ואין לנו אלא [מה] שאמרו חז"ל שלא להדליק, וי"ל משום דת"ק שרי שמן צנונות ואידך דמתני', אמר רבי שמעון שזורי מדליקין בשמן פקועות ובנפט בלבד.
סומכוס היינו ת"ק. פי' דהא ת"ק לא שרי מן היוצא מן הבשר אלא שמן דגים, דחלב מיסר אסר לה כיון שכבר אמרו חכמים שאין מדליקים בו, וכדמוכח לישניה דקאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים.
ופרקינן איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב. דשרי קרבי דגים וחלב מהותך על ידי תערובת.
ולא מסיימי. פרש"י ז"ל בזה אינו נכון כי לפי דבריו חד מהני תנאי לית להו דרב ברונא לגמרי, גם מה שאומר ז"ל דשמן דגים וקרבי דגים שנימוחו חדא מילתא היא ליתא דמאי שנא דקרי ליה רב האי לישנא, לימא שמן דגים כלישנא דמתני', ועוד דכולהו תנאי שרו בשמן דגים בלי שום תערובת, והנכון דהני תנאי כיון דנקטו שמן דגים משמע דקא ממעטי ליה [לקרבי דגים] לגמרי ואפי' ע"י תערובת ודלא כרב, וחד לא ממעט ליה אלא בעיניה והיינו כרב, אבל לא מסיימי מאן שרי ליה על ידי תערובת ומאן אסר ליה, ומיהו קשיא לי אמאי לא מסיימי דסומכוס הוא דאסר, חדא דתנא בתרא לטפויי אתא, ועוד דלישנא דידיה משמע מיעוטא לגמרי דקאמר אין מדליקים אלא בשמן דגים בלבד, וי"ל משום דאיכא למימר לאידך גיסא, דכיון דת"ק אומר אין לך אלא מה שאמרו חכמים, הרי תנא קמא דמתני' קתני ולא בחלב סתם ודומיא דשעוה וזפת ומשמע דאפי' על ידי תערובת, וקתני נמי מדליקין בשמן דגים ואוריך טובא ולא נקט שריותא בקרבי דגים, ודקתני סומכוס אין מדליקים אלא בשמן דגים בלבד, דילמא ה"מ להדליק בו בעיניה קאמר ומשום הכי לא מסיימי, ויש גורסין ומסיימי ולא נהירא, שאין זו שיטת התלמוד לומר כלשון הזה בשום מקום כד מסיימי, אלא דנקיט סתם איכא בינייהו הני, והנכון כגירסת הספרים.
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין [בו] חוץ משל פשתן. פי' נקט פשתן ולא קתני בגד פשתן דשייכי ביה שלש על שלש, משום סוכה לאורויי שאין מסככין בפשתן טווי ואף על פי שאינו ארוג, וכדאמרינן לקמן בסוף שמעתתא דרשב"א [וסומכוס] אמרו דבר אחד.
[דף כו עמוד ב] אמר אביי רשב"א ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד רשב"א הא דאמרן תנא דבי רבי ישמעאל דתניא הואיל ונאמרו וכו' אף כל צמר ופשתים. וסבירא לן דאף כל לאתויי טומאת מת ושרצים דכתיב בהו בגד דילפינן מנגעים, כי למד סתום מן המפורש שאינם מקבלים טומאה אפי' בשלשה אלא צמר ופשתים, ואמרינן דרשב"א נמי הכי סבירא ליה, והא דנקט רשב"א יוצא מן העץ ופשתן, ה"ה בשאינו יוצא מן העץ שאינו מיטמא אלא צמר בלחוד, אלא משום דבמתני' קתני היוצא מן העץ לענין טומאה נקט איהו נמי האי לישנא ולאשמועינן נמי דין פשתן לגבי סכוך, אבל ודאי כיון דביוצא מן העץ ממעט כל בגד שאינו פשתן היינו טעמא על כרחין משום דנילף מנגעים, וכיון דכן מילתא ממילא שמעינן דסבירא ליה דשאינו יוצא מן העץ אינו מטמא אלא צמר בלבד, וכן פרש"י ז"ל.
רבא אמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו לרשב"א אית ליה לתנא דבי רבי ישמעאל לית ליה. פי' רבא דייק לישנא דרשב"א דקתני אין בו משום שלש על שלש הא משום שלשה על שלשה אית ליה, אבל דבי רבי ישמעאל דקתני דגמרינן מנגעים הא ודאי אפי' משלשה על שלשה ממעט שאר בגדים, דומיא דנגעים דכולי עלמא מודו בה שאינו אלא צמר ופשתים כדאיתא בקרא בהדיא וכדמוכח סוגיין נמי, ותנינן לה בהדיא במסכת נגעים (פי"א מ"ב), ובמסכת כלאים (פ"ט מ"א) ותנא דבי רבי ישמעאל בתרא דלקמן דדריש או בגד לרבות שאר בגדים, התם בטומאת שרצים הוא דבדידהו כתיב או בגד, דאילו בנגעים לא כתיב אלא או בבגד, ושלא כפירוש רש"י ז"ל במסכת מנחות (ל"ט ב') שפירשה לענין טומאת נגעים.
וא"ת ולאביי היכי קאמר דרשב"א ממעט שאר בגדים אפי' משלשה על שלשה דהא בהדיא קתני אין בו משום שלש על שלש. י"ל דסבירא ליה דמשום דסיפא נקט ליה דפשתן מקבל טומאה בשלש על שלש, עוד פירש ר"י ז"ל דסבירא ליה לאביי דהא דקתני רשב"א אין בו משום שלש על שלש וכו', אתי למעוטי שאין בו מדין טומאת מת ששיערו בה חכמים במשנה בשלש על שלש, כדתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטומאת מת, ולמעוטי טומאת מדרס ששנינו (שם) שהיא שלשה על שלשה, דההיא איתא בכל דבר ואף על גב דלאו בגד הוא, דהא איתא אפי' בפשוטי כלי עץ דייחדן למדרס (עי' סוכה י"ב בדברי רבינו), ואפי' בכיפת שאור שייחדה למדרס (חולין קכ"ט א').
וא"ת ומי הכריחו לאביי לומר כן [ואמאי] לא סבירא ליה דרשב"א דוקא קתני שאין בו משום שלש על שלש אבל יש בו משום שלשה על שלשה, וכדתניא דבי רבי ישמעאל דלקמן דמרבה שאר בגדים מאו בגד, י"ל דניחא ליה לאביי לאוקמיה רשב"א כהאי תנא קמא דבי רבי ישמעאל דסבירא ליה דהלכתא כותיה, עוד תירץ ר"י ז"ל דאביי סובר דהא דתנא בתרא דבי רבי ישמעאל דלקמן אפי' לשלש על שלש מרבי שאר בגדים דומיא דבגד צמר, דפשטה דההיא מתניתא הכי מוכחא, וכיון שכן ליכא לאוקמיה לרשב"א כוותיה, ואי אמרינן דרשב"א סבר דשאר בגדים יש בהם משום שלשה על שלשה הוה ליה דעת שלישית ולא אתיא לא כתנא קמא ולא כתנא בתרא דבי רבי ישמעאל דלקמן, אבל רבא סובר דתנא דבי רבי ישמעאל דלקמן לא מרבי שאר בגדים אלא לשלשה על שלשה, ומשום הכי מוקים רשב"א כוותיה ודלא כי האי תנא דבי רבי ישמעאל.
דכולי עלמא מיהת שלש על שלש מטמא בצמר ופשתים בנגעים מנא לן דתניא בגד אין לי אלא בגד. פירוש אילו נאמר בנגעים בגד הייתי אומר אין לי אלא בגד דהיינו שלשה על שלשה שהוא חשוב בגד. שלש על שלש מנין ת"ל והבגד. לרבות אפי' שלש על שלש.
ואימא לרבות שלשה על שלשה. פי' דסתם בגד לא הוה משמע אלא בגד שלם, אהני והבגד לרבות שלשה על שלשה, וקושיא בעלמא הוא דמקשה, דהא ודאי בכל דוכתי אמרינן דשלשה על שלשה קרוי בגד כיון דחזי לעניים ולעשירים והכין מוכח שמעתין דלקמן, ואהדר ליה לפום טעמיה דשלשה על שלשה לא צריך קרא דהא מקל וחומר ילפינן ליה, והיינו דאמרינן ולאו ק"ו הוא וכו'.
ופרכינן אי הכי שלש על שלש נמי נדרוש ק"ו וכו'. פי' בשלמא לדידי [לאו] ק"ו הוא דדילמא שאני שתי וערב דחזי למלתיה ונגמרה מלאכתו. ומהדרינן שלשה על שלשה דחזי בין לעניים בין לעשירים אתי בק"ו שלש על שלש דלעניים חזי לעשירים לא חזי לא אתי בק"ו, וכיון דכן טעמא דכתב קרא הא לאו הכי וכו' לא הוה אמינא.
ומהא דאמרינן הכא דשלש על שלש לעניים חזי לעשירים לא חזי, סובר רש"י ז"ל דהא דתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטמא מת, דוקא לעניים אבל לעשירים בעי שלשה על שלשה, והיינו דתניא (לקמן מ"ז א') בגדי עניים לעניים אבל לעשירים [לא], וכן פי' ז"ל בפרק בכל מערבין (עירובין כ"ט ב'), ולא נהירא חדא דהכא סתמא דרשינן קרא ובין לעניים בין לעשירים משמע, ועוד דהא דתנן שלש על שלש לטמא מת על כרחין בעשירים היא, מדקתני סיפא שלשה על שלשה למדרס וההיא בעשירים היא דאילו בעניים הא תנן במסכת כלים (פכ"ח מ"ח) בגדי עניים אף על פי שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס, אלא הנכון כדפירש ר"ת ז"ל דבטומאת מת ליכא הפרישא בין לעניים בין לעשירים, והא דאמרינן בגדי עניים לעניים וכו', והא דאמרינן הכא דשלש על שלש חזי לעניים, לענין טומאת מדרס היא, דמשום דטומאת מדרס בייחוד תליא רחמנא והתם עשיר אינו מייחד אותו למדרס אלא בשלשה על שלשה אבל עני מייחד אותו בפחות מכאן.
ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים. דלהכי כתב רחמנא והבגד, ולעולם שלש על שלש אינו מטמא ואפי' בצמר ופשתים ואין חילוק בין צמר ופשתים [לשאר בגדים. ומהדרינן א"כ צמר ופשתים] דפריש רחמנא מאי אהני ליה. וקשיא לי דקארי לה מאי קארי לה, וי"ל דהיינו דקא מהדר ואימא כי אמעוט שאר בגדים משלש על שלש וכו'. פי' דאה"נ דכי כתיב והבגד לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים, ואנא הכי קאמינא דההוא רבוייא אהני לן נמי לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, דלא כתב צמר ופשתים אלא למעוטי שאר בגדים משלש על שלש דריבה והבגד.
ומהדרינן תרי מיעוטי כתיבי וכו'. פרש"י ז"ל דתרי זמני כתיב בפרשה צמר ופשתים, ולא מחוור דהוה ליה למימר תרי קראי כתיבי, והנכון דמאי דכתיב ביה או בבגד פשתים הוה ליה מיעוטא אחרינא, וליכא למימר דלהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות שאר בגדים, דאם כן לישתוק קרא, אלא ודאי מיעוטי נינהו.
והא דדרשינן הכא או למעט ולקמן דרשינן גבי שרצים או בגד לרבות שאר בגדים, משום דהתם לא צריך קרא למעוטי דהא אימעוט ליה דילפינן מנגעים וילמד סתום מן המפורש.
ולרבא דאמר שלשה על שלשה בשאר בגדים לרשב"א אית ליה מנא ליה נפקא ליה מאו בגד. הכי גרסינן וכן הגירסא בספרים דתניא בגד אין לי [אלא] בגד וכו'. ורש"י ז"ל לא גורס דתניא דאי מתניתא היא היכי פליג עליה אביי בסמוך למדרש או בגד במילתא אחריתי, אלא ודאי לאו מתניתא היא אלא סברא דרבא דדריש הכי, ואין צורך לכל זה דאביי אליבא דרשב"א קאמר וסבירא ליה דרשב"א פליג אההיא מתניתא, אלא דפרכינן ליה דמ"מ קרא דאו בגד מאי עביד ליה אליבא דרשב"א, ותדע לרבא נמי למאי דקס"ד השתא הא מתניתא פליגא על תנא דבי רבי ישמעאל [דקסבר] אפי' שלשה על שלשה ליכא בשאר בגדים כדאמר רבא לעיל, ומיהו רבא סבירא ליה דלית הילכתא כההיא דבי רבי ישמעאל דרשב"א פליג עליה, ומש"ה לא חיישינן לשיולי לרבא האי או בגד מאי עביד ליה תנא דבי רבי ישמעאל דלעיל, ושיילינן ליה לאביי דס"ל דהילכתא כרשב"א שאמרו הוא ותנא דבי רבי ישמעאל דבר אחד.
[דף כז עמוד א] אי ס"ד נגעים חמירי וכו'. וא"ת והאיך איפשר לומר דנגעים לא חמירי דהא שתי וערב מטמא בהם מה שאין כן בשאר טומאות דעלמא, י"ל דקסבר דהא לאו חומרא היא אלא בתורת טעמא, דכיון דמשום נגע וטומאה דבגופיה הוא דין הוא שיהא טמא, מה שאין כן בטומאה דעלמא דמעלמא אתיא ליה דלא חיילא אלא בבגד שנגמרה מלאכתו.
מה לשרצים שכן מטמאים בכעדשה. ומיהו אידך סבר דהא לאו חומרא היא דכי קלשת לכעדשה דשרץ ועבדת ליה דק כשטח של נגע משכחת ביה כגריס דנגעים או יותר.
אמר אביי האי תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל דתניא. פי' גבי שרצים. בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים. פי' וסתם צמר היינו צמר רחלים. מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים. ותדע +א"ה, כנראה חסר כאן תחלת הדברים, ועי' תוד"ה נוצה שכתבו דיש הפרש בין שק שהוא משער של עיזים ובין נוצה של עיזים, וכעין זה צ"ל בדברי רבינו+ דאילו צמר עזים דעלמא זה איתיה בקרא בהדיא מדכתיב שק שהוא מצמר עזים וכדאיתא בתורת כהנים, אלא ודאי כדאמרן דצמר של שק לחוד ונוצה של עזים לחוד, והכי מוכח בפרק ראשית בגז (חולין קל"ז א') דאמרינן לו ולא לשקו, פי' ללבושו ולא לשקו, ופרכינן אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב, אלמא שק לחוד ונוצה של עזים לחוד וכן פירש ר"י ז"ל.
או בגד. והא פרישנא לעיל (ד"ה וא"ת) דאביי סובר דכיון דתני ליה סתם אין לי אלא צמר ופשתים מנין לרבות צמר גמלים וכו' ת"ל או בגד, דכי הדדי משוי להו ואפי' לשלש על שלש דומיא דצמר ופשתים, והא דתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטמא מת, אתיא אליבא דהאי תנא בכל בגדים, וא"ת לאביי מנא ליה לרבות שלש על שלש אפילו בצמר ופשתים, דהא או בגד לשאר בגדים דריש ליה, י"ל דאביי סובר אליבא דהאי תנא דילפי שרצים מנגעים לשלש על שלש כההוא דסבר רבא לעיל, אבל רבא סובר דהא מתניתא בתרייתא דבי רבי ישמעאל (לא) דריש או בגד לרבות שלשה על שלשה וכדמוכח מיהא דאמרינן לעיל לא מפיק דבי רבי ישמעאל תני מתנא דבי רבי ישמעאל דלעיל, דכי לית ליה לתנא דבי ר' ישמעאל לעיל בשאר בגדים שלש על שלש אבל שלשה על שלשה אית ליה, אלמא האי תנא בתרא דבי רבי ישמעאל הכי נמי דריש או בגד לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, ולהאי תנא אליבא דרבא מתניתין דתנן [שלש] על שלש לטמא מת אינו אלא בצמר ופשתים דילפינן מנגעים, וא"ת ולרבא מאי אף כל צמר ופשתים דקתני לעיל, דהא בנגעים דילפינן מיניה שאר בגדים לא מטמו כלל, וי"ל דלרבא אף כל לאתויי כלאים וציצית כדאמרינן בסמוך אליבא דרב נחמן.
ואי בעית אימא הא רב פפא אמרה. פי' ומשום דרב פפא תלמידיה דרבא תלי לה בדרבא.
ומנא לן דרב פפא אמרה דאמר רב פפא אף כל לאתויי כלאים. למימרא דסבירא ליה דליכא למימר אף כל לאתויי [טומאת שרצים], דטומאת שרצים אפי' בשאר בגדים איתא.
אלא הא דרב פפא בריתא היא. וא"ת ונימא דאיצטריך כלאים למילף מנגעים כי היכי דתהוי צמר ופשתים דכתיב בכלאים מופנה למדרש סמוכים בהדי גדילים כדאיתא בשמעתא קמייתא דיבמות (ד' ב'), י"ל דמשום הא ליכא למימר אף כל דמשמע דבגדים האמורים בכלאים סתם הם וילפינן מנגעים, וכיון דכתיב בהו צמר ופשתים הרי אינם אלא מפורשים.
[דף כז עמוד ב] בציצית בהדיא כתיב ביה לא תלבש שעטנז וכו'. הקשה הר' יעקב דאורליאנש ז"ל כיון דדרשינן סמוכים יהיו הנשים חייבות בציצית ונימא כל דאיתיה בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך, כדכתיב התם (פסחים מ"ג ב') לענין אכילת מצה, ותירץ דא"כ למה לי דרבי רחמנא סומא מאשר תכסה בה תיפוק לי מהאי טעמא, אלא ודאי התם גלי לן דלא נדרוש סמוכין לענין זה, וי"ל עוד דכיון דאית לן דרשא אחרינא לסמוכין דההוא קרא לא סתרינן הכלל שאמרה תורה דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
סד"א כדוקיא דרבא. פי' כמאי דדייק מימריה דרבא דאשמועינן אגב אורחיה דכל בגדים חייבין בציצית מן התורה, קמ"ל דלא, וא"ת א"כ תהוי מתני' דרבי ישמעאל דלא כרבא, יש לומר דאה"נ, אבל רבא סבר כאידך תנא דבי רבי ישמעאל דמרבה בשרצים שאר בגדים כצמר ופשתים, וסבירא ליה לרבא דמהתם ילפינן לציצית, והכי מוכח במנחות דבתר דאייתי לתנא דבי רבי ישמעאל קמא לקושיא עליה דרבא מייתינן אידך תנא דבי רבי ישמעאל בתרא כלומר דההיא סייעתא דרבא.
וקי"ל כוותיה דהוא בתרא ויהיו כל הבגדים חייבים בציצית מן התורה, אלא דשאר מינין אינם פוטרים שלא במינם, וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל, ושלא כדברי ריא"ף ז"ל שפוסק דלא כרבא משום הא דבי [רבי] ישמעאל דפליגא עליה מ"ר.
פרט לכסות לילה. פירשתיה לעיל.
מסתברא קאי בצמר ופשתים מרבה צמר ופשתים וכו'. וא"ת ואמאי, קאי ברואין מרבה רואין, קאי ברואין מרבה סומין בתמיהה, וי"ל דעיקר קרא אינו ברואין דהכא לא כתיב רואין, ועיקרה בצמר ופשתים הוא דכתיב בהדיה לעיל מיניה למדרש סמוכין.
רשב"א וסומכוס אמרו דבר אחד. פי' רש"י אמרו דבר אחד כי הטווי אף על פי שאינו מטמא אלא בנגעים אין מסככין בה, ולא נהירא דהא כולי עלמא [מודו בה], אלא כך פירושו אמרו דבר אחד לענין סיכוך שאין פשתן פסול לסכך אלא כשהוא טווי דמטמא בנגעים, ולאפוקי מרבנן דבמסכת סוכה בפ"ק (י"ב ב') דסבירא להו דסככה באניצי פשתן פסולה משום דלא הוי פסולת גורן ויקב, וכדפרישית במסכת סוכה.
כמאן כהאי תנא. פי' סומכוס דסבר שהטווי מטמא בנגעים מיד, כמאן כי האי תנא דתניא [כו'], והיינו כרבי מאיר דאמר שתי וערב מטמא מיד.
ר' מאיר אומר השתי וערב מטמא מיד רבי יהודה אומר השתי משישלק והערב מיד. פי' בשתי של צמר, דאילו בשל פשתן הא קתני והאונין של פשתן משיתלבנו, וזה ברור.
מתניתין כל היוצא מן העץ אין מדליקים בו אלא פשתן. פרש"י ז"ל דקא ממעט קנבוס וצמר גפן, ותמיהא מילתא שהרי אין לנו פתילה מובחרת להדלקה כצמר גפן ולמה אסרוה, ועוד דצמר גפן אינו יוצא מן העץ אלא מן הזרעים, ומנהג פשוט הוא ג"כ לעשות לפתילה מן הקנבוס, ולכן פירש ר"ת ז"ל והוא הנכון דאנן לא תנן אלא היוצא מן העץ, או שהוא עץ ממש כאילן, או שנקרא עץ בלשון הכתוב ואף על פי שאינו אילן, וכדאמרינן בגמרא מנא לן דפשתן איקרי עץ שנאמר ותטמנם בפשתי העץ, וידוע הוא כי הקנבוס אינו עץ כדמוכח בפרק כיצד מברכין (ברכות מ' א') דלא מיקרי הכי אלא מידי דאי שקלת פירא הדר אילנא ומפיק ובמנחות (ט"ו ב') אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא אסרה תורה, אלמא קנבוס מין זרע הוא וגם לא נקרא עץ בשום מקום, וכיון דכן הרי הוא כשר לפתילה כמו שנהגו, כן פירש ר"ת ז"ל, ומיהו ההיא דמנחות לאו ראיה היא, דמשמע כי הקנבוס האמור שם אינו מה שאנו קוראים קנבוס מדתנן במסכת כלאים (פ"ב מ"ה) היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע ובא על גביהם מפני שנעשה לשלש שנים, עד כאן, ואילו קנבוס שלנו בשלשה חדשים סגי ליה או בחמשה חדשים לכל היותר.
כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. פי' דאהל פשתן מטמא טומאת אהלים כדכתיב והזה על האהל, אלמא אף אהל טמא, ופשתן איקרי אהל כדאיתא בגמ', אבל שאר דבר היוצא מן העץ אינו קרוי אהל ואינו מטמא, אבל להביא את הטומאה לדברים הנאהלין ולכל דבר חשוב אהל בין תלוש בין מחובר ובלבד שיש בו פותח טפח, ואפי' נעשה בידי שמים אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יהודה כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ"א א').
ומיהו קשה לי היאך אמרו שאינו מקבל טומאת אוהלים אלא פשתן, והרי לענין מרדע שנינו (אהלות פט"ז מ"א) וכדאיתא בפ"ק דמכילתין ועל עצמם בכל שהן, וי"ל כי שלשה מיני אוהלים הם, כל שהוא אהל מחובר לקרקע וקיים אינו מיטמא כלל, וכל שהוא אהל עראי שהוא תלוש גמור הרי הוא טמא כשהוא עראי לקבל טומאת מגע ואפי' מרדע וכיוצא בו, אבל כשאינו מחובר לקרקע והוא אהל קבוע להשתמש תחתיו כדרך האהלים בזה אמרו שאינו נקרא אהל אלא פשתן, וקשה לי הא דתנן במסכת אהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאים את הטומאה וחוצצים בפני הטומאה השידה והתיבה והסדינין שנעשו אהלים, [דכיון] שמקבלים טומאה היאך חוצצים בפני הטומאה שלא תהא בוקעת ועולה, ופי' רבינו שמשון ז"ל שכן הדין לענין אהל שאע"פ שמקבל טומאה שיהא חוצץ בפני הטומאה והכי גמירי לה רבנן.
פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי והלכתא כרבי עקיבא בתרוייהו.
גמרא מנא הני מילי. דפשתן קרוי אהל. אמר ר' אלעאי אתיא אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כי ימות באהל. פי' מסופיה דקרא דרשינן דכתיב והזה על האהל, דההוא מיירי בטומאת האהל עצמו והוא מופנה לדון ממנו גז"ש זו, והכא רישא דענינא נקט.
[דף כח עמוד א] וכתיב התם ויפרש את האהל על המשכן מה האהל דהתם קרוי אהל אף כאן קרוי אהל, וא"ת והא אהל דהתם יריעות עזים הוא כדכתיב בהו ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן, י"ל דממשכן הוא דגמרינן שהיה מיריעות שש משזר, ומשכן קרוי אהל, אי מדכתיב משכן אהל מועד, אי משום דמתרגמינן אהל משכנא, והראיה ממאי דפרכינן מקרשים דאיקרו משכן, וא"ת אי ממשכן גמרינן אמאי לא נקטינן קרא דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וי"ל דניחא לן טפי האי קרא דאדכר ביה לשון אהל מיהת.
אם כן גזירה שוה מאי אהני ליה. וא"ת והא אהני ליה לר' יהודה למעט אהל שאינו עשוי בידי אדם, וי"ל דהכא לרבנן אמרינן, ומיהו קשיא דהתם (סוכה כ"א א') אמרינן לרבנן דאהל אהל ריבה כל דבר, וי"ל דהתם לטמא כל הדברים הנאהלים דבהא עסקינן התם דגמרינן ממצורע הקל כדאמרינן התם, וגז"ש דהכא אינה גז"ש דהתם דעביד ר' יהודה, דהכא עבדינן גז"ש לענין טומאת אהל עצמו, והתם עביד ר' יהודה בענין הדברים הנאהלין שלא יהיו טמאין אלא על ידי אהל עשוי בידי אדם, ושם (ד"ה והנכון עיין שם) הארכתי יותר בס"ד.
משכן קרוי משכן ואין קרשים קרויים משכן. פי' דקרא הכי קאמר ועשית קרשים לצורך למשכן, וא"ת באידך קרא נמי נימא ולצורך המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, ונימא דיריעות לא היינו משכן, י"ל דאי כתיב ואל המשכן תעשה כדקאמרת, השתא דכתיב ואת המשכן תעשה משמעותו דמשכן גופיה הוי יריעות.
טהורה לא מיטמא. פי' לא אפשיטא לן דמטמיא, דכי אמרינן דמטמיא היינו משום דגמרינן אהל אהל מיריעות המשכן.
שאני התם דכתיב ונשאו את יריעות המשכן וכו'. פי' דמאי דהדר כתב רחמנא מכסהו ומכסה התחש וכו', מיותר הוא לדרוש היקש זה ללמד על אהל של עור שהוא קרוי אהל.
ומאי אבעיא ליה דתנינא לא הוכשרו וכו'. הא ברייתא הוא דתני רב יוסף כדאיתא לקמן, ומיהו שגורה היתה בבית המדרש ומש"ה קאמר ומאי תיבעי ליה דתנינא לא הוכשרו.
ר' נחמיה אמר מכסה אחד היה. פי' והא דכתיב ומכסה עורות תחשים מלמעלה, כבר פרש"י ז"ל דסבור ר' נחמיה חציו של אילים וחציו של תחשים, דמלמעלה אתרוייהו קאי שיהא כל המכסה מלמעלה למשכן.
אמר רב יוסף אי הכי. כלומר דמהאי טעמא נקרא כמין חלא אילן. היינו דמתרגמינן ססגונה (שיש) [ששש] בגוונים הרבה.
רבא אמר עור בהמה טמאה דמטמיא באהל מהכא. פי' מהכא תפשוט לן ההיא בעיא דר' אלעזר, ואין פירוש הכא מתפרש כן בשאר מקומות ודוק ותשכח.
דתניא. פי' גבי טומאת נגעים. עור בעור ריבה עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן. פי' דאי לאו ייתורא דכתיב בעור הוה ס"ד דעור האמור כאן היינו עור טהור דומיא דמשכן דכתיב ביה עורות אילים, ודומיא דצמר דטמא רחמנא שהוא של בהמה טהורה, וכן הייתי אומר דכל שלקה ביד כהן אין לו דיני הפרשה, דכיון דכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת והראה אל הכהן, הוה אמינא דדוקא כגון זה ולא שלקה אחר שבא לידי כהן וכן פירש רבינו שמואל ז"ל, ומיהו קשה לי היכי שמעינן מייתורא דבי"ת בעור הני תרתי, וי"ל דאילו מסברא שורת הדין שאין לחלק בדבר זה כלל, ומש"ה בייתורא כל דהוא אתו תרוייהו כי שקולים הם ויבאו שניהם.
אלא גמר משרצים וכו' עד אתיא בק"ו מנוצה של עזים ומה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים מטמא באהל המת עור בהמה טמאה שמטמא בנגעים אינו דין שמטמא באהל המת. וקשה לי דהא איכא למפרך שתי וערב יוכיחו שמטמאים בנגעים וטהורים באהל המת, ותדע דאי לא האי פירכא אמאי אצטריך בטומאת שרצים למכתב או עור לרבות עור בהמה טמאה כדאיתא לעיל, ליתי בק"ו מנוצה של עזים, אלא ודאי משום דאיכא למימר שתי וערב יוכיחו, וי"ל דהא אמרן דהאי סברא הוה שלא לחלוק בין עור טמאה לטהורה וכולן נקראים עור בלשון בני אדם ולשון תורה דכיון דאיכא מה מצינו דנגעים קצת ואיכא נמי האי ק"ו, בכל דהו סגי לן, דשתי וערב לאו פירכא רבה הוא כדכתיבנא לעיל (כ"ז א' ד"ה אי), דשאני טומאת נגעים שטומאתם מעצמם וצרעת שבגופם, ומיהו גבי שרצים כיון דאיכא פירכא כל דהו טרח וכתב ליה קרא, דאפי' מילתא דאתיא בק"ו גמור זמנין דטרח וכתב לה קרא כדאמרינן בכמה דוכתי.
ומיהו הא קשיא טובא למה לי כולי האי ניליף עור בהמה טמאה באהל המת משרצים בגז"ש דבגד ועור האמור בשניהם שהוא מופנה לגז"ש כדאיתא בפרק במה אשה יוצאה (לקמן ס"ד א') ונימא מה להלן טמא אף כאן טמא, דהא גז"ש לגמרי דיינינן ומופנה משני צדדים הוא ואין משיבים עליה, תירצו בתוספות דכיון דאיכא גז"ש דאהל אהל ממשכן דמיירי בעור בהמה טהורה והיא סותרת בזה לגז"ש דבגד ועור דשרצים, לא בעי למילפה בגז"ש, ואף על גב דבעלמא כל היכא דאיכא למדרש לחומרא ולקולא לחומרא דיינינן (יבמות ח' א'), ניחא לן לאיתויי מאידך אנפי כן פירשו בתוספות.
[דף כח עמוד ב] ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתה. פרש"י ז"ל דאי לאשמועינן דתחש שהיה בימי משה טהור היה מאי דהוה הוה, ולא נהירא [דהא אמרינן לקמן מאי הוה עלה דתחש, ויש לפרש] דאי משום תחש שהיה בימי משה למה נקט זה הלשון לא הוכשרו למלאכת שמים וכו', לימא בהדיא כלישנא דרבי מאיר דלקמן, אלא ודאי מילתא אחריתי נמי אשמועינן אגב גררא.
והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. פי' וכיון דכן סברא הוא שזה בכלל תורת ה' בפיך מן המותר לפיך.
נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי. וא"ת תיפוק לי משום קשר של תפלין שיש בהן שהוא הלכה למשה מסיני, וכיון דכן נימא שהוא בכלל תורת ה' בפיך כדאמרינן בשי"ן של תפילין, י"ל דשאני אותיות של קשר שאינם דבר של קיימא שהרי אפשר להתירו ולחזור כמו שהיה, וכל שכן לדעת ר"ת ז"ל שסובר כי מצוה לעשות הקשר בכל שעת הנחה, ותדע דהא רצועות תשמיש קדושה נינהו כדאיתא בפרק בני העיר (מגילה כ"ו ב'), מה שאין כן בעורן משום שי"ן דאית בהו שהם קדושה עצמה, והיינו מטעמא דכתיבנא וכן פירש ר"ת ז"ל.
מקרן כתיב. פרש"י ז"ל מַקְרַן כתיב, והשיב ר"ת ז"ל דהאי נמי לשון רבים, ואנן הכי פרכינן דהא מקרין תרתי משמע כי מקרין משמע שלם בקרנותיו וכדפרש"י ז"ל דומיא דמפריס שהוא שלם בפרסותיו, ומהדר דלהכי כתיב מקרן חסר יו"ד ללמד שהוא ג"כ חסר קרן.
כיון דאיכא קרש דמין חיה. פירוש והיא חיה טהורה דאי לא מנ"ל [מ]דרבי מאיר דבריה טהורה היא, והכי אמרינן בפרק אלו טרפות (חולין נ"ט ב') דקרש חלבו מותר, והא דנקט שמע מינה בריה טהורה דאמר ר' יהודה שור שהקריב אדם הראשון וכו' חדא מינייהו נקט משום דהא מימרא ידיעא ורגילא בבי מדרשא, ולאו דברי בה להו דתחש הוא ממין אותו שור שהרי לא הכריעו עליו אם הוא אותו שור אם הוא קרש שהוא חיה.
[ומאי הוי עלה דתחש כו'. פרש"י הואיל ולרב יוסף לאו] לענין המשכן נאמרה אלא לרצועות תפילין לא איפשיטא בעיין דלעיל, ואינו נכון דמשום דאוקי לרצועות תפילין לא אפיקניה שלא יהא תחש בכלל, דא[ל]"כ אמאי נקט האי לישנא דלא הוכשרו וכו', אלא הכי פירושו דמשום דאותבינן עלה לעיל מההיא דרבי נחמיה ומשנינן לה בשינויא דחיקא קצת שיילינן עלה אי סמכינן אמאי דשנינן אי לא, ובעינן לברורה ממתניתא דרבי מאיר דמסתמא דרבי מאיר ורבי נחמיה לא פליגי.
גמרא פתילת הבגד וכו' דרבי אליעזר סבר קיפול אינו מועיל. פירוש דלא חשיב שינוי מעשה להעלותו מטומאתו, דקי"ל (כלים פכ"ה מ"ט) שכל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה ואין עולים מידי טומאתם אלא בשינוי מעשה.
הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן. פירוש דאילו היתה פחות מכאן הא לא כלי היא כלל ואילו היה בה יותר מכאן משום דאדליק בה פורתא לא הויא שבר כלי.
וביו"ט שחל להיות בערב שבת. פירוש וכשמדליק נר לצורך שבת צריך להדליק ברוב היוצא מה שאין כן ביום טוב דעלמא דאינו צריך כן וכל שכן בערב שבת דעלמא דאע"ג דחייב להדליק ברוב היוצא מ"מ חול הוא ואין בו משום אין מסיקין בשברי כלים.
וכי קא מדליק. פירוש כדי להשלים לרוב [היוצא] לחוץ מן הפתילה. בשבר כלי קא מדליק. וא"ת וביום טוב דעלמא נמי נהי דאין צריך להדליק ברוב היוצא מ"מ כיון דאדליק ביה פורתא הויא ליה שבר כלי וכי הדר ומהפך בה בשבר כלי מהפך, י"ל דהתם איכא תקנתא לרבויי עלה התירא ושרי להפוכה כדאמרינן לקמן גבי מסיקין בכלים.
[דף כט עמוד א] ישראל מסיקה ביום טוב. פירוש אלמא לית ליה נולד.
וא"ת ולאוקימתא דרב אדא אמאי קתני ולא הבהבה דבשלמא לאוקמתא דרבא [דוקא] בהא פליגי לענין שבת, וי"ל דהיא גופה קמ"ל דלכולי עלמא הבהוב אינו מעכב בנר שבת דאפילו רבי אליעזר לא אסר כלום אלא משום טעמא דשבר כלי וביו"ט שחל להיות בערב שבת דוקא, ומיהו הילכתא כאוקימתא דרבא דהוא בתרא.
רבא אמר היינו טעמא דרבי אליעזר וכו'. פירוש וממילא שמעינן דטעמא דרבי עקיבא משום דסבר דשרי להדליק בפתילה שאינה מחורכת והלכתא כוותיה.
אכלן אין מסיקין בגרעיניהן. פירוש בתמרי פרסייתא כדלקמן, והקשו בתוספות מיהא דאמרינן בפרק המביא כדי יין (ביצה ל"ג א') דרש רבא אוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב ופרכינן למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה והאמר רבא טוי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא אלמא לית ליה נולד כרבי יהודה, ופרקינן כיון דמסרחי דעתיה עלייהו מאתמול לחיותא והכין איתא לקמן במכילתין (קמ"ב ב'), הכא נמי דכיון דלא חזו אלא לחיותא או להסקה דעתיה עלייהו מאתמול, ותירצו דבני מעים לא הוו כל כך מאתמול מוכן לאדם וחלוקים היו לעצמם קצת וסגי להו דלהוי דעתיה עלייהו מאתמול למאכל בהמה מה שאין כן בגרעינין שהם טפלים לאוכל כשהם עם האוכל והוו להו השתא כנולד.
אבל קליפי אגוזים דמעיקרא [כו'. וא"ת לישמעינן רק כלים ואגוזים דב]כלים שמעינן כחו דרבי שמעון ובאגוזים כחו דרבי יהודה, יש מתרצים דכולהו לרבי יהודה קתני ולא זו אף זו נקט, והנכון [ד]בעל כרחיה נקט תמרים דהא מעובדא דתמרי הוא דשמעה רב יהודה כדאיתא בסמוך, וא"ת כיון דעובדא דרב בתמרים הוה מנא ליה לרב יהודה דהוא הדין באגוזים דהא איכא למימר כדאמרינן הכא דשאני אגוזים דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו, יש לומר דאע"ג דתלמודא קאמר מהו דתימא שאני אגוזים קים ליה לרב יהודה דלא שאני בינייהו, דלא תליא מילתא בגלוי וכסוי אלא דמעיקרא טפלים לאוכל ומוכן לאדם והשתא פסולת שהוא לבהמה או להסקה.
והא דרב. פירוש דאמר רב יהודה בשם רב דגרעיני תמרים וקליפי אגוזים חשיבי נולד. לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב אכל תמרי וכו'. והא דלא שיילינן ואי מכללא מאי כדאמרינן בעלמא, משום דהכא פשיטא דאי מכללא דילמא לא קבלה מיניה והיינו דשיילינן קבלה או לא קבלה מיניה.
קבלה או לא קבלה מיניה. פירוש [ו]אסור ביום טוב, וא"ת ומאי קא מבעי ליה פשיטא דקבלה מיניה דהא רב כרבי יהודה סבירא ליה מדכרכי דזוגי בפ"ק (י"ט ב'), י"ל דאנן הא הוא דמספקא לן אם קבלה מיניה שיהו גרעיני תמרים חשובים נולד לרבי יהודה אבל ודאי פשיטא לן דרב כרבי יהודה סבירא ליה, והיינו דאמרינן מאי לאו בפרסייאתא ולא קבלה מיניה, פירוש דלאו משום דסבירא ליה כרבי שמעון עבד אלא משום דסבירא ליה דבכי הא רבי יהודה שארי ודלא כרבי חייא דאמר דאסורין לרבי יהודה, ומיהו ק"ל מאי קא מבעיא לן הא אם קבלה מיניה דהא רב יהודה אמר ליה משמא דרב אלמא קבלה מיניה, וי"ל דאנן מסתפקא לן אם קבלה מיניה הלכה למעשה, דאע"ג דרב כרבי יהודה סבירא ליה דילמא הני מילי למוקצה לאכילה אבל בטלטול כרבי שמעון סבירא ליה וכדאמרינן לקמן במכילתין (עי' קכ"ח א').
לא בארמייתא דחזיין אגב אימייהו. פירוש ואכתי חשיבי כדמעיקרא, הא בפרסייתא דילמא קבלה מיניה הלכה למעשה דבטלטול כהא אסר כרבי יהודה.
עצים שנשרו מן הדקל. פירשתיה במקומה בס"ד.
הכי גרסינן וכן גירסת רש"י ז"ל וריא"ף ז"ל וכן הוא בכל הספרים שלנו רב המנונא [אמר] הכא בפחות משלשה על שלשה עסקינן, ולא גרסינן בפחות משלש על שלש דההוא לאו טמא הוא בשום טומאה בעולם ואפילו הונח בקופסא כדתנן בהדיא שלשה על שלשה.
[פחות משלשה על שלשה. פירוש] כגון שיש בו שלש על שלש או יותר הרי הוא כחשוב קצת דהא בגד הוא לטומאת מת, אלא דכיון שלא בא לכלל שלשה על שלשה אינו חשוב לגמרי דלא חזי אלא לעניים, שאילו הוה שלשה על שלשה הא ודאי מפני שהתקינו לפקק מרחץ ולנער קדרה שהם מעשה מוך בעלמא שאין בו חשיבות כלל [לא יעלה מטומאתו], והיינו דפליגי בה רבי אליעזר ורבי עקיבא כדמפרש ואזיל.
והא דקתני בין מן המוכן בין משאינו מוכן. פירוש כי כשהתקינו למעשה מוך זה שאמרנו נטלו מן המוכן או משאינו מוכן.
ואמר עולא ואיתימא רבי יוחנן הניחו בקופסא דברי הכל טמא. פירוש דכיון דאחשביה מעיקרא לאנוחיה בקופסא לא עלה מתורת טומאתו מפני שחזר והתקינו לנער בקדרה ולמעשה מוך. זרקו באשפה מעיקרא דברי הכל טהור כי פליגי שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת. פירוש ואח"כ נטלו והתקינו לפקק בו מרחץ ולנער קדרה.
[דף כט עמוד ב] דרבי אליעזר סבר מדלא זרק באשפה וכו'. פרש"י ז"ל דלרבי אליעזר הניחו בקופסא קרי מוכן שהוא מוכן גמור ותלאו במגוד והניחו אחורי הדלת קרי שאינו מוכן [לפי שאינו מוכן] גמור כקופסא ואף על גב דלרבי אליעזר דין מוכן יש לו, ורבי יהושע קורא מוכן לתלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ולזרקו באשפה קורא שאינו מוכן, והא דקרי [רבי] יהושע לתלאו במגוד והניחו אחורי הדלת מוכן ואף על גב דאיהו כשאינו מוכן דן לה לטהרה משום דלגבי זרקו לאשפה מוכן הוא ונמצא כי למה שקורא רבי אליעזר שאינו מוכן קורא רבי יהושע מוכן הוא, ורבי עקיבא קורא מוכן לתלאו במגוד וקורא שאינו מוכן להניחו אחורי הדלת זו שיטת רש"י ז"ל, ואינה מחוורת כי היאך איפשר לומר שלא יהא לשון מוכן ושאינו מוכן שאומר אחד מהם דומה ללשון חבירו, ולא עוד אלא שזה תימה גדול כי מה שהוא מוכן לרבי אליעזר קורא אותו שאינו מוכן ורבי יהושע שאומר עליו מן הדין שאינו מוכן יקרא אותו מוכן.
לפיכך נראה לי יותר נכון דכולהו תנאי קרו מוכן לתלאו במגוד וקרו שאינו מוכן להניחו אחורי הדלת כדאמר רבי עקיבא אף לפירוש רש"י ז"ל, ואתי שפיר כי רבי אליעזר מטמא בשניהם ורבי יהושע מטהר בשניהם ורבי עקיבא טימא באחד מהם וטיהר באחד מהם, ותלמודא מפרש דאע"ג דהניחו אחורי דלת דין מוכן יש לו לרבי אליעזר קרי ליה שאינו מוכן כדקרי ליה רבי יהושע, משום דלגבי קופסא דסליק תרי דרגי אינו מוכן, ורבי יהושע לתלאו במגוד אף על גב דיהיב ליה דין שאינו מוכן קרי ליה מוכן כדקרי ליה רבי אליעזר משום דלגבי זרקו באשפה דנחית תרי דרגי מוכן הוא וזה נראה ברור, וכן נמצא בנמקי הרב ר' יעקב בן הרב ר' שמשון ז"ל.
והא דאוקי רב המנונא פלוגתא דמתניתין דהכא כעין פלוגתא דמתניתין דהתם, משום דמשמע ליה דמתניתין דהכא בהכי מיירי שעשה פתילה מבגד שתלאו במגוד קודם לכן ואח"כ נטלו לעשות ממנו פתילה וקיפלו, ודכולי עלמא קיפול זה חשוב כהתקנה לדברים של מוך בעלמא ורבי אליעזר מטמא כסבריה דהתם ורבי עקיבא דמטהר הדר ביה לסברא דרבי יהושע.
וממאי דבהכי עסקינן מדקתני פתילת הבגד ולא קתני פתילה של בגד. פירוש דפתילה של בגד משמע שהיא מתחילה בגד אבל לאחרי כן נתבטל כגון שזרקו לאשפה, אבל כיון דקתני פתילת הבגד משמע דעדיין בגד ולא שתלאו בקופסא דא"כ דכולי עלמא טמאה, אלא כגון שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת דליכא למימר דלא מיירי אלא בהניחו אחורי הדלת ולא הדר ביה רבי עקיבא דהא תלמוד שקולים הם לרבי אליעזר, ובודאי כי היכי דרבי אליעזר מיירי בתרוייהו הוא הדין לרבי עקיבא, ומשום הכי אמרינן דהדר ביה לגבי רבי יהושע [ו]היינו פלוגתא לענין טומאה דמתניתין אליבא דרב המנונא, אבל לענין שבת בפתילה שאינה מחורכת פליגי כסברא דרבא דבהא לא איירי רב המנונא כלל ונתפרש הלכה זו בלא קושיא ובקוצר לשון תהלה לאל יתברך.
ואי אשמעינן קערה בההיא קאמרי רבנן וכו'. וא"ת למה לי למתני שפופרת דאי משום כחו דרבי יהודה הא קתני קערה דאע"ג דמפסק שרי, ואי משום כחן דרבנן הא קתני חרס דאע"ג דמיקרבא ומאיסא חיישינן דאתי לאסתפוקי מינה, וי"ל דמשום כחו דרבי יהודה דהתירא קתני שפופרת וחרס כענין זה ואין צריך לומר זה הדר קתני קערה להודיעך (כחן דרבנן) [כחו דר"י], ובכלהו הילכתא כרבנן דאסרי ובהא ליכא הפרישא בין שבת ליו"ט דכל כיבוי וגרם כיבוי אסור ביום טוב כבשבת וכדאיתא במסכת ביצה (עי' כ"ב א').
גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. פירוש דסבירא ליה כרבי יהודה דאסר בעלמא אבל אנן קי"ל כרבי שמעון דשרי, ויש מקשים מההיא דבפרק המצניע (לקמן צ"ה א') דאמימר שרא זלחא במחוזא אמר טעמא מאי אסרו רבנן משום אשוויי גומות הכא ליכא גומות ואמאי לא גזר אטו היכא דאיכא גומות כדגזר הכא ר' יצחק, ויש אומרים שאינה קושיא כ"כ דהא אימוראי נינהו ופליגי ומשום דלית הילכתא כחד מינייהו לא חש תלמודא למימר התם ופליגא דר' יצחק, ויש שתירצו עוד בתוספות דהתם במחוזא כלהו הוו ביתא דשישא ולא גזרינן חדא מתא אטו מתא אחריתי, ונראה לומר שזו אינה קושיא דאשוויי גומות לא שכיח כולי האי אפילו בביתא דעלמא כדשכיח חריץ, ותדע דהתם שרו שתהא אשה חכמה מערמת ומרבצת ביתה בשבת ואפילו לרבי יהודה מה שלא התירו בזה שום הערמה והיינו מטעמא דאמרן ואליבא דהילכתא (הוא) הא קי"ל דשרי לגרור מטה וספסל וכסא בכל מקום כרבי שמעון וכן זלחא שרי בכל מקום וכדאיתא התם בהדיא.
ופליגא דעולא דאמר עולא מחלקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. כך הגירסא, ומאן דגריס דברי הכל אסור טעותא היא, דבפרק כל שעה (פסחים כ"ה ב') גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו ליכא מאן דאסר כלל אליבא דרבי שמעון בדלא איפשר ולא מכוין, וגדולים לא איפשר ולא מכוין הוא.
מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו'. רש"י ז"ל מפרש כדרכם דרך מלבוש, ולא נהירא דהא בימות הגשמים לא סגיא דלא מיתהני ולא עוד אלא כי לעולם הוא מתכבד בכך, לפיכך פירשו דכדרכן היינו על כתפיהם והצנועין מפשילין מקל לאחוריהם והבגדים על המקל אבל דרך מלבוש אסור הוא אף כרבי שמעון, ובריתא זו כרבי שמעון היא כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים כ"ו ב') והיינו דמותבינן הכא מינה.
מתניתין המכבה את הנר וכו'. הכי גרסינן או בשביל החולה שיישן דכולה חדא היא בהדי רישא ואכולהו קתני סיפא פטור, ומאן דגריס ואם בשביל החולה טועה הוא, וכן הוא הגירסא בספרים דוקני כדאמרן.
[דף ל עמוד א] גמרא מדקתני סיפא חייב שמע מינה רבי יהודה היא [רישא] במאי עסקינן וכו'. פירוש דאי לא הויא סיפא רבי יהודה שפיר אתיא לן רישא, דמוקמינן לה בחולה שאין בו סכנה ואפילו הכי פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וליסטים וגויים ורוח רעה דקתני בשאין בהם סכנה דהא פרש"י ז"ל דגויים היינו פרסיים וההיא לית בה סכנה כדפרישית בפרקין דלעיל.
לעולם בחולה שיש בו סכנה וכו'. פירוש והשתא משמע לן דליסטים וגויים ורוח רעה כשיש בהם סכנה מיירי, ואפילו תימא דגויים היינו פרסיים שאין בהם סכנה איידי דקתני באידך פטור תנא נמי בדידהו פטור, וא"ת אם בחולה שיש בו סכנה פשיטא דמותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וי"ל דהא קמ"ל כי אף על פי שהדבר ספק אם תסתלק הסכנה בכבוי הנר מכבין אותו כיון שיש חשש סכנה בהדלקתו, אי נמי אשמעינן דבדבר של סכנה הזריז משובח ואין ממתינין לכפות כלי על הנר או להוציאה לבית אחר שבחצר.
[דף לא עמוד ב] גמרא כחס על הנר וכו' סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר. פירוש דומיא דקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב דבעינן על מנת לכתוב במקומו ולתפור במקומו דבהא הוא דהויא מלאכה חשובה, הילכך כשעושה מפני שחס על הפתילה עצמה כדי שיהנה ממנה במקום אחר הוי סותר על מנת לבנות במקומו, אבל כשעשה מפני שחס על השמן או על הנר אינו מקפיד על הפתילה שידליקנה במקום אחר אלא מקפיד על השמן ועל הנר שיהנה מהם במקום אחר, והוה ליה סותר בפתילה כדי לבנות בשמן ובנר.
ופרכינן מכדי מלאכות מהיכא גמרינן ממשכן ומשכן סותר על מנת שלא לבנות במקומו הוא. פירוש מה שאין כן בקורע ומוחק דבמשכן גופיה על מנת לתפור או לכתוב במקומו הוא דהוו, ופרקינן כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו הוא. פי' רש"י ז"ל [שיתכן שלאחר] שיורידו המשכן שיבא להם הדבור לחזור ולהקימו במקומו.
דיקא נמי דקתני מפני שהוא עושה פחם. פירוש דהאי לישנא משמע כי בכיבוי זה מתקנה ועושה אותה פחם להיותה ראויה למקום אחר, ואילו לפום פירוקא דעולא הוה ליה למימר מפני שנעשית פחם שידליקנה במקום אחר.
א"ר יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה וכו' עד אמר הקדוש ברוך הוא רביעית דם נתתי בכם וכו'. פירוש וכיון שהם ענינים המוטלים על האשה לעשות כי תקוני הבית עליה לפיכך היא נבדקת בהם יותר מן האיש, אבל במדרש (ב"ר פי"ז) אמרו היא נטלה חלתו של עולם כלומר שגרמה מיתה לאדם וכן נטלה נרו של עולם לפיכך נתנו לה מצות חלה והדלקת הנר לכפר עליה ואם לא שמרה אותם נענשת עליהן.
[דף לב עמוד א] מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודים. פירוש אומרים לו התודה כי בודאי דין הוא שיתודה שכן דרך כל המומתין מתודין ואף על פי שמומתים מפני עברה מפורסמת, וסדר הוידוי מפורש בספר תורת האדם לרבינו הגדול ז"ל.
הלכות קדש תרומה ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לעם הארץ. פירוש כי כן מן התורה כל אדם נאמן בכך וחכמים [הם] שגזרו על הדמאי, ואפילו מדרבנן פעמים שהם נאמנים כאותה ששנינו (דמאי פ"ג מ"א) מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, וכאותה ששנינו (שם פ"ד מ"א) בשבת שואל ואוכל על פיו, והלכות הקדש היינו אותה שאמרו נאמן עם הארץ לומר יין זה כשר לנסכים כדאיתא במסכת חגיגה (כ"ד ב') וכן פירשו בירושלמי (ה"ז).
[דף לד עמוד א] כאן קצץ. [פירוש] שתלן ואח"כ עקרן לאחר גידולם. בן זכאי תורמוסי תרומה. פרש"י ז"ל כי מפורש הוא בירושלמי דזרעים שהיה [מקצץ] תרמוסין ומשליך שם ונעשה לו נס והיה המת מבצבץ וציינו אותו למקום הקבר וכל שאין מת מבצבץ היה טהור וכן הוא בפסיקתא דפרשת העומר, עד כאן, ותימה למה היה עושה כן בתרמוסי תרומה, ור"ת ז"ל פירש כאן קצץ בן זכאי תרמוסי תרומה אחר שבדקו להחזיקו בטהור, והא דאמרינן עבד איהו נמי הכי פירש ר"ת ז"ל עבד איהו נמי כיעקב שתיקן תקנה זו בעיר, ורש"י ז"ל פירש עבד איהו כבן זכאי ונעשה לו נס.
פגע ביה ביהודה בן גרים. ואין זה ר' יהודה בן גרים המוזכר בתעניות (מו"ק ט' א') דהוה גברא רבה.
אמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. פירוש כי שלום היינו נר שבת שהוא שלום ביתו כדאיתא לעיל בפרקין (כ"ג ב'), ופקדת נוך זה ערוב, ולא תחטא זה מעשר עליו [נאמר] לא תשאו עליו חטא, ותו לא מידי.
מתניתין ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי. פירש"י ז"ל דקסבר דכל דבר שהוא משום שבות אסור בין השמשות, ונראה מדבריו ז"ל דמתניתין דלא כרבי דאמר בעירובין (ל"ב ב') כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו כל בין השמשות, ותימה דהא במסכת עירובין סתם לן תנא כרבי ומשמע דהלכתא כוותיה והיכי סתים לן תנא [הכא] דלא כרבי, ועוד הוה לן למימר בגמרא דמתניתין דלא כרבי, והנכון מה שכתב הראב"ד ז"ל שלא אמר רבי להתיר שבות בכל מקום (ל)שיהיו רוכבין בין השמשות על גבי בהמה ושטין על פני המים ולטפח ולספק ושאר כל הדברים ששנינו במסכת יום טוב (ביצה ל"ו ב') שהם משום שבות, וכן לא התיר אלא לענין (ב)עירובי תחומין בלבד כי אף על פי שהניחו בכרמלית קנה לו עירוב ועל הא בלחוד איתמר דרבי בכל דוכתא, ומודי רבי במשנתנו שאין מערבין עירובי תחומין בבין השמשות וכדאיתא בגמרא וכל שכן בשאר דוכתין, [ו]לא התיר אלא בדיעבד למי שהניח עירובו בכרמלית מבעוד יום דחשבינן להו כאילו הוא ועירובו במקום אחד.
ואין מדליקים את הנר וכו'. וא"ת כיון דתנא דאסור מעשר והטבלת כלים שהם משום שבות למה הוצרך לומר שאין מדליקים את הנרות שהוא מלאכה גמורה דאוריתא, וכי תימא משום דאיכא מצות נר שבת פשיטא דמשום האי מצוה דרבנן לא עבדינן בידים ספק מלאכה דאוריתא, ורש"י ז"ל פירש דזו ואין צריך לומר זו קאמר ונכון הוא, והנכון יותר דהכי קאמר שאין מדליקים את הנרות ואפילו על ידי גוי וקתני שבות שיש בו מעשה לישראל והדר קתני אמירה לגוי משום שבות דקיל טפי.
גמרא לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות. פירוש כי קתני אין מערבין בעירובי תחומין דמקני ביתא הוא לקנות שביתה שם, תדע דאפילו רבי עקיבא דאמר תחומין דאוריתא מודה דשרי למיזל על ידי עירובין מפני שקנה שם שביתה, והא דקתני מערבין בעירובי חצרות דלא מקני ביתא הוא דהא דרסא דבני חצר היא ורשות היחיד גמורה אלא דרבנן גזרו בו משום רשות הרבים.
אמר רבה אמרו לו שנים צא וערב עלינו וכו' עד ספיקא דרבנן הוא ולקולא. פרש"י ז"ל דהלכה כרבי יוסי דאמר במסכת עירובין (ל"ה א') ספק עירוב כשר, נראה מדבריו ז"ל דסבירא ליה דהא דרבה אף בעירובי תחומין כההיא דרבי יוסי וכן פירשה במסכת עירובין (ע"ו א') וכן פירש הרמב"ם ז"ל, והקשו התוספות דלא קאמר רבי יוסי אלא במאן דאית ליה חזקת דכשרות וכדתניא בפרק בכל מערבין (ל"ו א') כיצד א"ר יוסי ספק עירוב כשר [כו'] עירב בתרומה [ספק בתרומה] טהורה עירב ספק בתרומה טמאה אין (לך) זה ספק עירוב כשר והכא בשלמא מי שעירב עליו מבעוד יום ניחא שהוא ספק עירובו כשר אבל למי שעירב עליו בין השמשות היאך יהא ספיקו כשר, ועוד דבמסכת עירובין שילהי פרק הדר (ע"ו א') דאייתוה התם להא דרבה גבי עירובי חצרות איתמרא, לפיכך הנכון כדפירש ר"ח ז"ל דהא דרבה בעירובי חצרות דוקא דלא מקני ביתא כדאמרינן לעיל אבל בעירובי תחומין הראשון קנה עירוב ואחרון לא קנה, והא דקאמר אמרו לו צא וערב עלינו שפיר שייך האי לישנא בעירובי חצרות כלומר צא וגבה העירוב כדאמרינן בעלמא צא ושכור פועלים צא תן לו.
גירסת רש"י ז"ל והיא גירסת ר"י והיא הנכונה אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף [הבל] מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ. ופרכינן ויטמין ופריק גזירה שמא יחתה בגחלים ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף [הבל] משחשיכה גזירה שמא (יחתה) [ירתיח]. פירוש שימצא קדרתו צוננת וירתיחנה. ופרכינן אי הכי כלומר דחיישינן להכי אפילו בין השמשות נמי, ופרקינן סתם קדרות בין השמשות רותחות הן. ויש לר"ח ז"ל והגאונים אחרים ז"ל גירסה אחרת הפוכה מזו ואינה נכונה כלל, והא דפשיטא לן שאין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום משום דתנן לקמן (מ"ז ב') מילתא פסיקתא שאין טומנין לא בגפת ולא בזבל וכו'.
וה"ר משה בר יוסף ז"ל היה מפרש שאין אסור זה אלא בבשיל ולא בשיל אבל אם הגיע למאכל בן דרוסאי או דהויא לה קדרה חיתא שפיר דמי, ובזה הפירוש היה היתר להרבה מקומות שנהגו להטמין את החמין על גבי כירה שיש גחלים תחתנה, אבל ר"ת ז"ל השיב עליו דהא ליתא דמילתא פסיקתא תנן שאין טומנין בדבר המוסיף דמשמע לעולם, ומה שהתירו בפ"ק (כ' א') ובפרק כירה לקמן (ל"ו ב') תבשיל שנתבשל כל צרכו לרבנן או כשהגיע למאכל בן דרוסאי לחנניה, ענין אחר הוא בשהייה שהתירו לשהות כשמניח קדרתו מגולה דליכא גילוי דעתא כולי האי דבעי לה חמה אבל כשהטמינה שמכסה קדרתו לא התירו כלום בדבר המוסיף, ותדע דהא התם בגרוף או קטום שרי לן לשהות על גבי כירה לדברי הכל ואפילו בשיל ולא בשיל והא ודאי כירה גרופה או קטומה לא גריעא מגפת או זבל שהוא דבר המוסיף וזה ברור, אלא ודאי הטמנה בדבר המוסיף אסורה בכל תבשיל שבעולם ואפילו בכירה גרופה וקטומה וכן פר"י ז"ל ועיקר.
[דף לד עמוד ב] זה נכנס וזה יוצא. פירוש דסבר רבי יוסי דכל זמן שהחמה מהלכת בעביו של רקיע יום גמור הוא וכשעברה עביו של רקיע הויא לילה, והכל בנקודה אחת כהרף עין.
מטילין אותו לחומרא לשני ימים. פירוש דנין אותו לחמור שבו והיינו לדונו בשני ימים ולעשות מקצתו יום ומקצתו לילה.
למאי הילכתא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לענין טומאה וכדתנן וכו'. יפה מפורש זה בפירוש רש"י ז"ל אלא שצריך להזהר בדבריו במה שכתב גבי ראה שני בין השמשות כי היה איפשר לומר כי בין השמשות הראשון הוא יום ובין השמשות השני הוא לילה, ונמצא שיש הפסק יום אחד בין שתי הראיות ולא מצטרפי ואינו טמא אלא טומאת ערב כבעל קרי, שאין לתפוס דברי רבינו ז"ל כפשטן כי בודאי אין לחלק בדין בין השמשות של יום זה לדין בין השמשות של יום אחר ומושכל ראשון הוא, אלא לענין זב שראה שתי ראיות אלו אמרה כי איפשר שבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה והראיה של בין השמשות זה היתה בשעה שהוא יום וראיה של בין השמשות אחר היתה [בשעה] שהוא לילה וזה ברור, נמצאת למד כי היה אפשר לדון בטומאתו להקל על הדרך שאמרנו כי ראיה של יום ראשון היה ביום וראיה של בין השמשות של יום שני היתה בלילה ויש יום אחד הפסק בנתים ויש לדון להחמיר כי שתיהן ביום או שתיהן היו בלילה והוו להו שתי ראיות רצופות בלא הפסקה ואז הוא טמא שבעה ועם כל זה אינו חייב קרבן, עד שנדון להחמיר יותר כי בין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה וקי"ל דימים מחלקין ואולי בראיה אחת מאלו היה מן היום ומן הלילה והוו להו שתי ראיות, ועם הראיה של בין השמשות שלאחריו הוי להו שלש ראיות רצופות שהוא חייב קרבן ועל הספק הזה יהיה טמא שבעה ימים ומביא חטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת, וכן כשראה בין השמשות אחד ספק לטומאת שבעה שדנין בין השמשות זה שיש בו מן הלילה ומן היום והוו להו שתי ראיות.
כרוך ותני. פירוש דלא תתני הכסיף התחתון בלא וא"ו אלא תני הכי והכסיף התחתון בוא"ו, ורב יוסף פרק פירוקא אחרינא דהא דקתני משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין כך רצה לומר, כי מסוף גמר הזמן הוא תחילת בין השמשות ולאו כדקס"ד מעיקרא כי מתחלת זמן זה קאמר.
אלא תלתא ריבעי מילא. פירוש פחות מכאן כגון חומשי מילא וכיוצא בו ליכא למימר כי לעולם יש לתפוס אותם חלקים שהם יותר גדולים וזה דרך חשבון והיינו דנקטינן מעיקרא פלגי מילא והדר תילתי מילא והדר ריבעי מילא, והא דפרכינן בדרב יוסף מעיקרא מתרי ריבעי מילא והדר פרכינן מתרי תילתי מילא, טעמא דמילתא דכיון דאוקימנא מימרה דרבה בתילתא רבעי מילא קרוב הדבר לומר דרב יוסף נמי ברבעי מילא מיירי דכוותיה דרבה, וכיון דדחינן ליה מרבעי מילא אוקימניה בתרי תילתי מילא ולא אוקימנא בחומשי מילא מטעמא דאמרן.
[דף לה עמוד א] חלתא בר (תלתא) [תרי] כורי שרי לטלטלינהו וכו'. סוגיא דהילכתא דכל שיש בו תורת כלי לקבל טומאה יש עליו תורת כלי לענין טלטול שבת, ורבה סבר דבת תרי כורי עדיין מטלטל מלא וריקן ומקבל טומאה ומכאן ואילך אינו מקבל טומאה ואסור לטלטוליה, ורב יוסף סבר בת תלתא כורי מקבל טומאה ובת ארבעה כורי אינו מקבל טומאה, ובודאי כי לשונם של רבה ורב יוסף אינו מדוקדק כל הצורך דלרבה לא ידעינן מה דינו של כלי מתרי כורי ועד תלתא כורי, וכן לרב יוסף מתלתא כורי ועד ארבעה כורי, ונראה דמניינא דשריותא דוקא וכל שהוא יותר מן השיעור ההוא אסור לטלטלו, ותדע דכי אמרינן הכא בשמעתין וחלופא אחלתא אהיתירא קאי דרבה דאמר לעיל שלשה חלקי מיל אמר הכא תרי כורי, ורב יוסף דאמר לעיל שני חלקי מיל אמר הכא תלתא כורי, וכיון דנקטינן לסימנא מניינא דהתירא משמע דמנינא דהתירא דוקא ואידך לאו דוקא.
ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש. פירוש ולפי שהיבש עושה גודש והגודש הוא שלישו של כלי בכלי שהוא עגול ודהוי רחבו פי שנים בגובהו דומיא דים שעשה שלמה וכדאיתא בעירובין (י"ד ב') וכן פרש"י ז"ל [ו]בעירובין ביררתי יותר, והקשה הראב"ד ז"ל פחות מארבעים סאה בלח למה הוא טמא משום דהוה ליה כלי המטלטל מלא וריקן דומיא דשק, והיאך איפשר לשום אדם לטלטל לכלי גדול כזה שהוא מלא, ותירץ ז"ל דהכא (ש)התורה שיערה באותן הדורות של מתן תורה שהיו גבורי כח.
והקשה ר"ת ז"ל דהכא אמרינן אליבא דרבי יהודה כי בין השמשות אינו לכל היותר אלא תלתא רבעי מילא, ואילו בפסח שני פרק מי שהיה (פסחים צ"ד א') א"ר יהודה עביו של רקיע אחד מעשרה [ביום תדע] כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסות מעלות השחר עד הנץ החמה פרסה שהיא ארבעה מילין ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין, ותירץ דהתם מיירי מתחלת השקיעה שמתחלת [החמה] ליכנס בעביו של רקיע והכא מיירי בסוף השקיעה שאז הוא בין השמשות דקודם לכן יממא הוא, ודיקא נמי דקתני התם משקיעת החמה והכא קתני משתשקע החמה דמשמע ששקעה כבר.
וכתב רבינו הגדול ז"ל (בספר תורת האדם ענין אבילות ישנה) כי מדברי רבינו תם ז"ל למדנו דבר שהיה קשה מאד, תוספת מחול על הקדש דאמרה תורה בערבי שבתות אימתי הוא, דאילו קודם בין השמשות יום גמור הוא וכדתנן (לעיל י"ז ב') ובכולן בית הלל מתירין עם השמש, ואמרינן לקמן חזיתו שמשא בריש [דיקלי] אדליקו שרגי משום דלא קים לכו בשיעור דרבנן, הא למאן דקים ליה לית ליה לאדלוקי, ואילו בבין השמשות ספק קדש גמור הוא שיש בו אשם תלוי, (ועוד) [ועכשיו] למדנו מדברי ר"ת ז"ל כי התוספת הזה הוא באותו זמן שיש מתחלת השקיעה ועד סוף השקיעה, ואם רצה לעשותו כולו קדש או מקצתו עושה כשיתפלל תפלת ערבית אליבא דרבי יהודה דאמר (ברכות כ"ו א') דתפלת הערב מפלג המנחה, וכדאמרינן התם (כ"ז א') רב מצלי של שבתות בערב שבת ואוקימנא כרבי יהודה, ולרבנן דאמרי תפלת המנחה עד הערב יקבלהו עליו בקדוש היום, כי התורה אמרה שיעשנו קדש ושיחול קדושה עליו לקדש לענין זה כאילו הוא לילה ואף על גב דבדיני דעלמא הוא יום, ולהכי אמר רחמנא זכור את יום השבת לקדשו ולא אמר זכור יום השבת, אבל בלא תפילת שבת או קידוש אין התוספת חל מאיליו וכדברירנא בפרק תפלת השחר.
ולענין תוספת מחול על הקדש שאמרה תורה להוסיף ביציאת השבת צריך עוד תלמוד אימתי הוא, דאילו בין השמשות ספק קדש הוא ואילו לאחר כן לילה גמור הוא, וי"ל דלקמן אמרינן דשלשה כוכבים לילה היינו כוכבים בינוניים, ומשום תוספת מחול על הקדש ימתין עד שיראו שלשה כוכבים קטנים, ובירושלמי (ברכות פ"א ה"א) אמרו עד שיראו כוכבים הרצופים וכן אמרו דמתחמון תלתא כוכבין נדמא חדא כוכבא, ונראה דהיינו שיראו למראית העין בתוך ארבע אמות.
מי סברת פני מזרח ממש פנים המאדימין את המזרח. פירוש דכי קתני וכל זמן שפני מזרח מאדימין, למערב קורין פני מזרח כי הוא המאדם אותו, כסימן השמש הנכנס דרך חלון שמאדים הכותל שכנגדו וכדאמרינן וסימניך כוותא, והכי קתני וכל זמן שמערב שהם פני מזרח נותנים אדמימותם ולכן העיון הטוב והישר היה להסתכל בפני(ו) מערב כשהם אדומים הרבה מחמת החמה שנכנסת בעביו של רקיע.
הכי גרסינן וכן גירסת הספרים אלא בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי פשיטא. כי דבר ידוע הוא דשיעורו של רבי יוסי מאוחר לשל רבי יהודה.
מהו דתימא בין השמשות דרבי יוסי מישך שייך בדרבי יהודה. פירוש כי במקום שמסיים בין השמשות דרבי יהודה מתחיל בין השמשות [דרבי יוסי] ואין ביניהם שום הערב שמש, קמ"ל דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי והיינו דקתני כהנים טובלים בו כלומר בכולו ואפילו בסופו, והא דאמרינן והדר מתחיל מפני שעדיין יש ביניהם קצת הפסק להערב השמש והכי דייק האי לישנא דאמרינן והדר מתחיל וכו', והיינו דאמרינן בסמוך דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות [דרבי יוסי, ואי נימא דכד שלים בין השמשות] דרבי יהודה מתחיל בין השמשות דרבי יוסי מיד, מה צריך להמתין מאכילתו עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי דהא בין השמשות דרבי יוסי כהרף עין הוא, אלא ודאי כדאמרן, רבינו ז"ל בשם רבינו הגדול וכן כתוב בספר תורת האדם.
[דף לה עמוד ב] העושה מלאכה בשני בין השמשות של שבת. פירוש בכניסתו וביציאתו חייב חטאת. פירוש ממה נפשך דאי ליליא הוא חייב על כניסתו ואי יממא הוא חייב על יציאתו וליכא אשם תלוי בכי הא, ודוקא כשעשה מלאכה כל בין השמשות או בסופו דאי לא שמא הראשון היה יום והשני לילה.
ת"ר שש תקיעות תוקעים בערב שבת. פירוש תקיעה תרועה ותקיעה, ותרועה קרי תקיעה והכי מוכח בסמוך דקתני בשלש תקיעות אחרונות תוקע ומריע ותוקע ושובת, ובמסכת סוכה בפרק בתרא (נ"ג ב') מוכח הכי להדיא גבי אין פוחתים מכ"א תקיעות במקדש שלש להבדיל את העם ממלאכה וכו' ואמרינן דלרבי יהודה ליכא אלא שבע תקיעות משום דסבר תקיעה ותרועה ותקיעה כחדא.
ושוהא כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור. שמעינן דמשום דהדליק נר שבת לא מיתסר בעשיית מלאכה וכדכתיבנא בפרק במה מדליקים (כ"ג ב' ד"ה נר), וכן בדין שהרי אין קדושת שבת חלה אלא כשקדש היום מאליו בספק בין השמשות או כשיקדישנו להוסיף עליו מחול על הקדש [בתפילה] או בקדוש היום, וכן מוכיח במסכת עירובין (מ' ב') לענין ערב יום הכפורים שאינו נאסר באכילה אלא בכך.
סלק המסלק הטמין המטמין והדליק המדליק. והא דאקדים ותני הטמנת חמין להדלקת הנר מפני שכן היו נוהגים להקדימו אבל ודאי בעיקר הדין איסור הדלקת הנר קדים כדאיתא במתניתין (ל"ד א') דבין השמשות אין מדליקים את הנר וטומנים את החמין.
[דף לו עמוד א] והא רבי נחמיה. דאמר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו. פירוש לצורך תשמישו המיוחד לו יותר להשתמש בחול, ולפיכך אפילו שופר דחזי לגמע בו מים לתינוק אסור לטלטלו לרבי נחמיה שאין זה תשמישו המיוחד לו אלא לתקיעה.
ומאי שופר דקתני חצוצרות. דלא חזיא אלא לתקיעה. פירוש דאי שופר ממש כיון דקתני שאין מטלטלים את השופר דחזי לגמע בו לא מצטריך למתני חצוצרות דלא חזיא אלא לתקיעה, אלא ודאי דלשופר קרי חצוצרות ולחצוצרות שופר ותני חמירתא והדר תני קילתא.
דאמר רב חסדא וכו'. וק"ל דילמא לעולם רבי נחמיה לשופר קורא שופר ולחצוצרות חצוצרות וזו ואין צריך לומר זו קתני, וי"ל דהכי קים להו מהא דרב חסדא דרבי נחמיה לא זו אף זו קתני ולשופר קרי חצוצרות ולחצוצרות שופר.
למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. מכאן יש ראיה לכאורה למאי דפר[ש]"י ז"ל (בסוגיין ד"ה מב') במסכת חולין דכי תנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה דוקא בית הכוסות שיש בו שני עורות כי עדיין נשאר עור אחד שלם, אבל המסס שאינו אלא עור אחד אפילו מצד אחד טרפה דאי לא אכתי מאי נפקא לן מינה בין בי כסי להובלילא, אבל ר"ת ז"ל דחה דהכי קאמר דאי לאו אביי אנא הוה סלקא דעתך דמתניתא כלישנא דהשתא ולהובלילא קרי בי כסי, וכיון דכן בהא הוא דמצד אחד כשרה כיון שלא ניקב אלא חצי עור והנשאר מגין יפה, אבל בבית הכוסות ממש אפילו מצד אחד טרפה כיון שניקב עור אחד שלם ואין חבירו מגין עליו, קמ"ל אביי דשמא אישתני ותנא בבית הכוסות ממש קתני שאפילו בבית הכוסות מצד אחד כשרה וכל שכן בהמסס.
