בעזהי"ת ספר

איזהו מקומן

אוצר ציונים הערות ומראי מקומות דף על דף לפי סדר הגפ"ת על כל מסכת זבחים ליקטתי אספתי וערכתי בסיעתא דשמיא יהודה אריה בלאמו"ר הרב ר' אברהם יצחק שליט"א פרידלס מהדורה חדשה מורחבת ומתוקנת כולל מפתח נושאים מפורט ונלוה אליו קובץ כללא דמילתא וענינו הרחבת דברים שנתבארו באיזהו מקומן בקצרה מאת יעקב בלאמו"ר הרב ר' אברהם יצחק שליט"א פרידלס ונספח בסופו קונטרס משכיל לדוד פרקי חיים וגרגרים מתורתו של זקיננו הרב ר' דוד פרידלס זצ"ל התשס"ג — בני ברק תודתינו נתונה לקרן "יד רמ"ה" ע"ש הגאון ר' משה הרשלר זצ"ל נלב"ע ל' ניסן תשנ"א על תרומתה להוצאת ספר זה 0 כל הזכויות שמורות בכל עניני הספר אפשר לפנות: פרידלס חיד"א 9 בני ברק טלפון: 03-6187067 מכתבי ברכה ממרנן ורבנן שליט"א הגאון הגדול רבי יחיאל מיכל פיינשטיין שליט"א בע"ה את הרב היקר והנעלה מו"ה ר' דוד פרידלס ז"ל הכרתי עוד בבחרותו בעיר בריסק, למד אצל הגר"מ סוקולובסקי זצ"ל, היה מבאי בית מו"ח זצ"ל תמיד, וקרוב אליו ומשומעי לקחו, היה מצוין בתורה ויר"ש ישר וצנוע. וכאשר עתה בניו ומשפחתו היקרים שיחיו בדעתם להקים לאביהם שם וזכרון באהלי תורה, ומדפיסים חדו"ת ממנו מקצת רשימות שמצאו, ובהם דברים ישרים, מצורף לספר נכדו הרה"ג ר' יהודה ארי' פרידלס שליט"א חדו"ת במסכת זבחים, אסף ולקט חדו"ת ושיטות המפרשים, ולהתאים דבר על אופניו, לעזר ומראה מקום להמעיין, ויהא לתועלת הלומדים. אמינא לפעלא טבא דידהו יישר, ויהא הדבר לשם ולכבוד לאביהם ז"ל, ועטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. וע"ז באעה"ח יום ו' עש"ק לס' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' יט' לחודש חשון התשס"א. יחיאל מיכל פיינשטיין הגאון הגדול רבי משולם דוד הלוי סאלאווייציק שליט"א רוב שלו' וברכה וכט"ס למע"כ מכירנו היקר ומאד נעלה ערוגת הבשם בכל יקר וסגולה וכו' מ' ר' אברהם פרידליס שי' אחרי הברכה ודשה"ט, בדבר בקשתו לכתוב הסכמה על הספר שחיבר בנו היקר הרה"ג וכו' מ' ר' יהודה ארי' שי', שהשקיע בזה הרבה עבודה ועמל, ומצורף לזה קונטרס בשם משכיל לדוד לזכר אביו היקר ידיד משפחתנו הרב הג' המצויין וכו' מ' ר' דוד ז"ל, אחד מהיחידים היקרים שנשארו מעירנו בריסק יצ"ו, ושזכה כבר שמה להתקרבות מאאמו"ר הגה"ח זצ"ל, ובפרט כאן בירושלים ת"ו, הי' לו התקרבות מיוחדת באופן יוצא מהכלל, אבל האמת שאין זה מדרכי לתת הסכמות על ספרים, והנני בזה רק לברך את המחבר שי', שיזכה שישתעשעו בדבריו בשערים המצויינים בהלכה, והשי"ת יהא בעזרו להיות דבוק בעץ החיים ולעסוק בשקידת הלימוד ביחד עם אהבתו ויראתו ית"ש, שזה תכלית הבריאה וחובת האדם בעולמו. ובזה אחתום ד' חשון התשס"א לפ"ג משולם דוד באאמו"ר הגה"ח רשכבה"ג מרן ירושלים ת"ו יצחק זאב הלוי זצוקללה"ה סאלאווייציק הסכמת מו"ר הגאון הגדול רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א ראש ישיבת רשב"י הרב מאיר צבי ברגמן ראש ישיבת רשב"י בני־ברק ארץ־ישראל בס"ד ב' מר-חשון תשס"א הראני ידידי היקר, חד מבני עלי' מלומדי ישיבתנו הקדושה, רב תבונות, המוכתר בקניני התורה, ובכל מידה יקרה, מעמיק ומחדש, צולל במים אדירים, ומעלה פנינים יקרים, ה"ה הרה"ג המופלא מוהר"ר יהודה ארי' פרידליס שליט"א, את ספרו היקר בשם "איזהו מקומן" מה שעלה בידו, בדרך לימודו בשקידתו במסכת זבחים, בסידרא דחכימא, והגה ליבו לפרסם הדברים עבור לומדי המסכת, שיש בו ציונים ומראה מקומות לעיין בהם בדברים הצריכים בירור וביאור, והוסיף מדילי' הערות והארות, בקצירת האומר, ויודע אני שיש תח"י חידושי תורה בארוכה, אבל בספר הזה נקט בדרך קצרה לתועלת הרבים. וכבר כתבתי במקום אחר גודל ענין זיכוי הרבים להראות מקום שערי בינה, ובפרט שהוסיף נופך פנינים ספיר ויהלום, בטעם וסברא. ואני תקוה שהקב"ה יהי' בסעדו, וימשיך לפרסם מעייני תורתו לרבים, לתועלת הוגי התורה ודורשי'. החותם לכבוד התורה עוסקי' ועמלי' מאיר צבי ברגמן הסכמת המרא דאתרא דשכונת "נאות יוסף" ב"ב הגאון רבי יעקב אדלשטיין שליט"א יעקב בהגרצ"י אדלשטיין רב דרמת־השרון טל. 471727 ב"ה רמת השרון יום ז' חשון תשס"א הן הראני, האברך המצוין, רב תבונות, ה"ה הרה"ג המאוה"ג חו"ב, כמהר"ר יהודה אריה פרידליס שליט"א, את דפי ההדפסה מספרו החשוב בשם "איזהו מקומן". אשר תוכו רצוף פנינים, אבני חן משובצות בעדי עדיים, ככתוב הנחמדים מזהב ומפז רב וכו', הערות קצרות, מובאות מנופת צוף מדבריהם של חכמי דורות הראשונים ואחרונים בספריהם, ובתוספת נופך מן דיליה, על מסכת זבחים, בעומק וברוחב, ובודאי יש בספר זה תועלת מרובה ללומדים בעיון, וכמאה"כ תן לחכם ויחכם עוד. תחזקנה ידיו של הרהמ"ח, וזיכוי הרבים תוסיף לו אומץ להצלחה להבא, ויתן לו השי"ת ס"ד להמשיך ולפרסם עוד מדברי תורתו ועמלו, הכ"ד הכו"ח, לכה"ת ומצפה לישועה יעקב אדלשטיין נר זכרון EE לע"נ הר"ר משה חיים ב"ר דוד מאיר אילני (אלנבלום) ז"ל נלב"ע ל' סיון תשמ"ג וזוגתו מרת טובה גיטל ב"ר יוסף הלוי ע"ה נלב"ע יד' שבט תשכ"ז תנצב"ה 88888 לע"נ הרה"ח ר' ישראל בהרה"ח אברהם אבא זילברצן ז"ל נלב"ע ט"ו חשון תשנ"ח וזוגתו מרת בלה פערל בהרה"ח עזריאל דוד ע"ה נלב"ע ה' תשרי תשכ"א תנצב"ה 88888 לע"נ הרה"ח אברהם ישראל בהרה"ח חיים יצחק הכהן מאירוביץ ז"ל נלב"ע כ"ו אדר תשמ"ז וזוגתו מרת קיילא בהרה"ח דוד ע"ה נלב"ע י"ב סיון תשס"ב תנצב"ה 88888 לע"נ הר"ר חיים בן ציון ב"ר שלמה פינקלמן הי"ד וזוגתו מרת נעכה גיטל ב"ר יונה הי"ד הר"ר צבי ב"ר דוד הכהן אדלר הי"ד וזוגתו מרת מלכה ב"ר מרדכי בער הי"ד שנספו על קידוש ה' בשנות הזעם והשואה תנצב"ה התודה והברכה לחמי וחמותי הר"ר שלמה מרדכי זילברצן שליט"א ורעייתו שולמית שתחי' על סיועם בעין יפה להוצאת הספר לעילוי נשמת הוריהם ז"ל יה"ר שיזכו לרוב נחת מכל צאצאיהם פתח דבר "אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם". (מנחות דף קי.) במה אקדם ה' אכף לאלוקי מרום, מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי על כל הטוב והחסד אשר גמלני ושזיכני לישב באהלה של תורה מעודי ועד עתה ולהגות בתורתו הקדושה אשר כל חמודות עוה"ז לא ישוו לקוצו של יו"ד מתוה"ק והטהורה, ובעת האחרונה הגדיל חסדו וזיכני לטעום מנופך צוף תורת הקדשים, אשר על מעלת התלמוד בזה כתב מרן הח"ח זי"ע בהקדמתו לליקוטי הלכות וז"ל "ודע שלימוד סדר קדשים אף שהוא ג"כ אינו נוגע למעשה בזה"ז מ"מ הלימוד בהן הוא נעלה מאוד מאוד ואיתא במדרש שעל סדר הקדשים נאמר בקרא מצות ה' ברה מאירת עינים וכו', והשונה בהן אף בזה"ז הוא חשוב כאילו הקריב הקרבנות ממש וכדאיתא סוף מנחות וכו', ואיתא במדרש ילמדנו אמר הקב"ה אעפ"י שעתיד ביהמ"ק ליחרב והקרבנות בטלים לא תשכחו עצמן לסדר הקרבנות אלא הזהרו לקרות בהן ולשנות אותן ואם תתעסקו בהן מעלה אני עליכם כאילו בקרבנות אתם עסוקים וכו', ואיתא בזוה"ק פרשת וירא מי שמזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניני הקרבנות והקרבתם ומכוין בהו ברית כרותה שאותן המלאכים הממונים להזכיר חטאתיהן של בני אדם שאין יכולין לעשות לו אלא טוב" עכ"ל. הנה תועלת החיבור הזה אשר ליקטתי אספתי וערכתי היא משולשת: א. הלומד הנכנס ראשונה לשערי מסכתא זבחים ימצא ציונים ומראי מקומות מספרי רבותינו לביאורי פשט הבנת הסוגיות דף על דף בגמ' רש"י ותוס' כסדר המסכת בכל מקום אשר חזיתי בו תמיהה או קושי, ולעיתים בתוספת נופך הערות וביאורי פשט אשר השיגה ידי בס"ד. ב. החפץ להיכנס בשערי עיון הסוגיות ולהעמיק בדברי רבותינו קמאי ובתראי, ואשר דבריהם לעיתים מפוזרים בספריהם פה ושם- פתח דבר אספתי ודליתי מרגליות ופנינים מדבריהם ככל אשר השיגה ידי יד כהה וצינתים כסדר הסוגיות. ג. הרוצה לחזור על תלמודו ולשנות הסוגיא בדרך קצרה, ולהזכר בכללי הענינים וההערות ותמצית דברי רבותינו זי"ע למען יישמרו בזכרונו, יוכל להיעזר בחיבור זה אשר כל ענינו הוא ריכוז ותימצות הענינים והנידונים. והנה אין מטרתינו בחיבור זה למעט חלילה מעמל העיון, נהפוך הוא כל ענינו להפנות הלומד להעמיק ולעיין בדברי רבותינו, רק למעט מיגיעת עמל החיפוש בספרים ולמצוא מהרה דבר חפץ, ועל כן בדרך כלל צויין בקצרה רק הנושא הנידון או הקושיא הנשאלת והלומד ימצא ויעמול בהבנת הדברים כפי השגתו, מלבד בעיקרי הסוגיות אשר צויינו לעיתים תמצית הדעות והשיטות. גם פשוט וברור שלא ציינתי בחיבורי לכל הענינים הנידונים, דהתורה רחבה מני ים ואין בכח מידת אנוש להקיף הכל, ויתכן שנשמטו אף עיקרי דברים ואני לא ציינתי אלא עד מקום שידי מגעת, ובפרט שמעיקרא לא נכתבו הדברים ע"מ להדפיס אלא כן הוא בדרך לימודי ללקט זעיר פה זעיר שם ולאסף פנינים ומרגליות, גם אין כל הסוגיות שוות יש ביתר עיון ויש בפחות ולעיתים ציינתי מראי מקומות אף שראיתים רק בדרך העברה ומקופיא, [ודי בזה לצאת מאמר רז"ל דאם סוברים באדם שיודע הוא שתי מסכתות יאמר להן שאינו יודע אלא אחת], והנה קובץ על יד ירבה וקמו ידידים להמריצני לסדר הדברים לדפוס, ואמרתי לנפשי מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ואולי יהיה בזה לתועלת, ונטלתי על שכמי המלאכה (הכבידה) לערוך הדברים ולסדרם ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה ולהביא החיבור לידי גמר. וזאת למודעי כי ציינתי רק לספרים אשר נדפסו, ובדרך כלל לאלו המצויים בבתי מדרשא שיד כל אדם משגתם, ולא לכתבי תלמידים או לדברים מפי השמועה עם כל מעלתם וחשיבותם. גם בקשתי מכל המוצא טעות ושגגה הן בהבנת הדברים הן בסברא או בדימוי מילתא מענין לענין, או אף שיבוש בציון המראה מקום אשר הוא דבר נפוץ- שימחל להודיעני ותע"ב ושכרו מן השמים. * * * פותחין בכבוד אכסניא של תורה הוא הבית הגדול שמגדלין בו תורה ויראת שמים "ישיבת רשב"י" שזכיתי להסתופף בין עמודיה ובצילה חמדתי וישבתי, אשר בראשותו של מורינו ורבינו הגאון הגדול רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א הטורח ומוסר נפשו ומאודו לקיום והחזקת הישיבה, ובהרבצת תורה באמירת שיעורים נפלאים ושיחות מוסר מעמיקות, יזכהו ה' עוד רבות בשנים להוסיף פתח דבר ולהגדיל תורה ולהאדירה מתוך בריות גופא ונהורא מעליא, וקובע ברכה לעצמו בנו הג"ר בן-ציון ברגמן שליט"א המנהל עניני הישיבה ברוחניות ובגשמיות - בתבונה ובמסירות. והנני בברכה לכל עמלי התורה בני החבורה דישיבתינו הק' אשר עימם בצוותא חדא ובדיבוק חברים נתלבנו כל עניני הספר הזה, ובפרט להרה"ג ר' אברהם רוט שליט"א והרה"ג ר' רחמים אלמליח שליט"א שעימם בחברותא שנינו ועיינו במסכתא זו, והנני בתודה וברכה מיוחדת לידיד נפשי וידיד נעורים הרה"ג ר' יואב ברקוביץ שליט"א אשר יחדיו גרסנו וליבנו הדק היטב מסכתא דא מהחל עד כלה, ורבות מהערותיו המחכימות משוקעות בין דפי החיבור הזה, והריני להחזיק טובה להרה"ג ר' יעקב וינפלד שליט"א אשר טרח ועבר על חלק נכבד מן הדברים והעיר הערותיו המאירות. שלמי תודה אביע למעלת כבוד הני תרי צנתרי דדהבא הגאון ר' חיים פיינשטיין שליט"א והגאון ר' דוד פיינשטיין שליט"א בני מרן הגרי"מ פיינשטיין שליט"א אשר נאותו במאור פנים להקדיש מזמנם ולשום עין ביקורתם לטובה על דפי החיבור הזה. ואזכור בברכה ובהכרת טובה לממלכת התורה שבה נתגדלתי בימי בחרותי הלא היא הישיבה המעטירה "חברון-כנסת ישראל" ולמרנן ורבנן ראשי הישיבה זצוק"ל ויבדלחט"א ובראשם מרן הגאון ר' שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, ובפרט אזכיר בגעגועים את רבותי שקבלתי מהם רבות בתורה ונקטפו מאיתנו בדמי ימיהם ובשיא פריחתם ה"ה הגאון ר' מרדכי חברוני זצ"ל והגאון ר' אהרון יפהן זצ"ל תנצב"ה. * * * אשא עיני אל ההורים ואפתח פי בהודיה וברכה מעומקא דליבא להורי היקרים אאמו"ר הרב ר' אברהם יצחק שליט"א ואמי מורתי שרה שתחי' אשר במסירות נפש גדלוני והנחוני בדרך התורה ויראת ה', ואשר מהוים לכל צאצאיהם סמל ומופת של חיי תורה אמיתים מעוטרים באצילות המידות תוך שימת דגש בין עיקר וטפל בעניני עוה"ז והנצח, יזכם השי"ת לראות כל יוצ"ח עוסקים ומתעלים בתורה ומצוות מתוך נחת דקדושה בריאות ושלוה. ותבענה שפתי תהילה וברכה לחמי וחמותי היקרים אצילי הנפש הרב ר' שלמה מרדכי זילברצן שליט"א ורעיתו שולמית תחי' אשר עומדים לעזרתינו במסירות נפלאה ומסייעים לנו בכל עת בשמחה ובטוב לב, ועל ידם מתאפשר לי פתח דבר לישב ולעסוק בתורה מתוך השקט ושלוה, יתן השי"ת ויראו דורות ישרים עוסקים בתורה ועושי רצון ה' וירוו נחת מכל יוצ"ח מתוך בריאות ואושר. וברך ולא אשיבנה לרעיתי עזרתי כנגדי פנינה בלהה תחי' אשר רק בזכות מסירותה לפרוק ככל האפשר עול וטרדות מעל צוארי יש באפשרותי לשקוד על דלתי תורה, וכל אשר שלי שלה הוא, ישלם לה ה' כפועלה ונזכה יחד בבריאות ושלוה לראות צאצאינו כולם לימודי ה' עוסקים בתורה ובמצוות, ולגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים. * צירפתי לספר את הקונטרס 'משכיל לדוד' הכולל פרקים ממסכת חייו של סבי זצ"ל אשר נכתבו ע"י אאמו"ר שליט"א, וכן פירורים מחידושי תורתו שנלקטו זעיר פה זעיר שם מדפים שנשתיירו בין ספריו, ויהא קונטרס זה מצבת זיכרון לדמותו הדגולה אשר היותה סמל ומופת למשפחתו ולכל מכריו. מר־חשון תשס"א — שנת השמיטה יהודה אריה פרידלס - דברים אחדים למהדורה שניה אודה ה' בכל לבב שזיכני ונתקבל הספר הזה בחיבה במקומות התורה לומדי קדשים, והרבה לומדים אמרו לי שיש להם תועלת מרובה מהחיבור הזה. ועתה בס"ד הוא יוצא במהדורה חדשה, מורחבת, ומתוקנת, והוספתי גם מפתח נושאים מורחב ומפורט למצוא בנקל ענינים שונים המבוארים ומצוינים בספר איזהו מקומן. תשואות חן לאחי חביבי הרה"ג ר' יעקב שליט"א, שהעיר והאיר והוסיף בהרבה מקומות, וגם הואיל לצרף קונטרס נכבד בשם "כללא דמילתא" אשר ענינו להרחיב ולהוסיף בנושאים אשר נתבארו באיזהו מקומן בקצרה, [ובקטע כזה צויין בסופו לעיין בכללא דמילתא]. התודה והברכה לכל הת"ח שהעירו הערותיהם הן בע"פ והן בכתב, והאירו עיני בכל הטעון תיקון או הוספה, וא"א לפורטם כי רבים הם. אדר א' תשס"ג יהודה אריה פרידלס הערות למעיין א. המסכת זבחים שהיה לפני הוא בהוצאה החדשה של וגשל מהדורת זכר חנוך שנתפשט בזמן האחרון בבי מדרשא, וע"כ כשמוזכר ציון לשטמ"ק וכן דיבור המתחיל בשטמ"ק הוא עפ"י הסידור והחלוקה במהדורה הנ"ל, וכן כשצויין שינויי נוסחאות (ש"נ) וליקוטים הוא כפי הנדפס במהדורה זו. ב. במהדורה הנ"ל עשו עבודה נפלאה באיסוף וציון השיטות וחילופי הגירסאות במדור "שינויי נוסחאות", בדרך כלל לא כפלנו את הדברים אלא א"כ לצורך תוספת או חידוש. ג. כשמוזכר חי' הגרי"ז הכונה לכתבים המיוחסים למרן הגרי"ז זצ"ל עפ"י הוצאה החדשה של מישור, וכשמוזכר חי' מרן רי"ז הלוי המכוון לחידושים על הר"מ או על התורה. ד. זבח תודה הוא פירושו של מרן הח"ח זצ"ל על ליקוטי הלכות. ה. כשהוזכר סתם חזו"א ללא ציון מקור המכוון לחזו"א הנלקט כסדר הדפים עמ"ס זבחים. ו. ציון הסימנים לקה"י הוא עפ"י המהדורה החדשה. ז. ציון הסעיף קטן במנחת חינוך הוא עפ"י החלוקה במהדורת מכון ירושלים. ח. בענינים הנוגעים לרמב"ם צינתי בדר"כ המראי מקומות ממפרשי הסוגיא ומפרשי הר"מ ואחרונים המצוים והמפורסמים שעלו בידי דרך עיוני, ודבר שפתים אך למותר כי הרבה יותר מהנה ובפרט מספרים הלא מצויים ימצא המעיין בספר המפתח עהר"מ בהוצאת הר"ש פרנקל. רשימת ראשי תיבות (עפ"י סדר א-ב) או"ש - אור שמח איסו"ב - איסורי ביאה איסו"מ - איסורי מזבח א"ש - אתי שפיר אתוו"ד - אתוון דאורייתא באופ"א - באופן אחר בדה"ב - בדק הבית ביאמ"ק - ביאת מקדש ביה"ב - בית הבחירה ביה"ל - בית הלוי בע"א - בענין אחר ברה"ז - ברכת הזבח גלהש"ס - גליון הש"ס הגרז"ס - הגאון ר' זלמן סנדר הגרי"ב - הגאון ר' יהודה בכרך דב"א - דבר אברהם דבנ"ח - דברי נחמיה חול"ז - חוץ לזמנו חולמ"ק - חוץ למקומו חטה"ע - חטאת העוף חל"ג - חילופי גירסאות ח"נ - חק נתן טה"ק - טהרת הקדש טו"א - טורי אבן יו"ר - ידים ורגלים יפ"ע - יפה עינים כל"ש - כלי שרת כל"ח - כלי חרס כס"מ - כסף משנה לש"ז - לשם זבח לק"מ - לא קשיא מידי מהרמ"ש - מהר"ם שיף מחוס"כ - מחוסר כפרה מלוה"ר - מלוא הרועים מליו"ט - מלאכת יום טוב מנ"ח - מנחת חינוך מנח"א - מנחת אברהם מסהש"ס - מסורת הש"ס מעשה"ק - מעשה הקרבנות מצפ"א - מצפה איתן מקד"ד - מקדש דוד מרא"כ - מראה כהן מרו"ש - מריקה ושטיפה מרכה"מ - מרכבת המשנה מש"כ - מה שכתבתי משל"מ - משנה למלך נוב"י - נודע ביהודה עולה"ע - עולת העוף עול"ש - עולת שלמה עמוה"ש - עמוד השחר עע"ש - עיין עוד שם ערל"נ - ערוך לנר פגנו"ט - פיגול נותר וטמא פיהמ"ש - פירוש המשניות פסוהמ"ק - פסולי המוקדשין פני"מ - פנים מאירות צ"ק - צאן קדשים קדוה"ג - קדושת הגוף קה"י - קהילות יעקב קוב"ש - קובץ שיעורים קיו"ר - קידוש ידים ורגלים ק"ק - קדשי קדשים קק"ל - קדשים קלים קר"א - קרן אורה ראמ"ה - רבי אלעזר משה הורויץ ריא"ח - רבי יצחק אייזיק חבר ריעב"ץ - רבי יעקב עמדין שאג"א - שאגת אריה ש"ק - שינוי קדש ש"ב - שינוי בעלים שד"ח - שדי חמד שלו"ר - שלום רב של"ש - שלא לשמה שלבמ"ק - שלא במקומו ש"נ - שינויי נוסחאות שעה"מ - שער המלך שפ"א - שפת אמת שקיעה"ח - שקיעת החמה תו"י - תוספות ישנים תוי"ט - תוספות יום טוב תוספ"ק - תוספת קדושה תיפו"ל - תיפוק ליה תמו"מ - תמידין ומוספין תפא"י - תפארת ישראל

פרק ראשון - כל הזבחים

דף ב.

מתני'

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - אמאי התחיל בזבחים שנזבחו שלא לשמן והו"ל להתחיל בפרק איזהו מקומן של זבחים - עי' הקדמת הצ"ק. עוד י"ל דהקדים ד' הפרקים העוסקים ברובם בעניני פסול מחשבה דשלא לשמה ופיגול להדגיש רוממות מעלת עבודת הקרבנות ועד כמה אפי' מחשבה פוגמת בהן. ועוד י"ל על דרך איידי דאתי מדרשא חביבה ליה ואקדמה וה"נ עניני שלא לשמן רבו דרשותיהן למילף שינוי קדש ושינוי בעלים וכן פיגול רבו פרטי הלכותיהן ולכך חביבא ליה ואקדמה. שנזבחו שלא לשמן - בחי' מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם (פ"ד ממעה"ק) וכן בכתבי הגרי"ז כאן האריך להוכיח דשלא לשמן הוי חלות פסול בקרבן ולא רק הפקעת הסתמא לשמו דהקרבן והעדר הלשמה. אולם בקוב"ש (ח"ב סי' כ"ב) כתב וביאר בדעת תוס' במנחות דף מב: דשלא לשמה הוי עקירת הסתמא לשמן והעדר הלשמה גרידא, וכן דעת בעל האתוון דאורייתא בקונטרס גבורות שמונים אות מט', ויסוד סברא זו כבר כתב טה"ק לקמן יד: על תוס' ד"ה הג"ה, [וע"ע בטה"ק במנחות ב: על תוס' ד"ה שחיטה-בהגה"ה שם]. ועוד בענין זה ראה בקה"י סי' ב' ומש"כ בדעת רש"י בסוגיין, ובחי' רא"ל מאלין סי' א' וסי' ב', חזון יחזקאל א. א. ושם ג. ד., ובספרו על מסכת זבחים, והאריך בענין זה במשנת ר' אהרן סי' א', וראה עוד בקונטרס יונת אלם ברשימות שמועותיו ממרן הגרי"ז. והאם שלא לשמן חשיב פסולו בגופו לענין דלא יוצרך עיבור צורה - עי' מש"כ בגמ' לקמן ד. ד"ה מה לשינוי קדש. שנזבחו שלא לשמן - כתב הליקוטי הלכות (על דף ד.) דכל ענין שלא לשמה הוא דוקא בעוקר, דהיינו שיודע שהוא עולה וכיון לשם זבח אחר בין במזיד ובין שסבר שמותר לחשוב לשם זבח אחר, אבל בטועה שדימה שהוא זבח אחר בהא מילתא איכא פלוגתא במנחות דף מט' אי עקירה בטעות הוי עקירה וקי"ל כרבה דלא הוי עקירה ועולה לשם חובה ואפי' בפסח וחטאת, [לבד משיטת האו"ז הל' פסח סי' רלב' דפסק דעקירה בטעות הוי עקירה - זבח תודה ריש מנחות]. והנה צ"ע מתוס' לקמן ב: ד"ה אתנו, דמשמע דאף בטועה וסבור שהוא קרבן אחר איכא פסול דשלא לשמה, ועי' מה שציינתי שם. שנזבחו שלא לשמן - כתב התבואות שור (סי' ד' ס"ק ה') דגם לענין פסול מחשבה בקדשים אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור, ואם חושב אחר העבודה בתכ"ד אהני מחשבתו. ובקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) אות סט' כתב דזה יתכן רק בשחיטה וקבלה והולכה אבל בזריקה לא מסתבר שאחר שנזרק דמו ונתקבל הקרבן בהכשר יתבטל הכשרו ע"י המחשבה. וראה עוד מש"כ בגמ' לקמן טו. דאף דעת החזו"א דאמרינן תוכ"ד במחשבת קדשים, אולם המקד"ד מכח קושיא שם סובר דלא אמרינן תוכ"ד במחשבת קדשים. ולענין ההקדש עצמו אם יכול לחזור בו בתוכ"ד - עי' בתוס' מנחות פא: ד"ה תודה, ובמפרשים שם. וראה עוד כללא דמילתא פ"ב אות כ' כא'. שנזבחו שלא לשמן כשרים - עי' בעול"ש שדן בענין אי בעינן שליחות בשחיטת הקרבן, ולכאורה הוי שינוי בשליחות הכא ששחט שלא לשמן, ויסוד הנידון הוא מגמ' קידושין דף מא: דילפינן שלוחו של אדם כמותו משחיטת פסח ומשמע דבעינן שליחות, ועי' מה שהקשו ותירצו בזה הפנ"י ורש"ש בקידושין שם, והאריך הרבה בענין זה במנחת ברוך סימנים יג-טז. כשרים אלא שלא עלו לבעלים - לכאורה נימא כל מילתא וכו' אי עביד לא מהני - עי' נתיבות הקדש (ד.) בשם הגרי"ז דמחשבת של"ש אינו חיסרון במעשה השחיטה אלא הוא איסור בגברא, ולא שייך אי עביד לא מהני אלא כשעצם המעשה באיסור. [נל"פ דר"ל דאין האיסור שלא לשחוט במחשבת של"ש אלא דלא לחשוב של"ש בשעת שחיטה, וכדכתיב 'לא יחשב'. וע"ע קובץ הערות יבמות סי' עד' שביאר באופן אחר-דלא שייך אי עביד לא מהני אלא היכא שהאדם פועל חלות הדין משא"כ כגון בשחיטה שדין ההיתר חל מאליו ע"י מעשה האדם - הערת הר"י ולר שליט"א]. וכעין דברי הקובץ הערות איתא ג"כ בזכר יצחק סי' מו'. והנה דעת השעה"מ ריש פ"א מהל' קרבן פסח (ד"ה וראיתי להפר"ח) דכל מילתא דאמר רחמנא וכו' לא נאמר כלל לענין קדשים, משום דבקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב הלכך אפילו רבא מודה דלא אמרינן אי עביד לא מהני, וכ"כ טה"ק לקמן ריש פרק ב'. וע"ע מה שציינתי בנושא זה לקמן טו: בגמ' ד"ה זר. אלא שלא עלו לבעלים - עי' גיטין דף פב. תוד"ה אמר. אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה - לגבי קטורת שהוקטרה שלא לשמה כתב בחי' מרן רי"ז הלוי כלי המקדש ב. ח. בשם הגר"ח דא"צ להקטיר פעם שניה, ועי' מנח"א מנחות עמ' יג', וע"ע שם עמ' יד' שדן בקרבן שקרבו נסכיו של"ש אם חייב להביא נסכים אחרים. ויש לעיין בקרבן נדבה שהקריבו של"ש אם חל פסול על הריצוי, ומהשטמ"ק ריש מסכתין משמע דחל פסול אלא שא"צ להביא קרבן אחר, וכ"מ מהמשל"מ פ"ז הל' חובל ומזיק שכתב דאין הכהן חייב לשלם לפי שהפסיד לו רק מצוה מן המובחר, וראה עוד במנח"א מנחות עמ' ה' שהביא דהגרי"ז גם הוכיח כן דבנדבה חל בה פסול שאין עולה לבעלים הגם שא"צ להביא אחרת, וע"ע זבח תודה (ב: ד"ה ואם לאו נדבה יהא), חזון יחזקאל א. ה. (ד"ה אלא שלא עלו), ודביר הקודש אות ט'. אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה - הרמב"ם בפיהמ"ש כתב דדוקא בקורבנות יחיד דאיכא בעלים ידועים אבל בקרבנות הצבור אין פוסלת שחיטה שלא לשמן, והרעק"א תמה מסוגיא מפורשת לקמן דף ד. דאיתא מה לשינוי קדש דישנו בציבור כביחיד, ועי' תירוץ החש"ל (ד"ה והחטאת), וע"ע שעה"מ פסוהמ"ק טו. א., פני"מ, ח"נ, טה"ק, שפ"א, ורש"ש לקמן סוף ד. כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה - מה הדין במחשב בשחיטת קרבן שזמן אכילתו ליום אחד לשם קרבן שזמנו לשני ימים, האם נפסל מטעם שלא לשמה או מטעם פיגול דחוץ לזמנו וחייב על אכילתו כרת - עי' מש"כ לקמן כז: על מתני' בד"ה לאכול בשרו למחר. חוץ מן הפסח והחטאת - א) הא דפסח וחטאת שלא לשמן פסולין לגמרי יליף לה בגמ' דף ז: מקראי, וטעם בזה ע"ד האגדה כתב המהרש"א בפסחים קטז: (ד"ה כל) דלפי פגמם וריחוקם מן הקדושה בעי טפי קירוב לקדושה דהיינו זביחה לשמה, ובחטאת ודאי שהקרבן בא כדי להתרחק מן הפגם שבחטא, ופסח נמי בזביחת הפסח שהוא הע"ז של מצרים יצאו מתחת ממשלת טומאת מצרים ונתקרבו לקדושה. ב) פרה אדומה דקרייה רחמנא חטאת האם נפסלת שלא לשמה - הוא פלוגתת ת"ק ור"א במשנה פרה פ"ד מ"א, ודעת רבנן שפוסלים שלא לשמה מבוארת גם בתוספתא זבחים פ"א ה"ז והובא גם במנחות דף כז:, ונחלקו המפרשים כיצד ילפינן דפסולה שלא לשמה - עי' פי' הר"ש ופי' הרא"ש במשנה פרה ד. א., ובשטמ"ק מנחות דף כז: אות א'. הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן - לכאורה פשיטא דהא כל שעתא זימניה הוא - עי' חש"ל. ר"א אומר וכו' והחטאת והאשם בכל זמן - צ"ב למאי הוצרך לכפול זאת - עי' חש"ל. שמעון אחי עזריה - עזריה הוא אביו דר"א בן עזריה, והיה ת"ח מלבד שהיה עשיר, ועליו אמר ר' דוסא ביבמות דף טז. יש לו בן לעזריה חברינו - תפא"י במשניות אות טו. הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים וכו' - הרש"ש הקשה הא בבכור ומעשר גופייהו משכח"ל גבוה ונמוך, ועי' תירוץ רעק"א. וע"ע קר"א שדן אמאי בקדשים קלים חילקה המשנה בין שלמים לבכור ומעשר ובקדשי קדשים לא מצינו חילוק מיניה וביה. הבכור והמעשר - האם שייך בהו שינוי בעלים דהא לא באין לכפר על בעליהם - כן משמע במאירי בפסחים דף צח. דשם הבעלים עליהם, וכן דקדק נמי בחי' הגרי"ז (ריש דף עד:) מתוס' שם, וכן נקט הקה"י בבכורות סי' כו' דבכור נחשב קרבן של הבעלים, עי"ש שהרחיב בגדר הדבר, וראה בתורת הקדש (ח"ב סי' לז. ה.) שרוצה לתלות זאת בפלוגתת ראשונים, ועע"ש ח"ג סי' ג', ובהערה קעו' לכנסת ראשונים, וראה עוד בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) במפתחות באות ח'. וע"ע נתיבות הקדש שדן לקמן ד. לענין שלמים מה שייך ש"ב דעיקרן לא לכפר באו, ועי' מה שכתב שם בשם הגרי"ז. ולענין שינוי בעלים בקרבן עכו"ם שאין בו ריצוי, האם נחשב בעלים על קרבנו ובעינן שם זובח - עי' מש"כ לקמן מה. במתני' ד"ה קדשי עכו"ם אות ג'. סיכום הקרבנות שפסולין שלא לשמן: במתני' הוזכר פסח וחטאת לרבנן ואשם לר"א, ובמתני' ריש מנחות הוזכר מנחת חוטא ומנחת קנאות. והנה מלבד אלו מצינו עוד - א] במתני' לקמן יא: דעת בן עזאי דאף העולה כפסח וחטאת. ב] עי' לקמן נה. בשטמ"ק בשם הר"פ שתירץ שם קושית תוד"ה מה-דלר"א דמתני' דמשוה אשם לחטאת הוא הדין נמי זבחי שלמי צבור, וכ"כ שם בצ"ק, ועי' אות הבאה. ג] איתא במנחות דף מח: [לחד תנא, לשיטת רש"י שם דמיירי בשל"ש] דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן פסולין דהוקשו לחטאת, ומבואר שם בסוגיא דה"ה שלמי נזיר עולת נזיר עולת יולדת ועולת מצורע דכולן הוקשו נמי לחטאת הבאה עמן. ד] עוד איתא במנחות דף ד. דלדעת רב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה וכן אשם נזיר ואשם מצורע [אף לרבנן] פסולין שלא לשמן משום שהן באין להכשיר ולא הכשירו, ורב איתותב למסקנא.

גמ'

הא קמ"ל וכו' בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו - החזו"א (סי' א' ס"ק ה') נסתפק אם לאחר שנעשה בקרבן ש"ק דאינו מרצה תו לבעלים אסור עדיין לחשוב בשנוי בעלים, ויסוד ספק זה כבר נסתפק בטה"ק לקמן ז: ובאבן האזל (פסוהמ"ק פי"ג ה"א) מייתי מרכבת המשנה דס"ל דלא שייך תו שינוי בעלים, והאבן האזל פליג עליו, וגם הזבח תודה (ד"ה אבל) מסיק דה"ה בשינוי בעלים אסור לחשוב, וכן גם דעת הגרי"ז - ראה במנח"א מנחות עמ' יב'. אמנם גם בחזון יחזקאל (פ"א סוף ד"ה אלא) נקט דלא שייך שינוי בעלים, ועי"ש שביאר כמה סוגיות בהנחה זו דקרבן שנשחט של"ש אין בו תו שום ריצוי לבעליו, וראה במשמר הלוי תמורה סי' ע' מכתב הגרי"ז להגר"י אברמסקי שהשיג עליו בענין זה, וע"ע מנח"א מנחות עמ' יב'. בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו - במנחות דף ב. איתא "והא מנחה גופה כשרה ואסור לשנויי בה", ובביאור שינוי הלשון ראה במנח"א מנחות עמ' יב'. ואסור לשנויי בהו - א) מפירש"י ריש מנחות נראה דדוקא בעבודה אחרת אבל באותה עבודה שכבר נעשית של"ש ליכא איסור לשנויי בה – כ"כ המיוחס לרשב"א ריש מנחות (ליקוטים), וכן מדויק מרש"י כאן ד"ה אבל בקדושתייהו (ראש המזבח). וראה במנח"א מנחות עמ' ב' שמדקדק מהרשב"א הנ"ל דס"ל שחל פסול שלא לשמה אף בחצי מתיר [ראה מש"כ בענין זה לקמן מא: בגמ' ד"ה מפגלין], וכן דן עוד שם אמאי דקדק הרשב"א מדברי רש"י ולא מגוף דברי רבא. ב) כתב הזבח תודה דנראה דשאר העבודות צריך לעשותן בהדיא לשמן דאי יעשה בסתמא הא קי"ל לקמן דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה עי"ש, ובשפ"א ריש מנחות נסתפק בדבר זה, אבל מדברי הקר"א אין נראה כן דהוא מקשה הא דלקמן דף ב: פשיטא דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה ולקמן דף מא: הוא פלוגתא, ותירץ דשמא התם דהוא עשיית איסור פליגי אבל במעשה היתר כו"ע מודו דע"ד ראשונה הוא עושה, ומבואר מדבריו דעכ"פ לרבנן במידי דאיסורא לא אמרינן דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ג) הטה"ק דן לפי מש"כ הרמב"ם פסוהמ"ק יח. ב. דהעובד שלא לשמה הוא כמטיל מום בקדשים א"כ כשחושב שנית הוי כמטיל מום בבעל מום ואמאי אסור תו לשנויי בהו, וראה מש"כ בשפ"א. אבע"א קרא - עי' תוס' שבועות כב: ד"ה אבעית - כיון דאיכא סברא למה לי קרא (ליקוטים), וע"ע נתיבות הקודש כאן ובריש מנחות שכתב דנפק"מ אי ילפינן מסברא או מקרא לענין הנידון האם של"ש עוקר שם הקרבן ועושהו קרבן אחר [עי' מש"כ בענין זה לקמן בגמ' ריש ע"ב], וע"ע שלום רב.

רש"י

ד"ה כל הזבחים - שנשחט עולה לשם שלמים - א) צ"ב דהו"ל לנקוט שלמים לשם עולה דהא עיקר בשלמים כתיב (לקמן ד:) וכולהו ילפי מיניה - עי' תוספ"ק וראש המזבח (שלו"ר). ב) ובעיקר דברי רש"י: הנה יש לחקור אי מחשבת של"ש היינו דמחשב דוקא לשם הקרבן והאדם האחר או פוסל אפילו כשמחשב שלא לשם הקרבן הזה גרידא, ואולי כונת רש"י להכריע כצד הראשון, וכן נקט הקר"א (בד"ה אבל). אכן מצאתי בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) אות סא' ד"ה עוד יש לי לומר-דפשיטא ליה דאפילו אינו מחשב לשם אדם אחר אלא רק שלא לשם הבעלים הללו חשיב נמי שינוי בעלים, ורוצה עפי"ז להוסיף ולחדש דבכל מחשבת שינוי קדש איכא נמי שינוי בעלים דכיון דע"י השינוי קדש אינו עולה לבעלים לשם חובתן ממילא הוי כמחשב שלא לשם הבעלים וחל בזה גם שינוי בעלים עי"ש, וע"ע בזה במשמר הלוי כאן סי' א' ובתמורה סי' סט'. ג) עוד נראה לדקדק מפירש"י דנקט דוקא הציור דש"ק ולא דש"ב ומשמע דעתו דמתני' מיירי בש"ק בלבד, והיינו כפירוש קמא בתוד"ה כל הזבחים. ד) מפירש"י משמע דדוקא שינוי שם הקרבן פוסל, אבל אם שוחט עולת כבש לשם עולת איל לא חשיב שינוי, ולכאורה בגמ' מנחות מט. איתא לא כך דקתני התם כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשרין ולא עלו לשם חובה, אכן יעוי' בזבח תודה לקמן ד. (ד"ה כבשי עצרת) שהוכיח דשינוי שם הבהמה אינו פוסל ופירש המימרא דהתם דמיירי במחשב בכבשי עצרת דשלמים לשם אילים דעצרת שהם עולות, וכן פירש השפ"א בסוגיא שם. וכן מוכח דעת הקר"א והחזו"א ריש מנחות שהקשו מדוע מחשב מנחת מחבת לשם מרחשת חשיב שינוי ומאי שנא ממחשב פר לשם איל דאינו שינוי. [ובעיקר קושיתם עי' בחזו"א שכתב דמוכח מהא דמחבת ומרחשת חשיבי קרבנות חלוקים, וע"ע מנח"א מנחות עמ' ד']. ד"ה הפסח בזמנו - דהינו מחצית היום של ער"פ וכו' - נקט כר' יהושע במתני' לקמן יא: אף דקי"ל כבן בתירא - עי' תוי"ט וחש"ל. ד"ה שחטן - לשאר זבחים - משמע דלא פליג שמעון אחי עזריה בפסח וחטאת, ובקר"א נסתפק בזה, וע"ע משמר הלוי סי' ו'. ד"ה שמעון אחי עזריה - שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו - האם שרי למיעבד הסכם יששכר וזבולון לכתחילה - ברמ"א סי' רמו. א. התיר, וברעק"א שם ציין לרה"ג שאסר, וע"ע מנחת יצחק ח"ו סי' ק', והאריך בזה בציץ אליעזר חט"ו סי' ל"ה. ועע"ש שדנו אם נגרע מחלק התורה דיששכר ע"י הסכם השותפות.

תוס'

ד"ה כל הזבחים - דעת תוס' דשינוי קדש שייך בכל ד' עבודות אבל שינוי בעלים רק בזריקה, אבל הרמב"ם לכאורה פליג דגם ש"ב בכל עבודות, וצ"ע מסוגיות מפורשות לקמן דף ד. ודף י., ועי' קר"א דף ז., ובזבח תודה (דף ז. סוף ד"ה והנה, ודף י. ד"ה ומה במקום), וע"ע מאירי בפסחים ס: (ד"ה ולענין ביאור), ובמשל"מ פסוהמ"ק פט"ו ה"א, ובאבן האזל פסוהמ"ק פי"ג ה"א, ואבי עזרי פט"ו פסוהמ"ק, והערה ע' לכנסת ראשונים. ובדבר משה אות כ' האריך לבאר כל התירוצים. אבל ש"ב לא שייך אלא בזריקה כגון שוחט וכו' ע"מ לזרוק - המשל"מ פסוהמ"ק טו. א. דייק מתוס' דדוקא עושה הנך עבודות ע"מ לזרוק אבל בזריקה גופה עלו לשם חובה, ותמהו עליו הח"נ והקר"א דאדרבה כ"ש בזריקה עצמו דאיכא שינוי בעלים וכך איתא בתוס' מפורשים לקמן, וכן תמה בטה"ק, והרעק"א כתב להגיה בדברי המשל"מ עי"ש, וראה בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוון דאורייתא) אות סא' מש"כ בביאור המשל"מ. וא"ת והא בפרק ב"ש דריש להו וכו' ובפרקין בגמ' דריש וכו' - עי' מליו"ט אמאי אין לתרץ דאצטריך תרוייהו דשנה בהן הכתוב לעכב. וי"ל דקרא דהתם בהקטרת אימורים והכא בעבודת הדם - עי' רש"י לקמן מו: ד"ה עולה לשם עולה-דנראה דפליג ומפרש סוגיא וקרא דהתם נמי לענין עבודות דם, ואילו בפירושו עה"ת ויקרא א. ט. פירש"י הקרא לענין הקטרה - עי"ש מזרחי, ולח"מ מעשה"ק ד. יא. ובדעת הרמב"ם מעשה"ק ד. יא. כתב הרעק"א (לקמן מו:) דנראה דעתו דרק בשעת זביחה בעינן הני ו' כונות, וכן נקטו לח"מ ומשל"מ, אבל עי' לקמן מו: זבח תודה ד"ה לשם ששה דפליג בדעת הרמב"ם, וע"ע קר"א בסוגיין דף ב., ובחי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק עמ' 70, וע"ע אבי עזרי. דבשעת הקטרה לא משכחת לשם זובח דשינוי בעלים ליתיה אלא בשוחט ע"מ לזרוק - הזרע אברהם סי' ד. יד. ביאר סברת תוס' דחיוב הקטרה אינו חיוב פרטי בקרבן פלוני אלא חיוב כללי דכל שקרב לגבוה צריך להקטיר במזבח, הלכך כבר נסתלק שם הבעלים משעת זריקת הדם, וע"ע קה"י פסחים סי' מו. ב. מחשבה פוסלת בקדשים אי בדיבור או אפי' במחשבה - עי' מה שציין בגלהש"ס, וע"ע תוס' הרא"ש בגיטין נד:, תפא"י במשניות אות ג', שטמ"ק ב"מ מא. (ליקוטים לא.), קה"י סי' א', ובזבח תודה (כט. ד"ה במחשב), וע"ע אפיקי ים ח"א סי' כד', מנחת ברוך סי' א' ענף ו-ח, ומשמר הלוי סי' ח'. ד"ה החטאת - איכא חטאת ואשם נמי דאין באין על חטא כגון חטאת יולדת ואשם מצורע - עי' ריעב"ץ דאף דאין באין על חטא מפורש בקרא מיהו באין על חטא הנזכר בדברי חז"ל, וע"ע תפא"י בבועז אות א'. ד"ה לשם גבוה - וחילול משמע פסול גמור, ואע"ג דדרשי' בגמ' וכו' - עי' תמיהת רעק"א, ועי' חי' הגרי"ז, ובזבח תודה (ד"ה חטאת ששחטה). ועוד יש לדקדק מגופה דמתני' - עי' תמיהת מסהש"ס, ועי' רש"ש ועול"ש. ד"ה קרי ליה - א"נ בחולין דריש וכו' - מבואר יותר בתוס' חולין ב: ד"ה אבל.

דף ב:

גמ'

אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה - א) בגמ' כאן משמע דמחשבת שלא לשמה עוקרת שם הקרבן ועושהו קרבן אחר, וכן מבואר בתוס' מנחות מז. ד"ה עד, שכתב וז"ל "יש לחלק דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר", ועי' בנתיבות הקודש שדן בזה באריכות, וע"ע אבי עזרי מעשה"ק י. ז. (ד"ה ונראה עוד) שגם כתב כן דנעקר להיות נדבה והוכיח זאת מדינא דר"ח בר טובי לקמן קיד: דאשם מצורע לשם עולה נעקר להיות עולה לענין להתחייב על שחיטתו בחוץ אף קודם שהגיע זמנו להיטהר [אבל הקר"א והחזו"א ביארו שם באופ"א]. מיהו כתב הזבח תודה (ד"ה כשרים) דאם היה עולה צריך להקטיר בשרו ואם היה שלמים צריך לאכול הבשר והיינו שנשאר להיות עולה או שלמים אלא שנשתנה מנדר לנדבה, וראה עוד בסוגיא במנחות פט: פלוגתת אביי ורבא עד כמה צריך לנהוג בקרבן שלא לשמו את פרטי דיניו דשמו הראשון, וראה עוד בתוס' שם ד"ה שאם, ובתוס' מנחות ד: ד"ה ואין טעונין. וכ"כ בתורת הקדש (ח"ג סי' טז') דנשאר שם אותו קרבן עליו, ודלא כהזרע אברהם סי' יא. כג. שכתב דפקע הימנו שם הקרבן, וחידוש יותר גדול מתבאר מתוך דברי מרן הגרי"ז (בקונטרס על יומא עמ' כא') שכתב לשיטת הרמב"ם, דאשם מצורע של"ש אכתי שמו הראשון עליו לענין שפעל חלות הכשר המצורע במתן בהונותיו עי"ש, וצ"ל דהא דאיתא בסוגיין דנהפך לקרבן אחר היינו דנשתנית מהותו לקרבן נדבה אבל שמו הראשון נשתייר בו. ב) בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) באות סא' (ד"ה והנה נראה לחדש) יצא לחדש דאין הבעלים נחשב בעליו של נדבה זו, כיון שנעשית נדבה מאליה ע"י מחשבת העובד ולא הוא שהקדישה לנדבה זו, ומכח זה חידש דלר"א לקמן מז. דסבר הבעלים מפגלין-אין להם כח לפגל בקרבן זה שאינם נחשבים כבעליו. ג) הרש"ש הביא דמפי' הרע"ב במשניות משמע דשחט נדר לשם נדבה אינו עולה לשם נדרו, ועי"ש דפליג עליו, וע"ע חי' הגרז"ס. זבחים בסתם לשמן עומדים - א) עי' זבח תודה שנקט והוכיח דה"ה בפסח וחטאת דחמירי, ועי"ש בדעת הרמב"ם מעשה"ק ד. י. ובכס"מ ולח"מ שם, ועי' ברה"ז, ח"נ, טה"ק, ושפ"א בסוגיין, וע"ע אבן האזל שם, ועי' חזו"א. ב) בגדר סתמא לשמן עי' מה שחקר בזה נתיבות הקודש, והנה עיקר גדר סתמא לשמן תלוי בהגדרת פעולת מחשבת שלא לשמן אי הוי העדר הלשמה גרידא או חלות פסול - עי' מש"כ בזה בריש מתני' ב. ועי' בדבר משה אות מד' שהרחיב לבאר שיטות האחרונים בזה. ג) לשון הרמב"ם שם 'כל הזבחים צריך העובד שיהא מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו', וכתב אבן האזל דיש להסתפק אי מדאוריתא איכא מצוה לחשב לשמן ומה דקי"ל סתמא לשמן הוא לענין הכשר הקרבן, או דמדאוריתא ליכא כלל חיוב כיון דסתמא לשמן וכונת הרמב"ם דהוא לכתחילה גרידא, ועי' משנת ר' אהרן סי' א. ד., ובשפ"א. ובזבח תודה (ד"ה אתנו בי"ד) נקט דדעת הרמב"ם דאיכא מצוה לחשב לשמה, וכן נקט טה"ק וביאר דזהו דאתנו בי"ד דלא לימא לשמה דאף דבלא"ה סתמא לשמה כשר, אלא דאתנו דלא יהא מצוה לחשב לשמה, אמנם בקר"א בפתיחה לזבחים הוכיח והכריע דכוונת הרמב"ם דאין מצוה מעיקר הדין, אלא דהקשה דהא פסק הרמב"ם דמדאוריתא מצוות צריכות כונה, ועי' אבן האזל הנ"ל שמחלק דדין שחיטה ועבודות קרבנות לא שייך לענין מצוות צריכות כונה, וע"ע בזה עול"ש דף ג. ד"ה דלאו מינה ונתיבות הקודש ריש ד. כיצד לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים וכו' - האם פסול דלשמן ושלא לשמן הוא רק לפסח וחטאת או גם בשאר קרבנות שלא עלו לבעלים לשם חובה - עי' מש"כ לקמן על מתני' יג., וע"ע חי' רא"ל מאלין סי' ב' שהרחיב בענין מחשבת לשמה ושלא לשמה. כל העושה ע"ד ראשונה עושה - הקשה הקר"א דהכא הוא לכו"ע ואילו לקמן מא: לגבי פיגול לדעת ר"ל נחלקו בזה תנאים, ועי' חי' הגרי"ז ב. ד"ה ובזה מבואר, וחי' הגרי"ז מנחות טז. ד"ה והנה הגרע"א, וע"ע הערה לז' לכנסת ראשונים. ובטעם דין זה - עי' מש"כ לקמן דף מא: בגמ' ד"ה כל העושה (אות ב'). יוכיח סופו על תחילתו - עי' משנת ר' אהרן סי' ב' סק"ה דצ"ע הא בכ"מ דאמרינן הכי הרי מוכיח בסוף מה היה דעתו מתחילה אבל הכא דחשב בסתמא מה יועיל יוכיח סופו והרי מ"מ בתחילה חסרה המחשבה, ועי' שפ"א שמכח קושיא זו נוקט דמחשבה בקדשים הוא בדיבור ולא במחשבה גרידא. וגבי גט דסתמא פסול מנלן - עי' קר"א אמאי לא מייתי מדין עכו"ם שהובא בתוד"ה סתם.

רש"י

ד"ה ונדבה - הא אמרי' בפ' שני אסור לחשב בקדשים ויליף מקרא דלא יחשב - הרש"י מנחות ריש ב: מייתי דרשה אחרינא מדכתיב זבח שלמים ודרשינן מינה שתהא זביחה לשם שלמים, ומשמע עשה בעלמא, ועי' מצפ"א, טה"ק, ביה"ל ח"א סי' ל. טו., חי' הגרי"ז מנחות ריש ב:, חי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק עמ' 70 , מרומי שדה, אחיעזר יו"ד כז. ג., קובץ שיעורים (ח"ב כב.ה.), וקה"י סי' ה'. ויעוין במשל"מ פסוהמ"ק יח. א. דמייתי שיטת הרמב"ן דאיכא לאו ועשה אחריני, ועי' אבן האזל שם. וע"ע תוס' לקמן ד. סוף ד"ה וישנן. והאריך לבאר היטב כל השיטות בדבר משה אות לד'. ד"ה לא הוית - שלא היית אמש בשבת אצלינו בתוך התחום - וכעי"ז ב"ק כ. ב"ב נא., ומכאן הוכיח התורה לשמה [לבן איש חי] סי' קי' דמותר ומצוה ללמוד בעיון וטורח בשבת, ודלא כריעב"ץ בסידורו בית יעקב [בית היין עמ' שפב' אות ח'] שהוכיח איפכא משבת קיט:, וע"ע הגהות ריעב"ץ גיטין ס. ד"ה אלמא - דאי כשל"ש דמי הו"ל כאילו אמר לשם פסח ולשם שלמים - בביאור דברי רש"י, וענין מחשבת לשמה ושלא לשמה עי' חי' רא"ל מאלין סי' ב' .

תוס'

ד"ה ואם לאו - לענין בל תאחר דלא שייך לאחר שחיטה - עי' חי' הגרי"ז שתמה ע"ז. ד"ה זבחים - דסתמא דקטן גרע וכו' והו"ל מתעסק ופסול - בחי' הגרי"ז מסתפק אם הוא פסול דוקא בזביחה או גם בשאר עבודות, ועי' חי' הגר"ח עהש"ס סי' שעט', ועי' מש"כ לקמן מז. דהוא פלוגתת אחיעזר וחזו"א, ובעיקר קושית תוס' על רש"י עי' מש"כ במשנת ר' אהרן סי' א' סק"ד. ד"ה סתם אשה - ואפי' זינתה וכו' וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה - הרמב"ם אישות כד. יח. פסק דבאיכא עדים שזינתה ברצון כופין אותו להוציא, וכן בתרגום יונתן דברים כב. כו. (על הפסוק "ולנערה לא תעשה דבר") כתב וז"ל "ולעולימתא לא תעבדון מדעם ביש לית לעולימתא דין קטול, אלהן גברא יפטרינה מיניה בגיטא", ומשמע דאפי' באונס צריך להוציאה, והפירוש יונתן מבאר דמספקינן שמא באונס עשתה דהו"ל לצעוק, וע"ע בזה פנ"י בכתובות נא: והגהות ברוך טעם שם, - עכ"פ זינתה ברצון לכו"ע חייב להוציא וצ"ע לתוס' דהכא, ועי' רעק"א בחידושים כאן ובתשובה סי' קל' ובתשובה בדרו"ח דף צא', ועי' מה שציין בהגהות מהרש"ם, וע"ע לבוש [בהגהות על הגמ'], ובחזו"א. ובפ' שני דע"ז אמרי' ימול ארמאי וכו' - עי"ש דף כז. תוד"ה וכי. אבל מילה וכו' עכו"ם כשר - נראה דדוקא למול ישראל אבל למול גר פסול - עי' הערה לו' לכנסת ראשונים. בסוף הדיבור - הלכך עכו"ם כשר אע"ג דעביד סתם - התוס' כאן וכן בגיטין דף כג. ד"ה עכו"ם נקט שעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד היינו שעושה סתם ומשום הכי לגבי מילה כשר, אבל הרש"י בגיטין שם מפרש בד"ה לדעתיה 'שמא הוא גמר בלבו לשם אחר' ולדבריו צריך לתרץ באופן אחר, וי"ל כמש"כ הרא"ש בהלכות קטנות הל' ס"ת אות ג' דמילה שאני דהוא זמן קצר וסמוך לציווי הלכך ודאי עביד אדעתא דישראל, או י"ל כמש"כ שם התפארת יעקב דלענין מילה לא חיישינן דעביד אדעתא דנפשיה עי"ש. ד"ה הא - ויש לישב וכו' - ע"ע תירוץ בשטמ"ק. ובביאור פלוגתת רש"י ותוס' עי' חי' רא"ל מאלין סי' ב'. א"צ לדבר כל שעה אלא שבתחילת שחיטה יאמר וכו' - עי' ביאור הלכה ריש סי' יא' שלמד מתוס' דילן לטויית ציצית דה"נ מהני אם יאמר בתחילת הטוייה לשם ציצית. ד"ה אתנו - פעמים שטועה וסבור שהוא קרבן אחר - לכאורה הא פלוגתא דאמוראי היא במנחות דף מט' אם עקירה בטעות שמיה עקירה ופסקינן כמ"ד לאו שמה עקירה - עי' קר"א, מצפ"א, רש"ש, יפ"ע, עול"ש, אחיעזר יו"ד סי' ד', וחי' ר' אריה ליב סי' ד'. ד"ה קיימי - שלא אמר בהדיא וכו' אבל חישב בליבו וכו' - צ"ע לפי מש"כ תוס' לעיל הא אכתי שמא יטעה לחשוב לקרבן אחר - עי' עול"ש. עוד יש לעיין דבתוס' הכא משמע דמחשבה מועלת בקרבן ולקמן ד: ובכ"מ נוטה תוס' דדוקא דיבור - עי' חי' הגרי"ז (ב. ד"ה בדינא) ועי' קר"א. ובעיקר תמיהת תוס'-עי' מה שתירצו הצ"ק וח"נ.

דף ג.

גמ'

אלא מהא וכו' כתב לגרש הגדולה וכו' - צ"ע דהא כבר תירץ לעיל דאינתיק לשם ההיא - עי' שפ"א. אלא מהא הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' - צריך לדקדק מנ"ל דפסול דילמא סתמא כשר ומ"מ לכתחילה עדיף שיכתוב בפירוש לשם אשה זו - עי' שפ"א. ועי' רש"ש שהקשה איפכא דהלא אפי' כיון הסופר שם האיש והאשה וכתב לשמן פסול כל זמן שלא ציוהו הבעל כדאיתא בגיטין עא:, [ועי' תוס' גיטין ט: ד"ה אע"פ שפי' דהוא מדין שליחות, אמנם תוס' שם כב: ד"ה והא פי' דהוא מטעם ציווי לשמה]. שחטה לשם חולין כשרה - א) הרמב"ם פסוהמ"ק טו. יא. פסק דפסח לשם חולין פסול, ובברה"ז בסוגיין תמה עליו, ועי"ש כס"מ ואבן האזל ואור שמח בביאור דרשת הרמב"ם וישוב הקושיות עליו, וע"ע זבח תודה סוף ד"ה חטאת, ובמפרשי הסוגיא - צ"ק ח"נ פני"מ וקר"א, ובהסכמת מהרש"ם לליקוטי הלכות, ובמרחשת ח"א סי' ז' האריך בזה, וכן במקד"ד בקונטרס סי' ד. א., וע"ע אבי עזרי פסוהמ"ק שם שמחדש שאין כונת הרמב"ם לפסול לגמרי פסח לשם חולין עי"ש. ב) פרת חטאת שנשחטה לשם חולין הרמב"ם פרה אדומה א. ט. פסק דפסולה ואין מכפרת, והקשה כס"מ מ"ש מכל חטאת, וביאור הדבר עי' חי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק עמ' לו' מש"כ בשם הגר"ח., ועי' קה"י סי' ג'. ג) בעיקר הדין דשחטה לשם חולין כשרה הקשו האחרונים הא קי"ל אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת (מנחות ז. סוכה נ.) ואיתא בסוטה יד: דסכין מקדש בשחיטה את הדם וא"כ שחטה לשם חולין אמאי כשרה והרי אין הדם מתקדש שלא מדעת, ובזכר יצחק סי' מו' חידש דמהני שהבעלים מחשבין לשם הקרבן אף שהשוחט חישב לשם חולין, והאבי עזרי פסוהמ"ק טו. ד. תמה עליו דודאי תליא המחשבה רק בכהן המקריב, וביאר האבי עזרי דכיון דזבחים סתמא לשמן ומה שחישב לשם חולין לא נתפס ממילא אין חיסרון דשלא לדעת דזהו הלדעת מה שסתמא עומדין להקרבה לשם קרבן זה. וע"ע מש"כ האו"ש מקואות א. ו., קה"י סי' ג. ב., וע"ע שלו"ר (בחידושים) לקמן מו: בשם ראש המזבח. ד) קיבל הדם לשם חולין האם נתקדש הדם – עי' מש"כ לקמן בגמ' דף מו: ד"ה לשם חולין. אלמא דמינה מחריב דלאו מינה לא מחריב - הרש"ש ועול"ש העירו מהא דקי"ל מין במינו אינו חוצץ ובשאינו מינו חוצץ, ועי' הערה מט' לכנסת ראשונים, וע"ע בזה נתיבות הקודש. קדשים דל חולין מינייהו הו"ל סתמא וסתמא כשירים - משמע דלשם חולין לא גרע מידי וכשר ומרצה, ולקמן מו: (בסוף העמוד) אמר אביי דכשר ואינו מרצה וכן פסק הרמב"ם פסוהמ"ק טו. ד. - עי' זבח תודה ד"ה חטאת, ועי' מרומי שדה עול"ש וקר"א כאן, ובאבי עזרי פסוהמ"ק שם, ועי' שלו"ר (בחידושים) דף מו: מה שהביא מהרמב"ן במלחמות בר"ה והביא שם אחרונים שפלפלו בדבריו. הו"ל סתמא וסתמא כשירים - השפ"א תמה דהא בעינן בקדשים סתמא לשמן והכא דחישב לשם חולין ליכא סתמא לשמן, והגרי"ז הוכיח מכאן שיטתו דשל"ש הוא מחשבה הפוסלת ולשם חולין לא הוי מחשבת פסול, וע"ע חי' הגרז"ס. והתניא תוכו ולא תוך תוכו - בביאור הדמיון דשל"ש לכלי חרס עי' משמר הלוי סי' י' מהתורת זאב, והערה מט' לכנסת ראשונים, וראה עוד בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים.

רש"י

ד"ה דאין ברירה - וגריעה מסתמא דשמא בשעה שנכתב לא היה בדעתו וכו' - התוס' בגיטין כד: ד"ה לאיזו כתבו דאפי' מאן דסבר בעלמא דיש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה, ועי' מליו"ט שכתב דבסוגיין אף תוס' יודו לפירש"י דהכא, וע"ע קוב"ש ביצה סעיף לה' לו', ומשנת ר' אהרן סי' ד'. ד"ה לשם חולין כשירה - קס"ד סברא דידיה היא - פי' דלמסקנא לקמן ע"ב ילפינן מקראי, ועי' ראמ"ה בגמ'.

תוס'

ד"ה כתב - עי' ראמ"ה, והאריך בביאור הסוגיא ובשיטת רש"י במשמר הלוי סי' ט'. ד"ה הכותב - מיהו יש לומר וכו' - עי' ביאור צ"ק וביאור ח"נ , וע"ע תירוץ רש"ש וראמ"ה. ד"ה ואמר - ולדידיה ליכא למידק מינה סתמא פסול - עי' רעק"א. ד"ה ואפילו - ולא דמי לשלא לשמן דכל הזבחים וכו' - מבואר יותר בשטמ"ק ד"ה ואפילו. ד"ה ורמינהו - וכן מוכח לקמן דכלי שטף דוקא אצטריך קרא וכו' - וכ"ה פירש"י גופיה שם, ועל קושית תוס' על הרש"י עי' מרומי שדה וע"ע לש"ז בשלום רב. ותימה אמאי לא שני בשמעתין נמי הכי וכו' - ע"ע תוס' טוך בשטמ"ק.

דף ג:

גמ'

אלא טעמא דרב כרבי אליעזר - משמע דלמסקנא לכו"ע הטעם מגזירת הכתוב - עי' תוס' טוך בשטמ"ק על רש"י ד"ה ה"ג, וכ"כ הקר"א, ודלא כזבח תודה ד"ה חטאת, וע"ע אבן האזל מעשה"ק ד. י. ורבנן הנך לא צריכי קרא - קשה הא כבר פירשו רבנן טעמייהו דפרכי ק"ו דר"א - עי' שטמ"ק, ועי' הגרי"ב טה"ק ועול"ש. רב יוסף בר אמי רמי וכו' מי אמר רב וכו' - עי' ביאור עול"ש. ועי' נתיבות הקודש שתמה כמה תמיהות על סוגיא זו. חטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשירה - הרמב"ם פסוהמ"ק טו. ח. פסק דמ"מ אינה מרצה לבעלים, ועי' מנ"ח מצוה קלח' (ליקוטים ז.), ועי' זבח תודה ד"ה כשרה וקר"א דף ז., ושפ"א וטה"ק שם, ובחזו"א (יב. יא.) גורס גירסא אחרת ברמב"ם עי"ש, וע"ע משנת ר' אהרן ו. ג., ואבי עזרי. רב חביבא רמי וכו' אלמא דמינה מחריב בה לאו מינה לא מחריב בה - לכאורה הו"מ לשנויי שאני התם דכתיב עליו דומיא דידיה, אלא משמע דס"ל דסברא הוא דלאו מיניה לא מחריב - קר"א.

רש"י

ד"ה ה"ג אלא טעמא וכו' - הכי דריש ליה וכו' - עי' פי' הרש"ש בע"א, וראה עוד בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים.

תוס'

ד"ה שכן חולקין - לכך נראה לרבינו הקדוש וכו' אלמא בתנור שחצצו לא פליגי - תמוה דא"כ מאי מקשי לר"א מאי איכא למימר הא מודה הוא במחיצה דלאו מינה לא מחריב, ויש לישב דמדמה חולין אצל קדשים לכוורת פחותה שאינה מינה דתנור ואפ"ה מחריב - צ"ק, ובח"נ ופני"מ פירשו דפריך למסקנא דתו"כ דר"א פליג אף במחיצה, ועי' תוס' טוך בשטמ"ק ד"ה התינח שמתרץ כעין ב' התירוצים הנ"ל.

דף ד.

גמ'

מה לקבלה שכן פסולה בזר ואישה - עי' ש"נ אות ב' דיש דל"ג תיבת ואשה לפי דהיא בכלל זר, אמנם באתוון דאוריתא כלל יט' נסתפק אם כהנת הוי כזר, וע"ע מנ"ח מצוה שצ' דתלי לה בפלוגתת הרמב"ם והחינוך, ולכאורה הוא נמי פלוגתת הגירסאות בסוגיין. ובמאירי בסנהדרין על מתני' דף פא: דזר ששימש במקדש - כתב וז"ל ר"ל שאינו מזרע אהרן ומן הזכרים שבהם עכ"ל, ומשמע דאשה נמי בכלל זר, וכן נקט הטה"ק במסכתין ריש פרק שני עי"ש, וע"ע מקור ברוך ח"א סי' ב' ד"ה ועוד נראה לי, ודביר הקודש אות לב', וע"ע מש"כ על תוס' ריש פרק שלישי. ואמר מר זו הולכת איברים לכבש - מרן הגרי"ז דקדק [עי' חי' הגרי"ז מנחות י.] מדנקט לכבש ולא למזבח ש"מ דמן הכבש כבר אינו עבודת הולכה אלא תחילת עבודת הקטרה, והאריך בזה במנח"א ח"ג עמ' יח', ובמקד"ד דן בזה בסי' ה. ב. וראה עוד במנח"א הנ"ל וכן במקד"ד סוף סי' ד' דדוקא מחצי הכבש ולמעלה חשיבא הקטרה, וביאר בזה המקד"ד הא דאיתא בתמיד דף לא: דהיו מניחין אברי התמיד מחצי הכבש ולמטה והולכין לקרות את שמע, וה"ט דמחציו ולמעלה חשיבא כבר הקטרה. ואפקה רחמנא בלשון הולכה - רש"י כאן ועל התורה ויקרא א. ה. פי' כפשוטו דלשון הקרבה היינו הולכה, אבל הרמב"ן שם פליג וז"ל שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה אבל הוא לשון קרבן שיעשו מן הדם קרבן והוא לקבלו ולזרקו על המזבח עכ"ל, וראה בהעמק דבר שם שתמה עליו והוכיח כפירש"י. אשכחן שינוי קדש שינוי בעלים מנלן - בגדר שינוי בעלים: בקצוה"ח סי' תו' (ד"ה אמנם קשיא) מחדש דשינוי בעלים אינו פוסל דוקא כשהכהן משנה כנגד רצון הבעלים, אלא אפילו בקדשים קלים ואף לר"י הגלילי דסבר שממון בעלים הם (ב"ק יב:, לקמן קיד.) מ"מ אסור למוכרן מחיים לאדם אחר שישחטו ויזרקו דמן על שמו, דהזבח אינו נשחט ונזרק אלא ע"ש הבעלים שהקדישו אותו, וכי קאמר ר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הן לענין הבשר שאפשר למוכרו מחיים והקונה יאכל בשרו. מה לשינוי קדש שכן פסולו בגופו - בהמשך הגמ' מסקינן "מאי שנא ש"ב דלא הוי פסולו בגופו מחשבה בעלמא הוא ש"ק נמי מחשבה בעלמא", וכן איתא בפסחים סא., ונחלקו הראשונים האם מחשבת שלא לשמה נחשב פסולו בגופו: דהרש"י בפסחים שם כתב "פסול מחשבה לא מיקרי פסול הגוף" ואזיל רש"י לשיטתו במנחות מח: דאיתא התם "כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן פסולין ותעובר צורתן" ופירש"י (בפי' אחד) דשחטן שלא לשמן ותעובר צורתן משום דלא הוי פסול הגוף, [ובשטמ"ק שם באות א' כתב טעם אחר דלא חשיב פסול הגוף משום דפסול קל הוא שכשר בכל הזבחים]. אולם תוס' הרשב"א בפסחים לד: כתב דשלא לשמן הוי פסול הגוף והוא מפרש הגמ' דילן למסקנא דאף דהוי פסול מחשבה ודאי חשיב שפיר פסול הגוף, וכן דעת התוס' במנחות מח: ד"ה תעובר, שהוצרך לפרש דתעובר צורתן משום דקאי כמ"ד דאפילו פיגול בעי עיבור צורה. ובשטמ"ק שם (אות א') הביא ב' הדעות. ועי' בחי' מרן רי"ז הלוי (הל' פסוהמ"ק עמ' 94) שהאריך לפרש דעת רש"י, ותחילה ר"ל דפסול הגוף הוי רק כגון יוצא וטמא דפסולן בבשר משא"כ שלא לשמו דחלות הפסול הוא בקרבן ולא בחפצא דהבשר, ואח"כ חזר בו מכח גמ' בפסחים עג', וביאר דודאי מחשבת של"ש בעלמא לכו"ע הוי פסול הגוף, ורק בכבשי עצרת ושלמי נזיר ילפינן מחטאת דאין כשרין תו לרצות כנדבה אבל לא דהוי חלות פסול בקרבן כחטאת, ובהא הוא דקאמר רש"י דלא חשיבי פסולן בגופן. אולם הקה"י בסי' ב' דעתו דרש"י אמר כלל בכל הקרבנות שנפסלו של"ש, ומפרש הקה"י דהרש"י לשיטתו דמחשבת של"ש אינה חלות פסול בקרבן אלא עקירת הסתמא לשמן בעלמא ולכן לא נחשב פסול הגוף, [ודלא כשיטת הגרי"ז הידועה דכל פסול של"ש הוא חלות פסול בקרבן - עי' מש"כ בריש פירקין]. ועוד בענין זה ובביאור הרש"י במנחות - עי' מקד"ד סי' יז. ה., משמר הלוי סי' ג', ומנח"א מנחות עמ' שעב'. בסוף העמוד - וישנו בציבור כביחיד - עי' מש"כ במתני' ב. שהקשו מהכא לשיטת הר"מ בפיהמ"ש, וע"ע מקד"ד כג. ה. שהקשה על הא דאין שינוי בעלים בציבור.

רש"י

ד"ה ומנלן - דאי ממוצא שפתיך לא מיפרשי ביה עבודות - כן מבואר לקמן ריש ה., וע"ע שטמ"ק מהר"פ, טה"ק, ושפ"א. ד"ה וישנן בחטאות הפנימיות - אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו - עי' מה שפירשו בדבריו הצ"ק מליו"ט וקר"א. ד"ה והקריבו - דהא בתר שחיטה כתיב וכו' - עי' תוס' לקמן יג. ד"ה אתה שציין גלהש"ס, וע"ע תוס' יומא כז. שציין מסהש"ס, וע"ע שטמ"ק כאן בהשמטות. ד"ה פסולה - כלומר לא עלו לשם חובה - נ"ב עי' לעיל ב. תוד"ה לשם. ד"ה תודה - תודת שלמיו כמו חטאת הקהל - ביאור דבריו עי' בח"נ ושפ"א. ד"ה וישנו בד' עבודות - דשינוי בעלים לא שייך בקרבן אלא להתכפר בו וכפרה בזריקה היא - משמע דהוא מסברא, אכן עי' מש"כ צ"ק על תוס' ע"ב ד"ה רב אשי, וע"ע קר"א לקמן ע"ב ד"ה שקולין.

תוס'

ד"ה מה לזביחה - מק"ו דשחיטה שאינו פוסל בשינוי בעלים - עי' קר"א הא אכתי לא קיימא כלל שינוי בעלים. מיהו אכתי לא קמה ליה הך פירכא - עי' עול"ש. לכך י"ל וכו' - עי' גירסת הרעק"א בש"נ כד' ועי' מה שהקשה הרעק"א. ובעיקר קושית תוס' - עי' באו"ש קרבן פסח ב. ו. שכתב טעם וסברא אמאי מחשבת שלא לאוכליו פוסלת בקרבן פסח רק בשחיטה ולא בזריקה. ד"ה דהולכה - וזריקה לא אתיא מכולהו שישנן בחטאות הפנימיות - לכאורה תליא סברא זו בפלוגתת ר"י ור"ל בהא דמתיב רבי אילא לסיועיה לר"ל לקמן י. עי"ש. ד"ה בא ללמד - מדכתביה גבי אכילה - פי' מדסמיך שלמיו ליאכל, והכא מפשטיה דלישנא דקרא - עי' מליו"ט. ד"ה וישנן לאחר - דמינה נפקא איסור לשינוי קדש - עי' מש"כ לעיל ב: על רש"י ד"ה ונדבה. שם - צ"ב דהא כבר מכל הני קראי דבעי' לשמה ש"מ דאסור לשנות - עי' ברה"ז צ"ק קר"א ועול"ש. ד"ה וישנן בציבור - לשם עכו"ם לא מיפסיל דבעי' חבירו דומיא דידיה וכו' - וכ"כ רש"י בפסחים דף סא. א) וצ"ע הא עכו"ם מייתי עולות דאית בהו נמי כפרה וא"כ הוו מחויב כפרה כמותו - עי' חי' הגרי"ז מנחות כה. (ד"ה והנה בזבחים) דמפרש דאית בהו רק דין הקרבה אבל לא כפרה וריצוי, וכעי"ז תירץ בקה"י סי' ז. ב. ב) והנה צ"ע למאי דנסתפק רעק"א בתשובה ט' אם נשים שייכות בקרבן מוסף נמצא דמשכח"ל דמחשב בקרבן ציבור לשם אישה - עי' קה"י סי' ד', ועי' חזו"א, וע"ע זרע אברהם ד. כא. דמייתי בהא פלוגתת ראשונים. ועי' הערה עב' לכנסת ראשונים שדן בהא דאין שינוי בעלים פוסל בק"צ ובדעת הרמב"ם שהשמיט דין זה.

דף ד:

גמ'

את שעליו חייב באחריותו וכו' כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי - משמע בסוגיין דכל זמן דלא נתכפר לא נפטר מהנדר, והטורי אבן מגילה ח. הקשה על פירש"י (במעילה יט. ד"ה עד שיצא ובחולין קלט. ד"ה דמיחסר) שכתב דכבר מהבאה לעזרה נפטר מאחריותו, וכן ציין גלהש"ס בחולין שם לתוס' חולין כב: ד"ה והביא שגם כתב דבהבאה לעזרה יצא ידי חובתו, וכן תמה על התוס' במשל"מ מעשה"ק יד. ה. ועי' מה שביאר האבי עזרי שם וחילק בין קיום המצוה שלא נפטר עד זריקת הדם והכפרה לבין חיוב הממון להקדש שבהבאה לעזרה יצא. וע"ע בזה טה"ק לעיל ב. ודב"א ח"ב סי' ג'. מה הפרט מפורש דבר הטעון צפון - בב"ח אות ד' חידש דלמסקנא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה ה"ה דהולכה בעי צפון, אמנם בשטמ"ק מהתוס' טוך לעיל ד. מבואר בהדיא לא כך. אמר קרא זאת התורה וגו' הקישן הכתוב לשלמים - [היקש זה איתא גם לקמן צז:]. וראה בתוס' ריש מנחות-דמנחות נמי ילפינן מהאי היקשא דפוסלת בהן מחשבה, וכן לוג שמן דמצורע איקרי נמי קרבן ויליף בהאי היקש. ולענין עופות-דעת רש"י בחולין כא: דלא אתו מהאי היקשא, והתוס' ריש מנחות פליג דאף הן בכלל ההיקש.

רש"י

ד"ה ליפסלו - ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה - בחי' הגרי"ז תמה הא קושית הגמ' שיפסול גוף הקרבן ולא רק היתר בשר לאכילה, ועי' טה"ק ומרומי שדה.

תוס'

ד"ה מחשבה - כיון דליכא מעשה הוי כמחשבה בעלמא - בביאור דברי תוס' עי' אחיעזר יו"ד כד. ד., ועוד בגדר מחשבת שלא לשמה אי חשיב פסולו בגופו - עי' מש"כ בגמ' ד. ד"ה מה לשינוי קדש. ויש תימה דהכא משוי להו - עי' מש"כ לתרץ בחזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים. אי נמי וכו' יכול לקיים מחשבתו בהיתר באותן שיהיו מנויין וכו' - ביאור תירוץ זה עי' בצ"ק טה"ק ועול"ש, וע"ע קר"א ושלו"ר. ד"ה רב אשי - תימה למה לי קרא וכו' - עי' תירוץ תוס' טוך בשטמ"ק, ועי' תירוץ צ"ק ופני"מ, וע"ע ח"נ קר"א ושפ"א. וע"ע אבי עזרי מעשה"ק ד. י. שהוסיף על קושית תוס' ותירץ התמיה. ד"ה שכן עבודה - פירוש עבודה שחיבין עליה בחוץ - אתי לאפוקי דלא נימא דתרתי קאמר - עי' צ"ק ושלו"ר. ד"ה שקולים - אע"ג דהכא תרתי והכא חדא - פי' תרתי היינו צפון וחטאות פנימיות וחדא היינו שחוטי חוץ - פני"מ, וע"ע מליו"ט קר"א ורעק"א. ותירץ דהיכא דאיכא וכו' - בתוס' ב"ק מ: תירץ דרובע ונוגח אינן שקולין עי"ש, אבל תוס' כאן לא תירץ הכי שהרי הקדים דה"נ אינן שקולין - צ"ק, פני"מ. ד"ה אימא - תימה וכו' בעינן בקדשים שינה לעכב וכו' - עי' ביה"ל ח"א סוף סי' ל', וע"ע חי' הגרי"ז ב. ד"ה ובזה מיושבת, ובחי' מרן רי"ז הלוי עהר"מ פ"ד ממעשה"ק הי"א, וע"ע קה"י סי' ה', מרומי שדה ריש מסכתין, ואבן האזל מעשה"ק ד. י. ד"ה ועכשיו נראה. דמוצא שפתיך לא משמע שינוי בעלים - עי' צ"ק, קר"א, עול"ש, ושפ"א. ונראה דפריך מכח סברא - פי' כיון דשינה בלשמן כאילו חסר העבודה ששינה בה - עי' שטמ"ק. בא"ד (ה.) - ואי נאמר וכו' היינו מהכא וכו' - עי' אתוון דאוריתא כלל יב' שהאריך במקור וגדר דין זה דבקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב.

דף ה.

גמ'

דאי כתב רחמנא מוצא שפתיך לא ידע במאי - עי' לעיל ד. שטמ"ק ד"ה מנלן. רמי ריש לקיש על מעוהי - עי' תוס' ב"ב עד. ד"ה וגני, נדה יד. תוד"ה אפרקיד. וע"ע קר"א, ומש"כ כאן בליקוטים, וע"ע מש"כ שלו"ר בהשמטות. ומקשי אם כשרים הם ירצו וכו' - בביאור הקושיא עי' שטמ"ק, חי' הגרי"ז, וקר"א. וע"ע אבן האזל פסוהמ"ק טו. יא. ד"ה ונראה. וביאור האבי עזרי פסוהמ"ק טו. א. בשקו"ט דהסוגיא. האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה - דעת הרמב"ן רשב"א וריטב"א קידושין יג: דדוקא הביאה כבר חטאתה אבל לא הביאה א"צ היורשים להביא עולתה, משום דקי"ל חטאת קודמת לעולה וא"א להקריב חטאתה לאח"מ וכל שלא קרב החטאת לא חל חובת העולה, וכן נקט המנ"ח מצוה קסח', ובביאור דין זה עי' עול"ש מנחות דף ד:, וכאן בזבחים במשנת ר' אהרן סי' ו. א., ומנח"א מנחות עמ' לז'. והביא הרמב"ן בקידושין דעת הראב"ד בקינין דאפי' רק הפרישה החטאת בחייה יביאו יורשין עולתה [וע"ע משל"מ פסוהמ"ק ה. א.], ועי' אבי עזרי מעשה"ק יד. ה. שכתב ב' ביאורים בדעת הראב"ד, ועי"ש שדקדק דעת רש"י לקמן צ. דס"ל דאפי' לא הפרישה כלל החטאת יביאו יורשין עולתה. ושחט אותה לחטאת אותה לשמה וכו' - עי' לקמן ט: תוד"ה ושחט. ואימא הבא בנדר ונדבה לייתי ולא לירצי אשם ארצויי נמי לירצי - עי' בנתיבות הקודש מה הס"ד דאשם יהא עדיף מנו"נ וירצה נמי. ומה עולה שאינה מכפרת - כלומר שאינה מכפרת כאשם על לאוין אלא על עשין כדלקמן ברש"י דף ה: ד"ה מאן לימא. והנה יש לדון האם שלמים יש בהן כפרה, דהנה לשון התוס' ערכין דף כא: ד"ה מאי-"אבל עולה ושלמים דלא לכפרה קאתי כולי האי" עכ"ל, ודקדק הדבר אברהם (ח"א טו. ג.) דמשמעות לשונו דגם שלמים יש בהן כפרה פורתא, אבל ציין שם למהרי"ט אלגזי בפ"ק דבכורות אות ז' (ד"ה והנה גרסינן בערכין) שנקט דהאי דמשמע מתוס' דכפרה פורתא איכא הויא משום העולה אבל בשלמים אין בהם כפרה כלל, וכן הרמב"ם (סוף פ"ג ממעשה"ק) כתב דבעולה מתודה אבל בשלמים אינו מתודה, אכן ראה בעול"ש על תוס' לקמן ו. שדקדק מרש"י בתענית כג' דמשמע שס"ל דאף שלמים מכפרין. עולה תוכיח - עי' קושית רעק"א בגלהש"ס, ועי' בזה רש"ש, מליו"ט, עול"ש, מרומי שדה, חזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים, ומשמר הלוי סי' יב'.

תוס'

ד"ה הג"ה - ואפי' למ"ד לאו דאוריתא אם הפריש שניהם לאחריות וכו' - כלומר דפירש שאם תקרב ראשונה כתקונה תהא השניה חולין - עי' ד. תוד"ה וישנן. בא"ד - בביאור קושית תוס' ותירוצו ומהו דאין מרצין ריצוי גמור - עי' נתיבות הקדש. ד"ה עולתה - ותי' ה"ר חיים דה"ה דבעלמא כשר דיעבד - וכן שיטת הרמב"ן ורשב"א בקידושין יג: אבל דעת הריטב"א שם דדוקא מצורע אבל שאר חטאות הוו לעיכובא [עי' משל"מ תמידין ומוספין ט. ו.] ועל שיטת הריטב"א עי' משנת ר' אהרן ז. יב. אבי עזרי מעשה"ק יד. ה. ומנח"א מנחות עמ' לט'. היה פוסל בכ"מ מטעם דיש מחוסר זמן לבו ביום - לכאורה הוא תימה לתירוץ הר"ר חיים דמסברא בעלמא כשר דיעבד, והרי חשוב מחוסר זמן – עי' בתוס' מנחות דף ד: בסוף ד"ה מכשירין שכתב וז"ל אע"ג דמסקינן לקמן יש מחוסר זמן לבו ביום אין לפסול בעלמא מטעם זה דלא הוי אלא בסדר מצורע כמו שאפרש לקמן עכ"ל, וכונתו שאפרש לקמן דף ה. בד"ה ואי, שכתב לחלק בין מצורע שפסול בו מחוסר זמן לבין סדר עבודת יוהכ"פ. ובביאור כונתו כתב הח"נ שם דר"ל לחלק בין מכשירין למכפרין, ועל דרך זה איתא בשטמ"ק שם דף ה. באות כח' ובאות לה', אולם בהגהות רי"א חבר מבאר דכונתו לחלק במכשירין עצמן בין מצורע שניתן הדם על גופו לשאר קרבנות ומכשירין שלא ניתן על גופן. ובחי' מרן רי"ז הלוי הל' עבודת יוהכ"פ ה. ג. הביא יסוד הגר"ח [ע"ע חי' הגר"ח על הש"ס סי' שכב'] לישב דבעולה לא שייך כלל פסול מחוסר זמן לבו ביום כיון שהעולה גופה כשירה לנדבה, ולענין נדבה לא שייך לפוסלה מטעם מחוסר זמן הלכך עולה גם לשם חובה, ויסוד הפסול דמחוסר זמן הוא רק בקרבן שנפסל מחמת כך כגון חטאת עי"ש, ובחי' הגרי"ז כאן ובמנחות דף ה. הביא את תירוץ הגר"ח. וראה עוד תירוץ הגרי"ז עצמו על קושיא זו, וכעין תירוצו מבואר גם בקר"א בסוגיין, וע"ע מנח"א מנחות עמ' מא', ומשנת ר' אהרן זבחים סי' ז'. ד"ה אשם - וי"ל דהשתא הדר ביה - עי' מליו"ט, וע"ע תירוץ מרומי שדה. ד"ה הא שאר - ואם תאמר וכו' - עי' תירוץ ברה"ז ופני"מ. מדצריכי קראי לעכב בפסח וחטאת - הוא לקמן ז: דא"כ לא ליכתוב עיכובא אלא באחד וכו' - היינו כסברא שכתב תוס' בתחילת העמוד. ד"ה מה לשלמים - והר"ר חיים פי' דמשום אשם מצורע וכו' - כעי"ז פי' לקמן לג. תוד"ה סמיכות, וע"ע שטמ"ק כאן. ד"ה תודה תוכיח - עי' מליו"ט שביאר קושיתם ותירוצם, ועי' רי"א חבר שביאר אחרת קושיתם והוא על דרך הקר"א שאין מגיה בתוס' כהגהת הצ"ק - עי' ש"נ כד'.

דף ה:

גמ'

לימא ליה ר"א אשם נמי אתי לאחר מיתה - לכאורה הרי נהפך להיות עולה ואין זה אשם שקרב לאחר מיתה, ש"מ דאכתי אשם הוא אלא שקרב בגדרי עולה - עי' אבי עזרי מעשה"ק י. ז. ד"ה ונראה עוד, וע"ע חידושי הגרי"ז מנחות ד., ונתיבות הקדש בסוגיין, ודביר הקודש אות נד'. והוא עצמו אם לא הוקטרו אימוריו כשר - עי' זרע אברהם סי' ד. יד. שביאר [בדברי תוס' לעיל ב. דבהקטרה אין שינוי בעלים] דהקטרה אינו דין בקרבן גופו אלא דין כללי דכל שנזרק דמו למזבח יש בו דין הקטרה, הלכך אין ההקטרה מעכבת מידי בכשרות הקרבן. ואלא הוא למ"ל לכדר"ה אמר רב וכו' - עי' לקמן תוס' צח: (המתחיל בע"א) בסוף הדיבור. אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר - הוא מהלכה למשה מסיני (תמורה יח.) כל שבחטאת מתה באשם רועה ויפלו דמיו לקיץ המזבח, והנה לקמן קג. איתא מדרשו של יהוידע הכהן כל שבא משום חטאת ומשום אשם ילקח בו עולות וכו', וצ"ע מה חידש והוסיף יהוידע הכהן על ההל"מ - עי' חי' הגרי"ז כאן ובמנחות דף ד. ובחי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' 88, וע"ע מקד"ד סי' יט', ומנח"א מנחות עמ' כג'. לימא ליה ר"ל הנהו נמי לייתו ולירצו - עי' קר"א בביאור הקושיא, וע"ע חזו"א ונתיבות הקודש. ולא קניא להו והאר"י וכו' - א) הכא מסקינן דלא קניא להו ואין מכפרת על עשה שלהם, ודלא כרב פנחס בדר"א לקמן ז: דיש בעלים לאחר מיתה ולכל הצדדים דהתם מכפרא מיהא אעשה שלהם. ועי' חזו"א (הו"ד בדף ו.) האם רב פנחס פליג אמימרא דר' יוחנן בסוגיין לענין מנחה. עוד יש לעיין אמאי לא תליא פלוגתא זו דאמוראי בפלוגתת תנאים ריש ערכין אם יורש ממיר וסומך - עי' הערה קכט' והערה קסח' לכנסת ראשונים. ב) והנה לענין עולה פליגי הכא אמוראי אם מכפרת אעשה דהיורש, אבל לענין חטאת דרשו בגמ' נזיר כז: וכריתות כז: 'קרבנו-בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבנו של אביו', ותמה שם התוס' דלמאי אצטריך קרא הא ודאי דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלה, ובשטמ"ק בנזיר כז: תירץ בשם תוס' הרא"ש וז"ל ושמא הו"א כשיש לו בן צריך לקרבנו לא אזיל למיתה עכ"ל, ובערל"נ בכריתות כז: ביאר דבריו שבן אין לו דין יורש גרידא אלא נחשב כקם תחת אביו ממש, הלכך היה הו"א שהגם דאיכא הל"מ דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלה אבל אם יש לו בן המחויב נמי חטאת יתכפר בקרבן אביו דהרי הוא קם תחת אביו ולגביו לא נחשב כחטאת שמתו בעליה, קמ"ל מקרא דקרבנו ולא בקרבן אביו.

רש"י

ד"ה ההוא - ואע"ג דכתיב באשם קדש קדשים הוא וכו' - ע"ע שטמ"ק, וראה עוד תוס' מנחות ד. ד"ה לאחר. ד"ה שניתק לרעיה - שאמרו לו בי"ד וכו' - וכן פי' לקמן קיב. ד"ה כדרב, וברגמ"ה במנחות ד. (הובא שם בשטמ"ק אות ט'), אמנם לקמן ד"ה ניתק פירש"י משנמסר לרועה, וכן פי' לקמן טו: [ובמנחות ד. ותמורה יח: - גליון מהרש"א], ובמאירי בנזיר כה: כתב די"מ כך וי"מ כך. ד"ה ניתק אין - לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה - משמע מפירש"י דאם לא ניתק-דוקא אם שחטו סתם לא הוי לעולה אבל שחטו במפורש לשם עולה כשר, אולם ראה בשטמ"ק במנחות דף ד. אות ט' שהביא מהרגמ"ה שכתב דאם לא ניתק לרעיה אפילו שחטו לשם עולה פסול, ומבואר דפליגי אם דין ניתוק לרעיה הוא דין עקירת שמו לעולה ולכן מהני אף כששחטו לשם עולה או דהוא דין בפ"ע, ועע"ש בהערה הנדפסת בשולי הדף שדן מאי שנא מכל מחשב באשם שלא לשמו דכשר, ועי' בזה מנח"א מנחות עמ' כז'.

תוס'

ד"ה מיעט - ונראה דאצטריך וכו' לגלויי אמנחת חוטא וכו' - נ"ב כדלקמן דף יא. ובמנחות דף ד. ויש שום צריכותא וכו' - מבואר בתוס' מנחות דף ד. ד"ה חטאת, ועי' צ"ק ופני"מ. ד"ה הגה"ה - הנה לשני פירושי התוס' ניתוק לרעיה הוי דרבנן, ודלא כמשמע מפירש"י דהוי דאוריתא. ובביאור ניתוק לרעיה לשיטת רש"י עי' מנח"א מנחות עמ' כט', וראה עוד בנתיבות הקודש במנחות ד. שדן דאם מדאוריתא הוא עדיין קדוש כיצד הניתוק לרעיה מפקיע הקדושה דאוריתא. ובדעת הרמב"ם - כתב האבן האזל פסוהמ"ק ד. טו. דהכס"מ והלח"מ מפרשים בדעתו דס"ל כשיטת רש"י והרבינו שמואל (בתוס' מנחות ד:) דניתוק לרעיה הוא מדאוריתא, והוא שלא כדעת מרכה"מ ברמב"ם, וראה באבן האזל שם ובהוספות לסדר קדשים שהאריך לבאר שיטת הרמב"ם, וכתב עוד שם דשיטת הרמב"ן בשבועות דף יב' דניתוק הוא מחלוקת הסוגיות, דבזבחים ובמנחות סברה הגמ' דניתוק דאוריתא ובפסחים סברה דמדרבנן, ועי"ש שרוצה לפרש שיטת רש"י כרמב"ן. וי"ל דה"פ בהוייתו יהא קודם כפרה וכו' - השפ"א תמה דלתירוץ זה אין מובן לשם מה צריך כלל קרא ומאי אשמעינן דקודם כפרה תורת אשם עליו והלא פשיטא דא"א קודם כפרה להקריבו לעולה, [ויש לתרץ דס"ד דשחיטתו לעולה היא מנתקתו משם אשם והיא המגלה דמבין ב' האשמות העומדים לפנינו זהו המיועד להתנתק להיות עולה, קמ"ל קרא דקודם כפרה לא מהני], והשפ"א במנחות דף ה: הוסיף לתמוה דלתירוץ זה אמאי מייתי הגמ' כלל מימרא דרב הונא והו"ל למימר רק ד'הוא' אתי למיסר הקריבו לעולה קודם כפרה. ור"ת ל"ג וכו' ובא לפרש טעם וכו' - תוכן דבריו בקצרה: דמאי דקי"ל מהל"מ דכל שבחטאת מתה באשם רועה אינו כן אלא אתי קרא למימר דהלכה ל"מ ה"ק דבאשם קרב עולה כדמפרש בסוף דרעיה דרבנן היא, והיינו דקאמר תוס' דאין לחוש אי קאי קרא אהלכתא וכו'. וראה עוד בתוס' בפסחים דף עג. שהביא בשם ר"ת שכן גורס "ניתק אין לא ניתק לא", והצורך גם בקרא וגם בהלכתא ביאר שם התוס' ב-ג' אופנים, ובתוס' במנחות דף ד: ביאר באופן אחר. ד"ה נפש - ונראה דרישא דקרא מייתי בכ"מ - ע"ע שבת דף קכח. תוד"ה ונתן, ומה שציין במסהש"ס שם. ד"ה ולא - עי' תירוץ צ"ק ושפ"א.

דף ו.

גמ'

והאמר ר' אבהו וכו' המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה - לכאורה זה קשה אפילו נימא דמקדיש עושה תמורה דהרי יורש לא קניא ואפי' כמקדיש אינו - עי' חי' הגרי"ז, וע"ע שפ"א, קר"א, ודב"א ח"א סי' יד' ענף ג'. שם - עי' אבי עזרי הל' תמורה שדן במקדיש ומתכפר מי אוכל הבשר, וע"ע משמר הלוי כאן סי' יז' ובתמורה סי' מט' שהאריך בזה וכן מי השוחט ומי הסומך, וע"ע הערה קמא. ב. לכנסת ראשונים. מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרה - עי' פירש"י דכפרה קופיא וצפה ממילא יש להן בו והלכך ממיר, ובביאור החילוק שבין תמורה למנחה עי' לח"מ מעשה"ק יד. ג. ואבן האזל שם (הובא בהשמטה בסוף מעשה"ק), ובתירוץ קושית הלח"מ בסתירת דברי הרמב"ם בזה, וקה"י שהאריך בסי' ו'. אי אמרת בשלמא לא כיפרו - עי' חזון יחזקאל א. א. שביאר היטב ענין זה דקרבן שנשחט של"ש אין בו תו שום ריצוי לבעליו. איבעיא להו אעשה דלאחר הפרשה מכפרא או לא מכפרא - האם ביורש המתכפר מקופיא או מקיבעא חשיב עשה דלאחר הפרשה ונימא דלא מתכפר אלא על חטא דקודם הפרשת אביו - עי' חזו"א, ובסוף דבריו רוצה למילף דיורש דמי למש"כ תוד"ה 'או' בתירוצו, ועי' מרומי שדה שהקשה על תוס' מהגמ' לקמן ע"ב, ועי' קה"י שבועות סי' ז' וחזון יחזקאל שבועות ריש פ"א בביאור תירוץ תוס'. מה חטאת דקודם הפרשה אין לאחר הפרשה לא - עי' קר"א שהקשה על דעת הרמב"ם בזה. ת"ש וסמך ונרצה וכו' - לעיל ד: דרשו להאי ונרצה לו על זריקה דבעי' לשמה - עי' מליו"ט. שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה וכו' - עי' לקמן לט: ילפותא נוספת לענין סמיכה בחטאת. א"ל רב הונא וכו' אימא כיפר גברא וכו' - עי' נתיבות הקודש בביאור הקושיא.

רש"י

ד"ה המקדיש - אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו וכו' - עי' עונג יו"ט יו"ד סי' פז' שחוקר בנדר צדקה אם יכול אחר לפרוע חובו, ומסיק לאיסורא, וצ"ע מרש"י דהכא, ועי' דביר הקדש והערה קמא' לכנסת ראשונים. ואם המתכפר מחללו אינו מוסיף חומש - כאן וכן ביומא דף נ: פירש"י המקדיש מוסיף חומש לאפוקי המתכפר, אבל בתמורה דף ב: פירש"י או לאפוקי הממיר, או לאפוקי פודה אחר שאינו בעליו. ד"ה כיפרו - ונפק"מ שלא ידאג וכו' - עי' בזבח תודה עוד נפק"מ, וע"ע טה"ק.

תוס'

ד"ה מקופיא - וי"ל דלא יליף וכו' - בביאור תירוץ תוס' עי' דב"א ח"א סוף סי' יד'. וכי הוו ב' יורשים מיקרו שותפין ולא ממירין - עי' רעק"א, שפ"א, קה"י סי' ו'. ד"ה דאי ס"ד - וי"ל דפריך שני למה חייב להביא - לכאורה חייב להביא לקיים נדרו - עי' עול"ש, וע"ע מרומי שדה. ד"ה אלא - צ"ע דהיינו קשיא דר"ל וכו' - הנה הרש"י תירץ זה דר"ל מקשי דליכפרו כפרה גמורה והכא מקשה דעכ"פ יגן מהיסורים - צ"ק, פני"מ, וע"ע ח"נ ראמ"ה ורעק"א, ועי' קר"א דפליג אצ"ק בביאור הרש"י. וע"ע בתירוץ קושית תוס' באבן האזל איסו"מ ו. ח. ובסוף מעשה"ק בהשמטה. ועוד הוסיף לבאר וכן לפרש שאלת הגמ' כיפרו על מה שבאו וכו' באבן האזל פסוהמ"ק טו. יא. ד"ה או - על תירוץ תוס' עי' מה שציינתי בגמ' ד"ה איבעיא. ד"ה והלא - מ"מ עיקר כפרה אינה אלא בדם - עי' מליו"ט. וע"ע מנ"ח מצוה קב' שכתב דהא דאכילת קדשים הוי כפרה הוא רק באכילת כהנים בק"ק ולא אכילת בעלים בקק"ל. [אמנם האור החיים פר' תצוה עה"פ 'ואכלו אותם אשר כופר בהם' כתב דמצד שהכהנים בעלים דאיל המילואים הוי כפרה "כי אכילת שלמים לבעלים תפעיל הכפרה", וכן נקט שם הפנים יפות, וע"ע רש"י חולין קל: ד"ה אלא לאו-דאף אכילת כהנים בחזה ושוק דשלמים הוי לכפרה וריצוי - הערת הר"י ולר שליט"א].

דף ו:

גמ'

שאני קרבנות ציבור דלב בי"ד מתנה עליהן - א)ז"ל הריטב"א שבועות דף יא: ומדנקט לישנא דלב בי"ד מתנה משמע שא"צ תנאי מפורש, וכדמפורש דמי, ודברים כאלו בלב כל אדם והוו דברים, דמסתמא כל מה שיכולין בי"ד לתקן בהם יתקנו עכ"ל, וע"ע קה"י שבועות סי' ח' בגדר תנאי זה. ב) מבואר בסוגיין דדין זה הוא רק בקרבנות ציבור, וכ"כ בהדיא התוס' במנחות טו: ד"ה אפשר לשנותן, והקשה העול"ש שם במנחות מהגמ' בכתובות דף קו' דמבואר דאף בנדבת יחיד נאמר דין זה, ומחלק העול"ש דדוקא בקדשי מזבח דשם הבעלים עליהן לכפרה וצריך להביאן לשמן בזה אין שייך לומר לב בי"ד מתנה, אבל בכתובות מיירי בקדשי בדה"ב דאף בנדבת יחיד אין שם בעלים עליהן ושייך לומר לב בי"ד מתנה.

רש"י

ד"ה והא הכא - טומאת מקו"ק עשה נמי הוא - עי' מליו"ט, ושטמ"ק מהר"פ, ושפ"א. ד"ה אי דאפרשינהו - ואין צורך לבוא - צ"ע הא ב' כבשי עצרת הן חובת היום ור"ש רק טעמא דקרא קאמר ומה שייך למימר שיקריב רק אחד - עי' קר"א ד"ה ת"ש ר"ש וכו' ובגוף הדבר וכו'. ד"ה הכא במאי עסקינן - שאורעה אתמול בין הפרשתו של זה וכו' - לא פירש"י דהשני הופרש היום, ואולי לפי שאין מקדישין ביו"ט [וא"מ כן בתוד"ה וליקו], ועי' שלו"ר בשם ראש המזבח, וע"ע טה"ק ודביר הקודש אות סד'. ד"ה קרבנות ציבור - ואפי' לא ידע השוחט מה הן - עי' קושית השר מקוצי בשטמ"ק (בהשמטות אות ה').

תוס'

ד"ה לא כיפר - דבענין אחר א"א לפרש - עי' ביאור המליו"ט. אבל קשה ע"ז דלא הו"ל לתרץ וכו' - פי' דאכתי קשה סו"ס מתנות הראש עצמן כיפר ולא כיפר קמי שמיא ה"נ נימא דומיא דהכי בסמיכה דכיפר ולא כיפר קמי שמיא, וע"כ צ"ל דשאני מצורע דכתיב והנותר וא"כ הו"ל לתרץ כן בהדיא בגמ' - עי' שלו"ר וע"ע עול"ש. וצ"ל דהתם ה"פ וכו' - מלבד פירש"י ותוס' ע"ע פי' הרש"ש (בגמ'). דמתן שמן נמי קרוי קרבן - וכ"כ תוס' מנחות דף ב. סוף ד"ה כל המנחות. ד"ה וליקו - הא לא פריך וכו' הפריש שנים בב"א אינו חייב - כ"ה פירש"י - עי' שטמ"ק, ועי' ברה"ז היכי משמע. בסוף א"ד - שדוחק הוא להעמידם ולומר שהיו מפרישין אותן בזא"ז - פי' דקים להו שלא היו טורחין להפרישן זא"ז, אבל לב בי"ד מתנה שפיר איכא למימר - עי' ברה"ז, צ"ק, פני"מ, וח"נ. ד"ה סכין מושכתן - ונראה כפי' הערוך וכו' - עי' קושית מקד"ד סי' יח. ה. ועי' הערת מנחת מרדכי שם.

דף ז.

גמ'

אתמר תודה ששחטה לשם תודת חבירו - הרמב"ם לא כתב דין זה להלכה, ועי' קר"א, זבח תודה, שפ"א, טה"ק, וח"נ. רבה אמר כשירה וכו' - עי' ביאור הח"נ בפלוגתא. וע"ע נתיבות הקודש אמאי מספקא דוקא בתודה ולא בשלמים לשם שלמים דחבירו. רב חסדא אמר פסולה - במקד"ד סי' יט. ה. חקר למ"ד זה האם עכ"פ קדוש הלחם, דאף שלא עלתה לבעלים לחובתן מיהא נשחטה לשם תודה עי"ש. ליתני תודה לשם תודה וכ"ש שלמים - עי' עול"ש וקר"א. אמר רבא חטאת ששחטה לשם חטאת כשירה - עי' לקמן ט: רש"י ד"ה טעמא. וע"ע חי' הגרי"ז לקמן מא. שחקר במחשב חטאת חיצונית לשם חטאת פנימית והוכיח דאף זה שם חטאת אחד להם. על מי שמחויב עולה כשרה - בדעת הרמב"ם עי' מש"כ לעיל ג: חטאת ששחטה על מי שאינו מחויב כלום פסולה וכו' - בגדר זה דחשיב מחויב כפרה כמותו – עי' קה"י סי' ז', וע"ע מקד"ד בקונטרס סי' ד. א. חטאת מכפרת על חייבי עשה מק"ו - נראה דדוקא אם עבר על עשה בשוגג דאילו על מזיד ליכא ק"ו דחטאת אינה מכפרת על מזיד - זבח תודה (ד"ה חטאת מכפרת).

רש"י

ד"ה לדברי ר"ש - לר"ש לית ליה לב בי"ד מתנה - לכאורה גם לר"ש בעינן ללב בי"ד מתנה כדי להכשיר התמידין לקיץ המזבח [וכמש"כ רש"י לעיל קודם שהגיה] - עי' חי' הגרי"ז, ועי' תוס' טוך בשטמ"ק סוף דף ו: (אות ה' בהשמטות), וע"ע צ"ק ד"ה וקאי אמילתא. שיפדו אותן ממעות חולין בלא מום - אף דקדשי יחיד אין מתחללין בלא מום בציבור שאני דלב בי"ד מתנה - רש"י שבועות דף י: ד"ה תודה ששחטה - ואי"ז שינוי בעלים אלא שינוי קדש - התוס' פי' לפי דשינוי בעלים אינו פוסל אלא בזריקה, ועי' זבח תודה שפי' ברש"י בע"א, וכ"ה בהדיא ברש"י דף ט: ד"ה כשרה. וה"ה בשוחט וכו' - עי' ברה"ז וקר"א. ד"ה כשרה - ועלתה לו - כתב ברה"ז דצריך לגרוס ולא עלתה לו, או דר"ל דעלתה לו משום דם ולא משום חלב, דהא רש"י במנחות דף ג: (ד"ה הא אמר) כתב דלא עלתה לו, וגם אין לעשות הפרש כ"כ גדול בין הלשונות דרבא דלקמן ט:, אולם הצ"ק האריך להתקיפו ולדחות דבריו דכונת רש"י כפשוטו דעלתה לו לשם חטאת חלב, וכן פי' הכס"מ פסוהמ"ק פט"ו בדעת רש"י, וברש"י במנחות גרס הצ"ק נמי 'ועלתה לו', ובמליו"ט הסכים לצ"ק, וברש"ש דחה קושיתו על ברה"ז.

תוס'

ד"ה דלמא - ור"ז וכו' כמו"כ את"ל קאמר - פי' ולא שר"ז פשיטא ליה דמכפר בכל גווני, וא"צ לפירש"י דר"ז פשיטא ליה אלא דמספקא דילמא לא קי"ל כוותיה. וקושיא ראשונה וכו' לא חש לתרץ דאיכא למימר וכו' - וכ"מ מפירש"י ד"ה ועוד. ד"ה הגה"ה - ובקונטרס פירש דה"ה בשאר קרבנות - בסברת רש"י עי' זבח תודה ד"ה ר"ח אמר, וע"ע עול"ש וטה"ק, וע"ע זבח תודה הנ"ל דמסתפק אם מודה תוס' בשלמים לשם שלמים דחבירו, ד"ה אמר רבא - משמע דר"ל דאיירי ששחטה לשם חטאת חבירו - תוס' לשיטתו דר"ח פסל רק בתודה וע"כ שפיר הכשיר רבא בחטאת, אבל רש"י שפי' דר"ח פסל בכל הקרבנות ע"כ צריך לפרש דרבא מיירי בחטאת לשם חטאת דיליה, ומ"מ תוס' גופיה גם פליג לקמן אר"ת אבל מחמת הלישנא. ד"ה חטאת - דאי הפרישה הו"ל כעל מי שאינו מחויב כלום וכו' - תוכן דברי תוס' עפ"י המפרשים: דאם הפריש כבר עולה א"כ אין מכפרת על עשה דלאחר הפרשה [לאת"ל בריש העמוד] ושמא עבר ולא ידע והו"ל כדלקמן חטאת ששחטה על מי שאינו מחויב - פי' שאין יודע שעבר ואין לך אדם וכו' והרי פסולה, אלא ע"כ שלא הפריש ויודע שעבר אעשה ועתיד להפריש מסתמא עולה ויתכפר הכל ושפיר הוי שחטה על מי שמחויב עולה [רש"ש, דבנ"ח], ולפי"ז שחטה על מי שאינו מחויב כלום היינו שאינו יודע כלל שעבר אעשה, ועל מי שמחויב עולה היינו שיודע שעבר ולא הפריש ועתיד להפריש, אבל רש"י פי' לקמן מחויב עולה היינו שהפריש עולה [הגהות קרני ראם], ויש לתרץ דלא יקשה עליו קושית תוס' דאין לחוש בשעה מועטת לאחר הפרשה דעבר אעשה ולמימר אין לך אדם וכו', וכעין סברא זו הקשה דבנ"ח על התוס'. דמסתמא עולה יביא וכו' - זה קאי אדלעיל "וכגון שלא הפרישה עדיין". א"נ דאמר וכו' - כלומר אפילו לא ת"ל סברא דמסתמא יביא י"ל כגון דאמר וכו' - רש"ש, ועי' עול"ש בע"א. ד"ה על מי –אי דגרסינן בהא מימרא וכו' - כן משמע דהיא גירסת הרמב"ם, ולפי"ז ביאור הגמ' בהמשך דלא כפירש"י - עי' זבח תודה , וע"ע בדעת הרמב"ם בקר"א שפ"א וטה"ק, ובאבן האזל פסוהמ"ק טו. יד. ובחי' רא"ל מאלין ח"ב סי' ה'.

דף ז:

גמ'

א"ל רב אשי וכו' דוקא דאמר וכו' או דלמא וכו' - עי' באור הספק בעול"ש, ועי' בחזו"א א.ז. ביאור אחר. חטאת למה באה לפני עולה - א) עי' מליו"ט דתיפו"ל מטעמא דכל המקודש קודם כדלקמן פט. ב) אין מעכב דיעבד אם הקדים העולה - עי' לעיל ה. תוד"ה עולתה ועי' מש"כ שם. ג) עי' מג"א סי' א.ח. ושע"ת ונתיב חיים שם אמאי באמירת קרבנות נקטו הטור ושו"ע עולה קודם חטאת. וע"ע חש"ל לקמן צ. (על תוד"ה למקראה) שביאר דזה כונת הגמ' שם למקראה הקדימה הכתוב, וע"ע בספרו בנין שלמה סי' א'. ואמר רבא עולה דורון היא - עי' ב"ב מח. תוס' סוף ד"ה יקריב. אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה - א) נראה פשוט דאפילו בלא תשובה מ"מ העולה כשירה ויוצא ידי נדרו אלא שע"ז לא נאמר ונרצה לכפר עליו - זבח תודה ד"ה אלא ש"מ, עי"ש שנאמר לבסוף בצ"ע אי מיהא צריך להביא אחר על העשה שעבר. ב) הגבורת ארי (יומא פה:) תמה היכי ס"ד דליכא תשובה הא ודאי אם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן, וכמש"כ רש"י ביומא פה: במתני' וז"ל "ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן ", עי"ש שכתב לחלק בזה בין עולה דסוגיין שמכפרת על כמה עשה ויתכן שעל מקצתן שב ועל מקצתן לא, משא"כ חטאת ואשם דהתם א"א בלי תשובה. ובעיקר דין חטאת ואשם - הנה כן הוא דעת הרמב"ם פ"א מהל' תשובה שאינם מכפרים בלי תשובה, וכן דעת הרש"י בשבועות יג., אולם בגבורת ארי הנ"ל השיג עליהם מהסוגיא בכריתות דף ז', ודעתו לחלוק שאף הם מכפרים בלי תשובה, ועוד קשה סתירת דברי רש"י דבכריתות שם פי' הטעם דחטאת בעי תשובה משום דכתיב ביה 'לרצונו', ואילו בשבועות שם פירש"י משום דכתיב ביה 'והתודה', וישוב לקושיות הללו ראה בספר הזכרון להגר"י הוטנר סי' עג' וסי' עד'. ג) המנ"ח מצוה שסד. ד. תמה דהיכי פשיטא לגמ' דאי לא עביד תשובה הוי רשע הרי מבואר ברמב"ם דהתורה פסלה עדות רשע רק אם עבר עבירה שיש בה מלקות או מיתת בי"ד וא"כ עבר על עשה גרידא או אפי' ל"ת שאין בו מלקות אינו נקרא רשע, וע"ע מה שהקשה שם המנ"ח באות ג', וראה מש"כ בזה בספר ברכת כהן סי' מו'. מנין למותר הפסח שקרב שלמים - בתורת הקודש ח"ג סי' ח' דן אם בהך שלמים יכול לצאת ידי חובת נדרו כשנדר שלמים, או דיש בזה חיסרון דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכאן היה כבר קרבן פסח, עי"ש דמחלק דדוקא מותר אשם שקרב עולה אין יוצא בו ידי נדרו אבל מותר הפסח כבר מתחילת הקדישו לפסח חל עליו נמי שם שלמים. מה שלמים וכו' לא חלקת בהן למצוה אף פסח לא תחלוק בו לעכב - עי' תוס' מנחות דף ב: ד"ה מכדי.

רש"י

ד"ה מקופיא - כיון דהפריש וכו' ותו לא שייך חטאת גביה - עי' עול"ש לסברא זו אמאי צריך למימר דחטאת מקיבעא לא מכפרא וכו' תיפו"ל כיון דהפריש עולה תו ל"ש חטאת גביה. ד"ה פסולה - וצריך היורש להביא אחרת - עי' לעיל ד. תוד"ה וישנן. ד"ה דוקא - אם לא שינה בה - עי' מליו"ט. ד"ה לדבר - היינו שלמים שהן באין מכל וכו' בין זכרים ובין נקבות- הוסיף הרש"י זה משום עולה - עי' מליו"ט. וברש"י כת"י מנחות פג: (ד"ה לדבר) תירץ באופן אחר, וע"ע כאן תוד"ה ומאי. ד"ה ואשכחן זביחה - עי' רש"ש וקר"א. ד"ה ה"ג אלא - ול"ג כל מקום וכו' - עי' לעיל ה: תוד"ה מיעט, ובתוס' כאן.

תוס'

ד"ה ריצה - אע"ג דאיכא חטאת (הגהת ש"נ) יולדת וכו' אלא לאשתרויי בקדשים - נ"ב כדלקמן ט: 'הני עולות נינהו', וע"ע לקמן פט. תוד"ה אשם. כדאמר בפ"ב דכריתות - פי' דאפי' לר"ש דיולדת חוטאת היא מ"מ עיקר קרבנה לאשתרויי בקדשים - מליו"ט, וע"ע מצפ"א. ד"ה ואמרתם - הלכך מוקי ליה לש"ק - נ"ב דשייך טפי בכל עבודות - עי' שטמ"ק מהר"פ. ד"ה ומאי ניהו - ועוד איכא לקמן - נראה דהוצרך לזה דלפי' קמא קשה דעולה נמי באה מצאן ובקר, וזכר ונקבה לא כתיבי בקרא. ד"ה הוא - בשינוי קדש בכל עבודות [פי' דעשית - כל עשיות משמע]@18 בשינוי בעלים בזביחה @19[פי' כדכתיב זבח פסח]. בסוף א"ד - ושינויא דהואיל וגלי גלי לא ניחא להאי פירושא כמו לפי' קמא - נ"ב דלפי' קמא - הואיל וגלי בש"ק גלי בש"ב, ולפי' בתרא עי' הביאור בשטמ"ק, וע"ע צ"ק ופני"מ. ד"ה מה שלמים - לשתוק קרא מזביחה - פי' זבח פסח שנאמר בש"ב, ועי' תירוץ ברה"ז ח"נ ופני"מ.

דף ח.

גמ'

מנחתם ונסכיהם בלילה - בגמ' תמורה יד. מקשה הא מונין במנחות כו: דברים שדרכן ליקרב ביום בלבד וחשיב נמי מנחת נסכים, עי"ש תירוץ הגמ', וראה כאן בשטמ"ק בהשמטות שמחלק באופן אחר, ובביאור ב' התירוצים עי' מנח"א מנחות עמ' שה'. חטאת נזיר מחטאת חלב לא גמרה וכו' - עי' צ"ק למאי נצרך האי דגם חטאת נזיר לא גמרה מחטאת חלב.

רש"י

ד"ה אשכחן שינוי קדש - הרי למצוה וכשלמים וכו' - עי' ראמ"ה הא אכתי לא נקטה הסוגיא היקשא דזאת התורה משלמים, וע"ע קר"א ועול"ש. ד"ה ההוא - דדרשינן לכל מנחתם ונסכיהם וכו' - פי' דמנחתם ונסכיהם יתירי כתיבי בקרבנות החג - רש"י לקמן פד. ד"ה נסכים, ועי' בזה תוס' מנחות מד: ד"ה מנחתם (ב') דפליג ודרש מקרא אחרינא, וראה עוד בשטמ"ק שם בסוף אות יח' ובטה"ק שם דמישבים פירש"י. ד"ה וכפר - ועל המטהר אכולהו עשיות קאי - פי' אף דקרא וכפר מיירי בזריקה דהוא כפרה מיהו קאי אדלעיל 'ועשה' דכל עשיות במשמע, ועי' מליו"ט. ד"ה שאלה - נזיר נשאל לחכם ועוקר נזירתו וכו' - לכאורה גם הקדש איתיה בשאלה - עי' הגהות מהרש"ם, וע"ע משמר הלוי סי' כ'. ד"ה והנך - וכיון דכתיב עיכובא בזריקה וכו' - פי' בש"ב, דאילו בש"ק כתיב עיכובא בכל העבודות בהדיא.

תוס'

ד"ה זריקה - וקבלה נמי לא הוצרך לכתוב - פי' אי ילפינן משלמים לא חלקת וכו' א"צ לפי האמת גם לקרא דקבלה וסגי בדשחיטה, ועי' תוס' ריש ע"ב שהקשה וא"ת למ"ל למכתב בחטאת חלב וכו', ועי' קר"א שם. ולא חלקת לא נימא בזריקה לפי שהיא עיקר כפרה - מרש"י ד"ה אמר ר"ה וד"ה והנך אין משמע כן - עי' ברה"ז, וע"ע צ"ק, ח"נ, קר"א, וחי' הגרז"ס. ד"ה וזריקה - עי' תירוץ הצ"ק, וע"ע ח"נ. ד"ה ועשה - וא"מ כן בכולי פירקא לעיל גבי שלמים ופסח - שלמים הוא בדף ד. ופסח בדף ז:, וצ"ב דהא שלמים אינו לעיכובא, ועי' עול"ש. ד"ה מנחתם - לאו מהאי קרא קדריש - פי' אלא הוא דוגמא כי היכי דדרשינן התם וכדפרש"י - עי' צ"ק, ומליו"ט פי' בע"א וכגירסא שכתב בש"נ, ובברה"ז כתב ב' הפירושים. ד"ה הילכך - (ע"ב) מה שלמים לא חלקת למצוה - לכאורה דבר הלמד מהיקש לא חוזר ומלמד בבנין אב כמו שהקשה לקמן תוד"ה הנך - עי' פני"מ וח"נ.

דף ח:

גמ'

ובשאר ימות השנה לשמו פסול - הרמב"ם לא הזכיר כלל דינא דפסח ששחטו לשמו בשאר ימות השנה, ובפסוהמ"ק טו. יב. הזכיר רק פסח ששחטו ביד' לשמו, ועי' בזה קר"א בסוגיין, וצל"ח בפסחים ס:, ואבן האזל פסוהמ"ק שם. של"ו קבאיצ"ן וכו' - הוא סימן לשמות האמוראים - עי' מליו"ט. כל דלה' ואפי' עופות - הא דלא חשיבי זבח לפי שנמלקין ביד - עי' לקמן סה. תוד"ה בן עוף, וע"ע לקמן פט. רש"י ד"ה מפני. והנה הא דמשמע הכא דעופות אינן בכלל זבח - כן משמע נמי לקמן דף מד. ודף צט: וכן לקמן בגמ' קיט: דממעטינן עופות בבמה מדכתיב זבחים ולא עופות, וכן איתא במנחות דף ג. ודף צ: דעוף אינו זבח (יפ"ע), וכ"כ תוס' לקמן עב. ד"ה אלא למ"ד, ותוס' לקמן עד: ד"ה והא בעי סמיכה, ותוס' בחגיגה ח: ד"ה מי שחגיגה. אמנם הכס"מ הל' חגיגה א.א. פי' דעת הרמב"ם שם לישבו מהגמ' בחגיגה דף ז.-דמשמע להרמב"ם דעופות הוו בכלל זבחים, [ובמשל"מ שם תמה עליו מהגמ' זבחים קיט: הנ"ל], וכן משמע מתוס' פסחים דף סב. ד"ה ערל משלח, ועי' מהרש"ם לקמן י:, ובשעה"מ חגיגה א.א. תירץ הסתירות דהיכא דמיירי בלישנא דקרא דייקינן דזבחים ולא עופות, אבל בלישנא דמתני' י"ל דעופות בכלל זבחים עי"ש בדבריו.

רש"י

ד"ה חטאת - נסמן הוריות דף ב. וצ"ל ח. ד"ה אלא לזבח - וכל מקרא של לשון ייתור אינו לכלל ופרט וכו' - לפום פשוטו לפירש"י הדר השתא לתירוץ קמא דזבח ריבוי הוא וא"א לדורשו בכלל ופרט, אבל א"א לפרש כן דא"כ מאי מקשי אימא לכל וכו' הא כבר שנינן לעיל - והקר"א תירץ דרש"י דקדק לפרש למסקנא דרבויא הוא ע"כ נדרש כמאן דכתיב לשלמים וזבח ושפיר מקשי' אימא לכל וכו', אבל ח"נ פי' ברש"י כתוס' דדרשינן השתא בריבוי ומיעוט, וכ"מ לשון תוס' דלא פליג ארש"י, וע"ע שטמ"ק.

תוס'

ד"ה הנך - וקשה א"כ לעיל וכו' - עי' תירוץ השטמ"ק ומרומי שדה ואו"ש פסוהמ"ק טו. ג. וע"ע משמר הלוי סי' כג'. לאו פירכא היא כלל וכו' - עי' קושית רעק"א. וכן פרק החובל ב"ק דף פח. - נ"ב עי"ש תוד"ה שכן, ועי' מש"כ קה"י סי' מה. א. ד"ה לשמו פסול - ורבינו ש"י הגיה וכו' - כלומר רש"י פי' דברי הקונטרס דלאו מסברא קאמר דא"כ ליתכשר דיעבד אלא מקרא הוי - עול"ש. ד"ה ואם - ונראה דמיתורא דריש דלא הוה צריך למכתב לזבח השלמים - פי' "השלמים" מיותר ולא "לזבח" דהא תיכף בגמ' דריש ר' אילא מיתורא דלזבח. ד"ה אלא - דמשמע ליה לחלק בין כל לבכל - פי' אפי' אינו יתורא ידעינן לדרוש בריבוי ומיעוט ממשמעות, וא"צ לפירש"י - ח"נ.

דף ט.

אטו חטאת ואשם מי לא מתאכלי - צ"ע מה שייך שיהא קרבן חטאת בלא חטא הא אין חטאת באה נדבה כדאיתא במתני' חולין מא: ובמשנה שקלים פ"א מ"ה - עי' שעה"מ מעשה"ק יד. ח. בשם המהר"י אירג"ס שהוכיח מרש"י נדרים ו. דאין חטאת באה נדבה רק לענין שלא להקריבו לקרבן אבל קדושת חטאת חלה על הבהמה ונפק"מ שתלך למיתה, וראה עוד מקד"ד סי' כח. ב. ד"ה ובזה, ובקרן אורה בסוגיין, ומה שביאר בזה בקה"י נדרים סי' ז'. וע"ע מש"כ לקמן סז. בגמ' ד"ה עולה"ע. אימא שחטיה לשם בכור ליהוי כבכור - הקושיא רק לר"י בר אבין כדאיתא בתוד"ה דוחין. אי נמי דליתביה לכהנים - משמע דבכור ניתן לכהנים מצד דין בכור שבו ולא תליא דוקא בפטר רחם - עי' חי' הגרי"ז שהאריך בזה, וע"ע חי' מרן רי"ז הלוי הל' בכורות עמ' נד' ד"ה והנה - לענין פלוגתת תוס' והרמב"ם אי תמורת בכור לבעלים או לכהנים, וע"ע בזה במקד"ד ריש סי' יד' ובנתיבות הקדש בסוגיין. ואימא שחטיה לשם תמורה ליהוי תמורה - עי' בזה חי' הגרי"ז וכי מה שייך שיחול על מותר הפסח קדושת תמורה והרי לוקין רק על מעשה תמורה, והנה זה תימה גם במעשר דמה שייך שחטיה לשם מעשר יהא מעשר והרי אינו נעשה אלא ע"י מנין הבהמות, ועי' בכ"ז בנתיבות הקודש, וע"ע בדביר הקודש אות עה'. דילמא במותר אשם כתיב - עי' צ"ק הא אשם קדשי קדשים ונימא דאין דוחין ק"ק אצל קדשים קלים. כבש לרבות את הפסח לאליה - משום דמשמע שיהיה [הפסח] שלם שיהא עמו האליה הוצרך הכתוב זה לרבותו - רש"י מנחות פג: ד"ה כשב. ור"ל דבפסח צריך לצלותו שלם כדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו.

תוס'

ד"ה למאי נפק"מ - תימה היכי לקי אחר שחיטה וכו' - עי' תירוץ ריב"א בשטמ"ק, וכעי"ז תי' הצ"ק, ועי' חזו"א בכורות כב. ה. שתמה על תי' זה, ועי' מרומי שדה, וע"ע תירוץ הרש"ש ותירוץ השפ"א, וע"ע חי' מרן רי"ז הלוי הל' בכורות עמ' נה'. ד"ה דילמא - תימה וכו' ואילו מותר אשם קרב עולה - המראה כהן כתב דהתוס' לשיטתו לעיל ה: ד"ה הגה"ה דכן נאמרה הלכה למשה מסיני ודין רעיה הוי מדרבנן גרידא, אכן יעוי' במליו"ט שדחה את דבריו, ובתוס' טוך שבשטמ"ק משמע כהמראה כהן. וי"ל וכו' לאו שיהיה לזבח השלמים אלא שיעקור וכו' - משמע דר"ל דהאמנם בסתמא הוי לעולה כההל"מ אבל אתי קרא לחייב לעקור שם אשם ממנו ולשוחטו לשם שלמים, ועי' לשון התוס' טוך בשטמ"ק, וע"ע רעק"א. כדדרשינן ליה בכלל ופרט - עי' ח"נ וצ"ק. תוד"ה ושלמים - שיטת תוס' דמותר הפסח חלוק משלמים ואינו נאכלאלא ליום ולילה, וכן כתב גם הרש"י בפסחים פט. ד"ה וניתי, והרמב"ם השמיט זה ומשמע דעתו דנאכל לב' ימים ולילה - עי' צל"ח פסחים שם ומנ"ח מצוה קמא' אות י'. ולשיטת התוס' חקר הגרי"ז והוכיח דדין נאכלין ליום ולילה במותר הפסח אינו דין בפ"ע אלא דלענין זה נשאר עליו דין הפסח, אלא דהקשה דלפי"ז יהא נאכל רק עד חצות כפסח, עי"ש מה שתירץ בשם הגר"ח. פי' בקונטרס וכו' וקשה דבפסחים באלו דברים וכו' - עי' רמב"ן עה"ת ויקרא י. יט. בישוב פירש"י, אולם הרמב"ן גופיה שם פליג ומפרש כתוס' דהכא, וע"ע נתיבות הקדש בביאור הרש"י. אע"ג דמקרא אחרינא נפקי הכי רגילות התנא - עי' תוס' מנחות מד: ד"ה מנחתם (א'), ותוס' שבת קכח. ד"ה ונתן, ומה שציין שם במסהש"ס.

דף ט:

גמ'

וחד דלא עיברה לא זמנו ולא שנתו - הציור בזה עי' ברש"י מנחות פג: ד"ה לא עברה, ובפי' רגמ"ה שם כתב עוד ציור, והובא שם גם בשטמ"ק אות ז'. אין כפרה למתים - עי' שלו"ר בחידושים מש"כ בשם ספר חסידים, וע"ע ספרי סו"פ שופטים ובנצי"ב שם. חטאת נזיר וחטאת מצורע הני עולות נינהו - עי' ברש"י מנחות ג: ד"ה עולות שכתב בזה ג' ביאורים. בעי רבא וכו' מי אמרי' כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה - עי' ספק השפ"א. רב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפסולא – א)הרמב"ם פסוהמ"ק טו. ו. פסק כוותיה, וכתב הכס"מ משום דהסוגיא בכריתות כז: אזלא כוותיה, ועי' זבח תודה בסוגיין שהאריך בזה, וע"ע קר"א דף ז' ד"ה חטאת חלב, אבן האזל פסוהמ"ק טו. ג., ומשמר הלוי סי' כו'. ב) והנה טעמיה דרב אחא משום דדרש ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת, ונסתפק הקר"א באשם כה"ג כגון אשם גזילות לשם אשם מעילות, האם דוקא בחטאת דאיכא קרא לפסול אבל באשם כשר ומרצה דכולהו שם אשם אחד, או אדרבה איפכא דדוקא בחטאת ס"ד דכולהו חטאות חד הוא דכולן שגגת כרת אבל אשם דכ"א כפרה בפ"ע אפשר דלכו"ע שינוי קדש הוא. איתמר שחטה לשמה וכו' ר' יוחנן אמר פסולה - כתב בתורת הקדשים (בליקוטי הלכות) דהיינו בפסח וחטאת, וה"ה בשאר קרבנות דעכ"פ לא עלו לשם חובה, ובשפ"א מסתפק בשאר זבחים, ועי' בחולין לט. ויש לעיין בלשון הרש"י שם ד"ה שחטה דמשמע מיניה דרק בחטאת מיירי ולא בשאר קרבנות, וכן דעת המקור ברוך ח"א סי' כא' דדוקא בפסח וחטאת אבל שאר קרבנות עלו לבעלים לשם חובה, וע"ע בזה נתיבות הקודש, ועי' הערה רב' לכנסת הראשונים. ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה - בחי' הגרי"ז חקר האם חשיב פסול מחמת הזריקה או פסול בשחיטה גופה עי"ש, ועי' לשון הרמב"ם פסוהמ"ק טו. י. דמשמעות לשונו דהוא פסול בזריקה, וע"ע בקר"א בסוגיין, ובחי' הגר"ח על הר"מ הל' קרבן פסח, ובאבן האזל פסוהמ"ק שם, מקד"ד בקונטרס סי' ד. ג., קה"י סי' ח. , חזון יחזקאל במילואים שלהי חולין, מקור ברוך ח"א סי' כא', ומשנת ר' אהרן ה. ד. מחשבין מעבודה לעבודה - כתב האו"ש פסוהמ"ק טו. י. דדוקא כגון מחשב בפיגול או שלא לשמה (לר' יוחנן) בשחיטה ע"מ לזרוק שלא כדין אבל מחשב בשחיטה ע"מ לזרוק לאכול חוץ לזמנו לא נפסל לכו"ע. וילפינן ממחשבת פיגול - פירש"י דתנן השוחט ע"מ לזרוק דמו למחר פיגול, וצ"ב הא התם אינו מעבודה לעבודה אלא מחשב בשעת עבודה על אכילת אדם או מזבח והיכי ילפינן לסוגיין, ועל כורחין כמו שיסד הגר"ח (עי' חי' הגרי"ז לקמן יג:) דפיגול במחשב לזרוק חול"ז אינו משום אכילת מזבח אלא דין דמהני מחשבה על עבודת זריקה - עי' דביר הקודש אות פב'.

רש"י

ד"ה כשרה - עי' מש"כ לעיל ז. על רש"י ד"ה תודה. ד"ה מחבת - מתוך שהכלי צף וכו' - עי' צ"ק. ד"ה טעמא - ולרבא וכו' ליכא למיפרך מינה - צ"ע דהא רבא גופיה מפרש טעמא דר"ש מזאת תורת וכמש"כ בתוד"ה איתיביה - צ"ק, עול"ש, ועי' ח"נ. ד"ה ופרכינן הני עולות נינהו - ואנן קים לן וכו' - עי' גליון בשטמ"ק שמפרש בע"א, ועי' נתיבות הקודש. ד"ה עיקר חטאת - שהיא היתה חטאת יחיד ראשונה - ע"ע פירוש בשטמ"ק. ד"ה אין מחשבין - להאכיל לאדם או למזבח חוץ לזמנו - ילפינן מהאכל יאכל לקמן יג: כח:

תוס'

ד"ה חד - ה"ה שנתו בלא זמנו - עי' קר"א, וע"ע מקד"ד בקונטרס סי' ד. ד. ד"ה איתיביה - וכן משמע מפי' הקונטרס - הוא בד"ה טעמא שפי' דכ"ש דקשיא מדרבנן, ועי' מרומי שדה. היינו במידי דכתיבא בהדיא בחטאת גופה וכו' - כעי"ז תירץ בתוס' מנחות ג: ד"ה לר"ש בתירוצו הראשון, וע"ע מה שכתב התוס' לעיל ריש ח: וכעין דבריו תירץ בתוס' מנחות הנ"ל בתירוצו השני, ועי' במנחות שם בהגהת העול"ש. ד"ה לשם חטאת - ושם פירשתי - הוא בתוד"ה אמר רבא. ד"ה על מי - מיהו גרע ממי שאינו מחויב כלום - פי' דקאמר רבא לעיל ז. דפסולה שאין לך אדם שאין מחויב עשה וחטאת מכפרת אעשה מקופיא, [ויל"פ דטומאת מקדש וקדשיו מיבעיא לפי דשונה בעצם שאין קבוע כמותה] ועי' טה"ק וצ"ק ומרומי שדה. וע"ע חי' הגרז"ס שהאריך בביאור תוס'. ד"ה מחשבין - אבל משחיטה לקבלה לא דהא מפיגול יליף לה - במאירי חולין דף לח' על המשנה, וכן כאן מרש"י משמע דפליג - עי' טה"ק, וכן גם בקר"א ובזבח תודה וחזו"א כתבו דלענין שלא לשמה ילפינן לפסול אפי' משחיטה לקבלה, וע"ע אבן האזל פסוהמ"ק טו. י. (ד"ה והנה המל"מ) דבירושלמי מוכח דלא כתוס', וע"ע יפ"ע בדעת הירושלמי. ובטה"ק כתב דדעת בעה"מ ורשב"א בחולין והראב"ד על ברייתא לקמן יג' דאפי' בפיגול גופיה שוחט ע"מ לקבל חוץ לזמנו הוי פיגול [הראב"ד הובא בליקוטים יג., וע"ע מש"כ בש"נ יג: אות ב'], וע"ע שלו"ר בחידושים שכך מפרש דברי רש"י ד"ה אין וז"ל שיחשוב וכו' לעשות עבודה אחרת מן אחת העבודות, וע"ע הערה רה' לכנסת ראשונים. בא"ד (דף י.) - וקבלה לא עשה בה וכו' - תוכן דברי תוס' - דקבלה דפוסלת כגון שחישב בה גופה, ושאין פוסלת כגון שוחט ע"מ לקבל שלא לשמה שהרי רק ע"מ לזרוק עשה מחשבה כמעשה ופסולה. וע"ע שטמ"ק ריש יג: מתוס' טוך, ועי' מש"כ לישב החזון יחזקאל פ"ג סוף ה"ד. אם קיבל לגמור הקבלה של"ש פסול - עי' חזו"א. וכן מקטיר לגמור ההקטרה למחר - הקשה הקר"א הא קי"ל דאין הקטרה מפגלת הקטרה (מנחות יז.), ועי' מנח"א מנחות עמ' רנב' שמחלק דהא דפליגי התם היינו במחשב ממתיר למתיר כגון מהקטרת קומץ להקטרת לבונה, אבל באותו מתיר כתוס' דהכא לכו"ע מפגלת, וכעי"ז כתב העול"ש כאן, וע"ע מש"כ על תוס' לקמן מג. ד"ה והלבונה (ד"ה משכח"ל, אות ב'). אבל ליכא לפרושי לקמן מחשבת פיגול דלא פסלה בקבלה כגון שוחט וכו' - נ"ב כ"ה פירש"י לקמן - חל"ג, עול"ש.

דף י.

גמ'

מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים - עי' חי' הגרי"ז דכיון דילפינן מפיגול בעינן שחיטה גמורה ולא סגי בשחט בה פורתא דאוסר בע"ז כשמחשב בשחיטה עצמה לע"ז. וילפינן חוץ מפנים - בחזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים דן כיצד אפשר למילף חוץ מפנים דהלא אין דמיון, דמחשבת פסול בקדשים המחשבה עצמה היא שפוסלת הקרבן ושפיר י"ל דמחשבין מעבודה לעבודה, משא"כ מחשבת ע"ז דמשום המחשבה גרידא לא חל על הבהמה דין תקרובת ע"ז אלא דע"י מחשבתו נחשבת עבודתו כעובד לע"ז והעבודה היא האוסרת הבהמה.

רש"י

ד"ה לזרוק דמה - חישב לעבוד הזריקה לשם עכו"ם ולא זרק - עי' שלו"ר (בחידושים) ובשפ"א דכתבו דהרש"י לשיטתו חולין לט: דבהמת חולין שנשחטה כהלכתה וזרק הדם לשם ע"ז נפסל הבשר לאכילה ולכן נצרך לאוקי הכא שלא זרק דאי זרק נפסל לכו"ע מחמת הזריקה ולא פליג ר"ל, ולתוס' שם ריש לט: דפליג יל"פ סוגיין דאפי' זרק נמי לע"ז,וע"ע הערה רח' לכנסת ראשונים. ד"ה הרינו שוחטו חוץ למקומו - דהא חזינן דבמקומו הוא שוחטו - צ"ב דלעיל בד"ה הריני שוחט חוץ לזמנו לא פירש כהאי סברא דחזינן דבזמנו שוחט [לגירסא שלפנינו שם - עי' ש"נ אות יב'], ועי' טה"ק והערה רכא' לכנסת ראשונים. ד"ה שכן דמה למעלה - כאן פירש"י מסברא דזבחים שלא פורש בהן דמן למעלה ניתנין למטה, ואילו לקמן סד: ברש"י ד"ה בהמה פי' המקור מקרא - עי' חי' הגרי"ז ריש י:, ועי"ש דמלשון פיהמ"ש להרמב"ם משמע דילפינן דנתינת דם העולה מיוחס ליסוד ועי' שביאר הדבר, וע"ע מש"כ לקמן בגמ' נג: ד"ה אמרת, וע"ע טה"ק בביאור דברי הרש"י כאן.

תוס'

ד"ה ריש לקיש - מידי דהוה אמשתחוה להר - עי' חי' הגרי"ז שתמה מה הדמיון דהתם הרי השתחוה ממש אבל הכא לר"ל דאין מחשבין מעבודה לעבודה נמצא דלא עבד מידי. ושחיטת מומר לא חשיב - פי' לפי דבפעם אחת לא נעשה מומר - תוס' טוך בשטמ"ק, ועי' תוס' סנהדרין סא. (ליקוטים) ב' דעות בזה, וע"ע הערה ריד' לכנסת ראשונים. וצ"ע דלקמן בתוס' קח: ד"ה והמעלה משמע דבפ"א נעשה מומר - עי' מש"כ שם. כדאמר בפרק ד' מיתות סנהדרין סא. - עי"ש רש"י ד"ה ועובדיהם. דהכא ודאי לא מימלך - בכוונת תוס' עי' חי' הגרי"ז ד"ה ובתוס'. ד"ה מקום - וא"ת שוחט וכו' - עי' רעק"א. ד"ה לא תאמר - מקבלה שאין חייבין עליה בחוץ - כדלעיל ד: ולקמן יג. ועי"ש רש"י ד"ה קבלו. ועוד קשה וכו' תיתי בק"ו משחיטה - עי' לעיל ד. תוד"ה מה לזביחה. ד"ה והדר - היינו לרבנן וכו' - עי' או"ש פסוהמ"ק טו. י.

דף י:

גמ'

אמר מר א"ל ר' יהושע - עי' מליו"ט אמאי לא נקט האמר מר כסדר הברייתא, וע"ע מרומי שדה. לא אם אמרת בחטאת שכן נכנס דמה וכו' - נ"ב כעין כל פירכות הללו לקמן צד: אשם דמו למעלה לא מצית אמרת ק"ו מעולה - נ"ב ואתי ק"ו ומפיק מהיקשא דכחטאת כאשם, ועי' בכורות לג. תוד"ה וב"ה, וע"ע טה"ק ויפ"ע. חטאת העוף שכן אינה מין זבח - כדלעיל ח: עי' מש"כ שם. אותה דמה למעלה וכו' - עי' לקמן נב: עוד דרשא ועי"ש תודה אותה, וע"ע נג: תוד"ה מה (גלהש"ס). ההוא אותה לאו דוקא - עי' גלהש"ס שציין לקושית תוס' לקמן נה., ועי"ש שטמ"ק מהר"פ דלר"א פסול נמי שלא לשמה בזבחי שלמי ציבור. ואבע"א הא מני ראב"ש היא - עי' חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' 90.

רש"י

ד"ה וליטעמיך - קרן אבן של אמה על אמה - וכן לקמן ברש"י ד"ה בעולת, ועי' סוכה מט. תוד"ה שכל ורש"י שם. בסוף העמוד ד"ה אלא - הא ודאי איתקש אשם לחטאת - עי' רש"י ר"ה לד. דאדם דן היקש מעצמו, ודלא כרש"י סוכה לא. עי"ש בתוס' וגלהש"ס, וצ"ל דהיקש מפורש כדהכא פשיטא דלכו"ע דרשינן. וע"ע נתיבות הקודש ריש דף י:

תוס'

ד"ה חטאת - ותימה דלעיל נפקא - הוא בדף ז: ד"ה הרי - אלא אי לאו היקשא הוה ממעט אשם מאותה - פי' ושחט אותה לחטאת אותה של"ש פסולה ולא אחרת כדלעיל ה., וצ"ע דה"נ מיעוט דאותה יוציא מידי היקש - עי' יפ"ע, וע"ע מצפ"א, קר"א, עול"ש, וחי' רא"ל מאלין סי' ג' ועי"ש בביאור פלוגתת ר"א ורבנן. ד"ה מחטאת - מבואר יותר בשטמ"ק. ד"ה ומה - ומיהו כיון דכתיב אותה בחטאת לא קשה - עי' ביאור ראמ"ה וקר"א ומרומי שדה בהו"א ומסקנא דתוס'. ד"ה כל דמים - לא דמי להא דאמר שלמים ששחטן בהיכל כשרות וכו' - עי' משך חכמה פרשת צו (עה"פ כל חטאת אשר יובא מדמה) שכתב חילוק בין שחיטה להכא.

דף יא.

גמ'

תאמר באשם שיש לו קצבה - עי' מה שדקדק לפי"ז בחי' הגרי"ז. בא לעובדה ביד עובדה בימין בכלי עובדה בשמאל - א) כתב בחי' הגרי"ז במנחות דף י: דלכאורה היה משמע דאם כשעובדה ביד א"צ קבלה ה"ה כשעובדה בכלי לא חל דין קבלה, אולם מפירש"י שם מוכח דכשעובדה בכלי יש בזה דין קבלה, ולפי"ז יש כאן ב' דיני הקרבה - דאם מקריב ביד א"צ הקומץ לקידוש וקבלה ואם מקריב בכלי צריך, ועי"ש שחקר לפי"ז אם קידש בכלי האם יכול שוב להוליכו למזבח ולהקריבו ביד, או שחל בקומץ דין קבלת כלי וצריך לגמור הכל בכלי, עי"ש שהרחיב בזה, וע"ע בחי' הגרי"ז כאן. ב) כאשר בא לעובדה בכלי - מוכח מהרש"י במנחות דף י: ודף כו. דיש בזה קיום דין קבלה וקידוש וכדברי הגרי"ז לעיל, אבל מהשטמ"ק שם דף י: באות יד' משמע דהעבודה בכלי הוא ההקטרה בלבד ולא הקבלה והקידוש, ועי' מנח"א במנחות עמ' טו' שהביא את קושית הגרי"ז דמהתוספתא משמע כשטמ"ק, עי"ש שהרחיב בזה. ג) האם כשבא לעובדה ביד יש בזה קיום דין קבלה - בתוס' מנחות דף ב: ד"ה שחיטה מבואר לכאורה דאין בזה שם קבלה, וכן ביארו בדבריו שם הקר"א ח"נ וטה"ק, אולם הצ"ק שם כתב דכשעובד ביד יש בזה תורת קבלה, וכן בחי' הגרי"ז שם בדף יא. האריך להוכיח דדין בא לעובדה ביד הוא דהיד חשיבא במנחה במקום כלי שרת, וראה במנח"א מנחות עמ' יז' שרוצה לפרש כן אף בדעת התוס' הנ"ל. חטאת טעמא מאי דכתיב בה היא - עי' לעיל דף ה: ובתוד"ה מיעט, וע"ע תוס' ריש דף י: מנחת חוטא נמי כתיב בה היא - עי' קושית שטמ"ק, ועי' חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' 92 ד"ה והנה בשטמ"ק. אף אשם טעון סמיכה - לבר מאשם מצורע - עי' לקמן לג' סוף ע"א, ועי"ש תוד"ה איפוך. השוחט אחרים לשם פסח בזמנו וכו' ור' יהושע מכשיר - עי' מצפ"א.

רש"י

ד"ה עולה - והיקשא נמי ליכא הכא - עי' מליו"ט. ד"ה מנחת חוטא - דשמיעת הקול - עי' מליו"ט. ד"ה מה לי הוכשרו - ומהכא דייק ר' יוחנן וכו' ורבה דייק מסיפא וכו' - לכאורה לר' יוחנן קשיא סיפא ולרבה קשיא רישא - עי' תוס' ע"ב ד"ה אמר, ועי"ש שטמ"ק בהשמטות.

תוס'

ד"ה מנחת חוטא - מ"מ עכובא בגופיה כתיבי - עי' מנחות ב: תוד"ה מנחת, וע"ע לעיל ח: תוד"ה הנך. ומנחת נדבה וכו' אלא למימרא דלא הוי כחטאת - ר"ל דעיקר ההיקש הוא מזאת התורה אלא דהכא אשמעינן רק דמנחת נדבה דינה כאשם ולא כחטאת - כן מבואר בשטמ"ק בשם תוס' טוך, וכ"ה בהדיא בתוס' מנחות ב: ד"ה מנחת. ד"ה בא - וא"ת הלא איבעיא לן וכו' - עי' תירוץ השפ"א. ואי מצורע חולין הוא הוה א"ש - כעי"ז תירץ נמי בתוס' כה. [המתחיל כד:], וצ"ב דהא אפי' לוג השמן קרבן הוא כדאיתא לעיל דף ו: בסוף תוד"ה לא, ובח"נ תירץ דהוי חולין לפי שניתן על גוף המצורע עי"ש, ואולי י"ל דחשיב חולין לפי דהוי מתיר ולא כפרה וריצוי ודמי לפרת חטאת - עי' קה: תוד"ה מה ומש"כ שם. וע"ע קה"י סי' מה. ב. ומשמר הלוי כאן סי' כט' ובתמורה סי' פג'. בסוף הדיבור - לגירסת צ"ק ושטמ"ק נשאר תוס' בקושיא למ"ד שאפי' המלמד חולין לא ילפינן אם הלמד קודש, ועי' מצפ"א ויפ"ע שהאריכו להקשות.

דף יא:

גמ'

דאמר קרא ולא יחללו וגו' - לעיל דף ג: דרשינן מינה אין חולין מחללים קדשים, ועי' שטמ"ק, וע"ע ג: תוד"ה לא. בעי ר' זירא - עי' הגהת הב"ח, וע"ע לעיל ב. תוד"ה לשם, ושטמ"ק כאן. תמיד וכו' את הכבש אחד וכו' - עי' ש"נ אות ט' ומשמר הלוי סי' ל'. אין לך עבודה כשירה מערב עד בוקר אלא זו - עי' חזו"א.

מתני'

אמר שמעון בן עזאי וכו' - צ"ע דלכאורה מקומו במתני' בריש פרקין, ועי' שלו"ר.

גמ'

נרות דכתיב בין הערבים וכו' שאני התם דכתיב וכו' - עי' חי' הגרי"ז שהקשה מכאן על שיטת הר"מ בהדלקת הנרות והאריך בביאור שיטת הר"מ. אין לך עבודה כשרה וכו' אלא זו בלבד - דריש מתיבת "אותו" עי' רש"י יומא טו.

רש"י

ד"ה מדתה - ובניסן ותשרי אם תדליק שליש היום לא אכפת לן - עי' שטמ"ק וצ"ק וכן הוא פירש"י גופיה במנחות פט., וע"ע מקד"ד כא' סוף ס"ק א'. ד"ה אין לך - כגון עבודות הדם וקמיצה - עי' חי' הגרי"ז באמצע ד"ה ועפי"ז נראה.

תוס'

ד"ה אמר - ורבה לא בא אלא לפרש דברי ר' יוחנן - וא"ש דלא פליג רבה אדר"י רביה. ד"ה הג"ה - אני יכול לטעות כר"י לבן בתירא - לגירסא זו הביאור: כר' יוחנן לקמן יב. בדעת בן בתירא - עי' שלו"ר. דשום תנא לא מכשיר פסח שחרית אלא זה - משמע דעת תוס' לפסוק הלכה כר' יהושע [ועי' גרסת שטמ"ק], והוא כהראב"ד ודלא כהרמב"ם, וכן איתא בתורת הקדשים (בליקוטי הלכות) אות א'. ד"ה הג"ה - בעלמא דרשינן וכו' - עי' מליו"ט וח"נ.

דף יב.

גמ'

יאוחר דבר וכו' לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים - המנ"ח מצוה ה' מחדש שאין זה דין דהקרבת קרבן פסח אחר התמיד גרידא, אלא דהתורה קבעה כאן את זמן הקרבת הפסח וממילא אפי' ליכא תמיד כלל מ"מ זמן שחיטת הפסח הוא לאחר חצות אחר זמן שחיטת תמיד דבין הערבים, ועי' אבי עזרי ק"פ א. ד. שהאריך לתמוה ולהקשות עליו מסוגיא דלקמן. ובין הערבים דכתיב גבי קטורת ונרות למ"ל - עי' שלו"ר. מגדף בה רבי אבהו - עי' כתובות ב: תוד"ה פשיט. ואי דאפרשינהו מאתמול נראה ונדחה הוא - א) עי' חי' הגרי"ז שביאר החילוק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה. ב) המקור לדין דיחוי - עי' ביומא דף סד., וע"ע בזה ערוך לנר בסוכה לג. על רש"י ד"ה יש דיחוי. ג)בעיקר טעם פסול דיחוי עי' מקד"ד סי' לג' סוף ס"ק ב' שכתב דהוא מדין משמרת שצריך שיהא עומד ומזומן למה שמיועד לכך. ד) בגדר פסול דיחוי האם הוה חלות פסול בקרבן ונפק"מ אי בעי עיבור צורה - עי' חי' הגרי"ז על מתני' לקמן עז: אלא אמר ר' אבהו תהא לאחר חצות - קשה איך לקחו פסח מצרים בעשור לחודש - עי' מהרש"ם, ראמ"ה, מצפ"א. ר"פ אמר וכו' לילה אין מחוסר זמן - לכאורה לאביי דלילה הוי מחוסר זמן א"כ כל מפריש קרבן שעבר עליו לילה ליהוי דחוי - עי' עול"ש עפ"י תוס' יומא סד., וע"ע חי' הגרי"ז, ובקה"י סי' ט', וע"ע מקד"ד סי' לג. ב. ד"ה הקשו בתוס' יומא. שם - בביאור פלוגתת אביי ור"פ אי לילה הוי מחוסר זמן - עי' חזו"א. בהמה של שני שותפין וכו' וחזר ולקח חציה והקדישה - לכאורה אמאי צריך להקדישה נימא דפשטה קדושה בכולה - עי' גיטין מג: תוד"ה גמרו, וע"ע חי' הגרי"ז בסוגיין, וחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים. ש"מ בעלי חיים נדחין - למ"ד בע"ח אין נידחין עי' המקור לזה ביומא דף סד., וסברא בזה כתב המאירי קידושין ז. ד"ה דברים אלו "אבל בע"ח הואיל וע"י מום אפשר לצאת לחולין אין דיחויו דיחוי שלא להיות חוזר ונראה", וע"ע מה שביארו סברא בזה באבן האזל מעשה"ק טו. ד. ד"ה ולכן כתב הרמב"ם, ובזרע אברהם סי' כ. כח., ובנתיבות הקודש בסוגיין. וש"מ דחוי מעיקרא הוה דחוי - בקר"א (ד"ה ועדיין) דן מנלן לר' יוחנן הא דדחוי מעיקרא והרי ביומא סד. יליף מקרא רק לנראה ונדחה.

רש"י

ד"ה ואי דאפרשיה - ונראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה לדברי הכל - עי' ח"נ. ד"ה ועושה תמורה - דהא אינה דשותפין - כדאיתא לעיל ריש דף ו. דאינן ממירין.

תוס'

ד"ה הג"ה - דלא דמי למחוסר כפורים - פי' שהפריש קרבנו קודם שטבל וטהר - שלו"ר. דאין זמנו עד שיטהר ויטבול - פי' ולא שייך למקריה דחוי קודם שהגיע זמנו, וכעין סברא זו ברש"י סוכה לג. סוף ד"ה ולולב. ועי' חי' הגרי"ז ד"ה בענין דיחוי שביאר היטב חילוק תוס'. אע"פ שהיה זמן שלמים - צ"ב דהא סברי השתא דקודם חצות פסול לשלמים ומה אכפ"ל דאדחי משלמים - קר"א, ועי' משנת ר' אהרן ט. ג. דמפרש דפסח אפי' קודם זמנו פתיך ביה שלמים אלא שצריך עקירה [לשון הגמ' לקמן מט. ולקמן ריש קטו. 'פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו']. ד"ה רב פפא - וצריך לחלק וכו' - עי' תוס' מנחות שם ד"ה אלא, וכן הוא בקצרה בשטמ"ק כאן אות כח', וע"ע חילוק בשטמ"ק מנחות דף ה. אות לו', וראה עוד מש"כ לחלק בחזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים. ד"ה לילה לקדושה - והיאך קדוש בין לבר פדא - עי' צ"ק ח"נ וטה"ק. והא לילה לקדושה דוקא אבל קודם לכן לא - עי' מה שתירץ בשטמ"ק על התוס' [וכעי"ז איתא בתוס' תמורה י:], ומש"כ השטמ"ק בגמ' ד"ה לילה, אמנם בתוס' תמורה יט: ד"ה אף וכן לקמן קיד: סוף ד"ה היתר כתבו דאף דאסור להקדיש קודם זמנו מיהו דיעבד קדוש. ד"ה יום להרצאה - תימה תיפו"ל מביום צוותו - הרש"י בשבת קלו. באמת פירש דילפינן מביום צוותו, ועי' טה"ק, שפ"א, קר"א סוף ד"ה ובכ"ז, וקה"י סי' ט'. בא"ד - על תמיהת התוס' עי' תירוץ הגליון בשטמ"ק , וע"ע תירוץ המצפ"א , ועי' חי' הגרי"ז. ותרד אפי' לר"ש - פי' דלקמן פד. דסבר שחיטת לילה אם עלתה לא תרד קמ"ל הכא דלא חזי כלל להרצאה וחשיב כרובע ונרבע דאין פסולו בקדש . וקשה למ"ד יש פסול לילה בבמה - עי' מקד"ד סי' ד' סוף ס"ק א' שתירץ בב' אופנים. יש לומר וכו' דבבמה שחיטת לילה לא תרד - עי' מליו"ט שהקשה מנ"ל דאף במה מקדשת שאם עלה לא ירד, וכן הקשה בחי' הגרי"ז עי"ש מה שתירץ, וע"ע חי' הגרי"ז פה: ד"ה אמר עולא, וראה עוד בטה"ק, ובתורת הקדש ח"א סי' לט. ט., ומה שציינתי לקמן פג. במתני' אות ב'. ד"ה הג"ה - דהתם אינה דחויה כיון דבידו לקדשה - כדלקמן לד: כל שבידו לא הוי דיחוי, וע"ע מקד"ד בקונטרס סי' ב. ב. ד"ה ש"מ - וא"ת מאי קמ"ל ר' יוחנן - עי' תוס' בע"ב [המתחיל בע"א] בסוף הדיבור - שתירץ קושיא זו. וי"ל דמפריש נקבה דחייה בידים וכו' - פי' ולא דמי למקדיש חלקו בבהמת שותפין שעצם הבהמה חזי להקרבה אם יקדישנה האחר - עי' עול"ש ושלו"ר. שם - צ"ב מה תירץ מקושיתו הא אר"י חדא זימנא, ובעול"ש פי' דמחמת קושיא זו דאמרה חדא זימנא ודאי דלא בא ר"י כאן לפסוק הלכה והלכך הדרא קושיא קמייתא דמאי קמ"ל הכא טפי ממתני' ורק ע"ז אתי תוס' לשנויי. וצריך לדקדק בכל הנך מימרות וכו' - פי' הנך תלת דסוגיין לקמן דלא מייתי בהו דפליג רב, ובשני מקומות מייתי דרב פליג - ח"נ, צ"ק. ד"ה ושמע מינה יש דיחוי - וא"ת א"כ דחוי מעיקרא ודחוי בדמים הכל אחד - עי' רשב"א קידושין ז: ומה שהשיג עליו שעה"מ קרבן פסח ד. ד., וע"ע תירוץ תוס' בקדושין ריש ז: וי"ל דמשכח"ל בקבל דם בכלי שיש בו מים וכו' - בחי' הגרי"ז הקשה דלכאורה הוי נראה ונדחה דהרי נראה בצואר הבהמה או באויר הכלי קודם שנתערב במים, וע"ע שפ"א, ובמקד"ד סי' לג. ב. ד"ה כתבו התוס', וחזו"א, והערה רנז' לכנסת ראשונים. בא"ד (יב:) - ורבינו חננאל מפרש וכו' דדמים דחויים שלא יקריב מן הדמים וכו' - דייק לה הגמ' מדקאמר ר' יוחנן סתם קדושה ואינה קרובה משמע דאין לה תקנה עולמית ואפי' לדמיה - ריטב"א קדושין ז: [הביאו בקה"י ועי"ש]. שם - עי' בקה"י סי' יא' וסי' יב' שכתב להוכיח דשיטת הרמב"ם כרבינו חננאל. מיהו אינו כן אלא מביא מן הדמים פסח - וכ"כ התוס' בפסחים צז: ד"ה המפריש. ומיהו קשה וכו' לסייעיה מת"ק דר"א דתמורה - עי' תירוץ הקר"א. בידו להפקיר נכסיו והוי עני - עי' קוב"ש כתובות אות שכג' דלכאורה הא חל שעבוד נכסים על נכסיו להביאו בעשירות. ומיהו אין בידו כ"כ כמו נפגם המזבח - עי' צ"ק מה בידו לתקן שם טפי, וע"ע מקד"ד סי' לג. ב. ד"ה הקשו התוס'. כמו נפגם המזבח בריש פ' קדשי קדשים לקמן נט. - עי"ש תוד"ה עד, וע"ע לקמן לד: תוד"ה כל. דההוא כשר כיון דבידו לתקן בקל וכו' - לא כן כתב תוס' לקמן לד: ד"ה כל, וכהתוס' לקמן כן משמע בתוס' קדושין ז: כל זה פי' רבינו הקדוש זצוק"ל - לכאורה עדיין אין כל הקושיות מתורצות - עי' עול"ש. וקשה לי ע"ז מאי פריך לעיל וכו' - עי' פני"מ וח"נ.

דף יב:

גמ'

יש דיחוי בדמים - דעת האחיעזר [ח"ג נו. א. ח"ב מד. ג.] כפשוטו דהוי קדושת דמים ממש, ועושה תמורה היינו לאחר שלקחה כולה דמיגו דחלה קדושת הגוף על חציה השני חלה נמי על הראשון, וכן דעת שעה"מ קרבן פסח ד. ד. ועי"ש דסובר דאפי' אחר שלקחה כולה הוי קדו"ד ואפ"ה עושה תמורה, וע"ע מקד"ד בקונטרס סי' א. ג. ובהערת מנחת מרדכי שם אות ז', וכשיטה זו משמע ברמב"ן רשב"א ומאירי בקידושין ז: אבל שיטת הגרי"ז בסוגיין ובחי' על הרמב"ם דף עח' דהיינו קדושת הגוף פחותה שלא קריבה, וכיון שעומדת לדמים קרי לה יש דיחוי בדמים, [ומשו"ה דהוי קדוה"ג עושה תמורה ותרעה עד שתסתאב], וכן דעת הקוב"ש בקידושין עא', וחזו"א בכורות יח. יח., וע"ע משמר הלוי סי' לא'. אכל חלב וכו' והמיר דת - עי' מרומי שדה הא מצי למינקט ואכל חלב לתאבון דנדחה מחטאת דאינו שב מידיעתו. אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת - המקור ברוך ח"א סי' כ"ה דקדק דדוקא אשמעינן ר' יוחנן בקרבן חטאת דאיכא דיחוי דהמיר דת, דאף דגם עולה ושלמים אין מקבלין ממומר (כמש"כ רש"י סנהדרין מז. ד"ה היו בה קדשים) מ"מ אין בהם דיחוי אם המיר דתו וחזר בו, עי"ש סברתו. והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה - פירש"י דידחה משום דבעינן דעת, ובסנהדרין דף מז. הוסיף רש"י דיקריב אותו לרצונו כתיב, ולפי"ז הוא הדין בכל הקרבנות כגון נדרים ונדבות דאם נשתטה אין קריבין, וצ"ע מאי שנא מאם מת דקרבנותיו קריבין אף דאין כאן דעתו - עי' בזה שו"ת מנחת ברוך סי' יח' ענף ב'. וצריכי וכו' אבל הכא דממילא אידחי כישן דמי - עי' נתיבות הקודש מהו שהוסיף 'כישן דמי' ולא סגי בחילוק בין בידים לממילא. אבל הכא דיש בידו לחזור - עי' לד: תוד"ה כל. אשם נמי תרי הוא כתיבי - צ"ע וכי התרצן דתרי הוא כתיבי בעולה לא ידע דגבי אשם נמי כתיבי – עי' מצפ"א, ובמסהש"ס ציין לתוס' ב"ב דף קיג. ד"ה תרוייהו נמי.

רש"י

ד"ה הורו ב"ד - יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור - עי' רש"ש, ושפ"א, ואו"ש מעשה"ק טז. ב. בסוף דבריו.

תוס'

ד"ה וש"מ דחוי - תימה דגבי הדס אמרי' פרק לולב הגזול וכו' - עי"ש דף לג. תוד"ה נקטם דמחלק בין דיחוי דקדשים ודמצוות, אמנם מסיק כתירוצו דהכא דבידו לתקן שוין הם. וי"ל דשאני התם דבידו לתקנו - וכ"כ תוס' סוכה לג. הנ"ל, ודלא כתוס' לקמן לד: ד"ה כל שבידו דכתב דכיון דאין ממעטין ביו"ט חשיב אין בידו לתקן, ועי"ש הגהות מהרש"ם. וא"ת אמאי אצטריך לר"י מיעוטא דמום בם - גם זה ביומא שם דף סד. וי"ל וכו' אלא ע"י רפואה - היינו רפואה קלה דאל"כ הוי קבוע – הגהות מהרש"ם עפ"י תוס'. ד"ה הכא - וגרע מדאידחי גברא - הגירסא שלפנינו בגמ' "קרבן נמי אידחי" והיינו דגם הגברא וגם הקרבן אידחי ולפי"ז לא קשיא קושית תוס' - עי' ח"נ ופני"מ. גבי נשיאות מהו שתפסיק - פי' דבעינן למיפשט מאכל חלב והמיר וכו' ודחינן מומר לאו בר קרבן האי בר קרבן, ש"מ דאף דאדחי קרבן לא חשיב דיחוי אי לא אדחי גברא. ור"ת פי' איפכא וכו' אלא ע"י טעותו - עי' פיר"ת שהובא בשטמ"ק דמהו לפירוש זה דאמרינן בגמ' שפתח ר' יוחנן בדחויין בהא דוקא. ד"ה בן עזאי - לא דמיא להא דאמר בפ"ב דפסחים - וכן בסוכה דף לו:, ועי' מצפ"א אמאי לא דמי להתם. מהיקשא דכחטאת וכאשם - הוא לעיל י:, ועי' תירוץ צ"ק וקר"א, ומרומי שדה, ועי' שטמ"ק. ד"ה מה להצד - ומיהו לא שייך כמו בחטאת ופסח כדמוכח לעיל דף י: - עי"ש תוד"ה מה.

דף יג.

מתני'

או לשמן ושל"ש או של"ש ולשמן - לשם מה צריך לנקוט ב' הציורים - עי' הסוגיא בפסחים דף ס. ורש"י שם ד"ה אלא לאו [ובתוס' שם], וכן ברש"י מנחות דף ב. ד"ה או. כיצד לשמן שלא לשמן - לכאורה מה צריך לפרש הא פשיטא הוא - עי' תפא"י אות לג'. שם - במשנה מבואר דלשמן ושל"ש הוא פסול רק בפסח וחטאת אבל מהרמב"ם פסוהמ"ק יג. א. מבואר דה"ה שאר קרבנות לשמן ושל"ש כשרין ולא מרצין, וכתב הכס"מ דמקורו מסברא מפסח וחטאת, וכ"כ בנתיבות הקודש דאין סברא לחלק בין הקרבנות, ועי' מנח"א ח"ב עמ' רעח' שדייק כן בהדיא ממתני' לקמן סד:, וראה עוד במנח"א מנחות עמ' ו', וזה שלא כדברי המקור ברוך ח"א סי' כא' שמצדד לומר דדין לשמה ושלא לשמה הוא רק בפסח וחטאת, אמנם שם בח"ב סי' מא' חוזר להוכיח דה"ה בשאר הקרבנות. רבי שמעון מכשיר בהילוך - הפני"מ סובר דמ"מ לר"ש לא עולה לשם חובה והעול"ש מוכיח דר"ש מכשיר לגמרי. שהיה ר"ש אומר וכו' אבל אפשר בלא הילוך - בסברת חכמים האם פליגי על עצם סברת ר"ש וס"ל דאף עבודת הולכה א"א לבטלה או דמודו שאפשר לבטלה אלא דאין זה מספיק דמשו"ה לא יפסל הזבח במחשבה - עי' מש"כ על תוס' כאן ד"ה אתה אומר.

גמ'

והקריבו זו קבלת הדם - פירש"י ללמד שצריך לקבלו בכלי, וצ"ע דלקמן צז: ילפי' לה מעולת סיני וכדאיתא כאן ברש"י ד"ה כשהוא אומר, ופירש הגרי"ז דמהתם שמעינן דצריך כלי שרת והכא קמ"ל דחשיבא עבודה עי"ש, וע"ע ח"נ טה"ק ומרומי שדה. בני אהרן הכהנים שתהא בכהן כשר וכו' - עי' לקמן לב. תוד"ה ת"ל. לא קשיא כאן במחשבת פיגול כאן במחשבת של"ש - עי' לעיל בתוס' ריש דף י. ומרומי שדה כאן. דיקא נמי דקתני וכו' - עי' צ"ק ושלו"ר. יכול שאני מרבה אף שפיכת שיריים - הגרי"ז תמה מאי ס"ד דשפיכת שיריים ייחשב מהדברים המביאים לידי אכילה. ובשפ"א תירץ דאפשר משום דאסור לאכול הבשר קודם זריקה (מכות יז.) וה"ה קודם שפיכת שירים, [ודברי השפ"א חידוש ומבואר דאיכא בהא פלוגתת הגרי"ז ושפ"א, ואפשר דתליא בחקירה אם שפיכת שירים הוא גמר הזריקה או עבודה בפ"ע עי' מש"כ לקמן נב.]. והנה כדעתהשפ"א מבואר נמי במצפ"א בסנהדרין סג. דבא לישב אמאי אצטריך גם דרשא דמכות הנ"ל דאסור לאכול קודם זריקה וגם הדרשא דסנהדרין סג. דלא תאכלו על הדם-לא תאכל בשר ועדיין דם במזרק, ומפרש דההיא דסנהדרין לאסור אכילה אף קודם שפיכת שירים ולא לקי ע"ז וההיא דמכות לאסור קודם עיקר זריקה ולקי עלה, וכ"כ המשך חכמה בפר' ראה (עה"פ ודם זבחיך ישפך) בשם חתנו, ומבואר דעתם דאסור לאכול הבשר אף קודם שפיכת שירים וחשיב מהדברים המביאים לידי אכילה. אולם הבנין שלמה (ח"ב קדשים סי' ט') תירץ דמקרא דמכות דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ילפינן רק לאסור אכילה קודם זריקה במקדש דבית עולמים ובמקום שיש מחיצה, וקרא דסנהדרין אצטריך לאסור אף בזמן היתר הבמות, ורמז לתירוץ זה גם במשך חכמה פרשת קדושים (עה"פ לא תאכלו על הדם), וראה שם שכתב עוד מהלך, וראה עוד בתוס' הרא"ש בסנהדרין סג. שהקשה כן ועי"ש מה שתירץ.

רש"י

ד"ה או לשמו - שחישב בעבודה אחת וכו' - עי' לעיל ב: תוד"ה הא. ד"ה אתה אומר - אבל קבלה ל"צ כלי מאהל מועד ואילך - פי' דלא יקשה הא בהדיא כתיב וישם באגנות, אלא ס"ד דמאחר אהל מועד תו א"צ קבלה - ח"נ, חל"ג. ד"ה כשהוא אומר - הולכה נפקא לן וכו' מדאפקא רחמנא לקבלה בלשון הולכה - נ"ב כדאיתא לעיל דף ד. ד"ה ובכלי שרת - וכל היכא דקתני נמי וכו' - עי' מליו"ט בביאור כונת רש"י. ד"ה קבלו פסולין - כגון שתויי יין וכו' אין חייבין עליו מיתה דבעיא עבודה תמה - מוכח מפירש"י דאף בשתויי יין אין חייב אלא על עבודה תמה וכפשטות הסוגיא לקמן יח., ובמקור ברוך (ח"א סי' י') תמה מכאן על הפני"מ שכתב דחייב בכל העבודות, ועל כמה אחרונים שלא הביאו מרש"י דהכא. ד"ה לא ירצה - היינו זריקה שהיא מרצה - צ"ע דלעיל יליף רש"י זריקה מהקרבה, ובשטמ"ק מייתי נוסחאות דל"ג כלל דיבור זה ברש"י, אמנם כן כתב בשטמ"ק גופיה בשם תוס' הר"פ.

תוס'

ד"ה אתה אומר - אלא נראה וכו' שהן עבודות חשובות שא"א לבטלן משא"כ בהולכה - א) כעי"ז פי' ברש"י גופיה ד"ה כשהוא, ועי' מרומי שדה. ב) הנה מוכח דעת תוס' דמודו רבנן לר"ש דהולכה הוי עבודה שאפשר לבטלה, ודלא כהר"מ פסוהמ"ק א. כג. ודלא כדמשמע מרש"י יד: ד"ה והא, אמנם הרמב"ם בפיהמ"ש נקט כתוס' - עי' משל"מ שם, ועי' אבן האזל עהר"מ שם וחי' רא"ל מאלין ח"ב סי' ז'. [ובדעת הרש"י יש סתירה דבדף טו. ד"ה ובהולכה לגירסת הצ"ק שם משמע דלרבנן אפשר לבטל ההולכה ודלא כרש"י יד: הנ"ל, ועי' ח"נ לקמן טו. וטה"ק יד: מש"כ לתרץ בדעת הרש"י]. ד"ה בכהן כשר - וקשה דהא נפקא לקמן וכו' - הנה לת"ק דהכא הוא ממש כעין הדרשא דלקמן יז: ובע"כ דמקשה תוס' על ר"ע, וכן מבואר מתירוצו דאצטריך ג"ש דהכא ור"ע הוא דנקט ג"ש. אלא מדגלי וכו' ילפי' בכל דוכתא וכו' - עי' פני"מ דנימא רק גז"ש ולא אצטריך דרשא האחרת. ד"ה דיקא נמי (ע"ב) - ויש לפרש וכו' דהוי בכל ד' עבודות - פי' שלא לשמן שייך בד' עבודות עצמן אבל פיגול שייך רק בזריקה שהיא אכילת מזבח ובשאר עבודות במחשב ע"מ לזרוק חוץ לזמנו - ח"נ.

דף יג:

גמ'

אלא לא קשיא - בש"נ מייתי דיש דל"ג תיבת אלא, ועי' בזה שפ"א. הא דאמר הריני שוחט ע"מ לקבל דמה - עי' חי' הגרי"ז בשם הגר"ח, וע"ע מנח"א ח"ב עמ' מד'. זורק ע"מ לשפוך שירים - המנ"ח ריש מצוה קמד' מסיק דה"ה זורק ע"מ לזרוק מתנה שניה חול"ז הוי פיגול ואף דאינה מעכבת דלא גרע משירים, וע"ע שם מצוה קמד. ה. (ד"ה והנה לעיל) שהביא כן בשם הפני"מ, וכן יש לדקדק מהתוס' ריש דף י. שנקט לענין פיגול דשייך לזרוק ע"מ לגמור הזריקה חוץ לזמנו, אולם ראה בתפא"י במשניות (פ"ב אות כו') שנקט בפשיטות שהשוחט ע"מ לזרוק בחוץ מתנה שניה אינו פיגול. (הר"נ אקסלרד שליט"א). שמעתי שטבילת אצבע מפגלת - התוס' במנחות ריש דף יג: תמה אמאי לא פירשה הגמ' כאן דקסבר האי מ"ד הולכה שלא ברגל שמה הולכה כמו שפירשה לענין ליקוט לבונה שם, דהרי תרוייהו שוין הם שענינם סניף מעבודת ההולכה אף שלא מוליך ברגל כלל, וראה במשל"מ פסוהמ"ק יא. א. שכתב בדעת הרמב"ם דל"ג אף התם בליקוט לבונה האי גירסא, ובזבח תודה שם כתב דסברא זו היא רק להו"א שם ולא למסקנא דכל שהוא עבודה חשובה דא"א לבטלה הוי הולכה אף למ"ד הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה. מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת אף חטאת - צ"ע דבשלמים אין כלל דין טבילת אצבע אבל בחטאת הפנימית הוא מעבודות המעכבות - עי' נתיבות הקודש בביאור זה. קומץ היינו שוחט - עי' פירש"י, ולענין חפינת קטורת כתבו תוס' יומא מח. ד"ה מי דלא חשיבא כשחיטה, ועי' מקד"ד סי' ז. א. ד"ה וחפינה. מקטיר נמי היינו זורק - הרמב"ם בפיהמ"ש (על מתני' מנחות יא:) כתב דהקטרת הקומץ חשיב כהקטרת אימורים וכזריקת הדם, וביאר בחי' הגרי"ז (מנחות יב. ד"ה והנה ברמב"ם) דמעשה ההקטרה למזבח הוי כנגד הזריקה בדם, ואילו ההקטרה עצמה במערכה הוי כהקטרת האימורין, עי"ש. אלא נותן בכלי וכו' אילימא דדמי לקבלה מי דמי וכו' - עי' חי' הגרי"ז כאן ובמנחות יג: הא קמיצה נמי לא דמי לשחיטה כדפירש"י. וע"ע נתיבות הקודש בביאור פלוגתת רב דימי והגמ' אי מאי דנותן לכלי קמשוי ליה דלא דמי לקבלה. התם ממילא הכא איהו קא שקיל ורמי - ראה בזבח תודה לקמן כד. (ד"ה חד לקומץ) שהאריך לבאר דעבודת הקבלה וקידוש הכלי בקמיצה היינו שיהא מתן הקומץ בכלי דוקא ע"י הכהן ולא שיפתח ידו וממילא יפול הקומץ לכלי כמו בדם, ועע"ש שהוסיף לבאר דאף דזהו עיקר הקבלה במנחה מ"מ חלק מהקבלה הוא שכהן אחר מגביה הכלי מן הקרקע ובידו הימנית כדמסקינן במנחות דף ז: ה"נ כיון דלא סגי וכו' ע"כ היינו הולכה - מבואר דטעם מ"ד דטבילת אצבע מפגלת לפי דשם הולכה עלה, ועי' מה שהקשה בזבח תודה וע"ע חי' הגרי"ז. וביאור גדר הדבר דטבילת אצבע שם הולכה עלה - עי' חי' הגרי"ז ד"ה והנה, ובאבן האזל פסוהמ"ק יא. א. ודעת הרמב"ם פסוהמ"ק יז. ג. משמע דהוא מטעם זריקה, ועי' זבח תודה, וקר"א, ובחי' הגרי"ז כאן סוף יג: ובמנחות דף ז: ודף יג:, והערה רצב' לכנסת ראשונים, ובחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים. והנה יל"ע דדעת המיוחס לרשב"א במנחות ז. דהגבהת הכלי-למ"ד דאין קומצין מכלי שע"ג קרקע-עבודה בפ"ע היא לענין פיגול ונמצא לדבריו דבמנחות איכא ה' עבודות, וא"כ שמא גם טבילת אצבע דסוגיין לפי"ד תחשב עבודה בפ"ע. שם - אי טבילת אצבע מדין הולכה צ"ע דלקמן יד: מסקינן דהולכה שלא ברגל לאו שמה הולכה - עי' תוס' מנחות ריש יג: ועי' זבח תודה ד"ה שטבילת אצבע, ועי' משל"מ פסוהמ"ק יא. א. ואבן האזל שם, וע"ע שפ"א. ותניא אידך לא מפגלת ולא מתפגלת - עי' משל"מ פסוהמ"ק יז. ג. שהובא בליקוטים, ועי' קר"א מה שכתב בדעת הר"מ.

רש"י

ד"ה אלא מאי - כל הזבחים לפיגול בת"כ - עי' לקמן דף מד. בסוף העמוד ד"ה לא - ר"ש היא דאמר במתני' הולכה לא מפגלא - וצ"ע דטעמא דר"ש דהולכה אפשר לבטלה והכא בטבילת אצבע א"א לבטלה - עי' שטמ"ק מהר"פ כאן, ושטמ"ק לקמן טו: ד"ה כי פליגי, וע"ע רש"ש צ"ק עול"ש ורעק"א, חי' רא"ל מאלין סוף סי' ז', וחזו"א (הו"ד לקמן טו.)

תוס'

ד"ה ע"מ לשפוך שיריים - ופי' רבינו דהתם מיירי וכו - עי"ש במעילה בפירש"י שם ב' פירושים אי חישב בשעת שפיכת שיריים על אכילת אדם או חישב ע"מ לשפוך לשיריים, ותוס' שם הקשה על ב' הפירושים, ועי' חי' הגרי"ז כאן. וההוא דעל הרצפה הולך לאיבוד - פי' הצ"ק דאין מצוה לאוספו, וכ"כ בתוס' מעילה ז., ובחי' הגרי"ז כאן הקשה אמאי אין מצוה לאוספו לשפוך שיריים ליסוד, וכן נקט או"ש פסוהמ"ק יג. א. דמצוה לאוספו, וע"ע אבן האזל פסוהמ"ק יג. א. אות ד', קה"י מנחות סי' יא' ובמעילה סי' ג', מקד"ד לג. ב. ד"ה אמרינן במעילה, ונתיבות הקודש. ד"ה הג"ה תהי בה - תימה וכו' מודה ר"ש בהולכת חטאות הפנימיות - פי' אף דלא למדו אלא משלמים והתם מכשיר ר"ש בהולכה - צ"ק, ועי' תירוץ קר"א, ח"נ, מרומי שדה, ושלו"ר בשם מרא"כ, וע"ע חי' הגרי"ז וחי' רא"ל מאלין ח"ב סוף סי' ז'. ד"ה אי מה - זה אין שייך לומר דמחשבת יום שני לא יפסול וכו' - עי' ח"נ. ד"ה זה הכלל - בהגשה אין פיגול וכו' - וכ"כ גם התוס' בריש מנחות, ועי' מנח"א מנחות עמ' ו' שכתב שסברת תוס' דהכא אינה כסברתם שם, ועי"ש שפירש ב' אופנים בביאור הסברא דהכא. והנה צ"ב למה לי כלל לסברת תוס' תיפו"ל משום שהגשה אינה מעכבת כפרה דדוקא בעבודות המעכבות כפרה פוסלת מחשבה כדיליף בברייתא לעיל יג., וצ"ל דדוקא לאחר שנתכפר אין פסול מחשבה בעבודות הללו שהרי א"א להן כבר לפסול הקרבן משא"כ הגשה שהיא קודם הכפרה - עי' טה"ק על תוס' ריש מנחות (בהגה"ה שם), ומנח"א הנ"ל. והאם צריך כהונה בתנופות והגשות - דעת התוס' ריש מנחות דבעי כהונה, והתוס' במגילה דף כ: ד"ה לקמיצה דעתו דא"צ כהן, ואילו התוס' בקידושין דף לו. ד"ה הסמיכות כתב דתנופה כשר בישראל ומהגשה ואילך בכהנים.

דף יד.

גמ'

ואי אתי קוף רמי להו - צ"ע אמאי נקיט קוף דה"ה זר בעלמא - זבח תודה, וע"ע שלו"ר ומרומי שדה. אתי קוף רמי להו אידיה וכו' - בחזו"א מייתי שהבנין שלמה וגדולי האחרונים דימו להכא היה אוחז ד' מינים בידו קודם עלוה"ש דצריך להניחם ולחזור וליטלם אחר עלוה"ש דכתיב "ולקחתם" דבעי' מעשה לקיחה כדהכא, ועי"ש דהחזו"א פליג, וע"ע מרומי שדה, ועוד בענין זה ראה בקה"י ברכות סי' ו'. אר"ש בן לקיש מודה ר"ש בהולכת חטאות הפנימיות - עי' מקד"ד סי' ה. ב. ד"ה והשתא-הא גם בחיצונות א"א לבטלה דצריך להוליך הדם לראש המזבח ליתן לקרנות. [ונראה לישב בפשיטות דדעת ר"ש דכיון שברוב הקרבנות החיצונות שאינן חטאות אפשר לבטלה לכן הוי עבודה שאינה חשובה ואין פוסל בה מחשבה, וסברא כעי"ז משמע בתוס' ריש דף יג. וברש"י שם ד"ה כשהוא, משא"כ חטאות הפנימיות שהן סוג קרבן בפ"ע שבכולן א"א לבטל ההולכה ולכן מודה ר"ש שמחשבה פוסלת בהן]. מק"ו ומה של"ש שהוכשרו בשלמים פסול בחטאת - צ"ע דהיא גופה מנ"ל דבפנימיות - עי' ראמ"ה. פסח וחטאת בבמה לא קרבו - הצ"ק ופני"מ הקשו דהא הסוגיא קאי אליבא דר"ש והוא סובר לקמן קיז. דפסח קרב בבמה, עי"ש בדבריהם, ועי' מה שתירץ העול"ש. ואיבעית אימא וכו' - עי' ראמ"ה למאי נצרך ב' תירוצים. שם - בגלהש"ס ציין לקמן דף נ: וע"ע קר"א ושפ"א. אין מחשבה מועלת בהולכת סילוק בזיכין - ש"מ דלר"י רצפה כשירה לסידור מערכה של קטורת נמי ולא רק מערכה גדולה דקרבנות - מקד"ד סי' ה. ו. בעי מיניה מר"ח הולכה בזר מהו - עי' קר"א באריכות מאי ס"ד דכשירה בזר, וע"ע נתיבות הקדש, וחי' רא"ל מאלין ח"ב סי' ח'.

רש"י

ד"ה בחטאות החיצוניות - וההיא לקיחה קבלה היא ומינה ילפי' קבלה לקמן וכו' - פי' ילפינן קבלה בצפון עי"ש בסוגיא, דאילו קבלה גופה נפקא לעיל יג. מוהקריבו, ועי' מש"כ לעיל. ד"ה להכי לא - דמשמע הכי דלא תהא טבילת אצבע עבודה חשובה וכו' - עי' מה שציין בזה במשמר הלוי סי' לד'. ד"ה שא"א לבטלה - דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל - עי' רעק"א בגלהש"ס שציין לתוס' לקמן דמוכח דעת רש"י דבהיכל חשיב צפון, אמנם בשטמ"ק כאן פליג ופי' דא"א לשחוט בהיכל שלא חשיב צפון, והוכיח מדלקמן דשפיר חשיב אורח ארעא לשחוט בהיכל. ובביאור שיטת רש"י עי' קר"א, ומקד"ד סי' ז. ג., ונתיבות הקדש, וע"ע מקד"ד סי' ה. ב. ד"ה והשתא והערת מנחת מרדכי שם, וע"ע שלו"ר בהשמטות, ומרומי שדה, וחי' רא"ל מאלין סי' ז'. עוד יעוין בעול"ש לקמן סג. (ד"ה שלמים ששחטן) שהקשה לפירש"י הא מדינא אסור להכנס להיכל ביאה ריקנית. ומוליכה בהיכל וכו' ולהזאת פרוכת - עי' חי' הגרי"ז סוף ד"ה בגמרא. ד"ה כל שאינו - וקס"ד דה"ה לפסול שלא לשמו - עי' רעק"א בביאור הס"ד לדמות פיגול לשלא לשמו, וע"ע נתיבות הקודש. ד"ה חוץ לזמנו - ודיו לבא מן הדין להיות כנדון - לכאורה תיפו"ל דאין עונשין מן הדין - עי' מצפ"א ועול"ש. ד"ה אין מחשבה מועלת - שהרי כל ההיכל כשר להושיב שם שולחן - עי' עול"ש שתמה על זה, ועי' חי' הגרי"ז דבמזבח הפנימי אין לומר כן דאל"כ כל הולכת חטאת פנימית נמי אפשר לבטלה, וכן נדפס במכתב בסוף ספר חי' מרן רי"ז הלוי בעמ' קפא' דמקום מזבח הפנימי קדוש בקדושת מזבח ולכך אם נעקר המזבח מקטירין קטורת במקומו (לקמן נט.), ואשר ע"כ אסור לשנות מקומו כשולחן. וכן כתב החזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים אולם דעתו דאינו משום שמקדש את מקומו אלא משום דהכתוב קבע לו מקום "ונתת אותו לפני הפרוכת וגו' לפני הכפורת אשר על העדות" (שמות ל. ו.), וע"ע משמר הלוי סי' לה'. וראה בכנסת ראשונים אות ש'-שג' ובהערה שם שמייתי מכמה ראשונים שמוכח דעתם דלמ"ד קדושת היכל ואולם חדא היא כשר נמי מזבח הפנימי להניחו באולם, וראה עוד בספרו תורת הקודש ח"א סי' יז' שהרחיב בענין שינוי כלי המקדש ממקומם, ועע"ש בסי' מא', ושם באות ג' דן א"כ מה נחשב מקום המזבח לענין שאם נעקר מקטירין במקומו, (ע"ע מש"כ לקמן נט. בגמ' ד"ה מזבח שנעקר, אות ד').

תוס'

ד"ה מודה - ור' יוסי סבירא ליה כר"ש - בחי' הגרי"ז מנחות יד. תמה על ההשואה בין ר"י לר"ש, וכן בחזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים מחלק ביניהם. דפיגול לאו דוקא - עי' מנחות דף יז. בסוף פ"ב דפיגול ופסול מחלפי ליה. ד"ה ומה - ומיהו קשה וכו' או בזריקה לחודיה - כן גרס ברעק"א וח"נ עי"ש ביאורן, אמנם ראמ"ה גרס ולא בזריקה לחודיה (ועי' ש"נ לא') ומיושב שפיר. וי"ל דשלא לשמן יוכיח - פי' שינוי קדש שאין בו חומרא מיוחדת בזביחה בפסח שהרי לעולם כל ד' עבודות פוסלות בו - עי' צ"ק, וע"ע ראמ"ה ושלו"ר בחידושים. ד"ה הג"ה תוך עזרה - היכי משכח"ל בפסולין - עי' מה שציין בגלהש"ס, וע"ע פד. תוד"ה זאת. וי"ל דמשכחת לה וכו' - ע"ע מש"כ בהגהות מהרש"ם לישב קושית תוס'. וצ"ע דלקמן וכו' - בביאור הקושיא עי' ח"נ טה"ק וחל"ג. ועוד י"ל דמודה ר"י בדמים וכו' - עי' מש"כ בזה במנח"א ח"ג עמ' כח' בשם הגרי"ז והגרי"ד זצ"ל.

דף יד:

גמ'

שחיטה לאו עבודה היא - בתוס' הביאו בשם הר"י דאורלינ"ש דשחיטה לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים, ובגדר הדבר כתב בית הלוי ח"ב סי' כג' דפשיטא דשחיטת קדשים היא מצות עשה גמורה בעבודת הקרבן ולא רק הפקעת נבילה ואיסור אבר מן החי כשחיטת חולין, רק כונת הר"י דאורלינ"ש דאינו משום עבודת קרבן כמו זריקה והקטרה וכדו' אלא מצוה לחודה בקרבן כמו קצירת העומר, ועל דרך זה מבאר החזון יחזקאל פ"ג. א. ובספרו עמ"ס זבחים. וכעי"ז מצינו בראשונים לשון הראב"ד בביאורו לתמיד פ"ד וז"ל אבל ביום מיהא צריך [שחיטה] שהרי מ"מ עבודה היא לענין פיגול והרבה דברים עכ"ל, וכן מצאתי בהמיוחס לרשב"א במנחות ה. (ד"ה שחיטה לאו עבודה) שכתב דשחיטה הוא מחוק הקרבן אע"ג דלאו עבודה היא, וכעי"ז הוא גם לשון הקרית ספר ריש פ"ד מהל' מעשה"ק, וראה עוד בזה הגדרת טה"ק בסוגיין. אולם ברש"י חולין דף עד: (ד"ה בגמר) לכאורה מצינו מהלך אחר: דביאר שם טעם דבן פקועה פסול למזבח משום שהוא יוצא דופן, ותמוה דהרי בן פקועה ניתר בשחיטת אמו וא"צ שחיטה וממילא פסול משום דאינו ראוי למזבח דא"א לשוחטו, ובתוס' שם באמת פליג ומפרש מטעם שאין בו שחיטה [עי"ש מהר"ם ומהרש"ל], ובביאור הרש"י כתב שם התורת חיים ב' מהלכים, ולמהלך הראשון מתבאר מדבריו דלרש"י שחיטה לאו עבודה הוא ממש כפשוטו ואין לה צורך כלל בעבודת קדשים אלא הוי רק היכי תימצי לזריקת הדם הלכך בן פקועה אין לפוסלו משום שאינו ראוי לשחיטה, וכתב שעה"מ איסו"מ ג. יא. דדעת הרמב"ם בזה כרש"י, וע"ע בביאור הרש"י הנ"ל בשיעורי הגר"ד רפופורט עמ"ס חולין סי' א' אות ה', והאריך בחקירה זו ובביאור הרש"י בזרע אברהם סי' ב' ס"ק ח-יא. ובענין האם יש פסול חציצה בין ידו לסכין בשחיטה דלאו עבודה היא - עי' מש"כ לקמן כד. על רש"י ד"ה לא יהא. ובענין ישיבה בשעת שחיטה אי שרי - עי' מש"כ לקמן נה: בתוס' ד"ה גובהה (ד"ה ושמא). שאני פרה דקדשי בדה"ב היא - א) עי' בענין זה לקמן יז: תוד"ה שרפה, ובחולין יא. תוד"ה חטאת, ובשבועות יא: תוד"ה אי הכי. והאריך בגדר הדין אי פרה קדשי מזבח או בדק הבית בדב"א ח"א סי' ז'. והגר"ח יסד דבעיקר הקדשה אין בה שם חטאת אלא קדושת בדק הבית גרידא אבל בשחיטתה חל בה תורת קרבן ודין חטאת - ראה בחי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק ד. יא. בסוף דבריו, וראה עוד על היסוד הזה בדב"א ח"ב סי' כד. א., ובחי' חזון יחזקאל כאן עמ"ס זבחים. וע"ע מנח"א מנחות עמ' עח' בענין מאיזה דמים היתה הפרה נקנית. ב) דעת רגמ"ה בשטמ"ק מנחות דף ו: (אות ז') משמע דפרת חטאת היתה נקנית מדמי קדשי בדה"ב ולא מדמי מזבח, אבל התוס' בב"ק דף עז: סוף ד"ה אומר כתב דדינה קדושת דמים כקדשי בדה"ב ולא שצריך כלל לקנותה מדמי קדשי בדה"ב, והנה דברי הרגמ"ה צ"ע ממשנה מפורשת בשקלים ד. ב. דפרה באה מתרומת הלשכה, ועי' מנח"א מנחות עמ' עח'. ג) כתב הרמב"ם מעילה ב. ה. וכן פרה אדומה מועלין בה וכו' אעפ"י שהיא כקדשי בדה"ב הרי נאמר בה חטאת היא עכ"ל, ותמהו המפרשים מהו שכתב 'אע"פ שהיא כקדשי בדה"ב' הרי קדשי בדה"ב נמי אית בהו מעילה, ועי"ש כס"מ מהר"י קורקוס וקרית ספר, ועי' מה שביאר בחי' הגר"ח הלוי שם ובחי' מרן רי"ז הלוי במכתבים דף פב', וע"ע בכ"ז במנח"א מנחות עמ' תכד'. ולאו כל דכן הוא - בביאור השקלא וטריא עי' שלו"ר מש"כ מהרשב"א במנחות. מידי דהוה אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה - עי' קה"י מנחות סי' א. ד. דרוצה לחדש דה"נ לא ליבעי בשחיטת פרה בגדי כהונה וקידוש יו"ר דהא לא עבודה היא, ועי' משמר הלוי סי' לו'. והרי הולכת אברים וכו' פסולה בזר - פי' האברים נפסלו ולא הקרבן דהא אפילו לא הוקטרו כלל אימוריו כשר - שפ"א, ודלא כמשל"מ פסוהמ"ק א. כז., ועי' מנח"א מנחות עמ' קמז' בביאור המשל"מ. נתנו לחבירו וחבירו לחבירו - מבואר שנתינה מיד ליד חשיבא הולכה שלא ברגל, וצ"ע על הרמב"ם פסוהמ"ק א. כג. דמשמע לא כך - עי' זבח תודה ד"ה אתמר. מסקינן אמר עולא וכו' הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה - א) עי' רש"ש ריש דף טו. דדוקא בשכל ההולכה היתה שלא ברגל אבל כשמקצתה היתה ברגל כשרה, וכן דעת מרכה"מ פסוהמ"ק יג. ט. ובאמת שכ"ה בהדיא בשטמ"ק טו. ד"ה ונהי בשם הריב"א, אבל המשל"מ פסוהמ"ק א. כג. ס"ל דפסולה, וע"ע הערה שכט' לכנסת ראשונים. ב) בעיקר הדין תמה השפ"א מנלן דבעינן הולכה דוקא ברגל והיכן כתוב זאת בתורה, עי"ש, ובטה"ק (יד: על תוד"ה איבעיא) כתב דטעמא דמילתא דקים להו לחכמים שאין דרך שירות בכך, אמנם בקרית ספר סוף פי"ג פסוהמ"ק איתא דהכי משמע לשון 'והקריבו' שהוא הולכה ברגל, וע"ע דביר הקודש אות קיח'.

רש"י

ד"ה הולכת איברים - שאם רצה מפשיט ומנתח אצל המזבח - עי' מנח"א מנחות עמ' קמו' ס"ק ב' בשם הגרי"ז. ד"ה אפילו לר"ש - ולא קרינא בה דברים המביאים לידי אכילה - פי' לענין פיגול כדלעיל יג., ועי' מש"כ חי' הגרי"ז לעיל ריש יג. ובחי' רא"ל מאלין סי' ז'. ד"ה יחזיר לכשר - דלא מיפסל במאי דאפסקיה פסול - פי' דלא חשיב דחוי כדלקמן לד: דכל שבידו לא הוי דיחוי.

תוס'

ד"ה שיכור - ולא משמע כן בפרק מומין אלו - ע"ע תוס' יומא מט. ד"ה זר. אלא שיכור בשאר דברים המשכרים - פי' דהיכא דלא קתני שתויי יין אלא סתם שיכור היינו משאר דברים. אבל שיכור דהכא פשטיה משמע שתוי יין - דדוחק לאוקי סתמא דברייתא הכא כר' יהודה - ח"נ. ד"ה והא - ותימה וכו' לרבנן ודאי לא בהא תלי וכו' - עי' צ"ק ומרומי שדה וע"ע דב"א ח"ג סי' א. יג. ד"ה הג"ה שחיטה - פירש בקונטרס וכו' וא"א לומר כן - עי' צ"ק מהי גירסת תוס' בפירש"י, וע"ע מרומי שדה בפירש"י. בסוף הדיבור - נשארו בקשיא אליבא דשמעון התימני, ועי' בתוס' יומא מב. ד"ה שחיטה שכתבו דמצי למימר דאפי' לשמעון התמני שחיטה לאו עבודה היא, וע"ע מה שתירץ בחי' הגרי"ז בסוגיין ובחי' הגרי"ז מנחות ה. ועי' אבן האזל פסוהמ"ק א. ח. ד"ה והרי הולכת (בסוף הדיבור) - י"ל דאפי' לרבנן וכו' שאין יכולין למלוח בטוב ע"י זריקה - המקור ברוך ח"א סי' יג' תמה מהא דפסק הרמב"ם איסו"מ ה. יא. דאם מלח כל שהוא אפילו בגרגר מלח אחד כשר, וכתב המשל"מ דמקורו מהסוגיא דמנחות דף כא', וא"כ מהו שכתב תוס' דא"א למלוח בטוב ע"י זריקה הא כשר אפילו בגרגר אחד ושפיר י"ל דמלח זר ע"י זריקה, עי"ש מה שתירץ, ומה שתירץ בזה הגרי"י מפוניבז' זצ"ל. ד"ה איבעיא להו - ואי לא שמה הולכה אינה קרויה עבודה וצריך להחזיר המזרק וכו' - לפנינו בפירש"י ליתא להאי נפק"מ בבעיא דהשתא, ועי' בשטמ"ק בשם תלמיד הר"פ שהביא הך נפק"מ לחלוק על פירש"י. וגם אם עשאה זר וכו' אין בכך כלום ויכול לתקנה - צ"ע מהיכא פשיטא לתוס' השתא הך נפק"מ והא בעיא בגמ' לקמן היא - קרן אורה עי"ש.

דף טו.

גמ'

ת"ש וכו' ונהי נמי דיחזור הכשר וכו' - עי' פירש"י שדחק בביאור הגמ', ועי' רש"ש וראמ"ה, ועי' שטמ"ק בשם הריב"א, וע"ע אבן האזל פסוהמ"ק א. כג. ד"ה והנה בהא. איתמר אמר עולא וכו' אלמא לא אפשר לתקונה - עי' שטמ"ק מהיכא משמע, ועי' פני"מ בע"א, וטה"ק בע"א. אמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל פסולה אלמא לא אפשר לתקונה – כאן סבר ר' יוחנן דאע"ג דהולכה שלא ברגל לאו שמה הולכה מיהו פסולה בזר וא"א לתקנה, ואילו במנחות יג: לגבי ליקוט לבונה אמרינן דדוקא אי סבר דהולכה שלא ברגל שמה הולכה פסולה בזר, ועי"ש בשטמ"ק אות ז' מש"כ לחלק בשם התו"ח. הב"ע כשיצא לחוץ - מבואר שכלפי חוץ לא חשיבא הולכה, וברמב"ם אין משמע כן - עי' חי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק יג. ט. וע"ע בשיטת הרמב"ם מש"כ לקמן על רש"י בסוף פרקין. אתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן, בהולכה רבתי דכו"ע ל"פ וכו' - האי פלוגתא דר"ש ורבנן בהולכה שלא ברגל לפירש"י אינו כהולכה שלא ברגל דלעיל - עי' שטמ"ק מהר"פ שביאר היטב החילוק, וע"ע משל"מ פסוהמ"ק א. כג. שהאריך בסוגיא זו לפרשה ב-ג' אופנים, ועי' שטמ"ק ד"ה כי פליגי בהולכה זוטרתי. מחכו עלה במערבא - הוא ר' יוסי בר חנינא - עי' סנהדרין יז:, וראה עוד מש"כ הרש"ש לשכך קצת החוכא. אי דחשיב עלה מקמי וכו' ואי בתר דנפק דם וכו' - יש לעיין דלכאורה משכחת לה דחישב בתר דנפק דם בתוך כדי דיבור, והנה דעת התבואות שור (סי' ד. ה.) דגם לענין מחשבה בקדשים אמרינן תכ"ד, ודן שם לישב סוגיא דהכא, וראה מה שכתבתי לעיל ב. במתני' דאף דעת הגבורות שמונים כן אולם ס"ל דבזריקה לא אמרינן תכ"ד ולדבריו לא קשיא הכא, ואף החזו"א (זבחים א. טו.) דעתו דאמרינן תכ"ד במחשבת קדשים וטרח לישב הגמ' דהכא בדרך מחודשת, אולם המקד"ד (סי' לג. א. ד"ה ובאופן) מכח קושיא זו הוכיח דאין דין תכ"ד בקדשים, וראה עוד בזה קה"י סי' א. ג., ומשמר הלוי סי' לה'. אי דחשיב עלה וכו' לא כלום היא - גירסת רש"י "הא אמרת לאו כלום היא" וא"ש לשיטתו, וגירסא שלפנינו מכוונת לשיטת תוס' [עי' מש"כ על תוד"ה חטאת העוף] - מליו"ט. מאי קושיא דילמא מדפריש עד דמטא למזבח - עי' רש"ש סד: על רש"י ד"ה היה מתמצה דלכאורה קשה אכתי מעולת העוף אי נימא דהמיצוי היינו שדוחק למזבח בית מליקתו, וע"ע מקד"ד סי' כח. א. ד"ה ומ"ש התוס'. היה מזה ונקטעה ידו - החזו"א נסתפק אם הסיר בגדיו או נעשה בע"מ ה"נ או דוקא נקטעה ידו. וע"ע בזה נתיבות הקודש. היה מזה וכו' עד שלא הגיע דם לאויר המזבח - מלשון "לאויר המזבח" הוכיח הגרי"ז [לקמן פז: סוף ד"ה בגמרא] דכבר משהגיע לאויר המזבח נתקימה הזריקה, והקשה מאי איבעיא לסוגיא פז: אי אויר מזבח כמזבח, עי"ש שחילק דלעבודות פשיטא דסגי באויר מזבח וכי מיבעיא לקידוש פסולין דבעינן חפצא דמזבח, וע"ע מנח"א ח"ג עמ' צט'. היה מזה ונקטעה ידו וכו' פסולה - צ"ע לדברי הנימוק"י בב"ק בסוגיא דאשו משום חיציו דמה שנעשה לאחר שיצא החץ מתחת ידו לא נחשב שהאדם עושהו, ומה"ט לא נחשב מלאכה בשבת מה שהנר דולק, א"כ למאי נפק"מ הכא שנעשה בעל מום אחר שכבר יצאה ההזאה מתחת ידו, ואולי י"ל דהנימוק"י יפרש דגזיה"כ הוא "והזה ונתן" שבעבודת קדשים גם פעולת כוחו נחשבת כפעולת הכהן ולא כשאר דוכתי – קה"י ב"ק סי' כא. ג. הוליכו זר וכו' פליגי בה בני ר"ח ור' ינאי – א)ביסוד מחלוקתם וכן בענין אם עבודת זר הוי חלות פסול או רק דמיחסרא עבודת כהן - עי' קה"י סי' יג' ומקד"ד ריש סי' טו'. ב) הרמב"ם פסוהמ"ק א. כז. פסק דפסול, ובכס"מ ביאר כיון דר' יוחנן קאי כמ"ד זה דס"ל הולכה שלא ברגל א"א לתקונה, ובלח"מ תמה הא איתותב ר' יוחנן, ועי' ביאור מהר"י קורקוס בזה. והנה בטה"ק ביאר - לפי דבמתני' מנחות טו. פליגי רבנן ובן בתירא בפסולין שקמצו מנחה האם פסולה או שיחזיר הקומץ ויחזור ויקמוץ בכשרות, והרמב"ם פסק כאן כמ"ד דפסול לפי שהוא פסק כחכמים לענין קמיצת פסולין דפסולה וא"א לתקונה, ובאבן האזל (פסוהמ"ק א. כג.) תמה על תירוצו דאיך יתכן שמחלוקת האמוראים דהכא תלויה בפלוגתת תנאים, אלא ע"כ דלא שייכי להדדי הני תרי מילי, ועי' מנח"א מנחות עמ' עה' שמבאר כיצד יש לפרש פלוגתא דהכא גם אליבא דרבנן דהתם וגם אליבא דבן בתירא.

רש"י

ד"ה אלא בהולכה זוטרתי כו"ע ל"פ דפסלה - ומאן דגריס דלא פסלה וכו' - עי' שטמ"ק מהר"פ ע"ב ד"ה כי פליגי. ד"ה הוליכו זר - והחזירו כהן שהעבודה עליו מוטלת - כונתו לישב הא ה"ה אם החזירו זר, אלא סתמא דמילתא הכי - מליו"ט, וע"ע טה"ק (כאן על הרש"י ולעיל יד: על תוד"ה איבעיא להו) דס"ל דבעינן דוקא שיחזירנו כהן ואף רש"י הכי ס"ל, אבל הקר"א כתב דה"ה החזירו זר וכן דקדק מלשון הר"מ עי"ש. ד"ה אפשר לתקונה - ולא דמיא לשאר עבודות וכו' - בביאור החילוק בין הולכה לשאר עבודות - עי' טה"ק ואבן האזל פסוהמ"ק א. כג. בא"ד - דאילו שחיטה וכו' וזריקה מאחר שנעשו בפסול א"א לחזור ולעשותן בהכשר - לקמן כז. איכא פלוגתא בזריקה שלא במקומה אם יאספנו אמנם זריקה פסולה שלא כמצותה איתא התם דהכל מודים שלא יאספנו. ועי' נתיבות הקודש שדן אמאי אין יכול לגרר הזריקה ולחזור ולזרוק בכשרות.

תוס'

ד"ה חטאת העוף - אבל שחט קרוב למזבח וכו' לא אפשר לבטלה פסלה בה מחשבה - הוא כגירסא קמייתא ברש"י ד"ה אלא בהולכה. אבל לאידך (פי' לס"ד) וכו' הולכה שלא ברגל לא חשיבא והוי כאילו אתעביד וכו' - שיטת תוס' דלא כהרש"י דמפרש דהולכת ידו קודם התזת הדם הוי הולכה ומדנפק הדם עד דמטא למזבח הוי הזאה אלא דס"ד דמכי נפק דם תיכף גמרה הזאה, אבל דעת תוס' דלא חשיבא הולכה קודם דנפק הדם וה"ט לפי שבעוף אין מתאסף שם דם ואינו כקבלה בכלי, אלא מדנפק דם עד דמטי למזבח הוי הולכה, וס"ד דהגמ' דאי לאו הולכה חשיבא היא הוי "כאילו" אתעבידא מצותו כלפי דלא תפסול בה מחשבה, ומשני דאף דבשאר קרבנות הולכה זוטרתי לא חשיבא בחטאת העוף דליכא הולכה אחרת חשיבא ופסלה בה מחשבה - עפ"י צ"ק, קר"א, עול"ש, דבר משה. ד"ה אלא - אא"ב וכו' משכח"ל מקמי דתיפוק דם וכו' - פירוש הגה"ה תוס' זו הוא כפירש"י ולא כתוס' לעיל - צ"ק. ולא דמי לבעיא דרבי אבין - עי' ח"נ אמאי לא דמי. אבל מכל זריקה דעלמא לא קשיא ליה - עי' בשטמ"ק עוד תירוץ בשם השר מקוצי. וע"ע מה שתירץ באבן האזל ביאמ"ק ט. ג. מידי דהוה אהזאה דפרוכת ובין הבדים - עי' מקד"ד ריש סימן לג' שדן באמת היכי משכח"ל פיגל בהזאות פרוכת ובין הבדים כיון שא"צ להיות נוגע.

דף טו:

גמ'

והא חזר והכניסו הילוך שצריך להלך הוא - לגירסא זו עי' קר"א היכי משמע, ועי' ש"נ ג'.

רש"י

ד"ה אי תניא - ואין מחלוקת בין ר"א לת"ק אלא אר"ש אבוה קאי ופליג - מהרמב"ם פסוהמ"ק יג. ט. מוכח דס"ל ד-ג' מחלוקות בדבר - עי' משל"מ, קר"א, שפ"א, יפ"ע, ורש"ש, ועי' חי' הגרי"ז כאן ולעיל יג. ד"ה ר"א אומר, וע"ע חי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק יג. ט.

פרק שני - כל הזבחים שקבלו

מתני'

שקבלו דמן זר וכו' - יש לעיין אמאי לא תני קטן בין הפסולין, ובמקור ברוך (בהשמטות לסי' א') כתב לתרץ בשם הגר"ל רובין מוילקומיר דקטן אינו בכלל הפסולין לעבודה לפי שאינו כלל בתורת עבודה והוי כקוף לענין עבודה, וכעי"ז כתב בתורת הקודש סי' כד. ד., והוסיף דנפק"מ בציור דקטן וגדול עבדו יחד דכשר לפי שמעשה קטן לא נחשב כלל עבודה משא"כ זר או בע"מ שעבדו יחד עם כהן כשר הואיל וחשיבי פסולי עבודה הרי העבודה פסולה. זר - לאו דוקא זר ממש אלא בכלל האיסור כל שהוא זר לאותה עבודה כגון כהן הדיוט לעבודת כה"ג - שעה"מ יוהכ"פ טו. ב., מקד"ד סי' טו. ג. זר אונן וכו' פסל - האם עבודת פסולין הוי חלות פסול בקרבן או דחשיב רק דלא נעשתה האי עבודה והפסול משום חסרון עבודה - עי' מקד"ד ריש סי' טו', קה"י סי' יג', ורעק"א ריש פירקין. מחוסר בגדים - דעת הרמב"ם בסה"מ מצוה לג' דלבישת בגדים בשעת עבודה הוי נמי מ"ע, אבל הרמב"ן שם מייתי דעת בה"ג דעובר רק על לאו דזרות, ועי' חי' הגרי"ז לקמן יח. על תוד"ה אתיא שהוכיח דגם דעת תוס' כהרמב"ם.

גמ'

זר מנלן - לעיל יג. ילפינן מקרא או מגז"ש שיהא בכהן כשר והכא אתי למילף מנין שזר מחלל העבודה. ועי' מהרש"ם וטה"ק שהקשו הא איכא מ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומה צריך הכא לקרא, וע"ע רעק"א בזה, והערה ח' לכנסת ראשונים, ועי' אבי עזרי ביאמ"ק ב. ז. שתמה על תירוץ הרעק"א, וע"ע מה שציינתי בענין זה לעיל במתני' דף ב. ד"ה כשרים.

רש"י

ד"ה כל הזבחים, אונן - כ"ז שלא נקבר המת - עי' רעק"א שתמה ע"ז דמבואר לקמן ק: שכל היום אסור בקדשים ואפי' אחר קבורה, וכן תמה הזבח תודה פרק טבו"י [ד"ה ומי איכא], ועי' שלו"ר בשם ראש המזבח, וע"ע טה"ק, ומרומי שדה, וחי' רא"ל מאלין סי' לא', ואבן האזל ביאמ"ק ב. ט. ד"ה ושלא רחץ - מן הכיור - עי' שלו"ר בחידושים בשם ראש המזבח מאי בעי רש"י בזה. ד"ה ערל - עי' שלו"ר בחידושים. ד"ה לא הורצה - דכתיב לרצון להם ולא לעכו"ם - כן דרשינן לקמן מה:

תוס'

ד"ה זר ואונן - עי' שטמ"ק. ד"ה טבול יום - וזו ואצ"ל זו קתני - עי' חש"ל שפירש בע"א. והא דלא תני טמא ברישא - פי' ניתני טבול יום והטמא - צ"ק, וע"ע שם. איכא תנא דמרבה לערל כי טמא וכו' - עי' חי' הגרי"ז שכתב נפק"מ אי ילפינן ערל מטמא או לא. בסוף הדיבור - הא כי מרבי ר"ע לערל וכו' ואותה טומאה לא הותרה בצבור - פי' בזב ומצורע אין חילוק בין יחיד וציבור א"כ ה"ה ערל דילפי' מינייהו וא"צ לתרי קראי אלא ע"כ סוגיא דגמ' דלא כר"ע - צ"ק. ד"ה אלא - ואין לומר דמבני ישראל דכתיב גבי אכילת קדש בטומאה קדריש - אמנם כן פי' בשטמ"ק בשם הר"פ לקמן מה. ד"ה ובטומאה. וי"ל דקרא דוינזרו מיירי בכל שימוש וכו' - תוכן דברי תוס' - דסתמא דקרא כולל הכל - להינזר משימוש של טמא וזר ולהנזר מאכילת טמא, וע"כ ודאי פשטיה דבני ישראל למיעוט קדשי עכו"ם טמאין שאין חייבין על אכילתן, אלא דא"א דלזה לחוד אתי דא"כ שמעינן מקרא הסמוך וודאי ילפינן נמי דזר ששימש דפסול, ומ"מ אצטריך נמי לענין קדשי עכו"ם לפי דבפסוק זה כתוב חילול ובעינן למילף גז"ש לנותר. ד"ה אתיא (בסוה"ד) - כ"ש פרועי ראש דבמיתה - עי' תמיהת רש"ש וקר"א.

דף טז.

גמ'

זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל - ברעק"א הקשה נימא חלל יוכיח שאינו אוכל ואינו מחלל עבודה, ועי' שפ"א לעיל טו: וקר"א ד"ה אבל. מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה - מבואר כאן שטמא אסור לשמש בבמה, ויש לחקור האם רק כהן טמא או גם זר טמא [שהרי אין כהונה בבמה] - ראה בזה במקור ברוך ח"א סי' ב', ועע"ש (ד"ה ולפי"מ) שחקר לענין ערל האם כשר בבמה. מאן לימא לן דאונן אסור בבמה - מבואר מהסוגיא דאונן שרי בבמה, ובצל"ח בברכות לז: (ד"ה ליקט בכולן) כתב דאף דאונן אינו אוכל בקדשים ואפילו כהן גדול מקריב ואינו אוכל (לקמן צט.) מ"מ אונן בבמה מקריב ואוכל, אולם במקור ברוך ח"א סי' ד' האריך להוכיח דאינו אוכל אף בקדשי במה. אלא מוזר לא יקרב אליכם - עי' דב"א ח"ג סי' א. י. ביאור מהות פלוגתת לוי ותנא דבי רי"ש. רב משרשיא אמר אתיא ק"ו מיושב - המצפ"א ויפ"ע הקשו הרי יושב גופיה לא ידעינן כי אם מזר כדאיתא לקמן כג: ברש"י ובתוס', ועדין לא ידעינן דזר מחלל עבודה. וע"ע שטמ"ק (ע"ב) שהקשה וכי בא רב משרשיא לחלוק על ר' ישמעאל שהוא תנא, ועי' מה שכתבתי בזה לקמן כג: בגמ' ד"ה יושב. ובעיקר קושית השטמ"ק: הנה הקוב"ש ב"ב (דף קע. אות תרלג') כתב בשם הגר"ח דבאמת יש בכוחם של האמוראים לחלוק על התנאים רק שלא יהינו לעשות כן, וראה עוד ברבינו יונה (הועתק בשטמ"ק ב"ב קלא.) וז"ל ואעפ"י שאין דרך האמוראין לחלוק על התנאים ה"מ בדבר שסיימו אותו במשנה או בברייתא עכ"ל, ולפי"ז הכא שהוא דרשה בעלמא יש בכוחו לחלוק, וראה בזה בפנינים ואגרות משמר הלוי סי' מו' מז'.

רש"י

ד"ה טמא יוכיח - שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים - עי' חי' הגרי"ז ונתיבות הקודש הא משכח"ל בהמה מקבלת טומאה מחיים כגון טומאת גולל דעירובין טו. וסוכה כד. וע"ע מש"כ על תוס' לקמן סט: ד"ה אי טריפה. ד"ה ה"ג מה להצד וכו' - ובברייתא תני עלה דברים ששותה וכו' ומומין - מפירש"י כאן מוכח דהברייתא לקמן דף קכ. מיירי נמי במומי אדם, ועי"ש רש"י ד"ה ומומין, ומה שציינתי שם. וקראי נמי מוכחי בגדעון ומנוח וכו' - תמה הדב"א (ח"ג סי' א' בהערה) דמנוח בזמן שילה היה ואז אסור הבמות והוראת שעה היתה כדלקמן קיט: עי"ש. ובעיקר שיטת רש"י בענין זר בבמה עי' רש"י מנחות דף ו: וקושית תוס' שם (שציין גלהש"ס), ועי' דב"א הנ"ל שהאריך טובא בענף ב' ג'. ד"ה ויושב דכשר - דלא משכחת היתר בבמה בהדיא וכו' - ולעיל פירש"י בד"ה דלמא דגבי אונן כתיב ומן המקדש, וצ"ל דהאי לא חשיב בהדיא - ראמ"ה עי"ש, ולדבריו מיושב קושית השטמ"ק ד"ה ומאן לימא, וע"ע לש"ז (הובא בשלו"ר). ד"ה הן הקריבו - א"ל אהרן וכי הן הקריבו וכו' אני הקרבתי וכו' - עי' לקמן קא: תוד"ה בשלמא.

תוס'

ד"ה מה לטמא - לא מצי למיפרך וכו' כדפי' בקונטרס - עי' טה"ק. ד"ה אף אני - לכך צריך לטעמא דאזהרה - עי' ח"נ וטה"ק. ד"ה ומה יושב - כגון במורם מקדשים קלים ובכור - פי' דהא אין ישיבה בעזרה כמש"כ בשטמ"ק, וכעין ב' התרוצים שכתב איתא בתוס' יומא כה. ד"ה אין ישיבה. והנה כתב הח"נ דלא קשיא לפי מש"כ תוס' לקמן סוף ד"ה מיושב דאין זה איסור מה"ת, אמנם בקרית ספר פ"ג מהל' חגיגה נקט דהוא מדאוריתא וכ"כ בפ"ז מהל' בית הבחירה, והוסיף לבאר שם שהוא מדין מורא מקדש, וכן הוא בהדיא ברמב"ם ספר המצוות עשה כא' דאיסור ישיבה בעזרה יסודו ממצות עשה דמקדשי תראו, ועי' שעה"מ ביה"ב ז. ו., וע"ע הערה טו' לכנסת ראשונים שדן מאיזה דין הוא איסור ישיבה בעזרה. ד"ה מה ליושב - ובגט אישה צריך ליזהר יותר - נל"פ משום דבממון אפי' נימא דדיעבד אינו עדות מ"מ הפקר בי"ד הוי משא"כ בגט הוי פסול, ועי' משמר הלוי סי' מב' שהאריך בזה. ושמא דיעבד אין לחוש - וכ"ד הר"פ בשטמ"ק, וע"ע בליקוטים (ע"ב). גם נחלקו בזה המליו"ט כאן והסמ"ע סי' יז. ה. והתומים שם סק"א אי הוי דין דרבנן בעלמא או דאוריתא. ומשמע התם וכו' ה"נ אין עיכובא בעמידת העדים - פי' דתרוייהו מחד קרא נפקא - שטמ"ק מהר"פ. הקשה ה"ר אפרים וכו' - עי' מליו"ט בשייכות קושיא זו הכא, ובעיקר קושית ה"ר אפרים עי' אחיעזר ח"ג סי' נ. ב. ד"ה מיושב ת"ח - א"כ הא דאמרי' וכו' לאו משום שצריך וכו' ותו דאמרינן וכו' - עי' ביאור ח"נ, וצ"ק מפרש בע"א וכעי"ז בפני"מ, וע"ע לש"ז בשלו"ר בדרך אחרת. ולגבי מצוות יכול למחול - לאו דוקא יכול אלא חייב - עול"ש, [וכדאיתא בסוטה מא: דמצוה שאני], וע"ע כתובות יז. תוד"ה פרשת. ובדיני נפשות אפי' ת"ח עומד - עי' קושית רש"ש, ועי' עול"ש ולש"ז בשלו"ר. וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה וכו' ושמא אינו מן התורה - עי' אבי עזרי ביה"ב פ"ז הל' ו. ז. שתמה על קושית תוס'.

דף טז:

גמ'

מה להצד השוה שכן לא הותרו מכללן אצל כה"ג בקרבן יחיד - עי' עול"ש שפשט מהכא ספיקא דמשל"מ בהל' אבלות.

רש"י

ד"ה שאינו אוכל - דכתיב לא אכלתי באוני - פי' וילפינן קדשים ק"ו ממעשר - רש"י יומא יג:

תוס'

(המתחיל בע"א) ד"ה קסבר - וסוגיא זו לא כחד מהנך תנאי דפ' טבו"י - עי' ביאור הצ"ק וביאור טה"ק באופן אחר. ד"ה והיכן מוזהר - וה"ר חיים תירץ דאנינות לא א"ל משה בפירוש אלא מתוך תשובתו של אהרן - פי' הלכך נוכל לומר שא"ל בלשון תמיה דטעית, אבל הן לא הובא וכו' כתוב בהדיא שאמר לו ולא כתיב בלשון תמיה משמע שהכי דינא דפסול - צ"ק. ד"ה שכן - ותירץ דשאני גבי ציץ דכתיב לרצון להם וכו' - פי' כמש"כ תוס' לקמן כג: דציץ מרצה על דבר שהוא לרצון במקום אחר וה"נ סוף סוף יוצא הוא לרצון בבמה ולא אכפת לן שלא חשיב הותר מכללו - לש"ז בשלו"ר. ובישוב קושית תוס' על הרש"י עי' חי' הגרי"ז, ועי' דב"א ח"ג סי' א' שהאריך טובא בביאור שיטת רש"י, וראה עוד במקור ברוך (ח"א סי' ב' ד"ה והבט) דמישב דזר בבמה הוא ככהן במקדש ואין זה הותר מכללו אלא זו היא מצותו, משא"כ יוצא נהי דכשר בבמה מ"מ אין מצותו בכך. עוד י"ל דאפי' מיקרי הותר מכללו וכו' - ע"ע לקמן כג: תוד"ה הא, כח: תוד"ה מסתברא. ד"ה אתיא - תימה מה ליושב שכן לא הותר מכללו - צ"ע דהא הותר באכילת קדשים - עי' צ"ק, וע"ע רש"ש. ד"ה אבל - תימה הרי חטאת דאהרן דהיינו שעיר דר"ח וכו' - עי' חזו"א סי' ב. ב. וקושית השפ"א. וי"ל וכו' אבל הקרבן אינו נאכל - שיטת תוס' דקרבן ציבור הקרב בטומאה אין הבשר נאכל, וכן משמע לקמן צט. ברש"י ד"ה מהו, אבל בשטמ"ק כאן ד"ה אבל-חולק דדוקא אם נטמא הבשר אבל מה שקרב בטומאה לא אכפת לן - עי' חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' בהעלותך מש"כ לדקדק מהספרי, וכן ביאר דעת התוס' דהכא בטה"ק עי"ש, אמנם החזו"א סי' ב. ב. דרך אחרת יש לו ברש"י ותוס' ועע"ש ס"ק א' , ובדעת הרמב"ם בזה עי' מש"כ לקמן על רש"י צט., והאריך בכ"ז בחי' הגרי"ז מנחות דף טו. ובמנח"א מנחות עמ' רכה'. ד"ה ומה טומאה - תאמר באנינות שלא הותר - פי' באכילה בפסח אי אנינות לילה דאוריתא - צ"ק, וע"ע רש"ש.

דף יז.

גמ'

רמז לטבול יום וכו' - הרמב"ם סה"מ שורש ג' כתב דהיכא דקתני רמז אינו מן התורה והשיג עליו הרמב"ן מסוגיא דהכא, ועי' בזה ראש המזבח ומרא"כ. אימא תנהו ענין לקורח קרחה וכו' דלא פסיל בתרומה ולא מחיל עבודה - מסקנת סוגיין דקורח קרחה אינו מחלל עבודה, ותמה מכאן המקור ברוך (ח"א סי' ל') על הרמב"ן פר' ראה (דברים יד. א.) שכתב שאם הכהן מקורח ומגודד עבודתו מחוללת, וגם במנ"ח מצוה תסז' (בקומץ המנחה) תמה על הרמב"ן דלא מצינו בגמ' וברמב"ם דין זה. דפסיל בתרומה מחיל עבודה דלא פסיל לא מחיל - סברא זו היא כעין סוגיא דלקמן כח: אליבא דפי' תוס' שם ד"ה מסתברא עי"ש בסוף הדיבור. אמר רבה למה לי דכתב רחמנא טמא טבו"י ומחוס"כ - עי' קר"א שתמה מכאן על שיטת הרמב"ם ביאת מקדש ד. ד. שמחלק בין עונש טבו"י ומחוס"כ וא"כ מה צריך הכא להאי צריכותא, ועי' חי' רא"ל מאלין סי' ט'.

רש"י

ד"ה במחוסר כפורים - בטמא ליכא למימר וכו' - עי' צ"ק שהקשה דהך הוכחה שלא לצורך היא, ועי' ח"נ שתירץ. ד"ה קלישא - דמחוסר כפורים שהרי העריב שמשו - מבואר בשטמ"ק וצ"ק, וע"ע ראמ"ה.

תוס'

ד"ה כל חדא (המתחיל טז:) ושמא וכו' דהני ק"ו סתרי אהדדי משא"כ בהנהו - מבואר יותר בתוס' חולין כג: ד"ה ותהא, וע"ע ראמ"ה. ד"ה טבול יום - ותירץ ה"ר חיים דגבי טבו"י איכא למדרש וטהר טהר יומא וכו' - עי' חי' הר"ן בסנהדרין פג: (ליקוטים), וע"ע קר"א שעפ"י דברי הרמב"ם מיושב קושית תוס'. וי"ל דצריך קרא גבי עבודה וכו' - ביאור תירוצו: דקרא דבא השמש בטבו"י וכן קרא דכלי מפורש בהו לענין תרומה וקדשים ואין למילף מהא עבודה משא"כ יולדת ילפינן מינה מחוס"כ לפי דבסתמא כתיב וטהרה אף לענין עבודת שחיטה דשייכא בה כדלקמן - עי' עול"ש וראש המזבח, וע"ע צ"ק דמישב תמיהת תוס' באופן אחר. דאשה כשרה לשחוט וכו' א"כ שייך בה חילול עבודה - צ"ע דשחיטה לאו עבודה היא [לעיל יד:], ועוד אינה מתחללת בשחיטת טמא - עי' צ"ק, ח"נ, ברה"ז, קרני ראם, וראמ"ה, וראה עוד במקור ברוך (ח"א סי' ב' ד"ה ובתוס' מגילה) מש"כ לתרץ בשם הגרי"י מפוניבז' זצ"ל. בסוף הדיבור - דליכא למימר למ"ל קרא הא איתקש קדש למקדש - פי' דלקמן לג: מקשינן קדש למקדש וא"כ נקיש איפכא מקדש לקדש ולא אצטריך קראי לטומאת מקדש, ומשני דהו"א כדלעיל דקראי מפקיעים טבו"י ומחוס"כ דאין חייבים בביאת מקדש. בסוף הדיבור - וקרא ובא השמש וטהר אצטריך וכו' - מתרץ קושיא קמיתא דהאי קרא סתמא כתיב ונילף מיניה לטבו"י, ומשני דאצטריך לגופיה לאשמעינן דטבו"י מקרי טמא אפילו בשרץ - צ"ק. ד"ה רמז לטבו"י - הו"מ למילף וכו' - עי' קר"א ושפ"א. ד"ה דגמר - בסוה"ד - וי"ל וכו' דנפקא לן מוינזרו ולא יחללו כל דאיקרי טמא וכו' - פי' וכאילו כתיב קרא דוינזרו במחוס"כ גופיה ושפיר יש למילף ג"ש מתרומה - צ"ק. בסוף הדיבור - דהוי במיתה אע"ג דטהור לתרומה - משא"כ קורח קרחה - עי' שטמ"ק ד"ה דפסיל, ובעיקר דברי תוס' - מסקנתו דטבו"י חייב מיתה על אכילת תרומה, ועי' קר"א שכ"מ דעת הרמב"ם ועי"ש מה שהקשה, וכ"כ האו"ש פסוהמ"ק יח. יד. בדעת הרמב"ם, וע"ע מרומי שדה.

דף יז:

גמ'

מר סבר וכו' ומר סבר טומאה דהך פרשה - עי' מקד"ד סוף סי' לח'. דכתיב והזה הטהור וכו' לימד על טבול יום שכשר בפרה - עי' תוס' יבמות עג. ד"ה לימד, והנה הקשה שם תוס' היכי ילפינן מהזאה להכשיר טבו"י לשאר עבודות והאיכא למיפרך מה להזאה שכן זר כשר בה, ותירץ דאפ"ה עיקר טהרה בהזאה וכ"ש דכשר טבו"י בשאר עבודות, וע"ע בזה בהעמק דבר במדבר יט. ד. ובהרחב דבר שם. הלכך אונן וטבו"י וכו' - בב"ח לא גרס אונן, אמנם בתוס' גרס, ועי"ש בד"ה שרפה, וע"ע שלו"ר בחידושים על רש"י ד"ה כשרה. אבל מחוס"כ דזב וכו' שכן טומאה יוצאת מגופו - צ"ע למה צריך לטעם זה ולא מספיק משום דמחוס"כ דזב כזב וחמור מטבו"י - עי' קר"א. דאמר קר"א וחגרת אותם וכו' - עי' לעיל יג. תוד"ה בכהן.

רש"י

ד"ה כשרה - דקדשי בדה"ב היא - עי' תוס' דפליג ופי' טעם אחר, וברש"י גופיה יבמות ריש דף עד. פירש ב' הטעמים, ועי' שלו"ר בחידושים בשם ראש המזבח, וע"ע חי' הגרי"ז.

תוס'

ד"ה קסבר רבה - דמחוס"כ שנכנס למקדש חייב - הרמב"ם ביאת מקדש ג. ט. פסק דאפי' מלקות אין בו אלא מדרבנן גרידא, והראב"ד שם תמה עליו, ועי"ש כס"מ ואבן האזל ואו"ש שם, וחי' מרן רי"ז הלוי פרה אדומה עמ' סב', ועל עצם קושית תוס' עי' תירוץ השפ"א, וע"ע מרכה"מ ביאת מקדש ג. ט. ואתקש קדש למקדש בהערל ובמכות ובשבועות - נ"ב וכן לקמן לג: ואית דאמרי לעינן מלקות וכו' ומוקי לה בכל קדש לא תגע אזהרה לנוגע וכו' - צ"ע דאזהרה לנוגע הוא אוקימתא שלישית דרבין שם, ואולי תוס' מפרש דרבין לא פליג אדרבינא, וע"ע מש"כ שם לקמן. ומפרש הר"ר חיים דנפק"מ לענין פסח הבא בטומאה וכו' - וכן מפרש תוס' לקמן לב: ד"ה ור' יוחנן, ובביאור שיטת תוס' והרש"י יעוי' בחי' מרן רי"ז הלוי פרה אדומה עמ' 122 ד"ה בזבחים, ובחי' הגרי"ז בסוגיין. בסוף הדיבור - ועוד דנפק"מ לענין טומאה דחויה בציבור - עי' ביאור הצ"ק, וביאור עול"ש, וע"ע ברה"ז וח"נ. ד"ה שרפה - פי' בקונטרס וכו' וקשה וכו' - בביאור פלוגתת רש"י ותוס' עי' הערה לב. ג. לכנסת ראשונים דתלי לה בגירסת הספרי. וע"ע בישוב שיטת הרש"י בדב"א ח"א סי' ז' ס"ק ד' ואילך. כגון שלא לשמה - בשטמ"ק (ש"נ כב') הגיה כגון שרפה שלא לשמה, אמנם עי' בכנסת ראשונים דהראב"ד בתו"כ פליג דרק בשחיטת פרה פוסל של"ש ולא בשריפתה, ועי"ש הערה לב'. ומה"ט נמי אמרינן בפ"ק דחולין דף יא. - עי"ש תוד"ה חטאת, ועי' מרומי שדה. אלא אחיו הכהנים היו מניחין ידיהם על ראשו וכו' - דמחמת שנוגעין בו חשבינן ליה טמא מדרבנן דאחיו הכהנים חשיבי טמאים לגביו דבגדיהם מדרס לחטאת - תוס' יומא ב. ד"ה להוציא. ד"ה והזה הטהור - מ"מ יליף שרפה מהזאה - כיון דעיקר טהרה הוי בהזאה ואכשר בה טבו"י כ"ש שאר עבודות - צ"ק מתוס' יומא מג: ד"ה אין בגדיהם - והקשה הר"ר יעקב וכו' בפרשת ואתה תצוה [שמות כח' פסוק מג']@18 ותירץ אמכנסים דוקא כתיבא כדמשמע פשטא דקרא - @19פסוק מב' ועשה להם מכנסי וגו'. ועי' משך חכמה פרשת תצוה (עה"פ ועשית להם אבנטים) שנתן טעם וכתב נפק"מ אמאי נאמר מיתה דוקא במכנסים. (הערת הר"ח לוי שליט"א). ועוד י"ל וכו' - ע"ע תוס' לקמן יח. סוף ד"ה אתיא שכתב על דרך תירוץ זה, וע"ע תוס' כג: ד"ה אימא שהאריך בזה. ובביאור התירוץ עי' עול"ש וח"נ.

דף יח.

גמ'

מנין שלא נחלוק בין מחוס"ב לשתויי יין - משמעות סוגיין דשתוי יין חייב מיתה רק על עבודה תמה כמחוסר בגדים, ועי' מש"כ לעיל יג. על רש"י ד"ה קבלו פסולין, וע"ע קר"א ורש"ש על תוס' סוף טו: אלא להבדיל למה לי לכדרב וכו' - מסקינן בסוגיין דקרא דלהבדיל אצטריך לשתה יין לא יורה, ושתויי יין דמחלי עבודה ילפינן גז"ש חוקה חוקה, וצ"ע על הרש"י בסנהדרין כב: ד"ה שתויי יין וכן על הרש"י ותוס' בתענית יז: דפירשו דילפינן שתויי יין מדכתיב יין ושכר וגו' ולהבדיל בין הקודש ובין החול (וכן הק' בגליון על התוס' בתענית) - ועי' מש"כ לתרץ המצפ"א בסנהדרין דף כב: ונתנו בני אהרון הכהן בכיהונו - היכי משמע מינה בגדים עי' רש"י סוף ד"ה אי מהתם. אבל עבודה דלא מעכבא כפרה לא - פירש"י דנתינת אש של הדיוט מצוה בעלמא הוא שהרי יש שם אש שירדה מן השמים, וצ"ע אמאי לא פירש בפשיטות לפי דנתינת האש הוי לצורך הקטרה שהיא גופה לא מעכבת הכפרה - עי' שטמ"ק, וכעין תירוצו תירץ גם הרש"ש. כהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג עבודתו פסולה - עי' חי' הגרי"ז עמ' מו' בשם הגר"ח בגדר דין זה, וע"ע מקד"ד סי' לו' (ד"ה אמרינן בזבחים) בענין כה"ג שעבד ביוהכ"פ בבגדי זהב, ושם בסוף ד"ה ונראה לענ"ד-למ"ד דתרומת הדשן בב' בגדים האם יש בזה פסול דיתור בגדים.

רש"י

ד"ה מסולקין - מן הקרקע מתוך שהם קצרים - אבל הר"מ כתב שאורך הכתונת עד למעלה מן העקב - טה"ק עי"ש. ד"ה ייתר אחת - הוסיף עליהם שום בגד בעולם - פי' לפי שברישא קתני ב' מכנסים הכא קמ"ל אפילו הוסיף בגד בעלמא. וכתב החזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים דמגירסת התוספתא מנחות א. ו. משמע שיתור בגדים הוא רק כשהוסיף בגד ממין בגדי כהונה, וכ"מ דעת הרמב"ם הל' כלי המקדש י.ה., והוא פלוגתא בירושלמי עירובין פ"י הל' יג', ועי' מרומי שדה, וחי' רא"ל מאלין סי' י', וע"ע בהערה סז' לכנסת ראשונים מה שפירש בדעת הרמב"ם.

תוס'

ד"ה תלמוד לומר - דחוקה מגז"ש ותורה ממשמעות - פי' תורה מעצם משמעות המילה אבל חוקה רק אחר דילפינן גז"ש משתויי יין דהכא ש"מ לעיכובא הוא, אמנם הרמב"ן בחולין דף כד. פליג - עי' ליקוטים, וראה עוד בשפ"א וחי' הגרי"ז במנחות יט. שתמהו על פי' ר"ת. ד"ה אתיא - וקשה מהך דשמעתין וכו' אינו כתיב בפירוש וכו' - עי' חי' הגרי"ז מה הדמיון להתם דסנהדרין, ועל תירוץ הר"י מאורלינ"ש לקמיה עי' הגרי"ז עמ' מד'. חוזרני לומר וכו' וא"כ תרי קראי במחוסר בגדים למה ובתרוייהו כתיב חקה - פי' וא"כ הו"ל ד' כתובין וסגי ב-ב' מיותרים, ואין לומר דבעינן ב' קראי במחוסר בגדים לעיכובא דהא בתרוייהו כתיב חוקה - צ"ק, וח"נ מפרש באופן אחר. ומיהו וחגרת וכו' אצטריך משום חילול - הוא כעין תירוץ אחרון בתוס' סוף דף יז: - צ"ק. דאע"ג דממילא שמעינן וכו' זר במכנסים לא כתיב - פי' ובעינן בהדיא קרא למיתה כדי דליהוי ג' קראי, ונמצא דקרא שנאמר במכנסים ללמד על מיתה וקרא דוחגרת ללמד על חילול - צ"ק. ד"ה הג"ה כהן גדול - דכה"ג מתמנה לעבודתו בפה ומסתלק בפה - עי' חי' הגרי"ז בשם הגר"ח. ובעיקר ביאור תירוץ תוס' עי' ראש המזבח. ומסתברא שהדבר תלוי במלך ואחיו הכהנים - ברמב"ם כלי המקדש ד. טו. כתב דבי"ד הגדול מעמידין הכהן גדול, ובהל' סנהדרין ה. א. כתב רק דמלך בעי בי"ד הגדול והשמיט כה"ג, ועי"ש חי' מרן רי"ז הלוי, ועי' חי' הגרי"ז בסוגיין.

דף יח:

גמ'

מקורעין ועבד עבודתו פסולה - בשיעור הפסלות דמקורעין דאינם לכבוד ולתפארת, ושיעור הקריעה דהוי מחוסר בגדים וחייב מיתה, וכן צורת ודרך הקריעה - עי' מנ"ח מצוה קנ' ס"ק ב-ג, ויסוד הנידון הוא סתירת פסקי הרמב"ם דבהל' כלי המקדש ח. ד. פסק שעבודתו פסולה ובהל' ביאת מקדש א. יד. פסק שכשירה, וחילקו המפרשים בין סוגי הקרעים - עי' ברדב"ז ביאמ"ק שם, ומהר"י קורקוס [שם הל' טו'], ובמרחשת ח"א סי' ב', ואבן האזל ביאמ"ק א. יד., וע"ע מה שכתבתי על רש"י ד"ה מקורעין. אמר ר"י אמר שמואל מרושלין כשרים מסולקין פסולין - עי' קר"א בסברת שמואל האם מדו בד הוי לעיכובא או לא, וע"ע חזון יחזקאל מנחות א. ו., וטה"ק בסוגיין. מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע - ומטיל ציצית רק ב-ד' כנפות המרוחקות - רמב"ם, ועי' שפ"א וקר"א. לא דכו"ע וכו' ושאני הכא דרבי רחמנא אשר תכסה - עי' צ"ק מאי קארי לה, ועי' לש"ז. בד שיהו חדשים - עי' בליקוטים מהתוס' ר"י הלבן ביומא יב: ותו"י שם [הובא גם בכנסת ראשונים] והר"ש בתו"כ פר' צו - עד אימתי חשיבי חדשים ומאימתי שחקים. ובכנסת ראשונים מייתי עוד חידוש מרבינו הלל ביומא דחדשים היינו שתהא אריגתם לשם קודש, ועי"ש הערה פד'. אלא ה"ק בגדים וכו' - עי' משל"מ כלי המקדש ח. ג. (ליקוטים). אמר אביי לא יחגרו במקום שמזיעין - עי' חולין קו: תוד"ה אמר, ותוס' שבת צב. וערכין יט:, ועי' זבח תודה שמסתפק אי מעכב דיעבד, וע"ע ספר הליקוטים ברמב"ם (הוצאת ר"ש פרנקל) כלי המקדש י. ב. דהגרי"ז חקר אם הוא דין במקום האבנט או במעשה החגירה, עי"ש נפק"מ.

רש"י

ד"ה מטושטשין - בטיט - לאו דוקא וה"ה בדם כדלקמן לה. - זבח תודה. ד"ה מקורעין - דבעינן לכבוד ולתפארת - עי' שטמ"ק, ושיטת הרמב"ן דחשיב מחוסר בגדים וכן דעת הר"ן בסנהדרין כב. (כנסת ראשונים אות נח') וקרית ספר פ"ח כלי המקדש (שם אות עד'), ועי"ש בהערה עג. ב. לכנסת ראשונים שכתב נפק"מ בין השיטות, וראה עוד בספרו תורת הקדש ח"א סי' נג. ו., ועי' מנ"ח מצוה קנ. ב. ועע"ש בסתירת דברי הרמב"ם אם קרוע בגדים מחלל עבודה, ובהערה שם תירוץ שו"ת רדב"ז, וע"ע בזה בקר"א בסוגיין, מרומי שדה, ואבן האזל ביאת מקדש א. יד., ובמקד"ד סי' לו' ד"ה בגדי כהונה מקורעין. ועוד הקשה המנ"ח למה לי קרא דחייב מיתה עובד בבגדים מקורעין תיפוק לי דמחוסר בגדים, ועי' מה שתירץ בכ"ז המרחשת ח"א סי' ב. ז. ד"ה דברים - ויש מהן לעכב וכו' וחוטן כפול ששה - דעת הרמב"ם כלי המקדש ח. יד. דחוט כפול ששה היינו נמי לכתחילה, ועי' כס"מ ומשל"מ ומהר"י קורקוס וזבח תודה כאן. שזורים כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי להו שש משזר - עי' תמיהת משל"מ כלי המקדש ח. ג. ד"ה וערל בשר - שמתו אחיו מחמת מילה - עי' לקמן כב: תוד"ה ערל.

תוס'

ד"ה מסולקין - פי' הקונטרס דהיינו למצוה ולא לעכב - עי' קושית אתוון דאוריתא כלל יב' ד"ה והנה בקדשים. ד"ה ואידך - ומקשה ר"ת וכו' - פי' אפי' ר"ש דפוטר כסות לילה מודה לרבנן בבעלת ה' דחייבת, וא"כ האי מ"ד דהכא דלא כמאן - ח"נ. ולאו פירכא היא דההיא סוגיא כמאן דמרבי הכא בעלת חמש - פי' תרי תנאי דהכא פליגי אליבא דר"ש וסוגיא דמנחות אזלא כחד מ"ד דהכא בדעת ר"ש - ח"נ. ד"ה והתניא - תימה וכו' - אמאי לא מקשה תוס' אברייתא גופה לעיל - עי' שלו"ר בשם אמרי צרופה, וע"ע בית הלוי ח"א סוף סי' ג'. ואמאי צריך ריבוי - פי' בהרמת הדשן דהתם הא בכל עבודות משוחקין כשרים - צ"ק וח"נ, ועי' פירש"י שם ותוס' שם ד"ה ילבש, אמנם במהר"ם שיף משמע דקושית תוס' על עיקר דינא דמשוחקין, וע"ע טה"ק. ד"ה ואימא עמרא - ועוד דכל קנבוס אינה עולה בד בבד דפי' בקונטרס וכו' - הוא פירש"י בסוגיין אבל לה"ר אפרים בד בבד היינו כפירש"י ביומא דף עא: וה"נ הוי הקנבוס - מליו"ט על הרש"י.

דף יט.

גמ'

א"ל הונא בר נתן וכו' הוה קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא - הונא בר נתן קרוב למלכות היה - עי' סנהדרין לו. ובתוס' שם ד"ה והא, ונתקיים תורה וגדולה במקום אחד - עי' גיטין נט. ובתוס' שם ד"ה והא. ותיפו"ל משום חציצה - פירש"י דבעינן קבלה בעצמו של כהן, ועי' בהערה צד' לכנסת ראשונים שחקר זר שעבד בחציצה האם חייב, מי אמרינן אין שם עבודה עלה ופטור או דהוא פסול רק בכהן העובד כמו זר שעבד בשמאל דפשיטא דחייב. אמר רבא אר"ח במקום בגדים אפי' נימא אחת חוצצת - לגבי חציצה דטבילה אינו כן וצ"ל דהכא הוי הלכה למשה מסיני - שפ"א, ועי' קר"א ומרומי שדה, וע"ע מה שתירצו באו"ש איסו"ב ד. ח., ובאבי עזרי כלי המקדש י. ו. שכתב ב' מהלכים בזה, וראה עוד מש"כ לקמן לה. בגמ' ד"ה לח הוא-מהברכי יוסף ריש הל' תפילין. והאם מחמת כן חשיב מחוסר בגדים - עי' אבן האזל פ"י כלי המקדש ד"ה עוד הקשה. בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו וכו' - בכל הנך בעיות דלא אפשיטו פסק הרמב"ם כלי המקדש פ"י. ז. דלכתחילה צריך ליזהר ואם עבד עבודתו כשירה, וצ"ע הא ספיקא דאוריתא לחומרא, ובביאור דעתו עי"ש כס"מ, מהר"י קורקוס, קר"א, מקד"ד סי' לו. א. (ד"ה והנה חציצה), וקה"י סי' מה. ד. וביאור צד הספק לפסול נכנסה רוח בבגדו אף דליכא דבר החוצץ - עי' בית הלוי ח"א ג. ג., וע"ע אבן האזל, ובדבר משה. על בשרו בעינן והא ליכא - הבית הלוי ח"א סי' ג. ג. דקדק מסוגיין דדוקא קפדינן שיהא הבגד על בשרו ושלא יהא חציצה, אבל בבגד עליון שאינו על הבשר כגון אבנט שעל הכתונת אין קפידא אם יש חציצה בין בגד לבגד עי"ש. כינה מהו שתחוץ וכו' עפר מהו שיחוץ וכו' - האם מים חוצצין בין בשרו לבגדי כהונה - עי' מש"כ לקמן לה. בגמ' ד"ה לח הוא. בית השחי מהו שיחוץ - פירש"י שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי, ותמה המקור ברוך (ח"א סי' ט') מדתניא בנדה יג: דמכנסי כהנים למה הן דומין כמו פמלניא של פרשים וכו', ופירש"י שחללו רחב וכו', ואי כה"ג הוי חציצה היכי אישתרי פסול דאוריתא בכדי שלא יבוא לידי הרהור, עי"ש. הכניס ידו לתוך חיקו מהו - ראמ"ה הקשה מכאן על לשון הפוסקים דלענין תפילה ואכילה פסלה נגיעה במקומות המכוסים דא"כ כ"ש דפסלה הכא ויצטרך קידוש יו"ר, ויש לדחות דהכא מיירי דהכניס ידו לחיקו ולא נגע בבשר, אלא דא"כ היינו כעין בעיא דנכנסה רוח בבגדו, עוי"ל דלענין נקיות דנגיעה במקומות מכוסים סגי בנט"י לעבודה ולא פסלה וא"צ קיו"ר, אמנם קצת ראיה דצריך קיו"ר מרש"י דף כ: ד"ה שיצא דהטיל מים צריך קיו"ר משום ניצוצות והיינו נמי נקיות, ועי"ש שפ"א. כהנים בעבודתן וכו' פטורין מן התפילין - הקשה השאג"א בסי' לו' דבגמ' ערכין דף ג: איתא דהכל חייבין בתפילין כהנים לויים וישראלים, ומבואר שם דבזמן עבודה איירי דאפילו דליתניהו בשל יד חייבין בשל ראש, ואילו הכא פטרינן משום העוסק במצוה כדפירש"י, ועי' בעול"ש מה שתירץ בזה, וע"ע ביה"ל ח"א סי' ג. ב. תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת - עי' חולין דף קלח. דכיפה של צמר מונחת בראש כהן גדול, ועי' פירש"י שם ובשבת דף נז: ולכאורה דלא כסוגיין דשערו היה נראה, ועי' בזה שלו"ר בחידושים ובדבר משה.

רש"י

ד"ה כורך - שגנאי הוא וכו' - פי' חייב לכרוך, ועי' לשון רש"י בעירובין דף קג:, והרמב"ם כלי המקדש י. ט. כתב מותר לכרוך, וע"ע שפ"א ודבר משה. ד"ה ותיפוק לי - והיכי שרי ר' יוחנן - רש"י בעירובין קג: פי' דקשיא בין אגמי ובין אצלצול ולכו"ע, ועי' כאן בהגהות הב"ח ובזבח תודה דמשמע דנחלקו פירושי הרש"י אם גמי ע"ג מכה חשיב חציצה, אמנם הצ"ק משוה פירש"י דהכא ודעירובין, וע"ע יפ"ע, ח"נ, מהרמ"ש, שפ"א, וקר"א. ד"ה בשמאל - שאינה כשרה לעבודה - נ"ב דלא כר"ש במתני' טו: ולקמן כד: ד"ה שלש - ואיידי דנקט וכו' נקט נמי במסקנא לישנא דחציצה - דעת הרמב"ם כלי המקדש פ"י. ח. אין משמע כן אלא דהוא מדין חציצה - עי' חי' הגרי"ז דצ"ב מה שייך חציצה שלא במקום בגדים, ועי' רעק"א, אבל בכס"מ ומהר"י קורקוס שם נקטו בדעת הרמב"ם כפירש"י, וע"ע קר"א, אבן האזל, מרומי שדה, וחי' רא"ל מאלין סי' י'. ד"ה מי לימא - דאיהו אמר צלצול קטן חוצץ - כלומר דהוי יתור בגדים, ובלישנא אחרינא נמי נקטה הגמ' אליביה לישנא דחציצה. ד"ה לימא פליג - דאילו ר' יוחנן פשיטא לן דפליג וכו' - לגירסא זו שהיא גירסת הרש"ש הביאור דר' יוחנן ודאי פליג אדר' יהודה דדבריו מתיחסין עליו וקאמר ר' יהודה צלצול קטן ור' יוחנן נקט ג' על ג', ולפי"ז שפיר מקשינן לקמן לר' יוחנן דדוקא נקיט גע"ג אבל צלצול קטן אינו חוצץ א"כ אמאי נקט התנא גמי. ד"ה יצא שערו - מראשו למטה עד שנכנס בין כתונת לבשרו - לכאורה כמ"ד פרועי ראש לא מחלי עבודה בסנהדרין דף כב: וכ"ה מסקנא שם, שו"ר בזה ח"נ עי"ש, ובשלו"ר, ובמקד"ד סי' לו' סוף ס"ק א'. שם - לבד מפירש"י ע"ע פי' הר"פ בשטמ"ק, ופי' הר"מ בזבח תודה, וע"ע שפ"א. ד"ה מהו שיחוצו - למיהוי יתור בגדים - הכרח רש"י לפרש דלא כפשוטו מבואר ברש"י ריש ע"ב וכ"כ התוס' בפירש"י, ועוי"ל דאי משום חציצה ממש מ"ש למ"ד לילה זמן תפילין או לאו. ד"ה פטורין מן התפילה - שאין יכולין לכוין - טה"ק מקיים גירסא זו דליכא למימר מצד עוסק במצוה וכו' דהא אם יכולין לכוין נמצא דאפשר לקיים שניהם. ד"ה שערו - שהיה נראה בין ציץ שעל מצחו למצנפת - בדעת הרמב"ם עי' מקד"ד סי' לו. א. והערת מנחת מרדכי שם אות ו'.

תוס'

ד"ה כורך - ונראה לפרש גזירה אטו להוציא דם - עי' ביאור צ"ק, וטה"ק פליג עליו בביאור התוס'. לפי שהוא מן המוכן - עי' בש"נ דמחק תיבת לפי, אמנם בצ"ק גרס ועי"ש. ד"ה מאי איריא - תימה הא אצטריך וכו' משום אבל לא במדינה - מרש"י משמע דהיא גופה תירוץ הגמ', ועי' שטמ"ק. ד"ה תפילין - פי' בקונטרס וכו' וא"א לומר כן וכו' - בביאור פלוגתת רש"י ותוס' עי' מקד"ד סי' לו. א., וראה עוד בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים שרש"י ריש ע"ב תירץ קושית תוס'. א"נ קמ"ל דלא חציצי תחת פתילי הציץ - משמע שאין הפתילים חלק מגוף הציץ דאל"כ הא הוו התפילין חציצה, וע"ע יפ"ע דנסתפק בכוונת תוס' האם תפילין גופייהו תחת הפתיל או רצועות התפילין.

דף יט:

גמ'

ואחד כהן גדול וכו' שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודתו פסולה - עי' בחי' מרן רי"ז הלוי בקונטרס על יומא (עמ' 30) שביאר דדין קידוש יו"ר של כהן גדול ביוהכ"פ חלוק הוא בעצמותו מדין קידוש יו"ר של כל השנה, ונלמד הוא מקרא מיוחד כדאיתא בגמ' יומא וברמב"ם. א"ה דצפרא נמי - עי' פירש"י דמקשה על יוהכ"פ ועי' שטמ"ק, וע"ע ביה"ל ח"א סי' ה' אות ו' ז' וחי' רא"ל מאלין סי' יב' מאי ס"ד דיוהכ"פ גרע מכל השנה. כל כיור שאין בו וכו' שנאמר ורחצו ממנו וגו' - הרמב"ם ביאת מקדש ה. יג. הביא מקרא אחר, ובביאור דעתו עי' כס"מ, מהר"י קורקוס, וח"נ, ברה"ז, מרא"כ בשלו"ר, ואבן האזל שם, ועי' דבר משה בכ"ז. והנה בשטמ"ק הקשה דהרי ד' בנים היו אותה שעה לאהרן וא"כ ליבעי שיכולין לקדש ששה כהנים ממנו, וכן הקשה הכס"מ הנ"ל, ועי"ש מה שתירצו, וע"ע מה שתירץ באבי עזרי ביאמ"ק ה. יג. ת"ר וכו' מניח ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית - צ"ל דאינו נחשב כנגיעה במקומות המכוסים כיון שדרך כהנים לילך יחפים - שפ"א וע"ע שלו"ר, וע"ע מש"כ לעיל יט. בגמ' ד"ה הכניס ידו. מניח ידו הימנית על רגלו וכו' - כתב המנ"ח מצוה קו. י. דנראה דוקא כשצריך לקדש ידיו ורגליו אבל אם רק אחד מהם או אפילו רק ידו אחת [כגון שהסיח דעתו רק ממנה-כמו שדקדק שם באות ד' מגמ' ביומא] א"צ לקדש ידיו ורגליו אלא רק הצריך לקדש. ידו הימנית ע"ג ידו הימנית וכו' - מבואר כאן שקידוש יו"ר הוא בבת אחת, והקשה המשך חכמה פרשת כי תשא (שמות ל. יט.) בשם שו"ת שער אפרים דבמגילה דף ב: איתא דהיכא דכתיב "את" הוא להפסק, וה"נ הא כתיב בקרא "את ידיהם ואת רגליהם", ועי"ש מה שתירץ המשך חכמה, וראה עוד בהערת מקור החכמה שם שציין מקורות נוספים לתירוץ קושיא זו, וע"ע אור החיים שם. עמידה מן הצד איכא ביניהו - עי' נתיבות הקודש בביאור פלוגתתם אי בעינן עמידה גמורה. אמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא - עי' קושית הגהות מהרש"ם. שהיה רבי אומר לינה מועלת בקיו"ר - וחלה הלינה על מי הכיור שעל ידיו ורגליו ואע"ג דנתנגבו כבר - צ"ק על רש"י דף כ: וכן משמע ברש"י כ. ד"ה או דלמא. ועי' נתיבות הקודש שדן כיצד יתכן לינה על דבר שאינו בעין כלל. אולם ראה בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים דמפרש דאיכא פלוגתא בסברת רבי, דסוגיא דהכא סברה דהוא גזיה"כ דכתיב "בגשתם", אבל לאילפא לקמן כ. דמסיק כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו האי דרשא לא שייכא במי כיור, אלא סברתו כמש"כ לעיל שלינה פוסלת את הקידוש שחל על היו"ר כאילו המים בעין ופסול זה שייך גם במי הכיור. ראב"ש אומר אין לינה מועלת בקיו"ר - בחי' רא"ל מאלין סי' יא' חקר בדין קיו"ר אם הוא דין בגברא דכל זמן שלא קידש יו"ר הוא פסול לעבודה כזר או שהוא פסול בעבודה, ועי"ש שביאר דפליגי בזה רבי וראב"ש ופירש בזה הרבה ענינים בסוגיא, [ועע"ש שחזר ופירש פלוגתת רבי וראב"ש בע"א]. אביאה ריקנית הא כתיב לשרת - התוס' בסנהדרין פג. ד"ה ולא (ציון גלהש"ס) כתב בפשיטות דאין חייב על ביאה ריקנית בלא קידוש יו"ר ואפילו להיכל וכפשטות סוגיין, אמנם מסיק דנראה דהתוספתא דכלים פליגא וכן משמעות מתני' דכלים, ובתוס' ביומא ה: ד"ה להביא-דעת הריצב"א דחייב על ביאה ריקנית בהיכל וסוגיין מיירי בגישה למזבח בלי קידוש יו"ר דפטור עי"ש, וע"ע בהעמק דבר (שמות ל. כ.) והרחב דבר שם שדייק לישנא דקרא כהריצב"א, וכן דייק שסברי הרמב"ם בספה"מ מצוה כד' וספר החינוך. יצא זה שמחוסר לבישה וגישה - כעי"ז איתא בגיטין דף כא: מי שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה, והנה הר"ן כתב על מתני' שם כב: דהאשה כותבת את גיטה ומקנתו לבעל - דלא חשיב מחוסר הקנאה ונתינה לפי שאין ההקנאה מעשה בגופו של גט, וצ"ע דה"נ לבישה אינו מעשה בגוף - עי' הגהות מהרש"ם.

רש"י

ד"ה שאין בו - שאין מחזיק מים כשיעור ד' קדושין - משמע שהוא דין בשיעור הכלי וא"צ שיהא כך שיעור מים בפועל, אבל הרמב"ם פליג - שפ"א, אמנם אין כן דעת הזבח תודה בדעת הרמב"ם, [הז"ת בד"ה כל כיור]. ועי' חי' הגרז"ס שהקשה סתירה בדברי רש"י. ד"ה משה ואהרן - ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידריש - עי' פי' הר"מ בשטמ"ק וכן הוא פירש"י בחומש - עי' הגהות ר"י לנדא וצ"ק ושלו"ר, ועי' מה שתמה על פי' הר"מ באבי עזרי ביאמ"ק ה. יג., וע"ע חי' רא"ל מאלין סי' יב', ומרומי שדה. ד"ה צריך לקדש ביום - כדמסיים מילתיה וכו' - עי' טה"ק ושלו"ר בחידושים מה צורך לרש"י לפרש דבר המפורש להדיא בברייתא.

תוס'

ד"ה אי הכי - תימה מאי קושיא וכו' - עי' מש"כ בצ"ק, ובמרא"כ (שלו"ר) ושפ"א דחאוהו. וכ"ת מה ליושב וכו' - נ"ב כדאיתא לעיל טז. טז: ד"ה עמידה - ונראה כשקורין בתורה שלא לסמוך - ע"ע שטמ"ק, ועי' מרומי שדה. ד"ה וליתב - דאין ישיבה בעזרה - התוס' ביומא דף כה. כתב דלצורך עבודה שרי, וע"ע גירסת השטמ"ק לעיל טז. בש"נ אות יז. דאין ישיבה בעזרה אלא סמיכה - לפי"ז קאי קושית הגמ' לרבנן על דברי אביי דאפילו נימא דעמידה מן הצד לאו עמידה מ"מ לתכשר כה"ג ומנ"ל כלל דבעינן עמידה בקידוש יו"ר - תוספ"ק בשלו"ר.

דף כ.

גמ'

מהו דתימא ה"מ עבודה דמעכבא כפרה וכו' - [כעי"ז לעיל יח. לקמן מ.], ובסברת הגמ' דהכא עי' קושית השטמ"ק, וע"ע קר"א ושפ"א, וחי' רא"ל מאלין סי' יב', ומרומי שדה. בעי אילפא וכו' או דילמא כיון דקדיש להו בכלי שרת מיפסלי - ואף דלמאי דחזו דהיינו לקיו"ר ליכא פסול לינה, ועי' חי' הגרי"ז שדן אם מועיל קידוש מי הכיור לדברים אחרים, ועוד בביאור ספיקו דאילפא עי' אבן האזל ביאמ"ק ה. ח. אות ד', ובחזו"א. אף הוא עשה מוכני לכיור - א) ביומא דף לז. איתא מאי מוכני גילגלא דהוה משקעא ליה עי"ש וכאן בפירש"י, אבל הרמב"ם סוף פ"ג מבית הבחירה כתב דמוכני הוא בית קיבול שהיו בו מים של חול עי"ש וכעי"ז בחי' המאירי ביומא שם, ועי' ראב"ד שהשיג על הרמב"ם, ובכס"מ שם בביאור הרמב"ם. וע"ע קר"א ח"נ ושלו"ר לקמן כא: על ב' הלישנות בגמ' שם, ובאבן האזל ביה"ב ג. יח. ב) לפי התירוץ דהברייתא כרבי צ"ע למה נצרך המוכני לר"א בר"ש - עי' שפ"א, ובשטמ"ק כא. על תוד"ה כיור כתב כדי להשמיע קול עי"ש. רבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי הכהנים וכו' - הרמב"ם ביה"ב ה. טז. פסק כרבי, ועי' מש"כ בדעתו התוי"ט ביומא פ"ג. ט., וע"ע מקד"ד סי' ז. א. ד"ה ובענין מקום. אמר אביי לעולם לרבי ולינה דרבנן היא - לדעת אביי הא דאמרינן לעיל דפליגי בקראי היינו לס"ד דפליגי בדאוריתא אבל למסקנא פליגי בגזירה דרבנן - שלו"ר בשם תוספ"ק וע"ע שפ"א, ובקר"א מפרש דהסוגיות חולקות, וכ"כ המנ"ח מצוה קו. ג. דפליגי אביי ורבא בהא עי"ש, וע"ע חזו"א, אבן האזל ביאת מקדש ה. ח., וחי' רא"ל מאלין סי' יא'.

רש"י

ד"ה מוכני - לפיכך משקעין אותו ערבית בבור - צ"ע היאך היה בית המקדש חסר כיור בלילה - חי' הגרי"ז. [נראה דקושיתו לשיטת הרמב"ם בספה"מ עשה כ' שהמצוה לבנית בית הבחירה כולל את כלי המקדש שכולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, ונמצא א"כ שאם חסר כלי חסר נמי בשם ביהמ"ק, אבל הרמב"ן במ"ע לג' השיג עליו שאין הכלים חלק מן הבית והן ב' מצוות נפרדות – הערת הר"י ולר שליט"א]. ובעיקר קושית הגרי"ז לכאורה יש לדון דשיקוע בבור אין מבטל שם הכלי מתחום ביהמ"ק, וגם מצינו בגמ' לעיל יד. וברש"י שם (ד"ה אין מחשבה) דהגם דכל כלי יש לו מקום מיהו כל ההיכל כשר להושיב שם השולחן, ובפרט למאי דמסקינן לקמן כד. דהקרקע מקודשת עד ארעית תהומא א"כ נמצא הכיור אכתי במקומו ממש. ועוד ראיתי בספר גבורת יצחק עה"ת סי' קז' שמסתפק אף לשיטת הרמב"ם אם הכיור הוא מכלל כלי המקדש, דהרמב"ם בסה"מ כשמנה הכלים שהם מכלל המקדש לא מנה הכיור, וכן הספורנו בפרשת כי תשא כתב דלא הוזכר הכיור בתורה עם שאר הכלים שענינם השראת השכינה במקדש, אבל ענין הכיור רק להכין הכהנים לעבודתם. שיהו מימיו מחוברים למי המעין ובטלה לינתן - בשטמ"ק גרס ובטלה קדושתן, וכ"כ חזו"א (כא. ד"ה מי כיור) וביאר כיצד בטלה קדושתן. ובענין זה כיצד שרי לבטל קדושה ראה בברכת פרץ (לקה"י) פרשת קרח, וע"ע משמר הלוי סי' נ'. ד"ה מיהרו וקידשו וכו' - או לסלקו לתפוח וכו' - עי' חי' הגרי"ז שהקשה מאי עבודה היא סילוק לתפוח. וע"ע בזה במקד"ד סי' לב. א.

תוס'

ד"מ מיתיבי - וי"ל דפשיטא דההוא דתרומה"ד הוי בכהני חדתי - לפי שע"י פייס היתה נעשית ותחילת עבודה היא - שטמ"ק בש"נ אות לב' וכ"כ ח"נ. והני כהני הו"ל היסח הדעת וכו' - ומשני בכהני חדתי פי' דהני כהני כיון דישנים הוו כחדתי דלכו"ע פסל היסח הדעת - ח"נ.

דף כ:

גמ'

איבעיא לה יציאה מהו שתועיל בקיו"ר וכו' - א) עי' פירש"י ולפירושו האם תמצי לומר כפשוטו - דלמ"ד לינה פוסלת ע"כ דחלה לינה על מי הכיור שבידו אף שנגבו כדמשמע מרש"י לעיל ריש דף כ. וא"כ ה"נ פסלה יציאה כשאר קדשים, אלא למ"ד אין לינה פוסלת לפי שנגבו מיבעיא אי יציאה פסלה מטעם היסח הדעת - צ"ק. אבל תוס' ס"ל שאין לומר בקיו"ר פסול יוצא כשאר קדשים שהרי אין נפסלין אא"כ נעשית בהם עבודה אלא מיבעיא רק מטעם היסח הדעת, ולדבריו לכאורה האת"ל דנקטה הגמ' לאו דוקא אלא אפי' נימא לינה לא פסלה איכא למיבעי ביציאה, ועי' מש"כ השלו"ר בחידושים בביאור האת"ל לדעת תוס', וע"ע בזה קר"א, שפ"א, ומרומי שדה, וע"ע מה שביאר חי' הגרי"ז בשיטת רש"י ותוס', ועי' קה"י סי' טו', ואבי עזרי ביאמ"ק ה. ד. ב) בביאור פסק הרמב"ם ביאמ"ק ה. ד. דצריך לקדש ודיעבד עבודתו כשרה - עי' כס"מ, מהר"י קורקוס, ח"נ, קר"א, טה"ק, או"ש, זבח תודה, קה"י סי' טו', ואבן האזל. ת"ש קידש ידיו ורגליו ונטמאו - הקשה המנ"ח מצוה קו. ד. (ליקוטים) איך נטמאו הא קי"ל בפסחים יט. דאין טומאת ידים במקדש, וע"ע מצפ"א, קה"י סי' טז', מקד"ד סי' כו' סוף ס"ק ו', ומקור ברוך ח"א סוף סי' ח'. כי קמיבעיא לן יצא כל גופו מאי - עי' קושית צ"ק, ועי' ח"נ טה"ק ולש"ז (שלו"ר) וקר"א. כל המיסך רגליו טעון טבילה - ונראה שצריך נמי קידוש יו"ר - זבח תודה עי"ש. תני והדר מפרש - צ"ע דזה הכלל הוא משנה ביומא, ואם לשהות וכו' הוא ברייתא - קר"א. כל המטיל מים טעון קיו"ר - א) צ"ע למ"ד בברכות דף כג. דאסור להשתין בתפילין שמא יפיח, וה"ה בבגדי כהונה, כדמשמע יומא סח', וא"כ בלא"ה צריך קיו"ר חדש כיון שלבש מחדש הבגדים - עי' ביה"ל ח"א ריש סי' ה' ומאות י' והלאה. ב) בעיקר דין זה חקר בנתיבות הקודש אם הוא דין דאוריתא ופסול אף דיעבד או דהוא דין נקיות מדרבנן גרידא, ועי"ש דמשמעות הרמב"ם ביאמ"ק ה. ה. דהוא פסול דיעבד. ובמנ"ח מצוה קו' כתב דמהגמ' יומא דף ל' משמע דדוקא בשפשף אבל לא שפשף אפי' לכתחילה א"צ קיו"ר, וצ"ע דמהרמב"ם אין משמע כן, וע"ע בזה ביה"ל ח"א סי' ה. יד. נטמאו ידיו לא מבע"ל כי מבע"ל נטמא כל גופו - עי' ח"נ דתפשוט מדקתני נטמאו יו"ר א"צ לקדש ש"מ נטמא כל גופו צריך לקדש, וע"ע פני"מ ולש"ז (שלו"ר). כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה - הרמב"ם ביאת מקדש פ"ה ו. כתב כגון שאכל אוכלין טמאים וכו', ועי' כס"מ דלא נקט ציור דהגמ' דהוא מילתא דלא שכיחא, ועי' מרומי שדה, וחי' הגרי"ז ד"ה איבעיא להו טומאה, וע"ע אבן האזל עהר"מ שם. ת"ש פרה וכו' - הרמב"ם פרה אדומה ד. טו. פסק לכתחילה כר"ח ודיעבד כר' יוחנן, ובביאור דעתו עי' כס"מ, קר"א, שפ"א, וחזו"א.

רש"י

ד"ה בפנים - שהרי הוקבעו לו מקום בעזרה - עי' בשפ"א טעם אחר לפי דקידוש יו"ר איקרי שירות דלכך צריך להיות מעומד (לעיל יט:) הלכך צריך להיות בפנים כשאר דיני שירות, וכן ביאר בתורת הקדש ח"א סי' מו. ח. ד"ה שיצא להסך - מצוה לשפשף וכו' לפיכך צריך לקדש יו"ר - עי' שפ"א שתמה דליסגי ברחיצה בעלמא ולמה לי קידוש יו"ר, ועי' מש"כ לעיל יט. בגמ' הכניס ידו לתוך חיקו.

תוס'

ד"ה יציאה - דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא במידי שלא נעשה בו עבודה - ע"ע תוס' סוכה נ. ד"ה ואי ותוס' מנחות ט. ד"ה ריש לקיש שהאריכו בענין זה. ועי' חי' הגרי"ז מ"ש פסול יוצא מלינה ושאר פסולין. ועל הראיה ממנחות עי' מה שדן הדב"א ח"ג סי' א. לב. והנה שיטת תוס' בטעם הבעיא דהכא משום דכיון דיצא אסוחי מסח אדעתיה, וראה בשטמ"ק במנחות (בהשמטות) שדחה טעם זה, ופירש דמיבעיא לפסול משום יוצא אבל לא את מי הכיור שעל הידים אלא את הידים עצמן עי"ש. דהא נסכים הבאין עם הזבח לא מיפסלי בלינה אלא בשחיטת הזבח וכו' - כ"כ גם התוס' במנחות ט. ד"ה ריש לקיש, וזהו שלא כדבריהם במנחות טו: ד"ה אפשר, ושם עט. ד"ה אין שכתבו דלא קאי התם לענין לינה אלא לשנותן לזבח אחר. אורחא דמילתא נקט שדרך לעשותם במקום זריזין - עי' צ"ק. וצ"ע מה שפי' בקונטרס וכו' - פי' צ"ע לשיטת רש"י מכל הני דלעיל, ועי' מש"כ חי' הגרי"ז בתירוץ הרש"י. ד"ה קידש - על קושיתו עי' מה שתירץ במקד"ד סי' טז. ה. ד"ה כל המטיל - וי"ל וכו' כיון דאין שוהא אלא מעט - תוס' לשיטתו דמיבעיא רק מטעם היסח הדעת, אבל לרש"י דמיבעיא נמי מטעם קדושת כלי אין לחלק כלל בין שהיה מרובה למועטת - שלו"ר בגמ' בשם תוספ"ק עי"ש.

דף כא.

גמ'

והא פרה דטמויי מטמינן ליה - צ"ע דהיינו נמי רק טומאה דרבנן [וכמש"כ תוס' ריש יומא ולעיל יז: ד"ה שרפה] שהיו אחיו הכהנים מניחין ידיהן על ראשו - עי' צ"ק ומצפ"א ונתיבות הקודש, וע"ע קר"א מה שייך בפרה היסח הדעת הא טומאתו לצורך עבודה נעשית. שאני פרה הואיל דטבו"י לא פסיל בה - פי' וכיון שהקלו בהא הקלו נמי לענין טומאה בקידוש יו"ר - קר"א, וע"ע חי' מרן רי"ז הלוי פרה אדומה עמ' ,122 וחי' הגרי"ז בסוגיין. איבעיא להו מהו לקדש יו"ר בכיור - עי' חולין קז. תוד"ה דלא, ועי' כאן בליקוטים. או דילמא אפילו בתוכו - עי' קה"י סי' יז' דלכאורה הא איתקש קידוש לשרות לעיל יט: וא"כ בעינן שלא יהא דבר חוצץ בינו לרצפה, ועי' מרומי שדה כמה מהלכים בזה, וע"ע הערה קנד' לכנסת ראשונים. אמר רחב"י מי כיור נפסלין למתירין וכו' - לרבי לכו"ע נפסלין בלינה, ולראב"ש מספקא לעיל דף כ. עי' תוס' בסוף העמוד , ועי' ראמ"ה.

תוס'

ד"ה מי כיור - לדם וקומץ נפסלים מימיו בשקיעה"ח - עי' תוספ"ק בשלו"ר, ועע"ש בשלו"ר בחידושים על רש"י. ד"ה כיור (א') - ומיהו איכא לאוקמינהו כראב"ש - עי' קושית שפ"א וקר"א. א"נ י"ל שהיה להם מים בכלי שרת אחר וכו' - דאע"ג דאמרינן כל כלי שרת לקידוש מ"מ אינו פוסל בלינה ככיור - צ"ק ועי' ח"נ, ובקר"א פי' באופן אחר, ועי' מה שביאר בשטמ"ק בשם הר"פ [בסוף דבריו על תוס'], וע"ע מהרמ"ש. ועוד י"ל וכו' דפסול עבודת לילה דרבנן - פי' אף דעלות השחר פסלה לינה מדאוריתא מ"מ משקיעת החמה הוא מדרבנן ולא העמידו דבריהם לתרומת הדשן - ח"נ, ולגירסא "דפסול לינה" (ש"נ טז') הביאור כדמסקינן לעיל כ. דכל פסול לינה בכיור לרבי הוא מדרבנן, אמנם צ"ע דהתם בקיו"ר והכא במים גופן, וי"ל דאף במים עצמן שיטת תוס' דלינה דרבנן-כדלקמן בסוף העמוד-ולא העמידו דבריהם לתרומת הדשן. ויש עוד טעם וכו' כדפי' בקונטרס בסמוך - דלא סגי בלאו הכי לתרומת הדשן - צ"ק, ועי' טה"ק ומראה כהן (שלו"ר). עוד י"ל דניחא ליה וכו' - חוזר לתרץ קושיא קמייתא. ולהאי פירוש ניחא וכו' דמשמע הא בלילה מיחזי חזי - עי' תמיהת מהר"ם שיף, ועי' עול"ש וטה"ק. ד"ה כיור (ב') - דאין זריעה להקדש - דמעלה עשו בקדשים - רש"י שם. וצ"ע למה לתוס' לטעם זה שהוא מעלה בעלמא תיפו"ל דהא כתב הצל"ח בפסחים שם דהשקה במים מהני רק לטומאה ולא לפסול הגוף, וא"כ הכא שהוא פסול הגוף מהני השקה - עי' מש"כ לישב במקור ברוך ח"א סי' ח'. ד"ה מאי אין מעלהו - ומשני איכא ביניהו גזירת שיקוע כלומר לר"י אסור וכו' - העול"ש מפרש דתוס' פליג ארש"י, ור"י לס"ד השתא אזיל בשיטת ר' חייא דבשקיעת החמה נפסל למתירין, אלא דלתרוייהו לא אכפת בהא דבלא"ה צריך להעלותו לתרומת הדשן ונפסל למתירין רק צריך שלא יפסל בעלות השחר כדמפרש תוס' לקמן דמצוה לשומרו בקדושתו, ופליגי דלר"י גזרו גזרת שיקוע דלא להעלותו כלל בלילה [חוץ מלתרומת הדשן] ולר"ח מעלהו כל שעה שירצה עד עלות השחר, וכ"כ בשלו"ר בשם הלשם זבח וראש המזבח וטה"ק. אכן מהרמ"ש דרך אחרת לו בזה ועי"ש בביאור אות ל'. וא"ת למה היו משקעין וכו' - מקשה בין לר"י ובין לר"ח - ח"נ ועי' טה"ק. וא"ת ויפסול מימיו וכו' - קושיא זו רק לרחב"י - ח"נ עי"ש וכ"כ מהרמ"ש, אבל לש"ז ראש המזבח וטה"ק פי' דמקשה אף לר"י - עי' שלו"ר בחידושים. כדפי' בקונטרס בהך דשמעתין - הוא לקמן ע"ב בתחילת העמוד ד"ה איכא ביניהו. דפעמים שמקדשין הרבה כהנים וכו' - לתרץ המי הוא שוטה - צ"ק. ולא מהני להו זריעה - עי' טה"ק. והאי דפסלה נמי לינה במים אינו אלא מדרבנן - דלא כרש"י ע"ב ד"ה אלא לאביי ודלא כהגה"ה תוס' סוף ע"ב, וכן דקדק שפ"א מהרש"י כ. ד"ה ולינה דרבנן, וע"ע אבן האזל ביאמ"ק פ"ה שדקדק כן בהרמב"ם. ורבינו פי' בע"א וכו' - הוא על דרך הפי' דלעיל אלא שמפרש הגזירת שיקוע באופן אחר, וע"ע ח"נ שביאר עוד חילוק הפי' זה מדלעיל. בא"ד (ע"ב) - ומשני א"ב גזירת שיקוע דר"י גזר וכו' ור"ח בר יוסף לא גזר - גם פירוש זה דתוס' פליג ארש"י [דפירש שכבר השתא ידעינן דר"י סבר כרב חסדא] אלא מפרש השתא דסבר כר' חייא ופליגי בגזירת שיקוע, וא"כ צ"ע לפירושי התוס' מאי מקשינן לקמן היינו דרב חסדא, וצ"ל דהתוס' כאן כפי' הגה"ה לקמן בסוף העמוד כמו שיבואר דגורסים ומפרשים הגמ' לקמן דלא כפירש"י - עי' ח"נ. ומ"ש בהא דקאמר דכבר קידש מתחילת עבודה דמשמע דתרוה"ד תחלת עבודת היום וכו' - לתוס' הדיוק הוא מלשון "תחילת עבודה" ולרש"י רק מדלא הזכיר שחוזר ומשקעו.