[דף לו עמוד ב] למאי נפקא מינה לגיטי נשים. פירוש דקי"ל (גיטין ו' א') שהמביא גט מבבל אינו צריך שיאמר בפני נכתב הגט ובפני נחתם ואם מביאו מבורסיף צריך שיאמר כן, כך פרש"י ז"ל בלשון ראשון, ואינו מחוור דהאי דינא לא בשמא תליא מילתא אלא בשיירות מצויות לקיימו, והנכון כפירוש האחרון שפירש נפקא מינה לענין שינה שם עירו ושם עירה שהוא פסול, ויש לו לכתוב שם של עכשו שהוא עיקר ויהיה שם הראשון בכלל כל שם שיש לה, כההיא דאמרינן (שם ל"ד ב') בההיא דהוה קרו לה רובא מרים ופורתא שרה דכתבינן מרים וכל שם שיש לה ולא שרה וכל שם שיש לה וכו', ע"כ.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ב - במה מדליקין [המתחיל בדף כ עמוד ב]
במה מדליקין
מתניתין במה מדליקין ובמה אין מדליקין. כבר פירשנו בריש מכילתא דתני סדר ערב שבת, להכי קתני השתא דיני הדלקה דאתו מקמי בין השמשות, כדתנן (לקמן ל"ד א') ספק חשכה אין מדליקין את הנרות, ובתר הכי במה טומנין דאיתיה אפי' בספק חשכה כדאיתא בההיא מתניתין.
והאי דקתני במה מדליקין ליכא למבעי היכא קאי דקתני במה מדליקין, דהא אפי' תימא דבהדלקת נר שבת ליכא לא מצוה ולא חובה, מ"מ ראוי הוא לומר הבא להדליק במה רשאי להדליק שלא יבא לידי הטייה, וכדקתני במה טומנין במה אשה יוצאה, ובכולהו לעולם פותח במעשה, במה עושין ובמה אין עושים, ולא שייך למיתני במה אין מדליקין ובמה מדליקין.
אין מדליקין לא בלכש וכו'. במסכת נדרים (ג' א') מפרש דתנא זמנין פריש ממאי דסליק וזימנין במאי דפתח וליכא קפידא, והכא ודאי פריש מה שאין (כן) מדליקין שהוא מועט, ובכל מאי דלא פריש שרי להדליק, ולא אצטריך לפרש במה מדליקין אלא במידי דאית ביה שום חדוש, או דאית ביה פלוגתא, ובגמרא מפרש מאי איכא בין ת"ק דקתני ולא בחלב ורבנן בתראי.
גמ' שוכא דארזא עץ בעלמא הוא. פי' ופשיטא שאין עושים פתילה מעץ ואף על פי שהוא דולק בה, ופרקינן בעמרניתא דאית ביה. וא"ת תיפוק ליה דהא תנן (לקמן כ"ז ב') שכל היוצא מן העץ אין מדליקין [בו] אלא פשתן, י"ל דתנא פרט ואח"כ כלל, אי נמי משום דאורחא דעבדי פתילה מהאי עמרניתא, ודילמא הוה אמינא דשריא, שאין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ (עירובין כ"ז א').
והכתיב והיה החסון לנעורת. פרש"י ז"ל אלמא חוסן לחוד ונעורת לחוד, ויש מקשים דילמא חוסן לחוד וחסון לחוד ולפיכך פירשו דה"ק והכתיב והיה החסון לנעורת וגו' ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה, אלמא שפיר דליק וכשר לפתילה, וליתא להאי פירושה, דהא קש דולק יפה ואעפ"כ אין עושים פתילה ממנו, אלא הנכון כפרש"י ז"ל וקים להו דחוסן וחסון חדא מילתא אלא דהאי לשון תורה והאי לשון חכמים.
אלא אמר אביי כיתנא דדייק ולא נפיץ. פי' ושמעינן דכל דדייק ונפיץ שרי בין בפשתן עצמו בין בפסולת שלו אישטופא בלע"ז, ופתילות של קנבוס ושל צמר גפן כשרות כדעת ר"ת ז"ל וכדבעינן למימר קמן (כ"ז ב').
אנן שיכא פרנדא קרינן ליה. יש שפירשו דעל מטכסא קאמר דקרו ליה שיכא פרנדא, וקשיא להו דהא אמרינן במסכת סוטה (מ"ח ב') משחרב בית ראשון בטלה שיכא פרנדא, ותירצו דלא בטלה לגמרי אלא שלא היתה מצויה, וכדאמרינן התם שבטלה זכוכית ואשכחן בברכות (ל"א א') בהלולא דבריה דרב פפא דיהיב להו חמרא בזוגתא חיורתא, ואמרינן נמי בפ' מציעא (ב"מ כ"ט ב' עיין שם) מי שהניח לו אביו מעות של רבית ורוצה להפסידם ואמר רבי יוחנן שיקנה בהם זכוכית לבנה, ורבי יוחנן לאו הילכתא למשיחא קאמר, ויש לפרש דהכא הכי קאמר אנן לכלך דמתני' שיכא פרנדא קרינן ליה.
הוסיפו עליהם של צמר ושל שער. פירוש ואפילו ארוג בבגד ואפילו בתערובת פשתן, וכדחזינן לקמן (כ"א א') דסבירא לן דאבנטו של כהן שהיה תכלת ושש פסול לנרות של מקדש מפני שכיוצא בו פסול לשבת.
מהו דתימא אפי' למעבד מיניה פתילתא קא משמע לן דפתילתא שרי. ופרש"י ז"ל פתילה של שעווה ובתוכה פתילה של פשתן, וכן פירשו בתוספות שהוא כעין קנדלין של שעוה שלנו ומכשירין להדליקו בשבת, ורבינו הגדול ז"ל אומר שלא הכשירה כאן בפני עצמה, אלא ליתנה בתוך נר של שמן כעין פתילה, דאילו בפני עצמה ודאי עמיא טובא וצריך למוחטה תדיר, ודין נרות של חלב שרגילין לעשות כדין של שעוה, ומאי דפריש תלמודא בשעוה איכא לפרושי בחלב דתנן, דדוקא לפסול שמנים אבל לא לפסול פתילות, ותלמודא נקט קמייתא דתנן והוא הדין לאידך.
[דף כא עמוד א] נפקא מינה למקח וממכר. וא"ת ותיפוק לי' דנפקא מינה שעוה ועטרן דתנן לענין שבת, י"ל דהתם אפי' קירותא ועטרן מתוקנים פסולים, אבל הכא אשמעינן שמוכר עטרן ושעוה נותן הפסולת בזה כמו שהוא ללוקח ויפטר ויתקנהו הלוקח לעצמו, דהאי נמי עטרן או שעוה מקרי ואין הולכים בממון אחר הרוב.
מהו לתת בהם שמן כל שהוא. פי' [כל] שהוא לאו דוקא אלא כשיעור שימשיך השאר, ולאפוקי היכא דהוי רובא דכשר לדברי הכל.
ומה טעם לפי שאין דולקים. פי' שאין מדליקין בעינייהו, ואף על גב דבעינייהו אינם פסולים אלא גזירה שמא יטה ודמיא כעין גזירה לגזירה, ואילו בפרק קמא (י"א ב') סבר רבא דלא גזרינן גזירה לגזירה, כבר פירשתי שם שאין הגזרות שוות, ולקמן בדרב ברונא אמר רב מודה נמי דלא גזרינן גזירה לגזירה, אבל הכא כולה חדא גזירה היא, ואין צריך להגיה.
מעשה רב. פי' ואף על גב שהוא כנגד רבים וכ"ש בבית רשב"ג שהיה מנהגם להחמיר בעצמם.
מאי לאו להדליק לא להקפות. פרש"י ז"ל מאי לאו להדליק בבגד ואגוז. לא להקפות את הפתילה בלבד שלא תטבע בשמן, ולעולם אינו מדליק באגוז דבהא איכא למגזר, ולפי זה מה שנוהגים לתת גמי בתוך פתילה של פשתן ולהדליק בה בשבת מנהג טעות [הוא] כיון שמדליקין אף בגמי, ורבינו ז"ל פירש מאי לאו שכוונתם באגוז להדליק ולהרבות אור הנר ואפ"ה שרי וקשיא לרבא, ופרקינן לא להקפות שאין כוונתם באגוז אלא להקפות בלבד ולפיכך אפי' מדליקין באגוז מותר דליכא למגזר מידי, ולפי זה נתקיים המנהג בהכשר וכן דעת תלמידי רבינו ז"ל, ויש מין גמי שהוא דולק בטוב ונוהגים לעשות [ממנו] פתילות כעין בסול, ומ"מ פעמים הוא מסכסך, ויש מסופקים בו שמא הוא פתילת מדבר הנזכר למעלה ועל הספק בו אין מדליקין בו לבדו בשבת.
איני והאמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכם שמן כל שהוא ומדליק. פירש ר"ת ז"ל דקרבי דגים שנימוחו לאו היינו שמן דגים ממש [דההוא אפילו בעיניה שרי], וכן חלב מהותך אינו חלב מבושל דההוא אפי' ע"י תערובת אסור [כיון] דבעיניה לא מדליק שפיר, וחלב מבושל הוא שבשלוהו ועומד קרוש, וחלב מהותך הוא שהתיכוהו ועומד צלול והוא מימשיך בעיניה שפיר, אלא דגזרו ביה אטו שאינו מהותך, ולפיכך ע"י תערובת שרי כדמפרש ואזיל, ומעיקרא קס"ד דהא דאמר רבא מה טעם לפי שאין מדליקין הוה בעי למימר לפי שאין כשרים בפני עצמם, והיינו דאותבינן ליה מתניתא דלעיל ומהא דרב ברונא, והשתא תריץ ליה תלמודא דה"ק מה טעם לפי שאין ראויים להדליק בפני עצמם דלא מימשכי, ולאפוקי חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שראויין להיות דולקים בעינייהו.
הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה. פי' לכך אמרה תורה להעלות נר שידליקנה בענין שתהא דולקת ועולה מעצמה ולא תהא צריכה שום תיקון והטייה, והיינו בפתילה שאינה מסכסכת ושמנים נמשכים.
תנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמנייהו היו מפקיעין ובהם היו מדליקים לשמחת בית השואבה. וקושיין מהמניהם דהיינו אבנט שיש בו תכלת שהוא צמר צבוע מעורב עם פשתן, [כדכתיב] (שמות ל"ט) ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן, אלמא כשר למקדש, ואילו לעיל לגבי שבת אמרינן הוסיפו עליהם של צמר ושל שער, וההיא ודאי סתמא היא ואפי' כשמעורב עם הפשתן, וא"ת ומאי קושיין דהא בשבת כל שמעורב בפשתן כשרים הוא לו מן הדין אלא משום גזירה דבעינייהו, וכדאמרינן לעיל גבי כרך דבר (שאין) שמדליקים בו עם דבר שאין מדליקים בו, תירצו בתוספות דאבנט ג' ידות של צמר היה ובכי הא כמאן דליתיה בעיניה דמי, וא"ת והיאך היו מדליקים מבגדי כהונה לשמחת בית השואבה דהא תשמישי קדושה נגנזים, וי"ל דכיון דשמחת בית השואבה מצוה היא ושריפתם לצורך מצוה זו אין לך גניזה כמוה, ומיהו הא קשיא דהתם (סוכה נ"ג א') אמרינן אשה בוררת חיטין לאור בית השואבה, ותירצו בתוספות דלב ב"ד מתנה בכך, ובירושלמי (סוכה פ"ה ה"ג) תירצו דראויה לברור קאמר.
שמחת בית השואבה שאני. פירש"י ז"ל דכי כתיב להעלות נר תמיד במנורה הוא דכתיב, וקשה לי א"כ כי פרכינן בסמוך מבגדי כהונה שבלו מאי קושיא דילמא בשאר נרות שבמקדש, והנכון שמחת בית השואבה שאני שהיא להרבות בשמחה בעלמא ובה לא היו מדקדקים.
מאי לאו בכלאים. פי' כמו אבנט. ופרקינן לא דבוץ. כגון מכנסים שהיו של בוץ לבדו, וש"מ דפתילה של בגד פשתן כשרה לפתילה.
אמר רב הונא פתילות ושמנים וכו' אמר רבא מ"ט דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. [פירש"י ז"ל] קסבר כבתה זקוק לה ושמא יפשע ולא ידליקנה ולפיכך אין מדליקין בהן בחול. ומותר להשתמש לאורה ולפיכך אין מדליקין בהם בשבת גזירה שמא יטה, וקשיא לן ודילמא אסור להשתמש לאורה, ומה שאין מדליקין בהם בשבת משום דכבתה זקוק לה ובשבת לא יכול לחזור ולהדליקה, יש שפירשו דכיון דאמר לישנא יתירא בין בחול בין בשבת מכלל דטעמא דחול לחודיה טעמא דשבת לחודה, ואחרים תירצו דדייקינן לה מדקאמר פתילות ושמנים, ואילו בפתילות שהאור מסכסכת בהם והם כבות איכא למימר טעמא דכבתה זקוק לה, אבל שמנים אין הטעם אלא שאין נמשכים אחר הפתילה ואורם עמום אבל אינם כבים, וא"כ טעמא דפסולם היינו משום דמותר להשתמש לאורה, ובדין הוא דשמנים יהו כשרים לחול אלא דלא פלוג רבנן.
ורב חסדא [אמר] מדליקים בהם בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה. פי' וכיון דכן אפי' פתילות כשרות בחול וכ"ש שמנים. ומותר להשתמש לאורה. ולפיכך אסור בין בפתילות בין בשמנים, שאף הפתילות כיון שהם מסכסכות אינן דולקות יפה וצריכות תיקון, והא דדייקינן לעיל מפתילות דכבתה זקוק לה היינו אמאי דאסר להו אפי' בחול כדפרישנא.
[דף כא עמוד ב] ואסור להשתמש לאורה. פירוש [אפי'] בתשמיש של מצוה ואפי' עראי, דאי לא ניחוש להכי שמא יאכל שם סעודה של מצוה או [לא] יקבע לאורה, אלא ודאי כדאמרן.
משמיה דרבי יוחנן וקבלה. וכן הלכה.
ומדלא שרו הכא בחנוכה אלא משום דאסור להשתמש לאורה, ש"מ דבשאר נרות של שבת אפי' אותם שמדליקים בפתח כעין נר חנוכה והוא הדין דשאר המקומות, אסור להדליק כי אם בפתילות ושמנים שאמרו חכמים וכן כתב ר"י ז"ל.
ועיקר מצותה משתשקע החמה. פי' היה נראה כי סוף השקיעה דהיינו בין השמשות קאמר, דהכי משמע האי לישנא כדפירש ר"ת ז"ל בסוף פרקין (ל"ה א'), ומיהו ודאי אם רצה להדליק מתחלת השקיעה מדליק, שאם לא כן נרות של שבת אימת מדליק להו, אלא ודאי כדאמרן דכל זמן שקיעת החמה שהנר אורו מבהיק זמנם להדליק בברכה ולאפוקי קודם לכן.
דאי לא אדליק מדליק. פי' עד ההוא שיעורא בלחוד ומכאן ואילך עבר זמנו, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דהני מילי לדידהו שהיו מדליקין חוץ לפתח ואין היכר לבני רשות הרבים יותר, אבל אנן דמדליקינן בפנים ואין היכר אלא לבני הבית, יכול להדליק כל הלילה ועד עמוד השחר, ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על [שולחנו ודיו].
אי נמי לשיעורא. פי' שצריך ליתן בה שמן שתוכל להדליק עד השיעור ההוא לכל הפחות, ועיקר הדין בזה דמכאן ואילך אם רצה לכבותה הרשות בידו ויכול ליהנות ממנה, והוא הדין אם כבתה מאליה ואפי' תוך השיעור כיון דקי"ל שאם כבתה אין זקוק לה, שאע"פ שאמרו שאסור להשתמש לאורה ולהרצות מעות כנגדה, זהו בעוד שדולקת ומשום בזויי מצוה ואבא דכולהו דם כדאיתא לקמן (כ"ב א'), אבל כיון שעשה בה מצותה תו ליכא משום בזויי מצוה דתשמישי מצוה הם ונזרקים (מגילה כ"ו ב'), ולפיכך כל שכבה הנר הרי עבר זמן מצותה לאותה הלילה, כי שאר הלילות מצוה אחריתי היא ונר אחר ושמן אחר, ועדיף מהפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים (סוכה מ"ו ב'), וזה ברור, ולא כדברי האומרים שאסור ליהנות משיירי פתילות ושמן דנרות חנוכה כי אם בנר חנוכה, ומה שנשאר מכל השמונה ימים שעושה לו מדורה ושורפו הואיל והוקצה למצותו כמו שכתבו מקצת התוספות, שלא הוקצה למצותו אלא לזמן קבוע, דאי לא תשמישי מצוה היאך נזרקים, אלא ודאי כדאמרן ואין לפקפק בדבר כלל, מרבינו ז"ל.
עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות.
והמהדרים מן המהדרים ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה. יש שפירשו שמונה לכל אחד ואחד, דאי שמונה לכל בני הבית זמנין דבצירי נרות מן המהדרים שמדליק נר לכל אחד ואחד ובשני שנים לכל אחד. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל ולב"ה ביום ראשון מדליק נר לכל אחד ואחד ובשני שנים וכו'.+ ולפירוש זה מנהגנו דלא כחד אלא כעיקר הדין דהוא נר איש וביתו, ופי' הר' יוסף דלהכי אין אנו כמהדרים ולא כמהדרים מן המהדרים פן יחשדו בכשפים (כי) אם היה לכל אחד נרו, ור"י ז"ל פירש כי מנהגנו הוא חשוב מהדרין מן המהדרין דאיכא פרסומי ניסא טפי, כי אם היה כל אחד מוסיף נרו [לב"ה או פוחת] לב"ש לא יכירו העולם דמשום פרי החג או משום מעלים בקודש הוא, אלא שיאמרו בני הבית נתרבו או נתמעטו.
אחד עשה כדברי ב"ש. ואפי' למ"ד שהעושה כדברי ב"ש לא עשה כלום או חייב מיתה כדאיתא בפרק קמא דברכות (י"א א'), שאני הכא שאין מחלוקתם אלא להדור מצוה בעלמא.
מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. פי' כי היכי דלעביד פרסומי ניסא בכולי עלמא, ומה שפירש"י ז"ל לא מבחוץ ברשות הרבים אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים, לאו למיסר בחוץ ממש אתא, כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכדמוכח ממתני' דגמל עובר ברשות הרבים דבנר חנוכה פטור, והתם ברשות הרבים ממש מיירי וכן פירש רש"י ז"ל לקמן, אלא הכי בעי למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש, אלא ה"ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים.
ואם דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. פי' וסתמא קאמר אף על פי שהיא גבוהה לבני רשות הרבים למעלה מעשרים אמה, דבדידיה משערינן כיון דלא איפשר אלא בהכי וכדאמרינן.
ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו. פי' לא סוף דבר סכנת נפשות דא"כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (מ"ט א' עיין שם) וכדכתיבנא במסכת סנהדרין, אלא אפי' סכנת צער או איבה כמו בצרפת, ולכן פרש"י ז"ל כאן דהיינו מפני הפרסיים שלא היו מניחין להדליק נר בשום בית ביום ידוע של אידם וכדאמרינן התם (גיטין י"ז א') [אתא] חברא [שקל] שרגא, ולפיכך היה אומר מורי הרב ז"ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו.
אמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה. פי' כדי שלא ישתמש לאור [נר] חנוכה כלל ואפילו לשוח, מדאמרינן ואי איכא מדורה לא צריך אלא היכא דהוי אדם חשוב, והא ודאי אפילו מי שאינו חשוב אינו אוכל לאור מדורה ואינו עושה כן אלא העני, אלא ודאי כדאמרן, וכן היה אוסר מורי הרב ז"ל לשום אדם לדבר עם חברו בפתח לאור הנר חנוכה. (א"ה, עי' חדושי המאירי).
והוי יודע דאע"ג דאמרינן לעיל (ד"ה אי נמי) דלבתר שיעורא אם רצה לכבותה או ליטלה הרשות בידו, מיהו בזויי מצוה. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל מיהו להשתמש לאורה כל זמן שדולקת אסור משום בזויי מצוה.+ ותדע ממה שהתירו להדליק בחנוכה בשבת בפתילות ושמנים שאסרו חכמים מפני שאסור להשתמש לאורה ולא חששו שמא ישתמש לאורה לאחר שתכלה רגל מן השוק, שאי אפשר לצמצם שלא לתת שמן אלא כשיעור בלבד.
ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. וא"ת ואכתי ניחוש שמא הסיטוהו דהא קי"ל דגוי מטמא בהיסט כדאיתא במסכת טהרות (פ"ז מ"ו), ואפי' כלי מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט כדאמרינן במסכת גיטין (ס"א ב') שמא תסיטם אשתו נדה, והנכון דהאי פך בארון היה מונח והארגז היה בחותמו של כהן גדול, וכן פירש ר"י ז"ל.
לשנה אחרת קבעום ימים טובים להלל ולהודאה. פי' כי בשנה הראשונה לא קבעום שמונה שלא היו יודעים כמה ימשך הנס, וכל שהשמן היה נמשך היו עושים יום טוב.
תנן התם גץ היוצא וכו' כבר פירשתיה במקומה.
הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב וכו'. פי' כי כשהניחה ברשות הרבים ממש פושע הוא, ודכוותה פוטר רבי יהודה בנר חנוכה מפני שהניחו ברשות הרבים משום פרסומי ניסא, וש"מ היכא דאפשר מצוה להניחו מבחוץ ברשות הרבים וכדכתיבנא לעיל, וכן פרש"י ז"ל כאן ובב"ק.
אמר רבינא זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים. דאע"ג דלא מיפסלא אלא למעלה מעשרים כדלקמן, מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים.
לימא ליה בעל גמל לחנוני היה לך להניחה למעלה מגמל ורוכבו. וא"ת נהי דמוכח מהכא דעדיף טפי להניחה תוך גמל ורוכבו, מנא לן שיהא מצוה להניחה תוך עשרה, וי"ל דבתורת טעמא אתינן עלה, דכיון דתוך גמל ורוכבו עדיף טפי מפני שקרובה לו ונראית תוך רשותו, עדיף דבתוך עשרה טפי דהוי איהו ונרו ברשות אחת לגמרי, דכל תוך עשרה חשיב רשות כדאמרינן בכל דוכתא דעד עשרה חשיב רשות (היחיד) [הרבים] (לקמן ק' א') (לכן שיער) [וכן השיעור] גבי סוכה, ואמרינן נמי (סוכה ה' א') שלא ירדה שכינה למטה מעשרה.
ודחינן לומר דילמא לא היא וכו'. ויש אומרים דלית הילכתא כי הא דרבינא, דהא במתני' תלי לה כדקאמר זאת אומרת והא אידחייא לה, ויש אומרים דמשום דילמא לא דחינן מימרא דאמורא בשום דוכתא, וכן דעת רבותי, ועכשו נהגו העולם להניחה למעלה מעשרה טפחים, ואפשר שלא נאמר כן אלא במניחה ברשות הרבים כההיא דרבי יהודה, אבל עכשו שאנו מניחים אותה בפנים אין קפידא בדבר דעד לרקיע כוליה חד שיעורא ורשותא חשיב, וכן הא דאמרינן נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח היינו כשהוציאה מבחוץ ברשות הרבים, ומן הטעם שפירש"י ז"ל שאם ירחיקנה להלן מן טפח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם, אבל כשהניחו בפנים כמנהגינו אין לחוש להקריבו לפתח דהא אמאי, מכל מקום מצוה להקדים [ו]להקריב לפתח כל מה שאפשר בענין שלא יהא אחורי הדלת, אבל שמעתי בשם ה"ר מאיר האשכנזי ז"ל שהיה מקפיד להניחו מבפנים בטפח הסמוך לפתח לאחורי הדלת כשהיה סגור. (א"ה, עי' טור סי' תר"פ).
[דף כב עמוד א] הא דאמר רבא נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה [כסוכה] וכמבוי. בעיקר הדין מדמי ליה לסוכה, דטעמא דחנוכה משום דלא שלטא ביה עינא וטעמא דסוכה משום דהוה דירת קבע, ויש [גורסים] הכא משמיה דרבה ואין צורך, והא דקתני הכא פסולה ולא קתני תקנתא פירשתיה במסכת סוכה (ב' א') ובמסכת עירובין (ב' א').
הא דאמרינן אבל נחשים ועקרבים יש בו. פירוש התורה העידה שהיה שם נחשים ועקרבים בחורים ועשה לו הקדוש ברוך הוא נס, אבל ודאי לא היו הנחשים והעקרבים נראים שם, שאם לא כן מהו שהעידה התורה על ראובן למען הציל אותו מידם.
כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. פירוש ובעל הבית נכנס בינתיים בטלית מצוייצת.
אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. יש שפירשו דנקט הרצאת מעות שהוא דבר של חול ולאפוקי דמותר להשתמש לאורה בדבר של מצוה, ולא נהירא, חדא דא"כ למה לא חששו בנר חנוכה דשבת שישתמש שם בדבר מצוה, ועוד דנקטינן סתמא לעיל אסור להשתמש לאורה וכל תשמיש במשמע, אלא ודאי נראים דברי האומר דאפי' לתשמיש דמצוה אסור, דבהא נמי איכא בזויי מצוה הראשונה וביטול פרסומי ניסא, ולא נחלקו לקמן רב ושמואל אלא במדליק מנר לנר דתרווייהו חדא מצוה, ונקיט הרצאת מעות דאפי' תשמיש עראי [אית] ביה איסור וכן דעת רבינו ז"ל.
כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בו. כלומר עד שנאסור בו תשמיש עראי כזה.
והכא נמי כדי שלא יהו מצוות בזויות עליו. פי' בשעת מצוותם כדפרישית לעיל (כ"א ב'), ולא משמע שיהא אסור לדרוך ברגלו לעולם על דם כיסוי ולא נאמר אלא בשעת כיסוי הדם בלבד.
דתניא סככה כהלכתה וכו'. כבר פרשתיה במקומה בס"ד (סוכה י' א'), וקשיא לן טובא דהכא משמע דאיסור נויי סוכה משום בזויי מצוה, ולקמן בפרק כירה (מ"ה א') פרישנא טעמא משום מוקצה ובעלמא (סוכה ט' א') אמרינן דעצי סוכה אסורים [כל שבעה דכתיב חג הסוכת שבעת ימים לי"י, ואיתקש סוכה] לחג מה חג לי"י אף סוכה לי"י, והעיקר בזה מה שמתרץ רבינו הגדול ז"ל דעצי סוכה גופייהו אסירי מדאורייתא, ונויי סוכה כל שבעה אסירי משום בזויי מצוה, וביום האחרון של חג שעבר כבר זמן הסוכה אסורים משום מוקצה, דכיון דאיתקצאי לבין השמשות ומשום בזויי מצוה, איתקצאי לכוליה יומא.
איתמר רב אמר אין מדליקים מנר לנר ושמואל אמר מדליקים מנר לנר. פי' מנר חנוכה לנר חנוכה אחריתי ואסיקנא דפלוגתייהו משום בזויי מצוה ועל ידי קינסא, ולנר חנוכה הוא דפליגי הא במדליק מנר חנוכה לדבר החול אפי' שמואל מודה דאסור משום בזויי מצוה, וכדאמרינן לקמן אליבא דידיה גזרה שלא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין, ומכאן פסק הרב בעל התרומות ז"ל ואחרים עמו ז"ל שאסור להדליק בנר של בית הכנסת שום נר של חול בעוד שדולקים למצותם, ומיהו לצורך חולה מותר לסלק הנר ולהדליק ממנה דמצוה היא וכן לנר שבת, ולאחר גמר התפלה שבא השליח לכבותם מותר להדליק ממנה לדבר של חול.
רב אמר אין מתירין מבגד לבגד. פי' אין נוטלים ציציות מטלית זו להניחם בטלית אחרת, ופירש מורי הרב ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דהיינו כשרוצה בקיומו של טלית ובציציותיה בהא הוה חייש רב, אבל כשאינו רוצה בקיומו להתעטף כלל בראשונה או שאין הציציות ראויות לה כבר, דכולי עלמא שרי ליטלם ואפי' לדברים של חול, דהא קי"ל (מגילה כ"ו ב') דתשמישי מצוה נזרקים, וקשיא לי לשמואל דשרי להתיר מבגד לבגד, דהא סבירא ליה בפרק הקומץ (מנחות מ"א א') דציצית חובת מנא (לן) וכלי קופסא חייבים בציצית, וא"כ למה מתיר ליטול מצוה זו וליתנה בטלית אחרת, ויש לי לומר דאפי' לדידיה מצוה טפי בטלית שהוא רוצה ללבוש, וכיון שכן כשר הדבר ליטלם מכאן וליתנם בטלית אחרת שרוצה ללבוש וליכא משום בזויי מצוה, וכל שכן לדידן דקי"ל דציצית חובת גברא.
כל מילי דמר עביד כרב. פי' כל מילי דמר דהיינו רבה עביד כרב במה שנחלק בו עם שמואל משום דסבירא [ליה] דהילכתא כרב באיסורי, וי"א שאף זה לא נאמר בעלמא אלא במה שנחלקו רב ושמואל במסכת שבת, ולא נהירא, וכבר הארכתי בזה בס"ד.
טעמא דרב משום אכחושי מצוה. פי' כי אף על פי שהשלהבת הראשונה הרי היא בכחה כמו בתחלה כי נר אחד מדליק נרות הרבה שאין להם סוף, מ"מ הרי נראה כמכחיש בהא כשנוטל ממנה שלהבת זה, ועל דרך האמת חסרון עושה בה אלא שאינו ניכר.
איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא. פי' בלא קינסא. למ"ד דטעמא דרב משום בזויי מצוה. התם הוא ע"י קינסא. אבל בהא מצוה ממצוה מדליק וליכא בזויי מצוה ואפי' רב מודה דשרי. למאן דאמר משום אכחושי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור. פי' אסור אליבא דרב, ושמואל נמי בהא הוא דשרי דלית ליה טעמא דאכחושי מצוה, אבל בקינסא מודה שמואל דאסור משום בזויי מצוה, והכין מוכח קושיין דבסמוך דאקשינן לשמואל, וא"ת והא מנא לן דילמא רב אסר משרגא לשרגא ושמואל שרי אפי' ע"י קינסא ותיקשי ליה הא דמעשר שני, י"ל דכל מאי דאפשר למעוטי פלוגתא בין רב ושמואל אית לן למימר הכי מסתמא.
[דף כב עמוד ב] גזירה שלא יכוון משקלותיו. פי' אבל בקינסא ליכא למיחש להמלכה, ועוד דכי נמי ממליך דלא לאדלוקי נר של מצוה מכבה לקינסא זו ולא ישתמש בה כלל.
וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה וכו'. תמיהא לי מילתא וכי לא מצינו ראיה אחרת שאין הקדוש ברוך הוא צריך לאורה אלא זו של מדבר, והלא בכל מקום נהורא עמיה שריה (דניאל ב'), ונ"ל כי לכך פירש ר"ת ז"ל דלאו כלפי גבוה קאמר אלא כלפי אהרן, וכי אהרן כשהיה צריך ליכנס בהיכל לאורה היה צריך, והקשו בתוספות לא ידענא מאי קשיא ליה דהא אמרינן במנחות (פ"ו ב') וכי לאורה אני צריך וכי לאכילה אני צריך אלא אמרתי ויעשה רצוני, ויש לפרש דלעולם כלפי גבוה קאמר וה"פ וכי צריך הקדוש ברוך הוא אורה שיאיר בה לאהרן והלא כל ארבעים שנה [וכו'], וכן מתפרש ההיא דמנחות וכי לאורה אני צריך להאיר לאחרים, או לאכילה אני צריך לזון בה את השמשים המשמשים לפני, ולזה נתכוון ר"ת ז"ל.
מאי עדות אמר רבא זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים. פירושים הרבה האריכו בשמועה זו ואפרשנה בכאן בקוצר, במנחות (צ"ח ב') איפליגו, איכא מאן דאמר דנרות מנורה צפון ודרום היו עומדים, ונר מערבי היינו אמצעי מפני שהוא ערוך ומכוון כלפי קדש הקדשים שהוא במערב ושאר הנרות מצודדין אליו, ואיכא מאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים ונר מערבי היינו אותו נר שני מצד פתח ההיכל כלפי מזרח, כי הראשון מזרחי הוא והשאר הם במערב, ועשו מן השני מערבי שלא להעביר על המצות, וכן פרש"י ז"ל, וראיה לדבריו ממה ששנינו במסכת תמיד (פ"ו מ"א) נכנס להיכל ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים, והא דאמרינן שנותן שמן כמדת חברותיה, פי' כי כשמעלה את הנרות בין הערבים הוא נותן בכל נר ונר חצי לוג שמן שיהא דולק עד הבוקר, כדכתיב בהדיא יערך אותו אהרן מערב עד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג בלילות טבת שהם ארוכות שצריך חצי לוג וכן היו עושים תמיד, וכשיעור הזה היה נותן בנר מערבי גם כן, ושאר הנרות לא היה מספיק שמנם אלא עד הבקר, אבל נר מערבי היה דולק כל הלילה וכל היום עד בין הערבים בדרך נס בשעה שהיו ישראל עושים רצונו של מקום, וזה עדות לכל באי עולם שהשכינה בישראל.
ומיהו כל בין הערבים היה צריך לדשן כל הנרות ואפי' נר מערבי בפתילה חדשה ושמן חדש כשיעור שאמרנו, שכן אמר הכתוב (שמות ל') ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, וכתיב (ויקרא כ"ד) מחוץ לפרוכת העדות [באהל מועד] יערך אותו אהרן מערב עד בקר ואפי' נר מערבי, ועוד שאם אין אתה אומר כן לא הודלק נר מערבי אלא פעם ראשונה, ולא החליפו הפתילה הראשונה כל זמן שהיה הנס של נר מערבי קיים, וזה לא נאמר בשום מקום, והכא נמי קאמר שממנה היה מדליק ובה היה מסיים וכדבעינן לפרושי בסמוך בס"ד.
וברם כי בכל בקר היה צריך להטיב את הנרות כדאיתא בקרא בהדיא (שמות ל') בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות והכי נמי איתא במס' תמיד ובמסכת יומא בכמה דוכתי, ומיהו קושטא דמילתא כי הפרש גדול יש בין הדלקה של בין הערבים להטבה של בקר, והכתוב מוכיח כן, כי כאן נאמר העלאה וכאן נאמר הטבה, וסדר הענין כי בכל בין הערבים היה חייב על כל פנים לדשנם ולהחליף לכולם שמן חדש ופתילה חדשה ואפי' היו דולקים יפה, אבל בבקר לא היה צריך להדליק על כל פנים אלא להטיב ולתקן אותם שכבו ואותם שהיה אורם עמום מכפי מה שהיו צריכים, חוץ מנר מזרחי למאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים שהיה מדשנו בכל בקר ואפי' מצאו דולק ונותן בו שמן כמדת היום, וזה בזמן שהנס בנר השני המערבי, והטעם כי על ידי הנר הראשון המזרחי היה השני מערבי ולכן היה צריך להעלות הראשון בבקר שמא יכבה ביום ונר מערבי נעשה מזרחי, וזו היא ששנינו במסכת תמיד שכתבנו למעלה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי שממנו היה מדליק את המנורה, ומיהו קשה לי דתנן בפרק שלישי ממסכת תמיד (מ"ט) נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים מדשן את השאר, ותרוייהו מתניתין בבקר נינהו כדמוכח התם בהדיא, אבל יש לומר דהא דקתני מניח את אלו במקומם לאו דוקא ומשום נר מערבי נקטיה, כי המזרחי ודאי היה צריך לדשנו בכל בקר כדאיתא באידך מתני', והא דקתני מצאם שכבו מדליקן מן השאר, מיירי בזמן שלא היו ישראל עושים רצונו של מקום שהיה נר מערבי כבה כשאר הנרות, וכמו אחר שמת שמעון הצדיק בבית שני כדאיתא במס' יומא (ל"ט א'), ודקתני שמדליקים מן השאר מיירי כשהיה שם נר דלוק, דאם לא הא אמרינן התם (פ"ו מ"א) שמדליק נר מערבי ממזבח העולה.
נמצינו למדים כי בין הערבים חייב לדשנם כולם ולהדליקם ואפי' נר מערבי, ובבקר מדשן הנר המזרחי לעולם, ושאר הנרות אם צריכים לכך, ואם דולקים יפה לא יגע בהם, ומיהו כל שכבה שום נר ביום מדשנהו ומדליקו לאלתר ונותן בו שמן עד בין הערבים, והיינו דאמרינן במנחות (פ"ח ב') נר שכבה נתדשן שמן נתדשן פתילה.
ואמרינן במסכת יומא (ל"ג א') כי כשבא להדליק את הנרות בין הערבים או להטיבם בבקר אינו מדליקם ביחד, אלא מיטיב החמש תחלה ומפסיק בינתים בקטרת או בהעלאת איברים למזבח כפלוגתא דהתם ואח"כ מיטיב את השתים אם הוצרכו לכך, ובמסכת תמיד לא פירשו בהא מידי, ומסתברא דלא פליגי אהא מדלא רמו להו במסכת יומא, אלא דבמסכת תמיד סתם התנא דבריו.
והא דאמרינן הכא כי ממנה היה מדליק ובה היה מסיים. פרש"י ז"ל שבה היה מסיים ההטבה, לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים, ואוחז בידו הישנה או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה השאר, ע"כ, ולפי פירושו ז"ל לעולם היה נר מערבי דלוק ראשון לדליקת בין הערבים, ומאי דקאמר ובה [היה] מסיים, לאו דוקא אלא אהטבה קאי, כלפי שהיה הוא נמשך מערב ועד ערב והיה מסיים בו ההטבה שהתחיל בבקר בשאר הנרות שלא הטיבו עד בין הערבים, ולא נהירא, חדא דלישנא לא משמע שבו היה מסיים ההטבה, דלא איירי בה, ועוד דלא מצי שקיל הישנה בידו דהא אמרינן בסמוך דלא סגיא דלא שקיל קינסא.
ויותר נראה לומר כמו שפירש ר"י ז"ל בעל התוספות כי בערב היה מדשן חמש נרות בתחלה והיה מדליקם מן הנר המערבי, והיה מדשן המזרחי ואח"כ היה מדשן המערבי ונותן בו שמן חדש ופתילה חדשה ומדליקה מן הנרות האחרות, נמצא שממנה היה מדליק את השאר ובה היה מסיים ההדלקה, וסוגיין בכל דוכתא כמאן דאמר מזרח ומערב היו עומדים, והיינו דנקטינן שתי נרות מזרחיות באנפי נפשייהו ואידך חמש נרות באנפי נפשייהו.
והא דפרש"י ז"ל כי לעולם היה נותן בנר חצי לוג כשיעור לילי תקופת טבת, ובלילי תקופת תמוז שהלילות קצרות ליכא קפידא אם ידליקו ביום לא משמע הכי במסכת שקלים (פ"ה מ"א), דהתם תנן שהיה אדם ממונה על הפקיעין לעשות פתילות פעמים דקות ופעמים עבות כדי שידליק לעולם כשיעור הלילה ותו לא.
והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא למישקל ואדלוקי. פי' על ידי קינסא, והיינו דאמרינן וקשיא לרב אפי' למאן דאמר דאסר משום בזויי מצוה על ידי קינסא דהכא על ידי קינסא הוא, וכל שכן דקשיא ליה [למאן דפריש טעמא משום אכחושי מצוה, וא"ת ומאי קושיא למאן] דפריש טעמיה משום בזויי מצוה, דאע"ג דנרות קביעי דילמא נוטל הפתילה בידו ומדליק בה לחברתה, ואמאי איצטריכינן לאוקומה בפתילות ארוכות, וי"ל דהא ודאי דכולי עלמא אסור והויא בזויי מצוה טובא טפי מקינסא, וש"מ דאפי' לשמואל דשרי קינסא אסור למשקל פתילה גופה דמצוה מדוכתה לאדלוקי ביה נר חנוכה אחרינא אבל משקל הנר והפתילה ביחד שרי, מדאמרינן הכא והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא וכו', הא אילו לא קביעי הוה עבדינן הכי ולא עבדינן בקינסא, וכ"ש למאי דקינסא שרי.
סוף סוף למאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא. פי' אליבא דרב דאסר קשיא, ולא אסקינן ליה בתיובתא משום דהא דרבא מימרא, אי נמי משום דדילמא שאני בית המקדש דלא אפשר לאדלוקי אלא מיניה וביה דהכי הוה גמירי לה.
מאי הוי עלה. פי' אליבא דהילכתא כמאן קי"ל כרב או שמואל, דאע"ג דהילכתא כרב באיסורי (בכורות מ"ט ב'), הא חזינן הכא דרבה הוה עבד עובדא כשמואל, ובעיין על ידי קינסא דאילו טעמא דאכחושי מצוה הא אידחי ליה מההיא דמקדש וסליק בקשיא.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי הדלקה עושה מצוה מדליקים מנר לנר וכו'. יפה פרש"י ז"ל דודאי איכא מצוה בהדלקה אלא בעינן למימר דנחזי אי עיקר מצוה בהדלקה אי עיקר מצוה בהנחה, ואי הדלקה עיקר מצוה מדליקים מנר לנר ואפי' בקינסא דהא לצורך הדלקה דמצוה הוא וליכא בזויי מצוה קמייתא, ואי הנחה עיקר מצוה אין מדליקים מנר לנר דהויא צורך הדלקה זו כעין דבר של חול, וא"ת מ"מ הרי הוא [אינו] מבזה כלום בהנחה הראשונה אלא שמדליק מן הנר שלה ומאי בזויי מצוה איכא, וי"ל דכבוד הנחה בנרו דלוק הוא תלוי, תדע דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה נמי אסור להשתמש לאורה, ואי לא תיפשוט מהתם דאין הנחה עושה מצוה, אלא ודאי כשמדליק ממעט כבוד הנר המונח ההוא.
ת"ש דאמר רבא היה תפוס נר חנוכה וכו' ודחינן התם הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה. פי' לא מקיימא מצות הדלקה אלא במקומה שהיא מוכחת שהודלקה למצוה, וכל שלא עשה כן לא עשה כלום וצריך לכבותה ולהדליקה במקומה, ויש שפירשו דהתם אינו אלא משום היכירא שלא יאמרו לצרכיה נקטיה, ואין צריך לכבותה ודיו שיניחנה במקומה כמות שהיא, ולא מחוור.
ת"ש דאמר רבא הדליקה בפנים והניחה בחוץ לא עשה כלום וכו' התם נמי הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה. פי' דאע"ג דהנחה עיקר מצוה בעינן דתהוי (הכש') הדלקה שלה מוכחת שהיא לצורך ההנחה.
ת"ש דאמר רבי יהושע בן לוי עששית. פי' של נר חנוכה שהיא דולקת והולכת כל היום כולו למוצאי שבת מכבה ומדליקה. פי' דאע"ג דמאתמול הודלקה לשם מצוה צריך לחזור ולהדליקה דכל לילה ולילה בעיא הדלקה באנפי נפשה.
[דף כג עמוד א] ואי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מבעי ליה. פי' ומדליקה מתחלה סמוך למקומה כדי שתהא הנחה חשובה בנר דולק, ויש גורסים מכבה ומניחה וחוזר ומדליקה, דלבתר הנחה בעי לאדלוקה כדי שתהא ההדלקה מוכחת לצורכה, וכן גירסת התוספות.
ועוד מדקא מברכינן להדליק נר של חנוכה ש"מ הדלקה עושה מצוה. פי' דלעולם נושא הברכה על עיקר מצוה. וכיון דאסיקנא דהדלקה עושה מצוה נפקא לן מינה דמדליקים מנר לנר ואפי' ע"י קינסא, דהא בהא תלי לה רב הונא בריה דרב יהושע, ומעתה לא דחקינן לאוקמי נרות מקדש בפתילות ארוכות, דדרך דחיא משנינן לעיל הכין, אבל השתא מוקמינן שמדליקם על ידי קינסא.
אשה ודאי מדליקה. פירוש אפילו להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, ואין הדין כן במקרא מגילה, כי אף על פי שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאחרים כדכתיבנא התם בס"ד.
שאף הן היו באותו הנס. פרש"י ז"ל דעל ידי אשה נעשה הנס, וליתא דא"כ לא הוה ליה למימר האי לישנא דמשמע שהן טפלות, אלא כך פירושו שאף הן היו באותו הנס כי עליהן גם כן היתה הגזרה, וכן מוכח בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) שאמרו שאף הם היו בספק.
כל שמנין יפין לדיו. אין מכאן ראיה שהדיו אינו של עפצים כמו שאומר ר"ת ז"ל, כי הרבה יש מלאכות בדיו של עפצים ואולי היו הם רגילים לתת בו שמן.
לגבל או לעשן. פי' דאע"ג דאמרינן לעיל בפרק קמא (י"ח א') דדיו לאו בר גיבול הוא, פעמים שמגבלים אותו, אי נמי דלנתינת יין מים ושמן שבו קרי גיבול מפני שזה גיבולו.
הרואה נר חנוכה צריך לברך. יפה פרש"י ז"ל בשם רבותיו שלא הוזקקה זו אלא למי שלא בירך עדיין, אבל דעתו להדליק הוא עצמו בתוך ביתו ורואה נר אחר, יש אומרים שמברך על הראייה וחוזר ומברך בשעה שמדליק, ויש אומרים דכיון שדעתו להדליק בביתו אינו צריך עכשו לברך על ראייתו, ואין בזה משום אין מעבירין על המצות כיון דעל ידי הדלקה עדיף טפי, ונהגו להדליק בבתי כנסיות כדי לעשות פרסומי ניסא במקום הרבים.
נס כל יומא ויומא איתא. וצריך לברך עליו. אבל זמן כולהון כחד יומא נינהו. פירוש שכולם כמו מצוה אחת.
מאי מברך וכו'. ונהגו לברך שלשתם קודם הדלקה משום דבכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פסחים ז' ב'), וכמו שמברך שלשתן קודם מקרא מגילה, ויש אומרים כי הראשונה שהיא ברכת המצוה צריך לברך תחלה, אבל השתים האחרות אומרם אחר שהתחיל להדליק שיהא רואה נסו ויברך עליו כעין הרואה נר חנוכה, ואין לשנות בזה המנהג.
רב נחמן אמר משאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. פי' ולא ניחא ליה לאנסובה על לאו דלא תסור כדאמרינן במסכת ברכות (י"ט ב') כולהו אלאו דלא תסור אסמכינהו רבנן, משום דשאני מצוה זו שאין לה שום עיקר מן התורה.
אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברוכי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם. והא כתיבנא בפרק קמא (י"ג א') דאביי נמי מודה בהא דרוב עמי הארץ מעשרים הם, והא דנקט אידך טעמא משום דבעי למימר דבכל דוכתא נמי דאיכא ספיקא ברכה דרבנן כגון שנסתפק אם ברך ברכת הנהנין או ברכת המצות שהם דרבנן, אינו חוזר ומברך על הספק דשב ואל תעשה עדיף מספק שיברך לבטלה ויעבר על לאו דלא תשא, ואפי' בההיא דרבנן היא כדפירש ר"ת ז"ל, מ"מ איסורא דשב ואל תעשה עדיף מאיסורא דקום עשה.
ורבא דנקט טעמא דרוב עם הארץ מעשרים הם משמע משום דלית ליה טעמא דאביי וסבירא ליה דבעלמא אפילו על ספק ברכה של דבריהם בעו ברוכי, וכן כתבו מקצת רבותינו ז"ל ופסקו כן הלכה משום דאביי ורבא הלכה כרבא, אבל דעת גאונים ז"ל קצתם וקצת רבותינו אינו כן שלא יכניס ראשו ועצמו לספק ברכה לבטלה, אבל כשהספק אינו מחמת המברך אלא מפני שהתקנה על ספק, דין הוא לתקן בו ברכה ודומיא דיום טוב שני של דבריהם, אלא דשאני דמאי שאינו ספק גמור ורוב עמי הארץ מעשרים הם.
וכן הלכה שכל שנסתפק בעשיית המצוה חוזר ועושה אותה על הספק, אבל אם נסתפק בברכה שלה או בברכת הנהנים שלפני אכילה אינו אומרה על הספק, אבל אם נסתפק בקדוש היום או בברכת המזון או בברכה אחת מעין שלש חוזר ומברך כיון דהויא דאורייתא, וכדאמרינן התם (ברכות כ"א א') ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב אינו חוזר ואומרו מ"ט ק"ש דאורייתא אמת ויציב דרבנן, וכן הלכה לדעת הגאונים ז"ל והוא הנכון, ומיהו תמהני בברכת הנהנין לפניו היאך חוזר ואוכל בלא ברכה מפני ספק, והרי מכניס עצמו בקום עשה לאכול במה שהוא כנהנה מקדשי קדשים כדאיתא בפרק כיצד מברכים (ברכות ל"ה א') והיה ראוי שיחזור יברך על הספק או שלא יאכל יותר.
הא דאמר רב הונא חצר שיש לה שתי פתחים צריכה שתי נרות. כתב הרב בעל התרומות ז"ל דהני מילי לדידהו דמדלקי מבחוץ, אבל לדידן דמדלקינן מבפנים ליכא שום חשד ודי שידליק בפתח אחד דהא ידעי בני הבית דשני הפתחים של אדם אחד הם, עד כאן, ואנן דמדלקינן סמוך לפתח דנראה לעוברים דיננו כדין התלמוד, וכיון דמשום חשדא דבני מתא הוא היכא דידענא מילתא שעיקר תשמישו בפתח האחד די לו שידליק שם וכן נהגו, וחצר גדולה שדרים בה בעלי בתים הרבה כל אחד בחדרו או בעלייתו, היה נראה כי די לכל בני החצר שידליקו נר אחד חנוכה בפתח החצר כדי לעשות היכרא לרשות הרבים וישתתפו כולם בו, אבל יש אומרים דכיון דאמרינן מצות חנוכה נר איש וביתו, מדליק כל אחד מהם בביתו ואינם צריכים להדלקה בחוץ כלום, דהוה ליה כמי שדר בעליה שאינה יוצאה לחוץ שמניחה שם, וחשדא ליכא דהא ידעי בני מתא דכל חד וחד דייר לנפשיה ומדליק לנפשיה, וכן נהגו בכל הארצות האלו.
[דף כג עמוד ב] כפה עליהם כלי עולה לכמה בני אדם. פי' נקט האי לישנא לפי דרך המהדרים, ומדלא אשכח תקנתא אלא בכפיית הכלי או בשתי פיות, שמעינן דלא סגי לה בהרחקת פתלות כסברת הרב בעל העיטור ז"ל.
נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. פי' ואם אין לו שמן לשתיהם מדליק של ביתו, ואין צריך לומר כשבא להדליקם שתיהן מקדים להדליק נר ביתו ולא עוד אלא דהא הוי היכירא טפי ופרסומי ניסא, וכן בערב שבת מדליק של ביתו תחלה מן הטעם הזה, ואין לחוש ולומר כי לאחר שהדליק נר שבת אסור לו לעשות מלאכה ולהדליק נר, דהא בורכא כדמוכח לקמן בפרקין (ל"ה ב'), וסברא נמי הוא שאין קדושת שבת חלה בהדלקת הנר, אלא בקדושת היום עצמו בספק בין השמשות, או בשקבלו עליו משהתחילה השקיעה בקידוש או בתפלה וכדמוכח בברכות (כ"ז ב') ובמסכת עירובין (מ' ב').
קידוש היום עדיף דתדיר. וא"ת ולימא ליה קידוש היום עדיף דאוריתא, וי"ל משום דמדאורייתא די לו לקדש על הפת ואפשר ג"כ שיוצא בקידוש של תפלה כמו שיוצאים ביום הכפורים.
ובלבד שלא יקדים. פי' קודם תחלת השקיעה בעוד שהשמש בעולם. ושלא יאחר מאד לאחר השקיעה, ומצותה שידליק מיד לאחר השקיעה ותו לא מידי.
מאי שמן שריפה אמר רבה ויש גורסים אמר רבא שמן תרומה שנטמא ואמאי קרו ליה שמן שריפה הואיל ולשרפה הוא עומד. פי' דלא חזי אלא לשרפה וגם שמצוה עליו לשרפו כדאיתא בסמוך. ובשבת מ"ט לא. פי' מ"ט אסור להדלקת שבת לגבי כהן שהוא מותר בהנאתו. הואיל ומצוה לבערו. משום דכתיב (ויקרא ו') בקדש באש תשרף ואמרינן בפסחים (כ"ד א') כל שפסולו בקדש באש ישרף, ויש אומרים מצוה מדרבנן קאמר. גזירה שמא יטה.
אמר ליה אביי אלא מעתה ביום טוב לישתרי אמר ליה גזירה יום טוב אטו שבת. ולמאן דגריס רבא קשיא ליה דלעיל לית ליה לרבא גזירה לגזירה בפרק קמא (י"א ב'), והכא גזר יום טוב אטו שבת ושבת גופיה גזירה היא, ולאו קושיא היא שאין הגזרות שוות כדכתיבנא לעיל (כ"א א') ושבת ויום טוב כחדא גזירה היא וכדאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ס' ב'), ומיהו קשיא לי דהכא גזרינן יום טוב אטו שבת דחשבינן להו כחדא, והכי נמי בשמעתא קמייתא דביצה (ב' ב'), ואילו לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ד א') מתמהינן דלא גזרינן יום טוב אטו שבת, וי"ל שאין כל הדברים שוים דהכא כיון דגזירה שמא יטה שהוא מלאכה גמורה של תורה חשבינן להו כחדא, וכן בההיא דביצה, ובההיא דלקמן (ס' ב') אבל בפרק כל הכלים גבי טלטולים דרבנן אף על גב דמשום חשש הוצאה אסרום, חומרא יתירא היתה ולא גזרינן בה יום טוב אטו שבת, וכן פירש ר"י ז"ל.
עוד הקשה ה"ר אליעזר לרבינו שמואל ז"ל למה ליה לרבא למינקט הכא טעמא דגזירה יום טוב אטו שבת, תיפוק ליה דרבא גופיה פריש לקמן (כ"ד ב' עיין שם) טעמא משום דאין שורפים קדשים ביום טוב, ותירץ לו רבינו שמואל דהכא רבה גרסינן, ותדע שהרי מקדימו לאביי וזה ודאי נראה עיקר וכן היא בספרים ישנים, ומיהו אכתי קשיא לי דאביי אדאביי, מאי פריך הכא אלא מעתה יום טוב לישתרי דהא איהו אמר לקמן (שם) טעמא דאין שורפים קדשים ביום טוב.
ור"י ז"ל פירש דודאי הא דאמרי אמוראי לקמן שאין שורפין קדשים ביום טוב היינו קדשים ממש מפני שאינו נהנה בביעורם והויא ליה מלאכה שלא לצורך, ולא אתי עשה דידיה ודחי יום טוב מטעמי דאמרינן לקמן (שם), אבל שריפת תרומה ביום טוב מותר הוא מן התורה שהרי הוא נהנה בביעורה וצורך יום טוב הוא, ואפי' למאן דאמר (ביצה י"ט א') נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב ואף על גב דאית להו צורך הדיוט, התם הוא דמשולחן גבוה קא זכו ואמר רחמנא לכם ולא לגבוה, אבל הכא נכסי כהן הן לכל דבר, ומיהו מדרבנן ודאי אסור לשרוף תרומה טמאה ביום טוב כדאמרינן בפסחים (מ"ו א') גבי כיצד מפרישים חלה בטומאה ביום טוב, ואמרינן בביצה (כ"ז ב' עיין שם) מעשה ושאלו לרבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמר לא יזיזם ממקומם, משום דלא חזיא, ורבנן הוא דאסרו מטעמא דפריש הכא רבא וגזירה שמא יטה בשבת, ואפילו להריצה לפני כלבו אסרוה מהאי טעמא כדפרש"י ז"ל התם (שם עיין שם) טעמא דאיסור נתינה לכלב היינו משום שריפה, ושריפה ביום טוב משום שריפה בשבת ובשבת שמא יטה וכולה חדא גזירה היא, וטעם זה דחוק.
ויותר י"ל דסבירא להו השתא דרבנן גזרו בתרומה אטו קדשים, ודוקא בתרומה שאין דרכה בהדלקה כל כך כגון פת ועיסה, אבל בתרומה דאורחה בהדלקה ומינכר הנאתו כגון שמן לא גזרו, ורב חסדא אמר ותניא כותיה דבכל תרומה גזרו אטו קדשים ואפי' בשמן, ולאביי ורבא הא דנקטו לקמן קראי שאין שורפים קדשים ביום טוב אקדשים גופייהו קיימי למיתן טעמא ולאו לשמן שריפה דמתני', דההיא גזירה יום טוב אטו שבת היא.
ורב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישינן. פי' [הכא] לא חיישינן שמא יטה, ולאפוקי הא דתנן (לעיל י"א א' עיין שם) אין פולין ואין קורין לאור הנר שהטעם שמא יטה.
אלא הכא ביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן ומשום שאין שורפים קדשים ביום טוב. פי' וכשבא להדליק ביום טוב בערב לצורך שבת נמצא מדליק קדשים ביום טוב, אבל בשבת דעלמא שמדליקה בחול הרי הוא מותר, וכן ביום טוב דעלמא כשמדליקה מבעוד יום ביום חול, דאיסור שריפת קדשים ביום טוב אינו אלא מטעם דמלאכה דשריפה לא דחיא יום טוב, ועיקר המלאכה בשעת ההדלקה היא וכל שמדליקה בחול מותר להיות הולכת ודולקת בשבת או ביום טוב, וזה פשוט, ותניא כוותיה דרב חסדא והילכתא כוותיה.
[דף כד עמוד א] ואסיקנא שאינו חייב להזכיר של חנוכה בברכת המזון לכתחלה ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. ופשיטא שאם לא אמר אינו חוזר כלל שהרי אינו חייב להזכיר, ואפי' בתפלה דאסיקנא שהוא חייב להזכיר אם לא הזכיר אין מחזירין אותו כלל, וכדאמרינן הכא כגון שני וחמישי דתעניות דכיון דאין בהם קרבן מוסף אין מחזירים אותו, והוא הדין להא, וכן מוכיח בתוספתא (ברכות פ"ג הי"ד), ואין לפקפק בדבר הזה כמו שהיו מפקפקים מקצת בעלי התוספות ז"ל.
הא דאמרינן הכא דר"ח שרי בעשיית מלאכה. קשה לי למאי דאמרינן במסכת מגלה (כ"ב ב') יום שאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחולו של מועד קורים ארבעה, והנכון דהתם לאו דאסיר בעשיית מלאכה אלא שהיו נוהגים כן מימות הראשונים וכדכתיב (שמואל א' כ') אשר נסתרת שם ביום המעשה וכדפרש"י ז"ל התם.
ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה. פי' לאפוקי מוסף שאין בו שמונה עשרה וכמו שנהגו, ושלא כדברי הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ו) שאומר במוסף ר"ח שמונה עשרה.
ואם לא אמר מחזירים אותו. פי' חוץ מערבית דראש חדש כדאיתא בפרק תפלת השחר (ברכות ל' ב'), והכא נקט הני סתמא משום חולו של מועד, ודין (הסוכה) [חזרה] מפורשת בגמרא (ברכות כ"ט ב').
כגון תעניות אומר מעין המאורע בשומע תפלה. פי' שאומר עננו, והמתענה בשבת אומרו אחר התפלה בלא חתימה לדעת הגאונים ז"ל, ולדעת הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) אומרו בלא חתימה בעבודה ואפי' בתפלת מוסף.
ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ומיהו אומרו אחר התפילה בלא חתימה, ואפשר שלדעת הירושלמי אומרו בעבודה בלא חתימה (וכו').
ומדקאמר ואין בהם הזכרה בברכת המזון, שמעינן מינה לההיא דמיירי אפי' בתענית שאין מפסיק בה מבעוד יום ואפי' בהא אומר מעין המאורע ערבית שחרית ומנחה, וכן כתבו הגאונים ז"ל (עי' רש"י ד"ה ערבית) ברייתא פעמים שאדם מתענה ואין אומר עננו ופעמים שאין מתענה ואומר עננו כאן בכניסה כאן ביציאה, אבל הם היו נוהגים שלא לאומרו אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס או כיוצא בו ונמצא שקרן בתפלתו, ובצרפת נוהג שליח צבור לאומרו שחרית, והוקשה להם ז"ל דא"כ אין זה לא כדין התלמוד ולא כמנהג הגאונים, ותירצו דכיון דאי אפשר שלא יהא אחד בצבור שלא יתענה רשאי שליח צבור לאומרו אבל יחיד אין לאומרו אלא במנחה, ואין בכל הדברים האלו טעם כעיקר שאפי' נאנס ולא התענה אין כאן שקר, [דומיא] דתחנונים שהתענו על הגשמים ואמרו כ"ד ברכות ובאו להם מים קודם חצות לא ישלימו (תענית י"ט א'), הילכך העיקר כמנהג ארצותינו שנהגו לאומרו אפי' בערבית כדין התלמוד, ובמסכת תעניות ביררתי הדברים יותר בפירוש ההלכות.
יש גורסים יום טוב [שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת אין צריך להזכיר של יום טוב] שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב. וש"מ שיש נביא במנחה בשבת, ובמסכת מגילה (כ"א א') אמרו שאין מפטירין +א"ה, נראה שחסר כאן ההמשך, והוא שיש גורסים יום הכיפורים שחל להיות כו'. והיא גירסת הר"ז הלוי. ועי' מש"כ רבינו מגילה שם דאין מפטירין חובה, אבל מפטירין רשות.+
[דף כד עמוד ב] +א"ה, כנראה חסר כאן תחלת הדברים (וכן סוה"ד הקודם), ונראה שהם דברי הרמב"ן במלחמות שכתב דמידחייא אף הא דרב גידל מהא דר' יהושע בן לוי עיין שם.+ וליתא ככל הני שמעתתא אלא דעבדינן להו כהא דרבי יהושע בן לוי, וכיוצא בזה בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ח א') ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא [דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, וכן בכתובות (נ"ד ב') אמרו ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל] התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות, ומדחי שמעתתא דלעיל מסברא דתלמודא, ע"כ תורף דברי רבינו ז"ל, וכן מנהגינו בכל הארצות האלו, ובודאי דכיון דלא קאמרינן דלית הילכתא ככל הני שמעתתא מהא דרבי יהושע וכו' ואמרינן אלא כי הא דרבי יהושע, אין לנו לדמותם לגמרי לדרבי יהושע בן לוי, ועוד דמשום ההיא דחנוכה ואידך דרב אחדבוי לא הוה ליה למימר לית הילכתא ככל הני שמעתתא, ולימא לית הילכתא כהני שמעתתא, וכן מוכיח מהא דפרכינן בסמוך מאידך דרבא ולא דחינן לה אלא משום דהתם בשבת נמי לא צריך, הא באידך דהפטרה בשבת צריך, יום הוא שנתחייב בהפטרה ומזכיר בו של ר"ח או של חולו של מועד.
ורבנן הוא דתקון משום סכנה. פי' משום סכנת מזיקים, שהיו בתי כנסיות שלהם בשדות, ואילו בחול לא היו מתאספים שם ערבית, ועוד דבשבת איכא חשש מזיקים טפי כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ב ב'), והאידנא דליתא לההיא סכנה לא בטלה תקנתא ממקומה דכיון דתקון תקון, וכדחזינן בקידוש היום שבבית הכנסת דאע"ג דליכא אורחים אמרינן ליה (עי' פסחים ק"א א'), וביום טוב של פסח שחל להיות בשבת אין שליח צבור אומרו כלל דליכא מזיקים כי ליל שמורים הוא לי"י לילה המשומר ובא מן המזיקים (שם ק"ט ב'), וכן כתבו מקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.
איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. פי' דחד מהני תנאי שרי חלב מהותך ע"י תערובת כדרב ברונא וחד אסר ליה, אלא דלא מסיימי מאן מינייהו אסר ומאן מינייהו שרי, וקשיא לי אמאי לא מסיימי דהא סתם תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי ואיהו הוא דאסר, תירצו בתוספות משום דאיכא למימר לאידך גיסא, דת"ק אסר מכיון דקתני חלב בהדי זפת ושעוה דאפי' על ידי תערובת אסירי כדאיתא לעיל (כ"א א'), ורבנן בתראי אפשר דלא קיימי אלא אדנחום המדי בלחוד ואתו לטפויי עליה באיסור חלב מבושל ואפי' על ידי תערובת, וכיון דאיכא למימר הכי, ואיכא למימר הכי דתנא בתרא על כולהו קאי ולטפויי על כולהו משום הכי לא מסיימי.
ודכולי עלמא חלב מבושל האמור במשנתינו אינו חלב מהותך כדפרש"י ז"ל, (ד"ה הכי), שאין הלשון מוכיח כן, והמבושל הוא העומד קרוש והמהותך הוא שניתך כמים וכדפירש ר"ת ז"ל (עי' לעיל כ"א א' ד"ה אינו), וקשה לי אמאי לא אמרינן דלכולי עלמא אית להו דרב ברונא אמר רב בחלב מהותך על ידי תערובת, והכא חלב מבושל על ידי תערובת איכא בינייהו, וי"ל דסברא הוא דמאן דאסר בחלב מבושל אפי' ע"י תערובת שמן אסר, שאין התערובת שמן הצלול מועיל כלום לחלב המבושל העומד קרוש.
אין מדליקים בשמן שריפה מאי טעמא לפי שאין שורפים קדשים ביום טוב. פי' האי מאי טעמא לאו שאלה הוא אלא דרך פירוש, וכפום מסקנא דלעיל (כ"ד א') דתניא כותיה דר' חסדא ופתיחת דברים היא כלפי מאי דבעי למימר מנא הני מילי, וכאילו אמר הרי אמרנו דטעמא דאין מדליקים בשמן שריפה ביום טוב משום שאין שורפים קדשים ביום טוב, מנא הני מילי, ולאו אשמן שריפה גופיה קיימינן, דהתם מדינא דאורייתא מותר לשרפה ביום טוב דצורך הדיוט הוא וכדכתיבנא לעיל (כ"ג ב'), אלא אעיקר קדשים קיימינן דאמטולתייהו גזרו רבנן בתרומה ואפילו הכי שיילינן מנא הני מילי, דהא שורת [הדין] דאע"פ דבשריפת קדשים ליכא צורך יום טוב דלישתרו כיון דאיכא עשה בשריפתם דאתי עשה ודחי לא תעשה, דהשתא [לא] הוה סבירא לן דיו"ט עשה ולא תעשה הוא.
ומה תלמוד לומר עד בקר ליתן לו בקר שני לשרפתו. פי' בקר יום שני של פסח שהוא חולו של מועד דאורייתא, וקשיא לן למה לו להמתין עד בקר שני ישרפנו למוצאי ראשון, יש מתרצים דאה"נ אלא שקבע לו הכתוב זמן שישרפנו עד בקר שהוא זמן חזירתו כדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך, אבל בירושלמי (בפירקין ה"א) פירשו דאין תחלת זמן שריפת קדשים אלא ביום דומיא דהקרבתם דכתיב (ויקרא ז') ביום צוותו, אבל לאחר שהתחיל ביום נשרפים והולכים בלילה, ומדמו ליה התם למילה.
אביי אמר אמר קרא עולת וכו'. פי' לאביי לא ניחא ליה דרשא דלעיל דההוא קרא לדידיה [אינו] אלא לקבוע זמן לשריפתו או ללמד על התחלת שריפה וכדפרישית.
ומייתי לה מהכא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. ופירוש ולא עולת חול בשבת פרש"י ז"ל איברים ופדרים שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלים אותן משחשכה, ואינו נכון דהא אפי' בחול אין מעלים אותם, אלא הנכון כמו שפירשנו (לעיל כ' א' עיין שם) שאע"פ שהעלו אותם מבעוד יום אלא שלא משלה בהם האור אין עושים להם מערכה בפני עצמה בשבת, ודכוותה ולא עולת חול ביום טוב, וגמרינן מינה דכיון שאין מקריבין עולת חול ביום טוב בהכשרה, כ"ש שאין שורפים קדשים ביום טוב פסולים, וקשיא לי יום טוב מאן דכר שמיה בהאי קרא, דהא כוליה מצטריך ללמד על שאין עולת חול בשבת ולא עולת יום טוב בשבת, י"ל דכוליה קרא יתירא הוא דמסתייה דליכתוב על עולת התמיד יעשה ונסכה, ואייתר עולת שבת למעט עולת חול ויו"ט בשבת, ואייתר בשבתו למעט עולת חול ביום טוב, ואביי סבירא ליה כרבי עקיבא בפרק אלו קשרים (לקמן קי"ד א'), דדריש מהאי בשבתו דחלבי שבת קריבין ביום טוב, דסבירא ליה נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב ואיצטריך קרא לחלבי שבת, ודלא כרבי ישמעאל דס"ל דנדרים ונדבות קרבין בי"ט ואיצטריך בשבתו למשרי חלבי שבת ביוה"כ, הילכך לרבי עקיבא שפיר דרשינן דעולת שבת ביום טוב ולא עולת חול ביום טוב, ומאן דלא דריש הכי מהני אמוראי דריש קרא כרבי ישמעאל, וכן פירשו בתוספות.
רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם. פי' דהוא לבדו מיותר לדרשא, וליכא למימר דהוא מיעוט אחר מיעוט לרבות, דא"כ לישתוק קרא, הילכך למעוטי דרשינן להו.
הוא ולא מכשירין. פי' כשאי אפשר לעשותם מערב יום טוב.
לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר. כך הגירסא ברוב הספרים וכן גרס רש"י ז"ל, ופי' הוא ז"ל דדרשינן הכי ומה צרעת שהיא דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה, שבת שנדחה מפני העבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה, וליתא דהא בדוכתה (לקמן קל"ב ב') דחי לה רבא דהתם לאו משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא לא חזי, ומהאי טעמא נמי אין מילה דוחה שבת בק"ו וכדאיתא התם, ויש שאין גורסים דאתיא בק"ו, ור"ח ז"ל גריס ואתיא בק"ו, כלומר ושריפת קדשים אתיא בק"ו ממילה דלא תידחי שבת, דהא מילה חמירא טפי שנכרתו עליה י"ג בריתות, וגם לפירוש זה יש להלום מאי דגרסינן דאתיא בק"ו, ובתוספות פירשו דהכי דרשינן ק"ו ומה נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהם י"ג בריתות קרבין ביום טוב, מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות לא כ"ש, ואידך אמוראי דלא עבדי האי [ק"ו] סבירא להו דנדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, א"נ דשאני התם כדי שלא תהא כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה (ביצה כ' ב').
רב [אשי] אמר יום טוב עשה ול"ת הוא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. פי' דאין עשה דוחה עשה (ול"ת) דמאי אולמיה האי מהאי, וכ"ש דלא דחי כשיש עמו ל"ת, ומיהו קשה לי דהכא משמע דרבא לית ליה דיו"ט עשה ול"ת הוא, ואילו בפ"ק דביצה (ח' ב') משמע דאית ליה, דגבי כיסוי דם כוי אתי למימר דכוי אין מכסים דמו משום דספק הוא, הא ודאי מכסים דמו, דבהדי דכתיש עפרא מכסי ליה ואתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט, ופריק רבא אלא אפר כירה מוכן הוא לודאי ואינו מוכן לספק, וי"ל דמאי דפריק רבא התם לאו משום קושיין דיו"ט עשה ולא תעשה הוא, אלא משום דס"ל דלמאי דדריש הכא אפי' מילה לא דחיא יום טוב וכל שכן כיסוי הדם, ומיהו אכתי תיקשי לן מ"מ מנא ליה לרבא דלבדו אתא למעוטי מילה החמורה בתורה דאתיא [בק"ו], דילמא לא אתא למעוטי [אלא] עשה דעלמא כגון כסוי הדם או שריפת קדשים, דלא לידחי יום טוב, אבל מילה החמורה דחיא יום טוב, לכך הנכון לפרש דרבא סבירא ליה דיו"ט עשה ול"ת כסברא דהתם, דכי אצטריך לבדו למעוטי מילה שהיא חמורה ועלה איתמר הא דרבא דהכא, אלא תלמודא אייתי לה לפרושי בעיין דהכא, דכיון דמילה לא דחיא יום טוב לא כל שכן דלא דחיא שרפת קדשים, ובתר הכי אייתי מימרא דרב אשי ומינה מסתברא לן טעמא דרבא אגב אורחין.
[דף כה עמוד א] ביום טוב הוא דאסיר. פי' להדליק שמן שריפה דגזור רבנן אטו קדשים. הא בחול שפיר דמי. כלומר דשרי לכהן ליהנות בשרפתה. מ"ט. וא"ת אדרבה מנא לן דמיתסר בהנאה מפני טומאתו כיון דממונו של כהן הוא, י"ל משום דאיקרי קדש דמהתם שמעינן דאיכא עשה בשריפתו, וא"כ נימא שיהא כקדש לאיסור הנאה, אי נמי דסמכינן על ק"ו דמעשר דעבדינן לקמן, ואורחא דתלמודא הוא בהכי.
אמר רבא כשם שאתה מצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך אתה מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. פי' מן התורה דאדינא דאורייתא קיימינן וכדאמרינן אמרה תורה בשעת ביעורה תהנה ממנה, וכבר פרשתי (לעיל כ"ג ב') דמצות שריפתו מדכתיב בקדש באש ישרף ודרשינן בפסחים (כ"ד א') כל שפסולה בקדש באש ישרף, וכן בירושלמי.
היכן אמרה תורה. [קא בעי] טעמא מהיכן נפקא ליה לרבא שהתירה תורה כך.
איבעית אימא וכו' אי הכי גבי תרומה נמי. פי' דהא איכא למימר דממנו לא אתא לדרשא אלא אורחיה דקרא הוא, כיון דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה [הוא כתב בהו רחמנא] בכל חד ממנו. ופרקינן הא כתיב ממנו ועל כרחין לדרשא אתא.
ומה ראית. פי' למעבד ק"ו להחמיר [בקודש] ולדרוש ייתורא דממנו להקל בתרומה, ואדלקמן סמכינן דסבירא לן דתרומה עדיפא שכן מחפ"ז, ואורחא דתלמודא הוא שמקשה סתם ואח"כ מפרש.
שכן פנ"ק עכ"ס. וכדפרש"י ז"ל, וא"ת ואמאי לא חשיב מחוסר כפורים שמותר בתרומה ואסור בקדשים, י"ל דההוא לא כתיב בהדיא ומכח פנ"ק עכ"ס הוא דמייתי לה כדאיתא בפרק הערל (יבמות ע"ד).