דף כא:

גמ'

משקע ליה בגילגלא ל"א בחומרתיה - עי' בתוס' ביאור ב' הלשונות, וע"ע ח"נ לדעת הרמב"ם שכתבנו לעיל דף כ. בענין מוכני. תרי היכרי הוו עבדי - כעי"ז בסוכה דף נה. כל כיור שאין בו כדי לקדש ד' כהנים ממנו אין מקדשין בו - בנתיבות הקודש נסתפק אם פסול דיעבד או דאינו אלא מצוה לכתחילה דלא שנה עליו הכתוב לעכב, ובזבח תודה סוף ד"ה כל כיור כתב דהוא רק מצוה לכתחילה. כמה דינים בענין כיור וקידוש יו"ר: א) האם יש מעילה במי הכיור - המשך חכמה פרשת פקודי (שמות מ. יא.) דקדק מדלא כתוב בכיור "והיה קדש" כשאר כלי שרת ש"מ שאין מעילה במי הכיור, והטעם מפני שניתנו לרחיצה והנאת כהנים דמשו"ה אין מעילה בבגדי כהונה (קידושין נד.), וכעי"ז כתב גם בנתיבות הקדש בשם הגרי"ז אבל מטעם אחר דמעיקרא לא נתקדשו המים קדושת הגוף רק קדושה קלה לטהר הידים והרגלים, ובהערת יד לחכמה על המש"ח ציין שכ"כ גם בזרע אברהם סי' י' והוכיח כן מגמ' ב"ב עט., וכן דעת הצפנת פענח הל' סוטה ד.ו., וראה עוד בענין זה במקור ברוך ח"א סי' ח', ובתורת הקדש ח"א סי' כד. ט. שטען כנגד דמיון המש"ח לבגדי כהונה, וציין שגם השיירי קרבן פ"ג דסוטה כתב דיש מעילה. ב) דין קידוש יו"ר לצורך אכילת קדשים - המשך חכמה פרשת כי תשא (שמות ל. יט.) הביא דרשת הספרי (פרשת קרח פסקא טז') דאף אכילת קדשים טעון קידוש ידים אבל לא קידוש רגלים, וביאר המשך חכמה דדרשת הספרי הוא מדאוריתא לאכילת כהנים בקדשים, אבל בעלים הישראל באכילת קדשיהם צריך קידוש ידים מתקנת שלמה כדאיתא בשבת יד: דשלמה גזר לקדשים, אולם הרבה אחרונים פליגי דכל עיקר קידוש ידים לאכילת קדשים ואפילו לכהנים הוא מתקנת שלמה ודרשת הספרי הוא אסמכתא בעלמא, וכ"כ המלבי"ם שם, והמנ"ח סוף מצוה קו', והדבר אברהם ח"א סי' כו. טו., ודלא כמשך חכמה – עי' בהערת יד לחכמה על המש"ח שהאריך בזה. ג) טעם שלא נכתב הכיור בתורה עם שאר הכלי שרת - כתב העמק דבר (שמות ל. יח.) לפי שלא נעשה לקדושת העבודה כשאר כל"ש, והגם שהכיור מקדש המים שבתוכו מיהו עיקרו בא להכשיר האדם לעבודה, ועל דרך זה כתב בספורנו שם.

רש"י

ד"ה והאמר ר"י - ובשלמא העלאתו לא קשיא לן - פי' דלעיל קאמר ר' יוחנן כיון ששקעו שוב אין מעלהו - צ"ק עי"ש ובטה"ק. ד"ה בשלמא לרבא - דקסבר ר"א דבמי כיור גופייהו נמי לא פסלה לינה - הוא ספק הגמ' לעיל כ. אליבא דראב"ש, ומשמע דהכא נקטה הגמ' בפשיטות כצד התם בדר' יוחנן דכמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו. ד"ה אלא לאביי - אבל מי כיור וכו' ולינה דידהו דאוריתא - תוס' לעיל סוף ע"א פליג ועי' מש"כ שם, וע"ע טה"ק כאן. ד"ה דמשקע ליה בגלגלא - וישמעו הכהנים הישנים בעיר וניתו לפייס - לעיל [ד"ה והן אומרים] פירש"י להיות נכונים להעלות אפר לתפוח - עי' צ"ק וח"נ, וע"ע תוספ"ק (שלו"ר בחידושים).

תוס'

ד"ה אי משקע - וא"ת לישני דנשמע קולו דקתני היינו בהעלותו - פי' נפרש לר"ח דמשקעו בבור כדי להעלותו ולהשמיע קולו, ואחר שהכהנים יקדשו ממנו יחזרו לשקעו קודם עלוה"ש - צ"ק, ועי' מרומי שדה. ד"ה הגה"ה - ועוד דבסמוך פריך מכח למחר א"צ לקדש - כן הוא גירסת תוס' [עי' ש"נ א']. והפירכא היא ממימרא דר"י בתחילת העמוד דא"צ לקדש משמע דמהני קידושו אפי' למתירין והיינו כר"ח, וע"כ הדרא הגמ' דלעולם כר"ח ואיכא ביניהו וכו' - ח"נ. לכך נ"ל וכו' יהא פסול מדרבנן לעבודת דם משום לינה וכו' - הוא פי' ג' לשיטת תוס' בגזירת שיקוע, דסבר ר' יוחנן בדין כר' חייא דאם לא שיקע בשקיעת החמה פסול למתירין אבל לא מדאוריתא אלא מגזירה.

דף כב.

גמ'

בין שאין בהן רביעית - בין לפירש"י ובין לתוס' צ"ע היאך יספיק מעט מים זה לקידוש יו"ר, ונראה דברייתא קמ"ל היתירא בכלי קטן שכזה אבל לעולם צריך ליקח עוד מים להשלים השיעור - זבח תודה. בקודח מתוכו - הרמב"ם ביאמ"ק ה. יא. השמיט דין זה דדוקא בקודח מתוכו, והראב"ד השיג עליו בזה, ובכס"מ שם מישב שגם שיטת הרמב"ם דוקא בקודח מתוכו, ועי' זבח תודה ד"ה יכול דמפרש באופן אחר, וע"ע אבן האזל שם, קר"א ושפ"א בסוגיין, ומקור ברוך ח"ב סי' ו'. ירחצו לרבות כלי שרת א) הרמב"ם ביאמ"ק ה. י. כתב וז"ל מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מאחד מכלי השרת ה"ז כשר עכ"ל, ומבואר מדבריו שלכתחילה מצוה מהכיור גופיה, והקשו האחרונים דאיך קתני במתני' יומא מג: דכה"ג ביוהכ"פ מקדש מקיתון של זהב כיון שמצוה מן הכיור - עי' קר"א ושפ"א. ב) המשך חכמה (שמות ל. יח.) מחדש מדיוק לשון הכתוב ונתת 'שמה' מים ולא כתיב ונתת 'בו', דהגם דשרי לקדש יו"ר משאר כלי שרת מיהו הקידוש צריך להיעשות במקום הכיור בדוקא, [וכ"כ מסברא התפא"י ביומא פ"ז מ"ג אות כט'], ובהערת יד לחכמה על המש"ח דקדק מלשונו דהיינו דוקא כשאין מים בכיור אולם כשיש שם מים מותר לקדש בכלי שרת בכל מקום, ובזה מיושב דקשיא על המש"ח לשון הברייתא לעיל כ: דקידש בכלי שרת בחוץ פסול ומשמע דפנים שרי בכל מקום, וע"ע בהערה הנ"ל שהאריך לדון ולבאר דעת האחרונים בענין זה, ועי' גבורת יצחק עה"ת סי' קיח', וכנפי יונה ח"א עמ' קעט'. אי הכי כלי חול נמי - עי' טה"ק ושלו"ר בחידושים מאי ס"ד דמהני כלי חול ומה שייך בו כלל קידוש, וראה עוד במקור ברוך ח"ב סי' ו' ומש"כ בביאור מהלך הסוגיא, וע"ע חי' הגרי"ז בשם הגר"ח מה המקור דבעינן כלל כלי לקידוש יו"ר. ומה כנו שנמשח עמו אינו מקדש - לפי דברי תוס' צ"ל דאפילו בנוטל מים מתוך הכיור - זבח תודה, ובחי' הגרי"ז תמה מנ"ל לגמ' זה, וע"ע מנ"ח מצוה קו. ה. שתמה על הרמב"ם שהשמיט דין זה דכנו אינו מקדש, ועי' זבח תודה ד"ה יכול, ועי' הערה קיח' לכנסת ראשונים. זה טעון משיחה כמוהו וכו' - צ"ע דאמרינן בשבועות דף טו' דלאחר ימות משה עבודתן מחנכתן ולא משיחה, וצ"ל דלאו דוקא נקט משיחה אלא עיקר ר"ל דכלי שרת נתקדשו וכלי חול לא נתקדשו - נתיבות הקודש. אי דפרה שוחה ושותה - בשו"ע סי' קס. ט. לענין נט"י נקט השיעור שאין הכלב יכול לשתות, וראה שם בביאור הלכה ד"ה אם הכלב שנסתפק בשם הפמ"ג אם הכלב יכול לשתות ופרה לא האם פסול לנטילת ידים. יבחושין אדומים אפי' בעינייהו נמי - לכאורה הו"ל למימר אפי' לרביעית נמי וכדלעיל - עי' קר"א ושפ"א. יבחושין אדומים - כתב הרמ"א סי' קסב. י. דנראה דדוקא אם ריסקן שרי לנטילת ידים דלא עדיפי משלג, [והשו"ע נראה דפליג בזה]. ובמשנ"ב שם ס"ק מה' הוסיף בשם המג"א דחמירי משלג דבשעת הדחק שרי לטבול ידים בתוכו בלי לרסק אבל כאן יש להחמיר לרסקן אפילו בטבילת ידים. ועי' חי' הגרי"ז בסוגיין שדן לגבי עיקר היתר נט"י ביבחושין אדומים. כל שתחילת ברייתו מן המים מטבילין בו - ומסתבר דאפ"ה אינו חשוב משקה להכשיר - חי' הגרי"ז, ובקר"א נסתפק בכך. אר"פ אם קדח בו רביעית מטבילין בו מחטין וצינוריות - עי' פסחים דף יז:,ועי' רש"ש שפירש דקאי ר"פ אמימרא דר"ל דלעיל [ודלא כפירש"י], והסכים עמו החזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים. מי מקוה כשרים למי כיור - פי' מים שאין חיים מיהו בעינן דומיא דמקוה מים כשרין לטבילה שלא נשתנה מראיהן - זבח תודה מהרמב"ם. במים ולא ביין - המהר"י קורקוס (מעשה"ק ו.ו.) הסתפק בטעם שאין מדיחין ביין ומזוג אם הוא משום ביזוי אוכלין או גזיה"כ הוא.

רש"י

ד"ה ירחצו - ובקרבתם אל המזבח ירחצו - הוא בשמות מ. לב. ולא כמו שציין תורה אור בגמ'. ד"ה לנחושת הקשתיו - דימיתיו לכיור וכו' הכן כמו הכיור - עי' שפ"א שפי' באופן אחר. ד"ה למעוטי (בסוף הדיבור) - דלא חשיבא שיעור זוטרא דרביעית לבטולינהו - עי' תמיהת השפ"א. בא"ד - מה שפירש"י דנתן סאה מיירי במי פירות - עי' לקמן עח: תוד"ה דלי.

תוס'

ד"ה בין - יש תימה דגרע מנט"י - פי' וקיו"ר חמור מנט"י - עי' צ"ק, אמנם מפירש"י ד"ה בין משמע דקיל, ועי' זבח תודה ומרומי שדה. כשיש בו רביעית נוטלין אפי' לשנים - עי' חולין קז. והכא בדהוה ביה רביעית מעיקרא - נראה דתוס' מפרשים כל הכלים מקדשים - את הידים, דאי כפירש"י דמקדשין את המים פשיטא דהא לפירוש תוס' כשנתנו המים בכלי היו רביעית - מליו"ט עי"ש. ובביאור שיטת רש"י עי' אבן האזל ביאמ"ק ה. י. יא. ד"ה והא ממנו - וקשה תיקשה ליה מתני' דיומא - עי' צ"ק בתירוץ הרש"י, ועי' לש"ז (שלו"ר בחידושים) ושפ"א. וע"ע אבן האזל ביאמ"ק פ"ה י. יא. ונראה דקאי אהא דשני בקודח מתוכו - וכפי' תוס' לקמן שנוטל ממימיו בכלי קטן, ועי' פני"מ. ד"ה קודח מתוכו - פי' שנוטל ממימיו בכלי קטן - גירסת תוס' "מתוכו" וגירסת רש"י "בתוכו" - צ"ק. ובקונטרס לא פי' כן - וקשה עליו דלפירושו פשיטא דהוי ככיור גופו, ועוד מאי פריך ממנו אמר רחמנא והא שפיר הוי ממנו - שטמ"ק, ועי' תירוץ זבח תודה ד"ה בין שאין, וע"ע חי' הגרי"ז (כא:) בביאור רש"י ותוס'. ד"ה ק"ו מכנו - כעין יורה כפוייה על פיה וכו' - עי' שטמ"ק. ד"ה לרביעית - פי' בקונטרס וכו' וקצת תימה - עי' צ"ק ופני"מ מאי קשיא. דבימי ר"ל כבר בטלו רביעית דמקוה - לכאורה גם בימי ר"פ בעל המימרא דלקמן בטלו רביעית - עי' צ"ק, פני"מ, לש"ז (שלו"ר), וקה"י סי' מה. ה. ד"ה למעוטי - כדאמר בפ"ק דסוכה גבי אויר מצטרף - הוא כפירש"י שם ולא כתוס'. ולא כמו שפי' שם בקונטרס - עי' צ"ק. ד"ה אפי' לרביעית - כאן פי' הקונטרס וכו' - הוא כגירסת שטמ"ק בש"נ יד'. ואינו כן וכו' - עי' צ"ק. ויש תימה וכו' לא מיירי בשתיית פרה - התוס' בסוכה דף יט: תירץ דכל התנאים פליגי מהו שיעור דפרה שותה, וכ"כ הר"ש במקואות פ"ב מ"י, ועי' שטמ"ק, וע"ע חי' הגרי"ז בסוף הסוגיא. ד"ה נתן סאה - והכא גבי כיור וכו' ומכשרינן במזוג - עי' שלו"ר.

דף כב:

גמ'

יצאו מי כיור וכו' - הרמב"ם פ"ו מעשה"ק הל' ו' לא מייתי דין זה ומשמע דס"ל שמי כיור כשרין לרחיצת קרביים - עי' משל"מ שם, ובביאור דעתו עי' קר"א, שפ"א, או"ש, אבן האזל, ואבי עזרי. וראה עוד בחי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פרשת ויקרא שהקשה מקרא מפורש בדברי הימים שרחצו את הקרביים בכיור, ועי' או"ש הנ"ל בסוף דבריו. מי כיור רי"ש אומר מי מעין הן - לא נתבאר טעמו מנלן דצריך מים חיים - עי' שפ"א. וחכ"א שאר מימות הן - צ"ע א"כ מאי קמ"ל ר"ל דמי מקוה כשרים למי כיור הא קאמרי חכמים כן בהדיא - עי' תוספ"ק (שלו"ר). ת"ר בן נכר יכול בן נכר ממש - לכאו' תיפוק ליה דהוי כזר - עי' שטמ"ק (כב.) שכתב דשמא פסול זרות לא שייך אלא מבנ"י, ובטעם הדבר עי' נתיבות הקודש, ועי' מה שביאר אבי עזרי ביאמ"ק ב. ז. בדברי השטמ"ק, וע"ע מקד"ד סי' טו' ריש ס"ק ג' והערת מנחת מרדכי אות ח', ובתורת הקדש ח"א סי' מג. ו. וח"ב סי' כד. ב. ובגדר פסול עכו"ם לעבודה - עי' הערה קפט' לכנסת ראשונים, ובתורת הקודש הנ"ל. בן נכר שנתנכרו מעשיו וכו' - מומר לע"ז (רש"י סנהדרין פג:), ובזבח תודה נסתפק אם ה"ה במחלל שבת בפרהסיא. אמרו זקני דרום - עי' עירובין נג: רש"י ד"ה למפיבושת (שלו"ר). מתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד - עי' בדבר משה כמה מהלכים בביאור "מתוך" זה. אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי ציבור בטומאה - מבואר מכאן דלמ"ד אין שו"ז על טמא שרץ ציבור הטמאין בשרץ עבדי קרבן פסח בטומאה, ותמוה הרמב"ם שפסק בהל' ק"פ ז. ב. דאין שו"ז על טמא שרץ ומאידך פסק (ביאמ"ק פ"ד) דציבור טמאי שרץ אין עושין בטומאה - עי' בזה צל"ח פסחים צ:, שעה"מ הל' ק"פ שם, ושו"ת מנחת ברוך סי' כא' וסי' קז. א., וראה עוד ח"נ קר"א וטה"ק בסוגיין. תקע להו ר"ל לדרומאי - בהגהות הב"ח מייתי גירסא ריש גלותא, ובש"נ ג' הביא מגליון קה"י דהגירסא ריש לקיש שפיר טפי, ועי' לקמן כג. בתוד"ה זקני דלחד פירוש שם זקני דרום תנאי הוו וצ"ע למימר דתקע להו ר"ל. מקום שנטמאו בעלים במת שאין משלחין קרבנותיהן וכו' קסברי זקני דרום טמא מת נמי משלח קרבנותיו - הנה בפשטות הסוגיא מבואר דמחלוקתם אם טמאי מתים משלחים קרבנותיהם הוא לענין קרבן פסח בלבד, אבל הרמב"ם ביאמ"ק ב. יב. פסק דכל הקרבנות אין טמא מת משלח קרבנותיו, וכתב שם הכס"מ דפסק כר"ל דסוגיין ולא כזקני דרום, וזה כנגד פשטות הסוגיא וכנ"ל - ע' בזה בשו"ת מנחת ברוך סי' כב', וע"ע חי' הגר"ח הלוי הל' קרבן פסח פ"ו.

תוס'

ד"ה ערל - ור"ת מפרש דמומר לערלות - פי' אבל מתו אחיו מחמת מילה כשר לעבודה ודלא כרש"י, ועי' מצפ"א. ד"ה משום - אפי' שב בשעת עבודה וכו' - עי' ריעב"ץ, ועי' חל"ג שנתן טעם אמאי אפי' שב בשעת עבודה לא מהני, וע"ע נתיבות הקודש בזה. ובזבח תודה הקשה א"כ אמאי עבדינן צריכותא לערל לב הרי הוא חמור מערל בשר שאם מל עצמו אפי' לעת זקנתו כשר לעבודה, ועי' טה"ק. ד"ה אבל טמא מת - ע"י ציץ מתוך שמרצה בציבור בלא ציץ - לשיטת הרמב"ם דטומאה דשריא בציבור ה"נ מטעם ריצוי ציץ א"ש טפי דכשם דמהני בציבור לכתחילה ה"נ יועיל ריצוי ציץ ליחיד דיעבד - חי' הגרי"ז. ועע"ש ביאור דברי תוס' לקמיה דהא דרשינן לקמן עוון קדשים מרצה ולא עוון מקדישים. ד"ה אי הכי - ועויל"פ כי נמי אמרי' מתוך הו"ל לאוקמי מתני' בזב ומצורע - פי' אין הק"ו לפרוך זקני דרום אלא אדרבה דאפילו טמא שרץ נמי ומתני' לוקמה בזב ומצורע. דבמועדו אמר רחמנא ואפי' בטומאה וכל שביחיד נדחה וכו' - עי' ביאור עול"ש. וא"ת וכו' אי ממשמעותא דמועדו א"כ אפי' זב ומצורע - עי' צ"ק, טה"ק, ועול"ש. אי מק"ו דמת שטעון שלישי ושביעי - פי' אבל זב ומצורע איכא למפרך שכן טומאה יוצאה מגופן - שטמ"ק מהר"פ ועי"ש כל המהלך. וי"ל דהאי דלא אכלי וכו' משום דשוחטין וזורקין עליו וכו' - פי' וממילא ציבור לא עושה ואוכל בטומאה אלא היכא דהיחיד נדחה, ועי' צ"ק וטה"ק. וקשה לפיר"ת וכו' ה"נ נייתי ק"ו ליפוק מהיקשא - עי' תירוץ בשטמ"ק. בא"ד (כג.) - ועוד י"ל דהאי מתוך אינו כבנין אב - פי' אלא גילוי מילתא בעלמא - עי' טה"ק.

דף כג.

גמ'

והא כתיב איש לפי אוכלו, למצוה - עי' חי' הגרי"ז א"כ מה צריך לריצוי ציץ בפסח כדלקמן הא אכילת פסחים לא מעכבא, ועע"ש בשם הגר"ח מה שייך כלל ריצוי ציץ על פסול טומאה בפסח וע"ע חי' הגר"ח הלוי ביאמ"ק ד. ו. אילימא בטומאת שרץ האמרת שו"ז על טמא שרץ - לכאורה עדיפא הו"ל לאקשויי דהא לא שייכא בנזיר דכתיב ביה כי ימות מת עליו - מרא"כ ותוספ"ק (שלו"ר). ונשא אהרן את עון הקדשים - כתב בחי' מרן רי"ז הלוי (סוף הל' פרה אדומה) דבפרה אדומה אין דין ריצוי ציץ, והוא עפ"י מה שהאריך שם דטומאה הפוסלת בפרה אינו משום פסול טומאה ככל הקדשים אלא דין מיוחד בכל מעשי הפרה שאינו שייך לדין חטאת שבה, וממילא לא שייך בה ריצוי ציץ שנאמר על "עון הקדשים".

תוס'

ד"ה מפני שאמרו - וכן ברייתא דר"ח וכו' דפריך מינה התם לר' יוסי - פי' דתנא הוא ופליג, ומדפריך עליו ש"מ דהא נמי הלכתא היא - צ"ק. ד"ה לא למעוטי - וא"ת מ"מ קשיא וכו' - בביאור קושית תוס' עי' חי' הגרי"ז. ועוד בביאור דברי תוס' ראה בשו"ת מנחת ברוך סי' כא'. ומיירי ברייתא דר"ח בכהן בטומאת ודאי של שרץ או במת בשביעי שלו - נ"ב וא"ש למסקנא דממעטינן רק זיבה דלא נקט שרץ, והשתא א"ש דמת דנקט היינו בשביעי שלו דדמי לשרץ. ועוד יל"פ וכו' מהדרינן אטהורים דטומאה דחויה היא בציבור - עי' צ"ק, פני"מ, וטה"ק.

דף כג:

גמ'

הא אינו נושא אלא עוון טומאה - מתני' לקמן פב. עוון טומאה שהותרה מכללה בציבור - לכאורה משמע דציץ מרצה דוקא על טומאת מת שהותרה בציבור ולא על שאר טומאות, ויעוי' מנחת ברוך סי' קו' שהאריך להוכיח שציץ מרצה על כל הטומאות. ובמאי אי בנזיר וכו' אלא לעושה פסח - אבל שאר קרבנות ליכא למימר כלל - עי' כג. רש"י ד"ה מפני. ועון קדשים אין עון מקדישים לא - עי' מנחות כה. תוד"ה עון, ושם טו. תוד"ה והכא. לעולם טומאת שרץ ושם טומאה בעולם - מיהו דוקא בשרץ מפקינן שאין ציץ מרצה על מקדישים אבל בטמא מת לזקני דרום מרצה אף על הכהן - עי' כב: תוד"ה אבל. יושב מנלן וכו' לעמידה בחרתיו ולא לישיבה - פירש"י וכיון שלא נבחרו הו"ל זרים, וכן מפרש תוס' בסוגיין דהפסול מטעם זרות, ולפי"ז פליג ר"נ אברייתא דילפא הפסול מדשנה הכתוב לעכב, ופליג נמי אדר' משרשיא דיליף לעיל טז. ק"ו זר מיושב, [ועי"ש שטמ"ק, ומיושב השתא קושיתו וכי פליג ר' משרשיא אדר' ישמעאל שהוא תנא, ולפי"ז י"ל דסבר כתנא דברייתא דהכא, ורב נחמן דהכא סבר כר' ישמעאל דהתם ודו"ק], ועי' צ"ק כאן דדיוק דרש"י הוא מלשון רבא מכדי יושב כזר דמי. אמנם בשטמ"ק (ש"נ אות יט' עי"ש) איתא נוסחא אחרת ברש"י ולפי"ז פסול יושב הוא עצמי ולא מטעם זרות ולא פליג אברייתא, ועי' זבח תודה דנוסחא זו היא עיקר, ועי"ש דברמב"ם נמי מוכח דלאו משום זרות פסול וכן מסקנת תוס' דסוגין, וכ"ד חי' הר"ן בסנהדרין פד. (ליקוטים).

רש"י

ד"ה אילימא טומאת שרץ - מתוקמא בכהן או בבעלים - עי' שטמ"ק וש"נ אות ט'. ד"ה לאו כגון - ומי לא מיירי בטומאת בעלים וכו' - מישב בזה קושית תוד"ה לאו - ראש המזבח (שלו"ר), ועי' עול"ש וטה"ק. ד"ה אילימא טומאת שרץ - דאילו גוף דבעלים לא בעי ציץ - והיינו דלא כלישנא קמא, ועי' ח"נ. ד"ה אימא - וניגמר במה מצינו - דבמה מצינו עונשין מן הדין - גליון מהרש"א ע"ע שם, ועי' בזה מהר"ץ חיות נדרים ד:

תוס'

ד"ה אם עוון - דלקמן בפירקין מסקינן דתרוייהו מקרא אחריני נפקי - בתוס' יומא ריש ז: וכן בפסחים טז: הוסיף-דגירסת רש"י הוא על פי דברי התו"כ שדרכו לפעמים לשנות לפי הס"ד דהסוגיא, וע"ע מה שביאר השפ"א לקמן כח: ומה שנזכר פיגול קודם לנותר וכו' - בתוס' ביומא ריש ז: תירץ בע"א דמהדר ברישא לאוקי ריצוי ציץ בפיגול דחוץ למקומו שהוא קל טפי לפי שאין בו כרת וגם הותר מכללו בבמה, ולאחר דלא מיתוקמא בהני מהדר לאוקומה בחוץ לזמנו, וע"ע תמיהת השטמ"ק במנחות כה. אות יג' על עצם דברי תוס'. ד"ה הא - דמשמע דבר שהוא לרצון במקום אחר - דלא כפירש"י דהותר מכללו הוא נתינת טעם, וע"ע לעיל טז: תוד"ה שכן. ואין לומר דבבמה וכו' כיון דהכשירו בכך - אמנם כעי"ז הוא פירש"י לעיל טז: עי"ש תוד"ה שכן, וכעי"ז נמי כתב תוס' כח: ד"ה מסתברא. א"נ נותר הותר מכללו בראשו של מזבח - עי' שלו"ר בשם ראש המזבח. ועוד י"ל וכו' ואפי' פסולא נמי נראה דליכא - עי' הגהות מהרש"ם, וע"ע מש"כ לקמן מב: על מתני' בד"ה ואלו דברים. ד"ה לאו - למאי דלא מסיק אדעתיה השתא - עי' שטמ"ק בסוף העמוד ד"ה עוון. ד"ה אי נימא - א"כ ריצוי ציץ ל"ל וכו' כדפי' רבינו שלמה בסמוך - היינו באיכא דאמרי , אמנם לפירש"י גופיה פליגי בהא הלישנות. וסבר רמב"ח טומאת מת מרצה בכהן ביחיד - ולעיל ע"א מספקא לרמב"ח אי הותרה טומאת התהום בכהן המרצה, ואין לומר כתירוץ קמא בתוס' שם ד"ה לא דהא השתא רמב"ח מכשיר בכהן בין בשרץ ובין במת, וע"כ כתירוץ השני ומאי דמכשיר היינו דיעבד והתם מיבעיא לכתחילה - עי' מליו"ט וצ"ק. ד"ה אימא - ובחינם נכתבה דהא ילפינן חוקה לג"ש [הוא לעיל יח.] - פי' בחינם נכתב בשלא רחץ יו"ר דנילף ממחוסר בגדים אלא ע"כ ללמדנו שאין למילף מיתה מדקרייה רחמנא זר דהא מחוסר בגדים נמי קרייה זר ולא ילפינן מיניה וה"ה יושב לא ילפי' מזר לענין מיתה - צ"ק. שם - הקשה הצ"ק [כד.] למה לגמ' לסברת ב' כתובין תיפו"ל מסברא זו דבחינם נכתבה, ועי' ח"נ ורש"ש בזה, אמנם לכאו' משמע שיטת תוס' הכא וכן לעיל יח. ד"ה אתיא דכל היכא דקתני ב' או ג' כתובין הבאין כאחד היינו דכולהו מייתרי והסברא אחת היא, ודלא כפירש"י בכמה מקומות [עי' קדושין כד. פסחים מה.] דחד אצטריך לגופיה ואידך ילפינן מיניה. בא"ד (כד.) - ובקונטרס פירש - עי' ש"נ ז' משטמ"ק. מפרש ה"ר יעקב מאורלינש וכו' - וכ"כ משמו תוס' יז: בסוף העמוד, אמנם בסוף דבריו וכן בדף יח. תוד"ה אתיא חוזר לומר דמחוסר בגדים איכא קרא לגופיה עי"ש.

דף כד.

גמ'

עומד ע"ג כלים וכו' מנלן - עי' פירש"י בפסחים סה: ד"ה והא קא הוי, ובשבת צג: ד"ה כהן העומד-והוא מטעם דאינו דרך שרות, וצ"ע דבסוגיין מבואר טעם אחר ומשום חציצה, ובאמת גם בתוס' לקמן קי. ד"ה מין מבואר כרש"י הנ"ל, ועי' מש"כ שם, ובמקד"ד סי' טו. ב. (ד"ה וזה) כתב דמקור הדבר הוא בתוספתא פ"א דמנחות. וביאור סברא זו דאין דרך שרות בכך עי' חי' הגרי"ז כו. ד"ה נתלה וקיבל ולקמן דף קי., וע"ע חזון יחזקאל א. ה., ואבן האזל ביה"ב א. י. הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים - בפשטות הוא דמיון והיקש גרידא, אולם לשון המאירי בשבת יט: "דהכהנים הולכים יחפים על הרצפה שהרצפה כלי שרת ואין דבר ראוי להיות חוצץ בינה לבין הרגלים, כדין כלי שרת בינן לבין היד" עכ"ל, והאם כוונתו דהרצפה נחשבת ממש ככלי שרת לכל הדינים - ראה בתורת הקודש ח"א סי' כד. ז. מה כלי שרת וכו' אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה - וכן איתא בשבת יט: דמאחיזים האור בבית המוקד ופירש"י מפני שהולכים יחפים על הרצפה משום חציצה. וראה בתורת הקודש ח"א סי' יח. ח. שכתב דבמשכן שבמדבר ונוב וגבעון הגם דליכא קדושת מקום ואין איסור חציצה הנלמד מכלי שרת מיהו יש לאסור הילוך במנעלים מדין מורא מקדש שישנו גם במשכן, אלא דנפק"מ דמשום מורא מקדש אין לפסול העבודה דיעבד. וצריכא וכו' אבל חבירו דאדם הוא אימא לא - לכאורה הא באמת קי"ל דמין במינו אינו חוצץ - עי' לקמן קי. תוד"ה מין במינו, מאירי ביומא נח. (ליקוטים) והגהות מהרש"ם כאן, וע"ע עול"ש שהקשה כזאת גבי רגלו אחת על האבן דהא אבן הוי מין במינו דהרצפה. חבירו דאדם הוא אימא לא צריכא - עי' צ"ק ומצפ"א דלשמעינן רגל חבירו וכ"ש הנך. רגלו אחת על האבן וכו' - תנן בתמיד סו"פ ג' אבן היתה לפני המנורה ובה ג' מעלות שעליה כהן עומד וכו', וצ"ע הא איתא הכא דעומד ע"ג אבן עבודתו פסולה - עי' מקד"ד סי' כא. ד. ד"ה אמרינן. רואין כל שאילו ינטל וכו' יכול לעמוד על רגלו אחת ויעבוד עבודתו כשרה - א) נראה לפי"ז דה"ה אם יש חציצה קצת ברגליו מן הצדדין שיכול גם בלא זה לעמוד בטוב אין בו משום חציצה - זבח תודה. ב) מדלא חילקו ביכול לעמוד על רגלו אחת ש"מ דאפי' ברגל שמאל, וע"כ דמה שכתב רש"י בכורות מה: ד"ה איטר דצריך עמידה בימין הוא דוקא לאפוקי איטר שאין עמידתו כשאר בני אדם - מקד"ד סי' טו. ב. בעי ר' אמי נעקרה האבן ועמד במקומה - הרמב"ם בית הבחירה א. י. וביאת המקדש ה. יט. כתב לכאורה רק ההלכה דנדלדלה האבן, ותמה בכס"מ אמאי השמיט הרמב"ם בעיא דנעקרה האבן ועמד במקומה, וכן אמאי השמיט החילוק בין דעתו לחברה או לאו, ועי' משל"מ, רדב"ז והר"י קורקוס, ועי' בחי' הגר"ח הלוי הל' ביה"ב שהאריך לפרש סוגיין ולתרץ שיטת הרמב"ם, ואבי עזרי שם דן בדברי הגר"ח ומפרש הרמב"ם בע"א, וע"ע קר"א, ח"נ, חזו"א, ואבן האזל. כי קדיש דוד רצפה עליונה - אין זה שייך לפלוגתא דלקמן נט. אם קידש שלמה את הרצפה, דהתם פליגי לענין קדושת הקטרה והכא לענין קדושת הכהן לעמוד עליה ולשרת - ראש המזבח (שלו"ר בחידושים), וע"ע טה"ק, ובכנסת ראשונים ח"ב דף נט' הערה ל. ג., וע"ע מש"כ לקמן דף נא: בסוף תוד"ה תן לה. כי קדיש דוד - מבואר בסוגיין שדוד קידש את הרצפה, אולם ברש"י בשבת סוף דף יט: על הא דאיתא בסוגיין דהרצפה מקודשת הביא הפסוק דלקמן נט. ששלמה קידש את הרצפה להקטרה, ותמהו עליו המהרש"ל ומהר"ם שם. וכן ברמב"ם בית הבחירה פ"ו הל' יד' כתב קדושה ראשונה שקדשה 'שלמה' לעזרה, והקשה רדב"ז מסוגיין דאיתא שדוד קידשה, ותירץ דכיון דשלמה בנאו חשיב כאילו קדשו, א"נ דוד קידש המקום ושלמה קידש הבנין. ובגדר תרי קידושי הללו עי' הערה רכז' לכנסת ראשונים וציין לספרו תורת הקדש עי"ש בח"א סי' יח. ט. וסי' מב. א. ובעיקר הדבר מה קידש דוד ומה שלמה ע"ע חי' מרן רי"ז הלוי עמ' פא' ובחי' הגרי"ז יד. ד"ה אמר שכתב דבחירת הבית עולמים ומקום מזבח החיצון היה ע"י דוד וקדושת המקום ע"י שלמה. ותיבעי ליה כל העזרה כולה - צ"ע דאין זה דבר השכיח שתינטל רצפת כל העזרה כדפירש"י, ועי' חי' הגר"ח הלוי הל' בית הבחירה, ובחזו"א, ואבן האזל ביאמ"ק סוף פ"ה. וע"ע בהגר"ח הנ"ל דמבאר דעת הרמב"ם והראב"ד דלצד דקדיש רק רצפה העליונה אם נעקרה אבן אחת פסולה כל העזרה, וכן דעת מרכה"מ הל' בית הבחירה, אולם ראה בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים דאין כן דעת הגר"א ביור"ד סי' קמא. לה. לעולם פשיטא ליה דעד ארעית דתהומא קדיש - עי' פסחים סז: תוד"ה מחילות. וע"ע חזו"א ובמכתב הנדפס שם. ת"ר וכו' שלא תהא קבלה אלא בימין - מיתור הלשון 'אלא' משמע למעט אפילו קיבל בימין ושמאל יחד דפסול - ראש המזבח (שלו"ר). והרמב"ם ביאמ"ק ה. יח. פסק קיבל בימין ושמאל מסיעתו כשר, והוא מהתוספתא - כס"מ שם. וצ"ע מברכות דף נא. דאיבעיא כה"ג ולחומרא - מנ"ח מצוה קטו. טז., וע"ע מש"כ לקמן ריש דף לב. אמר ר"ש וכו' קיבל בשמאל כשר - בביאור סברת ר"ש דמכשיר שמאל בכל העבודות ולא מצריך ימין אלא בזריקת חטאת ובקמיצה כדלקמן - עי' חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' מו' ד"ה לר"ש [ובחי' הגרי"ז לעיל יא. ד"ה ונראה, והאריך טובא בכל הענין בחי' הגרי"ז מנחות י:] שביאר דהגדר בזה דדין ימין לר"ש באלו אינו מתורת 'עבודה' שהרי כל העבודות כשירות בשמאל, אלא הוא דין מיוחד בחטאת שנאמר בה 'אצבע' שצריך להיות ימין, וכן בקמיצה שנאמר בה 'יד' שצריך יד ימין אבל אינו מתורת עבודה, וראה במנח"א מנחות עמ' קמד' שהעיר דלכאורה לא יתישב לדברי ר"ת בתוס' כד: דמפרש דר"ש יליף כל הקרבנות מחטאת שצריך בכולן זריקה בימין, ולפי"ז הוא דין בעבודה שצריך ימין, עי"ש.

רש"י

ד"ה לא יהא דבר חוצץ - בקבלת הדם - משמע דבשחיטה אין איסור חציצה בין יד לסכין משום דשחיטה לא עבודה היא, ויש לדחות דכתב רש"י קבלת הדם משום דהפסוק דמייתי מיירי בקבלה. ובענין זה אי פוסלת חציצה בשחיטה האריך בספר מקור ברוך ח"א סי' ג', וע"ע בזכר יצחק ח"ב סי' מה', ודעת הזבח תודה (סוף ד"ה ונקטינן) פשוט דבשחיטה אין איסור חציצה.

תוס'

ד"ה הואיל - ואע"ג דשלמה בנה הבית דוד קידשה - לכאורה צריך קידוש בשעת בניה - עי' מקד"ד סי' א. ב. ד"ה אך בעצם. ובירושלמי אמרי' דוד זה מלך גד זה נביא - דאין מקדשן אלא במלך ונביא כדאיתא בשבועות שם - צ"ק. ומה שפי' הקונטרס וכו' אינו כן וכו' - עי' תירוצי צ"ק, שפ"א, ראש המזבח (שלו"ר), ומקד"ד סי' א. ב. ד"ה ונראה דלזה. ד"ה הואיל - פי' דמקדשת האדם וכו' - השתא מפרש לגירסא "מקדשת" ובדיבור דלעיל פירש לגירסא "מקודשת". ובקונטרס פי' שבכלי שרת ממש - ואינו מובן לפי"ז ראית הגמ' דהתם כתיב ולקח ושפיר פוסלת חציצה אבל רצפה מנא לן - שפ"א בגמ'. אלא דכריך ליה ללולב בסודרא ונוטלו - פי' נוטלו ע"י בית יד, וכעי"ז תירוץ תוס' למסקנא בסוכה דף לז.

דף כד:

גמ'

והרי קמיצה דלא כתיב בה אלא כהונה ותנן קמץ בשמאל פסול - צ"ע דהלא קמיצה בימין ילפינן מג"ש יד יד ממצורע כדלקמן, ועי' צ"ק ועול"ש מש"כ בזה, ובשטמ"ק מנחות דף י. אות ט' כתב דמקשה מקידוש קומץ, דאמנם קמיצה גופה ילפינן מהאי גז"ש אבל קידוש קומץ ילפינן מכהונה כדלקמן, וראה עוד בח"נ במנחות שם שתירץ דהו"מ לשנויי דילפינן יד יד אלא דהאמת משני עי"ש, וע"ע תירוץ חי' הגרי"ז במנחות שם. אלא אמר רבא או אצבע או כהונה - לכאורה אצבע כתיב רק בחטאת והתם כתיב נמי כהונה וא"כ למה לי אצבע כלל - עי' מקד"ד סי' כח. ד. הרי הולכת אברים לכבש - עי' מש"כ לעיל דף ד. בגמ' ד"ה ואמר מר. כי אמרינן וכו' בדבר המעכב כפרה - במקד"ד סי' טו. ב. חקר בעבודות שאין שייכות לכפרה כלל כגון דישון וסידור מערכה אי כשר שמאל כמו הולכת אברים או דוקא התם דהוי נמי סוף עבודת הקרבן. ותנן קבל בשמאל פסול ור"ש מכשיר - מתני' לעיל טו: ואלא כהן למ"ל בכיהונו - פירש"י בבגדי כהונה, ונראה דקרא דא"צ הוא ואגב אורחיה אשמעינן דהא כבר ילפינן לעיל דף יז' יח' דמחוסר בגדים שעבד חילל - ח"נ.

רש"י

ד"ה המעכב כפרה - דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר - רש"י במנחות דף י. פירש באופן אחר, וכ"כ רש"י לעיל יד: ד"ה הולכת איברים, ועי' צ"ק, וע"ע מנח"א מנחות עמ' קמה' בשם הגרי"ז, [ראה חי' הגרי"ז מנחות דף י. ד"ה בגמרא מבואר, וד"ה ברש"י]. ד"ה קבלה - דכתיב והקריבו בני אהרן הכהנים - צ"ע אמאי לא מייתי קרא דלעיל ע"א דולקח הכהן דמיירי בקבלה, ואולי מייתי עיקר קרא דילפינן מינה קבלה לעיל ד., ושו"ר שעמד בזה ח"נ עי"ש, וע"ע קר"א במנחות דף י. ד"ה לקידוש קומץ - שיאחז הכלי וכו' בידו הימנית - עי' פירש"י במנחות דף י:, ועי' רש"ש ח"נ וזבח תודה כאן, ותירוץ עול"ש במנחות שם, וע"ע מנח"א מנחות עמ' קמט'.

תוס'

ד"ה במקרא - ובפ' קמא דקידושין וכו' דפריך ונקיש מזוזה לת"ת - הוא בקידושין לד., ולכאורה משמע דמקשה כאן קושיא בפ"ע אמאי פריך התם מהיקשא לפרוך מ-ו' מוסיף - עי' צ"ק. ובפ"ק דראש השנה - עי' מליו"ט. ובסמוך קשה טפי - עי' תירוץ ראש המזבח (שלו"ר). ד"ה והרי זריקה - והש"ס הביאה בקוצר שכן דרך הש"ס לקצר כמה משניות - עי' סוכה ד. תוד"ה בית, וע"ע לקמן מד. במסהש"ס אות ג'. ועופות לא אתו בהיקשא דזאת התורה - עי' מש"כ לקמן סה. על תוד"ה בן עוף, וע"ע כאן ח"נ עול"ש וטה"ק. משום דזריקה לא ילפי' מהזאה - פי' זריקה דחטאת היינו נתינה באצבע דדמיא להזאה. וצריך לתרץ דהאי תנא ס"ל כוותיה בחדא - פי' ע"כ אפילו נגרוס כפי' ר"ת קמא מחמת קושיא דאינה משנה מ"מ צריך לתרץ כפי' ר"ת בתרא - עי' צ"ק. וי"ל דמליקה שהיא כנגד שחיטה - צ"ע דקמיצה היא גם במקום שחיטה ומקשינן לחטאת - עי' טה"ק ושלו"ר בחידושים. דקבלה ל"ש למילף דליתיה בעוף וילפי' מליקה - דמליקה בעוף כקבלה בבהמה - צ"ק. בא"ד (כה.) - בעולת העוף נמי לא בעי ימין במליקה אלא בהזאה - צ"ב דבעולת העוף ליכא הזאה אלא מיצוי - עי' שלו"ר. וא"ת וכיון דר"ש פליג במליקה וכו' - עי' בזה עוד בתוס' סח. ד"ה מלק, ודף פד: תוס' בסוף העמוד. דלא כתיב שלשה מיעוטי - לקמן כז: פד. וצ"ע אי מצי לפרש הכי לשון ותנן - דהא אינו בהדיא אלא מדיוקא - צ"ק. ותו דר"ש הו"ל לפלוגי וכו' דעבודה שאפשר לבטלה הוא - כשיטתו במתני' יג. וא"ת וכיון דילפינן וכו' - עי' תירוץ שפ"א. ונראה מתוך כך דכ"ש דניחא הכי טפי וכו' - לישב בזה קושיתו דלעיל (כד:) מאי פריך והרי זריקה דלא פליג ר"ש דילמא היינו משום דיליף מהיקשא. ומיהו אפשר דהכא מודו כו"ע דחוזר ומלמד בהיקשא כיון דמצורע חול - בגדר הדבר דמצורע חשיב חול עי' מש"כ לעיל דף יא. על תוד"ה בא. ותירוץ זה אנו צריכין בסמוך וכו' - וכעי"ז תירץ לעיל יא. תוד"ה בא. וחטאת גופיה מגז"ש דמצורע ילפי' לה - כאן בא הקטע דלעיל (עי' ש"נ כב'), והביאור - דהשתא דלכו"ע מצי למילף היקשא שהרי מצורע חול הוא ע"כ ר"ש דלא ס"ל להיקש היינו כדפי' תוס' לעיל דלא יליף זריקה מהזאה - צ"ק, ריא"ח. ונראה לי וכו' דהומ"ל דטעמא דרבנן וכו' וסברי רבנן כהונה לא בעיא אצבע - לא כן דעת התוס' במנחות יט. ד"ה במקרא, והוא מפרש דדחיית הגמ' דהכהן בכיהונו משני נמי לרבנן עי"ש, וע"ע טה"ק.

דף כה.

מתני'

נשפך הדם וכו' פסול - בגמ' ילפינן דבעינן דם מהפר יקבלנו, ובתו"כ פרשת עולה פ"ד. יא. ילפינן מקרא אחרינא, וכן הקשה שם הראב"ד, ותירץ-דבעינן עוד קרא לעכב, א"נ חדא לקדשי קדשים וחדא אף לקק"ל. ובחי' הגרי"ז פירש דילפינן מהנך קראי ב' דינים בקבלה-חדא לסדר העבודות וחדא לפסולא דנשפך, והוא עפ"י דברי הגר"ח (מעשה"ק יג. יב.) דחל פסול נשפך על הדם עצמו כשאינו במקומו הראוי, ולפי"ז מתבאר הא דאיתא במנחות כו: דיש פסול נשפך בקומץ אף שאין דין מיוחד בקומץ מהיכן לקבלו כשם שיש דין בדם לקבלו מצואר הפר, אלא דילפינן מהדין השני דחל פסול של נשפך כשנתקבל שלא במקומו, ועי"ש בהגרי"ז שהוכיח כן מעוד ב' מקומות, והרחיב בענין זה במנח"א עמ' ג'.

גמ'

מדם הפר מדם הנפש - דריש מיתורא דהפר - טה"ק ותוספ"ק (שלו"ר) עי"ש. מדם הנפש - מהו דם הנפש עי' כריתות דף כב. לענין דם הקזה, ולענין שחיטה נחלקו בזה תוס' והרמב"ם - עי' זבח תודה. ולא מדם העור - בתו"כ איתא ולא דם הבשר - יפ"ע. ולא מדם התמצית - מוכח מהכא דבעלמא דין קבלת "כל הדם" הוא אפי' דם שאינו ראוי לזריקה דהא דם התמצית לא חזי לכפרה כדלקמן לה. ומאי אצטריך למעוטי - מקד"ד סי' ז. ב. עי"ש, וכ"כ טה"ק, וע"ע קר"א לקמן ע"ב על תוד"ה קדשים קלים, וראש המזבח, והערה רמד. ב. לכנסת ראשונים, וראה עוד בספר רינת יצחק (ויקרא ד. ה.). השוחט צריך שיקבל את כל דמו וכו' שנא' ואת כל דם הפר - בכמה מקומות דרשו "כל" כל דהו משמע - עי' ראש המזבח (שלו"ר). עי' מאירי יומא לג. שכתב דדין קבלת כל הדם הוא מדברי סופרים ולכתחילה וקרא אסמכתא בעלמא, וצ"ב. ראה עוד במשך חכמה פרשת ויקרא (ד. ה.) עה"פ ולקח מדם הפר - ביאור בדרשה דסוגיין כיצד ילפינן מהאי קרא שצריך קבלת כל הדם. וקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין - עי' לקמן לז: תוד"ה לטוטפות. השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר - בגדר קבלת כל הדם עי' משמר הלוי סי' נב'. והאם הוא דין בעיקר הקבלה או לצורך שפיכת שירים, ונפק"מ למפרשים דיש קרבנות שאין שפיכת שירים - עי' מנח"א עמ' ב'. ע"ע בחי' רא"ל מאלין סי' יח' שדן האם הוא דין על הדם שיתקבל כולו או דין בעבודת הקבלה. צריך שיקבל כל דמו של פר - א) בגדר עבודת הקבלה האם היא לצורך קידוש הדם או לצורך זריקתו גרידא - הנה ז"ל הרש"י מנחות יד: ד"ה קבלה והולכה "דלאו מתירין נינהו וכו' דקבלה אינה מתרת דאינה אלא לצורך זריקה" ועע"ש תוד"ה שחיטה, אמנם מאידך במקומות טובא מבואר דענין הקבלה הוא לקדש הדם בכלי - עי' מנחות יג: וברש"י שם ד"ה קדושת כלי, וע"ע סוטה יד: "דם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש ליה בכלי שרת". וכתב המקד"ד סי' ז. ב. דבכל קבלה איכא תרי דיני, א. דין קידוש הדם. ב. אפילו דליכא קידוש דם כגון בבמה דאין קידוש כלי [עי' לקמן סט. קיט:] אפ"ה איכא דין קבלה לצורך זריקת הדם, וכעי"ז יסד באבן האזל מעשה"ק יג. יב., וע"ע כעי"ז בחי' הגרי"ז יג. ד"ה וקבלה, ובחי' רא"ל מאלין סוף סי' י"ח, וע"ע מנח"א ח"ב עמ' ו' ס"ק ד'. ב) בענין שיעור קבלת הדם המעכב דפחות מכך פסול הקרבן - עי' מש"כ לקמן ריש צג: ג) עי' במנח"א עמ' יד' ס"ק ד' שהוכיח דקבלה אינה עבודה רק בדם שקיבל אלא היא עבודה בכל הקרבן גופיה. השוחט צריך שיגביה סכין למעלה - נראה דהוא לכתחילה דבדיעבד מתבטל הדם סכין ברוב - עי' קר"א שפ"א וזבח תודה. שנאמר וכו' ולא מדם הפר ודבר אחר - עי' חי' הגרי"ז למאי נצרך לילפותא זאת תיפו"ל דהוי דם שעל הסכין כנשפך הדם, ועוד קשה דדם העור ודם שעל הסכין לא חזי לזריקה דהא לא נתקדש אכתי בעבודת השחיטה עי"ש, וע"ע מנח"א עמ' א', ואבי עזרי פ"ד מעשה"ק הל' ח' עי"ש שביאר תירוץ קמא דתוד"ה גורעין דהוי מעשה קבלה בפסול. *(כללא דמילתא אות ב' ס"ק א.ב.). ודם סכין במאי מקנח ליה בשפת מזרק - בטעם קינוח זה בשפת מזרק דוקא - עי' רדב"ז (מעשה"ק ד. ח. בסוף דבריו) שכתב משום שנתקדש הדם בסכין שהוא כלי שרת וצריך שפיכה ליסוד לכן בעי קינוח בשפת המזרק. והמקד"ד (טהרות, דיני פרת חטאת סי' נא. א.) כתב משום שדם שנתקדש בכל"ש גנאי הוא להורידו ולקנחו בכלי חול כמש"כ התוס' במנחות ח. (ד"ה ולר' חנינא), ולכן לא מקנחו בבליתא דפרסא, וכעי"ז כתב השלו"ר (בביאורים) בשם תוספת קדושה. ובחידושים כתב השלו"ר בשם טל תורה דהטעם שמקנח כדי שאם ישחוט בהמת קדשים אחרת לא יתערב מדם הסכין הפסול לזריקה בדם האחרת העומד לזריקה עי"ש, וע"ע נתיבות הקודש, ומנח"א עמ' ח'.

רש"י

ד"ה ולר"ש - כדאמר בהקומץ רבה - עי' לעיל דף יא. ד"ה אי לקמיצה - דהא אמרו לעיל - נסמן דף יא. והוא ט"ס וצ"ל כד: שם - מדר' יהודה נפקא - צ"ל מדרב יהודה.

תוס'

ד"ה גורעין - כי ההיא דיש נוחלין - עי"ש ב"ב דף קיא: בפי' הרשב"ם שכתב ב' פירושים, ועי' תוספ"ק (שלו"ר). וא"ת וכו' כ"ש שעל הרצפה - בצ"ק ביאר דמיעוט דם הסכין מתיבת 'הפר' דהוא מיותר, ועי' קר"א שתירץ דחדא דרשה הוי, וע"ע תירוץ מרומי שדה. ד"ה בשפת מזרק - אבל הכא לא מקנח וכו' בגופה של פרה - עי' שלו"ר בשם תוספ"ק. בא"ד (כה:) - וכן נראה וכו' כדאי' בפרק פרת חטאת - בתוס' מנחות דף ז: דחו ראיה זו, ועי' שלו"ר בשם תוספ"ק, וראה עוד מה שתירץ בחי' מרן רי"ז הלוי הל' פרה אדומה עמ' 122.

דף כה:

גמ'

אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא - כן מספקא גם בב"מ דף יב. ודף קב. לענין זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר האם קנה אויר הבית, והלח"מ על הרמב"ם על אתר מדמה הסוגיות, אבל האבנ"מ פ"ה גירושין סק"ז מחלק בין הענינים, וכ"ד הצ"ק ומסקנת הקר"א עי"ש, וכ"כ בנתיבות הקודש, וע"ע דבר אברהם ח"א כא. ז., ואבן האזל. וקא פשט ליה אויר שסופו לנוח - למאי דמסקינן דאי סופו לנוח כמונח דמי ה"ה הגיע דם לאויר ונעתק הכלי ממקומו ונשפך הדם על הרצפה כשר דנתקבל דמו - זבח תודה. הוייתן ע"י טהרה תהא - מקשים בשם הגר"ח א"כ יפסלו רוב מקואות שבעולם שכותל של בנין מעמידם והרי כותל מקבל טומאת נגעים - ועי' קה"י סי' יט', ועוד בגדרי דין זה דבעינן הוייתן ע"י טהרה ראה בקה"י טהרות סימנים נו' נז'. זאת אומרת אויר כלי ככלי - וה"ה אויר בגד כבגד - עי' לקמן צב: וברש"י ד"ה תיפוק לי. והנה יש לעיין דבסוגיין פשיטא דאויר כלי ככלי, וכן לקמן פז: מסקינן דאויר מזבח כמזבח, ואילו לענין קנינים שיטת רש"י בגיטין עט: דאויר כלי אינו קונה [ועי"ש תוד"ה דהא דפליג], ויש לחלק כמש"כ שם הפנ"י וכן בקצוה"ח סי' ר. ב. לישב שיטת רש"י דרק לענין גט דבעינן חצר המשתמרת ס"ל דאויר כלי אינו ראוי לשמור אבל לענין מכר ומתנה קונה אויר כלי, וכ"ש הכא לענין קדשים דמהני אויר כלי ומזבח, דהא אפילו בגד בעלמא שאין לו כלל מחיצות חשיב אוירו וכמש"כ לעיל, וכן משמע מהרשב"א בגיטין שם דאין לדמות קנין לקדשים, ומכח זה דחה הבית מאיר (אהע"ז קלט. ח.) ביאור הבית שמואל שם דהרמב"ם שפסק אויר שא"ס לנוח לאו כמונח דמי משום שפסק כאת"ל בסוגיא דזבחים הכא, אולם מדברי הרשב"א מוכח דאין לדמות קדשים לקנינים. העיד ר' צדוק על הזוחלין שקילחן וכו' - לכאורה מייתי עוד ראיה דבקילוח מיירי ולא בשתיתה, ועי' ראש המזבח (שלו"ר). הצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול – א) בחי' הגרי"ז הוכיח מהרמב"ם [וכן מובא שהוכיח הגר"ח בחי' הגר"ח על הש"ס סי' רנ' רנא'] דאין זה פסול מום רק דבעינן בקבלה שלא יהא הפר חסר דומיא דפר שהיה כבר, וכן בתוס' ב"ק עו. (סוד"ה שחיטה) כתב דמום לאחר מיתה לא קרי מום, אבל מדברי החזו"א מוכח דהוא מדין בע"מ. וע"ע בענין זה בקר"א סוף ד"ה קדשים קלים, שפ"א בסוגיין, אחיעזר ח"ג סוף תשובה ל', חזון יחזקאל בהשמטות סוף קרבנות, מנח"א עמ' יא', משמר הלוי סי' נד', והערה רנח. ב. לכנסת ראשונים. והנה בשטמ"ק ריש דף כו. בשם הר"פ מבואר דמום עובר אינו פסול בין שחיטה לקבלה, ודייקו מדבריו הגרי"ז ואחיעזר דס"ל דהוא פסול משום מום דאי משום חיסרון מאי נפק"מ איזה חיסרון איכא, אמנם החזון יחזקאל דייק מהשטמ"ק איפכא עי"ש, וע"ע זרע אברהם סי' ב. כג. *(כללא דמילתא אות ה' ס"ק א. ב.). ב) האם בחטאת העוף איכא נמי פסול כשנחסר בין המליקה להזאה - עי' מנח"א עמ' יג' דהגר"ח (הובא בהגר"ח החדש) נסתפק בזה וצידד שיהא פסול, והגרי"ז הוכיח מתוס' מעילה ח: ד"ה אמר, דבעוף אין פסול זה, אמנם דבר זה תלוי בגרסאות המפרשים בתוס' שם, ועי' קר"א במעילה שם ובמקד"ד סי' לד. ב. ג) לענין שירים שחסרו במנחה בין קמיצה לקידוש הקומץ בכלי דהוי דומיא דצורם אוזן בין שחיטה לקבלה - השפ"א נסתפק בסוגיין אם פסול במנחה, והטה"ק במנחות דף ט' מסיק דפסול, אולם באחיעזר (ח"ב מא. יב., וח"ג ל. ח.) תמה עליו מסוגיא מפורשת במנחות דף יב' והעלה דבמנחות כשר, וכן הקה"י במנחות סי' ו' כתב לחלק בדין זה בין זבחים למנחות, וכ"כ לחלק במנח"א עמ' יד'. אשכחן קדשי קדשים קק"ל מנלן - עי' שפ"א הא לקמן דף צז: מקשינן אהדדי כל הקרבנות מזאת התורה. ת"ל יהיה כל הויותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה - בהעמק דבר (שמות יב. ה.) כתב דבכמה קרבנות יחיד הוצרך לפרש "בן שנתו" למימר שנתו שלו ולא של עולם, אבל כאן בפסח כתוב רק "בן שנה" ולא הוצרך לפרש דממילא ידעינן מדדרשינן הכא שכל הויותיו בן שנה לרבות אף קבלה וזריקה ואי בשנה של מנין עולם לא שייך שיהא בן שנה בשחיטה ובן שתים בקבלה וזריקה דהכל נעשה באותו היום, ועי' בתוס' הרא"ש נדה מז: שהקשה דהיא גופה תימה מה אצטריך קרא בשאר הקדשים ונילף מהאי דרשא דפסח, עי"ש תירוצו. תרגומא אבן שנה - עי' ח"נ (ש"נ ו') דגרס לעיל הויותיה כשעת שחיטה דאל"כ לא שייך לומר תרגומא אבן שנה, וכן משמע גירסת הרש"י בד"ה תרגומה. תרגומא אבן שנה - מסקינן סוגיין דבעינן שיהא תם רק כל זמן שחיטה וקבלה, ובשטמ"ק מייתי מהר"פ דאף הולכה לא תפקיה מכלל קבלה, ועי' זבח תודה שמסתפק בכך, [וע"ע קושית מליו"ט אי נימא דפוסל רק בשחיטה וקבלה], ועי' חי' הגרי"ז מה שטען על השטמ"ק, וע"ע מנח"א עמ' יג', אולם במשך חכמה פרשת ויקרא (ד. ה.) על הפסוק ולקח מדם הפר-פשיטא ליה שדין זה הוא רק בקבלה ולא בהולכה, ועי"ש שדייק זאת מלשון הפסוק. ומי איכא מידי וכו' בשעת הולכה וזריקה בן שתים - עי' מקד"ד סי' טז. ב. (ד"ה והנה ראיתי) שהקשה דהא לכאורה משכחת לה בהעלה הדם לראש המזבח דיכול לזורקו למחר כשיהא בן שתים למ"ד אין לינה בראשו של מזבח (לקמן פז.) , ותירץ דרבא לטעמיה דס"ל התם דלינה מועלת בראשו של מזבח, וע"ע בזה מנח"א עמ' טז'.

רש"י

ד"ה ורידין - דנהוי קבלה מהפר שפיר - מהרמב"ם מעשה"ק ד. ח. משמע דהטעם כדי שיקבל כל הדם, ודלא כרש"י דהוא פסול 'נשפך' כמש"כ בד"ה אי אתה להדיא - חי' הגרי"ז עי"ש, ובשפ"א כתב דל"ק דסוגיין מבארת 'ורידין' כפירוש הרמב"ם ול"ב כפירוש הרש"י עי"ש, וע"ע אבן האזל ואו"ש שם, ומשמר הלוי סי' נג'. *(כללא דמילתא אות ג'). והאי תוך ל"ד דהא לא אפשר אלא על אוירו של תוך כלי - עי' תוספ"ק (שלו"ר) בביאור הרש"י. ד"ה אויר - וכשהגיע דם לאויר וכו' לא מבע"ל דמשנכנס לתוכן הוי קבלה - מה הכרח הרש"י עי' פני"מ, ח"נ, ואבן האזל מעשה"ק ד. ט., ועי' חי' הגרי"ז כאן ובמנחות יא. דדעת הרמב"ם דאויר הכלי ככלי וכן בעיא דגמ' אויר שאין סופו לנוח מיירי באויר של תוך הכלי עי"ש, ובזבח תודה [ד"ה אויר] נסתפק בדעת הרמב"ם, ועי' אבן האזל הנ"ל. וע"ע בהגרי"ז שהקשה בין לרש"י ובין להרמב"ם מסוגיא דמנחות דף יא., וע"ע מנח"א עמ' ט', ומנח"א מנחות עמ' קנט'. *(כללא דמילתא אות ד'). ד"ה מים שבתוכה - ופסק ליה חיותייהו - עי' גלהש"ס שציין להר"ש בפרה, וע"ע רש"ש ומצפ"א. ד"ה וקא פשיט - וראוי היה לנוח אי לא שבא זה וקלט - עי' חזו"א הא לכאורה י"ל מחמת כך דליחשב אין סופו לנוח. ד"ה אי אתה מודה - והתורה אמרה דם מהפר יקבלנו - עי' זבח תודה ד"ה נשפך הדם. ד"ה זאת אומרת - דהא אין המים שותתין וכו' - מבואר היטב בהר"פ בשטמ"ק. ד"ה שהיה כבר - צריך שיהא שלם בשעת קבלה כבשעת שחיטה - עי' קושית המצפ"א. ד"ה שעות פוסלות - שאם נולד בניסן וכו' אסור לזרוק דמו בעשירית וכו' - הקשה הגרי"ז הא אם אזלינן בתר ימים ולא שעות היה נחשב עברה שנתו כבר משקיעה"ח דליל יד' וא"כ נמצא דהשעות מכשירות ואמאי נקטינן שעות פוסלות בקדשים, וע"ע חי' הגרז"ס, משמר הלוי סי' נה. ח., וברכת כהן סי' ל'.

תוס'

ד"ה זאת אומרת - מהכא הו"מ למיפשט לעיל - עי' דחיית ראש המזבח (שלו"ר בחידושים). וצ"ע פרק המזבח מקדש וכו' - עי' קה"י סי' יח' שתירץ דשם הוי אויר שאין סופו לנוח ולכך נשארת הגמ' שם בבעיא. ד"ה קדשים קלים - ותימה דלעיל וכו' לא קאמר קק"ל מנין - עי' מצפ"א, קר"א, וטה"ק, ועי' מרומי שדה בגמ'.

דף כו.

גמ'

שחט ואח"כ חתך פסולה - פירש"י דנפסל דם הרגלים ביוצא, ולכאורה דם זה מעולם לא היה בפנים, ש"מ דדבר הצריך לפנים נפסל בחוץ אעפ"י שמעולם לא היה בתוך המחיצה - דב"א ח"ג א. לב. חותך באבר עד שמגיע לעצם - לכאורה השתא מצי נמי שוב למימר חתך ואח"כ שחט - עי' הר"פ וגליון בשטמ"ק, וע"ע שפ"א, לח"מ פסוהמ"ק א. יד., ואו"ש שם. קיבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ דם המובלע באברים דם הוא - הריטב"א בחולין דף ג. חידש דאין פסול יוצא לאחר שחיטה-שכשירה בזרים ופסולים-אלא רק לאחר קבלה, והקשו האחרונים עליו מסוגיין דלדבריו מה אכפת לן בדם הרגלים שהוא בחוץ הא כל זמן שלא נתקדש בקבלה אין בו פסול יוצא, ועי' זכר יצחק סי' מז', מקור ברוך ח"א סי' יט', דב"א ח"ג סי' א' ענף ח', חזו"א, ובמנח"א עמ' יד' טו'. ש"מ דם המובלע באברים דם הוא - עי' חי' הגרי"ז בשם הגר"ח שהקשה דילמא חל על הדם פסול יוצא מחמת הבשר, ועי' קה"י סי' כ' בביאור תירוץ הגר"ח, ועע"ש דמייתי דעות האם דם אקרי גם בשר, וע"ע מנח"א עמ' יח'. *(כללא דמילתא אות ז\א). דלמא משום שמנונית - צ"ע אי חיישינן לשמנונית תיפו"ל בלאו יוצא דהא מתערב שמנונית דאברים בדם המזרק ושמנונית פסולה לזריקה - עי' שלו"ר בשם תוספ"ק, וע"ע מה שדן המקד"ד ריש סי' טז'. ש"מ בשר קק"ל שיצא לפני זריקת דם פסול - עי' קושית שפ"א. פרכסה ויצתה לדרום וחזרה כשרה - צ"ע מאי ס"ד שיהא פסול יוצא מצפון לדרום - עי' מנח"א עמ' כב'. והביאום לה' עד שתהא כולה לפנים - א) פסוק זה נאמר בשחיטת הבהמה, והאם בקבלת הדם וכן בעופות בעינן נמי שיהא כולה בפנים - עי' מש"כ במקור ברוך ח"א סי' יט' (ד"ה והנה כתר"ה), וח"ב סי' י"ב. ב. ב) כתב הזבח תודה (מט: ד"ה ראשו ורובו) דלענין צפון בקדשי קדשים סגי אם נכנסה ראשה ורובה בצפון כמו באדם לעיל ודוקא לענין חוץ גלי קרא דבעינן כולה בפנים, וכ"כ המנ"ח מצוה קט"ו וחי' הגרי"ז במנחות נו., וראה מש"כ המנח"א עמ' כ'. בעינן שחיטה על ירך - עי' לקמן נח. שטמ"ק ד"ה בעינן. וראה בתורת הקודש (ח"א סי' מה') שחקר אם דין שחיטה על ירך הוא מדין צפון דכל שאינו ירך המזבח נחשב כשחיטת דרום או שהוא פסול חדש, עי"ש כמה נפק"מ בזה, והביא ראיה מדמסקינן שחיטה על ירך ולא קבלה ש"מ דהוא דין חדש בשחיטה דאם הוא מדין צפון הרי בעינן גם קבלה בצפון, ומאידך הוכיח מלשונות הראשונים דמשמע שהוא מדין צפון. נתלה וקיבל וכו' אין דרך שירות בכך - עי' יד: תוד"ה הג"ה, ועי' מה שהקשה השפ"א, ובחי' הגרי"ז ביאר דאין זה פסול בפ"ע דדרך שירות אלא משום דבעינן עמידה על הרצפה עי"ש, אכן בחזו"א סי' ל. ב. הקשה אמאי אינו פסול מטעם שיש הפסק בינו לרצפה כדלעיל כד. ותירץ דמשמע דאין דין עמידה על הרצפה אלא אם עומד שלא יהא דבר חוצץ, ודו"ק דמבאר דלא כהגרי"ז. *(כללא דמילתא אות ח'). אישתבשת שחיטה על ירך ולא קבלה - בביאור פלוגתת שמואל ואבוה עי' מנח"א עמ' כח'. תלה וקיבל בקדשים קלים דכשרה דאויר פנים כפנים - בסוגיין מוכח דאויר עזרה כעזרה, ואילו בשבועות ריש דף יז. לגירסא אחת הוא ספק הגמ' בטמא שתלה עצמו באויר עזרה כדי שהייה אי אויר עזרה כעזרה, ובתוס' שם באמת הקשו ודחו גירסא זו, אבל הרמב"ם שגגות יא. ד. פסק דהדבר ספק אי אויר עזרה כעזרה ומוכח שכך גרס בגמ', ותמה עליו המשל"מ שם מסוגיין ומדלעיל כה: דקי"ל אויר כלי ככלי וכן מסקינן לקמן פז: דאויר מזבח כמזבח - ועי' בזה קה"י בשבועות סי' יב'. הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו א"ל לאו אמרת וכו' - השפ"א הקשה מה מוכיח מהתם הא התם גופו והכא שערו, ועי' קר"א, וע"ע או"ש פסוהמ"ק א. יד. שביאר ספק הגמ'. בבואם אל אה"מ עד שיבוא כולו - [כעי"ז בכתובות כה.], ועי' חי' הגרי"ז מאי שנא מכל התורה דסגי לכתחילה בראשו ורובו, ובהגהות מהרש"ם ציין למשל"מ פט"ז מטומאת צרעת ה"ו, וע"ע חי' הגר"ח הלוי ביאת מקדש ג. כא., ובמנח"א עמ' כ'.

רש"י

ד"ה אמר רב חסדא - והדם מעוכב ע"י חתיכה מלעלות וליכנס בפנים - לכאורה קודם שחתך כבר נפיק מעט לתוך הגוף - עי' רש"ש, עול"ש, שפ"א, ועי' אבן האזל פסוהמ"ק א. טו., וע"ע זכר יצחק סי' מז' שהאריך בביאור הסוגיא. ד"ה פרכסה - והאי וחזרה לאו דוקא - דמשמע דמיירי לאחר קבלה - עי' ח"נ ושפ"א, ועי' חזו"א סי' ו. ג. שפירש באופן אחר. ד"ה שחיטתן בפנים - דכתיב בשלמים ושחטו פתח אה"מ - צ"ע מה נצרך לקרא תיפו"ל דאם אינו בפנים הוי שחוטי חוץ - עי' מנח"א עמ' כא'. ד"ה וקיבול דמן - קבלה בפנים נפק"ל מלעמוד וגו' - אין לפרש כדלעיל דסמך קבלה לשחיטה דההוא בעולה דהיא קדשי קדשים. ד"ה הכניס ראשו ורובו - כדילפי' לקמן וכו' עד שיבא כולו - צ"ע דהוא רק דין לכתחילה לשיטת רש"י גופיה לקמן ד"ה היא וכתוד"ה חתך והיכי ילפינן מינה פסולא, האמנם דשיטת הרמב"ם דהוי לעיכובא, ועי' פני"מ מה שכתב בדעת הרש"י. *(כללא דמילתא אות ו'). וגבי עזרה וכו' דכיון דגלי בחדא גלי בכולהו - פי' דהקרא קאי על היכל וילפינן מיניה נמי עזרה, אמנם הגר"א גרס קרא אחרינא (ש"נ ט') דקאי אעזרה גופה, ועי' חי' הגרי"ז. ד"ה פרכסה - מהן לא הובא וגו' ומבשר בשדה טריפה - הנך תרי קראי חד לדם וחד לבשר ועי' לקמן פב: רש"י ד"ה בשדה. וצ"ע דהכא לענין פסול יוצא דבשר למה הביא רש"י קרא דדם - תוספ"ק (שלו"ר), ועי' בזה חי' מרן רי"ז הלוי ריש פסוהמ"ק שיסד דאיכא ב' הלכות ביוצא חדא בקדשים וחדא כבעלמא דהוי איסור אכילה כטריפה בחולין, וכעי"ז כתב בזכר יצחק סי' מז', וע"ע בחי' הגר"ח עהש"ס סי' לז', ובאבי עזרי פסוהמ"ק א. לג. השיג על הגרי"ז, וע"ע מנח"א עמ' כג'. *(כללא דמילתא אות ז'\ב'). ד"ה היא בפנים כו' מהו - לשוחטה לכתחילה - כתוס' ד"ה חתך, וכן מבואר בשטמ"ק, אמנם באו"ש פ"א מפסוהמ"ק מפרש באופן אחר. ד"ה בקדשי קדשים - דכתיב בהו על ירך - עי' תוספ"ק (שלו"ר) וקר"א. ד"ה ציציתו - ציצית ראשו - עי' מש"כ לעיל יט. על רש"י ד"ה יצא שערו. במתני' ד"ה ע"ג הכבש - או במזבח וכו' - עי' ר"ע ברטנורא, וכתב השפ"א (ע"ב על תוד"ה אמר) דמדבריו ומדברי הרמב"ם משמע דלא כפירש"י אלא חדא קתני, וכ"כ בדעת הרמב"ם המהר"י קורקוס (פסוהמ"ק ב. י.).

תוס'

ד"ה שחט - דדם פסול אינו בטל ברוב - עי' זבח תודה ד"ה דלמא-דלמסקנא דבשמנונית מיירי קשיא, וע"ע דב"א ח"ג ז. א., ומש"כ לישב בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים. ד"ה חתך - היינו לכתחילה - וכן דעת רש"י, ודעת הרמב"ם פסוהמ"ק א. יד. דאפילו דיעבד פסולה, ועי"ש לח"מ שהסתפק בדברי תוס' האם מה שכתבו דהוי לכתחילה סברי כן רק להו"א אבל למסקנת הגמ' סברי כהרמב"ם או דאף למסקנא סברי דהוי לכתחילה, ובאו"ש כתב דאף רש"י סבר דלמסקנא פסול, וע"ע חיבת הקדש (שלו"ר בחידושים), וזבח תודה (מט: ד"ה עד). והאם לדעת הרמב"ם חייב כה"ג משום שחוטי חוץ - נסתפק בזה החזו"א (כאן במכתב, ולקמן קז.). *(כללא דמילתא אות ו'). ד"ה שמע מינה - וא"א לומר כן וכו' דדם האברים בלאו - עי' צ"ק דקושית תוס' לפי גירסתו ברש"י (עי' ש"נ יא') אבל לגירסא שלפנינו היא גופה קושית הגמ' לפירש"י, וע"ע פני"מ דרש"י למד ש"מ וכו' כקושיא ואילו תוס' בניחותא, ועי' שפ"א. ואין לפרש וכו' קודם שנפרש מן האבר - וכן משמע דעת הרשב"א בתוה"ב - חש"ל. א"נ לענין דאין מועלין בו [לקמן מו.]@18 ואין חייבין עליו משום פיגול - @19[מתני' לקמן מג.]. או לענין דם חטאת שניתז על הבגד - עי' קר"א ושלו"ר בחידושים. ד"ה דילמא - וקשה לר"פ וכו' פירוש דאינם פסולין - כן הוא הגירסא שם דף צ. בש"נ אות א'. דדומיא דלעיל וכו' בחזרה קודם קבלה - דלא כפירש"י דאף היציאה הוי לאחר קבלה, וחזרה לאו דוקא אלא אגב סיפא - צ"ק. אבל מ"מ נפסל ביוצא לכו"ע - עי' קר"א שהקשה על תוס' דאין משמע כן הסוגיא דלקמן, וע"ע ח"נ שדקדק מהרמב"ם דלא כתוס'. וע"ע אבן האזל פסוהמ"ק א. לג. ועי' מש"כ בגמ' לקמן דף צ.

דף כו:

גמ'

אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו וכו' עד לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר: א) האם שמואל מיירי גם בעוף או רק בזבחי בהמה - עי' תוס' סו. ד"ה למעלה ובשטמ"ק שם ועי' זבח תודה כאן ד"ה נתן, וע"ע חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' מה' ד"ה ולפי המבואר, והערה רעג. ח. לכנסת ראשונים. ב) בחי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק פ"ב הל' טז' כתב דשמואל חידש דבעלים נתכפרו רק בזריקת מזבח כדיליף מקרא - ולא בזריקה דפרוכת ובין הבדים, וכ"כ האו"ש פסוהמ"ק ב. י. לדקדק מלשון הרמב"ם, וכ"ד הזבח תודה ד"ה ואת הניתנין בפנים, וכן דעת חזו"א עי"ש, וע"ע מקד"ד סי' לג. א. ד"ה שלא במקומו. אמנם בפיהמ"ש להרמב"ם איתא דהניתנין בפנים הוא שזורקין דמן על מזבח הפנימי או אל מבית קה"ק עכ"ל, ומשמע דמהני אפי' בהזאות דקה"ק, ועי' אבן האזל פסוהמ"ק טז. ו., וע"ע מנח"א עמ' כט'. ג) עי' במנח"א עמ' לא' דדעת הגר"ח דבזריקה שלבמ"ק נתחדש דין זריקה מחודשת ואין בה קפידא על חילוק ומנין מתנות וכן על קרנות מזבח בדוקא, ודקדק שם דהח"ח בזבח תודה פליג, ועע"ש בדעת החזו"א (סי' יב. א.), וכן דעת הקר"א לקמן לז: דא"צ ב' מתנות בזריקה שלבמ"ק לב"ש דמצרכי ב' מתנות בחטאת. *(כללא דמילתא אות י'). ד) האם בקרבן פסח הורצה נמי בזריקה שלבמ"ק אף דעיקרו לאכילה ובשר לא הותר - עי' חשק שלמה שנסתפק בזה, ובאו"ש פסוהמ"ק ב. י. נקט דלא מהני, ובחזו"א סי' ז. א. נקט דמהני, ודעת האבי עזרי פסוהמ"ק ב. י. כאור שמח ועי"ש שהשיג על דברי החזו"א. ה) האם כשם דזריקה שלבמ"ק לא שרי בשר לאכילה ה"ה דלא שרי הקטרת אימורין למזבח - בזבח תודה נקט דה"ה שאין מקטיר האימורין, וכ"כ הגרי"ז, וחזו"א ז. א., ואו"ש פסוהמ"ק ב. י., וע"ע עול"ש ושפ"א לקמן כז: סו:, ועי' משנת ר' אהרן יב. ח., וע"ע מנח"א עמ' לג'. *(כללא דמילתא אות ט'\א'). ו) כתב הגרי"ז בשם הגר"ח דאיסור מעילה פקע מהקרבן בזריקה שלבמ"ק וכן דעת העול"ש לקמן סו:, והחזו"א (ז. א.) פליג דנשתייר איסור מעילה, ועי' שהאריך בזה במשנת ר' אהרן יב. ד-ו, וע"ע מנח"א כאן ולקמן עמ' שב', והערה רעג. ח. לכנסת ראשונים. *(כללא דמילתא אות ט'\ב'). ז) האם בזריקה שלבמ"ק איכא דין דשפיכת שיריים - דעת החזו"א ריש סי' יב' דליכא שפיכת שירים עי"ש שהוכיח זאת, ובמשנת ר' אהרן סי' יב. ז. האריך בזה ודעתו דאיכא דינא שפיכת שירים, וע"ע מנח"א עמ' מ', והערה רעג. ז. לכנסת ראשונים. ח) האחרונים דנים דלכאורה הואיל והבשר והאימורין פסולין נמצא דהוי כקרבן שאין לו בשר ואמאי מכפרת הזריקה הא קי"ל כר"י (לקמן קד.) דאם אין בשר אין דם - עי' מה שתירצו בזה טה"ק (לו. על תוד"ה שיאכלוהו), עול"ש בסוגיין, חי' הגרי"ז ד"ה עוד יש להביא, חזו"א ז. א., קה"י מנחות סי' ו. ב., ומשנת ר' אהרן סי' יב. ח. ט) המקד"ד סי' לג. א. (ד"ה ובחישב) נסתפק בג' מתנות אחרונות של חטאת האם שייך בהן דינא דשלבמ"ק כמקומו, כיון דאתרבי לכפרה בלבד וג' מתנות הללו אינן מכפרות עי"ש. ובמקור ברוך ח"א סי' יב' (ד"ה והנראה לי) כתב בפשיטות שדם שירים למ"ד שמעכבין כיון שאין באין לכפרה אלא למצוה בעלמא לא אמרינן בהו שלבמ"ק כמקומו ואין לך אלא מקומן שיחדה להן התורה. [בענין זה אם שירים הן גמר העבודה או מצוה בפ"ע - עי' מש"כ לקמן נב. בגמ' ד"ה שירים]. וראה עוד במקור ברוך שם (ד"ה והבט נא) שכתב דבקרבנות עכו"ם שאינן באין לכפרה וריצוי ודאי לא נאמר בהן דשלבמ"ק כמקומו. ואי ס"ד וכו' למ"ל יחזור הכשר ויקבל - לכאורה יחזור כדי לעשות המצוה כתיקונה - עי' שפ"א וראש המזבח (שלו"ר). וע"ע מש"כ חי' הגרז"ס ודביר הקודש אות רא'. מי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר באכילה - לכאורה האיכא מתני' דריש מסכתין כל הזבחים שנזבחו של"ש כשרין אלא שלא עלו לבעלים - עי' שלו"ר בשם תוספ"ק. אין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה - בטעם וסברת דין זה - עי' ברש"י לקמן ריש לב. שכתב משום דכתיב המקריב אותו לא יחשב-בראוי להקרבה הכתוב מדבר, והרמב"ם בפיהמ"ש שם כתב הטעם לפי שלא קרב המתיר כמצותו, [וצ"ב דזה טעם דוקא למחשבת פיגול ולא למחשבת שלא לשמה, ועי"ש טה"ק], ובהערה רפא' לכנסת ראשונים הביא עוד מהקרית ספר פסוהמ"ק פי"ד שכתב דהוי סברא דבעינן מחשבת עובד, ופסול לאו עובד הוא. ובעיקר דין זה - ראה בתוס' מנחות ה: ד"ה במי, ובשטמ"ק שם אות ז' בהשמטות שהקשו מאי נפק"מ בזה הא בלא"ה נפסל מטעם עבודת בע"מ עי"ש, ועי' אחיעזר ח"ג סי' סו', ומנח"א מנחות עמ' נח'. ובמקום הראוי לעבודה - א) דהיינו לאפוקי נפגם המזבח כדאיתא במנחות דף ה:, והקשה השטמ"ק אות ג' דתיפו"ל דהוי כמחשב לזרוק על הרצפה, ומשמע דמפרש דמיירי דמחשב לזרוק על המזבח הפגום, וכן מפרש הרגמ"ה (הובאו דבריו בשטמ"ק מנחות ה: אות ח' בסופו), אולם מפירש"י במנחות ה: משמע דאיירי דמחשב מחשבת פסול בעלמא כגון לאכול שירים בחוץ אלא דמחשב כן בשעת פגימת המזבח, וכ"מ בלשון המיוחס לרשב"א שם, ולפי"ז לא קשיא קושית השטמ"ק. ב) בעיקר הדין צ"ע למאי נפק"מ שאינה מחשבה והלא בלא"ה פסול הקרבן משום שחיטה בשעת פגימת המזבח כדאיתא לקמן דף נט., והרש"י במנחות ה: (סוף ד"ה ובדבר) תירץ דנפק"מ כשיתקן המזבח יקטירנו, וכעי"ז פירש הרגמ"ה (הו"ד בשטמ"ק שם סוף אות ח'), וצ"ע איך יוכל להקריב כשיתוקן המזבח הלא נפסל כבר מטעם דחוי כמבואר בסוגיא לקמן דף נט., ועי' מה שתירצו בזה האחיעזר ח"ג סי' סו. א., והאו"ש פסוהמ"ק יד, ד., מקד"ד סי' לג, ב, ד"ה הקשה, עול"ש במנחות ה:, ומנח"א מנחות עמ' ס"א. והנה השטמ"ק במנחות ה: אות ח' תירץ דאיירי במנחה דבמילי להקטרה לא נאמר דין זה דנפסל כשנפגם המזבח, אולם רש"י פליג בזה מדלא תירץ שם כך, ואזיל רש"י לשיטתו כמו שכתבתי לקמן נט. בגמ' ד"ה הכא נמי (אות א'). עוד תירץ השטמ"ק הנ"ל דבאמת הקרבן פסול בלא"ה אלא דנפק"מ דלא יהא חיוב כרת משום פיגול, וכן סובר הקר"א במנחות שם.

רש"י

ד"ה לכפרה נתתיו - הקשתי דכל מקומות וכו' - עי' שלו"ר בשם ראש המזבח ביאור הדרשא לפירש"י. דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל - עי' חי' הגרי"ז דכונת רש"י דזריקה עושה כפרה וגם היתר אכילה בבשר, ולא דכיון שנתכפר לבעלים ממילא מותר הבשר באכילה. *(כללא דמילתא אות ט'\א'). ד"ה ובדבר הראוי לעבודה - לאפוקי מנחת העומר שהיא על שעורים - פי' שאין ראוין לשאר קרבנות, ועי' מש"כ רש"י מנחות דף ה:, ועי' גירסת שטמ"ק [ש"נ ט'] והיינו משום דהוי חדש האסור באכילה ואינו ממשקה ישראל, וכן מפרש תוס' מנחות ה: ועי"ש שהקשה על פירש"י, וע"ע רמב"ם פסוהמ"ק יד. ג. ובהשגת הראב"ד שם ובכס"מ וברה"ז, ועי' מנח"א מנחות עמ' נח'. ד"ה חזר וחישב - בעבודה שניה - עי' אבן האזל פסוהמ"ק טו. טז. שדייק מהרמב"ם דפליג דאפילו חזר וחישב באותה עבודה, עי"ש שביאר דעתו.

תוס'

ד"ה אמר שמואל - אבל אניתנין ע"ג הכבש לא קאי - א) תוס' נסתפקו בזה אבל ברמב"ם משמע דגם על הכבש קאמר שמואל - זבח תודה, ועי' קר"א וח"נ. ב) וישלעיין דהנה מבואר לקמן נג: דבקרן דרומית מזרחית לא היה יסוד ואין בה נתינת דם לפי שאינה בחלקו של טורף, וא"כ כבש שודאי אינו בחלקו של טורף לא הוי מקום דמים, ומה שייך לומר בכבש שלבמ"ק כמקומו דמי - עי' תורת הקודש ח"א סי' כט' שמחדש דלענין דין שלבמ"ק כמקומו אין קפידא על מתן דם בחלקו של טורף לפי שאין זה לכפרת בעלים אלא להכשר הקרבן גרידא. ור' יוחנן וכו' היינו דוקא לרבנן אבל לר"י אית ליה כמקומו דמי - עי' ההכרח לזה בתוס' ריש כז., וע"ע בתוס' דף כז: ונראה דאין זה מתאים עם פירוש קמא דהתם, וע"ע מש"כ לקמן דף פד: על תוס' בסוף העמוד שם. אבל לא מצי וכו' על בחוץ שנתנו לפנים שנפסל בביאתו בהיכל וכו' - אמנם הרמב"ם פסוהמ"ק ב. י. פסק כמקומו דמי אף על חוץ בפנים, וצ"ל דקאי אשאר קרבנות דרק בחטאת נפסל כשנכנס לפנים - מהר"י קורקוס שם, זבח תודה (ד"ה ואת הניתנין בחוץ), וקר"א, וע"ע ח"נ, מרומי שדה, מקד"ד סי' לג. א. ד"ה ושלא במקומו, אבן האזל, ומנח"א עמ' לג'. ד"ה לכפרה - בעלמא דרשי' וכו' - עי' שלו"ר בכונת תוס'. ד"ה ואי - אמאי יחזור ויתן למטה הרי כבר נתכפר - הקשה הגרי"ז הא למעלה נתן באצבע ודמים של מטה טעונין כלי, ועי' חזו"א שעמד בזה, וע"ע מנח"א עמ' מא'. וי"ל וכו' לא הוי כמכופר - עי' קושית צ"ק, וע"ע מרומי שדה, ומקור ברוך ח"א סי' יב' (ד"ה והבט נא). מיהו קשה לרבנן וכו' - עי' תירוץ השפ"א ד"ה בגמ', ועי' תירוץ או"ש פסוהמ"ק ב. יב., ותוס' גופיה לקמן פא: ד"ה נתן כתב כן אליבא דרבנן, ועי' מש"כ שם. ד"ה הכא - תימה וכו' - עי' תירוץ זבח תודה, ועי' ראש המזבח (שלו"ר). דאין לך עושה שירים ופסול אלא טמא וכו' - עי' ביאור התירוץ בשטמ"ק, וע"ע שפ"א קר"א ח"נ ולש"ז בשלו"ר.

דף כז.

גמ'

זריקה דלא שריה בשר לאכילה לא מייתא לידי פיגול: א) יש לעיין הא מ"מ אכילת מזבח היא ומ"ש מחישב לשפוך שירים למחר דאף דאין מתיר בשר לאכילה הוי פיגול משום דהוי אכילת מזבח - עי' מקד"ד סי' לג. א. ד"ה ובחישב, ועי' בחי' הגרי"ז לעיל יג: ובמנחות יג. (והאריך בזה במנח"א עמ' מד') יסוד הגר"ח דפיגול על זריקה אינו מטעם מפגל על אכילת מזבח אלא הוי מחשבה על עבודת זריקה, ובזה הוא חלוק ממחשבה על שפיכת שירים, ועי' בזה בחי' הגר"ח עהש"ס סי' שכ', וע"ע מנח"א מנחות עמ' קצה'. ב) איתא בתוספתא פ"ב מ"א דהשוחט ע"מ שיזרקו ערלים וטמאים את דמו למחר הוי פיגול, וצ"ע הא הוי זריקה פסולה דלא שריא בשר לאכילה, ועי' קר"א לקמן לו: ד"ה חישב, חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' 90 ד"ה ונראה, חזון יחזקאל שם, ומנח"א עמ' מז'. והנה הרמב"ם השמיט הך דינא דהתוספתא, ועי' מנח"א עמ' נ'. *(כללא דמילתא אות יא'). ג) באחיעזר ח"ג סי' נד' דן בקרבן ציבור הקרב בטומאה וחישב בו מחשבת פיגול אי הוי פיגול לדעת הראשונים דאין הבשר נאכל משום דנטמא, [עי' מה שציינתי בזה על רש"י צט.]. עוד דן באחיעזר ח"ב סי' ל. ה. במחשב בשחיטה על זריקה חול"ז ואח"כ בפועל זרק שלבמ"ק האם הוי פיגול כיון שהקרבן כשר ונתכפרו בעלים, ולא דמי לציור דסוגיין עי"ש. ד) בחי' הגרי"ז נסתפק בזריקה שלבמ"ק האם כשם שאין חייב על פיגול ה"נ לא חייב על הבשר בנותר וטומאה (עי"ש ד"ה והנה יש להסתפק). מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר"י - הרמב"ם פסוהמ"ק טז. ו. פסק דינא דהאי ברייתא והשיג עליו הראב"ד וכן הקשו האחרונים דהא אוקימנא במחשבת הינוח וכר"י והרמב"ם הרי פסק כרבנן, ויש שפירשו דהרמב"ם ל"ג בסוגיין "ואליבא דר"י" - עי' ברה"ז וח"נ, וע"ע כס"מ, זבח תודה ד"ה ואיכא מרבוותא, חי' הגרי"ז ד"ה והנה הר"מ, קר"א, אחיעזר ח"ב סי' ל', קה"י סי' כב'. *(כללא דמילתא אות יב' יג'). אי הכי איפסולי נמי לא ליפסל - עי' שטמ"ק וח"נ מאי אי אמרת בשלמא. ריש לקיש אמר וכו' תנן חישב ליתן וכו' - לפי מש"כ רש"י דהך תיובתא היינו הך תיובתא דשמואל לעיל צ"ע לישנא דתנן דהא ברייתא היא, ועי' קר"א (וש"נ אות ד'), וע"ע פני"מ ח"נ שפ"א וטה"ק שדנים אמאי מקשה לר"ל מברייתא הא מצי לאקשויי ליה ממתני'. רבי יוחנן אמר - עי' כללא דמילתא אות יד'.

רש"י

ד"ה מי שפיגולו - ומינה כי חישב בשחיטה וכו' - עי' חי' הגרי"ז בשם הגר"ח שמבאר כיצד אפשר למילף זאת הא סו"ס הוי זריקה כשירה ועבודה כתקנה, ועי' חזו"א, וע"ע בזה מנח"א עמ' מד'. ד"ה כאן שנתן בשתיקה - דמחשבת זריקה זו מחשבה היא לפסול וכו' ולא לפגל וכו' - ביאר השטמ"ק דמ"מ נפסל מידי דהוה אמחשבת הינוח וכר"י, ועי"ש מה שהקשה על רש"י וכעי"ז הקשה הרעק"א, ועי' בזה חי' הגרי"ז ד"ה והנה הגרע"א, או"ש פסוהמ"ק ב. יב., אחיעזר ח"ב סי' ל', קה"י סי' כא', ומנח"א עמ' נב'. *(כללא דמילתא אות יג'). ד"ה סבר לה - תנא דמתני' - עי' תוספ"ק (שלו"ר).

תוס'

ד"ה ואי - תימה ואי לאו כמקומו דמי לאלתר אמאי כשר - פי' ברישא הא לר"י דפסול מחשבת הינוח ה"נ פסול מחשבת חוץ למקומו - צ"ק, ח"נ, וע"ע קר"א ועול"ש. ד"ה יצא - וי"ל דהא דמיתסר באכילה וכו' - תירוץ זה מישב קושיא השניה דחיסרון דשירים הוא פסול צדדי לגמרי ולא דמי לסוגיין דב' הפסולין הן בזריקה, [וה"נ ליכא למילף מלא יחשב דהתם עכ"פ הפסולין הוו בעבודות משא"כ נחסרו השירים] - עי' ח"נ וצ"ק. וי"ל דמי שפיגולו וכו' - תירוץ זה קאי אקושיא קמייתא דמי שפיגולו גרם לו שמעינן רק בשתרוייהו בחדא עבודה קמ"ל לא יחשב דאפי' בב' עבודות - ח"נ, ריא"ח, צ"ק. א"נ אימא ה"מ - הוא תירוץ נוסף לקושיא קמייתא, ועוד תירוצים על קושית תוס' עי' בשטמ"ק בסוף העמוד מהר"פ, ועי' טה"ק, וע"ע מש"כ בחי' הגרי"ז ד"ה ונ"ל. (לאלתר כשר הוא דיבור בפ"ע כמש"כ בש"נ כד') - ונראה דר"י לא עביד וכו' - עי' קה"י סי' כא. ב. על דברי תוס'. וע"ע מש"כ לקמן לו. על תוד"ה שיאכלוהו. דאי לא"ה ליפלוג בניתנין למעלה למטה וכו' - פי' במתני' לו. דאמרינן שם בגמ' דמודה ר"י דכשר משום דשלבמ"ק כמקומו דמי, ואי סבר דעכ"פ הבשר פסול הדרא קושיא דליפלוג לפסול הבשר - צ"ק. ד"ה אלא - והקשה ה"ר חיים וכו' - עי' תירוץ הגרי"ז ד"ה ובזה תתישב. סברא הוא שדבר אחר יגרום וכו' - אם כגירסת צ"ק (ש"נ כו') צריך לגרוס שדבר אחר לא יגרום לו כיון וכו' ומה שבסוגריים נמחק, ואי כשטמ"ק צריך לגרוס כלפנינו בתוס'. בסוף הדיבור - לא דמיא להכא - עי' מה שביארו צ"ק וריא"ח. ד"ה וריש לקיש - אע"ג דלר"ל צריכי לשנויי כדרבא - כדמסקינן לעיל כו: דהא קמ"ל כדרבא, ועי' ראמ"ה וקר"א.

דף כז:

גמ'

אמר ר"א מזבח הפנימי מקדש פסולין - עי' מקד"ד סי' ד. ג. שהוכיח מכאן שא"צ לערוך שם מערכה כתקנה דהא איתא לקמן סב: דהגיזרין אמה על אמה וא"א במזבח הפנימי שהוא באמה בת ה' טפחים עי"ש. הו"א ה"מ דם דחזי ליה אבל קומץ וכו' אימא לא - לאו דוקא קומץ וה"ה שאר אימורים - עי' תוספ"ק (שלו"ר) שהוכיח כן מהרמב"ם, אמנם לפי' ב' שכתב שטמ"ק בשם הר"ש מאיברא א"ש דנקט קומץ בדוקא. והנה דבר חידוש כתב בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) במפתחות אות כא' - דאף בשר קדשים הנאכלין שנפסלו מזבח הפנימי מקדשם שאם עלו לא ירדו דהרי המזבח מקדש אף שאין ראוי לו עי"ש, ונראה פשוט דהוא למד דדין עלו לא ירדו הוא דין מסוים דקידוש מזבח ולא חל על הפסולין דין הקטרת קרבן, דהרי בבשר קדשים לא שייך כלל דין הקטרה - ועי' מש"כ בענין זה בריש פרק המזבח מקדש. מיתיבי וכו' חיצון אין פנימי לא - לכאורה מה מותיב לר"א הא בלא"ה קשיא על הברייתא דמסייעת לר"א - עי' עול"ש. קטורת זרה שעלתה למזבח החיצון תרד - הוא מפורש במתני' לקמן פה:, ועי"ש שטמ"ק ד"ה והקטורת. והנה צ"ב אמאי נקטה הברייתא קטורת זרה ופירש"י דהיינו קטורת נדבה, והלא כל קטורת אסור להקטיר במזבח החיצון וכמש"כ בהדיא בשטמ"ק הנ"ל - עי' בתורת הקודש ח"א סי' מט. ג. שאין מזבח החיצון מקדש פסולין אלא הראוי לו והפנימי בין ראוי לו בין שאינו ראוי - המשך חכמה פרשת פקודי (שמות מ. י.) דקדק דין זה מלשון הקרא, דבמזבח העולה כתיב "והיה המזבח קדש קדשים" כלומר שהוא מקדש רק "קדשים" ולא הנך שלא קדשי כגון קמצים שלא קדשו בכלי ואינם ראויין לו, אבל בשאר כלי המשכן כתיב "והיה קדש" כלומר שמקדשין הכל ואפילו שאין ראוי לו. האי רצפה והאי כלי שרת - א) עי' קושית הר"ש מאיברא בשטמ"ק, ועל תירוצו הראשון עי' במנח"א עמ' ס' קושית הגרי"ז ומה שתירץ בשם המקד"ד סי' ה. ב. ואבי עזרי פסוהמ"ק ג. ה., ועי' חזו"א בליקוטים א. ו., וע"ע תפא"י במשניות פ"ט אות כט' . ועל תירוצו השני עי' במנח"א עמ' סא' בביאור התירוץ, ובמנח"א מנחות עמ' עט'. ועוד בביאור תירוצי השטמ"ק ראה בתורת הקודש ח"א סי' מט. ב. *(כללא דמילתא אות טו'). ב) המשך חכמה (סוף פרשת תצוה) ביאר חילוק בין המזבחות, דמזבח החיצון שהוא רצפה היה יוצא לחולין כשחללוהו פריצים כדאיתא בע"ז נב:, משא"כ מזבח הזהב שהיה כלי שרת לא יצא חולין (עפי"ד בעל המאור בע"ז שם), ומשום כך במזבח החיצון כתיב "קדש קדשים" גרידא ואילו במזבח הזהב "קדש קדשים הוא לה'" דלעולם הוא בקדושתו. [ובעיקר דברי בעה"מ ראה מש"כ באו"ש הל' ע"ז ח. א.].

מתני'

השוחט את הזבח - בענין פיגול בשחיטת פרה אדומה נחלקו ת"ק ור"א במשנה פרה ד. ג. אי פוסל בה במחשב על הזאת דמה ולכו"ע שם שחטה ע"מ לאכול מבשרה ולשתות דמה כשרה, ובדעת הרמב"ם פרה אדומה ד. ג. נתקשו מפרשי הרמב"ם, ועי' חי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק ד. יא. השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ - גדר חדש במחשבת פיגול כתב בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) באות עא' - דענינו הוא תנאי בעבודה כלומר שהוא מכוין בזביחתו ע"מ לזרוק הדם למחר או בחוץ ואם לאו אין לו כונת זביחה אלא רק חתיכה בעלמא, ודייק זאת מלשון הגמ' בכ"מ שנקטה "השוחט על מנת לזרוק דמו חול"ז" או "ע"מ לשפוך שירים למחר" וכדו' - ראה לעיל י. יג: לקמן לה: מנחות יד. ועוד רבות. עוד כתב שם באות עב' דפיגול חל רק אם רוצה באמת שיאכל חול"ז או חולמ"ק, אבל אם ידוע לנו בהדיא שאין דעתו ורצונו לכך-מה שמחשב במוחו תיבות 'לאכול או לזרוק למחר' אין בכך כלום לפסול הקרבן. השוחט את הזבח - האחיעזר יו"ד סי' כו. יב. נסתפק במפגל בשחיטת מיעוט בתרא אי לא הוי פיגול כיון דאין מעכב בשחיטה או כיון דלכתחילה בעינן ב' סימנים הוי פיגול, וע"ע שם ח"ג סי' נא. ג. השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ - פיגול נחשב רק במחשב במזיד חוץ לזמנו או חוץ למקומו אבל בטועה כגון שעוסק בחטאת וחשב שהוא שלמים ומחמת זה כיון לאוכלו חוץ לזמנו ולמקומו לא הוי פיגול דקי"ל עקירה בטעות ל"ש עקירה - עי' במנחות מט., ועי' זבח תודה לעיל דף ה. ד"ה והכי קי"ל, וראה עוד מה שכתבתי במתני' ב. ד"ה שנזבחו שלא לשמן. לזרוק דמו בחוץ - כתב המנ"ח מצוה קמד. ד. ז. דאם חישב בשחיטה פיגול אסור לגמור העבודה ולזרוק הדם דאסור לזרוק פסולין על המזבח, מלבד פיגול בקבלה או בהולכה לשיטת הרמב"ם דכלי שרת מקדש הדם ליקרב דהוי כמו עלו לא ירדו. [יש לעיין אם דברי המנ"ח תליא בחקירת המשל"מ פסוהמ"ק יח. ז. (ליקוטים כח:) אם חל חלות פסול קודם זריקה]. לזרוק דמו בחוץ או מקצת דמו - במקד"ד סי' ז. ה. ד"ה וזה - חקר במחשב על מקצת שירים אי הוי פיגול, דהאם כל השירים חשיבי כמתנה אחת או שפיכת מקצת שירים מילתא היא, ובאו"ש פסוהמ"ק יג. א. פשיטא ליה דא"צ כל השירים, ומסתפק אי בעי עכ"פ כזית. להקטיר אימוריו בחוץ - א) עי' תפא"י במשניות אות כז' שכתב ג' פירושים מהו לשון אימורין. ב) לקמן קח. פליגי במתני' במעלה בחוץ אי חייב דוקא כשבנה מזבח או אפי' על הסלע, ועי"ש שפ"א שנסתפק במחשבת העלאה או זריקה בחוץ אי ג"כ בעי לחשב על מזבח. או מקצת אימוריו - הרש"ש הקשה אמאי לא נקטינן כזית מאימוריו כדלקמן כזית מבשרו, ועי' תירוץ מרומי שדה, וע"ע תוספ"ק (שלו"ר בחידושים), ודביר הקודש אות רי'. או כזית מבשרו בחוץ - א) עי' חי' הגרי"ז שהוכיח דהאי כזית אינו לפי שפחות מכך לא חשיב אכילה אלא הוא שיעור לפסול הקרבן. ב) ע"ע ראש המזבח (שלו"ר בחידושים כח.) שדן אי לר"ש דס"ל בעלמא דכל איסורי אכילה לוקה בכל שהוא ה"נ במחשבת פיגול אפי' פחות מכזית. ג) בשד"ח מערכת ח' כלל יג' דן אמאי לא יהא פיגול בחצי זית מדין חצי שיעור, וע"ע מש"כ על מתני' לקמן כט: (ד"ה לאכול). לאכול בשרו למחר - א) יש לעיין השוחט קרבן שזמנו להאכל ליום אחד וחישב לשם קרבן הנאכל לשני ימים דהוא מחשבת של"ש האם חל עליו דין קרבן מפוגל שחישב לאוכלו חוץ לזמנו והאוכלו בכרת, או רק דין קרבן שלא לשמו, והנה רש"י ב"ק ה. ד"ה ומפגל כתב "כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים" עכ"ל, ותמהו המפרשים הרי אין זה מפגל אלא שלא לשמה עי"ש בפנ"י ושאר מפרשים שתירצו בכמה דרכים, אמנם הצפנת פענח בחידושיו שנדפסו על ב"ק ביאר שכונת רש"י דחטאת זמנו ליום אחד וכשמחשב לשם שלמים שדינם ב' ימים ה"ז מפגל, [ועי' במצפ"א וכן בהגהות ר"ב רנשבורג שפי' הרש"י עפ"י הגמ' מנחות מט. שנקטה לענין פיגול כהאי לישנא דחטאת לשם שלמים וכדפי' רש"י ותוס' שם, אמנם כונתם נראה דחטאת לשם שלמים שנקטה הגמ' וכן הרש"י בב"ק היינו שמחשב בהדיא לאוכלו לשני ימים כשלמים, והצפנת פענח מחדש דאפי' חישב סתמא לשם שלמים נמי הוי פיגול]. וע"ע באחיעזר ח"ב סי' ד' סוף אות ד' שהביא שכן דעת המראה הפנים שחישב חטאת לשם שלמים הוי פיגול, אמנם האחיעזר גופיה פליג דדוקא אם חישב בהדיא לאוכלו לשני ימים ולילה. ב) האתוון דאוריתא בכלל י' (ד"ה והנה כי כן) יצא לחדש מדברי התוס' מנחות כ: (סוף ד"ה נפסל) דאיכא דין פיגול דרבנן, כגון המחשב לאכול הבשר לאחר חצות דמדאוריתא דינו להיאכל עד עלות השחר ורבנן גזרו עד חצות, ואם חישב לאכול אחר חצות הוי פיגול מדרבנן, ועי"ש שהכריח מזה דאיסורי דרבנן עשאום חכמים גם איסור חפצא ולא רק שוו איסור על הגברא, דאל"כ לא שייך שיחול שם פיגול על הקרבן מדרבנן.

רש"י

ד"ה והלן - שלן בשרה - צ"ב אמאי נקט דוקא בשרה ולא דמה - עי' תוספ"ק (שלו"ר). ומה שנקט רש"י 'חוץ למזבח' לפי דאיכא מ"ד לקמן פז. אין לינה מועלת בראש המזבח, ועי' בזה חי' הגרז"ס. והנה רש"י בנדה מ: פירש דלן היינו דם שלן, וביאר שם תוד"ה הלן-דאין לפרש אימורין שלנו דהן בכלל 'הנותר', ובשר הזבח הרי דינו לירד משום דכל שממנו לאישים ה"ה בבל תקטירו, אכן רש"י כאן שנקט לן הבשר, וכן רש"י במתני' לקמן פד. שנקט בין דם ובין אימורין, לפי שבגירסת הברייתא בסוגיין ליתא לתיבת 'והנותר' וע"כ לן כולל אף בשר, משא"כ בנדה דגרסי' 'והנותר' פירש"י דלן קאי אדם ונותר על הבשר. ד"ה וכן מוקצה - שהקצהו לתקרובת - עי' ראש המזבח (שלו"ר). וע"ע מש"כ על מתני' לקמן עא. ד"ה אמרת - פסולן בקדש משבאו לעזרה נפסלו - עי' שטמ"ק פירוש אחר וכן בתוס' סח: ד"ה אמר ובשטמ"ק שם, וע"ע בתוס' שם פירוש שלישי. והנה הקשה השטמ"ק לפירש"י דהא קתני נמי רובע ומי לא עסקינן דרבע לאחר שבא לעזרה, ועי' מה שתירץ בזה חי' הגרי"ז לקמן סח: ונתיבות הקודש כאן. ד"ה אבל קומץ - דכתיב לא תעלו עליו קטורת זרה - עי' מנח"א עמ' נו'. ד"ה האי רצפה - בבנין אבנים שלא נמשח - עי' חשק שלמה שתמה דהרי מזבח שעשה משה נמשח בשמן המשחה, ועע"ש שהאריך לתמוה על דברי רש"י אלו, ובתירוץ קושיתו ראה בתורת הקודש ח"א סי' לט. ז., וע"ע בספר גבורת יצחק עה"ת סי' קלח'. במתני' ד"ה לאכול - ליכא לאוקומה בשלמים וכו' - עי' רש"ש שמפרש באופן אחר.

תוס'

ד"ה לאו - פי' בקונטרס וכו' וקשה וכו' - עי' צ"ק בפירוש הרש"י, וע"ע פני"מ ומה שהקשה עליו השפ"א. ובעיקר קושית רש"י ותוס' עי' מה שתירץ באבן האזל פסוהמ"ק טז. ו. ונראה לפרש וכו' דכיון דמהניא הזריקה וכו' מהניא נמי שלא לפסול במחשבה - פי' דזריקה מהני משום דקלטיה מזבח כדפי' הגמ', ומחשבה פוסלת רק במידי דבמעשה הוי פסול גמור [כדאיתא לעיל ע"א בתוד"ה יצא-בסופו] ומשו"ה קרי למחשבה שלא במקומו כמקומו, אבל לפי האמת סבר ר' יוחנן דאף ר"י מודה דשלבמ"ק לאו כמקומו דמי. ועי' בתוס' לעיל דף כו: ד"ה אמר-שלא פירש כן בדעת ר"י (וע"ע מש"כ לקמן פד: על תוד"ה הגה"ה), ועי' קושית השפ"א ומש"כ הצ"ק וקר"א. ומיהו קשה וכו' הא התם נמי קלטיה מזבח דאם עלו לא ירדו - ע"ע קושית צ"ק ושפ"א. וה"ר יוסף מפרש וכו' דאפי' בפנים וחוץ קאמר ר"י וכו' - לפי"ז מפנים וחוץ מייתי ראיה ודלא כגירסא שלפנינו, ועי' ש"נ אות ד'. ומיהו לא יתכן וכו' למאי דפרישית לעיל - דף כו: סוף תוד"ה אמר. ורבי חיים וכו' לפי שנפסל מקודם שנכנס להיכל - צ"ע דאנן לר' יהודה קיימין דס"ל לקמן פג. דדוקא כשכיפר בנתינתו על המזבח בפנים – ראמ"ה, ועי' חזון יחזקאל ח. א., [וע"ע מש"כ לקמן פג. לשיטת הרמב"ם בפסק ההלכה]. ד"ה האי רצפה - ועדיף מכל"ש דלא מקדשי פסולין ליקרב - תוס' לשיטתו לקמן פז: דכן הוא דעת ר' יוחנן דהלכתא כוותיה נגד ר"ל [עי"ש זבח תודה] וכסוגיא דמנחות ז., וגם נראה דר' אלעזר [כגי' שטמ"ק בש"נ ה'] דהכא תלמידו דר' יוחנן, ולשיטת הרמב"ם (עי' מש"כ לקמן פז: על תוס' המתחיל פז.) דפסק דכלי שרת מקדשין פסולין ליקרב ל"ק מידי, אמנם בשטמ"ק הקשה מהא דאיתא לקמן פח. דכלי שרת אין מקדשין אלא הראוי להן. ועדיף מכלי שרת - לפי דאית ביה תרתי מזבח וכלי שרת - שטמ"ק, ועי' מנח"א בשם הגרי"ז שביאר זאת בב' אופנים, וע"ע חזו"א.

דף כח.

גמ'

מאי קמ"ל וכו' תנינא ואלו שעורותיהן כבשרן - עי' קושית טה"ק, ועי' עול"ש. עור שתחת האליה - מהו עור האליה עי' פירש"י בחולין קכב., וקר"א כאן. אימא למשחה לגדולה - לכאורה לרב חסדא דאוקי באליה של גדי א"כ בשלמים מיירי ומה שייך באכילת בעלים דיהא דין דלמשחה לגדולה לשיטת תוס' לקמן עה: ד"ה בכור דרק במתנות כהונה שייך למשחה - עי' אבי עזרי פ"ט מביכורים ומשמר הלוי סי' נט', וע"ע מנח"א עמ' סח', וע"ע מש"כ לקמן עה: על תוד"ה בכור (ד"ה כיון). אימא למשחה לגדולה וכו' קמ"ל - פי' קמ"ל דאף דאין מתקיים העשה דלמשחה מיהו עיקר מצות האכילה קיים הלכך שייך פיגול - נתיבות הקודש. וראה גם בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוון דאוריתא) אות ס' שביאר והוכיח דאם אכל שלא כדרך גדולה ביטל רק מצות למשחה אבל עיקר מצות האכילה שפיר קיים. ולענין האוכל קדשים חי או אכילה גסה האם קיים המצוה - עי' מש"כ לקמן צ: על המשנה (אות ה' ו').

רש"י

ד"ה כאליה דמי - כי היכי דלענין אכילה חשיב ליה בשר לענין מצות הקטרתו נמי בשר הוא - משמע דעור האליה נקטר משום דהוי בשר, ועי' חי' מרן רי"ז הלוי ריש מעשה"ק דאין כן דעת הרמב"ם, ועי' מנח"א עמ' סד', ועע"ש עמ' סז' דמתבאר מדבריו דאיכא מחלוקת רש"י והרמב"ם בעיקר דין אכילת קדשים אם בעינן שם בשר בדוקא. *(כללא דמילתא אות טז'). ד"ה לאו כאליה - לענין מצות הקטרתו - משמע אבל לענין אכילה ס"ל דהוי בשר גמור - עי' רש"ש ומצפ"א (ודלא כצ"ק), ועי' חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק יד. ז., ובאבן האזל שם, ובשפ"א וקר"א בסוגיין. *(כללא דמילתא אות יז'). ד"ה והכא - באליה של גדי שאינה קריבה - דלא כי"מ דעז אין לה אליה, עי' רש"י פסחים צו: ד"ה ואם, אמנם רש"י גופיה כתב במנחות ג. ד"ה שעירה - דאין לה זנב. ד"ה פיגול - ולא אמחשבת שאר פסלות כגון לשפוך דמו - צ"ע דגבי פיגול בעינן מחשב על אכילת אדם או אכילת מזבח - שפ"א, ועי' מה שתירץ במנח"א עמ' ע'.

תוס'

ד"ה אמר שמואל - וסבר לה כההוא תנא וכו' דלר"א הוי בכרת - עי' תוס' מנחות דף יח. ד"ה אלא. ולא סבר לה כר' ירמיה - הוא ענין אחר - מליו"ט. דלא תיקשי רישא וסיפא כר"א ומציעתא כרבנן - אבל לפי אוקימתא דאביי התם שפיר י"ל דרישא ר"א ומציעתא וסיפא רבנן. וא"ת וכו' ואי לאשמעינן דעור האליה כבשר תנינא וכו' - פי' מדלא משני שמואל כרב חסדא דלקמן ש"מ דקשיא ליה תנינא ולית ליה תירוצא דר"ח - צ"ק, ועי' מרא"כ (שלו"ר) דמפרש באופן אחר. כדאשכחן בשמעתא קמייתא דברכות - עי"ש דף ב. בתוס' בסוף העמוד. ד"ה תנינא - הק' ה"ר יעקב מאורליינש וכו' - עי' תירוץ שטמ"ק, ועי' מנח"א עמ' סח' מש"כ בשם הגרי"ז. ועוד קשה וכו' הא פשיטא לן מדפריך וכו' - שטמ"ק מחק זה (ש"נ כד'), אכן כך גורס בצ"ק ופי' מדפריך תנינא ש"מ דעור האליה דתנינן במשנה זו הוי לכו"ע ה"נ עור הראש דקתני התם הוי לכו"ע, [ואף דמוכחינן התם מברייתא דלקמן דפליגי ת"ק ואלעזר בן יהודה שמא ה"מ לענין הקטרה אבל לענין טומאה לכו"ע כל הנך עורות כבשר]. ד"ה להביא - ותימה וכו' - עי' תירוץ תוס' הרא"ש בחולין דף נו. ונראה דלא קתני שליל וכו' - ביאור דבריו דבדבר שלא שייך כלל לפיגול ואפי' בשאר זבח לא קתני, אבל דבר ששייך לפיגול ואפי' רק דשלמים כגון בית הבושת קתני ליה בלשון "להביא". ד"ה בשלמא - תימה דבתוספתא קתני זבח - בתוספתא שלפנינו על זבח קתני חישב לאכול וכו', ואולי לתוס' היה גירסא אחרת - חשק שלמה.

דף כח:

גמ'

אלא אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין וכו' - כ"ז שהביא רבא לא אצטריך לן לבעיין אלא מפרש הוא כל הפסוק - שטמ"ק. והנה מסקנת הסוגיא דחול"ז וחולמ"ק תרוייהו נפקי מקרא אריכא, ועי' ברש"י לעיל ריש כג: שהוא מפרש גירסתו שם בפשיטות דמקרא אריכא ילפינן חוץ לזמנו ומקרא זוטרא חוץ למקומו, וכן הוא מפרש בפסחים טז: וביומא ז., ובכל המקומות הנ"ל תמהו עליו תוס' דהא מסקינן הכא דכולהו מקרא אריכא נפקא, ובתוס' בפסחים וביומא כתבו דדברי רש"י מיוסדים על סמך התו"כ שלעיתים שונה לפי הס"ד דהסוגיא. מה שלמים מפגלין ומתפגלין וכו' - כעי"ז לקמן מד. ועי"ש תוד"ה אלא, וע"ע לקמן צח. תוד"ה מה שלמים. לא ירצה, כהרצאת כשר כן הרצאת פסול - מפירש"י כאן משמע דהוא משמעות בעלמא כדמצינו בריצוי דכשר אף בפיגול מחשבתו תלויה ועומדת עד זריקת הדם, אולם עי' ברש"י מנחות יב. ד"ה ובלבד דמשמע דמפרש שהוא גזירה שוה. אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו - במשל"מ פסוהמ"ק יח. ז. (ליקוטים) נסתפק באוכל פיגול קודם שקרבו מתיריו אם לוקה עכ"פ משום פסוהמ"ק, וכן מסתפק במחשבת חוץ למקומו דלית בה כרת האם בעינן זריקה למיקבעה עי"ש, וביאר במנח"א עמ' עא' עפ"י הרמב"ם והרמב"ן דאיכא ב' לאוין חד לפסוהמ"ק וחד לפיגול, וחוץ למקומו [לרמב"ן] בכלל לאו דפיגול אלא שכרת ליכא ביה, ומסתפק המשל"מ אם לאו דפסוהמ"ק חל עוד לפני זריקה או ששני הלאוין חלים מזמן הזריקה. וע"ע בזה באחיעזר יור"ד סי' כז' וסי' ל. ב., מנ"ח מצוה קמד. ה., עול"ש במנחות כה. (על תוד"ה הא), חזו"א [הו"ד כאן - דפשוט לו דהמחשב לוקה בלא הרצאה, ורק לענין כרת הצריכה התורה הרצאה], קה"י סי' כג. ד., הערה שו' לכנסת ראשונים, ומנח"א עמ' עא'. המקריב בהקרבה הוא נפסל וכו' - כמסקנת ר"א בברייתא לקמן דף כט.

רש"י

ד"ה אם אינו ענין - ואוכליו דהיינו מיעוטא מדלא כתיב והאוכל - לכאורה תיפו"ל ממשמעות הקרא ואוכליו דמשמע אחד ולא שנים - עי' ראש המזבח (שלו"ר). ד"ה ה"ג מסתברא וכו' - דכי פרכת ונילף מטומאת בשר וכו' אף כאן לאו ולא כרת - צ"ע הא כל כה"ג לחומרא מקשינן - עי' ראש המזבח (שלו"ר). ד"ה מבשר זבח שלמיו - הקיש זבחים לשלמים - התוס' לקמן מד. ד"ה אלא פליג. שהדם הוא המפגל והבשר והאימורין המתפגלין - עי' לקמן צח: תוד"ה מה שלמים. ד"ה אף כל - שהם מתירין א"ע ואין בהם שיריים להתפגל מחמת עבודת מתיריהם - עי' מש"כ לקמן מג. על תוד"ה והלבונה, ועי' מנח"א כאן.

תוס'

ד"ה מסתברא - ופי' זה תימה גדול - עי' עוד קושיות על רש"י בשטמ"ק מהר"פ. בבמה אי"ז קרוי הותר מכללו - אין משמע כן בתוס' לעיל כג: ד"ה הא, וע"ע תוס' לעיל טז: ד"ה שכן. ע"כ נל"פ וכו' ניתנה בסיני למילף עון עון הנך קראי וכו' - פי' בגז"ש נאמר בהדיא אלו פסוקים ואין ס"ד למילף מטומאה - ראש המזבח (שלו"ר). וכה"ג הוי סוגיא דלעיל וכו' דפסיל בתרומה וכו' - פי' דמוקמינן קרא דקדושים יהיו בטבו"י ולא בקורח ומשחית פאת זקנו לפי דפסוק זה ילפי' גז"ש מתרומה ומוקמינן בדדמי לתרומה שפוסל את התרומה - צ"ק. וא"ת (כגי' ש"נ יט') טומאת בשר תיהוי בכרת בג"ש דעון עון - צ"ע דכבר אמר לעיל דגז"ש זו ניתנה למילף רק הנך קראי זה מזה - עי' ח"נ (שלום רב בחידושים). ד"ה ואיפוך אנא - תימה הא כתיב קרא "שלישי" [פי' בקרא קמא ומשמע לפום פשוטו לחוץ לזמנו] @18והא דמוקמינן ליה @19[פי' לשלישי דקרא בתרא] @18בחוץ למקומו וכו'. ודוחק לומר וכו' - עי' מה שתירץ בלש"ז (שלו"ר). וע"ע רעק"א ושפ"א דהקשו מדוע רש"י בכמה מקומות פי' דהמקור לחוץ למקומו מקרא זוטא וחוץ לזמנו מקרא אריכא, הרי מסקנת הגמ' כרבא דשניהם מפסוק אריכא, ותירץ השפ"א דהנה בפסחים ו: קי"ל כמ"ד יש מוקדם ומאוחר בתורה בחד ענינא, וא"כ סוגיין כמ"ד לעולם אין מוקדם ומאוחר בתורה ואפשר ללמוד חול"ז מקרא זוטא, אבל רש"י מפרש כמ"ד בפסחים, נמצא דפירוש ר' יוחנן לא נדחה ולעולם חול"ז מקרא אריכא וחולמ"ק מקרא זוטא . ד"ה מה שלמים - תימה מהיקשא דזאת התורה נפקא לן - וכעי"ז הקשה בתוס' מד. ד"ה נאכל, ועי' תירוץ השפ"א וטה"ק.

דף כט.

גמ'

לא יערב בו מחשבות אחרות - הקשה בחי' הגרי"ז (דף יג: ד"ה מה שלמים) למה לי 'לא יחשב' תיפו"ל דכיון דחישב מחשבת פסול אחרת נמצא דלא קרבו כל מתיריו וזה כבר ילפינן לעיל מ'לא ירצה', וביאר דכיון דאין המחשבה פוסלת אלא בראוי לעבודה (לעיל כו:) א"כ כשנפסל הקרבן בפיגול תו לא נתפס בו מחשבה אחרת ונמצא לפי"ז דקרבו מתיריו אלא דדין חדש איכא גזיה"כ 'לא יחשב' דמחשבות מוציאות זה מזה, ועי' במנח"א עמ' עג' שכתב עוד תירוץ משמיה דהגרי"ז עי"ש שהאריך לסייע ולפרוך הפירושים, [לכאורה תירוץ קמא תליא בספיקא דהמשל"מ אי חל חלות פיגול קודם שקרבו כל מתיריו, וגם לפי"ד א"כ דוקא בשחישב מחשבה אחרת לאחר מחשבת הפיגול]. וע"ע מה שתירץ בזה התוספ"ק (בשלו"ר בחידושים על רש"י). יהיה מלמד שמצטרפין זה עם זה - ש"מ דחוץ לזמנו וחוץ למקומו היינו אותו פיגול ממש אלא שע"ז ענוש כרת וע"ז לא - רמב"ן בספר המצוות בהוספות על ל"ת ה', [ומה"ט נראה דשאני מלאכול חצי זית ולהקטיר חצי זית שאין מצטרפין כדלקמן בסוף מתני' כט:], וע"ע מנח"א עמ' עב'. ממנו אחד ולא שנים - צ"ע דבמנחות יג: דרש ר' יוסי ממנו ולא מחבירו עי"ש, וראה שם בהמיוחס לרשב"א שבתחילה רצה לתרץ דדרשא דהכא לא קאי למסקנא שהרי פריך לה דאדרבה ממנו חוץ למקומו ולמעט חוץ לזמנו, אולם מסיק שם דדרשא זו קיימא למסקנא ומ"מ תרתי דרשות אפשר למשמע מיניה, [אמנם כ"ז להו"א שם דרב הונא אבל למסקנא בדף יד: נדחו דבריו בסברת ר' יוסי ולא ילפינן לה מהאי קרא]. א"ל ר"פ לרבא לדידך וכו' - עי' צ"ק מאי אי אמרת בשלמא, ועוד שמעתי לפרש דבשלמא לאביי אצטריך שלישי דפרשת קדושים ללמד דמיירי בחוץ לזמנו ואם אינו ענין תנהו לחוץ למקומו דדמי ליה.

רש"י

ד"ה יהיה - שמצטרפין חצאי שיעוריהן לפסול את הקרבן - דאילו לענין אכילה למדנו מקרא אחר דכל פסולי קדש מצטרפין - עי' שלו"ר. ד"ה דדמי ליה - והא דלא שנייה וכו' משום דאכתי וכו' - בביאור רש"י עי' צ"ק ולש"ז בשלו"ר. ד"ה אלא זה כהן - וש"מ תרתי וכו' - ההכרח לזה עי' בשטמ"ק בש"נ יב' וברש"י בשטמ"ק בחידושים מהעתקת הר"פ, וע"ע שלו"ר.

תוס'

ד"ה למקום - פי' בקונטרס וכו' ובזה לא דק דאכילת בשר מצי משכחת בהיכל - עי' מנח"א עמ' עה' שהקשה דהו"ל לתוס' לאקשויי טפי דכיון דאפשר לאכול קדשים בהיכל לא חשיב כלל חוץ למקומו, עי"ש מה שביאר, וע"ע שם עמ' עז' מה שדן בקושית הגרי"ז על רש"י, וע"ע לקמן פב. פירוש הראב"ד בשטמ"ק והוא על דרך הרש"י אלא דלפירושו מיושב קושית תוס' דהכא. הא האי שלישי לאו בחולמ"ק כתיב - אמנם רש"י פירש דבהאי קרא כתיב נמי חוץ למקומו אבל תוס' דייק דתיבת שלישי מיירי בחוץ לזמנו - ח"נ, צ"ק , ועי' טה"ק. ויש מפרשים וכו' לאפוקי מזבח הפנימי - ובין בחוץ לזמנו בין חוץ למקומו מיירי ולא קשיא מה שהק' לפירש"י - ח"נ, ע"ע שם מה שהקשה. וזה א"א דמתנות הפנימיות פלוגתא דר"ש ורבנן - לעיל דף יד. ר"ש אומר כל שאינו על המזבח החיצון כשלמים אין בו פיגול, ועי' טה"ק. וי"מ וכו' שיעמוד המחשב במקום משולש - וה"נ בין חוץ חוץ לזמנו בין חוץ למקומו - ח"נ, ועי' מה שחקר המקד"ד סי' לג. א. ד"ה ובההוא דבעינן. אבל היכל יש דם שלא נפסל שם כגון דם פנימי - עי' מליו"ט. ואימורין אם הכניסן שם לא נפסלו בכך - וה"נ בשר כגון הקיפו עכו"ם כדלעיל - צ"ק. והר"ר יום טוב מפרש וכו' - לפירוש זה קאי רק אחוץ למקומו וא"כ אכתי קשה קושיא ב' דתוס' לפירש"י אלא דבלא"ה מקשי שפיר - ח"נ, וע"ע עול"ש. ויתישב לפי' זה משום דלאו מקום משולש הוא - עי' קושית השפ"א. וכ"ת מידי דהוה אמחשבת הינוח - כדפירש"י שם וכמסקנת הגמ', ועי' קר"א. וי"מ דשלישי בחול"ז איירי וכו' - כן משמע פירוש הר"פ בשטמ"ק לקמן נו: ד"ה ובבשרן, וע"ע קושית ברה"ז ותירוץ טה"ק. וה"ק ההוא מיבעי ליה למקום משולש - ומקום לפי"ז לאו דוקא, וקשה מדלקמן לו. דמיירי לענין מקום משולש - עי' טה"ק, ואפשר דזה קושית תוס' בסוף הדיבור. ופי' זה לא יתכן כלל וכו' - עי' ח"נ. ד"ה וכיון שראו - וקשה דאי"ז קרוי חזקת טהרה - עי' רעק"א דלכך דקדק רש"י ונקט ד' או ה' ימים דס"ל דכה"ג חשיב שפיר חזקה, וע"ע מה שציין הגהות מהרש"ם, ובמשך חכמה פרשת מצורע (עה"פ וכי יטהר הזב) מחלק בין זב שזהו חולי וכיון שפסק מזובו חזר לחזקת הגוף להיות מסולק מזיבה, לבין זבה שראייתה אצלה בטבע וכל זמן שלא נגמרה ספירתה הרי היא בחזקת טומאה, עי"ש שמדקדק כן בלשון הפסוקים. אלא נראה וכו' טמאים למפרע - במנח"א עמ' פא' הקשה בשם הגרי"ז דלכאורה נתברר למפרע דלא נטהרו כלל ומה זה ענין לסוגיין שיפסל אחר שהוכשר, עי"ש ביאור הגרי"ז שמיסד דבאמת בזב וזבה הוחזקו בטהרה אלא הוא דין חדש שסותרין אע"ג דהיה טהרה, ועי"ש שציין לנתיבות הקודש שגם כ"כ בשם הגרי"ז ודן בדבריו, וע"ע חי' רא"ל מאלין סי' יג'. *(כללא דמילתא אות יח'). ד"ה ואין מאחר נדרו - יש תימה וכו' - עי' תירוץ גליון בשטמ"ק, מצפ"א, הגהות בן אריה בשם טורי אבן, קר"א, שלו"ר בחידושים, ומרומי שדה. ד"ה נפקא - תימה וכו' - רש"י פירש בדר' אליעזר דאצטריך קרא דלא נימא תרתי שעת הקרבה ופסול כהן. בא"ד (ע"ב) - איכא למימר שהוא לשון חשיבות - פי' ס"ד למילף מינה שלא יחשב עוד לכהונה ויפסל - צ"ק, וע"ע לש"ז בשלו"ר.

דף כט:

גמ'

לא יחשב וכו' לאו שאין בו מעשה הוא: א) עי' חש"ל ושפ"א דלמ"ד דפיגול הוי בדיבור נמצא דבדיבורו אתעביד מעשה ואמאי קרי ליה לאו שאין בו מעשה, וע"ע בהגהותיו לתמורה דף ג', ובשטמ"ק ב"מ מא. (הובא בליקוטים לא.) הוכיח מהכא דפיגול סגי במחשבה, ועי' מנח"א עמ' פג' שכתב ג' תירוצים בשם הגר"ח ודן בדבריו, [עי' חי' הגרי"ז מנחות ב: ד"ה והנה בזבחים], וראה עוד במנח"א בסו"ד שם תירוץ נוסף בשם הרב מפוניבז' וחזון יחזקאל פ"ג דמכות, וע"ע אפיקי ים ח"א סי' כד', ומנחת ברוך סי' א' ענף ז'. *(כללא דמילתא אות יט'). ובמנ"ח סוף מצוה קמד' הוסיף להקשות דהא פסק הרמב"ם איסורי מזבח א. ב. דהמקדיש בע"מ למזבח לוקה ועי"ש, וכן הקשה הלח"מ עי"ש, וע"ע תירוץ או"ש פסוהמ"ק יח. ג. ד"ה ודא, ואבי עזרי איסו"מ שם, וע"ע דבר משה. ב) צ"ע אמאי לא חשיב מה ששוחט בשעה שמפגל כעביד מעשה מידי דהוה הזובח לע"ז דחשיב מעשה כדאיתא בחולין דף מ. - עי' קר"א,ראש המזבח, ובשלו"ר בחידושים. ג) במנח"א עמ' פב' מייתי שיטת הרמב"ן בסה"מ דהשוחט במחשבת פיגול עובר בלאו דלא תזבח כל דבר רע והביא שם מתוספתא דמכות דלוקין ע"ז, וביאר הגרי"ז דבלאו דלא יחשב האיסור הוא המחשבה ולכן הוי לאו שאין בו מעשה אבל לא תזבח האיסור הוא הזביחה בשיש בה מחשבת פיגול וחשיבא לאו שיש בו מעשה. וכעין חילוק זה כתב גם הגר"י ענגיל בקונטרס גבורות שמונים אות מג', ועוד כתב שם לבאר חילוק שבין ב' הלאוין - דלאו דלא תזבח אוסר רק השחיטה בלבד ולאו דלא יחשב הוא על כל העבודות, ועוד חילק דמכל דבר רע ילפינן רק דיבור של פיגול ומלא יחשב אף מחשבת פיגול עי"ש. ד) הקשה נתיבות הקודש (לעיל כח:) אמאי צריך לטעם דלאו שאין בו מעשה תיפו"ל דהוי התראת ספק כדאיתא לעיל כח: דבעינן עד שיקרבו כל מתיריו והוי ספק שמא לא יקרבו כל מתיריו, [לכאו' תליא בספיקא דהמשל"מ שכתבנו לעיל כח: ודו"ק] , ועי"ש מה שתירץ לו הגרי"ז.

מתני'

זה הכלל כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק וכו' - אם חישב על חצי זית בשעת עבודה אחת ועל חצי זית בשעת עבודה אחרת הוא מחלוקת במנחות יד:, דברייתא אחת סברה דארבע עבודות אין מצטרפות לפיגול, ובדעת ברייתא אחרת פליגי אי כל העבודות מצטרפות או רק שחיטה וזריקה דתרוייהו מתירין. או ששחט וקיבל והלך וזרק חוץ למקומו - או או קתני, שעשה אחד מאלה חוץ למקומו וכל השאר חוץ לזמנו - גליון בשטמ"ק. כיצד לא קרב המתיר כמצותו - עי' כס"מ הל' תמידין ומוספין ה. יב. שלמד בדעת הרמב"ם דדין קרב המתיר כמצותו הוא בדוקא שלא יהא עירוב מחשבות אחרות אבל פסול אחר אין מונע חלות הפיגול, וראה בקר"א מנחות ק. (סוף ד"ה סידר הלחם) שתמה עליו, אולם בטה"ק מנחות יד. ד"ה הקומץ סייע לדבריו מסוגיא דהתם, וראה עוד בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) אות לד'. כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר - לעיל ריש ע"א דרשינן מיהיה דמצטרפין. וחכמים אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת - צ"ע חכמים היינו ת"ק - עי' תוס' מנחות יב. (ליקוטים). וע"ע מה שתירצו רעק"א, ח"נ, קר"א, תפא"י במשניות, ותוספ"ק בשלו"ר. לאכול כחצי זית להקטיר כחצי זית כשר - אף דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה היינו בדבר שכבר אסור אבל לא להחיל איסור פיגול ע"י חצי שיעור - טה"ק. ועי' מה שציינתי במתני' כז: מהשדי חמד.

רש"י

ד"ה אף בעבודה אחת מחלוקת - דאית ליה לר"י תפוס לשון ראשון - בסברת ת"ק עי' מה שביאר טה"ק ועי' חזו"א.

תוס'

ד"ה אלא אם כן - ונראה דמיירי בנדר - עי' שפ"א (ד"ה ובן עזאי) אמאי מיאן רש"י בפירוש תוס'. ד"ה מחלוקת - וזהו דוחק - עי' שטמ"ק וצ"ק מהו הדוחק. והיה נראה לפרש וכו' כעין שתי עבודות - ומיושב לפי"ז האי דהדר נקיט סיפא לפי דרישא בב' עבודות ממש וסיפא בכעין ב' עבודות, ועי' צ"ק שהניח בקושיא דבמעילה פירש"י כתוס' דהכא, ועי' מה שתירץ שלו"ר בגמ' בשם אמרי צרופה. סימן ראשון חוץ לזמנו וסימן שני חוץ למקומו - לקמן מב: מקשינן על פיגול בענין זה דכי מזה מיא בעלמא קא מדי, וכה"ג יש להקשות כאן דכי שחיט סימן השני עפרא בעלמא קא שחיט, ועי' בשטמ"ק לקמן מב: אות ב' ובמנחות טז: אות כח' דלפי' ר"ת בסוגיא לקמן מב: ניחא, אבל לפירש"י צריך לדחוק דאילפא דהכא סבר כתירוץ דרבא לקמן עי"ש. ושייך ביה הקדמה בתחילת סימן ובסופו - לפי"ז אית לר"י מפגלים בחצי מתיר ואפי' בחצי סימן. ואין כן דעת תוס' לקמן ל. ד"ה סימן – הגהות קרני ראם, אכן הקר"א לא ניחא ליה בהכי ומפרש באופן אחר. ויכול לסבור ר"י נמי כרבא וכו' - פי' בדינא ולא מטעמיה, דלרבא אפילו אינה לשחיטה אלא לבסוף סבר ר"י תפוס לשון ראשון אבל לר' יוחנן טעמא דר' יהודה משום ישנה מתחילה ועד סוף.

דף ל.

גמ'

הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים וכו' - בביאור יסוד מחלוקת ר"מ ור"י אי אמרינן תפוס לשון ראשון או תפוס לשון שניהם - עי' מנח"א עמ' פז' בשם הגרי"ז. אמר ר' יוסי וכו' הואיל וא"א להוציא ב' שמות כאחת דבריו קיימין - פי' דתפוס לשון שניהם, ועי' ב"ב דף קה. תוד"ה ובא, וצ"ע.

רש"י

ד"ה הרי זו - שהעמיד בהמת חולין - צ"ב אמאי נקט שהעמיד דהא ה"ה אמר תמורת מה שיש בביתי - עי' שלו"ר בחידושים. ד"ה ה"ג איבעיא להו - והו"ל כנמלך וכו' או דלמא תפוס לשון ראשון לעולם - עי' שטמ"ק בפירש"י, וע"ע שטמ"ק ע"ב ד"ה ור' יוסי שהקשה אמאי לא פשטינן בעיא דהכא מפלוגתא דאמוראי לקמן דפליגי בהכי, ובמש"כ דהו"ל כנמלך עי' טה"ק דס"ל דתוכ"ד לאו כדיבור, והוא כפשטות שיטת הרמב"ם - עי' מש"כ על תוד"ה אמר ר"י. *(כללא דמילתא אות כ' כא'). ד"ה דכי לחצות - שהרי כמה זיתים יש בה וחד דיבורא הוא - פי' דאין הלשונות סותרין זה לזה וכה"ג ודאי חשיב חד דיבורא - שטמ"ק בפירש"י, ועי' טה"ק. ד"ה דכי לחצות (ב') - והכא ליכא לפלוגי בתרי דיבורי וכו' - עי' מנח"א עמ' צ' הא משכחת לה בחישב חול"ז בקמיצה וחולמ"ק במחיקת הקומץ. ד"ה דאמר - דאין קמיצה בלבונה אלא בהקטרה פליגי - מבואר שיטת רש"י דקמיצה במנחה הוי מתיר שלם, ואין כן דעת הרמב"ם פסוהמ"ק טז. ז. וצ"ל דגרס כגירסת שטמ"ק בש"נ ד' - מנח"א עמ' פח', ועי"ש בתירוץ קושית החזו"א על הרמב"ם. ועוד בפלוגתת רש"י והרמב"ם עי' מה שציינתי לקמן מא: על רש"י ד"ה פיגל בקומץ.

תוס'

ד"ה אמר ר"י - ואפי' עומד וצווח - ברמב"ם תמורה ב. ד. משמע דתליא בכונתו ולא בתוך כדי דיבור, ולכאורה קשה עליו מסוגיא דב"ק עג: - עי' משל"מ מעשה"ק טו. א., שעה"מ שם, ש"ך רנה. ה., קצוה"ח ס"ק ב', נתיה"מ ס"ק ג', פנ"י ב"ק עג: ד"ה וסבר, מחנ"א הל' צדקה סי' ח', טה"ק, ואחיעזר ח"ב סי' כה'. ד"ה דבריו קיימים - וי"ל וכו' כגון דאמר חציה לדמי עולה - לכאורה ר"ל דאמר חצי בהמה תיהוי תמורה ע"מ לפדותו ולהביא בדמיו עולה וכו', ועי' עול"ש. כגון בבהמה של שני שותפין - יש לעיין הא אין בשותפין תמורה – הגהות מהרש"ם. אבל הכא מקיימי תרוייהו - פי' שייך שיתקימו שניהם כאחד כגון במתכון ודאי לתרוייהו דתימכר ויביא בחציה שלמים כדפירש"י בר' יוסי - צ"ק, ח"נ, ועי"ש מה שהקשו, וע"ע לש"ז בשלו"ר. והא דאמרי' בפ"ק דקידושין וכו' לא שייך למימר תפשוט מדרבה וכו' - דהא הכא לא שייך לקים שניהם דהאמרת חציך וחציך אינה מקודשת - ח"נ, ומשני דלאו משום דא"א לקים תרוייהו בעלמא אלא מחמת שחלות הראשון מונעת השני לחול. [ועי' בתוס' גיטין דף מב. ד"ה הא דמבואר שם דהרשב"ם לית ליה סברא זו דכל שאינו בזא"ז אמרינן דוקא כשהראשון מונע את השני מלחול]. כגון שהפריש לה שני קמצים ואכשרה קאי כדפרישית התם - עי' מנחות דף יא: בתוד"ה כגון שהפריש, דהוא פליג על רש"י שם בזה. ד"ה לחצות מהו - ואי"ז דומה וכו' דפליגי בהדיא בתמורה - פי' ר"מ ור"י פליגי וא"כ היינו ממש כתמורת עולה תמורת שלמים, אבל לחצות מיבעיא דילמא אף לר"מ בלשון זה ודאי לתרוייהו נתכוון - עי' שטמ"ק מהר"פ. ור"ח מפרש וכו' לחצות היום תיהוי עולה ושלמים - פי' בחצי היום יחול תרוייהו, וביאור צדדי הספק עי' בשטמ"ק מהר"פ, ולפירש"י קשיא דהוה לגמ' למימר לחצותה מהו - שטמ"ק בסוף העמוד מהר"פ. ד"ה אמר אביי - הוא דיבור אחד עם דלעיל - צ"ק, ומבאר פירכת הגמ' לפי' הר"ח, ועי' עול"ש דלפיר"ח קשיא מאי מקשינן מקמיצה. ד"ה סימן ראשון - ודוקא סימן אחד דהוי דבר המסוים - עי' חי' הגרי"ז כאן שדן בהא דבעינן דבר המסוים מאי שנא דהזאה אחת מהזאות פנימיות לא חשיב חצי מתיר ואילו מתנת מזבח אחת חשיבא חצי מתיר, וע"ע חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק יד. ז. וע"ע מש"כ לקמן מב. בגמ'. אבל אם אמר משהו ראשון וכו' לא הוי פיגול - דלא כתוס' כט: ד"ה מחלוקת, ועי"ש קר"א. ולא דמי לפסיעות - עי' מנח"א עמ' צ', ובמנ"ח מצוה קמד. ג. ד"ה והנה להר"מ - נקט דפסיעה אחת לא חשיב חצי מתיר כי אין שיעור להולכה, וע"ע נתיבות הקודש שדן בזה. ויש לתמוה וכו' - עי' מש"כ לישב בשפ"א ושלו"ר. ד"ה והרי קמיצה - וי"ל דאיכא ב' מתירין כגון מפרקת וסימן אחד - עי' שלו"ר בחידושים שהקשה מגמ' חולין יט: דדיעבד לכו"ע מהני מחזיר סימנים לאחורי עורף וכה"ג הא ליכא מליקת מפרקת, ועי' מנח"א עמ' צ'.

דף ל:

גמ'

אמר ליה הוא אמר לא פליגי ואנא אמינא פליגי - לפי"ז האומר תמורת עולה ושלמים תליא בפלוגתא זו האם מודה ר"מ כה"ג, וא"כ בעיא דהגמ' לעיל ע"א האם מודה ר"מ בתמורת עולה ושלמים היינו דמספקינן בסברת ר"מ כפלוגתא דהכא - עי' שטמ"ק לעיל ושטמ"ק כאן ד"ה ור' יוסי. וסבר דידי דוקא וכו' או דלמא וכו' - עי' לש"ז שהניח בקושיא אמאי לא מספקא נמי עוד צד שלישי, ועי' מה שתירץ בעול"ש. אם כן מרתח רתח - עי' חולין דף נב. תוד"ה סברי, ועי' שטמ"ק כאן, ברה"ז וצ"ק.

רש"י

ד"ה מיהדר קהדר ביה - עי' שטמ"ק בשם גליון דפירש בענין דלא יסתור לדין תוך כדי דיבור, אבל בשיטת רש"י יש לפרש דס"ל דלא אמרינן תכ"ד כדיבור בקדשים כפשטות שיטת הרמב"ם - עי' מש"כ לעיל על תוס' ריש ע"א, וכ"כ להדיא המשל"מ , קצוה"ח ,וטה"ק (ע"א), בשיטת רש"י. *(כללא דמילתא אות כא').

תוס'

ד"ה אמר ליה - ותימה וכו' - עי' תירוץ ריב"א בשטמ"ק, וע"ע צ"ק וקר"א וחזו"א. בסוף הדיבור - ואפי' אמר מתחילה נתכוונתי וכו' - וכדלעיל בתוס' ריש ע"א. ד"ה כזית - והכא משמע איפכא - עי' טה"ק. ועוד דסבר רבא - בקושיא זו מתורץ קושיא הראשונה - עי' צ"ק. ועוד תמורת עולה ושלמים דפליגי לרבא - עי' שטמ"ק וחזו"א.

דף לא.

גמ'

איתמר ח"ז חוץ לזמנו וח"ז חוץ למקומו וח"ז חוץ לזמנו וכו' - עי' בחי' הגרי"ז שכתב ב' מהלכים בביאור פלוגתת רבא ורב המנונא ומהלך הגמ', ועי' קה"י סי' כג. א., וע"ע דבר משה שביאר היטב. *(כללא דמילתא אות כב'). כי אתא רב דימי וכו' כי אתא רבין וכו' רב אשי מתני וכו' - רב דימי ורבין בשיטת רב המנונא מיירי - שטמ"ק, אבל רב אשי כרבא ס"ל ומוסיף עליו - רש"י, ובדעת הרמב"ם דמשמע שפסק גם כרבא וגם הא דרב אשי עי' בח"נ ושפ"א, וע"ע חי' הגרי"ז. *(כללא דמילתא אות כג'). דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים - עי' בכורות דף כג: תוד"ה אחת. אי דאפקה בלשון אכילה ה"נ - א) עי' פלוגתת רש"י ותוס' לקמן לה. בתוד"ה באכילת - אי שייך מחשבת אכילת אש בפרים הנשרפין דלא חזו לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח. ב) ע"ע מש"כ שם פלוגתא בתוס' מנחות אי שייך מחשבת אכילת אש של הדיוט על אימורין, ועע"ש בדעת הרמב"ם ופירושו בסוגיא דהכא. ג) בחי' הגרי"ז מנחות יז: (ד"ה ויש לעיין) נסתפק כשמחשב על אימורין בלשון אכילה חוץ לזמנו או חוץ למקומו, האם הדבר תלוי במקום ובזמן של מידי דאכילה שהרי חשב בלשון 'אכילה', או דתלוי במידי דהקטרה כיון דסו"ס מחשב על אימורין, ועי"ש שדקדק מלשון הרמב"ם דתלוי במידי דהקטרה. ד) ע"ע במקד"ד סי' לג. א. (ד"ה ובחישב שתאכלנו) שהקשה עפ"י הגמ' לקמן פז: דהמחשב בפיגול אם סו"ס דינו להיעשות כן לא הוי פיגול, וה"נ במחשב על אכילת אש למחר אם יקיים מחשבתו הרי עושה כדין דנותר דינו בשריפה, ועי"ש הערת מנחת מרדכי ו'. חישב לאכול כזית בשני בנ"א מהו - עי' חי' הגרי"ז בביאור הספק, ומה שהקשה מאכילת אש ואכילת כלבים, ועי' מנח"א עמ' צז'. *(כללא דמילתא אות כד').

רש"י

ד"ה התם איכא שיעורא, וד"ה אבל הכא, עי"ש בדבריו - עי' רש"ש דצריך לחלק מהא דקי"ל בעלמא איפכא דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא. ד"ה רב אשי - כרבא ס"ל וכו' ועדיפא דרב אשי מדרבא - עי' חי' הגרי"ז מה שהקשה על פירש"י. ד"ה אלא מעתה חישב - על הבשר לאכול באש הדיוט - כתוד"ה דכתיב-דאש דגבוה פשיטא ליה דשמה אכילה.

תוס'

ד"ה ויקץ - לא שייך הכא מצא מין את מינו - כלומר לכך לא נשתמש בלשון זה אלא בלשון זר - ריעב"ץ, וע"ע עול"ש, טה"ק, ולש"ז (שלו"ר). ד"ה עירוב מחשבות - שאין הפסול מניח הפיגול להפרד - פי' ר"ת זה (כגי' שטמ"ק) לשיטתו לקמן ד"ה התם, ודלא כפירש"י. ד"ה הא חזר - תימה וכו' - עי' מש"כ לתרץ הקר"א וראש המזבח (שלו"ר), ועי' מש"כ חזו"א, וקה"י סי' כג. א., ומקד"ד סי' לג. א. ד"ה הקשה השטמ"ק. *(כללא דמילתא אות כה'). ד"ה נפלו - למ"ד יש נוגע וחוזר ונוגע - בחולין דף קכד: דמגע ב-ב' חצאי זיתים מצטרף - צ"ק. ד"ה אמר רב המנונא - אין מניח לו לראשון להפרד מעליו - הוא כשיטת ר"ת בתוס' הקודם, אבל רש"י לשיטתו בביאור התם איכא שיעורא וכו' הוכרח לפרש דנטמא חצי ביצה באב הטומאה וכו' - קר"א. ואין לדמות וכו' דהכא לא בטלה וכו' - עי' לש"ז ופני"מ (שלו"ר) שפירשו דברי תוס'. למה שפי' בקונטרס דאוכל מקב"ט בכל שהוא - ור"ת לשיטתו דמקבל טומאה בכביצה - עי' תוס' שבת דף צא., ואף רש"י הדר ביה בחולין דף פב., ועי' תוס' שבת הנ"ל. ד"ה חישב - בסוף כל הפסולין (צ"ל דף לו:), והיינו מימרא דחישב שיאכלו טמאים למחר דמסקינן דלא הוי פיגול. וצריך לפרש טעם אמאי גרע מאכילת כלבים - עי' תירוצי השטמ"ק, ותירוצו האחרון דשיאכלוהו טמאין אין בידו צ"ב דא"כ ה"ה להאכיל לטהורים בעלמא, וכן הקשה במקד"ד סי' לג. א. ד"ה ובאופן. [ואולי י"ל דדוקא לטמאים אי"ז בידו דשמא לא ירצו לטמאות האוכל אבל טהורים לא ידעי שהוא חוץ לזמנו ולמקומו, ועי' רש"י לקמן לו. ד"ה לישנא אחרינא]. וע"ע מנח"א עמ' צג' שדן בתירוצי השטמ"ק. *(כללא דמילתא פרק ג' אות ו'). ד"ה ואת איזבל - אלא מאכילת בשר מייתי ראיה - עי' ביאור ריעב"ץ, ועי' קושית מנ"ח מצוה קמד. ד. ועי"ש בהערה. ד"ה דכתיב - וי"ל דאש דגבוה פשיטא ליה דשמה אכילה - נראה הטעם לפי דאש דגבוה ענינה תכליתי ליצור חלות הקטרה לכן נופל בה שפיר לשון אכילה דענינו נמי תכליתי, משא"כ אש דהדיוט שהוא כילוי בעלמא ס"ד דלא נופל בו שם אכילה. אבל השתא דאמרת וכו' - פי' בשלמא אי אמרת אכילת אש הדיוט ל"ש אכילה א"ש דאין אכילה והקטרה מצטרפין דזה לגבוה וזה להדיוט, אבל אי אמרת דשם אכילת אש שמה אכילה בעלמא קשה אמאי אין מצטרפין אכילה והקטרה בשם אכילה המשותף שבהם - עול"ש, מליו"ט, וכעי"ז בשטמ"ק מהר"פ, ודלא כשפ"א (ש"נ לט'). ד"ה שאין אכילה - דבריו מבוארים בצ"ק, ולש"ז מפרש אחר, וע"ע פני"מ ועול"ש.

דף לא:

גמ'

חישב לאכול כזית ביתר מכאכ"פ - צ"ע דהא פשטינן לעיל דאפי' ב' בני אדם מצטרפין כ"ש אדם אחד יותר מכדי א"פ, ובפני"מ פירש דמקשה בדרך אם תמצי לומר ד-ב' בני אדם אין מצטרפין, ועי' צ"ק ושפ"א, ובחי' הגרי"ז האריך בזה, וע"ע קה"י סי' כג. ב., חזון יחזקאל ב. ג., ומנח"א עמ' צח'. *(כללא דמילתא אות כה'\א'). לאכילת גבוה מדמינן ליה וכו' - בסוגיא כאן מספקינן במחשב לאכול כזית ביותר מכדי אכ"פ ופשיטא לן דבהקטרה שפיר הוי הקטרה בכך, וקשה דבמנחות טז: איכא מ"ד דמקטיר שומשום ע"מ לאכול שומשום אין דרך אכילה בכך, ואיכא מ"ד דאין דרך הקטרה בכך, ויש לחלק דהכא מיירי דמקטיר הקומץ ואכל הכזית בבת אחת אלא ששוהה ההקטרה והאכילה בכדי אכ"פ, אבל התם עיקר צורת ההקטרה והאכילה מיירי שעושה כן שומשום אחר שומשום - קר"א מנחות טז: אמר ר' ירמיה הא מני ר"א היא - ורישא רבנן וסיפא ר"א, וע"ע לעיל כח. ריש תוד"ה אמר. דילמא בהיסק גדול - בחי' הגרי"ז הוכיח מסוגיין ומפירש"י מדבעינן במחשבת הקטרה כדי אכילת פרס והיסק גדול ש"מ בעינן שיחשב שישרוף כל הכזית, דאי נימא דסגי במשילת האור ברובו או במקצתו זה נעשה מיד וא"צ היסק גדול, ועי"ש שכתב ב' ביאורים מאי שנא מהקטרת קומץ דסגי שימשול האור במקצתו או ברובו (מנחות דף כו'), וע"ע מנח"א עמ' צה' ועמ' קא'. *(כללא דמילתא אות כו'). דילמא בהיסק גדול - בסוגיין הבעיא לא אפשיטא, אבל הרמב"ם פסוהמ"ק יד. י. פסק דמצטרף, ועי' כס"מ ותוי"ט פ"ג מ"ג - ח"נ עי"ש, וע"ע שפ"א וחזו"א. *(כללא דמילתא אות כה'\ב'). אלא אימא הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול - פירש"י דקמ"ל דמצטרף אף שחישב לחצאין, פי' דמיירי במחשבה אחת אלא שחישב על חצי כזית והדר חצי כזית, אולם במנחות יב: פירש"י כגון דחישב חצי זית בחוץ וחצי זית למחר, ועי"ש המיוחס לרשב"א שנוטה לפירש"י דכאן.

רש"י

ד"ה לאכילת גבוה - דהא איתקוש וכו' אכילת גבוה ואכילת אדם - לעיל כח: ואם האכל יאכל.

תוס'

ד"ה הא לאכול - וא"ת דלמא וכו' - עי' תירוץ הפני"מ ומרומי שדה בגמ'. וי"ל דדייק וכו' - נראה דר"ל דדייק דכל טעם הפסול משום דאין אכילה והקטרה מצטרפין ש"מ דאין סיבה אחרת לפסול וממילא פשט אביי ב' הבעיות, וע"ע שטמ"ק מהר"פ . ד"ה ביתר - וא"ת לוכח וכו' - עי' תירוץ השפ"א, וע"ע מקד"ד סי' לג. א. ד"ה ובחישב לאכול, וחזון יחזקאל ב. ג. ד"ה ומאי קמ"ל - תימה וכו' - עי' צ"ק.

פרק שלישי - כל הפסולין

מתני'

כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה - בפרשת אמור (ויקרא כא. כד.) בסוף ענין מומי כהנים כתיב וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל 'כל בני ישראל', ופירש"י להזהיר בי"ד על הכהנים, כלומר שהיה קשה לו מה ענין אזהרת מומין לבני ישראל, אכן באבן עזרא כתב חידוש גדול דגם בנ"י מוזהרין שלא לשחוט כשהם בע"מ, ובמשך חכמה תמה ממשנתינו דכל הפסולין כשרין לשחוט ולא חילקה בין הפסולין, [יעוי' באבן עזרא שכתב 'לולי הקבלה', וכ"ה דרכו הרבה פעמים לפרש], והמשך חכמה עצמו פירש דבא להזהיר בבמה שישראל מותרין לעבוד ובעלי מומין אסורין כדמוכח לעיל טז. וברש"י שם ד"ה ה"ג מה להצד. שהשחיטה כשרה בזרים - א) עי' ריעב"ץ בלחם שמים ריש פ"ד דקידושין (ליקוטים לב.) ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קנז' דמייתי מ-ג' מקומות במקרא שהיו מקפידין בשחיטה והפשטה שיהו ע"י כהנים או לויים. וצ"ע מדלעיל יד: רש"י ד"ה שחט ישראל וז"ל כן היה דרכן לעשות עכ"ל, ומבואר דאדרבה הדרך היה לשחוט בזר, ועי' ראש המזבח (שלו"ר בחידושים), וע"ע רש"י קג. ד"ה לנדבת יחיד ושפ"א שם, ולכאורה רש"י הוא לשיטתו בפסחים ז: ד"ה פסח וקדשים וז"ל הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ידו ושחט עכ"ל, משמע דהמצוה בבעלים הישראל, אמנם עי' ברש"ש פסחים ז: ובברכות לא: שדחה ראיה זאת. אולם החשק שלמה במנחות יט. דעתו מהראיה מהרש"י הנ"ל וממשנה בכלים דמצות שחיטה לכתחילה הוא בבעלים, ושכן דעת הגר"א באליהו רבא, וע"ע בדבריו שכן הוא מפרש דברי הזוה"ק פר' נשא דושחט את בן הבקר-ושחט אחרא ולאו כהנא דכהנא אסור ליה עי"ש, וע"ע משמר הלוי שהאריך בקונטרס סי' ס' סא'. ב) בדברי רש"י יבמות לג: דייקו שעה"מ הל' ביאת מקדש ו. י. והרש"ש דאסור לזר לשחוט קרבן ציבור בשבת, ועי' מה שביאר בזה ביה"ל ח"ב סי' ט', וע"ע מנח"א עמ' קד'. אמנם הערל"נ ביבמות שם ובשו"ת שלו בנין ציון סי' פט', וכן החזו"א (אבן העזר קלד. טז.) פליגי בהבנת דברי הרש"י הנ"ל וסברי דמותר לזר לשחוט אף בשבת. ובנשים ועבדים - כתב התוס' קידושין ריש עו: דאף דשחיטה כשרה בנשים ועבדים מ"מ לכתחילה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסין, וביאר שם דה"ט דאין בודקין מן המזבח ולמעלה כלומר אפילו בעבודות הכשרות בזרים, וכן כתב התוס' כתובות כד: ד"ה חד בשם ר"ת בספר הישר, [אמנם שם הזכיר רק הפשט וניתוח ולא כתב שחיטה, ועי"ש רש"ש].

רש"י

ד"ה ובטמאים - וכגון דעביד סכין אריכא - כדאיתא בגמ' ודלא כשמעון התמני (לב:). ד"ה לפיכך - לגירסת הב"ח (אות ב') "אם שחטוהו חול"ז וחולמ"ק" מוכח דיכול הזר לפגל בשחיטה ע"מ לפסול עבודה אחרת אעפ"י שאינו שייך בשאר עבודות, ועי' מש"כ לקמן מז. על הגמ' שמעתי שהבעלים מפגלין, וע"ע מקד"ד סי' לג. א. ד"ה ובאופן, ומשמר הלוי סי' סב'. והנה ברגמ"ה מנחות דף ה: [הובא שם בשטמ"ק אות כא', ועי"ש בהערה בשולי הדף] איתא בהדיא דישראל אינו יכול לפגל בשחיטה, ועי' כנסת ראשונים דף כו' הערה רעז', ואחיעזר יו"ד כט. ה., וע"ע ברש"ש בגיטין דף נג:

תוס'

ד"ה שהשחיטה - בגמ' מוכח דנשים שוחטות אפי' לכתחילה - כתב התוס' ריש חולין וגבי קדשים אצטריך למתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפי' כהנות עכ"ל, ומבואר מדבריו דהא דנשים כהנות פסולות לעבודה אינו דחשיבי זרות דא"כ אמאי אצטריך למתני הכא נשים אלא הוא פסול בפ"ע, ועי' מנח"א עמ' קו', וע"ע מה שציינתי לעיל דף ד. בגמ' שכן פסולה בזר ואשה. ומכאן תשובה למש"כ בהלכות א"י - א) לתרץ קושית תוס' על הלכות א"י - עי' רש"ש (ד"ה ובטמאים), ועי' שלו"ר וטה"ק ומרומי שדה, וע"ע מה שהקשה הצ"ק. ב) בדעת הלכות א"י כתב השטמ"ק בחולין (הוצאת ר"א שושנה עמ' ז') דרק לכתחילה ס"ל דלא ישחטו, ועי' במרדכי ריש חולין שהביא באריכות דברי הלכות א"י וגם מלשונו משמע שהוא לכתחילה גרידא, והתוס' כאן ובחולין וכן הרא"ש שם סי' א' דחו דעת הלכות א"י דהם חומרות יתירות, וכן פסק הרמב"ם הל' שחיטה ד. ד. דנשים שוחטות, והכל בו (הובא בבית יוסף הל' שחיטה ריש סי' א') חילק בין שוחטות לעצמן שמותר ואילו שחיטתן לאחרים אסורה [ועי' אות ג'], וברמ"א ריש הל' שחיטה פסק דהמנהג שאינן שוחטות. ג) בטעם שיטת הלכות א"י - הדרישה בהל' שחיטה (סי' א' סעיף ב' ד"ה הכל שוחטין) הביא שהסמ"ג וב"י כתבו "שמא יתעלפו" פי' ממראה הדם וכדו', ואילו התוס' ושא"ר כתבו הטעם שדעתן קלה ומשמע דאין נזהרות מלפסול, וכתב הדרישה דנפק"מ בין הטעמים דלטעם דהתעלפות בין לעצמן בין לאחרים אסורות לשחוט, אבל לטעם דדעתן קלה היינו שאין זהירות מלפני עור וזה דוקא לאחרים אבל לעצמן לא חשידי, ובפמ"ג (משב"ז סעיף א') כתב ג"כ את ב' הטעמים הנ"ל, וביאר דלטעם דחשש על נאמנות היינו דוקא במקום שיש טירחא וכגון שלא בדקו להם הסכין. ד"ה ובטמאים - ומשו"ה לא נקט נמי שמא יכניס ידו - צ"ע א"כ אמאי גזרינן (לב.) דטמא לא ישחט לכתחילה שמא יגע בבשר הרי עומד בחוץ ונזהר שלא יכניס ידו לפנים - לש"ז בשלו"ר, ועי"ש מה שתירץ הראש יוסף בחולין. והקשה ה"ר אפרים וכו' - עוד תירוצים לקושיא זו עי' בתוס' חולין דף ב: סוף ד"ה שמא יגע, וברמב"ן ורשב"א שם, ושטמ"ק מהר"פ כאן, וברמב"ם פיהמ"ש כתב דמיירי בעבר ונכנס ושחט - עי' תוספ"ק בשלו"ר, וע"ע תירוץ המרא"כ בשלו"ר בחידושים. מ"מ עזרת נשים ארוכה קלה' אמה - נקט כן אליבא דרבי לעיל כ., דלשאר תנאי דהתם בעי סכין ארוכה טפי דליהוי שחיטה בצפון, או י"ל דנקט הכי אטו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום בעזרה. וי"ל דהיכא דנטמא בעזרת נשים לא החמירו - דוקא נקט שנטמא בעזרת נשים שאיסורו שם מדרבנן ולא החמירו, אבל נטמא בעזרה הפנימית ודאי אסור, והיינו דאיתא בגמ' דבעי סכין ארוכה, ומ"מ מיושב שא"צ סכין ארוכה קלה' אמה. בא"ד (לב.) - ובמסכת תמיד משמע - עי"ש דף כו. במפרש ד"ה בא וישב. והא דפריך בסוטה וכו' משום דקתני הוציאוה תרי זימני וכו' - ע"ע תירוץ המליו"ט. לאו דוקא חוץ לעזרת ישראל אלא אף חוץ לעז"נ וחוץ לחיל - חוץ לחיל לכאורה נמי מה"ט שגם הוא מקום כניסה ויציאה לכל אדם. והנה שיטת תוס' שמוציאין אותו וכן הסוטה מכל הר הבית, אבל הרמב"ם סוטה טז. ג. כתב שמוציאין אותה מעזרת נשים, והקשה המשל"מ דאמאי לא מכל הר הבית, ועי' מנח"א עמ' קיז'. וא"ת וכו' ילך בשאר הלשכות ויכניס שם ידיו לבהונות - לשיטתו לקמן ריש ע"ב דר' יוחנן מפרש הברייתא, וטבול יום הוי רק מדרבנן בהר הבית וא"כ בשאר לשכות לישתרי. וי"ל וכו' והיינו בשער נקנור שהוא מכוון כנגדו - עי' חי' מרן רי"ז הלוי הל' מחו"כ וחי' הגרי"ז בסוגיין בביאור דין זה דעמידה דוקא בשער נקנור, וע"ע מקד"ד סי' לח. ג. ד"ה וטבולי יום, ומנח"א עמ' קכא'. דשחיטה כשרה בדיעבד ושמא יגעו בבשר נקט משום ק"ק - פי' בקדשי קדשים אין לחוש שצריך סכין ארוכה כב' אמה דהא בלא"ה שחיטתו כשרה רק דיעבד, ומאי דמפרש הגמ' טעם דיעבד שמא יגעו בבשר הוא משום קדשים קלים אבל בק"ק בלא"ה הוי דיעבד משום דבעינן סכין ארוכה כב' אמה - צ"ק, וגם בק"ק לא שייך הטעם שמא יגע בבשר שהרי הסכין ארוכה כב' אמה - ריא"ח, וע"ע גירסת ברה"ז ופירושו בש"נ אות יד' טו'. וה"ר אפרים היה מפרש דמשכח"ל דשחיט טמא דרך גגין ועליות דלא נתקדשו ובסכין ארוכה - המשל"מ (ביאמ"ק ג. יט. ד"ה ודע) הוכיח מדברי תוס' כשיטתו שם דאף הנכנס דרך גגין ועליות שאינו דרך ביאה אם שהה שיעור שהייה חייב, דאי נימא דפטור מדוע דחקו לומר דשחט בסכין ארוכה הלא אפילו נכנס כל גופו פטור,אלא ודאי בשחיטה יש שיעור זמן דשהייה ויהא חייב, עי"ש שדן בזה, וראה עוד שם בסוף דבריו שמדקדק מתוס' לקמן פב: ובמנחות כז: דפליג בזה.

דף לב.

מתני'

קיבל בימינו ונתן לשמאלו - הנה קיבל בימין ושמאל מסייעתו כתב הרמב"ם ביאמ"ק ה. יח. דכשר, וכתב הכס"מ שם דהוא מתוספתא. וצ"ע מברכות דף נא. דאיבעיא כה"ג ומחמרינן - מנ"ח מצוה קטו. טז., ובשו"ת חכם צבי סי' פב' כתב דכשר דוקא כשיכול לקבל בימין בפ"ע ובשמאל בפ"ע אינו יכול דאז חשיב מסייע שאין בו ממש אבל בזה יכול וזה יכול פסול. נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר - א) מדנקט לשון דיעבד ואילו לעיל יחזיר לכשר לכתחילה משמע דאינו דרך כבוד לאוספו מן הרצפה, אכן בתוס' לקמן לד: ד"ה כל כתבו דמצוה לאוספו - עי' שפ"א, וע"ע מה שציינתי לקמן על תוס' הנ"ל. ב) נשפך הדם ואבד לאחר שנתן מתנה ראשונה האם יכול לחזור ולקבל דם מהצואר, דהיינו האם שייך קבלה אחר תחילת הזריקה - במקד"ד סי' ז. ד. נסתפק בזה, ובשפ"א לעיל כו: פשיטא ליה דא"א לקבל, ובחי' רא"ל מאלין סי' כג. ג. (ד"ה אשר) כתב דמדברי הגר"ח מבואר שאפשר לקבל אחר תחילת הזריקה.

גמ'

ורמינהו וכו' שהשחיטה כשרה וכו' - לכאורה גם במתני' תני "שהשחיטה כשרה" והתם ודאי דיעבד הוא - עי' שפ"א. וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהו וכו' - עי' לש"ז מה תלה קושיתו הכא ואמתני' הוה מצי למיפרך. וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים וכו', מדרבנן - בסוגיין מבואר דהאי היקש הוא מדרבנן גרידא, וכ"כ גם תוס' חגיגה טז: ד"ה דבר, דה"ט דלא ילפינן מהאי היקשא דשחיטה בבעלים דומיא דסמיכה משום דהאי היקש מדרבנן בעלמא, ותמהו מסהש"ס והטו"א שם דהלא במנחות יט. מבואר דהוא היקש גמור, והטעם דלא ילפינן שחיטה בבעלים משום דאיכא גילוי מפרו של אהרן, ועי' מה שתירץ בזה בנמוקי הגרי"ב במנחות שם. אפשר דעביד סכין ארוכה - הרמב"ם פסוהמ"ק א. א. השמיט תנאי זה דסכין ארוכה, וכתבו לח"מ ומהר"י קורקוס דאזיל לשיטתו דפסק ביאה במקצת לאו שמה ביאה ומצי להכניס ידו, אכן צ"ע דעכ"פ איסורא דרבנן איכא - רעק"א, ועי' קר"א, וחי' הגרי"ז ריש פירקין.

רש"י

ד"ה אם יש - ואין מחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה - לעיל דף כו: דכתיב המקריב אותו וכו' בראוי להקרבה וכו' - עי' רש"ש שהקשה דלעיל כח: מפקינן האי קרא לדרשא אחרת. וראה עוד לעיל כו: בגמ' ד"ה אין מחשבה - שכתבתי בזה עוד טעמים נוספים. ד"ה נתנו - הפסול - כן משני הגמ' לעיל כו:, אמנם קשה דלר' יוחנן שם כז. דשלבמ"ק לאו כמקומו דמי איכא לאוקומי בכשר, וכן קשה בדיבור הבא ועי' שטמ"ק, ומשמע דרש"י למד שכן הוא פשטיה דמתני' דמיירי בפסול מדקאי ארישא דמיירי בפסולין - עי' לעיל כו: רש"י ד"ה הב"ע, וע"ע ח"נ כאן.

תוס'

ד"ה מאי שנא - והקשה הרר"י דאורלינ"ש - עי' צ"ק בישוב הרש"י, וע"ע לש"ז ופני"מ, ומרומי שדה. בסוף הדיבור - ולא כפי' הקונטרס דפרק בתרא - לפנינו ברש"י שם הגירסא נמי מהאי קרא דלרצונו דכתיב בסתם עולה, ועי' צ"ק.

דף לב:

גמ'

שחיטה נמי אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט - לכאורה בלאו הכי מצי מעייל ידיה ושחיט כיון דקיימינן השתא דביאה במקצת ל"ש ביאה - עי' קר"א. בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' - עי' לקמן מח. תוד"ה אשכחן, וע"ע מח: תוד"ה הגה"ה. שוחט את בן הבקר יהא לפני ה' - כן הוא גירסת רש"י ועי' גירסת השטמ"ק (ש"נ ב'), ובביאור ב' הגירסאות עי' חי' הגרי"ז לעיל יד:, וע"ע הערה טז. ג. לכנסת ראשונים. והנה דעת תוס' לעיל יד: בסוף ד"ה הג"ה דסברת שמעון התמני דשחיטה הוי נמי עבודה, אבל התוס' ביומא מב. ד"ה שחיטה פליג בהא. וע"ע אבן האזל פסוהמ"ק א. ח. שדקדק לשון שמעון התמני מנין שיהיו 'ידיו' של שוחט וכו' דדוקא מצריך שיהא ידיו בפנים ולא כל גופו עי"ש. אף ביאה במקצת שמה ביאה - הרמב"ם ביאמ"ק ג. יח. פסק דביאה במקצת ל"ש ביאה ומכין אותו מדרבנן מרדות, ובראב"ד השיג עליו אמאי לא פסק כעולא, ועי"ש כס"מ ומהר"י קורקוס, ועי' קר"א וזבח תודה ד"ה אבל. וע"ע מרחשת ח"א סי' ב' ענף ב' שיצא לחדש דעכ"פ איסור דאוריתא איכא מדין חצי שיעור. שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקיריו - א) בתוס' יבמות דף ז: ד"ה ואמר הקשה כיון דביאה במקצת שמה ביאה ואפ"ה הותר למקצתו א"כ כולו נמי לישתרו דמ"ל מקצתו או כולו, ועי"ש שתירץ ב' תירוצים, ועי' מנח"א עמ' קטו' מש"כ בביאור התירוצים משמיה דהגרי"ז קובץ הערות וקה"י, וראה עוד בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים, וע"ע שם שדן אמאי לא נילף ממצורע שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ב) בטו"א מגילה ג: ד"ה ואחותו דן האם גם מקילתא לחמירתא אמרינן הואיל או רק מחמירתא לקילתא, (הר"ש אלטמן שליט"א). ג) התוס' ביבמות ח. ד"ה רבא כתב בתירוץ אחד דלרבא אמרינן הואיל ואישתרי רק כגון בסוגיין במצורע ובעל קרי דשם טומאה אחד הוא, משא"כ ביבום לא אמרינן הואיל והותר אשת אח יותר נמי אחות אשתו לפי שהן ב' שמות, וכתב בהרעק"א ביבמות שם דאף החולקים על רבא שם מודים בסברא זו אלא דסברי דאף שם ערוה חד הוא, (הר"ש אלטמן שליט"א). וע"ע מש"כ לקמן ק. בגמ' ד"ה היה כהן והוא נזיר. ד) במנחות דף מה. איתא דלא אמרינן בקרבן עוף הואיל ואשתרי מליקה לכהנים אישתרי להם נמי נבילה וטריפה, ובטעם החילוק מסוגיין עי' עול"ש שם. א"ל רבא אדרבה איפכא מסתברא וכו' - עי' תוס' יבמות ח. ד"ה רבא שהקשה לשיטת רבא שם אמאי לא נתיר ליבם עריות דהואיל ואשתרי ביבום אשת אח אישתרי גם שאר עריות, ובטו"א מגילה ג: (ד"ה ולאחותו) תמה דהרי מבואר בסוגיין דלרבא לא אמרינן הואיל ואישתרי וכו', ועי' רעק"א בתוספותיו למשניות יבמות פ"א. ג. שכתב דאין הכרח לדברי הטו"א ושפיר י"ל דאף רבא אית ליה סברת הואיל ואישתרי. (הר"ש אלטמן שליט"א). מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות - צ"ע ממת מצוה דאצטריך קרא מיותר לכהן והדר לכהן ונזיר וכו' (לקמן ק.) ולא אמרי' מה לי חד דיחוי וכו' - קר"א.

רש"י

ד"ה אע"פ - דקסבר טבול יום דזב כזב דמי - כה"ג לעיל יז: לגבי מחוסר כפורים. ד"ה אידי ואידי - שהרי א"א להוציא וכו' דמיפסל ביוצא - צ"ב מה בכך שנפסל כיון דרחמנא אמר ליתן עליו הדם ובהכי חייביה - עי' שפ"א.

תוס'

ד"ה ורבי יוחנן - כדמוכח בפ"ק דכתובות - עי"ש דף ח. תוד"ה רב. אתי שפיר דפלוגתא דתנאי היא - נ"ב בכריתות דף י. ונזיר דף מד: דפלוגתא דתנאי היא - לפירש"י דר' יוחנן לפלוגי אתי ניחא טפי הגירסא שלפנינו "ור' יוחנן אמר" דאילו אתי לפרש הול"ל "ואמר ר' יוחנן" (ועי' ש"נ ה'), אמנם רש"י בפסחים דף צב. פירש דר' יוחנן אתי לפרש הברייתא, ונראה דהוא עפ"י הגירסא דהתם "ואמר ר' יוחנן". א"כ איכא לאו וכו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה - לקמן ריש דף לג: כתב תוס' דעשה שיש בו כרת דוחה והכא האיכא כרת - עי' צ"ק, ועי' שלו"ר שהשיג עליו. ואי טבו"י אסור וכו' למה לי קרא וכו' - עי' קושית לש"ז בשלו"ר. כדפי' לעיל בריש פ"ב בשם ה"ר חיים - עי"ש סוף ד"ה קסבר ומה שצינתי שם. ולפי' הקונטרס ניחא דנקט בברייתא וראה קרי וכו' - פי' בעל קרי עצמו חמיר טפי משאר טמאים דמשתלח אף ממחנה לויה וס"ד דאף בטבו"י דיליה יחמירו טפי - עי' תוס' פסחים דף צב. ד"ה שחידשו - וא"ת מנלן וכו' אימא שחידשו ממת עצמו - ברש"י פסחים דף צב. (ד"ה חצר החדשה) פי' דהכי גמיר ר' יוחנן מרביה דדבר זה חידשו. וע"ע גלהש"ס הוריות דף ה: שהביא מספר זכרון יוסף ד"לפני החצר החדשה" בגימטריא "טבול יום לא יכנס במחנה של לוים". מת וטמא מת מצינו שאסורין אפי' בחיל - עי' מהרש"ם. ד"ה מטונך - פי' ממשאך וכו' מדנקט וראה קרי בו ביום - מוסיף על פירש"י דהסייעתא מדנקט וראה קרי בו ביום. ועי' פני"מ מה לא ניחא להו בפירש"י. ובענין זה יל"פ מטונך דפ' הזרוע והלחיים - אמנם הרש"י שם פי' מטונך - הגעתיך, משמע דמפרש מלשון מטי לגביה. בא"ד (לג.) - ואם תאמר וכו' - מקשה לשיטתו, עי' פני"מ וצ"ק.

דף לג.

גמ'

כל הסמיכות וכו' תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו - ברמב"ם מבואר דאיכא עוד הלכה דאין סמיכה אלא בפנים, וצ"ע אמאי לא הוזכר נמי חיסרון זה באשם מצורע אלא רק דתיכף לסמיכה שחיטה, ועי' מנח"א עמ' קכ'. כל הסמיכות וכו' חוץ מזה - פירש"י של אשם מצורע, וצ"ע דהאיכא נמי חטאת מצורע - עי' עול"ש. שאין מצורע יכול וכו' מדם חטאתו ומדם אשמו - עי' מה שהקשה על הרמב"ם מהכא במקד"ד סי' יב. ד. ואי אמרת וכו' לעייל ידיה ולסמוך - עי' בליקוטים שהביא מהחכם צבי סי' קכח' להקשות מסוגיין על תוס' בסוטה לט. והרמ"א או"ח סי' קסו' שפסק דשיעור תכיפה הוי עד כב' אמה והכא מוכח דאפי' בכדי פסיעה אחת הוי הפסק, וע"ע בזה בלבוש, חש"ל, טה"ק, ומנח"א עמ' קכב'. דאמרי תרוייהו הכל בכתב מיד ה' וגו' - כעי"ז לקמן סב. סוכה נא: חולין פג: פסחים פו. בכורות יז:, ועי' הערה לז' לכנסת ראשונים שהוכיח מכמה מקומות הנ"ל דדין הכל בכתב נאמר גם על כלי המקדש, ותמה א"כ למה צריך לקמן דף סב. קרא דקרן כבש ויסוד מעכבין תיפו"ל מדין הכל בכתב, והוכיח מזה דהכל בכתב ע"כ אינו לעיכובא, ודעת הגר"ח בהל' ביה"ב דהוי לעיכובא, וע"ע שם הערה לט', וראה עוד בענין זה בספרו תורת הקודש ח"א סי' לד' אות ב', ועע"ש בסי' יח' שדן אם במשכן שבמדבר וכן בנוב וגבעון נאמר דין הכל בכתב. כל הסומך ראשו ורובו מכניס - במקד"ד סי' לח. א. (ד"ה והנה) דקדק דדוקא עם ראשו דאילו רובו בלא ראשו חשיב אכתי ביאה במקצת עי"ש. מ"ט כל כוחו בעינן - אבל לתירוץ קמא אליבא דריב"י א"צ בכל כוחו - עי' מצפ"א, והחזו"א (ריש לב:) נסתפק בזה. כל כוחו בעינן - מילתא תמיה מצינו בבעל הטורים ויקרא ג. ב. וז"ל וסמך ידו כתיב בבקר, ובצאן ועז כתיב את ידו, לפי שהבקר חזק ויכול לסבול הסמיכה לסמוך עליו בכל כוחו משא"כ בצאן ועז, לכן כתיב 'את' דמשמע ברפיון עכ"ל, וצ"ע דבסוגיין בקרבנות מצורע שהן כבשים מיירי ומפורש בגמ' דאף בהן בעינן בכל כוחו, ויש דפוסים שגרסו בבעל הטורים "לכך כתיב את דמשמע בכל כוחו", ר"ל דס"ד דלא יצטרכו בהן בכל כוחו לכך אצטריך לריבויי אף בצאן. גזירה שמא ירבה בפסיעות - פירש"י שאפי' יכנס פסיעה אחת יותר משהיה צריך ענוש כרת, ועי' מקד"ד סי' לח. א. שדן מה שייך לחייבו על פסיעה אחת כיון שנכנס בהיתר יצטרך שהייה כדין נטמא בפנים, וע"ע בזה מרחשת ח"א סי' ב' ענף ד' אות ו' והלאה. איכא דאמרי אמר רב אדא וכו' - עי' קר"א במאי קמיפלגי הלישנות. ותיכף לסמיכה שחיטה לאו דאוריתא - יש לעיין אמאי תיקנו חכמים להסמיך סמיכה לשחיטה כיון דאין לזה עיקר מדאוריתא, ואפשר דגזרו שמא יארע פסול בקרבן ולא ישחטנו ונמצא דסמך בכל כוחו ועבד בקדשים לכן תקנו תיכף לסמיכה שישחוט - שפ"א.

רש"י

ד"ה שמא ירבה בפסיעות - לאחר שסמך - משמע דקודם לכן לא חיישינן - רש"ש, ועי' ראש המזבח בשלו"ר בחידושים. ד"ה מיתיבי - כדאמרן לעיל שראשו ורובו מכניס - לכאורה הו"ל לנקוט נמי טעמא דמרחק צפון דהלישנא קמא - עי' לש"ז בשלו"ר בחידושים.

תוס'

ד"ה הגה"ה - עי' תוס' ביומא שציין מסהש"ס, וע"ע מקד"ד ריש סי' כו'. ד"ה ניעול וניסמוך - ולא דמי לשאר טמאים וכו' דמקיימא סמיכה דידהו בטהרה - פי' ראויין הטמאין בעצם לסמוך קרבנם בטהרה אלא דעכשיו א"א להם, משא"כ אשם מצורע כל מהותו שבא בטומאת בעליו ועל כרחך דהכי גזרה תורה דליעול ולסמוך בטומאה - טה"ק, ח"נ לש"ז. ד"ה סמיכת אשם - דטעון סמיכה דאוריתא משום ספיקא דשלמים - וסומך בכל כוחו דספיקא דאוריתא לחומרא - מלוה"ר, ריא"ח, [ודלא כראמ"ה], ולדבריהם תוס' כאן דלא כתוס' לקמן עו: ד"ה וסמיכה, ועי' מלוה"ר. ובקה"י סי' מה. ו. מפרש באופן אחר. כדפרישית בפ"ק - דף ה. ד"ה מה. ומיהו קשה וכו' אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח - עי' תירוץ שפ"א, ועי' ח"נ . ד"ה איפוך - ומה שפי' בקונטרס וכו' קשה וכו' - עי' תירוץ מצפ"א ולש"ז בשלו"ר, וע"ע מקד"ד סי' יב. ג., וחזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים.

דף לג:

גמ'

כי אתא רבין וכו' לענין טמא שנגע בקודש איתמר - א) בשפ"א הקשה הא לכאורה אפשר לקיים ב' הדרשות ולמילף דין ביאה במקצת וגם טמא שנגע בקדש לוקה, ועי' בזה עול"ש, וע"ע לעיל יז: תוד"ה קסבר ומש"כ שם. ב) הרמב"ם ביאמ"ק ג. יח. [ועי' מש"כ לעיל לב:] פסק דאין חייב על ביאה במקצת אלא מכות מרדות, וכתב הכס"מ דפסק כרבין דסבר דלא אמר ר"ל כלל לענין ביאה במקצת שמה ביאה וכדפירש"י כאן, וצ"ב נהי דאין לחייבו מדין ביאה מ"מ לא גרע ממכניס טומאה למקדש, [ועי' חי' הגרי"ז שכן כתב בשם הגר"ח לפרש מימרא דרבינא דלענין מלקות איתמר דהיינו משום מכניס טומאה למקדש לוקה ולא כפירש"י], ועי' מש"כ בזה קה"י סי' כד', וע"ע מרחשת סי' ב' ענף ד' אות ב'. ריש לקיש אמר לוקה בכל קודש לא תגע - מקשים דליהוי לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו דומיא דמותיר בקדשים דניתק לעשה דשריפת נותר ה"נ ניתק לעשה דשריפת בשר טמא - עי' מנח"א עמ' קכט'. ור' יוחנן וכו' ההוא בתרומה כתיב - ור"ל אזהרה לתרומה נפקא ליה מאיש איש וכו' במכות יד: ההוא בתרומה כתיב - בענין האיסור לטמאות תרומה: הנה פשטות סוגיין דהוא איסור לאו דאוריתא, וכן דייק המשל"מ פי"ב מהל' תרומות מתוס' כאן ד"ה ההוא דלוקין ע"ז, אבל התוס' במכות יד: ד"ה ההוא וכן בשטמ"ק בסוגיין כתבו בשם הר"ש מדרוי"ש שאינו לוקה. והנה בגיטין נג: משמע בגמ' שם דמטמא תרומה הוא מדרבנן גרידא, והביא שם הרשב"א דעת תוס' דאכן הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, אמנם הרשב"א גופיה דחאו, ועי"ש במפרשים (רש"ש, מהרמ"ש, מצפ"א) דמוקמי הגמ' בתרומה דרבנן או בתרומה בזה"ז דהוא דרבנן. תניא כוותיה דריש לקיש - יש לתמוה על הרמב"ם דפסק כר"י אף דתניא כוותיה דר"ל - מרא"כ (שלו"ר בחידושים), וע"ע בשיטת פסקי הרמב"ם הסותרים זל"ז ב-ג' מחלוקות ר"י ור"ל - בליקוטי הלכות וזבח תודה, ובמנח"א עמ' קכה'.

רש"י

ד"ה בתרומה כתיב - בסוף הדיבור - דאין מזהירין מן הדין - לכו"ע, ואפי' למ"ד עונשין מן הדין - לקמן קו:

תוס'

ד"ה לענין מלקות - והקשה ה"ר חיים - קושיא זו לכאורה שייכא כבר לעיל אמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וצ"ב למה נטר תוס' עד הכא. וטמא יהיה לרבות טבול יום - פי' וכיון דאקרי טמא ממילא הוי בכלל עשה דישלחו מן המחנה - ח"נ. ועוד קשיא ליה אפי' לאו גרידא וכו' - פי' אפי' נימא דר"י אתי לפרש הברייתא וכתוס' לעיל ונמצא דליכא עשה אלא לאו אכתי תקשי וכו' - צ"ק עי"ש. הא בעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים עשה - עי' מליו"ט בישוב הקושיא. ויש לומר וכו' - עי' תירוץ השטמ"ק מהר"פ, וכעי"ז הקשה הרש"ש לעיל וטה"ק, וע"ע עול"ש, וע"ע מנח"א עמ' קיד'. ד"ה הכי גרסינן - [כדברי הצ"ק דהוא דיבור חדש] - @18 גבי חומרות וכו' שכן מחפ"ז - @19עי' שבת דף כה., וע"ע תירוץ השפ"א. נגיעת קדש דלוקה בתרומה ולא בקודש לר"י - וכן הוא ברש"י כאן סוף ד"ה בתרומה, ודלא כתוס' מכות דף יד: ד"ה ההוא, ועי' משל"מ ושעה"מ בליקוטים. ד"ה ההוא בתרומה - הקשה ה"ר חיים - עי' תירוץ השפ"א. ד"ה אזהרה - ביאור תוס' כדלקמן עפ"י הצ"ק: @18והלא מהאי קרא תיפו"ל תרוייהו - @19פי' מקרא דלא תוכל לאכול וגו' נפיק תרוייהו ואמאי אצטריך קרא אחרינא לטומאת הגוף. ויש מפרש וכו' הלכך צריך קרא בטבו"י וכו' - פי' דלא תוכל וגו' הו"א דרק טמא שלא טבל דאסור במעשר דמיירי בהאי קרא, קמ"ל קרא דלא יאכל מן הקדשים דאפי' טבו"י שאסור בקדשים, ומיושב גם קושיא א' [ודלא כח"נ עי"ש]. ושמא קרא דלא תוכל וכו' - חוזר לקושיא א' ומישב דקרא דלא תוכל אין משמע מאליו גם טומאת הגוף וגם בשר אלא הוה מוקמינן רק בטומאת הגוף קמ"ל אוכל בטומאת הגוף מקרא דהכא ואייתר דהתם לטומאת בשר - ע"כ מביאור הצ"ק.

דף לד.

גמ'

טמא שאכל בשר קודש וכו' אמר אביי מחלוקת וכו' - עי' לקמן דף מו: תוד"ה מחלוקת, וצ"ק שם. והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו - עי' עול"ש ושפ"א בכונת הגמ'. ובעיקר דברי אביי הקשה בחי' הגרי"ז מאי מייתי מעצים ולבונה טפי משאר אימורין שג"כ לא חזו לאכילה דהא עומדין להקטרה, ועוד הקשה בדברי רבא לקמן דטומאת בשר לכו"ע לוקה ומקשינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשנינן כגון שקדשו בכלי, וצ"ע הא בלאו הכי קודם שקדשו בכלי ליכא לחיובי משום טומאה דהא אין להם אלא קדושת דמים, ועי"ש מה שהאריך לבאר הסוגיא בשם הגר"ח, ועי' בחי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק יח. יב. בביאור סוגיין, וע"ע מנח"א עמ' קל' שהאריך בביאור הדברים. והבשר לרבות עצים וכו' - א) במנ"ח מצוה קמה. ח. מסתפק שמא חיבת הקדש מהני לחייב אף על אכילתן בפחות מכזית, ואבי עזרי טומאת אוכלין ד. א. תמה דמעשה אכילה הוא בכזית וכ"ה לשון הרמב"ם. ב) במנחות דף כ: נחלקו רבי ורבנן אם עצים הוי קרבן גמור, וכתבו תוס' שם דף כא. ד"ה יצאו, דבכל מקום דמרבי עצים לטומאה הוא דוקא לרבי דסבר דהן קרבן גמור ולא לרבנן, אולם תוס' שם דף קא. ד"ה אע"ג פליגי והוכיחו מסוגיין דאף אליבא דרבנן נאמר דין זה, עי"ש. ורבא אמר וכו' בטומאת בשר דברי הכל אינו לוקה - הרמב"ם פסוהמ"ק יח. יב. פסק כרבא וכתב דאינו לוקה משום אוכל קדש טמא אלא מכות מרדות, ועי' חי' הגרי"ז שדן אמאי לא ילקה משום אוכל פסולי המוקדשין כשאר פסולים. כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה - כדפירש"י בתחילת העמוד ד"ה אתיא, ולקמן דף מה:, ועי"ש שטמ"ק ד"ה ושאין ותוס' מו: ד"ה אחת. איתמר המעלה אברי בהמה טמאה ע"ג המזבח - צ"ב דנקט רק המעלה ולא נקט הזורק דם, עוד צ"ב דנקט 'אברי בהמה טהורה' ולא נקט 'אימורין' ומשמע דהאיסור לאו דוקא על אימורין אלא על כל הבשר, וביאר מרן הגרי"ז עפ"י דקדוק לשונות הרמב"ם דחלוק דין זה מאיסור הקרבת בע"מ, דהתם הוא איסור של 'קרבן' וחייב דוקא אם הקדיש, וחייב נמי על זריקת הדם , ורק ע"י הקטרת האימורין ככל הקרבנות, משא"כ בהמה טמאה אינה שייכת לאיסור קרבן אלא הוא איסור 'הקטרה' גרידא דומיא דאיסור העלאת שאור ודבש למזבח ולכן נקט דוקא המעלה, ולכך חייב אף על הקטרת בשרה. (קובץ אהלי חיים עמ' מב', מכתבי תלמידים). וע"ע בחי' הגרי"ז לקמן עז: דנסתפק בזה אי יש איסור על זריקת דמן. מותיב ר' ירמיה וכו' ולאו הבא מכלל עשה עשה - עי' תמיהת הגהות מהרש"ם. וביאור ס"ד דהגמ' דר"ל סבר לאו הבא מכלל עשה לוקין עליו - עי' במרומי שדה. באברי בהמה טמאה דכו"ע לא פליגי - בחי' הגרי"ז חקר בבהמה טמאה דלכו"ע עובר בעשה (לפירש"י) האם משום דלא הוי בקר וצאן כמו בחיה דליכא פסול אחר, או דהוי פסול עצמי דבהמה טמאה עי"ש, וע"ע בקובץ אהלי חיים הנ"ל. כי פליגי בחיה וכו' ר"ל אמר אינו עובר ולא כלום ההוא למצוה - א) פירש"י דבהמה מצוה להקריב וחיה רשות, ובשטמ"ק (ד"ה אינו) משמע דחיה הוא חולין ואינו קרבן אלא דאין איסור להקריבה, וכן נקטו האו"ש פ"ה מאיסורי מזבח וביה"ל ח"ב סי' מה. ט., [ואמאי ליכא איסור חולין בעזרה - עי' שטמ"ק הנ"ל, ובחזו"א, ומנח"א עמ' קמ']. אמנם באבי עזרי פ"ה מאיסורי מזבח השיג על האו"ש דודאי חיה הוי קרבן אלא דהוי רשות, וכן משמע פשטות דברי רש"י וכמש"כ בשטמ"ק ד"ה ההוא למצוה דנפק"מ רק להקדים בהמה לחיה. אולם בקובץ אהלי חיים עמ' נג' מובא בשם הגרי"ז (מכתבי תלמידים) דפשיטא ליה דאסור וא"א להקריב חיה אף לר"ל, אלא דמחלוקתם רק אם עוברים בעשה ודעת ר"ל דלא עובר בעשה עי"ש. וע"ע בגדר הא דחיה רשות - בקר"א, ומנח"א עמ' קלט', והערה נב' לכנסת ראשונים. ב) בשטמ"ק ד"ה אינו עובר הקשה דמי גרע חיה ממפריש נקבה לעולה דחשיבא כבע"מ ועובר בשני לאווין, וכן הקשה בעול"ש ועי"ש מה שפירש, ועי' מנח"א עמ' קמ'.

רש"י

ד"ה ואכתי - וכיון דלאחר זריקה וכו' - פי' לעיל יליף ר"ל מדאיתקש קדש למקדש לדבר שיש בו נטילת נשמה והיינו לאחר זריקה [כדלקמן בדיבור הבא] והיכי יליף מינה ר"ל נמי קודם זריקה - תוס' שאנץ מכות יד: (ליקוטים) וצ"ק. ד"ה דאמר מר והבשר - יתירא דכתיב בסיפיה - עי' קושית עול"ש וטה"ק. ד"ה ולאו הבא - ומסקינן בלא תעשה מנין וכו' - פי' אינו מבואר בהדיא כן כמשמעות סוגיין אלא מסיפא ילפינן אבל מרישא אין להוכיח - עי' לש"ז בשלו"ר, וכ"כ תוס'. ד"ה דכו"ע ל"פ - דעשה הוא דאיכא - אבל הרמב"ם איסורי מזבח ה. ו. פסק דלוקה, ועי' כס"מ רדב"ז ומהר"י קורקוס - ובביאור השגת הראב"ד שם, זבח תודה, קר"א, עול"ש, אבן האזל שם, ומנח"א עמ' קלו'. ד"ה כי פליגי - ואימור נמי איפוך דר"י לר"ל - לפי"ז צ"ע לשון הגמ' "אסברא לך" דהרי הוא מחלוקת אחרת לגמרי, ועי' במנח"א עמ' קלח' ביאור הגרי"ז ביסוד פלוגתת ר"י ור"ל לס"ד ולמסקנא. ד"ה ההוא למצוה - ומיהו טמאה ודאי לא דכתיב ממשקה ישראל וכו' - עי' מנח"א עמ' קלט' מה שהקשה הגרי"ז על דברי רש"י הללו.

תוס'

ד"ה והבשר - משקי בי מדבחיא וכו' ליתכשרו בחיבת הקדש - תוס' לשיטתו בדיבור הבא שהוא דרשא גמורה דאוריתא וא"כ קשיא איך מצי רבנן לאפקועי טומאתן, וע"ע מרומי שדה, ועי' תירוץ מנ"ח מצוה קמה. ו. כגון עצים ולבונה שהוא דבר עב וקשה כעין אוכל - על דברי התוס' עי' מש"כ מקד"ד ריש סי' לז' וקה"י סי' כה', וע"ע חי' הגרי"ז שדן לענין דם שקרש. ודברי תימה הוא וכו' - לכאורה קושיא בפ"ע היא ולא קאי אדלעיל, וכן הוא בהדיא בתוס' חולין דף לו: ד"ה והבשר, ובתירוץ קושית תוס' עי' צ"ק, ומנ"ח מצוה קמה. ו., ועי' מה שתירץ הגרי"ז בשם הגר"ח, וע"ע מנח"א עמ' קלד'. ד"ה ואפי' הכי - ופי' בקונטרס מדרבנן - אכן במנחות דף קב: ד"ה כי פירש"י דהוי מדאוריתא – הגהות מהרש"ם, צ"ק. ובדעת הרמב"ם איסו"מ ו. ח. דקדק הכס"מ שם דהוי דרבנן וכן נוטה שם מהר"י קורקוס, אבל הלח"מ שם מכח סתירת דברי הרמב"ם מהל' פסוהמ"ק כתב דדעת הרמב"ם דהוי מדאוריתא, וע"ע שפ"א בסוגיין וחי' הגרי"ז סוף מג: בסוף הדיבור - וצריך לדקדק וכו' - עי' מו: תוד"ה מחלוקת וצ"ק שם. ד"ה שקידש בכלי - תימה מה קידוש כלי יש בעצים - צ"ע למה לא פי' בעצים שנתנן ע"ג מערכה דהמזבח קידשן - עי' שפ"א. השואל קורדום וכו' הראשון מעל והשני לא מעל - עי' ב"מ צט. ותוס' שם, וכן בתוס' קידושין נה. ד"ה אין. ובעולה אינו כן וכו' כולן מעלו - פי' ואי הקרדום כלי שרת הו"ל דין כעולה שכולן מעלו [כדתנן במעילה יט: אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת] - צ"ק, משמע שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות - והיו קרובין לדשן ולא מיקרו עצים - צ"ק, אולם מברה"ז על התוס' מנחות קא. משמע דר"ל דהאי מאוכלות היינו בשר ולא עצים. ונראה וכו' עצים כמה דלא משכי להו לגיזרין לא מתכשרי - והיה קורדום מיוחד לשפות העצים והוא היה כלי שרת - תוס' מנחות דף קא. - צ"ק, ועי' מקד"ד סי' ג. א. דמפרש דאע"ג דקורדום לאו כלי שרת מ"מ תיקון זה מקדשתן. ד"ה שאינו - כיון דמרצונו מביא וכו' - עי' שטמ"ק ותוספ"ק בשלו"ר. ד"ה אלא כמעביר - עי' ח"נ וצ"ק, ועי' קה"י סי' כו' ושפ"א.

דף לד:

גמ'

פסול מהו שיעשה שירים - פירש"י אם קבל וזרק, וההכרח דמיירי נמי בשזרק מבואר בריש תוד"ה פסול. ובחי' הגרי"ז הקשה אמאי נקט קיבל וזרק הא שפיר יש להסתפק אפי' קיבל הכשר וזרק הפסול - עי"ש מה שתירץ מהגר"ח עפ"י דקדוק הרמב"ם, ועי' מנח"א עמ' קמב'. ובדעת הרמב"ם בזה הנה בהל' פסוהמ"ק א. כח. משמע דבקבלה לבד טמא עושה שירים, ועי"ש השגת הראב"ד ובכס"מ ומהר"י קורקוס שם, ועי' קר"א לעיל כו:, וע"ע מש"כ בחי' הגרי"ז הנ"ל בשם הגר"ח, ובאבן האזל ואבי עזרי עהר"מ שם. *(כללא דמילתא אות א'). אמר ליה אין עושה שירים - פסק הרמב"ם פסוהמ"ק יד. ב. דהדם שזרק הפסול שיריו שבמזרק ישפכו לאמה, וצ"ע דאי לא חשיב כלל זריקה ואין עושה שירים אמאי ישפוך לאמה הא הדם עצמו חזי אכתי לזריקה - עי' חי' הגר"ח הלוי שם, ועי' חי' הגרי"ז לעיל כז: ובסוגיין ד"ה והנה השאלה, וע"ע מנ"ח מצוה קלח. ח. ועל דרך זה באבן האזל, וע"ע מש"כ חזו"א יא. א. *(כללא דמילתא אות ב'). אלא חול"ז וחולמ"ק הואיל ומרצה לפיגולו - כעי"ז מצינו במעילה ב. ולקמן נא. פד:, וכן מצינו לעיל כח: דכהרצאת כשר כן הרצאת פסול דבעינן שיקרבו כל מתיריו, ועי' בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוון דאוריתא) אות מט' ד"ה ועפי"ז יש להבין-שכתב דבר עמוק בגדר הרצאה זו דפסול פיגול. והנה צ"ע מאי נפק"מ בזריקה דוקא ובמאי דמרצה לפיגולו הא אפי' כבר בקבלה נפסל במחשבת פיגול - עי' מה שביאר בזה בחי' הגרי"ז, ובחזו"א למד מכח זאת דהבעיא נמי לענין שיירי הדם לישפך ליסוד וכמש"כ ה"ר אפרים בתוס', ותוס' לא נחלק עליו אלא דס"ל דתרתי מיבעיא לן עי"ש, וע"ע בזה מה שביאר חזון יחזקאל פ"ג, ואבי עזרי פ"א פסוהמ"ק. חול"ז וחולמ"ק הואיל ומרצה לפיגולו - סיכום נידונים בזה: א) טה"ק כתב בדעת הראב"ד דגם חול"ז עושה שיריים בזריקה בלבד ולא בקבלה, ושפ"א פליג והוכיח מהר"מ דבין בזריקה ובין בקבלה ואף הראב"ד לא פליג, ועי' בהגרי"ז הנ"ל. ב) חוץ למקומו מבואר בסוגיין דנידון כחול"ז, ועי' תוס' מנחות עט. ד"ה הדר (ציון גלהש"ס), ובמשל"מ פסוהמ"ק יח. ז. (הובא בליקוטים דף כח:), ובחי' הגרי"ז בדעת רש"י, ובשפ"א. ג) טמא - מסקינן במעילה דף ה: שעושה נמי שיריים, ובשפ"א מסתפק ודן האם רק בזריקה או גם בקבלה. ובשיטת הרמב"ם פסוהמ"ק א. כח. - דעת הכס"מ ומהר"י קורקוס דרק בזריקה, ואילו האבן האזל ואבי עזרי כתבו דאף בקבלה. ד) מחשבת שלא לשמה - בטה"ק מסתפק אם עושה שיריים, ובשפ"א פשיטא ליה דעושה דלא גרע משלא במקומו דאינו פיגול ואפ"ה עושה שיריים, וכדעת השפ"א כן האריך בחזון יחזקאל קרבנות ג. ד., וע"ע אבי עזרי פי"ד פסוהמ"ק הל' ב' דסבר ג"כ שעושה שירים אלא שתמה אמאי נקטה הגמ' דאין עושה שירים אלא חול"ז וחולמ"ק ולא נקטה שלא לשמה. כוס מהו שיעשה את חבירו דחוי או שירים א"ל פלוגתא דראב"ש ורבנן - עי' חי' הגרי"ז שחקר בביאור המחלוקת האם פליגי בגדר שירים אם רק מכוס שנעשה הזריקה הוי שירים או מכל הכוסות, או פליגי בדין דיחוי דהאם כיון שזרק מכוס זו נעשו שאר הכוסות דחויין עי"ש, וע"ע מנח"א עמ' קמח'. חטאת שקיבל דמה בד' כוסות וכו' שכולן נשפכין ליסוד - במקד"ד סי' לג. ב. (ד"ה ובחטאת) חקר בקיבל דמה ב-ה' כוסות ונתן ד' מתנות מד' כוסות מה דין כוס החמישי. הוא נשפך ליסוד והן נשפכין לאמה - בביאור גדר שירים וגדר דם דחוי הנשפך לאמה - עי' חי' הגר"ח הלוי מעשה"ק יט. יג., ועי"ש שמחדש דלאחר שנתן מתנה א' נהי דעדיין איכא עליו מצות זריקה משאר מתנות מ"מ כבר חל על הדם שם שירים ג"כ ואית ביה גם דין שפיכה ליסוד עי"ש, וכעי"ז כתב במקד"ד סי' כג. ד. עי"ש שהוכיח זאת. *(כללא דמילתא אות ב'). למעוטי שירים שבצואר - צ"ע מאי ס"ד דאצטריך למעוטי - עי' מנח"א עמ' קנב'. ועי' מקד"ד סי' לג. ב. (ד"ה אמרינן בזבחים) שדן כמה צדדים מאיזה דין הוא פסול שירים שבצואר. וע"ע הערה נז' לכנסת ראשונים, ומה שביאר שם בפלוגתת ראב"ש ורבנן. וראה עוד בכנסת הראשונים שהביא פי' רבינו אליקים והמאירי דראב"ש איירי בדם התמצית ומודה בדם הנפש, ולא משמע כן מתוד"ה למעוטי, אלא דאף בדם הנפש, וכמש"כ המקד"ד הנ"ל. דאי אשמעינן פסול הו"א מאי פסול טמא דחזי לעבודת ציבור - עי' שטמ"ק. והנה יש לדון האי טמא במאי מיירי, דאי טמא מת הרי מטמא כלים ונטמא הכלי והדם שבתוכו ומ"ט יחזיר לכשר, אלא ודאי בטמא שרץ מיירי ואפ"ה אמרינן דחזי לעבודת ציבור אלמא דטמא שרץ נמי הותר בציבור [ודלא כזקני דרום-לעיל כב:] - עי' בזה מנחת ברוך סי' קז. ב. אבל הנך אימא לא צריכא - עי' תוספ"ק בשלו"ר אמאי לא עביד נמי צריכותא מסיפא דנשפך על הרצפה מן הכלי ואספו. הא מני חנן המצרי דל"ל דחויין - צ"ע א"כ לרבנן דחשיב דחוי [אליבא דרב ירמיה] היכי משכח"ל דם חטאת שניתז על הבגד דטעון כיבוס, הא כיון שיצא מן הכלי מיד נפסל וכשהגיע לבגד הו"ל כבר דם פסול - עי' מקד"ד סי' לג. ב. ד"ה אמרינן במעילה. כוס אחד היה ממלא וכו' וזורקו זריקה אחת וכו' - לכאורה אתיא כריה"ג [לקמן לז.] דפסח נמי בזריקה, אמנם לקמן דף ס. הגירסא ושופכו ע"ג מזבח.

רש"י

ד"ה הואיל ומרצה - למיקבעיה פיגול ופסול - בתוס' מנחות עט. (שציין גלהש"ס) מבואר שילפינן חולמ"ק מחול"ז, אבל ברש"י דקדק בחי' הגרי"ז דפליג וס"ל דהזריקה מהני לחולמ"ק גופיה למיקבעה בפסול וא"צ למילף מחול"ז. וראה בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוון דאוריתא) אות לד' שתמה על הרש"י הזה. ד"ה שבידו - אבל ההוא דמשתלח וכו' מי יימר דיהבי ליה אחריני - הקר"א תמה אטו אי שעירים מוכנים לפניו לא הוי דיחוי, ועי"ש שביאר באופן אחר, וע"ע מליו"ט. ד"ה כנגד היסוד - ולא אמרינן אידחי ליה בהתערבו וכו' - התוספ"ק בשלו"ר הקשה דמשום תערובת לא אידחי לר"י דאין דם מבטל דם, אלא הדיחוי הוה במה שנשפך על הרצפה ונדחה מתורת זריקה עי"ש. ד"ה שמא לא נתקבל - ונמצא זורק דם פסול - עי' רש"י בפסחים סה. שפי' באופן אחר, ועי' תוס' רשב"א שם (ליקוטים) ותוס' פסחים שם ד"ה שמא. ובעיקר מהות האיסור להקריב פסולין למזבח עי' מקד"ד ריש סי' טז'. [באמת איסור בעלי מומין להקטיר למזבח ילפינן ליה בהדיא בתמורה דף ז: אבל נידון המקד"ד בשאר פסולין דלאחר שחיטה]. וע"ע שם סי' לג. ג. (ד"ה ובחלב) שהוכיח דאפי' שלא כדרך הקטרתן אסור להעלות פסולין למזבח.

תוס'

ד"ה פסול - בפסול שקיבל לא מיבעיא דהתנן וכו' אלא בפסול שזרק - וכן הוא פי' תוס' במעילה ה: ודלא כרש"י שם ד"ה ה"ג הא קמ"ל. ומיהו למ"ד וכו' מוכח לעיל וכו' - לכאורה כונתו דמוכח מסוף מתני' דף לב. עי"ש רש"י ד"ה יחזור ושטמ"ק שם, וצ"ע מאי מיבעיא לר"ל הא איהו גופיה סבר [כז.] שלא במקומו כמקומו דמי, וצ"ל דמקשה אליבא דר"י דאית ליה התם לאו כמקומו דמי - מרא"כ בשלו"ר. וה"ר אפרים מפרש וכו' דכל הפסולין שעלו לא ירדו - וכר"ג במתני' לקמן פג. דאף בדם נאמר דין זה, ועי' מנח"א עמ' קמה'. וקמיבעיא אם זרק פסול מהו שיעשה שירים להיות נשפכין וכו' - פי' שירים שבמזרק שבידו אבל שבצואר בהמה ודאי יחזור הכשר ויקבל, ומיושב קושיא דלעיל - לש"ז בשלו"ר בחידושים וח"נ, [אמנם בחזו"א אין משמע כן]. מהו שיעשה שירים להיות נשפכין לכתחילה ליסוד - צ"ע מאי ס"ד שישפכו ליסוד דהוא מדיני הקרבן והרי הקרבן פסול - עי' חי' הגרי"ז, ועי' מנח"א עמ' קמו' שהאריך בזה, וראה עוד בתורת הקודש ח"א סי' ל. ז., [ובעיקר הקושיא יל"ע דלכאורה הגרי"ז לשיטתו ר"פ המזבח מקדש דהקטרת פסולין דעלו לא ירדו הוי הקטרה מחודשת ולא מדין הקטרת קרבן, ויעו"ש מנח"א שהקשה מכ"מ דאין משמע כן, ואולי לה"ר אפרים היא גופה ספיקא דהכא]. ול"נ דלק"מ דאי שירים הוי וכו' - מבאר דבבעיא דר"ל תליא נמי דין כיבוס דאי נשפכין ליסוד חשיבי לענין זה כדמים כשרין ובעי כיבוס, ועי' קושית קר"א ומש"כ לבאר האבן האזל פ"א פסוהמ"ק הל' כח', ועע"ש שביאר היטב דעת ה"ר אפרים וישבו מקושית תוס' לקמיה. אבל שירים דקאמר התם וכו' היינו שירים ופסול - פי' שירים דנקטה הגמ' כונתה דפסולין לגמרי ונשפכין לאמה ולכן א"צ כיבוס, ואין זה כלישנא דשירים דנקט ר"ל בבעייתו. ד"ה למעוטי שירים - והא דאמר שצריך וכו' - עי' תוספ"ק בשלו"ר אמאי לא מקשה על מתני' דלעיל לב. אם יש דם הנפש יחזור ויקבל. דצריך שיקבל כל דמו של פר - פי' וא"כ פשיטא דפסולה הזריקה ומה צריך למעט שירים שבצואר - צ"ק. היינו למצוה - עי' כס"מ פסוהמ"ק א. כו. ולכאורה מאי דפשיטא לתוס' תליא בשני תירוציו דהתם - הערת מנחת מרדכי על המקד"ד ז. ב., וכ"כ במשנת ר' אהרן סי' יא. א. עי"ש. ד"ה ולהוי דחוי - תימה וכו' - עי' תירוץ ראש המזבח (שלו"ר), ועי' מש"כ הקר"א ובחי' הגרי"ז בהסבר תירוץ התוס'. ד"ה כל שבידו - אי"ז בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט - עי' תוס' לעיל יב: וסוכה לג. ומשמע דפליג דחשיב בידו לתקן ביו"ט, ועי' כאן הגהות מהרש"ם. כיון דאין מצוה וכו' לא חשיב בידו - עי' מקד"ד סי' לג. ב. (ד"ה הקשו התוס') מש"כ בביאור הכלל דכל שבידו. ולא דמי להכא דמצוה לאוספו - א) לפי"ז אם נשפך רק מעט דאין מצוה לאוספו ואספו וזרקו פסול, וזה דוחק - שפ"א עי"ש שתירץ באופן אחר, [וע"ע שפ"א על מתני' לב.] וע"ע מש"כ לעיל יג: על תוד"ה על מנת - בענין אי יש מצוה לאסוף הדם. ב) עי' חי' הגרי"ז שהוכיח דעת תוס' דכיסוי הדם כשכסהו הרוח הוי דיחוי בגוף הדבר ולא רק בחיוב המצוה, דאל"כ מאי מדמי להכא דהדיחוי בגוף הדבר הלכך אם בידו לתקן חשיב ראוי אבל שם כבר נדחה חיובו ונפטר מן המצוה. בסוף הדיבור - המיר דת וכו' אי"ז קרוי בידו - לא כן כתבו תוס' לעיל יב: - הגהות מהרש"ם עי"ש, וע"ע תוס' הרא"ש סוכה לג. (ליקוטים).

דף לה.

גמ'

והלא דם התמצית מעורב בו - פי' ואע"ג דכמים חשיב כדפי' בתוד"ה אין וליכא איסור למזבח אפילו הכי מקשה דלבטל לדם הנפש - תוס' הרשב"א פסחים סה. (ליקוטים לד:). לדבריכם למה פוקקין העזרה - מוכח דלכו"ע פוקקין העזרה, ותמוה דהרמב"ם לא הביא דין זה בהלכותיו בקרבן פסח - תוספ"ק בשלו"ר. שבח הוא לבני אהרן - צ"ב אמאי לבני אהרן דוקא הא עזרה כולה מליאה דם ואיכא נמי ישראל שם - שפ"א עי"ש. והא דם הוי חציצה - עי' שבות יעקב סי' סט' (ליקוטים לקמן צח:), ועל הא דתניא דחלב לח אינו חוצץ עי' לקמן עח: תוד"ה דלי. לח הוא ולא הוי חציצה - א) המשל"מ פ"ב מהל' עבודת יוהכ"פ ביאר דמה שפסק הרמב"ם בטבילות הכהן גדול ביוהכ"פ דיורד וטובל "עולה ונסתפג" הוא לחיובא דאם לא יסתפג יהא המים חציצה בין בשרו לבגדים, והקשה הברכי יוסף (ריש הל' תפילין) מסוגיין דהדם הלח לא הוי חציצה בין רגלי הכהנים לריצפה, ותירץ דבגדי כהונה חמירי טפי משאר חציצה דכתיב בהו "על בשרו" ולעיל יט. מספקינן דאפילו נכנסה רוח בבגדו ליהוי חציצה, [וראה מש"כ בזה לעיל יט. בגמ' ד"ה אמר רבא]. אבל העמודי אור סי' לז' דחה זאת דהא עיקר דין חציצה ברגלי כהנים ילפינן מבגדי כהונה (לעיל כד.), ובמקור ברוך (ח"א סוף סי' יח') כתב לחלק דעומד על הרצפה מכביד בגופו ורגליו ולהכי שפיר המים לא הוו חציצה משא"כ בבגדי כהונה המים חשיבי חציצה עי"ש, וראה עוד מש"כ בזה הקה"י טהרות סי' נח'. ב) בטעם הדבר דלח אינו חוצץ לענין טבילה נחלקו ראשונים: התוס' בחולין כו: ד"ה ה"נ מבלבלי ולקמן עח: ד"ה דלי, מפרשים משום דבלח המים מחלחלים ונוגעים בטובל, אבל המרדכי פ"ב דשבועות בשם הרא"ם (הובא בב"י יו"ד סי' קצח') כתב הטעם כיון שאין אדם מקפיד על דבר לח אלא על יבש, והרחיב במחלוקת ראשונים זו בקה"י טהרות סי' נח', ועפ"י דעת המרדכי מישב הקה"י הקושיא על המשל"מ הנ"ל-דהרי בבגדי הכהן גדול החציצה היא בכולו ודוקא במיעוטו שאינו מקפיד אין הלח חציצה. וראה עוד בשיעורי שבט הלוי (סי' קצח' ס"ק יד' אות ג') שכתב דנפק"מ בין הראשונים אם האשה מקפדת על דם לח או שאר דבר לח, דלמרדכי הוי מיעוט המקפיד, ולתוס' לעולם אינו חוצץ.

מתני'

לאכול דבר שאין דרכו לאכול וכו' ור"א פוסל - א) סברות פלוגתת ר"א ורבנן עי' במנחות דף יז. ושם בכל הסוגיא איכא פלוגתא בדעת ר"א אם פסל מדרבנן או אף מדאוריתא ומחייב כרת, וראה עוד לעיל כח. בתוס' ריש ד"ה אמר שמואל, ובתוס' מנחות יח. ד"ה אלא. ב) במקד"ד סי' לג. א. (ד"ה ובחישב באכילת) חוקר דהנה מחשב לשתות דם למחר לר"א הוי פיגול ומה הדין בחישב לשתות לאחר שקיעה"ח האם אזלינן בתר זמן אכילת האדם או בתר מאי שהדבר עומד לכך. ג) לדעת רבנן - נסתפק המנ"ח (מצוה קמד' סוף אות ב') במחשב על בשר גמור שיאכלנו שלא כדרך אכילה אי הוי פיגול דהא כתיב האכל יאכל ושמא דוקא כדרך אכילת בנ"א. שאין אכילה והקטרה מצטרפין - התוי"ט הקשה הא כבר תנינן במתני' לעיל כט:, וכבר הקשה כזאת הרש"י בריש פ"ג דמנחות (יז.) עי"ש ובשטמ"ק אות י' ובתוי"ט, ועי' כאן רש"ש קר"א וח"נ. לאכול כזית מן הרוטב - א) לכאורה יתחייב על פיגול מן הדין דטעם כעיקר וחשיב כאכל בשר - עי' טה"ק, אור גדול במשניות, נתיבות הקודש, מנח"א עמ' קנד', [לכאורה למש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש דטעם כל הני דמתני' דאף שנאכלין אין חוששין להם ואין סומכין עליהם לאוכלן א"ש דהפטור משום דלאו מידי דחשיבות אכילה מקרי]. ב) בענין מצות אכילת קדשים ברוטב - עי' משמר הלוי סי' סג'. ומן העצמות - א) ואפילו בעולה דמצוה להקטיר גם עצמות וגידין (פה:) והוי אכילת מזבח מ"מ לית בהו פיגול דאינן בכלל בשר - זבח תודה עי"ש, והשפ"א נסתפק בעולה. ב) עי' מנח"א עמ' קנד' שדן בשאר קרבנות מאי ס"ד דליהוי מחשבת פיגול על עצמות כיון דקי"ל (לקמן פו. צח.) דעצמות לאחר זריקת הדם הם חולין ומה שייך בהו מחשבה על זמן או מקום. ומן הגידין - לפירש"י דאלל הוא גיד הצואר צ"ל דנקט גידין בדרך לא זו אף זו - זבח תודה עי"ש. ומן הקרנים ומן הטלפים - היינו במקום שחותך אותן מן הגוף ויוצא דם – רמב"ם עפ"י הסוגיא בחולין דף קכא. - זבח תודה. ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא - בטעם הדבר כתב הרמב"ם בפיהמ"ש וכן לשונו בפסוהמ"ק יד. ז. דאעפ"י שכל אלו נאכלין אלא שאין חוששין להם ואין סומכין עליהם לאוכלם, ובמשל"מ פסוהמ"ק יח. ז. נסתפק אם רק כרת ליכא או אף מלקות ומייתי ראיה דעכ"פ מלקות איכא, והשיג על דבריו באבן האזל פסוהמ"ק יח. כב., אמנם במקד"ד סי' טז. ו. מפרש טעמא דמתני' משום דלאו גופא דזיבחא הוא ומשו"ה פשיטא ליה דפטור מכלום, ועי"ש הערת מנחת מרדכי כ'. חלב מוקדשין וכו' אין חייבין עליהן וכו' - א) הרמב"ם השמיט דין דחלב המוקדשין אין חיב בפנו"ט - עי' או"ש פסוהמ"ק יח. כב., ומנח"א עמ' קנז' בשם הגרי"ז. ב) לעיל גבי לאכול ביציהן בחוץ לא תני חלב המוקדשין, וה"ט דלענין פיגול אכילה כתיב ושתיה אינה בכלל אכילה - מרומי שדה.

גמ'

אמר ר"א פיגל בזבח נתפגל השליל - וה"ה בשיליא דנתפגלה וחייב על אכילתה כדאיתא לקמן, וצ"ע דהרמב"ם פסק דשיליא אינה בשר ואין חייב עליה לענין נבילה וטריפה ובשר בחלב - עי' קר"א, ומנח"א עמ' קנו'. פיגל באימורין נתפגלו פרים - מבואר דעת ר"א דאיכא חיוב פיגול בבשר פרים הנשרפין, ועי' מש"כ לקמן על מתני' מג.

רש"י

ד"ה בהולכת אברים - ולקמן פריך ובהולכת דם היכי אזלי - צ"ב דבגמ' פרכינן סתם לעבודה היכי אזלי ובפשטות מקשינן אהולכת אברים נמי - תוספ"ק בשלו"ר עי"ש. ד"ה אלל - גיד הצואר וכו' - עי' פסחים דף פג: ורש"י ד"ה חוץ, ושם פד. בתוד"ה גידין. ד"ה לא פיגל - דלאו גופיה דזיבחא הוא - א) ואפי' נימא דעובר ירך אמו הוא שפיר חשיב לאו גופיה דזיבחא - עי' תפא"י אות כט'. ב) צ"ע דלא פירש"י כמו שפירש לר"א בגמ' דשליל הוי דבר שאין דרכו לאכול לרוב אינשי, וכך הסברא מוכרחת לר"א כמש"כ בתוס' וע"ע שטמ"ק - כן הקשה רעק"א, ובקר"א, טה"ק, ותוספ"ק בשלו"ר עי' בדבריהם, ועי' מנח"א עמ' קנה' שכתב ביאור בדעת רש"י. *(כללא דמילתא אות ג'\א'). ד"ה מוראה - ומיהו וכו' כיון דאיכא אינשי דאכלי וכו' - מבואר שיטת רש"י דבמוראה דחטאת העוף מיירי [דלא כתוס'] שהיא נאכלת, אכן הרמב"ם מעילה ב. ו. פליג שאסורה בהנאה - עי' מנח"א עמ' קסא'.

תוס'

ד"ה אין דם - דאית ליה רואין אי נמי סבר לה וכו' - העול"ש מחק תיבת "אי נמי" והכל תירוץ אחד עי"ש, ועי' מרומי שדה, וע"ע לקמן עט: תוד"ה במאי, ולתירוץ שני שם בדם התמצית לכו"ע אמרינן רואין. ד"ה והתניא - אליבא דמ"ד אבנט מיגז גייז - בשפ"א מפרש הקושיא לכו"ע. ד"ה פיגל בזבח - דמוראה אבית הדשן ואין בה לא אכילת אדם וכו' - תוס' לשיטתו בדיבור הבא דבעולת העוף מיירי דאזלה לבית הדשן, אבל רש"י לשיטתו דבחטאת העוף מיירי - רש"ש ושפ"א עי"ש, וע"ע שטמ"ק ד"ה פיגל באלל, טה"ק, תוספ"ק מנח"א עמ' קסא'. ועל כורחין שייך נותר בשליל - עי' קושית גלהש"ס, ועי' קה"י סי' כז' בישוב קושיתו. *(כללא דמילתא אות ג'\ג'). שם - עי' עול"ש בביאור כונת תוס', וע"ע מנח"א עמ' קסב' מה שביאר הגרי"ז בשם הגר"ח את דברי התו"כ. בסוף הדיבור - ונראה דמדין שריפה קממעט וכו' - כלומר לעולם הקרא ממעט נותר גופיה אבל סבר התנא דאין לתפוס המרובה ולמעט לגמרי אלא רק מדין שריפה, ועי' קושית העול"ש, ומש"כ מנח"א עמ' קסב'. ד"ה פיגל באלל - מודו כו"ע דפלטתו סכין וכו' - מפרש אלל דהכא בפלטתו סכין וע"כ שייך ביה פיגול וא"צ לפירש"י דאלל דעוף שאני, ומהו אלל דמתני' שאין בו פיגול - עי' זבח תודה סוף ד"ה פיגל באלל. איירי שקודר להסיר המוראה וכו' - מפרש כיצד יתכן בעוף שיהא בשר שפלטתו סכין, והיינו שא"א שלא יקח מן הושט וכו' - ח"נ. ד"ה באכילת פרים - ובחינם דחק וכו' האי לא שייך ביה וכו' - א) נראה סברת רש"י כיון דמצוה לשורפו ואש של הדיוט נמי קרי אכילה שייך ביה פיגול והוי בכלל האכל יאכל - ראש המזבח (שלו"ר), וע"ע טה"ק בפירש"י, וחזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים. ב) עי' לקמן קד: רש"י ד"ה ושוין שפירש כתוס' דהכא. ג) עי' בתוס' מנחות ריש דף יז: ב' תירוצים אי מהני מחשבת אכילת אש של הדיוט על אימורין, ובדעת הרמב"ם כתב הזבח תודה ריש פ"ג דמנחות דהוא איפכא ממש מהתוס' במנחות, דהרמב"ם סובר דדוקא באימורין אם מחשב על אכילת אש הוי פיגול אבל בבשר כשמחשב על אכילת אש כיון דעיקרו עומד לאכילת אדם אינה מחשבה, וסוגיא דלעיל לא. דמסקינן דמחשבת אכילת אש הוי פיגול מיירי באימורין דוקא ולא בבשר, ועע"ש במנחות יז: בחי' הגרי"ז, ועי' מנח"א כאן עמ' צז'.

דף לה:

גמ'

לא הא חישב באימורין נתפגלו אימורין עצמן - פירש"י אבל לא בשר וכו' דכיון דלא חשיב אכילה לענין פיגול לא חשיב נמי אכילה לענין אפגולי עכ"ל, ובטה"ק הקשה דהא ברש"י סוף ע"א מבואר דחישב בפרים על אכילת אש הוי פיגול וא"כ משכחת בהו מחשבת פיגול ומה שייך לומר כיון דלא חשיב אכילה לענין פיגול וכו', וכן הקשה בחי' הגרי"ז, ועוד תמה בעיקר ביאור דברי רש"י, ועי' במנח"א עמ' קנז' שהאריך לישב שיטת רש"י, ועי' בטה"ק הנ"ל. וש"מ מיגו דפסלה בה לינה פסלה בה מחשבה - עי' מצפ"א שהקשה דסברא זו מסקינן לקמן דף לו. אליבא דר"י דאית ליה מחשבת הינוח אבל רבנן הא פליגי עליה, עי"ש בתירוצו. וע"ע חי' הגרז"ס. ואלו שאין מפגלין וכו' והעצמות והגידין - ליכא בהו דין פיגול ואפי' חישב ע"מ להקטירן בפיגול [ולאו דוקא לאוכלן] כמבואר ברש"י ד"ה צמר, וכתבו טה"ק ושפ"א (במתני' לה.) דאפילו מחוברין לבשר דדינם לעלות למזבח (לקמן פה:) נמי לא חל פיגול עליהו. ועי' מנח"א ח"ג עמ' נח' שחקר מה הדין במחשב להקטיר יחד כזית בשר ועצם מחוברין. *(כללא דמילתא אות ג'\ב'). ומודה ר"ע בעולת נקבה דכמאן דקדם מומה להקדישה דמי - א) עי' שטמ"ק לעיל לד. (ד"ה אינו עובר) מ"ש עולה נקבה דעובר בלאוין על הקרבתה כבע"מ ממקריב חיה למ"ד אינו עובר בכלום. ב) בחי' מרן רי"ז הלוי (מכתבים עמ' עח') הקשה הא איתא בתמורה דף יח: דמקדיש נקבה לעולה חל קדושת הגוף ותרעה עד שתסתאב וא"כ מה זה דומה לקדם מומה להקדישה דאינו אלא קדושת דמים (מתני' חולין קל. ורש"י שם), עי"ש מה שביאר, וע"ע חי' הגרי"ז לקמן פה:, וכעי"ז בקר"א לקמן פה:, ועי' אבי עזרי פסוהמ"ק ד. טז., וע"ע בזה מנח"א שם וכאן עמ' קסו'. וע"ע במנח"א עמ' קסז' דמבאר אמאי באמת חל קדוה"ג במקדיש נקבה לעולה ומ"ש מכל בעל מום.

רש"י

ד"ה צמר - דעור הראש קרב עם הראש שאינו בכלל הפשט - הקשה בחי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק ד. ז. (ד"ה והנה בזבחים) דהאמנם דעור הראש אינו בכלל הפשט מ"מ אמאי קרב הרי בעולה קרב רק הבשר, ואי מדין מחוברין יעלו (פה:) ה"ה צמר שבראשי כבשים וכו', וע"ע מנח"א כאן עמ' קסד' וח"ג עמ' נד'. ד"ה וכשרין בעופות - לכתחילה - אולי כונתו בזה לתירוץ אי נמי בתוד"ה אלא. ד"ה דוקין - עי' ברש"י בכורות דף טז. ב' פירושים מאי דוקין שבעין. ד"ה המעלה מהן - משמע מבשרו פטור דלאו גופיה דזיבחא הוא - עי' קושית הגרי"ז ומש"כ לישב המנח"א עמ' קעא'. ד"ה הא מני ר"ע - דכיון דבפנים עלתה לא תרד מיחייב עלה בחוץ - כדאיתא לקמן קט. במתני' וברייתא.

תוס'

ד"ה וש"מ - וי"ל משום דלא בעי למפשט וכו' - פי' רוצה לדחות דיחוי גמור שלא יוכל לפשוט אפי' בעיא דר' ירמיה - ח"נ, וע"ע תירוץ הרש"ש. ועוד י"ל וכו' - מבואר יותר בשטמ"ק מהר"פ. ד"ה הא שליל - וי"ל וכו' והא דשיירינהו משום פיגול - א) פי' לעולם כברייתא והא דלא תני במתני' שליל ושיליא בהדי חלב וביצי תורין משום דבפיגול לא שייך למכתבינהו לכך שיירינהו, וח"נ גרס איפכא משום דהוכיחו תוס' לעיל ע"א דשייך נותר בשליל, ועי"ש רעק"א בגלהש"ס, ועי' קר"א. *(כללא דמילתא אות ג'\ג'). ב) בעצם טעם החילוק שבין פיגול לנותר וטמא - עי' שטמ"ק, וע"ע אבן האזל פסוהמ"ק יח. כג. ד"ה אלא בדוקין - ל"ד דוקין שבעין דה"ה שאר מומין - אבל רש"י במנחות עט. ד"ה דוקין (ציון גלהש"ס) משמע שמפרש דדוקא שבעין דהוי מום עובר ואין ניכר פסולו אלא לאחר שחיטה, ועי"ש רש"ש. אי נמי שאר מומין פסלי מדרבנן - עי' קושית השפ"א, ומש"כ לתרץ בשלו"ר. ומה שפי' בקונטרס וכו' בחינם פירש וכו' - עי' תירוץ הצ"ק, ועי' חי' הגרי"ז שחקר בפסול מחוסר אבר בעוף וביאר בזה שיטת רש"י, ועי' מנח"א עמ' קסח'.

דף לו.

מתני'

ולערב דמו בדם הפסולים - קאי על כל הפסולין, ונראה דנקטיה לאחר קרבן הפסח לרבותא - עי' תוספ"ק (שלו"ר בחידושים).

גמ'

שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו - עי' לעיל דף ד. תוד"ה בא. טעמא דר' יהודה סברא הוא - א) בעיקר דינא דר"י חקרו באחרונים אי הוי דין של מחשבת פסול ודמי לפסול דמחשבת שלא לשמה, או דהוי פסול מחודש של מחשבה כמעשה וחשיב כהניח והוציא הדם ממש, ונפק"מ אי בעי עיבור צורה, וכן לשיטות דבפסול מחשבה בעינן דיבור האם ה"נ צריך דיבור, ובאחיעזר יו"ד סי' כט' נקט כצד קמא, ובמקד"ד סי' לג. א. (סוף ד"ה ונראה) חקר בזה, ובאבי עזרי פסוהמ"ק ב. טז. (ד"ה אלא שעיקר) נקט שסברתו דמחשבה כמעשה ועי"ש שתמה ע"ז [כקושית הקר"א שכתבנו לקמן ד"ה קסבר], ועי' מנח"א עמ' קעה', וע"ע חי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים, וראה עוד בהרחבה בחזון יחזקאל תוספתא מנחות (ב. ו. ד"ה ומה אם). *(כללא דמילתא אות ד'). ב) בביאור פלוגתת ר"י ורבנן ובטעם דפליגי עליו עי' קה"י סי' כב'. ג) עי' טה"ק ושפ"א שהקשו לסברת ר"י דמחשבה כמעשה למה אצטריך קרא למילף פיגול דחוץ למקומו (לעיל כט.) תיפו"ל מהאי סברא. וניפלוג נמי ר"י בכולהו - נראה דבמחשב לשפוך כל דמו נמי פליג ר"י דפסול, אבל במחשב בשעת שחיטה שלא לקבל הדם, או שלא לזרוק, או לקבל דם קדשי קדשים בדרום נראה דמודה דאינו נפסל משום דלא שייך מחשבה כמעשה אלא במחשב לעשית פסול בפועל ולא בשב ואל תעשה - מקד"ד סי' לג. א. ד"ה ונראה. לישנא אחרינא כל כמיניה - א) פירש"י דאין מחשבתו מחשבה בדבר התלוי באחרים, ועי' זבח תודה ד"ה תדע דמסיק דבמחשבת פיגול גמורה לא אמרינן האי סברא דאל"כ היכי משכח"ל מחשב להאכיל לטמאים למחר (לקמן ע"ב), וכ"כ מרומי שדה, וכ"ד חזו"א ואחיעזר יו"ד כט. ה., וכ"כ בהערה פג. ב. לכנסת ראשונים, ובחזון יחזקאל ב. ו., ודלא כטה"ק לעיל דף כו:, ועי' מנח"א עמ' קעה', ועי' ראש המזבח (שלו"ר בחידושים ריש לו:), וראה עוד מש"כ התבואות שור (סי' ד' ס"ק יג') על קושיא זו מהגמ' בע"ב, ומה שהקשה ודן בדבריו בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) אות נא', ומסיק שם בסוף דבריו כסברת כל האחרונים הנ"ל. *(כללא דמילתא אות ה'). ב) צ"ע דמשכח"ל אם הוא עצמו טמא או ערל כגון בשחיטה שכשרה בכל הפסולין ומחשב לאוכלו או להקריבו - מקד"ד סי' לג. א. סוף ד"ה מקשינן בזבחים, ועי' זבח תודה ד"ה תדע. קסבר ר"י בעינן מקום משולש וכו' - צ"ע דה"מ במחשבת שלא במקומו דבלא זה לא חשיב מחשבה אבל הכא מטעם דהמחשבה כמעשה וסו"ס אם הכניסו לפנים נפסל - קר"א עי"ש, ובחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים, ועי' מנח"א עמ' קעה' דתליא בחקירה דלעיל בגדר סברת ר"י דמחשבת הינוח. ומי אית ליה לר"י האי סברא והתניא וכו' - צ"ב אמאי לא מקשינן בלא"ה דמתני' קתני ליתן הניתנין בחוץ בפנים כשר ולא פליג ר"י והכא בברייתא פסל - עי' ברה"ז, צ"ק, לש"ז (שלו"ר בחידושים). ול"ל לר"י שלישי והתנן וכו' הכא דחשיב חשובי לא כ"ש - הקשה הקר"א מאי מוכח מהכא דס"ל שלישי הא טעמא דלא מהני מחשבה משום ק"ו המפורש בגמ' וכדביאר בתוס', ועי"ש דתליא בגירסאות הגמ', ועי' מנח"א דלפירוש הגר"ח בגמ' א"ש.

רש"י

ד"ה שיקריבוהו טמאים - והאי יקריבוהו באימורין קאמר - לאפוקי זריקת דם הטמאין שפוסלת הקרבן - שלו"ר. ד"ה ר' יהודה לטעמיה - דשלבמ"ק כמקומו דמי בפ"ב דאוקימנא מתני' וכו' - עי' לעיל כז. תוד"ה ואי. ד"ה ולפלוג - והנתנין בחוץ שחשב ליתן בפנים קא מקשי - אבל אניתנין בפנים בחוץ כבר משני דשלבמ"ק כמקומו דמי - תוס' לעיל כו: ד"ה אמר, ועי"ש מהלך אחר, וע"ע משמר הלוי סי' סה. ב. מהתורת זאב. בא"ד - הגרי"ז הקשה הא גם נתנין בחוץ שנתן בפנים משכח"ל במכניס דרך משופש דלא נפסל הדם (לקמן פב:) ואמאי חשיב מחשבת הינוח, ועי' מנח"א עמ' קעה'. ד"ה וחטאת שנכנס דמה - ולאו בהכנסה ממש וכו' אלא במחשבת הכנסה - עי' קר"א שהקשה אמאי אצטריך קרא תיפו"ל לר"י מסברא כסוגיין, וע"ע צ"ק שהקשה מאי ס"ד דבהכנסה ממש מיירי הא כבר אזהר קרא וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו'.

תוס'

ד"ה תרי קראי - ותימה וכו' דמפסח היכי ילפי' שאר נותר - פי' דאיכא למיפרך מה לפסח שפוסל בו שלא לשמה ושלא לאוכליו - צ"ק, ושטמ"ק בשם הר"פ תירץ דתרי קראי כתיבי בתודה, וכ"כ מצפ"א ראש המזבח וקר"א. ד"ה שיאכלוהו טמאים - וי"ל וכו' וכי מטי למחר מפסיל בשר משום נותר - פי' וא"כ נפסל קרבן מלרצות דכל כמה דלא אכלי כהנים בשר לא נתכפרו בעלים (פסחים נט:) כלומר לא נתכפרו לגמרי - עי' לעיל ו. תוד"ה והלא. ולכאורה צ"ע דדברי תוס' כאן סותרים לדבריהם לעיל כז. סוף ד"ה יצא - עי' רעק"א, שפ"א, עול"ש, מקד"ד לג. א. (ד"ה אמרינן), וקה"י סוף סי' כא', ובחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים. ובטה"ק פי' כונת תוס' כר' יהושע (לקמן קד.) דאם אין בשר אין דם ונפסל כל הקרבן עי"ש, ועי' אחיעזר יו"ד סי' כט', וע"ע בזה במקור ברוך ח"א סי' יב' (ד"ה ועפי"ז), ובמשנת ר' אהרן סוגיות סי' ב', ומשמר הלוי סי' סה'. ודע דהתוס' במנחות ריש דף יח. תירצו דטעם ר"י דפסל בלהניח אימורין או להוציאן לחוץ משום דגזר אטו להוציא הדם, וכעי"ז תירץ בשטמ"ק כאן בשם הר"פ באות ה' ואות כח'. *(כללא דמילתא אות ד'). חדא דהקריבוהו טמאין אם עלו לא ירדו - (לכו"ע, לקמן פד:), ועוד נטמאו אימורים או אבדו משתרי בשר באכילה וכו' - (ברייתא בפסחים נט:). ד"ה קסבר - תימה וכו' תיקשי ליה לרבנן וכו' - צ"ב אמאי לא מקשה תוס' כבר אניתנין למעלה וכו' דתקשי נמי לרבנן, וי"ל דכה"ג לכו"ע לא חשיב פיגול חוץ למקומו דהכל הוי במזבח - עי' רש"י סוף דף כו: וקר"א ועול"ש על תוס' ריש כז. וי"ל וכו' - פי' ידע דטעמא דרבנן דבעינן מקום משולש רק ס"ד דר"י דטעמיה מסברא לא בעי - צ"ק. ד"ה וקי"ל בשכיפר - וא"ת למ"ד שלבמ"ק לאו כמקומו וכו' - צ"ב מאי מקשה כאן אליבא דר"י דסבר כמקומו דמי - עי' תוס' ריש כז., ואולי תוס' כאן כתוס' כז: עי' מש"כ שם. וי"ל וכו' על הפרכת ובין הבדים - רש"י כתב על מזבח הפנימי, ואולי בדוקא פי' תוס' כך דלכו"ע יאספנו דאילו על המזבח פליגי לעיל כז: אי קלטיה מזבח, ושו"ר שכעי"ז כתב בלש"ז (שלו"ר). ד"ה הכא - בביאור תירוץ תוס' עי' צ"ק ובמנח"א עמ' קעו' בשם הגרי"ז, ועי' קר"א שהקשה על תוס' ופירש באופן אחר הכ"ש דהגמ', ועי' חזון יחזקאל ח. יא., ועי' בחי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק יג. ט. וכן בחי' הגרי"ז כאן בשם הגר"ח ביאור חדש בגמ', וע"ע אבי עזרי פסוהמ"ק שם, ועי' ביאור נוסף באו"ש פסוהמ"ק ב. טז., ובמנח"א האריך בכ"ז בעמ' קעו'.

דף לו:

גמ'

ומודה ר"י שחוזר וקובעו בפיגול, אמר רבא תדע וכו' - עי' שטמ"ק לטעם זה דרבא מ"ש מחשבת הינוח ממחשבת שלא לשמו, ועי' מקד"ד סי' לג. א. ד"ה הקשה, וחזו"א. תדע דפיגול לפני זריקה לא כלום הוא ואתיא זריקה וקבעה לה בפיגול - העול"ש במנחות דף טז. הביא מכאן ראיה לפשוט ספיקו דהמשל"מ (עי' מש"כ לעיל כח: בגמ' ד"ה אף) דלכאורה מוכח מכאן דפיגול נפסל מיד אף קודם שקרבו מתיריו, דאל"כ אינו ראיה מפיגול למחשבת הינוח עי"ש. אמר רב חסדא וכו' חישב שיאכלוהו טמאים וכו' אמר רבא תדע וכו' - צ"ב מאי ס"ד דרבא, עי' שפ"א, חזו"א, קה"י סי' כב'. אמר רב חסדא וכו' בשר פסח שלא הוצלה וכו' - הרמב"ם פסוהמ"ק יח. יט. פסק כרב חסדא, ועי"ש כס"מ שתמה הא הגמ' דחתה ראיה דרבא, ועי' ביאור ח"נ בסוגיין. וע"ע אבי עזרי שם שתמה מאי חידושא דרב חסדא הא גמ' ערוכה היא במנחות דף כה', ועי' מש"כ קה"י סי' כח', ועי' בכ"ז במנח"א עמ' קפא'. *(כללא דמילתא אות ו'). אמר רבא תדע וכו' לרבות אימורי קק"ל לטומאה - לכאורה הו"ל לאתויי מעצים ולבונה למ"ד לקמן מו: דחיבין עליהם בטומאת הגוף - עי' פני"מ, וע"ע קה"י סי' כח' מה שדן בקושית הגרי"ז.

רש"י

ד"ה ומודה ר"י - בחישב ע"מ להניח - כתב הקר"א דמשמע מפירש"י דוקא במחשבת הינוח ולא במחשבת הוצאה, אבל א"א לומר כן עי"ש, ולגירסת שטמ"ק א"ש (ש"נ יד'). ד"ה חישב - והוי כמחשב מחשבת פסול - פי' הוי כמערב מחשבת פסול דאכילת טמאים עם מחשבת הפיגול ולא הוי פיגול - תוספ"ק בשלו"ר בחידושים.

תוס'

ד"ה שיאכלוהו טמאים - לא דמי לאכילת כלבים - פי' למסקנא כאן דלא חשיב פיגול מקשה מ"ש מאכילת כלבים, ועי' תוס' לעיל לא. ד"ה חישב, ובשטמ"ק שם כתב לחד תירוץ דדברי רב חסדא לא נדחו רק ראיה דמייתי, וכן פסק הרמב"ם כרב חסדא, ועי' ליקוטי הלכות בסוף פרקין. *(כללא דמילתא אות ו'). דבטמאים מיפסל קודם אכילה משעת נגיעה - צ"ע לשיטת ר"ת בכ"מ דאוכל לא מקבל טומאה פחות מכביצה והא אכילה דהכא סתמא בכזית - מרא"כ (שלו"ר בחידושים). מ"מ בהך מחשבת אכילה וכו' - פי' מחשבתו כוללת כל גווני וגם הציור הפשוט שכבר נטמא קודם אכילה - עי' תוספ"ק בשלו"ר, ושטמ"ק לעיל לא. תירץ דאין דרך אכילה בתוחב לתוך גרונו. ד"ה בשר פסח - וצריך לדקדק וכו' - במנחות שם תירץ תוס' דשקולים הם וכאן הניחו בקושיא - עי' צ"ק ופני"מ.

פרק רביעי - בית שמאי

מתני'

ב"ש אומרים וכו' ובחטאת שתי מתנות - הנה לב"ש דשתי מתנות מעכבות בחטאת יש לעיין אם נשפך הדם לאחר מתנה ראשונה האם יכול להביא חטאת אחרת וליתן מתנה אחת, או שצריך ליתן שוב ב' מתנות, ויסוד החקירה הוא האם דין צירוף פרים כשנשפך הדם נאמר רק ביוהכ"פ או גם בשאר חטאות הפנימיות, ונחלקו בזה אחרונים - עי' מש"כ לקמן מב. בגמ' ד"ה הב"ע, ועי' בזה במנח"א עמ' רא' ועמ' רכב'. ובה"א אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר - במקד"ד סי' ז' ריש ס"ק ד' חקר אליבא דב"ה אם נשפך הדם לאחר מתנה אחת האם יכול לחזור ולקבל עוד דם הנפש ולזרוק שאר המתנות, דהאם שייך קבלה לאחר קיום דין זריקה, ועי"ש הערת מנחת מרדכי כ'. וע"ע מש"כ בענין זה במתני' לעיל לב. חטאת שנתנה מתנה א' כיפר - בחי' רא"ל מאלין (סי' כג. א. ד"ה והנראה) מבאר בכל הקרבנות שכשרין כשנתנן במתנה אחת, דאין נכון לומר שמתנה אחת היא לעיכובא ושאר המתנות למצוה אלא דאיכא כפרה מחודשת של הגעת דם למזבח ובכפרה זו ליכא חילוק מתנות ואפי' מתנה אחת נתכפרה עי"ש. לפיכך וכו' ואת השניה חוץ לזמנה כיפר - ומ"מ נראה דבעי לחזור וליתנה במחשבה כשירה - שפ"א.

רש"י

ד"ה נתן - ואין השניה מתרת את הבשר - צ"ע דלעיל דף יג. ס"ד דשפיכת שירים והקטרת אימורין מפגלין דהוי בכלל דברים המביאין לידי אכילה אלא לפי שאין מעכבין הכפרה, וא"כ ה"נ הך מתנות שפיר מביאין לאכילה והוי לרש"י לפרש לפי שאין מעכבין הכפרה - עי' מנח"א עמ' קפו'. לפיכך אינה מפגלת - עי' תוספ"ק בשלו"ר. ד"ה פיגול - שכבר קרבו כל מתיריו - עי' מנח"א עמ' קפז' בשם הגרי"ז. ד"ה לפיכך - ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה - דלא כמסקנת הגמ' לקמן מא: בביאור כתקנן ושלא כתקנה – עי' טה"ק ושפ"א. *(כללא דמילתא אות א'). ואין בו כרת וכו' אין מפגלין בחצי מתיר - עי' תוס' לח: ד"ה וליתנייה, וע"ע תוס' מא: ד"ה ממאי דמפרש דמאי דפסול היינו מגזירה דרבנן, ועי' מנח"א עמ' קפט' שמוכיח מפירש"י בכ"מ וממשמעות פירושו דהכא דפסול מדאוריתא, עי"ש מה שביאר בזה. *(כללא דמילתא אות ז').

תוס'

ד"ה מנין - ונראה וכו' וקסבר האי תנא דלא ילפינן מחטאת - לאפוקי שאר תנאי דסוף שמעתין (לז:) דאמרינן דסברי כב"ה וילפי מחטאת - לש"ז, ועי' צ"ק וטה"ק בע"א. בא"ד (לז.) - ומיהו יש לדחות - ביאור כונת תוס' עי' צ"ק, מליו"ט, טה"ק, ולש"ז בשלו"ר. דשאר זבחים ידע מדלא שנה בהן לעכב - דלא כמש"כ לעיל דטובא סביב כתיבי ושנה לעכב, ולשטמ"ק (ש"נ טו') נראה דזהו גליון תוס', וכן בתוס' סנהדרין דף ד. אינו. ומהאי טעמא וכו' - פי' לב"ה, דשאר זבחים ידעינן מדלא שנה הכתוב לעכב א"כ נימא דדיעבד אפי' לא נתן כלום - צ"ק. בסוה"ד - דכפרה בכדי לא אשכחן - כדאיתא בהדיא לקמן ע"ב.

דף לז.

גמ'

מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה שיצא - משמע רק דיעבד, והקשה חי' הגרי"ז אמאי לא נילף מהאי קרא דדם זבחיך ישפך דאפי' לכתחילה, ועי' חי' הגר"ח עהש"ס דף קפח' סי' שכב', וכן בחי' הגרי"ז מייתי יסוד הגר"ח דכל דין חילוק מתנות ב' שהן ד' שייך רק בזריקה ולא בשפיכה הלכך לכתחילה לא יתן בשפיכה לבטל חילוק מתנות, וע"ע מנח"א ח"ג עמ' קג'. ברך ברכת הפסח פטר של זבח - עי' שלו"ר בחידושים בשם הצל"ח הא אין ברכותיהן שוות. למדנו לבכור שטעון מתן דמים ואימורים וכו' מעשר ופסח מנין ת"ל ודם זבחיך ישפך - צ"ע אכתי אימורין במעשר ופסח מנלן - עי' חש"ל. מעשר ופסח מנין ת"ל ודם זבחיך ישפך - מבואר דמעשר נמי בשפיכה כפסח, וצ"ע על הרמב"ם בכורות פ"ו שפסק דמעשר בזריקה - עי' זבח תודה (נז. ד"ה דעת יחידאי), ועי' לח"מ מעשה"ק ה. יז., וכן תמוה הרמב"ם פ"ה מעשה"ק הל' יז' שפסק דבכור בשפיכה והא בהדיא כתיב ביה ואת דמם תזרוק, ועי' ח"נ, קר"א, חי' הגרי"ז בשם הגר"ח, אבן האזל שם, ומנח"א עמ' קצד'.

רש"י

ד"ה מנין - אם נשאר מן הדם - משמע דא"צ לשייר מהזריקה, ועי' תוס' לקמן נג: ד"ה העולה ורש"ש וזבח תודה שם, ועי' מנח"א עמ' קצא'. לאחר שזרק שתי מתנותיו - משמע דנתרבה שפיכת שירים רק בקרבנות שטעונין ב' מתנות ולא בכור מעשר ופסח הטעונין מתנה אחת, וכ"ה בהדיא בראב"ד תמיד פ"ד, אמנם אינו כן דעת תוס' לקמן נא: ותוס' פ: ד"ה בל תוסיף - מנח"א עמ' קצב', וע"ע שפ"א. ד"ה שפיכה - עומד אצל היסוד ושופך - לשון רש"י פסחים דף פט. בשפיכה בנחת מן המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד, וע"ע רש"י שם קכא. ביאור החילוק בין זריקה לשפיכה, אמנם לשון רשב"ם פסחים קכא. בסוף העמוד - עומד על היסוד ושופך שם - משמע קצת דשופך אל היסוד ממש, אמנם החזו"א טז. ז. מפיק הרשב"ם מפשוטו ומבאר דר"ל עומד אצל היסוד ושופך על קיר המזבח. ד"ה מפיק ליה - דע"כ כר"ע לא אתיא - פי' האי ברייתא דהניתנין בזריקה וכו', ועי' שטמ"ק שהקשה מה ההכרח דכר' ישמעאל אתיא דלמא תנא שלישי הוא.

תוס'

ד"ה תרי תנאי - ועוד מאי האי דפריק וכו' - הוא כעין קושיא הקודמת, ונראה דלעיל הקשה רק מלישנא דסבר לה כר"ע [עי' ש"נ כב'] וכאן מוסיף להקשות דאינו שייך כלל לר"ע ואדרבה פליג עליו לגמרי, וע"ע ש"נ כג'. ועוד וכו' מכלל דאיכא שפיכה - עי' תירוץ טה"ק. ועוד קשה וכו' קודש הם למה נאמר - פי' קרא שנאמר בבכור (תורה אור ב') לרבות שאר קודש. דילמא מדאתו מריבויא ולא כתבינהו בהדיא קדריש - פי' מדלא כתיב בהדיא בהדי בכור ש"מ דלא מרבה לזריקה דבכור וע"כ דנתרבה לשפיכה, ובשטמ"ק כתב לפי דתפסת מועט תפסת. ונראה דר' ישמעאל דפסחים - תיבת בפסחים הוקפה בסוגרים, ונראה דשפיר יש לגרוס וכונתו האי תנא אליבא דרי"ש דפליג לענין פסח עם ר"ע, לאפוקי דר' ישמעאל דבכור. קסבר דפסח בשפיכה מקרא אחרינא - פי' מקדש הם דר' יאשיה, ובזה מיושב כל קושיות דלעיל, ובתוס' בסוף פסחים תירץ דניתנין בזריקה וכו' נפיק ליה מסברא דמה לי זריקה מ"ל שפיכה, ובשטמ"ק כאן בשם הר"י תירץ דמדם זבחיך נפק"ל ב' הדרשות. וכי פריך הכא האי מיבעי ליה וכו' - לגירסא שלפנינו מקשה דעל קושית הגמ' אכתי מיבעי ליה לכדרי"ש אמאי הוצרך לשנויי דיליף לה כריה"ג והו"מ למימר דיליף לה מקדש הם כדר' יצחק, ומשני דאה"נ אלא התרצן אשכח ברייתא דריה"ג, וגירסת צ"ק עפ"י התוס' בפסחים צ"ע ועי' רש"ש שם בפסחים, ועי' לש"ז בשלו"ר שתמה על הצ"ק דגירסא זו לא שייכא להכא כלל. בא"ד (ע"ב) - ולהאי פירושא קשה מ"מ מההיא דהאשה - פי' דהקשה לעיל לפירש"י ואכתי לא תירץ אלא סתירת הסוגיות. ועוד מנ"ל וכו' דלמא אתא לכל הניתנין וכו' - עי' תירוץ מליו"ט. ולכולהו לישני קשה אי פסח בשפיכה לר"ע - פי' דסבר לא זריקה בכלל שפיכה וכו' וע"כ סבר דפסח בשפיכה ויליף מדם זבחיך ישפך ולא כריה"ג דיליף מדמם. א"כ דריש וכו' ובשרם דהנך כרי"ש - פי' דמם וכן בשרם דסיפא לשון רבים קאי אשור כשב ועז כדלעיל בפירש"י, ובעיקר קושית תוס' עי' תירוץ יפ"ע.

דף לז:

גמ'

יכול אף לפני פסח כן ת"ל הוא - עי' לעיל דף ז: תוד"ה אלא הוא. וילפינן כולהו מחטאת - עי' שלו"ר בחידושים באיזו דרך ילפינן מחטאת. מ"ט דב"ש וכו' ושתים לעכב - עי' קר"א שדן לב"ש אמאי מעכב הכפרה אם נתן דיעבד אחת, דלא יגרע מזריקה שלבמ"ק דמכפרת לשמואל (כו:), ודוחק לומר דאפי' שלבמ"ק בעי דוקא שתיים, ועי' מש"כ בענין זה לעיל כו: אות ג'. וב"ה קרנת קרנת קרנות הרי כאן ארבע - עי' פירש"י בסנהדרין ד. דבכבשה דיחיד הוא דכתיב קרנות מלא, אכן בס"ת שלנו אף בזה כתיב קרנת חסר, וכבר העירו בזה מסהש"ס בסנהדרין שם, והרעק"א בגלהש"ס בשבת דף נה:. ואימא כולהו למצוה - עי' קושית טה"ק, ועי' שפ"א. כפרה בכדי לא אשכחן - עי' חש"ל. אלא מעתה וכו' חמשה בתי בעי למיעבד - הו"מ למיפרך לב"ש דדרשי אם למקרא ששה בתי בעי למעבד - ח"נ עי"ש ובצ"ק ופני"מ, וכן הקשה ח"נ לקמן גבי בסכות עי"ש. קרנת קרנות - עי' תשובות הרשב"א בליקוטים, וע"ע גלהש"ס בשבת נה: אלא מעתה וכו' חמשא דפנתא בעי למיעבד - צ"ע מאי ס"ד הכי, דמה יועיל דופן חמישי טפי מ-ד' דפנות, וש"מ שאין הדין רק שיהא סגור מ-ג' רוחות אלא הוא דין של ג' דפנות, וע"ז שפיר מקשינן דאימא דבעי ה' דפנות - ספר הסוכה (עמ' רמה') בשם הגרי"ז.

תוס'

ד"ה שלא מצינו - ונראה לפרש וכו' וזה מתנה לכהן ואוכלו במומו - צ"ע מה ענין בכור לשאר קרבנות, דבכור זוכין בו כהנים מחיים ואין בו פדיה וע"כ יאכלנו הכהן במומו, ונראה כפירש"י וס"ד דכל שנולד בו מום אין מחויב ליתן לכהן כשאינו עומד להקרבה - קר"א, ועי' מה שביאר סברת תוס' במקד"ד סי' יד. א. ד"ה שמעתי - כדפרישית לעיל פ"ק - דף ט. ד"ה ושלמים, ודלא כפירש"י שם. ד"ה לטוטפות - אלא ו' דולטטפת דריש - דלא כפירש"י סנהדרין דף ד: ד"ה אלא מעתה - ותימה וכו' - עי' סוכה יב. רש"י במתני' ד"ה כשרין, ועי' כאן חי' הגרי"ז בשם הגר"ח, ומרומי שדה.

דף לח.

גמ'

אימא וכפר וכו' שלש למעלה ואחת למטה - מבואר דלס"ד דין מתן ד' דחטאת אינו דין קרנות דוקא אלא ד' מתנות, אמנם למסקנא אפשר דהוא רק דין ד' קרנות - מנח"א עמ' קצה'. אעפ"י שלא נתן למעלה אלא למטה - צריך לחלק דאף דפשיטא דאם נתן מה שלמטה למעלה פסול אפ"ה ס"ד דנתן הלמעלה למטה כשר, וסברא כה"ג איכא לקמן נב: - שפ"א.

רש"י

ד"ה שאני התם - שאם אתה אומר שבעים הפלגת וכו' - מבואר היטב בתוספ"ק בשלו"ר.

תוס'

ד"ה התם - אבל סוכות לא משמע מנין דפנות - אע"ג דכתבו תוס' לעיל דבקרנות אין המנין מפורש מ"מ אתו למנינא אלא שאין מפורש בו המנין כמו בטוטפות - צ"ק. ד"ה ארבעין - עי' צ"ק מה לא ניחא לתוס' בפירש"י. ד"ה וכפר - מיהו לישנא דצריך וכו' משמע כפי' התוס' - פי' דמשמע דמקשה אמאי "צריך" ג' דסגי ב-ב', ולפירש"י מקשה אדרבה ד' בעי. דיש לחלק בין לכפר בין לוכפר - פי' "לכפר" משמע דרק לכפרה מהני ולא לאכילת בשר, ו"כפר" משמע דפעל כל פעולת כפרה שבו, ועי' קר"א ושפ"א שתירצו באופ"א. ד"ה כמצליף - והכל במקום אחד - דלא כפירש"י, וע"ע תו"י יומא דף טו. ד"ה מאי לאו - ורש"י מפרש בע"א - וקשה על פירש"י - עי' שטמ"ק ריש ע"ב. ובביאור מחלוקת רש"י ותוס' עי' חי' הגרי"ז דאזלו לשיטתם, וע"ע מנח"א עמ' קצו'.

דף לח:

גמ'

שירים לא מעכבי - הקשה בחי' הגרי"ז הא איתא ביומא דף טו. כהך סוגיא דמשני הגמ' לא מצינו דמים שחצין וכו' והתם משני לה על ג' מתנות דלא מעכבי, ש"מ דאף במקום דלא מעכבי אמרינן סברא זו עי"ש, וע"ע מנח"א עמ' קצז'. אמר ר"י שלש מתנות שבחטאות - א) ה"ה שבעולה ושאר זבחים, ונקט חטאת משום באות לאחר מיתה דשייך רק בחטאת - קר"א, זבח תודה. ב) עי' מנ"ח מצוה קנא' דנסתפק בנתן מתנה אחת ויצא מי מחייב משום לאו דמן המקדש לא יצא, ושורש החקירה האם זריקה אחת הוי גמר עבודה כיון דמכפרת או הואיל וזקוק לזרוק השאר למצוה הוי כאמצע עבודה, ועי' שלו"ר בחידושים בשם שו"ת בית יצחק דמפלפל לפשוט מסוגיין. וראה עוד בהערה ג. ב. לכנסת ראשונים שחקר אם איסור אכילה לפני זריקת דמים (כדאיתא בסנהדרין סג:) פקע מיד אחר זריקה ראשונה או אחר זריקת כולן, וגם זה תלוי בחקירה הנ"ל. אינן באות בלילה - משמע אבל שירים כשר לשופכן בלילה וכן נקט בזבח תודה, ובעול"ש, ובאבן האזל מעשה"ק ד. א. וע"ע אבן האזל פסוהמ"ק ב. ד., וכן מצדד בחי' הגרי"ז, וכן נקט המקור ברוך ח"א סי' יב' (ד"ה ונראה לי). אבל החזו"א והקר"א ומנ"ח ריש מצוה קמד' נקטו דפסול, וע"ע בזה קה"י סי' כט. ב., תוספ"ק בשלו"ר בחידושים, ומנח"א עמ' רג'. *(כללא דמילתא אות ג'). והמעלה מהן בחוץ חייב - עי' חי' הגר"ח הלוי מעשה"ק יט. יג. שמחלק דלא בכל גווני חייב על זריקתן בחוץ. יש מהן כתחילתן וכו' זרות - לכאורה משמע דוקא הני זר פסול אבל לשפיכת שירים א"צ כהן, אבל זה ודאי אינו, ושמא לפי מאי שדקדק רש"י לפרש דעל ג' המתנות זר חייב מיתה י"ל דעל שפיכת שירים אין חייב מיתה - מנח"א עמ' רז' עי"ש, וכן דעת החזון יחזקאל (יב. ד. סוף ד"ה ר' נחמיה). וכלי שרת וכו' כתחילתן - צ"ב פשיטא דבעי כלי שרת דלא גרע משירים - עי' קר"א, וכן דעת החזו"א. אכן עול"ש פשיט מהכא דא"צ כלי שרת לשירים, [וכ"ה במקד"ד סי' ג' עמ' 187], ונסתפק בעול"ש שם אם צריך בשירים יד ימין. אמר ר"פ מנא אמינא לה - פירש"י דטעונה כיבוס, ופי' הקר"א דעל השאר לא הוצרך לאתויי ראיה רק על כיבוס דמסברא כיון שגמר עיקר הכפרה קרינן ביה שכבר הוזה וא"צ כיבוס.

רש"י

ד"ה אמר ר"י - מיהו דם נפסל בשקיעה"ח וכו' - צ"ע מה נצרך לזה תיפו"ל דחשיבי עבודה שמצותה ביום ולא בלילה - עי' שאג"א תשו' יז', חי' הגרי"ז, אבן האזל פסוהמ"ק א. לז., נתיבות הקודש, קה"י סי' כט', ומנח"א עמ' רה'. *(כללא דמילתא אות ב'). ד"ה באות - כבר כפר בראשונה ואין שם חטאת וכו' - עי' בזה חי' הגרי"ז. ד"ה שירים - ונתן מתנה אחת מכל אחד - כרבנן לעיל לד:, @18כולן נעשו שירים לישפך ליסוד אף הג' כוסות - @19עי' מקד"ד סי' כג. ד. ד"ה תו. ד"ה לא שריא - שכבר הותר - עי' תוספ"ק בשלו"ר מאי קמ"ל בזה, וע"ע מרומי שדה, ועי' חי' הגרי"ז שחקר בציור דלא התירה זריקה אחת הבשר באכילה אם יהא מותר במתנה השניה. ד"ה ולא עיילא - דכתיב לכפר בקדש בראוי לכפרה הכתוב מדבר - צ"ע מה נצרך לזה הא פסול דם שנכנס לפנים אינו רק בדם אלא הקרבן כולו נפסל משום כך, והכא שהקרבן כבר נתכפר בלא"ה לא שייך לחול אחר מתנה ראשונה פסול על הקרבן - עי' חי' הגרי"ז, ועי' מנח"א עמ' רח'. ד"ה אין טעון - אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה - חי' הגרי"ז הקשה למה לן קרא להכי [לקמן צג.] הא לאחר זריקה דכבר נעשה מצותן חולין גמורין הם עי"ש. ד"ה הא מני ר' נחמיה - הא מילתא הש"ס וכו' - עי' ביאור מהלך הרש"י בסוגיין במרומי שדה. ומה שהכריחו לרש"י לפרש כך ולא פירש דהוא דחיה לדיוק דר"פ - עי' קר"א וחי' הגרז"ס.

תוס'

ד"ה וליתנייה - וא"ת וכו' ולכולהו מפגלין בחצי מתיר - צ"ע איך יפרש סיפא דמתני' לעיל לו: עי"ש פירש"י, ואפשר דיפרש כדמוקי לה ר"ל לקמן מא: דכתקנן לפיגול וכו'. לב"ש וכו' ושניה חול"ז הוי פיגול - מה בין זה לחצי הזאות של פנים דכתב תוס' מנחות טז. דאף למ"ד מפגלין בח"מ לא חשיב אפי' ח"מ - עי' חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק יד. ז., ומש"כ לקמן מב. בגמ', ועי' כאן מנח"א עמ' קצח'. וה"ר יצחק כתב דכן מוכח בתוספתא בהדיא - פי' דסברה האי ברייתא מפגלין בח"מ ואפ"ה הוי קולי ב"ש. אמר ראב"י וכו' שתי מתנות שבחטאת מכשירות ומפגלות - נראה דצ"ל וכו' ועי"ש בתוספתא שתחילת הברייתא הוא מאי דמייתי בגמ' כאן וסיפא היינו מאי דמייתי תוס'. בסוף הדיבור - לכך פריך ליתניה בעדיות - פי' קושית הגמ' דנתני בעדיות משנה או ברייתא שכבר נשנית וכה"ג מצינו בהאי תוספתא דנשפך הדם, ומשני דאף בה אתשיל להיתרא. ד"ה הגה"ה ויש מפרש - וגרס אלא בספרים מדויקים - עי' ח"נ. והוי סייעתא דר"פ מהך בתריתא ולא מקמיתא - פי' נדחית סיעתא מבריתא דמן הקרן אבל איכא סיעתא מבריתא דדמים הטעונין יסוד וכו' למאי דמוקמינן בשלש מתנות דקתני בהדיא טעונין כיבוס.

דף לט.

גמ'

ומחשבה מועלת בהן והתניא וכו' שאין מחשבה מועלת בהן - לכאורה מצי לשנויי דברייתא דהכא מיירי במחשב בשאר עבודות ע"מ לשפוך שירים חוץ לזמנו - עי' עול"ש ותוספ"ק (שלו"ר בחידושים). אלא כי תניא ההיא בדמים הפנימים - פירש"י וכמ"ד שירים הפנימים מעכבי, ומבואר דלכן אפשר לחשוב בהו מחשבת פיגול, אמנם בירושלמי מספקא בזה ואיכא שם עוד ספיקות, ויסוד הספיקות-האם שירים הפנימים למ"ד דמעכבי הן חלק מהזריקה דנתחדש בהו עוד מתנה אחת ליסוד או דהוא הלכה בפ"ע דשירים מעכבי בכפרת הקרבן - עי' מנח"א עמ' רט' שהאריך בזה, ועי' מש"כ בזה בגמ' לקמן נב. ד"ה שירים. ליפלוג וליתני בדידה - לעיל כי משני בשלש מתנות שבחטאת לא מצי למיפרך הכי - עי' צ"ק, ועי' חיבת הקדש (שלו"ר) באופן אחר. ת"ר ועשה כאשר עשה וכו' לכפול בהזאתו וכו' - צ"ע מהכא על הרמב"ם פסוהמ"ק ב. ג. שכתב דאם חיסר הזאות לא כיפר שהרי הכתוב הקפיד על מנינן שנאמר שבע פעמים, והא הכא ילפינן מדכתיב ועשה כאשר עשה - ח"נ, עי"ש שהקשה עוד. וע"ע חי' הגרי"ז לעיל סוף דף ל'. מתן ד' מנין - מה בין מתן ז' למתן ד'-עי' חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק יד. ז. ד"ה ונראה (עמ' 96), ומש"כ לקמן מב. בגמ'. לפר זה פר יוהכ"פ - עי' לעיל לח. תוד"ה דנין.

רש"י

ד"ה אלא - ולעולם בשירים - יכול היה לפרש השתא במתנות פנים שכולן מעכבות אבל ניחא ליה לפרש בשירים דא"ש טפי לישנא דטעונין יסוד - עי' לעיל לח: תוד"ה הגה"ה הא מני. וכמ"ד לקמן - מה שצוין ע"ב הוא טעות והוא לקמן מב: וש"נ במסהש"ס. ד"ה ועשה - יותרת ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן משיח - לקמן דף מא. כולה לדרשא וסרסהו - עי' צ"ק ושלו"ר בחידושים בשם אמרי צרופה.

תוס'

ד"ה הא מני - וצ"ל וכו' וברייתא ל"ק לר"י - פי' לר' יוחנן מקשי הכא לפלוג וליתני בדידה דאין לתרץ תלתא פטורי וכו', ומשני דמצי לתרוצי דכולה בפנימים בעי למיתני. וצ"ע דהא שירים הפנימים קורא אותן תחילת עבודה לקמן - עי' צ"ק בביאור דבריו, ובתוס' יומא דף ס: מבואר טפי תירוץ זה בשם הר"ח כהן, ועי"ש תירוץ הריצב"א ע"ד זה, וביאור פלוגתתם וביאור הסוגיא עי' בחי' רא"ל מאלין סי' כג. ב.

דף לט:

גמ'

וכפר אעפ"י שלא סמך - לעיל דף ו. איכא דרשא אחרת והתם הוא לקרבנות חיצונים והכא לפנימים. וכפר וכו' ונסלח וכו' - צ"ע דלעיל לח. דרשינן האי וכפר ונסלח לילפותא דב"ה לענין מתנות דחטאת - עי' שפ"א. ומה ראית לפסול בהזאות ולהכשיר בסמיכה ושירים - עי' קר"א וכי ס"ד איפכא לפסול בשירים ולהכשיר בהזאות.

רש"י

ד"ה שמעכבות - כדמפרש לקמיה בפרה ונגעים - עי' טה"ק.

תוס'

ד"ה ועשה (המתחיל לט.) - לכך נראה וכו' לכל מה שאמור בענין אתיא - פי' משמעות לשון ועשה כאשר עשה הוא לכפול את כל האמור בפרשה , ודלא כמשמע מפי' רש"י דאי אצטריך לגופו לא נוכל למילף עיכובא. וי"ל וכו' דאין ניכר שיהא חסר שום הזאה - פי' ועשה וכו' משמע לכפול לעיכובא את הקיים ולא להוסיף הזאות אחרות . וקשה וכו' דלא כתיב בפר העלם וכתיב בפר כהן לפירש"י - ר"ל לפירש"י לקמן סוף מ. ולאפוקי פי' ר"ת בתוס' ריש מ: דאת בדם וטבילה כתיב בהעלם דבר גופיה. ד"ה לפר - ותימה וכו' תיפו"ל מדאיתקש לפר יוהכ"פ - מקשה לרבנן דסברי דחוקה לעיכובא בין בחוץ ובין בפנים והדר מקשה לר' יהודה, ועי' חי' הגרי"ז דמתרץ דליכא למילף מהתם דאין עיכובא דפר יוהכ"פ ושאר קרבנות פנימים שוין. דלר"י שירים מעכבים ניחא - פי' דאצטריך ילפותא דכלה מכפר לשירים דמעכבין. וי"ל דאצטריך וכלה לשבע הזאות וכו' - פי' לומר דגם זה אם כילה כיפר, ואין מתורץ בזה קושיא קמייתא - ח"נ, אבל צ"ק וריא"ח פי' שמתורץ גם קמייתא. ואם תאמר וכו' - כעין קושיא קמייתא, והוא תוס' אחר. דהא ילפינן יותרת וכו' מפר כהן משיח - לקמן מא. ועי' לעיל לט. רש"י ד"ה ועשה. הלכך נראה וכו' דקרבנות דאתי מריבויא וכו' - פי' רק העלם דבר שנאמר בהדיא הוה מצי למילף מיוה"כ בהקישא אבל אלו שמיתורא בעינן לדרשא דעשה כאשר עשה. ועוד נ"ל וכו' שהרי אותן פרשיות רחוקות וכו' - הוא תירוץ חדש ולעולם אף דיתורא אפשר למילף זמ"ז, רק מיוהכ"פ שנאמר באחרי מות א"א למילף. למידרש יוהכ"פ דילפי' ביה דינין של העלם - כפיר"ת ריש מ: דכולהו ילפינן מהעלם דבר. ונראה הפסוק שקר וכו' דקרנות משמע שפיר טובא לכל הקרנות וכו' - כעי"ז לקמן מ. תוד"ה למטה. ד"ה ושעירי - וא"ת והיאך יכול לרבותו - עי' ש"נ אות א'. ד"ה וכפר - דאחר שהוכשר יחזור ויפסל - כדלעיל דף כט. ד"ה ונסלח - וקשיא לי דונסלח דפר העלם למה לי - עי' ראש המזבח (שלו"ר בחידושים) דרש"י ד"ה ונסלח תירץ זאת. הא ילפינן קולות בסמוך - דף מ:, ועי' שפ"א. ד"ה ומכשיר - ולפירוש ר"ת - לעיל דף לט. תוד"ה הא. מדקאמר מחלוקת וכו' - לקמן דף קיא.

דף מ.

גמ'

לפי שלא למדנו לפר יוהכ"פ לסמיכה - עי' חי' הגרי"ז דתיפוק ליה דבעינן וידוי, ועי' מקד"ד סי' כד. ב. ושירי הדם מנין - הקשה החזו"א למה לי קרא לשפיכת שירים לפר יוהכ"פ הא לעיל לז. נתרבו כל הקרבנות לשפיכת שירים, וע"ע מנח"א עמ' ריד'. שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה – א) עי' חי' הגרי"ז שדן אם לגבי קטורת וחטאת חיצונה ושאר דברים אכתי שם אהל מועד עליו, דהנה הרמב"ם כתב דין זה-וכן דלקמן (ע"ב) שאם לא נתחנך מזבח בקטורת הסמים לא היה מזה-רק בהלכות יוהכ"פ אף דהני קראי בכל חטאות פנימיות מיירי, וראה בתורת הקודש ח"א סי' ד' שנקט דאף בשאר הזאות של כל השנה לא היה מזה. ב) המשך חכמה פרשת תרומה (שמות כו. יד.) כתב דדוקא קתני נפחתה תקרה של היכל ולא תקרה של עזרה דאף שהיה לו גג מיהו אם נפחת אינו מעכב, דההיכל צריך להיות מדינא מכוסה כמו שהיה המשכן אבל לא העזרה. אביי אמר לר"י נמי אצטריך - עי' מש"כ בזה בחי' רא"ל מאלין ריש סי' יד'.

רש"י

ד"ה אבל דברים - כגון מתנות פר ושעיר שעל הפרכת - מבואר שעל הפרוכת חשיב הנעשין בחוץ, ופשטות לשון הרמב"ם הל' יוהכ"פ פ"ה הלכה א' וד' אינו כן עי"ש לח"מ, ועי' חי' הגר"ח הלוי שם בדעת הרמב"ם, וע"ע משמר הלוי סי' סט' וסי' ע'. ד"ה ואם לא כילה - דשירים מעכבין איכא ביניהו - צ"ע מה צריך לזה והא אף למ"ד משמעות דורשין שפיר ש"מ דמתן ז' וד' יליף מהכא לעיכובא, ועוד דיעוי' בסוף תוד"ה אביי שהוכיח דע"כ סוגיין כריב"ל דמשמעות דורשין איכא ביניהו, ועי' חי' רא"ל מאלין סי' יד. ה.

תוס'

ד"ה מתן ארבע - נראה לי וכו' ומינה לא נילף וכו' - פי' דאותה אחת דמעכבת בעלמא חמירא ואין למילף מינה ומן השניה א"א למילף תרתי מחדא - כן הביאור לגירסת ח"נ, וצ"ק וריא"ח בע"א. ד"ה לא נצרכה - וי"ל וכו' מ"מ לדרשא פורתא דרשינן ליה למסורת - פי' לפי דבפסחים וסוכה סמיך נמי אדרשא אחריתי - עי' צ"ק. ד"ה אביי אמר - ונראה וכו' כריב"ל דאמר משמעות דורשין - תמוה מנ"ל לתוס' הא-דהא לקמן נב: מספקא מי אמר מאי ולכאורה לא אפשיטא - עי' שלו"ר בחידושים בשם חיבת הקדש.

דף מ:

גמ'

להכשיר אמין שבאצבע - עי' נתיבות הקודש שנסתפק כמה ספיקות בגדר דין זה. שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא - א) כלומר דלא מהני קיבל פחות מכדי טבילה בב' כלים וחזר ועירבן כדפירש"י עפ"י הגמ' לקמן צג:, והטעם בפשטות משום דהוי כנשפך הדם ונפסל. וצ"ע מ"ש מקומץ מנחה שחילקו בשני כלים דפסק הרמב"ם (מעשה"ק יג. יב.) דחוזר ומקדשו בכלי אחד - עי"ש משל"מ ובחי' הגר"ח הלוי שם, וע"ע מנח"א ח"ב עמ' ד'. וע"ע במנח"א הנ"ל דהקר"א (לקמן צג: ובמנחות ז:) והאו"ש פ"ה מעשה"ק נקטו בשיטת הרמב"ם דה"ה בדם יכול לחזור ולקדש, וע"ע מה שביארו אבן האזל מעשה"ק יג. יב. ומקד"ד סי' ז. ב. ד"ה ולהרמב"ם. ב) ע"ע במקד"ד הנ"ל שחקר לשיטתו בהרמב"ם דמהני עירוב לדם - אימתי מתקיים דין הקבלה בתחילה או כשחזר ועירבן. ג) דעת רש"י ותוס' במנחות דף ז: דבעי שיעור כל הדם הצריך לקרבן (מתן ד' וז' הזאות) אולם דעת הרמב"ם מעשה"ק ד. ח. לכאורה דסגי בשיעור הזיה לחוד, ועי"ש משל"מ. ועי' מש"כ בזה לקמן ריש דף צג: וטבל ולא מספג - איתא במנחות דף כא. דדם שקרש בחטאות הפנימיות פסול דבעינן טבילת אצבע והזאת הדם וליכא ובחיצונות דכתיב 'ולקח ונתן' כשר, אמנם הרמב"ם הביא דין דטבל ולא מספג גם על חטאות החיצוניות - ועי' חי' הגרי"ז בשם הגר"ח שהוכיח דלפי האמת אף בחטאות החיצונות פסול דם שקרש עי"ש ביאורו, והאריך בזה הרבה במנחות כא., ודלא כחזו"א במנחות (יד בנימין), וכן הקר"א במנחות שם (סוף ד"ה גמרא אמר זעירי) דעתו דאף אמנם בחטאות החיצונות אין מניחין הדם לקרוש לכתחילה אבל בדיעבד לא נפסל בכך. ולענין שאר קרבנות - עי' מקד"ד (סי' ז. ד. ד"ה עוד יש) שחקר דכיון דבעי בהן זריקה האם כשר דדלמא בעינן דומיא דזריקה המשתברת (ע"ז נ:), ובחי' הגרי"ז הנ"ל במנחות בשם הגר"ח פשיטא ליה דאף בשאר הקרבנות פסול דם קרוש, אולם דעת הקר"א הנ"ל במנחות דאמנם לכתחילה מצינו דצריך שיהא ממרס בדמן אבל אינו פוסל דיעבד, וכן נוטה החזו"א (מנחות כג. ח.) שצריך למרס בדמו משום כבוד המצוה גרידא א"נ משום השירים דמצותן בשפיכה, ואף דבעינן זריקה המשתברת אפשר דשפיר חשיב משתברת דאפשר לפורר הדם הקרוש ולדוקו וחשיב שפיר זריקה. ולענין קרבן פסח - כתב הקר"א הנ"ל במנחות דמדתנן בפסחים סא. דשחטו קודם התמיד צריך שיהא אחר ממרס בדמו וכו' משמע דבפסח נפסל אם נקרש הדם, והטעם-דבפסח בעינן 'שפיכה' ודם קרוש אינו נשפך. ולענין שפיכת שירים - ראה בשטמ"ק לקמן סב: אות יב' דהטעם שעשו למזבח ב' כבשים קטנים דשמא אם ירד כדרכו מהכבש הגדול יקרוש הדם אם יאחר כ"כ, ומבואר דבשפיכת שירים אסור שיקרוש הדם, וכן איתא בחזו"א מנחות (כג. ח.) דשירים מצותן בשפיכה דוקא. בדם וכו' וטבל וכו' ואצטריך למכתב וכו' - דעת הרמב"ם מעשה"ק ה. ט. צ"ע דבסוגיין משמע דדין שיהא בדם שיעור טבילה ודין וטבל ולא מספג הן ב' דינים וברמב"ם משמע דהוא חדא מילתא - עי"ש כס"מ. ועוד קשה דבסוגיא מבואר דדין שיעור טבילה הוא על שעת הקבלה והרמב"ם כתב על שעת הזיה - עי"ש משל"מ, ועי' בביאור דעת הרמב"ם בחי' מרן רי"ז הלוי שם, ועע"ש שביאר מה שייך לעשות צריכותא בסוגיין בשני ענינים שלכאו' שונים לגמרי, וע"ע בחי' הגרי"ז בסוגיין, ועי' מקד"ד סי' ז. ב. ד"ה עוד יש, ובאבן האזל שם. שאם לא נתחנך המזבח בקטורת הסמים לא היה מזה - המשך חכמה פרשת פקודי (שמות מ. ה.) דייק דין זה מהפסוק "ונתת את מזבח הזהב לקטורת"-כלומר שכל זמן שלא הקטירו עליו אין רשאין להזות. אלא פר העל"ד ושעירי עכו"ם איכא למיפרך וכו' - לכאורה האיכא למיפרך נמי כדלעיל ואיפכא מה להנך שכן אין נכנס דמם לפני ולפנים - עי' רש"ש ולש"ז.