אדרבה תרומה לא ממעטינן שכן מחפ"ז מיתה חומש ופדיון ואסור לזרים. פרש"י ז"ל מיתה לאוכלה בטומאת הגוף, ולא נהירא דהא בקדשים חמיר טפי דאיכא כרת דחמיר כדאיתא בסמוך ובכל דוכתא, לכך פירש ר"י ז"ל מיתה לזר האוכלה מה שאין כן בקדשים דאשכחן בהו היתירא לזרים, ואף על גב דהא קאמר ואסורה לזרים היינו משום דבקדשים אפי' איסורא ליכא.
חומש. פי' לאחר זריקת דמים שהותר לכהנים אין בה תשלומי חומש מה שאין כן בתרומה וכדפרש"י ז"ל.
[דף כה עמוד ב] הנך נפישין. קשיא לי דקארי לה מאי קארי לה, י"ל דקסבר דפנ"ק עכ"ס לאו רבותא הוא מה שיש בקדשים לגבי תרומה, דפיגול ונותר וקרבן לא שייכי בתרומה, והני דאיכא בתרומה הוי רבותא טפי, ופרקינן דאפי' [הכי] הנך נפישן.
והיינו דאמרינן איבעית אימא קדש חמור שכן כרת. פי' איבעית אימא דנפישותא דהני לא רבותא היא, ומיהו כיון דאיסור אכילה בטומאה איתיה הכא והכא ובקדש איכא כרת ובתרומה ליכא אלא מיתה, היא הנותנת דקדש חמור.
תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא. פי' דרחמנא אמר ראשית דגנך תתן לו למעוטי שלא יפריש מן הטמא על הטהור, דדרשינן (פסחים ל"ג א') תתן לו דבר הראוי לאכילתו ולא דבר שאינו ראוי אלא לאורו, מכלל דתרומה טמאה בת אורו היא, ואיכא דקשיא ליה אדרבה נדרוש הכי תתן לו אפי' לכל צרכיו ואפי' להסיק תחת תבשילו, וכדדרשינן בעלמא (ביצה כ"ח ב') לכם לכל צרכיכם ודרשינן לעיל לך תהא להסיקה תחת תבשילך, נדרוש הכי לאפוקי תרומה טמאה דאפי' להסיקה לא חזיא, וי"ל דא"כ לא ליכתוב רחמנא תתן לו, דכיון דכתיב תתן מידי דבת הנאה בעינן דהוי בר נתינה ולמה כתב תתן לו, אלא ודאי למדרש תרי תתן לו, דבר הראוי לכל צרכיו בין לאכילה בין להסקה פרט לתרומה טמאה שאינה ראויה לכל צרכיו אלא להסקה בלבד, ושמעינן מינה מדאצטריך למעוטה דשריא בהנאה בשעת ביעורה, תוספות, ובמסכת פסחים פרק כל שעה כתבתי יותר.
ולא בעטרן מ"ט [אמר רבא] מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא. אבל בנפט ליכא למימר הכי דאע"ג דנפט מאיס, כדאמרינן לקמן בפרק כירה (מ"ו א') גבי שרגא דנפטא דאסור לטלטולה משום שריחו רע, אפ"ה אין ריחו רע כל כך כעטרן עד שיניחנו ויצא, כן פירש ר"י ז"ל.
בסדינין המצוייצין. פי' מצוייצין לגמרי בלבן ותכלת.
והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן. יש שפירשו שלא היה בהן ציציות כלל ואפי' של לבן מטעמא דמפרש בסמוך, ויש שפירשו שלא היה בהן תכלת אבל חוטי לבן היו בהם.
אמר להם בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרים וב"ה מחייבים והלכה כדברי ב"ה. פרש"י ז"ל סדין של פשתן בציצית גמורה שיש בה תכלת, ואיברא דציצית נקרא הלבן לבדו כדכתיב ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף, וגם התכלת והלבן נקראו ציצית וכדכתיב והיה לכם לציצית, והא דקתני ב"ש פוטרים פרש"י ז"ל שפוטרים מן הציצית משום דלא דרשי סמוכין והוה ליה כלאים, והא דלא קתני אוסרים משום דכלי קופסא חייבין בציצית ולא שייך בהו איסורא כיון שאינו לובשן, וב"ה מחייבין דדרשי סמוכים ולפיכך מחייבים אפילו בתכלת.
והקשו התוספות היכי קאמר דלא דרשי סמוכים דהא במשנה תורה דכולי עלמא דרשי סמוכים (יבמות ד' א'), ותדע דבסדר [רב] עמרם פוסק בששה דברים הלכה כב"ש וזו אחת מהן, והיאך אפשר לפסוק הלכה כמאן דלא דריש סמוכים, גם מה שכתב רש"י ז"ל דכלי קופסא חייבין בציצית, הא ליתא דהא קי"ל דפטורים, וכן פסק בה"ג מדקא מברכינן להתעטף בציצית, ועוד הקשו כי רש"י ז"ל פירש בתשובה דב"ש מתכלת הוא דפטרי אבל מלבן דלית ביה כלאים מחייבי, ולישנא דפוטרים לא משמע הכי.
ופירש ר"ת ז"ל דב"ש פוטרים מדרבנן מטעמא דמפרש לקמן בכסות לילה, ופוטרים אפי' מחוטי לבן דכיון דליתיה בתכלת ליתיה בלבן דכי אמרינן (מנחות ל"ח א') שהתכלת אינה מעכבת את הלבן היינו היכא דחזיא לתכלת, ותלמידיו של רבי יהודה בר אלעאי סברי כב"ש דאע"ג דאמרינן בעלמא (ברכות ל"ו ב') ב"ש במקום ב"ה אינה הלכה, [הכא] הילכתא כוותייהו גזירה משום כסות לילה, והא דאמרינן במנחות (מ' א') בתשלום ברייתא זו א"ר אליעזר והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין אמר רבי למה אסרוה מפני שאינן בקיאין, ופריש שמא יקרע סדינו או גזרה משום כסות לילה, פירש ר"ת ז"ל דרבי אליעזר אדב"ש הוא דפליג תימהא הוא דאיכא בירושלים הא איסורא ליכא, אמר רבי למה אסרוה בירושלים לפי שאינם בקיאים או שמא יקרע או משום כסות לילה וכב"ש כך פירש ר"ת ז"ל.
ולא נהירא למימר דסוגיא דהתם דאמרינן לפי שאינן בקיאין, כב"ש, וכי אמרינן הכא ואינהו סבור משום כסות לילה לא משמע לישנא דכב"ש אמרינן, דא"כ לא הוה ליה למנקט האי לישנא, והנכון כפי שיטה זו דב"ש פוטרים, או משום דלא דרשי סמוכים כדפירש רש"י ז"ל דלא הוה ליה מופנה ומוכח לדידהו ואנן מופנה ומוכח בעינן וכדאמרינן בפ"ק דיבמות (ד' ב'), אי נמי דדרשי סמוכים לאיסורא לא תלבש שעטנז אפי' במקום גדילים ואף על פי ששקולה מצות ציצית ככל התורה (מנחות מ"ג ב'), אי נמי דנפקא להו כדפריש בירושלמי טעמא מדכתיב כסותך, והא דנקט פוטרין משום דבעי למימר מחייבין בכחן דב"ה, אי נמי משום דפוטרים אפי' מלבן וכדפירש ר"ת ז"ל, דאע"ג דתכלת אינה מעכבת את הלבן [הני מילי] היכא דחזיא לתכלת, אבל בטלית דליתא בתכלת מדאורייתא בלבן נמי ליתא, וב"ה מחייבין ואפי' בתכלת משום דדרשי סמוכים להתירא והלכה כדבריהם.
ומהדרינן ואינהו סבור גזרה משום כסות לילה. הנכון כדפירש רש"י ז"ל דאע"ג דהילכתא כב"ה מדינא דאורייתא, אח"כ עמדו חכמים וגזרו בהם משום כסות לילה דהוה ליה כלאים שלא במקום מצוה, והא דאמרינן במנחות (מ' א') א"ר אליעזר והלא כל המטיל תכלת וכו', על דב"ה קאי ולמפלג על ת"ק דברייתא, היאך אפשר דב"ה מחייבין בתכלת והלכה כדבריהם, והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אלמא אסרי ליה, אמר רבי למה אסרוה בירושלים לפי שאינם בקיאים, כלומר דאע"פ דשרי מדינא כב"ה אסרוה מפני אותן שאינם בקיאים, ופרישנא שאין בקיאין ואתו למלבשה בלילה וכדאסקינן הכא גזירה משום כסות לילה, וכן הלכה כמסקנא דהכא וכמסקנא דהתם ומנהג אנשי ירושלים דסדין בציצית אסורה מדרבנן גזירה משום כסות לילה.
ולענין מה שכתב רש"י ז"ל שלא פטרו סדין של פשתן אלא מתכלת שהוא כלאים בסדין אבל עושים לו חוטי לבן, כן כתב גם ריא"ף ז"ל, ולדבריהם תלמידיו של רבי יהודה חוטי לבן היו בסדיניהם ולפי שעיקר המצוה הוא תכלת והתכלת הוא מצוי אצלם היו מחבין כנפי כסותם, והא דקאמר ליה (מנחות מ"א א') מלאכא לרב קטינא סדינא בקיטא וסרבלא בסיתוא למפטר נפשיה מציצית, לפי פירוש זה היינו למפטר נפשיה מציצית גמורה דהיינו לבן ותכלת שנקראו ציצית כדכתיבנא לעיל, ומפני שלא היה בסדינו אלא לבן היה אומר כן.
אבל ר"ת ורוב הגאונים ז"ל הסכימו דכיון דסדין אסור בתכלת אפי' בלבן נמי גזרו חכמים כדי שלא יבא להנות מתכלת, וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדפרש"י ז"ל הכא וכדאיתא ביבמות (צ' ב') ולהאי שיטתם אתיא שפיר עובדא דרב קטינא, ואתיא ניחא טפי מעשה דהכא שהיו מחבין כנפי כסותם, שלא היו בו שום ציצית, ומיהו מעשה ירושלים מוכיח יותר כפירוש רש"י ז"ל, שלא היו מתמיהים אלא על התכלת ועליו אמרינן התם למה אסרוה, ופריש משום כסות לילה, וש"מ שלא היו תמהים ולא אסרי אלא על התכלת אבל לא חוטי לבן, ורבים וגדולים נחלקו בדבר זה כמו שכתוב בחבוריהם בארוכה בהלכות ציצית.
וראוי להחמיר שלא לעשות טלית מצוייצת של פשתן אלא של צמר ושלא לברך על סדין מצוייצת ושלא לצאת בו לרשות הרבים בשבת ולא אפי' לכרמלית דדילמא אינה מצוייצת כהלכתה והויא ליה משאוי, ואף על גב דבשילהי פרק הקומץ (מנחות ל"ז ב') אייתי עובדא דמר בר רב אשי דאפסיקא ליה קרנא דגלימא ולא אמר ליה ולא מידי משום דהויא כרמלית, התם למאן דאפסיק ליה בכרמלית שלא יהא פושט סדינו ומשום דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תסור כדאיתא התם, אבל לכתחלה אסור לצאת לכרמלית בטלית שאינה מצוייצת כהילכתה.
והא דאמרינן הכא גזירה משום כסות לילה. פרש"י ז"ל וכן בתוספות כסות המיוחד ללילות וכסות לילה לא מחייב בציצית, ופשוטו שהלשון מוכיח כפירוש זה, ונראה מכאן דכסות המיוחד ללילה פטורה מן הציצית ואפי' ביום, אבל כסות יום חייב בציצית אפי' בלילה, וכן מפורש בירושלמי בפ"ק דקידושין (עיין שם ה"ז), ולכן כתבו מקצת רבותינו [בעלי] התוספות ז"ל דכסות המיוחד ליום אי לביש ליה בליליא מברך עליו, וכן העיד ר' יעקב מקינון ז"ל על ריב"א ז"ל כי כשהיה משכים ללמוד תורה קודם עמוד השחר היה מברך על טליתו מההיא דירושלמי, אבל לא נראה כן דעת הגאונים ז"ל אלא דכסות יום פטור בלילה דלילה לאו זמן ציצית כלל, דאי לא היכי חשיב ציצית מצות עשה שהזמן גרמא כיון דכסות יום חייב, ואף על גב דכסות לילה פטור כיון דכסות המיוחד [ל]לילה הוא דפטור היכי פטר הכא משום כסות לילה ואמאי. +א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל... דפטור א"כ אין היום גורם החיוב שהרי כסות יום אפילו בלילה חייב, ועוד דכיון דכסות המיוחד ליום לעולם חייב היכי פטר כו'.+ ורבינו שמשון ז"ל היה מסופק בדבר ולא היה לובש בלילה טלית מצוייצת מפני ספק הברכה, ובלילי יום הכפורים שהיו העולם רגילים להתעטף בטליתות היה שואל טלית מחבירו שלא היה מצוה לברך עליו, וכן ראוי לעשות, ולמדנו מדברי רבינו ז"ל כי המתעטף בטליתו של חבירו ואפי' מדעתו אינו מברך עליו אלא א"כ נותנו לו במתנה על מנת להחזיר.
[דף כו עמוד א] חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו. פי' ועוד שאפילו יתן בו תערובת שלא יהא עף אסור שמא יסתפק ממנו והוה ליה מכבה.
וכן היה רשב"א אומר צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. פי' וכן היה נותן טעם אחר לאיסור הדלקה מפני שהוא יוצא מן העץ, דאנן בעינן יוצא מן הפרי.
רבי שמעון שזורי אומר מדליקים בשמן פקועות ובנפט. וא"ת והיינו ת"ק דאיהו נמי שרי נפט כדאיתא לעיל, וכן שמן פקועות שהרי התירוהו במשנה, ואין לנו אלא [מה] שאמרו חז"ל שלא להדליק, וי"ל משום דת"ק שרי שמן צנונות ואידך דמתני', אמר רבי שמעון שזורי מדליקין בשמן פקועות ובנפט בלבד.
סומכוס היינו ת"ק. פי' דהא ת"ק לא שרי מן היוצא מן הבשר אלא שמן דגים, דחלב מיסר אסר לה כיון שכבר אמרו חכמים שאין מדליקים בו, וכדמוכח לישניה דקאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים.
ופרקינן איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב. דשרי קרבי דגים וחלב מהותך על ידי תערובת.
ולא מסיימי. פרש"י ז"ל בזה אינו נכון כי לפי דבריו חד מהני תנאי לית להו דרב ברונא לגמרי, גם מה שאומר ז"ל דשמן דגים וקרבי דגים שנימוחו חדא מילתא היא ליתא דמאי שנא דקרי ליה רב האי לישנא, לימא שמן דגים כלישנא דמתני', ועוד דכולהו תנאי שרו בשמן דגים בלי שום תערובת, והנכון דהני תנאי כיון דנקטו שמן דגים משמע דקא ממעטי ליה [לקרבי דגים] לגמרי ואפי' ע"י תערובת ודלא כרב, וחד לא ממעט ליה אלא בעיניה והיינו כרב, אבל לא מסיימי מאן שרי ליה על ידי תערובת ומאן אסר ליה, ומיהו קשיא לי אמאי לא מסיימי דסומכוס הוא דאסר, חדא דתנא בתרא לטפויי אתא, ועוד דלישנא דידיה משמע מיעוטא לגמרי דקאמר אין מדליקים אלא בשמן דגים בלבד, וי"ל משום דאיכא למימר לאידך גיסא, דכיון דת"ק אומר אין לך אלא מה שאמרו חכמים, הרי תנא קמא דמתני' קתני ולא בחלב סתם ודומיא דשעוה וזפת ומשמע דאפי' על ידי תערובת, וקתני נמי מדליקין בשמן דגים ואוריך טובא ולא נקט שריותא בקרבי דגים, ודקתני סומכוס אין מדליקים אלא בשמן דגים בלבד, דילמא ה"מ להדליק בו בעיניה קאמר ומשום הכי לא מסיימי, ויש גורסין ומסיימי ולא נהירא, שאין זו שיטת התלמוד לומר כלשון הזה בשום מקום כד מסיימי, אלא דנקיט סתם איכא בינייהו הני, והנכון כגירסת הספרים.
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין [בו] חוץ משל פשתן. פי' נקט פשתן ולא קתני בגד פשתן דשייכי ביה שלש על שלש, משום סוכה לאורויי שאין מסככין בפשתן טווי ואף על פי שאינו ארוג, וכדאמרינן לקמן בסוף שמעתתא דרשב"א [וסומכוס] אמרו דבר אחד.
[דף כו עמוד ב] אמר אביי רשב"א ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד רשב"א הא דאמרן תנא דבי רבי ישמעאל דתניא הואיל ונאמרו וכו' אף כל צמר ופשתים. וסבירא לן דאף כל לאתויי טומאת מת ושרצים דכתיב בהו בגד דילפינן מנגעים, כי למד סתום מן המפורש שאינם מקבלים טומאה אפי' בשלשה אלא צמר ופשתים, ואמרינן דרשב"א נמי הכי סבירא ליה, והא דנקט רשב"א יוצא מן העץ ופשתן, ה"ה בשאינו יוצא מן העץ שאינו מיטמא אלא צמר בלחוד, אלא משום דבמתני' קתני היוצא מן העץ לענין טומאה נקט איהו נמי האי לישנא ולאשמועינן נמי דין פשתן לגבי סכוך, אבל ודאי כיון דביוצא מן העץ ממעט כל בגד שאינו פשתן היינו טעמא על כרחין משום דנילף מנגעים, וכיון דכן מילתא ממילא שמעינן דסבירא ליה דשאינו יוצא מן העץ אינו מטמא אלא צמר בלבד, וכן פרש"י ז"ל.
רבא אמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו לרשב"א אית ליה לתנא דבי רבי ישמעאל לית ליה. פי' רבא דייק לישנא דרשב"א דקתני אין בו משום שלש על שלש הא משום שלשה על שלשה אית ליה, אבל דבי רבי ישמעאל דקתני דגמרינן מנגעים הא ודאי אפי' משלשה על שלשה ממעט שאר בגדים, דומיא דנגעים דכולי עלמא מודו בה שאינו אלא צמר ופשתים כדאיתא בקרא בהדיא וכדמוכח סוגיין נמי, ותנינן לה בהדיא במסכת נגעים (פי"א מ"ב), ובמסכת כלאים (פ"ט מ"א) ותנא דבי רבי ישמעאל בתרא דלקמן דדריש או בגד לרבות שאר בגדים, התם בטומאת שרצים הוא דבדידהו כתיב או בגד, דאילו בנגעים לא כתיב אלא או בבגד, ושלא כפירוש רש"י ז"ל במסכת מנחות (ל"ט ב') שפירשה לענין טומאת נגעים.
וא"ת ולאביי היכי קאמר דרשב"א ממעט שאר בגדים אפי' משלשה על שלשה דהא בהדיא קתני אין בו משום שלש על שלש. י"ל דסבירא ליה דמשום דסיפא נקט ליה דפשתן מקבל טומאה בשלש על שלש, עוד פירש ר"י ז"ל דסבירא ליה לאביי דהא דקתני רשב"א אין בו משום שלש על שלש וכו', אתי למעוטי שאין בו מדין טומאת מת ששיערו בה חכמים במשנה בשלש על שלש, כדתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטומאת מת, ולמעוטי טומאת מדרס ששנינו (שם) שהיא שלשה על שלשה, דההיא איתא בכל דבר ואף על גב דלאו בגד הוא, דהא איתא אפי' בפשוטי כלי עץ דייחדן למדרס (עי' סוכה י"ב בדברי רבינו), ואפי' בכיפת שאור שייחדה למדרס (חולין קכ"ט א').
וא"ת ומי הכריחו לאביי לומר כן [ואמאי] לא סבירא ליה דרשב"א דוקא קתני שאין בו משום שלש על שלש אבל יש בו משום שלשה על שלשה, וכדתניא דבי רבי ישמעאל דלקמן דמרבה שאר בגדים מאו בגד, י"ל דניחא ליה לאביי לאוקמיה רשב"א כהאי תנא קמא דבי רבי ישמעאל דסבירא ליה דהלכתא כותיה, עוד תירץ ר"י ז"ל דאביי סובר דהא דתנא בתרא דבי רבי ישמעאל דלקמן אפי' לשלש על שלש מרבי שאר בגדים דומיא דבגד צמר, דפשטה דההיא מתניתא הכי מוכחא, וכיון שכן ליכא לאוקמיה לרשב"א כוותיה, ואי אמרינן דרשב"א סבר דשאר בגדים יש בהם משום שלשה על שלשה הוה ליה דעת שלישית ולא אתיא לא כתנא קמא ולא כתנא בתרא דבי רבי ישמעאל דלקמן, אבל רבא סובר דתנא דבי רבי ישמעאל דלקמן לא מרבי שאר בגדים אלא לשלשה על שלשה, ומשום הכי מוקים רשב"א כוותיה ודלא כי האי תנא דבי רבי ישמעאל.
דכולי עלמא מיהת שלש על שלש מטמא בצמר ופשתים בנגעים מנא לן דתניא בגד אין לי אלא בגד. פירוש אילו נאמר בנגעים בגד הייתי אומר אין לי אלא בגד דהיינו שלשה על שלשה שהוא חשוב בגד. שלש על שלש מנין ת"ל והבגד. לרבות אפי' שלש על שלש.
ואימא לרבות שלשה על שלשה. פי' דסתם בגד לא הוה משמע אלא בגד שלם, אהני והבגד לרבות שלשה על שלשה, וקושיא בעלמא הוא דמקשה, דהא ודאי בכל דוכתי אמרינן דשלשה על שלשה קרוי בגד כיון דחזי לעניים ולעשירים והכין מוכח שמעתין דלקמן, ואהדר ליה לפום טעמיה דשלשה על שלשה לא צריך קרא דהא מקל וחומר ילפינן ליה, והיינו דאמרינן ולאו ק"ו הוא וכו'.
ופרכינן אי הכי שלש על שלש נמי נדרוש ק"ו וכו'. פי' בשלמא לדידי [לאו] ק"ו הוא דדילמא שאני שתי וערב דחזי למלתיה ונגמרה מלאכתו. ומהדרינן שלשה על שלשה דחזי בין לעניים בין לעשירים אתי בק"ו שלש על שלש דלעניים חזי לעשירים לא חזי לא אתי בק"ו, וכיון דכן טעמא דכתב קרא הא לאו הכי וכו' לא הוה אמינא.
ומהא דאמרינן הכא דשלש על שלש לעניים חזי לעשירים לא חזי, סובר רש"י ז"ל דהא דתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטמא מת, דוקא לעניים אבל לעשירים בעי שלשה על שלשה, והיינו דתניא (לקמן מ"ז א') בגדי עניים לעניים אבל לעשירים [לא], וכן פי' ז"ל בפרק בכל מערבין (עירובין כ"ט ב'), ולא נהירא חדא דהכא סתמא דרשינן קרא ובין לעניים בין לעשירים משמע, ועוד דהא דתנן שלש על שלש לטמא מת על כרחין בעשירים היא, מדקתני סיפא שלשה על שלשה למדרס וההיא בעשירים היא דאילו בעניים הא תנן במסכת כלים (פכ"ח מ"ח) בגדי עניים אף על פי שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס, אלא הנכון כדפירש ר"ת ז"ל דבטומאת מת ליכא הפרישא בין לעניים בין לעשירים, והא דאמרינן בגדי עניים לעניים וכו', והא דאמרינן הכא דשלש על שלש חזי לעניים, לענין טומאת מדרס היא, דמשום דטומאת מדרס בייחוד תליא רחמנא והתם עשיר אינו מייחד אותו למדרס אלא בשלשה על שלשה אבל עני מייחד אותו בפחות מכאן.
ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים. דלהכי כתב רחמנא והבגד, ולעולם שלש על שלש אינו מטמא ואפי' בצמר ופשתים ואין חילוק בין צמר ופשתים [לשאר בגדים. ומהדרינן א"כ צמר ופשתים] דפריש רחמנא מאי אהני ליה. וקשיא לי דקארי לה מאי קארי לה, וי"ל דהיינו דקא מהדר ואימא כי אמעוט שאר בגדים משלש על שלש וכו'. פי' דאה"נ דכי כתיב והבגד לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים, ואנא הכי קאמינא דההוא רבוייא אהני לן נמי לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, דלא כתב צמר ופשתים אלא למעוטי שאר בגדים משלש על שלש דריבה והבגד.
ומהדרינן תרי מיעוטי כתיבי וכו'. פרש"י ז"ל דתרי זמני כתיב בפרשה צמר ופשתים, ולא מחוור דהוה ליה למימר תרי קראי כתיבי, והנכון דמאי דכתיב ביה או בבגד פשתים הוה ליה מיעוטא אחרינא, וליכא למימר דלהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות שאר בגדים, דאם כן לישתוק קרא, אלא ודאי מיעוטי נינהו.
והא דדרשינן הכא או למעט ולקמן דרשינן גבי שרצים או בגד לרבות שאר בגדים, משום דהתם לא צריך קרא למעוטי דהא אימעוט ליה דילפינן מנגעים וילמד סתום מן המפורש.
ולרבא דאמר שלשה על שלשה בשאר בגדים לרשב"א אית ליה מנא ליה נפקא ליה מאו בגד. הכי גרסינן וכן הגירסא בספרים דתניא בגד אין לי [אלא] בגד וכו'. ורש"י ז"ל לא גורס דתניא דאי מתניתא היא היכי פליג עליה אביי בסמוך למדרש או בגד במילתא אחריתי, אלא ודאי לאו מתניתא היא אלא סברא דרבא דדריש הכי, ואין צורך לכל זה דאביי אליבא דרשב"א קאמר וסבירא ליה דרשב"א פליג אההיא מתניתא, אלא דפרכינן ליה דמ"מ קרא דאו בגד מאי עביד ליה אליבא דרשב"א, ותדע לרבא נמי למאי דקס"ד השתא הא מתניתא פליגא על תנא דבי רבי ישמעאל [דקסבר] אפי' שלשה על שלשה ליכא בשאר בגדים כדאמר רבא לעיל, ומיהו רבא סבירא ליה דלית הילכתא כההיא דבי רבי ישמעאל דרשב"א פליג עליה, ומש"ה לא חיישינן לשיולי לרבא האי או בגד מאי עביד ליה תנא דבי רבי ישמעאל דלעיל, ושיילינן ליה לאביי דס"ל דהילכתא כרשב"א שאמרו הוא ותנא דבי רבי ישמעאל דבר אחד.
[דף כז עמוד א] אי ס"ד נגעים חמירי וכו'. וא"ת והאיך איפשר לומר דנגעים לא חמירי דהא שתי וערב מטמא בהם מה שאין כן בשאר טומאות דעלמא, י"ל דקסבר דהא לאו חומרא היא אלא בתורת טעמא, דכיון דמשום נגע וטומאה דבגופיה הוא דין הוא שיהא טמא, מה שאין כן בטומאה דעלמא דמעלמא אתיא ליה דלא חיילא אלא בבגד שנגמרה מלאכתו.
מה לשרצים שכן מטמאים בכעדשה. ומיהו אידך סבר דהא לאו חומרא היא דכי קלשת לכעדשה דשרץ ועבדת ליה דק כשטח של נגע משכחת ביה כגריס דנגעים או יותר.
אמר אביי האי תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל דתניא. פי' גבי שרצים. בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים. פי' וסתם צמר היינו צמר רחלים. מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים. ותדע +א"ה, כנראה חסר כאן תחלת הדברים, ועי' תוד"ה נוצה שכתבו דיש הפרש בין שק שהוא משער של עיזים ובין נוצה של עיזים, וכעין זה צ"ל בדברי רבינו+ דאילו צמר עזים דעלמא זה איתיה בקרא בהדיא מדכתיב שק שהוא מצמר עזים וכדאיתא בתורת כהנים, אלא ודאי כדאמרן דצמר של שק לחוד ונוצה של עזים לחוד, והכי מוכח בפרק ראשית בגז (חולין קל"ז א') דאמרינן לו ולא לשקו, פי' ללבושו ולא לשקו, ופרכינן אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב, אלמא שק לחוד ונוצה של עזים לחוד וכן פירש ר"י ז"ל.
או בגד. והא פרישנא לעיל (ד"ה וא"ת) דאביי סובר דכיון דתני ליה סתם אין לי אלא צמר ופשתים מנין לרבות צמר גמלים וכו' ת"ל או בגד, דכי הדדי משוי להו ואפי' לשלש על שלש דומיא דצמר ופשתים, והא דתנן (כלים פכ"ז מ"ב) שלש על שלש לטמא מת, אתיא אליבא דהאי תנא בכל בגדים, וא"ת לאביי מנא ליה לרבות שלש על שלש אפילו בצמר ופשתים, דהא או בגד לשאר בגדים דריש ליה, י"ל דאביי סובר אליבא דהאי תנא דילפי שרצים מנגעים לשלש על שלש כההוא דסבר רבא לעיל, אבל רבא סובר דהא מתניתא בתרייתא דבי רבי ישמעאל (לא) דריש או בגד לרבות שלשה על שלשה וכדמוכח מיהא דאמרינן לעיל לא מפיק דבי רבי ישמעאל תני מתנא דבי רבי ישמעאל דלעיל, דכי לית ליה לתנא דבי ר' ישמעאל לעיל בשאר בגדים שלש על שלש אבל שלשה על שלשה אית ליה, אלמא האי תנא בתרא דבי רבי ישמעאל הכי נמי דריש או בגד לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, ולהאי תנא אליבא דרבא מתניתין דתנן [שלש] על שלש לטמא מת אינו אלא בצמר ופשתים דילפינן מנגעים, וא"ת ולרבא מאי אף כל צמר ופשתים דקתני לעיל, דהא בנגעים דילפינן מיניה שאר בגדים לא מטמו כלל, וי"ל דלרבא אף כל לאתויי כלאים וציצית כדאמרינן בסמוך אליבא דרב נחמן.
ואי בעית אימא הא רב פפא אמרה. פי' ומשום דרב פפא תלמידיה דרבא תלי לה בדרבא.
ומנא לן דרב פפא אמרה דאמר רב פפא אף כל לאתויי כלאים. למימרא דסבירא ליה דליכא למימר אף כל לאתויי [טומאת שרצים], דטומאת שרצים אפי' בשאר בגדים איתא.
אלא הא דרב פפא בריתא היא. וא"ת ונימא דאיצטריך כלאים למילף מנגעים כי היכי דתהוי צמר ופשתים דכתיב בכלאים מופנה למדרש סמוכים בהדי גדילים כדאיתא בשמעתא קמייתא דיבמות (ד' ב'), י"ל דמשום הא ליכא למימר אף כל דמשמע דבגדים האמורים בכלאים סתם הם וילפינן מנגעים, וכיון דכתיב בהו צמר ופשתים הרי אינם אלא מפורשים.
[דף כז עמוד ב] בציצית בהדיא כתיב ביה לא תלבש שעטנז וכו'. הקשה הר' יעקב דאורליאנש ז"ל כיון דדרשינן סמוכים יהיו הנשים חייבות בציצית ונימא כל דאיתיה בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך, כדכתיב התם (פסחים מ"ג ב') לענין אכילת מצה, ותירץ דא"כ למה לי דרבי רחמנא סומא מאשר תכסה בה תיפוק לי מהאי טעמא, אלא ודאי התם גלי לן דלא נדרוש סמוכין לענין זה, וי"ל עוד דכיון דאית לן דרשא אחרינא לסמוכין דההוא קרא לא סתרינן הכלל שאמרה תורה דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
סד"א כדוקיא דרבא. פי' כמאי דדייק מימריה דרבא דאשמועינן אגב אורחיה דכל בגדים חייבין בציצית מן התורה, קמ"ל דלא, וא"ת א"כ תהוי מתני' דרבי ישמעאל דלא כרבא, יש לומר דאה"נ, אבל רבא סבר כאידך תנא דבי רבי ישמעאל דמרבה בשרצים שאר בגדים כצמר ופשתים, וסבירא ליה לרבא דמהתם ילפינן לציצית, והכי מוכח במנחות דבתר דאייתי לתנא דבי רבי ישמעאל קמא לקושיא עליה דרבא מייתינן אידך תנא דבי רבי ישמעאל בתרא כלומר דההיא סייעתא דרבא.
וקי"ל כוותיה דהוא בתרא ויהיו כל הבגדים חייבים בציצית מן התורה, אלא דשאר מינין אינם פוטרים שלא במינם, וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל, ושלא כדברי ריא"ף ז"ל שפוסק דלא כרבא משום הא דבי [רבי] ישמעאל דפליגא עליה מ"ר.
פרט לכסות לילה. פירשתיה לעיל.
מסתברא קאי בצמר ופשתים מרבה צמר ופשתים וכו'. וא"ת ואמאי, קאי ברואין מרבה רואין, קאי ברואין מרבה סומין בתמיהה, וי"ל דעיקר קרא אינו ברואין דהכא לא כתיב רואין, ועיקרה בצמר ופשתים הוא דכתיב בהדיה לעיל מיניה למדרש סמוכין.
רשב"א וסומכוס אמרו דבר אחד. פי' רש"י אמרו דבר אחד כי הטווי אף על פי שאינו מטמא אלא בנגעים אין מסככין בה, ולא נהירא דהא כולי עלמא [מודו בה], אלא כך פירושו אמרו דבר אחד לענין סיכוך שאין פשתן פסול לסכך אלא כשהוא טווי דמטמא בנגעים, ולאפוקי מרבנן דבמסכת סוכה בפ"ק (י"ב ב') דסבירא להו דסככה באניצי פשתן פסולה משום דלא הוי פסולת גורן ויקב, וכדפרישית במסכת סוכה.
כמאן כהאי תנא. פי' סומכוס דסבר שהטווי מטמא בנגעים מיד, כמאן כי האי תנא דתניא [כו'], והיינו כרבי מאיר דאמר שתי וערב מטמא מיד.
ר' מאיר אומר השתי וערב מטמא מיד רבי יהודה אומר השתי משישלק והערב מיד. פי' בשתי של צמר, דאילו בשל פשתן הא קתני והאונין של פשתן משיתלבנו, וזה ברור.
מתניתין כל היוצא מן העץ אין מדליקים בו אלא פשתן. פרש"י ז"ל דקא ממעט קנבוס וצמר גפן, ותמיהא מילתא שהרי אין לנו פתילה מובחרת להדלקה כצמר גפן ולמה אסרוה, ועוד דצמר גפן אינו יוצא מן העץ אלא מן הזרעים, ומנהג פשוט הוא ג"כ לעשות לפתילה מן הקנבוס, ולכן פירש ר"ת ז"ל והוא הנכון דאנן לא תנן אלא היוצא מן העץ, או שהוא עץ ממש כאילן, או שנקרא עץ בלשון הכתוב ואף על פי שאינו אילן, וכדאמרינן בגמרא מנא לן דפשתן איקרי עץ שנאמר ותטמנם בפשתי העץ, וידוע הוא כי הקנבוס אינו עץ כדמוכח בפרק כיצד מברכין (ברכות מ' א') דלא מיקרי הכי אלא מידי דאי שקלת פירא הדר אילנא ומפיק ובמנחות (ט"ו ב') אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא אסרה תורה, אלמא קנבוס מין זרע הוא וגם לא נקרא עץ בשום מקום, וכיון דכן הרי הוא כשר לפתילה כמו שנהגו, כן פירש ר"ת ז"ל, ומיהו ההיא דמנחות לאו ראיה היא, דמשמע כי הקנבוס האמור שם אינו מה שאנו קוראים קנבוס מדתנן במסכת כלאים (פ"ב מ"ה) היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע ובא על גביהם מפני שנעשה לשלש שנים, עד כאן, ואילו קנבוס שלנו בשלשה חדשים סגי ליה או בחמשה חדשים לכל היותר.
כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. פי' דאהל פשתן מטמא טומאת אהלים כדכתיב והזה על האהל, אלמא אף אהל טמא, ופשתן איקרי אהל כדאיתא בגמ', אבל שאר דבר היוצא מן העץ אינו קרוי אהל ואינו מטמא, אבל להביא את הטומאה לדברים הנאהלין ולכל דבר חשוב אהל בין תלוש בין מחובר ובלבד שיש בו פותח טפח, ואפי' נעשה בידי שמים אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יהודה כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ"א א').
ומיהו קשה לי היאך אמרו שאינו מקבל טומאת אוהלים אלא פשתן, והרי לענין מרדע שנינו (אהלות פט"ז מ"א) וכדאיתא בפ"ק דמכילתין ועל עצמם בכל שהן, וי"ל כי שלשה מיני אוהלים הם, כל שהוא אהל מחובר לקרקע וקיים אינו מיטמא כלל, וכל שהוא אהל עראי שהוא תלוש גמור הרי הוא טמא כשהוא עראי לקבל טומאת מגע ואפי' מרדע וכיוצא בו, אבל כשאינו מחובר לקרקע והוא אהל קבוע להשתמש תחתיו כדרך האהלים בזה אמרו שאינו נקרא אהל אלא פשתן, וקשה לי הא דתנן במסכת אהלות (פ"ח מ"א) אלו מביאים את הטומאה וחוצצים בפני הטומאה השידה והתיבה והסדינין שנעשו אהלים, [דכיון] שמקבלים טומאה היאך חוצצים בפני הטומאה שלא תהא בוקעת ועולה, ופי' רבינו שמשון ז"ל שכן הדין לענין אהל שאע"פ שמקבל טומאה שיהא חוצץ בפני הטומאה והכי גמירי לה רבנן.
פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי והלכתא כרבי עקיבא בתרוייהו.
גמרא מנא הני מילי. דפשתן קרוי אהל. אמר ר' אלעאי אתיא אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כי ימות באהל. פי' מסופיה דקרא דרשינן דכתיב והזה על האהל, דההוא מיירי בטומאת האהל עצמו והוא מופנה לדון ממנו גז"ש זו, והכא רישא דענינא נקט.
[דף כח עמוד א] וכתיב התם ויפרש את האהל על המשכן מה האהל דהתם קרוי אהל אף כאן קרוי אהל, וא"ת והא אהל דהתם יריעות עזים הוא כדכתיב בהו ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן, י"ל דממשכן הוא דגמרינן שהיה מיריעות שש משזר, ומשכן קרוי אהל, אי מדכתיב משכן אהל מועד, אי משום דמתרגמינן אהל משכנא, והראיה ממאי דפרכינן מקרשים דאיקרו משכן, וא"ת אי ממשכן גמרינן אמאי לא נקטינן קרא דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וי"ל דניחא לן טפי האי קרא דאדכר ביה לשון אהל מיהת.
אם כן גזירה שוה מאי אהני ליה. וא"ת והא אהני ליה לר' יהודה למעט אהל שאינו עשוי בידי אדם, וי"ל דהכא לרבנן אמרינן, ומיהו קשיא דהתם (סוכה כ"א א') אמרינן לרבנן דאהל אהל ריבה כל דבר, וי"ל דהתם לטמא כל הדברים הנאהלים דבהא עסקינן התם דגמרינן ממצורע הקל כדאמרינן התם, וגז"ש דהכא אינה גז"ש דהתם דעביד ר' יהודה, דהכא עבדינן גז"ש לענין טומאת אהל עצמו, והתם עביד ר' יהודה בענין הדברים הנאהלין שלא יהיו טמאין אלא על ידי אהל עשוי בידי אדם, ושם (ד"ה והנכון עיין שם) הארכתי יותר בס"ד.
משכן קרוי משכן ואין קרשים קרויים משכן. פי' דקרא הכי קאמר ועשית קרשים לצורך למשכן, וא"ת באידך קרא נמי נימא ולצורך המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, ונימא דיריעות לא היינו משכן, י"ל דאי כתיב ואל המשכן תעשה כדקאמרת, השתא דכתיב ואת המשכן תעשה משמעותו דמשכן גופיה הוי יריעות.
טהורה לא מיטמא. פי' לא אפשיטא לן דמטמיא, דכי אמרינן דמטמיא היינו משום דגמרינן אהל אהל מיריעות המשכן.
שאני התם דכתיב ונשאו את יריעות המשכן וכו'. פי' דמאי דהדר כתב רחמנא מכסהו ומכסה התחש וכו', מיותר הוא לדרוש היקש זה ללמד על אהל של עור שהוא קרוי אהל.
ומאי אבעיא ליה דתנינא לא הוכשרו וכו'. הא ברייתא הוא דתני רב יוסף כדאיתא לקמן, ומיהו שגורה היתה בבית המדרש ומש"ה קאמר ומאי תיבעי ליה דתנינא לא הוכשרו.
ר' נחמיה אמר מכסה אחד היה. פי' והא דכתיב ומכסה עורות תחשים מלמעלה, כבר פרש"י ז"ל דסבור ר' נחמיה חציו של אילים וחציו של תחשים, דמלמעלה אתרוייהו קאי שיהא כל המכסה מלמעלה למשכן.
אמר רב יוסף אי הכי. כלומר דמהאי טעמא נקרא כמין חלא אילן. היינו דמתרגמינן ססגונה (שיש) [ששש] בגוונים הרבה.
רבא אמר עור בהמה טמאה דמטמיא באהל מהכא. פי' מהכא תפשוט לן ההיא בעיא דר' אלעזר, ואין פירוש הכא מתפרש כן בשאר מקומות ודוק ותשכח.
דתניא. פי' גבי טומאת נגעים. עור בעור ריבה עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן. פי' דאי לאו ייתורא דכתיב בעור הוה ס"ד דעור האמור כאן היינו עור טהור דומיא דמשכן דכתיב ביה עורות אילים, ודומיא דצמר דטמא רחמנא שהוא של בהמה טהורה, וכן הייתי אומר דכל שלקה ביד כהן אין לו דיני הפרשה, דכיון דכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת והראה אל הכהן, הוה אמינא דדוקא כגון זה ולא שלקה אחר שבא לידי כהן וכן פירש רבינו שמואל ז"ל, ומיהו קשה לי היכי שמעינן מייתורא דבי"ת בעור הני תרתי, וי"ל דאילו מסברא שורת הדין שאין לחלק בדבר זה כלל, ומש"ה בייתורא כל דהוא אתו תרוייהו כי שקולים הם ויבאו שניהם.
אלא גמר משרצים וכו' עד אתיא בק"ו מנוצה של עזים ומה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים מטמא באהל המת עור בהמה טמאה שמטמא בנגעים אינו דין שמטמא באהל המת. וקשה לי דהא איכא למפרך שתי וערב יוכיחו שמטמאים בנגעים וטהורים באהל המת, ותדע דאי לא האי פירכא אמאי אצטריך בטומאת שרצים למכתב או עור לרבות עור בהמה טמאה כדאיתא לעיל, ליתי בק"ו מנוצה של עזים, אלא ודאי משום דאיכא למימר שתי וערב יוכיחו, וי"ל דהא אמרן דהאי סברא הוה שלא לחלוק בין עור טמאה לטהורה וכולן נקראים עור בלשון בני אדם ולשון תורה דכיון דאיכא מה מצינו דנגעים קצת ואיכא נמי האי ק"ו, בכל דהו סגי לן, דשתי וערב לאו פירכא רבה הוא כדכתיבנא לעיל (כ"ז א' ד"ה אי), דשאני טומאת נגעים שטומאתם מעצמם וצרעת שבגופם, ומיהו גבי שרצים כיון דאיכא פירכא כל דהו טרח וכתב ליה קרא, דאפי' מילתא דאתיא בק"ו גמור זמנין דטרח וכתב לה קרא כדאמרינן בכמה דוכתי.
ומיהו הא קשיא טובא למה לי כולי האי ניליף עור בהמה טמאה באהל המת משרצים בגז"ש דבגד ועור האמור בשניהם שהוא מופנה לגז"ש כדאיתא בפרק במה אשה יוצאה (לקמן ס"ד א') ונימא מה להלן טמא אף כאן טמא, דהא גז"ש לגמרי דיינינן ומופנה משני צדדים הוא ואין משיבים עליה, תירצו בתוספות דכיון דאיכא גז"ש דאהל אהל ממשכן דמיירי בעור בהמה טהורה והיא סותרת בזה לגז"ש דבגד ועור דשרצים, לא בעי למילפה בגז"ש, ואף על גב דבעלמא כל היכא דאיכא למדרש לחומרא ולקולא לחומרא דיינינן (יבמות ח' א'), ניחא לן לאיתויי מאידך אנפי כן פירשו בתוספות.
[דף כח עמוד ב] ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתה. פרש"י ז"ל דאי לאשמועינן דתחש שהיה בימי משה טהור היה מאי דהוה הוה, ולא נהירא [דהא אמרינן לקמן מאי הוה עלה דתחש, ויש לפרש] דאי משום תחש שהיה בימי משה למה נקט זה הלשון לא הוכשרו למלאכת שמים וכו', לימא בהדיא כלישנא דרבי מאיר דלקמן, אלא ודאי מילתא אחריתי נמי אשמועינן אגב גררא.
והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. פי' וכיון דכן סברא הוא שזה בכלל תורת ה' בפיך מן המותר לפיך.
נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי. וא"ת תיפוק לי משום קשר של תפלין שיש בהן שהוא הלכה למשה מסיני, וכיון דכן נימא שהוא בכלל תורת ה' בפיך כדאמרינן בשי"ן של תפילין, י"ל דשאני אותיות של קשר שאינם דבר של קיימא שהרי אפשר להתירו ולחזור כמו שהיה, וכל שכן לדעת ר"ת ז"ל שסובר כי מצוה לעשות הקשר בכל שעת הנחה, ותדע דהא רצועות תשמיש קדושה נינהו כדאיתא בפרק בני העיר (מגילה כ"ו ב'), מה שאין כן בעורן משום שי"ן דאית בהו שהם קדושה עצמה, והיינו מטעמא דכתיבנא וכן פירש ר"ת ז"ל.
מקרן כתיב. פרש"י ז"ל מַקְרַן כתיב, והשיב ר"ת ז"ל דהאי נמי לשון רבים, ואנן הכי פרכינן דהא מקרין תרתי משמע כי מקרין משמע שלם בקרנותיו וכדפרש"י ז"ל דומיא דמפריס שהוא שלם בפרסותיו, ומהדר דלהכי כתיב מקרן חסר יו"ד ללמד שהוא ג"כ חסר קרן.
כיון דאיכא קרש דמין חיה. פירוש והיא חיה טהורה דאי לא מנ"ל [מ]דרבי מאיר דבריה טהורה היא, והכי אמרינן בפרק אלו טרפות (חולין נ"ט ב') דקרש חלבו מותר, והא דנקט שמע מינה בריה טהורה דאמר ר' יהודה שור שהקריב אדם הראשון וכו' חדא מינייהו נקט משום דהא מימרא ידיעא ורגילא בבי מדרשא, ולאו דברי בה להו דתחש הוא ממין אותו שור שהרי לא הכריעו עליו אם הוא אותו שור אם הוא קרש שהוא חיה.
[ומאי הוי עלה דתחש כו'. פרש"י הואיל ולרב יוסף לאו] לענין המשכן נאמרה אלא לרצועות תפילין לא איפשיטא בעיין דלעיל, ואינו נכון דמשום דאוקי לרצועות תפילין לא אפיקניה שלא יהא תחש בכלל, דא[ל]"כ אמאי נקט האי לישנא דלא הוכשרו וכו', אלא הכי פירושו דמשום דאותבינן עלה לעיל מההיא דרבי נחמיה ומשנינן לה בשינויא דחיקא קצת שיילינן עלה אי סמכינן אמאי דשנינן אי לא, ובעינן לברורה ממתניתא דרבי מאיר דמסתמא דרבי מאיר ורבי נחמיה לא פליגי.
גמרא פתילת הבגד וכו' דרבי אליעזר סבר קיפול אינו מועיל. פירוש דלא חשיב שינוי מעשה להעלותו מטומאתו, דקי"ל (כלים פכ"ה מ"ט) שכל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה ואין עולים מידי טומאתם אלא בשינוי מעשה.
הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן. פירוש דאילו היתה פחות מכאן הא לא כלי היא כלל ואילו היה בה יותר מכאן משום דאדליק בה פורתא לא הויא שבר כלי.
וביו"ט שחל להיות בערב שבת. פירוש וכשמדליק נר לצורך שבת צריך להדליק ברוב היוצא מה שאין כן ביום טוב דעלמא דאינו צריך כן וכל שכן בערב שבת דעלמא דאע"ג דחייב להדליק ברוב היוצא מ"מ חול הוא ואין בו משום אין מסיקין בשברי כלים.
וכי קא מדליק. פירוש כדי להשלים לרוב [היוצא] לחוץ מן הפתילה. בשבר כלי קא מדליק. וא"ת וביום טוב דעלמא נמי נהי דאין צריך להדליק ברוב היוצא מ"מ כיון דאדליק ביה פורתא הויא ליה שבר כלי וכי הדר ומהפך בה בשבר כלי מהפך, י"ל דהתם איכא תקנתא לרבויי עלה התירא ושרי להפוכה כדאמרינן לקמן גבי מסיקין בכלים.
[דף כט עמוד א] ישראל מסיקה ביום טוב. פירוש אלמא לית ליה נולד.
וא"ת ולאוקימתא דרב אדא אמאי קתני ולא הבהבה דבשלמא לאוקמתא דרבא [דוקא] בהא פליגי לענין שבת, וי"ל דהיא גופה קמ"ל דלכולי עלמא הבהוב אינו מעכב בנר שבת דאפילו רבי אליעזר לא אסר כלום אלא משום טעמא דשבר כלי וביו"ט שחל להיות בערב שבת דוקא, ומיהו הילכתא כאוקימתא דרבא דהוא בתרא.
רבא אמר היינו טעמא דרבי אליעזר וכו'. פירוש וממילא שמעינן דטעמא דרבי עקיבא משום דסבר דשרי להדליק בפתילה שאינה מחורכת והלכתא כוותיה.
אכלן אין מסיקין בגרעיניהן. פירוש בתמרי פרסייתא כדלקמן, והקשו בתוספות מיהא דאמרינן בפרק המביא כדי יין (ביצה ל"ג א') דרש רבא אוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב ופרכינן למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה והאמר רבא טוי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא אלמא לית ליה נולד כרבי יהודה, ופרקינן כיון דמסרחי דעתיה עלייהו מאתמול לחיותא והכין איתא לקמן במכילתין (קמ"ב ב'), הכא נמי דכיון דלא חזו אלא לחיותא או להסקה דעתיה עלייהו מאתמול, ותירצו דבני מעים לא הוו כל כך מאתמול מוכן לאדם וחלוקים היו לעצמם קצת וסגי להו דלהוי דעתיה עלייהו מאתמול למאכל בהמה מה שאין כן בגרעינין שהם טפלים לאוכל כשהם עם האוכל והוו להו השתא כנולד.
אבל קליפי אגוזים דמעיקרא [כו'. וא"ת לישמעינן רק כלים ואגוזים דב]כלים שמעינן כחו דרבי שמעון ובאגוזים כחו דרבי יהודה, יש מתרצים דכולהו לרבי יהודה קתני ולא זו אף זו נקט, והנכון [ד]בעל כרחיה נקט תמרים דהא מעובדא דתמרי הוא דשמעה רב יהודה כדאיתא בסמוך, וא"ת כיון דעובדא דרב בתמרים הוה מנא ליה לרב יהודה דהוא הדין באגוזים דהא איכא למימר כדאמרינן הכא דשאני אגוזים דמעיקרא מיגלו והשתא מיגלו, יש לומר דאע"ג דתלמודא קאמר מהו דתימא שאני אגוזים קים ליה לרב יהודה דלא שאני בינייהו, דלא תליא מילתא בגלוי וכסוי אלא דמעיקרא טפלים לאוכל ומוכן לאדם והשתא פסולת שהוא לבהמה או להסקה.
והא דרב. פירוש דאמר רב יהודה בשם רב דגרעיני תמרים וקליפי אגוזים חשיבי נולד. לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב אכל תמרי וכו'. והא דלא שיילינן ואי מכללא מאי כדאמרינן בעלמא, משום דהכא פשיטא דאי מכללא דילמא לא קבלה מיניה והיינו דשיילינן קבלה או לא קבלה מיניה.
קבלה או לא קבלה מיניה. פירוש [ו]אסור ביום טוב, וא"ת ומאי קא מבעי ליה פשיטא דקבלה מיניה דהא רב כרבי יהודה סבירא ליה מדכרכי דזוגי בפ"ק (י"ט ב'), י"ל דאנן הא הוא דמספקא לן אם קבלה מיניה שיהו גרעיני תמרים חשובים נולד לרבי יהודה אבל ודאי פשיטא לן דרב כרבי יהודה סבירא ליה, והיינו דאמרינן מאי לאו בפרסייאתא ולא קבלה מיניה, פירוש דלאו משום דסבירא ליה כרבי שמעון עבד אלא משום דסבירא ליה דבכי הא רבי יהודה שארי ודלא כרבי חייא דאמר דאסורין לרבי יהודה, ומיהו ק"ל מאי קא מבעיא לן הא אם קבלה מיניה דהא רב יהודה אמר ליה משמא דרב אלמא קבלה מיניה, וי"ל דאנן מסתפקא לן אם קבלה מיניה הלכה למעשה, דאע"ג דרב כרבי יהודה סבירא ליה דילמא הני מילי למוקצה לאכילה אבל בטלטול כרבי שמעון סבירא ליה וכדאמרינן לקמן במכילתין (עי' קכ"ח א').
לא בארמייתא דחזיין אגב אימייהו. פירוש ואכתי חשיבי כדמעיקרא, הא בפרסייתא דילמא קבלה מיניה הלכה למעשה דבטלטול כהא אסר כרבי יהודה.
עצים שנשרו מן הדקל. פירשתיה במקומה בס"ד.
הכי גרסינן וכן גירסת רש"י ז"ל וריא"ף ז"ל וכן הוא בכל הספרים שלנו רב המנונא [אמר] הכא בפחות משלשה על שלשה עסקינן, ולא גרסינן בפחות משלש על שלש דההוא לאו טמא הוא בשום טומאה בעולם ואפילו הונח בקופסא כדתנן בהדיא שלשה על שלשה.
[פחות משלשה על שלשה. פירוש] כגון שיש בו שלש על שלש או יותר הרי הוא כחשוב קצת דהא בגד הוא לטומאת מת, אלא דכיון שלא בא לכלל שלשה על שלשה אינו חשוב לגמרי דלא חזי אלא לעניים, שאילו הוה שלשה על שלשה הא ודאי מפני שהתקינו לפקק מרחץ ולנער קדרה שהם מעשה מוך בעלמא שאין בו חשיבות כלל [לא יעלה מטומאתו], והיינו דפליגי בה רבי אליעזר ורבי עקיבא כדמפרש ואזיל.
והא דקתני בין מן המוכן בין משאינו מוכן. פירוש כי כשהתקינו למעשה מוך זה שאמרנו נטלו מן המוכן או משאינו מוכן.
ואמר עולא ואיתימא רבי יוחנן הניחו בקופסא דברי הכל טמא. פירוש דכיון דאחשביה מעיקרא לאנוחיה בקופסא לא עלה מתורת טומאתו מפני שחזר והתקינו לנער בקדרה ולמעשה מוך. זרקו באשפה מעיקרא דברי הכל טהור כי פליגי שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת. פירוש ואח"כ נטלו והתקינו לפקק בו מרחץ ולנער קדרה.
[דף כט עמוד ב] דרבי אליעזר סבר מדלא זרק באשפה וכו'. פרש"י ז"ל דלרבי אליעזר הניחו בקופסא קרי מוכן שהוא מוכן גמור ותלאו במגוד והניחו אחורי הדלת קרי שאינו מוכן [לפי שאינו מוכן] גמור כקופסא ואף על גב דלרבי אליעזר דין מוכן יש לו, ורבי יהושע קורא מוכן לתלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ולזרקו באשפה קורא שאינו מוכן, והא דקרי [רבי] יהושע לתלאו במגוד והניחו אחורי הדלת מוכן ואף על גב דאיהו כשאינו מוכן דן לה לטהרה משום דלגבי זרקו לאשפה מוכן הוא ונמצא כי למה שקורא רבי אליעזר שאינו מוכן קורא רבי יהושע מוכן הוא, ורבי עקיבא קורא מוכן לתלאו במגוד וקורא שאינו מוכן להניחו אחורי הדלת זו שיטת רש"י ז"ל, ואינה מחוורת כי היאך איפשר לומר שלא יהא לשון מוכן ושאינו מוכן שאומר אחד מהם דומה ללשון חבירו, ולא עוד אלא שזה תימה גדול כי מה שהוא מוכן לרבי אליעזר קורא אותו שאינו מוכן ורבי יהושע שאומר עליו מן הדין שאינו מוכן יקרא אותו מוכן.
לפיכך נראה לי יותר נכון דכולהו תנאי קרו מוכן לתלאו במגוד וקרו שאינו מוכן להניחו אחורי הדלת כדאמר רבי עקיבא אף לפירוש רש"י ז"ל, ואתי שפיר כי רבי אליעזר מטמא בשניהם ורבי יהושע מטהר בשניהם ורבי עקיבא טימא באחד מהם וטיהר באחד מהם, ותלמודא מפרש דאע"ג דהניחו אחורי דלת דין מוכן יש לו לרבי אליעזר קרי ליה שאינו מוכן כדקרי ליה רבי יהושע, משום דלגבי קופסא דסליק תרי דרגי אינו מוכן, ורבי יהושע לתלאו במגוד אף על גב דיהיב ליה דין שאינו מוכן קרי ליה מוכן כדקרי ליה רבי אליעזר משום דלגבי זרקו באשפה דנחית תרי דרגי מוכן הוא וזה נראה ברור, וכן נמצא בנמקי הרב ר' יעקב בן הרב ר' שמשון ז"ל.
והא דאוקי רב המנונא פלוגתא דמתניתין דהכא כעין פלוגתא דמתניתין דהתם, משום דמשמע ליה דמתניתין דהכא בהכי מיירי שעשה פתילה מבגד שתלאו במגוד קודם לכן ואח"כ נטלו לעשות ממנו פתילה וקיפלו, ודכולי עלמא קיפול זה חשוב כהתקנה לדברים של מוך בעלמא ורבי אליעזר מטמא כסבריה דהתם ורבי עקיבא דמטהר הדר ביה לסברא דרבי יהושע.
וממאי דבהכי עסקינן מדקתני פתילת הבגד ולא קתני פתילה של בגד. פירוש דפתילה של בגד משמע שהיא מתחילה בגד אבל לאחרי כן נתבטל כגון שזרקו לאשפה, אבל כיון דקתני פתילת הבגד משמע דעדיין בגד ולא שתלאו בקופסא דא"כ דכולי עלמא טמאה, אלא כגון שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת דליכא למימר דלא מיירי אלא בהניחו אחורי הדלת ולא הדר ביה רבי עקיבא דהא תלמוד שקולים הם לרבי אליעזר, ובודאי כי היכי דרבי אליעזר מיירי בתרוייהו הוא הדין לרבי עקיבא, ומשום הכי אמרינן דהדר ביה לגבי רבי יהושע [ו]היינו פלוגתא לענין טומאה דמתניתין אליבא דרב המנונא, אבל לענין שבת בפתילה שאינה מחורכת פליגי כסברא דרבא דבהא לא איירי רב המנונא כלל ונתפרש הלכה זו בלא קושיא ובקוצר לשון תהלה לאל יתברך.
ואי אשמעינן קערה בההיא קאמרי רבנן וכו'. וא"ת למה לי למתני שפופרת דאי משום כחו דרבי יהודה הא קתני קערה דאע"ג דמפסק שרי, ואי משום כחן דרבנן הא קתני חרס דאע"ג דמיקרבא ומאיסא חיישינן דאתי לאסתפוקי מינה, וי"ל דמשום כחו דרבי יהודה דהתירא קתני שפופרת וחרס כענין זה ואין צריך לומר זה הדר קתני קערה להודיעך (כחן דרבנן) [כחו דר"י], ובכלהו הילכתא כרבנן דאסרי ובהא ליכא הפרישא בין שבת ליו"ט דכל כיבוי וגרם כיבוי אסור ביום טוב כבשבת וכדאיתא במסכת ביצה (עי' כ"ב א').
גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. פירוש דסבירא ליה כרבי יהודה דאסר בעלמא אבל אנן קי"ל כרבי שמעון דשרי, ויש מקשים מההיא דבפרק המצניע (לקמן צ"ה א') דאמימר שרא זלחא במחוזא אמר טעמא מאי אסרו רבנן משום אשוויי גומות הכא ליכא גומות ואמאי לא גזר אטו היכא דאיכא גומות כדגזר הכא ר' יצחק, ויש אומרים שאינה קושיא כ"כ דהא אימוראי נינהו ופליגי ומשום דלית הילכתא כחד מינייהו לא חש תלמודא למימר התם ופליגא דר' יצחק, ויש שתירצו עוד בתוספות דהתם במחוזא כלהו הוו ביתא דשישא ולא גזרינן חדא מתא אטו מתא אחריתי, ונראה לומר שזו אינה קושיא דאשוויי גומות לא שכיח כולי האי אפילו בביתא דעלמא כדשכיח חריץ, ותדע דהתם שרו שתהא אשה חכמה מערמת ומרבצת ביתה בשבת ואפילו לרבי יהודה מה שלא התירו בזה שום הערמה והיינו מטעמא דאמרן ואליבא דהילכתא (הוא) הא קי"ל דשרי לגרור מטה וספסל וכסא בכל מקום כרבי שמעון וכן זלחא שרי בכל מקום וכדאיתא התם בהדיא.
ופליגא דעולא דאמר עולא מחלקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. כך הגירסא, ומאן דגריס דברי הכל אסור טעותא היא, דבפרק כל שעה (פסחים כ"ה ב') גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו ליכא מאן דאסר כלל אליבא דרבי שמעון בדלא איפשר ולא מכוין, וגדולים לא איפשר ולא מכוין הוא.
מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו'. רש"י ז"ל מפרש כדרכם דרך מלבוש, ולא נהירא דהא בימות הגשמים לא סגיא דלא מיתהני ולא עוד אלא כי לעולם הוא מתכבד בכך, לפיכך פירשו דכדרכן היינו על כתפיהם והצנועין מפשילין מקל לאחוריהם והבגדים על המקל אבל דרך מלבוש אסור הוא אף כרבי שמעון, ובריתא זו כרבי שמעון היא כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים כ"ו ב') והיינו דמותבינן הכא מינה.
מתניתין המכבה את הנר וכו'. הכי גרסינן או בשביל החולה שיישן דכולה חדא היא בהדי רישא ואכולהו קתני סיפא פטור, ומאן דגריס ואם בשביל החולה טועה הוא, וכן הוא הגירסא בספרים דוקני כדאמרן.
[דף ל עמוד א] גמרא מדקתני סיפא חייב שמע מינה רבי יהודה היא [רישא] במאי עסקינן וכו'. פירוש דאי לא הויא סיפא רבי יהודה שפיר אתיא לן רישא, דמוקמינן לה בחולה שאין בו סכנה ואפילו הכי פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וליסטים וגויים ורוח רעה דקתני בשאין בהם סכנה דהא פרש"י ז"ל דגויים היינו פרסיים וההיא לית בה סכנה כדפרישית בפרקין דלעיל.
לעולם בחולה שיש בו סכנה וכו'. פירוש והשתא משמע לן דליסטים וגויים ורוח רעה כשיש בהם סכנה מיירי, ואפילו תימא דגויים היינו פרסיים שאין בהם סכנה איידי דקתני באידך פטור תנא נמי בדידהו פטור, וא"ת אם בחולה שיש בו סכנה פשיטא דמותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וי"ל דהא קמ"ל כי אף על פי שהדבר ספק אם תסתלק הסכנה בכבוי הנר מכבין אותו כיון שיש חשש סכנה בהדלקתו, אי נמי אשמעינן דבדבר של סכנה הזריז משובח ואין ממתינין לכפות כלי על הנר או להוציאה לבית אחר שבחצר.
[דף לא עמוד ב] גמרא כחס על הנר וכו' סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר. פירוש דומיא דקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב דבעינן על מנת לכתוב במקומו ולתפור במקומו דבהא הוא דהויא מלאכה חשובה, הילכך כשעושה מפני שחס על הפתילה עצמה כדי שיהנה ממנה במקום אחר הוי סותר על מנת לבנות במקומו, אבל כשעשה מפני שחס על השמן או על הנר אינו מקפיד על הפתילה שידליקנה במקום אחר אלא מקפיד על השמן ועל הנר שיהנה מהם במקום אחר, והוה ליה סותר בפתילה כדי לבנות בשמן ובנר.
ופרכינן מכדי מלאכות מהיכא גמרינן ממשכן ומשכן סותר על מנת שלא לבנות במקומו הוא. פירוש מה שאין כן בקורע ומוחק דבמשכן גופיה על מנת לתפור או לכתוב במקומו הוא דהוו, ופרקינן כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו הוא. פי' רש"י ז"ל [שיתכן שלאחר] שיורידו המשכן שיבא להם הדבור לחזור ולהקימו במקומו.
דיקא נמי דקתני מפני שהוא עושה פחם. פירוש דהאי לישנא משמע כי בכיבוי זה מתקנה ועושה אותה פחם להיותה ראויה למקום אחר, ואילו לפום פירוקא דעולא הוה ליה למימר מפני שנעשית פחם שידליקנה במקום אחר.
א"ר יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה וכו' עד אמר הקדוש ברוך הוא רביעית דם נתתי בכם וכו'. פירוש וכיון שהם ענינים המוטלים על האשה לעשות כי תקוני הבית עליה לפיכך היא נבדקת בהם יותר מן האיש, אבל במדרש (ב"ר פי"ז) אמרו היא נטלה חלתו של עולם כלומר שגרמה מיתה לאדם וכן נטלה נרו של עולם לפיכך נתנו לה מצות חלה והדלקת הנר לכפר עליה ואם לא שמרה אותם נענשת עליהן.
[דף לב עמוד א] מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודים. פירוש אומרים לו התודה כי בודאי דין הוא שיתודה שכן דרך כל המומתין מתודין ואף על פי שמומתים מפני עברה מפורסמת, וסדר הוידוי מפורש בספר תורת האדם לרבינו הגדול ז"ל.
הלכות קדש תרומה ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לעם הארץ. פירוש כי כן מן התורה כל אדם נאמן בכך וחכמים [הם] שגזרו על הדמאי, ואפילו מדרבנן פעמים שהם נאמנים כאותה ששנינו (דמאי פ"ג מ"א) מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, וכאותה ששנינו (שם פ"ד מ"א) בשבת שואל ואוכל על פיו, והלכות הקדש היינו אותה שאמרו נאמן עם הארץ לומר יין זה כשר לנסכים כדאיתא במסכת חגיגה (כ"ד ב') וכן פירשו בירושלמי (ה"ז).
[דף לד עמוד א] כאן קצץ. [פירוש] שתלן ואח"כ עקרן לאחר גידולם. בן זכאי תורמוסי תרומה. פרש"י ז"ל כי מפורש הוא בירושלמי דזרעים שהיה [מקצץ] תרמוסין ומשליך שם ונעשה לו נס והיה המת מבצבץ וציינו אותו למקום הקבר וכל שאין מת מבצבץ היה טהור וכן הוא בפסיקתא דפרשת העומר, עד כאן, ותימה למה היה עושה כן בתרמוסי תרומה, ור"ת ז"ל פירש כאן קצץ בן זכאי תרמוסי תרומה אחר שבדקו להחזיקו בטהור, והא דאמרינן עבד איהו נמי הכי פירש ר"ת ז"ל עבד איהו נמי כיעקב שתיקן תקנה זו בעיר, ורש"י ז"ל פירש עבד איהו כבן זכאי ונעשה לו נס.
פגע ביה ביהודה בן גרים. ואין זה ר' יהודה בן גרים המוזכר בתעניות (מו"ק ט' א') דהוה גברא רבה.
אמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. פירוש כי שלום היינו נר שבת שהוא שלום ביתו כדאיתא לעיל בפרקין (כ"ג ב'), ופקדת נוך זה ערוב, ולא תחטא זה מעשר עליו [נאמר] לא תשאו עליו חטא, ותו לא מידי.
מתניתין ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי. פירש"י ז"ל דקסבר דכל דבר שהוא משום שבות אסור בין השמשות, ונראה מדבריו ז"ל דמתניתין דלא כרבי דאמר בעירובין (ל"ב ב') כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו כל בין השמשות, ותימה דהא במסכת עירובין סתם לן תנא כרבי ומשמע דהלכתא כוותיה והיכי סתים לן תנא [הכא] דלא כרבי, ועוד הוה לן למימר בגמרא דמתניתין דלא כרבי, והנכון מה שכתב הראב"ד ז"ל שלא אמר רבי להתיר שבות בכל מקום (ל)שיהיו רוכבין בין השמשות על גבי בהמה ושטין על פני המים ולטפח ולספק ושאר כל הדברים ששנינו במסכת יום טוב (ביצה ל"ו ב') שהם משום שבות, וכן לא התיר אלא לענין (ב)עירובי תחומין בלבד כי אף על פי שהניחו בכרמלית קנה לו עירוב ועל הא בלחוד איתמר דרבי בכל דוכתא, ומודי רבי במשנתנו שאין מערבין עירובי תחומין בבין השמשות וכדאיתא בגמרא וכל שכן בשאר דוכתין, [ו]לא התיר אלא בדיעבד למי שהניח עירובו בכרמלית מבעוד יום דחשבינן להו כאילו הוא ועירובו במקום אחד.
ואין מדליקים את הנר וכו'. וא"ת כיון דתנא דאסור מעשר והטבלת כלים שהם משום שבות למה הוצרך לומר שאין מדליקים את הנרות שהוא מלאכה גמורה דאוריתא, וכי תימא משום דאיכא מצות נר שבת פשיטא דמשום האי מצוה דרבנן לא עבדינן בידים ספק מלאכה דאוריתא, ורש"י ז"ל פירש דזו ואין צריך לומר זו קאמר ונכון הוא, והנכון יותר דהכי קאמר שאין מדליקים את הנרות ואפילו על ידי גוי וקתני שבות שיש בו מעשה לישראל והדר קתני אמירה לגוי משום שבות דקיל טפי.
גמרא לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות. פירוש כי קתני אין מערבין בעירובי תחומין דמקני ביתא הוא לקנות שביתה שם, תדע דאפילו רבי עקיבא דאמר תחומין דאוריתא מודה דשרי למיזל על ידי עירובין מפני שקנה שם שביתה, והא דקתני מערבין בעירובי חצרות דלא מקני ביתא הוא דהא דרסא דבני חצר היא ורשות היחיד גמורה אלא דרבנן גזרו בו משום רשות הרבים.
אמר רבה אמרו לו שנים צא וערב עלינו וכו' עד ספיקא דרבנן הוא ולקולא. פרש"י ז"ל דהלכה כרבי יוסי דאמר במסכת עירובין (ל"ה א') ספק עירוב כשר, נראה מדבריו ז"ל דסבירא ליה דהא דרבה אף בעירובי תחומין כההיא דרבי יוסי וכן פירשה במסכת עירובין (ע"ו א') וכן פירש הרמב"ם ז"ל, והקשו התוספות דלא קאמר רבי יוסי אלא במאן דאית ליה חזקת דכשרות וכדתניא בפרק בכל מערבין (ל"ו א') כיצד א"ר יוסי ספק עירוב כשר [כו'] עירב בתרומה [ספק בתרומה] טהורה עירב ספק בתרומה טמאה אין (לך) זה ספק עירוב כשר והכא בשלמא מי שעירב עליו מבעוד יום ניחא שהוא ספק עירובו כשר אבל למי שעירב עליו בין השמשות היאך יהא ספיקו כשר, ועוד דבמסכת עירובין שילהי פרק הדר (ע"ו א') דאייתוה התם להא דרבה גבי עירובי חצרות איתמרא, לפיכך הנכון כדפירש ר"ח ז"ל דהא דרבה בעירובי חצרות דוקא דלא מקני ביתא כדאמרינן לעיל אבל בעירובי תחומין הראשון קנה עירוב ואחרון לא קנה, והא דקאמר אמרו לו צא וערב עלינו שפיר שייך האי לישנא בעירובי חצרות כלומר צא וגבה העירוב כדאמרינן בעלמא צא ושכור פועלים צא תן לו.
גירסת רש"י ז"ל והיא גירסת ר"י והיא הנכונה אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף [הבל] מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ. ופרכינן ויטמין ופריק גזירה שמא יחתה בגחלים ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף [הבל] משחשיכה גזירה שמא (יחתה) [ירתיח]. פירוש שימצא קדרתו צוננת וירתיחנה. ופרכינן אי הכי כלומר דחיישינן להכי אפילו בין השמשות נמי, ופרקינן סתם קדרות בין השמשות רותחות הן. ויש לר"ח ז"ל והגאונים אחרים ז"ל גירסה אחרת הפוכה מזו ואינה נכונה כלל, והא דפשיטא לן שאין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום משום דתנן לקמן (מ"ז ב') מילתא פסיקתא שאין טומנין לא בגפת ולא בזבל וכו'.
וה"ר משה בר יוסף ז"ל היה מפרש שאין אסור זה אלא בבשיל ולא בשיל אבל אם הגיע למאכל בן דרוסאי או דהויא לה קדרה חיתא שפיר דמי, ובזה הפירוש היה היתר להרבה מקומות שנהגו להטמין את החמין על גבי כירה שיש גחלים תחתנה, אבל ר"ת ז"ל השיב עליו דהא ליתא דמילתא פסיקתא תנן שאין טומנין בדבר המוסיף דמשמע לעולם, ומה שהתירו בפ"ק (כ' א') ובפרק כירה לקמן (ל"ו ב') תבשיל שנתבשל כל צרכו לרבנן או כשהגיע למאכל בן דרוסאי לחנניה, ענין אחר הוא בשהייה שהתירו לשהות כשמניח קדרתו מגולה דליכא גילוי דעתא כולי האי דבעי לה חמה אבל כשהטמינה שמכסה קדרתו לא התירו כלום בדבר המוסיף, ותדע דהא התם בגרוף או קטום שרי לן לשהות על גבי כירה לדברי הכל ואפילו בשיל ולא בשיל והא ודאי כירה גרופה או קטומה לא גריעא מגפת או זבל שהוא דבר המוסיף וזה ברור, אלא ודאי הטמנה בדבר המוסיף אסורה בכל תבשיל שבעולם ואפילו בכירה גרופה וקטומה וכן פר"י ז"ל ועיקר.
[דף לד עמוד ב] זה נכנס וזה יוצא. פירוש דסבר רבי יוסי דכל זמן שהחמה מהלכת בעביו של רקיע יום גמור הוא וכשעברה עביו של רקיע הויא לילה, והכל בנקודה אחת כהרף עין.
מטילין אותו לחומרא לשני ימים. פירוש דנין אותו לחמור שבו והיינו לדונו בשני ימים ולעשות מקצתו יום ומקצתו לילה.