תוס'

ד"ה לא נצרכה (המתחיל מ.) - כן פי' רבינו יצחק בר' אברהם זצ"ל - אין מקומו כאן וצ"ל אחר ומיהו יש לישב לפ"ה - ח"נ. ומיהו קשה את וכו' בשעירי עכו"ם מנין - עי' פני"מ דמישב לפירש"י. הניחא לרי"ש אלא לרבי וכו' מנא ליה - פי' הניחא לרי"ש אמרינן דהוקשו להעל"ד דכמאן דכתיב בגופיה, וכשם שילפינן לענין יותרת וכו' ה"נ לענין את וכו', אלא לרבי מנ"ל דהא שעירי ע"ז לא מקשינן למשיח אף לפירש"י, ולמילף מהעלם דבר הא הוי היקש מהיקש. דבשלמא יותרת ל"ק וכו' כדאי' בפ' איזהו מקומן - וכ"כ שם בדף מט: רש"י ד"ה להכי. ונראה לר"ת דלא איתקוש כולהו אהדדי וכו' - תוכן פירושו - דהנלמדים מריבויא לא הוקשו זה לזה [וכעי"ז לעיל לט: תוד"ה לפר] רק כולהו ילפינן מהעלם דבר שהוא גוף הפרשה, ולרי"ש ניחא כדלעיל דכמאן דכתיב הכל בגוף העל"ד, ואף לרבי יותרת וכו' ילפינן העל"ד מכאשר יורם כדלעיל ואת בדם וטבילה נמי כתיב בגופיה כדמפרש. [ומש"כ תוס' דהעלם הוקש למשיח לכאו' כוונתו אליבא דרי"ש או לד' קרנות אליבא דר"ש לעיל מ.]. וקשה וכו' א"כ להכשיר אמין מנ"ל וכו' - עי' טה"ק. בסוף הדיבור - ובמסורת כתב וכו' - פי' אין לומר דכתיב "את" בהעל"ד דהא במסורת כתב דרק כתיב בקדמאה (כהן משיח) ולא בתניינא (העלם דבר). ד"ה תניא - ועוד ק"ו וכו' לא שייך אלא גבי את וכו' - פי' שא"א לו ללמד דבר חדש מק"ו זה כדאיתא בדיבור הבא - ח"נ וטה"ק. ד"ה ומה - תדע וכו' דל"ל תיפוק לי מהאי ק"ו - לכאורה לעכב נמי אינו דבר חדש, וצ"ל דמ"מ הוי חדש טפי מאת בדם וטבילה שאינו אלא תיקון צורת העבודה [כמש"כ תוס' ריש לט: בסוף הדיבור]. ומיהו יש לדחות וכו' - עי' פני"מ וטה"ק.

דף מא.

גמ'

דבעי אגמורי פר העל"ד של ציבור ביותרת ושתי כליות לשעירי עכו"ם - היינו אליבא דתנא דבי רי"ש אבל לתנא דבי רב ילפינן לקמן מט: מכאשר יורם, ועי"ש רש"י ד"ה להכי. החטאת לרבות שעירי עכו"ם וכו' סד"א ה"מ הזאות דכתיבן בגופיה וכו' - א) בחי' הגרי"ז הוכיח מכאן דאף דמרבינן שעירי ע"ז כפנימים היינו רק דליהוו שוין בדינם אבל לעולם הוא שם קרבן אחר, ואין לומר דנתרבו דליהוו ממש כקרבנות פנימים דא"כ לא ס"ד לחלק דינם אי שם קרבן אחד הוא. ב) ע"ע שם שדן אם יש וידוי בשעירי ע"ז כפרים הנשרפים. ג) ע"ע שם שמבאר דעת הרמב"ם מעשה"ק ה. טז. דנקט לגבי שעירי ע"ז שדינם כפרים הנשרפין דרשא דהספרי ולא דרשא דסוגיין.

תוס'

ד"ה הושוו - והגיה ר"ש וכו' הא מה"ט דנפיק שעיר ליפוק פר - הר"ש למד בפירש"י דאת בדם וטבילה ילפינן בשעיר יוהכ"פ מפר העל"ד במה מצינו דילמד סתום מן המפורש וא"כ קשיא דה"נ ילמד פר יוהכ"פ. ולקמיה מפרש התוס' פירש"י באופן אחר ודלא כהבנת הר"ש. ותו וכו' הרי כבר למד מפר העל"ד - עי' תירוץ לש"ז (שלו"ר בחידושים). ד"ה וקשיא (והד"א) - היכי אתי שעיר יוהכ"פ משעירי עכו"ם ופר העלם - רש"י יליף מפר העלם ושעיר יוהכ"פ לפי שאינו ק"ו גמור אלא גילוי מילתא, אבל לתוס' א"א לומר כן לפי דלשיטתו הוי ק"ו גמור וא"א ללמוד שעיר יוהכ"פ משעיר יוהכ"פ - עי' ח"נ. וצריך לדקדק וכו' - עי' תירוץ שטמ"ק בד"ה והגיה. בסוף הדיבור - ולא תיקשי לרבי וכו' א"כ אתיא ליה שעיר יוהכ"פ בק"ו גמור - פי' לק"ו גמור מודה רבי, [אמנם קשה לפי' ר"ש דלעיל דאף בק"ו גמור כה"ג חולק רבי, ואולי זהו שחוזר ומקשה תוס' בסוף העמוד]. ד"ה ואתא ליה פר - מבואר בשטמ"ק ד"ה ואתי, ולפיר"ת דלעיל כולהו ילפינן מהעל"ד ובגופיה כתיב את בדם וטבילה. ד"ה ואתא ליה שעיר - ואם תאמר וכו' - לכאורה היינו כעין קושיא דתוס' לעיל, ועי' ח"נ וצ"ק, [ולגירסת שטמ"ק בש"נ אות ל' שם הוא הג"ה בתוס']. ובפרק איזהו מקומן משמע - בח"נ נשאר בקושיא היכי משמע התם.

דף מא:

גמ'

תנן התם פיגל בקומץ וכו' אר"ש בן לקיש וכו' - במנחות טז. איתא כעין סוגיא דכאן, אלא דהתם כו"ע סברי דטעמא דר"מ משום מפגלין בחצי מתיר ופליגי רב ושמואל אם מודה כשחשב בעבודה קמיתא ושתק בשניה דנחשב פיגול במתיר שלם משום דכל העושה ע"ד ראשונה עושה, וגם שם מביאים ראיות דהכא לדחות דעת רב [ויש שינויים בראיות ותירוצים בהתאם לסוגיא שם], ולבסוף נדחו דברי רב ונשאר בקשיא. מפגלין בחצי מתיר - למ"ד אין מפגלין בח"מ האם גם מחשבת שלא לשמה אין פוסל בח"מ - עי' מנח"א עמ' פט' דנחלקו בזה חזו"א ואו"ש, ועי"ש שכתב ב' סברות לדעת האו"ש לחלק בין פיגול לשלא לשמה, וע"ע מנח"א ריש מנחות שדייק מהמיוחס לרשב"א בריש מנחות שכתב דאין איסור לגמור שלא לשמה אותה העבודה שכבר שינה בה, ש"מ דסבר דחל פסול דשלא לשמה כבר בחצי מתיר. קסבר כל העושה על דעת ראשונה עושה - בתוס' מנחות דף טז. ד"ה בין כתב דמודה ר"מ בחצי קומץ וחצי הזאות דפנים דלא הוי פיגול, וצ"ע אי טעמיה משום כל העושה וכו' התם נמי נימא הכי - עי' קר"א לקמן מב. ומנח"א עמ' ריח', ועי"ש במנח"א דמבאר יסוד הדין דאין מפגלין בח"מ, וע"ע מנח"א מנחות עמ' רמד'. כל העושה ע"ד ראשונה עושה - א) הכא הוא פלוגתא ואילו לעיל ב: אמרינן כן לכו"ע - עי' מה שציינתי לעיל ב: ב) בשפ"א מנחות (טז: ד"ה ובאמת, וע"ע בשפ"א בסוגיין) חקר בטעם דין זה, דלכאורה נשאלנו אם כיון לפגל ויהא נאמן כיון דבידו לפגל, ועי"ש שדוחה דאין לפרש דודאי ידוע שנתכוין לפגל אלא דפליגי אי הוי אומדנא דמוכח או דחשיב דברים שבלב, ומסיק דשמא יש לפרש דאפילו לא נתכוון כלל לפגל בשניה מ"מ הוי פיגול כהא דאמרינן דבזבחים סתמא לשמה קמחשב, וכעי"ז בחי' הגרי"ז מנחות טז. (ד"ה בגמרא) שכתב דע"ד ראשונה עושה הוא 'דין' ולא אומדנא דדעתו כן, ואפילו יאמר בפירוש דאינו מחשב כן לא מהני. ג) עוד כתב השפ"א במנחות טז. דאף למ"ד דבעלמא פיגול בדיבור הוא מ"מ הכא מהני מחשבה בעלמא בחצי מתיר השני הואיל ובחצי מתיר הראשון פיגל בדיבור ממש. אמנם מדברי רש"י (ד"ה כגון) משמע לכאורה דהוא גופה סברת רבנן דלא אמרינן ע"ד ראשונה עושה משום דסברי דפיגול בדיבור וליכא דיבור במתיר השני, ועי' מה שציינתי על הרש"י הנ"ל. ד) עד כמה מהני דין זה דע"ד ראשונה עושה, והאם אפילו מקרבן זה לקרבן אחר - עי' מה שכתבתי לקמן בגמ' ריש מב: ממאי מדקתני לפיכך וכו' - נראה דריש לקיש עצמו אמר ראיה זו - שפ"א, ועי"ש שהוכיח כן. מאי שלא כתקנה חולמ"ק רב אשי אמר של"ש - צ"ב מה בא רב אשי להוסיף - עי' מנח"א עמ' רכא', ועי' מרומי שדה.

רש"י

ד"ה תנאי - כל ת"כ קרי תנא דבי רב - עי' רש"י חולין דף סו. (מוסף רש"י). ההיא מתני' קמייתא וכו' - פי' מתני' לעיל מ., ואף דאין לסייע לה כדלעיל תניא כוותיה דר"פ מ"מ גם אין להקשות. ד"ה על אוהבו וד"ה פמליא שלו - עי' מהרש"א דמפרש בע"א, ועי' מרומי שדה. ד"ה פיגל בקומץ - ואם הקטיר את האחד וכו' - אבל פיגל בקמיצה גופה הוי מתיר שלם דבלבונה לא בעי קמיצה כדפירש"י מב: ד"ה בד"א, אבל שיטת הרמב"ם פסוהמ"ק פט"ז הל' ז' דחישב בשעת קמיצה ולא בשעת ליקוט לבונה אינו פיגול - עי"ש משל"מ. ופלוגתת רש"י והרמב"ם הוא האם ליקוט לבונה הוי הולכה או קמיצה, ועי' בזה ברה"ז צ"ק וח"נ במנחות טז., מקד"ד סי' לג. א., ובחי' הגרי"ז מנחות דף יג:, והאריך בזה אבן האזל פסוהמ"ק יא. א., ומנח"א מנחות עמ' קצז' ועמ' קסט'. וע"ע מש"כ לעיל ל. על רש"י ד"ה דאמר. ד"ה כגון - וכל מחשבה דקדשים מוציא בפה הוא - מה רצונו דרש"י בזה - עי' תוספ"ק, טה"ק, וראש המזבח (שלו"ר), ועי' מנח"א עמ' ריז' בשם הגרי"ז, [והוא בחי' הגרי"ז דף ב. ד"ה ובזה מבואר ובמנחות טז. ד"ה והנה בזבחים], ומרומי שדה. ד"ה אמר רבא - וכגון שנתנו במחשבת חולמ"ק המוציאה מידי פיגול - עי' לעיל כט. ובמתני' כט: ד"ה ה"ג מכלל - א"כ לאו כרבנן מצית לאוקמי - כדלעיל ברש"י ד"ה הא אמרינן-דלרבנן ע"כ לית להו על דעת ראשונה הוא עושה, ועי' לש"ז בשלו"ר בחידושים.

תוס'

ד"ה אבל - תימה וכו' - עי' לש"ז (שלו"ר בחידושים) דקושית תוס' לשיטתו לפי' ר"ת לעיל ריש מ: אבל לפירש"י שם לא קשיא. ד"ה והא תנא - ותימה וכו' - עי' בשטמ"ק עוד קושיות על פירש"י. הלא עיכובא ביוהכ"פ מחוקה נפקא וכו' - פי' הרי לא מצינו מאן דיליף עיכובא אלא או מחוקה או מכלה מכפר [כן הקשה בשטמ"ק] וא"כ פשוט דר"פ יפרש דמאי דכתיב "כל" מה שאמור וכו' אין הכונה על עיכובא, ועי' טה"ק. דאם אינו ענין לגופיה וכו' - כדפירש בתוס' ריש מ: אליבא דרבי. הוא הדין לר' ישמעאל וכו' - פי' מדרבי נשמע לרי"ש דא"צ לכפול ההיקש כדי לחשוב כמאן דכתיב בגופיה דהעל"ד. ומשני תנאי הוא - פי' דתנא דבי רב [ברייתא דחטאתם על שגגתם] מצריך תרי היקשא. והשתא להאי תנא אתא וכו' - פי' לתנא דבי רב, בשלמא בשעיר ע"ז אית ליה תרי היקשא אבל לפר יוהכ"פ מנא ליה. בסוף הדיבור - יש לתמוה וכו' - בתוס' יומא דף נ. ד"ה פר תירצו זאת, ובביאור תירוצם עי' שפ"א, ומרומי שדה. ד"ה ממאי - בכוליה שמעתא משמע וכו' - עי' ח"נ היכי משמע. ותימה וכו' - עי' ח"נ ויד דוד שכתבו דיש לחלק דבשוחט לערלים הוא פסול, ולכך רבנן דאין פוסלין בחצי מתיר מכשירין לגמרי, משא"כ הכא דהוא פיגול, עי"ש בתירוצו, ובדברי הפני"מ והקר"א עוד לחלק בין הסוגיות. וי"ל דהא דפסלי הכא היינו משום דאיכא למיגזר - א) צ"ע דאי רבנן פסלי החטאת ובעי לאתויי קרבן אחר נמצא דהוי חולין בעזרה וא"א לרבנן לעקור דבר בקום ועשה - עי' שלו"ר בהשמטות דמייתי משטמ"ק לקמן עג: ד"ה אי מקריב ומאו"ש פסוהמ"ק פ"ו, וע"ע מצפ"א לקמן עג: ב) עי' אחיעזר יו"ד סי' ל' סוף אות ג' דשיטת הרמב"ם נראה דפסול מדאוריתא, וברש"י מנחות דף יד: ד"ה וחכ"א משמע כתוס' דהכא, אמנם עי' מנח"א עמ' קפט' שלמד מפירש"י בכמה מקומות דפסול מדאוריתא, עי"ש מה שכתב בביאור זה. *(כללא דמילתא אות ד'). לבונה אטו לבונה הבאה בבזיכין - פי' דליכא קומץ בהדה, וכן במתני' לעיל לו: יש לפרש אטו חטאת חיצונה דכשר קרן אחת, אבל התם בפסחים ליכא למגזר דלעולם בעינן ב' סימנים בבהמה. ובקר"א הקשה הא איכא למיגזר אטו סימן אחד בחטאת העוף דחד מתיר הוא עי"ש, וע"ע מרומי שדה.

דף מב.

גמ'

פיגל בין בראשונה וכו' ר"מ אומר פיגול - משמע דאף לר"מ דוקא שמפגל עכ"פ בכל הראשונה אבל בחצי הזאות דהראשונה לא, וכ"כ התוס' מנחות דף טז. ד"ה בין, ועי' בחי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק יד. ז. (עמ' 96) שהאריך לבאר דיסוד דין ז' הזאות בפנים הוא חפצא אחד שמצטרף מז' הזאות, וע"כ יש בהן דין דאורייתא למנותן ושהמנין יהיה שבע דוקא, וכל הזאה צריכה לחבירתה להצטרף יחד ולכן הזאה אחת אפילו חצי מתיר אינו, משא"כ ב' מתנות בחטאת דמעכבי אליבא דב"ש הוא רק דין בקרבן שצריך ב' מתנות אבל אין האחת זקוקה לחבירתה ולכן פיגל באחת מהן חשיב שפיר פיגול בחצי מתיר, וע"ע בחי' מרן רי"ז הלוי בקונטרס על יומא עמ' 34, ובחי' הגרי"ז לעיל דף ל., וע"ע מנח"א עמ' קצט' ועמ' ריט'. *(כללא דמילתא אות ה'). אולם מהתוס' לקמן מב: משמע דפליג על התוס' במנחות - עי' מה שכתבתי שם, וראה עוד קר"א כאן (על תוס' ד"ה כגון) שהקשה כעין קושית הגרי"ז מב' מתנות דחטאת אליבא דב"ש, והוא חולק על התוס' במנחות הנ"ל. קתני מיהא וכו' ופליג - לכאורה לר"ל כשם שאמרינן על דעת ראשונה עושה ה"נ נימא יוכיח סופו על תחילתו (כדלעיל ב:) - עי' מנח"א סוף עמ' ריז'. הב"ע כגון שפיגל בשחיטה - פירש"י שנשפך הדם והביא פר אחר וכו', והנה מצינו דין זה שאפשר להביא כמה פרים כשנשפך הדם-ביוהכ"פ, אבל בשאר חטאות פנימיות כגון כהן משיח וכדו' נחלקו האחרונים: דהקר"א בסוגיין הוכיח דלפירש"י בתירוץ ר"י בר אבין מבואר שגם בחטאות הפנימיות אפשר, שהרי בברייתא קתני גם יא' של העל"ד ושל כהן משיח, וכן דעת הגבורת ארי ביומא סא. (במילואים ד"ה לי שנה ר' יעקב), וכן דעת החזון יחזקאל (תוספתא יומא במילואים פ"ג ה"ד), וכתב משמר הלוי סי' קנו' דכן משמע דעת המקד"ד בשני מקומות. אבל הגרי"ז לעיל לט: והחזו"א (או"ח קכו. לט.) נקטו דדוקא ביוהכ"פ שעיקרו חובת היום ולא בבאין על חטא שצריך לכפר הכל מקרבן אחד - עי' משמר הלוי סי' קנו', ומנח"א עמ' רא' ועמ' רכב' בכל זה. והנה לקמן קי: איתא דאמר רבא מודה ר"א בדמים, ופירש"י ואפילו בחטאות הפנימיות, ומוכח לכאורה דאף בחטאות הפנימיות שייך אליבא דר"א ור"ש צירוף פרים - עי' משמר הלוי סי' קנו', ומנח"א עמ' רכד' מש"כ לתרץ.

רש"י

ד"ה כגון שפיגל - וכששחט את השני פיגל בשחיטתו - משמע דאי פיגל בזריקת דם הפר השני חשיב חצי מתיר - עי' בשפ"א ביאור הדבר. ד"ה קמ"ל - וגירסא הכתוב בספרים דאמרינן אי ס"ד - פי' ולא גרסינן מהו דתימא. @18דהא מהדרינן וכו' טעם דר"מ משום דעת ראשונה הוא - @19פי' הא מהדרינן לתרוצי כר"ל ולגירסא זו משמע שבא לדחות סברא זו. @18ואם תאמר האי - @19פי' אין לומר דהשתא מפרש סברת רבנן, @18דהא לר"ל וכו' ל"ל לרבנן ע"ד ראשונה עושה - @19פי' רבנן פליגי לגמרי ולא רק בציור דהכא.

תוס'

ד"ה כגון - פי' ר"ש וכו' חישב ע"מ ליתן מתנות שבפנים וכו' - העול"ש הקשה הא אינו אכילת אדם ולא אכילת מזבח, ומחדש דא"צ אכילת מזבח אלא אכילת גבוה עי"ש, אמנם ראה לעיל כז. בגמ' ד"ה זריקה (אות א') יסוד הגר"ח דפיגול על זריקה אינו מטעם אכילת מזבח אלא הוי מחשבה על עבודת זריקה, ועי' בזה מנח"א ח"ב עמ' מד'. והיינו פיגל בין בראשונה וכו' - דלפירש"י קשה דפיגל בראשונה משמע דפיגל בהזאות ולא בשחיטה - שטמ"ק. ומיהו לא יתכן וכו' א"א לישב כלל בד"א וכו' - דהיינו את תחילת הברייתא, דהא גם במזבח החיצון משכחת כה"ג שוחט ע"מ לפגל בקרן א' או ב' וכו', ולפירש"י א"ש דכה"ג שנשפך הדם אחר מתנות שבפנים וכו' לא משכח"ל במזבח החיצון אלא רק בפר יוהכ"פ - צ"ק, ובברה"ז פי' בע"א, ועי' טה"ק. ד"ה מאן חכמים - ומקילינן (כגי' צ"ק) וכו' - פי' אין דמיון לגמרי פיגול לחוץ דאף מ"ד לענין חוץ דחייב בכזית מהקומץ לענין פיגול מיקל כדסברה הסוגיא דאינו בחצי מתיר עד שיפגל בקומץ ובלבונה. ומדר"א לחודיה וכו' כ"ש דלא הוי פיגול - פי' לפי"ז מייתי מדר"א מק"ו ודלא כרש"י דמייתי מדמיון בעלמא. דאין זה ראיה כדפרישית וכו' - פי' אין זה הכרח דשפיר י"ל דפיגול קיל מחוץ אלא דמ"מ נדחה התירוץ הא מני ר"א דהשתא אין לנו תנא שבהכרח סבר כן. ד"ה כגון - ובפ"ב דמנחות פי' בקונטרס וכו' ושתק בשלישית - עי"ש בהגהת הגרי"פ דכן גרס רש"י שם בגמ' . ולהאי פירושא חשיב כל הזאות דמזבח הזהב אחת - בביאור פלוגתת רש"י ותוס' עי' חי' הגרי"ז לעיל לח. שביאר דפליגי לשיטתם שם בסוף העמוד, וע"ע מנח"א עמ' רכו'. וקשה דלקמן וכו' ושמא פר רביעי וכו' והוי חד בשביל שירים - יש לעיין כיצד ייעשו דמי הפר לשירים דהרי ליכא שם שירים בלי מתן דמים, וראה לקמן דף נב: דקאמר ריב"ל לדברי האומר שירים מעכבין מביא פר אחד ומתחיל מתחילה בפנים, ופירש"י שיתחיל במתנות דמזבח, אולם בשטמ"ק (לקמן ע"ב סוף אות ג', ובמנחות דף טז. אות יט') נקט דחוזר ונותן רק מתנה אחת על טהרו של מזבח, ובגדר דין זה כיצד חשיב שם מתן דם לעשות שירים אף שכבר נתן מתנות הללו בהכשר - עי' בחי' רא"ל מאלין סי' כג. ג., וע"ע בחי' הגרי"ז כאן ד"ה בגמרא. בסוף הדיבור - וי"ל דאע"ג וכו' - קשה אמאי לא משני כן לקמן - עי' ח"נ ועול"ש.

דף מב:

גמ'

והא בין בין קתני - הרעק"א במנחות טז' הקשה אמאי לא משני כדלקמן דמשכח"ל בד' פרים וד' שעירים דכה"ג לא שייך לומר מפר לפר כל העושה ע"ד ראשונה עושה, והניח בצ"ע, וכן הקשה בחי' הגרי"ז שם (טז. ד"ה בגמרא), ונראה שיסוד קושית הגרי"ז לשיטתו שם ד'כל העושה' הוא דין ולא אומדנא וע"כ דין זה מהני רק לפר זה ולא לאחר, אכן יעוי' בשפ"א שם שהקשה גם כזאת ודן לישב בכמה ציורים שאף בד' פרים אמרינן דכל העושה ע"ד ראשונה עושה, וכנראה שהוא לשיטתו שנוטה דכל העושה הוא אומדנא ומהני גם לפר השני. קשיא - עי' בשפ"א מנחות טז: אמאי קאמר קשיא ולא תיובתא, ואיזה תשובה יש לתרץ. והא כיון דחשיב ביה בפנים פסליה - באחיעזר (ח"ב כז. ב.) רצה לפשוט מכאן ספיקו דהמשל"מ פסוהמ"ק יח. ז. (הובא בליקוטים כח:) דמוכח דחל פסול מחמת הפיגול עוד קודם שקרבו מתיריו, אכן עי' עול"ש במנחות דף טז: שדחה ראיה זו. כמאן דלא אדי דמי כי הדר מדי וכו' - עי' בחי' הגרי"ז שכתב משמיה דהגר"ח ב' ביאורים בקושית הגמ' לפי גירסא זו [ודלא כפירש"י], ועי' חי' הגר"ח עהש"ס סי' שלד', וחי' הגרי"ז מנחות טז:, ועי' מנח"א כאן עמ' רכז' ובמנחות עמ' רמז'. וע"ע שפ"א בביאור קושית הגמ', ואו"ש כלי המקדש א. יב. והא כמ"ד אין מערבין לקרנות - ש"מ דאף למ"ד זה מערבין בהזאות דטהרו של מזבח דאל"כ הוו טפי מ-מז' וכ"כ תוס' ביומא דף נח. - שפ"א, ועי' חי' הגרי"ז. מיתיבי בד"א בקמיצה וכו' אבל בא לו להקטרה וכו' - פירש"י דאלו ג' עבודות אין בלבונה ולכן הוי פיגול דמתיר שלם אבל הקטרה דישנה בלבונה הוי חצי מתיר, וצ"ע דבסוטה יד: מבואר להדיא שיש מתן כלי גם בלבונה ומן הכלי מקטירה עם הקומץ למזבח - עי' בח"נ במנחות דף טז. דבתחילה רוצה לומר דהרמב"ם שסובר דיש ד' עבודות גם בלבונה חולק עם הרש"י בפירוש האי ברייתא [וכן נקטו גם ברה"ז והצ"ק], ולבסוף מסיק דהברייתא דהכא והברייתא דסוטה חולקות והרש"י פי' כברייתא והכא והרמב"ם פסק כברייתא דסוטה.

מתני'

ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול - א) דעת תוס' לעיל כג: סוף ד"ה הא דאפילו פסול ליכא, וכן משמע מתוס' לקמן קט: ד"ה ומר, וכן דעת התוס' במנחות כה. יומא ז: ופסחים טז: אכן תוס' לקמן קד: ד"ה לא-כתב דפסול מיהא איכא, וכן משמע מרש"י במתני' שכתב "דאין חייבין כרת באכילתן" משמע דאיסור לאו מיהא איכא, וכן דעת תוס' יומא מז: ד"ה חישב (בסוף הדיבור), וכן כתב המשל"מ בדעת הרמב"ם פסוהמ"ק יח. ג. (המשל"מ בהלכה ז' ד"ה ודע). אמנם הקר"א פליג בביאור דעת הרמב"ם, וכן דעת החזו"א לחלק דהקומץ ודאי נפסל הואיל והמנחה גופה נתפגלה, משא"כ מנחת נסכים שאין לה מתירין לא נפסלה כלל, ובאמת זו תמיהה לסוברים דאף הקומץ לא נפסל וכן הניח בקושיא בחי' הגרי"ז במנחות כה., וראה בעול"ש במנחות כה. (על תוד"ה הא) דמישב זאת, וע"ע מנח"א עמ' רל'. ב) והנה על השיטה דאפילו פסולא ליכא צ"ע מסוגיא מפורשת ביומא מח. דחישב בחפינת הקטורת ומבואר דיש פסול מחשבה בקטורת, [קושיא זו הקשה התוס' לקמן קד: הנ"ל וכתב מכח זה דפסול מיהא איכא, אמנם תימה לשיטת התוס' כג:], - עי' מקור ברוך ח"א סי' כח' שכתב לחלק בין קטורת דכל השנה לקטורת דיוהכ"פ, וראה עוד במנח"א עמ' רלב' שהביא תירוצים אחרים. והקטורת והלבונה - א) הקשה הקר"א מה שייך כלל פיגול בקטורת ולבונה ומנחות כליל דאין בהם ד' עבודות אלא הקטרה גרידא, ועי' חי' הגרי"ז, ועול"ש, ומנח"א עמ' רלג'. ב) עי' חי' הגרי"ז שהקשה לדעת רש"י בשבועות דף יא. דקטורת אינה נפסלת בלינה מדאוריתא מה צריך למעט קטורת מטעם דאין לה מתירין בלא"ה לא שייך בה מחשבת חוץ לזמנו. ג) העול"ש הקשה דקטורת בלא"ה ליכא פיגול שהרי נעשית בהיכל ור"ש סבר דכל שאינו על מזבח החיצון אין חייבין משום פיגול, ומתני' ר"ש היא כמש"כ תוד"ה ולוג.

רש"י

ד"ה כי הדר מדי - בהכי אמר רחמנא לפגול וזריקה זו כמו שהיא מרצה לפיגולו - בביאור דבריו עי' טה"ק, וחי' הגרי"ז ד"ה והנה עיין. ד"ה והא - והוו תמני - פי' ד' דפר וד' דשעיר - צ"ק. ד"ה בד"א - והילוך וכו' דלא שייך בלבונה - צ"ע דבמנחות דף יג: ודף טז: מפורש דיש הילוך בלבונה, ואולי כאן הכוונה להילוך דמתן כלי דליכא בלבונה ושם במנחות מיירי בהילוך דהקטרה, אמנם גם הא דפשיטא הכא דאין מתן כלי בלבונה הוא צ"ע דבסוטה יד: מפורש דיש מתן כלי, וכן פסק הרמב"ם (פסוהמ"ק טז. ז), וכבר דנו בזה רבות האחרונים בסוגיא במנחות טז., וראה עוד בחי' הגר"ח הלוי (פסוהמ"ק יח. יב.) ובחזו"א בגליונות שם.

תוס'

ד"ה כי מדי - וקשה וכו' אבל בהזאה ראשונה של בדים לא פריך - בתוס' מנחות דף טז. ד"ה בין כתב דבחצי הזאות בפנים מודה ר"מ דאינו פיגול, ותוס' דהכא שטרחו לישב בכמה אופנים ולא תירצו כך בפשיטות מבואר דפליג, וכ"כ הקר"א כאן והעול"ש במנחות דף טז. ועי' בעול"ש הנ"ל שהקשה על התוס' במנחות מסוגיא דהכא, וכתב דאף תוס' הנ"ל לא אמר אלא בז' הזאות דבין הבדים ופרוכת אבל ב-ד' מתנות דמזבח הפנימי מודה דאפילו במתנה אחת פיגל לר"מ, ויסוד הדברים הללו כבר נתבארו בארוכה בדברי מרן הגרי"ז - עי' מש"כ לעיל ריש דף מב. אי נמי י"ל וכו' דלא נגמר הפיגול וכו' - עי' ביאור הגרי"ז סוף ד"ה והנה עיין, ובחי' הגרי"ז מנחות דף טז: ד"ה עוד בענין הנ"ל. וקשה דא"כ פיגל בקומץ ולא בלבונה וכו' - בשטמ"ק הקשה מדלעיל דף ל. שפיגל בסימן אחד בשחיטה, וע"ע תוס' לעיל כט: דס"ל דאפי' פיגל בחצי סימן, ועי' מש"כ שם. אכתי קשה משני בזיכין - כן איתא במתני' מנחות טז. דפיגל באחד מהן לר"מ חייב. בסוף הדיבור - ור"ת מפרש וכו' אבל בשני מקומות וכו' - כגון שחשב בפנים ומזה בהיכל דכיון שנסתלק מבפנים נגמרה מחשבתו - שטמ"ק. ד"ה משכחת לה - כל דבריו הוא כדאיתא בתוס' לעיל ושם הוא גליון תוס'-עי' ש"נ אות כו', אמנם בצ"ק מפרש בע"א. ד"ה הקומץ - וקשה לפירושו וכו' - עי' במקד"ד סי' טז' סוף ס"ק ד' דתירץ ציור דמשכחת לה שפיר, וע"ע מה שתירץ השפ"א (על סוף תוס'). כדאמר עולא בגמ' וכו' וה"ה אפי' מאכילה - אינו כן דעת הב"ח בפירש"י - עי' לקמן מג: בהגהות הב"ח אות א', ועי' מש"כ שם על הרש"י. כדמשמע בכריתות פרק אמרו לו - עי' אחיעזר ח"ב סי' כו' שביאר הוכחת תוס'. וי"ל וכו' דעל ההוא דאארעא לא פקע פיגולו ממנו וחייב עליו - צ"ע דא"כ פלגא דעל המזבח לא מושך עמו פלגא דארעא וא"כ ליהוי שעל המזבח כקומץ שחסר כדאמר ר"ת לקמן - עי' צ"ק ח"נ עול"ש וטה"ק, וע"ע מקד"ד סי' ז. ד. ד"ה ובמנחה, ומנח"א עמ' רלח'. ומיהו פי' בקונטרס - לקמן מג: ד"ה הלכך, ועי' חי' הגרי"ז בביאור סברות רש"י ותוס'. ההוא דעל המזבח קומץ שחסר וירד - כתב החזו"א דתוס' לקמן קח: ד"ה כמאן נסתפק בהא אם עלה ירד. אע"ג דמעיקרא ס"ד דקומץ גרע וכו' - פי' לקמן מג' ריש ע"ב, ועי' הר"פ בשטמ"ק. ומפרש ר"ת דטעמא דקומץ לאו משום דהוא מתיר - דעת הרמב"ם מבואר בהדיא (פסוהמ"ק יח. ז.) דהטעם דקומץ משום שהוא מתיר, וכתב המשל"מ דנראה דהרמב"ם יפרש כתירוץ בתרא לקמן בתוס', (הובאו דבריו באריכות בליקוטים). ועי"ש אבן האזל. בא"ד (מג.) - וקשה התינח קומץ אלא לבונה וכו' - עי' חי' הגרי"ז דהגר"ח תירץ הקושיא מלבונה. ועוד דגבי דם וכו' והיכי משכחת לה - עי' ציור הגרי"ז בד"ה עוד שם בתוס' ותימה. ואי מן הדם וכו' ההוא לאו מתיר - הקשה בחי' הגרי"ז הא עכ"פ לא הוי ניתר ואנן בעינן לחלות הפיגול שיהא שם ניתר. (ועי' מש"כ לקמן מג. על תוד"ה והלבונה). ושמא לא שייך וכו' כי אם גבי הקטרה - א) עי' פי' ברה"ז, ועי' בש"נ אות יח' גירסת הצ"ק וביאורו, וע"ע בחי' הגרי"ז שביאר בב' אופנים. ב) עי' בחי' הגרי"ז שהקשה מה שייך פיגול בדם לאחר זריקה שכבר יוצא לחולין ונמכר לגננים ולזבל, ועי' מנח"א עמ' רלט'. ותימה הוא אמאי לא יתחיב בשירי הדם - פי' דמ"מ פשטות המשנה משמע דבכל הדם מיירי ותימה וכו' - ח"נ עי"ש. וברעק"א תמה מסוגיא ערוכה במנחות דבשירי הדם ליכא משום פיגול, ועי' בזה מנח"א עמ' רמ'. ובחי' הגרי"ז תמה הא אין המתנות מתירות לשירים רק משוי להו שם שירים אבל לא בתורת מתיר. ושמא וכו' כל טיפה וטיפה ראויה לזריקה - פי' דאף דהוו ניתרין מ"מ כל טיפה חשיבא נמי מתיר דליכא ביה פיגול - חי' הגרי"ז. ועי' בשטמ"ק שהקשה מאי שנא מקומץ דמנחה, וע"ע בביאור תירוץ תוס' בקה"י מנחות סוף סי' יא', ובמעילה סי' ג'. ונראה לפרש וכו' וקידוש כלי היינו ההרצאה דידיה - כתירוץ הזה כתבו גם התוס' בכריתות דף יד. ד"ה פקע, והשטמ"ק במנחות דף יד. אות כב', וביאורו דדוקא כלפי להתיר אחרים הוי הקרבתן הרצאה אבל כלפי התרת עצמן הרצאתן היא כשקידש בכלי - משל"מ פסוהמ"ק יח. ז. (ליקוטים ריש ע"ב), וע"ע צ"ק.

דף מג.

מתני'

והנסכים הבאין בפ"ע דברי ר"מ וחכ"א אף הבאין עם הבהמה - הנה במתני' בנסכים הבאין עם הזבח ובלוג שמן דמצורע נחלקו ר"מ וחכמים אם הזבח מפגלן, אבל בתודה ולחמה וכן בכבשים ושתי הלחם איתא במתני' מנחות טו. דלכו"ע התודה והכבשים שהן העיקר מפגלין את הלחם שהוא טפל לקרבן, אף דפיגל בלחם לא נתפגלו התודה והכבשים. וחכ"א אף הבאין עם הבהמה - בחי' הגרי"ז חקר בדעת חכמים האם נסכים אפי' הבאין עם הזבח אינם כלל מגוף הזבח, או דהבאין עם הזבח הוו חלק מהקרבן רק דאין זריקת הדם מתירתן ולכך חשיבי דבר שאין לו מתירין, ונפק"מ דנהי דלא חל עליהו פיגול יחול בהן פסול אי חשיבי מגוף הזבח, עי"ש שפשט כצד השני ומישב בזה סתירת פסקי הרמב"ם, אולם ראה בחי' הגרי"ז במנחות טו: דפשיטא ליה כצד הראשון, עי"ש. לוג שמן וכו' רש"א אין חייבין וכו' - ר"ש היינו חכמים ופליגי לשיטתם בנסכים - תוד"ה ולוג, אכן תפא"י במשניות וראמ"ה פליגי בהא עי"ש וברש"ש. פרים הנשרפים וכו' דמן מתיר את אימוריהן ליקרב - א) משמע דלא חשיב דמן מתיר את בשרן לישרף, וכן פסק הרמב"ם פסוהמ"ק יח. ז-ח דבשר חטאות הנשרפות אין חייבין משום פיגול דלא חשיבי יש לו מתירין, וצ"ע מדר' אליעזר לעיל לה. דפיגל באימורין נתפגלו פרים - כן הקשו ברעק"א וברש"ש וקר"א לעיל לה., ועי' תוי"ט ומנח"א עמ' קנח', ועי' ראש המזבח (בשלו"ר כאן) שדקדק מרש"י ד"ה דמן דלא כהרמב"ם. ב) הקשה הגרי"ז אמאי פסק הרמב"ם שם הל' טז' דאכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא חייב כרת אחר שנזרק דמן, הא איתא לקמן מה: לענין טומאה דדבר שיש לו מתירין משיקרבו מתיריו אין לו מתירין משיקדש בכלי והרי לשיטת הרמב"ם חשיבי אין לו מתירין - עי' מנח"א עמ' קס'. רש"א כל שאינו על המזבח החיצון וכו' - עי' לקמן מה: תוד"ה אבל.

גמ'

מאי קמ"ל אי דאין חייבין משום פיגול תנינא וכו' - צ"ע לשיטת הרמב"ם פסוהמ"ק פי"ח דאף דאין חייב כרת על הנך דמתני' מ"מ לוקה משום אוכל פסוהמ"ק דפסול מיהא הוי [עי' מש"כ לעיל בריש מתני'] דילמא קמ"ל עולא דפקע פיגולו לגמרי ואף פסול ליכא - קר"א וחי' הגרי"ז, וע"ע שלו"ר בחידושים בשם מרא"כ וראש המזבח. לא צריכא שמשלה בהן האור - א) עי' קר"א שהאריך בקושיות למסקנא דעולא, ועי' בחי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק ג. ח. ובחי' הגרי"ז בסוגיין בביאור ענין דמשילת האור, ולמאי אצטריך גם ק"ו דעולא וגם משילת האור דמסקנת דבריו, ובביאור סתירת הרמב"ם אי בעינן משילת האור ברובו או במקצתו. ב) הקשו המפרשים למסקנא דעולא דאין מתישב לפי"ז סוגיא בכריתות דף יד. - עי' בזה צ"ק, קר"א, ח"נ, טה"ק, ולש"ז בשלו"ר. אבל משלה בהן האור יעלו - האם חייב להעלותן או אם ירצה, תליא בתירוצי תוס' לקמן פו. ד"ה וכולן.

רש"י

ד"ה לוג שמן - שיריו נאכלין - הקשה התוי"ט לא ידעתי למאי נפק"מ פירש זאת כאן, ועי' בזה קר"א, רש"ש, והגהות רצ"ה ברלין. ד"ה היאך מביא - המקטיר קומץ וכו' - לאו דוקא המקטיר דה"ה הקומץ - פני"מ עי"ש.

תוס'

ד"ה והלבונה - וא"ת והרי לבונה הקומץ מתירה - בחי' הגרי"ז תמה דאין הקומץ מתיר ללבונה אלא שקודם הקמיצה עדיין לא נקבעה הלבונה להיות מן המנחה, ועי' מנח"א עמ' רמב' בביאור דברי תוס' דהקומץ נחשב מתיר ללבונה, וע"ע שם דהרעק"א במשניות הוכיח כתוס' מהסוגיא במנחות יז. וי"ל וכו' דלבונה היא גופה מתיר וכו' - משמע מתירוץ תוס' דלא סגי דהיא ניתרת ע"י הקומץ אלא כיון שהיא גופה מתיר לית בה פיגול, ועי' חי' הגרי"ז מנחות יד., אבל בחי' מרן רי"ז הלוי הל' מעילה דקדק מהרמב"ם פסוהמ"ק יג. ב. דעיקר הדין הוא דהניתר יהא מתפגל ע"י מתיריו, ולכאורה תליא ב-ב' תירוצי תוס' דהכא, וע"ע מנח"א עמ' ע' שדקדק כהגרי"ז מדברי רש"י לעיל כח:, וע"ע מנח"א כאן עמ' רמג'. [ובצ"ק פי' תירוץ תוס' דלבונה היא גופה מתיר והקומץ הוי מתיר למתיר ולא אשכחן כה"ג בשלמים דילפינן מיניהו פיגול]. ואע"ג דשייך פיגול באימורים וכו' מ"מ לא חשיבי מתיר וכו' - הרמב"ם פסוהמ"ק יח. ז. כתב דהאימורין מתירין את הבשר לאדם, והקשה המשל"מ א"כ איך האימורין מתפגלין הא הוו מתירין כמש"כ תוס' דהכא, ועי' חי' הגרי"ז מנחות יג. שהאריך בזה, ובקה"י כאן סי' כט', וע"ע בזה מנח"א עמ' רמג', והרחיב בזה במנחות עמ' קצ'. וכדעת הרמב"ם מבואר נמי שיטת רש"י בקידושין דף נב: דהאימורין חשיבי מתירין - ראה כנסת ראשונים, ועי"ש הערה לה. לו., וכן איתא נמי בשטמ"ק במנחות יד. אות ד'. לא חשיב מתיר כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה - בתוס' ביצה כ: (ד"ה מאי ביניהו) נקט חידוש טפי, דאפילו האימורין ישנן לפנינו אלא שא"א להקטירם כעת מחמת איסור יו"ט ג"כ נחשב כנאבדו או נטמאו ומותר לאכול הבשר, ועי"ש בצל"ח ובאו"ש מעשה"ק ט. יא. וא"ת אמאי לא חשיב הכא עצים - א) הקר"א תמה הא אין זמן לעצים ולא שייך בהו נותר וא"כ מה שייך מחשבת פיגול דמחשב לאחר זמנו, ועי' מה שתירץ בזה המקד"ד סי' טז'. ג., ובשלו"ר בשם דרכי יושר. ב) ע"ע מקד"ד סי' ז. א. (ד"ה והנה לרש"י) שכתב דלרש"י לקמן מד: ד"ה הבא - שפירש דאין מפגל אלא דם או קומץ אתי שפיר דאין דין פיגול כלל בעצים, וע"ע שם בדבריו. כי היכי דחשיב לבונה אע"ג דלא חזיא לאכילה - עי' תוי"ט שתירץ דעצים חשיבי טפי לאו בר אכילה. וראה עוד מנ"ח (מצוה קמד. יט., קמה. ח.) שכתב דלמ"ד דהאוכל לבונה מפוגלת לוקה עכ"פ משום לאו דפסולי המוקדשין צ"ל דהוא חידוש כמו גיד הנשה דעץ הוא וכן אבר מן החי שאינו אוכל ואפ"ה התורה חייבה עליהן, וחקר שם דיתכן שחייב אף שלא כדרך אכילה. משכח"ל בהקטיר שומשום - א) בחי' הגרי"ז תמה מה שייכות איכא בין הקטרת מקצת עצים להקטרת עצים השנית, ואינו כהקטרת קומץ דמפגלת הקטרה לפי דהכל קרבן אחד עי"ש, וע"ע מקד"ד סי' לב. ד. ד"ה כתב הרמב"ם. ב) העול"ש במנחות שם רוצה לפשוט מתוס' כאן דלחריפי דפומבדיתא דהקטרה מפגלת הקטרה לאו דוקא מיירי במקטיר קומץ ע"מ להקטיר לבונה אלא ה"ה הקטרת חצי קומץ או חצי לבונה ע"מ להקטיר החצי האחר, וכן משמע מתוס' לעיל ריש דף י., [ועי' מה שכתבתי שם], אולם בהמיוחס לרשב"א במנחות שם כתב בהדיא דכה"ג שאין מתעסק בשעת הפיגול בדבר שלם אפילו למ"ד מפגלין בחצי מתיר אינו פיגול, עי"ש. בהקטיר שומשום ע"מ להקטיר שומשום - במנחות טז: פליגי אמוראי אי דרך הקטרה בכך, וכתב העול"ש (סוף פ"ב דמנחות) דלאו דוקא נקט תוס' הכי אלא ר"ל הקטיר כזית ע"מ להקטיר כזית. ושמא וכו' דלאו קרבן גמור הם לרבנן וכו' - תמוה דרבי ורבנן פליגי במתנדב עצים ותוס' הכא מיירי בעצי המערכה, אבל נראה דר"ל דמדרבנן שמעינן דאפי' נדבת עצים אינו קרבן גמור כ"ש עצי המערכה לכו"ע - עי' עול"ש. ובעיקר הדבר - משמעות לשון תוס' דאף לרבנן איכא שם קרבן כלשהו לעצים וכדילפינן מקרא במנחות דף כ:, ועי' בגדר הדבר ואיזה נפקותות יש בזה - בחי' הגרי"ז מנחות כ:, ובתורת הקודש ח"א סי' כג' האריך בפלוגתת רבי ורבנן בגדרי קרבן עצים ובענין עצי המערכה.

דף מג:

גמ'

הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסור מהן - א) עי' שטמ"ק שדן הא לגבי נותר וטמא ליכא ק"ו דעולא לעיל, וע"ע קר"א. ב) במקד"ד סי' ו' (ד"ה ובעיקר) דן כיצד יעלו לכתחילה נהי דפקע פסולן ליהוו דחויין. ג) ברש"י מבואר שפקע איסורן לגמרי שלא יתחייב האוכלן מידי, וצ"ע מגמ' מנחות דף עד: דכהן שאכל אימורין לוקה אלאו דכליל תהיה וה"נ יתחייב האוכלן בלאו זה - עי' מנח"א עמ' רמח' שדן בדברי הגרי"ז דבפסולין לא נאמר לאו זה. ד) בחי' הגרי"ז הקשה דפיגול ניחא דהגם שפקע איסורו מיהו הקטרה פסולה הוי דכל הקרבן מפוגל, אבל קומץ טמא כיון שפקע טומאתו ליהוי הקטרה מעלייתא ויתיר השירים, ובמנחות דף כה. איתא דבעינן אכתי לריצוי ציץ, עי"ש תירוצו, וע"ע מנח"א עמ' רמט'. ה) העול"ש לעיל מב: (ד"ה אמנם) הוכיח מהתוס' שם דהא דפקע איסורן הוא רק כגון דלאחר שנעשו מותר או טמא העלן למזבח ומשלה בהן האור דמהני להפקיע איסורן, אבל משלה האור קודם שנעשו נותר וטמא לא מהני דלא יחול עליהם נותר וטמא, ודמי לטבילת מקוה דמהני לטהר הטמא מטומאתו ולא להבא שלא תחול הטומאה. וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר - הוא מתני' לקמן קו.

רש"י

ד"ה אבר דמחבר - כיון דמשלה האור במקצתו - וכ"כ רש"י לקמן פה: דמשלה האור בכל דהו, ודעת הרמב"ם פסוהמ"ק יח. כא. דדוקא שמשלה האור ברובן, ועי' משל"מ שם ג. ט. בביאור דעתו, ובאחיעזר ח"ב כו. ט. תמה על המשל"מ, ועי' חי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק ג. ח. וחי' הגרי"ז בסוגיין דמישבים שיטת הרמב"ם. ד"ה הלכך - אפי' לא העלהו אלא חציו - דעת תירוץ קמא בתוס' לעיל מב: ד"ה הקומץ דדוקא שהיה כבר החצי על המזבח וירד לקרקע עי"ש, ועי"ש חי' הגרי"ז בביאור סברות רש"י ותוס'. ד"ה פקע איסורן - עי' גירסת שטמ"ק (ש"נ אות יט') ולפי"ז קאי שאם ירד יעלה ושלא יתחייב האוכלו-אכולהו, וכן גרס ומפרש טה"ק וכ"כ בהגהות מהרש"ם (וע"ע פני"מ צ"ק וח"נ). אבל הב"ח גורס כשלפנינו ומפרש דשיטת רש"י דלענין פיגול לא פקע איסור אכילה מיניה אלא רק דאם ירדו יעלו, וכן פירש ברה"ז, ולפי"ז לא קשיא קושית תוס' לעיל מב: ד"ה הקומץ על רש"י (וע"ע ח"נ), אמנם צ"ע ראית התוס' שם מהגמ' בכריתות, ועי' חי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק ג. ח. ומש"כ חי' הגרי"ז בסוגיין לישב פירש"י לגירסת הב"ח [ולא כוותיה], וע"ע מנח"א עמ' רמו', ומרומי שדה לעיל מב:. ד"ה קדשים - שלמים לשון רבים הן - עי' שטמ"ק שהקשה ופליג.

תוס'

ד"ה נאמר - ואית ספרים דגרסי וכו' - עי' בשטמ"ק על דרך זה אלא דלקמן לאו מ"שלמים" יליף.

דף מד.

גמ'

על החמורות במיתה הא מטומאת שרץ קאתיא ודיו וכו' - צ"ע מאי פריך על מיתה הא אף לאו ומלקות לא מצי למילף מת משרץ דאין מזהירין מן הדין - כן הקשה הטו"א בר"ה דף טז', ועי' חיבת הקדש בשלו"ר בחידושים. ת"ל זבח, מנין לרבות העופות - שאינם זבח - עי' לקמן סה. תוד"ה בן עוף, ועי' מש"כ בענין זה לעיל ח: בגמ' ד"ה כל דלה'. ת"ל אשר הם מקדישים לי - הילפותא לענין טומאה מבוארת לקמן מה: ואתי נותר וכו' ואתי פיגול וכו' - עי' פני"מ למסקנא למאי אצטריך ריבויא דבשר זבח. מה שלמים מיוחדים וכו' - הילפותא היא בכלל ופרט וכלל - עי' לקמן מה: סוף תוד"ה תלמוד. אף כל שיש לו מתירין וכו' - כעי"ז דרשינן לעיל כח: מה לשלמים וכו' ותנופת חזה ושוק - בהערה מה' לכנסת ראשונים חקר אם דין תנופה בחזה ושוק הוא ממצות הקרבן או דין במתנות כהונה שצריכין תנופה, והוכיח מהכא [וכן מדלעיל ד. דאיתא כהאי פירכא] דזהו מעיקר הקרבן דאל"כ מאי פריך, וע"ע שם שהאריך בזה ומסיק דתרי הדינים איכא. לוג שמן של מצורע מועלין בו עד שיזרוק הדם - לכאורה אתיא כר"מ דמתני' מג. דדם האשם הוא המתיר של לוג השמן, דלרבנן אין דם האשם מתירו וממילא מועלין בו עד שיתן מתנותיו כלוג הבא בפ"ע, אבל מדברי הרמב"ם אין נראה כן דפסק כחכמים דמתני' ואפ"ה פסק בפ"ב דמעילה כהאי ברייתא - עי' קר"א ושפ"א, ועי' בזה בחי' מרן רי"ז הלוי הל' מעילה וחי' הגרי"ז בסוגיין, ומנח"א עמ' רנא'. ושוין שאסור באכילה עד שיתן מתן שבע וכו' - פירש"י מדרבנן, אמנם ברמב"ם מחוס"כ ד. ג. מוכח דאסור באכילה מדאוריתא ולוקה ע"ז, ועי' בביאור שיטתו וביאור הסוגיא לדעת הרמב"ם וביאור פלוגתתו עם הרש"י בחי' מרן רי"ז הלוי ריש הל' מעילה ובחי' הגרי"ז בסוגיין, ובאבן האזל שם, וע"ע מנח"א מנחות עמ' קצג' ס"ק ב'.

תוס'

ד"ה נאכל - לקמן וכו' דרשינן מהיקשא דזאת התורה - עי' לעיל כח: תוד"ה מה, וטה"ק כאן. וע"ע מצפ"א וראמ"ה. ד"ה כיוצא - יש לתרץ קושיתו דהכא עדיף לדמות דבר השוה בזמן האכילה ב' ימים ולילה דהא מיירי לענין פיגול לאחר זמנו - קר"א, מצפ"א, ותוספ"ק, וע"ע הר"פ בשטמ"ק. דאמר (מנחות) מה שלמים באין בנדר ונדבה וכו' - וכעי"ז לקמן נז. לדמות בכור לחטאת ואשם טפי מלשלמים. ד"ה אלא - והקשה ה"ר חיים - עי' פני"מ, ותירוץ ראש המזבח (שלו"ר בחידושים). בא"ד - כדתניא בתוספתא - עי' קושית מליו"ט.

דף מד:

גמ'

אדם מביא אשמו עכשיו ולוגו מיכן ועד עשרה ימים - א) שיטת רש"י בתמורה דף יד. ד"ה מנחתם-דהוא דין דיעבד אבל אם יש לו נסכים חייב להביאן עכשיו, ושיטת תוס' בר"ה דף ל: דלכתחילה צריך להביאן עם הזבח משום דטעונין שירה, ולפי"ז בקרבן יחיד שאין בו שירה יכול להביאם לכתחילה עד י' ימים, ושיטת הרמב"ם מעשה"ק ב. יד. וז"ל מביא אדם קרבנו היום ונסכיו לאחר י' ימים אחד יחיד ואחד ציבור עכ"ל, ומבואר דהוא לכתחילה בכל הקרבנות, ועי' בביאור השיטות במנח"א מנחות עמ' שו'. אולם ראיתי בספר רנת יצחק (ויקרא יד. יב.) דנסתפק דשמא אף לשיטת רש"י שהוא דין דיעבד היינו דוקא בנסכים שהם דין בקרבן עצמו אבל בלוג שמן דמצורע שאינו מדיני הקרבן אלא רק ממצות המצורע לכו"ע כשר להביאו לכתחילה לאחר י' ימים. ב) יש לעיין אי בדוקא עד י' ימים או אפילו טובא נמי, ולשון הרמב"ם מחוס"כ ה. ד. יש לאדם להביא אשמו היום ולוגו אחר עשרה ימים, וכן לשונו בהל' מעשה"ק ב. יד. כדלעיל, ומבואר דאף לאחר י' ימים. אמנם כהאי לישנא מצינו בגיטין פט: דאמתלא שאמרו אפילו עד י' ימים, וראה שם בריטב"א שכתב פלוגתא אי י' ימים בדוקא או אפילו יותר, וכן מצינו עוד ענין דעד י' ימים בגיטין דף יח: ודף כב:, וכתב שם מהר"ם שיף (כב: על תוד"ה אבל) דנראה שהוא פלוגתת רש"י ותוס' אי עשרה ימים בדוקא, ובקרבן נתנאל שם אות כ' כתב דמשמעות הרשב"א דהוא דוקא עד י' ימים, ויש לעיין אי הכא לענין נסכים ולוג שמן שייכי נמי פלוגתות הנ"ל. חטאת העוף סד"א נבילה היא - א) עי' ראש המזבח (שלו"ר) למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מאי איכא למימר. וע"ע מה שציינתי בזה לקמן קז. בגמ' ד"ה יכול אף באות ג'. ב) האחרונים האריכו לדון בגדר מליקה דחטאת העוף: האם לעולם הויא נבילה אלא שהותרה לכהנים מגזירת הכתוב, וכן משמעות הגמ' ביבמות לב: דזר שאכל מליקה חייב נמי משום נבילה, או דמליקתה זו היא שחיטתה וכדמצינו בעגלה ערופה דעריפתה זו שחיטתה ובשעיר המשתלח דדחייתו מהצוק זו שחיטתו ואין מטמאין טומאת נבילות. ובאתוון דאוריתא סי' א' האריך בזה בראיות לכאן ולכאן וגם ממשמעות סוגיין דנבילה היא אלא דרחמנא שרייה, וגם בזכר יצחק סי' מו' דן בזה, והמנ"ח מצוה קפה' סוף אות י' (בקומץ מנחה) נקט בפשיטות דהוי נבילה אלא דגזיה"כ להתירה באכילה, ובקובץ הערות סי' לח. ב. נקט פשוט דמליקתו זו שחיטתו ומשו"ה אין מטמאה טומאת נבילות, והאריך בענין זה בקה"י חולין סי' י' יא', וע"ע בזה באחיעזר סי' ז', ולקמן סט. בהערה כא' לכנסת ראשונים, ובספרו תורת הקודש ח"ב סי' מב' ס"ק ו. ז. לא פיגל שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ - יש לעיין השוחט בהיכל [דשחיטה כשרה שם-לקמן סג.] ומחשב להקטיר אימורין בחוץ האם חשיב מחשב בפנים על הנעשה בחוץ או דילמא כיון דשחיטה הוי דבר הנעשה בחוץ מה בכך שעומד בפנים - שפ"א. פיגל שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ - א) דעת התוס' לעיל ריש יד. דר' יוסי סבר כר"ש דאין פיגול אלא בדבר הנעשה על מזבח החיצון, ולפי"ז ה"ה דמפנים לפנים לא פיגל, וכן מוכח מתוס' כאן ד"ה בדבר. אולם מדעת הרמב"ם נראה דלר' יוסי ה"ה דמפנים לפנים הוי פיגול ורק מפנים לחוץ לא, ולפי"ז ר"י ור"ש חולקין ביסוד הדין, [הרמב"ם הוא בפסוהמ"ק פי"ז הל' ד. ה. ו. דפסק כר"י ומ"מ הביא שם בהל' ב' דין מתני' דריש פרקין דשייך פיגול במחשב בהזאות חטאות פנימיות]. וראה בחי' הגרי"ז כאן ובמנחות יד. (ד"ה בגמ' רבי) שהקשה על תוס' המשוה דעת ר"י לר"ש, וכן בחזון יחזקאל בחי' עמ"ס זבחים לעיל יד. מחלק בין ר"י לר"ש. וע"ע מנ"ח מצוה קמד' (ליקוטים), וקר"א בסוגיין שגם ביארו ברמב"ם כדלעיל, וראה עוד בחזו"א, אבן האזל פי"ז. ב. ג., חי' רא"ל מאלין סי' טו', והאריך בזה במנח"א עמ' רנד'. ב) האחרונים תמהו איך פסק הרמב"ם (פסוהמ"ק יז. ב.) דבחטאות הפנימיות לא הוי פיגול עד שיחשוב בכל המתנות שכולן מעכבות, והרי הרמב"ם פסק שם בהל' ד' דא"א לחשב מפנים על חוץ, ובשלמא בכל ההזאות אפשר לחשב מזה על זה לשיטת הרמב"ם דמפגלין מפנים לפנים, אבל באחרונה אם יחשוב על שפיכת שירים או הקטרת אימורין הוי מפנים על חוץ. ועי' מה שכתבו בזה הקר"א בסוגיין, והמנ"ח מצוה קמד', וראה בחי' הגרי"ז שהביא לישב בשם אחיו הגר"מ והשיג עליו, וראה עוד מש"כ השפ"א במנחות טז:, ובמשנת ר' אהרן סי' טז', וע"ע מנח"א עמ' רנה', ומנח"א במנחות עמ' רטו' ועמ' רנג'.

רש"י

ד"ה הבא בפ"ע - שאין מפגל אלא דם וכו' - עי' חי' הגרי"ז בביאור כונת רש"י, וע"ע מקד"ד סי' ז. א. ד"ה ונראה דרש"י. ד"ה לרבות - כ"ש במנחות - הוא ר"ת כך שמעתי. ד"ה לך הוא - ואגזל לחודיה קאי - דלא כרש"י במנחות דף עג., ועי' צ"ק וטה"ק. ד"ה שוחט - הריני מזה על הפרוכת - צ"ע דהא בעינן לחשב על אכילת אדם או מזבח - עי' עול"ש במנחות דף יד., וע"ע מנח"א עמ' מד' מש"כ בשם הגרי"ז.

תוס'

ד"ה סד"א - תימה לא לכתוב מן האש - עי' ראש המזבח (שלו"ר) שהקשה הא אצטריך לכדרשינן בקידושין דף נב: מה אש לאכילה וכו' דהמקדש בחלקו אינה מקודשת, ועי' מה שתירץ בזה הצ"ק במנחות עג., וראה עוד במנחות שם בברה"ז שהוסיף לתמוה דהרי צריך 'מן האש' למימר דלא זכו הכהנים אלא לאחר הקטרת האישים. ד"ה זה גזל - דאע"ג דמכפר וכו' - לכאורה לפירש"י א"צ להאי חידוש דהא פירש דנקט כל הנך לסדר כל המתנות כהונה, ויל"פ דתוס' לשיטתו דגרס כספרים ישנים לקמן, ועי' טה"ק ותוספ"ק. ובקונטרס לא גריס וכו' וסדרן לו הכתוב וכו' - התוס' במנחות דף עג. ד"ה זה הקשה דא"כ מאי פריך אשם מצורע בהדיא כתיב, אבל רש"י כאן תירץ דמקשה "כל" אשמם למה לי - צ"ק עי"ש, וע"ע עול"ש במנחות עג. על תוד"ה זה גזל. ד"ה ואפילו - משמע מתוך דבריו דגזל הגר משלחן גבוה קא זכו - עי' תוס' במנחות דף עג. דפליג ארש"י. ויש תימה לה' בגזל הגר למ"ל - עי' תירוץ ראש המזבח (שלו"ר). ועי' שהאריך בזה הדב"א ח"א סי' יא'. ד"ה בדבר - והא דאמר בהניזקין וכו' - ר' יוסי קאמר זה וס"ל כר"ש בפרים הנשרפין - תוס' לעיל יד. ד"ה מודה, וה"נ ר' יוסי הוא דסבר בסוגיין דאין פיגול בפנים - תוס' גיטין נד:, ועי' מסהש"ס אות ו' דלא גרסינן 'הגלילי'. ובעיקר ההשואה בין דברי ר"י לדברי ר"ש - עי' בחי' הגרי"ז מנחות יד. שתמה ע"ז, וכן בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים מחלק ביניהם. והנה לכאורה היה יכול התוס' לישב דהכא מיירי כגון שמחשב הכה"ג בפנים מזריקה אחת על השניה, וע"כ דסבר תוס' דמפנים לפנים נמי לא מפגל לר"י, ועי' מש"כ בענין זה בגמ'.

דף מה.

גמ'

כל שחיטת קדשים לא ליתני הלכתא למשיחא - הקשו האחרונים הא נפק"מ האידנא למ"ד מקריבין אעפ"י שאין בית - עי' מצפ"א, חי' הגרי"ז, תורת הקודש ח"א סי' ד. ב., מנח"א עמ' רנח', ומשמר הלוי כאן סי' עט' ובתמורה סי' פא'. אלא דרוש יקבל שכר - עי' מצפ"א אמאי לא משני כן ביומא דף ה: לגבי לבישת בגדים דאהרן ובניו דמקשינן מאי דהוה הוה.

מתני'

קדשי עכו"ם - א) עי' לקמן קטז. פלוגתא דאמוראי ובמנחות עג: פלוגתא דתנאי האם בני נח מביאין רק עולות או גם שלמים, והאם הפלוגתות תלי בהדדי והאם מיירי במקדש או בבמה עי' מש"כ לקמן קטז. בגמ' ד"ה חד אמר. ב) המקור לדין זה דעכו"ם נודרין ונודבין קדשים הוא בחולין יג: ומנחות עג: דמרבינן "איש איש" לרבות העכו"ם. והנה איתא בתוס' ע"ז דף ה' סוף ע"ב דאם העכו"ם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם, ותמה שם הרעק"א בגלהש"ס דהרי העכו"ם אינו מצווה בנדרים ובאיסור בל יחל דברו ומנין לחייבו להביא אחר, וכעי"ז הקשה המשל"מ הל' מלכים י. ז. (ד"ה ודע שמה שתירצו), ותירץ האבני מילואים סי' א' ס"ק ב' דאמנם אינו מחויב משום נדר אבל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והרי יש לו חוב ממון להקדש, וביאור תירוצו עי' באחיעזר ח"ג סי' סז. ג. ובקה"י ע"ז סי' ב', אולם יעוי' בתורת זרעים על פאה (ריש עמוד כב') שכתב דמאיש איש ילפינן דין מיוחד שהעכו"ם מחויבים בנדרי הקדש לקיימם אף שאין להם דין נדרים בעלמא, וע"ע מצפ"א בע"ז דף ה:, ושפ"א במנחות עג: (ד"ה בגמ' שנודרין), וראה עוד משמר הלוי בתמורה סי' ז' בענין הרי עלי בנדרי עכו"ם. ג) הקשו האחרונים דמאי מספקא להש"ס בקידושין כג: ובנדרים לה. אם כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן והלא מכך שעכו"ם מביאים קרבנות כישראל מוכח דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן הא אין שליחות לעכו"ם, ועי' בזה בחי' הרעק"א כתובות דף יא' (מבנו), צ"ק מנחות עג:, ח"נ שם, הגהות חש"ל שם, עול"ש שם ובריש זבחים, בחת"ס יו"ד סי' שכא', בשו"ת בית יצחק יו"ד סג. יז., בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קיט', ובדבר אברהם ח"א טו. ג. (חלק מהמ"מ מהספר כנפי יונה). ד) בהג"א פ"ק דב"ב סי' לו' שאל מאי שנא נדרים ונדבות שמקבלין מהם ואילו צדקה איתא שם שאין מקבלים מהם, ותירץ לו רבו דצדקה מכפרת עליהם ועכו"ם לאו בני הרצאה נינהו כדלקמן ע"ב, ואילו נדרים ונדבות אין באין לכפר, וראה עוד בזה משמר הלוי תמורה סי' ח'. קדשי עכו"ם אין חייבין עליהן וכו' - א) הקדיש עכו"ם להתכפר בו ישראל האם תליא הדין במקדיש או במתכפר - הגרי"ז ואחיעזר (יו"ד סי' מה') נקטו דהכל תלוי במתכפר - עי' מנח"א עמ' רסב'. ב) ע"ע שם דהגרי"ז הוכיח דלר"ש דפטור בקדשי עכו"ם אינו מטעם מיעוטא גרידא אלא יסוד דין קדשי עכו"ם הוא סוג קדושה אחרת, עי"ש שמבאר בזה פלוגתת ר"ש ור"י דמתני'. ג) האם חשיב העכו"ם בעלים על קרבנו ובעינן לשם זובח - עי' בתוס' מנחות סא: ד"ה בישראל שכתב דיכול העכו"ם ליתן הבשר לאכילה למי שירצה [אולם עי"ש בח"נ], אבל השטמ"ק שם בסוף אות ב' פליג דאין לעכו"ם דין בעלים על קרבנו, וראה בהערה נט'-סב' לכנסת ראשונים שהוכיח מכמה ראשונים דחשיב בעלים, ויש דפליגי, וראה עוד בספרו תורת הקודש ח"ג סי' ג' וסי' ד'. עוד כתב שם תורת הקודש בסוף סי' ד' דדוקא פליגי בקרבן עכו"ם במקדש אבל בבמה לכו"ע הוא הבעלים והקרבן מתיחס אליו. וע"ע דב"א ח"א טו. ג. שמסיק נמי דנחשב בעלים ולכן מספקא להגמ' ריש תמורה אם עכו"ם עושה תמורה והלא אין עושה תמורה אלא הבעלים, וכן נראה מסקנת העול"ש בריש זבחים דעכו"ם נחשב בעלים על קרבנו. אין חייבין עליהם משום פיגול - העול"ש נסתפק אם עכ"פ נפסל הקרבן כשפיגל דומיא דלר"ש לעיל יד. דאינו פיגול מיהו פסול הוי. נותר וטמא - היינו כהן טמא שאכל קדשי עכו"ם, וה"ה דילפי' מינה אכל קדשי עכו"ם טמאין - עי' זבח תודה. והשוחטן בחוץ פטור - אין מפורש בגמ' הטעם, ועי' טעם הר"מ בשטמ"ק, ועי' מה שהקשה עליו באבי עזרי מעשה"ק יט. טז., וע"ע תוי"ט, ובזבח תודה מייתי מן הספרי, וכ"כ במשך חכמה פרשת ראה (עה"פ פן תעלה עולותיך) דר"ש לטעמיה דדריש בספרי-השמר לך פן תעלה עולותיך ולא של עכו"ם דברי ר"ש. ור' יוסי מחייב - האם מיירי רק בהקדישום ליקרב במקדש או אפי' להקריבן בחוץ מחייב ר"י כששחטן ישראל - עי' מש"כ לקמן קטז: על תוד"ה אסור, והאריך בזה כאן במנח"א עמ' רנט'. ור' יוסי מחייב - הרמב"ם פסוהמ"ק יח. כד. פסק דאין חייבין משום פגנו"ט וכר"ש, ואילו לגבי שחוטי חוץ פסק (מעשה"ק סו"פ יט') כר' יוסי - ועי' שטמ"ק ד"ה דברי ר"ש, ובליקוטים לעיל מד: משו"ת ר"ב אשכנזי, ובצ"ק, ח"נ, קר"א, זבח תודה, חי' הגרי"ז (בסוף מה. ד"ה והנה הרמב"ם), ומרומי שדה.

גמ'

קדשי עכו"ם וכו' ולא מועלין - המקור ברוך ח"א סי' יא' (ד"ה ויש לחקור) חקר הא דאין מועלין בקדשי עכו"ם האם הוא חיסרון מצד המקדיש דהעכו"ם אין בכוחו להתפיס קדושה חמורה של מעילה, או דהחיסרון מצד החפץ דקדשי עכו"ם גזיה"כ דאין מועלין בהן, ונפק"מ אם עכו"ם הקדיש בהמת הפקר - דאי החיסרון מצד המקדיש ה"נ דאין בה מעילה, אבל אם הוא מצד החפץ הרי אין בהמת הפקר נקראת על שם העכו"ם ושפיר מועלין בה, עי"ש בדבריו. לא נהנין מדרבנן - לכאורה כיון שעכו"ם מקדישין מדאוריתא נימא דאין נהנין נמי מדאוריתא דומיא דשלמים דאף שאין מועלין בהן אין נהנין מהן מדאוריתא (ר"ה כח.) - עי' תוס' תמורה ג. ד"ה לא נהנין, וביאור תירוצו עי' במנח"א עמ' רסג' בשם הגרי"ז. ולא מועלין וכו' כתיב בנ"י ולא עכו"ם - הקצוה"ח סי' ר' ס"ק א' הביא שיטת הרמב"ן דאף דחצר הקדש קונה להקדש מ"מ אין איסור מעילה במה שקנתה החצר, וביאר קצוה"ח משום דדמי לקדשי עכו"ם דליכא בהו מעילה דבעינן 'קדשי בנ"י' והכא נמי כשהוקדש מאליו ע"י החצר לא קרינן ביה קדשי בנ"י, ובקה"י סוף נדרים (סי' מח. ב.) תמה דהרי בכור גם מאליו קדוש וכי לא יהא בו מעילה ופגנו"ט, ובהדיא איתא לעיל מד. "כיוצא בשלמים מאי ניהו בכור" וכו' ומבואר שפשוט דיש בו פיגול, ועי"ש מה שביאר בזה. דאתי פיגול עוון מנותר - כדלעיל מד., @18ואתי נותר חילול מטומאה - @19עי' לקמן מו. תוד"ה ה"ג. ובטומאה כתיב בנ"י ולא עכו"ם - עי' לעיל טו: תוד"ה אלא, ושטמ"ק כאן בשם הר"פ. וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש - לקמן מט: מסקינן שאין חוזר ומלמד. אלא מעשר בהמה חובה שאין קבוע לה זמן וכו' - הכא מסקינן דאין עושין תמורה ילפינן מהיקש למעשר בהמה, אבל הר"מ תמורה א. יב. יליף מדרשא אחרת - עי' חי' הגרי"ז. וע"ע שם ובחי' הגר"ח והגרי"ז עהש"ס סי' שסב' למאי אצטריך למעט עכו"ם ממעשר בהמה תיפו"ל דאינו חייב במצוות וליכא גביה מציאות דצירוף י' בהמות וקריאת שם. ת"ר וכו' ואין העכו"ם מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת"ל ככה - ברש"י כאן פשיטא ליה דאם שלח נסכיו מקריבין משלו, אבל ברש"י תמורה דף ג. ד"ה ת"ל ככה-כתב ב' פירושים אם יכול להביא משלו או לעולם משל ציבור, ותליא בגירסת הגמ' שם, וע"ע בתוס' במנחות עג: ד"ה אי, ובשטמ"ק במנחות שם (אות ו') שגם כתבו ב' הגירסאות ו-ב' הפירושים הנ"ל. וברמב"ם (מעשה"ק ג. ה.) מבואר דלעולם נסכיו קרבין משל ציבור ואפי' שלח נסכיו, וכתבו מהר"י קורקוס והרדב"ז דפסק כהגמ' בתמורה עפ"י גירסת רגמ"ה שם. והנה מן התימה על הרמב"ם אמאי לא פסק כמשנה מפורשת בשקלים ז. ו. והביאה רש"י בסוגיין דאם הנוכרי ישלח נסכים קריבין משלו ואם לאו קרבין משל ציבור. ועי' בביאור שיטתו בכס"מ, לח"מ, חי' הגרי"ז בסוגיין וחי' מרן רי"ז הלוי שם, אבן האזל, וחי' רא"ל מאלין סי' טז'. וטעם בדעת הרמב"ם כתב בהעמק דבר ויקרא כב. כה. משום דהנסכים המה מביאים את הרצון ועכו"ם לאו בני ריצוי נינהו כדאיתא לקמן דף מה:. והנה בשטמ"ק מנחות עג: (אות ד') כתב דהא דאין כופין העכו"ם להביא נסכיו משום דאין כפיה לעכו"ם, וצ"ב דהתינח לשיטת הרמב"ם דעכו"ם נתמעט לגמרי מהבאת נסכים אבל לשיטת הרש"י אמאי אין כופין, ועי' בזה במנח"א מנחות עמ' תיט'. בד"א בקדשי מזבח וכו' מ"ט וכו' - עי' ברש"י ערכין דף ה: טעם אחר בשם המורה. אבל קדושת בדה"ב דקדושת דמים לא - במעילה דף ה' איכא פלוגתא אי יש לעכו"ם קדשי בדה"ב, ובתוס' שם כתבו דסוגיא דהכא כמ"ד דאית להו, ובגדר הדבר ובביאור סתירת פסקי הרמב"ם בזה עי' חי' רא"ל מאלין סי' טז. ב. ת"ר דם שנטמא וזרקו וכו' - עי' בפסחים פ: ובמנחות כה: פלוגתת רבינא ורב שילא בביאור ברייתא דהתם, ופלוגתתם שייכא אף הכא וכ"א יפרש הברייתא לשיטתו.

רש"י

ד"ה קדשי עכו"ם - וכשהתנדבום לגבוה קאמר - ביאור כוונתו ומה אתי לאפוקי - עי' מנח"א עמ' רנט'. ד"ה בד"א - אתאן לת"ק - תוס' לקמן ריש מה:, פליג ובתוספתא משמע כרש"י - עי' ראש המזבח (שלו"ר), וכ"כ תוס' בתמורה דף ב: ד"ה במה דברים אמורים. ד"ה עובדי כוכבים - וה"ה נמי וכו' אלא לא פסיקא וכו' - כעי"ז בשטמ"ק מהר"פ. הואיל ומביאין עולה ושלמי נדבה - לקמן קטז. הוא פלוגתא אם קרבו שלמים לבני נח [ועי' מש"כ שם בגמ' ד"ה חד אומר], ויתכן שהכרח דרש"י הוא כמש"כ בתוד"ה והשוחטן, בתירוץ ראשון.

תוס'

ד"ה הלכתא - נפק"מ עכשיו בנשיא או ראש ישיבה וכו' - עי' ח"נ שהקשה דזה דראשון חוזר לעבודתו לא פליגי התם אלא רק בשני, וא"כ תו קשיא למאי נפק"מ פסיק כר"י. בסוף הדיבור - ע"י איסור לא שייך לפסוק למשיחא - כיון דאיכא תרתי הוי מילתא דלא שכיחא דלא אצטריך למפסק הלכתא - תוס' יומא דף יג., והתו"י שם פי' משום דאז יהיו כולם צדיקים. ד"ה והשוחטן - והכא לא תני תמורה ונסכים - עי' ש"נ אות א', ועי' מנח"א עמ' רסב' שהאריך בזה. וא"ת אי ר"ש ס"ל כרבי אליעזר וכו' - על דברי תוס' דהכא עי' מש"כ במקור ברוך ח"א סי' יא'. דטעמא דר"ש דאין איסור חע"א - פי' פיגול על מעילה, וקדשי עכו"ם מדאוריתא אין מעילה ולכך אצטריך לאשמעינן דאפ"ה אין בהם פיגול, וע"ע מליו"ט וחש"ל ומנח"א עמ' רסו' דמייתי קושית הגר"ח ודן בדבריו. ד"ה רואה אני - וי"ל אסמכתא נינהו - אין מתרץ בזה אלא הקושיות מר' ינאי גופיה - טה"ק עי"ש, וע"ע ח"נ. ד"ה ואין עושין - בפ"ק דתמורה דריש וכו' - עי"ש דאיכא לישנא אחרינא כסוגיין. ד"מ ומעשר - בבכורות אמרינן וכו' - עי' לש"ז (שלו"ר) מה רצונו דתוס'. ד"ה דומיא - (ע"ב) וי"ל דהכא דוקא וכו' דכתיב לה' וכו' - אף דר' יוסי דריש זאת מ"מ אהני נמי לרבנן דלא נילף מתרומה למעט קדשי עכו"ם רק קדשי מזבח דומיא דתרומה ממש - תוס' סנהדרין דף פד. (ח"נ). עוד י"ל וכו' וה"ק וכו' אבל מאי דאמריתו וכו' - פי' ר"י מרבה כל קדשי עכו"ם לכל דבר, וקאמר לדבריהם דרבנן דילפי מתרומה אודו לי מיהת דלא למעט אלא קדשי מזבח - צ"ק, ח"נ.

דף מה:

גמ'

ובעכו"ם בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה - הרמב"ם השמיט ולא כתב האי דינא - עי' קר"א, חי' הגרי"ז כאן סוף מה. ובמנחות כה., אבן האזל פסוהמ"ק א. לד., אבי עזרי שם, נתיבות הקודש, ומשמר הלוי סי' לט'. דלא כר"י וכו' האמר בכולן אני רואה להחמיר - צ"ע מה שייך האי דסבר דקדשי עכו"ם חייב בפיגול ומעילה לענין ריצוי ציץ - עי' חי' הגרי"ז. ועכו"ם לאו בני הרצאה נינהו - בחי' הגרי"ז (כאן, ובמנחות כה.) חקר האם קרבן עכו"ם נתמעט מריצוי ציץ גרידא, או מעיקר דין הרצאה שיש בקרבן וממילא לא מהני ריצוי ציץ, עי"ש דמוכיח מהתוס' לעיל ד. ד"ה וישנן, דנתמעטו מעיקר דין הרצאה של הקרבן ולפיכך כתבו התוס' שם דאם שחט לשם עכו"ם לא נפסל משום שינוי בעלים דבעינן חבירו דומיא דידיה, ובזה הוא מבאר דעת הרמב"ם שהשמיט דין זה, די"ל דסבר דעיקר ריצוי הקרבן הוא בדם ובהא נתמעטו מריצוי ציץ אבל באימורין שאינם תלויין בדין הרצאת הקרבן י"ל דמהני ריצוי ציץ אף בעכו"ם, והרמב"ם שסובר בלא"ה דאין בדם טומאה וא"צ ריצוי ציץ לכן אין נפק"מ בדין זה דעכו"ם לאו בני הרצאה.

מתני'

ומשום טמא חוץ מן הדם - הרמב"ם פסוהמ"ק א. לו. כתב דדם קדשים אינו מקבל כלל טומאה, והקשה הכס"מ ממתני' פסחים דף פ: דהציץ מרצה על הדם, ועי' לח"מ, ברה"ז, וצ"ק, וע"ע מש"כ על מתני' צב. ריש דם חטאת ד"ה שלנה. אבל העצים - הרמב"ם בפיהמ"ש כתב או הקריב עצים, משמע לפי דאכילת עצים אף ת"ק מודה דפטור דלא שייך בהו אכילה כלל, אבל בגמ' מוכח דלענין אכילה מיירי - רש"ש, ועי' מרומי שדה לעיל ריש מג. והלבונה והקטורת אין חייבין עליהן משום טומאה - א) הרמב"ם פסוהמ"ק יח. כד. פסק כר"ש והראב"ד השיג עליו דהו"ל לפסוק כרבנן, ועי"ש חי' הגר"ח הלוי. וזבח תודה ד"ה ומסתברא. ב) הקשה הכס"מ דפסק הרמב"ם אף בנותר כר"ש דאין חייבין עליהם - הא במתני' איתא דרק לגבי טומאה פליג. [ובתוס' לקמן נו. ד"ה מנין ובמנחות כ: ד"ה נפסל מפורש כהרמב"ם דאף לענין נותר מיירי], ובמקד"ד סי' טז. ו. מייתי דמקורו דהרמב"ם מתוספתא.

גמ'

וכי יש נוגע שהוא חייב - פי' כרת אבל מלקות הוא פלוגתא לעיל לג: מה ת"ל יקרב בהוכשר בשר ליקרב - עי' שטמ"ק ד"ה ושאין, ותוס' ריש מו: ותוס' ריש צ. ומש"כ שם. יש לו מתירין משיקרבו מתירין וכו' - לעיל דף לד. אדרבה מפיגול הו"ל למילף - עי' שטמ"ק הא לחומרא מקשינן.

רש"י

ד"ה חייבין עליהן - כרת האוכלן בטומה"ג - כן איתא לעיל מג: דבטומה"ג הכתוב מדבר. ד"ה ה"ג נומי - בשעת מיתתו - עי' תוס' מנחות קט: ד"ה בתחילה (ליקוטים). נומי ר"ש כמו אמר ר"ש - כעי"ז איתא במתני' גיטין דף סו:, ובמתני' יבמות דף קכב., והב"ח ציין לברייתא חולין דף ע:. ד"ה אבל לבונה - הבשר יתירא לרבות עצים ולבונה - לעיל לד. לקמן מו: ד"ה והותרה מכללה - הותרה אצל ציבור בפסח - עי' תוספ"ק (שלו"ר) מה דייק רש"י דוקא בפסח. ד"ה שכן גז"ל - ופיגול פסול מחשבה - צ"ב לפי מסקנא דלעיל ד: דמחשבת של"ש כיון דאחשבה פסליה ה"נ נימא דפיגול הוי פסול הגוף - עי' שלו"ר. ד"ה שכן הותר - נותר ופיגול לא הותרו מכללן - צע"ק מדלעיל כג: תוד"ה הא - תוספ"ק בשלו"ר בחידושים. בטומה"ג קאמינא שאין הציץ מרצה - לעיל כג: עוון קדשים ולא עוון מקדישים, וע"ע לעיל כב: תוד"ה אבל. לאפוקי טומה"ג שפסולן במקריב - תוס' לעיל כח: ד"ה מסתברא פי' דשניהם לא עשה קרב כמקריב לאפוקי טומאה.

תוס'

ד"ה אבל - וא"ת מאי איריא משום דאין נאכלין - הו"ל לאקשויי טפי ארישא דדברי ר"ש דמחייב בדבר שדרכו לאכול - עי' פני"מ ועול"ש. ובעיקר קושית תוס' עי' מש"כ לישב במקור ברוך ח"ב סי' יד' (ד"ה ובעיקר קו' תוס'). ועוד וכו' אמאי צריך למעוטינהו מפיגול לר"ש - מתני' לעיל מג. שהרי פקע פיגולו מכי משלה בו האור - צ"ע דזה מצינו בקריבין על המזבח אבל הכא מיירי בפרים הנשרפין על בית הדשן - קר"א, ועי' טה"ק, שפ"א, ואור גדול על משנה ד', וראה עוד במקור ברוך ח"ב סי' יד' (ד"ה ודע). ועוי"ל וכו' כגון שהביא שתי שערות - פי' דחלו עליו ב' האיסורין בבת אחת דכה"ג איסור חל על איסור, וצ"ע דזה מצינו באיסור גברא כגון זר ששימש בשבת אבל הכא חל האיסור על החפצא - קר"א. ל"ל קרא בדם - עי' קושית רעק"א בגלהש"ס, ועי' תירוץ הגרי"ז בשם הגר"ח, ובספר גנזי הגר"ח סי' נח' כתב בזה ג' תירוצים, וע"ע קה"י סי' לא', ומרא"כ (שלו"ר בחידושים). ד"ה תלמוד - והא דמייתי בברייתא דלעיל - דף מד. ד"ה שכן גזל - ופר"ח וכו' - ע"ע פירוש האו"ש פסוהמ"ק יג. ג.

דף מו.

גמ'

אמר קרא לכפר לכפרה נתתיו - לעיל דף כו: איתא עוד דרשא-עי"ש תוד"ה לכפרה. ר' יוחנן אמר וכו' הוא לפני כפרה כלאחר כפרה - המקד"ד סי' יז. י. (ד"ה והנה מ"ש) כתב דאפשר נפק"מ בין הדרשות דלר' יוחנן אימעיט לגמרי ואפי' איסור הנאה ליכא מדאוריתא אבל לדרשות האחרות יתכן דרק ממעילה אימעיט ולא מאיסור הנאה. ותלתא קראי וכו' למעוטי ממעילה מנותר ומטומאה - עי' קה"י סי' לא. ב.

רש"י

ד"ה מנא הני - אם שגג בו בדם ונותר - עי' ראש המזבח (שלו"ר) ביאור כונת רש"י, וע"ע חי' הגרז"ס. ד"ה והרי - ושם נבלע במקומן - עי' לקמן סד. תוד"ה דישון. ד"ה ועגלה ערופה - לומר שתהא שם קבורתה - האם כשם שאסורה בהנאה ה"נ מועלין בה - עי' כנסת ראשונים דמייתי פלוגתת ראשונים בזה, ועי"ש הערה קט-קיד. ד"ה אין מלמדין - ולא מייתי ראיה וכו' הואיל ואיכא למדרשיה וכו' - עי' תוספ"ק (שלו"ר בחידושים) בביאור כונת רש"י. ד"ה למעוטי - עי' פירש"י, ושמעתי לפרש דמה שהביאו לרש"י לדרוש דוקא כך מיעוטא דכל קרא, לפי ד"הוא" ודאי שייך רק למעט מעילה, ו-ב' קראי הנותרים מהראשון שייך למעט נותר ומהשני טומאה כדאיתא בתוד"ה חד.

תוס'

ד"ה הוא - וה"ר חיים וכו' מועלין מדאוריתא - וכן משמע דעת הרמב"ם מעילה ב. יא. עי"ש מהר"י קורקוס דזהו כונת הראב"ד שם שהשיגו דמעילה זו מדרבנן, ועי' מרומי שדה ריש מו., וכ"כ מרכה"מ ואבן האזל מעילה שם בדעת הרמב"ם, ועי"ש באבן האזל שמבאר סברת ה"ר חיים, וכ"כ בהערה עז. ב. לכנסת ראשונים ועי"ש עוד בהערה פג'. ועוד אכתי וכו' גבי אפר פרה וכו' - מקשה לה"ר חיים דלפי' תוס' דלעיל ניחא דאפר פרה נמי לא בדילי מיניה - ראש המזבח (שלו"ר). א"כ היאך היו מזין - צ"ע הא מצוות לאו ליהנות נתנו, ועי' עול"ש. ד"ה ולא - וי"ל דמתני' דהתם וכו' - ע"ע פירש"י שם, ופי' תוס' שם בע"א. ומשני דאמר קרא וכו' והשליך אל מקום הדשן - דריש באם אינו ענין - עי' פירש"י שם. ד"ה תרי מעוטי - קשיא בבחד סגי - פי' דאי נילף מהשני א"כ למה צריך למעט הראשון הא בלא"ה קסבר ב' כתובין מלמדין, ועי' תירוץ צ"ק.

דף מו:

גמ'

סד"א וכו' משום טומאה נמי לא ליחייב - עי' שטמ"ק מאי ס"ד לדמות פיגול לטומאה, וע"ע קר"א. אמר רבא מסתברא כמ"ד וכו' - משמע דקאמר רבא זאת רק ללישנא בתרא ולא לל"ק - ועי' חי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק יח. כד., וע"ע בחי' הגרי"ז לעיל לד. על תוד"ה והבשר.

מתני'

לשם השם - כתב המשל"מ מעשה"ק ד. יא. דאם חישב שלא לשם הנך כשר דאינו רק מצוה לכתחילה, ופליג על הלח"מ שם, וצ"ע דבשלמא בסתמא קי"ל לעיל ב: דסתמא לשמה אבל מחשב להדיא שלא לשם השם הוי כמעלה לשעירים דפסול - זבח תודה עי"ש. [ואולי ר"ל המשל"מ דהיינו כמחשב לשם חבירו ולכבודו - עי' לקמן קח: תוד"ה והמעלה].

גמ'

עולה לשם עולה - לעיל דף ד. דרשינן שינוי קדש מקרא אחרינא - עי' תוס' ריש מכילתין. לשם ריח וכו' לאפוקי אברים שצלאן והעלן - פירש"י דכיון שצלאן תחילה חוץ למערכה תו לא מסקי ריחא, והנה ביבמות לג: מבואר שבהקטרת אברים בשבת יש רק מלאכת הבערה, ובגלהש"ס שם ציין לירושלמי שכתב דאיכא נמי מלאכת מבשל, וצ"ע דהרי אין לו ענין בבישול אלא בהבערה וכילוי והבישול הוא מלאכה שא"צ לגופה, וביאר הקה"י ביצה סי' יח' עפ"י סוגיין שצריך לצלות האברים כדי להעלות הריח ניחוח ולכך נחשב שפיר מלאכה הצריכה לגופה. אברים שצלאן והעלן אין בהן משום ריח - כתב התשב"ץ דפסולין, ומ"מ נראה דעלו לא ירדו - הגהות מהרש"ם, אבל החזו"א נקט ודייק הלשון דמעלן לכתחילה, [לפי"ז מישב הגר"י הוטנר (בספר הזכרון סי' סט' במכתב למרן הגרא"מ שך) דלכאורה צ"ע איך יתחייב כהן שאכל אימורין בלאו דכליל תהיה, והרי אם אכלן חי מבואר בפסחים כד' שאוכל חלב חי הוי שלא כדרך אכילתו ופטור, ואם צלאן הרי קי"ל בסוגיין שאין בהם משום ריח ניחוח ולא חזו להקרבה, אלא ע"כ כיון שלכה"פ אם עלו לא ירדו לא נפקע מהם האיסור דכליל תהיה]. לשם חולין כשרה - יש להסתפק קיבל הדם לשם חולין האם נתקדש הדם, דהאם בעינן קידוש הדם בכונת לב הכהן וליכא או חוק הוא לכל העבודות דאין כונת חולין מחללת עבודה, (ולמ"ד כלי שרת מקדש שלא מדעת פשיטא דנתקדש הדם) - ראש המזבח עי"ש (שלו"ר בחידושים). לשם חולין כשר ואינו מרצה - לעיל דף ג. משמע דכשר ומרצה - עי' מש"כ שם.

רש"י

ד"ה בטומאת בשר - דאמר מר חולין לו: - ולעיל לד. ד"ה לפסולא בעלמא - ומעלה דרבנן היא - תוס' לעיל לד. ד"ה ואפילו פליג, וכן הר"פ בשטמ"ק כאן. ד"ה לשם זובח - והא ילפי' להו מקראי בפ"ק - ר"ל דלשם בעליו לא ילפינן מדרשות דסוגיין אלא לעיל בפ"ק - תוספ"ק (שלו"ר). [והנה רש"י לשיטתו דסוגיין מיירי גם בעבודות דם, אבל תוס' לעיל ב. ד"ה כל הזבחים אוקי סוגיין בהקטרה גרידא, ופירש דלהכי לא נקטה סוגיין קרא דלשם זובח לפי דלא שייך שינוי בעלים בהקטרה, ועי' מש"כ שם]. ד"ה לשם חטא - לשם חטאו שהוא מביאו עליו - עי' ראש המזבח (שלו"ר) מה אתי לאפוקי. ד"ה שאין המחשבה - הלכך אי הוה וכו' - עי' צ"ק שפי' באופן אחר האי נתינת טעם דמתני' לדברי ר' יוסי, וע"ע פי' הרמב"ם במשניות, והוא תמוה טובא-עי' מה שהקשה ח"נ, וע"ע מה שביאר אבן האזל מעשה"ק ד. י. ד"ה ובזה דכתבנו, ומרומי שדה לעיל ב:, וראה עוד ביאור שכתב הבנין שלמה ח"ב קדשים סי' י', וראה גם בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) אות מב' שתמה טובא על פירש"י וביאר באופן אחר, וע"ע שם באות עט'. ד"ה עולה - ואע"ג דלאו בשחיטה כתיב - עי' מש"כ על תוס' ריש מכילתין. ד"ה לאפוקי כבבא - ע"מ לעשותו חתיכות צלויות - עי' רמב"ן עה"ת ויקרא א. ט. (ליקוטים) ג' פירושים בזה, וכעין פירוש קמא כתב הראב"ד בתו"כ ויקרא ו. ט., ועי' בזה ביאור המנח"א עמ' קב'.

תוס'

ד"ה אחת - לאו כלל ופרט ממש - ע"ע רש"י שבועות דף ז. וי"ל דצריכי וכו' - ע"ע תירוץ הר"פ בשטמ"ק מה: ד"ה ושאין. ולא הוה אמינא מזבח השלמים מיעוט - כדילפינן במנחות דף כה: ד"ה אבל - וא"ת והא אמרינן לעיל וכו' - והוא מימרא דר' יוחנן גופיה, ומיירי בטומה"ג דהא בכרת איירי, ולפי הגירסא לעיל (ש"נ ה') ר' אבהו לא קשיא מידי - תוספ"ק (שלו"ר). ועוד תנן במעילה וכו' - והתם לענין חיוב קרבן מיירי דשייך רק בטומה"ג וליכא בטומאת בשר - ח"נ. משמע דאיירי נמי לענין כרת - דטומאתו עליו גבי כרת כתיב, ומדהאי מ"ד השוה לחייב כרת משמע דהחולק ה"נ ממעט טומה"ג אף מכרת. ד"ה מחלוקת - ובין לאביי ובין לרבא דהתם יש לישב - מבואר בצ"ק טה"ק ופני"מ, וע"ע מרומי שדה וחזו"א, וע"ע אבן האזל פסוהמ"ק יח. כד. ד"ה אלא דצריך לבאר.

דף מז.

גמ'

מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול - א) דעת האחיעזר (ח"ב סי' ד', ח"ג סי' נב') דפסול מתעסק הוא דוקא בשחיטה דאיכא קרא ולא בשאר עבודות, והחזו"א פליג דבכל עבודות נאמר, וכן הובא דעת הגר"ח בחי' עהש"ס סי' שעט', ובחי' הגרי"ז (לעיל ב: על תוד"ה זבחים) נסתפק בזה, וע"ע נתיבות הקודש דף ס. ב) בבית הלוי ח"ב סי' כג' הוכיח מהא דמתעסק פסול בקדשים ולא בשחיטת חולין ש"מ דשחיטת קדשים הוא ציווי ומצות עשה, וע"ע משמר הלוי סי' פא', וראה עוד מש"כ לעיל בדף יד. בגמ' ד"ה שחיטה לאו עבודה. ג) צ"ע למה לי קרא לפסול מתעסק בקדשים תיפו"ל דאין כלי שרת מקדשין שלא מדעת (סוכה נ.) וא"כ לא קידשה הסכין את השחיטה - עי' מקד"ד סי' ג. ו. ד) מתעסק בקדשים ששחט בלא כונת שחיטה נקט האו"ש מקואות פ"א ס"ק ה' דנהי ששחיטתו פסולה לענין קדשים מיהו לא גרע משחיטת חולין דכשרה ונטהרה מידי נבילה, ובשו"ת ר' שלמה איגר סי' כא' נסתפק בזה, וע"ע בנין שלמה ח"ב יור"ד סי' ב'. ה) המקור ברוך ח"ב סי' יא' דן במתעסק בקדשים אם עלה האם ירד, ומסיק דירד משום דמתעסק אין כשר בבמה, וכ"ד האו"ש פ"א מהל' שבת ומטעם דמתעסק כמאן דחנקינהו דמי, וע"ע במקור ברוך הנ"ל שדן אם שחט קדשים בחוץ במתעסק האם חייב משום שחוטי חוץ. לעכב מנין - לכאורה הא נפקא מקרא בריש מסכתין דבעינן לכתחילה לשמה בכל הזבחים וממילא אסור מתעסק, וא"כ ליהוי קרא דהכא דבן הבקר לעיכובא - עי' שפ"א. שמעתי שהבעלים מפגלין - א) כתב הבנין שלמה (ח"ב קדשים סי' י') וכן הביא שם מהשדי חמד - דאם חשב הכהן בפירוש לשמו וכראוי תו לא מהני מחשבת הבעלים דלא אתי דיבור ומבטל דיבור וכ"ש דלא מבטלת מחשבה דבעלים את דיבור הכהן, והגר"י ענגיל זצ"ל בספרו גבורות שמונים (אות יח') דקדק כן מרש"י ד"ה שמעתי שכתב "אם קיבל בשתיקה" דלכאורה דבריו שפת יתר, אלא לאשמענין בא דאם חושב הכהן בפירוש כראוי שוב לא מהני מחשבת הבעלים לפי שהכהן הוא עיקר ונחשב טפי מקריב מן הבעלים. ב) הקר"א מסתפק על מי חל האיסור על הכהן השוחט כיון שהוא העובד, או על הבעלים המפגלין כיון שהם המחשבים ואילו הכהן אינו מחשב כלל, וע"ע הערה קנ' לכנסת ראשונים. ג) ראה בקונטרס גבורות שמונים שתמה כיצד הבעלים מפגלין הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובשלמא הכהן הרי עושה מעשה בגוף הקרבן, עי"ש שהאריך בזה ודן אם הבעלים חשיב בעלים בכל סוגי הקרבנות. ד) עוד ראה שם באות לה' שכתב והוכיח דבקרבן של שותפין אם יחשוב רק האחד מחשבת פיגול לא נתפגל. שמעתי שהבעלים מפגלין - הקשו האחרונים א"כ כל סוטה תפגל מנחתה ושוב לא תבדק - ראה בקונטרס גבורות שמונים להגר"י ענגיל זצ"ל שכתב בזה שמונים תירוצים. והנה למאי דמשמע מרש"י חולין לח: (ד"ה שהבעלים) דיכולין לפגל רק ע"מ שיאכלו הם עצמן חוץ לזמנו [דאל"כ הא אינו בידם - עי' לעיל לו. כל כמיניה וברש"י שם] לכאורה מיושב דמנחת סוטה נאכלת לכהנים, אכן למש"כ לעיל לו. אליבא דהמפרשים דבפיגול גמור אין חיסרון דכל כמיניה שוב אין לתרץ כך. שו"ר שדן בזה במשמר הלוי סי' פב' ועע"ש סי' סב', וע"ע מקד"ד סי' לג. א. ד"ה ובההיא דבעינן. ועוד על קושיא זו דכל סוטה תפגל - עי' מש"כ בבנין שלמה ח"ב עניני קדשים סי' י', ובשו"ת דברי חיים ח"ב או"ח סי' טז', ובשו"ת אבני נזר אבהע"ז סי' רלד', ובדרך אחרת בחו"מ סי' פו', ובשו"ת דובר מישרים ח"ג סי' קכח' אות ד' - מהספר כנפי יונה. ועל דרך זו הקשו האחרונים גם כיצד מקבלים קרבנות מהעכו"ם דניחוש שמא יפגל העכו"ם בשעת הקרבה למ"ד בעלים מפגלין, ותירצו דכיון שאין לעכו"ם כפרה וריצוי בקרבן אין להם בעלות לענין שיוכלו לפגל - ועי' במ"מ דלעיל.

רש"י

ד"ה שאין כשר - או איסור הנאה - עי' תוספ"ק (שלו"ר).

תוס'

ד"ה מנין - וקשה דכה"ג אפי' בחולין פסול לרבנן - ויש לתרץ דרש"י פירש שם אליבא דר"נ דהלכה כוותיה - ראש יוסף שם בחולין, וכן הוא ברשב"א שם. ועוד יש מתעסק אחר וכו' - צ"ע דא"כ מנ"ל קרא לעיכובא נימא דאצטריך תרי קראי לב' סוגי המתעסק - צ"ק, וע"ע תוספ"ק בשלו"ר.

פרק חמישי - איזהו מקומן

מתני'

איזהו מקומן - פרק זה הוא בלשון שנמסר למשה רבינו בסיני ואין בו מחלוקת, ומהאי טעמא אמרינן פרק איזהו מקומן בכל יום - עי' תפא"י אות כד', ובמכות פ"ג בבועז אות ג'. קדשי קדשים שחיטתן בצפון - א) התוי"ט יומא ג. ט. הוכיח משיטת הרמב"ם דדין צפון הוא צפון המזבח ולא צפון העזרה, ועי' זבח תודה מט: ד"ה והלכה. ובמקד"ד סי' ז. א. (ד"ה ונראה לענ"ד) הוכיח זאת מהסוגיא לקמן קיט:, ועי' מש"כ שם בגמ' ד"ה שחיטת צפון. ועי' בספר הליקוטים עהר"מ (הוצאת ר"ש פרנקל) ביה"ב ה. טו. מה שהקשה הגרי"ז בזה. ב) ראה עוד בחי' רא"ל מאלין ח"ב סי' עח' שחקר האם צפון הוא דין כללי בכל קדשי קדשים או דלכל קרבן איכא ילפותא מיוחדת. ג) בענין האם צפון הוא דין קדושת צפון או קביעות מקום בעלמא - עי' מש"כ על רש"י לקמן דף קו. ד"ה לצפונה. ד) ביאור על דרך האגדה בטעם שצריך צפון, ואמאי הוזכר צפון מפורש בתורה דוקא בעולת צאן ולא בבקר - ראה במשך חכמה פרשת ויקרא (עה"פ ואם מן הצאן קרבנו), וראה עוד מש"כ בענין זה בהעמק דבר ויקרא א. יא. וע"ע במשך חכמה פרשת נשא (עה"פ ויהי המקריב ביום הראשון) טעם שכתב האבן עזרא לכך שדוקא קדשי קדשים בעו צפון, ומה שביאר המשך חכמה לפי"ז. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח חיצון - בזבח תודה (ד"ה שירי) נסתפק האם כל היסוד המערבי ראוי לשפיכת שירים או רק החלק שכנגד פתח ההיכל וכדילפינן לקמן נא. ההוא דפגע ברישא, ועי"ש דמסיק דנכון ליתן לכתחילה כנגד הפתח משום דאין מעבירין על המצוות.

רש"י

ד"ה הזיה - עומד בין שני בדי ארון וכו' - צ"ע למאי מייתי רש"י הכא דין זה, ומנ"ל שצריך שיעמוד דוקא שם - עי' חי' רא"ל מאלין סי' יז'.

תוס'

ד"ה קדשי קדשים - ה"ר אפרים וכו' דלא בעינן סכין כל"ש בשחיטה - צ"ע מדלקמן פח. כלים שנפגמו אין מתקנין אותן, ומייתינן עלה סכין מטרפת היתה במקדש וגנזוה ש"מ דכלי שרת היתה - עי' מקד"ד סי' ב. ב. ד"ה והנה, ועי' מנח"א עמ' קח' מש"כ לתרץ בשם הגרי"ז ועע"ש שהאריך בענין זה. ובכנסת ראשונים על דף פח. בהערה קד'-קו' מייתי פלוגתא אם גניזתן מתורת כל"ש או מדין תשמישי קדושה, ונפק"מ אם צריך לגונזן במקדש, וע"ע בספרו תורת הקודש ח"א סי' יט', וראה עוד משמר הלוי סי' קיט'. ובסוף דם חטאת וכו' דעולה טעונה כלי - וכן דעת רש"י לקמן ריש צח. דבעינן סכין כלי שרת. ובסוטה משמע דסכין מקדש ליה לדם - אולם דעת ה"ר אפרים דהשחיטה מקדשת ולא הסכין, וסברא כעי"ז כתב בחי' הגרי"ז לעיל כה. והנה הרמב"ם מעשה"ק ד. ז. פסק דלכתחילה בעינן סכין כלי שרת ובדיעבד כשר בכל דבר, וכן דעת הרמב"ן בחולין ג., והרחיב בביאור דעת הרמב"ם באבן האזל שם. ודעת הריטב"א בחולין ג. דבעי סכין כלי שרת אבל א"צ כל"ש גמור וסגי בקרומית של קנה לקדש הדם במקצת, לפי שאין השחיטה שכשרה בזרים גומרת קדושת הדם עד הקבלה, ולפיכך נמי אין הסכין חשיב כל"ש ליפסל ביוצא ומשו"ה לא קתני שחיטתן בכלי שרת בצפון, וע"ע מנח"א ריש ח"ב ונתיבות הקדש, והערה ג' לכנסת ראשונים, וע"ע בענין זה בשו"ת זרע אברהם סי' ב. ט. וכר"י בר' יהודה דאמר בפרק היה מביא - וכן לקמן ריש צו: וכריב"י דאמר וכו' דעושין כלי שרת דעץ - עי' בתורת הקודש ח"א סי' טז. ו. דמישב אף למ"ד אין עושין כלי שרת דעץ-דבסכין כו"ע מודו דכשרין אף שאינה ממתכת. כל אחד הקדיש סכינו בערב שבת - בראש המזבח (שלו"ר בחידושים) הקשה מתוספתא דמגילה דכלים שנעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה, ועי' מצפ"א, וע"ע מה שתירץ בתורת הקודש ח"א סי' טז' אות ד', וראה עוד שם באות ה' דמישב דלכאורה קשיא למש"כ הרמב"ם כלי המקדש ח. ז. דכל כלי שרת צריכין להיות משל ציבור היאך כל יחיד הביא סכינו מביתו. לאפוקי אם רוב הכלי בחוץ וכו' - דאגד כלי שמיה אגד וחשיב כולו בחוץ - עי' שטמ"ק.

דף מז:

גמ'

והא קתני לה לקמן אשם נזיר וכו' - לקמן דף נד: מעיקרא סבר וכו' הדר תנייה וכו' - מפירש"י משמע דאין זה הו"א ומסקנא אלא מעיקרא במתני' דילן שפיר לא כללו לפי שיש בו קיבול דם ביד והדר תנייה בפ"ע לפי שיש בו נמי קיבול בכלי - תוספ"ק (שלו"ר), ודלא כצ"ק. ועי' שטמ"ק, וע"ע חי' רא"ל מאלין סי' יח'. ת"ל כי כחטאת האשם - עוד ילפותא מהאי קרא איכא לעיל י: לדברי תוס' שם ד"ה הרי, ועי' חיבת הקדש בשלו"ר. אשם מצורע ב' כהנים מקבלים את דמו א' ביד וא' בכלי - א) עי' לקמן עו: תוד"ה אשם. ב) המקד"ד סי' יב. ו. חקר אי קבלה זו דביד יש לה דין קבלה גמורה כגון דליבעי צפון, וכן שיהא הקרבן שלם עד לאחר קבלה (כדלעיל כה: צורם אוזן הפר וכו'), ובתפא"י במשניות (ריש פ"ה אות ג') נקט שקבלה ביד א"צ צפון, ועי' בזה חי' רא"ל מאלין סי' יח', וע"ע חי' הגרי"ז מנחות ז: (ד"ה בגמ' דתני), וראה עוד מנח"א ח"ב עמ' ו' (ס"ק ג') ובהערה שם.

תוס'

ד"ה אלו ואלו - וכי הדר וכתב וכו' הו"ל כמאן דכתיב בגופיה - כעי"ז לעיל מ. ולקמן מט: ועוד יש לומר וכו' - תוכן תירוץ זה: דכשם שמוכיח דלענין שריפה חוץ לג' מחנות הוי גילוי מילתא בכל הנשרפין ה"ה לענין בית הדשן הוי גילוי מילתא וא"צ להיקשא. בסוף הדיבור - ושמא כי היכי וכו' - וכן נשאר בצ"ע תוס' לקמן פג. ד"ה נשרפין. ד"ה מה נתינה - ונראה לי וכו' דילפינן מנתינה דידיה וכו' - פי' דאי הוי היקשא מאי חזית למילף מנתינה דידיה נילף משאר קרבנות דבכלי, אלא ע"כ דהוי בנין אב - צ"ק, ולש"ז (שלו"ר) פירש באופן אחר. ד"ה אף לקיחה - תימה דגבי חטאת נמי כתיב וכו' - עי' מה שתירץ במשך חכמה פרשת מצורע (ד"ה שם פסקא ג'), וראה עוד בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים. ושמא הכא דריש משום דמייתר - ובזה מתורץ גם קושית תוס' הקודם - צ"ק. ומשום דלא נימא וכו' - מפרש למאי אצטריך גז"ש דאגנות למילף קבלה בכלי נימא היא גופה דא"א לקבל באצבע. ד"ה מה חטאת - ותימה הוה ליה וכו' - עי' תירוץ המצפ"א. וקשה וכו' יש לומר דחטאת וכו' - למהלך דלעיל הש"ס שלנו יליף מהיקשא ודלא כתו"כ ולמהלך זה אצטריך תרוייהו גז"ש והיקש.

דף מח.

גמ'

ניתני עולה ברישא - לכאורה נקט התנא סדר המרובים בעבודות תחילה, כגון פנימיות ברישא דבעינן הזאות על הפרוכת והדר חטאת חיצונה דבעינן על ד' קרנות וכו' - עי' קר"א. ר"ע סבר ואם נפש כתיב וי"ו מוסיף על ענין ראשון - בחי' הגרי"ז מנחות יט. חקר אם וי"ו מוסיף הוא מתורת ילפותא וכאחד מן המידות שהתורה נדרשת בהן, או שהוא מתורת מקרא מפורש דקאי גם על ענין הראשון, ופשט הספק מדאמר לקמן "דמר סבר היקש עדיף" ש"מ דמתורת היקש הוא, עי"ש. שלא תאמר לא יהא ספיקו חמור מודאו - לכאורה למאי אצטריך להאי סברא דהא כיון דלא נכתב שיעור ס"ד דסגי בכל שהוא, ולפי מש"כ תוד"ה גמר אתי שפיר - טה"ק. ור"ע האי סברא מנ"ל - עי' שטמ"ק דנימא מהאי היקש גופא דהא אין היקש למחצה, וע"ע ח"נ, ובצ"ק תירץ כשטמ"ק. חטאת מנ"ל וכו' דכתיב ושחט את החטאת וגו' - לכאורה בברייתא לקמן מבואר דלמצוה ולעכב ילפינן מקראי אחריני וקרא זה רק דלא נילף מ"אותו" מיעוטא [עי' ע"ב רש"י ד"ה תלמוד לומר], אכן מייתי הכא האי קרא לפי דמתני' מיירי בחטאת פנימית דילפינן מהאי קרא - עי' שטמ"ק מהר"פ, וזה כונת רש"י ד"ה את החטאת. אמר קרא ולקח לו קח - כך גורס השטמ"ק, ופירש"י דסרס המקרא ודרשהו למפרע, אולם במנחות נו. גרסינן "מלקח ולקח נפקא" ופי' שם רגמ"ה דדריש מוי"ו דולקח דמשמע היכא דלקח הדם שם עומד הלוקח.

תוס'

ד"ה איידי - וא"ת א"כ ליתני עולה לבסוף - עי' תירוץ מרומי שדה, וראש המזבח, וע"ע טה"ק. ד"ה אשכחן - ושמא וכו' אי נמי משום וכו' מיהו בההיא וכו' - עי' ביאור מהלך התוס' בפני"מ, וע"ע תירוץ בשטמ"ק מהר"פ. ד"ה דכולי עלמא - דטוב לנו לעשות הגז"ש למחצה ממה שנבטל ההיקש לגמרי - ועדיף היינו חשוב ואין לבטלו מפני הגז"ש - תוס' ברכות דף נ. ד"ה אלא. ועוד י"ל וכו' דטוב לעשות גז"ש דתיהוי שטר בשפחה כמו גט באשה - כן תירץ נמי בתוס' גיטין מא:, ולתירוץ זה לעולם היקש עדיף אלא דבגיטין הוא סיבה מיוחדת דגז"ש עדיפא, אכן הרש"י שם פירש דגז"ש עדיפה בעצם מהיקש לפי שאם היא מופנה הוי כיתור, ואם אינו מופנה מ"מ חמורה דאין אדם דן גז"ש מעצמו. וצ"ע איך יתרץ הרש"י הסתירה, וגם א"א שיתרץ כתירוץ קמא דתוס' דהיקש וגז"ש שוין [וכ"כ תוס' בברכות נ.] וטוב לנו שיתקיימו תרוייהו ולא יתבטלו, דהא רש"י פי' בהדיא דגז"ש עדיפא, ואולי יש לתרץ דהנה מש"כ רש"י בגיטין דהיקש גרע מגז"ש דאין אדם דן לעצמו, הקשו המפרשים שהוא סותר שיטתו בסוכה לא. דס"ל דהיקש אדם דן מעצמו, [ועי' רעק"א בגלהש"ס בסוכה שם שציין לכ"מ שסותר רש"י דבריו], ואולי סבר רש"י דהוא מחלוקת הסוגיות ופירש הגמ' בסוכה עפ"י הסוגיא בזבחים דהכא. ד"ה וחטאת - וא"ת וכו' - ע"ע ב"ב דף קסו: תוד"ה רבעתים. ד"ה גמר - ואומר ר"ת וכו' שלא יהא ספיקו חמור מודאו - פי' ס"ד דגז"ש ודאי לאו להכי אתיא דלא מסתבר שיהא ספיקו חמור מודאו לכך אצטריך נמי היקש לגלויי. וא"ת לרבנן וכו' נילף אשם תלוי בספק מעילות - פי' ויפקיע האי גז"ש מגז"ש דמצות מצות דילפינן רק דבר שזדונו כרת וכו'.

דף מח:

גמ'

ואין שעיר נחשון בצפון - שעיר נחשון נקט דהוא ראשון לנשיאים - רש"י מנחות דף נה: ס"ד אמינא הואיל ואיתרבו לסמיכה איתרבו נמי לצפון - עי' תוס' מנחות נה: ד"ה הואיל ואיתרבי. שוחט מדרבי אחיא נפקא - עי' תוס' מנחות נו. ד"ה שוחט. אותו בצפון ואין בן עוף בצפון - עי' מקד"ד סוף סי' כח' שהקשה למה לי מיעוטא והרי מקום עולה"ע להיעשות במזבח כדתנן לקמן סד:, ועוד דהמזבח גופיה דינו כצפון כדלקמן נח., וכן הקשה בחי' הגרי"ז מנחות נו., ועי' בזה קר"א בסוגיין, וחזון יחזקאל ז. ב. מה לבן צאן שכן קבע לו כלי [וכן לקמן מה לעולה שכן כליל] - צ"ע מאי פריך הא ברייתא היא, ועי' ש"נ אות י' דבשטמ"ק ל"ג "דתניא", וכן בסוגיא במנחות נו. ליתא (ועי"ש שטמ"ק אות ב'), אמנם ברש"י דהכא גרס כן, ועי' מרומי שדה. מחטאת, מה לחטאת שכן מכפרת - עי' תוס' מנחות נו. ד"ה מחטאת. ודקשיא לך מדרבי אחיא נפק"ל לאו למעוטי שוחט בצפון - פירש"י דמסקינן ד'אותו' דשעיר נשיא אצטריך למקבל בצפון, אכן בגירסת הגמ' במנחות נו. מבואר דמסקינן דדרשת ר' אחייה אצטריך למקבל בצפון, ועי"ש צ"ק שמבאר דרש"י שם נתכוין לדחות הגירסא דהתם.

רש"י

ד"ה או אינו - ואין שעיר אחר בצפון כגון שעירי יוהכ"פ וכו' - רש"י במנחות נה: פי' דלמעט כל החטאות, ועי"ש בתוס' שהשיגו עליו ופירשו כרש"י דהכא, ועי' מש"כ העול"ש במנחות לישב סתירת הרש"י. ד"ה לרבות - משום דמעטינהו ר' יהודה וכו' - כונתו לישב מה אצטריך למילף מהכא לרבות שעירי ע"ז לסמיכה תיפו"ל דהוקשו לפר העלם דבר כדלעיל מא., וכן תירץ התוס' במנחות ריש נו., ועי"ש עוד תירוץ. ד"ה סמיכה - ומצי למכתב על ראשו - צ"ב למאי נזקק רש"י לריבויא הא בנין אב הוי, וכן ברש"י במנחות נו. אינו, ועי' פני"מ. ד"ה מדראב"י נפקא - לא גרס אלא ה"ג וכו' - גירסא זו דמדראב"י נפקא כן איתא במנחות דף נו. ד"ה קבלה - כדאמרן אבל מקבל בצפון - פי' וממילא ה"ה הקבלה בצפון, ועי' שטמ"ק ועול"ש ותוספ"ק (שלו"ר).

תוס'

ד"ה הגה"ה - וי"ל וכו' - ע"ע תירוצי קר"א שפ"א ומרומי שדה, ועי' מש"כ אבן האזל פסוהמ"ק א. ח. ד"ה מה לבן צאן - וי"ל דהתם דכל דינו בכהן וכו' - פי' כלי הוי פירכא כל דהו והתם שרוצה להשוות עוף לדבר הנוהג בכל הזבחים דהיינו כהן לא פרכינן כל דהו - ח"נ וצ"ק עפ"י התוס' בקידושין, וע"ע עול"ש. כיון דהדין הוי מהזאה ל"ש למיפרך מכלי דשחיטה - לכאורה פרכינן נמי מכלי דזריקה כדפירש"י - עי' ח"נ בביאור דברי תוס'. וא"ת וכו' ומה בן צאן שלא קבע לו מזבח בשחיטתו - צ"ק תירץ עפ"י תוס' לקמן ריש דף נח. דמדאוריתא קבע לו מזבח רק רבנן גזרו שלא תרביץ גללים. אף מליקה אינו דין שיקבע לו צפון - ואין למיפרך מכלי - עי' שטמ"ק (ש"נ לד'), וע"ע ח"נ וקר"א. ד"ה אלא - ושמא רבי אחיא דריש וכו' - עיקר התירוץ חסר, והכונה עפ"י תוס' במנחות דף נו. דלעולם אפי' לא ידעינן דמקבל בצפון מ"מ ס"ד דשוחט בעינן דומיא דנשחט בצפון ולכן אצטריך קרא למעוטי, ור' אחיא דנקט בברייתא לפי שמצינו מקבל בצפון וכו' משום שדריש ולקח אבל אנן מסקינן דלא דרשינן ליה ולא ידעינן אלא מיתור קרא דאותו - עי' עול"ש ולש"ז בשלו"ר. ד"ה קבלה - וגבי אשם צריכי תרי קראי - לקמן מט. וכן לחטאת לעיל מח. וי"ל מכיון דאשכחן למצוה וכו' - אין מיושבת בזה קושיא ראשונה - עול"ש וראמ"ה, אמנם צ"ק ולש"ז (שלו"ר) מפרשים דמיושבת.

דף מט.

גמ'

נטמא אין לא נטמא לא - הוא גירסא המובאת בתוס', ועי' חי' רא"ל מאלין סי' יט' שהאריך בביאור סוגיין ובביאור גירסא זו. תמורה מכח קדשים קא אתיא - הקוב"ש ח"ב סי' מד' דייק מסוגיין שתמורה אינה קדושה חדשה אלא נמשכת מהקרבן הראשון, ועי' בזה קה"י בכורות סי' יז' ובתמורה סי' יד. ב. אשכחן למצוה לעכב מנ"ל - לכאורה כיון דאקשיה לעולה תיפו"ל דאין היקש למחצה - עי' שטמ"ק, וע"ע עול"ש.

רש"י

ד"ה דכתיב במקום - חזר ושנה - מפרש דלא ילפינן מ-ה' דהעולה אלא מדכתיב במקום העולה דחזר ושנה - עי' עול"ש. ד"ה ישחטו וכו' ואת דמו - וי"ו מוסיף - שטמ"ק.

תוס'

ד"ה והרי מעשר - יש לחלק בזה שנגמר כאן פדיונו וכו' - פי' התם מיירי לחלל כסף על כסף אבל כאן שכבר קנה בכסף פירות נגמר הפדיון ומסתבר למעט שא"א תו לפדות בכסף. אבל אם לקח פירות וכו' כדי לאוכלם בירושלים לא יפדה - דגלי דעתיה שלא חס על טורחו - שטמ"ק. ולגירסת הספרים קשה וכו' - קשה לכו"ע אלא דלגירסא דילן קשה רק זה ולגירסא אחרת קשיא טפי כדמפרש. ד"ה פסח - והא דמצריך קרא (כגי' צ"ק בש"נ כה') - בביאור הקושיא עי' צ"ק וראמ"ה, וע"ע טה"ק וראש המזבח (שלו"ר בחידושים). ד"ה לעכב - למקבל לא ידעינן עיכובא - אבל לקבלה לא קשיא, עי' צ"ק, וח"נ בע"א. ד"ה לפי - לא קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו - עי' רש"י שציין גלהש"ס וכן הקשה ברה"ז, ועי' מש"כ בזה צ"ק וח"נ ומרומי שדה. ד"ה נכתוב - תימה וכו' - עי' תירוץ מרומי שדה.

דף מט:

גמ'

רבא אמר מהכא - מרא"כ (שלו"ר) הקשה דלרבא הדרא קושיא דלעיל למה לי לאקושי לחטאת ולעולה עי"ש. וע"ע קר"א דצריך לדקדק מ"ט לא ניחא לאחד בדרשא דחבירו, והראמ"ה פי' דתרוייהו צריכי.

רש"י

ד"ה אהדריה - ולא היה צריך וכו' אלא לעיכובא - לפי"ז הדרינן השתא מדלעיל דנכתוב במצורע ולא בשאר אשמות, וצ"ע אמאי לא מפרש כפשוטו דאחר דאהדריה קרא לגמרי אפשר לכו"ע למיגמר כללו מיניה - עי' שפ"א. ד"ה להכי אצטריך - ה"מ לתנא דבי ר' ישמעאל - לעיל מ: @18אבל לתנא דבי רב - @19לעיל לט. ד"ה והתם - קרחת וגבחת כתיבי גבי נתקין וכו' - עי' תמיהת רש"ש.

תוס'

ד"ה אי אקשיה - תימה לא לכתוב את החטאת - כן גרס צ"ק, ופירושו דלעולם נקיש רק לעולה ולא לכתוב חטאת, ודבר הלמד וכו' נילף מסיפא דקרא, ועי' מרומי שדה דלרש"י לא קשיא קושיות תוס'. וכן יש להקשות וכו' - ביאור דברי תוס' עפ"י ח"נ וצ"ק: דכעי"ז יש להקשות ולתרץ באשם הכללי דנילף מהיקש כחטאת כאשם דכתיב בגופיה כדילפינן לעיל לענין סמיכה, @18לא נכתוב צפון כלל - @19גירסת ח"נ "בכלל" פי' באשם הכללי, @18ועוד נילף שאר אשמות וכו' - @19פי' והדר נילף לעיכובא מאשם מצורע דהוי למד בהיקש שחוזר ומלמד, @18וי"ל דלא הו"א וכו' - @19פי' כדלעיל דאצטריך צפון באשם מצורע ללמד אסיפא דקרא לדורשו דאהדריה קרא ואינו מיותר לעיכובא. ד"ה ונכתביה - תימה וכו' - עי' תירוץ מרומי שדה. וי"ל דבשביל חיבתן וכו' - עי' ביאור מליו"ט ולש"ז (שלו"ר). ד"ה קדשי קדשים - תימה וכו' - עי' שטמ"ק, ח"נ, ושפ"א.

דף נ.

גמ'

דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בבנין אב - עי' תוס' מנחות נו. ד"ה מחטאת. לא לכתוב צפונה באשם - עי' צ"ק שהקשה הא אמרינן לעיל דכתיב צפונה באשם למימרא דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש. מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות - הו"מ למיפרך שכן פוסלת שלא לשמה - עי' מרא"כ (שלו"ר). מעשר דגן חולין בעלמא הוא - הנודע ביהודה (בדורש לציון דרוש הרביעי) נקט דהיינו דוקא אליבא דר' יהודה דסבר מע"ש ממון הדיוט הוא, אבל לר"מ דממון גבוה הוא נחשב כקדשים לענין למד מן הלמד, וכעי"ז כתב בית הלוי ח"א סי' כו. א. לישב דברי הר"ן בסנהדרין מב:, וצ"ע דהא כתב תוס' בע"ב ד"ה אלא, דלא איקרי קדשים אלא גוף הקרבן בלבד - עי' משמר הלוי תמורה סי' יד', והאריך בזה שם בסי' פג'. אמר אמרה למד קדש ומלמד קדש - למ"ד דסגי בלמד קדש-עי' שטמ"ק לקמן נא. ד"ה ולא היא האם בעינן ב' הלמדים קדש כדהכא או סגי בחד למד. מה להלן ע"י ניתוח אף כאן ע"י ניתוח - נראה דמ"מ א"צ להיות כמו ניתוח דעולה דמנתחה לששה אברים, דהרמב"ם הל' יוהכ"פ ג. ז. כתב רק דמחתכן לחתיכות גדולות - מקד"ד סי' כג. ג. ד"ה ושריפת.

רש"י

ד"ה מחדא - מילתא באפיה נפשיה - וכן משמע מתוס' דהקושיא היא לכתוב בהדיא צפון בתרתי והשלישי נילף בבנין אב, אמנם לשטמ"ק בפירש"י הוא המשך לדלעיל דחדא נכתוב בהדיא וחדא נילף מהיקש והדר נילף מתרוייהו בבנין אב, ועי' ח"נ ופני"מ. ד"ה למדנו לתודה - אם פירש בשעת נדרו וכו' - דאם נדר בסתמא הרי כבר נתחייב ודבר הבא חובה אינו בא אלא מן החולין כדאי' במנחות דף פא. - ראש המזבח (שלו"ר).

תוס'

ד"ה לא נכתוב - וא"ת ולכתוב בזבחי שלמי ציבור - פי' לקמן נה. ילפינן בהו צפון בהיקשא, ומקשה דנכתוב בהו בהדיא ונילף עולה מיניה בבנין אב דליכא למיפרך כדהכא שכן מכפר. וכ"ת לאשמועינן שהם ק"ק כעולה - כדאי' לקמן נה. דגם לענין זה הוקש, @18הוה מצי למילף מדאתקש לחטאת - @19גם זה מבואר שם דהוקשו נמי לחטאת. וי"ל דהא אמרינן התם דגילוי מילתא בעלמא הוא - כלומר הילפותא דשעיר ר"ח משעיר יוהכ"פ, וציון גלהש"ס נראה כונתו לתוס' שם ד"ה מה בתירוצו עי"ש, וכה"ג כאן לולי הילפותא מיוהכ"פ ס"ד דמכפר אכל עבירות וכה"ג לא אמרינן דאינו חוזר ומלמד. וי"ל וכו' כלומר אם תמצי לומר וכו' - וכ"כ שם תוד"ה דילמא. ד"ה אם - אלא דבר שיכול לנהוג בכל הנזכרים בפסוק - עי' לקמן צז: תוד"ה מה, וד"ה אף, ומש"כ שם. וי"ל דכל חובה וכו' - פי' מחטאת ילפינן רק מידי דחובה ואין למילף מב' כתובין דשלמים ותודה דהוו רשות ומיתרצא בזה קושיא קמייתא, וקושיא השניה מיתרצא כדאיתא בשטמ"ק (ש"נ כו') דיליף מחטאת גם שלמים ותודה דחובה, ועי' יפ"ע ועול"ש. וצ"ע מנחת נדבה דאינה באה אלא מן החולין מנ"ל - התוס' כאן פשיטא ליה דבאה מן החולין בלבד, אכן בתוס' מנחות פב. ד"ה להקיש כתב בפשיטות דמנחות באין מן המעשר והיינו ע"כ מנחת נדבה, דמנחות צבור הן דבר שבחובה וכן מנחות נסכים הן כליל ואין באין מן המעשר כמש"כ התוס' מנחות שם ד"ה ונסכים. וסברת התוס' כאן צ"ע, ויתכן כמש"כ השפ"א במנחות שם להסתפק במנחת נדבה משום דאף דנאכלת מ"מ אין נאכלת לישראל אלא לכהנים ובזה דמי לעולות, ןכן הקר"א במנחות שם (על תוד"ה להקיש, בסו"ד) נסתפק בדין מנחת נדבה, אלא שצ"ב פשר ספיקו. ד"ה אמר אמרה - ואמי שם חכם - עי' רש"ש. וא"ת דלמר זוטרא לא איפשיטא וכו' - עי' תירוץ מרומי שדה. על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר - לעיל דף לו. בסוף הדיבור - ודוחק לומר וכו' - עי' ראמ"ה. ד"ה מה להלן - ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש - לכאורה הוא בעיא דלא אפשיטא לעיל, וכונת תוס' נראה דנפשוט מהכא. וי"ל וכו' - עי' שטמ"ק מהר"פ (ע"ב) דקושיא חדא מתרצא בחבירתה, וע"ע רש"ש.

דף נ:

גמ'

דבר הלמד בק"ו מהו שילמד בק"ו - עי' קושית ברה"ז, ומה שכתבו לישב צ"ק ח"נ פני"מ וקר"א.

רש"י

ד"ה מטמאה - שלש מחלוקות וכו' וכן מפורש במסכת טהרות - וכן בהדיא במתני' לקמן סט.

תוס'

ד"ה אלא - דיבור זה קאי אדבר הלמד בק"ו מהו שילמד בהיקש. וראב"א דיליף לעיל צפון דמעכב בעולה מק"ו וכו' - הקר"א תירץ דאינו ק"ו אלא כדמסיק התם שלא יהא טפל חמור מן העיקר וסברא הוא. דלמצוה בעולה כתיב - פי' לענין מצוה באשם א"צ לק"ו שבעולה דההוא לעיכובא ילפינן אבל למצוה כתיב בעולה גופה, @18ומהא דאיתקש תרי זימני לעולה וכו' - @19חד באשם רגיל וחד באשם מצורע - לעיל מט. וא"ת דבפרק אמר וכו' - עי' תמיהת פני"מ ותירוץ ח"נ. וי"ל דהאי לא איקרי קדשים אלא גוף הקרבן דוקא - וכעי"ז כתב בתוס' יומא כג. ד"ה לא ילבש, ועי' אתוון דאוריתא כלל יב' ד"ה והנה בקדשים. וראה עוד עול"ש במנחות כח. שהקשה א"כ אמאי אצטריך התם קרא לעיכובא במנורה שתהא מקשה, והלא מנורה אינה קדשים דאינה מגוף הקרבן, ויש לחלק דמנורה ומזבח כיון שמקריבים בהם חשיבי כגוף הקרבן ולא דמי לבגדי כהונה. ד"ה בן בנו - ויש לפרש וכו' - וכ"כ הר"פ בשטמ"ק. ד"ה רבי יהודה - וי"ל וכו' כיון דרבנן פליגי עליה - פי' ר' נחמיה גופיה - צ"ק, וע"ע תירוץ תוס' בחולין דף נו. ד"ה נבלות, ותירוץ תוספ"ק (שלו"ר). ד"ה מה מצינו - ודחי "ולא היא תרוייהו משחיטת חולין גמרי" - תוס' לא גרס כרש"י (עי' נא. בש"נ אות ט') לפי דקושיא ראשונה דפירש"י דטעמיה דר"מ מהיקש ולא מק"ו-לא קשיא לשיטת תוס' לקמן בסוף הדיבור דידעינן זאת אלא דדייק מלישנא דמתני', ועי' ח"נ ולש"ז (שלו"ר). ועוד קשה וכו' דילמא משחיטה דבהמה גמר - ומה מצינו וכו' דנקט ר"ל כשם דשחיטת עוף ילפינן מבהמה ה"ה מליקה מבהמה. ונ"ל דא"כ הוה גמר בק"ו וכו' - עי' ביאור לש"ז (שלו"ר). בא"ד (נא.) - וע"ק וכו' אימא דשחיטת עוף אתיא מבנין אב וכו' - וקל וחומר דנקט ר"מ היינו דאיכא נמי ק"ו אבל עיקר ילפותא מבנין אב - צ"ק. חוזר ומלמד בב"א כדמסקא בשמעתא - גירסת ב"ש ושטמ"ק (ש"נ לב') "כדמשמע בשמעתין", וצ"ע דלכאורה הוא פשיטות גמורה בגמ' לקמן ושפיר יש לגרוס "כדמסקא", אכן עי' צ"ק בגמ' דלדבריו אין זה פשוט אם נפשטה בעיא זו. ונראה דלישנא דמתני' קדייק וכו' - פי' בלא"ה ידעינן האמת דטעמא דר"מ מהיקשא אלא דדייקינן לשון המשנה, וכ"כ שטמ"ק מהר"פ. ופשיטא ליה דבמה מצינו מעוף יליף - נראה שחוזר לישב קושיא דלעיל דילמא מליקה משחיטת בהמה יליף, דהשתא דמסקינן דמלישנא דמתני' דייק א"ש דאי כונת המשנה למילף ישר מבהמה ל"ל לנקוט ק"ו והו"ל למימר האמת דמהיקשא אלא ודאי למילף דק"ו מלמד בבנין אב, ועי' ח"נ ולש"ז.

דף נא.

גמ'

הואיל ויוצא כשר בבמה - הטעם בפשטות שיוצא כשר בבמה לפי שאין שם מחיצות, [וכן מבואר ברש"י לעיל יד. ד"ה שכן, ולקמן קכ. ד"ה מה], וא"כ לפי"ז דוקא בבמת יחיד, אבל ברש"י מנחות דף כה. ד"ה מכללו-מבואר בהדיא שאף בבמה גדולה בנוב וגבעון הותר יוצא משום שאין שם קלעים, וצ"ע דמפורש במתני' לקמן קיב: שיש שם קלעים, ועי' ברש"ש ועול"ש במנחות שם, ובתוי"ט ובמלאכת שלמה במנחות פ"ג מ"ג, ובקר"א לקמן קכ., וראה מש"כ בזה בתורת הקודש ח"א סי' לו' אות ו-ז, וע"ע מה שציין בזה בהערת מקור החכמה על המשך חכמה שמות כט. לד. (הערה 22). תנא אזאת תורת וכו' סמיך ליה - דעת ברה"ז דכיון דאסקינן דאינו בנין אב גמור אלא אסמכתא לא נפשט בעיין, והצ"ק פליג עי"ש, וע"ע ח"נ ולש"ז (שלו"ר). תחילת עולה שמכפרת אינו דין שטעונה יסוד - עי' מש"כ לקמן נג: בגמ' ד"ה אמרת עולה טעונה יסוד.

רש"י

ד"ה ה"ג ולא היא - עיקר טעמא דר"מ וכו' מהיקש - צ"ע דאכתי הוה דבר הלמד בהיקש דאינו מלמד בבנין אב, אלא עיקר הדחיה כדלקמן - קר"א. ולמאן דל"ל דרב פפא וכו' - בשטמ"ק מהר"פ מפרש דהכא לכו"ע דחינן, וכ"כ קר"א. ד"ה טמא - איברי עולה טמאין - צ"ב אמאי לא נקט אימורין סתמא, ויתכן דנקט עולה לפי דמהפסוק דעולה ילפינן עיקר דינא דאם עלו לא ירדו כדאיתא במתני' ריש פרק המזבח מקדש. ד"ה אל יסוד - אם נשאר בכלי כלום כשזורק ממנו - משמע שא"צ לשייר, וכדעת הר"מ בתוס' לקמן נג: ד"ה העולה, עי"ש זבח תודה ורש"ש.

תוס'

ד"ה פשוט מהא - תימה וכו' - עי' תירוץ שטמ"ק צ"ק וראמ"ה. ד"ה אשר - ולא גריס מה שכתוב בספרים וכו' - עי' ביאור גירסא זו בשטמ"ק לקמן פא. על תוד"ה אבל, ובמרומי שדה כאן. מהיכן פשוט לו זה יותר מזה - עי' תירוץ המקד"ד סי' ט. ב. ד"ה ונראה לענ"ד. ומיהו הא גופה קשיא דלמה לי קרא וכו' תיפוק לי דאין מעבירין על המצוות - ואף דיסוד דרומי תדיר טפי בשפיכת שירים וקי"ל דתדיר קודם, צ"ל דסברת אין מעבירין עדיף מתדיר - תוס' רעק"א (אות לט') בשם קרבן נתנאל בסוף מגילה, ועי' חזו"א (ד"ה ובתורעק"א) שדחה דקושיא מעיקרא ליתא. וי"ל דלא שייך וכו' - בביאור תירוץ זה עי' חי' הגרי"ז, וע"ע חזו"א, ודרכי יושר בשלו"ר, וחזון יחזקאל ו. ג. (ד"ה ושופך) שדן בגדרי אין מעבירין על המצוות, וע"ע מה שביארו העול"ש וטה"ק על התוס' במנחות סד: ד"ה איבעית אימא. וראה עוד תוס' מגילה דף ו: שדוחה תירוץ תוס' ומתרץ בע"א.

דף נא:

תוס'

ד"ה תן לה - פירש בקונטרס וכו' מתנות של כל הזבחים כנגד היסוד - בפני"מ הקשה דאינו בפירש"י שלפנינו (הובא בש"נ ח'), ובצ"ק כתב דאפשר דלפני תוס' היה הגירסא כן. וטפי הו"ל לאתויי וכו' וקרא דלעיל וכו' - מקשה ב' קושיות, חדא דקרא דהכא הו"ל לאתויי לעיל לרי"ש ור"ע גופייהו דדרשי דם זבחיך לענין אחר, ועוד אמאי לא הקשו כאן דתיפו"ל מקרא דלעיל - ח"נ. ובקונטרס דחק לקמן - ריש דף נז. ועו"ק וכו' חטאת תוכיח שמכפרת ואינה טעונה יסוד - עי' תירוץ קר"א. מהיכן פשוט לו וכו' בחטאת נמי איכא ק"ו דעולה - עי' תירוץ ראש המזבח (שלו"ר). ועוד עולת העוף וכו' אמאי לא תהא טעונה יסוד - ברש"י במתני' סד: פירש דמסברא היא בקרן דרומית מזרחית שקרובה לבית הדשן, וע"ע מה שתירץ על קושיא זו בחי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק ה. ט. עמ' 72, ועי' חי' הגרי"ז בסוגיין. ומפרש רבינו חיים וכו' - עי' ביאור פירוש הר"ח בחי' רא"ל מאלין סי' כ', ופשט דברי הר"ח ביאר היטב שטמ"ק מהר"פ ריש דף נב. ומהשתא וכו' בק"ו משירים דידיה - פי' למסקנא דאית לן ילפותא לשירים דעולה ילפינן ק"ו לתחילת עולה מעולה גופה. דהאי ק"ו לא אתי אלא לגלויי וכו' אגגו קאמר - פי' תחילת זריקה כנגד היסוד ילפינן ק"ו רק היכא דכתיב בגופו יסוד בשירים, וק"ו דסוגיין דר"ע ורי"ש היינו לענין גג יסוד בלבד וע"ז ליכא למימר חטאת יוכיח כדמפרש. ול"ש למימר חטאת תוכיח אהאי ק"ו - דאין הק"ו על עצם דין יסוד אלא דהיכא דכתיב יסוד הוי גג היסוד ובחטאת ליכא לדין יסוד - צ"ק. ויש לישב פי' זה וכו' השתא אתי הכל שפיר - ומ"מ אכתי לא מיושב דמעשר ופסח לא כתיב בהו זריקה אלא שפיכה - ח"נ עי"ש, וע"ע מליו"ט. וא"ת וכו' וא"כ כל הני קראי למ"ל הא אין מזבח בלא יסוד - עי' מש"כ בחי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק עמ' 72 סוף ד"ה והנה, ובחי' הגרי"ז לעיל י: ד"ה ולפי"ז יתרצו, ובחי' הגרי"ז בסוגיין סוף ד"ה תן יסוד, ולקמן קיב: ד"ה במתני' בדף קיח' ע"ב. ושמא אפי' למ"ד לא נתחלקה הכי גמרינן דלא היה לו יסוד - וכ"כ תוס' יומא ריש יב. והוסיף דהכי גמירי כדכתיב הכל בכתב, ותמה בחי' מרן רי"ז הלוי (בקונטרס על יומא עמ' י') דהניחא לרב לקמן נד. דלא היה יסוד בבנין, אבל ללוי דהיה יסוד רק לא היה נתינת דמים לא שייך לומר דזהו מטעם הכל בכתב, והדרא קושיא מנין דין זה. וע"ע מש"כ לקמן נג: בגמ' ד"ה עולה. ובעיקר דברי תוס' - הנה הסמ"ג בעשין קסד' פסק דירושלים לא נתחלקה לשבטים, וצ"ע דבעשין קסג' כתב דקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד מפני שלא היה בחלקו של טורף והו"ל למימר שהכי גמירי כמש"כ תוס' דהכא, וכן צ"ע על הכס"מ וקרית ספר ביה"ב ב. י. שהביאו את הסוגיא דחלקו של טורף והרי הרמב"ם פסק דלא נתחלקה לשבטים - עי' מש"כ בזה בתורת הקודש ח"א סי' כט'. בסוף הדיבור - וי"ל וכו' או אם נעקרה הרצפה סמוך למזבח - העול"ש גורס עד סמוך למזבח. שם - אי לא קדיש עד ארעית תהומא - עי' ש"נ אות לח' דמייתי עול"ש דמקשה מדלעיל כד. דדוד קידש הרצפה עד ארעית תהומא, ותירץ דהיינו לענין קדושת עזרה, והוסיף העול"ש דאפשר דיש לגרוס שם שלמה, וע"ע מש"כ לעיל כד. בגמ' ד"ה כי קדיש. ולעיקר דברי תוס' - עי' מש"כ לקמן נט: לדקדק מתוד"ה עד [המתחיל נט.] דמשמע דס"ל התם דאף לענין הקטרה נתקדשה עד ארעית תהומא ודלא כתוס' דהכא. הערות על סיכום הסוגיא מספר כריתות לר"ש מקינון הנדפס עה"ד בש"ס וגשל מהדורת ז"ח: דברים שספק אם חוזר ומלמד - ג. דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בגז"ש - בתוס' לקמן נו: ד"ה לשני פשיטא ליה דאין חוזר ומלמד, אכן ע"ע תוס' סג: סוף ד"ה מה ומש"כ שם, וע"ע לקמן קה: תוד"ה מה ומצפ"א שם. ה. דבר הלמד בגז"ש מהו שילמד בהיקש - עי' לקמן צח. תוד"ה כדי נסבה דלכאורה תליא בפלוגתא. והנה בתוס' לקמן נז: (ד"ה היינו) וכן בתוס' מנחות עח. (ד"ה הימנו) הביאו פירש"י שכתב דקי"ל דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש, [והוא נוסחת רש"י של הר"פ שהובאה בשטמ"ק נז: אות כו'], אולם יעוי' בח"נ על התוס' בזבחים הנ"ל שמפרש דתוס' באמת מספקא ליה אם נפשטה הבעיא. ו. דבר הלמד בגז"ש מהו שילמד בבנין אב - עי' דף נ. סוף תוד"ה אמר דמסתפק שמא לרבינא נפשט. אלה הדברים שחוזרים ומלמדים - יד. דבר הלמד בבנין אב וכו' פשוט מיהא חדא וכו' - עי' מש"כ לעיל נא. דהיינו לפי' הצ"ק שם ודלא כברה"ז דס"ל דלא נפשט.

דף נב.

גמ'

שירים מעכבים א"ב מר סבר מעכבי - למ"ד שירים מעכבין נסתפק בחי' רא"ל מאלין סי' כג. ב. ותלי בפלוגתת בעלי תוס' האם שפיכת שירים הוי קיום עבודה בפ"ע או גם לדידיה הוי גמר הזריקות וסוף עבודה, ובמקור ברוך ח"א סי' יב' פשיטא ליה דהן מצוה בעלמא בפ"ע. [ועי' רש"י ד"ה שירים-רי"ש סבר כפרה הוא דלא מכפרי אבל עכובי מעכבי, ועי"ש פני"מ, עול"ש, ראש המזבח (שלו"ר), וטה"ק, וע"ע רש"י קי: ד"ה שירי הדם שכתב דזריקה גמורה הן]. ובמקד"ד סי' ז. ה. (סוף ד"ה והנה מדברי) חוקר למ"ד זה דשירים מעכבין האם בעי שפיכת כל השירים או סגי במקצתן. וע"ע מנח"א עמ' רט' שהאריך בגדר שירים מעכבין בהאי חקירה דחי' הרא"ל דלעיל ותלי לה בספיקות דהירושלמי עי"ש. והכא במיצוי חטה"ע מעכב קא מיפלגי - עי' לקמן סה: לימד על פר יוהכ"פ שטעון מתן דמים ליסוד - עי' שטמ"ק אמאי אצטריך להאי ילפותא תיפו"ל דאתקש פר יוהכ"פ להעל"ד - לעיל לט. מי שנכנס דמו לפנים חובה אינו דין וכו' - עי' לעיל מ: תוד"ה ומה. ת"ל וכלה מכפר וכו' - למסקנא לא קשיא קרא למה לי הא מק"ו נפקא די"ל מילתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה - צ"ק, ועי' תוס' בסוף העמוד. וסבר רי"ש וכו' והתנא דבי רי"ש וכו' - עי' מעילה דף ח:-ט.

רש"י

ד"ה מי כתיב - דהא חטאת טעונה מתן על ארבע וכו' - עי' קושית טה"ק. ד"ה בזקיפה - יסוד שהוא דומה למזבח דהיינו גג של יסוד - פי' זקיפה שמגג היסוד ועד חוט הסיקרא אבל לאו דוקא על גג היסוד ממש - שטמ"ק ד"ה הו"א, ותוד"ה גג. ד"ה קל וחומר - היה למד לשפיכת שירים משעיר נשיא - צ"ע דהאיכא למילף מכל חטאת וכדלקמן ברש"י, וכן בגמ' מחקו תיבות "משעיר נשיא". ד"ה ת"ל ואת - ששינה בהילוך לשונו וכו' - ע"ע לעיל לט: תוד"ה ונסלח.

תוס'

ד"ה דבראי - וא"ת הא אמר ר"ע לקמן וכו' - צ"ע דהכא שעיר נשיא דהוי חטאת לכו"ע דמים שנכנסו פסולין ואמאי תלה קושיתו ותירוצו בר"ע - לש"ז בשלו"ר, ועי' חי' רא"ל מאלין סי' כא. ט. ד"ה לימד - לעיל פרק בית שמאי - נסמן דף מ: וצ"ל מ., ועי"ש שדריש מכן יעשה. ושם פירשנו - דף מ. ד"ה לסמיכה. ד"ה ומה - וי"ל דסמיך וכו' - עי' עול"ש בביאור התוס', ועי' תירוץ הר"פ בשטמ"ק (ע"ב).

דף נב:

גמ'

אותה שניתן דמה למעלה וכו' - לעיל י: איכא דרשא אחרת, ועי' תוד"ה אותה. למדנו וכו' שאם נתנן במתנה אחת כיפר יכול אף הניתנין למעלה שנתנן למטה - הקשה בשטמ"ק וכי מה ענין מתנה אחת כיפר לנתנן למטה עי"ש, ועי' חי' רא"ל מאלין סי' כג. א. מה דמים האמורים למטן שנתנן למעלן לא כיפר - אף למ"ד שלבמ"ק כמקומו דמי (לעיל כו:) מ"מ לא שרי באכילה - ראמ"ה. ועי' ליקוטי הלכות לעיל סוף דף כז., וע"ע מש"כ על תוד"ה אותה. א"ל רבא א"ה תיתי מק"ו וכו' - עי' חי' רא"ל מאלין סי' כג. ב. בסברת רמב"ח. מביא פר אחד [נדצ"ל אחר] ומתחיל בתחילה בפנים - מבואר דמתנות הראשונות בטילות וחוזר ונותן לצורך השירים, וזה סותר לכאורה לדברי התוס' לעיל מב. ד"ה כגון בביאור הגמ' דמשכח"ל בד' פרים וד' שעירים - עי' חי' רא"ל מאלין סי' כג. ג., וע"ע שפ"א.

רש"י

ד"ה שירים - וה"ק אם כיפר מה שאמור בענין וכו' - עי' שפ"א בע"א. במתני' ד"ה שחיטתן בצפון - שהרי למדנו בבנין אב וכו' - לעיל מח: זה בנה אב לכל החטאות וכו'.

תוס'

ד"ה אותה - ולא שייכא כאן ההיא דשמואל וכו' - ברה"ז נקט דקאי אדלעיל בתוס' והקשה דהיינו הך דשמואל. וצ"ק מפרש דהוא ענין בפ"ע דמדקאמרה סוגיין מאין באת להכשיר מכלל שנאמר ודם זבחיך ישפך ולא קאמר כדשמואל דכיון שהגיע למזבח נתכפר ש"מ דלא סברה סוגיין כשמואל, וע"ע שפ"א. והח"נ מפרש דר"ל למסקנא דלעיל לח: נמצא דשפיר דרשינן דאותה ממעט אף כפרה והיינו דלא כשמואל, וע"ע ביאור מרומי שדה, ועכ"פ לשיטתם מחוורת יותר הגירסא "לא ס"ל כאן דשמואל". אמנם עי' זבח תודה (כו. ד"ה ואת הניתנין, כז. ד"ה היינו-אליבא דשיטת הר"מ) דשמואל לא מיירי בחטאת דבעינן מתן קרנות ובהא מודה דשלבמ"ק דמי, ולפי"ז א"ש הגירסא שלפנינו דלא "שייכא" כאן דשמואל, ושאר מפרשים דאין מפרשים כך דעתם מתאמת לשיטת הגרי"ז שם בסוגיא דבכל קרבנות קאמר שמואל. ד"ה מה - ותימה וכו' - עי' תירוץ שטמ"ק מהר"פ, וכעי"ז בצ"ק. ד"ה תאמר - תימה ולילף מעולה"ע שסופן למטה - עי' תירוץ חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' מה'. ומיהו היא גופה וכו' - עי' לקמן סה: תוד"ה הבדיל ודף סו. תוד"ה למטה שגם הקשו כעי"ז, ועי' שטמ"ק מהר"פ כאן, וע"ע שפ"א.

דף נג.

מתני'

ונאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה - טעם וסברא בהא שקדשי קדשים נאכלין לכהנים אפי' בעלי מומין ולא לנשים - עי' במשך חכמה פרשת קרח (עה"פ קדש קדשים לך).

גמ'

וטובל באצבעו הימנית - אם שינה ונתן דם חטאת לקרנות בכלי ולא באצבע פסולה - כ"כ החזו"א סי' יח. ג. והחזון יחזקאל זבחים ו. ג., אמנם שאר קרבנות שנתנם באצבע ולא בכלי לדעת החזו"א פסולין והחזון יחזקאל מצדד שכשרין, ועי' משמר הלוי כאן סי' כח' ובתמורה סי' כו', וע"ע מנח"א ח"ב עמ' מב'. ומחטא ויורד - כתב החזו"א (או"ח יומא קכו. לח.) דמשמע מהרש"י יומא נח: ד"ה התחיל דדוקא מתן חטאת פנימית על הפרוכת הוי בהזאה אבל מתן דם הקרנות בין בפנימית ובין בחיצונה הוי בנתינה, אבל מהרמב"ם מעשה"ק ה. יב. ויוהכ"פ ד. ב. משמע דגם מתן דם הקרנות בפנימיות הוי בהזאה. ה"ק מצוה בחודה - לכאורה משמע דדוקא למטה מן הקרנות מצוה לכו"ע בחודה אבל בקרנות לא וכפירש"י לעיל דכל מקום שבה קרוי קרן, אבל הרמב"ם מעשה"ק ה. ז. כתב סתמא דמצוה בחודה משמע בכל מקום ואפי' לראב"ש - עי' קר"א וח"נ, ועי' זבח תודה ד"ה מצוה בחודה דנסתפק בזה. ראב"ש אומר וכו' אלא על גופה של קרן - עי' חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' 90 ד"ה והנה. על גופה של קרן - האם בנתינה בגופה של קרן אפשר ליתן אפילו למעלה בראש הקרן, לכאורה הוא פלוגתת רש"י ותוס' - עי' לקמן נד: בסוף תוד"ה ומלאו, ומש"כ שם. חוט של סיקרא חוגרו באמצע וכו' שנאמר והיתה הרשת עד חצי המזבח - א) משמע לכאורה דבמשכן שהיה הרשת לא היה צריך לחוט הסיקרא, אולם בברייתא דמלאכת המשכן פי"א מבואר בהדיא דהיה חוט הסיקרא גם במשכן, וראה בספר רינת יצחק פרשת תרומה (כז. ה.) שביאר למאי היה נצרך גם חוט הסיקרא, וראה עוד בהעמק דבר שמות כז. ד. שביאר עפ"י התרגום יונתן מה היה תפקידו דהמכבר במזבח שבמדבר שלא נצרך לדורות. ב) בקובץ אהלי חיים עמ' פו' הביא (מכתבי תלמידים) דהגר"מ הלוי סאלאוייציק שליט"א חקר האם כל עיקר דין למעלה ולמטה שיש במזבח נעשה ע"י חוט הסיקרא שהוא באמצע המזבח, או דמציאות חילוק מקומות דלמעלה ולמטה אינו תלוי כלל בהבדלת החוט אלא נקבע ע"י מציאות דחצי המזבח, והחוט הוא דין מסוים הנלמד מקרא דבעינן חוט לעשות מחיצה לדמים ומקומו הוא באמצע המזבח, עי"ש שהאריך בהוכחות, ולכאורה מבואר כמ"ד השני מהברייתא דלעיל דבמשכן אף שהיתה הרשת היה נמי חוט הסיקרא.

רש"י

ד"ה לזכרי כהונה - דכתיב הכהן וכו' לאפוקי נשים וכו' ובויקח קרח וכו' - צ"ע מה צריך לדרשות הללו הא בהדיא כתיב בפרשה זו (ויקרא ו. כב.) כל זכר בכהנים יאכל אותה - עי' צ"ק ,ח"נ, עול"ש, תוספ"ק, וראש המזבח (שלו"ר). ד"ה עד חצות - להרחיק אדם מעבירת כרת - עי' קר"א. ד"ה אמה אילך - לאיזה רוח שירצה - עי' זבח תודה שדן איך יתקיים בזה דין סביב, וע"ע משמר הלוי סי' פד'. ד"ה וחומר - מושך את הדם שבאצבע וכו' - הרמב"ם מעשה"ק ה. ז. כתב דסומך בגודלו ובאצבעו, ועי"ש רדב"ז ומהר"י קורקוס, ועי' רש"ש בביאור פירש"י והרמב"ם, וע"ע תורת הקדשים (בליקוטי הלכות) אות מ'. ד"ה הרשת - וגבוה עד חציו של מזבח - עי' מש"כ לקמן סב. על רש"י ד"ה והכתיב. ד"ה קסבר - פתח ההיכל קאי - כלומר כל המזבח מחוץ לפתח ההיכל לבר מאמה של יסוד דרומי שבו הוא פוגע ביציאתו, @18אי נמי בצפון העזרה קאי - @19כלומר צפון העזרה מתחיל מאמצע הפתח נמצא המזבח כולו בצפון הפתח, ורגיל הכה"ג לצאת באמצע הפתח ופוגע ביסוד דרומי, @18ואית דגרס וכו' - @19הוא ל"א בגמ'.

תוס'

ד"ה כוליה - וכלשון זה אחרון נראה וכו' - לישב פירש"י י"ל דנקט פירוש קמא כלפי מקדש ראשון שהיה חסר ד' אמות מן הדרום (עי' לקמן סא: ובתוד"ה ארבע) ולא היה כנגד הפתח אלא אמה של יסוד, ועי' מקד"ד סי' לב. ג. (ד"ה יש לעיין) שהניח בקושיא היכי עבדי במקדש ראשון מערכה של קטורת וכקושית תוס' על פירש"י.

דף נג:

מתני'

העולה ק"ק וכו' וטעונה הפשט - רק בעולה נקטה המשנה דטעונה הפשט ולא נזכר דין הפשט בשאר קרבנות, ועי' מש"כ בזה משמר הלוי כאן סי' קמז' ובתמורה סי' פ', וע"ע מקד"ד סי' יז. ט. ד"ה אמרינן. וע"ע מש"כ לקמן ריש דף קג:

גמ'

ושמואל אמר מתנה אחת כמין גמא - א) כן פסק הרמב"ם מעשה"ק ה. ו. ועי' כס"מ רדב"ז ומהר"י קורקוס, וע"ע שפ"א הא הלכתא כרב באיסורי. ב) עי' זבח תודה שכתב דאפשר דגם לשמואל אי עביד כרב יצא ויתכן דשפיר טפי למיעבד כרב, אמנם הטה"ק (לקמן נה. על תוד"ה אלא) כתב דדוקא נותן כמין גמא ואסור ליתן בפיסוק מתנות. ובנתיבות הקודש נסתפק אי מהני דיעבד כשנתן וחזר ונתן ומייתי מהגרי"ז עפ"י הירושלמי דכשר דיעבד. אמרת עולה טעונה יסוד וקרן מזרחית דרומית לא הי"ל יסוד - בגדר דין זה דעולה ושאר קרבנות הנתנין למטה טעונין כנגד היסוד - עי' בחי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק עמ' 72 וכן בחי' הגרי"ז [נא. ד"ה תן יסוד, ודף י: ד"ה והנה בגמרא] שהאריך לבאר דאין זה תנאי בהכשר מקום הנתינה במזבח אלא דיש דין נתינה ליסוד אף בתחילת זריקה וחל שם יסוד בזריקה דלמטה מחוט הסיקרא. והנה עי"ש שיסד דבריו על סמך הרמב"ם פיהמ"ש בפרק קדשי קדשים אבל בפירש"י משמע טעם אחר בהא דעולה דמה ניתן למטה - עי' מש"כ על רש"י לעיל י. ד"ה שכן דמה, וע"ע שהאריך בענין זה בחי' רא"ל מאלין סי' כא'. עולה טעונה יסוד וקרן מזר"ד לא הי"ל יסוד - הבנין שלמה (ח"ב קדשים סי' יא') הביא מכאן ראיה דאף במזבח דמשכן לא היה יסוד בדרום ובמזרח, דאי היה יסוד מאי מייתי ראיה מקרא דמיירי במזבח דמשה, וציין לתוס' יומא יב. ולעיל סוף נא: שכתבו דאף למ"ד לא נתחלקה ירושלים לשבטים הכי גמרינן שלא היה שם יסוד, וע"כ לפי שעשו כתבנית מזבח של משכן שלא היה שם יסוד במזרח ודרום, אכן צ"ע לתירוץ קמא בתוס' סא: ד"ה ארבע דבבית ראשון [וכן במשכן] היה יסוד לקרן דרומית א"כ מאי מייתי ראיה מקרא דמשכן - ראה בזה בתורת הקודש ח"א סי' ל. ב. מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה - האם גם בבית ראשון היה כך - עי' לקמן סא: תוד"ה ארבע, ושטמ"ק שם. רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה וכו' - ביומא דף יב. מוקמינן לה כתנאי אם ירושלים ומקום המקדש נתחלקו לשבטים או לא, ובביאור יסוד מחלוקת זו ונפק"מ בזה - ראה בחי' מרן רי"ז הלוי בקונטרס על יומא עמ' 16. רצועה היתה יוצאה וכו' ונכנסה בחלקו של בנימין - עי' לעיל נא: סוף תוד"ה תן לה, ובתוס' יומא יב. ד"ה ירושלים, וראה עוד מש"כ לעיל נא: על סוף התוס' הנ"ל.

רש"י

במתני' ד"ה שתי מתנות - בא לו לקרן מזרחית צפונית - טעם דקרן מזרחית צפונית תחילה מבואר ביומא דף טו: דהעולה בכבש וכל פניות שפונה אינו אלא לימין וא"א ליתן בקרן דרומית מזרחית שאין לה יסוד לפיכך נותן בצפונית מזרחית. ועי"ש פירש"י דאף דעולה לכבש רק בחטאת אפ"ה בכל הדמים מתחיל להקיף דרך דרום, ועל דרך זה פי' המפרש בתמיד דף ל: אבל בפי' הרא"ש בתמיד שם כתב דמתחיל בקרן מזרחית צפונית לפי שהוא מקום לשחיטה [פי' דק"ק שחיטתן בצפון וקרן זו הסמוכה ביותר למקום השחיטה], וכנראה שהיה קשיא ליה קושית הרש"י, אבל צ"ע שהוא נגד סוגית הגמ', ונראה שהוא מפרש כפי' התוס' ביומא דף טו: ד"ה ניתיב ברישא, ודו"ק. ד"ה דאמר - אמה במזרחו אמה בדרומו על כל האורך - משמעות לשונו דהמזבח היה נאכל אמה ע"י חלקו של יהודה וצ"ב. בסוף הדיבור - נמצא יסוד לג' קרנות כזה - עי' בליקוטים מהריטב"א ביומא טו: שהביא פירוש מן הגאונים שלכל המזבח היה יסוד חוץ מקרן מזרחית דרומית ממש אמה מכאן ואמה מכאן, וכתב הריטב"א שדברי רש"י עיקר, וכן בשיח יצחק שם דחה דבריהם, וע"ע טה"ק שהאריך בזה.

תוס'

ד"ה וסימניך - ונראה כדגרסינן בס"י וכו' - ולפי"ז שפיר גרסינן כלפנינו בגמ' "כרבי" (ודלא כהגהת ש"נ א') כלומר התלמידים שנו בדר' ישמעאל כר' שמעון. ד"ה העולה - והלא כל הדמים טעונין וכו' לפירוש הקונטרס - כלומר לפירש"י ילפינן מהתם כל הדמים, דלפי' ה"ר חיים בתוס' נא: ילפינן רק עולה, ולפירוש אחר שם קאי אתחילת דמים וכלל לא על שירים. ותירץ ה"ר משה וכו' וזימנין דלית בה שירים - א) כן משמע דעת רש"י דאין מצוה לשייר שירים - לעיל לז. ד"ה מנין, ודף נא. ד"ה אל יסוד - זבח תודה, רש"ש. ובחי' הגר"א הנדפס במשניות סוף קדשים כתב בשיטת רש"י עפ"י התו"כ-דבכל הזבחים אין מצוה לשייר לבד מחטאת, ועי' מנח"א עמ' קצא'. וע"ע חי' רא"ל מאלין סי' כ' דתלי פלוגתא זו אי מצוה לשייר שירים - בחקירה אם שפיכת שירים ליסוד הוא מדיני הקרבן דטעון נמי מתן יסוד או שהוא דין על שירי הדם גרידא עי"ש, וע"ע מרומי שדה. ב) דעת ה"ר אפרים (עי' בראב"ד בפירושו למסכת תמיד פרק לא היו כופתין-הו"ד במלאכת שלמה, ובליקוטים נג.) דעולה וכל הזבחים לבר מפרים ושעירים הנשרפים א"צ שפיכת שירים מדלא קתני להו בסדר המשנה. ג) האם בבכור מעשר ופסח איכא דין שפיכת שירים - עי' מש"כ על רש"י לעיל ריש לז. וה"ר יעקב מאורלינ"ש פירש - ע"ע שטמ"ק מהר"פ, וע"ע מש"כ תוי"ט. ד"ה קדשי קדשים - אבל יוצא ומעילה ניחא דקק"ל לא מיפסלי ביוצא - התוי"ט על משנה זו פליג דקק"ל נמי מיפסלו ביוצא חוץ לחומת העיר, וכתב הרש"ש דכונת רש"י ותוס' דלא מיפסלו ביוצא חוץ לחומת העזרה, וע"ע תוי"ט במנחות פ"ג מ"ג. ד"ה משום - תימה וכו' גבי זבחי שלמי ציבור - (מתני' לקמן נד:), ועי' תירוץ שטמ"ק וכעי"ז בצ"ק,וע"ע ח"נ. ד"ה נאמר - הא דאצטריך לעיל לאקושי חטאת לעולה - פי' אמאי אצטריך לעיל מח. היקשא תיפו"ל מגז"ש דהכא, ועי' לעיל מח. תוד"ה דכו"ע. מה שאין כן בעולה - הוא דעת חכמים במתני' לקמן פא: והובא לעיל י: ד"ה מה להלן - תימה וכו' - עי' תירוץ שטמ"ק מהר"פ, וע"ע מצפ"א על רש"י ד"ה ונאמר, ראמ"ה, ושפ"א.

דף נד.

גמ'

לפיכך זכה ונעשה אושפזיכן להקב"ה - שקה"ק והארון נתון בחלקו - רש"י יומא יב. מגילה כו. סוטה לז., ועי' מהרש"א. ואי אמרת לא הו"ל יסוד באוירא בעלמא הוא דקא עביד - עי' פירש"י ותוס', והאם פירכת הגמ' אף ללוי לקמן דסבר דהיה יסוד בבנין אלא שלא היה מקודש לדמים - ראה בתורת הקודש ח"א סי' ל. ב. מאי לא הו"ל יסוד רב אמר בבנין לוי אמר בדמים - בתורת הקודש (ח"א סי' ל') ביאר מחלוקתם דלרב כל שאינו בחלקו של טורף אין עליו שם מזבח כלל ולכן לא היה לו יסוד בבנין, אבל לוי סבר דיש עליו דיני מזבח אלא דאינו מקודש לדמים הלכך היה שם יסוד, ונפק"מ-דללוי נחשבת השחיטה עליו כשחיטת צפון כדין שוחט על המזבח דלקמן נח., ובמקד"ד סי' ז. א. (ד"ה ובשוחט) נסתפק בחקירה זו - עי' מש"כ לקמן נח. בגמ' ד"ה אילימא (אות א'), וע"ע בתורת הקודש הנ"ל אות ה' דנפק"מ עוד דללוי איכא גם קדושת מזבח על היסוד הזה לקדש פסולין דעלו לא ירדו. [בענין זה עי' מש"כ לקמן פז: על תוס' ד"ה עולת העוף]. ת"ש נמצא פורח על אמה יסוד וכו' - צ"ע דאין זה לא משנה ולא ברייתא אלא הוא תירוץ הגמ' לקמן סוף סב: - רש"ש, ועי"ש לש"ז על תוד"ה שתין (שלו"ר בחידושים). ומביא חלוקי אבנים מפולמות - פי' אבנים חלקות מששת ימי בראשית כגון חלוקי אבנים מן הנחל ושבחול הים דהא אבן שלימה כתיב ואסור להניף עליה ברזל - עי' תוס' סוכה מט. סוף ד"ה שכל, [ויש לפרש מפולמות-לחות, דהיינו מן הנחל ושפת הים]. וראה בזבח תודה שנסתפק אם דוקא באבנים הבולטות לחוץ פוסל פגימה או אף במובלעות בתוכו. ומביא מלבן וכו' וגובהו ג' אמות וכו' והוא מקום המערכה - מכאן מקור להרמב"ם בית הבחירה ב. ח. שכתב דגובה מקום המערכה הוא ג' אמות, [ועי"ש השגת הראב"ד ובכס"מ], והיינו דמפרש דמן הסובב ולמעלה חשיב מקום המערכה - עי"ש חי' מרן רי"ז הלוי. וכן נקט המשך חכמה פרשת תרומה (שמות כז. א. עה"פ ועשית את המזבח) דה"ט דלר' יוסי דגובה המזבח י' אמות כתבה התורה "ושלש אמות קומתו" דהיינו משפת סובב ולמעלה (לקמן ס.), וכן התוס' כאן ד"ה רב אמר נקט דהקפידא שהמזבח יהא רבוע הוא רק למעלה במקום המערכה.

רש"י

ד"ה קוניא - ניתוך אבר - עי' תוס' ע"ז דף לג: ד"ה קוניא-דפליג.

תוס'

ד"ה ואי אמרת - וקשה דא"כ הו"ל לאקשויי ממתני' דק"ק - הח"נ תירץ דבאמת מקשה מהך מתני' אלא ששנאה בקיצור, וע"ע קר"א. ומפרש ה"ר חיים דודאי גרסי' ליה - הקשה הקר"א לפי' ה"ר חיים הא בהדיא תניא לקמן סה. ונמצה דמו כולו - הרי דכל הדם במיצוי וליכא שירים, והגרי"ז תירץ דס"ל כפי' הראב"ד לתו"כ בביאור הדרשא דלקמן - עי' מש"כ בגמ' לקמן סה. בשם המנח"א, וע"ע פניני הגרי"ז סי' לד'. ועשו כמין בליטה ועל אותה בליטה היה שופך שירים - לפירוש ה"ר חיים חשיבא יסוד ולפירש"י קיר המזבח מיקרי, וע"ע תוס' לקמן פז: ד"ה עולת העוף. ומיהו קשה דא"כ היכי ממעט הכא עולה - לעיל נג: אמרת עולה טעונה יסוד וכו', @18משום דטעונה יסוד לענין דמים העליונים - @19תמוה הא עולה ניתנת למטה וכבר קאמר לעיל דלענין דמים הניתנין למטה לא חשיב יסוד - עי' ח"נ שפ"א עול"ש וטה"ק. ונראה לר"ת דפריך ממליקה עצמה וכו' - רש"י דלא פירש סברא פשוטה זו-שמעתי די"ל דסבר כיון דהכהן קאי על הסובב אף שעושה אותה אמה למטה מרגליו ידו בתר גופו גרירא וחשיב שפיר באויר מזבח דבנימין, וע"ע מש"כ טה"ק בסברת הרש"י, ודבריו צ"ב. דבעי בראשו של מזבח דומיא דהקטרה כדלקמן - דף סה. ומיהו למ"ד וכו' נראה דמליקה נמי לא מהניא התם - פי' באויר יסוד אלא בעינן דוקא ראש המזבח דומיא דהקטרה והיינו באויר סובב הסמוך לראש המזבח מקום ההקטרה, @18והכא איירי למ"ד עושין מערכה ע"ג סובב - @19וא"כ מליקה נמי בקיר הסובב דהוא אויר דיהודה - ח"נ. ד"ה רב - למעלה במקום המערכה הוי רבוע - עי' מה שהקשה המקד"ד סי' א. ד. ד"ה והנה, וע"ע מש"כ בגמ' כאן ד"ה ומביא מלבן. ד"ה מפולמות - לכאורה טפי הו"ל לאתויי מחגיגה דף יב. "בהו אלו אבנים המפולמות", אלא מייתי ראיה דלישנא דמפולמות היינו לחות כההיא דביצה.

דף נד:

גמ'

מלמד שביהמ"ק גבוה מכל א"י וא"י מכל הארצות - המציאות מוכחת לכאורה לא כך - עי' שו"ת חת"ס יו"ד רלד' בביאור ענין זה. לא הוו ידעי דוכתיה היכא - כאן מבואר שכבר בימי שמואל נודע לדוד מקומו, ובדברי הימים (א. כא. כח.) איתא דעד סוף ימי דוד שאמר לו גד החוזה דמקום המקדש בגורן ארנן לא הוה ידע - עי' ריעב"ץ. סבור למיבניה בעין עיטם דמדלי - גבוה מקרקע עזרה כג' אמה - יומא דף לא. אמרי ניתתי ביה קליל - כן גרס גליון בשטמ"ק עי"ש, ודבנ"ח גרס ניחתי ביה. אם אתן שנת לעיני וגו' - בשטמ"ק פי' דא"א לידור בזה אלא ר"ל אם אתן שינה לעיני באהל ביתי, אמנם הרד"ק מפרש אם אתן שנת קבע לעיני (שלו"ר).

רש"י

במתני' ד"ה ונאכלין - דכתיב וכו' לכל אשמם - לכאורה הו"ל לאתויי קרא דקדים בפרשת צו במקום קדוש יאכל - עי' צ"ק ותוספ"ק.

תוס'

ד"ה אבנים - תימה וכו' - בביאור קושית תוס' ותירוצו עי' טה"ק, וע"ע משל"מ ביה"ב א. טו. דבבית שני הוה שמיר - במנ"ח מצוה צה. ו. הוכיח דשיטת הרמב"ם והרמב"ן דלא היה שמיר בבית שני, ובהערה הוסיפו דכן דעת שיטה לא נודע למי והמאירי בקידושין דף לא. ועוד יש להביא ראיה וכו' מעובדא דדמא בן נתינה וכו' - דעת הרמב"ן פר' תרומה (כה. ז.) דרק לאבני החושן היה נצרך שמיר דבהן כתיב במילואותם, אבל לאבני האפוד לא היה צורך אלא היה חורץ בהן, ולפי"ז נדחית הראיה מדמא בן נתינה דלעולם אפשר שלא היה שמיר בבית שני ובקשו חכמי ישראל ממנו אבנים לאפוד שא"צ בהן לשמיר - רש"ש גיטין סח. בסוף הדיבור - ומיהו קשה וכו' - עי' תירוץ ראמ"ה, ועי' חזו"א. ד"ה ומלאו - הו"מ לאתויי מתני' דמסכת מידות - התוס' מפרש כיש מפרשים בשטמ"ק דמיירי בקרנות של יסוד המזבח ששם נותנים הדמים. ותימה לפירושו וכו' אלא כנגד חודה מבחוץ - תמוה דראב"ש דסבר לעיל נג. שנותן על גופה של קרן הא לכו"ע א"צ חודה של קרן - ריעב"ץ ותוספ"ק, [ועי"ש נג. בגמ' ד"ה ה"ק-מה שכתבתי דמבארים בדעת הרמב"ם], ועי' צ"ק ותוספ"ק (שלו"ר) בישוב פירש"י.

דף נה.

גמ'

מה עולה ק"ק אף זבחי שלמי ציבור ק"ק - עי' לעיל נג: תוד"ה משום.

מתני'

שחיטתן בכל מקום בעזרה - הקשה התוי"ט מאי שנא דבכל משניות דלעיל נקט נאכלין לפנים מן הקלעים והכא תני לישנא דכל מקום בעזרה, ועי' רש"ש ושפ"א. ונאכלין בכל העיר - כתב הקרית ספר ביה"ב פ"ז דמדאוריתא כל עיר מוקפת חומה הויא מחנה ישראל ואפשר לאכול שם קק"ל אי לאו דאיכא הפסק בין ירושלים לעירות מוקפות חומה ונפסל ביוצא. וראה בזרע אברהם סי' א. ג. ושם סי' ב' אות מב-מג שכתב ציורים דמשכחת לה עפ"י הקרית ספר אכילת קדשים במוקפות חומה ושלא יבוא לידי פסול יוצא, עי"ש שהאריך בענין זה. אולם הרמב"ם ביאמ"ק ג. ח. כתב דרק בירושלים מצורע שנכנס לוקה ולא בשאר הערים מוקפות חומה-משמע דלא חשיבי מחנה ישראל כירושלים, ועי' זכרון שמואל סי' עט', וע"ע שדן בענין זה בזרע אברהם סי' ח' אות יט' והלאה. ונאכלין וכו' לכל אדם - א) הצל"ח בביצה דף יט: נסתפק אם ישראל באכילת שלמים יש קיום עשה דאכילת קדשים, ודעת הרמב"ם בסה"מ עשה פט' משמע דרק כהנים בקק"ל איכא קיום עשה ולא אכילת בעלים בקק"ל. והמנ"ח מצוה קב. א. הוכיח מפסחים דף נט. ורש"י שם דמקיימין עשה, ועי"ש שהוכיח כן דעת הרא"ש והרמב"ן, וע"ע ליקוטי הלכות בפסחים ריש פרק תמיד נשחט, חזון יחזקאל זבחים י. ד., חי' הגרי"ז סוף פ' דם חטאת לקמן צג: ובמנחות כא:, אבי עזרי מעשה"ק י. א., וברכת כהן סי' מב'. ב) ע"ע במנ"ח שם שכתב דאכילת קדשים הוי כפרה רק באכילת כהנים בק"ק ולא אכילת בעלים בקק"ל, ועי' מש"כ בזה לעיל ו. על תוד"ה והלא. ג) לענין דין למשחה לגדולה באכילת שלמים עי' מש"כ לעיל כח. ד) במנ"ח מצוה קמא. ז. דן האם הבעלים גם לא זוכין ולא זכאין לאכול בשר השלמים קודם הקטרת האימורין, ובצל"ח ביצה דף כ: הביא להוכיח מתוס' ורמב"ם דה"ה לבעלים נאמר דין זה, וע"ע או"ש מעשה"ק ד. ב. וכן שם פ"ט הל' יא' שגם כתב הכי, [וכן מפורש ברש"י ב"ק יג: ד"ה ניזק אוכל בשר, וברש"י קידושין נב: ד"ה משלחן גבוה, ובתוס' ביצה כ:, ובפי' הרא"ש נדרים יא: - מהספר כנפי יונה], והאריך בענין זה במשמר הלוי תמורה סי' לט'. ה) לענין שיעור מצות אכילת קדשים אי בעינן כזית, וכן האם קיים המצוה באכילת חי ושלא כדרכו או בלא כונת המצוה - עי' מש"כ לקמן על מתני' צ: עוד הרבה פרטי דינים בענין אכילת קדשים. נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם - צ"ע פשיטא דבניהם אוכלים דמה לי אבות או בנים, ואולי קמ"ל אפי' קטנים דס"ד כיון דלא חזו לעבודה לא אכלי כדלקמן צט. וברש"י ד"ה קטן - שפ"א, וע"ע נתיבות הקודש בזה. וכתב המנ"ח מצוה קב. א. דקיום מצות האכילה היא דוקא בכהנים אבל נשים עבדים וקטנים יש להם רשות גרידא ולא מצוה, וכן כהנים עצמן רק שהיו ראוין לעבודה בשעת הקרבה ולא אותן שאוכלים ואינם בכלל חלוקה (מתני' צח:) דיש להם היתר אכילה גרידא ולא קיום מצוה. [אמנם נראה דלדעת בית הלוי דגדר אכילת קדשים אינה מצוה על הגברא אלא שהבשר יהא נאכל, וא"כ מסתבר דהמצוה הוי על כל האוכלין בפועל – עי' מש"כ לקמן צ: בקובץ דינים בענין אכילת קדשים אות ד'].

גמ'

ת"ר את חזה התנופה וכו' - האי קרא במילואים כתיב ואיך ילפינן דורות משעה - עי' מצפ"א, ומש"כ לקמן נו. על תוד"ה קדשי. הדר כתיב במקום טהור אפקיה למחנה ישראל - איכא עוד קרא דבעינן מחנה ישראל "ואכלתם שם לפני ה'" דפרשת ראה, ועי' חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' ראה (ד"ה והנה מצינו) למאי אצטריכו ב' קראי. וראה עוד בתורת הקודש ח"א סי' לו' אות ה' והלאה-מה שביאר בגדר דרשת אביי דדין אכילת קדשים תליא בדין דמקום טהור, ועע"ש אות ח' שביאר סברת רבא לתרצו מקושית הגמ' לקמן.

מתני'

ונאכלין וכו' לשני ימים ולילה אחד - דעת הרמב"ן בפירושו עה"ת (ויקרא ז. טז.) דעיקר מצותו להיאכל ביום זבחו רק אם נותר למחרת יאכלנו, וכתב האו"ש (מעשה"ק י. ו.) דדבר זה תליא בפלוגתת ראשונים עי"ש. ועע"ש דלדברי הרמב"ן אתי שפיר דלא עשו חכמים סייג בקדשים הנאכלין ל-ב' ימים לאוכלן רק עד חצות היום כמו שעשו לנאכלין ליום ולילה, והיינו לפי דבלא"ה עיקר מצותן רק ביום הראשון. ובספרו משך חכמה בפרשת צו (עה"פ לא יניח ממנו עד בוקר) ביאר באופן אחר דאזהרה מפורשת מצינו רק בנאכלין ליום אחד, דאילו לשני ימים לא שכיח שיניחו הבשר מפני שטעמו פג, ומשו"ה לא עשו סייג לנאכלין ל-ב' ימים לפי שלא נכתב בהם לשון לאו.וע"ע טעם בזה שכתב תוס' לקמן נז: ד"ה להרחיק. ועוד בדעת הרמב"ן עי' במנח"א ח"ג עמ' פז'. וע"ע רש"ש בברכות דף ט. שהביא מתו"כ פרשת צו דמצוה לכתחילה לאכול מקצת ביום הראשון ובדיעבד אף אם נותר כולו יאכל ביום השני.

גמ'

לא נאמר הכתוב אלא להכשיר צפון - עי' תוס' לקמן נח. ד"ה כולו. שיכול והלא דין הוא וכו' - עי' רש"ש בביאור ק"ו זה.

רש"י

ד"ה ועל זבחי - שאין קרבן יחיד טעון כלי שיר וכו' - עי' קושית חש"ל. ד"ה קדשי קדשים - נפסלים בטבו"י וביוצא - עי' לעיל נג: תוד"ה קדשי. ד"ה קדש איקראי - וגבי שלמי ציבור וכו' כמאן דכתיב ק"ק דמי - עי' שטמ"ק מהר"פ. ד"ה טהור - מחנה ישראל במדבר כל דגל בתוך אסיפת דגלו - כעי"ז ברש"י לקמן קיב: ד"ה קדשים קלים, והוא חידוש גדול וצ"ע מנ"ל הא בפשטות כל דגליהם יחד הוי מחנה ישראל - רש"ש, שפ"א. ובספר רנת יצחק (במדבר ב. ב.) כתב דכונת רש"י לאפוקי מקומות הפנויין בין המחנות שאין עליהם תורת מחנה ישראל אבל ודאי בתוך המחנה יכולין כל הדגלים לאכול עי"ש. ועוד אפשר לפרש עפ"י המבואר ברמב"ם ביה"ב ז. יא. ובקרית ספר שם-דמחנה ישראל חלוק ל-ד' מחנות, וכונת רש"י דאסור להוציא ממחנה למחנה בתוך מחנה ישראל גופו משום דמיפסל ביוצא. והנה דעת הרמב"ן עה"ת איפכא (דברים יב. ח.) דבמדבר אוכלין אותן בכל מקום שירצו ומשמע אף מחוץ למחנה ישראל, ועי' הגהות רצ"ה ברלין לקמן קיב: ויש לעיין דלכאורה הרמב"ן סותר שיטתו, דבשמות כד. יא. עה"פ ואל אצילי בני ישראל וגו' ויאכלו וישתו-כתב הרמב"ן שאכלו השלמים בתחתית ההר לפני האלוקים וכו' כי השלמים טעונין מחיצה ונאכלין בירושלים לפנים מן החומה וכו' וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר לא במחנה עכ"ל, הרי מפורש דעתו שאף שלמים במדבר היו טעונין מחיצה, גם צ"ע הרי קודם מתן תורה היה שאז הוא שעת היתר הבמות וקק"ל נאכלין בכל מקום, אמנם זה י"ל דהרמב"ן לשיטתו דכל אותה פרשה היתה לאחר מתן תורה ודלא כרש"י, ושוב מצאתי שהמשך חכמה פרשת ראה שם (עה"פ לא תעשון) כתב דהרמב"ן לא קאי אליבא דהלכתא עי"ש.

תוס'

ד"ה מה עולה - וא"ת עיכובא מנ"ל - עי' תירוץ יפ"ע בגמ' עפ"י התו"כ. אם לא נאמר דס"ל כר"פ - עי' צ"ק. ד"ה אלא - כדקאמר רי"ש בעולה לעיל נג: - ועי"ש תוד"ה מה-שהקשה גם דנמעט מאותה, ועי' עול"ש. כיון דאיתקש אין לנו לשנות מעולה - הוא תירוץ על הכל דהואיל והוקש נמי לעולה אין לנו למילף מהיקש לחטאת רק מה שלא סותר להיקש מעולה. ד"ה מה חטאת - תימה דלקמן וכו' - עי' תוס' ריש צח. וא"ת כיון דאיתקש וכו' - עי' תירוץ מצפ"א. אבל לר' אליעזר קשה - פי' דפוסל נמי אשם של"ש וסבר דאותה דכתיב בחטאת לאו דוקא דהאיכא נמי פסח (לעיל י:), ובשטמ"ק מהר"פ כתב דלר"א באמת פסול שלא לשמה בשלמי ציבור, וכ"כ צ"ק, ונראה דתוס' לשיטתו במנחות ריש מח: דפליג אפירש"י דהתם דפירש דכבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן פסולין-היינו שלא לשמן.

דף נה:

גמ'

שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין - א) עי' לקמן דף סא. פלוגתת רש"י ותוס' אם שלמים דוקא או כל הקרבנות, ובסברת רש"י שדין זה נאמר רק בשלמים ולא בשאר קרבנות - עי' מש"כ לקמן סא. על רש"י ד"ה ושני מקומות. ובדעת הרמב"ם מעשה"ק ה. ה. - עי' מנ"ח מצוה קטו. כד., שפ"א בסוגיין, ואבן האזל מעשה"ק טז. יב., וראה עוד בתוס' יומא דף כט. שכתב דמליקת העוף וקמיצת מנחות ודאי לא נפסלין קודם פתיחת דלתות ההיכל. ב) עי' זבח תודה לפסק הרמב"ם דמקריבין קרבנות בזה"ז איך מתקיים האי דינא דפתח אהל מועד, וע"ע רשב"א שבועות דף טז. [ובהערת הרי"ד אילן שם]. ג) עי' שפ"א מנ"ל עיכובא לפסול הא לא שנה הכתוב לעכב. ד) לכאורה טפי הו"ל למינקט שלמים ששחטן כ"ז שדלתות היכל נעולות, אלא אורחא דמילתא נקט שהיו פותחין דלתות ההיכל בבוקר ושוב לא ננעלות עד הלילה - רדב"ז מעשה"ק ה. ה. ה) בטעם שצריך לשחוט כשפתח אהל מועד פתוח - עי' מש"כ המשך חכמה (ויקרא ג. ב.) על הפסוק ושחטו פתח אהל מועד, וראה עוד מש"כ לקמן סא. על רד"ה ושני מקומות (אות ב'). בזמן שהוא פתוח ולא שהוא נעול - עי' שטמ"ק שהקשה דתיפו"ל שנשחטו קודם תמיד של שחר ומשני דהיינו למצוה אבל פסול ליכא, וכן דעת התוס' לקמן פט. ד"ה כל התדיר. אבל בתוס' יומא כט: ד"ה אלא אפילו-דן דמלשון התוספתא משמע דפסול אף דיעבד, ובתוס' עירובין ב. ד"ה שלמים איתא תירוצים אחרים על קושיא זו. וכן בפי' הראב"ד סוף פ"ק דתמיד משמע דלמד שהוא לעיכובא ועי"ש מה שתירץ על קושיא זו, והנה בתירוץ אחרון שלו שם כתב דפסול הקרבה קודם תמיד של שחר הוא רק בהקטרת איברים ולא בשחיטה, ועי' מש"כ לקמן פט. על תוד"ה כל התדיר שכן משמע נמי שיטת הרש"י וכ"כ תוס' עירובין ב. הנ"ל בתירוץ קמא. וילון מאי - נראה דהיינו פרוכת שהיה פרוש שם - עול"ש עי"ש, וכ"ה בפירש"י עפ"י ש"נ אות יב', וכן מבאר בחי' מרן רי"ז הלוי (בקונטרס על יומא עמ' 40) ומישב הוא בזה את קושית השטמ"ק על רש"י דמאי משני דהוא עצמו נעשה כפתח פתוח, אלא הביאור שכך הוא עיקר דינו של הפתח שיהא שם המסך וא"צ לגול אותו בשעת השחיטה, עי"ש, והוא שלא כדברי המנ"ח מצוה קמא. ה. שכתב בדעת הרמב"ם דלכתחילה לא צריך לגלול הפרוכת בשעת שחיטה. גובהה מאי - הלח"מ מעשה"ק ה. ה. הניח בקושיא אמאי השמיט הר"מ בעיא זו, ונראה לפי דאין שום גובה אצל הפתח ואין מוסיפין על הבנין וליכא נפק"מ בבעיא זו - שפ"א. ועי' בנתיבות הקודש תירוץ הגרי"ז בשם הגר"ח, וראה עוד בקובץ אהלי חיים עמ' מז' בשם הגרי"ז (מכתבי תלמידים). מאי לאו דאיכא קמייהו ח' לא דגבהו נינהו ח' - נראה דבס"ד לא רצה לפרש כן לפי דכל השערים שם גובהן כ' אמה - פני"מ.

רש"י

ד"ה וחד לפסול - כגון לשכות ואפי' תוכן קדש - עי' שטמ"ק בע"א, ועי' זבח תודה ושלו"ר. ד"ה וחד להכשיר צפון - דמאי קדושתיה דצפון מדרום אלא דקביעות מקום בעלמא - כאן ברש"י משמע דאין בצפון קדושה מיוחדת ועי' מה שהקשה הרש"ש ע"ז, אמנם לגירסת הצ"ק הוא איפכא דאדרבה צפון קדוש משאר הרוחות, וע"ע מש"כ בזה לקמן קו. ברש"י ד"ה לצפונה. ד"ה הוא עצמו - דלצניעותא בעלמא עביד - עי' פירוש הר"פ בשטמ"ק וכ"מ בתוס', אבל דעת הרמב"ם משמע דלכתחילה צריך לגלול הפרוכת בשעת שחיטה - עי' מנ"ח מצוה קמא. ה. ד"ה שני פשפשין - וקסבר אולם נמי קרוי אהל מועד - כמ"ד לעיל יד. קדושת היכל ואולם חדא היא - תוס'. ד"ה פשפשין שאני - אלא לאכשורי בשמא - גירסת שטמ"ק (ש"נ יט') לאכשורי בשלמים, ורש"י לשיטתו לקמן סא. דרק בשלמים בעינן פתח אה"מ.

תוס'

ד"ה גובהה - ואין לומר משום דרואה פתח מלמעלה למזבח - פי' אף כששוחט סמוך למזבח רואה מעל המזבח חלק מפתח ההיכל שגבוה כ' אמה, [וצ"ע איך יתכן במציאות]. סבור שהיה הפתח גובה כ' אמה כדפריך בסמוך - עי' צ"ק מהיכא משמע, ועול"ש בע"א. וצ"ע דביומא וכו' - דמשמע התם דסגי ברואה חלק מהפתח, ועי' חי' מרן רי"ז הלוי הל' פרה אדומה עמ' 122 ד"ה והנה. ושמא היינו דוקא הזאה שהיתה מעומד וכו' - פי' לעולם סגי ברואה חלק מהפתח מיהו ה"מ בהזאה אבל שחיטה דמיושב [אולי לפי שצריך להתכופף לראש הבהמה שנתון בטבעת] אם שוחט כנגד גובה אין רואה כלום. והנה בהא דאיתא הכא דאפשר לשחוט מיושב צ"ע הא אין ישיבה בעזרה, ויש לישב כמש"כ השטמ"ק לעיל טז. וכן התוס' ביומא כה. דלצורך עבודה שרי. גם אין להקשות הא אין דרך שירות אלא בעמידה ,די"ל דשחיטה הרי לאו עבודה היא כדאיתא לעיל יד: ובעיקר קושית תוס' - עי' תירוצי הר"פ בשטמ"ק, צ"ק, ראמ"ה, ושפ"א, וע"ע תירוץ פני"מ וכ"כ המנ"ח מצוה קמא. ה. ד"ה שני פשפשין - ותימה גדול פירושו וכו' - אמנם בגיטין נד: פירש"י דהפשפשין היו פתוחין להיכל - עי' מליו"ט, ובזבח תודה כתב דרש"י כאן חזר בו מפירושו בגיטין (ש"נ אות מג'). ד"ה שנים לפר - תימה לי וכו' דהא איכא שני פרכות - דעת הרמב"ם דפרוכת הוי כוילון ולא חייצי - ראמ"ה, קר"א. וראה עוד בקובץ אהלי חיים עמ' מז' (מכתבי תלמידים) שהגרי"ז תירץ קושית תוס' עפ"י שדקדק מהרמב"ם שכל הכשר הלול הוא רק לענין דין פתח אהל מועד ולזה א"צ פתח ממש אלא כל שפתוח ומכוון כנגד ההיכל מהני, אבל התוס' כנראה סבר דהלול קטן מהני גם לדין דבעינן דלתות ההיכל פתוחות ולכן קשיא להו. וי"ל וכו' ורואה בו קדשי קדשים - צ"ל קדש הקדשים. ובסוף התערובות קרי ליה דרך משופש - הוא כפירוש עוד יש לפרש בתוס' לקמן פב: ד"ה לא נצרכא.

דף נו.

גמ'

תנינא החלונות ועובי החומה כלפנים - עי' מה שהקשה על סוגיא דהכא במנ"ח מצוה שסב. ד. התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה - בשלו"ר בחידושים מייתי קושית הגר"מ שפירא דהמשנה בכלים פ"א מנתה י' קדושות בא"י והו"ל למנות עוד אחת, דלשכות הללו הן למעלה מעזרת נשים דהא אוכלים שם ק"ק ולמטה מעזרת ישראל דהא אין שוחטין שם ואין חייבין משום טומאה. אמר רבא לאכילה שאני - נראה דהשתא א"צ לשינויא דלעיל דמדרבנן, וגם הר"מ ביה"ב ו. ח. לא כתב בהן שום איסור טומאה מדרבנן - ח"נ, אבל הרדב"ז שם כתב דאסור מדרבנן. לאכילה שאני אבל לענין טומאה לא תמצית חקירות וענינים: א) בתוספתא דמע"ש ב. יד. איתא דלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש בין לאכילה בין לשחיטה ובין לטומאה, וביאור פלוגתת התוספתא וסוגיין עי' במקד"ד סי' יד. ט. ב) בגדר דין לשכות הללו אליבא דסוגיין, האם נפסלין דם ואימורין שיצאו לשם והאם המביא חולין לשם עובר משום חולין בעזרה - עי' מקד"ד סי' יד. ט., והאריך בזה באתוון דאוריתא כלל א', וע"ע מנח"א מנחות עמ' שסד', ובאו"ש ביה"ב ו. ח. נסתפק אם נפסל דם שם ביוצא. ג) לענין להתחייב שם משום שחוטי חוץ - דעת החזו"א (הובא בדף קז:) דאין חייבין כיון דאוכלים שם קדשי קדשים, וכן נוטה דעת המנ"ח מצוה קפו' אבל הוא מפרש טעם הפטור דומיא דגגו של היכל למ"ד לקמן קז: דפטור. אכן האתוון דאוריתא כלל א' פשיטא ליה דחייב, וכן דעת הגרי"ז (לקמן קז:), והמקד"ד סי' כז. ז. עי"ש. ד) האם מקדש שם כלי שרת דקי"ל (מתני' פח.) דאין מקדשין אלא בקדש - נסתפק בזה בהערות לכנסת ראשונים על דף פח' אות צח'. וראה עוד בספרו תורת הקודש (ח"א סוף סי' מו') שדן האם יכול לקדש שם ידיו ורגליו דצריך לקדש אותם בקודש (לעיל דף כ:), וכן האם כשר שם לטבילת כה"ג ביוהכ"פ דבעינן בקודש. ה) לענין לכבס שם דם חטאת דבעינן במקום קדוש - עי' כנסת ראשונים דף צג' הערה יג' דנחלקו בזה החזקוני שנקט להיתר והמשך חכמה פרשת צו (עה"פ תכבס במקום קדוש) שנקט לאיסור, ובחסדי דוד תוספתא פ"י כתב דהוא פלוגתת תנאים. ו) הא דקי"ל אין ישיבה בעזרה ודן התוס' ביומא כה. אי שרי לישב באכילת קדשים - כתב שם התוס' דאי אסור לישב ולאכול אסור נמי בלשכות הללו, והתוס' רי"ד ביומא דף ו. פליג דאינו אסור אלא באויר עזרה ממש אבל בלשכות שרי. אמר רבינא סמי מכאן אכילה - לכאורה מסקינן הכא דלאכילה א"צ נגד הפתח, ואילו תוס' בשבועות דף יז: ד"ה ואין אוכלין כתב דבעינן שיראה הפתח בשעת אכילה כדאמר בפ' איזהו מקומן וצ"ע - קר"א, והח"נ ביאר אליבא דתוס' דמסקנת סוגיין דבעינן כנגד הפתח עי"ש ודלא כדמוכח מפירש"י בסוגיין. מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה - א) המקד"ד סי' טז. ב. (ד"ה והנה) חוקר האם דוקא דם שנתקבל בכלי או אפילו קודם קבלה נפסל בשקיעה"ח, עוד חקר בדם אשם מצורע המתקבל ביד לבהונות (לעיל מז:) דאינו מתיר ולא ניתן על המזבח האם נפסל בשקיעה"ח. ב) לענין שירים האם נפסלין בשקיעה"ח תליא בפלוגתת אחרונים שהובאה לעיל לח: אי כשר לשופכן בלילה, וכתב התוספ"ק (לח: הובא בשלו"ר בחידושים) דמ"מ ודאי לכו"ע דנפסלין בעלות השחר דאל"כ היכי משכח"ל הא דאיתא לעיל יג: מחשב לשפוך שירים לאחר זמנן דהוי פיגול. ג) המקור ברוך (ח"א סי' יב) הוכיח מכ"מ דאף דהדם לא נפסל בשקיעה"ח מ"מ אינו עובר בלאו דבל ילין כיון שאין חייב על הדם משום נותר (מתני' מה:), והסכים עמו הגרי"י מפוניבז' זצ"ל, מיהו הוכיח מדברי רש"י לקמן פב. ד"ה כיון - דאיכא עכ"פ איסור לפסול הדם בידים, וכתב דהוא משום עשה דמשמרת או משום ל"ת דלא תעשון לה' אלוקיכם.

רש"י

ד"ה החלונות - ועובי החומה בראשה למעלה - לאפוקי עובי השערים דלא נתקדשו מפני המצורעים - רש"י פסחים דף פה: ד"ה מי לא - פתחו מכוון כנגד פתחי בית החליפות - צ"ב אמאי לא נקט כנגד פתח ההיכל. וע"ע טה"ק. ד"ה ביום - ולא מהניא ליה הלנה בראש המזבח וכו' - פי' דהא בלילה בלא"ה א"א לזרוק דכתיב ביום צוותו - רש"י מנחות כ:, ועי' שאג"א סי' יז' שתירץ קושיא זו בע"א, וע"ע קה"י סי' כט'.

תוס'

ד"ה קדשי - דתלאו הכתוב וכו' - דלא כפירש"י, משום דאי גזיה"כ הוא במילואים היכי ילפינן מינה לעיל נה. - ח"נ, וע"ע הר"פ בשטמ"ק, מצפ"א, שפ"א, ולש"ז בשלו"ר. ד"ה מנין - פי' בקונטרס וכו' ותימה וכו' למ"ד מועלת למ"ל קרא - עי' מקד"ד סי' טז. ב. שתירץ דאיכא כמה נפק"מ בהאי דרשא דדם נפסל בשקיעה"ח, וע"ע רש"ש בגמ', עול"ש, חי' הגרי"ז מנחות כ: (ד"ה בא"ד התוס'), וחזו"א, ועי' בזה חי' רא"ל מאלין סי' כד. א. כי היכי דאין חייבין עליו משום פיגול ונותר - מתני' לעיל דף מג. ודף מה:, ומתני' בחולין דף קיז. ומיהו אין טעם זה נכון - עי' תירוץ קר"א, וע"ע מש"כ על דברי תוס' במקד"ד סי' טז. ג. עצים ולבונה לר"ש דאין חייבין עליהם משום נותר - עי' מש"כ על מתני' לעיל מה: אות ב'. ועוד דהול"ל מנין לדם שנפסל בלינה - מקשה רק לפירושו אבל לפירש"י לא קשיא הא - עי' טה"ק. ויש לפרש וכו' - בהר"פ בשטמ"ק פירוש זה הוא בשם ר"ת וכ"ה לקמן בסוף הדיבור ובמנחות דף כ:, ולשיטתו בתוס' שבת לה. פסחים צד., ועי' שאג"א סי' יז' שהאריך לדחות שיטת ר"ת, ועי' מה שביאר חי' רא"ל מאלין סי' כה', וע"ע אבי עזרי מעשה"ק ד. א. ומש"כ שם בשם הגר"ח, וראה עוד מש"כ במקור ברוך ח"א סי' יב' (ד"ה והנה ר"ת). כדאמר אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכו' - עי' ברכות ב: מגילה כ: ה"נ לא חשיב חתיכת יבלתו והבאתו מחוץ לתחום - מתני' פסחים דף סה: דבסוף פ' במה מדליקין משמע משקיעת חמה וכו' ובפרק מי שהיה טמא משמע דמשתשקע החמה וכו' - לכאורה צריך לגרוס איפכא - בשבת "משתשקע" ובפסחים "משקיעת" וכ"ה בהדיא בפסחים וכן מייתי התוס' שם, ותוס' במנחות דף כ: .

דף נו:

גמ'

ודילמא ה"ק וכו' אי קריב דם למחר ניתאכיל בשר למחר וכו' - הקשה השאגת אריה סי' יז' דלשיטת תוס' לעיל דהסוגיא אזלה אף למ"ד לינה מועלת בראש המזבח מה שייך לאוקי קרא כה"ג שלן הדם ונפסל, ועי' חי' רא"ל מאלין סי כד', ובמכתב הנדפס בחזו"א. ובאימוריהן משיעלה עמוד השחר - עי' פסחים דף עא. ותוס' שם ד"ה מנין. ת"ל ביום השלישי באש ישרף - דעת הצל"ח בפסחים כח. דאף קרבן שנפסל בטמא ופיגול וכדו' ישנו בלאו דלא יותיר וצריך לשורפו ביומו, והמנ"ח מצוה קמב. ג. תמה עליו ופליג דלא שייך נותר בקרבן פסול ומותר להניחו ולשורפו למחר, ועי"ש בהערות, והאריך בענין זה בקה"י כריתות סי' ו'. ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה - א) האם איסור שריפת קדשים פסולים בלילה הוא רק בנותר או גם בשאר הפסולין - בתוס' מנחות מו: ד"ה צורת וכן ברגמ"ה שם מבואר דשאר הקדשים אפשר לשורפן בלילה, והשטמ"ק שם באות ג' בשם התו"ח פליג. ובדעת התוס' הנ"ל גופיה - הטו"א בר"ה ל: (על תוד"ה ונתקלקלו) וכן המצפ"א במנחות מו: מפרשים שאף התוס' מודה דבכל הפסולין אין שורפין בלילה, וכונתו שם שישרפם בתחילת השקיעה, אולם שעה"מ פסוהמ"ק יט. ה. (בסוף דבריו) למד בתוס' דשריפת שאר קדשים פסולין שרי בלילה, ועי"ש דהתו"כ בפר' צו דריש בהדיא דנותר בנה אב לכל הנשרפין שישרפו ביום בלבד אבל לדברי התוס' הנ"ל הוא פלוגתת הבבלי ותו"כ, וראה עוד שם דאף שיטת הרמב"ם דשאר הפסולין שרי לשורפן בלילה. ב) ברמב"ם פסוהמ"ק יט. ה. מבואר דאף אם עבר זמן שריפתן ובא לשורפן שלא בזמנן אין שורפין אותם אלא ביום, ועי' שעה"מ שם שדן אמאי לא נילף מהפסוק רק דלא ניתן לשורפן עד יום השלישי אבל מיום השלישי ואילך מותר לשורפן בין ביום ובין בלילה דומיא דמילה, ןעי"ש שדייק שכן דעת התוס' בקידושין לד. ד"ה מעקה. ג) דעת הפמ"ג בספרו גינת ורדים כלל כג' דנשים פטורות משריפת קדשים דהוי מ"ע שהזמן גרמא, אולם בשעה"מ פסוהמ"ק יט. ה. נוקט שנשים חייבות דהואיל והעשה דשריפת קדשים בא לנתוקי ללאו דנותר לכן כשם שחייבות בלאו חייבות גם אעשה, עי"ש עוד בסברותיו, וכן נקט גם בעמודי אור סי' ג' אות ו' אבל מסברא אחרת עי"ש, וכן דעת האו"ש הל' טומאת צרעת יא. ו. (ד"ה ודע) ומחדש שם שכל מצוה שאפשר לקיימה ע"י שליח נשים חייבות, [מהספר כנפי יונה], וראה ביפ"ע בסוגיין דגם משמעות תוס' קידושין לד. ד"ה מעקה דשריפת קדשים שייכת בנשים עי"ש.

מתני'

ואינו נאכל אלא עד חצות - העול"ש נסתפק אי יש פיגול במחשב לאכול הפסח לאחר חצות כיון שאין כרת עד הבוקר, [לענין כרת ונותר אחר חצות-עי' יפ"ע ד"ה ר' יוחנן שנחלקו בזה הצל"ח בברכות והטו"א במגילה, וע"ע בזה קה"י ברכות סי' ד. ב.], ועי' זבח תודה (ד"ה אלמא). אולם ראה בחי' הגרי"ז לעיל ט. (על תוד"ה ושלמים) שכתב בשם הגר"ח דדין פסח מצד הקרבן זמנו ליום ולילה וזמן חצות הוא דין לעצמו במצות אכילתו, וכתב שם דלפי"ז אין מחשבה פוסלת בפסח אלא אם חישב לאחר עלות השחר, וכעי"ז כתב בקה"י ברכות סי' ד. ב.

רש"י

ד"ה בכל העיר - וכתיב בההוא קרא ובכורות וכו' - עי' חש"ל מנא לן פסח. ד"ה למנוייו - שנמנו בדמי לקיחתו - בביאור דבריו עי' חי' מרן רי"ז הלוי קרבן פסח עמ' נב', וע"ע הערה צא' לכנסת ראשונים.

תוס'

ד"ה אור לשלישי - לאפוקי גירסא שלפנינו וכן גרס רש"י "לאור שלישי". ד"ה ת"ל - פי' בקונטרס וכו' וקשה וכו' - עי' תירוץ הר"פ בשטמ"ק. עד יום השלישי ולא יום השלישי בכלל - פי' דריש עד ולא עד בכלל ולא כרש"י דדריש לשון מבעוד יום, וגירסת תוס' בגמ' צ"ל כדאיתא בש"נ אות ג'. ד"ה ונאכלין - ויש לתמוה וכו' - עי' תירוץ הר"פ בשטמ"ק סוף ד"ה ונאכלין, ועי' מרומי שדה. בסוף הדיבור - ותודה וכו' נפק"ל מקרא דחזה ושוק של מילואין - לעיל דף נה. ד"ה לשני ימים - ונראה דמעשר יליף משלמים וכו' - עי' מצפ"א, ועי' ח"נ. וא"כ מעשר דלא הוי מתנה לכהן משלמים אתי - צ"ע דלקמן פריך נמי דבכור אינו בנדר ונדבה וא"כ מעשר נמי אינו בנדר ונדבה, וצ"ל דמ"מ דמי טפי לנדר ונדבה מבכור וחטאת ואשם. ד"ה הפסח - תימה ליתני נמי דאינו נאכל אלא על מצות ומרורים - השפ"א תירץ דמצוה לאכול רק כזית על מצות ומרורים ולא כל הקרבן אבל צלי וכו' הוא דין על כל הקרבן. ובלילה עד היום - פי' עד הבוקר [וגירסת שטמ"ק צ"ב]. אי נמי וכו' - לכל התירוצים קשה דליתני דאינו נאכל אלא בבית או חבורה אחת, ושמא משום דפלוגתא היא לא תני - תוספ"ק בשלו"ר, ועי"ש דהרש"ש על המשנה תירץ קושיא זו.

דף נז.

גמ'

מנין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה - בבכורות דף כז: איכא דרשה אחרת דבי רב, והסיבה שלא סגי בדרשה דסוגיין תמצא ברש"ש ד"ה הוסיף. הקשתו לחזו"ש של שלמים ואני מקישו לחזו"ש של תודה - עי' טה"ק למאי אצטריך כלל היקשא דבלא"ה הואיל ואפשר למילף משלמים או מחטאת ואשם ילפינן לחומרא מחטאת ואשם. הרי הוא אומר וכו' שאין ת"ל לך יהיה - הוא סיפא דקרא-עי' פירש"י, ובש"נ אות יב' הגיה 'יהיה לך' וכ"ה בשטמ"ק בדפוסים אחרים וצ"ע.

רש"י

ד"ה ועולה - כדי נסבה וכו' - עי' תוס' לעיל נא: דפליג, ועי' שטמ"ק כאן ויפ"ע. ד"ה אין מלמדין - דשני כתובין וכו' אין מלמדין אפי' בג"ש - עי' יפ"ע דנקט דאין למילף מהכא לשאר מקומות, וע"ע מש"כ תוס' פסחים סד: וביארוהו צ"ק וח"נ. ד"ה הוסיף לך - הויה אחרת כמו זו - קשה א"כ הו"ל להוסיף עוד יום ולילה ויהא נאכל לב' ימים וב' לילות - רש"ש עי"ש. ד"ה שלא מצינו - ללמדו בכל התורה וכו' - עי' לעיל לז: תוד"ה שלא מצינו.

תוס'

ד"ה למה לי - סביב בעולה אצטריך וכו' - עי' תוס' לעיל יח. ד"ה אתיא דמסיק דב' כתובין סגי באחד לגופיה ואחד מיותר. ד"ה ואני - משום דלחומרא מקשינן - רש"י נקט דתפסת מועט תפסת, ועי' מרומי שדה. ד"ה וכי - ויש לומר וכו' - ע"ע תירוץ הר"פ בשטמ"ק.

דף נז:

גמ'

מה להלן עד חצות אף כאן - צ"ע דנימא מחצות ואילך יהא נאכל דהא שכינה הוי בחצות ממש ומאי חזית למילף עד חצות - שפ"א, וע"ע משמר הלוי סי' צו'.

רש"י

ד"ה ת"ל - חוזר ומלמד על המצה בהיקש י' עשרונות - פי' שכל הג' מצות יחד יהיו י' עשרונות - תוס'.

תוס'

ד"ה ואבע"א חוץ - ע"כ לשון הקונטרס - אין זה לשונו ממש שלפנינו - עי' ש"נ אות ח'. וקשה לפירושו מהא דאמר וכו' ועוד אמרי' לעיל וכו' - התוס' ביומא דף נז. ד"ה חוץ תירץ דהכא הזאות חשיבי חד ענינא דכיון דגלי במקצתו גמרינן כולו אבל הנך לאו חד ענינא הוא. ורבינו חננאל פי' וכו' - ח"נ וצ"ק מפרשים דהוא כפירוש ריצב"א בתוס' יומא דף נז. דלעולם ילפינן מ'כן יעשה' מפר לפר ומשעיר לשעיר אלא דלשון התורה משמע שכל העשיות שוות וע"כ גילוי הוא למילף הכא בחד זימנא גם הנלמד מהיקש, אמנם צ"ב דיעוי' שם דהריצב"א הוא ביאור בדעת רש"י, וע"ע כאן פי' ר"ח המובא בהר"פ בשטמ"ק וצ"ב. ואית ספרים דגרסי וכו' - עי' צ"ק וח"נ. ד"ה היינו - כדפירש בקונטרס משום דדבר הלמד וכו' - עי' ש"נ אות טו'. דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש א"נ משום וכו' - פי' דכיון דג"ש יש לה כח ללמד בהיקש חשיב ככתובה בהדיא, א"נ אפי' תימא דלא איפשיטא הך בעיא לעיל נ. מ"מ כשהמלמד חולין לכו"ע חוזר ומלמד - ח"נ. בסוף הדיבור - ועוד דרשינן וכו' כחלות של תרומה - פי' חלות הנשארות דומיא דחלת התרומה מה היא בפ"ע אף הן כל אחת לעצמה - צ"ק. ד"ה להרחיק - עי' מש"כ על מתני' לעיל נה. (השניה) ד"ה ונאכלין. ד"ה ואבע"א כי התם - בקונטרס ל"ג ואבע"א - דקשיא ליה מה הכרח דחצות הוי כי הנך דילמא כ"א כדאיתיה ולכן פירש דהוי סיום פירוש קמא, אבל תוס' גרס 'ואבע"א' ומפרש הדיוק - שטמ"ק מהר"פ, אבל הצ"ק מפרש בע"א, וע"ע קר"א למאי אצטריך אליבא דתוס' האי איבע"א ומאי קשיא לפי' קמא. ויש לדקדק דהלכה כראב"ע - עי' ליקוטי הלכות ובזבח תודה שהאריך דפלוגתת ראשונים גדולה בזה.

פרק ששי - קדשי קדשים

דף נח.

מתני'

ק"ק ששחטן בראש המזבח - עי' חזו"א דמסיק דה"ה קבלת הדם בראש המזבח, וכ"כ חזון נחום במשניות, והגר"מ אילן בהערה ד' לכנסת ראשונים נסתפק בזה, וראה גם בספרו תורת הקודש ח"א סי' מה. ב., וע"ע בספר הליקוטים (עהר"מ הוצאת ר"ש פרנקל) פסוהמ"ק ג. א. בשם הגרי"ז דגם נסתפק בזה, והספק תלוי האם ילפינן מקרא דהמזבח יש לו דין צפון וממילא לקבלה גם כשר או דנתרבה דכשר לשחיטה גרידא אעפ"י דלא הוי צפון. ששחטן בראש המזבח - במכילתא שלהי פר' יתרו מבואר דמזבח הפנימי אינו כשר לשחיטה עליו, וראה בתורת הקודש (ח"א סי' מה. ה.) שדן מאיזה טעם הפסול הזה לשיטת רש"י (לעיל יד.) דבהיכל יש דין צפון רק דלאו אורח ארעא לשחוט שם.

גמ'

מהו דתימא בעינן על ירך וליכא - לכאורה אימא ה"נ וכדלעיל כו. דמעכב על ירך - עי' שטמ"ק פני"מ וטה"ק. וביאור פלוגתת תירוצי השטמ"ק עי' בהערה ג' לכנסת ראשונים. וזבחת עליו את עולותיך - יש לעיין היאך לכו"ע הכא 'עליו' ממש הא קי"ל ד'על' היינו בסמוך - עי' תפא"י אות ב', וביפ"ע בדרשת ת"ק במכילתא דס"ל דפסול בראש המזבח מטעם זה. אילימא אמה יסוד אמה סובב האי גופיה מזבח - א) במקד"ד סי' ז. א. (ד"ה ובשוחט) חקר בקרן דרומית מזרחית למ"ד לעיל נד. שהיה שם יסוד בבנין רק ליכא נתינת דמים-האם כשירה לשחיטת ק"ק דשמא דמרבינן מזבח כצפון דוקא מקום המקודש לדמים, ובתורת הקודש ח"א סי' ל' תלה חקירה זו בפלוגתת רב ולוי לעיל נד. האם לא היה שם יסוד בבנין או היה יסוד רק שלא נתקדש לדמים (ראה מש"כ לעיל נד. בגמ' ד"ה מאי). ב) לענין שחיטה ע"ג כבש - החזו"א (ד"ה אילימא) נקט דכבש הוא כיסוד וסובב, וכן מטו משמיה דהגר"ח (עי' מנח"א ח"ג עמ' צט' ודביר הקדש כאן), אמנם בהערה ד. ב. לכנסת ראשונים דן להוכיח מכמה מקומות דכבש לאו כמזבח לענין זה, וראה עוד בספרו תןרת הקודש (ח"א סי' לג. ד.). וכ"ת דעביד מחילות - וכגון דפתוחות לקדש - עי' תוס' פסחים דף סז: ד"ה מחילות, וע"ע נתיבות הקודש. שלא יבננו לא ע"ג מחילות - עי' משל"מ ביה"ב א. יג. (ליקוטים), ואבן האזל שם. דבצריה בצורי - קשה דפשיטא דפסול שם דלמה יהא עליו שם המזבח הראשון - עי' צ"ק, ושפ"א, ועי' הערה ו' לכנסת ראשונים.

רש"י

ד"ה ה"ג כולו לעולה - דקדושת צפון עליו - עי' מש"כ על רש"י לקמן קו. סוף פרק שנים עשר. ד"ה מאי כנגדן - כדאמר בפ"ב לעיל כו. - צ"ל לעיל כ. ד"ה עצי תאנה - וטעם אגדה הוא וכו' - עי' מה שביאר תפא"י בתמיד פ"ב אות לא', [ולפום פשוטו יל"פ שבהן התחיל תיקונו של אדם לפיכך ישמשו לתיקון האדם בקרבנות המזבח].

תוס'

ד"ה קדשי - מדאוריתא שוחט לכתחילה - עי' לעיל מח: תוד"ה מה וצ"ק שם דמפרש שלא כתוס' כאן. ואף רש"י בחומש עה"פ דוזבחת עליו מפרש "עליו - אצלו" משמע דלכתחילה עליו ממש אסור, ועי' מצפ"א דפלוגתא היא במכילתא, ועי' ח"נ, ועי' מש"כ לקמן נט. דלצ"ק בפירש"י שם ד"ה שנשחטו-רב פליג על תנאי דהכא. ד"ה משוך - לא בפנים ולא בחוץ ובין לר"י וכו' - עי' גירסת צ"ק וח"נ (בש"נ כח') והוא עפ"י תוס' יומא ריש דף מו. דבשלמא לר' נחמיה חוקה כתיב אכולהו אבל לר' יהודה רק על הנעשה בבגדי לבן בפנים. בסוף הדיבור - ואע"ג דכתיב לפני ה' ונראה לי ברו"ך וכו' - לגירסת רוב המפרשים עפ"י תוס' במנחות הוא קושיא אדלעיל דמשמע לפני ה' אפי' במזרח גם כשלא אצטריך למעוטי מבחוץ כגון מנחות, ותירוץ רבינו ברוך לא שייך לכאן - עי' ח"נ, ולגירסת צ"ק הוא קושיא בפ"ע דכיון דבעינן דומיא דחטאת וא"א אלא בקרן דרומית מערבית למאי אצטריך לפני ה' [שמשמעו במערב] ועלה קאי תירוץ רבינו ברוך, וע"ע טה"ק.

דף נח:

גמ'

שירים בהדיא כתיב אל יסוד מזבח העולה וכו' - כדילפינן לעיל נא. ועי"ש תוס'. אלא משום דקסבר כוליה מזבח בצפון קאי - דאין לומר שהיה כג' אמות בצפון ו-ט' אמות בדרום ולכך הוצרך למשוך ד"א עד חלל הפתח, דלא מצינו אלא ג' דעות-כולו בצפון כולו בדרום או ממוצע - צ"ק, פני"מ. כוליה מזבח בצפון קאי - המקד"ד סי' לב. ג. דן היכי משכח"ל ביוהכ"פ דהוו עבדי מערכה נוספת לקטורת ומחתה והאיך היה מקום באמה שנשתיירה ל-ב' מערכות של קטורת, וע"ע שם שהקשה להאי מ"ד מאי עבדי במקדש ראשון שהיה חסר ד"א מן הדרום (כדלקמן סא:) והיכן עבדי מערכה דקטורת, וע"ע מש"כ על תוס' לעיל נג.

תוס'

ד"ה רבי יוסי - ולא דמי להא דדייקינן וכו' - דהתם משמע דקאמר דכל סתמא דמתני' מדות ר"י היא ומשו"ה פריך שפיר אבל הכא קאמר דחד מתני' כר"י אתיא - צ"ק, ועול"ש מפרש באופן אחר. ד"ה הא מני - הומ"ל ר"א היא - וכן הומ"ל ר"ש היא לעיל נג. ועי"ש בתוס' - חיבת הקדש (שלו"ר). ובתוספתא פ"ק דכלים וכו' - עי' תמיהת קר"א. ושמא סבר לה כר"מ וכו' - עי' קושית גלהש"ס, ותמהו עליו הרש"ש וחיבת הקדש (שלו"ר בחידושים) וע"ע קר"א.

דף נט.

גמ'

מזבח בפתח אה"מ ולא כיור וכו' היכן היה נותנו - צ"ע דהא בין מזבח לאולם היו יב' מעלות וא"כ נמצא גובה הפתח טפי מהכיור ואינו מפסיק - שפ"א עי"ש. [ויש לתרץ דקראי דדרשינן הכא קאי אאהל מועד וכיון דילפינן על קביעות מקומו תו לא נשתנה בבית עולמים]. היכן היה נותנו בין האולם ולמזבח וכו' - בתוספתא ריש פ"ק דכלים סבר ר"י דשאינו רחוץ ידיו ורגליו אסור להכנס אפילו בין האולם ולמזבח, ותמה הראב"ד בסוף פ"ק דתמיד דהרי צריך לרחוץ מן הכיור והוא גופיה מקומו בין האולם ולמזבח - עי"ש כמה תירוצים. צפונה שיהא פנוי מכלים - צ"ע למה לי למילף מקראי דכיור משוך לדרום תיפו"ל דקסבר מזבח בצפון וצריך להיות פנוי מכלים - כן הקשה הרש"ש, וכבר קדמו בשטמ"ק עי"ש תירוצו, וע"ע עול"ש ושפ"א. אמר רב מזבח שנפגם וכו' - ה"ה נפגם הכבש - זבח תודה. ובענין זה האם כבש כמזבח לכל דבר - עי' מה שציינתי לקמן פז. בגמ' ד"ה ת"ר (אות א'). מזבח שנפגם - א) בשיעור פגימת המזבח פליגי תנאים בחולין יח. אם בטפח או בכזית, ומאידך קתני התם בכדי חגירת ציפורן, ומסקינן שם הא בסידא והא באבנא, ושיטת רוב הראשונים (רש"י ותוס' שם, רמב"ם הל' ביה"ב, ועוד) דמחלוקת התנאים בפגימת הסיד אבל באבנים לכו"ע בחגירת צפורן, [וטעם החילוק בין אבנים וסיד-עי' ברשב"א חולין יח. (ליקוטים)], אבל שיטת היראים איפכא דנחלקו בפגימת האבנים אבל בסיד לכו"ע בחגירת הציפורן, ובביאור שיטתו ראה בתורת הקודש ח"א סי' יא'. ב) כמה הוא שיעור הפגימה במזבח הפנימי - עי' שלו"ר בסוגיין, וראה עוד בתורת הקודש ח"א סי' יב' אות ה'. ג) האם יש פסול נפגם המזבח בבמה קטנה למ"ד דצריך מזבח (לקמן קח.), ושיעור פגימתו - עי' תורת הקודש ח"א סי' יב' אות ו'. ד) האם מזבח שנפגם צריך אחר תיקונו חינוך מחדש - הרדב"ז דייק מהרמב"ם תמידין ומוספין א. יב. דדוקא מזבח חדש צריך חינוך, והמנ"ח מצוה תא. י. נסתפק בזה בדעת הרמב"ם, ועי"ש בהערה, וראה עוד בתורת הקודש ח"א סי' יג' שכתב להוכיח דא"צ חינוך. כל הקדשים שנשחטו שם פסולין - ואפילו נתקן המזבח קודם זריקה, דאל"כ פשיטא דפסולין דהא א"א לזרוק הדם - ח"נ. מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין - א) מפירש"י (ד"ה אחד) משמע דהוא דין פסול על שחיטה בשעת פגימת המזבח, אכן הרמב"ם (פסוהמ"ק ג. כב.) כתב "שהיו שם שחוטין שעדיין לא נזרק דמם" וכו' משמע דהוא פסול דלאחר שחיטה ומטעם דיחוי דלא חזי הדם לזריקה, וכתבו המפרשים דאף רש"י מודה לסברת דיחוי - עי' מהר"י קורקוס, ליקוטי הלכות, פני"מ, ובברה"ז גרס ברש"י כרמב"ם, ועי' שפ"א, וראה עוד קר"א בכל זה. *(כללא דמילתא אות א'). ב) בביאור שיטת הרמב"ם והאם סברתו רק משום דיחוי הדם לזריקה או דמודה דאיכא פסול בעבודות בזמן פגימת המזבח - מסקנת הקר"א דמודה בכל עבודות, ובאבי עזרי שם נקט כצד השני, ועי' מקד"ד סי' לג. ב. (ד"ה עוד י"ל) דנקט דהרמב"ם ב' הלכות קאמר, ועי' חי' רא"ל מאלין סי' כו' שביאר היטב שיטת הרמב"ם, וע"ע מהלך טה"ק לקמן סא:, ובצל"ח סוכה לב:, ומש"כ בחי' הגרי"ז במנחות נט: (ד"ה והיה נראה לפרש), ובהערה כ-כג לכנסת ראשונים, והאריך בענין זה בספרו תורת הקודש ח"א סי' יב'. *(כללא דמילתא אות א'\ד'). הא איזקון להו - מכאן מוכח דזקן פסול להקרבה אפי' דיעבד ועי' שעה"מ ומשל"מ איסו"מ ב. ו. - יפ"ע, וע"ע הערה כו-כח לכנסת ראשונים. מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו קובץ חקירות וענינים: א) מה המקור לדין זה - עי' משך חכמה פר' תצוה ד"ה ועשית, ופר' פקודי על הפסוק ונתת את מזבח הזהב לקטורת, וראה עוד מש"כ בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים, וע"ע משמר הלוי שהאריך בסי' צט'. *(כללא דמילתא אות ב'). ב) הקשה הקר"א הרי גם בקטורת נאמר והקטיר "עליו" הכהן ואמאי לא דרשינן כשהוא שלם ולא חסר עי"ש. *(כללא דמילתא אות ב'). ג) כתב המנ"ח מצוה קד' דנראה פשוט דכשם שנעקר מקטירין קטורת במקומו ה"ה הקטיר קטורת זרה כשנעקר עובר בלאו ולוקה, וראה בספר רנת יצחק פרשת תצוה (ל. ט.) שתמה על סברתו. ד) במקד"ד סי' ה. ו. (ד"ה ובהקטרת) חוקר האם דוקא במקום שעמד המזבח ממש מקטירין או אפי' במקום הראוי להעמידו וא"כ יוכשר בכל ההיכל כדלעיל יד. דאפשר לסדר השולחן אצל הפתח וממילא גם מנורה והמזבח ממוצע עי"ש ובהערת מנחת מרדכי אות כ', וע"ע מה שהקשה במקד"ד סי' ב. ה. ד"ה והנה. ובעיקר הדבר האם מזבח הפנימי מקומו קבוע או שאפשר לשנות מקומו - ראה מש"כ לעיל יד. על רש"י ד"ה אין מחשבה. ה) חקר בחי' הגרי"ז לעיל כז: (ד"ה ולפי"ז יש להסתפק) האם מזבח הפנימי דאיתא התם דמקדש פסולין אף שאינו ראוי לו ה"נ דמקדש גם כשנעקר ממקומו, וראה עוד בזה בתורת הקודש ח"א סי' מט. ב. ו) האם מזבח שבמשכן במדבר שהיה מיטלטל ממקום למקום ומקומו לא היה מקודש ג"כ אם נעקר מקטירין במקומו - הטה"ק בסוגיין נסתפק בזה ודעתו נוטה שאין מקטירין במקומו, וכן פשוט למשך חכמה (שמות מ. ה.), ולחזו"א (קמא סי' לא. ה.), אבל המהרי"ל דיסקין בספרו עה"ת (שמות ל. א.) סובר שאף במדבר מקטירין במקומו (עי' הערת יד לחכמה על המשך חכמה הנ"ל). ולענין אם מקטירין במקום המזבח בשילה ונוב וגבעון - עי' מש"כ בתורת הקודש (ח"א סי' ב. ח.). ז) הטעם שלא נכתבה פרשת מזבח הקטורת עם שאר כלי המשכן אלא נתאחר לכותבה בסוף בפ"ע - כתבו הכתב והקבלה (שמות ל. א. ) וכן המשך חכמה ומהרי"ל דיסקין שם, משום שמזבח הפנימי אינו מעכב לעבודות דהא מקטירין במקומו והוא רק מצוה להקימו וכדי שיהא מקומו מקודש, וטעמים נוספים בזה ראה שם ברמב"ן, ספורנו, אור החיים, והעמק דבר. הכא נמי מודה רב בדמים - א) האם הקטרת אימורין בזמן פגימת המזבח הוי כזריקת דם או כהקטרת קטורת - בתוס' לקמן סא. (המתחיל ס:) נקט בהדיא דכהקטרת קטורת, ועי' שפ"א שם, קר"א וזבח תודה (ד"ה מזבח) שהקשו עליו, ועי' בזבח תודה שם שדקדק מפירש"י דלא כתוס', וכן דעת המיוחס לרשב"א במנחות דף ה:, וע"ע חזו"א סי' יז. ד. שדן בדברי הליקוטי הלכות ומסקנתו דמודה רש"י באימורין כתוס', אך בשיירי מנחה משמע מדברי רש"י במנחות ה: דאין מקטיר על הפגום, [וכן יש לפרש לדעתו ברשב"א הנ"ל]. *(כללא דמילתא אות ב'). ב) בחי' הגר"ח עהש"ס סי' עא' נקט דלענין הקפת ערבה שפיר אפשר להקיף מקום מזבח אף בדליכא מזבח אבל ניסוך המים הוי כדם דבעינן דוקא מזבח ממש. ביום ההוא קידש המלך וגו' דברים ככתבן דברי ר"י - א) במקד"ד סי' ה. ו. הקשה איך מקטיר על הרצפה הא אמרינן לקמן סב: דבעינן בשר בזריקה ואויר קרקע מפסיק דליכא ברצפה שכולה מקודשת, ועי"ש הערת מנחת מרדכי אות יח', וע"ע במקד"ד הנ"ל שנקט פשוט דאם מקטירין ע"ג הרצפה צריך לסדר שם מערכה. ב) האם קידש העזרה גם לענין פסולין שאם עלו לא ירדו - הדבר תלוי בפלוגתת תוס' עי' לקמן פז. תוד"ה כבש, ומה שכתבתי שם. ג) בתורת הקודש (ח"א סי' מג') הביא מהספרא ריש פר' צו (לפי' הר"ש שם) מקור מן התורה לקידוש הרצפה, וראה עוד שם שדן אם קידש הרצפה להקרבה עד ארעית תהומא [כדמסקינן לעיל כד. לענין עצם קדושת הרצפה בבנין הבית] או דרק את הרצפה העליונה, עוד דן שם אם יש פסול נפגם ברצפה כמו במזבח, ושיעור הפגימה, וכן לעוד כמה דינים אם הרצפה כמזבח, וראה עוד שם בסי' נא. ח. שדן אם יש ברצפה מצות דישון וכן אם יש שם דין אהדורי פוקעין.

רש"י

ד"ה שנשחטו שם - בעזרה - הצ"ק מפרש דר"ל לאפוקי נשחטו על המזבח, דרב פליג אתנאי דלעיל נח. דהא דריש לקרא דוזבחת עליו בע"א [ודלא כתוס'], ועי' פני"מ וח"נ דמפרשים באופן אחר. ד"ה מזבח שנעקר - קשיא דרב אדרב וכו' - המפרשים האריכו להקשות על קושית הגמ' לפירש"י, ועי' מש"כ בזה פני"מ, טה"ק, קר"א, ושפ"א, וע"ע חי' רא"ל מאלין סי' כו'. בסוף העמוד ד"ה אמר לו - מזבח שעשה משה וכו' שהיה בנוב וגבעון - הוא פלוגתא לקמן סא:, וע"ע לקמן קיט: תוד"ה אין מנחה.

תוס'

ד"ה פנוי - אעפ"י שמזבח שעשה משה כלי היה - עי' תירוץ מצפ"א. מסתמא הא דאמרה תורה פנוי מכלום - צ"ל פנוי מכלים וכן הגיה בשלו"ר, [או שמא הננסין וכו' היו קבועין בקרקע כמזבח בבית עולמים]. ד"ה שיהא - צריך לדקדק וכו' - עי' שטמ"ק וחש"ל. ד"ה וכי - הכא דייק וכו' משמע שמצוה לזבוח עליו - הצ"ק הקשה אימא ה"נ דמצוה לזבוח עליו וקרא דעל ירך לדיעבד עי"ש. ד"ה עד שלא נבנה - משמע דפירכא קמייתא וכו' ואפי' לר' יוחנן - המשמעות מדאמר לו רב לאו תרוצי מתרצת משמע דגם ר' יוחנן חייב לתרצה - מליו"ט, פני"מ. מידי דהוה אמחוסר זמן וכו' שהפרישו קרבנם קודם זמנם - לכאורה הרי שם אינו בידן, וצ"ל דמדמי כשם שהתם הוי דיחוי חלש דזמן ממילא אתי ה"נ כל שבידו לא הוי דיחוי, ועי' מש"כ הצ"ק על גירסת ש"נ אות לג' ואתי שפיר לגירסא זו. וע"ע מקד"ד סי' לג. ב. ד"ה ובעיקר. וקשה לי דבפ"ק וכו' - כן הקשה נמי בסוף התוס' לעיל יב: (המתחיל יב.), וכתב הפני"מ דיש לתרץ כמש"כ התוס' דף יב. ד"ה הג"ה. וא"ת אכתי כיון דהוי כמחוס"ז וכו' - עי' טה"ק שמבאר הקושיא. הא אינו ראוי לפתח וכו' ותנן נמי פרק בתרא וכו' - נראה דמקשה בתרתי, חדא דהוי דחוי מעיקרא ולר' יוחנן הוי דחוי ובזה"ז הא אין בידו לבנות המזבח, ועוד דאינו ראוי נמי לפי דהוי כמחוסר זמן וכו'. בא"ד (ע"ב) - דהיינו מדרבנן משום קנס - ובזה"ז הא לא שייך קנס - עול"ש. ובעיקר הדבר אי הוי דאוריתא או דרבנן - עי' מש"כ על תוס' לקמן קיג: ד"ה יצאו. ולא מחייבי משום שחו"ח משום דאינו ראוי לפתח אה"מ או משום דהוי דחוי או משום דמחוסר זמן - נראה דכונתו כקושיא א' או ב' דלעיל סוף ע"א לפמש"כ שם, או דר"ל לפירש"י בסוגיין דמטעם דיחוי או לפי' תוס' דמשום מחוסר זמן. ונראה לתרץ דר' יוחנן וכו' מיירי בהעלאת קטורת - אמנם הרמב"ם סוף הל' מעשה"ק כתב דהשוחט בחוץ ומעלה בזה"ז חייב משמע דחשיב חזי לפנים בין בשחיטה ובין בהעלאה, ועי"ש רדב"ז ודבריו צ"ב, וע"ע מה שביארו המקד"ד סי' כז. ז., וזבח תודה לקמן קז:, וע"ע מש"כ מצפ"א בגמ' לעיל מה. (ד"ה כל), קר"א בסוגיין, ובאבן האזל. מיירי בהעלאת קטורת - המקד"ד סי' כז. ב. הקשה הרי בעינן לקיחת גחלים ממזבח החיצון וליכא מזבח ואיך יקטיר הקטורת. א"נ בהעלאת מנחה - דקדק המקד"ד סי' כז. ז. דדוקא נקט תוס' העלאת קטורת או מנחה ולא הקטרת אימורין דהא שחיטה ליכא לחייב בחוץ משום דלא חזי לפנים וכל היכא דלא מתחייב על השחיטה א"א להתחיב על העלאת אימורין, ועי"ש דלא כן דעת המנ"ח דמפרש דה"ה מעלה אימורין בזה"ז חייב, ובביאור יסוד המקד"ד [וכן יסד הגרי"ז] וסברת המנ"ח דפליג עי' במנח"א ח"ג ריש פרק השוחט ומעלה. שקמצה בכלי שרת בפנים - פי' קודם שנחרב הבית ואח"כ נחרב והעלה והקטיר בחוץ - צ"ק עי"ש. דאזבחים דוקא בעי מזבח - רש"י במנחות ה: ד"ה פגימת המזבח (שציין גלהש"ס) פליג, ועי' בזה קר"א ושלו"ר בחידושים, וע"ע מה שהקשה על תוס' במקד"ד סי' א. א. ד"ה ובתוס' סוכה. ואין לתרץ דר' יוחנן כר"י דשרי להקטיר ברצפת העזרה - פי' מיירי ר' יוחנן בהקטרת אברים בחוץ וחשיב ראוי לפנים כר"י דנתקדשה רצפת עזרה להקטרת אברים, וצ"ע הרי מ"מ לא חזי לפנים לשחיטה ולזריקת הדם כיון דנפגם המזבח - עי' פני"מ, טה"ק, ומרא"כ (שלו"ר). כר"י דשרי להקטיר ברצפת העזרה - לכאורה בזה"ז ליכא נמי רצפת עזרה, וע"כ דסבר תוס' דנתקדשה עד ארעית תהומא ודלא כתוס' לעיל נא: בסוף הדיבור, שו"ר שכ"כ בהערה ל. ג. לכנסת ראשונים, וראה עוד בספרו תורת הקודש ח"א סי' מג. א. וההיא דפ"ק דע"ז וכו' - עי' גירסת צ"ק וביאורו, ועי' מליו"ט דמפרש הגירסא שלפנינו. וי"ל דהתם וכו' אבל הכא דאין השחיטה כהלכתה לא - הרעק"א (ביומא סג.) והמנחת ברוך סי' כג' תמהו מהגמ' בכורות טז. דקדשים שקדם הקדישן את מומן בדוקין שבעין אליבא דר"ע דס"ל אם עלו לא ירדו-אם שחטן בחוץ חייב, חזינן דחייב על שחיטה בחוץ אף דלא נעשית כהלכתה, ובחזו"א סי' יז. ג. הוסיף להקשות דהתוס' עצמן סתרו שיטתם לקמן סא. ד"ה קודם, ועי' עול"ש בסוגיין שכ' לחלק בין פסול דוקין שבעין לפסול דהכא דקודם פתיחת דלתות ההיכל, וע"ע מש"כ לתרץ בחזו"א הנ"ל, ובאו"ש מעשה"ק יח. י., וע"ע מנח"א ח"ג עמ' קלה' מש"כ לתרץ בשם הגר"ח [הובא בגנזי הגר"ח עמ' קנו'] - הגרח"מ שטיינברג שליט"א. בסוף הדיבור - ואפי' את"ל דפסח וחטאת ששחטן של"ש בחוץ חייב - בברייתא לקמן קט. איתא דהמעלה הנשחט שלא לשמה חייב ותוס' כאן דנסתפקו היינו בשוחט ולא במעלה, ומשני דמ"מ הבהמה גופה חזיא רק איכא פסול במחשבת השוחט משא"כ שלמים גופיהו לא הגיע זמנן קודם פתיחת דלתות. ובעיקר ספק התוס' - בגמ' ורש"י לקמן קטו. לכאורה מבואר דחייב בחטאת בחוץ ששחטה שלא לשמה ובאשם לר"א, ובדעת הרמב"ם נקטו האו"ש והחזו"א דפטור, ועי' בכ"ז במנח"א ח"ג עמ' קנה'. ועי' מש"כ לקמן קטו.

דף נט:

גמ'

ר"י אומר נאמר כאן רבוע - לקמן סב: איכא עוד דרשא מתיבת רבוע. והנה מבואר כאן שדעת ר"י שמזבח שעשה משה רחב עשר אמות, וראה במשך חכמה פרשת פקודי (שמות מ. ה.) שעושה החשבון כיצד ר' יהודה דהכא הוא לטעמיה ביומא דף טז. דהמזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה ונמצא מכוון כנגד היכל וכתליו. ור' יוסי כי גמר גז"ש בגובהה - צ"ב אמאי לא גמיר הגז"ש בין ברוחבה ובין בגובהה - לש"ז (שלו"ר). אפשר כהן עומד ע"ג המזבח וכו' וכל העם רואין אותו - המקד"ד סי' טז. ה. מוכיח מכאן דליכא פסול יוצא למעלה מן המחיצות, דאל"כ מאי קאמר כל העם רואין אותו טפי הו"ל לאקשויי דנפסל ביוצא.

רש"י

ד"ה אלף עולות - יסוד וסובב לא היו ממעטין וכו' - עי' מש"כ לקמן סב. על הא דיסוד מעכב. שם (בסוף הדיבור) - שהיתה אש של שמים ממהרת לאכול - כדלקמן סא: אש של שמים מסייעתן. ד"ה ונאמר - בשל יחזקאל - אינו גז"ש גמורה אלא גילוי מילתא דהא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן - מצפ"א. ד"ה אף כאן (בסוף הדיבור) - נמצא של משה וכו' ובחנוכתו כתיב וכו' - צ"ע הרי בשל משה הקריב עולות ואילו בחנוכתו הקריב שלמים כדכתיב בקרא ורק האימורין צריך להקטיר - עי' טה"ק ומרומי שדה, וראה עוד בהעמק דבר במדבר ז. טז. בהרחב דבר שם.

תוס'

ד"ה הא אזקינן - שהתנדבו הנשיאים לשאת את הארון - צ"ע דהרי בני קהת היו נושאי הארון - עי' שלו"ר. והנה בחי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' נשא הקשה איך הקדישו הבקר לעגלות הלא אסור להתפיס תמימים לבדה"ב, וכתב שצ"ל שהכל הוראת שעה היתה עי"ש, והמלבי"ם תירץ שהקדישום קודם הציווי על הקמת המשכן, ובתורת הקודש (ח"ג סי' ז' סוף אות ג') תירץ שהיה הקדש מיוחד לצורך מסוים ובזה שרי כמו מקדיש פרה אדומה שאין בזה איסור מקדיש תמימים אף דפרה קדשי בדה"ב היא. וראה עוד בתורת הקודש שם דמייתי מהגרי"ז דהא דפשיטא למדרש שהקריבום בימי שלמה משום דדין הקרבה חל עליהם לפי שאין יוצאין מידי מזבח, ומוכח מזה שהאי דינא שאין יוצאין מידי מזבח לא תליא באיסור להקדיש לבדה"ב דהא הכא היה מותר להקדישן לבדה"ב, אלא הוא דין שחל על החפצא בזמן שנעשה ראוי למזבח, וע"ע מנח"א ח"ג עמ' ריט'. הוראת שעה היתה - הוצרכו לזה לשיטתם ביומא דפסול זקן מדאוריתא הוא בשנים, אבל דעת הרמב"ם דדוקא כשרותת מזקנה והכא ניחא שלא נעשו רותחין - מצפ"א, וע"ע ריעב"ץ ושפ"א והערה כו-כח לכנסת ראשונים. ובשיטת הרמב"ם (איסו"מ ב. ו.) בגדר זקן בבהמה - עי' משל"מ שם. ד"ה מה משכן - תימה וכו' - תוס' מפרש ההיקש על גובה המזבח גופיה אבל רש"י פי' ההיקש על גובה הקלעים ולא קשיא מידי - עי' הר"פ בשטמ"ק וצ"ק. אמנם פירש"י בשבת דף צב. הוא כתוס' דהכא ועי' עול"ש. ולישב שיטת תוס' מקושיתו - עי' פני"מ ולש"ז (שלו"ר בחי'). ד"ה ואומר - וקשה לר"ת וכו' - עי' צ"ק בתירוץ הרש"י, וע"ע שלו"ר. בא"ד (ס.) - ומפרש רבינו תם (כגי' שטמ"ק) וכו' - ע"ע בתוס' עירובין ב: פי' הריצב"א. והכא בשמעתין גרסינן וכו' - עי' קושית צ"ק. ור"ת מפרש בספר הישר דלשמואל עצמו פריך וכו' - כלומר מימרא דשמואל (לעיל נה:) 'שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל' מייתי התם בגמ' (ב.) ועלה מקשה אימא דקרא דיליף מינה מיירי בפתח שער החצר, וממילא קשיא נמי לרבנן דהתם - עי' צ"ק. וח"נ גורס דלשמואל "נמי" פריך כלומר מוסיף על פי' דלעיל דאף לשמואל פריך. וע"ע טה"ק דמפרש דר"ל דר"ת בספר הישר מפרש תירוצו דלעיל באופן אחר ועי"ש מה שמבאר. וק"ק לפי' ר"ת - כלומר לפיר"ת הראשון, ועי' טה"ק.

דף ס.

גמ'

ומה ת"ל ושלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה - עי' חי' מרן רי"ז הלוי ביה"ב ב. ח., ומשך חכמה פרשת תרומה (כז. א.) על הפסוק ועשית את המזבח. ומר סבר דנין כלי מכלי - עי' נט. תוד"ה פנוי. אמר רבא מודה ר"י בדמים - כתב תורת הקודש (ח"א סי' מג. ה.) דנראה פשוט דלענין קומץ דמנחה אף שהוא כנגד זריקת דם מ"מ יש לו דין הקטרה ברצפה, וחקר שם אם בנסכים הוי כהקטרה ושרי ברצפה וכן במקום המזבח או הוו כזריקת דם שרק במזבח, וכן חקר לענין הקטרת שאור ודבש אם עובר ברצפה לר"י. שפיכה מכח האדם בעינן - א) החזו"א (לעיל מז., ועי' מה שציינתי שם) הוכיח מכאן דפסול מתעסק בקדשים הוא אף בזריקה, ובאחיעזר (ח"ג סי' נב') פליג והכא פסול דליכא כלל מכח אדם, וע"ע נתיבות הקודש שדן בזה. ב) יש לעיין לשיטת תוס' הסוברת דרצפה מקדשת פסולין (עי' מש"כ לקמן פז. על תוס' ד"ה כבש) מאי משני הכא, דנהי דלא הוי שפיכה כשרה מ"מ ליהוי כזריקה פסולה דרצפה מקדשת דעלו לא ירדו - ראה בתורת הקודש (ח"א סי' מג. ו.) דבנשפך מאליו אין עלה שם זריקה כלל ודמי לעלה מאליו או העלה קוף למזבח דמזבח לא מקדש כה"ג, (עי' מש"כ לקמן פג. ריש פרק המזבח מקדש אות ה'). ודלמא משום דבעינן מצוה מן המובחר - עי' שטמ"ק שהקשה דהו"מ למימר דבעינן יסוד, ובנתיבות הקודש הקשה דטפי הול"ל דמבטל עשה דנתינה לקרנות המזבח עי"ש, והנה בדין זה אי בעי נתינה דוקא לקרן - עי' מש"כ על תוס' לקמן סד. ד"ה מפני, ועי"ש בשטמ"ק סוף ד"ה הני טפי שעמד על קושית הנתיבות הקודש. מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שירי מנחה - בגלהש"ס ציין לתוס' ב"מ דף נג: דס"ל דלאחר שחזר ונבנה מותר לאכול ולא דמי לזבחים שנפסלו לגמרי (לעיל נט.), וכן דעת הרמב"ם פסוהמ"ק ג. כה. עי"ש מהר"י קורקוס, וראה עוד עול"ש לקמן סוף דף קטז' שדקדק מהרש"י שם דה"נ ס"ל כתוס' בב"מ הנ"ל. אמנם הזבח תודה כתב דהתוס' לקמן סא: (ד"ה ולאחר, וד"ה אע"פ) פליגי בזה, וכ"כ שם הקר"א, אבל מסתימת גלהש"ס דהכא אין משמע כן, ועי' טה"ק על תוס' לקמן סא: ולדבריו יש לישב דלא פליגי. שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח - פסוק זה נאמר במילואים, וצ"ע למאן דלא יליף דורות משעה - עי' תוס' מנחות יט: ד"ה ושמואל, ותוס' סנהדרין סוף דף מה., וראה עוד שהקשו כה"ג על ענין אחר-התוס' ביבמות מ. ד"ה מצות, ועי' צ"ק במנחות יט:. קדשים קלים מנין - עי' חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פרשת שמיני על הפסוק מדוע לא אכלתם.

רש"י

ד"ה בשלמא - וקדושתה בשירי מנחה ובשיר - עי' לעיל כד. תוד"ה הואיל. ד"ה מאי קידש - להעמיד בו מזבח אבנים - עי' תוספ"ק (שלו"ר).

תוס'

ד"ה מודה - תימה וכו' - עי' תירוץ מצפ"א וראמ"ה, אבל העול"ש מפרש דאין קושית תוס' מדלקמן סב. אלא מסברא דבעינן זריקה על קרנות וכנגד יסוד [ועי' תוס' סד. ד"ה מפני ומש"כ שם] וריבוע כדי נסבה נקט עי"ש, וע"ע תוס' נא: סוף ד"ה תן לה, וראה עוד בתורת הקודש ח"א סי' מג. ד., ובמקור ברוך ח"א סי' יב' (ד"ה הרי הוכחנו). *(כללא דמילתא אות ג'). ד"ה קדשים קלים - תימה וכו' - עי' תירוץ הרש"ש בגמ' ותירוץ טה"ק, ועוד יש לתרץ כמו שמתרץ המצפ"א על תוס' לקמן סא. ד"ה קודם. ד"ה אתיא - תימה וכו' - פי' מקשה דבין ק"ק ובין מנחה נילף ק"ו ממעשר שאין טעון מזבח ואפ"ה אינו נאכל בלי מזבח כ"ש הנך - ח"נ, מליו"ט. ועוד וכו' אלו חטאות ואשמות - ע"ע תוס' לעיל נו: ד"ה ונאכלין, ושטמ"ק כאן.

דף ס:

גמ'

והבאתם שמה עולותיכם וגו' מקיש מעשר לבכור - צ"ב אמאי מקיש דוקא לבכור ולא לעולה ושאר זבחים דכתיבי בהאי קרא - עי' טה"ק דהגירסא היותר מדוקדקת כמש"כ בש"נ אות ד'. אי קסבר קדו"ר קדשה וכו' אפי' בכור נמי - פי' יבנה מזבח ויקריב ויאכל - שטמ"ק עי"ש, וכ"ה בתוס'. ובתוס' תמורה דף כא. ד"ה אי פי' עוד דפריך מבכור שנשחט ונזרק דמו קודם שחרב הבית דאין חסר אלא אכילה לפנים מן החומה דומיא דמעשר, וכעי"ז בשטמ"ק כאן ד"ה אפילו. ואיתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח - ומינה תילף לסוגיין דכל קק"ל אין נאכלין בדליכא מזבח, והקשה השפ"א דא"כ נקיש מעשר לבכור לענין דאפי' רק נפגם המזבח לא יאכל, והוא סברא רחוקה דמה שייכות מע"ש למזבח וגם הרמב"ם לא כתב דין זה, עי"ש. דם ובשר חדא מילתא - עי' תמיהת תוספ"ק (שלו"ר בחי') מהכא על סוגיא דלעיל דף נא. מאי לאו הא בקדשי קדשים היא בקק"ל - כלומר דקק"ל נאכלין בפגימת המזבח. וצ"ל דאפי' לר' ישמעאל דמקיש מעשר לבכור שאר קק"ל לא מקשינן - עי' שטמ"ק.

רש"י

ד"ה קדשים נפסלים - וקס"ד וכו' - עי' קושית גלהש"ס, ועי' ח"נ וטה"ק. למחנה לויים נושאי הארון - בחי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' במדבר דקדק מכאן דבשעת מסעות היה מחנה לויה במקום שהיו הקהתים נושאי הארון.

תוס'

ד"ה מאי קסבר - וא"ת וכו' היכי משכחת מע"ש וכו' - עי' מרומי שדה דלפירש"י מיושב, ועי"ש דמתרץ גם קושיות דלקמן. א"נ וכו' ה"מ קדושת הבית אבל קדושת הארץ לא בטלה - לקמן בסוף הדיבור מסתפק תוס' אם ה"ה איפכא. ועי' נתיבות הקודש דמבאר הטעם דקדושת הבית בטלה ולא קדושת הארץ, וסברת התוס' למסקנתו דאי זה בטלה ה"נ זה בטל. וא"ת כיון דלא קידשה והותרו הבמות - לקמן בסוף הדיבור הדר ביה מסברא זו דהיתר במות לאחר חורבן תלוי אם קידשה לע"ל ומפרש דלכו"ע אחר ירושלים אין היתר במות. וקשה לפ"ה וכו' לימא דלעולם קסבר לא קדשה וכו' - עי' תמיהת הפני"מ. אבל קשה וכו' פשיטא דלא קרינא ביה לפני ה' - אבל רש"י פי' דהיא גופה מיבעיא אי אין בית קרי ירושלים לפני ה'. ואיך יתכן שקדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימא - עי' מה שהקשה ע"ז המקד"ד סי' א. ב. ד"ה ומעיקר. וע"ע צל"ח ברכות ה: מש"כ לישב קושית תוס'. וביאור סברת תוס' דקדושת הבית וקדושת ירושלים תליא זב"ז - ראה בתורת הקודש ח"א סי' ב. ב. לכך נראה כמו גירסת הספרים וכו' לעולם קסבר קדשה וכו' - הרש"י עצמו בתמורה דף כא: ד"ה מאי-הסכים לגירסא זו, וז"ל "וכמדומה אני שלשון ירושלמי הכתוב בספרים עיקר" וכו'. והנה לפי גירסא זו נמצא דקסבר ר' ישמעאל קדשה לע"ל [ולקמן דן תוס' בזה], וצ"ע דאיתא בשבת דף יב: דר' ישמעאל קרא והטה וכתב על פנקסו כשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה, והרי לשיטתו יכול להקריב כבר בזמן הזה - עי' שלו"ר בחי'. בא"ד (סא.) - אמר רבינא וכו' ולא מיירי כלל בחובת העלאה - פי' ולכן אין למיפרך אפילו בכור נמי יעלה ויקריב, ועי' תוספת ביאור בעול"ש. ואית ספרים דגרסי וכו' - היינו הך כגירסא קמא אלא דלהך גירסא אפילו מעשר נמי "לא" קשה לפרשה אליבא דגירסא לקמן קיב: דמעשר נאכל בכל ערי ישראל ולכן מאריך תוס' לפרש אף להאי גירסא - מליו"ט. מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו וה"ה אימורין - עי' מש"כ לעיל נט. בגמ' מודה רב בדמים. וא"ת וכו' דלקמן פ' בתרא דף קיט. - עי"ש תוד"ה זו וזו. אבל אחר ירושלים לכו"ע לא הותרו הבמות - מתרץ הקושיא בדר' ישמעאל בע"א דנידון דהיתר במות לא שייך לפלוגתא דקדושה ראשונה וכו' ולכו"ע אחר ירושלים אין היתר. והנה שיטת רש"י בכ"מ דלמ"ד לא קדשה לעתיד לבוא הבמות מותרות אחר ירושלים, ובביאור מחלוקתם עי' מה שציינתי לקמן קז: על רש"י ד"ה וקידשה לע"ל. וקאמר דהדר ביה מהא דתניא - נראה דצ"ל 'מהא דתני' והוא מתני' לקמן קיב: ובמגילה שם. וא"ת ומנא ליה לקמן - דף קז: וי"ל דאי לא קדשה וכו' דאינו ראוי לפתח אה"מ - פי' לא כדס"ד דסבר קדשה משום דאל"כ שרי להעלות בחוץ בבמה [כפירש"י שם] אלא משום דאל"כ אינו ראוי לפתח אה"מ, וע"ע תוס' נט. ד"ה עד. וי"ל וכו' אפי' לא בטלה קדוה"ב קדושת הארץ בטלה - זה חידוש טפי מדלעיל, וכ"כ תוס' לקמן סב. ד"ה ואחד ותוס' לקמן עג. סוף ד"ה ר"מ, וכן דעת הר"מ ביה"ב ו. טז. י"ל דר"י משום רי"ש קאמר ולא ס"ל - אלא סבר לא קדשה ולכן תרומה בזה"ז דרבנן, אבל צ"ע מסוף הערל דלעיל דסבר ר"י קדשה. וליתיה במסכת ידים - עי' צ"ק.

דף סא.

גמ'

ואיבע"א הא והא בקדשי קדשים - הו"מ למימר הא והא בקדשים קלים - עי' ח"נ ופני"מ, ועי' חזו"א.

רש"י

בתחילת העמוד - רי"ש דיליף מבשר ודם בתרייתא רבנן - עי' מצפ"א בביאור פלוגתתם. ד"ה ושני מקומות - וההוא דאיזהו מקומן שלמים דוקא קאמר - א) הא דתנן (תמיד ל:) לא היה שוחט עד שישמע קול שער הגדול שנפתח ובעולת תמיד מיירי (וכן הקשה תוס' דהכא)-ההוא למצוה בעלמא - תוס' מנחות דף צה. ד"ה מר. והנצי"ב בהעמק דבר (ויקרא ג. ב.) תירץ דהתם הוא כדי להסמיך השחיטה לזריקה, דלזריקה ודאי מעכב פתח אה"מ, משא"כ במשכן שהיה רק פרוכת המסך היה אפשר לפותחה בין שחיטה לזריקה. ב) בסברת שיטת רש"י דדוקא בשלמים נאמר שחיטה כשדלתות ההיכל פתוחות - הנה הרש"י בנזיר מה. ד"ה ת"ר וגלח, כתב וז"ל ולא מצינו שאר קדשים טעונין פתח אה"מ אלא שלמים בלבד בשביל שהן דורון עכ"ל, ומבואר הטעם שכ"ה דרך חביבות דורון שפתח ההיכל יהיו פתוח. והנצי"ב בעמק דבר (ויקרא ג. ב.) כתב טעם אחר דעולה שטעונה צפון ניכר בה שהיא שחיטת קדשים וממילא הסכין מקדשתה, משא"כ שלמים שאין קפידא בצפון משו"ה בעינן להיכרא שיהא הפתח פתוח. ג) לשיטת רש"י דשלמים דוקא משום דכתיב בהו פתח אהל מועד, צ"ע דבפר חטאת דמילואים אמאי כתיב נמי (שמות כט. יא.) 'ושחטת... פתח אהל מועד' - עי' בזה משך חכמה פרשת תצוה שם, וע"ע בזרע אברהם סי' נח. ו. במכתבו לחתנו. ד) בשעת זריקה צריך דלתות ההיכל פתוחות בכל הקרבנות לכו"ע דהא בזריקה ודאי כתיב פתח אוהל מועד - משך חכמה פרשת תצוה עה"פ ושחטת את הפר, [ועי"ש הערת יד לחכמה], וכן בפרשת ויקרא עה"פ ושחטו פתח אהל מועד, וכ"כ העמק דבר ויקרא ג. ב. בא"ד - בש"נ אות י' מייתי שמכ"י וז"ל ואי כששחטו כבר וכו' א"כ מיפסלא להו ביוצא, וצ"ע דהיינו דוקא לשיטת תוס' דאיכא פסול יוצא במחנה שכינה אבל לרש"י גופיה ליכא כלל יוצא כמבואר בתוד"ה קדשים.

תוס'

ד"ה קדשים - סילוק קלעי החצר לחוד נפסלין קדשי קדשים ביוצא - עי' לעיל ס: הגירסא בש"נ אות ט', וכעי"ז גם בתוס' לקמן ריש קיז., ובחי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' במדבר מייתי סייעתא לפירש"י מברייתא דמלאכת המשכן. ואתקפתא הוי מדקתני נאכלין בשני מקומות וכו' - פי' דסו"ס קשו ברייתות אהדדי לענין פסול יוצא וע"כ בעינן לאוקמי קמייתא בק"ק ובתרייתא בקק"ל ומדקתני דבשני מקומות נאכלין חזינן אעפ"י שאין המזבח במקומו, ועי' תוספ"ק (שלו"ר בחי'). ד"ה קודם - ואין נראה וכו' דהא בהיקשא דזאת התורה וכו' - ההיקש הוזכר לעיל ד: ולקמן צז:, ועי' תירוץ מצפ"א על קושית תוס'. דקרוי פסולו בקדש היכא דאית ליה הכשירא בעלמא - התוס' לשיטתו כפי' הגה"ה בתוס' סח: ד"ה אמר וכעי"ז בשטמ"ק לעיל כז:, אבל לרש"י לא קשיא דהוא מפרש (כז: פד.) דפסולו בקדש היינו אחר שבאה לעזרה נפסלה. וגם אין לומר וכו' - עי' קושית גלהש"ס ותירוץ עול"ש וע"ע חזו"א.

דף סא:

גמ'

אש שירדה מן השמים בימי משה לא נסתלקה וכו' אלא בימי שלמה - בהעמק דבר שמות כז. ב. תמה על פירש"י (שמות ל. ג.) דמזבח העולה לא היה לו גג אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתם, ולפי"ז בזמן המסעות שנתרוקן מהאדמה נסתלקה האש דאין לה היכן לישב וא"כ בכל חנייה וחניה ירדה האש מחדש. [ויש לישב שהיתה האש יושבת על מסגרת דדפנות המזבח, וכן איתא בשטמ"ק לקמן סא: דהאש של שמים היה מונח על השפה]. הוא דאמר כרבי נתן - עי' שפ"א דמפירש"י משמע דמתרץ דפליג ר"נ על מ"ד דאש לא פסקה, וס"ל דמזבח חדש הוי וא"כ פסקה האש, ונמצא דר"נ וראב"י קיימו בחד שיטתא ולכן הקשה אמאי לא משני דאמר כראב"י, וכ"כ ח"נ בביאור הגמ', אבל השפ"א ביאר בפשט הגמ' דמשני דליכא פלוגתא בהא אלא כו"ע סברי לא נסתלקה ושל אבנים דנקט ר"ה היינו נחושת ומלא אבנים וכן היה של משה, וכן משמע בשטמ"ק וכ"כ יפ"ע. ר"נ בר יצחק אמר וכו' - עי' קושית טה"ק מסוגיא דלעיל דף נט: רבנן אמרי שביבא היה משדרא - מבואר מסוגיין ומפירש"י דבשילה היו ב' מזבחות-של משה ומזבח אבנים של שילה, ובאו"ש (פסוהמ"ק יד. ד.) העלה מכאן דה"ה בבית עולמים יכולים להיות ב' מזבחות, עי"ש שישב בהנחה זו דברי הרמב"ם שם, והסכים עמו באחיעזר ח"ג סי' סו. ב., אולם בתורת הקודש ח"ב סי' יא' תמה מן המדרש תנחומא פר' קרח דאיתא "אנו אין לנו אלא ה' אחד תורה אחת מזבח אחד" וכו', ומסיק דרק בשילה היה דין מיוחד של ב' מזבחות ולא בבית עולמים. מעיקרא סבור וכו' ולבסוף סבור שתיה כאכילה - עי' שפ"א וכי כל ימי בית ראשון עשו שלא כדין, ובתורת הקודש (ח"א סי' לב. ב.) כתב דצ"ל דדין שתיה כאכילה הוא דין בפ"ע ואינו מעכב בעיקר קיום מצות נסכים.

רש"י

ד"ה הוא דאמר – והא דלא אמרי' הוא דאמר כראב"י וכו' - מפירש"י מבואר דר"נ וראב"י אמרו דבר אחד, אמנם בתורת הקודש (ח"א סי' לו. ד.) האריך לבאר דפליגי ופירש במאי קמיפלגי.

תוס'

ד"ה ולאחר שיפרקו - אבל המזבח וקלעי החצר במקומן - עי' שטמ"ק א"כ מאי קמ"ל פשיטא דלא נפסל ביוצא. וא"ת ובמנחות אמאי תלי טעמא וכו' - עי' קושית צ"ק, ועי' פני"מ וטה"ק. ד"ה אע"פ - וא"ת וכו' דמעיקרא פליגי וכו' - בשטמ"ק (ש"נ כא') מחק תיבת 'דמעיקרא', וצ"ב דהא כן הוא ס"ד דהגמ' שם ולמסקנא במסולק לכו"ע נפסל. ואידך ההוא לדגלים אתא - פי' להורות סדר נסיעת הדגלים - רש"י שם, וברגמ"ה פי' שיהא אה"מ באמצע הדגלים. אמאי לא משני דאצטריך לדרשא דהכא או למחנה ישראל דקיים - פי' לעולם למחנה שכינה אבל בגוונא דקלעים קיימין וקרשים נתפרקו דאפ"ה אכלי ק"ק כפי' תוס' לעיל ודרשי לה מונסע אהל מועד, או למחנה ישראל דקיים ולענין קדשים קלים (כגירסת צ"ק בש"נ כב'). הא כיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה - דלא כתוס' ב"מ דף נג:-עי' גלהש"ס לעיל דף ס. ומש"כ שם. ועי' מה שהקשה על תוס' דהכא במקד"ד סי' טז' סוס"ק ה'. א"נ אפי' בשעה שנשאו בכתף מזבח הוא - הקשה טה"ק הרי צורת המזבח שיהא מלא באדמה ובשעת מסעות נמצא דאין עליו שם מזבח עי"ש, ובספר רנת יצחק פרשת תרומה (כז. ח.) תירץ בשם הגרי"ד זצ"ל דתוס' ס"ל דהורקת האדמה מתוכו אינו מעכב בשם מזבח, והוא עצמו פירש דהתוס' פליג בזה על הרש"י סו"פ יתרו וסבר שהיו נושאין בשעת המסעות את המזבח עם האדמה עי"ש. ד"ה ארבע אמות - וגרס ר"ת מן הצפון ומן המערב - עי' תמיהת עול"ש על גירסא זו, וע"ע חזו"א. לול קטן היה בצד מערבו של כבש וכו' - צ"ע דבסוכה שם איתא דהיה בין כבש למזבח, ונראה דתוס' מפרש דבין כבש למזבח לאו בריוח שביניהם אלא בצד מערבו של כבש ומחוצה לו, ועי' מדות פ"ג מ"ג, וכן מפרש החזו"א בפשיטות וכתב דלשון הרש"י בסוכה מט. צ"ע, ושו"ר שכן איתא בהדיא בתוס' מעילה יא. ד"ה לול קטן. ועוד בדעת רש"י עי' באבן האזל ביה"ב פ"ב יג. ב. אבל קשה וכו' לול קטן בצד מערבו של כבש - פי' והרי כבש בדרום עומד וע"כ שיתין היו בדרום המזבח לצד קרן מערבית, ועי' תירוץ פני"מ. לכך נראה וכו' שהיה משוך בחלקו של טורף וכו' - וכן משמע לשון הגמ' לעיל נג: - שטמ"ק. וקראי דממעטי בפרק איזהו מקומן לעיל דף נג: וכו' - נראה דצ"ל דף נא. דהתם ילפינן מקרא דבעינן נתינה כנגד יסוד ובדף נג: הוסיפו דקרן דרומית מזרחית אין לה יסוד. [ונראה דתוס' לשיטתו לעיל נא: דתחילת דמים כנגד היסוד מקרא ילפינן דלפירש"י שם הוא מק"ו דר' ישמעאל ור"ע].

דף סב.

גמ'

מה בית ששים אמה אף מזבח - הרמב"ם ביה"ב ב. ג. פסק דמזבח שבנו בני הגולה אין להוסיף על מידתו ואין לגרוע ממנו, והקשה המנ"ח מצוה צה' סוף אות טו' מסוגיא דהכא, ועי' ח"נ בסוגיין, וזבח תודה, ויד דוד, וע"ע מקד"ד סי' א. ד., אבן האזל, חי' רא"ל מאלין סי' כז', והערה עה' לכנסת ראשונים. אפרו של יצחק ראו - עי' ריעב"ץ בסוגיין ומהרש"א ברכות סב: (משמר הלוי קנא. יב.) דמפרשים דאפרו של יצחק לאו דוקא אלא של האיל שהוקרב תחת יצחק, וכ"כ הריעב"ץ בתענית טו: ולשיטתו דהכא, אמנם בשבולי הלקט (ענין תפילה סי' יח') מייתי מדרש אגדה וז"ל כשנעקד יצחק אבינו ע"ג המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה מיד הביא עליו הקב"ה טל של תחיה והחיה אותו וכו' פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מחיה המתים עכ"ל, וצ"ב. שלשה נביאים וכו' אחד שהעיד על המזבח - צ"ע הא אין נביא רשאי לחדש דבר - עי' מצפ"א, ועי' תפא"י מדות פ"ג אות יג', והערה פד' לכנסת ראשונים, ובספרו תורת הקודש ח"א סי' ב. ח. ואחד שהעיד על מקום המזבח - א) יש לעיין הא כל הבית בנוי על כיפין ומחילות מפני קבר התהום חוץ ממקום המזבח כדלעיל נח. וא"כ ידעו שפיר מקום המזבח - עי' שלו"ר בחי'. ב) מדוע העידו רק על מקום מזבח החיצון ולא על מזבח הפנימי - כתב תורת הקודש (ח"א סי' מא. ב.) לפי שאין לו קביעות מקום וכל ההיכל מקומו, וראה מש"כ בענין זה לעיל יד. ברש"י ד"ה אין מחשבה. במתניתא תנא ר"א בן יעקב אומר וכו' - עי' קר"א דמפרש דפליג לשיטתו. וראה עוד בתורת הקודש ח"א סי' יח. ה. שמבאר פשר מחלוקתם-אם צריך נבואה מיוחדת על המקום ועל המידות או דסגי בנבואה אחת על תרוייהו. קרן כבש יסוד וריבוע מעכבין - האם מעכבין גם בבמה - עי' לקמן דף קח: יסוד מעכב - משמע דגם במזבח דמשה מעכב יסוד, וכן משמע מתוס' לעיל סא: סוף ד"ה ארבע דהיה שם יסוד, וצ"ע דברש"י ריש דף נט: מוכח שלא היה שם יסוד בולט, וצ"ל דהיה חריץ כעין הסובב וחשיב שפיר יסוד - עול"ש. כבש מעכב - מנין המקור לעיקר חיוב עשית כבש למזבח - עי' פירש"י כאן ד"ה שכל, ועי' רש"י שמות כז. ה., ועי' חי' מרן רי"ז הלוי ריש הל' בית הבחירה, וע"ע קר"א לקמן סג. על תוד"ה כל. וראה עוד בתורת הקודש (ח"א סי' לד. א.) ד-ג' קראי איכא לדין כבש במזבח וכולם צריכי. [וע"ע שם אות ו' שחקר באיסור לעלות במעלות על המזבח אם הוא דין בגברא או דין במזבח מצד כבוד המזבח, ונפק"מ בפסולים לעבודה דאם הוא דין בגברא ה"ז דוקא בראוי לעבודה ואם זה דין בכבוד המזבח אסור לכל הכהנים]. מדת ארכו ומדת רוחבו ומדת קומתו אין מעכבין - הנה רש"י בפרשת תרומה (שמות כה. ט.) כתב "וכן תעשו לדורות וכו' כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו", וברמב"ן שם השיג עליו שאין חיוב לעשות כלי בית עולמים כתבנית כלי המשכן, ומזבח הנחושת יוכיח שעשה שלמה מידתו לא כמזבח שבמשכן. והרא"ם כתב לישב שאין כונת רש"י 'כתבניתם' היינו ממש שיעור גודלם, אלא צורת מידתן באורך ורוחב וקומה הוא לפי יחס שעשה משה כלי המשכן. ובאור החיים תירץ באופ"א (וכעי"ז בחי' מרן רי"ז הלוי פר' תצוה), דכל דין 'כתבניתם' נאמר רק בכלי המשכן המטלטלין אבל המזבח שהיה מחובר לקרקע נחשב חלק מהבנין, ועל הבנין גופיה ודאי אין דין כתבניתם שהרי הוא מאבנים ולא מעצים ויריעות כמשכן, ובית עולמים דשלמה יוכיח שאינו בתבנית המשכן. עוד תירץ האור החיים דמסוגיא דהכא מוכח דדין מיוחד הוא במזבח שאין מעכב מידתו לפי דבקרן כבש וכו' גזרה התורה עיכובא מדכתיב 'המזבח' אבל על מידותיו לא גזרה עיכובא, ולכן שונה דינו משאר כלי המשכן שנאמר בהן כתבניתם, וע"ע בענין זה בברכת כהן סי' ל'. רבי אומר זה כיור ריב"י אומר זה הסובב - הרמב"ם ביה"ב ב. יז. לא פסק דסובב או כיור מעכבין, ועי' זבח תודה, ובאבן האזל ביה"ב ב. ג. דמפרש בע"א, וע"ע שפ"א. וכמה אמר רב יוסף אמה - אפי' לר"י לעיל נט: דמזבח של משה י' על י' אמות ומקום מערכה הוי ו' אמות מודה דיכול לפחות עד אמה מקום המערכה - ח"נ עי"ש. והנה למ"ד דמזבח שעשה משה היה אמה מקום המערכה הקשה הראב"ד בתמיד דף ל. היאך היו מסדרין שם ב' מערכות והרי קי"ל (סב:) גזירין שעשה משה אורכן אמה ורוחבן אמה-עי"ש תירוצו ותירוץ תוס' חכמי צרפת, וע"ע שם שהקשה למה עשה משה המזבח כ"כ קטן, וראה בביאור דבריו בספר רנת יצחק עה"ת פרשת משפטים (כז. א.). דילמא מקום מערכה קאמר - לפירש"י היינו שלא יפחות מה' על ה' אמות בגובה י' כמו של משה, והרמב"ם כתב (ביה"ב ב. יז.) שלא יפחות מאמה על אמה בגובה ג' אמות, ועי' זבח תודה ד"ה וכמה, ובחי' מרן רי"ז הלוי ביה"ב ב. ח., וע"ע קר"א וח"נ בסוגיין.

רש"י

ד"ה אלא אמר רב יוסף - ושלמה לא הבין לדרשו וכו' - צ"ע מה נצרך לזה דיש לפרש שפיר דכ"א דרש לפי שהיה סיפק בזמנו וכתירוץ קמא דרב יוסף, ונראה שלשון הברייתא דחקתו דקתני שהגיעו לסוף מידותיו ש"מ דטעם שהוסיפו משום שהבינו טפי משלמה ולא כדפירש בתחילה שלשלמה סיפק ולהם לא סיפק, וכעי"ז פירשו הצ"ק ח"נ ולש"ז, וע"ע ביאור מרומי שדה בכל הענין. ולששים אמה לא הוצרכו - השפ"א מפרש דהוצרכו לששים אמה דהיינו עם הכבש [בלא יסוד וסובב], וכ"כ מרא"כ (שלו"ר בחי'). ד"ה והכתיב - גבי מכבר וכו' הקיפוהו למזבח מאמצעו ולמעלה וכו' - ברש"י לעיל נג. ד"ה הרשת מבואר שהמכבר היה בחציו התחתון של המזבח, ועי' דבנ"ח שם וכאן, והגהת צ"ק כאן, וע"ע רש"ש כאן שהאריך בזה. ד"ה חד לנוי - היה היקף בליטה קטנה חוגרתו - וכ"כ רש"י לעיל ריש נט: שמקיף ובולט עי"ש, אבל רש"י בחומש שמות כז. ה. פי' דהיה הסובב חריץ סביב, ועי' עול"ש.

תוס'

ד"ה ולא - בור של שיתין לא היה חשוב מחילה וכו' - עי' ריעב"ץ בע"א, וע"ע אבן האזל ביה"ב א. יג., ונתיבות הקודש. ד"ה אף מזבח - והא דאמר וכו' קמוסיף אבנין - עי' מה שתירץ מקד"ד סי' א' סוס"ק ד'. א"נ מגובה פריך - צ"ע דאף מידת קומתו קתני לקמן דלא מעכב - עי' עול"ש, וח"נ וצ"ק וקר"א על תוס' בסוף העמוד. וראה עוד בתורת הקודש (ח"ב סי' יג. ה.) מהיכא פשיטא לתוס' דא"א להוסיף בגובה והלא אף לענין גובה שייך להקיש קרא דמזבח לבית. א"נ פריך קמוסיף שלא יהא רבוע - עי' דחית התוס' בחולין דף פג: ד"ה אחד - תימה וכו' אלמא מקום המערכה כד' וכו' - רש"י תירץ שהעיד דשרי להוסיף עד ס' אמה, אבל הזבח תודה למד ברמב"ם כתוס'. ד"ה ואחד - שיש חילוק ביניהם כדפרישית לעיל - אמנם שם בסוף הדיבור דחה זה, אכן יעו"ש בש"נ אות כח' דהוא תוספת וגליון תוס' שם.

דף סב:

גמ'

קרי עלייהו בני קטורה - פירש"י בני אברהם אבל לא כזרע יצחק ויעקב, ובמהרש"א וצ"ק דנו אמאי לא קרי עלייהו בני עשיו, וע"ע קר"א. גזירין שעשה משה אורכן אמה ורוחבן אמה - א) הרמב"ם איסו"מ ז. ג. ומעשה"ק טז. יג. פסק דכן עושין לדורות, והשפ"א תמה דכשם דבמזבח של משה היו עושין בכל אורך המערכה כן צריך להיות בבית עולמים, וביומא דף כב. דקדק השפ"א מלשון הרש"י שבאמת לעולם צריכין הגזירין להיות ארוכין כמידת המערכה. ב) בחי' הגרי"ז מנחות קו: (ד"ה ברמב"ם) דקדק מלשון הרמב"ם הנ"ל שאין זה הלכה שיהיו כך לדורות אלא דכן עושים. ג) יש לעיין כיצד רוחב הגזירין אמה והרי היו ב' גזירין וא"כ נמצא שיצאו מחוץ למערכה ברוחב - ותירץ הגרי"ז במנחות קו: (ד"ה ברמב"ם) דרוחב ב' הגזירין יחד היה אמה, וכתב שגם הרמב"ם לא הזכיר מידת רוחבן, ועוד תירץ הגרי"ז במנחות שהיו מונחין הגזירין האחד ע"ג חבירו. ובשטמ"ק כאן כתב לענין הקושיא דאיך היו שמין הקיסמין - דהיו מניחין הגיזרין על צידיהן, וכעי"ז כתב מדיליה השפ"א בסוגיין דהיו מניחין על עוביין כדי שתשלוט האש, ולפי"ז מיושב קושית הגרי"ז. ד) בחזו"א מנחות סי' כג. ו. (ד"ה נראה) הסתפק האם מידת גזירי העצים מעכבת. אויר יש בין כבש למזבח - הטעם כתב תוס' פסחים עז. ד"ה אויר-שע"י כך יזכור לזרוק, אבל ברמב"ם ביה"ב ב. יג. משמע דהוי דאוריתא, ובדעת הרמב"ם ע"ע מש"כ לקמיה. והנה בגלהש"ס ובהגהות הר"ב רנשבורג בפסחים שם ציינו לשו"ת חכם צבי סי' קנג' שתמה על התוס' מסוגיין דזבחים דמשמע דהוי ילפותא דאוריתא, ועי' מה שתירץ דעת התוס' דפסחים בחזו"א זבחים יז. ה., וע"ע הערה קו' לכנסת ראשונים, ובספרו תורת הקודש ח"א סי' לג. ז. *(כללא דמילתא אות ד'\ב'). מה דם בזריקה אף בשר בזריקה - א) פירש"י שעומד בכבש וזורק למערכה, אבל ברמב"ם מעשה"ק ו. ד. משמע דזורק מראש המזבח למערכה, ועי"ש משל"מ ומרכה"מ, ועי' מה שביאר חי' הגרי"ז לקמן ריש פז:, ובאבן האזל עהר"מ שם ס"ק ב' כתב דלרמב"ם הוי זריקה אחת מכבש למזבח מדין העלאה, ועוד זריקה לאש מדין הקטרה. וראה עוד בתורת הקודש ח"א סי' לג. ז. שתלה דין זה האם יכול לעמוד ע"ג המזבח ולזרוק או דוקא מן הכבש-בפלוגתת הראב"ד והקרבן אהרן בביאור הספרא. *(כללא דמילתא אות ד'\א'). ב) בעולת העוף דאין זריקת דם נראה ברור דאף זריקת בשר ליכא, ולישנא דמתני' לקמן סד: 'זורקו ע"ג האישים' לאו דוקא - מנ"ח מצוה קטו. כז. ג) התפא"י בהקדמתו חומר בקודש פרק ו. ו. נקט שרק בעולה נתחדש דין זה ולא באימורי שאר קרבנות. וע"ע חזו"א יז. ו. שהוכיח מגמ' מנחות דף כא: דדין זריקה מהכבש דוקא באברים ולא בקומץ ומנחות. ד) בסוגיין דרשו מקרא זה דועשית עולותיך הבשר והדם-מה דם בזריקה וכו', ואילו לקמן קד. יליף מקרא זה ר' יהושע דאם אין בשר אין דם, וצ"ע דהרמב"ם פסק את ב' ההלכות, וכתב הלח"מ מעשה"ק ו. ד. דהרמב"ם תרתי משמע ליה מהאי קרא. כשהוא זורק למערכה דלוקה הוא זורק - במנחות דף כז. נסתפקו אם אברים אפשר לסדר רק על המערכה או אף בצידי המערכה, והספק הוא אליבא דמ"ד 'על-בסמוך' אם ה"נ אפשר בסמוך, וכתב שם החשק שלמה דתנא דהכא דסבר על מערכה דלוקה דוקא זורק נראה דסבר 'על-ממש'. למערכה דלוקה הוא זורק - וכן פסק הרמב"ם מעשה"ק ו. ד., אמנם החזון יחזקאל א. ח. כתב שאפילו זרק על המערכה שאינה דלוקה ואח"כ הדליק האש נמי יצא, והביא ראיה מדברי הרשב"ם ויקרא ט. יג. עי"ש. מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר - שיטת התוס' לקמן פז: ד"ה אויר-דאויר קרקע ממש ודלא כתוס' דהכא, וברמב"ם ביה"ב ב. יג. מדייק החזון יחזקאל (קרבנות ד. א.) דס"ל כתוס' דהכא. [וע"ע מש"כ לעיל ד"ה אויר]. ובמקד"ד סי' ז. ד. כתב להוכיח מהסוגיא לקמן פח. דדין זה הוא רק על הכהן הזורק שצריך לעמוד על הקרקע ולא על היסוד אבל הדם עצמו א"צ הפסק קרקע ויכול להיות באויר המזבח, ועי' במנח"א ח"ג עמ' קג' שדחה ראיתו עפי"ד הגרי"ז. שני כבשים קטנים יוצאין מן הכבש - עי' לקמן סד. בסוף תוד"ה יותר. וע"ע בהערה קיא' לכנסת ראשונים שהוכיח מתוי"ט דהכבשים קטנים דינם ככבש הגדול דהוי כמזבח לכמה דברים, וכן כתב בספרו תורת הקודש ח"א סי' לג. ח., וע"ע מש"כ לקמן פז. על הגמ' אין לינה מועלת בראש המזבח (אות ב'). שבהן פונים ליסוד - בשטמ"ק מבאר לצורך מה כבש ליסוד.

רש"י

ד"ה באמה גדומה - שלא יצאו חוץ למערכה ויעכבו הכהנים מלהקיף - צ"ע למה לרש"י הטעם שלא יעכבו הילוך הכהנים הא ע"כ היתה הלכה שיהיו אמה על אמה, ונראה דהלכה הוא שלא יפחות מאמה אבל מותר יותר מאמה, ומשום קלקול הילוך הכהנים עשו אמה גדומה - חי' הגרי"ז מנחות קו: (ד"ה ברמב"ם). [לכאורה הגרי"ז הוא מדוקדק דוקא בשיטת הרמב"ם דאף בבית עולמים היו גזירין אמה על אמה וע"כ שהלכה כן, אבל למש"כ לעיל שהשפ"א דקדק מהרש"י דלעולם הגזירין כמידת המערכה א"ש הרש"י לשיטתו דהטעם שיהיו כמידת המערכה כדי שלא לעכב הכהנים מלהקיף]. ד"ה לאו היינו - ואמה גדומה למ"ל אלא אמה מצומצמת - כלומר מקשה רב יוסף מלשון הברייתא דמשמע דסגי באמה מדויקת ומצומצמת ואמאי הצריך ר' ירמיה אמה קצרה וחסירה - שטמ"ק, [ובעול"ש נראה דמפרש בע"א], ועי"ש מה שהקשה לפי' זה. עוד ביאר בתוס' ובשטמ"ק פי' אחר דגרסינן 'גרומה', ובשטמ"ק על תוס' כתב בשם הר"פ דלגורסים 'גדומה' י"ל דבניחותא קאמר אמר רב יוסף אי הכי וכו', ובפשטות מפרש כן אליבא דגירסת רש"י ולא לפירש"י גופיה וצ"ע שהצ"ק מפרש כן ברש"י גופיה ואין משמע כן, וכן תמה בשלו"ר. ד"ה למזרח - מהאי קרא לא נפקא לן - עי' יומא דף טו: רש"י ד"ה כיון. ד"ה מה דם - עולה שעומד בארץ וכו' - ה"ה דם שאר קרבנות ונקט עולה משום דקרא מיירי בהכי, או אולי יש לדקדק מהרש"י כהתפא"י שציינתי לעיל (בגמ' ד"ה מה דם-אותג') דרק בעולה נתחדש דין זריקה בבשר ולכן נקט רש"י עולה. ד"ה שני כבשים - דיורד מן המזבח פונה לשמאלו ליסוד - א) הרש"ש לעיל נג. נסתפק אם בירידתו מן הכבש לזרוק הדם ליסוד צריך להקיף כל המזבח דרך ימין עד הגיעו לקרן דרומית מערבית או פונה מיד לשמאל לקרן, ופשיט מרש"י דהכא דפונה תיכף לשמאל ליסוד. [ואין להוכיח מכאן בכל דבר מצוה דעדיף דרך קצרה מאשר להקיף דרך ימין די"ל דשאני הכא דיש לחוש שמא יקרש הדם - עי' שטמ"ק סב: ד"ה שבהן], ב) עוד דייק הרש"ש מרש"י דבירידתו מן הכבש יורד דרך אחוריו ופניו למזבח [מדקאמר פונה לשמאלו ליסוד ולא קאמר לימינו], וצ"ע מדלקמן סד. 'הגיע לרצפה מחזיר פניו כלפי צפון' - משמע דעד השתא היה אחוריו למזבח, וכן בהדיא שם בהגהת שטמ"ק (ש"נ אות טז'), וכן פי' הראב"ד בתמיד דף כח:

תוס'

ד"ה אויר - שהיה פורח אמה על יסוד וכו' - כדאיתא לעיל נד. ובעמוד זה בסופו, ועי' מש"כ על תוס' לקמן פז: ד"ה אויר. אבל הכא בעינן אויר גדול וניכר - פי' גדול קצת, וכן ברש"י פסחים דף עז. כתב אויר מעט, אבל לדעת תוס' לקמן פז: ד"ה אויר היה אויר יותר מאמה, ועי' מש"כ שם. *(כללא דמילתא אות ד'\ב'). ד"ה דאריך - והא דכתיב חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב וכו' - הקרית ספר בהל' בית הבחירה תירץ דס"ד דדוקא למעלה במזבח בעינן מידותיו שוות אבל למטה לא קפיד, להכי אצטריך 'סביב' שכל סביבותיו שוין. [סברא כעי"ז איתא בתוס' לעיל נד. ד"ה רב אמר-דלדעת רב מתקיים דין 'רבוע' רק למעלה במקום המערכה ולא למטה, וצ"ב לדעתו אמאי הכא פשיטא שצריך מדין 'סביב' שיהיו כל סביבותיו שוין ואפילו למטה]. ומיהו קשה דלעכב מהמזבח נפקא - עי' מה שתירצו בשטמ"ק, צ"ק, מצפ"א, ראמ"ה, ושפ"א. ד"ה שיתין - אבל לרב דלא הו"ל יסוד בבנין וכו' - עי' קושית פני"מ וצ"ק, ועי' מה שביאר רש"ש וברה"ז, וע"ע מרומי שדה.