למאי הילכתא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לענין טומאה וכדתנן וכו'. יפה מפורש זה בפירוש רש"י ז"ל אלא שצריך להזהר בדבריו במה שכתב גבי ראה שני בין השמשות כי היה איפשר לומר כי בין השמשות הראשון הוא יום ובין השמשות השני הוא לילה, ונמצא שיש הפסק יום אחד בין שתי הראיות ולא מצטרפי ואינו טמא אלא טומאת ערב כבעל קרי, שאין לתפוס דברי רבינו ז"ל כפשטן כי בודאי אין לחלק בדין בין השמשות של יום זה לדין בין השמשות של יום אחר ומושכל ראשון הוא, אלא לענין זב שראה שתי ראיות אלו אמרה כי איפשר שבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה והראיה של בין השמשות זה היתה בשעה שהוא יום וראיה של בין השמשות אחר היתה [בשעה] שהוא לילה וזה ברור, נמצאת למד כי היה אפשר לדון בטומאתו להקל על הדרך שאמרנו כי ראיה של יום ראשון היה ביום וראיה של בין השמשות של יום שני היתה בלילה ויש יום אחד הפסק בנתים ויש לדון להחמיר כי שתיהן ביום או שתיהן היו בלילה והוו להו שתי ראיות רצופות בלא הפסקה ואז הוא טמא שבעה ועם כל זה אינו חייב קרבן, עד שנדון להחמיר יותר כי בין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה וקי"ל דימים מחלקין ואולי בראיה אחת מאלו היה מן היום ומן הלילה והוו להו שתי ראיות, ועם הראיה של בין השמשות שלאחריו הוי להו שלש ראיות רצופות שהוא חייב קרבן ועל הספק הזה יהיה טמא שבעה ימים ומביא חטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת, וכן כשראה בין השמשות אחד ספק לטומאת שבעה שדנין בין השמשות זה שיש בו מן הלילה ומן היום והוו להו שתי ראיות.
כרוך ותני. פירוש דלא תתני הכסיף התחתון בלא וא"ו אלא תני הכי והכסיף התחתון בוא"ו, ורב יוסף פרק פירוקא אחרינא דהא דקתני משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין כך רצה לומר, כי מסוף גמר הזמן הוא תחילת בין השמשות ולאו כדקס"ד מעיקרא כי מתחלת זמן זה קאמר.
אלא תלתא ריבעי מילא. פירוש פחות מכאן כגון חומשי מילא וכיוצא בו ליכא למימר כי לעולם יש לתפוס אותם חלקים שהם יותר גדולים וזה דרך חשבון והיינו דנקטינן מעיקרא פלגי מילא והדר תילתי מילא והדר ריבעי מילא, והא דפרכינן בדרב יוסף מעיקרא מתרי ריבעי מילא והדר פרכינן מתרי תילתי מילא, טעמא דמילתא דכיון דאוקימנא מימרה דרבה בתילתא רבעי מילא קרוב הדבר לומר דרב יוסף נמי ברבעי מילא מיירי דכוותיה דרבה, וכיון דדחינן ליה מרבעי מילא אוקימניה בתרי תילתי מילא ולא אוקימנא בחומשי מילא מטעמא דאמרן.
[דף לה עמוד א] חלתא בר (תלתא) [תרי] כורי שרי לטלטלינהו וכו'. סוגיא דהילכתא דכל שיש בו תורת כלי לקבל טומאה יש עליו תורת כלי לענין טלטול שבת, ורבה סבר דבת תרי כורי עדיין מטלטל מלא וריקן ומקבל טומאה ומכאן ואילך אינו מקבל טומאה ואסור לטלטוליה, ורב יוסף סבר בת תלתא כורי מקבל טומאה ובת ארבעה כורי אינו מקבל טומאה, ובודאי כי לשונם של רבה ורב יוסף אינו מדוקדק כל הצורך דלרבה לא ידעינן מה דינו של כלי מתרי כורי ועד תלתא כורי, וכן לרב יוסף מתלתא כורי ועד ארבעה כורי, ונראה דמניינא דשריותא דוקא וכל שהוא יותר מן השיעור ההוא אסור לטלטלו, ותדע דכי אמרינן הכא בשמעתין וחלופא אחלתא אהיתירא קאי דרבה דאמר לעיל שלשה חלקי מיל אמר הכא תרי כורי, ורב יוסף דאמר לעיל שני חלקי מיל אמר הכא תלתא כורי, וכיון דנקטינן לסימנא מניינא דהתירא משמע דמנינא דהתירא דוקא ואידך לאו דוקא.
ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש. פירוש ולפי שהיבש עושה גודש והגודש הוא שלישו של כלי בכלי שהוא עגול ודהוי רחבו פי שנים בגובהו דומיא דים שעשה שלמה וכדאיתא בעירובין (י"ד ב') וכן פרש"י ז"ל [ו]בעירובין ביררתי יותר, והקשה הראב"ד ז"ל פחות מארבעים סאה בלח למה הוא טמא משום דהוה ליה כלי המטלטל מלא וריקן דומיא דשק, והיאך איפשר לשום אדם לטלטל לכלי גדול כזה שהוא מלא, ותירץ ז"ל דהכא (ש)התורה שיערה באותן הדורות של מתן תורה שהיו גבורי כח.
והקשה ר"ת ז"ל דהכא אמרינן אליבא דרבי יהודה כי בין השמשות אינו לכל היותר אלא תלתא רבעי מילא, ואילו בפסח שני פרק מי שהיה (פסחים צ"ד א') א"ר יהודה עביו של רקיע אחד מעשרה [ביום תדע] כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסות מעלות השחר עד הנץ החמה פרסה שהיא ארבעה מילין ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין, ותירץ דהתם מיירי מתחלת השקיעה שמתחלת [החמה] ליכנס בעביו של רקיע והכא מיירי בסוף השקיעה שאז הוא בין השמשות דקודם לכן יממא הוא, ודיקא נמי דקתני התם משקיעת החמה והכא קתני משתשקע החמה דמשמע ששקעה כבר.
וכתב רבינו הגדול ז"ל (בספר תורת האדם ענין אבילות ישנה) כי מדברי רבינו תם ז"ל למדנו דבר שהיה קשה מאד, תוספת מחול על הקדש דאמרה תורה בערבי שבתות אימתי הוא, דאילו קודם בין השמשות יום גמור הוא וכדתנן (לעיל י"ז ב') ובכולן בית הלל מתירין עם השמש, ואמרינן לקמן חזיתו שמשא בריש [דיקלי] אדליקו שרגי משום דלא קים לכו בשיעור דרבנן, הא למאן דקים ליה לית ליה לאדלוקי, ואילו בבין השמשות ספק קדש גמור הוא שיש בו אשם תלוי, (ועוד) [ועכשיו] למדנו מדברי ר"ת ז"ל כי התוספת הזה הוא באותו זמן שיש מתחלת השקיעה ועד סוף השקיעה, ואם רצה לעשותו כולו קדש או מקצתו עושה כשיתפלל תפלת ערבית אליבא דרבי יהודה דאמר (ברכות כ"ו א') דתפלת הערב מפלג המנחה, וכדאמרינן התם (כ"ז א') רב מצלי של שבתות בערב שבת ואוקימנא כרבי יהודה, ולרבנן דאמרי תפלת המנחה עד הערב יקבלהו עליו בקדוש היום, כי התורה אמרה שיעשנו קדש ושיחול קדושה עליו לקדש לענין זה כאילו הוא לילה ואף על גב דבדיני דעלמא הוא יום, ולהכי אמר רחמנא זכור את יום השבת לקדשו ולא אמר זכור יום השבת, אבל בלא תפילת שבת או קידוש אין התוספת חל מאיליו וכדברירנא בפרק תפלת השחר.
ולענין תוספת מחול על הקדש שאמרה תורה להוסיף ביציאת השבת צריך עוד תלמוד אימתי הוא, דאילו בין השמשות ספק קדש הוא ואילו לאחר כן לילה גמור הוא, וי"ל דלקמן אמרינן דשלשה כוכבים לילה היינו כוכבים בינוניים, ומשום תוספת מחול על הקדש ימתין עד שיראו שלשה כוכבים קטנים, ובירושלמי (ברכות פ"א ה"א) אמרו עד שיראו כוכבים הרצופים וכן אמרו דמתחמון תלתא כוכבין נדמא חדא כוכבא, ונראה דהיינו שיראו למראית העין בתוך ארבע אמות.
מי סברת פני מזרח ממש פנים המאדימין את המזרח. פירוש דכי קתני וכל זמן שפני מזרח מאדימין, למערב קורין פני מזרח כי הוא המאדם אותו, כסימן השמש הנכנס דרך חלון שמאדים הכותל שכנגדו וכדאמרינן וסימניך כוותא, והכי קתני וכל זמן שמערב שהם פני מזרח נותנים אדמימותם ולכן העיון הטוב והישר היה להסתכל בפני(ו) מערב כשהם אדומים הרבה מחמת החמה שנכנסת בעביו של רקיע.
הכי גרסינן וכן גירסת הספרים אלא בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי פשיטא. כי דבר ידוע הוא דשיעורו של רבי יוסי מאוחר לשל רבי יהודה.
מהו דתימא בין השמשות דרבי יוסי מישך שייך בדרבי יהודה. פירוש כי במקום שמסיים בין השמשות דרבי יהודה מתחיל בין השמשות [דרבי יוסי] ואין ביניהם שום הערב שמש, קמ"ל דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי והיינו דקתני כהנים טובלים בו כלומר בכולו ואפילו בסופו, והא דאמרינן והדר מתחיל מפני שעדיין יש ביניהם קצת הפסק להערב השמש והכי דייק האי לישנא דאמרינן והדר מתחיל וכו', והיינו דאמרינן בסמוך דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות [דרבי יוסי, ואי נימא דכד שלים בין השמשות] דרבי יהודה מתחיל בין השמשות דרבי יוסי מיד, מה צריך להמתין מאכילתו עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי דהא בין השמשות דרבי יוסי כהרף עין הוא, אלא ודאי כדאמרן, רבינו ז"ל בשם רבינו הגדול וכן כתוב בספר תורת האדם.
[דף לה עמוד ב] העושה מלאכה בשני בין השמשות של שבת. פירוש בכניסתו וביציאתו חייב חטאת. פירוש ממה נפשך דאי ליליא הוא חייב על כניסתו ואי יממא הוא חייב על יציאתו וליכא אשם תלוי בכי הא, ודוקא כשעשה מלאכה כל בין השמשות או בסופו דאי לא שמא הראשון היה יום והשני לילה.
ת"ר שש תקיעות תוקעים בערב שבת. פירוש תקיעה תרועה ותקיעה, ותרועה קרי תקיעה והכי מוכח בסמוך דקתני בשלש תקיעות אחרונות תוקע ומריע ותוקע ושובת, ובמסכת סוכה בפרק בתרא (נ"ג ב') מוכח הכי להדיא גבי אין פוחתים מכ"א תקיעות במקדש שלש להבדיל את העם ממלאכה וכו' ואמרינן דלרבי יהודה ליכא אלא שבע תקיעות משום דסבר תקיעה ותרועה ותקיעה כחדא.
ושוהא כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור. שמעינן דמשום דהדליק נר שבת לא מיתסר בעשיית מלאכה וכדכתיבנא בפרק במה מדליקים (כ"ג ב' ד"ה נר), וכן בדין שהרי אין קדושת שבת חלה אלא כשקדש היום מאליו בספק בין השמשות או כשיקדישנו להוסיף עליו מחול על הקדש [בתפילה] או בקדוש היום, וכן מוכיח במסכת עירובין (מ' ב') לענין ערב יום הכפורים שאינו נאסר באכילה אלא בכך.
סלק המסלק הטמין המטמין והדליק המדליק. והא דאקדים ותני הטמנת חמין להדלקת הנר מפני שכן היו נוהגים להקדימו אבל ודאי בעיקר הדין איסור הדלקת הנר קדים כדאיתא במתניתין (ל"ד א') דבין השמשות אין מדליקים את הנר וטומנים את החמין.
[דף לו עמוד א] והא רבי נחמיה. דאמר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו. פירוש לצורך תשמישו המיוחד לו יותר להשתמש בחול, ולפיכך אפילו שופר דחזי לגמע בו מים לתינוק אסור לטלטלו לרבי נחמיה שאין זה תשמישו המיוחד לו אלא לתקיעה.
ומאי שופר דקתני חצוצרות. דלא חזיא אלא לתקיעה. פירוש דאי שופר ממש כיון דקתני שאין מטלטלים את השופר דחזי לגמע בו לא מצטריך למתני חצוצרות דלא חזיא אלא לתקיעה, אלא ודאי דלשופר קרי חצוצרות ולחצוצרות שופר ותני חמירתא והדר תני קילתא.
דאמר רב חסדא וכו'. וק"ל דילמא לעולם רבי נחמיה לשופר קורא שופר ולחצוצרות חצוצרות וזו ואין צריך לומר זו קתני, וי"ל דהכי קים להו מהא דרב חסדא דרבי נחמיה לא זו אף זו קתני ולשופר קרי חצוצרות ולחצוצרות שופר.
למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. מכאן יש ראיה לכאורה למאי דפר[ש]"י ז"ל (בסוגיין ד"ה מב') במסכת חולין דכי תנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה דוקא בית הכוסות שיש בו שני עורות כי עדיין נשאר עור אחד שלם, אבל המסס שאינו אלא עור אחד אפילו מצד אחד טרפה דאי לא אכתי מאי נפקא לן מינה בין בי כסי להובלילא, אבל ר"ת ז"ל דחה דהכי קאמר דאי לאו אביי אנא הוה סלקא דעתך דמתניתא כלישנא דהשתא ולהובלילא קרי בי כסי, וכיון דכן בהא הוא דמצד אחד כשרה כיון שלא ניקב אלא חצי עור והנשאר מגין יפה, אבל בבית הכוסות ממש אפילו מצד אחד טרפה כיון שניקב עור אחד שלם ואין חבירו מגין עליו, קמ"ל אביי דשמא אישתני ותנא בבית הכוסות ממש קתני שאפילו בבית הכוסות מצד אחד כשרה וכל שכן בהמסס.
[דף לו עמוד ב] למאי נפקא מינה לגיטי נשים. פירוש דקי"ל (גיטין ו' א') שהמביא גט מבבל אינו צריך שיאמר בפני נכתב הגט ובפני נחתם ואם מביאו מבורסיף צריך שיאמר כן, כך פרש"י ז"ל בלשון ראשון, ואינו מחוור דהאי דינא לא בשמא תליא מילתא אלא בשיירות מצויות לקיימו, והנכון כפירוש האחרון שפירש נפקא מינה לענין שינה שם עירו ושם עירה שהוא פסול, ויש לו לכתוב שם של עכשו שהוא עיקר ויהיה שם הראשון בכלל כל שם שיש לה, כההיא דאמרינן (שם ל"ד ב') בההיא דהוה קרו לה רובא מרים ופורתא שרה דכתבינן מרים וכל שם שיש לה ולא שרה וכל שם שיש לה וכו', ע"כ.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ד - במה טומנין [המתחיל בדף מז עמוד ב]
במה טומנין
מתני' אין טומנים לא בגפת ולא בזבל וכו'. פירוש שכל אלו הם דבר המוסיף הבל ולפיכך אסרו להטמין בהם אפי' מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים וכדאיתא בפרק במה [מדליקין] (ל"ד ב'), וכתב רשב"ם ז"ל וה"ר יוסף ז"ל דלא אסרו להטמין אלא בשיל ולא בשיל, אבל כיון דקיי"ל כחנניה דכל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי האור ולא חיישינן שמא יחתה, הוא הדין דשרי בהטמנה ולא חיישינן שמא יחתה, דמאי שנא, והקשה ר"ת ז"ל חדא דסתם הטמנה היא בבין השמשות או קרוב לו שהקדרות רותחות ורובם הגיעו למאכל בן דרוסאי ובדידהו ודאי אסרו להטמין בדבר המוסיף, ועוד דהא דומיא ששנינו בפרק כירה נקט תנא הטמנה דהכא, וההיא כשהגיע למאכל בן דרוסאי מיירי בין למאן דאמר לא יתן לא ישהא בין למאן דאמר לא יתן לא יחזיר והוא הדין להא דהכא, והא דחיישינן בהטמנה שמא יחתה בגחלים אף על פי שכבר הגיע למאכל בן דרוסאי מה שלא חששו גבי שהייה, משום דהכא כיון שמחזר להטמינה גלי אדעתיה דבעי ליה לתבשיל דליהוי רותח ומצומק ואיכא למיחש שמא לא ימצאנו רותח כרצונו ויחתה בגחלים, מה שאין כן בשהייה מניח תבשילו מגולה, וכן הסכימו רבותי ז"ל.
ועוד אמר רבינו ז"ל דכיון שלא גזרו בדבר המוסיף אלא שמא יטמין ברמץ, נראה שלא גזרו בדבר המוסיף הבל אלא כשהוא מטלטל דומיא דרמץ, אבל מה שנהגו לעשות חפירות בקרקע ומרתיחים אותם יפה ולערב טומנים בתוכו הקדרה ואותו החום מוסיף הבל, זה מותר הוא שלא גזרו בדבר מחובר, והוא הדין למקומות שנהגו להחם פורני יפה ולגרוף אותו לגמרי ולהניח התבשיל בתוכו ולפקוק נקביו שהוא מותר.
ולא בחול. ובפרק לא יחפור (ב"ב י"ט א') הקשו בגמרא דאמרינן התם דחול אית ביה מיתונא, ופרישו דחול חמימי חאים וקרירי קריר, ואמרו בירושלמי (ה"א) האי חלא מאריה דפקדונא כמה דיהבת ליה איהו יהיב לך.
גמרא קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים. פירוש דאע"ג דקופה דבר שאינו מוסיף הוא, כיון שמונחת על הגפת שהוא מוסיף ומסיק לה הבלא דינו כטומן בדבר המוסיף, ושאלו רבותינו בעלי התוספות א"כ מה מקום היתר למה שנהגו להטמין על גבי כירה שהיא קטומה בבגדים, נהי דבגדים דבר שאינו מוסיף מ"מ הכירה אף על פי שהיא קטומה הוי דבר מוסיף טפי מגפת של זיתים, ואומר ר"ת ז"ל דשאני קופה שבתחלה טמן הקדרה לתוכה וכשמניחה על הגפת חשיבא דבר המוסיף, אבל קדירה שמניחה על גבי הכירה מגולה אין זו הטמנה והנחת בגדים שאחרי כן הויא ליה הטמנה בדבר שאינו מוסיף, ואין ההפרש הזה מחוור כל הצורך, עוד כתבו בו טעם אחר דשאני הכא שנתן הקדרה בקופתה על הגפת ממש בלא שום הפסקת אויר מה שאין כן בקדרותינו שיש בין הקדרה והרמץ הפסקת אויר ואין כאן שום דבר טמון בדבר המוסיף, וכן היה אומר מורי הרב ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל, ויש שמחמירים עם כל זה לתת בין הבגדים והקדרה כלי חרס להפסיק כדי שלא תהא כאן הטמנה חשובה וכאילו אין כאן אלא שהייה, והמחוור יותר לתת קדרה על פטפוט מנוקב והרמץ קטום תחת הפטפוט דהשתא איכא הפסק בין הקדרה והרמץ וליכא הנחה על גבי דבר מוסיף כלל.
והדבר ידוע שלא אסרו קדרה זו שהניחו על גבי גפת אלא מפני שהיא טמונה בקופה, אבל אם היתה מגולה [מותר] שהרי [שהייה] בעלמא שריא ואפי' היא [על גבי] גחלים ממש כל שהגיע למאכל בן דרוסאי, ואין צריך לומר שהוא מותר מה שנוהגים לתת מלח תחת הקערה בשעת האכילה כדי שלא תצטנן, כנ"ל.
וכן מה שנוהגים לכסות הבשר בבגדים או במפות בתוך הסעודה כדי שלא יצטננו מותר ואריך, ואף על פי שאסור להטמין משחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף, כי האי גוונא שהוא לפי שעה כדי שלא תצטנן אינה הטמנה כלל, וכן הורה מורי הרב ז"ל.
[דף מח עמוד א] דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא. פירוש מיחם של חמין רותח שהיה מסולק מן האור.
נזהיה רבא אמר ליה ר' זירא ומאי שנא ממיחם על גבי מיחם. פרש"י ז"ל דמקשי ליה מדתניא בסוף פירקין דנותנים מיחם ע"ג מיחם, והקשה ר"י ז"ל דאי ידע לה לההיא מתניתא היכי פריך מינה דבדידה קתני בהדיא לא בשביל שיחמו אלא שיהו משומרין, ולפיכך פירש ז"ל דלא ידע לה ר' זירא וממעשים בכל יום דעבדי הכי קא פריך ודכוותה בתלמודא.
אמר ליה התם אוקמי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד. וא"ת האי עובדא היכי הוה, אם במתכוין לחמם מ"ט דר' זירא שהרי אסרו לחמם מים כנגד המדורה ואם עשה כן חייב חטאת, וכדתנן (ל"ח ב') בנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ואם כדי להפשיר הא ודאי שרי כנגד המדורה דהפשרו לא זהו בשולו, והאי מיחם דומיא דכנגד המדורה הוא, תירצו בתוספות דשאני הכא שאפשר להם להתבשל שם וכי האי דוכתא לא התירו להפשיר וכדפרישית בפרקין דלעיל (מ' ב'), ואף על פי כן מותר לתת פאנדאס צוננות על המיחם כדי לחמם כיון שכבר הם מבושלות והא לא מחזי כמבשל, ואפי' כשהמיחם על גבי האור התירו לתת כלי על המיחם ולתת הבשר או הפנאדאס על אותו כלי וכדכתיבנא (לעיל שם) בשם רבינו הרמב"ן ז"ל, וכן נהגו.
לסוף חזייה דקא עצר. פירוש והוה ליה סוחט שהוא מדין מלבן כיון שהוא במים, מה שאין כן במי פירות שהם מלכלכין, ולפיכך התירו (לקמן קל"ט ב') לסנן היין בסודרין ולא חששו לסחיטה, ואף על גב דסוחט בפירות תולדה דדש הוא הני מילי כשאין הסחיטה הולכת לאיבוד וכדבעינן למימר קמן (שם), וא"ת ולמה [לא] אסרו כאן אלא משום דלבסוף עצר וסחט, תיפוק לי משום כיבוס גופיה שהיא אב מלאכה דהא אמרינן בזבחים פרק דם חטאת (צ"ד ב') דשרייתו של בגד זהו כיבוסו, תירץ ר"י ז"ל דשאני התם דמיירי בבגד שיש בו לכלוך כבר וכיון שנותן בו מים כדי כבוס ומתכוין לכך ודאי זהו כבוסו, אבל הכא ודכוותה שאין [בו] לכלוך ואינו אלא להעביר זוהמא ואפי' במתכוין [אין בו כיבוס דאורייתא] ועכשיו [ש]אינו מתכוין אין כאן כבוס כלל ואפי' מדרבנן ולפיכך לא אסרו אלא משום חשש סחיטה, ויש מקומות שלא חששו לסחיטה משום דלא קפדי עלה וכדאמרינן הכא גבי פרונקא, וכדאיכא טובא במכילתין, נפרשם שם בס"ד, ואשה שהשתין התינוק בבגדיה אסור לתת שם מים כדי כבוס דבכי הא שרייתו זהו כבוסו כההיא דזבחים, אבל לתת שם מעט מים כדי לבטל הלכלוך שתוכל להתפלל מותר, וכן כתב ר"י ז"ל.
ומאי שנא מפרונקא. פירוש בגד (של יין) [דשרינן] לתת על כובא דמיא ונותנים הנטלא עליו, ויש שפירש דממעשים בכל יום שנהגו בו היתר קא פריך, ור"ח ז"ל [פירש] דפרכינן מהא דאמרינן בפרק תולין (קל"ט ב') האי פרונקא אפלגא דכובא דליכא משום אהל שרי.
מוכין שטמן בהם מהו לטלטלם בשבת. יש שפירש מוכין בלויי סחבות של בגדים, וליתא דהנהו לא חשיבי להיות חס עליהם להקצותם, והנכון כדפירש"י ז"ל מוכין דבר רך כמו צמר גפן ותלישת צמר רך של בהמה וגזיזת בגדים בלויים ע"כ, שזה מקצים אותו למלאות בהם כרים וכסתות.
הכי קאמר ואם לא טמן בהם אין מטלטלים אותם. פירוש דתנא מילי [מילי] קתני, מעיקרא [קתני] דין הטמנה דמוכין יבשין דבר שאינו מוסיף הם, והדר קתני שהם כמוקצים מחמת חסרון כיס ואינם בני טלטול, וא"ת והא גיזי צמר קתני הכא ובהדיא תנן במתני' כי אף על פי שטמן בהם אסור לטלטלם כדקתני כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות, וי"ל דכי מוקמינן לה כשלא טמן בהם אסיפא דמוכין היא אבל רישא אפי' טמן בהם אסור לטלטלם ומתני' לצדדין קתני, אי נמי דגיזי צמר דמתני' מיירי בשל הפתק כדפריש רבינא לקמן והכא כשאינם של הפתק, והא דיחוייא בעלמא הוא דלא תסייעיה לאביי אבל הילכתא כאביי דליכא מאן דפליג עליה ושבקינן מתני' כפשטה דאתיא כדאביי.
הא בחדתי הא בעתיקי. פירוש דכיון דעתיקי הוא אין זה נראה כמלאכה כלל, ומכאן התיר ר"י ז"ל להחזיר הלולאות בסרבל שניתקו אם הנקב גדול ויכול להחזירו להדיא בידו בלא טורח כיון דעתיקי ואינו נותנו שם לכתחלה, ודמי נמי להחזרת קני מנורה ברפוי דשרי לרשב"ג והילכתא כוותיה ואף על גב דהתם מיחזי טפי כבנין, אבל אם צריך לתקעם בחוזק יש לאסור כהחזרת קני מנורה, וכשהם רחבים גם כן אם נותנו שם בענין שצריך לתקעם ולקשרם קשר של קיימא נראה לר"י ז"ל שיש לאסרם כהחזרת דלת שידה תיבה ומגדל דאסר רבה ריש פרק כל הכלים (קכ"ב ב') גזירה שמא יתקע, עכ"ל התוספות, ואף על פי שאפשר לדקדק בדברים אין להשיב על האריה הגדול.
הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. פרש"י ז"ל פותח ממש מן הבגד השלם כמות שהוא חייב חטאת מפני שהוא גמר כלי והוא תולדה דמכה בפטיש, מתקיף לה [רב כהנא] וכי מה בין זה למגופת חבית דתניא לקמן במכילתין (קמ"ו א') רשב"ג אומר מביא אדם חבית של [יין] ומתיז את ראשו בסייף ונותן לפני האורחים, ופרקינן זה חבור וזה אינו חבור, ואינו נכון, חדא דהיכי מתמה רב כהנא על הא דרב יהודה וכי לא סבירא ליה דפותח בית הצואר בתחלתו מיחייב והיאך אפשר דלא, ועוד דההיא דרשב"ג חבור גמור הוא דהא במתיז ראשה של חבית ממש היא ולא שמתיז את המגופה, והכי דייק לישנא והכין מוכח נמי בדוכתה דמייתי לה על ההיא דאיבעיא לן מהו למברז חביתא בבורטיא דמיירי שנוקב בגופה של חבית, וטעמא דההיא דרשב"ג כבר אתפרש בדוכתה דטעמא דשרי מפני שהוא מקלקל ולעין יפה קא מיכוין, ואדמהדר הכא זה חבור וזה אינו מחובר הוה ליה למימר הכא לפתחא מיכוין.
לפיכך הנכון כמו כפירש ר"ת ז"ל דפותח בית הצואר היינו כי לאחר שפתחו בית הצואר נוהגים לתת בפיו חוט אחד קשור ופעמים שתופרים אותו או שנותנים שם חתיכה של בגד תפורה, וגם הכובסים עושים כן בשעת כבוס, ואילו להתיר הקשר ההוא בשבת מותר דקשר על מנת להתיר הוא וכדקתני לעיל מתירים בית הצואר בשבת, אבל אם הפקיעו או חתכו ביד או בכלי אמר רב יהודה שהוא חייב חטאת דגמר מלאכה הוא ותולדה דמכה בפטיש, ואף על גב שכבר נפתח כיון שחזר ונתפר ואי אפשר ללבשו אלא בכך הא חשיבא מלאכה, ואתקיף לה רב כהנא מה בין [זה] למגופת חבית שהפותחה בשבת לא חשיבא מלאכה כיון שכבר נעשה לה פתח וקים לן דהפותח מגופה פטור, אי נמי מייתי לה מהא דתנן בפרק תולין (שם) אין נוקבים מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירים ואפי' לרבי יהודה איסורא דאורייתא ליכא, ומהדרינן זה חבור וזה אינו חבור דמגופת חבית לא חשיבא חבור לגבי חבית כי היכי דהויא תפירה דבית הצואר חבור.
[דף מח עמוד ב] תנן שלל של כובסים והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה ואינו חבור להזאה, ע"כ [במשנה] (פרה פי"ב מ"ט), ולא קתני עד שיתחיל להתיר, אבל בברייתא תני לה ומאי דלא פריש במתני' [פריש] בברייתא, ומשום דהויא פירושא למתני' תלינן ליה במתני' וכאותה שבריש פרק השותפים (ב"ב ב' א'), וההיא דפרקין דלעיל (מ"ו ב').
מקל שעשאה יד לקרדום. פירוש לפי שעה בלא שום תיקון ושום תקיעה.
חבור לטומאה בשעת מלאכה. פירוש כדין ידות הכלים.
מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו. פירוש כי ההיא דשלל של כובסים, דאילו ההיא דקרדום משום יד היא.
אמר רב רבי מאיר היא דתנן בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה מטמאים במגע ואין מטמאים [באויר]. פירוש סתם כירותיהם היו של חרס והיו מיטלטלין ועושים להם לתשמישם בית הפך ובית התבלין ומחברים אותה לכירה בטיט כל שהוא, שאילו היה הכל עשוי כלי אחד מתחלתו אין זה ענין לשלל של כובסים, אלא ודאי כדאמרן, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל, וקתני שאם נטמא אחד מהם במגע ממש מתוכו נטמאו כולן, אבל אם לא נגעה הטומאה בתוכו ממש אלא שנכנסה באוירו הוא טמא והשאר טהורים, וכדמפרש טעמא ואזיל.
עבדו בהו רבנן היכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים. וא"ת ושלל של כובסים דהויא דכוותה מאי היכירא עבוד, י"ל דהא עבוד היכירא שאינם חבור להזאה כדתנינן במתני' בהדיא, אבל הכא גבי כלי חרס דלא שייכא הזאה דכלי חרס אין לו טהרה אלא שבירה, עבוד היכירא זו.
מספרת של פרקים וכו' מה נפשך אי חבור הוי אפי' להזאה נמי. וא"ת דלימא ליה מדאוריתא אינו חבור אלא מדרבנן ועבוד היכירא בהזאה כדאמרינן גבי שלל של כובסים, ותירצו בתוספות דודאי קים ליה דחבור דאורייתא הוא כיון שהם משמשין בין שניהם תשמיש אחד, מה שאין כן בשלל של כובסין שאין זה משמש עם זה ואין זה צריך לזה כלל, והיינו דאוקים למתני' דשלל של כובסין כההיא דבית הפך ובית התבלין שעושה כל אחד מהם תשמישו לעצמו, והא דאמרינן ואי לאו חבור הוא [וכו'] לאו משום דמסתברא ליה למקשה הכי, אלא הכי קאמר ואפי' תרצה לדחות דלאו חבור הוא ולהכי לא הוי חבור להזאה א"כ אפי' לטומאה נמי לא, דהא כל היכא דאמרת חבור לטומאה אמרינן נמי דה"ה להזאה.
[דף מט עמוד א] ממרטא דביני אטמא. פירוש מה שתולשים משם, וזה כפירוש רש"י ז"ל, דאילו הוי בגדים בלויים דעבידי ממרטא זו היינו כסות לחה ומאי האי דשיילינן עוד כסות לחה היכי משכחת לה, אלא ודאי כדאמרן, והיינו דלא אמרינן בהא דעבידי ממרטא דביני אטמי.
תפילין צריכין גוף נקי כאלישע. [יש מפרשים דהיינו למי] שבא לסמוך עליהם על הנס בשעת הפחד דבעתותא מייתי לידי הפחה כדדרשינן (מגילה ט"ו א') גבי ותתחלחל המלכה מאד, וכן פירש רבינו מנחם ז"ל, והקשו על זה דהא אמרי רבנן כל הסומך על הנס אין עושים לו נס, והנכון דלאו דוקא נקט כאלישע בעל כנפים אלא לפי שנעשה לו נס בדבר נקטיה, וכההיא דאמרינן לא יתן אדם לקופה של צדקה אלא א"כ ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון, והא ודאי לאו דוקא אלא אגוזמא נקט כלומר שיהא אדם נאמן וכדמפרש ואזיל.
למאי הילכתא. ואיכא דגרסי מאי טעמא, והכל הולך לדרך אחד, והכי פירושא מאי טעמא צריך לנקיות זה.
אביי אמר שלא יפיח בהם. כלומר שיוכל להעמיד בעצמו בשעת הפחה שלא יפיח עד שיסלקם.
רבא אמר שלא יישן בהם. פירוש דאילו שלא יפיח בהם לא הויא מילתא רבתי וכל אדם יכול להעמיד עצמו בזה, ולא אמרו שיהא כאלישע בעל כנפים אלא שיהא זריז שלא תאנסנו שינה המביאתו לידי הפחה, כך פרש"י ז"ל, ועיקר.
ומסתברא שלא נאמרו כל הדברים האלו אלא למי שבא להניח תפיליו כל היום כמדת החסידים שאז צריך שיהא זריז בעצמו לנקיות זה כאלישע, אבל למי שמניחם בשעת תפלה וק"ש כל אדם זריז בכך שאין שינה בשעת התפלה ולא הפחה דהא כתיב הכון לקראת אלהיך ישראל, ויש כמה בני אדם שמצות תפילין רפויה בידיהם שלא (מסרו) לפי מה שפירשנו. +א"ה, כנראה חסר כאן, ואולי הכוונה שהיא רפויה בידם משום דא"א להם ליזהר כאלישע, וע"ז כתב רבינו דאינו כן לפי מה שפירשנו.+ ונראה מן התלמוד הבבלי והירושלמי כי גם בימי חכמי התלמוד היתה רפויה בידיהם שלא מסרו עצמם עליה בשעת השמד, ואמרו חז"ל (לקמן ק"ל א') כל מצוה שלא מסרו [ישראל] עצמם [עליה למיתה] בשעת [גזירת המלכות כגון תפילין] עדיין היתה רפויה בידם, ובירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג) אמרו מפני מה לא החזיקו בה מפני הרמאין דחד גברא אפקיד ארנקא גבי ההוא גברא דהוה מנח תפילין כי תבע ליה כפר ביה אמר ליה לא לדידך אפקדית אלא לתפילין דברישך.
ויש מדקדקים דכיון דאמר רבא שלא יישן בהם דסבירא ליה דאסור לישן בתפילין אפי' שינת עראי, ופליגא אדרבי יוחנן וסוגיא דמסכת סוכה (כ"ו א') דסבר דמותר לישן בהם שינת עראי כשמוסר שינתו לאחרים או שראשו בין ברכיו, וזה דעת רבינו אלפסי ז"ל ופוסק כרבא דהוא בתרא, ונראים דברי האומרים דרבא לא פליג אסוגיא דהתם דאילו הוה הכי [הוו] מדכרי לה התם, והכא הכי קאמר שלא יישן בהם שינה האסורה שמביאתו לידי הפחה וכדפרישית לעיל, אי נמי דהכא מדת חסידות אמר למי שמניחם כל היום שיוכל להיות זריז שלא יישן בהם כלל ואפילו עראי שמא יבא לידי קבע, כנ"ל.
כיון שהגיע אצלו נטלם מראשו ואחזן בידו. יש מקשים והלא שעת השמד היה וקי"ל בסנהדרין (ע"ד ב') דאפי' אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור כל שכן על מצוה גדולה כזו, ומסתברא דלא קשיא דהא מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, ולהניח כל היום הוא מדת חסידות, וכיון שכן לא היה יכול למסור עצמו עליהם על שאר היום, ומורינו הרב ז"ל היה אומר בשם רבינו הגדול ז"ל [ש]לא אמרו יהרג ואל יעבור אלא על ביטול מצות לא תעשה שהרי יש בידו ליהרג ולא יעשה, אבל על מצות עשה שאומרים לו שב ואל תעשה לא יהרג על זה שהרי הדבר בידו לכוף אותו שלא יעשה, והוה ליה באותה שעה כמו שאמרו (סנהדרין ע"ד ב') אסתר קרקע עולם היתה, ודניאל שמסר עצמו על התפלה לפנים משורת הדין היה עושה לפי שהיה הדור פרוץ ויפרצו לעבור בשאר מצוות לא תעשה, וטעם נכון הוא זה, ובמסכת סנהדרין הארכתי בזה בס"ד.
כך הגירסא בספרים ישנים אמר לו מה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. ולפי גירסא זו קודם שנמצאו שהיו כנפי יונה אמר הוא כן, והיינו דשיילינן בסמוך מאי שנא כנפי יונה דאמר ליה כלומר על מה סמך כשאמר כן, ומהדרינן דאמתילא כנסת ישראל ליונה, ולאו למימרא שאמר כן כסומך על הנס שכל הסומך על הנס אין עושים לו נס, אלא הכי קאמר כי הוא קורא מצוה זו כנפי יונה מפני שהמצות הן כנפיהן של כנסת ישראל שנמשלה ליונה דמה יונה כנפיה מגינות עליה, פירשו הגאונים ז"ל כי היונה יש לה טבע שאם בא עליה עוף גדול באויר הרקיע היא נלחמת בכנף אחד ונסמכת על הכנף השני, כך ישראל מצות מגינים עליהם, ועל זה נהגנו בשעת חליצת תפילין לכרוך אותם בצורת כנפים ובלבד [בשל] ראש שנעשה בהם נס, ובשל יד אנו עושים בצורת יוד כי הם תשלום שדי, ויש נוהגים לצייר בשתיהן כנפים ככנפי יונה והכל לפי מה שנהגו.
מתני' טומנים בשלחין ומטלטלין אותן. פרישנא בגמרא אליבא דהילכתא דבכל שלחין קאמר ואפי' עבודין ואפי' של אומן, והא דקתני ומטלטלין אותן אפי' כשלא טמן בהם קאמר דהא מדמי להו בגמרא לנסרים.
[בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. מפרש בגמרא] בגיזין של הפתק.
כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות. פירוש דטלטול מן הצד בכי הא שהוא לצורך שבת [שרי, וא"ת והא מיירי שהקדירה מכוסה] צמר כולה ואפי' הכיסוי והיאך יוכל לטלטל בו כלום שהרי נעשה בסיס לדבר האסור וכיון שהונחו שם במזיד אי אפשר לנערם ואפי' בטלטול מן הצד כדאיתא לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ה ב'), י"ל דכיון שלא הונחו שם [אלא] לצורך הקדרה אין הקדרה והכיסוי נעשה להם בסיס, וא"ת והא תנן (קמ"ב ב') באבן שעל פי החבית דדוקא בשוכח מטה על צדה ונופלת אבל מניח אסור לטלטל החבית והא התם כי האבן לכסוי החבית הונחה ואפי' הכי חשבינן החבית בסיס לדבר האסור, תירץ ר"ת ז"ל דשאני התם שהונחה שם האבן להיות שם עד מוצאי שבת אבל בכאן שהונחה לסלקה משם בשבת אין הקדרה נעשית בסיס לה, ואחרים תירצו דהתם מיירי באבן הצריך לו שהניחו שם גם להצניעו ולא לכסות החבית בלבד.
ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי.
גמרא אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו לא. פירוש כשהן עבודין הוא דקפיד דכשאינם עבודין לא קפיד, והיינו דפרכינן לקמן לפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים של בעל הבית אבל של אומן לא, ואם איתא דלמאן דאמר אומן קפיד אפי' כשאינם עבודין קפיד ואסור לטלטל, [היכי] מצי למתני אבל של אומן לא דהא איהו בעי למיתני מידי דאיכא חילוק בין עבודין לשאינם עבודין וכדקאמר לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה, אלא ודאי דאומן לא קפיד אלא בעבודין, והיינו דפרכינן התם דליפלוג וליתני ולא אמרו עבודין אלא בשל אומן וכן פרש"י ז"ל לקמן.
[דף מט עמוד ב] אבא שלחא הוה ואמר הביאו לי שלחין ונשב עליהם. פרש"י דבחול הוה עובדא וא"כ הכי פירושא והוה אמר הביאו לי שלחין כי הרבה פעמים היה אומר כן אלמא אומן לא קפיד, וכן פירשו מקצת הגאונים ז"ל, והקשה ר"י ז"ל דא"כ אמאי לא מייתי ראיה ממימרא דר' יוסי דקתני לקמן בהדיא אחד זה ואחד זה מטלטלים אותן, ולפיכך פירש הוא ז"ל כדעת מקצת הגאונים ז"ל שפירשו שאמר כן בשבת, ומשום דמעשה רב הביאוה לזה ולא הביאו מתניתא דלקמן, ומינה דהילכתא כר' יוסי דהוה עביד בה עובדא.
לא אמרו [עבודין] אלא לענין טומאה בלבד. פירוש דעבודין מקבלין טומאה ולא שאינם עבודין, והקשו בתוספות כי במסכת זבחים (צ"ג ב') גבי דם חטאת שניתז על העור [אמרינן דעור משהופשט טעון כיבוס] יכול אף על פי שלא הופשט ת"ל (עור או עור) [בגד מה בגד הראוי לקבל טומאה כו'] אלמא ראוי לקבל טומאה ואפי' שאינו עבוד, תירצו בתוספות דהתם מיירי על [ידי] ייחוד שייחדו לישיבה, והקשו עוד כיון דשאינם עבודין אינם מקבלים טומאה היאך ניטלין בשבת נימא מדלגבי טומאה לאו מנא הוא [לענין שבת נמי לאו מנא הוא] כדאמרינן לקמן במכילתין (קכ"ג א'), ותירצו דכיון דעל ידי ייחוד הוי מנא לענין טומאה ראוי להיות מנא לענין שבת ואפי' בלא ייחוד, ותדע דתנן לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ד ב') כל שברי כלים ניטלים ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתם הראשונה ואמאי והא לאו מנא הוא לענין טומאה אלא בייחוד, אלא לאו ש"מ דכיון דעל ידי ייחוד הוי מנא לענין טומאה בהכי הוי מנא לענין שבת, ולדידי מסתבר דההיא דמסכת זבחים מיירי לענין טומאת שרצים דהתם כתיב או עור ולא בעינן עבוד והכא מיירי לענין טומאת מדרס דשאינו עבוד אינו טמא דלא חזי לישיבה אלא א"כ ייחדו לישיבה, והקשו בתוספות דבכוליה סוגיין משמע דעור שאינו עבוד ניטל בשבת ואילו לקמן בפרק כל כתבי הקדש (קט"ז ב') אמרינן ואנו לא נטלטל עור אגב בשר אלמא דבלא בשר אסור לטלטלו, והכי נמי מוכח בפ"ק דביצה (י"א ב') שלא התירו לתת עור לפני הדורסן אלא משום דלא ליתי לאמנועי משמחת יום טוב, ובירושלמי (ביצה פ"ג ה"ג) אמרו כיצד הוא עושה משייר בה אבר ומביאה אגב עורה, ותירצו דהתם בלח דלא חזי למיזגא עליה [והכא ביבשין דחזי למיזגא עלייהו, ורש"י כתב דהתם בבהמה דקה] והכא בבהמה גסה, ואינו מחוור מדנקטוה סתם הכא והתם (א"ה, עי' מש"כ רבינו לק' קט"ז ב').
כנגד מלאכה ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת. פירש ר"ח כי ס"א פעמים כתוב בתורה מלאכה ומלאכת, אלא שאין מונים אותן של פרשת ויכלו שהרי בדבר י"י שמים נעשו, וגם אין מונים אותם שכתוב בהם מלאכת עבודה, וגם יש אחרים שאין מונים והם מפורשים בירושלמי (פ"ז ה"ב), ולא נשארו אלא ארבעים, ויש [מי שמוציא] מכללם ויבא הביתה לעשות מלאכתו [ויש שמוציא] והמלאכה [היתה דים] (מלאכות), ושאלו בתוספות אליבא דר"ש בר' יוסי בן לקוניא מהיכן יודעים מה הן המלאכות שהן אבות או שהן תולדות, דבשלמא לת"ק כל מלאכה דהויא במשכן הויא אב ואידך תולדה כדאיתא לקמן בפרק הזורק (צ"ו ב'), וי"ל דמסברא ידעינן להו, והנכון יותר כמו שפירש ר"י ז"ל דאפי' לר"ש בר' יוסי מודה הוא דילפינן ממשכן לענין אבות ותולדות, דהא בהדיא אמרינן בכמה מקומות שכן היתה עבודת משכן ולא אתו כולהו דלא כר"ש בר' יוסי, ולא הוצרך ללמוד ממלאכה ומלאכת הכתובים שבתורה אלא לפי שיש בל"ט מלאכות שמנו חכמים מלאכות הדומות זו לזו שהיה נראה למנותם אחת כגון זורה ובורר ומרקד, ומנו אותם חכמים שלש ואילו נמנו אחת לא היו ל"ט, לכך הוצרכנו לומר שכנגד ל"ט מלאכות הכתובות בתורה הם, ואינם ל"ט אם לא תמנה לאלו בשלש, וא"ת א"כ היכי אמרינן תניא כמאן דאמר [כנגד] עבודות המשכן דתניא וכו' דהא ההיא אפי' לר"ש בר' יוסי [בן] לקוניא אתיא ללמד על האבות ועל התולדות, י"ל דכיון דאוריך תנא כולי האי כדבסמוך ולא אדכר אלא עבודת המשכן משמע דכולה מילתא מהתם ואפי' מנינא.
והא דתנן בגיזי צמר ואין מטלטלים אותן אמרינן עלה אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהם [אבל טמן בהם] מטלטלים אותן. פירוש דכיון שטמן בהם פעם אחת הרי הפקירם לדבר זה והוציאם מהקצאתם, ולהאי סברא מתני' מילי מילי קתני והכי קאמר טומנין בגיזי צמר דדבר שאינו מוסיף הם ואין מטלטלים אותן בעלמא.
איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא. פירוש שהקשה על דברי רבא ולא לרבא ממש והיינו דהדרינן לומר אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא וכו', ומדלא פרקינן דמתני' בשטמן בהן פעם אחת זו בלבד ודרבא כשטמן בהם הרבה פעמים, שמעינן דלא שנא בין פעם אחת לפעמים הרבה כל זמן שלא ייחדם.
[דף נ עמוד א] רבינא אמר בשל הפתק. פרש"י ז"ל לעולם מימרא דרבא כשטמן בהם כדאמרינן מעיקרא, ומתני' לא קשיא עליה דמשנתנו בגיזי צמר של הפתק העומדים לסחורה ורבא איירי בשאינם של הפתק, ודרבא בעלמא איתמר ולאו אמתני' קאי, וקשה דהא רבא לא שנו קאמר, ויש מתרצים דרבא גופיה לא קאמר לא שנו אלא דמאן דלא ידע לה שפיר אוקמה אמתני' וגריס בה לא שנו, והנכון דלעולם אמתני' קאי, דרישא קתני מילתא פסיקתא טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלים אותם, וכל גיזי צמר במשמע בין דהפתק בין דלא הפתק דלענין הטמנה נמי שוים הם, (אלא דכשאינם של הפתק אין מטלטלים אותם) ועליה קאמר דלא שנו דכשאינן של הפתק אין מטלטלים אותן אלא כשלא טמן בהם, וסיפא דמתני' קאי אגיזי צמר של הפתק ולצדדין קתני ונקט לישנא קלילא, וכן פירשו בתוספות, ומיהו אפי' בשל הפתק מהני ייחוד כדאמרינן לעיל, ומימרא דאביי דלעיל גבי מוכין דאמר דבעו ייחוד ולא סגי בהטמנה ודאי לא פליגא אדרבא מדלא אדכרוה בגמרא דפליגי, אלא יש לומר דמוכין חשיבי מגיזי צמר שאינם של הפתק ודינם כשל הפתק, וכן בדין לפי מה שפירש רש"י ז"ל במוכין (עי' לעיל מ"ח א' ד"ה מוכין), ובתוספות אמרו דההיא דאביי במוכין של הפתק, ולא מיחוור מדלא פירשוה בגמרא.
חריות של דקל שגדרם לשם עצים. פירוש ודכולי עלמא ואפי' לר"ש דלית ליה מוקצה הני אינם בני טלטול דלהסקה בעלמא קיימי ואין תורת כלי עליהם, ותדע דהא קי"ל כרבי שמעון וליכא למימר דתהוי כולה סוגיין דלא כהילכתא, וכן במוכין וגיזי צמר דבעינן ייחוד אפי' ר"ש מודה בהם דכמוקצה מחמת חסרון כיס דמי.
איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב רב אסי אמר ישב אף על פי שלא קישר ואף על פי שלא חישב. פירוש הלשון הזה מוכיח דישיבה שלא בהזמנה גריעא מהזמנה גרידתא, וכן בדין כדאשכחן גבי הזמנה דתפילין לאביי וכדכתיבנא לעיל (מ"ד א'), וק"ל דהא בגיזי צמר דכולי עלמא בעינן יחוד וסגי להו בייחוד, ואילו הכא איכא מאן דמצריך קישור ואיכא מאן דסגי ליה בישיבה גרידתא, וי"ל דבגיזי צמר יש להם להקל או להחמיר יותר מחריות של דקל, דרב סבר דבגיזי צמר דחזו להטמנה סגי להו בייחוד אבל חריות דלא חזו לישיבה כלל בעו קישור, ורב אסי סבר אדרבה גיזי צמר דחשיבי בעו ייחוד אבל חריות דלא חשיבי בכל דהו סגי להו ואפי' בישיבה גרידתא.
שמואל דאמר כרשב"ג. פירוש דרשב"ג נמי מחשבה בעי דארישא קאי דקתני ונמלך עליהם לישיבה והיינו ייחוד.
אלא רב אסי דאמר כמאן הוא דאמר כי האי תנא. פירוש דקתני סיפא דאם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום זו היא הכנתן ואפי' בלא ייחוד אחר עולמי.
והא דקתני רישא יוצאים בפקורין ובגיזי צמר. עיקר הפירוש כדפרש"י ז"ל דיוצאים בהם אפי' לרשות הרבים קאמר, דכיון דעבד להו הזמנה מבעוד יום או שיצא בהם הוו להו כמלבוש כיון דצריכי ליה, ואם לא הזמינהו ולא יצא בהם מבעוד יום הוו להו כמשוי ואסור מדרבנן מיהת, ופקורין וגיזי צמר הם שנותנין על המכה שנתרפאת כבר כדי שלא יסרטוה הבגדים ויצטער, ולפיכך נותנה לכתחלה בשבת בייחוד דמעיקרא ולא חיישינן לשחיקת סממנין, והא דקתני שאם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום אף על פי שלא כרכן במשיחה מותר לצאת בהם, פירוש שלא כרכן מבעוד יום אבל כרכן בשבת כשנתנן על מכתו, דאי לא הא איכא למיחש דילמא נפלו ואתי לאתויינהו ברשות הרבים.
אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא וכו'. פירוש מהא דקתני שאם היה עליהם כר או סדין ואפי' בלא ייחוד מנענען בידו למחר והיינו כדרב אסי.
ומסתברא דכיון דרב אשי דהוה בתרא אכרע כרב אסי הילכתא כותיה, וליכא לפסקא דפסק רבה בר בר חנה דקי"ל הילכתא כבתראי.
ר' חנינא בן עקביא היא. כלומר יחידאה היא ולית הילכתא כותיה.
ולא ידענא אי בית האבל או בית המשתה. פירוש דר' חנינא בן עקביא כך אמר צאו וחשבו כדי שנשב עליהם למחר בבית האבל או בבית המשתה, והיינו דדייקינן מינה טעמא דבית האבל או בית המשתה דטרידי, פירוש וכיון דטרידי אקילו רבנן עלייהו, אי נמי דבעלמא אמאי לא סגי במחשבה משום דכיון דבר מעשה הוא ולא עביד מעשה אין מחשבתו קיימת ודילמא מימליך, אבל כי טרידי ליכא גלויי דעתא שאין מחשבתם קיימת דמשום דטרידי הוא דלא עבוד מעשה.
מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכיו. פירוש דסתמו כפירושו דלעשות צרכיו הכניסו ומחשבתו ניכרת יפה מתוך מעשיו.
והוא שייחד להם קרן זוית. פירוש דאילו נתנם תוך הבית אפי' צבור אינו היכן, דלקרקע עולם יהב ליה התם שיהא מתפזר ונדוש לרגלי בני אדם, ויש אומרים והני מילי כשנתנו בקרקע, שאם הניחו בקופתו הרי הוא כייחוד בקרן זוית, כן נראה.
לימא כתנאי. פירוש דתנאי פליגי במידי דלאו בר מעבד מעשה והיינו נתר וחול, ותדע דאילו במידי דבר מעבד מעשה הא איפליגו בה תנאי לעיל והוה ליה למימר לימא הני תנאי כי הני תנאי, וכן פרש"י ז"ל.
הא נתר וחול מותר. פירוש דלא אסר תנא אלא גרתקון דגורר בכלי כסף והוה ליה ממחק שהיא מאבות מלאכות.
ומר סבר לא בעינן מעשה. וא"ת מ"מ ליבעי ייחוד והיכי קתני מותר בלא שום ייחוד, [וי"ל] דודאי בייחוד מיירי דומיא דגרתקון שהוא מיוחד ועומד לכך.
דכולי עלמא לא בעינן מעשה. ומאן דאסר לא אסר אלא מטעם שהוא גורר וכרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, אבל לא מצי למימר דלכולי עלמא בעינן מעשה דא"כ מאי טעמא דמאן דשרי, נהי דלגרירה לא חיישינן כיון שאינו מתכוין מ"מ הכנה בעינן.
[דף נ עמוד ב] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. פרש"י אבל לא סורק דלא סגיא שלא ישיר שער והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות, ויש מקשין דבדוכתה (נזיר מ"ב א') אמרינן טעמא שכל הסורק להסיר נימין המדולדלין מתכוין אלמא דלאו משום פסיק רישיה הוא, ונראה דלאו קושיא היא דהתם הכי קאמר שכל הסורק על כרחו להסיר [נימין] המדולדלין מתכוין דלא סגיא בלאו הכי ואפי' אינו מתכוין הרי הוא כמתכוין גמור. אלא הא והא רבי יהודה וכו'.
הכי גרסינן במאי אוקימתא להא דתני מותר כרבי יהודה. ויש גורסין במאי אוקימתא כרבי יהודה ולישנא קלילא הוא, אבל לא גרסינן במאי אוקימתא להאי דתני אסור כדגרסי במקצת נוסחי, חדא דמסתמא על ההיא דאוקי מעיקרא כרבי שמעון ופרכינה ואוקימנא כר' יהודה קיימינן השתא, ועוד דבתוספתא תני לה להך סיפא בהדיא על ברייתא דקתני מותר, והכי מיתניא התם בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון ולא יחוף בהם שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן פרש"י ז"ל ועיקר, וא"ת מכל מקום לדידיה היכי ניחא על כרחין מציעתא לא אתיא כרבי שמעון כדאכרחנא מההיא דנזיר, ויש מתרצים דאיהו הוה מצי למידחק דהאי תנא סבר דחפיפת שער פסיק רישיה ולא ימות הוא ופליג אמתני' דנזיר, ולא מחוור דהא בהדיא פרכינן עלה מנזיר ולא דחינן הכי, אלא הנכון דאין הכי נמי דלדידיה קשיא מציעתא והכי קאמר ולדידך דאוקימתא כר' יהודה נהי דניחא לך מציעתא מ"מ תקשי לך סיפא ולדידי סיפא אתיא שפיר כרבי שמעון, וזו שיטת התלמוד היא בכמה מקומות.
איבעית אימא בקטן וכו'. וא"ת א"כ פשיטא דמותר, י"ל דתנא דיני דיני קתני, אי נמי דאשמעינן דלא גזרי בהני אטו איש בן שער, וש"מ דלרבי שמעון אפי' בבעל זקן חופף פניו, ומכאן קושיא גמורה על האוסר להעביר ידו על זקנו בשבת שמא ישיר שער, דהא קי"ל כרבי שמעון.
מהו לפצוע זיתים בשבת. פרש"י ז"ל לפצוע זיתים למתק מרירותן, והקשו בתוספות חדא דמאי הפסד אוכלין יש בזה אדרבה תיקון אוכלים הוא, ועוד א"כ מאי שייטיה הכא, בפרק חבית דמיירי בדיני סחיטה ומפרק [הוה] ליה לאתויי, לפיכך פירש ר"י ז"ל לפצוע זיתים לחוף בהם פניו וידיו קאמר ומשום השרת שער וכעין סוגיין דלעיל, אבל משום סחיטה ליכא כיון שאינו צריך למימיהן והולך לאיבוד, והשתא אתי שפיר הא דקאמר שיש בזה הפסד אוכלים.
לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת אמרי פת לא מאיסא. פירוש דלא אמר שמואל אלא היכא דפת לא ממאיסא אלא שיש בה בזיון כגון שסומך בה קערה שלו או שחותך עליה בשר מבושל או צלי, אבל בהני דמימאסי אפי' שמואל מודה דאסיר, והקשו בתוספות מהא דתניא (ברכות נ' ב') רבי אליעזר אומר יין עד [שלא] נתן לתוכו מים נוטלים ממנו לידים וחכמים אומרים אין נוטלים ממנו לידים, ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם צרכיו בפת כמאן כרבי אליעזר, והא התם כשנוטל ידיו הפסד אוכלים הוא, ויש מתרצים דסוגיא דהכא פליגא אסוגיא דהתם ולפום סוגיין דהכא דשמואל כרבנן היא, ויש סוגיות מתחלפות בתלמוד, ועוד תירצו בתוספות דהתם בשיטת רבי אליעזר קאמרי, אבל דרבי אליעזר עדיפא דשרי אפי' הפסד אוכלים לעשות בהם צרכיו, והוא הדין דשמואל מצי מוקים סבריה כרבנן דעד כאן לא אסרי רבנן אלא משום דאיכא בנטילה הפסד אוכלים אבל בבזיון אוכלים לחוד שרי, ולרווחא דמילתא אמרינן דאזדא כרבי אליעזר דלפום פשטה כדידיה רהטה, ויש מתרצים דלישנא קלילא נקט התם והכי קאמר כמאן כרבי אליעזר ומחלוקתו דהיינו רבנן, ולי נראה דלעולם כדרבי אליעזר והתם טעמא דרבי אליעזר דיין עד שלא נתן בה מים כיון דלא חזי כלל, דהא בעי חמרא דידהו תלתא חולקי מיא, כדאיתא בכל דוכתא (לקמן ע"ז א') דכל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, ליכא בהא משום הפסד אוכלים ובזיון הוא דאיכא, והיינו דמודה רבי אליעזר שאם נתן בו מים אין נוטלים ממנו לידים.
ולכולהו פירושי דעת גדולי הפוסקים דהילכתא כשמואל וכסוגיא דהכא דבזיון אוכלים שרי לצרכיו אבל הפסד אוכלים אסור, ובתוספתא אסרו לאכול דייסא בפת כגון תרווד דהא מימאיס אלא א"כ בוצע (לן) בכל פת, +א"ה, אולי צ"ל אא"כ בוצע ואוכל את הפת, וכן משמע ברא"ש ברכות פ"ז סל"ב.+ ויש שהתירו כשרגיל לאכול התרווד לבסוף ולא חיישינן דילמא מימאיס עליה ואיכא הפסד אוכלים, וכן נהגו, (ובתוספתא אסרו).
ואם בשביל ליפות עצמו אסור. פירוש משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כ"ב) דמתרגמינן לא יתקן גבר בתיקוני איתתא, ולית הילכתא הכי דכל שאינו בדרך קישוט מותר וכבוד יי' הוא כדכתיב כל פעל יי' למענהו (לא כתבם וכו').
שאסור להחזיר. פירוש שאסור להחזירה למקומה הראשון שיתקן הגומא בידיו.
מר סבר חוששים. פירוש דאע"ג דכי נתקלקלה הגומא ומחזיר איסורא דרבנן הואי, כיון שהוא מצוי ואפשר לה בהטיית קופה חוששים, ורבנן סברי שאין [חוששין] דגזירה לגזירה היא, וקי"ל כרבנן.
אמר רב הונא האי סליקוסתא וכו' ואמר שמואל האי סכינא דביני אורבי וכו' ואי לא אסיר. פרש"י דאסיר מפני שמזיז עפר, והקשו בתוספות דהא שמואל [סבירא ליה] לעיל בפרק כירה (מ"ג ב') דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ולקמן בפרק תולין (קמ"א א') אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן דאמר טלטול מן הצד שמיה טלטול, ואמרי בי רב היינו רב הונא, לפיכך פירש ר"י ז"ל דאיסורא דהכא מפני שעושה גומא וכיון שהוא צריך לגומא אסור.
בגזרתא דקני שפיר דמי. פרש"י ז"ל גזרתא דקני [קנים] הדוקרנים שיוצאים הרבה תכופים בגזע אחד, וקשה פשיטא דהכא ליכא משום מזיז עפר ממקומו, ועוד הרי משתמש במחובר דכל שהוא קשה כעוזרדין אסיקנא בעירובין (ל"ד ב') שהוא אסור במחובר, וי"ל דהיא גופה קמ"ל דבתשמיש כי האי לא גזרו בקנים, והנכון דגזרתא דקני הוא גדר של קנים ודרכם להיות מרווחים ופעמים שיש שם עפר, וקמ"ל דלא חיישינן לא למזיז עפר ולא לעושה גומא.
הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש. כן הגירסא בספרים שלנו וכן גורס רש"י ז"ל, ופי' ז"ל דהא דבעי מקצת עליו מגולים משום סיפא דניטלים בשבת הוא כדי שיאחז בהם ולא יטלטל העפר בידים, ואף על פי שננער מאיליו אחרי כן, טלטול מן הצד לצורך אוכל שבת מותר, ומיירי בשלא השרישו שאם השרישו היאך ניטלים בשבת הא איכא משום תולש, וא"ת אם בשלא השרישו פשיטא שאינו חושש משום שביעית וכלאים ומעשר, ויש שפירשו דמתני' לצדדים קתני לענין שבת מיירי כשלא השרישו ואידך מילי מיירי כשהשרישו, ובתוספות פירשו דכולה כשלא השרישו אלא שניתוספו מחמת לחלוחית הקרקע והשביחו, וקשיא להו דא"כ היאך אין בו משום כלאים דהא מעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף אסור אף על פי שלא השרישו, ותירצו דהא בירושלמי מפרש לה שזרען באגודה של ירק שאין דרך זריעה בכך, ומסתברא דכולה בשלא השרישו וגם לא השביחו וניתוספו בגופם אלא שנפחו נפח בעלמא על ידי הלחלוחית קאמר, וכיון שזרען אגודה קמ"ל שאין חוששים אפי' מדרבנן ואפילו מפני מראית העין, ורבינו האיי ז"ל אינו גורס אם היו מקצת עליו מגולים שזו דרך זריעה היא ודאי לחוש, אלא כך גורס אם היו מקצתם מגולים כלומר אפי' השרשים דהשתא אין דרך זריעה בכך, ובתוספות הקשו על זה מסיפא דמסכת עירובין פרק חלון (ע"ז א') ושם נפרש בע"ה.
[דף נא עמוד א] מתני' לא כסהו מבעוד יום. פירוש לבין השמשות קורא בכאן מבעוד יום, דהא קיי"ל (ל"ד א') דספק חשיכה טומנים את החמין.
כסהו ונתגלה מותר לכסותו. הקשו בתוספות דמשמע הכא דדוקא נתגלה בדיעבד אבל אסור לגלותו על דעת לחזור ולכסותו, ואילו בגמרא אמרינן שנוטל את הסדינים ומניח את הגלופקרין, ותירצו דהתם שמגלהו משחשכה אבל הכא מיירי בגילוי מבעוד יום דבהא ודאי אסור לגלותו מבעוד יום על דעת לכסותו משתחשך דהוה ליה כמטמין לכתחלה בשבת.
הכי גרסינן וכן היא בספרים ישנים ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר. ולא גרסינן קיתון של מים וכדבעינן לפרושי בגמרא.
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. פירוש כדי שתפוג צינתו או כדי שלא יתחמם מפני החמה כדפרש"י ז"ל.
ואי ממתני' הו"א הני מילי דבר שאין דרכו להטמין. פרש"י ז"ל דבר שאין דרכו להטמין לחמם תחת הכר כגון מים שאין דרך להטמין בכך, והקשה ר"י ז"ל דמים נמי דרכן להטמין בבגדים להעמיד חומם כדי למזוג בהן היין, ובמתני' לא גרסינן קיתון של מים אלא קיתון סתם דהכין איתא בנוסחי דווקני, לפיכך פירש ר"י ז"ל דבר שאין דרכו להטמין כגון יין או פירות שאין דרך לחמם, אבל דבר שדרכו להטמין כדי לחממם כגון מים או תבשיל אימא לא, דגזרינן צונן אטו חמין דכולה חדא גזירה היא, קמ"ל.
כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. וכן הלכה, ואומר ר"י ז"ל דהוא הדין לענין שהייה דערב שבת דכל שנאכל כמות שהוא חי כגון תפוחים וגזריות וכיוצא בהם שרו לצלותם ולא בעינן מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, שלא אמרו אלא בבשר בצל וביצה שאין נאכלים [כמות] שהן חיין אלא ע"י הדחק ויש בהם משום בישולי גוים, אבל באלו לא אתי לחתויי בגחלים, וא"ת והלא מים ראויים כשהם חיים והצריכו בהם שיחמו מבעוד יום, וי"ל דהתם בחמין הצריכין למזוג יינם או לרחיצה דכשהם חיים לא חזו, ויש להשיב על הדין אלא שאין משיבין על הארי לאחר מיתה וכבר הורה זקן.
אדם חשוב שאני. פירוש שיש לו להחמיר [לפנים] משורת הדין בדבר שנראה לבני אדם שיש בו איסור כדי שלא יבא הרואה להקל יותר, וזה כלל גדול.
גירסת הספרים כיצד הוא עושה רשב"ג אומר נוטל את הגלופקרין וכו'. ור"י ז"ל אומר דלא גרסינן ליה, דרשב"ג חולק הוא עם תנא קמא, דת"ק לא שרי להחליף אלא להוסיף.
אבל פינן ממיחם למיחם מותר. ואף על גב דבפרקין דלעיל (ל"ח ב') איבעיא לן גבי חזרת קדרה בפינן ממיחם למיחם, הא פרישנא התם דהטמנה לחוד וחזרה לחוד.
טמן וכיסה בדבר הניטל וכו'. רש"י ז"ל פירש דכיסה היינו כיסוי שנותנין על פי הקדרה, והא דקתני סיפא כשטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל שאם אין מקצתו מגולה אסור הקשה רבינו ז"ל למה אסור, שהרי יכול לגלות הקדרה כיון שטמן בדבר הניטל ויאחזנה ויפול הכיסוי מאליו כדתנן לקמן (קמ"ב ב') באבן שעל פי החבית, ותירץ ז"ל דהתם מיירי בשוכח אבל הכא שהניח במתכוין נעשה בסיס לדבר האסור ואסור אפי' לנער את הכסוי, אבל כשמקצת פיה מגולה בצידוד סגי ליה לנערו ולפיכך מותר, והקשה ר"ת ז"ל חדא דלגבי בסיס לדבר האסור לא שני לן בין צידוד מועט לצדוד מרובה, ועוד דהא פרישנא במתני' דכל כי האי גוונא שהכל לצורך הקדרה אינה נעשית בסיס לדבר האסור וכל שיוכל לאחוז בדבר המותר מותר לנער דבר האסור בטלטול מן הצד וכדפירש ר"י ז"ל לעיל, ולפיכך פירש ר"ת ז"ל דכיסוי הנזכר כאן הוא שהיו רגילים שאחר שהטמינו את החמין בדבר שאינו מוסיף נותנים על הכל דבר שמכסה כל הקדרה כולה והוא כעין חמיניר בלע"ז, ופעמים הוא של חרס ופעמים הוא של בגד וכיוצא בו ומחזיק הדברים שטמנו בהם שלא יפלו, ופעמים שהכיסוי הזה מגיע עד לקרקע, והשתא קתני שפיר שאם טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל או דטמן בדבר הניטל וכסה בדבר שאינו ניטל, אם הכיסוי הזה אינו מקיף כל הקדרה או שאינו מגיע עד לקרקע נוטל את הקדרה דרך אותו מקום המגולה וינער הכיסוי שעליה, דטלטול מן הצד מותר הוא בזה ואף על פי שהניחו במתכוין מטעמא דכתיבנא לעיל, אבל כשאינו מגולה כלל הרי אין לו שום מקום שיוכל לאחוז בדבר הניטל ולפיכך אסור, ועל הדרך הזה מפורשת בספר המאור לר"ז ז"ל אלא שהוא אומר שהכיסוי הזה למטה מן ההטמנה הוא לכסות כל הקדרה, ואם הקדרה מגולה מקצת יכול ליטול משם ולנער השאר כמו שפירש ר"ת ז"ל, ואם אינה מגולה כלל אסור, והכל דרך אחד.
[דף נא עמוד ב] הכי גרסינן וכן היא בתוספתא מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה ומיחם על גבי קדרה וקדרה ע"ג מיחם. ויש גורסים ולא מיחם על גבי קדרה, כלומר מפני שהקדרה יותר חמה ונראה כמבשל, וליתא.
וטח את פיהם בבצק. פרש"י ז"ל בבצק שנילוש מבעוד יום, ונראה מדבריו ז"ל שהטיחה בשבת, דעל ידי בצק לא חשיבא בנין כלל.
אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת. פרש"י ז"ל דאסור מפני שנראה כבורא את המים ונראה כמוליד בשבת, פירוש דאילו משום סחיטה ליכא דמעיקרא משקה והשתא משקה ומשקה דאיפרת הוא, אבל נותן לתוך הכוס של יין בימות חמה כדי לצנן ואף על פי שנימוח מאליו ואינו חושש, ונראה מדבריו ז"ל וגם לשון הגמרא כן נראה דלרסק בידים לתוך הכוס של יין אסור, אבל בתוספתא (פ"ד הט"ו) אמרו [אבל] מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה, ולפי זה נותן דקתני הכא נותן בידיו קאמר ואפי' בריסוק, ואפשר דברייתא דהכא בכוס וקערה ריקנים ואפי' הכי כשזב מאיליו מותר ולא גזרו שמא ירסק כמו שגזרו במשקה שזב שמא יסחוט, דשאני הכא שהריסוק עצמו מדרבנן, והתוספתא מיירי בריסוק [לתוך] כלים שיש בהם מים או שמן או יין שהמשקה הנופל בריסוק מתערב מיד ולפיכך מותר, וכעין שהתירו לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה אוכל דמשקה הבא לאוכל כאוכל הוא ולא חשיב סוחט וכל שכן בזו דריסוק דרבנן הוא.
ולענין מה שאמרנו למעלה (מ' ב') כי מותר לחמם או להפשיר דבר שהוא מבושל מבעוד יום כנגד המדורה בשבת, פעמים שיש בתבשיל שנצטנן שומן קרוש וכשמפשירין אותו כנגד המדורה נימוח, ויש מתירין ולא חיישינן למיחוי זה כיון שנעשה מאיליו דהוה ליה כי הא דתניא נותן לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש, ורבינו ברוך ז"ל אוסר ודוחה ראיה זו דשאני הכא שיש משקה בכוס וקערה דמים הזבין מתערבין מיד ואינם בעין ולא מיחזי כמוליד, אבל באידך מיחזי כמתיך וכמוליד, ורבינו יחיאל ז"ל התיר ואמר דהשומן בעודו קרוש ראוי להיות נאכל גם כן [ולכן] לא שייך ביה משום מוליד מה שהוא נימוח, דמעיקרא אוכל ושומן והשתא נמי אוכל ושומן, ותדע דאמרינן בפרק כירה (מ' ב') סכה אשה ידה בשמן ומחממתה כנגד המדורה ואף על גב דסתם שמן שלהם קרוש הוא כדמוכח במשניות ונימוח הוא באש כשמחממין אותו והתירו לעשות כן כל היכא דליכא בשול, וכן דעת מורי הרב ז"ל [ורבו] רבינו הגדול ז"ל, ומ"מ למדנו מברייתא זו שאסור לאדם לרחוץ ידיו או בשלג או בברד (וכו').
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ד - במה טומנין [המתחיל בדף מז עמוד ב]
במה טומנין
מתני' אין טומנים לא בגפת ולא בזבל וכו'. פירוש שכל אלו הם דבר המוסיף הבל ולפיכך אסרו להטמין בהם אפי' מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים וכדאיתא בפרק במה [מדליקין] (ל"ד ב'), וכתב רשב"ם ז"ל וה"ר יוסף ז"ל דלא אסרו להטמין אלא בשיל ולא בשיל, אבל כיון דקיי"ל כחנניה דכל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי האור ולא חיישינן שמא יחתה, הוא הדין דשרי בהטמנה ולא חיישינן שמא יחתה, דמאי שנא, והקשה ר"ת ז"ל חדא דסתם הטמנה היא בבין השמשות או קרוב לו שהקדרות רותחות ורובם הגיעו למאכל בן דרוסאי ובדידהו ודאי אסרו להטמין בדבר המוסיף, ועוד דהא דומיא ששנינו בפרק כירה נקט תנא הטמנה דהכא, וההיא כשהגיע למאכל בן דרוסאי מיירי בין למאן דאמר לא יתן לא ישהא בין למאן דאמר לא יתן לא יחזיר והוא הדין להא דהכא, והא דחיישינן בהטמנה שמא יחתה בגחלים אף על פי שכבר הגיע למאכל בן דרוסאי מה שלא חששו גבי שהייה, משום דהכא כיון שמחזר להטמינה גלי אדעתיה דבעי ליה לתבשיל דליהוי רותח ומצומק ואיכא למיחש שמא לא ימצאנו רותח כרצונו ויחתה בגחלים, מה שאין כן בשהייה מניח תבשילו מגולה, וכן הסכימו רבותי ז"ל.
ועוד אמר רבינו ז"ל דכיון שלא גזרו בדבר המוסיף אלא שמא יטמין ברמץ, נראה שלא גזרו בדבר המוסיף הבל אלא כשהוא מטלטל דומיא דרמץ, אבל מה שנהגו לעשות חפירות בקרקע ומרתיחים אותם יפה ולערב טומנים בתוכו הקדרה ואותו החום מוסיף הבל, זה מותר הוא שלא גזרו בדבר מחובר, והוא הדין למקומות שנהגו להחם פורני יפה ולגרוף אותו לגמרי ולהניח התבשיל בתוכו ולפקוק נקביו שהוא מותר.
ולא בחול. ובפרק לא יחפור (ב"ב י"ט א') הקשו בגמרא דאמרינן התם דחול אית ביה מיתונא, ופרישו דחול חמימי חאים וקרירי קריר, ואמרו בירושלמי (ה"א) האי חלא מאריה דפקדונא כמה דיהבת ליה איהו יהיב לך.
גמרא קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים. פירוש דאע"ג דקופה דבר שאינו מוסיף הוא, כיון שמונחת על הגפת שהוא מוסיף ומסיק לה הבלא דינו כטומן בדבר המוסיף, ושאלו רבותינו בעלי התוספות א"כ מה מקום היתר למה שנהגו להטמין על גבי כירה שהיא קטומה בבגדים, נהי דבגדים דבר שאינו מוסיף מ"מ הכירה אף על פי שהיא קטומה הוי דבר מוסיף טפי מגפת של זיתים, ואומר ר"ת ז"ל דשאני קופה שבתחלה טמן הקדרה לתוכה וכשמניחה על הגפת חשיבא דבר המוסיף, אבל קדירה שמניחה על גבי הכירה מגולה אין זו הטמנה והנחת בגדים שאחרי כן הויא ליה הטמנה בדבר שאינו מוסיף, ואין ההפרש הזה מחוור כל הצורך, עוד כתבו בו טעם אחר דשאני הכא שנתן הקדרה בקופתה על הגפת ממש בלא שום הפסקת אויר מה שאין כן בקדרותינו שיש בין הקדרה והרמץ הפסקת אויר ואין כאן שום דבר טמון בדבר המוסיף, וכן היה אומר מורי הרב ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל, ויש שמחמירים עם כל זה לתת בין הבגדים והקדרה כלי חרס להפסיק כדי שלא תהא כאן הטמנה חשובה וכאילו אין כאן אלא שהייה, והמחוור יותר לתת קדרה על פטפוט מנוקב והרמץ קטום תחת הפטפוט דהשתא איכא הפסק בין הקדרה והרמץ וליכא הנחה על גבי דבר מוסיף כלל.
והדבר ידוע שלא אסרו קדרה זו שהניחו על גבי גפת אלא מפני שהיא טמונה בקופה, אבל אם היתה מגולה [מותר] שהרי [שהייה] בעלמא שריא ואפי' היא [על גבי] גחלים ממש כל שהגיע למאכל בן דרוסאי, ואין צריך לומר שהוא מותר מה שנוהגים לתת מלח תחת הקערה בשעת האכילה כדי שלא תצטנן, כנ"ל.
וכן מה שנוהגים לכסות הבשר בבגדים או במפות בתוך הסעודה כדי שלא יצטננו מותר ואריך, ואף על פי שאסור להטמין משחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף, כי האי גוונא שהוא לפי שעה כדי שלא תצטנן אינה הטמנה כלל, וכן הורה מורי הרב ז"ל.
[דף מח עמוד א] דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא. פירוש מיחם של חמין רותח שהיה מסולק מן האור.
נזהיה רבא אמר ליה ר' זירא ומאי שנא ממיחם על גבי מיחם. פרש"י ז"ל דמקשי ליה מדתניא בסוף פירקין דנותנים מיחם ע"ג מיחם, והקשה ר"י ז"ל דאי ידע לה לההיא מתניתא היכי פריך מינה דבדידה קתני בהדיא לא בשביל שיחמו אלא שיהו משומרין, ולפיכך פירש ז"ל דלא ידע לה ר' זירא וממעשים בכל יום דעבדי הכי קא פריך ודכוותה בתלמודא.
אמר ליה התם אוקמי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד. וא"ת האי עובדא היכי הוה, אם במתכוין לחמם מ"ט דר' זירא שהרי אסרו לחמם מים כנגד המדורה ואם עשה כן חייב חטאת, וכדתנן (ל"ח ב') בנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ואם כדי להפשיר הא ודאי שרי כנגד המדורה דהפשרו לא זהו בשולו, והאי מיחם דומיא דכנגד המדורה הוא, תירצו בתוספות דשאני הכא שאפשר להם להתבשל שם וכי האי דוכתא לא התירו להפשיר וכדפרישית בפרקין דלעיל (מ' ב'), ואף על פי כן מותר לתת פאנדאס צוננות על המיחם כדי לחמם כיון שכבר הם מבושלות והא לא מחזי כמבשל, ואפי' כשהמיחם על גבי האור התירו לתת כלי על המיחם ולתת הבשר או הפנאדאס על אותו כלי וכדכתיבנא (לעיל שם) בשם רבינו הרמב"ן ז"ל, וכן נהגו.
לסוף חזייה דקא עצר. פירוש והוה ליה סוחט שהוא מדין מלבן כיון שהוא במים, מה שאין כן במי פירות שהם מלכלכין, ולפיכך התירו (לקמן קל"ט ב') לסנן היין בסודרין ולא חששו לסחיטה, ואף על גב דסוחט בפירות תולדה דדש הוא הני מילי כשאין הסחיטה הולכת לאיבוד וכדבעינן למימר קמן (שם), וא"ת ולמה [לא] אסרו כאן אלא משום דלבסוף עצר וסחט, תיפוק לי משום כיבוס גופיה שהיא אב מלאכה דהא אמרינן בזבחים פרק דם חטאת (צ"ד ב') דשרייתו של בגד זהו כיבוסו, תירץ ר"י ז"ל דשאני התם דמיירי בבגד שיש בו לכלוך כבר וכיון שנותן בו מים כדי כבוס ומתכוין לכך ודאי זהו כבוסו, אבל הכא ודכוותה שאין [בו] לכלוך ואינו אלא להעביר זוהמא ואפי' במתכוין [אין בו כיבוס דאורייתא] ועכשיו [ש]אינו מתכוין אין כאן כבוס כלל ואפי' מדרבנן ולפיכך לא אסרו אלא משום חשש סחיטה, ויש מקומות שלא חששו לסחיטה משום דלא קפדי עלה וכדאמרינן הכא גבי פרונקא, וכדאיכא טובא במכילתין, נפרשם שם בס"ד, ואשה שהשתין התינוק בבגדיה אסור לתת שם מים כדי כבוס דבכי הא שרייתו זהו כבוסו כההיא דזבחים, אבל לתת שם מעט מים כדי לבטל הלכלוך שתוכל להתפלל מותר, וכן כתב ר"י ז"ל.
ומאי שנא מפרונקא. פירוש בגד (של יין) [דשרינן] לתת על כובא דמיא ונותנים הנטלא עליו, ויש שפירש דממעשים בכל יום שנהגו בו היתר קא פריך, ור"ח ז"ל [פירש] דפרכינן מהא דאמרינן בפרק תולין (קל"ט ב') האי פרונקא אפלגא דכובא דליכא משום אהל שרי.
מוכין שטמן בהם מהו לטלטלם בשבת. יש שפירש מוכין בלויי סחבות של בגדים, וליתא דהנהו לא חשיבי להיות חס עליהם להקצותם, והנכון כדפירש"י ז"ל מוכין דבר רך כמו צמר גפן ותלישת צמר רך של בהמה וגזיזת בגדים בלויים ע"כ, שזה מקצים אותו למלאות בהם כרים וכסתות.
הכי קאמר ואם לא טמן בהם אין מטלטלים אותם. פירוש דתנא מילי [מילי] קתני, מעיקרא [קתני] דין הטמנה דמוכין יבשין דבר שאינו מוסיף הם, והדר קתני שהם כמוקצים מחמת חסרון כיס ואינם בני טלטול, וא"ת והא גיזי צמר קתני הכא ובהדיא תנן במתני' כי אף על פי שטמן בהם אסור לטלטלם כדקתני כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות, וי"ל דכי מוקמינן לה כשלא טמן בהם אסיפא דמוכין היא אבל רישא אפי' טמן בהם אסור לטלטלם ומתני' לצדדין קתני, אי נמי דגיזי צמר דמתני' מיירי בשל הפתק כדפריש רבינא לקמן והכא כשאינם של הפתק, והא דיחוייא בעלמא הוא דלא תסייעיה לאביי אבל הילכתא כאביי דליכא מאן דפליג עליה ושבקינן מתני' כפשטה דאתיא כדאביי.
הא בחדתי הא בעתיקי. פירוש דכיון דעתיקי הוא אין זה נראה כמלאכה כלל, ומכאן התיר ר"י ז"ל להחזיר הלולאות בסרבל שניתקו אם הנקב גדול ויכול להחזירו להדיא בידו בלא טורח כיון דעתיקי ואינו נותנו שם לכתחלה, ודמי נמי להחזרת קני מנורה ברפוי דשרי לרשב"ג והילכתא כוותיה ואף על גב דהתם מיחזי טפי כבנין, אבל אם צריך לתקעם בחוזק יש לאסור כהחזרת קני מנורה, וכשהם רחבים גם כן אם נותנו שם בענין שצריך לתקעם ולקשרם קשר של קיימא נראה לר"י ז"ל שיש לאסרם כהחזרת דלת שידה תיבה ומגדל דאסר רבה ריש פרק כל הכלים (קכ"ב ב') גזירה שמא יתקע, עכ"ל התוספות, ואף על פי שאפשר לדקדק בדברים אין להשיב על האריה הגדול.
הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. פרש"י ז"ל פותח ממש מן הבגד השלם כמות שהוא חייב חטאת מפני שהוא גמר כלי והוא תולדה דמכה בפטיש, מתקיף לה [רב כהנא] וכי מה בין זה למגופת חבית דתניא לקמן במכילתין (קמ"ו א') רשב"ג אומר מביא אדם חבית של [יין] ומתיז את ראשו בסייף ונותן לפני האורחים, ופרקינן זה חבור וזה אינו חבור, ואינו נכון, חדא דהיכי מתמה רב כהנא על הא דרב יהודה וכי לא סבירא ליה דפותח בית הצואר בתחלתו מיחייב והיאך אפשר דלא, ועוד דההיא דרשב"ג חבור גמור הוא דהא במתיז ראשה של חבית ממש היא ולא שמתיז את המגופה, והכי דייק לישנא והכין מוכח נמי בדוכתה דמייתי לה על ההיא דאיבעיא לן מהו למברז חביתא בבורטיא דמיירי שנוקב בגופה של חבית, וטעמא דההיא דרשב"ג כבר אתפרש בדוכתה דטעמא דשרי מפני שהוא מקלקל ולעין יפה קא מיכוין, ואדמהדר הכא זה חבור וזה אינו מחובר הוה ליה למימר הכא לפתחא מיכוין.
לפיכך הנכון כמו כפירש ר"ת ז"ל דפותח בית הצואר היינו כי לאחר שפתחו בית הצואר נוהגים לתת בפיו חוט אחד קשור ופעמים שתופרים אותו או שנותנים שם חתיכה של בגד תפורה, וגם הכובסים עושים כן בשעת כבוס, ואילו להתיר הקשר ההוא בשבת מותר דקשר על מנת להתיר הוא וכדקתני לעיל מתירים בית הצואר בשבת, אבל אם הפקיעו או חתכו ביד או בכלי אמר רב יהודה שהוא חייב חטאת דגמר מלאכה הוא ותולדה דמכה בפטיש, ואף על גב שכבר נפתח כיון שחזר ונתפר ואי אפשר ללבשו אלא בכך הא חשיבא מלאכה, ואתקיף לה רב כהנא מה בין [זה] למגופת חבית שהפותחה בשבת לא חשיבא מלאכה כיון שכבר נעשה לה פתח וקים לן דהפותח מגופה פטור, אי נמי מייתי לה מהא דתנן בפרק תולין (שם) אין נוקבים מגופה של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירים ואפי' לרבי יהודה איסורא דאורייתא ליכא, ומהדרינן זה חבור וזה אינו חבור דמגופת חבית לא חשיבא חבור לגבי חבית כי היכי דהויא תפירה דבית הצואר חבור.
[דף מח עמוד ב] תנן שלל של כובסים והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה ואינו חבור להזאה, ע"כ [במשנה] (פרה פי"ב מ"ט), ולא קתני עד שיתחיל להתיר, אבל בברייתא תני לה ומאי דלא פריש במתני' [פריש] בברייתא, ומשום דהויא פירושא למתני' תלינן ליה במתני' וכאותה שבריש פרק השותפים (ב"ב ב' א'), וההיא דפרקין דלעיל (מ"ו ב').
מקל שעשאה יד לקרדום. פירוש לפי שעה בלא שום תיקון ושום תקיעה.
חבור לטומאה בשעת מלאכה. פירוש כדין ידות הכלים.
מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו. פירוש כי ההיא דשלל של כובסים, דאילו ההיא דקרדום משום יד היא.
אמר רב רבי מאיר היא דתנן בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה מטמאים במגע ואין מטמאים [באויר]. פירוש סתם כירותיהם היו של חרס והיו מיטלטלין ועושים להם לתשמישם בית הפך ובית התבלין ומחברים אותה לכירה בטיט כל שהוא, שאילו היה הכל עשוי כלי אחד מתחלתו אין זה ענין לשלל של כובסים, אלא ודאי כדאמרן, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל, וקתני שאם נטמא אחד מהם במגע ממש מתוכו נטמאו כולן, אבל אם לא נגעה הטומאה בתוכו ממש אלא שנכנסה באוירו הוא טמא והשאר טהורים, וכדמפרש טעמא ואזיל.
עבדו בהו רבנן היכירא כי היכי דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים. וא"ת ושלל של כובסים דהויא דכוותה מאי היכירא עבוד, י"ל דהא עבוד היכירא שאינם חבור להזאה כדתנינן במתני' בהדיא, אבל הכא גבי כלי חרס דלא שייכא הזאה דכלי חרס אין לו טהרה אלא שבירה, עבוד היכירא זו.
מספרת של פרקים וכו' מה נפשך אי חבור הוי אפי' להזאה נמי. וא"ת דלימא ליה מדאוריתא אינו חבור אלא מדרבנן ועבוד היכירא בהזאה כדאמרינן גבי שלל של כובסים, ותירצו בתוספות דודאי קים ליה דחבור דאורייתא הוא כיון שהם משמשין בין שניהם תשמיש אחד, מה שאין כן בשלל של כובסין שאין זה משמש עם זה ואין זה צריך לזה כלל, והיינו דאוקים למתני' דשלל של כובסין כההיא דבית הפך ובית התבלין שעושה כל אחד מהם תשמישו לעצמו, והא דאמרינן ואי לאו חבור הוא [וכו'] לאו משום דמסתברא ליה למקשה הכי, אלא הכי קאמר ואפי' תרצה לדחות דלאו חבור הוא ולהכי לא הוי חבור להזאה א"כ אפי' לטומאה נמי לא, דהא כל היכא דאמרת חבור לטומאה אמרינן נמי דה"ה להזאה.
[דף מט עמוד א] ממרטא דביני אטמא. פירוש מה שתולשים משם, וזה כפירוש רש"י ז"ל, דאילו הוי בגדים בלויים דעבידי ממרטא זו היינו כסות לחה ומאי האי דשיילינן עוד כסות לחה היכי משכחת לה, אלא ודאי כדאמרן, והיינו דלא אמרינן בהא דעבידי ממרטא דביני אטמי.
תפילין צריכין גוף נקי כאלישע. [יש מפרשים דהיינו למי] שבא לסמוך עליהם על הנס בשעת הפחד דבעתותא מייתי לידי הפחה כדדרשינן (מגילה ט"ו א') גבי ותתחלחל המלכה מאד, וכן פירש רבינו מנחם ז"ל, והקשו על זה דהא אמרי רבנן כל הסומך על הנס אין עושים לו נס, והנכון דלאו דוקא נקט כאלישע בעל כנפים אלא לפי שנעשה לו נס בדבר נקטיה, וכההיא דאמרינן לא יתן אדם לקופה של צדקה אלא א"כ ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון, והא ודאי לאו דוקא אלא אגוזמא נקט כלומר שיהא אדם נאמן וכדמפרש ואזיל.
למאי הילכתא. ואיכא דגרסי מאי טעמא, והכל הולך לדרך אחד, והכי פירושא מאי טעמא צריך לנקיות זה.
אביי אמר שלא יפיח בהם. כלומר שיוכל להעמיד בעצמו בשעת הפחה שלא יפיח עד שיסלקם.
רבא אמר שלא יישן בהם. פירוש דאילו שלא יפיח בהם לא הויא מילתא רבתי וכל אדם יכול להעמיד עצמו בזה, ולא אמרו שיהא כאלישע בעל כנפים אלא שיהא זריז שלא תאנסנו שינה המביאתו לידי הפחה, כך פרש"י ז"ל, ועיקר.
ומסתברא שלא נאמרו כל הדברים האלו אלא למי שבא להניח תפיליו כל היום כמדת החסידים שאז צריך שיהא זריז בעצמו לנקיות זה כאלישע, אבל למי שמניחם בשעת תפלה וק"ש כל אדם זריז בכך שאין שינה בשעת התפלה ולא הפחה דהא כתיב הכון לקראת אלהיך ישראל, ויש כמה בני אדם שמצות תפילין רפויה בידיהם שלא (מסרו) לפי מה שפירשנו. +א"ה, כנראה חסר כאן, ואולי הכוונה שהיא רפויה בידם משום דא"א להם ליזהר כאלישע, וע"ז כתב רבינו דאינו כן לפי מה שפירשנו.+ ונראה מן התלמוד הבבלי והירושלמי כי גם בימי חכמי התלמוד היתה רפויה בידיהם שלא מסרו עצמם עליה בשעת השמד, ואמרו חז"ל (לקמן ק"ל א') כל מצוה שלא מסרו [ישראל] עצמם [עליה למיתה] בשעת [גזירת המלכות כגון תפילין] עדיין היתה רפויה בידם, ובירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג) אמרו מפני מה לא החזיקו בה מפני הרמאין דחד גברא אפקיד ארנקא גבי ההוא גברא דהוה מנח תפילין כי תבע ליה כפר ביה אמר ליה לא לדידך אפקדית אלא לתפילין דברישך.
ויש מדקדקים דכיון דאמר רבא שלא יישן בהם דסבירא ליה דאסור לישן בתפילין אפי' שינת עראי, ופליגא אדרבי יוחנן וסוגיא דמסכת סוכה (כ"ו א') דסבר דמותר לישן בהם שינת עראי כשמוסר שינתו לאחרים או שראשו בין ברכיו, וזה דעת רבינו אלפסי ז"ל ופוסק כרבא דהוא בתרא, ונראים דברי האומרים דרבא לא פליג אסוגיא דהתם דאילו הוה הכי [הוו] מדכרי לה התם, והכא הכי קאמר שלא יישן בהם שינה האסורה שמביאתו לידי הפחה וכדפרישית לעיל, אי נמי דהכא מדת חסידות אמר למי שמניחם כל היום שיוכל להיות זריז שלא יישן בהם כלל ואפילו עראי שמא יבא לידי קבע, כנ"ל.
כיון שהגיע אצלו נטלם מראשו ואחזן בידו. יש מקשים והלא שעת השמד היה וקי"ל בסנהדרין (ע"ד ב') דאפי' אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור כל שכן על מצוה גדולה כזו, ומסתברא דלא קשיא דהא מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, ולהניח כל היום הוא מדת חסידות, וכיון שכן לא היה יכול למסור עצמו עליהם על שאר היום, ומורינו הרב ז"ל היה אומר בשם רבינו הגדול ז"ל [ש]לא אמרו יהרג ואל יעבור אלא על ביטול מצות לא תעשה שהרי יש בידו ליהרג ולא יעשה, אבל על מצות עשה שאומרים לו שב ואל תעשה לא יהרג על זה שהרי הדבר בידו לכוף אותו שלא יעשה, והוה ליה באותה שעה כמו שאמרו (סנהדרין ע"ד ב') אסתר קרקע עולם היתה, ודניאל שמסר עצמו על התפלה לפנים משורת הדין היה עושה לפי שהיה הדור פרוץ ויפרצו לעבור בשאר מצוות לא תעשה, וטעם נכון הוא זה, ובמסכת סנהדרין הארכתי בזה בס"ד.
כך הגירסא בספרים ישנים אמר לו מה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. ולפי גירסא זו קודם שנמצאו שהיו כנפי יונה אמר הוא כן, והיינו דשיילינן בסמוך מאי שנא כנפי יונה דאמר ליה כלומר על מה סמך כשאמר כן, ומהדרינן דאמתילא כנסת ישראל ליונה, ולאו למימרא שאמר כן כסומך על הנס שכל הסומך על הנס אין עושים לו נס, אלא הכי קאמר כי הוא קורא מצוה זו כנפי יונה מפני שהמצות הן כנפיהן של כנסת ישראל שנמשלה ליונה דמה יונה כנפיה מגינות עליה, פירשו הגאונים ז"ל כי היונה יש לה טבע שאם בא עליה עוף גדול באויר הרקיע היא נלחמת בכנף אחד ונסמכת על הכנף השני, כך ישראל מצות מגינים עליהם, ועל זה נהגנו בשעת חליצת תפילין לכרוך אותם בצורת כנפים ובלבד [בשל] ראש שנעשה בהם נס, ובשל יד אנו עושים בצורת יוד כי הם תשלום שדי, ויש נוהגים לצייר בשתיהן כנפים ככנפי יונה והכל לפי מה שנהגו.
מתני' טומנים בשלחין ומטלטלין אותן. פרישנא בגמרא אליבא דהילכתא דבכל שלחין קאמר ואפי' עבודין ואפי' של אומן, והא דקתני ומטלטלין אותן אפי' כשלא טמן בהם קאמר דהא מדמי להו בגמרא לנסרים.
[בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. מפרש בגמרא] בגיזין של הפתק.
כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות. פירוש דטלטול מן הצד בכי הא שהוא לצורך שבת [שרי, וא"ת והא מיירי שהקדירה מכוסה] צמר כולה ואפי' הכיסוי והיאך יוכל לטלטל בו כלום שהרי נעשה בסיס לדבר האסור וכיון שהונחו שם במזיד אי אפשר לנערם ואפי' בטלטול מן הצד כדאיתא לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ה ב'), י"ל דכיון שלא הונחו שם [אלא] לצורך הקדרה אין הקדרה והכיסוי נעשה להם בסיס, וא"ת והא תנן (קמ"ב ב') באבן שעל פי החבית דדוקא בשוכח מטה על צדה ונופלת אבל מניח אסור לטלטל החבית והא התם כי האבן לכסוי החבית הונחה ואפי' הכי חשבינן החבית בסיס לדבר האסור, תירץ ר"ת ז"ל דשאני התם שהונחה שם האבן להיות שם עד מוצאי שבת אבל בכאן שהונחה לסלקה משם בשבת אין הקדרה נעשית בסיס לה, ואחרים תירצו דהתם מיירי באבן הצריך לו שהניחו שם גם להצניעו ולא לכסות החבית בלבד.
ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי.
גמרא אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו לא. פירוש כשהן עבודין הוא דקפיד דכשאינם עבודין לא קפיד, והיינו דפרכינן לקמן לפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים של בעל הבית אבל של אומן לא, ואם איתא דלמאן דאמר אומן קפיד אפי' כשאינם עבודין קפיד ואסור לטלטל, [היכי] מצי למתני אבל של אומן לא דהא איהו בעי למיתני מידי דאיכא חילוק בין עבודין לשאינם עבודין וכדקאמר לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה, אלא ודאי דאומן לא קפיד אלא בעבודין, והיינו דפרכינן התם דליפלוג וליתני ולא אמרו עבודין אלא בשל אומן וכן פרש"י ז"ל לקמן.
[דף מט עמוד ב] אבא שלחא הוה ואמר הביאו לי שלחין ונשב עליהם. פרש"י דבחול הוה עובדא וא"כ הכי פירושא והוה אמר הביאו לי שלחין כי הרבה פעמים היה אומר כן אלמא אומן לא קפיד, וכן פירשו מקצת הגאונים ז"ל, והקשה ר"י ז"ל דא"כ אמאי לא מייתי ראיה ממימרא דר' יוסי דקתני לקמן בהדיא אחד זה ואחד זה מטלטלים אותן, ולפיכך פירש הוא ז"ל כדעת מקצת הגאונים ז"ל שפירשו שאמר כן בשבת, ומשום דמעשה רב הביאוה לזה ולא הביאו מתניתא דלקמן, ומינה דהילכתא כר' יוסי דהוה עביד בה עובדא.
לא אמרו [עבודין] אלא לענין טומאה בלבד. פירוש דעבודין מקבלין טומאה ולא שאינם עבודין, והקשו בתוספות כי במסכת זבחים (צ"ג ב') גבי דם חטאת שניתז על העור [אמרינן דעור משהופשט טעון כיבוס] יכול אף על פי שלא הופשט ת"ל (עור או עור) [בגד מה בגד הראוי לקבל טומאה כו'] אלמא ראוי לקבל טומאה ואפי' שאינו עבוד, תירצו בתוספות דהתם מיירי על [ידי] ייחוד שייחדו לישיבה, והקשו עוד כיון דשאינם עבודין אינם מקבלים טומאה היאך ניטלין בשבת נימא מדלגבי טומאה לאו מנא הוא [לענין שבת נמי לאו מנא הוא] כדאמרינן לקמן במכילתין (קכ"ג א'), ותירצו דכיון דעל ידי ייחוד הוי מנא לענין טומאה ראוי להיות מנא לענין שבת ואפי' בלא ייחוד, ותדע דתנן לקמן בפרק כל הכלים (קכ"ד ב') כל שברי כלים ניטלים ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתם הראשונה ואמאי והא לאו מנא הוא לענין טומאה אלא בייחוד, אלא לאו ש"מ דכיון דעל ידי ייחוד הוי מנא לענין טומאה בהכי הוי מנא לענין שבת, ולדידי מסתבר דההיא דמסכת זבחים מיירי לענין טומאת שרצים דהתם כתיב או עור ולא בעינן עבוד והכא מיירי לענין טומאת מדרס דשאינו עבוד אינו טמא דלא חזי לישיבה אלא א"כ ייחדו לישיבה, והקשו בתוספות דבכוליה סוגיין משמע דעור שאינו עבוד ניטל בשבת ואילו לקמן בפרק כל כתבי הקדש (קט"ז ב') אמרינן ואנו לא נטלטל עור אגב בשר אלמא דבלא בשר אסור לטלטלו, והכי נמי מוכח בפ"ק דביצה (י"א ב') שלא התירו לתת עור לפני הדורסן אלא משום דלא ליתי לאמנועי משמחת יום טוב, ובירושלמי (ביצה פ"ג ה"ג) אמרו כיצד הוא עושה משייר בה אבר ומביאה אגב עורה, ותירצו דהתם בלח דלא חזי למיזגא עליה [והכא ביבשין דחזי למיזגא עלייהו, ורש"י כתב דהתם בבהמה דקה] והכא בבהמה גסה, ואינו מחוור מדנקטוה סתם הכא והתם (א"ה, עי' מש"כ רבינו לק' קט"ז ב').
כנגד מלאכה ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת. פירש ר"ח כי ס"א פעמים כתוב בתורה מלאכה ומלאכת, אלא שאין מונים אותן של פרשת ויכלו שהרי בדבר י"י שמים נעשו, וגם אין מונים אותם שכתוב בהם מלאכת עבודה, וגם יש אחרים שאין מונים והם מפורשים בירושלמי (פ"ז ה"ב), ולא נשארו אלא ארבעים, ויש [מי שמוציא] מכללם ויבא הביתה לעשות מלאכתו [ויש שמוציא] והמלאכה [היתה דים] (מלאכות), ושאלו בתוספות אליבא דר"ש בר' יוסי בן לקוניא מהיכן יודעים מה הן המלאכות שהן אבות או שהן תולדות, דבשלמא לת"ק כל מלאכה דהויא במשכן הויא אב ואידך תולדה כדאיתא לקמן בפרק הזורק (צ"ו ב'), וי"ל דמסברא ידעינן להו, והנכון יותר כמו שפירש ר"י ז"ל דאפי' לר"ש בר' יוסי מודה הוא דילפינן ממשכן לענין אבות ותולדות, דהא בהדיא אמרינן בכמה מקומות שכן היתה עבודת משכן ולא אתו כולהו דלא כר"ש בר' יוסי, ולא הוצרך ללמוד ממלאכה ומלאכת הכתובים שבתורה אלא לפי שיש בל"ט מלאכות שמנו חכמים מלאכות הדומות זו לזו שהיה נראה למנותם אחת כגון זורה ובורר ומרקד, ומנו אותם חכמים שלש ואילו נמנו אחת לא היו ל"ט, לכך הוצרכנו לומר שכנגד ל"ט מלאכות הכתובות בתורה הם, ואינם ל"ט אם לא תמנה לאלו בשלש, וא"ת א"כ היכי אמרינן תניא כמאן דאמר [כנגד] עבודות המשכן דתניא וכו' דהא ההיא אפי' לר"ש בר' יוסי [בן] לקוניא אתיא ללמד על האבות ועל התולדות, י"ל דכיון דאוריך תנא כולי האי כדבסמוך ולא אדכר אלא עבודת המשכן משמע דכולה מילתא מהתם ואפי' מנינא.
והא דתנן בגיזי צמר ואין מטלטלים אותן אמרינן עלה אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהם [אבל טמן בהם] מטלטלים אותן. פירוש דכיון שטמן בהם פעם אחת הרי הפקירם לדבר זה והוציאם מהקצאתם, ולהאי סברא מתני' מילי מילי קתני והכי קאמר טומנין בגיזי צמר דדבר שאינו מוסיף הם ואין מטלטלים אותן בעלמא.
איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא. פירוש שהקשה על דברי רבא ולא לרבא ממש והיינו דהדרינן לומר אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא וכו', ומדלא פרקינן דמתני' בשטמן בהן פעם אחת זו בלבד ודרבא כשטמן בהם הרבה פעמים, שמעינן דלא שנא בין פעם אחת לפעמים הרבה כל זמן שלא ייחדם.
[דף נ עמוד א] רבינא אמר בשל הפתק. פרש"י ז"ל לעולם מימרא דרבא כשטמן בהם כדאמרינן מעיקרא, ומתני' לא קשיא עליה דמשנתנו בגיזי צמר של הפתק העומדים לסחורה ורבא איירי בשאינם של הפתק, ודרבא בעלמא איתמר ולאו אמתני' קאי, וקשה דהא רבא לא שנו קאמר, ויש מתרצים דרבא גופיה לא קאמר לא שנו אלא דמאן דלא ידע לה שפיר אוקמה אמתני' וגריס בה לא שנו, והנכון דלעולם אמתני' קאי, דרישא קתני מילתא פסיקתא טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלים אותם, וכל גיזי צמר במשמע בין דהפתק בין דלא הפתק דלענין הטמנה נמי שוים הם, (אלא דכשאינם של הפתק אין מטלטלים אותם) ועליה קאמר דלא שנו דכשאינן של הפתק אין מטלטלים אותן אלא כשלא טמן בהם, וסיפא דמתני' קאי אגיזי צמר של הפתק ולצדדין קתני ונקט לישנא קלילא, וכן פירשו בתוספות, ומיהו אפי' בשל הפתק מהני ייחוד כדאמרינן לעיל, ומימרא דאביי דלעיל גבי מוכין דאמר דבעו ייחוד ולא סגי בהטמנה ודאי לא פליגא אדרבא מדלא אדכרוה בגמרא דפליגי, אלא יש לומר דמוכין חשיבי מגיזי צמר שאינם של הפתק ודינם כשל הפתק, וכן בדין לפי מה שפירש רש"י ז"ל במוכין (עי' לעיל מ"ח א' ד"ה מוכין), ובתוספות אמרו דההיא דאביי במוכין של הפתק, ולא מיחוור מדלא פירשוה בגמרא.
חריות של דקל שגדרם לשם עצים. פירוש ודכולי עלמא ואפי' לר"ש דלית ליה מוקצה הני אינם בני טלטול דלהסקה בעלמא קיימי ואין תורת כלי עליהם, ותדע דהא קי"ל כרבי שמעון וליכא למימר דתהוי כולה סוגיין דלא כהילכתא, וכן במוכין וגיזי צמר דבעינן ייחוד אפי' ר"ש מודה בהם דכמוקצה מחמת חסרון כיס דמי.
איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב רב אסי אמר ישב אף על פי שלא קישר ואף על פי שלא חישב. פירוש הלשון הזה מוכיח דישיבה שלא בהזמנה גריעא מהזמנה גרידתא, וכן בדין כדאשכחן גבי הזמנה דתפילין לאביי וכדכתיבנא לעיל (מ"ד א'), וק"ל דהא בגיזי צמר דכולי עלמא בעינן יחוד וסגי להו בייחוד, ואילו הכא איכא מאן דמצריך קישור ואיכא מאן דסגי ליה בישיבה גרידתא, וי"ל דבגיזי צמר יש להם להקל או להחמיר יותר מחריות של דקל, דרב סבר דבגיזי צמר דחזו להטמנה סגי להו בייחוד אבל חריות דלא חזו לישיבה כלל בעו קישור, ורב אסי סבר אדרבה גיזי צמר דחשיבי בעו ייחוד אבל חריות דלא חשיבי בכל דהו סגי להו ואפי' בישיבה גרידתא.
שמואל דאמר כרשב"ג. פירוש דרשב"ג נמי מחשבה בעי דארישא קאי דקתני ונמלך עליהם לישיבה והיינו ייחוד.
אלא רב אסי דאמר כמאן הוא דאמר כי האי תנא. פירוש דקתני סיפא דאם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום זו היא הכנתן ואפי' בלא ייחוד אחר עולמי.
והא דקתני רישא יוצאים בפקורין ובגיזי צמר. עיקר הפירוש כדפרש"י ז"ל דיוצאים בהם אפי' לרשות הרבים קאמר, דכיון דעבד להו הזמנה מבעוד יום או שיצא בהם הוו להו כמלבוש כיון דצריכי ליה, ואם לא הזמינהו ולא יצא בהם מבעוד יום הוו להו כמשוי ואסור מדרבנן מיהת, ופקורין וגיזי צמר הם שנותנין על המכה שנתרפאת כבר כדי שלא יסרטוה הבגדים ויצטער, ולפיכך נותנה לכתחלה בשבת בייחוד דמעיקרא ולא חיישינן לשחיקת סממנין, והא דקתני שאם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום אף על פי שלא כרכן במשיחה מותר לצאת בהם, פירוש שלא כרכן מבעוד יום אבל כרכן בשבת כשנתנן על מכתו, דאי לא הא איכא למיחש דילמא נפלו ואתי לאתויינהו ברשות הרבים.
אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא וכו'. פירוש מהא דקתני שאם היה עליהם כר או סדין ואפי' בלא ייחוד מנענען בידו למחר והיינו כדרב אסי.
ומסתברא דכיון דרב אשי דהוה בתרא אכרע כרב אסי הילכתא כותיה, וליכא לפסקא דפסק רבה בר בר חנה דקי"ל הילכתא כבתראי.
ר' חנינא בן עקביא היא. כלומר יחידאה היא ולית הילכתא כותיה.
ולא ידענא אי בית האבל או בית המשתה. פירוש דר' חנינא בן עקביא כך אמר צאו וחשבו כדי שנשב עליהם למחר בבית האבל או בבית המשתה, והיינו דדייקינן מינה טעמא דבית האבל או בית המשתה דטרידי, פירוש וכיון דטרידי אקילו רבנן עלייהו, אי נמי דבעלמא אמאי לא סגי במחשבה משום דכיון דבר מעשה הוא ולא עביד מעשה אין מחשבתו קיימת ודילמא מימליך, אבל כי טרידי ליכא גלויי דעתא שאין מחשבתם קיימת דמשום דטרידי הוא דלא עבוד מעשה.
מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכיו. פירוש דסתמו כפירושו דלעשות צרכיו הכניסו ומחשבתו ניכרת יפה מתוך מעשיו.
והוא שייחד להם קרן זוית. פירוש דאילו נתנם תוך הבית אפי' צבור אינו היכן, דלקרקע עולם יהב ליה התם שיהא מתפזר ונדוש לרגלי בני אדם, ויש אומרים והני מילי כשנתנו בקרקע, שאם הניחו בקופתו הרי הוא כייחוד בקרן זוית, כן נראה.
לימא כתנאי. פירוש דתנאי פליגי במידי דלאו בר מעבד מעשה והיינו נתר וחול, ותדע דאילו במידי דבר מעבד מעשה הא איפליגו בה תנאי לעיל והוה ליה למימר לימא הני תנאי כי הני תנאי, וכן פרש"י ז"ל.
הא נתר וחול מותר. פירוש דלא אסר תנא אלא גרתקון דגורר בכלי כסף והוה ליה ממחק שהיא מאבות מלאכות.
ומר סבר לא בעינן מעשה. וא"ת מ"מ ליבעי ייחוד והיכי קתני מותר בלא שום ייחוד, [וי"ל] דודאי בייחוד מיירי דומיא דגרתקון שהוא מיוחד ועומד לכך.
דכולי עלמא לא בעינן מעשה. ומאן דאסר לא אסר אלא מטעם שהוא גורר וכרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, אבל לא מצי למימר דלכולי עלמא בעינן מעשה דא"כ מאי טעמא דמאן דשרי, נהי דלגרירה לא חיישינן כיון שאינו מתכוין מ"מ הכנה בעינן.
[דף נ עמוד ב] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. פרש"י אבל לא סורק דלא סגיא שלא ישיר שער והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות, ויש מקשין דבדוכתה (נזיר מ"ב א') אמרינן טעמא שכל הסורק להסיר נימין המדולדלין מתכוין אלמא דלאו משום פסיק רישיה הוא, ונראה דלאו קושיא היא דהתם הכי קאמר שכל הסורק על כרחו להסיר [נימין] המדולדלין מתכוין דלא סגיא בלאו הכי ואפי' אינו מתכוין הרי הוא כמתכוין גמור. אלא הא והא רבי יהודה וכו'.
הכי גרסינן במאי אוקימתא להא דתני מותר כרבי יהודה. ויש גורסין במאי אוקימתא כרבי יהודה ולישנא קלילא הוא, אבל לא גרסינן במאי אוקימתא להאי דתני אסור כדגרסי במקצת נוסחי, חדא דמסתמא על ההיא דאוקי מעיקרא כרבי שמעון ופרכינה ואוקימנא כר' יהודה קיימינן השתא, ועוד דבתוספתא תני לה להך סיפא בהדיא על ברייתא דקתני מותר, והכי מיתניא התם בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון ולא יחוף בהם שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן פרש"י ז"ל ועיקר, וא"ת מכל מקום לדידיה היכי ניחא על כרחין מציעתא לא אתיא כרבי שמעון כדאכרחנא מההיא דנזיר, ויש מתרצים דאיהו הוה מצי למידחק דהאי תנא סבר דחפיפת שער פסיק רישיה ולא ימות הוא ופליג אמתני' דנזיר, ולא מחוור דהא בהדיא פרכינן עלה מנזיר ולא דחינן הכי, אלא הנכון דאין הכי נמי דלדידיה קשיא מציעתא והכי קאמר ולדידך דאוקימתא כר' יהודה נהי דניחא לך מציעתא מ"מ תקשי לך סיפא ולדידי סיפא אתיא שפיר כרבי שמעון, וזו שיטת התלמוד היא בכמה מקומות.
איבעית אימא בקטן וכו'. וא"ת א"כ פשיטא דמותר, י"ל דתנא דיני דיני קתני, אי נמי דאשמעינן דלא גזרי בהני אטו איש בן שער, וש"מ דלרבי שמעון אפי' בבעל זקן חופף פניו, ומכאן קושיא גמורה על האוסר להעביר ידו על זקנו בשבת שמא ישיר שער, דהא קי"ל כרבי שמעון.
מהו לפצוע זיתים בשבת. פרש"י ז"ל לפצוע זיתים למתק מרירותן, והקשו בתוספות חדא דמאי הפסד אוכלין יש בזה אדרבה תיקון אוכלים הוא, ועוד א"כ מאי שייטיה הכא, בפרק חבית דמיירי בדיני סחיטה ומפרק [הוה] ליה לאתויי, לפיכך פירש ר"י ז"ל לפצוע זיתים לחוף בהם פניו וידיו קאמר ומשום השרת שער וכעין סוגיין דלעיל, אבל משום סחיטה ליכא כיון שאינו צריך למימיהן והולך לאיבוד, והשתא אתי שפיר הא דקאמר שיש בזה הפסד אוכלים.
לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת אמרי פת לא מאיסא. פירוש דלא אמר שמואל אלא היכא דפת לא ממאיסא אלא שיש בה בזיון כגון שסומך בה קערה שלו או שחותך עליה בשר מבושל או צלי, אבל בהני דמימאסי אפי' שמואל מודה דאסיר, והקשו בתוספות מהא דתניא (ברכות נ' ב') רבי אליעזר אומר יין עד [שלא] נתן לתוכו מים נוטלים ממנו לידים וחכמים אומרים אין נוטלים ממנו לידים, ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם צרכיו בפת כמאן כרבי אליעזר, והא התם כשנוטל ידיו הפסד אוכלים הוא, ויש מתרצים דסוגיא דהכא פליגא אסוגיא דהתם ולפום סוגיין דהכא דשמואל כרבנן היא, ויש סוגיות מתחלפות בתלמוד, ועוד תירצו בתוספות דהתם בשיטת רבי אליעזר קאמרי, אבל דרבי אליעזר עדיפא דשרי אפי' הפסד אוכלים לעשות בהם צרכיו, והוא הדין דשמואל מצי מוקים סבריה כרבנן דעד כאן לא אסרי רבנן אלא משום דאיכא בנטילה הפסד אוכלים אבל בבזיון אוכלים לחוד שרי, ולרווחא דמילתא אמרינן דאזדא כרבי אליעזר דלפום פשטה כדידיה רהטה, ויש מתרצים דלישנא קלילא נקט התם והכי קאמר כמאן כרבי אליעזר ומחלוקתו דהיינו רבנן, ולי נראה דלעולם כדרבי אליעזר והתם טעמא דרבי אליעזר דיין עד שלא נתן בה מים כיון דלא חזי כלל, דהא בעי חמרא דידהו תלתא חולקי מיא, כדאיתא בכל דוכתא (לקמן ע"ז א') דכל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, ליכא בהא משום הפסד אוכלים ובזיון הוא דאיכא, והיינו דמודה רבי אליעזר שאם נתן בו מים אין נוטלים ממנו לידים.
ולכולהו פירושי דעת גדולי הפוסקים דהילכתא כשמואל וכסוגיא דהכא דבזיון אוכלים שרי לצרכיו אבל הפסד אוכלים אסור, ובתוספתא אסרו לאכול דייסא בפת כגון תרווד דהא מימאיס אלא א"כ בוצע (לן) בכל פת, +א"ה, אולי צ"ל אא"כ בוצע ואוכל את הפת, וכן משמע ברא"ש ברכות פ"ז סל"ב.+ ויש שהתירו כשרגיל לאכול התרווד לבסוף ולא חיישינן דילמא מימאיס עליה ואיכא הפסד אוכלים, וכן נהגו, (ובתוספתא אסרו).
ואם בשביל ליפות עצמו אסור. פירוש משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כ"ב) דמתרגמינן לא יתקן גבר בתיקוני איתתא, ולית הילכתא הכי דכל שאינו בדרך קישוט מותר וכבוד יי' הוא כדכתיב כל פעל יי' למענהו (לא כתבם וכו').
שאסור להחזיר. פירוש שאסור להחזירה למקומה הראשון שיתקן הגומא בידיו.
מר סבר חוששים. פירוש דאע"ג דכי נתקלקלה הגומא ומחזיר איסורא דרבנן הואי, כיון שהוא מצוי ואפשר לה בהטיית קופה חוששים, ורבנן סברי שאין [חוששין] דגזירה לגזירה היא, וקי"ל כרבנן.
אמר רב הונא האי סליקוסתא וכו' ואמר שמואל האי סכינא דביני אורבי וכו' ואי לא אסיר. פרש"י דאסיר מפני שמזיז עפר, והקשו בתוספות דהא שמואל [סבירא ליה] לעיל בפרק כירה (מ"ג ב') דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ולקמן בפרק תולין (קמ"א א') אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן דאמר טלטול מן הצד שמיה טלטול, ואמרי בי רב היינו רב הונא, לפיכך פירש ר"י ז"ל דאיסורא דהכא מפני שעושה גומא וכיון שהוא צריך לגומא אסור.
בגזרתא דקני שפיר דמי. פרש"י ז"ל גזרתא דקני [קנים] הדוקרנים שיוצאים הרבה תכופים בגזע אחד, וקשה פשיטא דהכא ליכא משום מזיז עפר ממקומו, ועוד הרי משתמש במחובר דכל שהוא קשה כעוזרדין אסיקנא בעירובין (ל"ד ב') שהוא אסור במחובר, וי"ל דהיא גופה קמ"ל דבתשמיש כי האי לא גזרו בקנים, והנכון דגזרתא דקני הוא גדר של קנים ודרכם להיות מרווחים ופעמים שיש שם עפר, וקמ"ל דלא חיישינן לא למזיז עפר ולא לעושה גומא.
הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש. כן הגירסא בספרים שלנו וכן גורס רש"י ז"ל, ופי' ז"ל דהא דבעי מקצת עליו מגולים משום סיפא דניטלים בשבת הוא כדי שיאחז בהם ולא יטלטל העפר בידים, ואף על פי שננער מאיליו אחרי כן, טלטול מן הצד לצורך אוכל שבת מותר, ומיירי בשלא השרישו שאם השרישו היאך ניטלים בשבת הא איכא משום תולש, וא"ת אם בשלא השרישו פשיטא שאינו חושש משום שביעית וכלאים ומעשר, ויש שפירשו דמתני' לצדדים קתני לענין שבת מיירי כשלא השרישו ואידך מילי מיירי כשהשרישו, ובתוספות פירשו דכולה כשלא השרישו אלא שניתוספו מחמת לחלוחית הקרקע והשביחו, וקשיא להו דא"כ היאך אין בו משום כלאים דהא מעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף אסור אף על פי שלא השרישו, ותירצו דהא בירושלמי מפרש לה שזרען באגודה של ירק שאין דרך זריעה בכך, ומסתברא דכולה בשלא השרישו וגם לא השביחו וניתוספו בגופם אלא שנפחו נפח בעלמא על ידי הלחלוחית קאמר, וכיון שזרען אגודה קמ"ל שאין חוששים אפי' מדרבנן ואפילו מפני מראית העין, ורבינו האיי ז"ל אינו גורס אם היו מקצת עליו מגולים שזו דרך זריעה היא ודאי לחוש, אלא כך גורס אם היו מקצתם מגולים כלומר אפי' השרשים דהשתא אין דרך זריעה בכך, ובתוספות הקשו על זה מסיפא דמסכת עירובין פרק חלון (ע"ז א') ושם נפרש בע"ה.
[דף נא עמוד א] מתני' לא כסהו מבעוד יום. פירוש לבין השמשות קורא בכאן מבעוד יום, דהא קיי"ל (ל"ד א') דספק חשיכה טומנים את החמין.
כסהו ונתגלה מותר לכסותו. הקשו בתוספות דמשמע הכא דדוקא נתגלה בדיעבד אבל אסור לגלותו על דעת לחזור ולכסותו, ואילו בגמרא אמרינן שנוטל את הסדינים ומניח את הגלופקרין, ותירצו דהתם שמגלהו משחשכה אבל הכא מיירי בגילוי מבעוד יום דבהא ודאי אסור לגלותו מבעוד יום על דעת לכסותו משתחשך דהוה ליה כמטמין לכתחלה בשבת.
הכי גרסינן וכן היא בספרים ישנים ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר. ולא גרסינן קיתון של מים וכדבעינן לפרושי בגמרא.
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. פירוש כדי שתפוג צינתו או כדי שלא יתחמם מפני החמה כדפרש"י ז"ל.
ואי ממתני' הו"א הני מילי דבר שאין דרכו להטמין. פרש"י ז"ל דבר שאין דרכו להטמין לחמם תחת הכר כגון מים שאין דרך להטמין בכך, והקשה ר"י ז"ל דמים נמי דרכן להטמין בבגדים להעמיד חומם כדי למזוג בהן היין, ובמתני' לא גרסינן קיתון של מים אלא קיתון סתם דהכין איתא בנוסחי דווקני, לפיכך פירש ר"י ז"ל דבר שאין דרכו להטמין כגון יין או פירות שאין דרך לחמם, אבל דבר שדרכו להטמין כדי לחממם כגון מים או תבשיל אימא לא, דגזרינן צונן אטו חמין דכולה חדא גזירה היא, קמ"ל.
כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. וכן הלכה, ואומר ר"י ז"ל דהוא הדין לענין שהייה דערב שבת דכל שנאכל כמות שהוא חי כגון תפוחים וגזריות וכיוצא בהם שרו לצלותם ולא בעינן מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, שלא אמרו אלא בבשר בצל וביצה שאין נאכלים [כמות] שהן חיין אלא ע"י הדחק ויש בהם משום בישולי גוים, אבל באלו לא אתי לחתויי בגחלים, וא"ת והלא מים ראויים כשהם חיים והצריכו בהם שיחמו מבעוד יום, וי"ל דהתם בחמין הצריכין למזוג יינם או לרחיצה דכשהם חיים לא חזו, ויש להשיב על הדין אלא שאין משיבין על הארי לאחר מיתה וכבר הורה זקן.
אדם חשוב שאני. פירוש שיש לו להחמיר [לפנים] משורת הדין בדבר שנראה לבני אדם שיש בו איסור כדי שלא יבא הרואה להקל יותר, וזה כלל גדול.
גירסת הספרים כיצד הוא עושה רשב"ג אומר נוטל את הגלופקרין וכו'. ור"י ז"ל אומר דלא גרסינן ליה, דרשב"ג חולק הוא עם תנא קמא, דת"ק לא שרי להחליף אלא להוסיף.
אבל פינן ממיחם למיחם מותר. ואף על גב דבפרקין דלעיל (ל"ח ב') איבעיא לן גבי חזרת קדרה בפינן ממיחם למיחם, הא פרישנא התם דהטמנה לחוד וחזרה לחוד.
טמן וכיסה בדבר הניטל וכו'. רש"י ז"ל פירש דכיסה היינו כיסוי שנותנין על פי הקדרה, והא דקתני סיפא כשטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל שאם אין מקצתו מגולה אסור הקשה רבינו ז"ל למה אסור, שהרי יכול לגלות הקדרה כיון שטמן בדבר הניטל ויאחזנה ויפול הכיסוי מאליו כדתנן לקמן (קמ"ב ב') באבן שעל פי החבית, ותירץ ז"ל דהתם מיירי בשוכח אבל הכא שהניח במתכוין נעשה בסיס לדבר האסור ואסור אפי' לנער את הכסוי, אבל כשמקצת פיה מגולה בצידוד סגי ליה לנערו ולפיכך מותר, והקשה ר"ת ז"ל חדא דלגבי בסיס לדבר האסור לא שני לן בין צידוד מועט לצדוד מרובה, ועוד דהא פרישנא במתני' דכל כי האי גוונא שהכל לצורך הקדרה אינה נעשית בסיס לדבר האסור וכל שיוכל לאחוז בדבר המותר מותר לנער דבר האסור בטלטול מן הצד וכדפירש ר"י ז"ל לעיל, ולפיכך פירש ר"ת ז"ל דכיסוי הנזכר כאן הוא שהיו רגילים שאחר שהטמינו את החמין בדבר שאינו מוסיף נותנים על הכל דבר שמכסה כל הקדרה כולה והוא כעין חמיניר בלע"ז, ופעמים הוא של חרס ופעמים הוא של בגד וכיוצא בו ומחזיק הדברים שטמנו בהם שלא יפלו, ופעמים שהכיסוי הזה מגיע עד לקרקע, והשתא קתני שפיר שאם טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל או דטמן בדבר הניטל וכסה בדבר שאינו ניטל, אם הכיסוי הזה אינו מקיף כל הקדרה או שאינו מגיע עד לקרקע נוטל את הקדרה דרך אותו מקום המגולה וינער הכיסוי שעליה, דטלטול מן הצד מותר הוא בזה ואף על פי שהניחו במתכוין מטעמא דכתיבנא לעיל, אבל כשאינו מגולה כלל הרי אין לו שום מקום שיוכל לאחוז בדבר הניטל ולפיכך אסור, ועל הדרך הזה מפורשת בספר המאור לר"ז ז"ל אלא שהוא אומר שהכיסוי הזה למטה מן ההטמנה הוא לכסות כל הקדרה, ואם הקדרה מגולה מקצת יכול ליטול משם ולנער השאר כמו שפירש ר"ת ז"ל, ואם אינה מגולה כלל אסור, והכל דרך אחד.
[דף נא עמוד ב] הכי גרסינן וכן היא בתוספתא מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה ומיחם על גבי קדרה וקדרה ע"ג מיחם. ויש גורסים ולא מיחם על גבי קדרה, כלומר מפני שהקדרה יותר חמה ונראה כמבשל, וליתא.
וטח את פיהם בבצק. פרש"י ז"ל בבצק שנילוש מבעוד יום, ונראה מדבריו ז"ל שהטיחה בשבת, דעל ידי בצק לא חשיבא בנין כלל.
אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת. פרש"י ז"ל דאסור מפני שנראה כבורא את המים ונראה כמוליד בשבת, פירוש דאילו משום סחיטה ליכא דמעיקרא משקה והשתא משקה ומשקה דאיפרת הוא, אבל נותן לתוך הכוס של יין בימות חמה כדי לצנן ואף על פי שנימוח מאליו ואינו חושש, ונראה מדבריו ז"ל וגם לשון הגמרא כן נראה דלרסק בידים לתוך הכוס של יין אסור, אבל בתוספתא (פ"ד הט"ו) אמרו [אבל] מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה, ולפי זה נותן דקתני הכא נותן בידיו קאמר ואפי' בריסוק, ואפשר דברייתא דהכא בכוס וקערה ריקנים ואפי' הכי כשזב מאיליו מותר ולא גזרו שמא ירסק כמו שגזרו במשקה שזב שמא יסחוט, דשאני הכא שהריסוק עצמו מדרבנן, והתוספתא מיירי בריסוק [לתוך] כלים שיש בהם מים או שמן או יין שהמשקה הנופל בריסוק מתערב מיד ולפיכך מותר, וכעין שהתירו לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה אוכל דמשקה הבא לאוכל כאוכל הוא ולא חשיב סוחט וכל שכן בזו דריסוק דרבנן הוא.
ולענין מה שאמרנו למעלה (מ' ב') כי מותר לחמם או להפשיר דבר שהוא מבושל מבעוד יום כנגד המדורה בשבת, פעמים שיש בתבשיל שנצטנן שומן קרוש וכשמפשירין אותו כנגד המדורה נימוח, ויש מתירין ולא חיישינן למיחוי זה כיון שנעשה מאיליו דהוה ליה כי הא דתניא נותן לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש, ורבינו ברוך ז"ל אוסר ודוחה ראיה זו דשאני הכא שיש משקה בכוס וקערה דמים הזבין מתערבין מיד ואינם בעין ולא מיחזי כמוליד, אבל באידך מיחזי כמתיך וכמוליד, ורבינו יחיאל ז"ל התיר ואמר דהשומן בעודו קרוש ראוי להיות נאכל גם כן [ולכן] לא שייך ביה משום מוליד מה שהוא נימוח, דמעיקרא אוכל ושומן והשתא נמי אוכל ושומן, ותדע דאמרינן בפרק כירה (מ' ב') סכה אשה ידה בשמן ומחממתה כנגד המדורה ואף על גב דסתם שמן שלהם קרוש הוא כדמוכח במשניות ונימוח הוא באש כשמחממין אותו והתירו לעשות כן כל היכא דליכא בשול, וכן דעת מורי הרב ז"ל [ורבו] רבינו הגדול ז"ל, ומ"מ למדנו מברייתא זו שאסור לאדם לרחוץ ידיו או בשלג או בברד (וכו').
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ה - במה בהמה [המתחיל בדף נא עמוד ב]
במה בהמה
מתני' במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה וכו'. לפי שהאדם מצוה מן התורה על שביתת בהמתו, וכל שהוא צריך לה לשמירה חשיב כמלבוש וכל שאינו צריך לשמירה חשיב משוי, ויש דברים ג"כ שאסרו חכמים דילמא נפלי ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים.
והסוס בשֵר. פירוש דאע"ג דיוצא נמי באפסר כדאיתא בגמרא הוא הדין שיוצא בשר ולא חשיב חד מינייהו משוי וכדבעינן למימר ולפרושי בגמרא.
וכל בעלי השֵר יוצאים בשֵר. [פרש"י כגון חיות קטנות שנותנין שיר] בצוארן לנוי, כלומר דאילו בעלי השר שהן צריכים שמור גדול דומיא דסוס הרי זה בכללן ולמה הוצרך לומר והסוס בשר, ואף על גב דגבי פרה דכולי עלמא אית להו דלנוי אסור כדאיתא בגמרא, שאני התם שאין דרכה בנוי, [אבל] אלו שדרכם בנוי זה בחול הוה ליה כמלבוש, אבל ר"י ז"ל פירש דבהני נמי לנוי אסור והא דומיא דהסוס קאמר, והא דפריט והדר כייל וכל בעלי השר אורחא דתנא הוא. ובגמ' מפרש מאי יוצאים ומאי נמשכים.
ומזין עליהם וטובלין במקומם. הקשו בתוספות למה ליה למתני ומזין עליהם, דאי לאשמועינן דבני קבולי טומאה נינהו מטובלין במקומם נפקא, ותירצו דהא קמ"ל דלא חיישינן שמא יזה על הבהמה ויפסלו השירים, כדתנן (פרה פי"ב מ"ג) נתכוון להזאות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה וכתיב במי חטאת למשמרת דבעו למעבד להו שימור, אפי' הכי לא חיישינן להכי דסתם מזה מי חטאת זהיר וזריז הוא.
גמרא חמרא לובא. ר"ת ז"ל אומר דלוב היינו מצרים וכדכתיב (דניאל י"א) ולובים וכושים במצעדיו, ואמרינן בירושלמי (ה"א) גרים הבאים מלוב מהו להמתין להם עד שלשה דורות אמר לון האי עולם מצראה צווחין ליה מלובאי.
נאקה באפסר לא תבעי לך דכיון דלא מינטרא ביה משוי הוא. פירוש כיון דלא מינטרא ביה כלל ולאו אורחיה בהכי, הא אילו מינטרא ביה או דאורחיה בהכי ה"נ לא הוי משוי כדבעינן למימר קמן, וכן פירש ר"י ז"ל.
למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם. יש שפירש דהאי לישנא דשמואל הוא דקא דייק דברי רבי ישמעאל בר' יוסי דודאי למעוטי גמל בחטם ואיפשיט מאי דהוה בעי מרבי, ותלמודא מהדר דדילמא למעוטי נאקה באפסר ולא תיפשוט מינה מידי, אבל רבי ישמעאל לא דקדק כלום אלא שהעיד מה ששמע מאביו וגם רבי שתק לו, ורבינו ברוך ז"ל פירש דרבי ישמעאל הוא שהיה מדקדק כן לאו למעוטי גמל בחטם ותיפשוט בעיא דבעו קמי רבי והשיב רבי דילמא למעוטי נאקה באפסר, דאילו שמואל לא בא עכשיו לדקדק כלום אלא שהוא אומר מה שהיו אומרים לפני רבי ומה ענין לו לדקדק נאקה בחטם דהא לא שקיל וטרי ולא פריכו לה מידי עד דלימא הכי, וא"ת והא לקמן מייתי לה אביי להא דרבי ישמעאל והוא מדקדק לאו למעוטי גמל בחטם והיאך הוא מדקדק כן שהרי רבי דחאה ואוקמה למעוטי נאקה באפסר, י"ל דסבירא ליה לאביי דרבי בדרך דחייה קאמר דילמא למעוטי נאקה באפסר, אבל ודאי קושטא דמילתא כההוא דדייק רבי ישמעאל בר' יוסי.
למעוטי נאקה באפסר. וא"ת ולמעוטי נאקה באפסר מניינא למה לי דהא פשיטא ולא תיבעי לן, וי"ל דאין הכי נמי ומתניתא לגופה איצטריכא לאשמעינן שהסוס יוצא באפסר, ואף על פי ששנינו שיוצא בשר והאפסר שימור גדול מן השר לא אמרינן משוי היא כיון שדרכו בזה או בזה, ויש אומרים כי השר גדול מן האפסר והא קמ"ל דאע"ג דלא מינטר באפסר לגמרי כיון דמינטר ביה קצת לאו משוי הוא, שלא אמרו אלא בנאקה באפסר דלא מינטרא בה כלל, והא דאמרינן למעוטי נאקה באפסר לא היינו צריכין לומר כן אלא דנימא דמתני' לגופה איצטריכא, אלא דלרווחא דמילתא נקטינן ליה [כיון] דאמרינן מעיקרא למעוטי גמל בחטם.
במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר. כן גורס רש"י ז"ל, ואף על גב דבמתני' קתני לובדקים בפרומביא שהוא שימור יותר מן האפסר אפי' הכי יוצא באפסר, ולא דמי לנאקה באפסר דשאני התם דלובדקים מינטר באפסר קצת ואורחיה נמי בדידיה, וכן פר"י ז"ל.
ויש גורסין לובדקים וגמל יוצאים בפרומביא. ולהאי גירסא קמ"ל דאע"ג דגמל דיו באפסר יוצא הוא בפרומביא, ואפי' לרבנן, ולא אמרינן כל נטירותא יתירתא משוי הוא, דשאני הכא דאורחיה בפרומביא נמי ותרוייהו כחד נינהו.
אלא לאו חתול איכא בינייהו. וא"ת ואמאי פליגי בחתול יותר משאר חיה קטנה, י"ל דמשום דחתול בן תרבות סגי ליה במתנא.
[אמר אימא ליה מילתא וכו']. (ואפי' בפרומביא) הקשו בתוספות ולמה הוצרך לכך דהא אמרינן בברכות (מ"ו ב') שאין מכבדין בדרכים ומייתינן עלה עובדא דהנהו דהוו אזלי באורחא, ותירצו בתוספות דהתם הוא כשלא נתחברו מתחלה ללכת ביחד אלא שפגעו זה בזה והכא כשנתחברו ללכת ביחד, וקשה היאך הביא התלמוד שני המעשיות דהכא והתם סתם ולא פירש, לכך נראה לי שהכל לפי מה שהוא הדרך וכפי מה שהוא האדם שהולך עמו, כן פירש מורי ז"ל.
[דף נב עמוד א] אדרבא תסתיים דשמואל הוא דאמר [בין לנוי בין לשמר אסור] דאמר רב יהודה וכו' לאו למעוטי גמל בחטם. וא"ת ואמאי עדיפא הא מאידך דרב הונא בר חייא דקאמר ליה אביי אדרבה, י"ל משום דרב יהודה היה בקי יותר בדברי שמואל ודייק וגמר שמעתא מפומיה טפי, והוה ניחא ליה לאביי למידק הכי ולמימר דפליג אאידך דרב הונא בר חייא משום דמשמע ליה דלמעוטי נאקה באפסר לא מצטריך מנינא, ואף על גב דפליגא אדרב הונא בר חייא אמוראי נינהו אליבא דשמואל, ורב יוסף השיב לו דלא פליגא אדרב הונא בר חייא וההיא למעוטי נאקה באפסר ומתניתא לגופה איצטריך.
מאי הוי עלה וכו' מיתיבי קשרה בעליה במוסרה וכו'. וא"ת לוקמה כחנניה ולמה טרחו לשנויי כל הני שינויי, י"ל דניחא להו לאוקמה כרבנן ואפי' בשינויי דחיקי, ורבינו ברוך בעל התרומות ז"ל ואחרים מרבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דהא דאמרינן הכא מאי הוי עלה היינו משום דלא ניחא לן בסוגיא דלעיל דקא מדמינן הא דהכא דפרה לההיא דחנניה וסבירא לן דלא דמו כלל, דעד כאן לא קאמר חנניה אלא במידי דבעי נטירותא זוטא ועבדי ליה נטירותא רבה כגון גמל בחטם או חתול בסוגר והיינו לישנא דנטירותא יתירתא, אבל במידי דלא בעי נטירותא כלל כגון פרה אפי' חנניה מודה דנטירותא דעבדין לה משוי הוא, ולהכי שיילינן מאי הוי עלה, דאי לא [הא] אפשיטא דהא תסתיים שפיר כרב יוסף דרביה דאביי הוא, והיינו דלא אוקימנא השתא להאי ברייתא דפרה כחנניה, ולפי שיטה זו אף על גב דלגבי פרה הילכתא כרב דאפי' לשמור אסור דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, בההיא דחנניה הילכתא כדפסק שמואל דרב לא פליג בההיא וכן פוסק הרב ר"ז ז"ל, וכן עיקר, אבל קצת הגאונים ז"ל סבורים דהא דפרה וההיא דחנניה כולה חדא היא כדקא מדמו להו לעיל רב יוסף ואביי, ואומרים דלית הילכתא כחנניה דשמואל אזל התם לטעמיה דהכא והכא הא קי"ל כרב באיסורי, ואין זה נכון, ואומר ר"י ז"ל דאפי' לחנניה לא אמרינן דנטירותא יתירתא לאו משוי הוא. +א"ה, כאן חסר, ואולי ר"ל דחנניה לא שרי אלא חדא נטירותא אף שהיא יתירתא אבל לעשות ב' נטירותא לא שרי, כגון גמל בחוטם ובאפסר, עי' מרדכי בשם ספר התרומה.+ ולכן יש להזהר שלא להוליך בהמה למים בשבת בשני אפסרין.
רבינא אמר במורדת. פירוש ופליגא אדרבא דסבר דאפי' בעיר לא בעינן מורדת, והילכתא כרבינא דבתרא הוא, ומיהו מודה רבינא כדאביי דאפי' בפרה שאינה מורדת בעיא שמירה כשמוליכה מעיר לעיר.
מאי יוצאים [ומאי נמשכין אמר רב הונא או יוצאין כרוכין או] נמשכין. פרש"י ז"ל או יוצאים כרוכין לנוי, והקשו בתוספות דהא לכולי עלמא אמרינן לעיל דלנוי אסור, י"ל דשאני הכא דאורחייהו בהכי וחשיב כמלבוש, וא"ת ולרב הונא הא מתניתא דתני יוצאים כרוכין לימשך היכי תריץ לה, י"ל דלא ידע לה, אי נמי קסבר דלא מיתרצתא היא דלישנא דקתני יוצאים בשר ונמשכים בשר לא דייק כמתניתא, ור"י ז"ל פירש דיוצאים כרוכין שאם יצטרך למשוך בהם שימשוך, ולאפוקי שלא תהא הכריכה בענין שלא יוכל להכניס ידו בינתים לאחוז בה, והיינו כרוכין לימשך דקתני מתניתא כלומר שימשוך בהם כשיצטרך, אבל שמואל מפרש מתניתא דיוצאים כרוכין לימשך בהם כל שעה קאמר, וא"ת ולכולהו פירושי כיון דקתני שיוצאים כרוכים למה ליה למתני שיוצאים נמשכים פשיטא, י"ל דהא קמ"ל דנמשכים ולא אמרינן דטרחא שלא לצורך.
חזינא לעגלי דבי רב הונא שיוצאים באפסריהן כרוכין בשבת. פירוש כאורחייהו בחול והא קמ"ל דעביד בה עובדא לקולא, ואולי לאשמעינן דלא חייש למתניתא לפי שיטת רש"י ז"ל.
טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות. פירוש שלא טימאה תורה מדין תכשיט אלא באדם בלחוד, וא"ת תיפוק לי בטבעת כלים משום כלי גופיה, י"ל דמיירי בטבעת שמסירין אותה לפרקים ואינה קבועה שם, דאי לא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וכן פרש"י ז"ל ור"י ז"ל.
[דף נב עמוד ב] בבאים מנויי אדם לנויי בהמה. פרש"י ז"ל וקבלו טומאה בעודם נויי אדם, ור"י ז"ל פירש שלא היה צריך לפרש כן דהא דקיי"ל שאין הכלים עולים [מידי טומאתן] אלא בשינוי מעשה מתורת קבלת [טומאה] קאמר ואפי' נטמאו אחר כך.
הואיל ואדם מושך בהם. פירוש עשאוהו כמשמש האדם וכאילו [יש] עליו תורת כלי, ויש אומרים דהא מדרבנן בעלמא, וקשה דאם כן אין לו הזאה דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים ואילו במתני' קתני ומזין עליהם, וי"ל דמתני' קתני באותם שטעונים הזייה שבאין מנויי אדם דאפי' לרב יוסף מתני' בכל גוונא מיירי, וכל זה דוחק.
והאיכא חציצה. רש"י ז"ל פירש כי מה ששנינו יוצאים בשר הוא שעושים טבעת גדולה שמקפת כל הצואר ותולין בה טבעת קטנה לתת בה האפסר, ואותה טבעת היא מהודקת הרבה, ומשום הכי קשיא לן דהא איכא חציצה שאין המים נכנסים כלל בין שני הטבעות, והקשו עליו דמה בכך דהא תרוייהו כחד כלי חשיבי וכעין שריון קשקשים, ותירצו דשאני הכא שפעמים מסירין הטבעת קטנה מן הגדולה ואינה קבועה שם אלא לפעמים, ואחרים פירשו והאיכא חציצה משום הבהמה שאין המים נכנסין בין השר וצואר הבהמה, ופרקינן בשריתכן כלומר שהקיש בהם בקורנס עד שהרחיבן.
במתניתא תנא במחוללין. כלומר שיש שם חלל והולכין בריוח או הטבעת קטנה לפירוש רש"י ז"ל או הטבעת הגדולה לפירוש השני, וא"ת ומעיקרא מאי קשיא לן ואמאי לא הוה מוקים לה במחוללין, י"ל משום דסתמן מהודקים ומשמע לן דמתני' סתמא קתני כדרך שהדבר רגיל.
שהתקינה לחגור בה מתניו. פירשו בתוספות כעין שעושים מי שבגדיו רחבים שתוחב בהם טבעת כדי להדקן והוי דומיא דלקשר בין כתפיו, ואחרים פירשו שהיא טבעת שקובעים בראש הרצועה, ולא שהיא מחוברת ברצועה לעולם כעין שלנו דהא פשיטא דכלי הוא, אלא כעין שעושים אותן שאין להם בוקלא ברצועותיהם שמביאים טבעת ומחברת שני ראשי הרצועה וחוגרה ומתירים אותה לפרקים, עכ"ל התוספות.
הא תרגמה אביי אליבא דרבא בגלמי. פירוש כשהם כגולם שנקצצו מן החוט ועומדת לינקב, דכיון דדעתו לנקבה לא נגמרה מלאכתה וגזרת הכתוב דדבר שלא נגמרה מלאכתו אינו מקבל טומאה כדכתיב כלי מעשה, ומיהו לענין (לאו) [שבת] מנא הוא דהא לפי שורת הדין [מנא] הוא כיון דחזיא ליטול בה את הקוץ אלא שגזרת הכתוב היא לענין טומאה, והתם נמי אילו ייחדם למלאכה היתה טמאה, וכי אמרינן דא ודא אחת היא לטומאה כשאינה עומדת לינקב שכבר נגמרה מלאכתה.
הא דתנן רבי יהודה אומר עיזין יוצאות צרורות לייבש אבל לא לחלב. פרש"י ז"ל לחלב לקבל החלב שלא יטפטף בארץ, ואינו נכון, דא"כ מאי טעמא דתנא קמא דשרי דהא איכא משוי דחלב, לכך פירש ר"י ז"ל שאין הטעם אלא כמו שפירש רבי יהודה בברייתא שצוררין אותן כדי שלא ישרטו דדיהם בקוצים, וכשהעיזים עומדות לייבש חלבן מהדקין אותם יפה, אבל כשעושות חלב דילמא לא מהדקי שפיר שלא יתייבש חלבם ודילמא נפלי ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים, ות"ק לא חייש להא דלעולם מהדקין להו שפיר.
[דף נג עמוד א] אמר שמואל והוא שקשורה לו מערב שבת. פירוש לא משום איסור קשירה דשבת דהא בכלל מאי דבעי רב נתן מר' חייא ושאר סוגיא דלקמן, אלא שהטעם משום דכיון דמרדעת עיקרה לשאת משא אם אינה קשורה לו מערב [שבת] נראה כלמשוי.
מתניתין נמי דיקא דקתני סיפא ולא במרדעת שאינה קשורה לו וכו'. וא"ת ולידוק מרישא גופא דקתני יוצא החמור במרדעת הקשורה לו הא אינה קשורה לו אינו יוצא, ואי דאינה קשורה לו כלל פשיטא אלא לאו שאינה קשורה מערב שבת, וי"ל דמרישא ליכא למידק הכי דרישא לגופה נצרכה לאשמעינן שיוצא כשהיא קשורה לו ולא חשיב משוי, דהא ודאי לא מצי למיתני יוצא החמור במרדעת ולא ליתני הקשורה לו, דילמא איכא דטעי דבלא קשורה נמי אם היא מונחת עליו מבעוד יום, הילכך דייקינן מסיפא דהויא משנה יתירה. תוספות.
ולא באוכף אף על פי שקשורה לו מערב שבת. פירוש דסתם אוכף לעולם הוא למשוי משא"כ במרדעת כי לפעמים הוא להתחמם.
מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת. פירוש כדי להיות בחצר ולהגן עליו מפני הצינה, דאילו לצאת לרשות הרבים הא דייקנא ממתני' דבעינן קשורה לו מערב שבת.
וכי מה בין זה לאוכף. ליכא לפרושי מה בין זה לאוכף שאסור ליתנו על גבי חמור, דהא מוכח להדיא בברייתא דלעיל דאוכף חמיר טפי ממרדעת, אלא הכי פירושא ומה בין זה לאוכף שאפי' ליטלו מעליו כדי שתצטנן הוא אסור משום טירחא דשבת מכיון דלא הוי מלבוש גמור ואסור לצאת בו לרשות הרבים, והא דאמרינן בסמוך השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא, הכי פירושא השתא ליטול אוכף אסור להניח מרדעת מיבעיא.
אישתיק איתיביה וכו'. פירוש קס"ד דהא דאשתיק משום דלא חייש ליה ולעולם אפי' נטילת אוכף נמי שרי ולהכי איתיביה וכו', וא"ת ותהא נתינה זו אסורה משום דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל בשבת, (ליתא) [ולא מסתבר] דכולה סוגיין פליגא אההיא סברא, י"ל דבהמה כיון דאפשר להנהיגה ביד ולטלטלה בכך דבר הניטל חשיבא, תוספות.
שבקיה כרביה סבירא ליה. כלומר דאע"ג דמתניתא פליגא עליה איהו כרב רביה סבירא ליה דשרי, ורב תנא הוא ופליג.
אריוך. מפרש רש"י ז"ל לשון רכא ובר רכא, והנכון הוא כי הוא לשון מלכות וגדולה כדאמרינן (לק' נ"ט ב') [גברא] רבה אריכא וכדכתיב (דניאל ב') לאריוך שליטא דמלכא, וכן פירש ר"י ז"ל.