דף סג.

גמ'

ואצבע ושליש אצבע בזכרותא - פי' ראש הגודל בעוביו - רש"י בשטמ"ק (ש"נ יב'), אבל בשו"ת מהר"ם ח"ד סי' רלט' (ליקוטים סב:) פי' ראשו וחידודו של אצבע, ועי' ש"נ אות א'. וראה עוד בספר שיעורין של תורה (לקה"י) בהוספות לפרקים ב' ג' ד' שהאריך להוכיח מהכא שיעור מידת האגודל.

מתני'

מנחות היו נקמצות וכו' - צ"ב אמאי מפרשת המשנה מנחות קודם לקרבנות העוף שהן קודמים להם (מתני' פט.) - עי' רש"ש, תפא"י אות ה'. נקמצות בכ"מ בעזרה ונאכלות לפנים מן הקלעים - צ"ב מ"ש דלגבי קמיצה נקט לישנא דכל מקום בעזרה ולענין אכילה נקט לפנים מן הקלעים - עי' רש"ש לעיל נה. ד"ה שחיטתן. [בפשטות יל"ת דקמיצה בא להפקיע דלא נימא רק צפון עזרה או קרן מערבית דרומית כדאיתא בגמ', אבל אכילה קמ"ל לאפוקי חוץ מן הקלעים].

גמ'

מנחה שנקמצה בהיכל כשירה - משמע דיעבד וכן לקמן בשלמים ששחטן בהיכל, משום דלכתחילה איכא לאו להכנס שלא לצורך - עי' עול"ש, ובחזו"א (קמא לה. ד.) כתב דיתכן שנכנס דרך משופש או דרך גגין ועליות, עי"ש דמסיק דלצורך אכילה לא חשיב ביאה ריקנית, וע"ע מנ"ח מצוה קפד. ו. שגם נקט דלצורך אכילה לא חשיב ביאה ריקנית. אולם המנח"א מנחות עמ' קכג' כתב שהגרי"ז פי' דהא דנקט רש"י שאין הכהנים יכולים לאכול בעזרה מפני רמחים וקשתות משום דאם אינו פיקוח נפש אסור להכנס לאכול דהוי ביאה ריקנית, וע"ע בענין זה ביד דוד לעיל יד. ובמנחות ח:. שנקמצה בהיכל כשירה - בתוספתא קרבנות ז. ב. איתא מנחות נקמצות בכל מקום בעזרה אפילו בראש של מזבח, ותמה שם החסדי דוד מדוע השמיט הרמב"ם דין זה דאפשר לקמוץ ע"ג המזבח, ועי' בזה מנח"א מנחות עמ' קכ'. וקמץ משם ממקום שרגלי הזר עומדות - באיסור כניסת זר להיכל עי' מנח"א מנחות עמ' קכא'. בן בתירא אומר וכו' - לאו דוקא נקט אלא סיומא דברייתא היא - רש"י מנחות דף ח:, ועי' צ"ק ופני"מ שפירשו באופן אחר. קמץ בשמאל יחזיר ויקמוץ בימין - לגבי הולכה איתא לעיל טו. דאמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל פסולה וא"א לתקנה, והולכת זר פלוגתא התם אם יכול לתקנה, ועי"ש טה"ק. והגישה אל המזבח והרים ממנו בקומצו - תמוה מאי היקשא הוא דהא קראי אינן סמוכין זל"ז כלל - עי' תוספ"ק (שלו"ר) דגורס קראי אחריני, וכן במנחות דף ח: משמע דמייתינן מקרא אחר. שלמים ששחטן בהיכל כשרים - השפ"א במנחות דף ח: נסתפק אם שלמים שנשחטו בהיכל קודם פתיחת דלתות (לעיל נה:) כשרין, ובמצפ"א (על תוד"ה שכן) נקט בפשיטות דפסולין, אמנם המנ"ח מצוה קמא. ה. נקט דכשרין. והקשה המקד"ד סי' כז. ב. דלדברי המכשירין אמאי שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות היכל פטור (יומא סב:) הא חזו לפנים לישחט בהיכל, ועי' מנח"א מנחות עמ' קכב' מש"כ בשם הגרי"ז, וכן הובא בקובץ אהלי חיים עמ' מו' בשם הגרי"ז (מכתבי תלמידים) שהוסיף להקשות דהא איתא לעיל נה: דלול היה אחורי בית הכפורת כדי להכשיר העזרה וכו', א"כ שם היה כשר תמיד לשחוט דהרי הלול לא היה נעול לעולם, וא"כ הא חזו לישחט שם אחורי בית הכפורת, והוכיח הגרי"ז מהרמב"ם דדין דדלתות ההיכל פתוחות הוא דין המתקיים רק ע"י דלתות ההיכל בלבד, ומה דכשר לשחוט בהיכל ואחורי בית הכפורת בגלל הלול הקטן הוא מדין אחר דבעינן פתח אהל מועד. וראה עוד בענין זה בתורת הקודש ח"א סי' טו' אות ו'. שחטן בהיכל כשרים - הגרי"ז במנחות דף ח: נסתפק אם קבלה כשרה בהיכל, והמקד"ד סי' ז. ג. פשיטא ליה דקבלה כשרה בהיכל. מנין שאם הקיפו וכו' שהכהנים נכנסין ואוכלין שם ק"ק - ולא אמרינן דליפסלו קדשים בהך יציאה דיצאו מעזרה להיכל - רש"י מנחות דף ח:, ועי"ש בחי' הגרי"ז שכתב דפסול יוצא מצינו כשנאמר דין מחיצה על החפצא אבל כאן נאמר רק דין על 'מעשה האכילה' שמקיימו בעזרה ולכאורה מה שייך בזה פסול יוצא חוץ למחיצתו, והביא הגרי"ז ראיה מהירושלמי דפסחים לענין קרבן פסח שנאכל בחבורה אחת בבית אחד ואם יצא חוץ לבית פסול משום יוצא, ושם הוא דין אכילה גרידא דאילו הבשר דפסח הוא קק"ל שמחיצתו בכל ירושלים, וחזינן מהא דשייך דין יוצא אפילו כשיצא חוץ למקום אכילתו, והרחיב בענין זה דשני דינים בפסול יוצא בחי' מרן רי"ז הלוי ריש הל' פסוהמ"ק. והנה לשון הרמב"ם מעשה"ק י. ג. 'ואם נאכלו בהיכל נאכלו' ומשמע דיעבד בלבד - עי"ש רדב"ז ועי' אבן האזל שם, ועי' מנח"א עמ' עה' בכל זה, וע"ע מנח"א מנחות עמ' קכג'. אבל הקר"א נקט בפשיטות דלדיעבד לא אצטריך קרא אלא להתיר לכתחילה דלא נימא אין אדם אוכל במקום רבו, ודקדק כן מהרמב"ם בפיהמ"ש ותמה על לשון הרמב"ם הנ"ל. וע"ע נתיבות הקדש, ומשך חכמה ויקרא (י. יב.) פרשת שמיני עה"פ וידבר משה וכו' בניו הנותרים. שאם הקיפו עכו"ם את כל העזרה - פירש"י שהקיפו למלחמה, ובתורת הקודש ח"ב סי' ד' תמה דהלא יש כאן דין דבאו פריצים וחיללוה דיצא המקדש לחולין וא"א כלל לאכול קדשים, וביותר שהרי נפסלו ביוצא, עי"ש שדן אם בביאת הפריצים לעזרה פקעה הקדושה מכל הבית או רק מן המקום שנכנסו ולכך אפשר ליכנס להיכל לאכול, ועוד דן לישב דמיירי דהקיפו ורצו לקחת רק כלי המקדש ולכן לא נפקעה קדושת הבית, ועוד מישב לגירסת הספרי "שהקיפו העזרה" [ולא כגירסת הבבלי "כל העזרה"] די"ל דכל זמן שמצפים לכובשה בחזרה אין עלה עדיין שם כיבוש. שהכהנים נכנסין ואוכלין שם קדשי קדשים - בענין אכילת קדשים קלים בהיכל - עי' רדב"ז מעשה"ק יא. ז. שכתב ב' פירושים בזה, או שאכילת קדשים קלים בהיכל אסורה אפילו בשעת הדחק, או שמותרת אלא שאין בזה קיום דין כפרה לבעלים כמו בקדשי קדשים, וע"ע בענין זה במנח"א ח"ב עמ' עו', ומנח"א מנחות עמ' קכה'. ת"ל בקדש הקדשים תאכלנו - לקמן פב: דרשינן מקרא דבשר שנכנס לפנים לא נפסל, והקשה שם הרש"ש דתיפו"ל מדרשא דהכא, ועי"ש תירוץ המצפ"א. וכעי"ז תמהו הקר"א והעול"ש במנחות דף ט. איפכא דאמאי אצטריך קרא דבקדש הקדשים תאכלנו תיפו"ל מדרשא דלקמן פב:, ועי' בחי' הגרי"ז במנחות ח: (ד"ה וברמב"ם) שביאר דהם ב' דינים נפרדים עי"ש. בקדש הקדשים תאכלנו - הרמב"ן עה"ת על פסוק זה כתב דה"ה אם הקיפו ההיכל דנכנסים ואוכלים בקדש הקדשים, ועי' מנ"ח קפד. ו., וע"ע בהערה קיז-קיח לכנסת ראשונים דמייתי ראיה לרמב"ן. אולם האבן עזרא על פסוק זה מבאר ד'קדש הקדשים' כאן מכוין לאהל מועד גרידא, ונקרא קדש הקדשים כנגד חצר המשכן שהוא קדש גרידא, וכן מבואר בקרית ספר פי"א מעשה"ק, וכן הרא"ם פליג על הרמב"ן דדוקא להיכל שיש רשות לכהנים להכנס לצורך, אבל לקדש הקדשים דהוא לאו שיש בו מיתה בידי שמים אין עשה דאכילת קדשים דוחה לאו שיש בו מיתה ביד"ש, וראה בענין זה ביד דוד מנחות דף ט., בספר רנת יצחק (תניינא) במדבר יח. י. בקדש הקדשים תאכלנו - עי' במנח"א ח"ב עמ' עו', ובמנח"א מנחות עמ' קכג' בשם הגרי"ז דמפירש"י במנחות ט. מתבאר שההיכל הוא מקום אכילה ידעינן מסברא דלא יהא טפל וכו' אלא דס"ד דאסור לאכול בהיכל משום שאין אדם אוכל במקום רבו קמ"ל הפסוק להתיר באכילה, אבל מדברי הרמב"ם מעשה"ק י. ג. מבואר דהגזה"כ הוא דנחשב ההיכל למקום אכילה, ע"ש בענין זה. ואמאי וכו' לא יהא טפל חמור מן העיקר - עי' מצפ"א.

מתני'

מלמטה חטה"ע והגשות ושירי דם - לכאורה הו"ל לשנות שירי הדם סמוך לחטה"ע ולא להפסיק בהגשות דמנחה - עי' שלו"ר. ומלמעלן ניסוך היין והמים - מבואר שהיו מנסכים למעלה במזבח, וכן במתני' סוכה דף מח: איתא שהיה מנסך בספלים, ותמהו המפרשים על מש"כ הרמב"ם מעשה"ק ב. א. שיוצק הנסכים על היסוד - עי"ש השגת הראב"ד, כס"מ, לח"מ, רדב"ז, מהר"י קורקוס, מרכה"מ, ברה"ז בסוגיין, ואבן האזל שם, וע"ע ספר הליקוטים עהר"מ (הוצאת ר"ש פרנקל) מהגרי"ד זצ"ל בשם הגרי"ז זצ"ל, ובעמק ברכה בענין ניסוך המים אות ב', ובתורת הקודש ח"א סי' לב'.

רש"י

ד"ה ה"ג אמר רמב"ח - האריכוהו לב' שיפוע - משמע דהלב' אמה מונה בשיפוע, ותמהו המפרשים דבמשנה מדות דחשיב רוחבה של עזרה וחשיב לב' אמה מקום הכבש היינו בקרקע וא"כ השיפוע הוי טפי, ועי' מה שתירצו שטמ"ק מהר"פ (סב:), צ"ק, ברה"ז, פני"מ, ועול"ש. ד"ה ליום ולילה - דילפי' ממנחת לחמי תודה - [דנאכלת ליום ולילה כדלעיל לו.], ותמוה הא לחמי תודה לא איקרו מנחה וגם הוו קק"ל ומנחה ק"ק - שפ"א. והרמב"ם בפיהמ"ש כתב דילפינן מחטאת ואשם [הוא ההיקש שהוזכר לעיל דף יא.], ובמסהש"ס תמה דרש"י עצמו פי' כן במנחות סוף דף יא:, ועי"ש במצפ"א שכתב דהרש"י במנחות חזר בו לפי דאיתא במנחות מו: דלחמי תודה לא איקרו מנחה. ד"ה שכן מצינו - וסילוקן מעל שולחן וכו' במקום קמיצה - עי' מקד"ד סי' כב. ב., ועי' מנח"א מנחות עמ' קכ'. ד"ה ממקום - וקס"ד השתא לאסור בין האולם וכו' - הקר"א הקשה מאי ס"ד הכי, ולגירסת שטמ"ק (ש"נ טז') מיושב. ד"ה ושירי הדם - של חטאות החיצוניות - ר"ל לאפוקי חטאות פנימיות, ועי' רש"ש. עוי"ל דרש"י לשיטתו דבשאר קרבנות לא מוכרח לשייר שירים-עי' נג: תוד"ה העולה ומש"כ שם. עוי"ל דנקט חטאות חיצוניות לפי שהם נלמדים מדרשא דלעיל נג. ועי' לקמן סד. וברש"י ד"ה אל יסוד, אבל שאר קרבנות ילפינן קרן דרומית מערבית מסברא (עי' זבח תודה ד"ה מלמטה).

תוס'

ד"ה כל כבשי - למ"ד גובהו עשר - הוא ר' יוסי לעיל נט:, ועי' מה שתירץ באבן האזל ביה"ב ב. יג. על קושית תוס'. כי מטי כבש וכו' לא משכחת וכו' - הקר"א הקשה מה הכרח שהיה כבש במשכן, וכן דעת פנים יפות פר' ויקרא, ועי' הערה צג' לכנסת ראשונים, וראה עוד בספרו תורת הקודש (ח"א סי' לד. ז.) שחקר לדברי הקר"א והפנים יפות שלא היה במשכן כבש האם יש מיהא איסור דלא תעלה במעלות על מזבחי, וכן חקר האם במזבח הפנימי או במזבח דבמה יש איסור זה. ובעיקר דברי הקר"א והפנים יפות-עי' בתורת הקודש הנ"ל שהוא פלוגתת ראשונים. אי מזבח משוך יותר מכה' אמה - פי' יותר מחצי הפתח ולצפון, ולשון תוס' צ"ב דהא משוך טפי מ-לב' אמה, אמנם בשטמ"ק פי' דסגי בכבש כז' אמה לפי חשבון ג' אמות לאמה ונשתייר ג' אמות מהמזבח כנגד הפתח. ד"ה חוץ - ורבותיו גורסים וכו' - עי' ש"נ אות יב'. ומיהו אין לחוש - פי' אם גבוה מראש המזבח דהעיקר שלא יהא נמוך דהכתיב לא תעלה וגו'. ובדין זה האם אסור דוקא לעלות או אף לירד - עי' אבן האזל ביה"ב א. יז. א"נ לפ"ה אמות של כבש לפי אמות של מזבח - עי' צ"ק ומליו"ט. ד"ה שכן מצינו - ולא שייך כאן למימר וכו' דבשלמים תלאן הכתוב בפתח אה"מ - כעי"ז כתב נמי תוס' לעיל י: ד"ה כל דמים, ותוס' מנחות ח. ד"ה מנחה. דאל"ה היה יכול לשחוט בהיכל אע"ג דחטאת בעי צפון - אמנם השטמ"ק שם פי' באמת לפי דחטאת בעי צפון והיכל אינו צפון, ועי' קר"א שם וכאן.

דף סג:

גמ'

לפני ה' וכו' אל פני המזבח וכו' הא כיצד מגישה בקרן מערבית דרומית - צ"ע למ"ד כוליה מזבח בדרום קאי איך מישב הנך קראי דהא לדידיה אין צד דרומי וקרן דמזבח כנגד ההיכל כלל - טה"ק, ועי' שלו"ר בשם דרכי יושר, וע"ע חי' הגרי"ז מנחות יט: ד"ה הא כיצד. ר"א אומר יכול יגישנה למערבה של קרן 'או' לדרומה של קרן - כ"כ הרש"י דגרסינן 'או', וכ"כ הרש"י בסוטה דף יד:, ותמוה דבמנחות דף יט: ל"ג הרש"י 'או' ופי' דיכול יגישנה לכאן ולכאן, ובתוס' שם הקשה דא"כ מהו דמקיים עצמו ומבטל חבירו הרי מגישה לכאן ולכאן. קסבר האי תנא כוליה מזבח בצפון קאי - עי' לעיל נח: תוד"ה הא. בכל מקום היתה כשירה וכו' מאי קאמר - יש להקשות אמאי לא נפרש כפשוטו דבכל מקום כשירה דיעבד אלא דזה מקומה לכתחילה - עי' צ"ק ושפ"א. [ותלי במש"כ לקמן בגמ' ד"ה אלא]. בכל מקום היתה כשירה למליקתה - הרמב"ם מעשה"ק ז. ו. כתב דמקום מליקתה בקרן דרומית מערבית, ועי"ש רדב"ז, ועי' מה שביארו הזבח תודה ח"נ וטה"ק. ובשטמ"ק בהשמטות מייתי דעת הראב"ד דנקט מחמת לשון הברייתא לקמן דאף דא"צ קרן דרומית מערבית מיהו בעינן מליקה במזבח כדי שיהא סמוך למקום הזאה שהוא קרן דרומ"ע, והביא שם דהרז"ה פליג דא"צ מזבח כלל, וכן מוכח שיטת רש"י (ריש סד.) ותוס' ד"ה אף, ועי' בכ"ז במקד"ד סוף סי' כח', ובחי' הגרי"ז מנחות ב:, ובמנח"א כאן עמ' רסח' ובמנחות עמ' יט'. *(כללא דמילתא אות ה'). אלא זה היה מקומה להזאתה - כתב הזבח תודה (ד"ה בכל מקום) דאם לא הזה בקרן דרומית מערבית אינו מעכב ובלבד שיזה למטה מחוט הסיקרא, וכן מצדד השפ"א, אכן טה"ק (ריש סד.) ח"נ (סוף סג:) וצ"ק פליגי דמעכב דיעבד, וכן דעת רדב"ז מעשה"ק ז. י. עי"ש. מיצה דמה בכ"מ כשירה שאם היזה ולא מיצה כשירה - כן איתא גם במנחות ריש דף ג. ובתוס' שם, ועי' מנח"א (עמ' רפא') דמפרש ומוכיח דאין הביאור כפשוטו דמיצוי בכל מקום הוי כלא נתמצה אלא הפירוש דכיון דלא מעכב ממילא בכ"מ כשירה דכל שאין העבודה מעכבת אין המקום מעכב, וכן משמעות הרגמ"ה במנחות ג., וכ"כ החזו"א סי' יב. ב., וראה במנח"א הנ"ל שביאר לפי"ז את קושית התוס' לקמן סה: ד"ה הבדיל. אולם משמעות לשון רש"י כאן דף סד. ד"ה בכל מקום-שאין בזה כלל קיום דין מיצוי אלא קמ"ל רק שאין נפסל בשינוי, וכן מבאר בחי' הגרי"ז מנחות דף ג. עי"ש.

רש"י

ד"ה ומקיפין - מקיפים את המזבח בשביל צורכי עבודה וכו' - מפירש"י בסוכה דף מח: משמע דאפי' בא לעבוד בקרן דרומית מזרחית בלבד צריך להקיף, ועי' רש"ש ד"ה עולין. ד"ה לג' דברים (בסוף הדיבור) - אלא עומד על הרצפה בקרקע - הרש"ש כתב דאינו מדויק דהא לשפיכת שירים משמע שהיה עומד על היסוד ולא בקרקע, אמנם ראה בבנין שלמה (ח"ב קדשים סי' יא') שמדייק מהרש"י שבדוקא כתב עומד בקרקע לפי שדעתו שהכבש לא היה יורד עד ליסוד אלא לקרקע העזרה ודרך הרצפה היה בא ליסוד. ד"ה ומה מנחה - והזאת דמה היא עיקר עבודתה - פי' ולפיכך ילפינן מינה הזאה ולא מליקה, ובתוד"ה אף פי' בע"א, וכן ברש"י גופיה לקמן ריש סד. פי' כתוס', ובשטמ"ק כתב ב' הסברות.

תוס'

ד"ה ויורדין - לאו משום שלא ירבה וכו' - ע"ע סוכה דף מח. תוד"ה וחוזרין. ד"ה מנחה - תימה דהו"ל למימר וכו' - הרש"י תירץ קושיא זו - עי' שטמ"ק מהר"פ. ד"ה מה חטאת - פי' בקונטרס וכו' וקשה לפירושו וכו' - עי' תירוץ טה"ק ותוספ"ק (שלו"ר בחי'). חטאת טעמא מאי דכתיב בה היא - לעיל דף ה:, ועי"ש תוד"ה מיעט. וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש - כדלעיל דף מט:, ועי' תירוץ פני"מ ומה שהשיג עליו לש"ז (שלו"ר). מיהו י"ל וכו' ולא ילפינן ממנחת חוטא וכו' - ש"מ דליתא לסברת רש"י דלא תהא חמורה מנחה מחטאת העוף דאתיא במקומה - צ"ק. ויש לדחות - עי' ביאור טה"ק וביאור לש"ז (שלו"ר). אלא מיירי במנחת העומר ומנחת תמיד - צ"ע דלא שייך קמיצה במנחת תמיד שכולה כליל - לש"ז (שלו"ר). והר"ר חיים גריס מה חטאת העוף טעונה יסוד וכו' אף מנחה טעונה הגשה כנגד היסוד - עי' בחי' הגרי"ז מנחות יט: שתמה על דברי תוס' שם ד"ה ההוא דס"ד דיגיש המנחה כנגד הכבש ולא כנגד המזבח, והלא הגשה טעונה יסוד ומה שייך הגשה לכבש. דלא תימא וכו' גזיה"כ הוא אע"ג דל"ל יסוד - פי' דלא נימא דקרא מפקיע מהיקשא. וע"ע תירוץ אחר אמאי אצטריך קרא דלפני ה'-לעיל נח. בסוף תוד"ה משוך (לגירסת רוב המפרשים שם-עי' מש"כ שם, ועי"ש ש"נ אות לג'). וע"ע שטמ"ק שהקשה סו"ס לה"ר חיים למה לי היקשא אחר דאיכא למילף מקראי. דדבר הלמד בהיקש מיבעיא לן אי חוזר ומלמד בגז"ש - לעיל דף מט: איפשיטא דאין חוזר ומלמד - ראמ"ה, אמנם בליקוטים לעיל דף נא: מנה זאת בין המסופקים. ור"ת גריס וכו' - הנה בשטמ"ק בהשמטות מייתי פי' ריב"א שמקיים גירסת הספרים שלנו, ומקיש קידוש כלי דקומץ לחטאת מה חטאת קיבול דמה בצפון אף קידוש קומץ בכלי בצפון. [עי' חזו"א לעיל נח. שדן אי קבלת דם כשרה ע"ג המזבח ומסיק דבקבלה אין דין צפון עצמי אלא נגררת בתר מקום השחיטה הלכך כשרה נמי ע"ג המזבח, ולכאורה הוא דלא כהריב"א דהכא דהא קמיצה היא כנגד שחיטה ואם קמיצה כשירה בכל מקום ה"נ הקידוש כלי שהוא כנגד הקבלה - עי' לעיל יג:]. וע"ע אבי עזרי מעשה"ק פי"ב הל' יב. יג., ומשמר הלוי סי' קי'. א"נ אפי' כר"ש וכגון וכו' - הקשה הצ"ק [ולזה נתכון גם גלהש"ס] דהא ר"ש יליף לעיל יד יד מקמיצה וא"כ א"צ להיקש דהכא, ועי' תירוץ מצפ"א, וע"ע עול"ש. ד"ה בדרום - דמה חטאת טעונה יסוד - היינו כגירסת הר"ר חיים בתוס' לעיל. דאל"ה מנ"ל קרן דרומית מערבית - פי' מנ"ל בדרום באמה הסמוכה לקרן שיש שם יסוד אימא בכל הדרום - עי' שטמ"ק בהשמטות, וצ"ק וברה"ז פי' בע"א.

דף סד.

גמ'

שאין לך קל בעופות יותר ממוראה ונוצה וכו' - דאסור לקשור אבן ולהשליך, ואפשר משום דכתיב והשליך אותה ודרשינן ולא דבר אחר עמה - שפ"א. [עוד יל"פ משום דלא לעשות גל של אבנים סמוך למזבח]. והולך למזרחו של כבש כעשר אמות - ששם הוא בית הדשן דוהשליך כתיב וקים לחז"ל דאין השלכה פחות מעשרים אמה - המפרש בתמיד דף כח: צבר את הגחלים וכו' רחוק מן הכבש ג' טפחים - עי' בשטמ"ק טעם הראב"ד להרחקת ג' טפחים. ובראב"ד בתמיד דף כח: כתב דקבלה למשה מסיני הוא. ובתפא"י במשניות פי' כדי שלא ישחיר הכבש מן הגחלים. נסכים שמא יתעשנו - ואנו צריכים תמימים יהיו לכם ונסכיהם - ר"מ פיהמ"ש, ועי' ספר המפתח (עהר"מ הוצאת ר"ש פרנקל) מעשה"ק ז. יא. בדברי הגרי"ד בשם הגרי"ז. נסכים שמא יתעשנו - הרש"ש הקשה הלא יכול לילך דרך הסובב ולהשפילם מתחת גג המזבח שלא יבוא לשם עשן המערכה. ובשפ"א הקשה אמאי אסור לכסות הכלי בכיסוי.

רש"י

ד"ה מאי קאמר - והא ליכא למימר דהזה ואח"כ חזר והזה למטה וכו' - נקט רש"י זה לישב לכל השיטות דאילו לשמואל לעיל כו: לא אצטריך דס"ל שלא במקומו כמקומו דמי ומאי מהני שיחזור ויתן למטה דאי להתיר באכילה הא איתא התם דזריקה שאינה מכפרת לא שריא לאכילה - עול"ש ותוספ"ק (שלו"ר בחי'), וע"ע קר"א, ואבן האזל (מעשה"ק ז. ט.). בא"ד - הרמב"ם מעשה"ק ז. ט. פסק דאם היזה בכל מקום כשרה ובלבד שיתן למטה מעט מדם הנפש, והקשה הלח"מ דהוא נגד סוגיין וכפירש"י דהזה למעלה ולמטה פסול, ועי"ש דמפרש דהרמב"ם הו"ל גירסא אחרת, ועי' מהר"י קורקוס, וע"ע בביאור שיטת הרמב"ם - בח"נ (על תוד"ה אף חטאת) מרכה"מ, קר"א, מקד"ד ריש סי' כח', ואבן האזל. ד"ה בכל מקום - אלמא איכא דסבירא דלא מעכב - פי' דהא מסקינן לעיל נב: תרי תנאי ואליבא דרי"ש, וכן הוא פלוגתא דתנאי לקמן סה: לחד אוקימתא. ד"ה צבר את הגחלים (בסוף הדיבור) - נמצא בית הדשן וכו' באלכסון של כב' על כב' - אינו מדוקדק אלא כג' על כא' ומ"מ האלכסון מכוון בקירוב - תוספ"ק. וכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשא באלכסונא - סוכה דף ח. ד"ה בא לו (בסוף הדיבור) - וקס"ד והיין בידו - עי' נימוקי הגרי"ב מאי קארי לה.

תוס'

ד"ה הגשות - עי' שטמ"ק בתירוץ קושיתו, וע"ע תוספ"ק (שלו"ר), אמנם מרש"י משמע דגרס "הא דאמרן" והכונה לקרא והדרשה דלעיל. ד"ה שיירי הדם - נראה דהיינו שירים החיצונים - בטה"ק מבאר מהו לשון 'נראה' הא ודאי כך. דבעי קרן מערבית דרומית (כגי' צ"ק) - עי' מליו"ט. ד"ה מפני - ואין לומר משום דכל דמים טעונין קרן - עי' ביאור הח"נ ולדבריו סותר התוס' לדבריו לעיל ס. ד"ה מודה, ובצ"ק עמד על הסתירה וגרס וביאר בתוס' בע"א, ובטה"ק מישב דלפירש"י לא קשיא קושית תוס', וע"ע הר"פ בשטמ"ק סוף ד"ה הני טפי, קר"א, עול"ש, ומרומי שדה. ד"ה יותר - כשהיה מגיע וכו' היה צריך לחזור על עקיבו - בתירוץ דעת הרש"י עי' מש"כ התוי"ט כאן משנה ג'. אבל קשה דלא חשיב ליה לעיל - עי' תירוץ הר"פ בשטמ"ק. ד"ה דישון - נבלעים במקומן אמאי מועלים וכו' - צ"ב מאי תלי הקושיא בהא דנבלעים במקומן - עי' עול"ש ותוספ"ק (שלו"ר). שמא לא היו נבלעין מיד - בח"נ דן אי גרסינן "מידי" או "מיד" ומבאר דברי תוס' לפי הגרסאות.

דף סד:

מתני'

עלה לכבש ופנה לסובב וכו' - עי' ש"נ אות ג' דשטמ"ק וברה"ז מחקו זאת, אמנם טה"ק מקיים מקצת הגירסא וגורס "בא לקרן דרומית מערבית" וכשיטת הרמב"ם דלכתחילה מליקתה בקרן זו. היה מולק וכו' ומזה מדמה וכו' - כתב הרמב"ם בפיהמ"ש בסוף פרקין "ואין בעוף לא קבלה ולא הולכה", והנה זה פשוט שאין לו קבלה בכלי דהרי מזה מן הצואר [עי' לקמן צב: אי צוארו ככלי שרת] אבל הולכה אמאי ליכא, וביאר הגרי"ז דהולכה תליא בקבלה והיכא דליכא קבלה ליכא הולכה [עי' לעיל ד. דהולכה לא תפקה מכלל קבלה], וע"ע מש"כ מנח"א מנחות עמ' קנב'. שירי הדם היה מתמצה על היסוד - לכאורה הו"ל לנקוט "ממצה" כדלקמן בעולת העוף - עי' אבן האזל מעשה"ק ז. ז. בסוף דבריו שכתב לחדש מדקדוק דברי הרמב"ם דדוקא במיצוי דעולה בעי מעשה בידים אבל בחטאת סגי במתמצה מאליו, וע"ע מנח"א עמ' רעא'. *(כללא דמילתא אות ז').

גמ'

אוחז בגוף ובראש ומזה - עי' רש"י חולין ריש כב. ומתבאר מדבריו דאין הכונה שצריך לאחוז הראש והגוף יחד בכף ידו אלא רק דצריך שיהיו מחוברין יחד, [וכן משמע מהרש"י מנחות סוף ב: ד"ה הזאה וז"ל אוחז 'בגוף' העוף וכו'], אבל בשטמ"ק בהשמטות מייתי הרז"ה ריש קינין שהקשה על הרש"י ופי' דה"ק דצריך לאחוז הראש והגוף בתוך כף ידו דאם יאחז רק האחד שמא מכח ההזאה ישמט האחר ולא הוי דרך כבוד, ועוד שנראה עובר על לאו דלא יבדיל, ועי' מנח"א עמ' רעב' בביאור דבריו. על קיר המזבח ולא על קיר הכבש - בעלמא קי"ל דכבש כמזבח, ועי' תוס' לעיל כו: ד"ה אמר שמואל, ותוס' מנחות נז: ד"ה אין לי, ומנח"א כאן עמ' רעד'. כיצד מולקין חטאת העוף - ה"ה עולת העוף אלא משום דהתנא סידר חטה"ע תחילה ותני עלה הך ברייתא משו"ה קבע אותה רבינו הקדוש על חטה"ע - רדב"ז מעשה"ק ז. ח. כיצד מולקין חטה"ע אוחז גפיו בשתי אצבעות וכו' - שינה באחיזתה האם פסול - במלאכת שלמה במשניות ר"פ חטאת העוף (הובא בליקוטים) נקט דהוא פלוגתת הרמב"ם ותוס'. וזו עבודה קשה שבמקדש - לפי שכל העבודה נעשית בימין ובאותו גודל עצמו מולק - שטמ"ק, אמנם הרמב"ם בפיהמ"ש כתב "שיאחוז שתי רגליו בשתי אצבעותיו מידו השמאלית", וגם התפא"י בהקדמתו חומר בקדש פ"ו. ז. כתב שאוחז בידו השמאלית ומולק בימנית, וע"ע מקד"ד סי' כח. ד., ובמלאכת שלמה [ריש פ"ז (ליקוטים) בסו"ד], ובשלו"ר בחידושים משו"ת מאיר נתיבים, ומנח"א עמ' רעד'. אימא זו עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש - עי' במנחות דף יא. דמבואר דקמיצה דחשיבא עבודה קשה היינו דוקא דמנחת מחבת ומרחשת [וע"ע שם דף נד. בתוד"ה אין לך]. וראה בתוס' יומא דף מט: שביאר דהמשותף למליקה וחפינה וקמיצת מחבת ומרחשת שבכולן יש לכהן צער בעשייתן ולא רק קושי בעלמא.

מתני'

ומיצה את דמה על קיר המזבח - עי' תוס' לעיל נד. ד"ה ואי האם גורסים בבריתא שם "שירי הדם היה שופך ליסוד". ואת בני מעיים היוצאין עמם - כדעת אבא יוסי בן חנן לקמן סוף סה., ועי' רמב"ן עה"ת ויקרא א. טז. (ליקוטים שם). והשליכן לבית הדשן - האם צריך בגדי כהונה בהשלכה לבית הדשן תליא בתירוצי תוס' יומא נט: סוף ד"ה והרי, ובזה תלוי נמי האם כשר בזר - מנ"ח מצוה קטו. כז. וזרקו ע"ג האישים - לאו דוקא, דעולת העוף דדמה לא בזריקה בשרה נמי לא - מנ"ח קטו. כז. (ליקוטים). חטאת העוף שמלקה שלא לשמה - מבואר במתני' דאף בעופות פוסל אם עשאן שלא לשמן, וראה בתוס' ריש מנחות שהאריך בזה מנ"ל דבעינן בעופות לשמן. חטאת העוף וכו' מיצה דמה שלא לשמה - מתני' אזלה כמ"ד מיצוי חטה"ע מעכב (עי' ש"נ אות יא'). והנה האם מיצוי בלי הזאה חשיב חצי מתיר ולמ"ד אין מפגלין בחצי מתיר (לעיל מא:) לא יחול פיגול במיצוי גרידא - הרש"ש במעילה דף ט' והחזו"א יז. ח. נקטו דחשיב חצי מתיר, ובמנ"ח מצוה קמד' סוף אות ו' נסתפק בזה ומסיק דחשיב חצי מתיר, אמנם הליקוטי הלכות במעילה שם והמקד"ד סי' ז. ה. נקטו דחשיב מתיר שלם - עי' בכ"ז במנח"א עמ' רעז'. לאכול דבר וכו' חוץ למקומו וכו' חוץ לזמנו וכו' - אם חישב מחשבת פיגול בשעת מיצוי הראש דעולת העוף לא הוי פיגול לפי שאינו מעכב הוי כנתכפרה כבר, אבל חישב בשעת מליקה למצות דם הראש חול"ז הוי פיגול דלא גרע ממחשב על שפיכת שירים בבהמה - מנ"ח מצוה קמד. ו. כיצד קרב המתיר כמצותו - כעי"ז מתני' לעיל כט: בזבחי בהמה, ועי' תוס' לקמן סה: ד"ה כיצד. או שמלק ומיצה הדם וכו' - ר"ל או מלק או מיצה הדם, וכעי"ז בשטמ"ק לעיל כט: על מתני' שם.

רש"י

ד"ה הקפה ברגל - אבל שאר כהנים וכו' עולה והיין בידו ופנה לשמאל - הר"ש בשטמ"ק מפרש בע"א החילוק בין כה"ג לשאר כהנים, ועי' משל"מ תמידין ומוספין ו. א., אבל דעת הרמב"ם בפיהמ"ש בתמיד וכן בהל' מעשה"ק ז. יב. דכל העולה לנסך היה מקיף דרך ימין וכהן אחר מעלה היין והוא פונה לשמאל ולא מקיף, ועי' פי' הרא"ש על המשנה שם בתמיד (לג:), וע"ע שפ"א. *(כללא דמילתא אות ו'). במשנה ד"ה ואינו מבדיל - אלא סימן אחד לבדו מולק - הרמב"ם מעשה"ק ז. ו. והחינוך פליגי דמולק נמי ב' סימנים אלא דאינו מבדיל, ועי"ש כס"מ ולח"מ, וקר"א בסוגיין, ואבן האזל ואבי עזרי עהר"מ שם, ובספר הליקוטים (עהר"מ הוצאת ר"ש פרנקל) מתלמידי הגר"ח, והאריך בזה בזבח תודה. ועי' שטמ"ק שהקשה לשיטת רש"י דיהא סגי במליקת רוב סימן. וע"ע מה שהקשה לפירש"י בחי' הגרי"ז (ריש סה:). וע"ע נתיבות הקדש (סה.). ד"ה היה מתמצה - שמקיף ומקרב וכו' ודוחקו בקיר וכו' - הרש"י במנחות סוף דף ב: פי' דסוחטו וניצוק הדם הולך למרחוק, ועי' רש"ש שמצדד ומביא ראיות לכאן ולכאן, וראה עוד במקד"ד סי' כח. א. ד"ה ומ"ש התוס'. והנה הטה"ק במנחות שם תירץ דבמנחות מיירי במיצוי דעולת העוף ושפיר פירש"י שם דסוחט בין אצבעותיו וניצוק הדם הולך למרחוק [ויש להוסיף-לפי דבעינן דומיא דהזאה דחטאת העוף שהיא כעין זריקה, וכן היא מעשה כהן לבדו בלי שיתוף המזבח], משא"כ הכא בזבחים מיירי מתני' במיצוי חטאת העוף דלבתר הזאה ושפיר פירש"י שמקיף ומקרב וכו' דכל ענינו רק כעין שירי הדם ליתן ליסוד. ד"ה מגוף של חטאת - שלא יזה לא בכלי וכו' - א) כן פי' גם בתוס', ולכאורה הוא ספיקא דהגמ' לקמן צב: האם לא אצרכיה רחמנא כלי שרת או פסל ביה כל"ש, וכתב הזבח תודה [כה. ד"ה ונקטינן] דספיקא דהתם האם דרשא דהכא הוא לכתחילה גרידא או לעיכובא. ב) המנח"א עמ' רעב' מייתי דהראב"ד בקינין מפרש מגופה של חטאת היינו מדם הגוף לאפוקי דם הנפש עי"ש. ד"ה בהמה שעולתה למטה - אותה דמה למעלה ואין אחרת וכו' - עי' מש"כ לעיל י. על רש"י ד"ה שכן דמה. ד"ה ואיזה זה - שהוא מתמצה לסובב כשהוא עושהו למעלה מן הסובב - בשטמ"ק מהר"פ הקשה אימא לעולם בקיר העליון ולמעלה מן החוט באמה שלמטה מהסובב ומשם ימצה ליסוד עי"ש. במתני' ד"ה ספגו במלח - מקנחו במלח וכו' - עוד ביאורים מהו ספגו במלח עי' ברמב"ם בפיהמ"ש, וברע"ב במשניות, ובתפא"י שם אות לג'.

תוס'

ד"ה חטאת העוף - דדם חטאת קודם לעולה - מתני' לקמן פט. ד"ה אוחז - תימה וכו' - עי' שטמ"ק בהשמטות מהרז"ה בקינין, וע"ע מנח"א עמ' רעב'.

דף סה.

מתני'

לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית - המפרשים תמהו דהיכי משכח"ל תרוייהו דבחטאת העוף איכא רק אכילת כהנים ובעולה רק אכילת מזבח - עי' קר"א, שפ"א, ראש המזבח (שלו"ר בחי'), מנ"ח מצוה קמד. ב. ד"ה ובסברת רש"י, או"ש פסוהמ"ק יג. א., רש"ש לעיל לא:, ובמנח"א עמ' רעט' מסכם התירוצים.

גמ'

והקריב מן התורים או מן בני היונה - טעם שמקריבים מן התורים את הגדולים ומן היונים את הקטנים - עי' ברמב"ן ויקרא א. יד. שהביא מן הר"מ במורה נבוכים, ופליג עליו ופירש באופן אחר. יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין - כתב הרגמ"ה כריתות ט. [נדפס שם י.] לפי דלשון תורים משמע שתים, וצ"ע דזהו שם המין וכמו דכתיב בתורה מן הכבשים והעיזים, ועי"ש ערל"נ וכן בשפ"א בסוגיין. ובחי' מרן רי"ז הלוי עמ' מ' האריך לבאר דקרבן שלם הוי ב' תורים או ב' בני יונה בדוקא וכאן נתחדש תורת הבאה מיוחדת דפרידה אחת. [ויש בנותן טעם להוסיף את דברי הר"א אבן עזרא ויקרא ה. ז. דהואיל ובחטאת העוף אין אימורים למזבח הוי עולת העוף כנגד האימורין, ומבואר דהוי חפצא דקרבן אחד, ועי' מה שביאר לפי"ז באו"ש מעשר שני ז. ג. ובחי' ר' מאיר שמחה חולין דף כא', וע"ע בהקדמה לספר מקור ברוך, ובדביר הקודש שצח']. עוף שלא קבע לו צפון - לכאורה למ"ד (לעיל נח.) מזבח גופיה כצפון דמי וכן למ"ד כוליה מזבח בצפון קאי, ועולת העוף דינה על המזבח נמצא דקבע לה צפון - עי' שפ"א וקר"א, וע"ע חזון יחזקאל ז. ב. וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח - והלא נאמר ואל המזבח לא יקרבו - רש"י יומא דף מה. וכעי"ז איתא נמי במנחות דף כ. וכתב המשל"מ ביאמ"ק ט. טו. דאף לסוברים שאין איסור קריבה לזר מה"ת בין האולם ולמזבח מ"מ למזבח גופיה יש איסור, ועי"ש שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן אם הוא איסור כניסה או רק מטעם עבודה, ומסיק המשל"מ להוכיח דהוא איסור כניסה ולא איסור עבודה, וע"ע בזה טה"ק במנחות דף כ., מקד"ד סי' טו. ג., אבן האזל ביאמ"ק ו. א. ס"ק ט', חזו"א, ומנח"א עמ' רפ'. שתהא מליקה בעצמו של כהן - בגדר הדבר מבאר בחי' מרן רי"ז הלוי עמ' מז' דאינו דין בהכשר העבודה אלא כך הוא שם מליקה ואפי' בלא חזו למזבח [לר"מ דאפי' אווזין ותרנגולין - לקמן ע:] הוא בעצמו של כהן דוקא, ומליקה בסכין אינה מליקה פסולה אלא לאו שם מליקה כלל עי"ש. [כ"כ רש"י בחולין דף כ. ד"ה שן, וברשב"א שם פליג דחשיבא מליקה פסולה, וע"ע מש"כ לקמן סח. במתני' ד"ה מלק]. בעצמו של כהן - לענין מליקה בשן מחוברת של כהן דעת רש"י בחולין דף כ. דכשרה, ובתוס' שם פליג דהא בעינן ימין דמלק בשמאל פסול ובשן ליכא ימין, ובתירוץ אחר כתבו דשמאל גרע משן עי"ש. מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה - א) בפשטות מליקה בעולת העוף בראש המזבח הוא לעיכובא, וכן מבואר בתוס' ריש ע"ב [עי"ש שתמה ע"ז], וכן מוכח דעת התו"י יומא ג: ד"ה אי מה, וכן מבואר בתוס' ריש קינין. אולם ראה בתוי"ט פ"ז מ"ב שלמד בדעת הרמב"ם והרע"ב דמליקה למטה בעולת העוף כשרה דיעבד דכל שלא מצינו פסול בחטאת ליכא למיפסל בעולה, וכן נחלקו בדבר זה הצ"ק והח"נ בדברי התוס' מנחות דף ג. ד"ה חטאת העוף, ועי"ש חש"ל. ב) לר' יהודה דרצפת עזרה נתקדשה להקטרה (לעיל נט.) ה"ה דכשר נמי מליקה ברצפה - טה"ק מנחות דף ג', ובמקד"ד סוף סי' כח' נסתפק בזה עי"ש, ולכאורה תליא בפלוגתת התוס' אי רצפה מקדשת פסולין דעלו לא ירדו - עי' תוס' לקמן פז. ד"ה כבש ומש"כ שם, ועי' מנח"א עמ' רפב'. ונמצה דמו כולו - מרש"י במתני' ומתוס' ד"ה דמו מבואר כפשוטו דבעינן מיצוי כל הדם, אבל הראב"ד בתו"כ פירש דילפינן למצות גם דם הגוף וגם דם הראש משמע דס"ל דליכא דין מיצוי כל הדם, וכן דעת הרמב"ם, והגרי"ז דייק דכן הוא דעת תוס' לעיל נד. - עי' מנח"א עמ' רעה', וע"ע חי' הגרי"ז ריש סו., והערה קס' לכנסת ראשונים. אם עשאה למטה מרגליו אפי' אמה כשירה - משמע דיעבד בלבד, אבל מהרמב"ם משמע דלכתחילה יכול לעשות כן - זבח תודה. ר"נ וראב"י אומרים וכו' אין נעשית אלא בראש המזבח - פירש"י קיר הסמוך למקום הקטרה, ודקדק בחי' מרן רי"ז הלוי [ביה"ב עמ' 62] דמשמע דמהסובב ולמעלה כשירה, וכן דעת הרז"ה בקינין-אבל הראב"ד שם דעתו דלר"נ וראב"י בעינן דוקא בגופו של קרן, וכ"ד הרא"ש בקינין, וכן הוא לשון תוס' לקמן פז: בסוף העמוד [אמנם החזו"א יט. כט. הגיה בדבריהם], וביאר הגרי"ז הנ"ל דהראב"ד לשיטתו בגדר מקום המערכה ופליג על הרמב"ם דס"ל דמקום המערכה מהסובב ולמעלה, ורש"י כשיטת הרמב"ם, [ועי' מש"כ לעיל נד. בגמ' ד"ה ומביא מלבן], וע"ע חזו"א יט. כט., והערה קעד' לכנסת ראשונים, ומנח"א עמ' רפג', וע"ע חי' רא"ל מאלין סי' כב. ב. בביאור השיטות ובשיטת תוס' בסוגיין. עושה מערכה ע"ג סובב איכא ביניהו - א) עי' לעיל דף נד. סוף תוד"ה ואי. ב) בחי' רא"ל מאלין סי' כב. א. דן אם פלוגתא זו תליא בפלוגתא דלעיל סב. האם סובב מעכב במזבח. ג) המקד"ד סי' לב. ג. הקשה איך שייך לעשות מערכה ע"ג סובב הא לעיל סב: איתא דגזירין הן אמה על אמה ובעינן שלא יהיו עצים יוצאין מן המזבח כלום והרי הסובב היה רוחבו אמה באמה בת ה' טפחים, ועי"ש הערת מנחת מרדכי יג', וראה עוד בספר רנת יצחק (ויקרא א. ח.) כמה דרכים בישוב קושיא זו. ד) החזו"א סי' יט. כג. כח. נסתפק אם עושין דיעבד מערכה גם ע"ג כבש ויסוד, ועי' חי' הגרי"ז לקמן עז. (ד"ה בגמ' אותם) דהוכיח דאין עושין מערכה ע"ג כבש, וכן הוכיח הקר"א במנחות נז: מהסוגיא שם וכ"כ שם עול"ש ובחי' הגרי"ז. אמנם בראב"ד תמיד דף ל. בשם תוס' מבואר דיסוד נמי הוי מקום מערכה, ועי' מקד"ד סי' לב. ג. שביאר בדבריו דדוקא מערכה דקיום האש עושים, וע"ע בתורת הקודש ח"א סי' ל. ו. ובהערה צח' לכנסת ראשונים. והנה לענין שחיטה פשיטא לגמ' לעיל נח. דיסוד ה"ה כגופיה דמזבח, ולענין אי יסוד מקדש פסולין דעלו לא ירדו עי' מש"כ לקמן פז: על תוד"ה עולת העוף. דבי ר' ישמעאל תנא בנוצתה וכו' - הזבח תודה כתב דלא פליג את"ק, ובמנח"א סוף עמ' רפד' מייתי דהראב"ד בתו"כ ס"ל דפליגי עי"ש.

רש"י

ד"ה ת"ל כהן - כולה ר"ע קאמר לה - עי' שטמ"ק דר"ע לפירושי מילתא דת"ק אבל לאו כוותיה לגמרי, ובפירוש הרש"י עי' עול"ש ותוספ"ק (שלו"ר בחי'). ד"ה מאחר שהקטיר - וא"ת וכו' לא מקיימא דמו כולו - וכ"כ בשטמ"ק, אבל רמב"ן עה"ת ויקרא א. טו. מתרץ בע"א (ליקוטים). ד"ה ונוטל - ונוצתה לשון פרש וכו' - הרמב"ן עה"ת ויקרא א. טז. פליג (ליקוטים), ובביאור הרש"י עי' הרא"ם עה"ת, וע"ע מנח"א עמ' רפג'.

תוס'

ד"ה והקריבו - וא"ת וכו' דריש לדרשא אחרינא - היינו "והקריבו" נתן לעולה הקרבה לעצמה שצריך הבדלת סימנים כראב"ש שם, ולכאורה הו"ל לתרץ דסוגיין לשיטתה דדרשה זאת לקמן מהיקשא דמלק והקטיר, אמנם עי' לקמן סו. רש"י ד"ה מכדי דכתב דגם רבנן צריכי לדרשה דוהקריבו. ד"ה עוף - וא"ת נילף מדאתקש חטאת למנחה - היה יכול לתרץ דחטאת העוף אתקש עולת העוף לא אתקש כדמתרץ לקמן ד"ה ת"ל - ברה"ז, ועי' טה"ק ושלו"ר. ד"ה בן עוף - וא"ת קמיצה תוכיח וכו' - עי' בשטמ"ק תירוץ התו"א, וביאור דבריהם עי' בחי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' 92 ד"ה ובזבחים. ע"כ נראה וכו' אהיקשא דזאת התורה - לעיל ד: לקמן צז: דעופות נמי כתיבי בההוא ענינא - תוס' לשיטתם בריש מנחות וכתבו שם דהוא אינו כפירש"י בחולין דף כב., וכן לעיל כד: תוד"ה והרי כתבו דעופות לא אתו בהאי היקשא, ועי"ש ח"נ עול"ש וטה"ק. ד"ה תלמוד לומר - וא"ת ונילף מדאיתקש לעיל - דף סג:, דאין לתרץ כמש"כ לעיל בד"ה עוף דמסתבר לדמות מליקה לשחיטה-דהיינו התם דלקולא והכא הוא לחומרא - מליו"ט. כיון דאיכא לאוקומי היקש לא מפקא מק"ו - צ"ב דלעיל ד"ה בן עוף מסקי תוס' דק"ו פריכא היא ועיקרא סמיך אהיקשא - עי' מליו"ט. ועוד דאדרבה נקיש וכו' לעולה דבעיא כלי - פי' והוי חומרא ומעלה טפי מעצמו של כהן ולחומרא מקשינן - מליו"ט. ד"ה אף מליקה - אבל להצריך לחטאת מליקה בראש המזבח וכו' - פי' מליקה דוקא דאילו הזאה ילפינן לעיל מקראי שתהא למטה - מצפ"א, וע"ע בשפ"א ישוב אחר על קושית תוס'. וי"ל דגלוי מילתא בעלמא הוא - פי' היקש מליקה להקטרה הוי גילוי מילתא וכמאן דכתיב במליקה גופה דמי - מליו"ט עי"ש. וא"ת ור' ישמעאל וכו' - עי' תירוץ קר"א. ד"ה דמו כולו - כתב הזבח תודה דתוס' דהכא דלא כרש"י במתני' לעיל סד: ד"ה היה מתמצה אלא כהרמב"ם שלא הזכיר בחטאת העוף שמקיף ומקרב בית מליקתו למזבח, [וע"ע רש"י במנחות סוף דף ב: דלכאורה סותר דברי רש"י הנ"ל, ועי' מש"כ לעיל סד: על הרש"י הנ"ל]. וע"ע רש"ש שהקשה הא בעולת העוף גופה לא כתיב הקיף בית מליקתה וכו'. וע"ע קושית קר"א. ד"ה ואם עשאה - דלגבי דם חשיב סמוך לקרן אמה אחת - הקשה העול"ש הא לעיל נג. הוא פלוגתא דאמוראי אם נותן אמה לכאן ולכאן או דוקא חודה של קרן. ובעיקר קושית תוס' עי' חי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' מו' שתמה דהרי למ"ד עושין מערכה ע"ג סובב ה"ה דלמטה מן הסובב כל שהוא מחצי המזבח ולמעלה אלא דא"א לעשות שם מערכה רק ע"ג הסובב וא"כ מאי מקשי הא לענין עולה"ע שפיר חשיב מקום הקטרה.

דף סה:

גמ'

אמר ראב"ש שמעתי שמבדילין בחטה"ע - האם לראב"ש איפכא אם לא הבדיל בעולת העוף ה"נ דכשר - כך מפרש הרע"ב את מתני' דריש פרק חטאת העוף, ועי"ש תוי"ט ומלאכת שלמה (הו"ד בליקוטים סו.), והקר"א וטה"ק שם פליגי דבעולת העוף מודה ראב"ש, וע"ע שם שפ"א. *(כללא דמילתא פ"ז אות א'). אר"ח מיצוי חטה"ע מעכב איכא ביניהו - לעיל נב. בסוף העמוד מבוארת הדרשא למ"ד לא מעכב. והנה הרמב"ם מעשה"ק ז. ז. פסק דמיצוי חטאת העוף מעכב, ובלח"מ שם הקשה דסותר עצמו, ועי' כס"מ, וע"ע חי' הגר"ח עהש"ס סי' שעב', ותירוץ המקד"ד סי' כח. א., ובחי' רא"ל מאלין סי' כא. יא., ובאבן האזל. ובעיקר פסק הרמב"ם - עי' זבח תודה (ד"ה ואית מרבוותא) דהראב"ד בקינים והסמ"ג פסקו דמיצוי אינו מעכב. מיצוי חטאת העוף מעכב - האם למ"ד זה מיצוי בלי הזאה חשיב חצי מתיר - עי' מש"כ על מתני' (ה-ב') לעיל סד: רבא אמר שהיה וכו' אביי אמר רוב בשר וכו' - נחלקו בסוגיין אביי ורבא אם לת"ק שהיה בסימן שני מעכב, וביאר המנח"א עמ' רפו' דפלוגתתם לשיטתם בחולין דף כ: אם סימן שני בעולה"ע הוא מכלל מצות המליקה או קיום מצות הבדלה בעלמא. אכן לרבא דהוי קיום הבדלה גרידא הקשה האחיעזר (ח"ב סי' ז. י.) דסותר שיטתו בחולין דף כט: ועי"ש ובדבר אברהם ח"א סי' ב. יד., וע"ע קר"א (סו.), ובמנח"א מבאר דאף לרבא אינו קיום מצות הבדלה בפ"ע אלא ההבדלה היא חלק מעבודת המליקה עי"ש היטב. שהיה בסימן שני בעולה"ע מעכב איכא ביניהו - משמע מסוגיין דשהיה בסימן קמא לכו"ע פסולה, וכן נקט בפשיטות המנ"ח מצוה קטו. כז. והוסיף דאף בין מפרקת לסימנים פוסלת, וכ"כ הרעק"א דמסייע סוגיין להר"ן בחולין דף כ' דשהיה פוסלת גם במליקה וצ"ע להרשב"א שם דס"ל דלא אתמר הלכתא דשהיה במליקת עוף, וכן הקשה החש"ל לקמן סט. וציין לשו"ת רדב"ז ח"א סי' רנד' שהאריך בנידון שהיה הגרמה ועיקור במליקה, ועי' מנח"א עמ' רפז' שהביא ראיות דשהיה פוסלת במליקה וביאר דין זה, וע"ע הערה קפב' לכנסת ראשונים. רוב בשר מעכב - עי' חזו"א דמסיק דלהאי מ"ד חשיבא עבודה ומפגלין בה.

רש"י

ד"ה ור"א בר"ש - אם רצה להבדיל יבדיל ולא ימצה - משמע אבל אם מיצה פסול אף לראב"ש - קר"א, ועול"ש וחזו"א פליגי בזה עי"ש, וע"ע טה"ק שפ"א ופני"מ, ועי' קושית חי' הגרי"ז. *(כללא דמילתא אות ט'). ד"ה ת"ק סבר - דבהמה וכו' לא נפקא חיותא בסימן א' וכו' אבל עוף בסימן א' פסקה חיותא - עי' חש"ל שדן בזה עפ"י הסוגיא ותוס' בחולין. בא"ד - וחטאת שהבדיל בה אע"ג דבלא שהיה א"א בין סימן לסימן - מוכח דבחטאת העוף לכו"ע כשר שהיה בין סימן לסימן, והקשה ביה"ל (ח"ב יא. ט.) לשיטת רש"י בחולין דף לב' דשהיה פוסלת במיעוט בתרא אף דאינו מעכב ה"נ נפסול שהיה בסימן שני, ועי"ש תירוצו, ועי' מש"כ הדב"א ח"א סי' ב', ועי' תירוץ חי' הגרי"ז וכעי"ז תירץ החזו"א, ועי' בכ"ז במנח"א עמ' רפט'.

תוס'

ד"ה הבדיל - בחטאת ניחא כדדרשי' בתו"כ חטאת היא - עי' לעיל נב: רש"י ותוס' ד"ה מה דמים, ותוס' שם ד"ה תאמר, ומרומי שדה כאן. אבל בעולה קשה מנלן - עי' תוספ"ק (שלו"ר) דמישב. וכי היכי וכו' לא מלק למעלה נמי כשר - עי' תו"י ביומא שציין גלהש"ס, וע"ע מש"כ לתרץ השטמ"ק לעיל ע"א ד"ה מה הקטרה, ותירוץ התוס' ריש קינין, ועי' מנח"א עמ' רפא' שביאר אמאי לא ניחא לתוס' כאן לתרץ כן, וראה עוד בתוי"ט פ"ז מ"ב שכתב בדעת הרמב"ם והרע"ב דבאמת עולת העוף שמלקה למטה כשרה דיעבד, ועע"ש. ד"ה קעביד - מה שזה למעלה וזה למטה ל"ח שינוי - פי' דאינו שינוי בגופו אלא במקום בלבד - טה"ק. [עוד יל"פ לשיטת תוס' גופיה לקמן סו. ד"ה למעלה דאף בעוף קאמר שמואל שלבמ"ק כמקומו ונתכפרו בעלים, ולכך לא חשיב שינוי כיון דבכל גווני הבעלים נתכפרו, ושו"ר שכ"כ בכנסת ראשונים ח"א על דף כו' הערה רעג. ח.]. ד"ה וראב"ש - וקשה דבפ"ק דחולין וכו' - עי' במנח"א עמ' רעג' שהביא תירוץ הגר"ח על קושית תוס', וע"ע שלו"ר (בחי' בשם מים קדושים] שכתב דאף רש"י דקדק לפרש "שאם הבדיל לא פסל" משמע דמצוה ודאי איכא שלא יבדיל, ולפי"ז יישב כל הקושיות, וכעי"ז בחזו"א, ועי' טה"ק בדברי רש"י הנ"ל. *(כללא דמילתא אותח'). אבל קשה וכו' לוקמה כולה כראב"ש וכו' - עי' חי' הגרי"ז מש"כ לישב קושיא זו. ונראה לפרש וכו' - סיכום שיטות הראשונים בגדר איסור לא יבדיל: לפירש"י - אין לא יבדיל איסור עצמי אלא יסודו משום דעביד מעשה עולה בחטאת ולכך אם עביד היכרא שפיר הוי, והיינו דפליגי אם מיצוי מעכב או שהיה ורוב בשר פסלי כלומר האם איכא היכר בין עולה לחטאת [ועי' מנח"א עמ' רפה' תוספת ביאור בדעת רש"י]. ושיטת תוס' - הגם דס"ל דקודם הזאה לכו"ע פסול מ"מ משמע דמודה דלא יבדיל אינו פסול עצמי אלא משום דקעביד מעשה עולה בחטאת ואי איכא היכרא שפיר הוי [מדנקט 'והשתא צ"ל דר"ח סבר שהיה לא מעכב' וכו' ודו"ק], מיהו הקר"א וחזו"א כתבו דקודם הזאה, לא יבדיל, הוא איסור עצמי אף בלא עשה מעשה עולה בחטאת. אבל שיטת הר"י בשטמ"ק - דפסול דלא יבדיל הוא איסור עצמי ולאו משום דעביד מעשה עולה בחטאת, עי"ש דמבאר ומוציא מפשטותו לישנא דהגמ' "קעביד מעשה עולה בחטאת", ועי"ש היאך מבאר סברות ר"ח רבה ואביי. *(כללא דמילתא אות י'). בא"ד (סו.) - ור"ת הגיה בגליון וכו' - פיר"ת הוא כתוס' לעיל דקודם הזאה לא נחלקו ת"ק וראב"ש דפסול, אבל מפרש כרש"י דר"ש בן אליקים לא נחלק בדינא אאמוראי דלעיל ומודה להו. היינו משום שבא ר' ירמיה להשמיענו וכו' דקרא א"צ להבדיל קאמר - פי' קאמר להו דא"צ לטעמים שלכם אמאי לא חשיב מעשה עולה בחטאת אלא דמקרא גופה איכא למילף, ועי' פני"מ. וי"ל דר"ה לא הוה תני מיצה אלא היזה - כעי"ז כתב בתוס' מעילה דף ט. ד"ה לצדדין.

דף סו.

גמ'

אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו וכו' - כעי"ז בב"ק דף מו. עולה אע"פ שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש - עי' משך חכמה פר' ויקרא עה"פ והשליך אותה אצל המזבח (ויקרא א. טז.) שמדייק היטב דין זה דמיצוי דם הגוף מעכב ולא דם הראש, מהפסוק "ומלק והקטיר ונמצה דמו" דהו"ל לכתוב מיצוי לאחר מליקה וקודם הקטרה, אלא דהקטרה דפסוק זה מיירי בראש ואשמעינן דבו א"צ מיצוי אלא ונמצה דמו מהגוף שנשתייר, עי"ש. מסתברא רוב דמים בגוף שכיחי - בחי' הגרי"ז תמה מה סיבה הוא דרוב דמים בגוף שכיחי ליתן דין דדם הגוף ולא דם הראש. והנה בתוספתא קרבנות ח. ו. איתא דגם בבהמה קיבל הדם מן הראש פסול, והטעם בזה והאם הוא מאותו הטעם של עולת העוף עי' במנח"א עמ' יב'.

רש"י

ד"ה מכדי כתיב - למה לי כלומר מאי קאמר לן - פי' מה כונת הפסוק ורצונו באומרו ולא יבדיל, ועל דרך זה כתב לקמן דלשון קצר הוא, והגהת הב"ח [כלומר מאי קמ"ל] צ"ב, ואולי מפרש דמדכתב רש"י לקמן "דבר אחר" ש"מ דהכא הוא פירוש אחר וצ"ב, והרש"ש מחק תיבת ד"א. דאי אזהרה היא וכו' היכי נפק"ל בעולה מוהקריבו דצריך להבדיל - הקשו המפרשים דצ"ע היא גופה מנא לן שצריך להבדיל בעולה. ועוד הקשה בשטמ"ק (ד"ה לא יבדיל) דלישנא דלמה לי לא אתי שפיר לפירוש זה, ועי"ש פירוש מהר"ם בע"א, ועי' טה"ק ולש"ז בשלו"ר.

תוס'

ד"ה אלא מעתה - אבל הא דמסברא וכו' אמרינן דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל - הצ"ק ועול"ש הקשו מלאו דעצם לא תשברו בו דילמא א"צ קאמר דס"ד דחייב לשבור לראות אם ניקב קרום של מוח עי"ש, וע"ע שלו"ר בחי' ונימוקי הגרי"ב.

פרק שביעי - חטאת העוף

מתני'

עשאה למעלה כמעשה כולן פסולה - הילפותא לזה עי' לעיל נב: רש"י ד"ה מה דמים, ותוס' שם.

תוס'

ד"ה כמעשה חטאת - זו היא מצותה וכו' - וכן פירש"י, והרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב במשניות פירשו בע"א, ועי' מלאכת שלמה (ליקוטים), וע"ע קר"א, ח"נ, שפ"א, ויד דוד. *(כללא דמילתא אות א'). ד"ה למעלה - והיינו באכילה אבל בעלים נתכפרו לשמואל וכו' - א) השטמ"ק פליג דבעוף לא אמרינן שלבמ"ק כמקומו דמי, וכן משמע דעת הרמב"ם פסוהמ"ק ז. ה. שסתם דפסולה ולא כתב דפסול בשר ובעלים נתכפרו, ובפשטות ס"ל כשטמ"ק, ובחי' הגרי"ז ריש מנחות ביאר דעת הר"מ באופן אחר ועע"ש עוד ביאור בשם הגר"ח וכעי"ז בחזון יחזקאל פ"ז ג., וביאור אחר כתב המקד"ד סי' כח', ועי' מנח"א עמ' רצג' שדן בכ"ז. ב) העול"ש הקשה על תוס' ממתני' דקינין (הובאה לקמן סז:) דמוכח שלא נתכפרו הבעלים עי"ש, ועי' שפ"א לקמן סז:, וע"ע מנח"א עמ' רצג'. ג) העול"ש נקט לדברי תוס' דה"ה עולת העוף שעשאה למטה פסול בשר ובעלים נתכפרו, וכן נקט שפ"א ודקדק כן מתוס' ע"ב ד"ה ואלא במיצוי [ובמנח"א עמ' רצד' דחה ראיה זו], אמנם בחי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' מה' ביאר דעולה"ע למטה אינו שינוי במתן דמים גרידא אלא פסול בעצם העבודה וע"כ לא נתכפרו בעלים. וכן נקט החזו"א, ועי' מנח"א עמ' רצג'. ד"ה למטה - דלא ידעינן מנ"ל עיכובא בעולה - עי' לעיל נב: תוד"ה תאמר ושטמ"ק שם מהר"פ ומצפ"א כאן.

דף סו:

מתני'

וכולן אין מטמאין בבית הבליעה - דין זה הוא משום דאהני מליקתן דעלו לא ירדו כדאיתא ברש"י ותוס' על מתני' לקמן סח. ולפי"ז מתני' כר"ג דריש פרק המזבח מקדש דאילו לר' יהושע דם שעלה ירד, וחטה"ע אין למזבח אלא דמה ואמאי אין מטמאה בבית הבליעה - טה"ק, ולפי"ז הקשה על הרמב"ם דפסק הכא דאין מטמאה בבית הבליעה גם חטה"ע ולקמן פסק כר"י עי"ש, וע"ע בטה"ק לקמן פח., [עי' מש"כ על מתני' פג. דהגר"ח מפרש בדעת הרמב"ם דפסק כר"ג, וע"ע זבח תודה פח. ד"ה הו"ל ירוד דמסתפק שמא מודה ר"י בדם חטה"ע דעלה לא ירד], ועי' מנח"א עמ' שה'. אין מטמאין בבית הבליעה - ביאור מקיף בגדר טומאת בית הבליעה דעוף עי' במנח"א עמ' שלא'. ומועלים בהן - תוס' לעיל ע"א ד"ה למעלה נקטו דחטה"ע למעלה הוי זריקה שלא במקומו דלשמואל נתכפרו בעלים, והנה לעיל כו: כתבנו דדעת החזו"א דבזריקה שלבמ"ק לא נפיק מידי מעילה והוכיח זאת וכן העול"ש ממתני' דהכא, אבל הגרי"ז בשם הגר"ח כתב דמהני להפקיע ממעילה וקשיא מהכא, ועי' מנח"א עמ' שג'.

רש"י

ד"ה דשני בהזאה - שלא היזה אלא מיצה - בחי' הגרי"ז (על מתני' סו.) הקשה דא"כ לא עשה כלל עשיה דחטאת ומה שייך כמעשה עולה לשם עולה פסול הרי לא יחול כלל מחשבה דשינוי השם. ד"ה מציעתא במיצוי - דתיתוקמא כר' יהושע וכו' - לכאורה מצי לפרש נמי דמציעתא היינו סיפא דרישא דמוקמינן לעיל דשני בהזאה, אמנם למש"כ התוס' בסוף ד"ה ואלא במיצוי אתי שפיר. במתני' ד"ה וכולן - אע"פ שנפסלו - עי' כללא דמילתא אות ב'.

תוס'

ד"ה חטאת העוף - ובשני בהזאה ליכא לפרושי וכו' משום דקאי על רישא וכו' - סברא זו הו"מ למימר גם לעיל על שני במליקה - צ"ק, פני"מ. וכי קאמר שני במיצוי היינו שלא מיצה אלא היזה - כמסקנת תוס' בד"ה ואלא, וכפירש"י סוף ד"ה אלא במיצוי. ד"ה דשני במליקה - תימה לי וכו' - עי' תירוץ השר מקוצי בשטמ"ק וכ"כ הח"נ וכעי"ז בחזו"א, וכ"ה גירסת שטמ"ק ברש"י (ש"נ אות יב'), ובדעת תוס' עי' צ"ק. ד"ה ואלא במיצוי - ותימה כמעשה חטאת היכי מיתוקמא וכו' - הקשה חי' הגרי"ז נימא כגון שמיצה מדם הראש דפסול. דאי עשה הזאה ואח"כ מיצוי אמאי מיפסלא עולה בכך - וכן דעת רש"י לעיל סה: ד"ה ת"ק לגירסת שטמ"ק שם (ש"נ אות יב'). לא מסתבר שאם נשפך מעט מהדם שתפסל - כעי"ז בדם בהמה - עי' תוס' לעיל לד: ד"ה למעוטי, ועי' חקירת המקד"ד סי' כח. א. ד"ה ומ"ש התוס'. וכי תימא וכו' דקאי אפי' עשאה לעולה"ע למטה - פי' דהשינוי הוא מה שעשאה למטה וקאי רק אסיפא דקתני עשאה למטה וכו' דמהתם הוי קשיא נימא דלא כר' יהושע, [צ"ע דהיינו כהשר מקוצי ודלא כתוס' גופיה לעיל, וצ"ל דה"ק וכ"ת אם נפרש נמי כשר מקוצי וכו'], וע"ע צ"ק וטה"ק. נתכפרו בעלים מדשמואל דלעיל פ"ב - עי' מש"כ לעיל ע"א על תוד"ה למעלה (אות ג'). ונראה כפי' הקונטרס וכו' - הרש"י הוא בסוף ד"ה ואלא במיצוי, והשטמ"ק (ש"נ אות כט') שמחק תיבות אלו לפי דלקמן הוצרך תוס' לדייק מפירש"י ברישא, ואולי ל"ג כן ברש"י. וה"פ הקונטרס לעיל וכו' - עי' מליו"ט דיש לחלק מדלעיל. ונראה שאין הש"ס מתמיה וכו' כיון דלא משכחת וכו' - נראה דר"ל דאי פשוט שא"א לפרש בע"א אין דרך הגמ' להקשות רישא וסיפא כך ומציעתא כך, ועי' לש"ז (שלו"ר) דלפי"ז שפיר אפשר לתרץ כמש"כ תוס' לעיל וכי תימא וכו' ואין לדחות כדדחי שם. וא"ת וכו' וזה היה לו היתר שחיטה - על קושית תוס' עי' תירוץ השטמ"ק, ותירוץ צ"ק וח"נ, ותירוץ התו"י יבמות לג. על ד"ה אלא, ותירוץ המקד"ד סי' ז. ה. ד"ה ובזה, ועי' בכ"ז במנח"א כאן עמ' ש' ובח"ג עמ' לא'.

דף סז.

מתני'

תאמר בעולה ששינה שמה לדבר שכולו היתר - הנה בברייתא בגמ' מבואר סברת ר' יהושע לס"ד מטעם אחר דשינה שמה מקומה ומעשיה, [ועי' ברש"ש ר"ה טז. ובגיטין יא: שכתב להוכיח מכמה מקומות שכן דרך תנאים להעלים עיקר טעמם ולומר טעם שאינו, ועי' לקמן עז: בתוד"ה אודו לי], ובתוספתא איתא גם סברת מתני' וגם סברת הברייתא, והקר"א מפרש דמהלך המשנה לחוד ומהלך הברייתא לחוד עי"ש. וברמב"ם במעילה פ"ג ה"ז נקט כסברת המשנה, ועי' היטב בתוס' סוד"ה א"ר אליעזר, וביד דוד. אמנם בחי' הגרי"ז ביאר דסברת המשנה משלמת להברייתא, דטעם הברייתא לר' יהושע דכ"כ שינוים מיחשב כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דאוריתא ואתי מתני' למימר דאפי' ממעילה דרבנן נפקי דשינה שמה לדבר היתר, ועי' מנח"א עמ' שט' שביאר היטב דבריו. אמנם מדברי תוס' ד"ה א"ר אליעזר ומהשטמ"ק ד"ה והרי משמע דכבר בס"ד אליבא דר' יהושע ידעינן מסברת המשכה רק דשקיל וטרי מחמת מה נמשכת, [ובחי' הגרי"ז ד"ה הנה כל הברייתא-תמה על לישנא דתוס']. *(כללא דמילתא אות ד').

גמ'

עולה"ע וכו' כיון שמלק סימן א' נמשכת ונעשית חטאת העוף - צ"ב איך אפשר שיחול שם חטאת בלא שהבעלים מחויב חטאת [והכא אפי' בעולת נדבה מיירי בפשטות], וצ"ל דדוקא מי שאין מחויב חטאת אין לו כח להקדישה אבל הכא דכבר קדשה וקיימא נעשית חטאת ע"י מעשה הכהן - עי' מקד"ד סי' כח. ב. ד"ה ובזה, וע"ע מה שכתבתי לעיל בגמ' ריש ט. והנה החזו"א נגעים יא. ה. כתב לישב כיצד חל הקדש על איסורי הנאה שאינם שלו-דהגם דקדושת פה לא חלה מ"מ כשעושה מעשה ושוחטו לשם קרבן השחיטה מקדשתו, וע"ע בזה בקה"י נדרים סי' לב. י., ויתכן שזה גם כונת המקד"ד ודו"ק – הערת הרב"מ שפירא שליט"א. אלא חטה"ע וכו' מכי מלק בה סימן א' איפסלא - פי' משום חטאת שלא לשמה, והקשה המקד"ד סי' כח. ב. לפי"ז סבר שהיא עולה ועשאה למעלה לשם עולה תמשך להיות עולה כיון דעקירה בטעות ל"ש עקירה ולא תפסל משום חטאת של"ש, והוכיח מכח זה דאף המשכה הוא מדין עקירה ואי סבור שעשה כתקנו אינה נמשכת דעקירה בטעות ל"ש עקירה. מכי מלק בה סימן א' איפסלא - כתב השפ"א דסוגיין כמ"ד רוב בשר אינו מעכב, דאילו לרבא (לעיל סה:) דמעכב אכתי לא נגמרה עבודת החטאת ואמאי איפסלא הא כיון דמיירי שעשה בה מעשה עולה ודאי לא חתך רוב בשר בין סימן לסימן. [ועי' בחי' הגרי"ז ד"ה והנה בעולה"ע שדן כאיזה מ"ד סוגיין ניחא טפי].

רש"י

ד"ה ואף אתה - עולת העוף קאמר - עי' לש"ז (שלו"ר) אמאי לא פי' כן כבר במתני' שגם נקטה כהאי לישנא. ד"ה שינוי בעלים - כשינוי מעשה חשיב לה - צ"ע הא שינוי בעלים שייך בשלמים כמו באשם ומדוע ישתנה להיות שלמים - עי' שפ"א, חי' הגרי"ז (ד"ה הנה כל הברייתא), חי' הגרז"ס, ומנח"א עמ' שט'. *(כללא דמילתא אות ד'\ב'). ד"ה נחית - וכדמפרש רב אשי לקמן - הראמ"ה תמה אמאי מפרש רש"י השתא כרב אשי הא סתמא דגמ' לא סבירה כרב אשי, [לכאורה נראה דסתמא דהגמ' אזלה כרב אשי כדמשמע הסוגיא סז: דמקשה רק מעולה"ע שעשאה למטה, וכן הסוגיא סו: דפשיטא לה אימור דאמר ר"י במליקה ולא במיצוי, והאי סברא דוקא כרב אשי וכדפירש"י שם]. וע"ע עול"ש. ד"ה תימשך - דקס"ד וכו' דחטאת נמי כשירה הויא - נקט קס"ד לפי דמסקינן לקמן סח. לא כן. וביאור מאי קשיא לרש"י יעוי' בשטמ"ק ד"ה אי הכי, ועי"ש שהקשה עליו ומפרש בע"א, וע"ע טה"ק, ובחי' הגרי"ז כתב נפק"מ נוספות. וביאור בשיטת רש"י עי' במנח"א עמ' שיג'. ד"ה וכי תימא - ומתני' דקתני פסולה דלא כר"י - פי' מתני' לעיל סו. דחטה"ע שעשאה למעלה, [וצ"ב דהא אוקימנא לעיל דשני בהזאה ור"י מיירי דשני במליקה, וצ"ל דהיינו דוקא לתירוצא דרב אשי דלקמן ולא כדס"ד השתא]. ד"ה רב אשי - וזו הכשירה בשני סימנין ולפיכך סימן ראשון אינו פוסל בה - עי' קר"א וחי' הגרי"ז שהקשו מגמ' חולין כט: דעולה"ע למטה בסימן א' נפסלת, ובמקד"ד סי' כח. ב. ובחזו"א ביארו כונת רש"י, ועי' מנח"א עמ' שי'. ד"ה כיון - מקודם שיגמור מעשה עולה חל עליה שם חטאת - עי' מקד"ד סי' כח. ג.

תוס'

ד"ה והרי - דק"ו דאוריתא הוא - פי' היוכיח דקאמר ר"א בא לאוקמה לק"ו קמא דר"א. וי"ל וכו' - ע"ע שטמ"ק, ועי' לקמן תוס' ריש פד: היינו שיש להם לבי"ד לתקן מעילה - עי' קושית מצפ"א. ד"ה לדבר - וא"ת חטה"ע ששינה שמה לשם חטה"ע דיולדת - בשטמ"ק הקשה מציור דחטאת בהמה ששחטה לשם חטה"ע, ודברי תוס' יל"פ כגון חטה"ע של חוטא דבעולה ויורד ששינה לשם חטה"ע דיולדת. ד"ה א"ר אליעזר - עולה"ע לפני הזאה ומיצוי מודה ר"י וכו' דאכתי לא נמשכה - וכן לעיל סו: תוד"ה דשני פירש דנמשכת להיות כחטאת משום שגם היזה למטה, ועי' קר"א. אולם רש"י שם ד"ה אלא במיצוי וכן בכל סוגיין פי' דבמליקה גרידא שעשאה למטה נמשכת בסימן ראשון [וכ"כ תוס' גופיה בסוף העמוד], ועי' חי' הגרי"ז ריש סז. ועע"ש דלגירסת שטמ"ק בתוס' (ש"נ אות ל') לא קשיא, עי"ש מה שהקשה. וצ"ל דר"א לטעמיה וכו' - רש"י נראה דהוי קשיא ליה קושית הר"פ בשטמ"ק דלימא ליה ר' יהושע דלדידי לא קשיא עי"ש. ועי' חזון יחזקאל ז. ה. בישוב קושית תוס'. ד"ה בשינוי בעלים - ושינה מעשיו דצריך קבלה ביד - בחי' הגרי"ז תמה הרי קבלה ביד אינו מדיני הקרבן אלא הכשר המצורע גרידא. וע"ע קר"א ולש"ז (שלו"ר) שתירצו על קושית תוס' דהתם שינה מעשיו רק בקבלה משא"כ הכא דשינה במליקה. ד"ה חטאת העוף - משאר ק"ק וכו' לא פריך שימשכו - אין להקשות דהתם לא שינה מעשיהם דתרוייהו שחיטת ב' סימנים, דהא ה"נ חטה"ע למעלה לא שינה מקומה דמליקתה בכ"מ כשירה ואפ"ה פריך דתימשך - לש"ז (שלו"ר). אלא מקינים דאמרי' וכו' או בלקיחת בעלים או בעשית כהן - על תירוץ תוס' תמהו בקר"א וטה"ק עי"ש. וביאור סברת תוס' עי' באחיעזר יו"ד כה. ט., וע"ע מנח"א עמ' שיא', וע"ע תירוץ ריב"א בשטמ"ק בע"א. *(כללא דמילתא אות ה'). אין הקינים מתפרשות וכו' - בתוס' מבואר שדין זה הוא רק בקינין, וכן דעת תוס' בנזיר דף כז., אבל בתו"י ביומא דף מא' ובשטמ"ק בכריתות דף כח. אות יב' כתבו דה"ה בכל קרבנות - מנח"א עמ' שיב', וע"ע הערה ג' לכנסת ראשונים. ד"ה ועולת העוף - ועוד קשה דמשמע וכו' - עי' מה שתירץ במקד"ד סי' כח. ב. וכן חטה"ע וכו' היתה נמשכת מכח שני טעמים - הקשה הר"פ בשטמ"ק א"כ לימא רק טעמא דמליקה בכל מקום כשירה ומה הוצרך להאריך דכי מלק סימן א' איפסלא עי"ש. וי"ל שהמליקה מושכתו וכו' - פי' בעינן ב' פסולין דוקא במליקה כדי לימשך - צ"ק.

דף סז:

גמ'

נהי נמי וכו' תימשוך ותהוי חטאת העוף - הקשה הקר"א איך תימשך למ"ד עקירה בטעות לאו שמה עקירה, ועי' עול"ש על תוס', או"ש פסוהמ"ק פ"ז, ומנח"א עמ' שיד'. האשה שאמרה הרי עלי קן אם אלד זכר - ה"ה ליולדת נקבה - עי' שטמ"ק.

רש"י

ד"ה חציין למעלה - כגון דפשיטא ליה דכל קן וכו' - עי' קושית הרש"ש. ויקחו קן אחד עוד ביניהן ויקריבו בתנאי וכו' - הקשה הרש"ש למה התנאי דכשם דתחילה הקריב בסתמא על שתיהן כדלעיל ה"נ יקריב סתם, ועי' עול"ש דמישב, וע"ע מנח"א עמ' שלז'. ד"ה ואמאי - בשלמא חטאת וכו' דהוו להו תרי גברי - עי' קושית רש"ש, ועי' תוספ"ק (שלו"ר בחי'). ד"ה צריכה - וצריכה להשלימו מאותו המין דתנן וכו' - מבואר שיטתו שכן הדין אף בנודרת נדבה, ותמה בשטמ"ק בהשמטות דף סח. דדוקא לענין חובה איתמר האי דינא עי"ש, ובחי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק יד. ב. ביאר שיטת רש"י, וע"ע מנח"א עמ' שיז'.

תוס'

ד"ה בתרי גברי - ומשני בתרי גברי וכו' דכשנתנו שתיהן לכהן וכו' - עי' קושית לש"ז (שלו"ר). וא"ת וכו' ואי בהנך דלמטה וכו' לא מיפסלי מינייהו אלא פרידה א' וכו' - פי' מכל ה-ו' פרידות רק א' תפסל, ד-ד' פרידין שלה ב' עלו לחטאתה ושלישית אפי' עולה עלתה לשם חטאת, ו-ב' פרידין של השניה א' עלתה לחטאת והאחרת אפילו עולה עלתה לחטאתה. ד"ה חטאת ועולה - לא הוה צריך למתני אלא סתומה ומפורשת וכו' - עי' צ"ק.

דף סח.

גמ'

אימר דאר"י וכו' למיסק ליה לחובה מי אמר - התוס' כתב ב' פירושים בזה ותרוייהו משמע דסברת המשכה קיימא למסקנא והעולה נעשית חטאת, אבל מלשון רש"י דקדק חי' הגרי"ז דלענין לעלות לשם חובה אין העולה נמשכת כלל ליעשות חטאת, ועי"ש שתמה א"כ היאך נעשית חטאת להוציא מידי מעילה, וביאור בסברת רש"י עי' במנח"א עמ' שיג'. למיסק לחובה מי אמר - העול"ש (לעיל סו:) דייק מלשון הגמ' דרק אין עולה לשם חובה אבל הקרבן כשר ונאכל לכהנים, וכן מצדד המקד"ד סי' כח' עכ"פ לתי' ב' דתוס'. אבל הזבח תודה נקט דפסולה לגמרי [וכן פשוט לשיטת רש"י כמש"כ הגרי"ז דלעיל], ועי' בזה במנח"א עמ' שיב'.

מתני'

כל הפסולין שמלקו וכו' - עי' ש"נ אות א', ובתוס' לעיל כד: ד"ה והרי הגירסא בהדיא כדאיתא לפנינו, וע"ע מרומי שדה. מלק בסכין - שיטת רש"י בחולין (כ. ד"ה שן) דמליקה שלא בעצמו של כהן אפי' מליקה פסולה לא נקראת. ונחלקו עליו הראשונים שם (רמב"ן רשב"א תוה"ר) והקשו גם מלשון מתני' דהכא 'מלק בסכין', וע"ע הערה יג-טז לכנסת ראשונים, ומש"כ לעיל סה. בגמ' ד"ה שתהא.

רש"י

ד"ה צריכה [המתחיל סז:] - דג' עולות הוקבעו עליה יחד - צ"ע איך מביאה חובתה פעם נוספת אחר שכבר נפטרה מחובתה בהקרבה ראשונה - עי' שטמ"ק בשם הריב"א (לעיל סז: ד"ה קבעה), וע"ע תפא"י על משנה זו, ושפ"א. במתני' ד"ה שחט חולין - אע"ג דבפנים אין שחיטה לעוף - בחי' הגרי"ז תמה היכן מצינו שאין לעוף חולין שם שחיטה בפנים, ועי"ש שפי' בע"א. [אכן כעי"ז פי' הרש"י סט. ד"ה הא נמי, פה. ד"ה מיקטל קטליה, ועי' מש"כ על רש"י פה.].

תוס'

ד"ה כשהוא חי - ותימה וכו' - עי' שפ"א שהרבה לתמוה על תוס'. ד"ה אימר - דזריקה מועלת ליוצא - הוא דעת ר"ע במעילה ז: וכן לקמן ריש צ., @18וזריקת פיגול בפ"ק דמעילה דף ג: - @19שם איתא דעת רב גידל דאין מוציא מידי מעילה, אבל שם ו. מסקינן דלא כרב גידל עי"ש רש"י בסוף העמוד. דכה"ג אשכחן וכו' שירים שחסרו וכו' - עי' עול"ש שתמה מאי ראיה מהתם. וצ"ל דקסבר ר"י אין שחיטה לעוף מה"ת - פי' ולכך שרי באכילה מליקת חטה"ע שחייבוהו חכמים להביא, ועי' קושית קר"א. וחולין בעזרה לאו דאוריתא - עי' מש"כ לעיל מא: על תוד"ה ממאי (באות א'), וע"ע חי' הגרי"ז שהקשה הא כיון דחולין היא חשיבא מליקתה כנחירה והויא נבילה ומה שייך איסור חולין בעזרה דהוא דוקא בשחיטה. דהא ריב"ח וכו' מצריך קרא לחטה"ע באה על הספק - עי' נזיר דף כט. וי"ל דאתא קרא למימר להביא על הספק - פי' לא לאשמעינן דשרי להביא אלא דחייב, ובחי' הגרי"ז הקשה ממשנה בכריתות דמוכח דבספק אין חייב להביא, וע"ע ראמ"ה שתירץ באופן אחר על שאלת תוס', וכן בחי' הגרי"ז כתב עוד תירוצים. ד"ה מלק בשמאל - לכאורה כולה מתני' ר"ש היא וכו' - כעין דברי תוס' דהכא ע"ע בתוס' לקמן פד: בסוף העמוד, ולעיל כה. בתחילת העמוד. דמליקה המתרת את האיסור פי' דאם עלה לא ירד - הרמב"ם פסוהמ"ק ג. ו. פסק דנשחטה בלילה תרד כר"י ואפ"ה פסק שם ז. א. כמתני' דמלק בלילה אין מטמאה בבית הבליעה. ועי"ש לח"מ, ובח"נ פי' דהרמב"ם ס"ל כתירוץ בתרא בתוס' דהכא, וכ"כ תוי"ט פ"ז מ"ה וזבח תודה (ד"ה מלק), ועי' מהלך חי' הגרי"ז כאן, ובמנחות דף י:, וע"ע מקד"ד סי' ד. א. (ד"ה ובענין), אבן האזל פסוהמ"ק ז. א., ומנח"א ח"ג עמ' כב'. א"נ מודה ר"י בעוף - ביאור החילוק לר"י בין בהמה לעוף - עי' אבן האזל פסוהמ"ק ז. א., וראה עוד במקור ברוך ח"א סי' יב' (ד"ה ועפי"ז מובן היטב). דהנך תלתא מיעוטי דלקמן - דף פד. ולעיל כז: בסוף הדיבור - דלא תימא כל פסולי דעוף אם עלה לא ירד - פי' דהא ילפי ממיעוטא שאין פסולו בקדש עלה ירד וע"כ דגם לעוף איכא מיעוטא. ד"ה מלק - ונראה דחשיב חלדה וכו' - מבואר יותר בשטמ"ק, וביאור שיטת רש"י ומה דלא פירש הכא כפירושו בחולין וביאור בדעת תוס' - עי' ביה"ל ח"ג סי' כב'.

דף סח:

גמ'

שמאל אית ליה הכשירא ביוהכ"פ - פירש"י נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, והנה הגר"ח בהל' תמידין ומוספין הוכיח ממתני' דתמיד פ"ו דבקטורת של כל השנה גם הותר הולכתה בשמאל, והקשה הגר"ח דא"כ אמאי נקטה הגמ' דשמאל הותר מכללו רק ביוהכ"פ הרי בכל השנה הותר מכללו, ומחדש הגר"ח בדעת הרמב"ם דבקטורת דכל השנה אין כלל דין הולכה ולכן אינו נחשב הותר מכללו מה שכשר בשמאל, רק ביוהכ"פ נאמר דין 'הבאה' ומה שכשר בשמאל חשיב הותר מכללו. ועי' מנח"א עמ' רלג' ובמנחות עמ' עז' דלכאורה ממתני' דלעיל מב: מבואר דיש עבודת הולכה בקטורת דכל השנה ולכן שייך לפגל בה, ועי"ש בדבריו, וע"ע מה שציינתי במתני' לעיל מב: ד"ה והקטורת (אות א'). ולא כל דכן הוא וכו' - בביאור השקו"ט עי' מש"כ השלו"ר לעיל יד: מהרשב"א במנחות. ונילף מבמה - הרש"י כת"י פירש דזר כשר בבמה דעבודתה בבכורות, ותמה עליו בגליון (דף סט. ש"נ אות כט') דבבמת יחיד בשעת היתר הבמות כשר בכל אדם ולא בעי בכור, ולא היה עבודה בבכורות רק קודם הקמת משכן. אכן ברש"י מנחות ו: ד"ה ונילף ביאר יותר דבריו דר"ל בבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות, ובתוס' שם תמהו עליו דמשמע מדבריו דאחר מכן לא הותר זר וזה לא יתכן, אולם עי' בהמיוחס לרשב"א במנחות שם שביאר דאין כונת רש"י להפקיע במת יחיד בעלמא אלא דמפרש רק דקושית הגמ' דנילף מבמה ר"ל מאותה במה שקודם שנתקדש אהרן דעבודתה בבכורות, עי"ש בדבריו. וראה עוד מה שביארו בצ"ק וקר"א במנחות שם, וראה עוד מה שביאר המקד"ד סי' כ. ד., וע"ע דב"א ח"ג סי' א. ז. שהרי יוצא כשר בבמה - עי' מש"כ לעיל נא. בגמ' ד"ה הואיל ויוצא. תנא אזאת תורת העולה סמיך - כדמסקינן נמי לעיל נא. ובמה דנקט לאסמכתא בעלמא - כן פירש ברש"י כת"י ורש"י לעיל נא. ומנחות ו:, ובתוס' (ד"ה וכ"ת) פירש בע"א, ובשטמ"ק פירש בע"א. בשלמא לר"י כל לאתויי זר - "כל" דנקט לאו דוקא דהא מכל הענין ש"מ - ח"נ.

רש"י

ד"ה שנסמית עינה - והקריבהו נא לפחתך - תוס' כאן ולעיל לה: ד"ה אלא פליגי, ועי' מנח"א כאן ושם. ד"ה זר - וה"ה לאונן - לכאורה אונן אית ליה הכשירא בכהן גדול שעובד אונן - עי' טה"ק שהאריך בביאור שיטת רש"י. ד"ה ביום הכיפורים - נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו - צ"ב אמאי פירש"י בהולכת הקטורת ולא פירש בהקטרתה שמקטיר בחופניו וחזינן דכשר נמי בשמאל - עי' חזו"א מנחות סי' כב. ז. שתירץ דאפשר דדוקא הולכה נקט דאילו חפינה והקטרה עושה בשותפות יד ימין, עי"ש ובמנח"א מנחות עמ' עז'. ד"ה סכין - ודכוותה לא אשכחן הכשירה - עי' קושית חי' הגרי"ז.

תוס'

ד"ה ושנסמית עינה - היינו שנחטטה - הרמב"ם (איסו"מ ג. א. פסוהמ"ק ז. ב.) נקט כפשוטו שנסמית עינה, וכתב בחי' הגרי"ז דהוא ב' גירסאות בסיפרא. וצ"ע להרמב"ם הא אין מום פוסל בעוף רק מחוסר אבר ונסמית עינה הוי מום גרידא, ובמנ"ח מצוה רפו. ד. נקט דהרמב"ם נמי כונתו שנחטטה, ועי' מה שביאר שיטת הרמב"ם במנח"א עמ' שיט'. א"נ הוה מוקמינן - המפרשים מחקו תיבת א"נ, ועי' ביאור הח"נ להג"ה זו. ד"ה אמר רב - שאירע פסול משנשחט ונתקדש בקדושת כלי - תוס' לשיטתו ריש איזהו מקומן (דף מז.) דבעינן סכין כלי שרת ומקדשת הדם בשחיטה, ועי' מה שחקר בשיטת תוס' המקד"ד סי' ד. א. ד"ה ובעיקר מה חשיב. ולא כמו שפי' בקונטרס לקמן - הא דלא מייתי פירש"י במתני' הכא - עי' צ"ק ופני"מ, אכן ברש"י כת"י אינו ודרך התוס' לאתויי מרש"י כת"י, ושו"ר כן בשלו"ר. ולא כמו שפי' בקונטרס - עי' חי' הגרי"ז בפירש"י, וע"ע מנח"א עמ' שכג'. דנרבע בעזרה מא"ל - גם לתוס' יש להקשות נרבע אחר שחיטה מא"ל [דגם אחר שחיטה שייך נרבע כדאי' בחולין קכא:] - שלו"ר בחי' בשם הל"מ. ושמאל ולילה וכו' ואם עלו לא ירדו - מקשה דהרי אין פסולן בקדש לפי' התוס', ומשני דטעמא אחרינא איכא. וא"ת ומה בין שחיטת דרום לר"י לפסח וחטאת של"ש - בחי' הגרי"ז חילק דדרום הוא פסול במעשה השחיטה ושל"ש הוא פסול בקרבן, [לשיטתו בריש מסכתין]. הגה"ה נ"ל וכו' כל שפסולו כשר בעלמא - וכ"כ בשטמ"ק ובתוס' לעיל סא. ד"ה קודם, ועי' פני"מ מה הוקשה לבעל הגה"ה על פי' תוס', ועי' עול"ש מה בין פי' הגה"ה לפי' התוס'. והתם נמי מפרש לכל אותם שלא ירדו וכו' - צ"ע דהתם ר' יהודה קאמר לה, וצ"ל דמר"י נשמע לרבנן, ועי' תוס' לקמן ריש ד"ה וכי תימא, ועי' טה"ק. מליקת זר וכו' דאית ליה הכשירא או בשחיטה או בבמה - רש"י פירש רק במה, וע"ע תוס' ריש סט. בהמה בע"מ דלא תרד לר"ע - לעיל לה: לקמן פד. והא דר"י בעצמו אומר מפני מה לן בדם כשר וכו' - הצ"ק מפרש דר"ל אמאי לא קאמר יוצא בדם כשר שכן כשר בבמה, ומשני בעבודות דם דחמיר ילפי' רק מעבודות דם ולא מאחריני ולא מבמה, ועול"ש וח"נ מפרשים דמקשה אמאי לא יליף לן בדם מלן בבשר, וכעי"ז בתוס' נא. ד"ה מפני ובתוס' לקמן פד: ד"ה הגה"ה. י"ל דתרתי לא ילפי בהמה מעוף וכו' - הקשה טה"ק א"כ עוף טריפה לא ירד דנילף עוף מעוף, ועי' מנח"א עמ' שכב'. כדאיתא בפ"ב - צ"ל בפי"ג והוא מתני' וברייתא לקמן קט. אע"ג דאית ליה הכשירא דקק"ל וכו' - כבר הקשו כן לעיל, והכא הוא הגה"ה. והוו כמאן דחנקינהו דמי - בחי' הגרי"ז חקר בגדר דין זה אי חשיב ממש כקדשים שמתו או דאיכא שם שחיטה לענין שקדוש להפסל רק שאינה מקדשת להיקרב, ונפק"מ אם יהא טעון שריפה עי"ש. אין צ"ל כפירש"י וכו' דלא אשכחן וכו' שכשר לעבודה ואפי' בבמה - קושית תוס' לשיטתו דפסולו בקדש היינו שכשר בעלמא, אבל לרש"י ל"ק דמפרש לשיטתו דהיינו שאירע פסול אחר ביאתו לעזרה. היינו או אונן או טמא וכו' דאישתרי בעלמא - אונן אשתרי בכה"ג וכן אונן בבמה - עי' לעיל טז., וטמא אשתרי בקרבן ציבור, ועי' קושית עול"ש. ונשפך דמה מן הצואר דלא ירדו וכו' - פי' אף שלא מצינו הכשירא בעלמא, ועי' ח"נ, וע"ע שטמ"ק לעיל כז: ולקמן פד., והנה תוס' כאן פשיטא להו דלא ירדו אבל לקמן פד: (בסוף הדיבור המתחיל פד.) נסתפקו שמא לר"ש נמי לא ירד דוקא כשנשפך אחר שנתקבל בכלי. ד"ה דאית ליה - הומ"ל בהולכת אברים - פי' דעבודה היא כדאי' לעיל לה. וכשירה בשמאל כדאיתא לעיל כד: דמשכח יוהכ"פ בעבודה דמעכב כפרה - יש לעיין דלכאורה מצינו נמי קבלת דם אשם מצורע שמקבל ביד שמאל כדאי' בתוספתא נגעים פ"ט (ליקוטים מז:), ונראה לפי דאינו כפרה אלא הכשר מצורע, אמנם צ"ע מתוס' לעיל סז. ד"ה בשינוי ועי"ש חי' הגרי"ז, וע"ע ברמב"ם מחוס"כ ד. ב. וכס"מ ומהר"י קורקוס שם. ד"ה ונילף - אע"ג דאין פסולו בקדש משום דאית ליה הכשירא - לשיטתו לעיל דפסולו בקדש ואית ליה הכשירא הן ב' ענינים ודלא כפי' הגה"ה. דאי ילפא מבמה ילפי' אפי' מנחה ועופות - פי' יש למילף עוף מבמה דמצינו שם הכשירא לזר בבהמה, ועי' שטמ"ק. ד"ה וכי תימא - ומשני אזאת תורת העולה סמיך וכו' - עי' ביאור צ"ק ועי' ח"נ, [ושמא יל"פ דר"ל כיון דמקרא יליף לרבות כל שיש לו הכשר בעלמא לא מרבינן אלא בשר כעין דקרא ולא עבודות דם, וזר בשחיטה עבודת דם היא], וע"ע פי' השטמ"ק. ד"ה אלא - וליכא למימר וכו' ושלא לשמו - מאי דנקט תוס' שלא לשמו עי' טה"ק דשיטפא דלישנא הוא. דמליקת לילה דלר"י תרד אינה מטמאה - פי' לר"ש עכ"פ אינה מטמאה - ח"נ, דלר' יהודה הא מטמאה נמי כמש"כ לעיל סח. תוד"ה מלק, ועי' צ"ק דתליא בתירוצים שם.

דף סט.

גמ'

אימא אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה - מרש"י ותוד"ה אין קידוש מתבאר דהנידון הוא פסול שחל בקמיצת זר וקידושו בכלי דחשיב אין פסולו בקדש הואיל ולא מצינו קידוש כלי בבמה, אבל מהרמב"ם פסוהמ"ק ג. טו. מוכח דמפרש דעלו ירדו משום דחשיב כאילו כלל לא נתקדשו, ועי' מה שביאר בדעתו בחי' הגרי"ז, וע"ע מנח"א ח"ג עמ' ד'. יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמאה בגדים וכו' - רש"י פי' מליקת עולת העוף [עי' מש"כ שם], וברש"י כת"י מפרש דקאי על מליקת פסולים כגון שמאל או לילה וכתב הח"נ דכן משמע דעת תוס' סח. ד"ה מלק בשמאל, והזבח תודה פי' דקאי אמליקה דכשרה לכהנים מנין שלא תטמא בגדים לזר אם אכלה, וכתב דכן פי' הראב"ד בתו"כ, וכ"כ הקר"א. שם - הבית הלוי (ח"א סי' ב. ח.) הוכיח מהכא דבנבלת עוף טהור אין חיוב של מכניס טומאה למקדש, שהרי פירש"י דמיירי הכא במליקת עולה, דבחטאת העוף שמעינן בלא"ה דהא הותרה באכילה, ואי מכניס נבלת עוף טהור למקדש חייב מזה גופה מוכח נמי דמליקת עולה אין מטמאה בגדים מדשרי למולקה בפנים, ועי"ש שביאר והוכיח שכל זמן שאינה בבית הבליעה חשיב שאין לה כלל טומאה. וע"ע מנח"א עמ' שלג' שהביא משו"ת ברית אברהם שחידש דנבלת עוף טהור אין בה שום טומאה אלא דהוא גזיה"כ דהאוכל מנבלתה טמא. תניא אידך יכול תהא שחיטת חולין לפנים וכו' - עי' קר"א מאי ס"ד דשחיטת חולין כמצותן בפנים ליהוי נבילה, ועי' בזה מנח"א ח"ג עמ' מג'. אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת וכו' - בביאור סברא זו עי' מנח"א ח"ג עמ' קצה'.

מתני'

מלק ונמצאת טריפה רמ"א אינו מטמא וכו' - הקשו המפרשים הרי טריפה חשיבא אינו פסולו בקדש ומדוע אין מטמאה בגדים כשמלקה, וכן אמאי הוצרך ר"י לסברת דיו שמטמאה, ועי' בזה שטמ"ק (נדפס סט: ד"ה מה טריפה), קר"א, וחי' הגרי"ז שתירץ עפ"י יסוד הגר"ח בדין שחיטת טריפה (הובא בחי' מרן רי"ז הלוי במכתבים עמ' עט') וביאר דבריו היטב במנח"א עמ' שכה', וע"ע קה"י סי' מו. ג. הרחבה בגדר איסור טריפה: בחי' הגר"ח עהש"ס (סי' שעד' שעה') דייק מהרמב"ם דטריפה אינה איסור עצמי כחלב ודם אלא דלא חל בה היתר שחיטה לאכילה ונשארה באיסור דאינו זבוח, וכן הובא משמו בחי' מרן רי"ז הלוי במכתבים עמ' עט' כמצויין לעיל. ויסוד זה כבר התבאר באריכות באתוון דאוריתא כלל טז' שהוכיח כן מכמה מקומות, [ועי"ש ד"ה ודע - דמ"מ ודאי דטריפה אסורה מחיים כמפורש בכמה דוכתי אלא שמציאות טריפה שבה שהוא נבילה מחיים מונע שלא יחול בה היתר שחיטה לגבי אכילה], והאריך להוכיח כיסוד הזה גם האמרי משה בסי' ד' אות לא' והלאה, וכ"כ האחיעזר יו"ד סי' ז. ז.

רש"י

ד"ה זבחים - ויזבחו זבחים שלמים בסיני - עי' רש"ש, מצפ"א, וחי' הגרי"ז. ד"ה אין קידוש - ביאור דבריו דכיון דקידוש כלי ליכא למילף מבמה נמצא שנפסל עכ"פ בקידוש כלי דזר ותרד, ואין לומר דסו"ס הגם שלא קידשה בכלי לא תרד הואיל ונקמצה דהא אמרי' לקמן סג: דקמצים שלא קדשן בכלי ירדו, וע"ע מקד"ד ריש סי' ד' וחזו"א. ד"ה הא נמי - נהי דהותרה מליקת חטה"ע וכו' - הקשו הקר"א והח"נ דהגם שחטה"ע הותרה לכהנים חשיבא כנבילה שהותרה כדחזינן ביבמות לב: דזר שאכל מליקה לוקה ב' ואמאי דחיק רש"י לפרש רק על עולת העוף, ועי' בזה ביאור חי' הגרי"ז עפ"י יסוד הגר"ח, וע"ע חי' הגרז"ס. ועוד בגדרי מליקה אם איכא דין שחיטה עלה - עי' בהערה כא' לכנסת ראשונים, והאריך בזה באחיעזר יו"ד סי' ז., וע"ע מה שציינתי בענין זה לעיל מד: בגמ' ד"ה חטאת העוף (אות ב'). עולה וכו' תטמא בבית הבליעה - עי' רש"ש, ותוספ"ק (שלו"ר). ד"ה ומשני הואיל ולא שוות - דהא אוקימנא דבחוץ לא מטמא וכו' - פי' ואי נימא דבפנים מטמא נמצא דלא שוו וע"כ דאף בפנים לא מטמא (עי' ש"נ אות לה'), וברש"י כת"י פי' בע"א וכעי"ז בשטמ"ק (נדפס בע"ב). במתני' ד"ה ר"מ - בקל וחומר - צ"ע מאי קמ"ל הא מתני' בהדיא מפרשא בסמוך - עי' ח"נ.

תוס'

ד"ה ולטעמיך - דטעמא דזר לר"י משום דיליף מבמה - וכן פירש"י, [וכ"מ בגמ' בסמוך דקאמרה מ"ש מליקה דישנה בבמה]. ואי הוה מפרשינן וכו' דיליף משחיטה - וכן פי' בהגה"ה לעיל בתוד"ה אמר, וכן פי' לעיל בשטמ"ק ד"ה ור' יוחנן. ד"ה לאתויי - ואע"ג דתרד וכו' - כן הקשה לעיל בהגה"ה בסוף תוד"ה אמר, וביאור מהלך תוס' עי' בטה"ק. ולעולם לא נאמר וכו' שמצינו דוגמתו כשר בפנים - נראה דהוא כפירוש הגה"ה לעיל דפסולו בקדש היינו שמצינו דוגמתו כשר בקדש. [והכא והתם הוא רבינו ברוך]. ד"ה מליקת - דעבודת דם לא יליף ר"י מבמה - פי' אף דמודה דילפינן מבמה כגון יוצא (לקמן פד:) מיהו עבודות דם לא יליף כדלעיל בתוס' בפירוש הגה"ה, אמנם לעיל סח. כתב תוד"ה מלק בתירוץ שני דר"י מודה בעוף דלא ירדו. ד"ה אין קידוש - פסולו בקדש קרינא ביה - לשיטתו לעיל ריש תוד"ה אמר בביאור פסולו בקדש, ולכן מקשה הגם שאין לו הכשר בבמה קרינן ביה פסולו בקדש ועלה לא ירד. ד"ה יכול - לא דמי וכו' אבל איסוה"נ הכשר אכילתן בשחיטתן וכו' - צ"ע הרי גם בטריפה אין חיסרון בשחיטתה אלא דאסורה מטעם טריפות ואמאי בעינן לקמן סט: קרא דטריפה ששחטה אינה מטמאה ומ"ש מאיסורי הנאה, והאתוון דאוריתא בכלל טז' הוכיח מכאן דטריפה אינה איסור צדדי אלא ענינה שלא הועילה בה חלות השחיטה להתירה באכילה הלכך אינו דומה לאיסורי הנאה, וע"ע בזה מש"כ לעיל במתני' סט. ד"ה ואין דנין - פי' בקונטרס וכו' - הוא רש"י כת"י דלא ילפינן משחיטת חולין בחוץ דהוי שלא בהכשירו מבהכשירו, ורש"י שלפנינו תירץ זאת דיליף מעוף טריפה ששחטה דתרוייהו שלא בהכשירו, ובשטמ"ק (ע"ב) הקשה עלה דה"נ ליחשב מבהכשירו, וע"ע טה"ק ועול"ש. אלא משחיטת קדשים בפנים ילפינן - צ"ע דבגמ' קאמר "בשלמא חולין לא שוו בפנים כבחוץ" והוי תרוייהו בפנים, וצ"ל דה"ק לא שוו העומד לצורך פנים לעומד לחוץ, [שו"ר שטמ"ק ע"ב עי"ש], ועול"ש גרס בתוס' "משחיטת קדשים בחוץ" עי"ש, וכ"ה בח"נ. וא"ת א"כ מליקת חולין בפנים וקדשים בחוץ - עיקר קושיתם מקדשים בחוץ - עי' קר"א וח"נ.

דף סט:

מתני'

ר' יהודה אומר וכו' ר' יוסי אומר וכו' - בביאור פלוגתת ר"מ ר"י ור' יוסי-עי' חי' הגרי"ז במשנה ד"ה מלק. נבלת העוף שאינו מטמא וכו' אינו דין וכו' - עי' תוס' לעיל נ: ד"ה מה נבלת.

גמ'

ת"ל נבלה וטריפה לא יאכל - קרא יתירא הוא - רש"י כת"י, וכ"ה ברש"י שלפנינו לקמן ע. ד"ה ורבי יהודה.

רש"י

ד"ה מדין ק"ו - מנין שהתורה ניתנה לידרש ק"ו - הו"ל לפרש כפשוטו כלומר כיצד הוא דרשת ק"ו, דהא עיקר דין דרשה דק"ו הוא קבלה כשאר הדרשות - עי' חי' הגרי"ז. ד"ה דבר שמכשיר - דאי לשחיטה בק"ו אתיא - בביאור כוונת רש"י עי' בפני"מ ח"נ צ"ק ולש"ז (שלו"ר בחי'). ד"ה אלא להביא - אפי' אינו אבר של בשר גידין ועצמות - פי' דאילו אבר מן החי בלא"ה מטמא כדאיתא בחולין דף קכח:, והקשה החש"ל דבהדיא איתא בתו"כ דאבר מן החי של עוף אינו מטמא כלל וכן פסק הרמב"ם, וכן הקשה בחי' הגרי"ז.

תוס'

ד"ה רבי יהודה - תימה וכו' דלא חייל אאיסור קדשים - הקשו המפרשים [רש"ש פסחים לה:, עול"ש ושפ"א כאן] הא קי"ל בריש מעילה דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה, ותירץ העול"ש דאף דליכא בהו מעילה מ"מ איסור תורה איכא דאף קדשים שמתו בעי קבורה וממילא אסורין בהנאה. ויסוד זה כתב נמי בחי' הגרי"ז בשם הגר"ח והובא בקוב"ש ח"ב סי' כא' בשם הגר"ח, וכ"כ החזו"א, ובעול"ש ציין שכ"כ מהרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה. לח., וראה עוד מקור ברוך ח"א סי' כה', וקה"י קידושין סי' מד. ד., וע"ע ביאור דין זה במנח"א עמ' שכז', וראה בתורת הקודש ח"ג סי' טו' שחקר האם לאחר שמתו נשאר עליהן שם הקרבן הפרטי שלהן, או דפקע שמן ואית עליהן רק איסור קודש הכללי, עי"ש דמוכיח כהצד הראשון, וע"ע מש"כ לקמן קו. ריש פרק השוחט ומעלה. וי"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו וכו' - בביאור כוונתו עי' ח"נ ושלו"ר, ועי' עול"ש. וכן צריך לפרש וכו' דלא אצטריך טריפה לאשמועינן - בש"נ אות יט' גרס 'אלא לאשמועינן', ונראה לקיים גירסא שלפנינו ור"ל דרב שיזבי בסמוך דמקשה דלא אצטריך טריפה בחלב ואמאי לא משנינן דאצטריך לגופיה לאשמעינן דטהור ולא דרשינן מי שאיסורו וכו'. ולא דרשינן מי שאיסורו וכו' - עי' קושית צ"ק על תוס', ועי"ש שמתרץ באופן אחר קושית תוס', וע"ע טה"ק, וע"ע שעה"מ פי"ז מאיסורי ביאה. ד"ה אי טריפה - לכך פי' בקונטרס וכו' - אינו בהדיא ברש"י שלפנינו אלא ברש"י כת"י, ועי' ח"נ, ובקר"א כתב לכוון פירש"י שלפנינו כפי' הר"ר חיים בתוס'. ותימה הוא וכו' דלא מצינו בע"ח מטמאין - ע"ע קושיא בשטמ"ק, ועי' מש"כ מרומי שדה להגיה ולפרש הרש"י. דלא מצינו בע"ח מטמאין - א) מיהו מצינו בן פקועה ואליבא דריה"ג - חולין עה., וכן פרים הנשרפין ואליבא דר"מ-לקמן קה., כמו"כ מצינו טומאת גולל דמתני' עירובין טו. ובסוכה כד., ועי' חי' הגרי"ז ונתיבות הקודש על רש"י לעיל טז. ד"ה טמא יוכיח. ב) בעיקר דין זה: האחרונים חקרו הא דבעלי חיים אין מקבלין טומאת אוכלין האם משום שאינם מציאות דאוכל וגם אם חישב לאוכלו חי בטלה דעתו, או דהוא הלכה דאין בע"ח מקבל שום טומאה כמו מחובר לקרקע דאין הפירות מקבלין טומאה אף שראויין לאכילה - עי' מנח"א מנחות עמ' קכה' מש"כ בשם הגרי"ז והרחיב בזה, וע"ע בזה קה"י טהרות סי' מ'. והר"ר חיים מפרש וכו' דבשר הפורש ממנה כפורש מן המתה ומטמא - פי' דשם מתה עליה מחיים אבל מ"מ חלות הטומאה לא חלה עליה אלא על הבשר הנתלש. ועוד יש לפרש אי טריפה חיה וכו' - וכעי"ז פירש בשטמ"ק. ובת"כ גרס אי טריפה אינה מתה - לכאורה מייתי ראיה לפירוש בתרא מלשון התו"כ דמוכח דלא מיירי בסוגיא בפלוגתא דטריפה חיה או לא חיה אלא על המציאות, וחוזר להקשות לפירוש זה דהול"ל 'אי בטריפה חיה', ועוד מאי קאמר אי אינה חיה הרי היא 'בכלל' נבילה הול"ל ה"ה נבילה ממש.

דף ע.

גמ'

האי נמי תיפו"ל מוחלב וכו' - פי' אי ר"י דריש כהאי דרשא ה"נ לענין חלב טמאה לדרוש הכי ולמאי אצטריך 'טריפה' דהתם. וצריכי דאי אשמעינן נבילה וכו' - עי' שטמ"ק (ריש ע"ב) מה צריך צריכותא לנבילה הא מיבעי לגופיה דחלב נבילה טהור. אלא אמר רבא וכו' יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב - צ"ב דאנן לר"י קיימינן דס"ל אין איסור חע"א כדדיקינן בחולין דף ק: [הובא בתוס' ריש סט:], וי"ל כדתירץ תוס' שם דדוקא בכעין עוף טמא קאמר, עוד י"ל כמש"כ תוס' כאן ד"ה יבא דהוי איסור מוסיף, עוד י"ל כמש"כ בצ"ק עפ"י תוס' במכות עי"ש. וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס - האתוון דאוריתא בסוף כלל א' נסתפק בטומאת נבלת עוף טהור אם הוא טומאת אכילה או טומאת מגע בית הבליעה, והוכיח מכמה מקומות שהוא טומאת אכילה, ולכאורה גם סוגיין מוכחא הכי שהרי מצריכה בכדי אכילת פרס. אולם הרמב"ם הל' אבות הטומאות פ"ג ה"א השמיט האי דינא דכדי אכ"פ והזכיר רק שיעור דכזית, ומפרש בחי' הגר"ח הלוי דדעת הרמב"ם כברייתא בספרא דפליגא אסוגיין וס"ל שטומאת נבלת עוף טהור אינה טומאת אכילה אלא 'טומאת מקום', כלומר שהמצאות הנבלה בבית הבליעה יוצרת טומאה וממילא בעינן כזית ביחד באותה שעה בבית הבליעה אבל אין דין דכדי אכילת פרס, ועי' חזו"א בגליון שתמה עליו ופליג, וגם בחי' הגרי"ז בסוגיין הקשה על דברי הגר"ח. וע"ע במנ"ח מצוה קסא. טו. דפשיטא ליה אף בדעת הרמב"ם דהוא דין טומאת אכילה, ומה שהשמיט הרמב"ם דין אכילת פרס לפי דסמך על דבריו במקום אחר, [אמנם המנ"ח הקשה קושיות אחרות בדברי הרמב"ם עי"ש], וע"ע או"ש אבות הטומאות שם בביאור הרמב"ם, וע"ע שהאריך בענין זה בקה"י שבועות סי' ו' (וטהרות סי' מג'). סד"א הואיל וחידוש הוא יותר מכאכ"פ נמי ליטמא קמ"ל - בחי' הגרי"ז (לא. ד"ה והנה מתוך) חקר איך היה הדין בלא הלכתא, האם היינו אומרים דצריך שיאכל כזית בבת אחת ממש או איפכא דהיה מצטרף אפילו יותר מכדאכ"פ, והוכיח מכאן דבלא הלכה הו"א אפי' יותר מאכ"פ מצטרף ואתי הלכתא דבעי' דוקא כא"פ, וע"ע שחקר כעי"ז בחי' הגר"ח עהש"ס סי' לח', והמנ"ח מצוה קסא' ובשו"ת חת"ס או"ח קמ' הקשו מסוגיא ערוכה חולין קג: דמשמע כצד הראשון, ובאחיעזר ח"ג סי' ה' מישב הסתירה, וע"ע מנח"א עמ' שלג'.

רש"י

ד"ה חיה נמי - לאיסורו - ברש"י כת"י איתא 'לאוסרו', ונוח טפי.

תוס'

ד"ה אלא - כך גרס הקונטרס וקשה וכו' - עי' שטמ"ק מהר"פ (ע"ב) שמקיים ומפרש גירסת הרש"י. ור"ת גרס וכו' ול"ג סד"א - וגם לא גרס 'קמ"ל'. ומיהו קשה וכו' - עי' תירוץ הפני"מ. ד"ה מה טמאה - מה לטמאה שכן אין שחיטתה מטהרתה תאמר לטריפה - צ"ע דאליבא דר"י קיימינן דטריפה אין שחיטתה מטהרתה, וצ"ל דמקשה לרבנן מה ידרשו מהאי טריפה יתירא. ד"ה יבא איסור - תימה למאן דאית ליה וכו' - עי' קושית גלהש"ס, ועי' שלו"ר בחי' מה שציין חיבת הקדש על קושיא זו, וע"ע צ"ק וטה"ק. ד"ה וחד - דר"מ לטעמיה דאית ליה אחע"א - פי' דהא סברת ר"י היא משום דאין אחע"א - עי' תוס' ריש סט:, וע"ע מצפ"א.

דף ע:

גמ'

לא טיהר ר"מ אלא בתמימין אבל בבע"מ לא - בחי' הגרי"ז תמה הרי ע"כ דטיהר ר"מ דוקא בשהוקדשו ואח"כ נטרפו דאי קודם נטרפו לא חל כלל קדוה"ג, וא"כ מאי נפק"מ לשיטה זו אם נתווסף על פסול טריפה עוד פסול דבע"מ. מכלל דעגלה ערופה טהורה היא - א) כלומר דעריפתה זו היא שחיטתה ולכן אינה מטמאת, וכתב האתוון דאוריתא כלל א' דסברא זו מהני רק להוציא מידי 'טומאת' נבילה ולא מידי 'איסור' נבילה, וביאור סברת חילוק זה יעוי' בקה"י חולין סי' יא'. ב) מהרש"י מנחות קא: (ד"ה ועגלה ערופה) ובבכורות ט: (ד"ה שור הנסקל) משמע לכאורה דעריפת העגלה לא מטהרת מטומאת נבילות, וכן בתוס' במנחות שם (ד"ה ועגלה) משמע דמסתפק בזה, ותמוה טובא מסוגיין, ועי' אור גדול במשניות (חולין פ"ה מ"ג) וכן במקור ברוך (ח"א סי' כג') שביארו עפ"י התו"י ביומא סד: דדוקא לר"ש-דהסוגיא התם אזלא כותיה-דס"ל דשחיטה שאין ראויה לא שמה שחיטה הוא דאמרינן דעריפתה אינה כשחיטתה לטהר מטומאת נבילות, עי"ש, וע"ע בזה מנח"א מנחות עמ' תע'. ג) במשל"מ פ"ג מאבות הטומאה מייתי ירושלמי [צוין במסהש"ס וגשל ז"ח אות א'] דמיבעי אי מהני עריפה לטהרה מטומאתה אף אם נמצאת טריפה, אמנם התוספ"ק (שלו"ר) מוכיח מסוגיין דש"ס דילן פשיטא ליה דמטהרת, וע"ע שפ"א, ובחי' הגרי"ז מסיק דפלוגתא דירושלמי תליא בפלוגתת ר' יוחנן ור"א דסוגיין. ד) בתוס' חולין דף פב. (שציין גלהש"ס) וכן בתוס' יומא דף סג. מבואר דעריפתה חשיבא כשחיטה גם לחייב באותו ואת בנו, ובירושלמי הנ"ל הוא פלוגתת אמוראי, ודעת ר"ת בספר הישר נב. ה. דאף דמטהר מידי נבילה מיהו לא חשיב כשחיטה לחיוב או"ב וחלוק משעיר המשתלח דדחייתו מצוק היינו שחיטתו, ועי' בזה בהערה מג' לכנסת ראשונים, וע"ע חי' הגרי"ז ד"ה בעי ר"י, ואחיעזר יו"ד ז. ד. כפרה כתיב בה כקדשים - א) בקידושין דף נז. ילפינן מהאי דרשא לאסור עגלה ערופה בהנאה, ובחולין דף יא. ילפינן מינה לפוסלה אם היא טריפה, ובמגילה דף כא. דרשינן שאין מביאין אלא ביום, וצ"ל דכולהו משמע מהאי קרא. ב) הקר"א הקשה אמאי אצטריך לעיל (סט.) למילף מקרא דמליקה בפנים אינה מטמאה תיפו"ל דה"נ כתיב בה כפרה, וע"ע עול"ש שמסתפק בשעיר המשתלח אם טהור מטומאתו דה"נ כתיב ביה כפרה עי"ש, ובאחיעזר יו"ד ז. ג. פשיטא ליה דטהור. ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה - הרמב"ם הל' רוצח פ"י פסק דאף שנאסרת מחיים מ"מ אם נמצא ההורג קודם עריפתה תצא ותרעה בעדר, ותמהו עליו המפרשים דהוא נגד הסוגיא בכריתות כד: דמוכח שהואיל ונאסרה מחיים נאסרה, ויעוי' בקה"י סוטה סי' ז' שביאר שהוא פלוגתת הבבלי והירושלמי ופסק הרמב"ם כהירושלמי, וביאר גם סברות המחלוקת דתליא בחקירה מהו מהות האיסור שחל עליה בירידתה לנחל איתן.

רש"י

ד"ה ואפי' באווזים - ובלבד שיהו קדשים בפנים - הקר"א הקשה לשיטת רש"י מאי מהני דהן קדשים דהרי קדשי רק קדושת בדה"ב ולא שייך בהו מליקה, והוא מצדד כמש"כ הר"פ בשטמ"ק [ועי' בהשמטות באריכות] דאף בחולין קאמר, וכ"מ דעת תוד"ה ואפילו, אמנם בתוספ"ק (שלו"ר) מספקא ליה בדעת תוס'. וגם לשיטה זו יש לעיין דמנ"ל לחדש דר"מ קאמר אף בחולין הא עיקר דינו איתמר רק בקדשים - ועי' שטמ"ק בהשמטות, קר"א, שפ"א, וחזו"א. ד"ה ערף עז - על החלל - יתכן דמפרש כך לשיטתו דבאווזים ותרנגולים בעינן לכה"פ שיהו קדשים וה"נ בעינן לכל הפחות שיהא על החלל, דאילו לשיטת הר"פ אולי אפילו ערף בעלמא. ד"ה ותיהני - דאין לך שחוטה בבהמה טהורה שמטמאה - צ"ע מסנהדרין דף קיב. דמיבעיא בהמת עיר הנידחת מהו דתיהני לה שחיטה לטהרה מידי נבילה, ועי' עונג יו"ט סי' סח', אחיעזר ח"ג סי' נא', ונתיבות הקודש בסוגיין.

פרק שמיני - כל הזבחים

מתני'

כל הזבחים וכו' ימותו כולן - עי' זרע אברהם סי' יז. כב. שהביא קושית רבי משולם איגרא ותירץ על קושיתו.

תוס'

ד"ה כל הזבחים - וצריך לעשות צריכותא - עי' רש"ש לקמן ריש עב. ד"ה אפילו - ונראה לרבינו יצחק וכו' אלא בשורים מעליא עסקינן - עי' קר"א ושפ"א א"כ מ"ט דר"י התם דכונסין לכיפה. היה אומר ר"ל - צ"ל ר"ת - ריעב"ץ. בא"ד (עא.) - אבל במתני' דהכא חיישינן לתקלה וכו' - כלומר לא מיבעי דלא אמרינן כל דפריש ולא שרינן לכתחילה להקרבה כדלעיל שמא יבואו י' כהנים אלא גם אמרי' דימותו כולן משום תקלה. לפי שאינו דרך הנאתו - פי' בשור הנסקל דסנהדרין לא חיישינן לפי דאיסוה"נ אסירי רק דרך הנאתן אבל במוקדשין כל הנאה אסירא. ואל תתמה וכו' אמאי לא תקינו וכו' ויזקיקו להורגן - לכאורה כבר תירץ לעיל משום אחלופי דאדם, ומהרש"א בסנהדרין פי' דמקשה לתירוץ קמא דלא אטרחו לבי"ד, וצ"ק פירש דמקשה אמאי רבנן לא מודו להיכרא דר"י דכונסן לכיפה עי"ש, וע"ע טה"ק. אבל בשורים וכו' משום ובערת הרע מקרבך - צ"ב מה שייך ובערת הרע כשאין אנו יודעים מי הרוצח, דעיקר הדין הוא לבער הרוצח ואינו דין בפ"ע - חי' הגרי"ז. ועוד אומר ר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים - ולפי"ז מבואר 'כולן פטורין' דסנהדרין וא"ש הכל - עי' טה"ק. ועוד דאין לו מכר דאין לו בעלים - עי' שפ"א ביאור סברא זו אמאי אין לו בעלים הא סו"ס אית להו בו הנאה מחיים. וי"ל גמר דינה דמחיים גורם לה וכו' - פי' הגמר דין הוא הגורם אלא דמתלי איסורא עד אחר מיתה ולכן אחר מיתה חל גם על השיער שאף הוא היה בשעת גמר דין, משא"כ באשה דמיתתה אוסרתא ושיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות כדפירש"י שם. ויש להביא ראיה דלא נאסר מחיים וכו' ואמאי הא ליתא במכירה וכו' - בתוס' כתובות לג: ד"ה גנב שוה"נ דחה ראיה זו די"ל דשור הנסקל איתיה במכירה לנוכרי, והנה שיטת רש"י וכמה ראשונים דשור הנסקל נאסר מחיים, וכתב בית הלוי ח"א סי' מח. ו. דלדבריהם צ"ל דאיסורי הנאה נחשבין עדיין שלו ויש לבעלים זכיה בהן ויכול למוכרן ויזכה הלוקח בגופן ולכן שפיר נחשב שור הנסקל דאיתיה במכירה, וע"ע בזה קה"י נדרים לב. ו. ומיהו מה שאומר ר"ת וכו' זה לא נוכל לקיים - פי' א"א להביא ראיה לר"ת לפי' ר"ת גופיה לעיל דס"ל דא"א למוכרו. מיהו יש לישב וכו' דשאני בע"ח כיון דאפשר ע"י דנכבשינהו - פי' כיון דאפשר לעשות בקל בהיתר אין למיחש שמא יקח מן הקבוע. שהרי כמה קדשים וכו' ולא חיישינן לתקלה - פי' במקום שרעייתן תביא לתועלת שיפדו משא"כ לעיל בתחילת העמוד דקאמר דחיישינן לתקלה. ולכשיסתאבו יפדם וישחטם וכו' - חוזר לדלעיל דברישא נימא כל דפריש וכו' - ח"נ, ועי' תוספ"ק. וי"ל וכו' אלא מטעם כל דפריש - יש לפרש הטעם דיש לחוש שמא אחר זמן רב שיפול בהן מום ישכח ליכבשינהו וכו'. ותירץ וכו' כיון שנהרג בלא"ה במיתה אחרת - בביאור סברא זו עי' שו"ת רעק"א תנינא סי' קכט' ובעונג יו"ט או"ח סי' ד', וכן איתא תירוץ זה בתוס' חולין יא: ד"ה ליחוש ועי"ש קובץ ענינים ותפארת יעקב, וע"ע שלו"ר כאן. ועוד גזירה שמא יקח מן הקבוע - לעיל סבר ר"ת דלא גזרינן כה"ג והכא נראה לפי דאתינן להחמיר עליו מודה דגזרינן להקל. והא דפריך וכו' תיפוק לי וכו' - עי' ביאור צ"ק.

דף עא.

מתני'

במוקצה - פירש"י שהקצהו לצורך תקרובת ע"ז [וכמש"כ בש"נ אות ב' דכ"ה שיטת רש"י בהרבה מקומות], ועי' חי' הגרי"ז דשיטת הראב"ד דדוקא שהקצה גופו לע"ז, ועי"ש עוד בפלוגתת הרמב"ם וראב"ד אי ההקצאה במעשה דוקא או אף בדיבור גרידא.

תוס'

ד"ה על פי - פי' בקונטרס וכו' משום דמודה בקנס פטור - וקשה דלא מצינו בשום מקום שתהא מיתת השור קנס - שטמ"ק, ועי' חי' הגרי"ז בפירש"י. ונראה דאפי' אמרי וכו' - עי' קה"י סי' מו' ס"ק ד' ה'. ונראה לי טעמא - בתוס' ב"ק מא: (הובא בליקוטים) פירש מטעם דאדם קרוב אצל ממונו, וע"ע מצפ"א (במתני') שהביא מקור מהספרי, וע"ע חי' הגרי"ז. כדאיתא פרק כל האסורין וכו' למ"ל למעוטינהו לרובע ונרבע לגבוה - פי' התם ילפינן דהאסורין למזבח מותרין להדיוט מדאצטריך למעוטינהו לגבוה ש"מ להדיוט שרי, והוא הטעם נמי על פי בעלים מדמעטיה לגבוה שמעינן דלהדיוט שרי, ועי' יש"ש ב"ק פ"ד סי' כא' (ליקוטים) בסוף דבריו שהקשה דילמא קרא דרובע ונרבע אצטריך לאסור לגבוה עפ"י עד אחד אבל עפ"י בעלים אסור אף להדיוט, וע"ע צ"ק. ד"ה ברובע ונרבע - וכן משמע וכו' - מייתי ראיה דכל שור הנסקל אסור בהנאה ולאו דוקא דהרג נפש כדכתיב בקרא - עי' שטמ"ק. וא"ת וכו' ולא ילפי מהדדי - בשטמ"ק בשם הריב"א פירש דסברא הוא למילף לענין איסור הנאה כיון דשוין הן לענין איסור סקילה.

דף עא:

מתני'

נתערבו בחולין ימכרו החולין לצורכי אותו המין - לשון הרמב"ם פסוהמ"ק ו. ד. גדול שבכולן הקדש וימכרו השאר לצורכי אותו המין, ותמה בחי' הגרי"ז מה שייך שיהיה הגדול בתורת הקדש ודאי דפשיטא דאינו אלא ספק.

רש"י

ד"ה ירעו - וא"ת השתא איכא וכו' - כל השאלה ותירוץ הזה הוא בגמ' לקמן דף עה: ד"ה כל שהן - דאי ממתני' דילמא בטלי במאה או במאתים - דלא מסתבר דליבטל ברוב דעכ"פ לא קיל קדשים מתרומה או מכלאים - קר"א, וע"ע טה"ק. ד"ה תקנתא - והכא תנא תקנתא ירעו וכו' - בכמה משניות שנו הך תקנתא אבל הכא איכא חידוש טפי - עי' תוספ"ק (שלו"ר).

תוס'

ד"ה ובטריפה - כגון שנתערבה בולד טריפה ור"א היא - פי' דאסר לגבוה, ושיטת תוס' דה"ה דאסר נמי להדיוט ודלא כרש"י - עי' תמורה ל: תוד"ה ר' אליעזר - מליו"ט. יש לה בדיקה וכו' אם האדימה בשר כנגד בני מעיים - הוא בחולין דף נג: דאפי' ודאי דרוסה יש לה בדיקה - כשיטתו בחולין נג: תוד"ה דרוסה ודלא כרש"י שם. נפולה יש לה בדיקה - עי' חולין דף נא: אבל למ"ד בולד טריפה קשה - השפ"א מתרץ למ"ד טריפה אינה חיה דימתין יב' חודש. וא"ת וכו' הרי המת שלו כדתנן דיאותו הכהנים בעורו - תמוה דהתם היינו טעמא לפי שהתירתו השחיטה וההפשט - עי' רש"ש, קר"א, עול"ש, וחזו"א. ומשום עור לחודיה אצטריך שור ולא אדם וכו' - פי' למאי אצטריך מיעוטא דשור ולא אדם הא א"א לקיים באדם והמת יהיה לו דאסור בהנאה, אלא ע"כ דמתקיים בעורו וה"נ בשור פסוהמ"ק, ועי' חי' הגרי"ז דמתרץ קושיתם למ"ל קרא דשור ולא אדם. שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין (חולין קכב.) - עי"ש תוד"ה עורות דפליג, ועי' מסהש"ס שם, ועי' צ"ק. ד"ה ויביא - וא"א לומר כן וכו' וכן מוכח בגמרא - עי' שטמ"ק היכא מוכח, וע"ע שם שאף פירש"י אינו למסקנא דהגמ'. ד"ה לשם - פי' בקונטרס - הוא ברש"י כת"י. וקשה דהא אמר וכו' - עי' תירוץ תוספ"ק (שלו"ר), ועי' שפ"א וטה"ק.

דף עב.

גמ'

וניבטלו ברובא - ביה"ל ח"ב סי' לה. ד. דן למ"ד (לקמן עט.) אין איסורין מבטלין זה את זה דה"נ איסור הקדש לא יבטל איסור שור הנסקל, ועי' אחיעזר יו"ד טו. ב. הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות - כן מסקינן לקמן דחשיב דבר שבמנין, והכרתי ופלתי סי' קא' הקשה מכאן לדברי הש"ך ושאר פוסקים דתרנגולת בנוצתה לא חשיב דבר שבמנין דהא ה"נ הוי כבש בעורו, ועי' רעק"א מה שביאר בזה.

רש"י

ד"ה צריכי - אבל קדשים אימא ליעביד להו תקנתא וכו' - בא לישב בזה דאכתי קדשים נמי שמעינן ממתני' דתמורה - עי' שטמ"ק ד"ה הו"א. ד"ה ונבטיל ברובא - דהא כתיב אחרי רבים להטות - עי' טה"ק בכונת רש"י. ד"ה תילתן - שאף טעם העץ שוה לפרי - עי' ביצה יג., וע"ע תוס' סוכה ריש דף לה.

תוס'

ד"ה וליבטלו ברובא - דאע"ג דאבמה"ח חשיב בריה - דוקא לענין דלא בטיל, אבל לא מתחייב עליו עד דאיכא כזית, ועי' תוס' חולין צו: ד"ה ור"י - ח"נ. ושור הנסקל אפי' שלם לא חשיב בריה וכו' - עי' בכ"ז בתוס' חולין צו. ד"ה מ"ט, וע"ע מש"כ בענין זה בקה"י חולין סי' כח'. דעוף טמא ודאי חשיב בריה - דהא כתיב לא תאכל העוף טמא משמע בין גדול בין קטן משא"כ נבילה או טבל לא הוי אלא שם האיסור גרידא - שלו"ר בשם מים קדושים, וע"ע חילוק הרש"י בחולין קב: ד"ה טמאה, ותוס' הוא לשיטתו שם צו. ד"ה מ"ט בסוף הדיבור דפליג על סברת רש"י. דמשמע שהדבר תלוי בנשמה והאיכא גיד הנשה - וכן אבר מן החי - ח"נ, ועי"ש דהרא"ש בחולין כתב די"מ דאף רבנן בעו דבר הבא מברית נשמה, וגיד ואבמה"ח הוו מדבר שיש בו נשמה. רבנן לדבריו דר"ש קאמרי - עי' תמיהת תוס' חולין צו. ד"ה מ"ט, וע"ע ראמ"ה כאן. ד"ה אלא - תימה מי גרע שור הגדול מאת שדרכו לימנות - רש"י פי' דיש שמוכרין העדר בלא מנין, ועי' שטמ"ק בתירוץ הרש"י מקושית תוס', ור"י פירש בתוס' יבמות פא: דפריך הכא רק מחטאות המתות דהוו כבשים קטנים שרגילים למכור העדר יחד אבל לא משור הנסקל שהוא גדול, וע"ע שלו"ר בחי' מש"כ לתרץ הרש"י בשם הכרתי ופלתי. דחשובה להתכבד בפני האורחים - תמוה מה שייך בקדשי מזבח סברא דראויה להתכבד בפני האורחים - עי' מרומי שדה. וכל הנך י' דברים וכו' - פי' דמייתי תוס' לקמן בסוף הדיבור מהירושלמי. ועוד מדפריך התם [ע"ז עד.] @18וכו' משמע דחשיב כששה דברים - @19פי' משמע דשור הנסקל דהתם שוה אפילו לאגוזי פרך וכו' ולא רק כחבילי תלתן דהוו את או כל שדרכו לימנות [תלוי בר"י ור"ל דלקמן בדעת ר"מ]. ועוד נראה וכו' משום דיי"נ נפקא לן מדברי קבלה - וכ"כ התוס' ביבמות דף פא:, והנה בע"ז דף כט: ילפינן מקרא דאוריתא איסור יי"נ וצ"ל כיון דלא מפורש איסורא בקרא קרי ליה דברי קבלה. לרבי אליעזר דאמר יש פדיון לעבודת כוכבים - מתני' ע"ז דף מט: וציפורי מצורע מיירי בציפור דרור גדולים - עי' טה"ק וברה"ז. ויש עוד אחרים משער היתר - עי' ש"נ אות כ', ובחל"ג הביא נוסח משעיר המשתלח, אמנם מתוס' לקמן מוכח דלא גרס זה במשנה שם, וכן בהגהת הגר"א במשנה שם מחק זה, וכ"כ קר"א. בפני אורחים כהנים דאין מחזיקים טובה זל"ז - וכ"כ בתוס' חולין דף ק. ד"ה שאני. דל"ד טהורה בשל חולין דה"ה טמאה בשל חולין - פי' דאזלינן בתר המצב דלאחר ביטול וחשבינן חתיכה הראויה להתכבד וא"כ מה לי איסור חטאת או איסור טומאה - עי' צ"ק. פרוסה של לחם הפנים וחתיכה של חטאת טמאה - 'טמאה' קאי גם אלחם הפנים - עול"ש וצ"ק, דהא טהורין שרו עכ"פ לכהנים והתם מנינן רק איסוה"נ - עי' בהנ"ל. וי"ל דבקדשים לא מיירי, ומיהו הו"מ למתני אברי שעיר המשתלח וכו' - מבואר דעת תוס' דאיסור שעיר המשתלח אינו משום קדושה - עי' קוב"ש ח"ב סי' כא'. ד. ה., ועי"ש דלשיטת רש"י צ"ל דעגלה ערופה ושעיר המשתלח איסורן משום קדושה. וי"ל דבקדשים לא מיירי, ומיהו הו"מ למתני אברי שעיר המשתלח וכו' - מבואר דעת תוס' דאיסור שעיר המשתלח אינו משום קדושה - עי' קוב"ש ח"ב סי' כא. ד. ה., ועי"ש דלשיטת רש"י צ"ל דעגלה ערופה ושעיר המשתלח איסורן משום קדושה. וראה בחי' מרן רי"ז הלוי בקונטרס על יומא (עמ' 42) שהקשה על תוס' מהסוגיא ביומא דף יא' ומפירש"י דמבואר דהאיסור הוא איסור קודש. והכי איתא התם וכו' דר"י ור"ל איתפלגון - היינו פלוגתת ר"י ור"ל דסוגיין אליבא דר"מ. ד"ה נתערבו - ואי הוה גרסינן וכו' הו"ל לאתויי ראיה לשמואל מהנך משניות - אמנם עי' רש"י לקמן ריש עד: דגרס בע"ז 'אחרות באחרות' ומפרש [בל"ק שם] תירוץ הגמ' דשמואל ס"ל כר"א דע"ז, ותוס' הכא לשיטתו שם בד"ה ואי דמפרש כלישנא אחרינא. יכול להסיר מכ"א מלא הסיט - דספק אם הוא הבגד ואת"ל הוא אכתי ספק הוסר הטיט ממנו, וזה לא שייך למימר בבגד שכולו צבוע בקליפי עורלה, ועי' יפ"ע שכתב דהיינו דוקא שלא בכונה לבטל דאין עושין ס"ס לכתחילה. בא"ד (עב:) - כל שדרכו מקדש לר' יהודה כדמוכח בברייתא דליטרא קציעות - צ"ב דר' יהודה לא קאמר התם אלא דכן סובר ר' יהושע. וכעי"ז כתב בשטמ"ק לקמן עג. על תוד"ה ר"מ אומר, אמנם יעו"ש טה"ק דפי' דתוס' לא ס"ל כשטמ"ק בהא וא"ש הכא לשיטתו. ובענין זה צריך לפרש חדא ברייתא לקמן - כלומר דנקט דבר אגב מאן דפליג דלגביו הוי חידוש, ועי"ש עד. בתוד"ה פירש-עוד תירוץ אחר. וצריך עיון בירושלמי - עי' יפ"ע. דגבי שאר מילי אסרינן חדא רובא ושרינן תרי רובא - הקר"א הקשה דאינו דומה דהתם הן ב' רובי מחולקין משא"כ הכא, ועי' שלו"ר בחי' בשם שו"ת הרי"ם.

דף עב:

גמ'

ר"י אמר את שדרכו לימנות רשב"ל אומר כל שדרכו לימנות - הריעב"ץ בשאלת יעב"ץ (ליקוטים) מפרש דפליגי האמוראי וכן תנאי דלעיל האם דבר חשוב לא בטל מדאוריתא או מדרבנן.

תוס'

ד"ה כולן ידלקו - וא"ת וכו' דלימא יוליך הנאה לים המלח כמו וכו' לענין עכו"ם - פי' דסבר ר"א דיש לה פדיון ויוליך דמי הנאתה לים המלח וה"נ ילבש הבגד שצבעו בערלה וכדו' ויוליך שיעור הנאה לים המלח, ועי' בחי' הגרי"ז שהקשה דהאיכא דין שריפה בכלאים ואיך יקיים דין זה בהולכת הנאה לים המלח. עוד יל"פ דדוקא בתנור שהסיקו וכו' ונטל כרכר וארג וכו' - פי' דכן מיירי במתני' ע"ז דף מט: אלא או למכור או ליתן לפועלים אבל שיהנה הוא עצמו לא - פי' התם אין נהנה מגוף האיסור דיין אלא מדמיו, משא"כ בערלה וכלאים דא"א למכור לעכו"ם כדלקמיה בתוס' לכן לא היקל ר"א ליהנות מהם ולהוליך הנאה לים המלח - עי' עול"ש. וא"ת וכו' כדקאמר רשב"ג בפרק בתרא וכו' - דפליג התם אר"א וסבר דאין פדיון לע"ז גופה אלא ימכור וכו', ועי' ע"ז מט: רש"י ד"ה ונשתרי. וכן בפת ובגד דכל הצלמים - פי' דמודה רשב"ג לרבנן דאסורות בהנאה ולא פליג דימכרו לעכו"ם, @18וחביתא דההוא גברא - @19גם זה שם מט: ד"ה אגוזי פרך - ע"ש שנפרכין - רש"י ביצה דף ג: פי' דפרך ובאדן מקומות הן. ד"ה אף ככרות - שאני לחם הפנים דסמידא טפי - יש דגרסו דחמירא (עי' ש"נ כו'), והשפ"א הקשה על גירסא זו, ועי' תוספ"ק (שלו"ר בחי').

דף עג.

גמ'

ר"א אומר רואין את העליונות כאילו הן פרודות - לפי דמקילין בביטול תרומת דרבנן - רש"י כת"י ותוס'. ונמשוך וכו' ונימא כל דפריש מרובא פריש - אף דאמרינן דבע"ח חשיבי ולא בטלי - עי' שטמ"ק.

רש"י

ד"ה ואפילו בדרבנן - במידי דאיסוריה דרבנן כגון תרומת קציעות - כן שיטת רש"י בכ"מ, וכן מסיק התוס' בר"ה יב. ד"ה תנא, אבל שיטת הרמב"ם דבאילנות הוי דאוריתא, ואילו דעת הרמב"ן עה"ת (דברים יד. כב.) דאף בתירוש ויצהר גופייהו הוו מדאוריתא רק המשקין ולא הזיתים והענבים. ד"ה ליטרא קציעות - שקיצעם באיזמל - חותכין עוקצי התאנים - רש"י ביצה דף ג: ד"ה על פי - דוקא נקט שנראית לעינים - משום שלא נדבקה מכל הצדדין, משא"כ בסיפא שדרסה במקום השולים כמש"כ ברש"י ד"ה דרסה בעיגול - טה"ק.

תוס'

ד"ה ר"מ אומר - תימה לר"ל וכו' דר"מ גופיה קסבר וכו' - פי' סבר הכי בין לר"א ובין לר' יהושע, ובשטמ"ק בשם הר"פ תירץ דלעיל אליבא דנפשיה קאמר והכא אליבא דרביה. וא"ת ובפ"ק דמגילה וכו' - וכן לקמן קז: ועוד דר"י גופיה קאמר התם בהדיא - פי' ר"י בהדיא סבר הכי אבל ר"א הוא נידון הגמ' שם ולקמן קז: וי"ל דר"י יסבור דלא מקדש אלא ו' דברים - וכן מסיק תוס' לעיל סא. בסוף הדיבור (המתחיל דף ס:), ועי' פני"מ שפירש דלתירוץ זה א"צ השתא לתירוצים דלעיל על קושיתו תימה לר"ל, אבל טה"ק אין מפרש כן. אלא יש לחלק וכו' כגון קדוה"ב קאמר ר"י דלא בטלה - פי' אבל קדושת הארץ מודה שבטלה, ומהשתא לא קשיא ממגילה ולא קשיא כל קושיות התוס'. וכן צריך לחלק כמו שפירשתי לעיל וכו' - וכעי"ז כתב בתוס' לעיל סב. ד"ה ואחד, אבל התוס' לעיל סא. דחה סברא זו, [ועי"ש ש"נ אות כח' דהוא תוספת]. ד"ה רבי יהודה - ואור"ת דלא אר"י מב"מ בכל שהוא אלא בדבר לח - עי' חי' הגרי"ז ביאור החילוק שבין לח ליבש. וקשיא ליה כיון דתרומה וכו' אלא ש"מ דבמינו במשהו - פי' אף דר' יוחנן פסק כרבנן מ"מ בטבל ויי"נ מודו לר' יהודה וכן בתרומה כדמפרש לקמיה, ולרבנן בתרומה היינו בלח כמו לר"י בכל מידי - עי' עול"ש, והפני"מ וקר"א הקשו דלכאורה רק לטעמיה דר"י דיליף מדם הפר והשעיר י"ל דדוקא בלח ולא ביבש אבל לר' יוחנן דסברתו כהיתרו כך איסורו מנ"ל לחלק כן, וע"ע ח"נ. כיון דתרומה עולה בא' ומאה א"כ מינו נמי יסייע לשא"מ לבטל התרומה - בתוס' בע"ז עג: ד"ה שני תירץ בפשיטות דמיירי בדליכא ק"א לבטל, וראה בתוס' מנחות סוף דף כב: שהאריכו לבאר זאת, ולזה נתכוון גם תוס' כאן בסוף הדיבור עי"ש במפרשים. היה יכול להקשות מההיא דשאור של חולין ושל תרומה - הובא בפסחים כו:, והוא מתני' בערלה ב. יא. וחזר בו ר"ת דודאי אין חילוק בין לח ליבש - פי' אלא במקום שמצינו דמתבטל היינו לפי שמוגדר כמין בשאינו מינו, ולפי"ז מתישב גם קושיא ראשונה דתוס' וכל הני דמצינו לר' יהודה דיעלו מיירי כשנפל לחולין מתוקנים דחשיב כמין בשאינו מינו - ח"נ, פני"מ, אמנם בתוס' לקמן עז: סוף ד"ה הא נקטו בפשיטות לר' יהודה דבדבר שאינו מתערב לא קאמר, ועי"ש גלהש"ס ומסהש"ס ומליו"ט. וההיא דפסחים ל"ק אפי' למ"ד בתר בטל וכו' - פי' התם חשיב מין בשא"מ, דלא מיבעי למ"ד בתר מבטל ודאי א"א לחולין להיות תרומה אלא אפי' למ"ד בתר בטל דאפשר לתרומה ליבטל מקדושתה לכי תסריח [כדאמרי' במנחות כג. לגבי נבילה ושחוטה] ה"מ באוכלין אבל משקין לכי סריחי אין עליהם כלל שם משקין - צ"ק, ועי' עול"ש בביאור החילוק בין זה לנבילה ושחוטה. וי"ל שנפל טבל טבול לתרומה בטבל שאינו טבול לתרומה - כלומר נפל טבל שעדיין לא הפרישו הימנו תרומה גדולה לטבל שהפרישו ממנו תרומה גדולה ועדיין לא הפרישו מעשרות כדאיתא בביצה יג. - צ"ק על תוס' במנחות כב: ועוד י"ל וכו' ההיא דפסחים כר' חייא וכו' - פי' לעולם החילוק בין לח ויבש אלא ההיא דפסחים כר"ח דחשיב מב"מ רק מאי דאפשר לחד למיהוי כחבריה, [ר' חייא הוא במנחות כג: ור"ח ור' חנינא פליגי אליביה אי בתר מבטל או בתר בטל]. וההיא משנה דאין דם מבטל דם - הוא לקמן עח. ועי"ש תוס' ריש עח. אין רוק מבטל וכו' ואין מ"ר מבטל וכו' לקמן בפרקין - דף עט. בא"ד (עג:) - ויש עוד לפרש ההיא דשני כוסות וכו' - התוס' במנחות סוף דף כב: ביארו יותר - עי"ש ביאור ברה"ז, וכאן ביאור הצ"ק, וראה עוד קושית הח"נ, ועי' חי' הגרי"ז דהתוס' בתירוץ זה כשיטת הראב"ד ודלא כהרמב"ם.

דף עג:

גמ'

אלא נכבשינהו דניידי - הכרתי ופלתי הקשה מאי מהני דנכבשינהו הא כבר נדחו מהקרבה, ועי' קר"א דמישב דכה"ג אין זה דיחוי. אמר רבא גזירה וכו' בבת אחת ויקריבו - עי' פירש"י יזרקו דמים ויקטירו אימורין, וצ"ב אמאי לא אמר רבא שמא ישחטו בב"א - עי' אחיעזר יו"ד סי' יג'. אלא מעתה מגיסא אסירא - עי' בשטמ"ק דמכאן הוכיח הר"מ דחתיכה שנתבטלה נהפכה להיתר גמור ושוב אינה חוזרת ונאסרת, ועי"ש דיש דפליגי, ויעוי' בתוס' חולין ק. ד"ה בריה דנסתפקו אי שרי לאדם אחד לאכול כל התערובת, והרא"ש שם סי' לז' והרשב"א שרו לחד גברא אבל רק אחת אחת, והתוס' רי"ד ב"ב לא: ס"ל דחד גברא שאכל כולם חייב חטאת. וע"ע טה"ק בסוגיין שפי' דנידון זה אם האיסור נהפך להיתר תליא בחילוקי הגרסאות בקושיא דהגמ' 'אלא מעתה מגיסא אסירא' ועי' קר"א. וע"ע בענין זה קושית הגר"ח שהובאה בקוב"ש סו"פ קמא דכתובות ושערי ישר שער ד' פרק יא'. שמא יבואו י' כהנים בב"א ויקחו - צ"ע דהא כבר ניידו ובטל דין קבוע וא"כ למה ייאסרו כה"ג אחר שהותרו - עי' בזה חי' הגר"ח עהש"ס סי' סג'. אלא אמר רבא משום קבוע - בזבח תודה נסתפק אם פירש מאליו גם גזרינן משום קבוע או דוקא בדכבשינהו בידים דנינידי. השתא דאמרי רבנן וכו' אי נקריב לא מרצי - עי' הגהות מהרש"ם לעיל לד: על תוד"ה כל שבידו. אי נקריב לא מרצי - וא"כ לכאורה צריך להביא קרבן אחר, ותימה היאך מייתי מדרבנן חולין לעזרה - עי' שטמ"ק, וע"ע מצפ"א וחזו"א, וע"ע מש"כ לעיל מא: על תוד"ה ממאי. הא כמ"ד בע"ח אינן נדחין - צ"ע הא אם נמלך אחר המליקה נמי אמרינן ליה לא תקריב וההיא שעתא כבר אינו בע"ח וליהוי דחוי - עי' רעק"א, וע"ע שלו"ר בחידושים.

רש"י

ד"ה נכבשינהו - יכוף אותם - כלומר מלשון כיבוש, אבל בשטמ"ק פירש דנעלים אותם מעינינו והוא מלשון העלמת העין. ד"ה אמר רבא - ואפשר לצמצם - בענין אפשר לצמצם בידי אדם - עי' תוס' חולין כח: ותוס' סוכה טו. ד"ה אי מקריב - נ"ל דמדאוריתא וכו' - כלומר מה שפירש"י דאדחי מדרבנן היינו אי כבשינהו וניידי דגזרו רבנן אבל לקח ממקום קביעות הו"ל דחויין מן התורה - יד בנימין. ור' אמר לי וכו' - לחלוק על פירש"י דאפי' קבוע עצמו הוי דרבנן וכדעת התוס', וכל זה מן ההגה"ה כדאיתא בש"נ אות יז' מברה"ז. ד"ה מחצה כשר - אילו אתי לאמלוכי וכו' שאין משנים לפסול וכו' מפני תקנת חבירו - פי' אין אומרים לו הקרב כולן למעלה שיהא לכה"פ מחצה כשר דלא פסלינן חלק בידים כדי לתקן השאר, ועי' בחי' הגרי"ז שהקשה מכמה משניות לקמן דמשמע דמחמת סברא כזו לא חשיב דיחוי, ועי' מש"כ על מתני' לקמן עט:

תוס'

ד"ה ונכבשינהו - וכגון שלא בפנינו פירשו - שנסוג פנינו אחור כדי שלא נראה מהיכן פירש - שטמ"ק, ועי"ש עוד פירוש השר מקוצי, וע"ע פסחים ט: תוד"ה היינו. ד"ה אלא - אבל א"א לומר כן וכו' אלא ה"ט דהקילו משום דמדאוריתא בטלי ברובא - עי' רש"י ד"ה אי מקריב, וכתב תוס' חולין צה. ד"ה ספיקו דעיקר הטעם הכא אינו משום קבוע אלא משום דבע"ח לא בטלי כמו דבר שדרכו לימנות, וע"ע פסחים ט: תוד"ה היינו, וכתב הח"נ דאפ"ה אין להקשות דא"כ 'משום קבוע' הוי גזירה לגזירה די"ל דהכל חדא גזירה. וכן תרומה בטלה באחד ומאה - משמע דמדאוריתא בעינן אחד ומאה וזהו תימה - עי' תוספ"ק (שלו"ר בחי'). שההיתר והאיסור שלהם ידועים במקומם - דומיא דישראל ועכו"ם עומדים וזרק אבן לגו דילפינן מוארב לו - כתובות טו., ועי' בזה שערי ישר שער ד' פרק יא'.

דף עד.

גמ'

ותנן ר"א אומר וכו' יקרבו כל הראשים - לכאורה בלא"ה הוה מצי לאקשויי מ"ט דר"א הא הוי דחוי - עי' פני"מ ולש"ז (שלו"ר). טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות - לאו דוקא דה"ה חד בתרי, ודוקא לקמן גבי תרומה נקטינן שנתערבו במאה דכן הוא ביטולה - חש"ל שם. אמאי נימא דמית איסורא מית - צ"ע דהאמרינן לקמן דלא התיר ר"א אלא שנים שנים ובקדשים א"א לשחוט שנים כאחד כדאיתא בחולין דף כט' - עי' עול"ש, ושלו"ר בחי', ואחיעזר יו"ד סי' יג'. רב דאמר כר' אליעזר - לא לגמרי סבר כוותיה דהאוקימנא לעיל דסבר ר"א אפילו שחוטין אין נדחין ורב סבר דנדחין - תוספ"ק (שלו"ר). אלא אם פירשו ארבעים כולן למקו"א - לאו דוקא ארבעים אלא אפי' מט' כל שהוא פחות מרוב - קר"א, וע"ע טה"ק. תנאי היא דתניא - עי' לעיל עב. תוד"ה נתערבו, ושטמ"ק כאן. ומריבוא לשלושה ומשלושה למקום אחר - לשון 'למקום אחר' צ"ע דאמאי לא נקט מנין כדלעיל - עי' טה"ק.

רש"י

ד"ה טבעת - שנתקשטה בה עכו"ם - עי' ביאור מרומי שדה. ד"ה אלא - לא אמר תולין את האיסור אלא בדבר שאבד - וכ"כ תוד"ה ונפלה. ד"ה ר"ש - דספק ספיקא בטיל - שטמ"ק מחק תיבת בטיל וגרס מותר, ועי' טה"ק דמישב הגירסא בטיל.

תוס'

ד"ה ונפלה - דמדאורי' ברובא בטיל כדפירשנו - עג: תוד"ה אלא. אבל הפילה אפי' שוגג קנסינן אטו מזיד - עי' באר שבע (ליקוטים), וע"ע צ"ק שהקשה הא ר"נ סבר כר"א והתם קרב הראש בשוגג ולא קנסינן, וע"ע פני"מ ח"נ טה"ק ולש"ז (שלו"ר). ודוקא לים הגדול שאינה בעין - הקשה החש"ל (בגמ') א"כ מאי מקשינן ממתני' דאפי' בריבוא ימותו והא התם אף שמת אכתי איתנהו בעולם עי"ש. ד"ה רב - וי"ל וכו' לא לחד בתרי אצטריך - עי' חי' הגרי"ז. ד"ה פירש - אלא למימר מאן דאסר אסר בכולהו כדפרישית לעיל - דף עב: בתוס' המתחיל בדף עב., ובשטמ"ק הקשה לפירוש זה הרי בהך ברייתא לא הוזכר כלל דברי האוסר. ודעת הרמב"ם (מאכ"א טז. לד.) דלא הותר אלא בתערובת השלישית, וביאור דעתו עי' ברדב"ז ופני"מ, והרמב"ם סותר עצמו בהל' עכו"ם ז. י. עי"ש כס"מ ולח"מ. ובקונטרס לא פירש כן - נראה דר"ל רש"י כת"י שפירש משלושה למקום אחר ואפי' דליכא תערובת דכבר מריבוא ל-ג' הוי היתר גמור, ועי' ברה"ז פני"מ וח"נ.

דף עד:

גמ'

חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות - צ"ע דאפילו בפחות ממאה יש להתיר בנפילת א' לים המלח דמדאוריתא ברובא בטיל ונימא הך דנפל דאיסורא נפל - עי' טה"ק. הו"א ה"מ עבודת כוכבים דאין לה מתירין - הטה"ק הקשה לפי מש"כ תוס' עב: ד"ה כולן [לחד תירוץ] דגם בטבעת וכוסות סגי בהולכת הנאה לים המלח נמצא א"כ דע"ז נמי יש לה מתירין עי"ש. אמר רבה וכו' חבית דמינכרא נפילתה אבל תאינה לא - משמע דלא פליג על צריכותא דלעיל ובטבעת אף דלא מינכרא נפילתה שרי - עי' טה"ק. אבל תאינה לא - ומיירי שנתערבה בפחות ממאה דאי במאה נתבטלה דאינה חשובה כחבית סתומה - שטמ"ק, ובטה"ק מפרש בע"א עי"ש, וע"ע חש"ל על רש"י ד"ה שנתערבה. חבית של תרומה וכו' ונוטל הימנה כדי דימועה ושותה - דממה נפשך מותרת אם היא של היתר מותרת ואם של איסור הרי היא בטילה כשנפתחה - שו"ת הרא"ש כלל כ' סי' יז' (ליקוטים). לא אמרינן איסורא ברובא איתיה - לאפוקי מסברת רב לס"ד לעיל ע"א דמקילינן לתלות האיסור ברוב - עי' שטמ"ק וע"ע ח"נ. פיסקא - הרובע והנרבע - צ"ל ברובע ונרבע כדאיתא במתני', [ושמא נקט דוקא הכי כדמסיק הגמ' לעיל עא: דמיירי שנתערב הפסול בכשירין, ועי"ש תוד"ה ויביא]. דאיערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב - לכאורה מצי לאוקמי שנתערבה דרוסה ודאית אלא שאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ - עי' מלוה"ר צ"ק וח"נ, וע"ע מרומי שדה. ור"א היא דאמר ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח - עי' תוס' לעיל עא: ד"ה ובטריפה מה שהקשה למ"ד זה. קדשים בקדשים וכו' והא בעי סמיכה - הו"מ לאקשויי אבבא דלעיל מינה נתערבו חולין בתמימין דהתם נמי כשימכור לצורכי אותו מין לא נדע מי הבעלים ולשם מי קרב - תוספ"ק (שלו"ר). אמר רב יוסף בקרבן נשים - מתני' קידושין דף לו. דנשים אין סומכות, עי"ש הילפותא. אבל בקרבן אנשים לא - פסק הרמב"ם פסוהמ"ק ו. ד. דקרבנות אנשים שנתערבו לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחבריו וכו', והקשו הרעק"א והרש"ש איך יכול להקנות לחבירו הא איתא בפסחים דף פט: המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום, ועי' מרכה"מ, מקד"ד ריש סי' יח', ואבי עזרי פסוהמ"ק שם.

רש"י

ד"ה ואבע"א - שמואל דאמר וכו' - לפירוש זה חוזר לקושיא דלעיל שמואל דאמר כמאן. אלמא אית ליה וכו' מדקתני ואחרות באחרות - פי' דאף דהוי ספק ספיקא לא שרי אלא בהולכת הנאה לים המלח. [וברש"י כת"י וכן בתוס' דמייתי פירש"י איתא מדבעי פדיון - ח"נ]. בסוף הדיבור - וראשון ישר בעיני - דלפירוש בתרא קשיא דמצי למכור כל הג' יחד - רש"י כת"י. ד"ה גמע - דא"כ וכו' היכי משכחת לה - וכי מבטלין איסור לכתחילה - שו"ת הרא"ש (ליקוטים). ד"ה נפולה - (בסוף הדיבור) משום הקריבהו נא לפחתך - פי' כל בהמה בחזקת היתר אבל זו שצריכה בדיקה והוי ספק טריפה אינו דרך כבוד להקריבה, ועי' ראמ"ה ושלו"ר בחי' שהקשו אמאי לא פירש"י משום חשש איסור חולין לעזרה, ועי' מקד"ד סי' לג. ג., [ובאמת ברש"י כת"י לא פירש האי טעמא], וע"ע בהגהות מהרש"ם שהקשה הא בכל בהמה בעי בדיקת הריאה.

תוס'

ד"ה ואבע"א - וקשה לר"ת וכו' הא רבנן נמי אסרי - עי' תירוץ טה"ק. ועוד דלעיל פירש דלא גרסינן וכו' - הוא לעיל עב. ד"ה נתערבו. וליהנות מכולן בב"א פשיטא דאסור כדפרישית לעיל - דף עד. ד"ה פירש, ורש"י לשיטתו דשרי בב"א משום הכי דחה פירוש זה - ח"נ. ואפי' ספק ראשון וכו' דקי"ל כר"א וכו' - לשיטתו דלא גרסינן ואחרות באחרות ולפי"ז נמצא דר"א שרי אף בספק ראשון, ועי' מליו"ט שציין לתוס' לעיל עב: ד"ה כולן ידלקו דלחד תירוץ שם לא מהני בטבעות וכוסות הולכה לים המלח. ד"ה דאיערב - אפי' למ"ד וכו' ל"א היא וולדה נטרפו - עי' צ"ק בביאור כונת תוס', ועי' תוספ"ק. ד"ה האי משוך - הא דאמר בפ' אלו טריפות חולין נג: - ועי"ש תוד"ה ספק. ד"ה והא בעי סמיכה – לא מצי לשנויי בעוף - מקור וביאור הילפותא דעוף אין טעון סמיכה-עי' במשך חכמה (ויקרא א. ד.) עה"פ וסמך ידו על ראש העולה ד"ה בתו"כ פסקא ז', וע"ע בזה משמר הלוי בתמורה סי' ג'. כגון בכור בבכור ומעשר במעשר - בכור ומעשר אין טעונין סמיכה - מתני' מנחות דף צב., ועי"ש בדף צב: הילפותא. וי"ל דקתני דומיא דחטאת ואשם וכו' - פי' דסיפא דמתני', וצ"ב לשון 'דומיא' דהול"ל דכל הזבחים קתני דמשמע אפי' חטאת ואשם דלא שייך ביורש - עי' טה"ק. וכ"ת בעוף איירי - יש לעיין אי בעוף או בכור ומעשר מיירי מאי חידושא דערל וטמא דוקא הא אפי' טהור נמי - עי' ח"נ, פני"מ, וטה"ק. והא ערל וטמא משלחין קרבנותיהן בלא סמיכה - דסמיכה אינה מעכבת - לעיל דף ו., ועי' מה שהקשה בחי' הגרי"ז. בא"ד (עה.) - וי"ל וכו' דשמא פטור הוא וכו' לא עשו לו חכמים תקנה - עי' מה שהקשה חי' הגרי"ז. וי"ל וכו' כגון מותר הפסח לא התירו לו חכמים וכו' - עי' ביאור עול"ש וביאור טה"ק. בהמה שנמצאת בין ירושלים וכו' והתם הא בעי סמיכה - עי' יפ"ע בשם שעה"מ שהניח בקושיא דלמסקנת הגמ' שם לק"מ. וכ"ת כשמצאום הבעלים - שהיו חייבין הרבה קרבנות ואבדו הרבה זכרים והרבה נקבות ובהמה זו שלהם שנמצאת אין יודעין של איזה קרבן - צ"ק. וי"ל דשאני התם וכו' אלא שיקרבו בלא סמיכה - צ"ע דירעו עד שיסתאבו ויביא בדמיהן עולות העוף - ואולי חיישינן שמא נדר הוי ואינו מקיים נדרו בזה - חי' הגרי"ז, וע"ע על דברי תוס' במקד"ד סי' יח. ג. וכן י"ל ביורש שמקריב קרבן אביו - צ"ב הדמיון בין יורש דהקרבן לאו בר סמיכה לבהמה שנמצאת דאיכא בעלים אלא שא"א לסמוך - חי' הגרי"ז, ועי' קה"י סי' מו. ו., ובכנסת ראשונים ח"א הערה קכט. ב. וההיא סמיכה ע"כ היינו בהקפת יד - כמש"כ לעיל לג. תוד"ה סמיכת, ולקמן עו: תוד"ה וסמיכה. למ"ד אשם מצורע לאו דאוריתא - עי' לעיל דף לג. ובגברא איירי - פי' ולא באשה מצורעת. @18כדמוכח בתוספתא - @19מובאת בתוס' לקמן עו. ד"ה למחרת. והא דאמר בפ"ג דמו"ק - וכן לקמן צט: הא דבעי התם מנודה מהו שישלח - צ"ע אבל ומנודה למה לא יכנסו לעזרה לסמוך, ואולי משום דלא יוצאין מביתן - חי' הגרי"ז. היינו תמידין שבכל יום - עי' קושית מרומי שדה. ודוחק להעמידה בקרבן ערל וטמא - דא"כ למה לי למינקט השולח ממדה"י - צ"ק עי"ש ובטה"ק. שיש עדיין נדנוד אחר וכו' וזה לא שייך אלא בחטאת - פי' רק גבי ההיא דגיטין דשולח חטאתו איכא הך נדנוד דחטאת שמתה בעליה אבל בכל שאר מקומות שפיר י"ל דלא חשו על הסמיכה. ויש לתמוה ערל וטמא מ"ט משלחין קרבנותיהם - עי' מה שציין היפ"ע. כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה - תוס' לשיטתו דצריך לאוקמה הכי אבל לפירש"י בכמה מקומות סתם ערל בהכי מיירי - עי' לעיל כב: תוד"ה ערל. זב ומצורע דאין רפואתן תלויה בעצמן - צ"ע וע"י רעיה מאי תקנה איכא וכי מי יאמר שיפול בו מום - חי' הגרי"ז. א"נ וכו' כגון עולת ראיה וחגיגה - צ"ע דערל וטמא פטורין מעול"ר וחגיגה - ח"נ וטה"ק עי"ש ובשלו"ר בחי' , ועי' חי' הגרי"ז. וא"ת וכו' ערל וטמא שאין יכולין לסמוך נימא כל שא"ר לבילה וכו' - בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים כתב לישב דהא דבעינן ראוי לבילה הוא דוקא במידי שהוא בעצם החפצא כמו בלילת מנחה, משא"כ סמיכה שאינה דין בעצם הקרבן אלא מצוה על הבעלים לסמוך ולהתודות עי"ש. ויל"ד מהא דדרשי' בת"כ מזובו ולא מנגעו - לגירסא שלפנינו תמוה דהזב מביא עופות דליכא בהו סמיכה, ועי' שלו"ר, ורש"ש יבמות קד: (חי' הגרי"ז), וע"ע מה שתירץ בהגהות הגרי"ב בגיטין כח: ומיהו למ"ד וכו' לא מצי למידק וכו' היכא דלא אפשר לסמוך - פי' כל הנך ראיות בטמאין איירי ולהאי מ"ד מצי לסמוך ואכתי לא ידעינן כגון השולח ממדה"י ודסוגיין וכדו'. קא סבר כל הסומך וכו' א"נ אית ליה דמרחק צפון - כל זה לעיל דף לג. וי"ל וכו' דתיכף לסמיכה שחיטה דאוריתא - ברמב"ם מבואר דהסמיכה מצד עצמה נמי דין הוא שתהא בפנים - חי' הגרי"ז, וע"ע מנח"א ח"ב עמ' קכ'.

דף עה.

גמ'

וקרבן ציבור שנתערב בקרבן ציבור - למאי דמוכח מתוד"ה ואם דמיירי שכל הקרבנות לפניו בבת אחת צ"ע היכי משכח"ל יום שמקריבין בו ב' חטאות ציבור ויהא שרי נמי להקריב בו חטאת יחיד - עי' חש"ל, מצפ"א על הרש"י, ח"נ, ושלו"ר בחי'. שנתערב בקרבן ציבור - המקד"ד סי' יח. ה. הקשה מה שייך תערובות בק"צ דקי"ל סכין מושכתן למה שהן, [היינו לשיטת הערוך בתוס' לעיל ו: ד"ה סכין-שלא חל קביעות עד שעת שחיטה אבל לפירש"י שם לק"מ - הערת מנחת מרדכי]. רבי אומר וכו' אם יש בה כדי לזה - דרבי ס"ל יש שיעור למתנות הדם ורבנן פליגי - יפ"ע מהירושלמי. והשיעור הוא שיראה הדם לשני רוחות הקרן של מזבח - רש"י ע"ב ד"ה ונתינת. וצ"ע א"כ מאי מהני שיש כדי לזה ולזה דילמא הרוב מן האחד ומן השני אין בו אלא כל שהוא - לש"ז (שלו"ר ריש עה:), ועי' מש"כ השפ"א, ועי' מה שתירץ העול"ש לקמן פ. ד"ה עוד ק"ל. וע"ע חי' הגרי"ז (ריש ע"ב) שהקשה על עיקר השיעור שפירש"י. מה ציבור גברי - בתשובות רעק"א סי' ט' נסתפק אם נשים יש להם חלק בקרבנות ציבור, ונפק"מ האידנא לתפילת מוסף, ויל"ע אי יש לפשוט מהכא דקתני מה ציבור גברי - עי' חיבת הקדש (שלו"ר בחי'), וע"ע מש"כ לעיל ד. על תוד"ה וישנן בציבור. מה ציבור גברי אף יחיד גברי - בלא"ה מצי לאוכוחי דהא חטאת יחיד מיתוקם רק בשעיר נשיא - שטמ"ק, ועי' חי' הגרי"ז וא"ש לדבריו דנקטינן דיוקא דדומיא דציבור.

רש"י

ד"ה קרבן - כגון שעיר נשיא - עי' שטמ"ק ד"ה חטאת אמאי נקט שעיר נשיא בדוקא.

תוס'

ד"ה ואם נתן - ואין לומר וכו' דאמרי ובחטאת שתי מתנות - מוכח דלא גרס בברייתא 'ואם נתן מתנה מכ"א יצא' - עי' ש"נ אות ב', רש"ש, טה"ק, וקר"א. וי"ל דקאי על כל וכו' - עי' פירוש הרש"ש בגמ'. וע"ע גירסת השטמ"ק ודבריו צ"ב.

דף עה:

גמ'

בכור לב"ש וכו' תמורתו מהו - דקי"ל תמורת בכור אינה קריבה אלא נאכלת במומה - רש"י כת"י, והוא גמ' לעיל דף לז: בכור אינו נשקל בליטרא תמורתו מהו - הך בעיא תליא בבעיא קמייתא דאם נפדה ממילא נשקל בליטרא - קר"א. איכא שעיר נשיא - צ"ב דבכל הש"ס נוקט שעיר נשיא לזכרים והאיכא נמי כל שעירי מוספי ר"ח ורגלים - עי' שלו"ר בחי', ותפא"י במשניות אות כה'.

מתני'

אשם שנתערב בשלמים - נקט הני לפי דשוין במתנות דמן [ולא חטאת ושלמים] ואין חלוקין אלא לענין אכילה - מרא"כ. נתערבו וכו' קדשי קדשים בקק"ל - לכאורה עולה נמי קדשי קדשים והוי למשנה לפרש ק"ק הנאכלין בקק"ל - עי' רש"ש.

גמ'

שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעטין באכילתה - עי' בהגהות מהרש"ם פלוגתת תוי"ט ושעה"מ אי הוי איסור מה"ת או מדרבנן. ועי"ש עוד פרטי דינים בזה.

רש"י

ד"ה אינו נשקל - צ"ל אחר ד"ה אינו נפדה. ד"ה התפיס - כהן וכו' משהומם - עי' חי' הגרי"ז הא גם ישראל מצי להתפיס לבדה"ב קודם נתינה לכהן. ד"ה הפדו - לשקול בליטרא אין כאן עבירה על ד"ת - תוס' ושטמ"ק פליגי דהוי דאוריתא, ועי' בשטמ"ק ביאור מהלך הגמ' לפי"ז. ד"ה כלום הקנה - וכיון שאצלו לא הותר וכו' אין יכול להקנות וכו' - עי' חי' מרן רי"ז הלוי הל' תמורה עמ' 118 ובחי' הגרי"ז כאן מה שביאר בדעת רש"י. אכן בשטמ"ק מבאר באופן אחר מפירש"י, וע"ע שפ"א, ועי' קר"א מה שהקשה בלשון הרמב"ם.

תוס'

ד"ה בכור - והא דתנן וכו' לאו אתמורתן קאי - עי' קושית ראמ"ה ופירושו בע"א. וא"ת וכו' אסורה כשאר פסוהמ"ק - יש לדקדק הא עדיפא משאר פסוהמ"ק כדפי' תוס' גופיה לקמן ד"ה הפדו - עי' לש"ז (שלו"ר). הא תנן בהדיא וכו' דנאכלת במומן לבעלים - הרמב"ם תמורה ג. ב. פסק דתמורת בכור לכהנים [ולבעלים דקתני במשנה היינו כהן - ראמ"ה עי"ש], ועי' חי' מרן רי"ז הלוי הל' בכורות עמ' נד' ד"ה והנה, וע"ע חי' הגרי"ז לעיל ט., מקד"ד ריש סי' יד', שפ"א בסוגיין, וקה"י בבכורות סי' כו' ובע"ז סי' ז. א. בביאור פלוגתתם. כיון דלאו מתנות כהונה היא לא שייך בה למשחה - לדברי תוס' דרק מתנו"כ שייך בהו דין למשחה נמצא דאכילת בעלים בשלמים נמי ליכא למשחה, וצ"ע מדלעיל כח. [עי' מש"כ שם על הגמ' למשחה לגדולה]. ולענין אכילת בעלים בקרבן פסח - דעת רש"י פסחים ריש פו. ורשב"ם שם דף קיט: דאיכא למשחה ומשו"ה נאכלין על השובע, אכן תוס' גופיה בפסחים ע. ד"ה לאו פירש טעם אחר בזה, ועי' חי' הגרי"ז מנחות כא:, וכן בחי' הגר"ח עהש"ס בשם הגרי"ז [בדין אכילת פסח על השובע] נקט ודקדק מלשון הרמב"ם דדין אכילה על השובע בקרבן פסח הוא דין מיוחד באכילת פסח ולכן שייך אף באכילת בעלים, משא"כ דין אכילה על השובע בשאר קרבנות הוא מתורת למשחה הלכך שייך רק בכהנים, וע"ע כלי חמדה פר' בהעלותך, הגהות מהרש"ם כאן, ומנח"א ח"ב עמ' סט'. וי"ל דמבע"ל אי חלה קדושה על המעות - מרש"י משמע דמיבעיא לענין לצאת לחולין, ועי' קושית ח"נ, ועי' חי' הגרי"ז ושלו"ר בחי' שכתבו עוד נפק"מ, וע"ע שפ"א עול"ש וחזו"א. ד"ה התפיס - בהדיא מוכחא וכו' שהוא דאוריתא - וכ"כ תוס' בכורות לא. ד"ה לא-עי"ש שכתב דשמא משום קרא נפקא זאת, ובשטמ"ק ד"ה הפדו כתב דאינו מפסוק אלא מסברא בעלמא, אכן בירושלמי מבואר דהוי מדרבנן וכפירש"י – הגהות מהרש"ם, וע"ע עול"ש, שפ"א, וטה"ק. דדריש וכו' יצא בכור ומעשר שאינו נאכל בתורת בהמתו - הגירסא שלפנינו בסנהדרין אינו כך אלא שאין נאכלין בתורת בהמתה דשלל שמים נינהו, וכן מוכח גירסת רש"י עי"ש בהגרי"פ במסהש"ס, ועי' טה"ק. ד"ה הפדו - וי"ל דמיירי בבכור בע"מ מעיקרו - פי' דבשאר קדשים נפדין אפילו ליגזז וליעבד - מתני' חולין קל., ובמהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות לח' תמה הרי בכור קדוש מרחם ולעולם קדם הקדשו למומו - עי' הגהות מהרש"ם. דבשאר פסוהמ"ק יש בדמיהן צורך גבוה וכו' - וכן תירץ בשטמ"ק עי"ש. ד"ה דהאי - האי דלא חשיב וכו' דיכרא אוכמא הוא - עד כאן הוא קושית תוס', ובביאור 'דיכרא אוכמא הוא' עי"ש פלוגתת רש"י ותוס' בזה. ד"ה איכא - לאו דוקא בת שתי שנים - ע"ע תירוצים בשטמ"ק, רעק"א, שעה"מ פ"ו פסוהמ"ק, ראמ"ה, לש"ז, ח"נ, ועול"ש. אלא בת שלש וארבע דמינכר טפי - העול"ש דן לענין בת שלש וארבע אי כשרין לקרבן משום דזקנים [עי' מש"כ לעיל נט: על תוד"ה הא אזקינן]. ד"ה שביעית - וי"ל וכו' ושרי משום דכתיב למשחה - מבואר דעת תוס' דאף מתנו"כ דחולין דומיא דתרומה איכא בהו דין למשחה, וכ"כ תוס' בכורות כז. ד"ה ואתי-דזרוע לחיים וקבה אית בהו למשחה, אמנם לגבי תרומה פליג אתוס' דהכא. ודעת הנצי"ב (בעין הנצי"ב על פר' קרח) דלמשחה דזלו"ק הוא מדרבנן אבל מסיק שם וכ"כ הכרו"פ סא. יד. דמוכח מתוס' בכורות הנ"ל דהוא דאוריתא, ועי' כלי חמדה פר' בהעלותך. בלא"ה היתה מתחמצת קצת - צ"ע דיזהר בעשייתה שתהא מצה דוקא, וצ"ל דהאיסור למעט באכילה הוא דוקא כשממעט ומחמץ בידים ולא להצריך לעשות שימור - טה"ק.

דף עו.

גמ'

אין מבשלים ירק של שביעית וכו' שלא יביאו לבית הפסול - עי' פירש"י, אכן הרמב"ם בפיהמ"ש שם והרע"ב פירשו דממעט באכילת פירות שביעית דאם יפסל השמן של תרומה יצטרך לשרוף הכל, והקשו המפרשים דתמוה מדלקמן דמשני תרומת ירק דרבנן והרי החשש הוא משום שביעית דאוריתא - עי' פני"מ, טה"ק, שפ"א, ושלו"ר בחי'.

רש"י

ד"ה א"ל אמאי לא תותביה - נמי מהא - רעק"א הקשה לפירש"י וכי כרוכלא ליחשב וליזיל, וכתב דיש לפרש הקושיא דהו"ל לאקשויי טפי עי"ש. ד"ה ה"נ דרבנן - תרומת ירק - השטמ"ק הקשה דזהו דוחק שהיה טועה בכך, עי"ש דמפרש דקאי אשמן דהוי דרבנן, ובביאור רש"י עי' תוספ"ק (שלו"ר). ד"ה דאיערב - דא"א לסוחטו כולו ממנו - בח"נ רוצה לתקן הגירסא (ש"נ אות ח') לפרש אליבא דרבנן דאילו לר"ש קשיא ליה אמאי אצטריך להכי הא סבר לגבי אשם ושלמים דכיון דאיערב אע"ג דאית להו תקנתא לא עבדינן. [ויש לתרץ דדוקא באשם ושלמים שתקנתן קשה דמי יימר דכשירעו יפול בהן מום ואח"כ בעי לטפל במכירתן בהא קאמר ר"ש דעדיף לאוכלן תיכף כחמור שבהן ולא לחוש למביא קדשים לבית הפסול, אבל הכא דתקנתן קלה בסחיטה ס"ל לרש"י דודאי מודה ר"ש דבעי תיקון]. ד"ה וסמיכה ונסכים - כחומר שלמים - צ"ע דבנסכים אשם מצורע ושלמים שוין הן (עי' ע"ב תוד"ה וסמיכה), ובאמת ברש"י כת"י כתב רק על תנופת חזה ושוק דהוא חומר בשלמים.

תוס'

ד"ה אין לוקחין - פי' בקונטרס דמתחילה שרי לאונן - אינו ברש"י שלפנינו וגם לא ברש"י כת"י, ולפנינו איתא שממעט במקום אכילתה. ומתוך המשנה משמע דאין הקפידא משום תרומה אלא משום מעשר - ביאור פירש"י דנקט דממעט באכילת תרומה כתבו המפרשים (ח"נ, יפ"ע, טה"ק, רש"ש, מהרש"ם) דהיה לו גירסא במשנה 'מפני שממעט באכילתה ואכילתו' ועי"ש דכ"ה בירושלמי, וע"ע ביאור הקר"א. משום מעשר דמעיקרא שרי לזרים והשתא אסור - צ"ע דגבי שביעית לקמן נמי נאסור מה"ט וא"כ מאי משני תרומת ירק דרבנן דמ"מ השביעית נאסר לזרים מחמת התרומה - תוספ"ק (שלו"ר). אם הקלנו ליקח שלמים מכסף מעשר וכו' כ"ש שלוקחין תרומה - עי' קושית חי' הגרי"ז. ד"ה למחרת - בתוספתא דנזיר פ"ב והכי איתא התם - עי' בשלו"ר בהקדמתו לתוס' וכן בחסדי דוד (ליקוטים) סיכום הלכות נזיר ומצורע טמאין וטהורין הנצרך להבנת תוס'. אם טהור אני ה"ז חובה ואם לאו ה"ז נדבה - צ"ע הא מצורע אינו משלח קרבנותיו ואיך יכול להתנות על נדבה - חי' הגרי"ז, עי"ש שהקשה עוד איך ספק נזיר מגלח והא הוי ספק איסור הקפה. ומה שמביא חטאתו ביום תגלחתו - פי' והלא נזיר טמא מגלח בז' ולמחרת בח' מביא קרבנותיו וכאן הביא ביום תגלחתו לחוש לדין נזיר טהור - שלו"ר. וחטאת העוף ספק - דרק חטאת בהמה אין באה על הספק משא"כ חטאת עוף וכדלקמן. ואינו יכול לגלח וכו' עד שיזרוק עליו אחד מן הדמים - פי' א"א לגלח מיד לספק צרעתו משום דלספק נזיר טהור צריך קודם להביא קרבנו ולזרוק דמים ואח"כ לגלח - שלו"ר. ר"ש אומר וכו' ומתנה עליו - הוא ר"ש המובא בסוגיין, וחכמים פליגי עליה לפי שמביא קדשים לבית הפסול כדאיתא בתוספתא. ומתנה על חטה"ע וכו' ואוכל בקדשים מיד - דאסור בקדשים רק מצד צרעתו ומזה כבר נטהר אלא שעדיין איכא עליו נזירות כדמפרש ולכן א"א עדיין לשתות יין וליטמא למתים. בסוף הדיבור (עו:) - ומיטמא למתים לאחר עד' יום - עי' החשבון בהגהת ריא"ח.

דף עו:

גמ'

דאמר לוג זה יהא נדבה - נראה דאתיא כמ"ד לקמן צא: המתנדב שמן לא יפחות מלוג ולא כמ"ד ג' לוגין. דמקמיץ - כיצד קומץ שמן - עי' מש"כ לקמן צא: על הגמ' המתנדב שמן קומצו וכו'. ר"א אומר וכו' לשם עצים - שיטת ר"א מפורשת במתני' בסמוך עז. ובמתני' לקמן עט:

רש"י

ד"ה הא תינח - מילתיה דר"ש וכו' ולאו לרבא קא מותיב - עי' שלו"ר בחי' מה שביאר בשם מהר"ם שפירא בכוונת רש"י. ד"ה ואי קודם - (בסוף הדיבור) והנך הזאות במקום הקטרה קיימי - צ"ע דלאו זה נאמר רק על המזבח כמו שנא' ואל המזבח לא יעלו - קר"א, וכן הקשה בחי' הגרי"ז, וע"ע שם עז. ד"ה בגמ' אותם. ד"ה לשם עצים - הרי הזאות האלו כאילו הם מים - עי' פני"מ אמאי מפרש רש"י דמסיק לשם עצים אהזאות וא"א לפרש על הקטרת הקומץ.

תוס'

ד"ה אשם - וי"ל דתקוני גברא שאני - בשטמ"ק (ש"נ יד') הוסיף דאין זה אלא למצוה כדאמרינן לעיל עכ"ל, ור"ל לעיל דף לד: תוד"ה למעוטי. ועי' ח"נ שהקשה דאי ידע המקשן האי סברא דתקוני גברא שאני מאי מקשה. ד"ה וסמיכה – למ"ד סמיכת אשם מצורע לאו דאוריתא הוא בהקפת יד - דעת ר' יוסי דנשים סומכות רשות, והראב"ד על תו"כ ריש פרשת ויקרא הביא דיש סוברים שלדעת ר' יוסי נשים סומכות בהקפת ידים בלבד דלא הותר להן עבודה בקדשים, אבל הראב"ד עצמו סובר שמותר להן לסמוך בכל כוחן, ואינו דומה להכא לפי שהן מקיימות מצות סמיכה דאוריתא וכך נתנה התורה מצוה זו דלאנשים חובה ולנשים רשות. משום תקוני גברא התירו וכדפרישית לעיל - דף עה. באמצע הדיבור המתחיל עד:, ועי' קושית מצפ"א, וע"ע תוס' לעיל לג. ד"ה סמיכת ומש"כ שם דפליג אתוס' דהכא. ולמ"ד דאוריתא הזכיר בחינם סמיכה - עי' תירוץ עול"ש. ד"ה לוג - והוי חולין בעזרה כיון דעביד מינה עבודה - שיטת תוס' דדוקא מידי דהוי דרך הקרבה - עי' מש"כ בגמ' עז. ד"ה קא מעייל חולין בעזרה. וי"ל דהכי עדיף וכו' - עי' שטמ"ק עז. ד"ה אי גוואי שתירץ הקושיא באופן אחר. ותימה לי וכו' - עי' עול"ש ושלו"ר בחי' בישוב התמיה. וזורקו לאיבוד שמן הקדש - צ"ע הא יכול לאוספו, וכן קשה בגמ' דחשיב ליה לוג שחסר והא יכול לאספנו - חי' הגרי"ז. ד"ה אימת - וא"ת וכו' וכר"א משני הכא לבסוף - הו"מ לשנויי כדלקמן בתוס' בסוף העמוד דאף דהך סוגיא כר"א באידך לא מסתברא לאוקי כוותיה דשמותי הוא, אלא דבלא"ה מתרצי שפיר - לש"ז (שלו"ר). ד"ה ואי - כך פי' בקונטרס - הוא לשון הרש"י כת"י. וקא עבר משום בל תקטירו - וקשיא לפירש"י דאף בהזאות עובר בזה, ועי' חי' רא"ל מאלין סי' כא. י., וראה עוד תירוצי תוס' הרא"ש בעירובין ק. ד"ה ר' אליעזר. ועוד קשה וכו' והדר ממלא ליה וקמיץ - רש"י תירץ זאת (עז. ד"ה איפסיל), וע"ע צ"ק וח"נ. ונראה לפרש דמהקטרה ממש פריך וכו' כר"ע דאמר וכו' כל ששמו קרבן - ר"ל (עפ"י שטמ"ק) דשאלת הגמ' קאי על הקטרת הקומץ מהשמן, דהלא על הצד שמצורע הוא וטעון מתן דמים להזאה נמצא דהוי הזאה זו כממנו לאישים וכל הלוג הוי שירים להזאה והוי בבל תקטירו, ולפי' תוס' לשון הגמ' "כל שממנו לאישים" לאו דוקא דהא מן הלוג שמן א"צ כלל ליתן לאישים, אלא אתיא כר"ע במנחות נח. דכל שהוא קרבן נמי בבל תקטירו, וראה בתוס' שם (ד"ה לוג שמן) שכתבו דנקט הלשון השגור בש"ס יותר, וע"ע שם. באידך לא מסתברא כר"א דשמותי הוא - עי' לש"ז (שלו"ר) שנותן טעם אמאי ניחא לאוקמה כר"א בהא טפי מהאי. כמו מקטיר בשר חטאת קודם זריקת דם - עי' שטמ"ק (ד"ה אי, ועל תוד"ה ואי) שהקשה דאין זה דומה להתם ומסיק דפירש"י עיקר, ועי"ש דמישב קושיות תוס' לפירש"י, וע"ע מש"כ על רש"י במתני' עז. בא"ד (עז.) - דלוג הוי כלי שרת כדאמרינן וכו' - עי' קושית חי' הגרי"ז. וי"ל דכל"ש אין מקדשין אלא מלאין - כדאיתא לקמן פח. עי"ש פירש"י ובחי' הגרי"ז דהוא דין בחפצא שאינו מתקדש כשהוא חסר משיעורו, וכעי"ז פי' הר"פ בשטמ"ק כאן על תוס'. א"נ האי פורתא מנח ליה בלוג לשם קדושת דמים - הוא כעין מש"כ הרש"י ד"ה דפריק.

דף עז.

גמ'

והא איכא שירים דבעי מילינהו וכו' - לגירסא שלפנינו פירושו דבעי למלאנו לשיעור קומץ וממילא ואיכא הך פורתא וכו', וכן לגירסת שטמ"ק 'מיכלינהו' כלומר הא בעי למיכל שירים וא"א משום הך פורתא דלא קמיץ עליה, והכל הוא שאלה אחת. דפריק ליה - דכיון דאין כאן שיעור קרבן אין לחוש שיאמרו יש פדיון לדבר הקדוש קדוה"ג - עי' שטמ"ק סוף ד"ה אי גוואי, וכ"ה בתוס' סוף ד"ה וחולין. קא מעייל חולין לעזרה - שיטת תוס' דרק דבר שהוא דרך הקרבה אית ביה איסור חולין לעזרה - עי' לעיל עו: ד"ה לוג ותוס' ב"ב פא: ד"ה ודלמא, וכן בריטב"א חולין קל. (ליקוטים צ:), אבל שיטת רש"י דבכל גווני איכא איסור הכנסת חולין לעזרה - עי' תוס' מנחות כא: ד"ה חולין, ועי' משל"מ הל' שחיטה ב. ג. שהאריך בביאור השיטות, וע"ע קר"א שהרחיב בשיטת תוס', וע"ע בשלו"ר סיכום שיטת רש"י ותוס'. והנה צ"ע לתוס' דבעי דרך עבודה והא הכא כבר היזה ולא עביד עבודה ואמאי לא מצי מעייל - עי' עול"ש, ח"נ על תוס' עו: ד"ה לוג, משל"מ הל' שחיטה ב. ג., וקה"י מו. ט., וע"ע מה שדן אחיעזר יו"ד ריש סי' יב'. והא אמר ר"ש אין מתנדבין שמן - וקשיא לר"ש גופיה דהוא בעל המימרא לעיל עו. דמביא אשמו ולוגו עמו וכו'. א"ל וכו' אימרי בדיכרי מיחלפי לך - מאי ס"ד דהמקשן - עי' שלו"ר בחי' בשם פנים יפות עה"ת.

מתני'

ר"א אומר יתן למעלה - עי' תפא"י בבועז אות א' ביאור לישנא דיתן למעלה ולא נקט יעלה למזבח. ורואה אני וכו' כאילו הן עצים - תמוה הא איתא לקמן קטז: דבעינן עצים שלא נשתמש בהן הדיוט והכא נשתמשו בבהמה - עי' שפ"א לקמן קטז: וחכ"א תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה - אע"ג דאיכא נמי לאו דאוריתא אם מניח אברי עולה ואין מקריבן מ"מ עדיף כך שאין עושה מעשה בידים מלהקטיר החטאת דעובר על איסור בידים - זבח תודה. וראה בסוגיא במנחות מח. דמקשינן לחכמים אמאי לא נימא עמוד וחטא והעלה החטאת למזבח בשביל שתזכה שלא להפסיד העולה, ומשני דאומרים סברא זו רק ע"מ לזכות בקרבן זה עצמו אבל לא אמרינן עמוד וחטא בחטאת שתזכה בעולה.

גמ'

אבל אתה מעלה לשם עצים - בחי' הגרי"ז נסתפק האם גם בהקטרה כשרה אם העלה לשם עצים האם יבטל שם הקטרה מזה עי"ש. אותם וכו' כבש כמזבח מידי אחריני לא ורבנן תרתי ש"מ - לכאורה א"כ אמאי אמרו במתני' תעובר צורתן וכו' הא מצי להקטירן ע"ג כבש דליכא איסור כל שממנו לאישים, ומכאן יש להוכיח דאין עושין מערכה ע"ג כבש - חי' הגרי"ז עע"ש, וכן הוכיח בקה"י סי' מו. ז., וע"ע מש"כ לעיל סה. בגמ' ד"ה עושה מערכה ע"ג סובב אות ד'.

רש"י

ד"ה דפריק - וזה לא נתנו וכו' ע"מ שיקדשנו הלוג אם אינו מצורע - ומ"מ צ"ל דמקדשנו קדו"ד דאל"כ הוי מכניס חולין לעזרה - עי' לעיל עו: תוד"ה לוג, ותוס' כאן בתחילת העמוד, ושטמ"ק ד"ה אי גוואי. ד"ה איפסיל - ולא בעי למפרקיה - בביאור דבריו אלו עי' טה"ק, ח"נ, עול"ש, ומרומי שדה. איכא לתרוצי וכו' אין יכול לשנותו וכו' - בשטמ"ק כתב דהוי זלזול וגנאי אם לא עשה עבודת מזבח תחילה, וצ"ע אי פליג ארש"י. ועי' מליו"ט אמאי לא פירש"י טפי דאי לאו מצורע הוא נמצא דהוי מעילה במתנות בהונות והראש. במתני' ד"ה ויצאו - שכבר אימוריו קרבו - משמע דס"ל דדוקא כשקרבו כבר ודלא כמש"כ תוס' לעיל סוף עו: - טה"ק, ומשו"ה נמי לא יכול רש"י לפרש שם כפי' התוס'. בסוף העמוד ד"ה מתני' - וקתני נמי איברים וכו' - עי' פני"מ ושפ"א.

תוס'

ד"ה וחולין - ומיהו וכו' וזה לא חייבה תורה - פי' לא מסתבר דתחייב התורה להקדיש ולפדות דזה לא מצינו בקדשים ודיו לבא מה"ד להיות כנידון - עול"ש. וי"ל דגבי תודה וכו' - ע"ע בתוס' מנחות דף פ: ד"ה וכי, ובתוס' ב"ב דף פא: ד"ה דמקדיש-שכתבו תירוצים אחרים. אבל הכא דליכא שיעורא ידעי וכו' - צ"ע א"כ מאי מקשי תוס' לעיל עו: ד"ה לוג דכל הלוג ליקדיש קדושת דמים וכו' הא כה"ג איכא שיעור ואתי למטעי - עי' צ"ק, ובאמת בשטמ"ק ד"ה אי גוואי תירץ כה"ג קושית תוס' דלעיל, ועי' עול"ש דמישב התוס', וע"ע בשלו"ר בחי' בשם מים קדושים. ואין להקשות הנך שירים וכו' - עפ"י גירסת שטמ"ק (ש"נ יח') מקשה אמאי בעי כלל לפדות השירים יעלה אותן לשם עצים וכר"א. [ואף דמעורבין בלוג אולי מקשה למ"ד יש ברירה וצ"ב]. ועוד דלא שרינן לשם עצים אלא בדבר שנתערב - עי' קר"א שתמה ע"ז. ד"ה תקוני גברא - תימה וכו' - עי' ראמ"ה, ועי' שלו"ר בחי' לעיל עו: מש"כ לתרץ בשם מהר"ם שפירא, וע"ע מש"כ כאן לתרץ בשם הלכה למשה. ד"ה ור"א - ויש לומר וכו' - עי' בח"נ בשם הריב"א תירוץ אחר.

דף עז:

גמ'

אימר דאמר ר"ע דאי עבד לכתחילה מי אמר - צ"ע דלהעלות להקטרה גמורה א"א לכתחילה אבל לשם עצים אימא דשרי - עי' פני"מ, ח"נ, וטה"ק. אי הכי אפי' בעינייהו - הו"מ לאקשויי נמי מאי רואין כדלקמן - פני"מ. מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו - בתערובת חד בתרי לא אצטריך קרא דהא מדאוריתא ברובא בטיל - שטמ"ק, וכ"ה בתוס' עד. ד"ה רב. אודו לי מיהא וכו' מידי דהוה אבשר חטאת - צ"ע דרבנן דפליגי אדרשת ר"א משוי בע"מ כרובע ונרבע ומאי מקשה להו - פני"מ, ועי' שלו"ר.

מתני'

רא"א אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשין - עי' רעק"א אמאי לא אמר ר"א הכא רואין כאילו הם עצים כמשנה דלעיל וגבי דם לקמן. יקרבו כל הראשין - השפ"א דן בציור שידוע כל האברים דשייכים לראשים שלהם כגון שהראש וכל הגוף במקום אחד אלא שאין ידוע איזה תמימין ואיזה בע"מ, וקרב ראש אחד האם נתיר נמי כל הגופים הנשארים. וחכ"א וכו' יצא לבית השריפה - הרמב"ם פסוהמ"ק ו. כא. הביא משנתינו ופסק כחכמים, וצ"ע למאי נפק"מ הא איתא לעיל עד. דטעמא דר"א כמ"ד ליכא דיחוי, ולמאי דקי"ל יש דיחוי בשחוטין מאי רבותא בטעמא דחכמים דאפי' קרבו כולם וכו' - עי' חי' הגרי"ז.

גמ'

לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים - עי' פירש"י, אבל לדברי הרמב"ם בפיהמ"ש וכן בפ"ז מהל' עבודת כוכבים קאי מימרא דר' אלעזר על דברי ר"א דאם קרב ראש אחד וכו' ומפרש דמאי 'אחד' זוג אחד, ועי"ש כס"מ ולח"מ וחש"ל בסוגיין, וטה"ק כתב דהר"מ מודה נמי לפירש"י אלא שמוסיף עליו, ועי' ח"נ לעיל עד. שהאריך בזה, ועי"ש שלו"ר בחי' מש"כ בזה בביאור הגר"א ובחיבת הקדש.

מתני'

אם יש בו מראית דם כשר - היינו מראית דם גמור ולא חזותא בעלמא - תוד"ה רואין. ותוס' מנחות כב. ד"ה אם, וע"ע תוס' בסוטה טז: ד"ה מביא מים. נתערב בדם בהמה או בדם חיה - הא דנקט בדם חיה אף דכ"ש הוא מדם בהמה - להודיעך כוחו דר' יהודה שמתיר אף בדם חיה - שטמ"ק מנחות דף כב. אות ד'. או בדם חיה - י"מ חיה ממש, וי"מ בדם בהמה שיצא ממנה בחייה כגון דם הקזה – שטמ"ק שם אות ה'.

רש"י

ד"ה אלא שנים - דאיכא למימר מיגו וכו' - בביאור סברא זו עי' קה"י סי' מו. ח. וטה"ק כאן, ולשון הרש"י כת"י משמע דלא כפירוש שלפנינו, ועי' חי' הגרי"ז. ד"ה אין דם - ואפי' טיפה וכו' כשר לזריקה - נראה דדוקא לרבנן, דאילו לרבי (לעיל עה.) הא זריקה בעי שיעור.

תוס'

ד"ה הכא - וא"ת אמאי ל"ח נמי ניב שפתים - דהא רק מחוסר אבר פסול בעוף, וע"ע שפ"א. ושמא בעוף לא שייך ניב שפתים - עי' קושית חי' הגרי"ז. מיהו אכתי קשה וכו' - עי' תוס' לעיל לה: ד"ה אלא ומש"כ שם. ד"ה אי הכי - תימה וכו' - עי' תירוץ פני"מ וצ"ק, ועי' רעק"א. ד"ה הא עבר - אע"ג דדרשינן בבכורות וכו' - עי' בזה מהרי"ט אלגזי בבכורות שם, וקה"י בכורות סי' ל'. וכולה סוגיא התם וכו' אליבא דר"א - פי' דהא לכו"ע התם דרשי ע"י תערובת ירצו, ואין לחוש דאתיא כר"א אע"ג דשמותי הוא כדאיתא בתוס' סוף עו: א"נ וכו' דבין ר"א ובין רבנן דמתני' וכו' - פי' דוקא דמתני' כדמפרש אבל דברייתא אליבא דר' יהודה ודאי פליגי, וסוגיא דהתם אזלה כתנא דמתני'. דאי לית להו וכו' אי לאו משום דשריא תערובת דאוריתא - בתו"י ביומא שם מבואר דדוקא תערובת דחד בתרי כמתני' דאברין בבע"מ הקלו רבנן דעכ"פ עלו לא ירדו כיון דשריא כ"כ מדאוריתא, אבל בתערובת חד בחד אף דמודו לדרשא דע"י תערובת ירצו מ"מ לא הקלו דיעבד כיון דחשיב דדרכו לימנות. וזה אין לפרש דאיברי בע"מ בתמימים לא בטלי מה"ת - וא"כ לא היה קשה מידי מסוגיא דיומא - עי' תו"י ביומא שמבאר היטב שם בסוף דבריו. אי משום דאין עולין מבטלין זא"ז - לקמן דף פא. כמו מב"מ לר"י שאינו מתערב - עי' גלהש"ס, מסהש"ס, ומליו"ט. ד"ה אודו לי - כדפירשתי בריש פירקין - וע"ע לקמן קיא. תוד"ה וכי. ד"ה בדם - אבל להעלותן לגבי המזבח נראה דאסור - בענין האיסור להעלות פסולין למזבח עי' מש"כ לעיל לד: על רש"י ד"ה שמא. וי"ל וכו' אע"ג דבאיברים לא אמר רואין לשם עצים - פי' לרבנן דפליגי אר"א במתני' עז. והיינו ביבש אבל בלח המעורב מודו - עול"ש, וצ"ע דבשמן המעורב אמרינן לעיל עו: דמסיק לשם עצים ודוקא אליבא דר"א, ונראה דתוס' ר"ל דבלח המעורב ובצירוף סברא דעיקר זריקתו לשם הכשר כה"ג מודו רבנן, וע"ע ח"נ, ועי' חי' הגרי"ז מנחות כב. ד"ה דם שנתערב. ואפשר וכו' אלא במידי דהקרבה כגון אברי חטאת ואברי עולה - ביאור בסברא זו עי' בשטמ"ק לקמן עט: ד"ה בגוזרין, ועי' קר"א שתמה על ב' התירוצים האחרונים, ועי' מה שהקשה לש"ז (שלו"ר בחי'), ועי' חי' הגרי"ז. במידי דהקרבה כגון אברי חטאת - אינם מידי דהקרבה אלא ר"ל מידי דשם קרבן עליו - עול"ש. ד"ה רואין - ומיהו קשה דאיפכא הו"ל למידק - פי' במנחות שם, לא משום דדם השעיר הו"ל להתבטל בדם הפר אלא דדם הפר שמערה ראשון קמא קמא אידחי, ועי' מליו"ט דעיקר הקושיא קאי אף אתירוץ קמא, אלא דמסיק תוס' דע"כ א"א לאוקמה אלא כה"ג דלא הוי ראשון ראשון בטל וא"כ נדחה תירוץ בתרא ואין לתרץ אלא כתירוץ קמא, וכ"כ עול"ש. אפי' למאן דאית ליה ראשון ראשון בטל - עי' הגהות קרני ראם. ועוד וכו' משניהם יחד תוך כלי שלישי - אף דבמתני' דיומא איתא דמערה דם הפר לדם השעיר - עי' חי' הגרי"ז.

דף עח.

מתני'

ר"י אומר אין דם מבטל דם - ר"י יליף לה מקרא (מנחות כב.) מלקח מדם הפר ודם השעיר, ויליף מהכא לכל התורה דמב"מ לא בטל, וצ"ע היכי יליף חולין מקדשים, ונראה דדעת ר"י דסברא גדולה היא דמב"מ לא יבטל ולא הוי קרא אלא גילוי מילתא גרידא - פנ"י סוף ביצה (שלו"ר בחי'). ובביאור פלוגתת ר"י דדרש מהאי קרא דמין בימנו לא בטל ורבנן דדרשו דעולין אין מבטלין זה את זה – עי' בר"ן נדרים דף נב. נתערב בדם פסולין ישפך לאמה - א) היינו שימתין עד שיפסל בשקיעה"ח והדר ישפכנו לאמה - כ"מ משטמ"ק בפירש"י לקמן פב. ד"ה כיון, וכ"כ בחי' הגרז"ס ועי"ש אמאי לא תנא ליה בפירוש במתני', וכ"כ גם במקור ברוך ח"א סי' יב' (ד"ה וראיתי), ועי"ש דלא כן הבין הערל"נ ביבמות דף צ: ב) יש לעיין אמאי לא ישרף כשאר פסולי קדשים - עי' מש"כ לקמן צב. על מימרא דהדם ושמן שנטמאו וכו'. ג) עוד יל"ע דהרי דמים הנשפכין לאמה יוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין (יומא נח:) וה"ט לפי שנעשית מצותן כדלעיל מו. והרי דם שנתערב דהכא לא נעשית מצותו ולא פקעה קדושתו - עי' חי' הגרי"ז. [ולפמש"כ באות א' דישפך לאמה אחר שיפסל בשקיעה"ח יש לישב דשפיר פקעה קדושתן - הערה בחי' הגרז"ס]. בדם התמצית ישפך לאמה - דם התמצית אינו ראוי לזריקה כדלעיל דף כה. ודף לה., וצ"ע דאם אפילו נתערב במשהו מדם התמצית דינא הכי איך אפשר ליזהר בזה והא צריך לקבל כל הדם - עי' שפ"א.

גמ'

נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל - לכאורה הטיפה האחרונה שבה הושלם מראית הדם לא נדחתה מעולם וא"כ יוכשר לזריקה - עי' חי' הגרי"ז. ראשון ראשון בטל - הרמב"ם פסוהמ"ק ב. כב. פסק האי דינא, ותמה שעה"מ (קרבן פסח ד. ד.) הרי דעת הרמב"ם להלכה דדחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ואמאי פסק שפסול עי"ש. אמר ר"פ וכו' שאין דיחוי במצוות - בסוכה דף לג. מספקא לר"פ בהכי והכא משמע דפשיטא ליה, ועי"ש כפות תמרים - מרא"כ. וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאוריתא - עי' קושית רעק"א בגלהש"ס וכן הקשה בטה"ק, ולתרץ זאת-עי' ביה"ל ח"א לז. ט., ובאחיעזר יו"ד ריש סי' י' ושם ס"ק יא', ובחזו"א, ובשלו"ר בחי'. וש"מ התראת ספק ל"ש התראה - ואזיל ר"ל לשיטתיה בריש שבועות ומכות - מצפ"א, ועי' מרא"כ שהקשה מאי קאמר 'שמע מינה' הא סבר התם בהדיא כך. עשה עיסה מחיטין ואורז וכו' אדם יוצא בה יד"ח בפסח - הרמב"ן בהל' חלה (הביאו בשלו"ר בחי') מבאר טעם המשנה עפ"י דברי הירושלמי דהחיטין גוררות האורז להיות מחמיצות ולא מסריחות כחיטין ומשו"ה א"צ כזית בכא"פ מהחיטים, ומ"מ דייק שפיר סוגיין מינה דין טעם כעיקר דאי טעם לא חשיב ליכא למימר כלל שיגרור החיטין את האורז להיות כחיטין עי"ש, ועי' מה שתמה החזו"א בזה. אולם הרא"ש בסוף הלכות קטנות הל' חלה פליג על הרמב"ן וסבר שא"צ לדין גרירה אלא דדין טעם כעיקר עצמו סגי להפוך האורז כחיטה וליחשב טעמו וממשו חיטה, ועי"ש למאי נצרך הירושלמי לדינא דגרירה, וראה עוד בגדר גרירה זו בקה"י פסחים סי' לח. ב., ובחי' הגר"ח הלוי חמץ ומצה ו. ה., ובמנחת ברוך סי' סט' הרחיב בשיטות הראשונים בביאור משנה זו ובביאור שיטת הרמב"ן.

רש"י

ד"ה בדם פסולין - כגון ברובע ונרבע - עי' קושית רש"ש, וברש"י כת"י ליכא רובע ונרבע. ד"ה שבללן - כזית מזה וכזית מזה - משמע דאיכא רק ב' איסורים, וכמש"כ בש"נ אות ב'. ד"ה אי אפשר - כשהוא לועס וכו' - הוצרך לזה לשיטתו דמיירי רק בב' מינים וכשבוללן לא בטלו דהוו חד בחד אלא בלעיסתו בטלי. ועי' שטמ"ק דשקיל וטרי טובא בביאור שיטת רש"י. ד"ה ושמע מינה - לאו דאוריתא הוא ללקות עליו - בביאור כוונת רש"י עי' תוספ"ק בשלו"ר, ואחיעזר יו"ד ריש סי' י'.

תוס'

ד"ה רבי יהודה - בהקומץ רבה פי' בקונטרס - שם כג: ד"ה לעולם. ולעיל פי' בריש פירקין - דף עג. בתוס' בסוף העמוד. ד"ה הפיגול - וקשה דאם התרה בשלושתן וכו' - משמע דגרס הפיגול הנותר והטמא וכ"ה לקמן בהדיא בתוס' - רש"ש, וצ"ב דבתירוצא לקמן נקט רק פיגול ונותר, ונראה דמפרש דהגמ' נקטה דוגמא דג' איסורין והתערובת הויא מתרי מינייהו, וכן לשונו לקמן בפי' שני-"דבתרי מינייהו קאמר דשקל תרי מהני תלת" (לגירסת עול"ש וח"נ בש"נ אות יד'), ושו"ר שכעי"ז כתב בעול"ש עי"ש. דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש וכו' - כדאיתא בפסחים דף מג: כל האיסורין שבתורה אין היתר מצל"א לבד וכו', [ומאי כ"ש דנקט תוס' - עי' מליו"ט]. וצ"ע הא איתא שם דף מה. דבקדשים לכו"ע היתר מצל"א - עי' טה"ק והגהות מהרש"ם, וע"ע תירוץ ריב"א בשטמ"ק (ע"ב) על קושית תוס', ועי' רעק"א. ועוד קשה אם נפרש פגנו"ט שלשתן יחד וכו' - מקשה לשיטתו אבל לפירש"י דגרס רק הפיגול והנותר א"ש, וע"ע מה שתירץ ריב"א בשטמ"ק (ע"ב). ונ"ל לפרש וכו' יחד בחתיכה אחת - עי' פירוש ח"נ (ש"נ יב'), ורז"ו הלוי גרס 'בתחיבה אחת'. וע"ע טה"ק שהקשה מנ"ל לגמ' לדייק הכי מדברי ר"ל דילמא הוא לא מיירי בציור כזה. נראה לפרש דבתרי מינייהו וכו' - נראה דקשיא ליה לפי' קמא כיון דהתראה שניה נמי משום פיגול ועוסק כל הזמן באכילה [וכדי אכ"פ] הו"ל כבעל ה' אלמנות כדלקמן דהתראה אחת עולה לכולן ונמצא מותרה על פיגול ממנ"פ - צ"ק. א"נ הכא ללקות משום פיגול או נותר - צ"ע הא בנותר ופיגול ליכא לאו אחרינא אלא לא יאכל כי קודש הוא - עי' עול"ש, וע"ע קר"א. ועוד התם נהי דאיסורא איכא וכו' - צ"ע מאי קמ"ל התם הא איסורא בלא"ה איכא משום חצי שיעור - עול"ש, ועי"ש מה שמחדש, ועי' חי' הגרי"ז. ד"ה מתיב - תימה וכו' דקי"ל טעם כעיקר - עי' לקמן עט. תוד"ה אמור, ועי' צ"ק, ושלו"ר בחי' מש"כ לישב בשם תוספ"ק ואבני נזר. ד"ה אלא - ובכל התורה כולה קי"ל דטעם כעיקר - עי' מה שתירץ בתוס' מנחות שם, וביאור תירוצו עי' ח"נ כאן, וע"ע תירוץ ראמ"ה. חוזק המרירות הוא דמבטל טעם דמצה - עי' חזו"א. בסוף הדיבור - אבל אם אוכל הרבה שרי - פי' צריך לאכול שיעור גדול שיטעם טעם של כזית מצה, והתם דאכל רק כזית מצה בציר ליה טעם המרור מטעם המצה, ועי' פני"מ (על רש"י ד"ה וש"מ) דהרש"י ודאי מפרש כתירוץ קמא, וע"ע קר"א דמקשה על תירוצי תוס' ומתרץ באופן אחר.

דף עח:

גמ'

דתנן נתערב ביין וכו' - עיקר הקושיא מסיפא דנתערב בדם הבהמה - שטמ"ק עט. ד"ה דתנן.

רש"י

ד"ה תנאי היא - דרבנן פליגי עליה דר"י - פי' רבנן דברייתא אבל רבנן דמתני' עז: הא אית להו בהדיא רואין - ח"נ.

תוס'

ד"ה ונשער - ואע"פ שהזכיר בקונטרס וכו' אינו רוצה לפרש וכו' - אמנם בשטמ"ק כן יליף בפירש"י ופליג עליו, וכן נקט טה"ק בדעת רש"י ועי"ש דמישבו. ד"ה דלי - ל"ד להא דתנן שבת קכ: - הובא גם לעיל לה., וצ"ל 'דתניא' עי"ש לעיל בש"נ אות ה'. הדיו וחלב לחין אין חוצצין - פי' וה"נ הגם דכשהיין והחלב הוו רוב אסור דמי המקוה מתבטלין בתוכן מיהו במחצה על מחצה סגי דהמים מחלחלין עד דופן הכלי וסלקא ליה טבילה - טה"ק, ועי' עול"ש. וי"ל דהכא מיירי בחמרא מזיגא - עי' חי' הגרי"ז בגדר יין מזוג אי המים שבו חשיבי יין. וכן יל"פ בסוף הערל - וכן איתא לעיל כב. ד"ה הא דרביה - ועוד דמ"ר מיקרו אינו מינו לגבי מים - דאע"ג דאתו ממים כבר נתעכלו בבני מעיים ופקע מינייהו שם מים - שטמ"ק עט. ד"ה מאן. כדאמרינן בסמוך גבי חרסן של זב - הוא לקמן ריש עט:, ועי' ח"נ דמישב קושיא זו, וע"ע מרומי שדה. וא"נ חומרא בעלמא משום דאין זריעה להקדש - ע"ע לעיל כא. תוד"ה כיור (ב'). מאן שמעת וכו' רואין במין בשא"מ השוין בחזותא - פי' דוקא מין בשאינו מינו כה"ג לאפוקי מי חטאת דסיפא ולאפוקי רבנן דמתני' דאית להו אפילו מין במינו ממש כדמפרש לקמיה. בא"ד (עט.) - אע"ג דחשיבי ליה קצת מין במינו - עי' צ"ק מאי קשיא לתוס', ועי' לש"ז (שלו"ר), וע"ע קושית רעק"א. ומיהו וכו' לא יתכן וכו' כמו לפי' הקונטרס - דלפירש"י נקט אגב סיפא דמ"ר דקמ"ל השקה אבל לתוס' דחשיב מין בשאינו מינו לא מהני השקה. והא דנקט 'מלא' לאו דוקא לא לגבי רוקין ולא לגבי מ"ר - שטמ"ק סוף ד"ה מאן, ועי"ש דלתירוץ רבא בדלי שתוכו טהור וכו' שפיר נקט 'מלא'. וי"ל וכו' אבל מב"מ גמור לא שמעינן ליה - למאי דמשמע מרש"י לעיל דדין "רואין" דרבנן א"ש אבל למש"כ תוס' גופיה לעיל ריש עח: דהוה דאוריתא צ"ב מאי שנא. וא"א לברר טעם אלא היכא דאיתמר איתמר - עי' בשטמ"ק ד"ה ונשער שביאר ג' מהלכים בזה, וע"ע עול"ש, ושלו"ר בחי' בשם מים קדושים. וי"ל וכו' בין להקל בין להחמיר - לגירסת צ"ק הביאור דלעולם אזלינן לחזק ולהעמיד המיעוט שלא יתבטל.

דף עט.

גמ'

בדלי שתוכו טהור וכו' ורבנן הוא דגזרו - הרמב"ם פסוהמ"ק ב. כב. פסק כר"י דאית ליה רואין ומאידך במקואות ג. יח. לא הצריך שיהא הכלי טמא רק מדרבנן - כן הקשה הלח"מ עי"ש, ועי' ח"נ (עח:), ואבן האזל פסוהמ"ק שם. מאן שמעת ליה וכו' הלל היא - עי' תוס' פסחים קטו. ד"ה אלא דמאי ראיה מהלל דהתם כ"ה מצות התורה ולעולם בעלמא מבטלות, ועי' מש"כ השפ"א. שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן - עי' יפ"ע מהירושלמי.

רש"י

ד"ה ורבנן - שלא יתערבו מי המקוה לתוכו ויפסלו - צ"ע דכבר נפסלו בכלי כזה שגבו טמא - רש"ש, ועי"ש ובראמ"ה דמקשו נמי איך תוכו טהור הא מי חטאת יטמאוהו, ועי' שטמ"ק סוף ד"ה בדלי, ובגלהש"ס ציין לטורי אבן שדן בזה. ד"ה והיכא - כגון לענין טבילת מקוה - משמע דבאיסורין גופייהו לא אזלינן בתר חזותא אלא בתר טעמא אפי' היכא דאיכא אכתי חזותא - עי' טה"ק ושפ"א, ובתוס' סוף ד"ה הא דרביה כתב דצריך לדקדק מ"ש איסורין דלא אמרינן רואין, וע"ע סוף תוד"ה אמור רבנן ומש"כ שם. ד"ה הלל - ולא אתי וכו' ומבטל לטעם מצה - עי' חי' הגרי"ז.

תוס'

ד"ה רבא - ושמא לא קאי רבא אלא אמי חטאת - וכ"כ שטמ"ק דמילי מילי קתני. ד"ה אמור רבנן - משמע דמדאורי' איירי שהוא בטעמא - דמדאוריתא משערינן בטעמא ורבנן נתנו שיעור ס' או ק' - עול"ש, והקשה אמאי לא הוכיח תוס' בפשיטות מדקאמר מב"מ ברובא ולא בששים מדרבנן, אכן תוספ"ק ולש"ז (שלו"ר) מפרשים כך כוונת הוכחת התוס' עי"ש. וכן משמע לעיל - דף עח., ועי' טה"ק הא התם איכא טעמו וממשו. ופירש שם בקונטרס דלהא מילתא קתני זהו וכו' - פי' דקתני 'זהו היתר הבא מכלל איסור' וקאי אזרוע בשלה דבטל טעמה בס' למעוטי שאר קדשים דאפי' טעם כל דהו אסור אבל חולין שרי, ועי"ש תוד"ה רבא שהקשה דא"כ מה דחקו לרש"י לפרש לקמיה דסבר רבא טע"כ בחולין דרבנן כיון דמיירי בטעם כל דהו אבל טעם גמור בכל גווני אסור. דר"י סבר לה כר"ע דיליף מגיעולי עכו"ם - עי' פסחים דף מד: בסוף הדיבור - היינו דלא וכו' רואין אפי' דם בדם - בשטמ"ק הקשה דרבא גופיה קאמר בחולין צז: דמב"מ בששים, ותירץ דהכא מדאוריתא והתם מדרבנן, אבל תוס' מקשה דאפילו מדאוריתא נימא רואין - עי' עח: תוד"ה ונשער, והקשה פני"מ דהא רואין אמרינן דוקא במידי דתליא בחזותא והכא בתליא בטעמא מיירי, ועי' בזה צ"ק תוספ"ק ולש"ז (שלו"ר). ד"ה אמרו עליו - דילמא היה לוקח הרבה מכאו"א - ברה"ז תירץ שאין בית הבליעה מחזיק ליקח כ"כ הרבה זיתים, ועי' מש"כ ע"ז בשלו"ר בשם לש"ז והל"מ, וע"ע מש"כ לתרץ בצ"ק.

דף עט:

גמ'

מאן שמעת וכו' מין במינו לא בטיל - צ"ע למש"כ הרמב"ם משכב ומושב א. יד. דמ"ר של זב מטמאין משום צחצוחי זיבה שבהן אמאי לא יתבטלו במ"ר של טהור דהוו מין בשא"מ - עי' קר"א ועול"ש. ורמינהו פשתן וכו' ואפילו טובא - עי' עול"ש שהקשה מאי פריך מהתם שאני רוק דלא בטל במים כדלעיל עח: דלי מלא רוקין וכו'. שאני רוק דקריר - כעי"ז לקמן צח. ומר סבר לא גוזרין - ודאי ר"א נמי מודה דזימנין גוזרין במקדש דהא לגבי אברי וכוסות בע"מ שנתערבו קאמר אם קרב א' מהם יקרבו השאר משמע דאם לא קרב גזרו מדרבנן דלא יקרבו - עי' מרא"כ (שלו"ר בחי'). והכא בדם התמצית מצוי וכו' קא מיפלגי - כתב הרמב"ם בפיהמ"ש 'וא"ר אליעזר שהתמצית יש בו מדם הנפש ולפיכך כשר לכתחילה' וצ"ב מסוגיות מפורשות (לעיל כה. לה.) דדם התמצית פסול לזריקה, ויתכן דמקורו מתוספתא פ"ח. ו. דאיתא בהדיא ר"א מכשיר בדם התמצית, ומבואר שפליג רק בדם התמצית ולא בשאר דמים פסולין (ועי' שלו"ר בחי'), וע"ע חזון יחזקאל ח. ו., וברמב"ם פסוהמ"ק ב. כג. ואו"ש שם.

מתני'

ורואה אני את התחתונים למעלה כאילו הם מים - בביאור סברא זו עי' תפא"י במשניות אות סב', ועי' חזו"א (כ' (ב') ס"ק י') ב' ביאורים בזה. והנה אף ר' יהודה סבר כר"א דמתני' - עי' לעיל לה. תוד"ה אין. [אמנם למש"כ כאן תוד"ה במאי בתירוץ שני דבדם פסולין כו"ע מודו לסברא זו א"ש התם בדף לה. לכו"ע דבדם התמצית מיירי התם]. ויחזור ויתן למטה - עי' לעיל כו: תוד"ה ואי. וחכ"א וכו' לא נמלך ונתן כשר - צ"ע אמאי לא הוי דיחוי מדרבנן כדלעיל עג: - עי' טה"ק ועול"ש, וע"ע חזון יחזקאל ח. ח., וחי' הגרי"ז לעיל עג:

רש"י

ד"ה חרסן - שאע"פ שנבלעו טמאין - לפירש"י ברייתא מיירי לטהר החרסים גופן מטומאתן, והוא דלא כפי' הרע"ב במשנה פ"ט דכלים - עי' טה"ק. ד"ה אבל לא - דמין במינו לא בטל - פי' וכיון דלא בטלי חוזרין ונבלעים בחרס משא"כ בנותן לתוכו מים - עי' לש"ז (שלו"ר). במתני' ד"ה דם תמימים - מילתא דשכיחא היא - רצונו לפרש מ"ט לא פליג הכא ר"א, אמנם טעם זה מספיק לסברת ר"פ אבל לדעת רב זביד דפליג ר"א בעצם דלא גזרו דחשו להפסד קדשים צ"ע מ"ט ה"נ לא פליג. והרש"ש פי' דמודה בבע"מ משום דמאיסי, וכעי"ז בדיבור תוס' שנשמט בש"נ אות כח', אמנם בש"נ אות יד' מייתי מרש"י כת"י משום דבע"מ איכא איסור בל תקריבו-פי' וכה"ג לא קאמר רואין כאילו הם מים, וכן פי' רע"ב ותפא"י. ד"ה התחתונים - ומפני שמצוה להקדים וכו' יתן למעלה תחילה - לכאורה א"צ לזה למאי דפירש לקמן דכשנותן למעלה תחילה תו א"צ בנתינת מטה לומר רואין שהן מים - רש"ש. שם - ונתינת מטה תעלה לו וכו' - פי' משו"ה ביחזור ויתן למטה לא תני 'רואה כאילו הן מים' לפי דנתינת העליונים למטה עולה להן לשפיכת שירים, אכן צ"ע למ"ד לקמן פא. שירים צריכין איצטבא, ועי' רש"ש. ד"ה ואם לא - כשר העליון - פי' דהתחתון בלא"ה כשר כדלעיל שעולה לשפיכת שירים, ועי' שפ"א.

תוס'

ד"ה שלישי - בפרק שני דמס' ע"ז דף לג: - עי"ש תוד"ה כסי. דמיירי בהדחה וכו' דומיא דהך דהכא - פי' מדנקטינן כהאי לישנא, ועי' ר"ב רנשבורג אי יש לחלק בין איסור דהתם לטומאה דהכא, וע"ע חיבת הקדש (שלו"ר בחי') על תוד"ה ראב"י. ודוקא כל"ח דבעי הדחה ג' פעמים - פי' התם בע"ז, דומיא דסוגיין דמיירי בחרס. אפי' בחד זימנא סגי - מיהו בהרבה מקומות בתלמוד מצינו כוסות סתם שהם של מתכות וזכוכית, ונכון להדיח ג"פ בכל הכלים - תוס' שם. ד"ה אף הרוטבו - וי"ל וכו' והכא בדלא הדר מעל"ע - ולח דקתני הכא היינו דמצי למיהדר בתוך מעל"ע דמטמא כמו לח - פני"מ. הילכך יבש טהור - ופלוגתת ר"י ורבנן אי שראו הרבה יותר מעל"ע וחזר להיות כמות שהיה האם מטמא - ח"נ. ומיהו נראה וכו' - בא לחלוק אפירש"י, ומשום דלתירוץ קמא קשיא דנמצא ר' יהודה דמטמא אפי' לא הדר מעל"ע פליג אסתם מתני' בנדה שם - צ"ק, אבל שלו"ר בחי' כתב בשם לש"ז ומים קדושים דר"י לא פליג אמתני' דנדה עי"ש, ועי' ח"נ שפירש בע"א מאי קשיא לתוס' לתירוץ קמא. דאינו יוצא מטומאה ע"י שרייה אפי' במים טובא - ודקאמר אף הרוטבו וכו' ה"פ אפי' יכבסו במים הרבה אכתי טמא. ד"ה במאי קמיפלגי - ורבנן אסרי וכו' ואסור לזרוק דם פסולין למזבח - ומ"מ בדם הבהמה וחיה מכשרי לעיל במתני' עז: כדפי' שם בתוד"ה בדם - פני"מ. ואי משום ר"א וכו' הו"ל לר"א לפרושי בהדיא - פי' לנקוט רק פלוגתא בדם פסולין ויפרש ר"א בהדיא טעמיה ולא אצטריך לבבא דנתנין למעלה למטה דכ"ש הוא - צ"ק, [וצ"ע אימא דסיפא נקט לרבותא דרבנן ורישא לרבותא דר"א]. ועוד נראה וכו' דכיון דשניהם וכו' אין לנו להתיר וכו' - עי' בזה תוספת ביאור בשטמ"ק בב' אנפין. ד"ה הכי גרסינן - אם נפרש וכו' - היינו כפירש"י דהכא. וכן פי' בקונטרס לעיל - רש"י כת"י לעיל עח. ד"ה ואם. והך גזירה ודאי לא שייכא לר"י - עי' שטמ"ק דמישב אף לר"י, וכיון לזה הרש"ש, וע"ע רעק"א, מהרש"ם, טה"ק, ולש"ז (שלו"ר). ד"ה רב פפא - ור"ת מצא וכו' דילמא אתי למיזרקיה בעיניה - פי' ולאפוקי דרב זביד [לפי' תוס' לעיל], ועי' לש"ז בשלו"ר. ד"ה אמר לו - ור"א שהשיבו לפי דבריו וכו' - כלומר מה טוען לו "לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו" הו"ל למימר רואה אני כאילו הוא מים, ובשטמ"ק מפרש דכ"ה באמת ביאור תשובתו דר"א, וע"ע תוס' לקמן ריש פא:, ובתוס' ר"ה כח: פי' "והלכך טוב שלא יגרע המצוה" ומשמע כתוס' דהכא, ועי' קושית צ"ק. ד"ה תנן התם - דמדאורי' בטל ברובא - פי' לרבנן דפליגי אר"י דאפילו מין במינו בטל, ועי' שטמ"ק דפליג ופלוגתתם תליא לכאורה האם האיסור הבטל נהפך להיות כהיתר - עי' מש"כ לעיל עג: בגמ' ד"ה מגיסא אסירא.

דף פ.

מתני'

הניתנין במתנה וכו' ינתנו במתנה א' - עי' תוס' הרא"ש עירובין דף ק. (ליקוטים) מאי קמ"ל בזה. ר' יהושע אומר ינתנו במתנה אחת - עי' קושית תוס' לקמן פא. ד"ה תנאי. א"ל ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע - בביאור פלוגתתם עי' תוי"ט, ראמ"ה, טה"ק, ושפ"א. א"ל ר"י הרי הוא עובר על בל תוסיף - א) כתב תוס' ר"ה כח: ד"ה ומנא-דדוקא כשנותן מתנה בקרן אחרת, אבל אם חוזר ונותן באותה קרן אין בל תוסיף בעשיית המצוה ב' פעמים. ב) לכאורה נימא אתי עשה דמתן ד' ודחי ל"ת דבל תוסיף - עי' תוס' עירובין דף ק. וריטב"א שם (ליקוטים). כשלא נתת וכו' ולא עשית מעשה בידך - הטורי אבן ר"ה כח' הוכיח דאם אינו מקיים עשה לא עבר בבל תגרע [ועי' מה שביאר בזה חזון יחזקאל ח. י.], והקשה א"כ לר' יהושע לא יתן אפילו מתנה אחת ולא יעבור כלל בבל תגרע והעשה דהקרבה נעקרת ממילא, וע"ע בזה אור שמח פסוהמ"ק ב. יא.

גמ'

ואי איתמר בהא בהא קאמרי רבנן וכו' - הו"מ לעשות כל הצריכותא אליבא דר"א - עי' צ"ק ופני"מ. בשלמא רבנן סברי יש בילה והזאה צריכה שיעור - פי' דאף דסברי יש בילה כדמוכח במתני' מ"מ הזאה צריכה שיעור וכו' - עי' רש"י. ואין מצטרפין להזאות - עי' שטמ"ק אמאי לא יעשה הזאה גדולה כשיעור ב' הזאות דנמצא ודאי יש כאן ממי חטאת. מי יימר דמלא ליה שיעורא - השפ"א תמה דמוכח בש"ס דאי יש בילה הוי תערובת ממש שוה בשוה וא"כ הכרח בב' הזאות שתהא בהו שיעור הזאה כשירה אי מצטרפין להזאות, וע"ע בזה טה"ק, ובחזו"א (ד"ה מבואר) כתב דדוקא אם בלל ביד מתפשט הכל בשוה וסוגיין איירי בנפל ולא בלל ביד. רבא אמר וכו' וקנסא דקנסו רבנן - קשה כיון דמי חטאת מטמא הטהורים איך גזרו לאחר שנטהר להזות עליו שנית ונמצא דמטמאין אותו - עי' צ"ק, עול"ש, פני"מ, ותוספ"ק (שלו"ר).

רש"י

ד"ה הניתנין - דם בכור שנתערב בדם מעשר - בר"ה דף כח: פירש"י דם בכור בדם בכור חבירו. ד"ה מתן ארבע - דם עולה בדם שלמים - בעירובין דף ק. פירש"י דם חטאת בדם חטאת. ד"ה מתן ארבע במתן אחת - כגון וכו' - עי' תוס' ע"ב ד"ה נתן, ומאירי ר"ה דף כח: (ליקוטים), ועי' צ"ק וטה"ק. ד"ה ר' אליעזר - כאילו הן מים - כעי"ז בתוס' לעיל עט: ד"ה אמר ובתוס' לקמן ריש פא: ובתוס' לעיל עו: ד"ה ואי, ועי"ש שכתב עוד דעולה לבכור כשפיכת שירים, [ורש"י גופיה פי' לעיל כהאי סברא והכא נראה דלא פי' כן לשיטתו דאין שירים בבכור-עי' מש"כ ריש לז.], וע"ע תוס' הרא"ש בעירובין ק. (ליקוטים), ועי' קר"א שהקשה דלענין לאו דבל תוסיף לא מהני רואין כאילו הן מים. בגמ' ד"ה ר' אליעזר - הבא להזות מהן על הטמא וכו' - הרמב"ם בפיהמ"ש פרה ט. א. פירש יזה ב' הזאות וישליכם חוץ לכלי והשאר מי חטאת כשרים, והקשה הרע"ב דהוא נגד סוגיא דהכא, ועי' מש"כ לפרש התוי"ט, ח"נ, פני"מ, ושפ"א. ד"ה הב"ע - שיעור הזאה מזו וכו' - ריש לקיש אליבא דר"א לא דייק דלישנא דמתני' 'כל שהן' הוא בדוקא - עי' שטמ"ק בש"נ אות כז'. ד"ה רבא אמר - שלא ישתכר בנפילה זו להרבות מימיו - דמים כל שהן תנן הלכך בהזאה נוספת נמצא מוציא הריבוי - עי' שטמ"ק בש"נ סוף אות כז'.

תוס'

ד"ה בשלמא - ה"מ למימר אין בילה ואין הזאה וכו' - פי' כיון דאין בילה אע"ג דא"צ שיעור לא מהני ב' הזאות (כר"א) דשמא תרוייהו מהמים הפסולין - צ"ק, וצ"ע דיזה הרבה הזאות עד דמלי שיעורא - מרא"כ (שלו"ר). וכגון שנפלו מים בצלוחית כשיעור מי חטאת - עי' שלו"ר בחי' בשם דרכי יושר שתמה מה צריך תוס' לזה, וע"ע פני"מ. ובקונטרס פי' דרבנן סברי יש בילה - כלומר לתרץ בזה מאי דהקשה תוס' דהו"מ לרבנן אין בילה וכו'. וקשה א"כ מאי מספ"ל לר"א - עי' מש"כ לתרץ המליו"ט. מיהו לקמן מוכיח יש בילה וכו' - פי' לרבנן מוכיח מברייתא הלכך י"ל דלהכי היה פשוט לגמ' הכא דרבנן סברי יש בילה. ד"ה כגון - ותירץ וכו' שהזאה ראשונה מצטרפת וכו' - הקר"א הקשה דאין משמע הכי לקמן צג:, וע"ע משל"מ מעשה"ק פ"ה (שלו"ר). ד"ה רב אשי - וקשה דלמא כל שהוא וכו' - פי' אמאי מדייק רב אשי דאין בילה והזאה א"צ שיעור מדקתני 'כל שהוא' האיכא לאוקמה כדמפרש תוס' - עול"ש, ועי' מה שתירץ ראמ"ה.

דף פ:

גמ'

הא תחתונים עלו וכו' לשם שירים - עי' טה"ק מאי קמ"ל בזה פשיטא דעלו לשם שירים. סיפא אתאן לרבנן - עי' שטמ"ק מאי נינהו הני רבנן, ועי' חזו"א. דילמא מהאי קיהיב ומהאי לא קיהיב - יש לעיין למ"ד אין בילה איך מערבין לקרנות ליתן דם הפר לתוך דם השעיר דילמא מהאי קיהיב ומהאי לא - עי' שטמ"ק פא: ד"ה מנין. ה"נ שנתערבו ארבע בארבע - עי' קושית רעק"א, ועי' פני"מ.

רש"י

ד"ה הניתנין - קס"ד דם חטאת בדם עולה - פי' תערובת דמים, ודלא כאוקימתא דרבא לקמן דמוקי פלוגתיהו בכוסות - ח"נ, ועי' תוספ"ק בע"א (שלו"ר בחי'). ד"ה ואם אין בילה - חטאת אמאי עלתה לו - עי' תוספ"ק בשלו"ר אמאי מפרש הקושיא על חטאת בלבד ובגמ' משמע השתא דאתרוייהו קשיא. ד"ה והא תחתונים (בסוה"ד) - דדילמא כל דם וכו' או שמא וכו' - פי' אף דממנ"פ איכא או זה או זה או תרוייהו מ"מ לא מתישב לשון תחתונים עלו לו דמשמע עלו בודאי אלא בכה"ג דרובא עליונים וכו' דעכ"פ לשם שירים ודאי עלו לו. ד"ה מי קתני - ואין כאן וכו' הכתוב בספרים - עי' ש"נ אות ד'.

תוס'

ד"ה ועוד - ניחא ליה לאקשויי מברייתא - עי' בתוספ"ק (שלו"ר) ביאור אחר. ד"ה הב"ע - לא מצי וכו' ויהיב למעלה שיעור תחתונים - כן גרס צ"ק, ופי' דכה"ג לא היה אומר ר"א יתן למעלה לפי דא"א שלא יתן מתחתונים למעלה ולא אמרינן רואין-דהיינו שאין מתכוון לכך-אלא בדאפשר שלא נותן מתחתונים למעלה, [ולפי"ז רש"י שפי' טעם אחר דנקטינן רובא עליונים נראה דלא ס"ל הך סברא], ושאר מפרשים דחו סברא זו וגרסי ומפרשי בע"א, ועי' פני"מ שביאר התוס' לגירסא שלפנינו. ד"ה נתן - דמה שנתן וכו' פשיטא דאין עולה לשם שירים - אמנם לגירסת שטמ"ק וב"ש ברש"י (ש"נ אות טז') נמצא חידוש גדול דשם שירים עולה למפרע. בסוף הדיבור (והוא דיבור חדש מתן ארבע) - אמאי ינתן וכו' הא רבנן סברי ישפך לאמה - צ"ק הקשה דילמא ר' יהושע סבר כר"א בהא דאית ליה רואין ולא פליג אלא משום בל תוסיף כשעובר בידים ובמתכוין. ד"ה בל תוסיף - דאין בילה זהו שיכול להיות וכו' - פי' אין בילה היינו שיכול להיות דם הבכור לבדו אבל ה"ה דיכול להיות מעורב - ח"נ. וי"ל וכו' ומשום ספק זה לא יניח קרבנו - יש להוסיף על דבריהם דכיון דעיקר מתן דם בכור עדיין ספק אם יצא וא"כ עדיין מצות מתן דם בכור עליו כשנותן מתנה הב' כה"ג ודאי לא חשיב כלל בל תוסיף דהא מחויב ליתן עוד מתנה לקיים מצות בכור בודאי - שפ"א. ואפי' כי הוה נמי דמים [רבים] מעורבים - פי' לא רק בציור דמשני הגמ' דנתערב ד' בא' קשה דה"ה נתערב א' בדמים הרבה יקשה. וא"ת איזה ב"ת וכו' - מקשה לכו"ע ואף למ"ד יש בילה - ח"נ. בשביל שירים של בכור - עי' מש"כ רש"י לעיל ריש לז. דמשמע מיניה דבבכור ליכא שפיכת שירים, וכ"ד הראב"ד בתמיד. אלא יעשה שירים בשביל עולה - פי' שירים קמא יעלו לבכור ושירים בתרא לעולה - צ"ק, ואי משום דמעורב בהו שירים דבכור אין בשירים משום בל תוסיף - ח"נ. דמתנה של בכור אינה וכו' וא"נ שירים הוו וכו' - עי' ביאור לש"ז בשלו"ר. ד"ה הא - משמע יוצא ידי עליונים וידי תחתונים - עי' בשטמ"ק ב' פירושים היכי משמע. ד"ה כגון - וכ"ת דפריך משום דצריך לשייר וכו' - פי' דמצוה לשייר, והוא כדמסיק התוס' לעיל נג: ד"ה העולה ודלא כהר"מ מפונטיז"א שם. דאע"ג דתחילת עולה מקום שירים - פי' ואין לתרץ דיתן חצי וחצי הדם לגוף המזבח ולא יתן שירים ליסוד ותעלה לו כל זריקה גם בתורת שירים (עי' עול"ש) דמ"מ לא עשה וכו', ועי' טה"ק בע"א. ומיהו לקמן משמע וכו' דקאמר שירים צריכין איצטבא - ראמ"ה דחי דאין ראיה משם, ועול"ש דחה נמי באופן אחר, וע"ע חזו"א. דהבא ליתן וכו' אחת משום זה וכו' - עי' טה"ק. ועוד י"ל דלשון מתנה אחת וכו' - וכן פירש בשטמ"ק.

דף פא.

גמ'

אלא אמר רבא - צ"ע איך משני רבא [או לגירסת שטמ"ק רבה] קושיא על רב אשי שהוא בתרא, ושמא הוא רב אשי קדמון וצ"ע, ועי' קר"א. ברובע ונרבע שלא יקרב - צ"ע מ"ש מנתערב בדם בהמה וחיה דיקרב לר' יהודה (לעיל עח.) דאין דם מבטל דם, וצ"ל דאליבא דר"א ור' יהושע קאמר הכא - קר"א. מקום עולה מקום שירים - עי' חי' הגרי"ז [נא. ד"ה תן יסוד] שהוכיח מסוגיין דזריקה למטה מחוט הסיקרא מתקיים בה דין נתינה ליסוד, ואף רב יהודה לא פליג בעיקר הדין אלא דיש עוד דין דשירים צריכין איצטבא, עי"ש שהאריך להוכיח זאת. שירים צריכין איצטבא - עי' חזו"א סי' יב. ב. שדן אם הוא לעיכובא. והאם פלוגתא זו רק בשירים הפנימים או אף בשל חטאות חיצוניות - עי' זבח תודה (נא. ד"ה דשירים) שהוכיח מן הרמב"ם דאין חילוק בין חיצונים לפנימים, וע"ע חי' רא"ל מאלין סי' כא. י. א"ר יוחנן וכו' עדיין היא מחלוקת - הרמב"ם פסוהמ"ק ב. יא. פסק דעדיין היא מחלוקת ואפילו תחילת עולה וסוף חטאת ישפך לאמה ואפ"ה פסק הברייתא דנתן למעלה ולא נמלך וכו' דפשטה לא כן כדלקמן ע"ב - עי' לח"מ שם הל' יב', ומהר"י קורקוס, מרכה"מ, וקר"א, ובזבח תודה מפרש בע"א דברי ר' יוחנן דהכא לדעת הרמב"ם, וע"ע ח"נ לקמן ע"ב, או"ש, חי' רא"ל מאלין סי' כא. יא., וחזון יחזקאל ח. ח. ד"ה אלו ואלו. דאין עולים מבטלים זא"ז - עי' לעיל עז: תוד"ה רואין. והנה כתב הר"ן בנדרים דהטעם משום דתרוייהו מין היתר ורואין להקרבה, וצ"ב א"כ חלב שנתערב במים אמאי בטל הא תרוייהו היתר, וע"כ אכתי הם נפרדים לענין שמים מותר עם בשר וחלב אסור, וא"כ ה"נ דם בכור ועולה זה מתן ד' וזה מתן א' ואינם דומין לדם הפר והשעיר - טה"ק, [אפשר שע"ד זה הוא קושית תוס' ע"ב ד"ה מנין].

רש"י

ד"ה אלא - ואע"ג דהך פלוגתא בבלול נמי וכו' - תוכן דבריו: דאף דמתני' איכא לאוקמה פלוגתת ר"א ור"י בבלול דלא קתני במתני' והתחתונים עלו לו מיהו ברייתות דקתני הכי וכן סיפא דמתני' דבל תוסיף לא מתישב שפיר - צ"ק. ד"ה אבל סוף - ויזרקם לקיר המזבח ומאליהן שותתין וכו' - נראה דר"ל דיזרקם במתנה א' ולא ב' שהן ד' ובזריקה לקיר המזבח ולא לקרנות, דאל"כ הוי שינוי בשיירי דם חטאת ואפשר אפי' בל תוסיף, ועפי"ז מיושב כל מה שדקדקו בתוד"ה אבל - תוספ"ק (שלו"ר בחי') עי"ש. ד"ה קדש הם - כגון שנתערב בתחתונים כמותו ולא בחטאת - צ"ע למאי דס"ד דנתערב בשירים מה לי נתערב בשל חטאת או עולה כיון דשניהם מקום השירים במקום אחד - עי' תוספ"ק (שלו"ר).

תוס'

ד"ה אבל - במתנה שניה וכו' שהיא בקרן מערבית דרומית - מתני' תמיד דף ל:, וע"ע רש"י לעיל נג: ד"ה שתי מתנות. מיהו י"ל וכו' דבעי' בסמוך לו דומיא דשירים פנימים - בשטמ"ק משמע לפי דאפילו שירים פנימים טעם הקרא משום דאין מעבירין על המצוות ועיקר מצות שירים קיים בכ"מ, אכן תוס' נראה דאזיל לשיטתו לעיל נא. ד"ה אשר-דבפנימים הוא מגזיה"כ ולא מטעם אין מעבירין וכו'. א"נ וכו' ויתן תחילה בקרן מערבית דרומית - דטעם קרן מזרחית צפונית תחילה הוא משום דכל פניות אינן אלא לימין [לעיל סב:, ועי' יומא טו:] וכה"ג לא קפדינן. וראה עוד מש"כ לעיל נג: על רש"י במתני'. ויתן שירים בשתי קרנות - צ"ע מה תיקן דסו"ס נותן שירים בקרן צפונית מזרחית שאין זה מקומן - צ"ק, ועי' ביאור עול"ש, ועי' ח"נ. ד"ה מאי קמ"ל - כיון דשב ואל תעשה וכו' ובלא קרא נמי - פי' כל מ"ד אית ליה מסברא בעלמא וא"צ לזה לקרא, ובשטמ"ק מהר"פ הוסיף דאי בעי קרא הו"ל לאתויי במתני' גבי פלוגתת ר"א ור"י. ד"ה תנאי - ועוד קשה וכו' והתם קאמר ר"י לההיא דרשא דולקח וכו' - פי' כיון דלר"י ע"כ צ"ל דהאי תנא יליף עולין מקדש הם מי הכריחו למילף התם מלקח מדם הפר וגו' לרבנן דר"י - לש"ז (שלו"ר), ועי' שטמ"ק שתירץ קושיות התוס'. וע"ק וכו' כדי שלא יעבור על ב"ת - הוא כקושית תוד"ה מאי ועי' ש"נ אות לח' , וכ"כ ח"נ ודלא כצ"ק. וע"ק דמאי שנא - מכאן ואילך קושיות תוס' קאי אמתני' עט: ולא שייכי להכא. עולת נדבה מא"ל - פי' כגון דאמר 'הרי זו' הויא נדבה דא"צ להביא אחרת [עי' רש"י ריש דף ב:]. בא"ד (פא:) - ומיהו הא נמי חד טעמא וכו' - וכ"כ תוס' לעיל עט: ד"ה אמר.

דף פא:

גמ'

קסברי אין מערבין לקרנות - עי' ריטב"א יומא נז: (ליקוטים), וע"ע חי' הגרי"ז מנחות כב. הם קריבין ואין תמורתן קריבה - כן איתא לעיל לז:, ועי"ש תוד"ה קודש הם. ונימא מר כגון דאיערב בשירים - קשה א"כ מאי קמ"ל דיחזור ויתן למטה פשיטא הוא - עי' לש"ז בשלו"ר. הא קמ"ל אפי' למ"ד שירים מעכבין - לעיל מב: נב:, ולקמן קיא. ניתיב בחוץ והדר ניתיב לפנים - פי' דבשירים החיצונים אין פסול בכניסתן לפנים - עי' תוס' לעיל ריש נב.

רש"י

ד"ה הב"ע - דאינהו שירים סתמא - עי' ש"נ אות ז'.

תוס'

ד"ה מנין - מתן א' במתן ד' מנין - על קושיא זו וקושיא דלקמן למאן דנפיק מקדש הם עי' תירוץ שטמ"ק, וע"ע מה שתירצו צ"ק ופני"מ. דלמא בקדשים הנאכלין מיירי - פי' דומיא דבכור, ועי' קושית צ"ק ותירוץ בשלו"ר. ד"ה הא אוקימנא - וקשה דלרבנן דאמרי יש בילה וכו' - פי' אפילו למ"ד אין בילה הא ודאי מודה דלרבנן דסברי יש בילה א"א לאוקמה אלא כגון שנתערב בשירים, ועי' שטמ"ק, טה"ק, וראמ"ה בגמ', [ובאו"ש פסוהמ"ק ב. יא. ביאר מכח קושיא זו פסק הרמב"ם התמוה], וע"ע קושית צ"ק ולש"ז בשלו"ר. ד"ה נתן - וכגון דיהיב וכו' והלא כבר נתכפר לשמואל - ה"ה בניתנין למעלה למטה [מתני' עט: ברייתא פ:] צ"ל כן וקצ"ע אמאי לא קאמר תוס' כבר לעיל, עוד צ"ע דתוס' גופיה לעיל כו: ד"ה ואי נשאר בקשיא לרבנן דל"ל רואין, ועי' מש"כ שם תירוצי האחרונים על קושיתו, וע"ע צ"ק כאן ולש"ז בשלו"ר. ובעיקר דברי תוס' - עי' תוי"ט, זבח תודה, וחזו"א. וק"ק אמאי פסול וכו' - עי' תירוץ ריב"א בשטמ"ק.

דף פב.

גמ'

ת"ל כל וכו' ת"ל וכל וכו' - קשה דנכתוב רק אשר יובא מדמה וממילא נדע דבכל הקדשים מיירי ולא נכתוב 'כל' ולא ו' - עי' עול"ש, פני"מ, ולש"ז (שלו"ר). בפרים הנשרפין וכו' לשרוף פסוליהן אבית הבירה - הוא מתני' לקמן קד.

מתני'

נכנס אחד מהם לפנים וכו' וחכמים פוסלין - בתוס' פסחים כג:ד"ה דהוו מבואר שלדעת רש"י דם שנכנס לפנים-אליבא דחכמים דמתני'-נחשב הקרבן פסולו בגופו וישרף מיד, ותוס' פליג דנחשב פסולו בדם ובבעלים שטעון עיבור צורה, ובביאור מחלוקתם יעוי' בקה"י פסחים סי' טו'. נכנס לכפר אע"פ שלא כיפר פסול דברי ר"א - לדעת הרמב"ם אליבא דדעת ר"א נפסל אפי' לא נכנס ע"מ לכפר, ומתורצים לשיטתו כמה קושיות תוס' בסוגיין - ראמ"ה. ר"ש אומר עד שיכפר - נראה דלדבריו חשיב ממש כפרה דהא קי"ל (לעיל כו:) שלבמ"ק כמקומו דמי - שפ"א עי"ש. עד שיכפר - לפי"ז פסול שהכניס דם וכיפר בפנים לא נפסל דם הנשאר בחוץ דבעינן לכפר בכשר דוקא - מנ"ח מצוה קלט. ח., ועי"ש ס"ק ה' דנסתפק אם צריך לכפר לגמרי על המזבח ופרוכת וכפורת, וכן אי בעינן כל ההזאות כהכשר חטאות פנימיות, והוא נוטה למסקנא שצריך כפרה גמורה. ר"י אומר אם הכניס שוגג כשר - צ"ע לפי"ז איך חשד משה באהרן ובניו שהכניסו הדם לפנים [לקמן קא.] וכי חשדן דבמזיד עשו - עי' שפ"א.

רש"י

ד"ה כיון דאיכא - וא"ת ליפסלינהו וכו' - דברי רש"י מבוארים שפיר בשטמ"ק, ועי' קושית ראמ"ה, וע"ע עול"ש. וראה עוד מש"כ על דברי רש"י הללו לעיל נו. בגמ' ד"ה מנין לדם אות ג'. ד"ה לא בחמין - וכיון שאני אומר לך וכו' - פי' א"ל מזוג לי בחמין, אלא כיון דבחמין עסוקין ולא הוצרך לפרש ע"כ כונתו בין בחמין בין בצונן - קר"א ושלו"ר, ועל דרך זה בטה"ק אלא שהוסיף דרבו גופו פירש לו כונתו בין בחמין בין בצונן, אבל פני"מ פירש בע"א-עי"ש בטה"ק שהקשה עליו. ד"ה אלא ה"ק - דלא תימא חטאת וכו' - עי' צ"ק בפירש"י. במתני' ד"ה ואין הציץ - ואע"ג דפסולין שעלו לא ירדו - פי' ואפי' דם לר"ג במתני' פג. ד"ה מדמה - וריה"ג לטעמיה וכו' - מקורו דרש"י מתו"כ וירושלמי - עי' יפ"ע בגמ'. ד"ה הנכנס - דמדמה מיעוטא הוא - צ"ע דבגמ' נקיט מיעוטא דמאשר יובא - עי' תוספ"ק (שלו"ר). ד"ה פיגול זה - דאיכא דמפיק לתרוייהו מקרא אריכא - כן הוא מסקנא דרבא לעיל כח:

תוס'

ד"ה עכשיו - דמזוג לי לישנא יתירא - דלא כפירש"י - עי' קר"א, וע"ע טה"ק. ד"ה מכדי - ק"ק טעונין מרו"ש ולא קק"ל - הצ"ק תמה דבהדיא איתא לקמן צג. דר"ע סבר אפי' קק"ל ועי"ש דמישב בדוחק, וע"ע רש"ש ומצפ"א, וח"נ מישב דלקמן גרסי' ר' יעקב. ד"ה אין לי (בסוף הדיבור) - חטאת יחיד ונקבה מנין - עי' תירוץ שטמ"ק (ש"נ כז'), ותירוץ צ"ק. ד"ה ותהא - תימה וכו' - עי' תירוץ צ"ק, ותירוצי פני"מ ושלו"ר בחי' בשם הל"מ.

דף פב:

גמ'

בשר הנכנס בפנים וכו' ה"ה אומר מדמה וכו' - צ"ע תיפו"ל מדרשא דלעיל סג. דאם הקיפו נוכרים העזרה דכהנים נכנסים לשם ואוכלים מקרא דבקדש הקדשים תאכלנו - רש"ש, ועי' תירוץ מצפ"א. דמה ולא בשרה - הרמב"ם פסק הלכה זו בפסוהמ"ק ב. יז., אבל במעשה"ק יא. ז. כתב נכנס בשר קק"ל להיכל ה"ז כשר, וציין הכס"מ מקורו מסוגיין, ועי"ש רדב"ז ואו"ש, וצ"ע דסוגיין מיירי בחטאת והר"מ נקט קק"ל, ועוד דמיירי בהכניס לכפר, ועי' בזה בחי' הגרי"ז מנחות ח: כיון דאיפסל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי - צ"ע דילמא אצטריך לפרים הנשרפין שמצותן שלא יכניס דמן לפני ולפנים כדבעי רבא לקמן - צ"ק. עוד קשה לר"ש דמתני' משכח"ל דלהיכל הכניס שלא לכפר ולר"י משכח"ל דהכניס שוגג - עי' פני"מ ולש"ז בשלו"ר. עוד קשה דמשכח"ל שחט בהיכל כדלעיל סג. דלא נפסל שם הדם - עי' עול"ש. כל מידי דחשיב עליה לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל - הרמב"ם השמיט דין זה - כן הקשו לח"מ ומשל"מ פסוהמ"ק ב. יג., ועי' בטעמו בח"נ, שפ"א, טה"ק, וקר"א. בעי רבא פר העל"ד וכו' שהכניס דמן לפני ולפנים מהו - עי' פירש"י בהנך בעיות, והרמב"ם פסוהמ"ק ב. יד. מפרש הבעיות באופן אחר, והשיג עליו הראב"ד דס"ל בפירוש הגמ' כרש"י, וע"ע כס"מ, ומהר"י קורקוס שם, מרכה"מ, ח"נ, קר"א, ומנ"ח מצוה קלט. ד.

רש"י

ד"ה בשדה - ודם היוצא ק"ו וכו' - נראה דהוצרך להאי ק"ו לר"י הגלילי דלעיל דדריש הן לא הובא וגו' על פרים הנשרפין. ד"ה לא נצרכא - כגון דרך גגין ועליות - צ"ע הא קי"ל (פסחים פה:) גגין ועליות לא נתקדשו וא"כ ממילא נפסל ביוצא קודם הגיעו לקה"ק, וצ"ל דנפק"מ לדם הנשאר דיוצא לא פסיל ליה ומשום כניסתו לקה"ק נפסל הכל - שפ"א, אולם ראה בתורת הקודש (ח"ב סי' כא. ב.) דמפרש דהוא פלוגתת ראשונים ושיטת רש"י דגג ההיכל קודש הוא כעליות.

תוס'

ד"ה ולא תהא - תימה כיון דלא ידע וכו' - עי' צ"ק ופני"מ, וקר"א כתב דכן הוא דרך דרשות דתו"כ לברר הדברים ואינו בדרך קושיא. ד"ה דמה - וק"ק וכו' הא לכפר כתיב - עי' תירוצי מצפ"א, ותירוצי צ"ק, עול"ש, קר"א, וחזון יחזקאל ח. יב. עפ"י דקדוק לשון הרמב"ם. ד"ה כיון - ולא דק דלקמן דריש מבקדש - תוס' לשיטתו בפסחים פב. ועי"ש תוד"ה בקדש, ועי' צ"ק שביאר הרש"י. וצ"ע וכו' דדריש לענין בשר היוצא - אין זה מסקנא דהתם - צ"ק. דאיכא תנא דלא דריש וכו' לענין יוצא - עי' תמיהת צ"ק וישוב לזה בשלו"ר בחי'. ד"ה לא נצרכא - ונל"פ וכו' כשפיחת את התקרה - פירוש זה וכן פירושים דלקמן הן לחלוק על פירש"י דהכא דדרך גגין חשיב לאו דרך ביאה - תוספ"ק בשלו"ר. א"נ כמי שפירש בקונטרס וכו' שחתך החומה - ברש"י שם איתא "שחתר החומה", אמנם כתב הרש"ש שם שגירסת תוס' דהכא נכונה יותר. ועוד יל"פ דרך משופש - פי' לפרש בסוגיין, וגם זה דלא כפירש"י, וכעי"ז פירש בתוס' לעיל נה: ד"ה שנים. והקשה ה"ר יעקב וכו' - כלומר לאחר שהשוה תוס' סוגיא דהכא ודמנחות בענין הציור ד'דרך משופש' וביארו בכמה אופנים, מקשה דאכתי טעמא בעי אמאי התם חשיב שפיר דרך ביאה והכא מסקינן דאינו דרך הבאה, וע"ע חזו"א. ויש לחלק בין הבאת הדם להבאת גוף האדם - בביאור החילוק עי' מש"כ בחי' הגר"ח הלוי הל' ביאת מקדש ג. כא. בסוף דבריו.

דף פג.

גמ'

והוציאו למזבח והכניסן [פי' בין המזבח לפרוכת] @18מהו - @19אף דגם בשאר פרים הנשרפין איכא הזאת פרוכת מ"מ הך בעיא ודאי רק בפר ושעיר דיוהכ"פ דכתיב בהו ויצא אל המזבח - מנ"ח מצוה קלט. ג. אלא מה ת"ל חטאת חטאת - ברש"י מבואר דהוא ריבוי וכן נקט רש"י לקמן קה: ד"ה להלן, ותוס' שם ד"ה מה נסתפק אי זה היקש או גז"ש. לאו משום דמיבע"ל לגזירה שוה - מסקינן דלר' יהודה פסול רק במזיד ואם כיפר, אבל הרמב"ם פסוהמ"ק ב. טז. פסק דבמזיד אפי' לא כיפר ובשוגג פסק דאם לא כיפר כשר ואם כיפר פסול, והקשה הכס"מ מסוגיין, ועי"ש מהר"י קורקוס ולח"מ, ועי' חי' הרד"ל, קר"א, ח"נ, או"ש, וזבח תודה, ועי' בליקוטי הלכות לענין פסק ההלכה.

תוס'

ד"ה נשרפין - וצ"ע אי מהך דרשא וכו' - וכן נשאר בספק תוס' לעיל מז: סוף ד"ה אלו ואלו, ולקמן קה: תוד"ה מה.

פרק תשיעי - המזבח מקדש

מתני'

המזבח מקדש את הראוי לו - קובץ חקירות ודינים - א) מזבח דהכא היינו החיצון אבל מזבח הפנימי מקדש אפי' שאין ראוי לו - עי' לעיל דף כז:, ועי"ש שטמ"ק ד"ה והאי ובתירוצו השני מפיק לגמ' דהתם מפשטה. ב) באו"ש פסוהמ"ק ג. ג. נסתפק בבמה אם מקדש פסולין, והנה בתוס' לעיל יב. סוף ד"ה אם מפורש לכאורה דאף בבמה אם עלו לא ירדו, ועי"ש בחי' הגרי"ז, ובמנח"א כאן בריש פירקין, וראה עוד מה שציינתי לעיל יב. על התוס' הנ"ל. ג) האם עלה פחות מכזית נמי לא ירד - עי' שלו"ר בחי' על מתני' פד. בשם ספר מקור חכמה, ומסיק שם דדוקא בכזית. ד) איתא ברש"י לעיל פב. במתני' ד"ה ואין הציץ-דאף דעלו לא ירדו מיהו ארצויי לא מרצו לבעלים, ועי' רעק"א דף עג:, ומקור לדין זה דאין מרצה יעוי' בכנסת ראשונים על דף פג' בהערה נו. ד. ה) האחרונים (שפ"א, מקד"ד, חזו"א) דנים האם בעינן לקידוש מזבח דוקא העלן מדעת וכמו כלי שרת שאין מקדשין אלא מדעת (סוכה נ.) או אפי' העלן שלא מדעת או העלן הקוף לא ירדו - עי' מנח"א עמ' כז', וע"ע זרע אברהם סי' כג. כה., ודעת תורת הקודש (ח"א סי' מט. ח.) דמזבח החיצון מקדש אף שלא לדעת, אולם נסתפק במזבח הפנימי שיש עליו גם דין כלי שרת כדאיתא לעיל דף כז: ו) האם בהקטרה דעלו לא ירדו בעינן כל דיני הקטרה כגון מליחת מלח וכדו' [עי' לקמן קט. רש"י ד"ה ת"ל-דכהן נזקק להפך בהן בצינורא] - עי' מקד"ד סי' ד. ג. דמוכח מהמשל"מ דבעינן דיני הקטרה, ועי' מנח"א עמ' ג' דמייתי מינה ראיה דהוי דין הקטרת קרבן. ז) מנחה פסולה שעלתה למזבח האם טעונה הגשה לקרן - בחי' הגרי"ז מנחות ס: הביא דרשת התו"כ דממעט מנחה פסולה מהגשה, והר"ש שם פי' כפשוטו, ותמה הגרי"ז מאי ס"ד שיגישנה, וביאר דבמנחה פסולה שעלתה לא תרד איירי וקמ"ל התו"כ דאין טעונה הגשה [עי"ש היכי משכחת שיהא שייך בה הגשה]. ויתכן שהגרי"ז לשיטתו דלקמן דדין עלו לא ירדו הוא דנעשה לחמו של מזבח, ולמאן דמפרש מדין הקטרת קרבן גמורה יתכן שיוצרך הגשה, ועי' אות הקודמת. ח) אימורין של קרבן ציבור שנפסלו ועלו לראש המזבח האם מותר להעלותן למערכה בשבת - נסתפק בזה החזו"א סי' יט. לא. מההיא דיבמות דף לג: דזר שהקטיר בשבת חייב. אם עלה לא ירד - מרן הגרי"ז דקדק מהרש"י דדין עלו לא ירדו בפסולין אינו מדין הקטרת קרבן אלא קידוש מזבח להקטרה מחודשת דנעשו לחמו של מזבח, ובמנח"א כאן ובח"ב עמ' קעג' האריך להוכיח מכמה מקומות דלכאורה לא משמע כך. וראה באבי עזרי פסוהמ"ק ג. ה. שנקט מצד א' דהוא דין הקטר קרבן ולכן שייך בהו שחוטי חוץ וכדלקמן קח. ומאידך נקט דאינו הקטרה גמורה לשם קרבן אלא דין מסוים שעלו לא ירדו ומשו"ה אינו עובר באיסור דהקרבת פסולין למזבח, עי"ש היטב. ובתורת הקודש ח"א סי' נ. ב. וכן בהערה לא' לכנסת ראשונים גם נקט והעלה דאף בפסולים איכא מצות הקטרת קרבן, וכן נקט גם בנתיבות הקודש לעיל סח., [ועי' מש"כ לעיל לד: על תוד"ה פסול-דיתכן דדבר זה הוא גופיה ספיקא דהגמ' לה"ר אפרים בתוס' שם, והגרי"ז לשיטתו קשיא ליה על ה"ר אפרים]. אם עלה לא ירד - מיהו אסור להעלות פסולין לכתחילה למזבח, ומקור האיסור עי' במקד"ד ריש סי' טז'. שנאמר היא העולה על מוקדה - לקמן ע"ב דרשינן עוד קרא דכל הנוגע במזבח יקדש, ועי' מנח"א בריש פרקין למאי אצטריך ב' קראי, וע"ע חי' רא"ל מאלין סי' כח' ד"ה והנראה בזה. אין בין דברי ר"ג לדברי ר"י אלא הדם והנסכים - בשיטת הרמב"ם האם פסק כר"ג או כר"י: בפיהמ"ש כתב דהלכה כר"י, וכן נקטו בדעתו הלח"מ פסוהמ"ק ג. ג., וכס"מ הל' יד' עי"ש, ובקר"א בסוגיין, אמנם בחי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק יד. ב. נקט והוכיח דהרמב"ם פסק כר"ג עי"ש, ועי' זבח תודה, ומנח"א עמ' ה'.

רש"י

ד"ה המזבח - אפילו דבר פסול - מבואר מלשון רש"י שהמזבח מקדש כשרין אלא דאפי' נמי פסולין, וכ"ה לשונו בפירושו עה"ת שמות כט. לז., ולמאי נפק"מ דמקדש כשרין - עי' בהערה א' לכנסת ראשונים ומנח"א עמ' ג'. ד"ה רבי יהושע - הני תנאי פליגי בפירושא דאת הראוי לו - כתוס' ד"ה המזבח. ד"ה אף - ר"ש ס"ל וכו' ובדם - תיבת 'ובדם' הוקפה בסוגרים, אמנם כן העתיק הרע"ב, ואמת הוא דר"ש מודה בדם כר"ג וכן פירש"י במתני' דף פד. הלן-בין דם וכו' והתם כר"ש אזלה וכן משמע בגמ' שם, ועי' זבח תודה ד"ה והלכתא. ובנסכים הבאין בפ"ע כר"ג - הרמב"ם בפיהמ"ש כתב דר"ש הולך בדעת ר' יהושע, ועי' קר"א.

תוס'

ד"ה המזבח - וכה"ג בחזקת הבתים - וכעי"ז לקמן צג. עי"ש רש"י ד"ה מדמה. ד"ה היא העולה - פי' בקונטרס וכו' וקשה וכו' - עי' צ"ק בתירוץ הרש"י, וע"ע זבח תודה שהאריך לבאר הקראי אליבא דר"ג ור"י.

דף פג:

גמ'

למעוטי קמצין שלא קדשו בכלי - במקד"ד ריש סי' ד' הקשה מאי שנא מקבלה בכלי חול דקי"ל לקמן קח. קיא: לר"ש דלא תרד אף דלא נתקדש הדם בכלי שרת, ומחלק דהדם נתקדש כבר בשחיטה משא"כ הקומץ דלא נתקדשו כלל בכלי. ועי' רש"י במתני' שכתב דקמצים שלא קדשו בכלי לא הובררו לחלק גבוה, וכתב המנח"א עמ' ד' דאף דאיתא במנחות דף ו. דקמיצה כשירה לכו"ע א"א להחזיר לכלי ולחזור ולקמוץ היינו דהקמיצה גרידא פסלה אבל אכתי כ"ז שלא נתקדש בכלי לא נגמרה עבודת הקמיצה ולא הוברר לגבוה, ועע"ש בדעת הרמב"ם, ונפק"מ בין רש"י לרמב"ם אם היה קידוש בכלי אבל היה קידוש פסול. וע"ע במקד"ד הנ"ל ד"ה ובקמצים-שדן למ"ד אין מנחה בבמה אמאי פסלינן בקמצים שלא קדשו בכלי מטעם דאין ראוי למזבח תיפו"ל שאין להם הכשירא במקום אחר. ההוא לאהדורי פוקעין - המקד"ד בסוף סי' ו' חקר האם צריך באהדורי פוקעין כל דיני הקטרה כגון הולכה וזריקה ומלח עי"ש, והגרי"ז פשיטא ליה דליכא דיני מעשה הקטרה לפי דהקטרת הקרבן שלהם כבר נגמרה והוא דין חדש דחובת חזרה גרידא, ועי' בזה מה שציינתי לקמן קח: על תוד"ה לא נחלקו, וע"ע מנח"א עמ' סו'. ובענין אם יש דין אהדורי פוקעין גם בפסולין - הוא פלוגתת רש"י ותוס' כנגד הרמב"ם בביאור מתני' לקמן פו. דכולן שפקעו מע"ג המזבח לא יחזיר, ועי' בזה מנח"א עמ' סו'. ור' יהושע וכו' ההוא מבע"ל מאי טעמא קאמר וכו' - עי' טה"ק מה נצרך ר"י לטעמא. עולת העוף פסולה איכא ביניהו - לר"י הגלילי דממעט עוף לכאורה הוא דלא כמתני' פרק חטאת העוף דף סו: סח. דכולן שנפסלו אין מטמאין בבית הבליעה, ובתוס' סו. ד"ה מלק תלי לה בדינא דאם עלו לא ירדו, ועי' חי' הגרי"ז שחקר בזה אי אהני לר"י הגלילי עכ"פ דלא ליטמא בבית הבליעה, וע"ע הערה ט' לכנסת ראשונים.

תוס'

ד"ה הנסכין - אלא כלומר כשירין מפסול עצמן - עי' ריב"א בשטמ"ק בע"א. ד"ה למעוטי - למעוטי קטורת הא תנא ליה סיפא - מתני' פה: @18וכן רובע ונרבע קתני בסיפא - @19מתני' פד. ד"ה למעוטי קמצים - אליבא דר"ש קאי דאמר לקמן בנשפך דמה דלא ירד - תוס' לקמן פד: (בסוף הדיבור המתחיל בע"א) כתבו דשמא לר"ש אם נשפך הדם קודם קבלה מודה דירדו, והקשה טה"ק דא"כ קמצים שלא קדשו בכלי דמו ממש לנשפך הדם קודם קבלה דחשיב אין פסולו בקדש ומה אצטריך לטעם דאין ראוי למזבח, ועי' בזה מנח"א עמ' יג'. דהא שמעינן לר"ש בהקומץ רבה - הובא נמי לעיל דף יא. ודף כה. בתחילת העמוד. וצ"ל ע"כ דהכא אליבא דרבנן נקט - עי' מנח"א עמ' ח' שהאריך לדון אליבא דר' יהודה דנשפך הדם עלו ירדו דאין פסולו בקדש ה"נ פשיטא דקמצים שלא קידשן בכלי ירדו ומה צריך לטעם דלא הובררו לגבוה ולא חזו למזבח. ולר"ש משכח"ל וכו' כגון לבונה קודם קמיצת הסולת - הקשה הרעק"א דא"כ מאי קאמר הגמ' הנך לא מיחסרו מעשה בגופייהו הא לבונה נמי לא מיחסרא מעשה, ועי' בזה טה"ק עול"ש שפ"א ומנח"א עמ' טו', ובשטמ"ק מכח קושיא זו דחה תירוץ זה ופי' בע"א אליבא דר"ש מאי ממעט. שהלבונה ניתרת בקמיצת הסולת - עי' לעיל מג. תוד"ה והלבונה, ומש"כ שם. ועוד נראה דההיא דעולא ככו"ע - פי' אפי' כר' יהודה, וכן דעת השטמ"ק. *(כללא דמילתא אות א'\א'). אע"ג דמייתי דומה לדומה - פי' יש לדחות לעולם כרבנן ומייתי מדעולא דדמי טפי דתרוייהו מחוסרין מעשה שהיה אפשר לעשותו משא"כ נשפך הדם. ולא דמי לנשפך דמה כיון דאיכא זריקת דמה - עי' במנח"א עמ' טז' שכתב ב' ביאורים בזה, וע"ע עול"ש. וה"ה דהומ"ל דלר"ש פשיטא - משמע דמפרש מילתא דר"ז לקמן 'אף אנן תנינא' דהוי קושיא דמאי קמ"ל מתני' הוא, ודלא כדמשמע מתוס' שם פה. ד"ה ומאי. ד"ה ההוא (בסוף הדיבור) - אבל נפלו לארץ אפי' עיכולי עולה אי אתה מחזיר - עי' קושית פני"מ, ועי' לש"ז בשלו"ר, ומנח"א עמ' כא'. ד"ה מה עולה - וצריך לדקדק וכו' - עי' תירוץ פני"מ ועול"ש.

דף פד.

גמ'

נסכים הבאין בפ"ע לדברי כולן ירדו - לכאורה לשמואל (לקמן צא:) דהמתנדב יין מזלפו ע"ג האישים א"כ אף לר' יהושע לא ירדו דהא חזו לאישים - עי' רש"ש, עול"ש, ושפ"א. נסכים הבאין עם הזבח וכו' דקא מקרב להו למחר וליומא אוחרא - שיטות הראשונים בזה ציינתי לעיל מד: סד"א הואיל וכו' כנסכים הבאין בפ"ע דמו ומודי ר"ש דלא ירדו קמ"ל - הנה החידוש הכא טפי דאף דבמתני' לעיל מג. סבר ר"ש דאף נסכים הבאין עם הבהמה אין בהם פיגול [עי"ש תוס' בסוף העמוד] דחשיב שאין לו מתירין מ"מ הכא לא חשיב ליה כנסכים הבאין בפ"ע לענין עלו לא ירדו, ושו"ר בזה תוספ"ק בשלו"ר עי"ש.

מתני'

ר"י אומר וכו' ויצא דמה חוץ לקלעים - הקשה מרן הגרי"ז (בחי' לעיל כז:) למש"כ תוס' לקמן פז: (בסוף הדיבור המתחיל בע"א) דלכו"ע אם זרק דם פסול על המזבח לא יקנחנו א"כ יצא דמה לא ליהוי כנשפך הדם כיון דדיעבד אם נזרק לא יקנחנו אף לר"י, ועי' מה שביאר שם בשם הגר"ח, [והוא בחי' הגר"ח פסוהמ"ק פי"ד] דכתב לדעת הרמב"ם דביצא דמה לר"י רק האימורין ירדו אבל הדם עצמו לא ירד, ועי' חי' הגרי"ז מנחות ו: שכתב דכן דעת תוס' שם, והוא דלא כתוס' לקמן קח. ד"ה שחיטת, ועי' מנח"א עמ' ח' שהאריך בזה. ר"י אומר וכו' ר"ש אומר וכו' - בביאור פלוגתת ר"י ור"ש - עי' מש"כ בחי' רא"ל מאלין סי' כח'. כשם שאם עלו לא ירדו וכו' - עי' שפ"א מאי אתי למימר בהאי 'כשם', ועי' נתיבות הקודש. כך אם ירדו לא יעלו - מרן הגרי"ז נסתפק האם כשירדו פקע מהן קידוש המזבח או דנשארו בקדושת מזבח רק דכל הקידוש הוא על מציאות דלא ירדו ממזבח, ועי' מנח"א עמ' כז' שכתב נפק"מ בזה והאריך בראיות. עולה שעלתה חיה לראה"מ תרד - עי' חיבת הקדש בשלו"ר אם תרד מדאוריתא או מדרבנן [ותליא במה שכתבתי על תוס' ריש דף נח.]. וראה עוד בהעמק דבר בראשית כב. ט. טעם להא שאברהם אבינו העלה את יצחק חי ע"ג המזבח. [ולפי מש"כ תוס' ריש נח. הטעם דשמא תרביץ גללים נראה פשוט דהכא לא שייך ה"ט]. שחטה בראה"מ יפשיט וינתחה במקומה - מפירש"י משמע דאמנם שרי לעשות כן אבל רשאי להורידה אבל דעת הרמב"ם דאסור להורידה משם - זבח תודה (פה. ד"ה יפשיט), וע"ע קר"א ושפ"א.

גמ'

יכול שאני מרבה וכו' ויוצא דופן - לא נקטה הברייתא בעלי מומין כבמתני' לפי דר"ש דקאמר זאת בברייתא ס"ל כר"ע דמכשר בע"מ כדאיתא בתוספתא - קר"א. ת"ל תורת העולה רובה תורה אחת לכל העולין – עי' מנחות כו: בתוס' ד"ה תורת, ובמליו"ט שם.

רש"י

ד"ה מנחה הבאה - דאפשר לעשות כן כדלקמן - מה שנסמן דף צא: הוא צ"ב, ויותר נראה כוונת רש"י כדלקמן בסמוך דאמר רבא מתנדב וכו'. ד"ה נסכים – ומנחתם יתירי דכתיבי בקרבנות החג – עי' מש"כ על רש"י לעיל ח. ד"ה ההוא. במתני' ד"ה הלן - בין דם וכו' - עי' זבח תודה שדן מ"ש לן בדם מנשפך הדם לר"י דהא לן נמי לא חזי לזריקה, ורוצה לפרש דמיירי דלבסוף נזרק בפסול הדם שלן, אכן כתב דלדעת הרמב"ם משמע דאפי' לא זרק לבסוף, וע"ע מנח"א עמ' טז'. ד"ה זאת היא - ומסתבר דהני ממעט שפסולן לפני זריקה - בתוד"ה פרט פירש דר"י מרבה הני דמשכח"ל הכשירא במקום אחר והנך ג' לא משכח"ל כדאיתא בגמ', וצ"ב מה נצרך רש"י לטעם דפסולן לפני זריקה - עי' טה"ק, ועי' לש"ז על תוס' ע"ב ד"ה הגה"ה יוצא (הובא שם בשלו"ר בחי').

תוס'

ד"ה וחוץ למקומו - ור"ת גורס וכו' ומיהו בזה לא הועיל כלום - עי' בתוס' מנחות שם, וע"ע תוס' נדה מ: ד"ה חוץ למקומו שתירץ בע"א קושיא זו, וע"ע מרומי שדה. וליכא מעילה באימורין קודם זריקה - מתני' מעילה ז: ולקמן פה: ולכך תרד דהא חסירה זריקה החשובה - עי' ביאור עול"ש דדברי תוס' הכא אליבא דר' יהודה דנשפך דמה וליכא זריקת דם תרד עי"ש. אבל חול"ז לא ירד משום דמרצה לפיגולו - עי' תוס' מנחות דף עט. שביאר דאף דחולמ"ק איתקש בעלמא לחול"ז מיהו הכא שאני ודוקא חול"ז לא ירד, ועי' פני"מ ועול"ש. וצ"ע אי מצי למימר דגבי תודה וכו' - יש לעיין אי דוקא נקט תודה או דה"ה חישב בחטאת לאוכלה