כאן לצננה כאן לחממה. פירוש נטילת האוכף אינו אלא לצננה דתענוג בעלמא הוא, ונתינת מרדעת הוא כדי לחממה כדאית לה צערא משום צנה.
ובקשישין שעל השבר. פירוש דכיון דצריך לכך לא הוי משוי, וליכא למיחש דילמא נפלי ואתי לאתויינהו כדקתני מתני' ולא ברצועה שברגלו דעבדי ליה לגיזרא כדאיתא לקמן, דהתם רצועה חשיבא וחייס עליה לאיתויי אבל הני קשישין של עץ לא חשיבי ולא אתי לאתויינהו, וכן פרש"י ז"ל לקמן (נ"ד ב' ד"ה דלא).
קתני מיהת ולא בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים [לרשות הרבים] הוא דלא [הא] לחצר שפיר דמי. פירוש דכיון דקתני לא יצא כולה מתני' לצאת לרשות הרבים הוא דאסר אבל בחצר שרי, וא"ת ואמאי איצטריך למיתני גבי זוג שמטיילת עמו בחצר, י"ל דאשמעינן רבותא דאפי' בחצר בעינן שיהא פקוק כדי שלא יהא משמיע קול ומיחזי כעובדין דחול.
מאי לאו בגדולים ומשום תענוג. ואפי' הכי שרי וקשיא לשמואל ורבי יוחנן.
ופרקינן לא בקטנים ומשום צער ודיקא נמי דקתני וכו'. וא"ת א"כ פליגא על רב דהכא משמע דדוקא משום צער דומיא דקמיע אבל משום תענוג אסור, י"ל דאין הכי נמי ורב תנא הוא ופליג, וכן פרש"י ז"ל.
[דף נג עמוד ב] ומי איכא מידי דמומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה. ק"ל מאי קאמר דהא ודאי איכא ואיכא, כי מה ענין קמיע המומחה לאדם שיועיל לבהמה, ולא מיבעיא קמיע דסמנין אלא אפי' קמיע דשמות, שאפי' בחולי אחד אין חוליו של זה דומה לזה כלל וכחולי זה לחולי אחר דמי, י"ל דהכא בקמיע דאיתמחי גברא איירינן שהוא מומחה לכל קמיעותיו שמועילות, וכדדייקינן לקמן (ס"א א') על מתני' דגבי אדם דפרכינן הכא מינה מדקתני שאינו מן המומחה ולא קתני שאינו מומחה, ולהכי פרכינן שפיר דכיון דקמיע זה מומחה משום דאיתמחי גברא היאך לא יהא מומחה קמיע שעשה לבהמה, ומהדרינן דאדם אית ליה מזלא, פירוש זכות או מזל, מסייע ליה מזליה.
ואין סכין ומפרכין לבהמה בשבת מאי לאו דאיכא מכה ומשום צער. אלמא לא טרחינן כלום משום צערא דבהמה, וקשיא לכולהו.
ופרקינן לא בגמר [מכה] ומשום תענוג. וא"ת אכתי קשיא לרב דשרי משום תענוג, וי"ל דאין הכי נמי ורב תנא ופליג כדפליג אמתניתא דלעיל, וי"ל [עוד] דהכא תענוג יתירא הוא ואפי' רב מודה, והראשון יותר נכון, ולית הילכתא כרב ואף על גב דפליג עם שמואל והילכתא כרב באיסורא, חדא דמתנייתא פליגן עליה, ועוד דרבי יוחנן פליג [עליה] ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
ת"ש בהמה שאחזה דם אין מעמידים אותה במים בשביל שתצטנן. פירוש והאי צינון משום צערא הוא ואפי' הכי אסור וקשיא לכולהו.
ופרקינן אמר עולא גזרה משום שחיקת סמנים. פירוש דשאני הכא דאיכא למיחש חשש תורה דשחיקת סמנים שהוא תולדה דטוחן כדפרש"י ז"ל, וא"ת באידך נמי איכא למיחש שמא תצא לרשות הרבים, י"ל דלא דמו, חדא דכיון שאינה קשורה לא שכיח דתיפוק בה, ועוד דאפי' נפקא לאו משוי הוא מדאורייתא כיון דצריך לה ומדרבנן הוא דמיתסר כיון דמיחזי כמשוי, ועוד דהתם איסור שעל ידי בהמתו והכא איסור שעל ידי גופו.
אי הכי. פירוש אם כן דבכי הא איכא חששא דשחיקת סמנין אדם נמי ליתסר, דבשלמא לדידי ליכא בהא חשש שחיקת סממנין ולפיכך התירו לאדם משום צער הגוף כיון שאין בהעמדה זו מעשה כולי האי, ובבהמה אסרו ולא חששו לצערה.
ופרכינן אדם נראה מיקר. וכל שהוא כדרך הבריאין ליכא למיחש לשחיקת סמנים כענין שאמרו (לק' ק"ט ב') כל האוכלים אוכל אדם לרפואה, ומזה הטעם אמרו לעיל שסכין ומפרכין לאדם ולא חשו לשחיקת סמנים ואפי' למאי דס"ד דאיכא מכה ומשום צער.
ובבהמה מי גזרינן. פירוש מי גזרינן לאסור היכא דאיכא צער והפסד דבהמה משום שחיקת סמנים.
והתניא היתה עומדת חוץ לתחום. פירוש והוא צריך להביאה אצלו בבית לתת לה מזונות.
קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאיתוייה. פירוש אלמא לא חיישינן דעביד איסורא דאורייתא משום חשש הפסד בהמתו.
אמר רבינא כגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך התחום שלו. פירוש שאין תחומו ותחומה שוה, דאע"ג דתנן (ביצה ל"ז א') דבהמה והכלים כרגלי הבעלים, הכא מיירי כשמסרה לרועה שהיא כרגליו והבעלים קוראים אותה, ופרש"י ז"ל דהא דקתני שעומדת חוץ לתחום שלה ותוך תחום שלו ולפיכך קורא לה והיא באה שאינו מוזהר על תחומי בהמתו ובלבד שלא יביאה בידו ממש, והקשו בתוספות שאם אינו מוזהר על תחומי בהמתו אפי' להביאה יהא מותר כיון שעומדת תוך תחומו דמה לי להנהיגה בקולו או להנהיגה בידו, ועוד דאכתי קושיין בדוכתה דניחוש דילמא אתי לאתויי בידים על ידי גרירה שהוא איסור תורה דהוא מעבירה ארבע אמות ברשות הרבים, דהא היינו מאי דאקשינן דלא גזרינן דילמא אתי לאיתויי, דאי לאתויי ברגליה משום איסור תחומין מה ענין זה אצל גזירת שחיקת סמנין שהוא חשש איסור תורה, ולכך פירשו בתוספות דהכא כשעומדת תוך תחומה והוא חוץ לתחום שלו והתחלת תחומה הוא שמובלע בתוך תחום שלו וקורא לה והיא באה שהרי תוך תחומה היא באה, אבל להביאה אי אפשר כיון שעומדת חוץ לתחומו, וכיון שבהיתר גמור הוא קורא לה והיא באה ליכא למיחש דילמא מייתי לה ארבע אמות ברשות הרבים, שלא חששו לזה אלא כשהתירו לו שום דבר הדומה לאיסור וכפום מאי דס"ד מעיקרא שהיתה עומדת חוץ לתחומה גם כן שהוא מביאה מחוץ לתחום ואדם מוזהר על תחומי בהמתו מדרבנן.
רב נחמן בר יצחק אמר שחיקת סמנין גופה תנאי היא דתניא בהמה שאכלה וכו' ור' יאשיה מקל אמר רבא הלכה כר' יאשיה וכו'. וא"ת והא סוגיין בכוליה תלמודא דאסרינן לעשות רפואה אפי' לאדם גזירה משום שחיקת סמנים וכיון דברפואה דאדם מנעינן מהאי חששא כל שכן דבהמה, י"ל דבאדם דחשיב עליה ומפקחין עליו את הגל הנפש לחלל שבת שיש בו סכנה, +א"ה, הלשון משובש, ואולי צ"ל ואפילו בספק פיקוח נפש התירו לחלל את השבת (יומא פ"ג א') כל שיש בו סכנה, חששו כו'.+ חששו שיבא לידי שחיקת סמנין אפי' בחולה שאין בו סכנה שמא יבא לידי סכנה, אבל בבהמה לא חייש ר' יאשיה דליעביד איסורא דאורייתא משום רפואתה, ונמצא דחשיבותו לאדם חומרו בזה, ודעת הגאונים ז"ל דכיון דקי"ל כר' יאשיה ליתא למתניתא דלעיל (דקי"ל) דבהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים, דהא פרישנא טעמא משום שחיקת סמנים, וכן אידך מתניתא בקורא לה והיא באה מוקמינן לה אפי' היתה עומדת חוץ לתחום שניהם ולא חיישינן דילמא אתי לאתוייה דהא מדמינן לה לעיל לשחיקת סמנים, ויש שפירשו דכיון דאמרינן שחיקת סמנים גופה תנאי היא וכו' האי הוא דאוקימנא בתנאי ובדידה מיקל ר' יאשיה משום רפואת בהמתו, אבל בההיא דעמדה לו חוץ לתחום לא יקל ר' יאשיה, וגם בההיא דלעיל אומר רבינו ברוך ז"ל בעל התרומות דמודה בה ר' יאשיה דמוכחא מילתא טפי דהוי לרפואה כשמעמידים אותה במים מהיכא שמריצה בחצר, ולא מייתי תנאי רק משחיקת סמנים דאיכא תנא דמיקל בהו כהא דמריצה בחצר מיהת אבל לא מדמינן להו אהדדי, ולזה הסכימו רבותינו הצרפתים ז"ל.
תנאי שקלת מעלמא תנאי היא. ק"ל והלא ניחא טפי לאוקמה כחד תנא ובתרי טעמי מלאוקמה בפלוגתא דתנאי, וי"ל דכיון דתרי מתנייתא נינהו ואיכא תנאי דפליגי בהא מילתא הא עדיפא לן מלאוקמה בדלא מיהדק דא"כ פשיטא שלא תצא, ועוד דאורחא דמילתא להדוקה.
[דף נד עמוד א] מיפנקי ולא עבדי עבידתא. פירוש והיינו לשון כבול דלא עבדי פירי למלכא.
ואיכא דמתני לה להא שמעתא באנפי נפשה אמר רב וכו'. וא"ת ולהאי לישנא גנובי למה להו לימא רב הלכה כר' יוסי, וי"ל משום דאיכא [דמפכי] להו דרבי יהודה לר' יוסי, ודכותה פרקינן בעלמא.
הלכה כת"ק. פירוש דמתני' דשרי בין לייבש בין לחלב.
מתני' ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת. עיקר הפירוש כי מטולטלת לגמל הוא כמו מרדעת לחמור, וכל הני דקתני שלא תצא בהם הבהמה, אותם הצריכים לאותו דבר ולא הוי משוי, איסורא דידהו דילמא נפלי ואתי לאתויינהו ברשות הרבים, ואותם שאינם צריכים לאותו דבר בחוץ הטעם משום משוי.
אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו ובחוטרתו. פירוש כשקשורה מערב שבת כדבעינן גבי מרדעת של חמור.
עקידת יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. פירוש לא כעקידת יצחק בן אברהם ממש שהיה עקוד לגמרי דא"כ היאך יוכל לצאת כלל, אלא לומר שמשימין חבל ארוכה מן היד לרגל, ולאפוקי מאידך דאמר עקוד [שתי] ידים או שתי רגלים, כלומר שאוסר לתת חבל מרגל זה לרגל זה או מיד זה ליד זו.
אילימא כלאים דאדם והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך. הקשו בתוספות ואפי' היה אדם אסור עם כולם לחרוש ולמשוך אין כאן כלאים שהרי אין איסור משיכה אלא כשמושכים שום משוי, דאם לא כן שור פסולי המוקדשין שעשאו הכתוב שני גופים כדאיתא במסכת מכות (כ"ב א') אסור להזיזו ממקומו, והכא ליכא משוי דבשבת איירי דליכא משוי מסתמא, ויש שתירצו דכי קתני ובלבד שלא יכרוך [בחול] דאיכא משוי, ואף על גב דבשבת מיירי ברישא, קתני אגב גררא דינא דחבלים בחול, [וכדאשכחן] דקתני בפרק במה מדליקין (כ"א ב') אגב שמנים דין שמן שריפה דלא מיירי אלא ביום טוב שחל להיות בערב שבת, ועוד תירצו דהכא הא איכא משוי דחבלים שנושאים האדם והבהמה כדתנן במסכת כלאים (פ"ח מ"ד) שלא יקשור פרה בצדי הקרון ולא אחורי הקרון ומפרש בירושלמי הטעם משום שנושאים החבל שבינתים, ומ"מ בלא כריכה לא מיתסר אף על גב שנושאים החבלים דלא חשיבא יחדיו כשאין הקשור ביניהם בשניהם, ואומרים בתוספות כי מן הטעם הזה יש לאסור לקשור חבל שהעופות קשורים בה אל הסוס שהרי יש בה הנהגת כלאים כשנושאים אותו חבל.
לעולם כלאים דחבלים והכי קאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור. וא"ת והא חבלים קשים הם ולפיכך אמרינן ביומא (ס"ט א') בגדי כהונה קשים הם לפיכך כהנים נותנין אותן תחת מראשותיהם ואמרינן ביום טוב (ביצה ט"ו א') האי נמטא גמדא דנרש שריא, י"ל דזמנין דאיכא חבלים רכין שהידים מתחממות בהם, ור"י ז"ל אומר דכי אמרינן בגד קשה אין בו משום כלאים הני מילי בהצעה תחתיו שהוא איסורא דרבנן ובקשים לא גזרו, אבל גבי העלאה שהוא איסור תורה אפי' דברים קשים אסורים, וכבר כתיבנא לה בדוכתה בס"ד.
שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן. פירוש דשורת הדין טפחיים ולמעשה החמיר בטפח.
[דף נד עמוד ב] אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה לו מ"ט כדאמרן. כך הגירסא במקצת נוסחאות, ופירושו כדאמרן לעיל שאינה קשורה לו מערב שבת, ויש גרסאות שכתוב בהם מ"ט דילמא נפלה ואתי לאיתויי, ובתוספות מוחקין אותה דאי מהאי טעמא כל שהיא קשורה לו אפי' בשבת הרי הוא מותר לצאת בה, ואילו לעיל דייקינן מהא סיפא דבעינן קשורה מע"ש, ויש לפרש הגירסא דהכי קאמר מאי טעמא בעינן שתהא קשורה מבעוד יום מע"ש ולא מסתיין שתהא מונחת עליו מבעוד יום, ומפרשינן משום דלקשרה בשבת עצמו אסור דהוי כעובדין בחול, וכיון דכן אי נפיק בה בלא קשירה נפלה ואתי לאיתויי, אי נמי והוא הנכון דאפי' תימא דמותר לקשור בשבת לא חשיב כמלבוש אלא בדעביד ליה מבעוד יום בענין שיוכל לצאת בו בשבת, ואם אינה קשורה בו הרי אינו ראוי לצאת בו דילמא נפלה ואתי לאתויי, וכן פירש רבינו הגדול ז"ל.
ולא בזוג וכו' משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא. והקשו בתוספות ותיפוק ליה דכיון דלא צריך ליה משוי הוא, בשלמא לרש"י ז"ל איכא למימר דמיירי כשדרכו בכך משום דלנוי כי הא מותר כדפרישנא לעיל בדעתו ז"ל, אבל למאי דפירש ר"י ז"ל דכל לנוי אסור ואפי' למי שדרכו בכך תיקשי הא, תירצו בתוספות דמיירי כשהוא ארוג בבגד ובטל אגב הבגד ולא חשיב משוי, ומהאי טעמא לא חיישינן דילמא מיפסיק ואתי לאיתוייה כדאיתא לקמן בפרק במה אשה יוצאה (נ"ח א').
הא דאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה. הקשו בתוספות דהא ר' אלעזר בן עזריה לאחר החורבן הוה שהרי נתמנה בימי ר"ג כדאיתא בברכות (כ"ז ב'), ואילו ר"ג נתמנה אחר רבן יוחנן בן זכאי שנמשכה נשיאותו עד לאחר החורבן כדתנן (ר"ה כ"ט ב') משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, ואמרינן בבכורות (נ"ג א') שאין מעשרין מעשר בהמה בזמן הזה מפני התקלה כדתניא אין מקדישין ואין מעריכין וכו', ושמא תאמר כי זה שהיה מעשר ר' אלעזר היה קודם החורבן וקודם שנתמנה נשיא, אין לך לומר כן שהרי ר' אלעזר בן עזריה היה בן י"ח שנה כשנתמנה נשיא כדאיתא בברכות (כ"ח א') ואם [כן] קודם החורבן קטן היה, ותירצו בתוספות כי אולי לא היתה גזרה של מעשר בהמה מיד לאחר החורבן והיה זה קודם גזירה, אי נמי שזה היה קודם החורבן ועל ידי אפטרופוס, ורבינו הגדול ז"ל פירש דלאו דהוה מעשר ממש אלא שהיה ראוי לעשר כאותה שאמרו (סוכה נ"ג א') אשה בוררת חטים לאור בית השואבה דפירושו שיכולה לברור כדאיתא בירושלמי, ולי נראה דמעשר ממש ולא שהיה קורא עליהם שם מעשר אלא שהיה נותן הראוי למעשר לכהנים שלא יראה כמשייר אצלו מתנות כהונה.
איתמר רב ור' חנינא ורבי יוחנן ור' חביבא מתני ובכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ועיילי ר' יונתן כל שאפשר למחות וכו'. יש שפירשו דרב ור' חנינא ורבי יוחנן ור' חביבא הוה מתני הא דבעי למימר כל שאפשר לו למחות וכו', והתלמוד הפסיק בינתים ואמר דבכוליה סדר מועד כל מקום שתמצא אלו השתי זוגות יחד יש מחליפין לרבי יוחנן ומכניסין רבי יונתן תחתיו, ולהאי פירושא [לא] אתי שפיר מאי דגרסי דר' חביבא מתני [דהוה] ליה למימר מתנו, וי"ל דר' חביבא בלחוד הוה מתני לה במתניתא ואידך הוו אמרי לה מימרא בעלמא, ויש גורסין מתנו, וכן גורס מורי הרב ז"ל, ויש מפרשים דרב ור' חנינא ורבי יוחנן הוו אמרי הא דכל שיש בידו למחות, והתלמוד הפסיק בינתים ואמר כי ר' חביבא מתני דכל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ועיולי ר' יונתן כלומר כי ר' חביבא היה מלמד לתלמידיו שכל מקום שיש זוג זה דרב ור' חנינא ורבי יוחנן חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן, וגרסינן בכוליה סדר מועד בלא וא"ו.
כל שיש בידו למחות כו'. וליכא למימר בהא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידים (לק' קמ"ח ב'), דהתם כשהדבר ידוע שעושים בשוגג ולא כשעושים במזיד כי הכא, וכדאמרינן בהדיא מוטב שיהו שוגגים ולא מזידים, וזה פשוט, ותו לא מידי.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ה - במה בהמה [המתחיל בדף נא עמוד ב]
במה בהמה
מתני' במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה וכו'. לפי שהאדם מצוה מן התורה על שביתת בהמתו, וכל שהוא צריך לה לשמירה חשיב כמלבוש וכל שאינו צריך לשמירה חשיב משוי, ויש דברים ג"כ שאסרו חכמים דילמא נפלי ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים.
והסוס בשֵר. פירוש דאע"ג דיוצא נמי באפסר כדאיתא בגמרא הוא הדין שיוצא בשר ולא חשיב חד מינייהו משוי וכדבעינן למימר ולפרושי בגמרא.
וכל בעלי השֵר יוצאים בשֵר. [פרש"י כגון חיות קטנות שנותנין שיר] בצוארן לנוי, כלומר דאילו בעלי השר שהן צריכים שמור גדול דומיא דסוס הרי זה בכללן ולמה הוצרך לומר והסוס בשר, ואף על גב דגבי פרה דכולי עלמא אית להו דלנוי אסור כדאיתא בגמרא, שאני התם שאין דרכה בנוי, [אבל] אלו שדרכם בנוי זה בחול הוה ליה כמלבוש, אבל ר"י ז"ל פירש דבהני נמי לנוי אסור והא דומיא דהסוס קאמר, והא דפריט והדר כייל וכל בעלי השר אורחא דתנא הוא. ובגמ' מפרש מאי יוצאים ומאי נמשכים.
ומזין עליהם וטובלין במקומם. הקשו בתוספות למה ליה למתני ומזין עליהם, דאי לאשמועינן דבני קבולי טומאה נינהו מטובלין במקומם נפקא, ותירצו דהא קמ"ל דלא חיישינן שמא יזה על הבהמה ויפסלו השירים, כדתנן (פרה פי"ב מ"ג) נתכוון להזאות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה וכתיב במי חטאת למשמרת דבעו למעבד להו שימור, אפי' הכי לא חיישינן להכי דסתם מזה מי חטאת זהיר וזריז הוא.
גמרא חמרא לובא. ר"ת ז"ל אומר דלוב היינו מצרים וכדכתיב (דניאל י"א) ולובים וכושים במצעדיו, ואמרינן בירושלמי (ה"א) גרים הבאים מלוב מהו להמתין להם עד שלשה דורות אמר לון האי עולם מצראה צווחין ליה מלובאי.
נאקה באפסר לא תבעי לך דכיון דלא מינטרא ביה משוי הוא. פירוש כיון דלא מינטרא ביה כלל ולאו אורחיה בהכי, הא אילו מינטרא ביה או דאורחיה בהכי ה"נ לא הוי משוי כדבעינן למימר קמן, וכן פירש ר"י ז"ל.
למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם. יש שפירש דהאי לישנא דשמואל הוא דקא דייק דברי רבי ישמעאל בר' יוסי דודאי למעוטי גמל בחטם ואיפשיט מאי דהוה בעי מרבי, ותלמודא מהדר דדילמא למעוטי נאקה באפסר ולא תיפשוט מינה מידי, אבל רבי ישמעאל לא דקדק כלום אלא שהעיד מה ששמע מאביו וגם רבי שתק לו, ורבינו ברוך ז"ל פירש דרבי ישמעאל הוא שהיה מדקדק כן לאו למעוטי גמל בחטם ותיפשוט בעיא דבעו קמי רבי והשיב רבי דילמא למעוטי נאקה באפסר, דאילו שמואל לא בא עכשיו לדקדק כלום אלא שהוא אומר מה שהיו אומרים לפני רבי ומה ענין לו לדקדק נאקה בחטם דהא לא שקיל וטרי ולא פריכו לה מידי עד דלימא הכי, וא"ת והא לקמן מייתי לה אביי להא דרבי ישמעאל והוא מדקדק לאו למעוטי גמל בחטם והיאך הוא מדקדק כן שהרי רבי דחאה ואוקמה למעוטי נאקה באפסר, י"ל דסבירא ליה לאביי דרבי בדרך דחייה קאמר דילמא למעוטי נאקה באפסר, אבל ודאי קושטא דמילתא כההוא דדייק רבי ישמעאל בר' יוסי.
למעוטי נאקה באפסר. וא"ת ולמעוטי נאקה באפסר מניינא למה לי דהא פשיטא ולא תיבעי לן, וי"ל דאין הכי נמי ומתניתא לגופה איצטריכא לאשמעינן שהסוס יוצא באפסר, ואף על פי ששנינו שיוצא בשר והאפסר שימור גדול מן השר לא אמרינן משוי היא כיון שדרכו בזה או בזה, ויש אומרים כי השר גדול מן האפסר והא קמ"ל דאע"ג דלא מינטר באפסר לגמרי כיון דמינטר ביה קצת לאו משוי הוא, שלא אמרו אלא בנאקה באפסר דלא מינטרא בה כלל, והא דאמרינן למעוטי נאקה באפסר לא היינו צריכין לומר כן אלא דנימא דמתני' לגופה איצטריכא, אלא דלרווחא דמילתא נקטינן ליה [כיון] דאמרינן מעיקרא למעוטי גמל בחטם.
במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר. כן גורס רש"י ז"ל, ואף על גב דבמתני' קתני לובדקים בפרומביא שהוא שימור יותר מן האפסר אפי' הכי יוצא באפסר, ולא דמי לנאקה באפסר דשאני התם דלובדקים מינטר באפסר קצת ואורחיה נמי בדידיה, וכן פר"י ז"ל.
ויש גורסין לובדקים וגמל יוצאים בפרומביא. ולהאי גירסא קמ"ל דאע"ג דגמל דיו באפסר יוצא הוא בפרומביא, ואפי' לרבנן, ולא אמרינן כל נטירותא יתירתא משוי הוא, דשאני הכא דאורחיה בפרומביא נמי ותרוייהו כחד נינהו.
אלא לאו חתול איכא בינייהו. וא"ת ואמאי פליגי בחתול יותר משאר חיה קטנה, י"ל דמשום דחתול בן תרבות סגי ליה במתנא.
[אמר אימא ליה מילתא וכו']. (ואפי' בפרומביא) הקשו בתוספות ולמה הוצרך לכך דהא אמרינן בברכות (מ"ו ב') שאין מכבדין בדרכים ומייתינן עלה עובדא דהנהו דהוו אזלי באורחא, ותירצו בתוספות דהתם הוא כשלא נתחברו מתחלה ללכת ביחד אלא שפגעו זה בזה והכא כשנתחברו ללכת ביחד, וקשה היאך הביא התלמוד שני המעשיות דהכא והתם סתם ולא פירש, לכך נראה לי שהכל לפי מה שהוא הדרך וכפי מה שהוא האדם שהולך עמו, כן פירש מורי ז"ל.
[דף נב עמוד א] אדרבא תסתיים דשמואל הוא דאמר [בין לנוי בין לשמר אסור] דאמר רב יהודה וכו' לאו למעוטי גמל בחטם. וא"ת ואמאי עדיפא הא מאידך דרב הונא בר חייא דקאמר ליה אביי אדרבה, י"ל משום דרב יהודה היה בקי יותר בדברי שמואל ודייק וגמר שמעתא מפומיה טפי, והוה ניחא ליה לאביי למידק הכי ולמימר דפליג אאידך דרב הונא בר חייא משום דמשמע ליה דלמעוטי נאקה באפסר לא מצטריך מנינא, ואף על גב דפליגא אדרב הונא בר חייא אמוראי נינהו אליבא דשמואל, ורב יוסף השיב לו דלא פליגא אדרב הונא בר חייא וההיא למעוטי נאקה באפסר ומתניתא לגופה איצטריך.
מאי הוי עלה וכו' מיתיבי קשרה בעליה במוסרה וכו'. וא"ת לוקמה כחנניה ולמה טרחו לשנויי כל הני שינויי, י"ל דניחא להו לאוקמה כרבנן ואפי' בשינויי דחיקי, ורבינו ברוך בעל התרומות ז"ל ואחרים מרבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דהא דאמרינן הכא מאי הוי עלה היינו משום דלא ניחא לן בסוגיא דלעיל דקא מדמינן הא דהכא דפרה לההיא דחנניה וסבירא לן דלא דמו כלל, דעד כאן לא קאמר חנניה אלא במידי דבעי נטירותא זוטא ועבדי ליה נטירותא רבה כגון גמל בחטם או חתול בסוגר והיינו לישנא דנטירותא יתירתא, אבל במידי דלא בעי נטירותא כלל כגון פרה אפי' חנניה מודה דנטירותא דעבדין לה משוי הוא, ולהכי שיילינן מאי הוי עלה, דאי לא [הא] אפשיטא דהא תסתיים שפיר כרב יוסף דרביה דאביי הוא, והיינו דלא אוקימנא השתא להאי ברייתא דפרה כחנניה, ולפי שיטה זו אף על גב דלגבי פרה הילכתא כרב דאפי' לשמור אסור דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, בההיא דחנניה הילכתא כדפסק שמואל דרב לא פליג בההיא וכן פוסק הרב ר"ז ז"ל, וכן עיקר, אבל קצת הגאונים ז"ל סבורים דהא דפרה וההיא דחנניה כולה חדא היא כדקא מדמו להו לעיל רב יוסף ואביי, ואומרים דלית הילכתא כחנניה דשמואל אזל התם לטעמיה דהכא והכא הא קי"ל כרב באיסורי, ואין זה נכון, ואומר ר"י ז"ל דאפי' לחנניה לא אמרינן דנטירותא יתירתא לאו משוי הוא. +א"ה, כאן חסר, ואולי ר"ל דחנניה לא שרי אלא חדא נטירותא אף שהיא יתירתא אבל לעשות ב' נטירותא לא שרי, כגון גמל בחוטם ובאפסר, עי' מרדכי בשם ספר התרומה.+ ולכן יש להזהר שלא להוליך בהמה למים בשבת בשני אפסרין.
רבינא אמר במורדת. פירוש ופליגא אדרבא דסבר דאפי' בעיר לא בעינן מורדת, והילכתא כרבינא דבתרא הוא, ומיהו מודה רבינא כדאביי דאפי' בפרה שאינה מורדת בעיא שמירה כשמוליכה מעיר לעיר.
מאי יוצאים [ומאי נמשכין אמר רב הונא או יוצאין כרוכין או] נמשכין. פרש"י ז"ל או יוצאים כרוכין לנוי, והקשו בתוספות דהא לכולי עלמא אמרינן לעיל דלנוי אסור, י"ל דשאני הכא דאורחייהו בהכי וחשיב כמלבוש, וא"ת ולרב הונא הא מתניתא דתני יוצאים כרוכין לימשך היכי תריץ לה, י"ל דלא ידע לה, אי נמי קסבר דלא מיתרצתא היא דלישנא דקתני יוצאים בשר ונמשכים בשר לא דייק כמתניתא, ור"י ז"ל פירש דיוצאים כרוכין שאם יצטרך למשוך בהם שימשוך, ולאפוקי שלא תהא הכריכה בענין שלא יוכל להכניס ידו בינתים לאחוז בה, והיינו כרוכין לימשך דקתני מתניתא כלומר שימשוך בהם כשיצטרך, אבל שמואל מפרש מתניתא דיוצאים כרוכין לימשך בהם כל שעה קאמר, וא"ת ולכולהו פירושי כיון דקתני שיוצאים כרוכים למה ליה למתני שיוצאים נמשכים פשיטא, י"ל דהא קמ"ל דנמשכים ולא אמרינן דטרחא שלא לצורך.
חזינא לעגלי דבי רב הונא שיוצאים באפסריהן כרוכין בשבת. פירוש כאורחייהו בחול והא קמ"ל דעביד בה עובדא לקולא, ואולי לאשמעינן דלא חייש למתניתא לפי שיטת רש"י ז"ל.
טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות. פירוש שלא טימאה תורה מדין תכשיט אלא באדם בלחוד, וא"ת תיפוק לי בטבעת כלים משום כלי גופיה, י"ל דמיירי בטבעת שמסירין אותה לפרקים ואינה קבועה שם, דאי לא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וכן פרש"י ז"ל ור"י ז"ל.
[דף נב עמוד ב] בבאים מנויי אדם לנויי בהמה. פרש"י ז"ל וקבלו טומאה בעודם נויי אדם, ור"י ז"ל פירש שלא היה צריך לפרש כן דהא דקיי"ל שאין הכלים עולים [מידי טומאתן] אלא בשינוי מעשה מתורת קבלת [טומאה] קאמר ואפי' נטמאו אחר כך.
הואיל ואדם מושך בהם. פירוש עשאוהו כמשמש האדם וכאילו [יש] עליו תורת כלי, ויש אומרים דהא מדרבנן בעלמא, וקשה דאם כן אין לו הזאה דלא לישרוף עלייהו תרומה וקדשים ואילו במתני' קתני ומזין עליהם, וי"ל דמתני' קתני באותם שטעונים הזייה שבאין מנויי אדם דאפי' לרב יוסף מתני' בכל גוונא מיירי, וכל זה דוחק.
והאיכא חציצה. רש"י ז"ל פירש כי מה ששנינו יוצאים בשר הוא שעושים טבעת גדולה שמקפת כל הצואר ותולין בה טבעת קטנה לתת בה האפסר, ואותה טבעת היא מהודקת הרבה, ומשום הכי קשיא לן דהא איכא חציצה שאין המים נכנסים כלל בין שני הטבעות, והקשו עליו דמה בכך דהא תרוייהו כחד כלי חשיבי וכעין שריון קשקשים, ותירצו דשאני הכא שפעמים מסירין הטבעת קטנה מן הגדולה ואינה קבועה שם אלא לפעמים, ואחרים פירשו והאיכא חציצה משום הבהמה שאין המים נכנסין בין השר וצואר הבהמה, ופרקינן בשריתכן כלומר שהקיש בהם בקורנס עד שהרחיבן.
במתניתא תנא במחוללין. כלומר שיש שם חלל והולכין בריוח או הטבעת קטנה לפירוש רש"י ז"ל או הטבעת הגדולה לפירוש השני, וא"ת ומעיקרא מאי קשיא לן ואמאי לא הוה מוקים לה במחוללין, י"ל משום דסתמן מהודקים ומשמע לן דמתני' סתמא קתני כדרך שהדבר רגיל.
שהתקינה לחגור בה מתניו. פירשו בתוספות כעין שעושים מי שבגדיו רחבים שתוחב בהם טבעת כדי להדקן והוי דומיא דלקשר בין כתפיו, ואחרים פירשו שהיא טבעת שקובעים בראש הרצועה, ולא שהיא מחוברת ברצועה לעולם כעין שלנו דהא פשיטא דכלי הוא, אלא כעין שעושים אותן שאין להם בוקלא ברצועותיהם שמביאים טבעת ומחברת שני ראשי הרצועה וחוגרה ומתירים אותה לפרקים, עכ"ל התוספות.
הא תרגמה אביי אליבא דרבא בגלמי. פירוש כשהם כגולם שנקצצו מן החוט ועומדת לינקב, דכיון דדעתו לנקבה לא נגמרה מלאכתה וגזרת הכתוב דדבר שלא נגמרה מלאכתו אינו מקבל טומאה כדכתיב כלי מעשה, ומיהו לענין (לאו) [שבת] מנא הוא דהא לפי שורת הדין [מנא] הוא כיון דחזיא ליטול בה את הקוץ אלא שגזרת הכתוב היא לענין טומאה, והתם נמי אילו ייחדם למלאכה היתה טמאה, וכי אמרינן דא ודא אחת היא לטומאה כשאינה עומדת לינקב שכבר נגמרה מלאכתה.
הא דתנן רבי יהודה אומר עיזין יוצאות צרורות לייבש אבל לא לחלב. פרש"י ז"ל לחלב לקבל החלב שלא יטפטף בארץ, ואינו נכון, דא"כ מאי טעמא דתנא קמא דשרי דהא איכא משוי דחלב, לכך פירש ר"י ז"ל שאין הטעם אלא כמו שפירש רבי יהודה בברייתא שצוררין אותן כדי שלא ישרטו דדיהם בקוצים, וכשהעיזים עומדות לייבש חלבן מהדקין אותם יפה, אבל כשעושות חלב דילמא לא מהדקי שפיר שלא יתייבש חלבם ודילמא נפלי ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים, ות"ק לא חייש להא דלעולם מהדקין להו שפיר.
[דף נג עמוד א] אמר שמואל והוא שקשורה לו מערב שבת. פירוש לא משום איסור קשירה דשבת דהא בכלל מאי דבעי רב נתן מר' חייא ושאר סוגיא דלקמן, אלא שהטעם משום דכיון דמרדעת עיקרה לשאת משא אם אינה קשורה לו מערב [שבת] נראה כלמשוי.
מתניתין נמי דיקא דקתני סיפא ולא במרדעת שאינה קשורה לו וכו'. וא"ת ולידוק מרישא גופא דקתני יוצא החמור במרדעת הקשורה לו הא אינה קשורה לו אינו יוצא, ואי דאינה קשורה לו כלל פשיטא אלא לאו שאינה קשורה מערב שבת, וי"ל דמרישא ליכא למידק הכי דרישא לגופה נצרכה לאשמעינן שיוצא כשהיא קשורה לו ולא חשיב משוי, דהא ודאי לא מצי למיתני יוצא החמור במרדעת ולא ליתני הקשורה לו, דילמא איכא דטעי דבלא קשורה נמי אם היא מונחת עליו מבעוד יום, הילכך דייקינן מסיפא דהויא משנה יתירה. תוספות.
ולא באוכף אף על פי שקשורה לו מערב שבת. פירוש דסתם אוכף לעולם הוא למשוי משא"כ במרדעת כי לפעמים הוא להתחמם.
מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת. פירוש כדי להיות בחצר ולהגן עליו מפני הצינה, דאילו לצאת לרשות הרבים הא דייקנא ממתני' דבעינן קשורה לו מערב שבת.
וכי מה בין זה לאוכף. ליכא לפרושי מה בין זה לאוכף שאסור ליתנו על גבי חמור, דהא מוכח להדיא בברייתא דלעיל דאוכף חמיר טפי ממרדעת, אלא הכי פירושא ומה בין זה לאוכף שאפי' ליטלו מעליו כדי שתצטנן הוא אסור משום טירחא דשבת מכיון דלא הוי מלבוש גמור ואסור לצאת בו לרשות הרבים, והא דאמרינן בסמוך השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא, הכי פירושא השתא ליטול אוכף אסור להניח מרדעת מיבעיא.
אישתיק איתיביה וכו'. פירוש קס"ד דהא דאשתיק משום דלא חייש ליה ולעולם אפי' נטילת אוכף נמי שרי ולהכי איתיביה וכו', וא"ת ותהא נתינה זו אסורה משום דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל בשבת, (ליתא) [ולא מסתבר] דכולה סוגיין פליגא אההיא סברא, י"ל דבהמה כיון דאפשר להנהיגה ביד ולטלטלה בכך דבר הניטל חשיבא, תוספות.
שבקיה כרביה סבירא ליה. כלומר דאע"ג דמתניתא פליגא עליה איהו כרב רביה סבירא ליה דשרי, ורב תנא הוא ופליג.
אריוך. מפרש רש"י ז"ל לשון רכא ובר רכא, והנכון הוא כי הוא לשון מלכות וגדולה כדאמרינן (לק' נ"ט ב') [גברא] רבה אריכא וכדכתיב (דניאל ב') לאריוך שליטא דמלכא, וכן פירש ר"י ז"ל.
כאן לצננה כאן לחממה. פירוש נטילת האוכף אינו אלא לצננה דתענוג בעלמא הוא, ונתינת מרדעת הוא כדי לחממה כדאית לה צערא משום צנה.
ובקשישין שעל השבר. פירוש דכיון דצריך לכך לא הוי משוי, וליכא למיחש דילמא נפלי ואתי לאתויינהו כדקתני מתני' ולא ברצועה שברגלו דעבדי ליה לגיזרא כדאיתא לקמן, דהתם רצועה חשיבא וחייס עליה לאיתויי אבל הני קשישין של עץ לא חשיבי ולא אתי לאתויינהו, וכן פרש"י ז"ל לקמן (נ"ד ב' ד"ה דלא).
קתני מיהת ולא בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים [לרשות הרבים] הוא דלא [הא] לחצר שפיר דמי. פירוש דכיון דקתני לא יצא כולה מתני' לצאת לרשות הרבים הוא דאסר אבל בחצר שרי, וא"ת ואמאי איצטריך למיתני גבי זוג שמטיילת עמו בחצר, י"ל דאשמעינן רבותא דאפי' בחצר בעינן שיהא פקוק כדי שלא יהא משמיע קול ומיחזי כעובדין דחול.
מאי לאו בגדולים ומשום תענוג. ואפי' הכי שרי וקשיא לשמואל ורבי יוחנן.
ופרקינן לא בקטנים ומשום צער ודיקא נמי דקתני וכו'. וא"ת א"כ פליגא על רב דהכא משמע דדוקא משום צער דומיא דקמיע אבל משום תענוג אסור, י"ל דאין הכי נמי ורב תנא הוא ופליג, וכן פרש"י ז"ל.
[דף נג עמוד ב] ומי איכא מידי דמומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה. ק"ל מאי קאמר דהא ודאי איכא ואיכא, כי מה ענין קמיע המומחה לאדם שיועיל לבהמה, ולא מיבעיא קמיע דסמנין אלא אפי' קמיע דשמות, שאפי' בחולי אחד אין חוליו של זה דומה לזה כלל וכחולי זה לחולי אחר דמי, י"ל דהכא בקמיע דאיתמחי גברא איירינן שהוא מומחה לכל קמיעותיו שמועילות, וכדדייקינן לקמן (ס"א א') על מתני' דגבי אדם דפרכינן הכא מינה מדקתני שאינו מן המומחה ולא קתני שאינו מומחה, ולהכי פרכינן שפיר דכיון דקמיע זה מומחה משום דאיתמחי גברא היאך לא יהא מומחה קמיע שעשה לבהמה, ומהדרינן דאדם אית ליה מזלא, פירוש זכות או מזל, מסייע ליה מזליה.
ואין סכין ומפרכין לבהמה בשבת מאי לאו דאיכא מכה ומשום צער. אלמא לא טרחינן כלום משום צערא דבהמה, וקשיא לכולהו.
ופרקינן לא בגמר [מכה] ומשום תענוג. וא"ת אכתי קשיא לרב דשרי משום תענוג, וי"ל דאין הכי נמי ורב תנא ופליג כדפליג אמתניתא דלעיל, וי"ל [עוד] דהכא תענוג יתירא הוא ואפי' רב מודה, והראשון יותר נכון, ולית הילכתא כרב ואף על גב דפליג עם שמואל והילכתא כרב באיסורא, חדא דמתנייתא פליגן עליה, ועוד דרבי יוחנן פליג [עליה] ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
ת"ש בהמה שאחזה דם אין מעמידים אותה במים בשביל שתצטנן. פירוש והאי צינון משום צערא הוא ואפי' הכי אסור וקשיא לכולהו.
ופרקינן אמר עולא גזרה משום שחיקת סמנים. פירוש דשאני הכא דאיכא למיחש חשש תורה דשחיקת סמנים שהוא תולדה דטוחן כדפרש"י ז"ל, וא"ת באידך נמי איכא למיחש שמא תצא לרשות הרבים, י"ל דלא דמו, חדא דכיון שאינה קשורה לא שכיח דתיפוק בה, ועוד דאפי' נפקא לאו משוי הוא מדאורייתא כיון דצריך לה ומדרבנן הוא דמיתסר כיון דמיחזי כמשוי, ועוד דהתם איסור שעל ידי בהמתו והכא איסור שעל ידי גופו.
אי הכי. פירוש אם כן דבכי הא איכא חששא דשחיקת סמנין אדם נמי ליתסר, דבשלמא לדידי ליכא בהא חשש שחיקת סממנין ולפיכך התירו לאדם משום צער הגוף כיון שאין בהעמדה זו מעשה כולי האי, ובבהמה אסרו ולא חששו לצערה.
ופרכינן אדם נראה מיקר. וכל שהוא כדרך הבריאין ליכא למיחש לשחיקת סמנים כענין שאמרו (לק' ק"ט ב') כל האוכלים אוכל אדם לרפואה, ומזה הטעם אמרו לעיל שסכין ומפרכין לאדם ולא חשו לשחיקת סמנים ואפי' למאי דס"ד דאיכא מכה ומשום צער.
ובבהמה מי גזרינן. פירוש מי גזרינן לאסור היכא דאיכא צער והפסד דבהמה משום שחיקת סמנים.
והתניא היתה עומדת חוץ לתחום. פירוש והוא צריך להביאה אצלו בבית לתת לה מזונות.
קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאיתוייה. פירוש אלמא לא חיישינן דעביד איסורא דאורייתא משום חשש הפסד בהמתו.
אמר רבינא כגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך התחום שלו. פירוש שאין תחומו ותחומה שוה, דאע"ג דתנן (ביצה ל"ז א') דבהמה והכלים כרגלי הבעלים, הכא מיירי כשמסרה לרועה שהיא כרגליו והבעלים קוראים אותה, ופרש"י ז"ל דהא דקתני שעומדת חוץ לתחום שלה ותוך תחום שלו ולפיכך קורא לה והיא באה שאינו מוזהר על תחומי בהמתו ובלבד שלא יביאה בידו ממש, והקשו בתוספות שאם אינו מוזהר על תחומי בהמתו אפי' להביאה יהא מותר כיון שעומדת תוך תחומו דמה לי להנהיגה בקולו או להנהיגה בידו, ועוד דאכתי קושיין בדוכתה דניחוש דילמא אתי לאתויי בידים על ידי גרירה שהוא איסור תורה דהוא מעבירה ארבע אמות ברשות הרבים, דהא היינו מאי דאקשינן דלא גזרינן דילמא אתי לאיתויי, דאי לאתויי ברגליה משום איסור תחומין מה ענין זה אצל גזירת שחיקת סמנין שהוא חשש איסור תורה, ולכך פירשו בתוספות דהכא כשעומדת תוך תחומה והוא חוץ לתחום שלו והתחלת תחומה הוא שמובלע בתוך תחום שלו וקורא לה והיא באה שהרי תוך תחומה היא באה, אבל להביאה אי אפשר כיון שעומדת חוץ לתחומו, וכיון שבהיתר גמור הוא קורא לה והיא באה ליכא למיחש דילמא מייתי לה ארבע אמות ברשות הרבים, שלא חששו לזה אלא כשהתירו לו שום דבר הדומה לאיסור וכפום מאי דס"ד מעיקרא שהיתה עומדת חוץ לתחומה גם כן שהוא מביאה מחוץ לתחום ואדם מוזהר על תחומי בהמתו מדרבנן.
רב נחמן בר יצחק אמר שחיקת סמנין גופה תנאי היא דתניא בהמה שאכלה וכו' ור' יאשיה מקל אמר רבא הלכה כר' יאשיה וכו'. וא"ת והא סוגיין בכוליה תלמודא דאסרינן לעשות רפואה אפי' לאדם גזירה משום שחיקת סמנים וכיון דברפואה דאדם מנעינן מהאי חששא כל שכן דבהמה, י"ל דבאדם דחשיב עליה ומפקחין עליו את הגל הנפש לחלל שבת שיש בו סכנה, +א"ה, הלשון משובש, ואולי צ"ל ואפילו בספק פיקוח נפש התירו לחלל את השבת (יומא פ"ג א') כל שיש בו סכנה, חששו כו'.+ חששו שיבא לידי שחיקת סמנין אפי' בחולה שאין בו סכנה שמא יבא לידי סכנה, אבל בבהמה לא חייש ר' יאשיה דליעביד איסורא דאורייתא משום רפואתה, ונמצא דחשיבותו לאדם חומרו בזה, ודעת הגאונים ז"ל דכיון דקי"ל כר' יאשיה ליתא למתניתא דלעיל (דקי"ל) דבהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים, דהא פרישנא טעמא משום שחיקת סמנים, וכן אידך מתניתא בקורא לה והיא באה מוקמינן לה אפי' היתה עומדת חוץ לתחום שניהם ולא חיישינן דילמא אתי לאתוייה דהא מדמינן לה לעיל לשחיקת סמנים, ויש שפירשו דכיון דאמרינן שחיקת סמנים גופה תנאי היא וכו' האי הוא דאוקימנא בתנאי ובדידה מיקל ר' יאשיה משום רפואת בהמתו, אבל בההיא דעמדה לו חוץ לתחום לא יקל ר' יאשיה, וגם בההיא דלעיל אומר רבינו ברוך ז"ל בעל התרומות דמודה בה ר' יאשיה דמוכחא מילתא טפי דהוי לרפואה כשמעמידים אותה במים מהיכא שמריצה בחצר, ולא מייתי תנאי רק משחיקת סמנים דאיכא תנא דמיקל בהו כהא דמריצה בחצר מיהת אבל לא מדמינן להו אהדדי, ולזה הסכימו רבותינו הצרפתים ז"ל.
תנאי שקלת מעלמא תנאי היא. ק"ל והלא ניחא טפי לאוקמה כחד תנא ובתרי טעמי מלאוקמה בפלוגתא דתנאי, וי"ל דכיון דתרי מתנייתא נינהו ואיכא תנאי דפליגי בהא מילתא הא עדיפא לן מלאוקמה בדלא מיהדק דא"כ פשיטא שלא תצא, ועוד דאורחא דמילתא להדוקה.
[דף נד עמוד א] מיפנקי ולא עבדי עבידתא. פירוש והיינו לשון כבול דלא עבדי פירי למלכא.
ואיכא דמתני לה להא שמעתא באנפי נפשה אמר רב וכו'. וא"ת ולהאי לישנא גנובי למה להו לימא רב הלכה כר' יוסי, וי"ל משום דאיכא [דמפכי] להו דרבי יהודה לר' יוסי, ודכותה פרקינן בעלמא.
הלכה כת"ק. פירוש דמתני' דשרי בין לייבש בין לחלב.
מתני' ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת. עיקר הפירוש כי מטולטלת לגמל הוא כמו מרדעת לחמור, וכל הני דקתני שלא תצא בהם הבהמה, אותם הצריכים לאותו דבר ולא הוי משוי, איסורא דידהו דילמא נפלי ואתי לאתויינהו ברשות הרבים, ואותם שאינם צריכים לאותו דבר בחוץ הטעם משום משוי.
אבל יוצא הוא במטולטלת הקשורה בזנבו ובחוטרתו. פירוש כשקשורה מערב שבת כדבעינן גבי מרדעת של חמור.
עקידת יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. פירוש לא כעקידת יצחק בן אברהם ממש שהיה עקוד לגמרי דא"כ היאך יוכל לצאת כלל, אלא לומר שמשימין חבל ארוכה מן היד לרגל, ולאפוקי מאידך דאמר עקוד [שתי] ידים או שתי רגלים, כלומר שאוסר לתת חבל מרגל זה לרגל זה או מיד זה ליד זו.
אילימא כלאים דאדם והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך. הקשו בתוספות ואפי' היה אדם אסור עם כולם לחרוש ולמשוך אין כאן כלאים שהרי אין איסור משיכה אלא כשמושכים שום משוי, דאם לא כן שור פסולי המוקדשין שעשאו הכתוב שני גופים כדאיתא במסכת מכות (כ"ב א') אסור להזיזו ממקומו, והכא ליכא משוי דבשבת איירי דליכא משוי מסתמא, ויש שתירצו דכי קתני ובלבד שלא יכרוך [בחול] דאיכא משוי, ואף על גב דבשבת מיירי ברישא, קתני אגב גררא דינא דחבלים בחול, [וכדאשכחן] דקתני בפרק במה מדליקין (כ"א ב') אגב שמנים דין שמן שריפה דלא מיירי אלא ביום טוב שחל להיות בערב שבת, ועוד תירצו דהכא הא איכא משוי דחבלים שנושאים האדם והבהמה כדתנן במסכת כלאים (פ"ח מ"ד) שלא יקשור פרה בצדי הקרון ולא אחורי הקרון ומפרש בירושלמי הטעם משום שנושאים החבל שבינתים, ומ"מ בלא כריכה לא מיתסר אף על גב שנושאים החבלים דלא חשיבא יחדיו כשאין הקשור ביניהם בשניהם, ואומרים בתוספות כי מן הטעם הזה יש לאסור לקשור חבל שהעופות קשורים בה אל הסוס שהרי יש בה הנהגת כלאים כשנושאים אותו חבל.
לעולם כלאים דחבלים והכי קאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור. וא"ת והא חבלים קשים הם ולפיכך אמרינן ביומא (ס"ט א') בגדי כהונה קשים הם לפיכך כהנים נותנין אותן תחת מראשותיהם ואמרינן ביום טוב (ביצה ט"ו א') האי נמטא גמדא דנרש שריא, י"ל דזמנין דאיכא חבלים רכין שהידים מתחממות בהם, ור"י ז"ל אומר דכי אמרינן בגד קשה אין בו משום כלאים הני מילי בהצעה תחתיו שהוא איסורא דרבנן ובקשים לא גזרו, אבל גבי העלאה שהוא איסור תורה אפי' דברים קשים אסורים, וכבר כתיבנא לה בדוכתה בס"ד.
שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן. פירוש דשורת הדין טפחיים ולמעשה החמיר בטפח.
[דף נד עמוד ב] אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה לו מ"ט כדאמרן. כך הגירסא במקצת נוסחאות, ופירושו כדאמרן לעיל שאינה קשורה לו מערב שבת, ויש גרסאות שכתוב בהם מ"ט דילמא נפלה ואתי לאיתויי, ובתוספות מוחקין אותה דאי מהאי טעמא כל שהיא קשורה לו אפי' בשבת הרי הוא מותר לצאת בה, ואילו לעיל דייקינן מהא סיפא דבעינן קשורה מע"ש, ויש לפרש הגירסא דהכי קאמר מאי טעמא בעינן שתהא קשורה מבעוד יום מע"ש ולא מסתיין שתהא מונחת עליו מבעוד יום, ומפרשינן משום דלקשרה בשבת עצמו אסור דהוי כעובדין בחול, וכיון דכן אי נפיק בה בלא קשירה נפלה ואתי לאיתויי, אי נמי והוא הנכון דאפי' תימא דמותר לקשור בשבת לא חשיב כמלבוש אלא בדעביד ליה מבעוד יום בענין שיוכל לצאת בו בשבת, ואם אינה קשורה בו הרי אינו ראוי לצאת בו דילמא נפלה ואתי לאתויי, וכן פירש רבינו הגדול ז"ל.
ולא בזוג וכו' משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא. והקשו בתוספות ותיפוק ליה דכיון דלא צריך ליה משוי הוא, בשלמא לרש"י ז"ל איכא למימר דמיירי כשדרכו בכך משום דלנוי כי הא מותר כדפרישנא לעיל בדעתו ז"ל, אבל למאי דפירש ר"י ז"ל דכל לנוי אסור ואפי' למי שדרכו בכך תיקשי הא, תירצו בתוספות דמיירי כשהוא ארוג בבגד ובטל אגב הבגד ולא חשיב משוי, ומהאי טעמא לא חיישינן דילמא מיפסיק ואתי לאיתוייה כדאיתא לקמן בפרק במה אשה יוצאה (נ"ח א').
הא דאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה. הקשו בתוספות דהא ר' אלעזר בן עזריה לאחר החורבן הוה שהרי נתמנה בימי ר"ג כדאיתא בברכות (כ"ז ב'), ואילו ר"ג נתמנה אחר רבן יוחנן בן זכאי שנמשכה נשיאותו עד לאחר החורבן כדתנן (ר"ה כ"ט ב') משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, ואמרינן בבכורות (נ"ג א') שאין מעשרין מעשר בהמה בזמן הזה מפני התקלה כדתניא אין מקדישין ואין מעריכין וכו', ושמא תאמר כי זה שהיה מעשר ר' אלעזר היה קודם החורבן וקודם שנתמנה נשיא, אין לך לומר כן שהרי ר' אלעזר בן עזריה היה בן י"ח שנה כשנתמנה נשיא כדאיתא בברכות (כ"ח א') ואם [כן] קודם החורבן קטן היה, ותירצו בתוספות כי אולי לא היתה גזרה של מעשר בהמה מיד לאחר החורבן והיה זה קודם גזירה, אי נמי שזה היה קודם החורבן ועל ידי אפטרופוס, ורבינו הגדול ז"ל פירש דלאו דהוה מעשר ממש אלא שהיה ראוי לעשר כאותה שאמרו (סוכה נ"ג א') אשה בוררת חטים לאור בית השואבה דפירושו שיכולה לברור כדאיתא בירושלמי, ולי נראה דמעשר ממש ולא שהיה קורא עליהם שם מעשר אלא שהיה נותן הראוי למעשר לכהנים שלא יראה כמשייר אצלו מתנות כהונה.
איתמר רב ור' חנינא ורבי יוחנן ור' חביבא מתני ובכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ועיילי ר' יונתן כל שאפשר למחות וכו'. יש שפירשו דרב ור' חנינא ורבי יוחנן ור' חביבא הוה מתני הא דבעי למימר כל שאפשר לו למחות וכו', והתלמוד הפסיק בינתים ואמר דבכוליה סדר מועד כל מקום שתמצא אלו השתי זוגות יחד יש מחליפין לרבי יוחנן ומכניסין רבי יונתן תחתיו, ולהאי פירושא [לא] אתי שפיר מאי דגרסי דר' חביבא מתני [דהוה] ליה למימר מתנו, וי"ל דר' חביבא בלחוד הוה מתני לה במתניתא ואידך הוו אמרי לה מימרא בעלמא, ויש גורסין מתנו, וכן גורס מורי הרב ז"ל, ויש מפרשים דרב ור' חנינא ורבי יוחנן הוו אמרי הא דכל שיש בידו למחות, והתלמוד הפסיק בינתים ואמר כי ר' חביבא מתני דכל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ועיולי ר' יונתן כלומר כי ר' חביבא היה מלמד לתלמידיו שכל מקום שיש זוג זה דרב ור' חנינא ורבי יוחנן חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן, וגרסינן בכוליה סדר מועד בלא וא"ו.
כל שיש בידו למחות כו'. וליכא למימר בהא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידים (לק' קמ"ח ב'), דהתם כשהדבר ידוע שעושים בשוגג ולא כשעושים במזיד כי הכא, וכדאמרינן בהדיא מוטב שיהו שוגגים ולא מזידים, וזה פשוט, ותו לא מידי.
חדושי הריטב"א מסכת שבת פרק ו - במה אשה [המתחיל בדף נז עמוד א]
[דף נז עמוד א] במה אשה
מתני' במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן. פרש"י ז"ל שהאשה קולעת שערה כמין קליעה, והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן היכי אמרינן בגמרא דחיישינן דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו, דהא אמרינן בפרק המצניע (לק' צ"ה א') הגודלת חייבת משום בונה ואם כן המתרת אותה קליעה חייבת משום סותר על מנת לבנות ואיכא איסור דאוריתא, לכך פירש ר"ת ז"ל בחוטי צמר וחוטי פשתן שכורכת בהם שערה, אבל אם קלעה בהם שערה מבעוד יום מותרת לצאת בהם בשבת.
ולא בטוטפת ולא בסנבוטים בזמן שאינם תפורים. פירוש דכיון שאינם תפורים בסבכה יכולה (לעמוד) [להורידן] מבלי שתסלק הסבכה מעל ראשה שלא תהא מגולה ראשה.
ואם יצאת אינה חייבת חטאת. פירוש דכולהו מלבוש נינהו ולא משוי אלא דגזור רבנן בהו דילמא שלפא ומחויא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים, ואומר ר"ת ז"ל שלא חששו חכמים דילמא שלפא ומחויא אלא בתכשיטין קלין כיוצא באלו שפרט התנא שכשתסלקם אינה מחוסרת מלבוש, אבל בכל דבר שהוא מלבוש לא חיישינן להכי, ולפיכך [התיר] לצאת בחגורה של כסף שאם תשלפנו תהא מחוסרת מלבוש וכדבעינן למימר בגמרא.
ועוד אומר ר"ת ז"ל שלא חששו חכמים לכך אלא באשה שהיא שחצנית ורוצה להתפאר לחברותיה ושלפא ומחויא, אבל האיש כל שהוא תכשיט לו מותר לו לצאת בו לכתחלה דליכא למיחש דילמא שליף ומחוי, וכן אמרו בירושלמי (ה"א) תכשיטין למה אסורים אמר ר' בא מתוך שהנשים שחצניות היא מתירתו ומראתו לחברתה והיא שכוחה ומהלכת בו ארבע אמות, וא"ת והא אמרינן בגמרא (ס"ו ב') ובני מלכים בזוגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה ואוקימנא בגמרא בארוג בכסותו ודברי הכל הוא הא אם אינו ארוג בכסותו אסור דילמא שליף ומחוי, י"ל דהתם בתינוקות שהם שחצנים, אי נמי דהתם להכי בעינן ארוג שאם אינו [ארוג] הוה ליה משוי אליבא דרבנן, ודלא כמאי דס"ד מעיקרא דאוקימנא כר"ש דאמר כל ישראל בני מלכים ויוצאים בזוגין, וא"ת והא לקמן (ס"ב א') גבי טבעת שיש עליה חותם שאם יצאת בו האשה חייבת חטאת אמר עולא וחילופיהם באיש, ומשמע דהכי קאמר דאשה בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת וכשאין עליה חותם אינה חייבת חטאת אבל לא תצא משום דשלפה ומחויא, וחילוף באיש דבטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ובטבעת שיש עליה חותם שהיא תכשיט לו לא יצא ואם יצא אינו חייב חטאת, דאלמא אף באיש [חיישינן דילמא שליף ומחוי, וי"ל דלא נאמר וחילופיהן באיש אלא לענין] חיוב חטאת שהאשה חייבת על טבעת שיש עליה חותם והאיש חייב על טבעת שאין עליה חותם, אבל טבעת שיש עליה חותם יוצא בה האיש לכתחלה, וק"ל מהא דאיתא בירושלמי (ה"א) מעשה ברבן גמליאל שהיה מטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו פירוש שהיה עשוי מפתח של זהב בטבעת שבידו וגערו בו חביריו משום תכשיט, ואמרינן הדא אמרה העשוי לזה ועשוי לזה אסור, פירוש כי העשוי לתכשיט ולתשמיש כגון טבעת זו שיש בה מפתח שהוא תשמיש לפתוח בו תיבה אסור לצאת בו כשאר תכשיטים דילמא שליף ומחוי, והדא אמרה אחד האיש ואחד האשה, פירוש שאף האיש אסור לצאת בו כמו האשה, והדא אמרה אפי' במקום שאם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בחצר, אלמא האיש אסור בתכשיט [כמו] האשה, י"ל דהתם בתכשיטין השוין באיש ובאשה דכיון שנאסרו על האשה נאסרו על האיש, אבל תכשיטים שאינם נוהגים אלא באיש לא גזרו בו דילמא שליף ומחוי, וכן הסכימו רבותינו בעלי התוספות ז"ל וכן דעת מורי הרב ז"ל.
גמרא טבילה מאן דכר שמה. פרש"י ז"ל מאן דכר שמה מה ענין הלכות טבילה אצל הלכות שבת, וא"ת ואמאי לא שיילינן הכי לעיל בפרק במה בהמה יוצאה (נ"א ב') כד קתני ומזין עליהם וטובלים במקומם, תירץ ר"י ז"ל דהתם הוא דמיירי בדיני כלים וכיון שמדבר בהלכותיהם דשבת מדבר גם כן בטבילתם והזאתם שבבהמה אגב אורחיה, וכדתנן לקמן (ס"ג א') בירית טהורה ואין יוצאים [בה] בשבת, וכן בפרק במה מדליקים (כ"ח ב') לענין פתילת הבגד, אבל הכא משום דאיירי בדין כלים אלו לענין שבת לית ליה לאורויי בהלכות טבילת האשה.
דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים. וא"ת והא גזירה לגזירה היא גזרה דשבת זו דליכא טבילה אטו שבת דאיכא טבילה ושבת דאיכא טבילה נמי דילמא שריא להו ומינשיא ואתי לאתויינהו ברשות הרבים, ולא עוד אלא דאמרינן לקמן (ס"ד ב') שאף לחצר אסורה לצאת גזירה משום רשות הרבים והוו להו שלש גזירות, י"ל דכולה חדא גזירה שאי אפשר לחלק בין שבת לשבת, ואם תאמר שתצא בהם לחצר, מיד יוצאת לרשות הרבים, ויש מי שלמדים מכאן דאותם דברים שמותר לצאת בהם לרשות הרבים אסור להפשיטם ברשות הרבים דילמא אתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים, אבל ר"ת ז"ל אומר שהוא מותר מדאמרינן לקמן (ס"א א') גבי קמיע מומחה וקושר ומתיר אפי' ברשות הרבים, וטעמא דמילתא שלא אסרו זה משום שאם תהא זכורה בשעת הפשטה שהוא שבת ודאי בזמן מועט דהפשטה ולבישה לא תשכח השבת, ואם לא תהא זכורה בשעת הפשטה שהוא שבת אפילו כי נאסור שלא תפשיט לא תמנע עצמה מלהפשיט ולהוציאם לרשות הרבים, אבל בדברים שדרכה למשלפינהו ולאחוינהו כיון שדרכה בכך חששו ואסרו אפי' שלא לצאת בהם, אבל דברים שאין דרכה להפשיטם לא אסרו עליה הפשטתם מן הטעם שאמרנו, וכן הסכים ר"י ז"ל.
בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי. פירוש חוטי צמר או פשתן שהן נארגין כעין שרשרות חלולים חלולים ונותנת אותם על ראשה, ופירש רש"י ז"ל דקא מיבעיא ליה אם הם חוצצים בטבילה ולא תצא בהם בשבת דילמא איתרמיא לה טבילה של מצוה או לא הויין חציצה, ואמר ליה כל שהוא ארוג לא גזרו רבנן לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייצי, וקשה קצת דכיון שעיקר שאלתו על החציצה עליה היה לו להשיב להדיא על החציצה ולא על היציאה בשבת, וי"ל דהכי קאמר כיון דחזינן שכל שהוא ארוג לא [גזרו] לענין יציאה דשבת מכלל דלא חייצי, ולא נהירא, והנכון דאיהו קים ליה [שדרך] נשים לסלקם בשעת טבילה [ומיבעיא ליה לענין יציאה בשבת אם] גזרו בהם אטו חוטים דעלמא, ואמר ליה דכל שהוא ארוג לא גזרו בו חכמים ואוקמוה אדינא דכיון דלא חייצי בטבילה [התירו] שתצא בהם, ולאפוקי שאינו ארוג שגזרו שלא לצאת אפי' באותם שדרכן שלא להיות מהודקים.
חזינא להו לאחוותי דלא קפדי עלייהו. פירוש דכשהם רוחצות ראשן בחמין לא קפדן לסלקן מראשן משום דלא מיהדקי ועייל בהו מיא שפיר, וכיון דכן מותר לצאת בהם בשבת דליכא למיחש דתישרינהו בשעת טבילה.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא. פירוש דהא לתרוייהו לישני מותר לצאת בהם בשבת.
איכא בינייהו דטניפן. תיכי בטיט, [ללישנא] דלא קפדן עלייהו הני כיון דטניפן קפדן עלייהו, פרש"י ז"ל קפדן עלייהו לסלקם בשעת טבילה כדי שלא יתלכלך גופן, וכיון דכן חיישינן דתישרינהו בשעת טבילה ואסורה לצאת בהם, וא"ת אם כן דאפי' דבר שאין צריך לסלקה בשעת טבילה אסורה לצאת בו בשבת כשדרכה לסלקו בשעת טבילה, תהא אסורה לצאת בכמה בגדים רחבים שהיא לובשת שדרכם של נשים לסלקם בשעת טבילה, י"ל שלא גזרו כן אלא בדברים קלים דאפשר דשריא להו ולא הדרא למלבשינהו ומתיא להו בידה, אבל בדבר שתהא מחוסרת מלבוש ליכא למיחש להכי, ורש"י ז"ל פי' בשם רבותיו ז"ל כיון דטניפן מקפד קפדן עלייהו והוה ליה מיעוטו המקפיד וחוצץ וצריך לסלקם בשעת טבילה, ודחה רבינו ז"ל דבריהם בדין שלא אמרו דמיעוטו המקפיד חוצץ אלא בדבר שהוא מהודק יפה ואין המים נכנסים בו, אבל בדבר שאינו מהודק אמאי חוצץ הא ליכא משום חציצה ואפי' קפיד.
תנו רבנן אלו חוצצים באדם וכו' אמר רב הונא כולן בראשי הבנות שנינו. פירוש דמאי דקתני שבראשי הבנות לאו ארצועות בלחוד קאי אלא אף אחוטי צמר וחוטי פשתן, ולאשמעינן דחוטי צמר ופשתן דוקא בראשי הבנות חוצצין אבל בצואריהם אינם חוצצים וכדמפרש ואזיל.
השתא רך ע"ג קשה חוצץ רך ע"ג רך מיבעיא. יש מקשים דילמא הא דרב הונא משום דרבי יהודה נקטה, לומר שלא אמר רבי יהודה שאין חוצצים אלא בראשי הבנות אבל בצוארם שהוא רך מיהדקי וחוצצים, ותירצו דמסתמא רב הונא דברי תנא קמא בא לפרש ולפיכך תפס זה הלשון דכולם על ראשי הבנות שנינו, וא"ת ונימא דמשום דוקיא דרבנן נקטה שהם מודים בחוטי שיער שאין חוצצים ואשמעינן רב הונא דבצוארה אפי' חוטי שיער חוצצין, י"ל דהא ליתא דלישנא דוכולם בראשי הבנות שנינו משמע שבא ללמוד על השנויים בפירוש שהם בראשי הבנות, וא"ת השתא משמע דיותר שייך הידוק וחציצה בדבר רך מדבר קשה ואנן חזינן דר' יהודה מודה דחוטי פשתן שהוא קשה חוצצים ובשל צמר שהוא רך אומר [שאינם] חוצצים, תירץ ר"י ז"ל דהכא דמתמהינן היינו לגבי המקום כי יותר הוא מתהדק במקום הרך מבמקום הקשה וקושיין הכא היינו ממה שהוא על גבי רך או על גבי קשה, אבל בדברי ר' יהודה שהמקום קשה והחילוק הוא בין חוטין רכין לחוטין קשים סובר כי הדבר הקשה יותר מתהדק במקום הקשה ממה שמתהדק בו הדבר שהוא רך.
גירסת הספרים כולם אלא אמר רב יוסף היינו טעמא דרב הונא וכו'. ולשון אלא לא דייק שהרי אין אנו סותרים שום אוקימתא, ויש להלום כי כלפי שהיינו סבורים דאקילו בצואר משום דלא מיהדקו ביה חוטים, אמרינן השתא אלא, כלומר אין הדבר מן הטעם שהיינו סבורים אלא לפי שאין האשה חונקת עצמה.
הכי גרסינן אמר רבינא. ולא גרסינן אלא דהא לא סתרינן שום אוקימתא.
הכא בקרטלא עסקינן דאשה חונקת את עצמה. הקשו בתוספות דהכא משמע דאיסורא דקרטלא משום חשש טבילה של מצוה, ואילו במתני' משמע משום דילמא שלפא ומחויא מדקתני ק(ר)טלא בסיפא דמתני' בתר דקתני ולא תטבול בהן, ור"ת ז"ל תירץ דה"ק הכא בקרטלא עסקינן והיא אסורה משום דילמא שלפא ומחויא, והא דקרי להו חנקין מפני שהאשה חונקת בהם צוארה כדי שתראה כבעלת בשר, ואינו מחוור, והנכון דתרי גווני נינהו, דקרטלא דהכא הוא כעין רצועה של בגד רחבה של צבעונים דלא שייך בה משלף ואחויי אלא דלענין טבילה חייצא, וק(ר)טלא דמתני' הוא חוט שתלויים בו דברים חשובים דשלפא ומחויא להו ולא מהדקי כדי שלא תחנוק עצמה, וקטלא לחוד וקרטלא לחוד, וכן שנינו במסכת כלים (פי"א מ"ח) קטלא [שחוט] שלה של פשתן וחוליות של [מתכת] תלויין בה וק(ר)טלא שחוט שלה של מתכת ותלויים בה אבנים טובים ומרגליות, ואמרו בתוספתא (מקואות פ"ו ה"ד) שאם היא אוצה חוצצת, כלומר אם היא דחוקה מלשון כי אץ לך הר אפרים (יהושע י"ז) אבל מן הסתם רפויה היא.
[דף נז עמוד ב] עניות עושות אותם של מיני צבעונים עשירות עושות אותם של כסף וזהב. פירוש אתא לאשמעינן דגבי עניות גזרינן דילמא שלפא ומחויא אף בשל צבעונים ואף על גב דליכא מידי דאנסכא, ולא בעשירות דלאו אורחייהו לאחויינהו, ולא גזרינן הני אטו הני.
אמר ר' ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבדא תנן או כיפה של צמר תנן. הקשה ר"ת ז"ל ותפשוט ליה דכיפה של צמר תנן מדתני ליה גבי תכשיטי אשה ולא תני לה בתכשיטי איש, ותירץ ז"ל דהא לאו ראיה היא דאיכא למימר דתני ליה בתכשיטי אשה משום שפחות, ותו דאורחיה דתנא הוא דתני דיני דעבדים בהדי נשים, אי נמי משום דבעי למיתני בסיפא שריותא דידיה בחצר בהדי פאה נכרית כדקתני בכבול ובפאה נכרית בחצר דליכא מידי דמישתרי בחצר אלא כבול ופאה נכרית, עוד הקשה ז"ל דהא אמרינן לקמן כל דבר שאסרו חכמים לצאת לרשות הרבים אסור לצאת בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ופריש עולא טעמא כדי שלא תתגנה על בעלה, אלמא כבול כיפה של צמר הוא, ותירץ דעולא פירש הכי לפום קושטא דמילתא דקי"ל הכא כר' אבהו דתניא כותיה דכבול כיפה של צמר, אבל יכולים היינו לומר דכבול כבלא דעבדא והא דשרי בחצר דאקילו עליה רבנן כדי שלא יקניטנו רבו כסבור שדעתו למרוד בו כשרואהו בלא חותם, אי נמי דתכשיטים שהם שבח אם אתה מתיר לאשה בחצר תבא לצאת לרשות הרבים [אבל] בכבלא דעבדא ליכא למימר הכי שהרי גנאי הוא לו.
גירסת הספרים אמר ר' אבהו מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר תנן. ובתוספות כתבו דלא גרסינן כמאן דאמר דהא לא איירינן הכא בשום פלוגתא, והכי גרסינן מסתברא כיפה של צמר תנן, ויש לפרש דקים להו דאיכא פלוגתא בהא וכדחזינן לשמואל דאמר לקמן כבלא דעבדא תנן אלא דר' ינאי לא היה יודע להכריע, ואמר ר' אבהו דמסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר תנן.
תניא נמי הכי וכו'. פירוש דכיון דקתני כלל אמר רשב"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאים בו מכלל דכבול מידי שהוא למטה מן השבכה הוי ואינו כבלא דעבדא, וא"ת כיון דכבול למטה מן השבכה הוא אמאי אסרי רבנן לצאת בו דהא [אי] אפשר לסלקו בלא סילוק השבכה, והא מודו רבנן שיוצאת בשבכה וכן בטוטפת ובסנבוטין הקבועין בה משום דלא חיישינן שתסלק השבכה ותגלה ראשה, ואי מיירי בענין שיכולה ליטול בלא סילוק השבכה א"כ מאי טעמא דרשב"א הא הוה ליה כטוטפת וסנבוטין שאינן קבועים, י"ל דכיפה של צמר זו אף על פי שהיא למטה מן השבכה יכולה ליטלו על ידי הדחק בלא סלוק השבכה, רבנן סברי דכיון שיכולה ליטלו כלל ואפי' על ידי הדחק בלא סילוק הסבכה חיישינן דילמא שלפה ומחויא, ורשב"א סבר דלא חיישינן, הרמב"ן ז"ל.
כליא דפרחי. פירוש שמעמדת השערות שפורחין ויוצאין כאן וכאן, כן פרש"י ז"ל ועיקר.
תנו רבנן שלשה דברים נאמרו באצטמא אין בה משום כלאים. פרש"י ז"ל לפי שעשויה כמין לבד ואינה טוויה, והקשו בתוספות דמ"מ כלאים דרבנן איכא כדתנן (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדין אסורים מפני שהן שועין, ואילו הכא קתני אין בה משום כלאים דמשמע דאפי' כלאים דרבנן ליכא, ופירש ר"י ז"ל דטעמא דהכא מפני שהיא קשה ואינה מחממת, ואמרינן התם (ביצה ט"ו א') האי נמטא גמדא דנרש שריא, ואמרינן ביומא (ס"ט א') בגדי כהונה קשים הם לפיכך נותנים אותן תחת מראשותיהם, והא דאמרינן במסכת ערכין (ג' ב') דאשתרי כלאים גבי כהנים בבגדי כהונה, התם בהעלאה דהוי איסור תורה שלא חלקה תורה בין רך לקשה, אבל בהצעה שהיא איסורא דרבנן שמא תכרך נימא על בשרו כדאיתא במסכת ביצה ברכין גזרו בקשין לא גזרו, והא דאצטמא אף על גב דהעלאה היא מ"מ כיון שאינה טוויה וארוגה אין בה כלאים דאורייתא דמדאורייתא שוע טווי ונוז בעינן, ואיסורא דרבנן הוא ולא גזרו אלא ברכין.
ואין מטמאה בנגעים. פרש"י ז"ל משום שאינה טוויה ואינה חשובה בגד אלא טווי וארוג, ולפי זה הוא הדין לטמא מת ושרצים ולרבותא נקט נגעים הואיל ושתי וערב טמא בהם, ויש שפירשו דדוקא נקט נגעים ואפי' היא טוויה וארוגה שאין מטמא בנגעים אלא לבן אבל לא של צבעונים וכדאיתא בהדיא בתורת כהנים (נגעים פי"א מ"ג).
משום ר' שמעון בן אלעזר אמרו אף אין בה משום עטרות כלות. פירוש לפי שאין בה מידי דאנסכא ולא גזרו בעטרות כלות אלא מידי דאנסכא, ואף על פי שלגבי עטרות חתנים שגזרו קי"ל התם (סוטה מ"ט ב') דאפי' של מלח ושל גפרית וקנים וחילת גזרו, בכלה הקילו כדי שלא תתגנה על בעלה, כן פירש ר"ת ז"ל.
[דף נח עמוד א] והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו. ומסתמא כבול אי כבלא דעבדא הוא היינו חותם שבצוארו שהוא לסימן בו כעין כבלי ברזל.
הא דעבד ליה רביה והא דעבד איהו לנפשיה. פירוש דשמואל בדעבד ליה רביה שהוא ירא ליטלו מצוארו מפני אימת רבו ולפיכך יוצא בו, ומתני' במאי [דעבד] איהו לנפשיה ואינו ירא מליטלו וחיישינן דילמא שקיל ליה ומייתי ליה ארבע אמות ברשות הרבים.
במאי אוקימתא להא דשמואל בדעבד ליה רביה א"כ בחותם שבכסותו אמאי לא. וא"ת מ"מ ואלא מאי בדעבד איהו לנפשיה אמאי יוצא בחותם שבצוארו הא מפסיק ליה ומייתי ליה ברשות הרבים, תירצו בתוספות דקס"ד דלא חיישינן להפסקה אלא דאנן חוששים שמא יתבייש ויקפל בגדיו עליו לכסותו ונמצא יוצא בטלית מקופלת בשבת דאיכא חיוב חטאת כדרב יצחק, הילכך כשהוא בצוארו אינו יכול לכסותו אבל כשהוא בכסותו יכול [לכסותו] יפה בקיפול, ומיהו אי דעבד ליה רביה ירא הוא לכסותו שמא ימצאנו רבו ויחשוב שהוא מורד בו, אבל היכא דעבדיה איהו לנפשיה אינו ירא לכסותו בקיפול ולהכי אתי שפיר כדאוקימנא לה בדעבדיה איהו לנפשיה, וא"ת והיאך היה יודע המקשה ההיא דרב יצחק דהא תלמודא מייתי ליה לתירוציה דרך חידוש, י"ל דמאי דחדית תלמודא היינו דקאמר דחיישינן דילמא מיפסק אלא דסיים כוליה תירוצא דידיה בדרב יצחק, ונכון הוא, אבל י"ל עוד דהא דאמרינן במאי אוקימתא לאו משום דאתיא לן שפיר טפי כי מוקמינן לה בדעבד איהו לנפשיה, אלא הכי קאמר דאפי' להאי אוקמתא תיקשי לן אכתי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ודכותה פרישנא בפרק [במה] טומנים (נ' ב'), ואין [זה] מספיק דמ"מ אדפריך דשמואל אדשמואל תיקשי ליה היא גופה רישא לסיפא.
כולהו רבנן לא ליפקו בסרבלי חתומי. פרש"י ז"ל שהיו נותנים חותם בבגדיהם להראות שהם כפופים לנשיא וכולהו רבנן קפדי עלייהו דבי ריש גלותא כשאין רואים [החותם] בכסותן, הילכך לא נפקי בהו בשבת דאי מפסיק מקפלי בגדיהם לכסות מאימת ריש גלותא, בר מרב חנניה דלא קפדי עליה ולא יצטרך לקפל בגדיו, והקשו בתוספות מ"מ ניחוש דמפסיק ליה כחותם של עבד דעבד איהו לנפשיה דלא מירתת, וי"ל דשאני עבד שהחותם הוא לו גנאי גדול מה שאין כן בזה, ועוד דגבי רב חנניה ליכא למיחש דמפסיק ליה בידים, ובאידך רבנן לא חיישינן אלא דמיפסק מנפשיה ויקפלו בגדיהם, והגאונים ז"ל פירשו שזה החותם דרבנן היה לראיה שהן פטורין מן המס, ושאר רבנן קפדי עלייהו לתבוע מהם מס כד לא חזו להו חותם וחיישינן להו דמפסיק ליה ויקפלו בגדיהם, אבל על רב חנניה דלא קפדי עליה ליכא למיחש לקיפול, והשתא ליכא דמפסיק ליה בידים כלל.
לימא הא דעבד ליה רביה והא דעבד איהו לנפשיה. פירוש דשמואל בדעבד ליה רביה וכדפרישנא לעיל טעמא דסיפא דילמא מיפסיק וכו', ומתני' דקתני לא יצא אפי' בחותם שבצוארו בדעבד ליה איהו לנפשיה דלא מירתת ושקיל ליה מצוארו ומייתי ליה ברה"ר.
לא אידי ואידי דעבד ליה רביה. פירוש דהכי ניחא טפי לשנויי דהיינו סתם חותם, דלא שכיח דלעביד עבד גופיה חותם לנפשיה שהרי גנאי הוא לו.
ולא קשיא כאן בשל מתכת כאן בשל טיט. פירוש דשמואל בשל טיט דכי מפסיק ליה לא חייס עליה דהא לא חשיב, ואפי' הכי בחותם שבכסותו לא מטעמא דפרישנא לעיל דכי מפסיק ליה מקפיל ליה, ומתניתא בשל מתכת ומשום הכי לא יצא אפי' בחותם שבצוארו דכי מפסיק ליה מייתי ליה דהא מקפיד עליו רבו, וא"ת כשהוא של טיט אפי' עביד איהו לנפשיה אמאי לא יצא בחותם שבצוארו דהא אפי' מסלק ליה בידיה כיון דשל טיט שדי ליה לארעא דהא לא מקפיד עליו, תירצו בתוספות דבשלמא היכא דעבדיה רביה דמירתת לסלוקיה כי מיפסיק מנפשיה ונפיל נעשה שברים, ושברים דידיה לא חשיב כיון דשל טיט הוא, אבל בדעבד איהו לנפשיה דלא מירתת ושקיל ליה כשהוא שלם הא ודאי חשיב ליה ולא שדי ליה אלא מייתי ליה בידיה, והקשה רש"י ז"ל כי פרכינן לעיל מדשמואל אמתני' דפריש כבלא דעבדא תנן אמאי לא מתרצינן כי השתא דשמואל בשל טיט ומתני' בשל מתכת, ותירץ דסתם חותם של עבד של טיט הוא, ומתני' דאוקימנא השתא בשל מתכת משום דמשמע הכי מגופה וכדאמרינן הכי נמי מסתברא וכו'.
נמצא פסקן של דברים, דבחותם של מתכת לא יצא כלל ואפי' בצוארו בין דעבד ליה רביה ובין דעבד ליה איהו לנפשיה, ובחותם של טיט אי עבד להו רביה יוצא בו בצוארו אבל לא בכסותו כדשמואל, ואי עבד ליה איהו לנפשיה לא יצא בו ואפי' בצוארו.
מאי שנא זוג שבצוארו דילמא מפסיק ואתי לאיתוייה. פירוש דהא של מתכת הוא ומקפיד עליו רבו, ואפי' היה הזוג שלו הוא עצמו וכדקס"ד לאוקמה לרישא בדעבד איהו לנפשיה גם כן הוא יקפיד עליו, דמקפיד עליו רבו דאמר רב נחמן לאו דוקא אלא דנקט האי לישנא במידי דהוי של רבו.
הכא במאי עסקינן דמחי לה אמיחאה. פירוש שהוא ארוג בכסותו דהשתא ליכא למיחש דילמא מפסיק ומשוי נמי לא הוי, וא"ת אדתני שלא יצא בזוג שבצוארו ליפלוג וליתני בזוג שבכסותו דהשתא דכשאינו ארוג לא יצא בו, י"ל דזוג שבצוארו אשמעינן רבותא טפי שאפי' שהוא קשור קשר קיים דליכא למיחש דילמא מיפסיק כלל דומיא דזוג שבכסותו שהוא ארוג ואפי' הכי לא יצא בו דכמשוי הוי, וכיון שאפשר למישקליה מערב שבת אטרחוהו דלישקליה, מה שאין כן כשהוא ארוג בכסותו שהוא בטל לבגד [ולא] הוי משוי, ותו דאי אמרת דלישקליה מע"ש מצטריך למישלח כסותיה וכולי האי לא אטרחוה, וא"ת כיון דאוקימנא זוג שבכסותו בארוג דכוותה חותם שבכסותו דקתני רישא בארוג דאי בשלא ארוג מאי פסקי דתני להו סתמא, וכיון דכן שבארוג בכסותו מיירי אמאי אינו יוצא בו דהא ליכא למיחש דילמא מפסיק ליה, י"ל דחותם שבכסותו מיירי בדלא ארוג והא דסתים ותני ליה משום דהכי אורחא דמילתא דסתם זוג ארוג וסתם חותם אינו ארוג.
וכדרב הונא וכו'. פירוש דכי היכי דלעיל גבי חציצה לא גזרו ארוג אטו שאינו ארוג הכי נמי הכא גבי זוג לא גזרו ארוג משום שאינו ארוג, ורש"י ז"ל כתב דרב הונא בענין ארוג כי האי נמי איתמר.
ורמינהו זוג של בהמה טמא ושל דלת טהור. פרש"י ז"ל מפני שסתם דלת מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע הוא, וא"ת ותיפוק לי דאפי' של כלים נמי טהור וכדתניא דטבעת כלים טהורה, בשלמא אמסקנא דפרישנא דכל משמיע קול טמא זוג של כלים נמי טמא ואין לך טהור אלא של דלת שנתבטל אגב הקרקע, אבל למאי דס"ד השתא מה לי של דלת מה לי של כלים דהא תכשיטי כלים טהורים, וי"ל דעל כרחין אפי' למאי דקס"ד השתא לא היינו מטהרים זוג של כלים, דאע"ג דאין תכשיט לכלים הרי טבעת בהמה גם כן טהורה שאין תכשיט לבהמה ואפי' הכי קתני הכא דזוג של בהמה טמא, וא"כ על כרחין סבירא לן דאיכא עליה שום תורת כלי שראוי ליטמא בשבילו או מפני שראוי לגמע בו מים או כיוצא בו, ואם כן הוא הדין דזוג של כלים טמא מהאי טעמא, אלא דתנא נקט של בהמה דשכיח טפי ומשום דאיירי בה לענין יציאת שבת, וליכא לטהורי אלא של דלת מפני שהוא מחובר לקרקע כדפרש"י ז"ל, מתוספות ה"ר ידידיה ז"ל.
[דף נח עמוד ב] של דלת ועשאו לבהמה טמא. פרש"י ז"ל עשאו והתקינו וייחדו ותלאו בבהמה שכל הכלים עולין לידי טומאתם במחשבה.
אמר ר' יונתן מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא שנאמר כל דבר אשר יבא באש אפי' דבור יבא באש. פירוש דדבר לישנא יתירא הוא להאי דרשא, וא"ת והא קרא בהגעלת כלי מדין הוא דכתיבא, וי"ל דבפרשה כתיב ענין טומאת מת כדכתיב תתחטאו, וכיון שזה אינו ענין לאיסור הגעלה דההיא בבליעה תליא מילתא, תנהו ענין לטומאה דהשמעת קול כיון שהאדם משתמש עביד ליה תורת כלי לקבל טומאה.
ואי דלית ליה ענבל מי מקבל טומאה. פירוש אפי' באדם, והתניא העושה זוגים וכו', וקושיין מזוג של תינוקות דאלמא אפי' זוג דאדם צריך ענבל כזוג דבהמה, ופרקינן דהתם בתינוק שלא עביד לתכשיט אלא לקלא, אבל בגדול דחזי לתכשיט בלא ענבל טמא מדין תכשיט.
אמר מר ניטלו ענבליהן עדיין טומאתם עליהם. פרש"י ז"ל דדוקא טומאה שקיבלו בעוד שענבליהם בתוכן אבל מכאן ולהבא אין מקבלים טומאה, וכן פירש בסמוך בהא דאמרינן אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס לומר דלאו משום דהדיוט יכול להחזירם הוא כדקאמרת דודאי חיבורם חבור גמור ואין הדיוט יכול להחזירם, אבל טעמא דטומאתם עליהם מפני שראויים לשמש מעין מלאכתם הראשונה והוה ליה ככלי שנשבר בפחות מכשיעור דלא פרחה טומאה דמלמפרע מיניה, ומכאן ולהבא אינם מטמאים, וכי קתני אין להם ענבל טהורים היינו אפי' היה להם וניטל וטהורים להבא קאמר, ע"כ תורף דבריו ז"ל, ומשמע דדייק לה מרן ז"ל משום דקתני עדיין טומאתם עליהם ומשמע טומאתם דמעיקרא, אבל אינו נכון, חדא דהא אביי פריש טעמא משום דהדיוט יכול להחזירם ומהאי טעמא אפי' מכאן ולהבא מקבלים טומאה כשהן מפורדין, וכדאמרינן גבי מטה שנחלקה שהיא מקבלת טומאה הואיל והדיוט יכול להחזירה כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ' ב'), ועוד הא דפריש בדרבא דהוה ליה ככלי שנשבר בפחות מכשיעור כל שהוא כן הרי הוא חשוב שלם גמור ואפי' מכאן ולהבא טמא, ועוד כי קתני אין להם ענבל טהורים כשלא היה להם כלל משמע, דלבתר הכי קתני ניטלו ענבליהם.
והנכון דהא דקתני עדיין טומאתם עליהם תורת טומאתם קאמר ואפי' מכאן ולהבא, וכאותה שאמרו כל הכלים יורדין לידי טומאתן ועולים מטומאתן דבעי למימר תורת טומאתם, והשתא היינו דפריש אביי טעמא משום דהדיוט יכול להחזירם דכי האי גוונא ראוי להיות כאילו הוא שלם ולהיטמא אפי' מכאן ולהבא, וכן נמי טעמא דרבא דחשיב ליה ככלי שנשבר בפחות מכשיעור דתורת טומאתו עליו אפי' מכאן ולהבא, וכי קתני אין להם ענבל טהורים היינו כשאין להם ענבל מעולם, דאע"ג דראוי להקישו על גבי כלי חרס לא מעלה ההוא טעמא אלא למי שהיה שלם כבר וירדה עליו תורת טומאה, אבל בזה שלא היה לו ענבל מעולם ודעתו לעשות לו ענבל הוה ליה גולמי כלי מתכות ובעינן כלי מעשה וליכא כדאמרינן לעיל (נ"ב ב') בגולמי מחטין.
מאי טעמא. פירוש כיון שניטל הענבל ואינו עושה מלאכה הראשונה למה יש עליו תורת טומאתו הא הוי ליה ככלי נשבר, ונוסחי דגרסי למאי חזי היינו פירושיה.
מתיב רבא הזוג והענבל חיבור. פי' חיבור בין לטומאה בין להזאה, ומדקרי ליה חיבור לחשבם כלי אחד כשהם מחוברים מכלל דכי מתפרדים הוו להו כשבר כלי, פרש"י ז"ל ואף על גב דהדיוט יכול להחזירו כל כמה דלא אהדריה לאו שלם הוא, ואינו נכון דודאי אילו הוה ליה הדיוט יכול להחזירו כשלם הוא חשוב כדמוכח ממטה שנחלקה, אלא הנכון דבעיקר מילתא אתינן לאיפלוגי כי חיבורם חיבור גמור מפני שאין הדיוט יכול להחזירם כשנפרדה.
דאע"ג דלא מחברי כמאן דמחבר דמי. פירוש שהתנא אומר הזוג והענבל הרי הם חבור לעולם אפי' כשהם מופרדים.
ואמרינן מה נפשך וכו' ואמר רבא וכו'. וא"ת והיכי עביד רבא הכריחא לתיובתיה מהא דפריש רבא גופיה בהא דמספורת של פרקים וכי מדנפשיה פריך לאביי בר פלוגתיה, לפיכך יש אומרים דגרסינן ואמר רבה דבר תורה וכו' ולא גרסינן רבא, ואין צריך דהא דרבא דאמר דבר תורה וכו' מילתא דקושטא והכרחא היא וליכא דפליגי עליה ואביי נמי לא פליג עלה לעיל בפרק במה טומנים (מ"ח ב'), ולהכי מוכחינן מינה דכיון דחיבור דהתם דבר תורה היינו בשעת מלאכה שהם מחוברים ביחד אף שלא בשעת מלאכה דגזור רבנן היינו כשהם מחוברים דומיא דבשעת מלאכה, אבל כשהם מפורדים אינם חיבור לטומאה, ודכותה הא דקתני הזוג והענבל חיבור היינו כשהם מחוברים ולא כשהם מפורדים, וכן פרש"י ז"ל, וא"ת ומהיכא תיתי לן דחיבור האמור גבי זוג וענבל הוא כחיבור האמור במספורת של פרקים, תירץ דההיא דמספורת של פרקים מיתניא גבי אידך דזוג וענבל ומיתניא עלה, ולא נהירא דההיא דהזוג והענבל משנה במסכת פרה (פי"ב מ"ח) ואידך דמספורת של פרקים מיתניא במסכת כלים בתוספתא (ב"מ פ"ג ה"ב), אבל י"ל דבתורת טעמא אתינן עלה ומהכריחא דלישנא דכיון דבשניהם נאמר לשון חיבור ובשניהם הוא שני דברים שמתחברים לעשות מלאכה אחת, [מסתברא] דחיבור האמור בזה בהא פירושו כחיבור האמור בזה שלכך נקראו ונדונו כחיבור גמור מפני שנעשה ככלי אחד וכשנתפרדו הוו להו כשבר כלי.
[דף נט עמוד א] אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו על גבי כלי חרס. פירוש דטעמא לאו משום דהדיוט יכול להחזירו אלא דכיון דלאחר שנתפרדו ראוי לשמש מעין מלאכתם ראשונה הרי תורת טומאתם עליהם ואף על פי שניטלו, ומיהו נראה שלא אמרו טומאתם עליהם אלא לגבי זגין דאילו ענבלין אין טומאתם עליהם דהא לא חזו להקיש, וכן פירשו בתוספות, ויגיד עליו רעו טעמא דרבי יוחנן דאמר הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק וההוא טעמא ליתיה בענבלין אלא בזגין.
איתמר ר' יוסי בר חנינא אמר הואיל וראוי להקיש על גבי כלי חרס והאמר רבי יוחנן הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק. וא"ת במאי עסקינן אם בשייחדו לגמע בו מים מ"ט דר' יוסי בר' חנינא דבעי מעין מלאכתו ראשונה, ואם בשלא ייחדו מ"ט דרבי יוחנן דהא אמרינן בפרק המצניע (לק' צ"ה ב') במדות של כלי חרס שאם ניקב כמוציא זית טהור ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים ופרש"י ז"ל דדוקא שייחדו לרמונים, ועל כרחין יש לפרש כן שם דאי בלא ייחוד טמא משום רמונים מאי אהניא ליה טהרתו דניקב כמוציא זית, אלא ודאי כדפרש"י ז"ל דלא מהניא מעין מלאכה ראשונה לכלי שנשבר אלא כשייחדו לאותו דבר אחרון, וי"ל דלעולם בלא ייחוד ושאני הכא שיכול לחזור כמות שהיה על ידי אומן מיהת, וכיון שכן אהני ליה מה שעושה שום מלאכה שתהא תורת טומאה עליו.
והתניא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכול אפי' כפה סאה וכו'. כך היא הגירסא במקצת ספרים ופירשוה הראשונים דדרשינן ליה מדכתב קרא שתי ישיבות למימרא דבעינן מיוחד לישיבה, ורש"י ז"ל דחה אותה, חדא דבתורת כהנים לא מייתי ליה מהאי קרא, ועוד דשתי ישיבות הללו בתורת כהנים דריש להו דכי היכי שהזב מטמא המדרס כשהוא נתלה ואף על פי שלא נגע כן המדרס מטמא לאחרים אחר כן אפי' ישב נתלה בלא שום מגע, וכך הגירסא בתורת כהנים וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יכול אפי' כפה סאה וכו', ודריש לה מדלא כתיב ישב ושכב וכתיב ישב ישכב כלומר ראוי לישב עליו ולשכב עליו.
ואמר רבי אלעזר אומרין במדרסאות עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ורבי יוחנן אמר אף אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. פרש"י ז"ל במדרסאות עמוד ונעשה מלאכתנו בין בתחלת טומאה בין בסוף טומאה, כיצד בתחלת טומאה שאם אינו מיוחד לישיבה אינו מטמא מדרס כדקתני האי מתניתא, וכיצד סוף טומאה בשלשה על שלשה שנטמאו מדרס ונחלקו אף על פי שיש בהם שלש על שלש וראויים למלאכה אחרת הרי הם טהורים מן המדרס שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה שהיה מיוחד לישיבה, ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו הראשונה אלא כל שמשמש עדיין שום מלאכה טומאתו הראשונה עליו, ורבי יוחנן אמר אף בטמא מת [אומרים] עמוד ונעשה מלאכתנו ואם אינו עושה מעין מלאכתו הראשונה טהור בסוף טומאתו, דאילו בתחלת טומאה ליכא למימר בשאר טומאות עמוד ונעשה מלאכתנו דהא לא בעינן מיוחד לישיבה ולא לשום מלאכה אלא כל שעושה שום מלאכה טמא, מקרא מלא דבר הכתוב והזה על האהל ועל כל הכלים, ע"כ שיטת רש"י ז"ל.
והקשו בתוספות דא"כ פלוגתא דר' אלעזר ורבי יוחנן שנחלקו בטמא מת אינה כעין הברייתא של מדרס שהביאו, דברייתא מיירי בתחלת טומאה והם נחלקו בסוף הטומאה, וא"כ למה הביאוה לעשות ממנה יסוד למחלוקתם ומה היו צריכים לה.
לכך פירש ר"י ז"ל דפלוגתא דר' אלעזר ורבי יוחנן בתחלת טומאה וכגון הא דזוג וענבל שהיו טהורים ואח"כ נגע שרץ בזוג, דר' אלעזר סבר אם ראוי לגמע בו מים טמא אף על פי שאינו משמש מעין מלאכתו הראשונה, דדוקא במדרסות בעינן מיוחד לישיבה ואומרים בו עמוד מישיבה זו שאתה בא לטמא סאה ותרקב אלו שאינם מיוחדים לכך, ונעשה מלאכתו הראשונה שהם מיוחדים לה והיינו מלאכת המדידה, אבל גבי טמא מת אין אומרים עמוד מגמוע זה שאתה בא לטמאה בשבילו ונעשה מלאכתו הראשונה שהוא מיוחד לכך להשמיע קול, ורבי יוחנן אמר אף בטמא מת [אומרים] עמוד ונעשה מלאכתנו ואין כח בגמוע זה שאתה בא לטמאה בשבילו כיון שבתחלתו היה מיוחד להשמעת קול, דלעולם מלאכה ראשונה עיקר.
הא שמעינן ליה לרבי יוחנן דבעי מעין מלאכה ראשונה דתניא סנדל של בהמה וכו' עד ורבי יוחנן אומר בשעה שבורח מן המלחמה מניחו ברגלו ורץ על הקוצים. וא"ת ומה ענין זה אצל דבריו של רבי יוחנן לענין זוג וענבל שנחלקו, וי"ל דבתורת טעמא אתינן עלה כמו שמיוחד למלאכה אחת שאינו ראוי ליטמא בשבילה ויש לו מלאכה אחרת שהיא טפלה ואינה מיוחדת לו שראוי לתת טומאה בשבילה, אם תועיל לו אותו דבר הטפל כשאינו מעין מלאכה האחרת המיוחדת אם לאו, וזה הענין אתה מוצא בזוג וענבל שנחלקו שהוא מיוחד להשמעת קול ובטלה אותה מלאכה כשנחלקו אבל יש לה אחרת שהיא טפלה, וכן בסנדל של בהמה שהוא מיוחד לבהמה ואותו תשמיש אינו ראוי ליטמא משום דאין תכשיט לבהמה, אבל יש עמו תשמיש אחר מתורת טומאה דעלמא ובשניהם המחלוקת שוה אם צריך שיהא הטפל מעין מלאכת העיקר אם לאו, כנ"ל.
ראוי לשתות בו מים במלחמה וכו'. והקשו בתוספות אם כן טבעת בהמה וכלים וכל תשמישיהם יהיו טמאים משום דחזו לשום תשמיש אדם, ותירצו דשאני הכא שאף מתחלתו נעשה זה הסנדל גם לדברים אלו שהם טפלים ועיקרו לצורך הבהמה, ורב ור' חנינא סברי דכיון שנעשו כלל על דעת כן הרי הם תשמישי אדם ואף על פי שהם טפלים, ורבי יוחנן סבר דכיון דדברים טפלים בעלמא הם הרי אינם חשובים כלים לטמא בשבילם אלא כשיש בהם מעין המלאכה העיקרית שנעשה בשבילה.
ירושלם דדהבא כדעבד רבי עקיבא לדביתהו. הקשה ר"ת ז"ל והלא רבי עקיבא לאחר החורבן הוה וכבר גזרו על עטרות כלות כדאיתא בסוף סוטה (מ"ט א') והתם אמרינן דעטרות כלות ירושלם דדהבא, ותירץ דלא גזרו על עטרות כלות אלא כשהם כלות בלבד משום דכתיב (תהלים קל"ז) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, אבל לשאר נשים מותר כדי שלא תתגנה על בעלה, והיינו דקתני מתני' ולא בעיר של זהב דוקא בשבת הא בחול שריא ואתיא אף לאחר החורבן וכדפרישנא.
[דף נט עמוד ב] רב אשי מתני לה לקולא וכו' ומר סבר מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. וא"ת אם כן שמואל דאמר כרבי אליעזר ולא כרבנן, וי"ל דאמר לך שמואל דשאני עיר של זהב שהיא חשובה ביותר ודבר שאינו מצוי ואפי' חשובה מתפארת ורוצה להתיהר בה על חברותיה משא"כ בכלילא (דארוקתא) [דאניסכא], וא"ת כיון דאשה חשובה לא שלפא ומחויא כל מה ששנינו שהוא אסור דילמא שלפא ומחויא יהא מותר באשה חשובה, וזה לא אמר שום תנא וסתמא קתני לה בכל הנשים, י"ל דשאני התם שהם דברים הנוהגים בשאר הנשים וכיון דכן לא חילקו וגזרו אף החשובה, אבל במה שאינו נוהג אלא באשה חשובה אפשר לומר דלא גזרו בה כיון דלא שלפא ומחויא.
כלילא שרי וכן דרש לוי בנהרדעא ורבה בר אבוה במחוזא. ונראים דברי רש"י ז"ל שפירש אותם בדארוקתא דמודה בה רב לפום לישנא דרב אשי, דאי מפרשי לה בדאניסכא א"כ פסיק הילכתא כשמואל והוי כנגד הכלל שבידינו דהילכתא כרב באיסורי, ואף על פי שלא נאמרו הכללות אלא על הרוב מיהו כל היכא דאפשר לקיומי כללא מקיימינן ליה.
אמר רב ששת קמרא שרי. פירוש חגורה של כסף ושל זהב פעמים היא כולה כסף וזהב והיינו דאניסכא, ופעמים שעושים רצועה של עור או של בגד ונותנים בה משבצות זהב וכסף והיינו דארוקתא.
איכא דאמרי דארוקתא. הוא דשרי מידי דהוי אטלית מוזהבת, פירש ר"ת ז"ל ולא קמ"ל דלאו משוי הוא דהא פשיטא, אלא הא קמ"ל דאע"ג שהדבר קל עליה להתירו ולהראותו לא חיישינן דילמא שלפא ומחויא כיון שתהא מחוסרת מלבוש, ורש"י ז"ל פירש בהיפך דאשמעינן דקמרא דארוקתא תכשיט הוא ולא משוי כמו טלית מוזהבת שהיא תכשיט, דאילו (ניחוש) למשלף ואחויי פשיטא דליכא למיחש שאין דרך להתיר חגורה בשוק ויפלו בגדיה.
ואיכא דאמרי דאניסכא. הוא דשרי מידי דהוי אאבנט של מלכים, פרש"י ז"ל דאשמעינן דאניסכא תכשיט הוא ואף על פי שהוא חשוב מאד מידי דהוה אאבנט של מלכים שעשוי אניסכא וכל ישראל בני מלכים, ודלא כרבנן, והנכון דאשמעינן דתכשיט הוא בנשים שהם חשובות מאד הרגילות בו מידי דהוי אאבנט של מלכים למלכים, ס"ד אמינא דכי האי גוונא אינו מלבוש אלא להראות עושר וכבוד הוא עשוי קמ"ל, וא"ת מ"מ ניחוש למישלף ואחוויי לרבנן דאמרי דאשה חשובה נמי שלפא ומחוויא, כבר פירשנו הטעם בין לרש"י בין לר"ת ז"ל, ובאבנט של מלכים בלאו הכי נמי ליכא למיחש לאחויי, דבאיש ליכא למיחש להכי אפי' בשאר כל אדם כדפירש ר"ת ז"ל וכש"כ במלכים.
קמרא עילוי המיינא מאי. פירוש הוי משוי או לא, והא ודאי פשיטא ליה דתרי המייני משוי הוא, אבל משום דקמרא עיקרו לתכשיט והמיינא לתשמיש קא מבעיא ליה, ואפי' הכי אהדר ליה באתמהה תרי המייני קאמרת, כלומר הא ודאי כתרי המייני נינהו דאסירי ודאי, זו שיטת רש"י ז"ל, ואומר רבינו ז"ל הטעם דבפרק כל כתבי הקדש (לקמן ק"כ א') דמני כלים הראויים ללבוש לא מני אלא חגור אחד, וא"ת והא מני התם פונדא וחגור והפונדא אזור הוא כדמפרש רש"י ז"ל, י"ל דפונדא הוא על החלוק והחגור הוא על כל הבגדים, ור"י ז"ל מפרש תרי המייני קאמרת הא ודאי פשיטא דתרי המייני שרו דצורך מלבוש נינהו, והראשון יותר נכון, ונראה דלכולי עלמא שני מעילים או שני גלימות משוי הוא.
האי ריסיוקא. כלומר חגור רצועה של עור, אי אית ליה מפרחתא בראשיו לקשרו בו שרי דהא מיהדק שפיר, ואי לא אסיר. דרצועה לא מיהדק שפיר כשקושרו ודילמא נפיל ואתי לאיתויי.
והא דשרי שתי רצועות התלויות בה דוקא ברוסקיא שהם צריכות לקשרו בהם, אבל בנותן רצועות התלויות בחגור של מכנסים למתוח בהם בתי השוקים כשאינו לובש בתי שוקים משוי הם ואסור להניחם בחגור בשבת, ויש שמתירים אותו לפי שמונחות שם בתחלת עשייתם של חגור הרי הן בטלות לגבי החגור, וכן דעת מורי הרב ז"ל, ואין היתר זה ברור.
הא יש עליה [חותם] חייבת. וא"ת למה ליה למידק ליה מהכא דהא בהדיא תנן לה לקמן, י"ל דאורחא דתלמודא הוא דבעי למיפרך מדיוקא דרישא ואף על גב דהוי בהדיא בסיפא.
ורמינהו אלו הן תכשיטי נשים וכו' א"ר זירא לא קשיא הא ר' נחמיה והא רבנן. פירוש דמתני' ר' נחמיה דסבר דעיקר הטבעת חותמו וכיון שכן שהחותם אינו ראוי לאשה הוי כל הטבעת משוי, ומתני' דהתם רבנן דסבירא להו שהטבעת עיקר ולא החותם וכיון שכן הרי הוא תכשיט אף לאשה.
דתניא היא של מתכת וכו' היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה. פרש"י ז"ל שהטבעת עיקר והוה ליה פשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה, והקשו בתוספות שהרי יש בו קבול לקבל החותם, וכי תימא דעשוי למלאות הוא הא קי"ל בפ"ק דסוכה (י"ב ב') גבי סככה בנקבות פסולה דהוי מקבלי טומאה דקיבול העשוי למלאות שמיה קיבול, ותירצו דהתם כל זמן שלא נתמלא אבל אחר שנתמלא לא שמיה קבלה, והקשו דהא תנן התם (כלים פי"ח מ"ח) דתפלה של ראש מטמאה משום ארבעה כלים ואף על פי שהוא לאחר מילוי ואילו פשוטי כלי עור טהורים הם, ותירצו דשמא תפילין שאני שראוי להכניס ולהוציא הפרשיות לתוכה ולא חשיב מילוי, ואינו מחוור.
ובתוספות פירשו דהכא טהורה מדין כלי מתכות קאמר וזימנין שהטבעת עצמה אין בה קבול לקבל החותם אלא שבולטים ממנו בית אחיזות לאחוז החותם בהם, ואפי' יש לה בית קיבול נפקא מיניה טובא לענין טומאה ישנה ולענין חרב הרי היא כחלל שישנה בשל מתכת ואינה בכלי עץ, ולר' נחמיה דעביד מן החותם עיקר וחשיב ליה משוי באשה הא דמטמא הכא כשחותמה של מתכת היינו בטבעת של איש, דאילו לאשה משוי הוא ולא תכשיט למאי דסבירא ליה לר' זירא דמתני' דתכשיטי נשים דלא כר' נחמיה, ור' נחמיה מטמא בסיפא והוא הדין דפליג ומטהר ברישא כשחותמה של אלמוג אלא דנקט תנא סירכא דסיפא, ובירושלמי (ה"ג) גרסינן ור' נחמיה מחליף.
[דף ס עמוד א] רבא אמר לצדדין קתני. פירוש מתניתא דקתני אלו הם תכשיטי נשים ומני טבעת שיש עליה חותם וטבעת שאין עליה חותם, לאו ארישא דתכשיטי נשים קיימי תרוייהו אלא חד תכשיט דאיש וחד תכשיט דאשה, והכי קאמר אלו הן תכשיטי נשים קטלאות נזמים וטבעות והדר פריש דבין טבעת שיש עליה חותם [ובין טבעת שאין עליה חותם] שניהם תכשיט [זה תכשיט] דאיש זה תכשיט דאשה, ולפום פשטה כר' נחמיה מוקמינן ליה דאילו לרבנן אפי' טבעת שיש עליה חותם תכשיט הוא לאשה כדאמר ר' זירא, אבל בתוספות כתבו דרבא אפי' כרבנן קאמר ולית ליה דר' זירא אלא מודו רבנן דכיון שאין דרך אשה להתקשט בחותם דטבעת שיש עליה חותם אינו תכשיט לה, ואף על פי שלענין קבולי טומאה אין החותם עיקר לאו הא בהא תליא, ואינו מחוור דאי נאדי רבא בהא מסברא דר' זירא הוה ליה לפרושי ולומר דלא בעינן שם תכשיט לגבי קבולי טומאה.
רב נחמן בר יצחק אמר טומאה אשבת קא רמית טומאה כלי מעשה אמר רחמנא וכלי הוא. פירוש דאפי' תימא דטבעת שיש עליה חותם דאשה אינו תכשיט לה מ"מ ראוי הוא שתהא טמאה מדין כלי, אבל לגבי שבת משום תכשיט הוא אין עליה חותם תכשיט יש עליה חותם משוי, וק"ל מאי קאמר רב נחמן דהא אנן לא קשיא לן בטבעת שיש עליה חותם של אשה למה הוא טמא עד שיתרץ לנו רב נחמן שטומאתו מדין כלי, אלא מאי דקרי ליה תנא תכשיטי נשים הוא דקשיא לן ובהא לא תירץ רב נחמן כלום, ומיהו רש"י ז"ל נשמר מזה [ופירש] דכי קתני אלו הם תכשיטי נשים אטבעת שאין עליה חותם בלחוד קאי, וכי תימא א"כ מה בין זה לדברי רבא דאמר לצדדין קתני, י"ל דאילו רבא קאמר דמאי דקתני טבעת שיש עליה חותם לא קאי על דין נשים כלל ובתכשיט דאיש בלחוד מיירי דאילו באשה טהורה היא, ואילו רב נחמן מפרש דאפי' על ידי [אשה] נמי טמא אלא שאין טומאתו מדין תכשיט אלא מדין כלי, ומיהו עדיין אין זה מחוור דסוף סוף אף לדברי רב נחמן מתני' לצדדין היא ולא משמע הכי לישנא דגמרא דלא אדכר הכי אלא בדרבא.
לכך יש לפרש דרב נחמן דכיון דטבעת שיש עליה חותם אף באשה הוא טמא מפני שהוא כלי, ראוי הוא למנותה עם תכשיטי נשים הטמאים כיוצא בזה ואף על פי שאין טומאתו מדין תכשיט דסוף סוף מתקשטת היא לפעמים בו, ואיהו הכי קאמר אלו הן תכשיטי נשים שרגילים בהם שהם טמאים או מדין כלי או מדין תכשיט, והא דקאמר דלגבי שבת טבעת שיש עליה חותם משוי [הוא] משום שאע"פ שהאשה פעמים שמתקשטת בו מ"מ כיון שאינה ראויה לה משוי הוא לענין שבת, ומסתברא דהא דרב נחמן סתר כולה קושיא ותירוץ דלעיל והכי מוכח לישניה דקאמר טומאה אשבת קא רמית וכו', ולדידיה מתני' דהכא ומתני' דהתם לאו תנאי נינהו אלא דברי הכל, דאפי' לר' נחמיה דחשיב חותם עיקר כיון דמ"מ טמאה מדין כלי ואשה מתקשטת בה לפעמים כדאי הוא למנותה בכלל תכשיטי נשים, ואפי' לרבנן דאמרי טבעת עיקר ולא חותם ראוי הוא שיהא משוי בשבת, דלגבי שבת תכשיט גמור בעינן וזה אינו חשוב תכשיט גמור כיון שיש בו חותם שאינו ראוי לה, וקרוב לזה פירשו בתוספות.
למאי חזיא. פרש"י ז"ל למאי חזיא בשבת דהא משוי הוא, והקשו בתוספות דהוה ליה לתלמודא למימר בשבת למאי חזיא כדקאמר בסמוך, ופירשו למאי חזיא בחול ולאיזה צורך הוא רגילות לצאת בו, ודכותה בפרק במה בהמה יוצאה (לעיל נ"ד ב') למאי עבדי ליה.
הואיל ואשה אוגרת בה שערה, פרש"י ז"ל דשיער היוצא חוץ לקשוריה כורכתו סביב המחט ותוחבתו תחת הסבכה, ופרכינן ותהוי כבירית טהורה ותשתרי. דכי היכי דהתם לא חיישינן דילמא שלפא ומחויא הואיל ולצניעותא עבידא שלא תגלה את שוקיה הכא נמי לא שלפה הואיל ותגלה שערה, והקשה ר"י ז"ל דא"כ למה ליה (לדאפה) [לאדכורי] תהוי כבירית טהורה מה ענין טהורה לכאן לימא תהוי כבירית, וי"ל דלישנא דמתני' נקט לסיומי היכן תנינן שריותא, עוד הקשה ר"י ז"ל אדפריך מבירית לפרוך מטוטפת וסנבוטין הקבועים בה דמישתרו משום דלא שלפא הואיל ומגלה שערה דהא דמיא טפי למחט שאינה נקובה דהוי מידי דשיער, וי"ל דמההיא ליכא למיפרך דהתם איכא גלויי טובא שמגלה ראשה בסילוק הסבכה, ולהכי אייתי ליה מבירית דליכא בסילוקה אלא גילוי שוק מועט כי הא דאיכא גילוי שיער מועט.
ור"י ז"ל פירש שתוחבת המחט כדי שתתפוס הסבכה כשהיא רחבה וכדי שלא תפול הסבכה ויתגלו שערותיה, ומיהו בנטילת המחט עצמו ליכא גילוי שיער אלא שהסבכה משתרבבת ואח"כ יתגלה השיער, והיינו דמדמי ליה לבירית שמחזקת הבתי שוקים וכשנוטלתה יפלו בתחלה בתי השוקים ואח"כ יתגלה שוק, והיינו טעמא דיוצאין בה דכיון דלענין טומאה לאו תכשיט הוא דכטבעת הכלים היא, לענין שבת נמי לא גזרו בה מדין תכשיט לחוש למשלף ואחוויי, ולהכי פריך דהכא נמי לענין טומאה לאו מנא הוא דכיון שהיא לתפוס בה השבכה כטבעת כלים היא וכיון דלענין טומאה לאו תכשיט הוא לא גזרו ביה לענין שבת, ואין פירוש זה נכון דמהיכן תיתי לן דטעמא דלא גזרו בבירית לענין שבת היינו משום דלגבי טומאה אינו תכשיט ומה ענין זה אצל זה, התם בתכשיט אדם תליא מילתא הכא במישלף ואחוויי תליא מילתא, ופרש"י יותר נכון.
בשבת למאי חזיא. פרש"י ז"ל והלא בשבת אסור לחלוק בה שיער, והקשו בתוספות דמנא ליה שאסור לחלוק שערה בשבת, אדרבה לא עדיף הא מחופף ומפספס דשרי לר' שמעון (לעיל נ' ב') דהילכתא כותיה, ועוד דאפי' מותר לחלוק בה שערה כיון שאין רגילות לעשות כן אלא בבית משוי הוא לענין לצאת בה לחוץ, לכך פירש ר"י ז"ל למאי חזיא בחוץ שהרי אינה צריכה לה כלל והוה ליה כשאר משוי, והא דאמרינן בחול חולקת בה שערה לאו למעוטי דבשבת אסור, אלא לומר דבשבת עבדה טפי להתקשט בה כי אחר שחולקת בה שערה מניחתו תחת פדחתה.
סנדל המסומר מ"ט אמר רבא שלפי השמד. פירוש גזירת חכמים היתה לאסרו שלא יזכרו המאורע ההיא ויערבבו שמחת שבת ויום טוב כדמפרש ואזיל, וצריכין אנו לומר שהסנדל הזה שהיה של עץ כפי מה שפרש"י דמחופה עור היה, שאם לא כן למה ליה למיסריה מן הגזירה תיפוק לי שכל שהוא של עץ בלא חיפוי עור משוי הוא כדבעינן למימר (ס"ו א') גבי הקיטע יוצא בקב שלו, אלא ודאי כדאמרן, וא"ת ותיפוק לי דעביד גומא במסמרות שבשוליה, י"ל דגומא לא חשיבא בנין אלא במקום שצריך לגומא בבית או בשדה.
בחול נמי ליתסר. ק"ל דהכא משמע דבחול שרי ואילו התם במסכת יום טוב (ט"ו א') על מתני' דבסמוך דתנן משלחים בגדים וכו' תנן זה הכלל כל שנאותים בו בחול משלחים אותו ביום טוב ומאי קאמר דהא סנדל נאותין בו בחול וקתני [דאין] משלחים אותו ביום טוב, וי"ל דכי קתני התם זה הכלל אמנעל שאינו תפור קאי ואידך, אבל בסנדל החמירו שלא לשלחו ביום טוב ואף על פי שראוי לכסות בו הכלי כדלקמן כדי שלא לערבב שמחתם, והיינו טעמא דר' אלעזר בר' שמעון שאוסר לטלטלו אפי' לצורך גופו כדאיתא לקמן, מה שאין כן בשאר כלים שמלאכתם לאיסור.
[דף ס עמוד ב] דתנן אין בין יום טוב לשבת אלא לצורך אוכל נפש בלבד. וא"ת והא ההיא כבית שמאי אוקימנא בפרק כל הכלים (לק' קכ"ד א'), דאי לבית הלל הא איכא אחריני דשרו ביום טוב מטעם מתוך, וי"ל דמ"מ במה שאין בו מתוך ודבר השוה לכל נפש יום טוב ושבת שוים הם, ולענין זה אצל סנדל ראוי שיהו שוים.
וכמה לנוי. פירוש שיהא ניכר שהוא לנוי וליכא משום לחזק.
תפרו מבפנים מהו. פרש"י ז"ל שנתן מנעל של [עור] לפנים מן הסנדל, ולא נהירא חדא דלישנא [לא] משמע הכי, ועוד היכי קאמר ולא ידענא מאי טעמא דהא איכא שינוי גדול שאינו כמעשה שהיה, לכך פירשו שעושה התפירה של סנדל מבפנים והוה ליה מנעל, ומכאן נלמוד דמנעל של חליצה שצריך לתפרו (מבפנים) [מבחוץ], דהא קי"ל דלחליצה נעל בעינן. (א"ה, ר"ל סנדל, דנעל דקרא היינו סנדל, עי' יבמות ק"ב א').
נשרו רוב מסמרותיו. על כרחין ארישא קאי דמיירי בסנדל האסור וקתני שאם נשרו רוב מסמרותיו הרי נשתנה שאינו כעין שהיה ומותר.
ופרכינן הא גופא קשיא אמרת נשרו רוב מסמרותיו אף על גב דנשתיירו בו טובא, כיון דמיעוט הוא מותר, והדר קתני ארבע או חמש מותר טפי לא.
ופרקינן לא קשיא כאן שנגממו כאן שנעקרו. שאם נעקרו הרוב לגמרי הרי הוא [מותר] ואף על גב דאישתיירו ביה טובא שהרי נשתנה ואינו כמעשה שהיה, אבל אם נגממו בלבד ועדיין רשומן ניכר אין זו נשירה גמורה והרי הוא (כרשותו) [נשאר] באיסורו עד שלא ישתיירו בו אלא חמש או ארבע, אבל יש מפרשים אותה בסנדל שחפוהו במסמרים שהוא מותר שאינו כמעשה שהיה, ואם נשרו רוב מסמרותיו ונעקרו אז הוא אסור ואף על גב דאישתיירו ביה טובא דהשתא הדר ליה כסנדל האסור, אבל אם נגממו בלבד עדיין הוא בהיתרו כמות שהיה אלא א"כ נשתיירו בו ארבע או חמש בלבד, ולא נהירא.
השתא חמש שרי ארבע מיבעיא. איכא למידק דזימנין דדייק תלמודא הכי כדדייק בכתובות (צ"ו א') באלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות דאיבדה מזונותיה ופרכינן שתים איבדה שלש מיבעיא, וכן בפרק בתרא דיומא (פ"ב א') ומחנכין אותם קודם שנה וקודם שתים השתא קודם שתים מחנכים קודם שנה מיבעיא, ואיכא דוכתי דלא פרכינן הכי דתניא בפ"ק דעירובין (ב' ב') ר' יהודה מתיר עד ארבעים וחמישים אמה, ובפרק אף על פי (כתובות נ"ז א') משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים, ועוד שם (ס' א') יונק תינוק והולך ארבע או חמש שנים, ובפרק הזרוע (חולין קל"ב ב') טבח כהן שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות, ובכל הני לא פרכינן מידי, וכן אחריני טובא, ובתוספות שכאן האריכו הרבה בענין זה.
והמחוור שעלה בידינו בזה דכל היכא דמניינא לא מיתמר בדוקא לא פרכינן מידי, והיינו ההיא דעירובין והנהו דפרק אף על פי, ואפי' היכא דמניינא דוקא אם המנין שבא אחרון בזמן לא הוא המיותר [לא פרכינן מידי, אבל אם המנין שבא אחרון הוא המיותר] אז פרכינן שפיר דכיון דבמנין הראשון אזיל דינא תו לא אתי לדון במנין האחרון ולמה ליה למיתנייה, והיינו הא דהכא דשרי בתחלה נשארו בו חמש והותר וכיון שכן פשיטא שיהא מותר כשלא נשארו בו אחרי כן אלא ארבע, ולא עוד אלא שאין לו לבא לבי מדרשא לישאל על הארבע שכבר הותר בחמש, וכן כשאיבדה מזונותיה בשתי שנים שוב אין לנו לדין על השלש שאחרי כן, וכן כשחנכו אותו שתי שנים קודם גדלותו שוב אין לנו לדין על השנה הבאה, אבל כשהמנין שהוא מאוחר בזמן הוא צריך לשנות והמנין המוקדם בזמן הוא מיותר, אז לא פרכינן למה שנה המוקדם דאיידי דבעי למימר המאוחר תני המוקדם ושניהם באים לישאל, והיינו ההיא דפרק הזרוע כי אף על פי שפטרוהו מן המתנות שתי שבתות צריך היה לישאל אחרי כן על השלש, אין לנו יוצא מן הכלל הזה אלא הא דתנן במכילתין (לק' קכ"ו ב') מפנין ארבע וחמש קופות של תבן, דהתם אף על גב דקתני ארבע מיצטריך למיתני חמש שהוא אחרי כן וכיון דתני חמש כל שכן ארבע והמנין הראשון הוא המיותר ואפי' הכי פרכינן בגמרא השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא, ותירוץ זה דשאלה זו כשנשאלה בבית המדרש על אוצר גדול שהיו בו קופות הרבה נשאלה, וכיון שכן והתירו לפנות ממנו כלי גדול של חמש קופות לא היה צריך להם לדון על הכלי הקטן של ארבע קופות, ופרקינן ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול, ובאידך תירוצא אמרו דארבע וחמש כדאמרי אינשי כלומר דההוא מנינא לאו דוקא כלל וליכא למידק ביה מידי דמראה מנין בעלמא הוא, כנ"ל.
ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. פירשו הגאונים ז"ל כדי שלא יתלוצצו בו עלמא ויטלנו בידו ויוליכנו ברשות הרבים, ובירושלמי (ה"ב) פירשו הטעם שיחשדוהו שהוא מוליך בידו הסנדל האחר.
[דף סא עמוד א] קסבר מנעל לשום צער עבידי. פירוש להגן עליו לרגלו מן האבנים והקוצים וכיון שכן אם אינו נועל באותו שיש בו מכה הא גלי דעתיה דלא מצטער כשאינו נועל והוה ליה מנעל שברגלו הבריא לתענוג והוי משוי, וכי תימא מ"מ כשהוא נועל באותו שיש בו מכה לא יכירו שיש לו מכה ויחשדוהו או יתלוצצו ממנו, וכבר נשמר מזה רש"י ז"ל דלא סגיא שלא יהא צולע על יריכו ויכירו במכתו.
עשית של ימין מכה. פירוש דשוב לא אנעיל של שמאל ואעשה עצמי כאילו יש לי מכה בשל ימין.
חזינא ליה לרב כהנא דלא קפיד. פירוש למימרא דמאן דלא קפיד לא קפדי ליה ושומר פתאים י"י, ותו לא מידי.
מאי טעמא דרך מלבוש עביד. פירוש דכיון שזה דרך קשוטו ולבושו בחול אפי' בשבת שאין המצוה נוהגת אין זה חשוב כהוצאה אלא כמלבוש בעלמא, ולא חשיבא הוצאה אלא כשהוציאם בידו, וא"ת ומאי שנא מהא דאמרינן לקמן (ס"ב א') גבי אשה בטבעת שיש עליה חותם שהיא חייבת כשהוציאתו בידה מפני שכן דרכה בחול ולא אמרינן דרך מלבוש עביד, י"ל דלא דמו דהכא דרכו בחול בכך לשום מלבוש וקשוט ואין שם הוצאה חל עליו, אבל התם כשהוציאתו בחול בידה אינה דרך מלבוש וקשוט שהרי אין לאשה קשוט בטבעת שיש עליה חותם ולשם הוצאה בעלמא היא מוציאתו, וכיון שכן היא המחייבתו להיות הוצאה גמורה ולא תהוי הוצאה כלאחר יד, כללו של דבר דין הוצאה בשבת כדינה בחול, אם היה בחול לשם מלבוש אף בשבת כן, ואם הוא בחול לשם הוצאה אף בשבת חשובה כן, נמצא שהדבר הפוטר בכאן מפני שהוא דרך מלבוש הוא מחייב לקמן דלא תהוי הוצאה כלאחר יד וכדאיתא לקמן.
אלא כיון דאיתמחי גברא אף על גב דלא אתמחי האי קמיעא. פירש ר"י ז"ל דאיתמחי קמיעא אף על גב דלא אתמחי גברא עדיף טפי דודאי המחאה דקמיע עדיפא מהמחאה דגברא.
ולא שנכפה אלא שלא יכפה. פירוש וכגון שהוא ממשפחת נכפין כדפרש"י ז"ל.
ובלבד שלא יקשרנו בשר ובטבעת ויצא בו לרשות הרבים משום מראית העין. פירוש דכיון שאין דרך המתרפאים להוליכו כן לשם רפואה מאן דחזי סבר דלתכשיט בעלמא נקיט ליה והוא אינו תכשיט, ומכאן הביא ר"ת ראיה לדבריו (לעיל נ"ז א') דבאיש לא חיישינן דילמא שליף ומחוי, דאי לא תיפוק לי דשר וטבעת גופייהו אסורים לצאת בהם לרשות הרבים דילמא שליף ומחוי, ומיהו לאו ראיה היא דהכא בדמחאי מומחא דליכא למיחש למישלף ואחוויי, אי נמי בדלא חשיב דלית ליה ניסכא, אי נמי דכיון דלרפואה נקיט ליה מסתמא אינו נוטל ממנו כלל מפני יראת החולי, וכן דחו בתוספות.
[דף סא עמוד ב] והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד. פירוש ואילו מתניתא דלעיל קתני סתמא כל שריפא ושנה ושלש ומשמע בין בחולה אחד בין בשני חולים.
ופרקינן דלא קשיא הא לאתמחויי גברא הא לאתמחויי קמיעא. פירוש דברייתא קמייתא לאתמחויי קמיעא והכי קאמר אי זהו קמיעא מומחה, בקוף קמוצה, ובתרייתא לאתמחויי גברא והכי קאמר אי זהו קמיעא מומחה, בקוף שבאית, ופרש"י ז"ל דלאתמחויי גברא היינו שיהא מומחה לכל קמיעות שיכתוב, דכיון שריפא שלשה בני אדם משלשה חלאים משונים חד חד זימנא הרי הוא מומחה לכל שאר החלאים, ולאתמחויי קמיעא היינו שריפא הקמיעא שלשה בני אדם או אפי' אדם אחד שלשה פעמים מחולי אחד, דכיון שהומחה הקמיע לרפאות חולי אחד שלשה פעמים הרי הוא מומחה, וכתב רבינו ז"ל כי אם הקמיע הזה כתב אותו כל השלש פעמים רופא אחד לא נעשה מומחה אלא לאותו רופא בלבד, ואם כתבו אותו שלשה רופאים כל אחד פעם אחת נעשה מומחה לכל אדם ואפי' לשאר רופאים.
והקשה עליו ר"ת ז"ל דהא אמרינן בסמוך אמר רב פפא פשיטא לי תלת קמיעי לתלתא גברי תלת תלת זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא, ופרש"י ז"ל תלתא קמיעי לתלתא גברי בשלשה חלאים משונים זה מזה וכל אחד מהקמיעין ריפא שלש פעמים איתמחי גברא אפי' לשאר חלאים שהרי ריפא שלש פעמים חלאים משונים, ואיתמחי קמיעא לכל רופא שבעולם שכבר ריפא שלש פעמים, דליכא למימר דאיתמחי קמיעא לאותו רופא דתיפוק לי דאיתמחי גברא לכל החלאים שבעולם, והא הכא שהקמיע הזה [ריפא] על ידי רופא אחד שלש פעמים ואפי' הכי קאמר דאיתמחי גברא וקמיע לכל רופא שבעולם.
ולפיכך פירשו בתוספות כי לפי שיטת רש"י ז"ל כל שריפא הקמיע שלש פעמים על ידי רופא אחד נעשה מומחה לכל אדם, ועל הא דאמר רב פפא דתלתא קמיעי לתלתא גברא תלת תלת זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא, הקשו בתוספות היאך אפשר לומר שהומחו הרופא והקמיע, שהרי כשאדם אומר הרופא גרם רפואות אלו שהוא מומחה וחכם אני אומר קמיע גרם שהוא מומחה וראוי לרפאות על ידי כל אדם [וכשאדם אומר הקמיע גרם שהוא מומחה וראוי לרפאות על ידי כל אדם] אני אומר לא כי אלא הרופא גרם שהוא מומחה ואפי' לשאר קמיעין, ותירצו דהכא מיירי שריפא בתחלה הני תלתא גברי חד חד זימנא מחלאיהם ובזה נעשה הרופא מומחה שהרי ריפא שלשה חלאים, ועדיין הקמיע לא נעשה אחד מהם מומחה כי עדיין לא ריפא אלא פעם אחת ואם כן אין לתלות המחאת גברא בהמחאת קמיעא, וכי תימא דכי איתמחאי קמיעא תלתא זימני בתר הכי דנימא איגלאי מילתא למפרע שהקמיע גרם, אין לנו לדון כלום למפרע להוציא אדם מחזקתו, ומיהו אכתי קשיא טפי היכי [אמרינן] בסוף דאיתמחי לשאר אדם נימא שהרופא גרם שהומחה כבר ואפי' לשאר קמיעים, ותירצו דכל שהומחה הקמיע שלש פעמים ואפשר לתלות בו אין תולין אותו על הספק בדבר אחר, דהמחאת קמיעא הוא עיקר ועדיף טפי דהא בלא ספק עיקר הרפואה בקמיע הוא כי חכמת הרופא ומזלו לא יועילו בלא קמיעא כלל.
עוד הקשו על רש"י ז"ל דהא קתני במתניתא דאתמחויי גברא כל שריפא שלשה בני אדם כאחד והיינו מחולי אחד [דאי] לא מאי כאחד דקתני, ועוד קשיא ליה לר"י ז"ל היאך אפשר לומר כי מפני שזה ריפא שלשה חלאים משונים שהם מיעוטא דמיעוטא יהיה מומחה לכל שאר קמיעין ולחשים שהם רובא, ואף על פי שרבינו ז"ל דמה אותם לשור המועד שאם נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל המינים, אין הדמיון עולה יפה כי מה ענין העדת נגיחות להמחאת חכמה ורפואה.
ולפיכך פירש ר"י ז"ל דלעולם אין הרופא נעשה מומחה אלא לאותו חולי שהומחה בו בלבד, והכא הכי פירושא הא לאתמחויי גברא הא לאתמחויי קמיעא, דברייתא בתרייתא לאתמחויי גברא כדאמרן שאם ריפא שלשה בני אדם מחולי אחד ובלחש אחד בשלשה כתבים נעשה מומחה לכל הקמיעים שיכתוב מאותו חולי, אבל אותם כתבים שעשה אין אחד מהם מומחה לאדם אחר אפי' שיש לו חולי זה כיון שעדיין לא ריפא שלש פעמים, וברייתא [קמייתא] לאתמחויי קמיעא שריפא שלש פעמים בכתב אחד מחולי אחד בין לשלשה בני אדם בין לאדם אחד, כי הכתב הזה כבר ריפא שלש פעמים והרי הוא מומחה לכל חולה שיש לו חולי זה, לא לכתוב לו קמיע כיוצא בו אלא שישימו לו הקמיע הראשון עצמו שאין הלחש בלבד גורם להמחאת הקמיעא אלא המחאת הקמיע עצמו, והא דקתני אחד קמיע של כתב אחד קמיע של עיקרים לפירוש זה היינו שאותו כתב עצמו או אותם עיקרין עצמם רפאו שלש פעמים, אבל לרש"י ז"ל פירושו כתב כיוצא בו ועיקרין כיוצא בהן, והא דאמר רב פפא תלתא קמיעי לתלתא גברי תלת תלת זימני אתמחאי גברא ואתמחאי קמיעא, היינו שהיו שלשה בני אדם חולים מחולי אחד ועשה לכל אחד מהם קמיע לעצמו לשלשתם מלחש אחד וכל אחד מהקמיעין ריפא שלש פעמים, דהשתא אתמחאי הרופא לעשות קמיע זה לכל חולה כיוצא בזה ואפי' בכתב אחר שיכתוב בו זה הלחש, ואתמחי זה הכתב עצמו ליתנו לכל חולה שיש לו זה החולי, והשתא היינו דקתני בתרייתא שריפא שלשה בני אדם כאחד כלומר שריפא שלשתם בלחש אחד לפי שהיו חולים חולי אחד.
ועכשיו לפירוש זה ליכא לאקשויי כדאקשינן לרש"י ז"ל היאך אתמחי גברא וקמיעא שאני אומר קמיע גרם ולא רופא או הרופא ולא הקמיע, דהא להאי פירושא הקמיע הומחה בעצמו כשריפא ושנה ושלש הוא עצמו, ואילו הרופא הומחה בשלשה פרקים, ואין לומר על הרופא כי הקמיע גרם לו שהרי הרופא ריפא בשאר קמיעים, ואין לומר כי הקמיע לא ריפא בעצמו אלא הרופא גרם לו שהוא מומחה, שהרי אפשר שריפא הקמיע האחד שלשה פעמים בחולה האחד קודם שירפאו שני החולים וליתמחי גברא, ואפי' נרפאו שלשתם ביחד שבאו שתי המחאות ביחד כיון שאפשר לתלות הקמיע בעצמו אין תולין רפואתו בסבת הרופא מטעמא דכתיבנא לעיל, וא"ת ולפר"י ז"ל כיון דאיתמחי גברא לשאר החולים שכיוצא באלו לכתוב כתבים אחרים כיוצא בזה פשיטא דאיתמחי קמיע עצמו שריפא כבר שלש פעמים ומאי רבותא אשמעינן לומר דאתמחי קמיע פשיטא ופשיטא, י"ל דלאו קושיא היא דאפי' תימא דלא אשמעינן שום רבותא רב פפא דיני דיני קאמר כדאיתנהו, ועוד י"ל דרבותא אשמעינן דאנא אמינא נהי דאיתמחי גברא לשאר קמיעין אותן קמיעין שיכתוב מכאן ואילך מלחש זה עדיפא מהני קמאי, כי אלו הראשונים לא נכתבו בהמחאה ומה שיכתב מכאן ואילך יהא אחר המחאה, ע"כ שיטת ר"י ז"ל, ולא מחוורא דהיאך אפשר דלתמחי גברא בשלשה כתבים לשלשה בני אדם ולא ליתמחי קמיעא שהומחה בו עד שירפא כתב אחד שלש פעמים וכי הקלף גרם.
ונראין דברי רש"י ז"ל, ודקשיא ליה מדקתני שלשה בני אדם כאחד, הא קמ"ל כי אף על פי שריפא שלשה חולים אלו בשעה אחת לא אמרינן שעה נזדמנה לו, ודקשיא ליה נמי היאך יהא רופא אחד מוחזק (לכמה הני מילי) [לכל מיני] לחשים מפני שריפא שלשה חלאים, הא נמי אף על גב דלכאורה קושיא רבתי כי מעיינת בה לא קשיא דהא בהני מילי דלענין הוצאת שבת דבעינן שלא יהא קמיע משוי אין אנו צריכים ודאות גמורה שיהא הקמיע ראוי לרפואה וחזקה אלימתא, אלא כל שיש בקמיע בטחון לדעת בני אדם שסבורים שהוא ראוי לרפאות בהם חשיבא לן שהוא חשוב לו מלבוש, ודעת בני אדם כי כל רופא שריפא שלשה חלאים משונים שקמיעותיו טובות ומועילות, ומפני שאין זו חזקה אלימתא בעינן בהו תלתא זימני, ואפי' למאן דאמר בעלמא (יבמות ס"ד ב') דבתרי זימני הויא חזקה דהא לא אמרינן הכא דסוגיא כמאן דאמר בתלתא זימני הויא חזקה.
ולענין מה שהקשו למעלה על רש"י ז"ל דאמר דהיכא דאיתמחי קמיעא שלש פעמים על ידי רופא אחד דלא איתמחי אלא לאותו רופא, והקשו עליו ז"ל מההיא דרב פפא קושיא גדולה היא ותמיהא מילתא טובא היאך נתעלמו דברים מרש"י בתוך שיטה אחת, כי הוא ז"ל פירש בדרב פפא דאיתמחי קמיעא לשאר כל אדם, לכך נ"ל כי רבינו ז"ל מפרש ההיא דרב פפא בשנתרפאו הנהו תלתא גברי על ידי שלשה רופאים, כי ראובן ושמעון ולוי היה כל אחד מהם חולה משלשה חולאים משונים שחפת קדחת דלקת ורפאום אברהם יצחק ויעקב שהיו רופאים, וכל אחד מאלו הרופאים ריפא שלשה חולאים ולא רפאום שלשתם באדם אחד, דהא רב פפא מספקא ליה בסמוך תלתא קמיעי בחד גברא אי אמרינן מזלא דחולה גרם דמקבל קמיע, אלא כך הענין כי אברהם ריפא לראובן מן השחפת ולשמעון מן הקדחת וללוי מן הדלקת [ויצחק ריפא לראובן מן הקדחת ולשמעון מן הדלקת וללוי מן השחפת] ויעקב ריפא לראובן [מן הדלקת ולשמעון] מן השחפת וללוי מן הקדחת, נמצא שכל רופא ורופא מהם הומחה בשלשה חולאים בשלשה בני אדם וכל לחש הומחה שלשה פעמים על ידי שלשה רופאים.
ולהאי פירושא הסתלק מה שהקשינו היאך נאמר דאתמחי גברא ואתמחי קמיעא, דהא להאי פירושא לא גרם לרופא המחאת הקמיע כי הוא בשלשה קמיעין שעדיין לא הומחו ריפא שלשה פעמים, גם אין לומר על הקמיע כי הרופא גרם לו שהרי לא ריפא ולא הומחה על ידי רופא [אחד], אלא על ידי שלשה בני אדם רופאים, ועדיין לא הומחה אחד מן הרופאים כשריפא הקמיע הזה מאותו חולי, וכי תימא כי כשהומחו לבסוף נימא איגלאי מילתא למפרע שהרופא היה מומחה או הקמיע היה מומחה והוא הגורם, אין אומרים בזה שום דבר למפרע, כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל כי היא הנכונה בעיני מורי הרב ז"ל ובעיני רבינו הגדול רבו הרמב"ן ז"ל, וא"ת ולפי פירוש זה היכי קאמר אתמחי (מילת') [גברא] דהא תלת גברי אתמחו בה, הא לא קשה דהכי נמי אמרינן אתמחי קמיעא [אף על גב דאיתמחו תלתא קמיעי, דקאי אכל חדא מהני קמיעי] הכא נמי נקט חדא מגברי.
חד קמיעא לתלתא גברי גברא לא איתמחי קמיעא אתמחי. לכל הפירושים הא דנקט תלתא גברי היינו לאשמעינן דאפי' הכי לא אתמחי גברא.
בעי רב פפא תלתא קמיעי וכו' עד או דילמא מזלא דהאי גברא הוא דמקבל כתבי. קשיא ליה לרש"י ז"ל ותיפשוט ליה מברייתא קמייתא דלעיל דכל שריפא ושנה ושלש ואפי' לאדם אחד אתמחי קמיעא ולא אמרינן מזלא דחולה הוא דמקבל כתבי, ותירץ ז"ל שאני התם דמיירי בהמחאה דקמיע דבדידיה ודאי לא תלינן במזל החולה, וכיון דאיכא למיתלי בחולה ואיכא למיתלי בקמיע בקמיעא תלינן כי הוא העיקר שבו מתרפא החולה, וכי קא מיבעיא לן היינו היכא דלא איתמחי קמיעא והספק הנולד הוא בין גברי, רצו' לומר בין הרופא והנרפא, בהא הוא דמספקא לן במאן מינייהו תלינן, ויפה תירץ, ומיהו אכתי קשיא טובא תיפשוט ליה ממתניתא בתרייתא דמיירי באתמחויי גברא בלחוד וקתני שריפא שלשה בני אדם דמשמע דדוקא שלשה בני אדם אבל אדם אחד אפי' משלשה חולאים דומיא דשלשה בני אדם לא, וי"ל דלא קשיא לפירוש רש"י ז"ל חדא דאורחא דמילתא נקט דשכיחי שלשה חולאים בשלשה בני אדם טפי מאדם אחד, ועוד דהא קתני כאחד לאשמעינן דאע"ג דריפא אותם בשעה אחת לא אמרינן שעה נזדמנה לו, ולגבי אדם [אחד] לא משכחת לה שירפא מן השלשה חולאים בשלשה קמיעים בשעה אחת, ולפי פירוש ר"י ז"ל שפירש בשלשה בני אדם שהיו חולים מחולי אחד, י"ל דלהכי נקט בשלשה בני אדם משום דלאתמחויי גברא בעינן שלשה כתבים ואף על פי שהם מלחש אחד, ומסתמא טפי משכחת לה שלשה כתבים בשלשה בני אדם, דאילו באדם אחד דילמא הוה ס"ד דבקמיע אחד קאמר אם לא יאריך בלשונו לומר שהיה בשלשה כתבים, ועוד דטפי שכיח שירפא שלשה בני אדם מחולי אחד מהיכא דמשכחת שחלה אדם אחד שלש פעמים וריפאו הוא בכל פעם ופעם.
אף על פי שיש בהם אותיות של שם. יש שדקדקו דמיירי שלא היה כתוב בהם שם שלם, וליתא דהא דומיא דגניזה אמרינן שהיה כתוב שם שלם על ידות הכלים, והא דנקט הכא אותיות של שם משום קמיעין נקטיה שהאותיות הם העיקר הרפואה, ורוב פעמים אין כותבים בו השם המיוחד אלא שמות אחרים שהם מצירוף השם המיוחד.
בחולה שיש בו סכנה. פירוש דלפיקוח נפש מותר ליכנס בו לבית הכסא, וכן הלכה.
אף על גב דנקיט ליה בידיה שפיר דמי. פירוש דכיון דמשום רפואה נקיט ליה והיינו דחשיב ליה מלבוש, [מה לי מלבוש] שיש לו בידו או בצוארו.
[דף סב עמוד א] והא תני ר' אושעיא ובלבד שלא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וא"ת ודילמא ההיא לאו משום דאיכא בהעברה זו איסור תורה אלא מפני מראית העין שחושדין שאינו מוליכו לרפואה וכדאמרינן לעיל שלא יקשרנו בשר וטבעת, וכל דליכא איסור תורה אין אוסרים שלא יצא בו משום חשש איסורא דמראית העין, (אי נמי דא"כ ליתני הכי בהדיא הכא כדקתני באידך דלעיל), תירצו בתוספות דהא סתמא קתני שלא יאחזנו בידו דמשמע אפי' בקומצו ותחת אצילי ידיו דליכא מראית העין כלל ואפי' בעברו דרך רשות הרבים, ומזה הטעם אין לומר כאן כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור, דשאני הכא דבשום דוכתא ליכא מראית העין כשהוא בקומצו [או] תחת אצילי [ידיו].
במחופה עור. פירוש שהעור מגין, וק"ל דהכא אמרו דחפוי העור מציל בבית הכסא בקמיעין שיש בהם שמות ואפי' בתפילין היה מציל אלמלא שין של תפילין שהיא מגולה, ואמאי דהא עור זה כליין הוא ואמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כ"ג א') דכלי שהוא כליין אינו מציל אלא כשיש בו אהל טפח, וי"ל דהתם הוא לגבי תיק של תפילין וכיוצא בו שעומד להכניס ולהוציא כל שעה הלכך אינו מגין אלא כשיש בו שיעור אהל האמור לגבי טומאה מיהת, אבל הכא שהעור תפור ועומד שלא להוציאו משם זמן מרובה ראוי הוא להגין.
וחילופיהן באיש. פרש"י ז"ל דאילו באיש בטבעת שאין עליו חותם חייב חטאת ובטבעת שיש עליו חותם פטור אבל אסור, ור"ת ז"ל לא פירש כן כדכתיבנא בריש פירקין (נ"ז א').
מתיב רב יוסף הרועים יוצאים בשקים ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם. אלמא כיון דחזי לרועים הרי הוא כאילו חזי לשאר כל [אדם] ואף על פי שאין רגילים בו כלל.
ואי אמרת נשים עם בפני עצמן הן הוה ליה מצות עשה שהזמן [גרמא] ונשים פטורות. פירוש ונמצא שאין דרכן של נשים בתפילין ואפי' בחול והיאך התירו להם להכניסם זוג זוג, אלא ודאי ש"מ דכיון דחזי לאיש אמרינן דחזי לאשה, וא"ת והא למאי דס"ד השתא אפי' לאיש לא חזו בשבת דכיון דמתרצינן בסמוך קסבר ר' מאיר שבת זמן תפילין מכלל דהשתא ס"ד דשבת לאו זמן תפילין, וכיון דכן לדידן תיקשי היאך התירו כלל בשבת לא לאנשים ולא לנשים, וי"ל דהשתא נמי סבירא לן דשבת זמן תפילין אלא דס"ד דלילה לאו זמן תפילין ובהכי הוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא, והתלמוד תירץ דר' מאיר סבר דבין לילה ובין שבת זמן תפילין הוא והוה ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות, וא"ת ואכתי מאי קושיא דהא אפי' תימא דנשים עם בפני עצמן ונשים פטורות מן התפילין מ"מ כשמכניסים תפילין בראשם ובזרועם לגבי דידהו הוצאה כלאחר יד היא ואיסורא דרבנן הוא בלחוד והתירו מפני הצלת תפילין, י"ל דקים ליה לתלמודא דמשום הצלת תפילין לא התירו חכמים שבות של דבריהם כל שכן בזו שיש עליו שם הוצאה כדרכה דהויא איסור תורה, כך תירץ ר"י ז"ל.
והא הוצאה כלאחר יד היא. פירוש אמתני' מקשינן היאך תהא אשה חייבת מפני שהוציאה טבעת שיש עליה חותם בידה דרך מלבוש, דהא כיון דלא רגילה בה בחול הוצאה כלאחר יד הוא לדידה להוציאה דרך מלבוש.
מכבנתא. פי' צדונוג"א בלע"ז שנותנים במפתחי חלוק ומיירי כשאינה תפורה שם ולהכי לא תצא בו, וכן פרש"י ז"ל נושקא בלע"ז, והקשו בתוספות דבעיר של זהב (לעיל נ"ז א') פרש"י ז"ל שהוא כמין נושקא, [וי"ל דהתם לאו נושקא ממש אלא כמין נושקא] הוא שהוא נתון על לבה ומצוייר בו ירושלם והויא לה תכשיט והכא הוי נושקא ממש, וכן פירש שם רש"י ז"ל כמין נושקא, ובערוך פירש כי כוכלייר הוא דבר המקיף כדאמרינן ביומא (כ"ה א') מוקפין ועומדים כמין כוכלייר, ונראה כי הוא לשון שיש בו שתי משמעויות.
והתניא רבי אליעזר פוטר אבל אסור. [וא"ת ודילמא משום צלוחית של פלייטון] נקט האי לישנא אפי' גבי כובלת דהא לא אשכחן לרבי אליעזר דשרי לכתחלה אלא בכובלת כדקתני יוצאת אשה בכובלת, י"ל שהמקשה הזה היה סובר דבתרוייהו שרי רבי אליעזר וניחא ליה לתרוצי ליה לפום סברא דידיה.
[דף סב עמוד ב] זאת אומרת המוציא אוכלים וכו'. פירוש זאת אומרת אליבא דרבי אליעזר אבל רבנן פליגי עליה בפרק המצניע (לק' צ"ג ב') כדתנן התם סתם מתניתין, ורב אשי תירץ כאן דאפי' רבי אליעזר מודה בההיא דשאני הכא דאפי' פחות מכשיעור ליכא דריחא לית ביה ממשא.
והא רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא ואשתי בקנישקנין. פירוש כלי של זכוכית ויש לו קנים על סביביו ששותים בהם הרבה בני אדם כאחד, ובמסכת ע"ז (ע"ב ב') מייתי לה להא דרבה בר רב הונא גבי יין נסך למימרא דישראל וגוי שותים בו כאחד היכא דקדם ופסק ישראל, ומסתברא שהכל היה מעשה אחד ששתה בקנישקנין עם גוי ביין שלנו, וש"מ תרתי חדא דקנישקנין שרי לאחר החורבן ושלא גזרו עליו כדאמרינן הכא, ואידך שאין בזה משום ניצוק לענין יין נסך כדמייתי לה התם, ושם הארכתי בצורת הקנישקנין והלכותיו לענין יין נסך בס"ד.
[דף סג עמוד א] אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. פירוש לומר שלא יתבטל כלום מסידרו של עולם, אבל ודאי שיבנה בית המקדש ותחזור שכינה למקומה ותרבה החכמה והתורה.
שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. פירוש דקרא משמע שלא יחדל אביון ואפי' לימות המשיח, ואיכא דקשיא ליה דהא בעלמא (ספרי דברים פט"ו) אמרינן כתיב אפס כי לא יהיה בך אביון וכתיב כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ואמרינן כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, והרי לימות המשיח כל ישראל יהיו עושים רצונו של מקום, ותירצו דהכי קאמר אפס כי לא יהיה בך אביון שיהיה תאב לכל כלישנא דאביון, אבל ודאי יהיו שם עניים שיהיו צריכים.
שני תלמידים חכמים המדגילים זה לזה בהלכה. פירוש שמכחישים זה לזה לשאת ולתת בעומקה של הלכה, כדמתרגמינן במשפט לא ימעל פיו (משלי ט"ז) לא ידגול פומיה.
[דף סג עמוד ב] אמר רב יהודה בירית זו אצעדה. קס"ד דאצעדה ממש קאמר שהיא נתונה בראש הזרוע כדכתיב ואצעדה אשר על זרועו, ומשום הכי מתיב רב יוסף בירית טהורה ואילו אצעדה טמאה היא, פרש"י כדכתיב בפרשת מדין [איש] אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד וכתיב בסוף הפרשה תתחטאו אתם ושביכם אלמא צריך חיטוי לטומאת מת, והקשו בתוספות דא"כ אפי' בהמה נמי נימא שצריכה הזאה דהא בההוא שבי בהמה היתה שם, אלא כי כתיב תתחטאו אתם ושביכם באותו שהוא בן חיטוי קאמר, ואצעדה מי יימר לן שצריכה חיטוי והזאה דהא לא כתיב גבי טומאה אלא גבי קרבן שהקריבו על הרהורי הלב, לפיכך פירש ר"י ז"ל דאצעדה טמאה כדכתיב כל כלי מעשה ואכולהו כלים הכתובים בפרשה קאי ולקמן דרשינן כלי כלי משרצים למימרא דלענין טומאה מיירי, ונכון הוא, מיהו בלאו הכי נמי מצי רב יוסף לאותובי שפיר דאצעדה טמאה דהא איכא מתניתין במסכת כלים (פי"א מ"ח) דתכשיטי אדם טמאים ואצעדה בכללן.
ויתיב רבין וקאמר בירית באחת כבלים בשתים. פירוש בירית היא נתונה באחת משוקיה בלבד להחזיק בתי שוקיה שלא [יפלו] וכבלים נתונים בשתי שוקיה, וא"ת ולפום האי סברא מאי שנא אחת שהיא טהורה ושתים טמאות וכי מי שלא עשה אלא מנעל אחת לרגלו לא יהא טמא, תירצו בתוספות דשורת הדין אין אלו טמאין מדין כלי שהרי אינם אלא לתשמיש בתי השוקים והוו להו כטבעת כלים שהיא טהורה, ומיהו כשהן שתים האשה מתפארת בהם לתשמיש ולתכשיט ושלפא ומחויא לחברותיה ולפיכך טמאות מדין תכשיט אדם ואין יוצאים בהם בשבת, אבל כשאינה אלא אחת אינה חשובה לה תכשיט ולא שלפא ומחויא לה הילכך טהורה ויוצאים בה בשבת.
הכא נמי קא עביד מעשה שלא יהו בתולותיה נושרות. פירוש וכיון שהיא עושה תשמיש לגוף האשה לא חשיב לה משמשי כלים אלא תשמיש ותכשיט דאדם, וכבלים טפלין לשלשלת ולפיכך טמאים ואין יוצאין בהם בשבת דהא איכא למיחש דשלפה השלשלת לאחוויי לחברותיה ותניח הכבלים במקומם ולא תגלה שוקיה, אבל כשאין בה שלשלת אינם אלא כטבעת כלים שהיא טהורה ולא שלפא ומחויא כי חוששת לגלוי שוקיה.
מנין לארוג כל שהוא שהוא טמא. פירוש דאע"ג דקי"ל ד[פחות מ]שלש על שלש טהור בכל הטומאות כולם (לעיל כ"ו ב'), התם בבא מבגד גדול אבל הכא שנעשה מתחלתו קטן כל שהוא וראוי לתשמישו רחמנא אחשביה כאילו הוא גדול.
מציץ. פירוש שהוא חשוב ככלי גדול ואף על פי שאין בו שלש על שלש, וא"ת ומנא לן שהוא מקבל טומאה, י"ל דאיתקש לבגדי כהונה כדכתיב (שמות כ"ח) ואלה הבגדים אשר יעשו וגו' ועשית ציץ וגו' ובכל מקום הוא חשוב בכלל בגדי כהונה גדולה.
ופרכינן וציץ ארוג הוא והתניא. פירוש והתניא שאינו אלא של זהב והיכי ילפינן מזהב דחשיב לאריג דבגד בעלמא.
והתניא ציץ דומה כמין טס של זהב וכו'. וא"ת והא למה לי מתניתא דהא קרא כתיב בהדיא (שמות כ"ח) ועשית ציץ זהב טהור, י"ל דמשום קרא דילמא הוה ס"ד דקאי על ארוקתא של בגד, קמ"ל דכיון דאריך תנא כולי האי בצורתו ולא הזכיר שיש בו ארוג כלל מכלל שאין בו אלא ניסכא בלחוד.
וכתוב עליו בשני שיטין יו"ד ה"א וא"ו ה"א מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה. פי' שלא יהא שום דבר עומד על השם, ורש"י ז"ל מפרש שהיו כתובים ממש זה על זה, וקשיא ליה לר"י ז"ל א"כ היאך ניקרין כלל קדש לי"י, ופירש ר"י ז"ל כי יו"ד ה"א וא"ו ה"א היה כתוב בסוף שיטה עליונה וקדש למ"ד בתחלת שיטה תחתונה ואז היו ניקרין יפה, אבל בירושלמי (יומא פ"ד ה"א) נראה יותר כדברי רש"י ז"ל דקאמר והיה [דומה] כמלך היושב על גבי קתדרה שלו, ויש לפרש לפירוש זה כי לא היו מקפידים אם אינם ניקרין קדש לי"י כי לא נכתבו ליקרות, ולדברי ר"י ז"ל יש לפרש הירושלמי דעל גבי קתדרה לאו דוקא ממש אלא לומר שהיה השם למעלה כדאמרינן הכא.
והיה כתוב קדש לי' ה' ו' ה' בשיטה אחת. פירוש דכיון דהכל בשיטה אחת אין חוששים אם היה השם נכתב מאוחר.
מנין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא מציץ. פירוש וכיון דיליף מציץ היינו דוקא מידי דאניסכא כגון ציץ, וא"ת וליליף מטבעת שהיא טמאה בכל שהוא, וי"ל דדילמא שאני התם דאיכא טפי צורת כלי משא"כ בטס של זהב.
מניין לארוג כל שהוא [שהוא] טמא מאו בגד. כך הגירסא בכל הספרים שלנו, וק"ל דהא בפרק במה מדליקין (לעיל כ"ז א') דרשינן או בגד לרבות שלש על שלש בשאר בגדים או להביא דבר הבא מנוצה של עיזים, לפיכך גורס כאן ריב"א ז"ל וכל בגד, ור"י ז"ל תירץ דשקולים הם ויבאו שניהם, וק"ל כי פרכינן התם לאביי האי או בגד מאי דריש ביה אמאי לא אמרינן דדריש ביה לארוג כל שהוא, וי"ל דכיון דשקולים הם כיון דלא מודה בדרשא התם הוא הדין דלא דריש ליה לאריג כל שהוא, וכל זה אינו נכון בעיני, ואחרים פירשו דכוליה או בגד מיותר דהא משכבת זרע יליף כדאמרינן לקמן בשמעתין, וא"כ מייתורא דבגד דרשינן ההיא דפרק במה מדליקין ומייתורא דאו דרשינן הכא אריג כל שהוא, וק"ל [דהא איצטריך בגד לגזירה שוה כדאמרינן לקמן בגד ועור בגד ועור לגזירה שוה, וי"ל] דההיא בעור עור סגיא ולרווחא דמילתא נקטינן בגד ועור בגד ועור.
אריג ותכשיט כל שהוא. פרש"י ז"ל מקצתו ארוג מצבעונין ומקצתו תכשיט וכוליה הוי כל שהוא ומיהו חד מינייהו לא חזי למילתיה דאם כן תיפוק לי דכל חד מינייהו טמא וכל שכן תרוייהו, ור"י ז"ל מפרש אריג שהוא תכשיט כלומר שהוא ארוג מצמר ופשתים וכיוצא בו ואינו עשוי לתשמיש אלא לתכשיט, דאילו מאריג כל שהוא הוה אמינא דוקא היכא דחזי לתשמיש ואילו מתכשיט כל שהוא הוה אמינא הני מילי דאניסכא, קמ"ל דאפי' תכשיט של אריג טמא בכל שהוא, וא"ת וכיון דמייתי קרא דאריג ותכשיט כל שהוא טמא למה לי תו קרא לאריג לחוד ותכשיט לחוד בין לפירוש רש"י ז"ל בין לפירוש ר"י ז"ל, י"ל דאי לאו דאיכא קראי לתכשיט לחודיה ואריג לחודיה לא הוה דרישנא אידך קרא לאריג ותכשיט אלא מוקמינן לה לאריג או תכשיט, וזה ברור.
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ההוא במדין כתיב. פרש"י ז"ל במדין כתיב גבי טומאת מת דחמירא והיכי ילפינן מינה לטומאת שרץ דקילא ואמר ליה רבא [דגמר] כלי כלי מהתם, והקשו בתוספות חדא דלא הוה ליה למינקט האי לישנא והוה ליה למימר בהדיא בטומאת מת כתיב, ועוד למה ליה לרבא למימר ליה דיליף כלי כלי מהתם תיפוק ליה דתניא לקמן בהדיא דילפינן בגד ועור לגזירה שוה ליתן את האמור של זה בזה, לפיכך פירש ר"י ז"ל והא ההוא במדין כתיב גבי פרשת קרבן שהקריבו על הרהורי הלב ואינו מדבר בענין טומאה כלל, ואי משום דכתיב תתחטאו אתם ושביכם מנין לנו שזה בכלל השבי לענין חיטוי, אמר ליה רבא גמר כלי כלי מהתם דכתיב גבי שרצים כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב מה התם לענין טומאה אף כלי האמור כאן לענין טומאה נמי.
[דף סד עמוד א] הכי קאמר מוסף שק על הבגד שאע"פ שאינו ארוג טמא. וא"ת והא אמרינן לקמן דבעינן טווי ואריג דומיא דשק, י"ל דאין הכי נמי והכא הכי קאמר שאע"פ שאינו אריג גמור אלא על ידי קליעה בלבד הוא חשוב לגבי שק כאריג גמור מה שאין כן בבגד דבעינן אריג ממש, והיינו דאמרינן למאי חזי כלומר באי זה דבר [ראוי] לעשות מנוצה של עיזים תשמיש דקליעה בלחוד עד שיהא חשוב כארוג, ואמרינן שכן עני קולע שלש נימין (כן שלא היה דבר מתקיים). +א"ה, אולי ר"ל דקליעה משאר מינים לא היה מתקיים.+
אין לי אלא שק. פירוש העשוי מצמר עיזים ללבוש הרועים וכיוצא בהם, והכי איתא בתורת כהנים דשק מצמר של עיזים מגיזתם, דאילו נוצה של עיזים לבגד כל אדם הוא ראוי כדכתיבנא בפרק [במה] מדליקין (כ"ז א') וכדאמרינן בסמוך.
מנין לרבות את הקלקי ואת החבק של בהמה תלמוד לומר או שק. פירוש או לרבות אף אלו שיהו טמאים כשק, וא"ת והא קי"ל דטבעת בהמה אינה מקבלת טומאה, י"ל דקלקי וחבק משמשין דאדם חשיבי כי פעמים שאדם מושך בהם, וכדאמרינן בפרק במה בהמה (לעיל נ"ב ב') גבי שר של סוס, ויש שפירש דלא אמרינן אלא דטבעת בהמה ונויי בהמה טהורים אבל הני כלים חשיבי וכל שהוא כלי טמא ואפילו דבהמה, אבל בתוספות תירצו כלשון הראשון.
והקשו בתוספות וכיון דמאו שק מתרבו היאך טמאים דהא בעינן שיש לו קבול דומיא דשק וכדילפינן משק לטהר פשוטי כלי עץ, תירצו בתוספות דהני נמי הרי יכול לקפלם לעשות בהם קבול, וא"ת א"כ פשוטי כלי עור למה טהורים דהא יכול לקפלם ולעשות בהם קבול המטלטל מלא וריקם, י"ל דהתם מיירי בקשים או בשלוק שאין יכול לקפלו והוו להו כפשוטי כלי עץ דלאו בני קיפול נינהו, ויש שפירשו דהא הכי גמירי לה דגבי כלי עור וכלי עץ דרובם לקבול עבידי טפי קפיד רחמנא דלהוו דומיא דשק, אבל בדבר הבא מצמר עיזים דרובא לא עבידי לקיבול אפי' פשוטיהם רבי רחמנא מאו שק דאילו מקבליהם משק נמי נפקא, וזה נראה נכון, וכן אמר לי מורי הרב זלה"ה.
וא"ת והא בפרק במה מדליקין (לעיל כ"ז א') איכא תנא דמרבי דבר שהוא מנוצה של עיזים מאו בגד ואמאי לא מרבי ליה מאו שק כיון דמידי דעיזים הוא דומיא דשק והכי עדיף טפי, תירצו בתוספות דנוצה של עיזים ראוי לבגד ולמלבוש כל אדם כי מן הדבר הרך שבאותו צמר הוא ולכך נקרא נוצה שמורטין אותו כנוצה, והכי מוכח בפרק ראשית הגז (חולין קל"ז א') גבי הא דתנן ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואקשינן ולילף מגיזת בכור שנוהג בכל, ופרקינן דהכא רחמנא אמר תתן לו ולא לשקו כלומר דבר הראוי למלבושו, ופריך אלא מעתה נוצה של עיזים ליחייב אלמא נוצה של עיזים ראוי הוא לבגד, ולהכי מרבינן לה התם מאו בגד ששיעורו בשלש על שלש לטמא מת ובשלשה על שלשה למדרס ולא מרבינן ליה מאו שק ששיעורו בארבעה על ארבעה, ומרבינן מיניה הכא קלקי וחבק שגם הם מגיזת צמר ממש שהוא דבר קשה.
יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות. פירוש שהם נעשים גם כן מצמר זה, ת"ל שק מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג. פירוש וחבק וקלקי הרי הוא טווי גמור וקליעתם זו היא אריגתם, אבל חבלים ומשיחות דליכא טווי כלל טהורים.
הרי הוא אומר וכל מעשה עזים תתחטאו. פירוש לרבות קלקי וחבק הבא מצמר של עיזים, וק"ל דהא בפ"ק דחולין (כ"ה ב') דרשינן מעשה עיזים לרבות דבר הבא מן הקרנים ומן הטלפים ומן העצמות של עיזים שאר בהמה וחיה מנין ת"ל כל מעשה עיזים וא"כ למה נאמר עיזים פרט לעופות והיכי דרשינן לה הכא לרבות קלקי וחבק, י"ל דכולהו שמעת מינה דכיון דכתיב עזים דרשינן דבר שהוא מן העזים ממש דהיינו קרנים וטלפים ועצמות, ומכל דרשינן של שאר בהמה וחיה, ומדכתיב מעשה דרשינן קלקי וחבק, ואתינן לרבויי אפי' בחבלים ומשיחות אי לאו גזירה שוה דבגד ועור כדאמרינן בסמוך, מ"ר.
הן אם הקלו וכו'. פירוש בתמיהה קאמר וכי הן לו יהי כדבריך והא איכא למיפרך שאין למדים במה מצינו חמור מקל להקל עליו, וא"ת בלאו הכי נמי מצי למיפרך דכיון דכתיב וכל מעשה עזים דמיותר לחבלים ומשיחות תו ליכא למידרש מה מצינו דהא אתא קרא ואפיק דלא נדרוש הכי, י"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה טפי לבטולי מה מצינו דידיה דהוי פריכא, א"נ דכיון דאיכא לאוקמי בקלקי וחבק לית לן למדחי מה מצינו, וכן עיקר.
ת"ל בגד ועור בגד ועור לגזירה שוה. פירוש ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה פירוש וילפינן. [בכת"י כתוב כאן חסר. ונשאר דף חלק].
[דף סד עמוד ב] [ובלבד שלא תתן כו'] אלא בנותן לכתחלה בשבת ולפי דבריו ז"ל הא דקתני הכא ואם נפל לא תחזיר היינו מפני שנראה כאילו מתכוונת להוציאו בפיה לחוץ והוה ליה כמשוי, ונראה דרישא נמי מהאי טעמא מיתסר לתת לתוך פיה דאילו משום שחיקת סמנים ליכא ברפואה קלה כיוצא בזה שאין עושים בו שום מעשה אלא נתינה לתוך הפה בלבד כמי שנותן אוכל לתוך פיו, וקרוב הוא זה לאותה שאמרו +א"ה, כאן חסר, ואולי ר"ל דדמי למאכל בריאים, וצ"ע+ ולא אסרו לתת לתוך פיה ולא להחזיר אלא כשבאה לצאת בו לחוץ, ולפי פירוש ה"ר יוסף ז"ל קשיא ההיא דמסכת עירובין (ק"ב ב') אמאי נקט התם רטיה דאית בה משום מירוח, וי"ל דמשום כח דהתירא דקתני שמחזירים אותה במקדש נקט רטיה דאע"ג דאיכא משום מירוח שהוא דבר קרוב אפי' הכי לא גזרו בו במקדש וכח דהתירא עדיף ליה, והפירוש הראשון נ"ל נכון מן הטעם שכתבתי.
שן תותבת שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים. פרש"י ז"ל [בל"א] דתרתי קתני שן תותבת של אדם נכרי דברי הכל יוצאה בו דבהא ליכא למיחש דילמא שליף ליה, אבל שן של זהב פלוגתא דרבי ורבנן, ואין לשון המשנה הולם פירוש זה כלל דהוה ליה למתני יוצאה בשן תותבת, והנכון כדפרש"י ז"ל דכולה חדא היא דשן של תותבת כשהוא שן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים, וטעמא דרבנן [לאו] משום דדילמא מינכר ומחכו עלה ומתיא ליה ברשות הרבים, ובשל כסף דלא מינכר מותר לדברי הכל כדאיתא בגמרא וכדפרש"י ז"ל בשם רבותיו, דהא בגמרא מוכח להדיא דבחששא דמישלף ואחוויי פליגי רבי ורבנן, דאביי פריש בגמרא דקסבר רבי דכל מידי דמגניא ביה לא אתיא לאחוויי מכלל דרבנן סברי דחיישינן דילמא שלפא ומחויא ליה מפני שהוא של זהב דחשיב, וכן פרש"י ז"ל משמו.
הבנות יוצאות בחוטים. פירוש בחוטין שבאזניהן דאילו בחוטין שבראשיהן הא קתני בריש פרקין לא [תצא] אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, וליכא למימר דהכא בבנות פנויות דליכא למיחש לטבילה של מצוה, דהא ליתא חדא דאפי' בבנות פנויות משכחת טבילה לטהרות כדקאמר התם (נדה ל"ב א') מעשה היה והטבילוה קודם לאמה, ועוד שלא חלקו חכמים בין אשה לאשה, אלא הכא בחוטין שבאזניהם קתני דלא מיהדקי וליכא למיחש דילמא מתרמיא טבילה של מצוה ושלפא להו, והיינו דקתני ואפי' בקיסמין שבאזניהן ולעיל בפרקין (נ"ז א') תנא בהדיא הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן, וכן פרש"י ז"ל.
גמרא וצריכא דאי אשמעינן דידה עד אבל דבהמה דמינכר אימא לא צריכא. ובדין הוא דבבהמה דקתני הוה סגי ליה אלא דתנא לא זו אף זו קתני.
בשלמא זקנה בשל ילדה שבח לה אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה. יש שפירשו בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה והוה ס"ד שתהא יכולה לצאת בו דלא חיישינן דילמא מחכו לה עלה, ואצטריך תנא לאשמעינן דאפי' הכי לא תצא דזמנין דמחכו לה עלה שאינה יכולה לכסות כל כך שלא יראה שערה ואתיא למשלפה ולאיתוייה, אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה ופשיטא שלא תצא דבודאי מחכו לה עלה ושלפא ומתייא להו בידה ולמה ליה לתנא למיתנייה, ופרקינן כדי נסבה כלומר שלא לצורך נקטה בענין זה ואין צריך לומר זו קתני, ולשון כדי נסבה לא אתי שפיר להאי פירושא, והנכון כמו שפירש הרב ר' יוסף ב"ר משה ז"ל בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה ואורחא דנפקא בה בחול, אלא ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה ואפי' בחול אין דרכה לצאת בה ומה ענין לומר שלא תצא בה בשבת, ומהדרינן כדי נסבה.
אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת לרשות הרבים אסורה לצאת לחצר. יש שפירשו דלחצר שאינה מעורבת קאמר דדמיא לרשות הרבים, דאילו בחצר המעורבת ליכא למיגזר כלום, ואחרים פירשו דסתמא אסרו ואפי' לחצר המעורבת משום דמילתא דרגילה ושכיחא הוא דאי שרית שתתקשט בהם בחצר שתצא לחוץ כדרכה ולא רמיא אנפשה, והכין מסתבר דאי ס"ד מותר להתקשט בהם בבית ובחצר למה הוצרכנו לומר (לעיל מ"ו ב') שהם ככל הכלים הניטלים בחצר ולמה הוצרך עולא לפרש הטעם מפני שיש תורת כלי עליהם, אלא ודאי בכל מקום אסרו להתקשט בהם ואפי' בחצר המעורבת.
ודעת מורי הרב ז"ל דלא אסרו אלא בדברים שאם יצאת אינה חייבת חטאת, דאילו בדברים שיש בהם חיוב חטאת שפיר מיזדהר ולא גזרו אטו רשות הרבים, וכן כתבו קצת המפרשים ז"ל, ואינו נכון בעיני דהא תנא בתר דקתני דיני חיוב חטאת ודיני איסורא דרבנן קתני הא דפאה וכבול בחצר לאשמעינן דכולהו אידך אסירי אפי' בחצר, ובירושלמי (ה"א) אמרו גבי ההיא דר"ג שיצא לטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו וכו' הדא אמרה אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר ע"כ, ומדקאמר אפי' מכלל דכל שכן בדברים שיש בהם חיוב חטאת שאסור לצאת בהם לחצר.
רב עניני בר ששון משמיה דר' ישמעאל אמר הכל ככבול. ופרכינן עלה ממתני', ואוקימנא דאיהו דאמר כר' ישמעאל ברבי יוסי דפליג אמתני'.
ודעת הגאונים ז"ל דלית הלכתא כר' עניני בר ששון דהא סתם מתני' אזלא כרב וקי"ל כסתם משנה, וקשיא להו לרבנן ז"ל על מה סמכו הנשים לצאת בתכשיטין לרשות הרבים דהא בכולם אסורה לצאת כדתנן בהדיא, ור"ת היה אומר שסמכו בזה משום דהלכה כרב עניני דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ואף על גב דסתם מתני' דלא כותיה אשכחן לרב דאמר במסכת גיטין (ל"ז ב') נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד והילכתא כותיה ואף על גב דאיכא סתמא דפליגא עליה, וכיון דקי"ל כרב עניני שהכל ככבול ומותר לצאת בהם ואפי' לחצר שאינה מעורבת הוא הדין לכרמלית, ובזמן הזה אין לנו שום רשות הרבים [לפי] שאינו רחב י"ו אמה ולא מכוון משער לשער.
ואין דברים אלו מחוורים לר"י ז"ל דהתם הילכתא כרב משום דסוגיא דשאר אמוראי בתראי רהטה כוותיה, אבל הכא היכי דחינן סברא דרב וסתם מתני', ועוד דדילמא אף רב עניני לא התיר אלא לחצר שאינה מעורבת אבל לא לכרמלית, דאע"ג דקתני מתני' איסורא בכבול ופאה נכרית לרשות הרבים דילמא הוא הדין לכרמלית, דבדוכתי טובא השוו חכמים דין כרמלית לרשות הרבים, וכדאמר אביי בפ"ק (י"א ב') גבי הא דתנן לא יעמוד אדם ברשות הרבים אמר אביי דכרמלית היא היא כרשות הרבים, ורבא התם פליג משום דאפי' ברשות הרבים ליכא למיחש כולי האי שמא יוציא הכלי לחוץ, ולענין הצלה דדליקה (לק' קט"ז ב') אשכחן לר' יהודה בן בתירא דשרי להציל לחצר שאינה מעורבת ולא שרי לכרמלית.
ולענין מה שנהגו הנשים לצאת בתכשיטים, שלא כדין נהגו, אלא דהנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגים ואל יהו מזידים ואם באנו למחות בידם לא ישמעו לנו, א"נ דלא אסרו רבנן אלא בנשים שבאותו הדור שהיו שחצניות וכדאיתא בירושלמי (ה"א), אבל בזמן הזה שאין רגילות כלל למישלף ואחוויי לא, שזו לא היתה גזירה דרבנן עד שיהא צריך מנין אחר להתירו אלא איסור הוא שאסרו לפי הזמן, וכן שדר הגאון רב שלום ז"ל בתשובה, ועוד אומר רבינו ברוך ז"ל דאפשר שלא אסרו חכמים אלא לדידהו דהוה להו רשות הרבים דאורייתא, אבל לדידן דלית לן רשות הרבים וליכא חשש איסור תורה לא גזרו כלום, וכתבו בתוספות האחרונות כי הרבנית אשת רבינו יהודה ז"ל היתה אומרת כי בעלה היה אוסר לה, וגם השר מקוצי ואחיו ז"ל היו אוסרים לנשותיהם, ואפי' לדברי המתירים דוקא דברים שאיסורם מדרבנן דילמא שלפא ומחויא, אבל דברים שיש בהם משום משוי לדברי הכל אסורים אף בזמן הזה ע"כ.
וחזינן ברוב המקומות שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם ואילו לעיל אמר עולא וחלופיהם באיש למימרא דטבעת שאין עליה חותם אם יצא בהם האיש לרשות הרבים חייב חטאת, אבל י"ל שלא אמר עולא אלא לפי דורם שלא היו רגילים האנשים בחול אלא בטבעת שיש עליה חותם, אבל בזמן הזה שאין רגילין אלא בטבעת שאין עליה חותם הרי הוא תכשיט ונוי גמור שאין בדברים אלו אלא כפי מנהג כל מקום ומקום, וכדתנן (לק' ס"ה א') ערביות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם וכו', מ"ר ז"ל.
אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה שתהא בנדתה עד שתבא במים. פירוש שתטבול במקוה או במעין, וא"ת ולדורות הראשונים טבילה בנדה מנא להו, וכי תימא דלדידהו תרוייהו שמעת מהאי קרא, לא דייק הכי לישנא דמתניתא דקתני עד שבא רבי עקיבא ולמד וכו', פירש ר"ת ז"ל דנפקא לן מדכתיב אך במי נדה יתחטא דדרשינן התם במסכת ע"ז (ע"ה ב') במים שהנדה טובלת בהם, ובהלכות גדולות מפיק לה מקל וחומר דמשכבה דכתיב ביה טבילה, ואיכא דמפיק ליה מדכתיב בספר זכריה (י"ג) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לחטאת ולנדה.
אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. ואסיקנא כתנאי דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם רבי אלעזר ורבי שמעון אוסרים. ורב אמר כרבי אלעזר ורבי שמעון, ויש אומרים דלית הילכתא כרב, ומביאים ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דחולין (מ"א א') עושין מקום חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן מפני שהוא מחקה את המינים, וההיא הילכתא היא, ועוד מדתניא בפרק אף על פי (כתובות ס' א') אמר רבי מרינוס צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצינעא ואיפסיקא הילכתא כרבי מרינוס, וכן הקשה הרב ר' נסים ז"ל, אבל ר"י ז"ל אומר דא"כ הוה ליה למימר בגמרא התם למימרא דהויא דלא כרב וכדאמרינן בפ"ק דיו"ט (ט' א') ובפ"ק דע"ז (י"ב א') דפרכינן מתנייתא ומתרצינן להו אליבא דרב, אלא ודאי פשיטא להו דבהנהו אפי' רב מודה שלא אמר רב אלא בדבר שאילו רואין אותו איכא חשדא כההיא דשוטחם בחמה, אבל התם גבי שחיטה אפי' לעין הכל מותר לעשות בביתו שהרואה אומר לנקר חצרו הוא צריך כדאמרינן התם, וההיא דצינור נמי כיון שאינו עושה אלא כלאחר יד וכאילו אינו מתכוין לכך אפי' חזו ליה ליכא חשדא כולי האי ולפיכך התירו בצנעה, ואף על פי כן נראה שאין הלכה כרב, דבירושלמי (כלאים פ"ט ה"א) הביאו מתנייתא טובא לתיובתא עליה ואמרו כולהון פליגין עליה דרב ולית להון קיום, ואף על גב דבפ"ק דיו"ט (שם) ובפ"ק דע"ז (שם) שקלינן וטרינן לתרוצי מתנייתא [אליבא] דידיה, הא אורחא דתלמודא הוא כמה דאמרינן נימא מהא נמי תהוי תיובתא, אבל בתוספות יש שפוסקים הלכה כרב.
[דף סה עמוד א] והוא שקשור לה בסנדלה. פירוש [שאם] אינו קשור לה חיישינן דילמא נפיל ואתי לאיתוייה, והיינו דאמר רבא לקמן גבי מוך שהתקינה לנדתה אף על פי שאינו קשור דכיון דמאיס לא אתיא לאיתויי מכלל דבאידך מהאי חששא הוא דאסרינן, וא"ת ותיפוק לי דהו"ל משוי דהא אמרינן בפ"ק (לעיל י"א ב') גבי כיס של זב דכל אצולי טינוף לא חשיב מלבוש, י"ל דהתם ליכא אלא אצולי טינוף דבגדים, אבל הכא שהיא שופעת דם על ירכותיה ומצער לה צריכה היא לו כדי שלא תצטער, ואין לך מלבוש גדול מזה, וכן תירצו בתוספות.
רבי יוחנן נפיק בהו לבי מדרשא. יש שפירשו דהוה נפיק במוך שבאזנו וסנדלו לבי מדרשא אפי' כשאינם קשורים ודרך רשות הרבים, וכן נראה מפרש"י ז"ל, ואותבו עלה מדרמי בר יחזקאל דתנא [והוא שקשור] ואיך יצא אף על פי שאינו קשור, ופריק דהתם בלא מיהדק ודרבי יוחנן במיהדק, וא"ת ואמאי לא אוקמה רמי בר יחזקאל אף על פי שאינו קשור ובמיהדק, י"ל משום דסתמן על הרוב אינם מהודקים, וא"ת ולמה לא נחלקו על רבי יוחנן אלא חבריו ואילו על ר' ינאי דלא נפיק אלא לכרמלית נחלקו כל בני דורו, י"ל דר' ינאי הוה נפיק אף על גב דלא מיהדק דקסבר דדוקא לרשות הרבים אסרו חכמים ונחלקו עליו כל בני דורו דקסברי דלענין זה כרמלית כרשות הרבים וחדא גזירה היא והילכתא כוותיהו, ובדמיהדק מסתברא דהילכתא כרבי יוחנן שאפי' לרשות הרבים מותר, ולדברי הכל מותר לתת בזמן הזה מוך או תבן במנעלים שלנו בלא שום קשירה ושום הידוק, דבסנדל הוא שאסרו לפי שהיה פיו פתוח אבל מנעל של עור שנסתם יפה בפיו אפי' בעקב מותר לתת מוך וכל שכן בסופי האצבעות, וכן פירשו בתוספות.
דכל מידי דמגניא ביה. פירוש דמגניא ביה פורתא, דאילו היכא דמגניא ביה טובא כי שלפא ליה אפי' רבנן מודו, דהא שרו רבנן לצאת בסבכה ובטטפת ובסנבוטין הקבועים בה משום דאי שלפא להו תגלה ראשה ומיגניא טובא.
אלא משום צורתה לעביד ליה פולסא. מכאן הקשה ר"ת ז"ל על רש"י ז"ל שפירש בבבא מציעא (מ"ז ב') גבי הא דאמרינן אסימון דבר שאין עליו צורה שפירש שאין עליו צורה כלל ואילו התם אמרינן דאסימון פולסא, ואם איתא דאסימון אין עליו צורה היכי אמרינן הכא אי משום צורתא לעביד ליה פולסא, ולפיכך פירש ר"ת ז"ל דהתם הכי קאמר אסימון דבר שאין עליו צורה חשובה שאינו שוה כלום מחמת צורתו כדין מטבע, והוא מלשון פלסיה לסלא (ב"ק י"ט ב') שהוא לשון סדק, ורבינו ז"ל פירש מלשון ושקל בפלס הרים (ישעיה מ') כלומר שאינו שוה כלום אלא משקלו או שאינו עומד אלא לשקול בו, ורש"י ז"ל נשמר כאן ופירש אי משום צורתא לעביד חתיכה של עץ ויחוק בו צורה, ונראים דבריו ז"ל דודאי כל שאין עליו תורת מטבע נקרא פולסא, או כשהוא של מתכת אלא שאין עליו צורה דומיא דאסימון דהתם או שיש עליו צורה [אלא] שאינו של מתכת כפולסא דאמרינן הכא, ובמסכת מעשר שני (פ"א מ"ב) שנינו אין מחללים מעשר שני לא על האסימון ולא על המטבע שאינו יוצא אלמא תרתי מילי נינהו, ואסימון אינו מטבע כלל לפי שאין עליו שום צורה, ואסימון הוא לשון פרטי לענין זה ופולסא לשון כללי כדאמרן.
אבוה דשמואל וכו' עביד להו מקואות ביומי דניסן. פירוש מפני שהוא זמן הפשרת שלגים והיה חושש שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים, אבל בימות החמה לא היה חושש לכך כיון שהנהר הולך כדרכו ואין אנו רואים בו שום גידול.
ומפצי ביומי דתשרי. פרש"י ז"ל שהיה נותן מחצלאות בנהר בקרקעיתו שטובלות בו מפני הטיט הנדבק ברגליהם מחמת מיעוט המים והויא חציצה, ויש שהשיבו עליו דכיון דלבתר שנכנסו רגליה במים נדבק בה הטיט לא חשיבא חציצה לפי ששנינו (מקואות פ"ז מ"ז) מטה שהטבילוה אף על פי שרגליה שוקעות [בטיט העבה] טהורה לפי שהמים קודמין ברגליה ע"כ, ולאו מילתא היא דהתם ליכא שום דבר נדבק וחוצץ מה שאין כן [כאן] שנדבק בין אצבעותיה, אלא דאשמעינן התם דאע"ג דבשעת גמר טבילה אין המים תחת רגליה אין בכך כלום שהרי (רגליה) [המים] קדמו, ומכאן נלמוד שהאשה יכולה לעמוד על רגליה בקרקע הנהר או המקוה בשעת טבילה או לאחוז בידה בכלי שהוא בתוך המים, וכן הורה מורי הרב ז"ל, והראב"ד ז"ל השיב על רש"י ז"ל לפי שכבר גזרו חכמים שלא לטבול על גבי כלים המיוחדים לישיבה משום גזירת מרחצאות, וכדאתינן למימר בסוף מסכת נדה (ס"ו ב') שלא תטבול אשה על גבי כלי חרס משום גזירת מרחצאות, אלא דפרישנא התם דכיון דלא מייחדי לישיבה ולא חזו למדרס ליכא למיגזר ופרישנא טעמא משום ביעתותא, הא כל היכא דמיוחד לישיבה אסור, וזה שאמרו במסכת מקואות (פ"ה מ"ב) שאסור להטביל כלים על גבי הספסל והיינו משום גזירת מרחצאות כדאמרן, דאילו משום ביעתותא לא שייך גבי כלים [רחבים] שהאדם הטובל [על גביהם] עומד לבטח כקרקע, הילכך אם איתא לפרש"י ז"ל מיירי דהני מפצי היו נתונים על שפת הנהר מפני הטיט המתדבק שם, ובתוספות השיבו על רש"י ז"ל דלחציצה ליכא למיחש דטיט הנדבק ברגלים דבר שאין מקפידים עליו הוא וקי"ל דמיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ, ור"ת ז"ל פירש כי המחצלאות הללו היה נותן סביבות הנהר כדי שתהיה בטוחה שלא יראנה שום אדם ותטבול בבטחה ובנחת, וכדאמרינן התם אשה לא תטבול על גבי כלי חרס משום בעתותא שהאשה כשטובלת בפחד אינה טובלת יפה ועושה קמטים בגופה, וכן אמרו אשה לא תטבול בנמל והיינו מהאי טעמא.
[בנתיה] דאבוה דשמואל דצבעונין הוו. הנכון כדפרש"י ז"ל דכיון דהוו דצבעונין איכא למיחש דשלפי ומחוויא להו, ואף על גב דמשמע לעיל דכל מידי דליכא ניסכא ליכא למיחש הני מילי במידי דאורחיה בניסכא, אי נמי הכא הוא היה מכיר שהיו שחצניות אף בזה והיה חושש.
נשים המסוללות זו לזו פסולות לכהונה. פרש"י ז"ל לכהן גדול, ואף על פי שלא היה נראה בדורו כהן גדול אפי' הכי לאו אורח ארעא ופריצותא איכא, והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות ע"ו א') אמר רבא לית הילכתא לא כאבא ולא כברא, לית הילכתא כרב הונא דאמר נשים המסוללות זו לזו פסולות לכהונה ואפי' לר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הני מילי איש אבל אשה לא, אלמא הא דרב הונא פסולה לכהן הדיוט מדין זונה קאמר כההיא דר' אלעזר, דאי לא מאי אפי', נהי דזונה לא הויא, פסולה לכהן גדול הויא, לפי שאין בתוליה קיימין, ולפיכך פירשו בתוספות דפסולה לכהן הדיוט קאמר משום זונה, וק"ל טובא דהא אמרינן בההיא דרבא דההיא דר' אלעזר חמיר טפי מהא דרב הונא, והתם אשכחן דרב הונא לית ליה דר' אלעזר, ונראה ודאי שזה הכריחו לרש"י ז"ל לאפוקה מפשטה ולפרש אותה בכהן גדול, וההיא דרבא לא קשיא דודאי רב הונא אליבא דרבנן קאמר לה ולפסלה לכהן גדול, ואילו פסק רבא סתם דלית הילכתא כדרב הונא הוה אמינא דהיינו אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' אלעזר אבל אליבא דר' אלעזר פסולה אפי' לכהן הדיוט משום זונה, ולפיכך אמר דליתא לדרב הונא כלל ואפי' למ"ד דאית ליה דר' אלעזר לית למפסלה מטעם זונה דאפי' ר' אלעזר לא אמר אלא באיש.
[דף סה עמוד ב] מטרא במערבא סהדא רבה פרת. פרש"י ז"ל כי כשרואים בבבל שגדל נהר פרת הבא מארץ ישראל הוא עדות שירדו גשמים בארץ ישראל ואסור לטבול שם מטעמא דמפרש ואזיל, ויש שקשה לו דכיון דבני בבל קרו לבני ישראל בני מערבא מכלל דבבל למזרחה של ארץ ישראל עומדת וכל הנהרות שהם במזרח הולכים אל הים שהוא במערב, ולאו קושיא היא כלל כי דרך הנהרות להתעקם, ועוד אולי הוא נופל לצד הים שבמזרח, וזה פשוט מאד.
קסבר שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים. והוו להו זוחלים מיעוטא, פירוש הנוטפים הם מימי הגשמים וכשהם רבים על מימי הנהר או המעין פוסלים אותו לטבילה, ולא מטעם מים שאובין בידי שמים דהא אפי' מקוה שלם שיש בו ארבעים סאה אינו נפסל בשאובה ומותר למלאות בכתף ולתת בה וכל שכן מעין ונהר, גם אין הטעם משום דבעינן מים חיים דהא קי"ל בהדיא שהזב טעון מים חיים והזבה והנדה אינם טעונים מים חיים, וכמה משניות בזה שאין להם סוף (מקואות פ"ח מ"א), אלא טעמא דמילתא מפני שמימי הגשמים דינם כמקוה לפי שבאים מהים והים יש לו דין מקוה כדכתיב ולמקוה המים קרא ימים, ותנן (עי' מקואות פ"א מ"ז פ"ה מ"ג) המעין מטהר בכל שהוא כלומר כשגופו של טובל עולה בהם והמקוה בארבעים סאה, המעין מטהר בזוחלים והמקוה מטהר באשבורן, ופירושו שהמקוה מטהר באשבורן דוקא ולא בזוחלין אבל המעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן, והכי מוכח מדתניא בתורת כהנים אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין, אלמא לא מימעיט מעין באשבורן אלא מקוה בזוחלין, ושמו גם כן מורה עליו דאילו מקוה היינו דקוו מיא וקיימי אבל מעין נקרא כל שמימיו נובעים בין שהוא זוחל או שעומד באשבורן, וכבר הביא על זה ראיות גדולות ר"ת ז"ל, ומיהו מקוה שעשה שלמה שהיה מושך לו מעין עיטם אינה ראיה, שכבר אמרו בירושלמי (יומא פ"ג ה"ח) כי מקום רגלי השוורים היה נקוב כמוציא רמון ובתחתיתו היה יוצא ונמשך וזוחל, וכן אפשר לומר במקוה שהיה בקדש בבית הפרוה הנמשך מעין עיטם כדאיתא במסכת יומא (ל"א א'), ואין זה מקומו להאריך יותר.
מכל מקום כשמימי הגשמים מתרבים על הנהר הוה ליה כמקוה שאינו מטהר בזוחלין והיה צריך להקוות מימיו ולעשותו אשבורן ולפיכך היה נפסל לטבילה כשהוא גדל מחמת גשמים, ורב היה מחמיר כי אפי' אינו רואה גשמים יורדים כיון שהיה רואה שהיה הנהר גדל היה חושש שירדו גשמים למעלה עד שהיו הנוטפים מרובים על הזוחלין, ומיהו כשהיה הנהר הולך כדרכו לא היה מחמיר לחוש שמא אלמלא שירדו גשמים למעלה היה מתמעט שזו נראית לו חששא גדולה ואפי' בימות הגשמים, ואבוה דשמואל נמי הכי סבירא ליה ולא היה חושש אלא ביומי ניסן כדאיתא לעיל, אבל שמואל דאמר שאין המים מטהרים [בזוחלין] אלא ביומי תשרי שאינו זמן גשמים כלל, היה חושש אף בימות החמה ואפילו כשהנהר הולך כדרכו שמא הגשמים מעמידים אותו על הילוכו כדרכו.
ופליגא אאידך דשמואל דהוה אמר דנהרא מכיפיה מיבריך ואפי' כשהנהר גדל לא היה פוסלו, ואומר ר"ת ז"ל שהיה סומך על מה שאמרו במסכת תעניות (כ"ה ב') שאין לך כל טפה מלמעלה שאין כמה טפות עולות ל[קראתה] מלמטה שנאמר תהום אל תהום קורא, וזו דשמואל היתה קולא יתירא ואידך דידיה הוות חומרא יתירה, אבל דרב ואבוה דשמואל הוות מילתא בינונית וממוצעת, וא"ת אליבא דשמואל זב שטעון מים חיים במה היה טובל לפסחו דתניא (פסחים צ' א') הזב והזבה ששחטו עליהם [בשמיני שלהם] מכלל שהיו מטהרים סמוך לפסח, י"ל כי סמוך למקורו של מעין היה המעין מכוסה שאין גשמים יורדים בו, וגשמים שיורדים למטה אין דרך לחזור לאחוריהם אלא שיורדים והולכים אל הים, כך תירצו בתוספות.
והקשו בתוספות וכי רבו הנוטפים על הזוחלים מאי הוי נימא ראשון ראשון בטל כדאמרינן בפרק בתרא דע"ז (ע"ג א') גבי המערה יין נסך לבור, ותירצו דשאני הכא כי מימי הגשמים יורדים הרבה יחד ומתערבין בנהר, דהכי מפליג התם בין צלצול קטן דלא נפיש עמודיה [לחבית] דנפיש עמודיה, אי נמי דהתם הוא דלבסוף ליכא רובא ולא אפי' כדי נתינת טעם, אבל כל שנפל בסופו עד כדי נתינת טעם ודאי אין אומרים ראשון ראשון בטל, והראיה חלב שנפל לקדרה מעט מעט שאם יש בסופו כדי נותן טעם ודאי אסור דטעמא לא בטיל, ולא אמרו גבי יין נסך אלא מפני שאוסר במשהו וקסבר דהני מילי היכא דנפיל התירא לגו איסורא אבל איסורא לגו התירא לא אסר עד שיהא בו בנותן טעם וכדאיתא התם, ושם הארכתי הרבה בענין זה בס"ד.
ומיהו איכא למידק מהא דתנן בפ"ה של מסכת מקואות (מ"ג) מעין שהוא מושך כנדל וריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה, דאלמא אין מעין נפסל מפני שרבו עליו מים דעלמא, והנכון בזה דהא דקתני וריבה עליו לומר שהגדיל מימיו והרבה אותם ולא שיהו אלו הנופלים מרובים, והכי מוכח לישנא דריבה עליו, והכי קתני שאם היה בכאן מעין שמימיו מועטין ומרודדין והיו מימיו מושכין כנדל הזה [והוסיף עליו מים] והמשיכו יותר והוא יורד ומושך בריבוי מימיו ובגובה מימיו אבל מ"מ לא נתרחב מקומו, הרי הוא כמות שהיה, וקתני סיפא היה עומד וריבה עליו מים והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ושוה למעין לטהר בכל שהוא, והכי פירושא אם היה המעין קודם לכך עומד שלא היה מתפשט לכאן ולכאן ולא היה מושך הרבה וריבה עליו עד שהמשיכו והרחיבו, יש לו שני דינין, כי במקום שהיה עומד בתחלה דינו כמעין, ובמקום שנתרחב ונמשך דינו כמקוה לטהר באשבורן, וזה מפני מראית העין שנראה להם כאילו כל הריבוי ההוא בא מן המים שנמשכו שם, ואף על פי שבדרך האמת כבר נתבטלו במיעוטם, הא כל שהמים הנמשכים מרובים שרבו על המעין, כולו נפסל לטבילה ואפי' במקום שהיה הולך שם בתחלה, כדאמר רב הכא שמא ירבו הנוטפים וכו', וכן פירש הראב"ד ז"ל, ויש שפירשו דההיא אפי' כשריבה עליו מים שהם מרובים על הזוחלים קתני שהוא כמות שהיה במקום שהיה עומד בתחלה דקמא קמא בטיל, ועוד שכשם שאין מקוה שלם נפסל בשאובה כך אין מעין נפסל בשום שאובה, אבל כשנמשך ונתרחב אז אסור לטבול בו משום מראית העין, והא דרב ואבוה דשמואל מפני שנתרחב הנהר ואין דרך לטבול אלא בשפת הנהר ששם מתרחב ומתפשט שהוא גדל, ומשום הכי הוה עובדא דעביד אבוה דשמואל מקואות, וגם זה נכון מאד, וכן דעת מורי הרב זלה"ה.
ולענין פסק פסק ר"ת ז"ל ובתוספות דהילכתא כשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך, ואפי' בימות הגשמים כשהנהרות גדלים מותר לטבול בהם, ואף על גב דרב פליג עליה וקי"ל דהילכתא כרב באיסורי וכל שכן דאבוה דשמואל קאי כרב, אפי' הכי הילכתא כשמואל דמתניתא במסכת בכורות (נ"ה ב') תניא כותיה, דתניא התם גבי נהר פרת תניא רבי מאיר אומר יובל שמו שנאמר ועל יובל ישלח שרשיו ולמה נקרא פרת שמימיו פרים ורבים וחכמים אומרים פרת שמו שמימיו פרין ורבין, מסייע ליה לשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיבריך, וכיון דמתניתא מסייע ליה קיי"ל כותיה, ואף על פי שאנו רואים בעינינו שהנהרות גדלים בזמן גשמים והפשרת שלגים, כבר אמרנו דסבירא ליה לשמואל דכל טפה שיורדת מלמעלה תהום עולה לקראתו מלמטה, ועל זה אנו סומכים לטבול בנהרות בכל ימות השנה.
ואין זו שיטת הגאונים ז"ל כי כולם פסקו הלכה כרב ואבוה דשמואל, וכן הכריע רבינו הגדול ז"ל, דהיכי שבקינן כל הני מימרי דאיתמרו להלכה משום ההיא דאיתמרא בדברי הגדה, ואילו איתא דהויא ההיא מתניתא תיובתא דרב ואבוה דשמואל הוה לן לאותביה מינה, אלא ודאי דההיא דברי הגדה הם ואין משיבים מהם, כי אף על פי שמימי פרת פרים ורבים וכל הנהרות ממימי פרת מתברכים כדאיתא בבכורות (נ"ה א'), מ"מ אין לנו לסמוך על זה [לענין] איסורא דאורייתא כשאנו רואים הנהרות גדלים בזמן הגשמים, דמי יימר דברכה דכיפיה הוה רובא, ולא עוד אלא דודאי אפי' שמואל עצמו לא היה סומך על זה למעשה וכדקאמר שאין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי, והא דאמרינן דפליגא דידיה אדידיה לאו דהדר ביה מחדא מינייהו אלא לומר דפליג מאי דהוה אמר בדרך אגדה למאי דקאמר להלכה, וכאותה שאמרו (לעיל נ"ד א') השתא דאמר שמואל טפח ותנא דבי שמואל טפחיים שמואל אתא לאשמעינן הלכה למעשה, וכן פירשנו בפ"ק (לעיל י"ג א') בהא דאמר עולא ופליגא דידיה [אדידיה], וכיון שכן קי"ל כרב ואסור לטבול בשום מעין ושום נהר בשעה שהוא גדל דחיישינן שמא [רבו] נוטפים על הזוחלים, וליכא למינדא מהא.
והאמרת רישא פורפת. דהא קתני רישא ומדיות פרופות, כן פרש"י ז"ל, ועוד י"ל דכיון דכולה מתני' בשבת עסקינן כי קתני פורפת סתמא ודאי פורפת [בשבת] משמע, דאי לא ליתני בהדיא פורפת מבעוד יום וממילא שמעינן שלא תפרוף בשבת.
ופרקינן סיפא אתאן למטבע. פירוש דלאו בר טלטול [הוא], אבל אבן שהוא בר טלטול ומיוחד לכך הרי הוא ראוי לטלטלו, מה שאין כן במטבע דלא מהני ייחוד.
גירסת רש"י ז"ל למאן דאמר אין מערימין התם הוא דרך הוצאה בכך. ופירש ז"ל כגון מוכרי כסות מוציאים אותן דרך מלבוש, כלומר וכיון דהוי בדרך הוצאה אסרו להערים, אבל הכא שאין דרך הוצאה בכך והוצאה כלאחר יד היא שרינן להערים, ויש גורסין התם הוא דאין דרך הוצאה בכך כלומר שאין דרך ללבוש חלוקים הרבה זו על גב זו וכולי עלמא מכירים בהערמתו, אבל הכא דרך הוצאה בכך כלומר שאין דרך הוצאה להוציא האגוז לבנו לעשות כן ולא מינכרא הערמה דידיה אימא שפיר דמי תיקו, וכיון דאיסורא דרבנן הוא נקטינן לה לקולא.
מתני' הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר. פרש"י ז"ל הקיטע שנקטעה רגלו אחת ועושה קב לתת בה ראש ארכובתו, יוצא בקב שלו, דמנעל דידיה הוא, ור' יוסי אוסר דלאו מנעל הוא, והא דקתני סמוכות שלו מיירי במי שנקטעו רגליו ונותן על שוקיו סמוכות של עור והולך עליהם, והקשו בתוספות דא"כ דרישא דמיירי בשלא נקטעה אלא רגלו אחת הרי הוא מהלך על הקב וסומך עליו למה אמר אביי בגמרא שאינו טמא טומאת מדרס, ועוד דהא במסכת יומא (ע"ח ב') אסיק רבא דבין לר' מאיר [בין] לר' יוסי מנעל הוא, אלא דקא מיפלגי דר' יוסי חייש דילמא נפיל מיניה ואתי לאיתוייה בידיה ברשות הרבים ור' מאיר לא חייש להכי, ואם כן היאך אפשר לפרש דר' יוסי אוסר משום דלאו מנעל הוא, ועוד דכיון שהוא צריך לו להלך בו היאך אפשר לחוש דילמא נפיל מיניה ומייתי ליה בידיה ואי מייתי ליה בידיה במה יהלך, והא ודאי ליכא מאן דידע פירושא דקב הקטוע טפי מרבא דעביד ההיא אוקימתא, ולפי פירוש רש"י ז"ל אי אפשר לרבא לומר כן.
לפיכך פירשו בשם ר"י ז"ל דאם איתא לפירושו ז"ל מיירי כשאותו קיטע שנקטעה רגלו אחת נשען על שתי מקלות שבידיו, דהשתא אם יפול הקב ממנו יוכל ללכת על המקלות ומייתי הקב בידיה, והיינו טעמא דאביי דאמר שאינו טמא מדרס דקסבר שאין עיקר סמיכותו אלא על המקלות, וסיפא מיירי כשנקטעו שתי רגליו כדפרש"י ז"ל, ולפי פירוש זה יש ללמוד כי החיגר מותר לצאת בשבת מרשות הרבים במקל שבידו שנשען עליו, דאפי' ר' יוסי לא אסר אלא הקב דנפיל ומייתי ליה בידיה.
אבל הרב ר' יוסף ב"ר משה דנבנרט ז"ל פירש דכולה מתני' מיירי במי שנקטעו שתי רגליו והוא עושה סמוכות של עור לארכבותיו ללכת עליהן כדפרש"י ז"ל, ואף על פי כן עושין קבין לראש שוקיו כדי שלא ירגישו שאין לו רגל כשהוא יושב, ופעמים שהוא נשען עליהם קצת על ידי מקלות, והשתא היינו דאמר אביי שאינו טמא מדרס והיינו נמי דחייש ר' יוסי דילמא כשהוא מהלך על שוקיו משתמיט חד מהני קבין ומייתי ליה בידיה, ולפי זה אין לנו ראיה להתיר לחגר לצאת במקלות, אבל מסיפא דמתני' שמעינן ליה כדבעינן למימר בס"ד.
[דף סו עמוד א] סמוכות שלו טמאין מדרס וכו' ונכנסים בהם לעזרה. פירוש דלאו מנעל נינהו ואינם בכלל מה שגזרו שלא ליכנס לעזרה במנעל.
כסא וסמוכות שלו. פירוש לכל הפירושים הא מיירי כשנקטעו שתי רגליו ונכווצו גידי שוקיו ואינו יכול ללכת לגמרי עליהם, אלא שהוא קושר כסא לאחוריו ונותן ספסלים בידיו ונשען עליהם ונגרר דרך אחוריו, ופעמים שהוא נשען וסומך על סמוכות שבשוקיו בסיוע הספסלים שבידיו וקתני שאותם הסמוכות טמאות מדרס ואין יוצאים בהם בשבת, כי כשהוא מהלך על הכסא והספסלים משתלפי מיניה הסמוכות כשהוא נגרר ודילמא אתו לאתויינהו, ומ"מ לענין הספסלים שבידו דכולי עלמא יוצא בהם דמלבוש חשיבי, ומכאן ראיה להתיר מקלות החיגרים לצאת בהם.
גירסת רש"י ז"ל ואין נכנסין בהם לעזרה. ואף על גב דברישא קתני נכנסים, התם מפני שהסמוכות הם בשוקיו ודכולי עלמא לא שמייהו מנעל, אבל הכא בסיפא הסמוכות הללו הם במקום מנעל כי הם בראשי שוקיו במקום רגליו, וכשהוא נגרר בארץ על ידי הכסא והספסלים הוא סומך עליהם מעט, הילכך למאן דסבר דמנעל שאינו של עור שמיה מנעל אין נכנסים בהם לעזרה, ומאי דתני תנא קמיה דרבי יוחנן נכנסים בהן לעזרה אסיפא קאי, דקסבר דמנעל שאינו של עור לאו מנעל הוא, והגיה רש"י ז"ל גירסתו במשנה כרבי יוחנן, אבל ודאי אליבא דהילכתא כתנא דתני קמיה דרבי יוחנן [נקטינן] וכדבעינן למימר לקמן, ובין ברישא ובין בסיפא גרסינן נכנסים בהם לעזרה, וכן הגירסא בנוסחאות ישנות וכן גורס מורי הרב נר"ו ז"ל.
והא דתנן אם יש לו בית קיבול כתיתין טמא. פירוש אבל בלא קיבול כתיתין טהור לגמרי ואפי' מטמא מת כדמוכח בגמרא, וטעמא דמילתא כדפרש"י ז"ל דלא חשיב קיבול אלא כשהוא דומיא דשק שהדבר הנתון שם מטלטל על ידי המקבלו משא"כ בזו שהקב מטלטל על ידי השוק הנתון בו.
גמרא ואף שמואל הדר ביה דתנן חלצה בסנדל של עץ וכו' חליצתה כשרה ואמרינן מאן תנא אמר שמואל רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר. והקשה ר"ת ז"ל למאי דפרישנא התם דאפי' לר' יוסי קב של עץ מנעל הוא ואינו אוסר אלא מדרבנן גזירה דילמא [נפיל] מיניה ואתי לאיתויי ורבי מאיר סבר דלא חיישינן, מה ענין חליצה אצל שבת דהא לענין חליצה במנעל תליא מילתא ואפי' ר' יוסי מודה דמנעל הוא ומכשירו לחליצה, ותירץ דודאי כיון דר' יוסי סבר דסנדל של עץ לא מהני ליה כי על ידי שהוא עץ אינו מתהדק ברגל ונופל, הוה ליה פסול לחליצה דהוה ליה כמנעל גדול שאינו ראוי לו, דדרשינן ביבמות (ק"ג ב') נעלו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו, והיינו דאוקימנא כרבי מאיר, ויפה פלפל רבינו ז"ל כמשפטו, ואף על פי כן אין הפירוש מחוור דאי מהאי טעמא הוא דמפקינן לה הכא מדר' יוסי הוה ליה לתלמודא לפרושי.
והמחוור בזה מה שפירש רבינו הגדול דשמואל וכל הני אמוראי סבירא להו דרבי מאיר ורבי יוסי במנעל ולאו מנעל פליגי, ואוסר מדאורייתא קאמר, והא דלא קתני מחייב סברא דרבי מאיר נקט דשרי לכתחלה וכדאוקמה אביי התם במסכת יומא (ע"ח ב'), ורבא דהוא בתרא אשכח התם מתני' דסתר בה אוקימתא דאביי דתניא ושוים שאין יוצאין בו ביום הכפורים דאלמא מנעל הוא, ומשום הכי אמר רבא התם דלכולי עלמא מנעל הוא ובמיחש למפסק ואיתויי פליגי, והיינו נמי דאמרינן לקמן רב יוסף אמר מאן לא הודו לו ר' יוסי דקסבר רב יוסף דר' מאיר ור' יוסי במנעל ולאו מנעל פליגי, ורבא אמר מאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי, פירוש דליכא למימר מאן לא הודו לו ר' יוסי דודאי אף לר' יוסי מנעל הוא ומשום חששא דמפסק ומייתי לה הוא אוסר, ומאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי דאיהו הוא דסבר דסנדל של עץ לא הוי סנדל, שאין מנעל וסנדל אלא א"כ הוא של עור או מחופה עור, והנהו רבנן דאמרינן במסכת יבמות דסברי הכי היינו רבי יוחנן בן נורי, והא דלא אותיב הכא רבא לרב יוסף ולהני אמוראי מההיא מתניתא דפריך התם לאביי, היינו משום דלא חש וסמך אסוגיא דהתם, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, והרבה יש כיוצא בזה בתלמוד.
מאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי דתניא שפופרת של קש וכוורת של קנים רבי עקיבא מטמא ורבי יוחנן בן נורי מטהר. פרש"י ז"ל ורבי יוחנן מטהר בכלי קש דלאו עץ הוא ואין לנו אלא מה שנכתב בפרשה, וסנדל של סיידין נמי של קש הוא ולרבי יוחנן אינו מטמא, ואינו נכון, דלגבי סנדל כיון שטומאתו מדין מדרס שהוא נשען עליו מה לנו אם הוא של קש דהא לא גרע ממחצלת של שיפה ושל גמי או מכיפת שאור שייחדה לישיבה.
ובשם רבותיו פירש רש"י ז"ל דלעולם סנדל של עץ, והא דאוקימנא כרבי יוחנן בן נורי משום דרבי יוחנן בן נורי מטהר בשפופרת של קש דכיון דלא רגילי למעבד שפופרת של קש וכוורת של קנים לא חשיב כלי, והכא נמי כיון שאין רגילות לעשות סנדל אלא מעור (כלי) לאו סנדל הוא ולפיכך טהור, וגם זה אינו מחוור דלענין מדרס מה לנו שרגילים לעשות וכי רגילין לעשות ישיבה מכיפה של שאור, ויותר היה ראוי לפרש לפי שיטה זו דקסבר רבי יוחנן דסנדל של סיידין לא עביד להליכה, ומה שהסייד מטייל בו עד לביתו לא חשוב הילוך דלאו אורחא הוא למעבד שום סנדל להילוך כזה, כשם שאין דרך לעשות שפופרת של קש, ויותר הוא ראוי לעשות לישב על כיפת שאור וליחדה לישיבה, וכן פירשו בתוספות.
והמחוור יותר דהכא לא אוקימנא הא דסנדל של סיידין כרבי יוחנן בן נורי אלא לענין דכיון דלא רגילי למעבד סנדל של עץ לא חשיב סנדל לענין חליצה ולצאת בו בשבת דקסבר דסנדל של עץ לאו סנדל הוא כלל, אבל לענין שיהא טמא מדרס מודה דכל שנשען עליו ומהלך בו טמא מדרס.
וטעמא דרבי עקיבא דמטמא פרש"י ז"ל דקסבר דקש כעץ הוא חשוב שהקשין הם זנבות השבלים, וק"ל וכי מפני שהוא מזנבות השבלים יהא חשוב עץ, וי"ל דסבר לה כמאן דאמר (ברכות מ' א') עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה, והנכון יותר דמדרבנן הוא דמטמא שעשאום כשל עץ הואיל וקשים כעץ.
ולענין פסק הא ודאי שבת ויום הכפורים וחליצה דינם שוה לענין מה שראוי לחשבו מנעל, דהכא בסוגיין משוינן חליצה לשבת, וכן ביבמות (ק"ג ב'), והתם ובמסכת יומא (ע"ח ב') משוינן חליצה ליום הכיפורים, ולכאורה היה נראה דהילכתא דסנדל של עץ מנעל הוא, דהכי מסיק לה רבא התם דאמר דכולי עלמא מנעל הוא, אבל אי אפשר לומר כן דא"כ הרי סנדל של עץ ושל שעם ושל גמי ושל קש אסור לצאת בהם ביום הכפורים מדין מנעל וסנדל ואנן חזינן התם כמה אמוראי דנפקי בהו, ורבא גופיה נפיק בהו כדאיתא התם, וליכא למימר דהתם רבה גרסינן כמו שפירש ר"ת ז"ל, דהא בתר אביי אייתי ליה תלמודא התם, אלא ודאי הנכון דאע"ג [דאמר] רבא דלכולי עלמא מנעל הוא לר"מ ור' יוסי קאמר דאוקמינהו אביי דפליגי במנעל ולאו מנעל, אבל איהו וכל הני אמוראי כרבי יוחנן בן נורי סבירא להו דסבר דלא שמיה מנעל לשום ענין, ומשום דהילכתא כותיה קרינן ליה התם בלשון רבנן, וכיון דכן אנן אסוגיא דאמוראי סמכינן וכל שכן דעבדי בהו מעשה וקי"ל דמעשה רב, הילכך כל שאינו של עור או שאינו מחופה בעור פסול לחליצה כמו שהסכימו כל המפרשים ז"ל, והוא הדין שאסור לצאת בו בשבת, ומותר להם ליום הכפורים דלאו מנעל הוא, ומיהו לחצר שאינה מעורבת אסור לצאת ביום הכיפורים מדין שבת דהא קי"ל דעירוב הוצאה ליום הכפורים כשבת, וכבר הארכתי בזה במסכת יבמות (ק"ב ב') בס"ד.
אמר מר סנדל של סיידין טמא מדרס והא לאו להילוכא עביד. הקשה ה"ר אלעזר ממגנצא לרשב"ם כי לפי מה שפרש"י ז"ל דסנדל של סיידין נועלים אותו הסיידין כשמתעסקין בו, היכי פריך תלמודא דלאו להילוכא עביד והלא מהלך בו בשעת מלאכתו, ותו אפי' לא יהלך בו כיון שעשוי לישען עליו טמא מדרס הוא כדתניא בתורת כהנים אין לי אלא יושב עליו עומד ונשען עליו ונתלה מנין ת"ל אשר ישב, והשיב לו רשב"ם כי בודאי אין לפרש כפירוש רש"י ז"ל, וסנדל של סיידין הוא כלי אומנות של סיידין שטחין בה את הבית בסיד והוא עשוי מברזל והוא עשוי כעין סנדל פתוח, פטין בלע"ז, שלמטה עשוי ארוך רחב בשוליו ובאמצעיתו יש לו בית יד שאוחז בו כשטח הבית בסיד, ולעיתותי ערב מניח רגלו בתוכו ומוליכו עד ביתו ויכול לתת בתוכו רגלו ולנעלו, ולהכי פריך תלמודא והא לאו להילוכא עביד שהרי אינו עשוי אלא לטוח בו את הבית במקום כלי תשמיש הנקרא טרואילה בלע"ז, וכן פירש הר"י מכיר אחיו של רבינו גרשום ז"ל, וכן פירש ר"ת ז"ל, ור"י ז"ל פירש דאף לפירוש רש"י ז"ל ניחא, הואיל ועיקרו אינו עשוי למנעל ולסמוך עליו רק לשמור מנעליו שהוא נועל שלא ישרפו בסיד, ולהכי פריך והא לאו להלוכא קא עבידא שאין רגילות לנועלו אלא מעל למנעליו לצורך שמירתם, ומשני שכן הסייד וכו' כלומר פעמים שאין לו מנעל ונועל אותו עד ביתו במקום מנעלים גמורים.
והא דתנן ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא, אמרינן עלה אמר אביי טמא טומאת מת ואינו טמא טומאת מדרס. והא פרישנא טעמיה במתני'.
רבא אמר אף טמא טומאת מדרס. פירוש דסמיכותא דסמיך עליה חשוב סמיכות, וק"ל א"כ אפי' בלא כתיתין נמי דאע"ג דקיבול שוקו לא שמיה קיבול וכדפרישנא לעיל, הא לגבי מדרסאות אפי' פשוטי כלי עץ טמאים כדאיתא בבכורות (ל"ח א') בהדיא, וי"ל כי כשאין בית קיבול כתיתין מצערו ואינו יכול לישען עליו ולא חשיב מדרס, וא"ת ולרבא [אמאי] לא קתני במתני' בהדיא ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא מדרס כדקתני גבי סמוכות, י"ל דאילו קתני הכי הוה אמינא דמשום מדרס דבעינן שישען עליו בעינן קיבול כתיתין אבל לגבי טומאת מת לא בעינן קיבול כתיתין דקיבול שוקו חשיב קיבול, להכי קתני סתם טמא למימרא שאם אין לו קיבול כתיתין אינו טמא כלל.
עגלה של קטן. פרש"י ז"ל שהיא עשויה לשחק בה ולהדריכו עליה ופעמים שהוא יושב בה, והקשו בתוספות דא"כ מאי קמ"ל שאין לך מיוחד למדרס גדול מזה והיכי מדמה לה רבא לקב הקיטע, לפיכך פירשו שזו היא עגלה שעושים לקטן ללמדו לילך ועומד על שלשה אופנים תחת שלש רגלים ואוחז בה בידיו והיא מתגלגלת לפניו עם האיש הגדול המלמדו שמושכו ומסייעו ופעמים שנשען עליה לבדו, ואביי דחה דהתם זימנין דסמיך עליה לגמרי לפי שעה אבל הכא לא סמיך על הקב כלל.
[דף סו עמוד ב] התם לתרוצי סוגיא הוא דעבידי. ומכאן תירוץ למה שהקשו רבים דהא ממתני' משמע כדכתיבנא כי החיגר מותר לצאת בשבת במקלות שבידיו, ואילו במסכת יום טוב (כ"ה ב') אמרינן שאין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו, אבל יש לתרץ דהתם בסתם סומא שאינו הולך אלא עם מנהיג שאין המקל בידו אלא לתרוצי סוגיא בעלמא, אבל סתם חיגר שהולך במקלו או בספסלין בלא מנהיג יוצא בהם לרשות הרבים אפילו בשבת.
קשורי. פרש"י ז"ל בשם רבותיו ז"ל דהיינו אותם שמהלכים בהם בטיט, והקשה הוא ז"ל דא"כ אמאי טהורים מן המדרס דאיתיה אפי' בפשוטי כלי עץ, ור"י ז"ל תירץ דכיון שאינם עשויים להנאת ישיבה אלא להלך ממקום למקום [טהורין] הם אף מן המדרס, פירוש לפירושו דאע"ג דסנדל של סיידין טמא מפני שמטייל בהם עד ביתו התם הוא דאיכא צורת סנדל, ורש"י ז"ל פירש שהם הנקראים בלע"ז שלנו ספרופש והם ניתנים על הפנים להבעית, ואינם לא כלי ולא תכשיט.
מותר ליחנק בשבת. פירוש חולי ידוע הוא שעושים לו חניקה ממש בגרון כמו שכתוב בספר המאור לר"ז ז"ל וכן כתוב בתשובות הגאונים ז"ל, ורש"י פירש בענין אחר.
[דף סז עמוד א] מאן תנא אמר ר' אושעיא רבי שמעון היא דאמר כל בני ישראל בני מלכים. פרש"י ז"ל וכיון שכן כל אחד מישראל ראוי לכך וליכא למיחש דמחכו עליה ושליף ליה ומייתי ליה בידיה, רבא אמר באריג בכסותו ודברי הכל, דליכא למיחש לאתויי, והקשה ר"ת ז"ל דלרב הושעיא נמי ניחוש דילמא מיפסיק ליה ואתי לאיתויי כיון שאינו ארוג, דהכי חיישינן לעיל בפרקין (נ"ח א'), ולפיכך פירש הוא ז"ל כל ישראל בני מלכים ולא חשיב משוי כי ראוי הוא לכך, ודילמא שליף ליה או מפסק ליה ליכא למיחש דסתם זוגין אלו נתונים היו בשלשלת של כסף או כיוצא בו דליכא למיחש להכי, רבא אמר באריג בכסותו ודברי הכל, דאפי' לרבנן דלית להו דכל ישראל בני מלכים כיון שהוא ארוג לא הוי משוי כי נעשה טפל לכסותו, ועוד פירשו בתוספות פנים אחרים אבל זה הנכון והקל יותר.
כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. עיקר הפירוש דכל שיש בו טעם לרפואה בין של סם בין של לחש אין בו משום דרכי האמורי ואף על פי שנוהגים בו, שלא אסרה תורה אלא דברי אבטלה שנעשים בלא שום טעם, ולפיכך אפי' דבר שאינו רטיה ולא תחבושת אם יש בו טעם לרפאות כסגולה או כיוצא בו מותר, מפי רבינו ז"ל, וכבר פירשתיה במסכת חולין בס"ד.
וכן אמרו בתוספתא (פ"ח הי"א) אלו דברים מותרים היה מתחיל במלאכה נותן שבח לפני המקום, בחבית או בעיסה מתפלל הוא שתכנס בהן ברכה, לוחשים על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי ע"כ, ונראה בתוספות כי אפילו לחשים שאין אנו יודעים אם יש בהם סגולה אם לאו מן הספק מותר ולא אסרו אלא אותן שהם בדוקין שאין בהם טעם ואין בהם משום רפואה.
[דף סז עמוד ב] ומעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון.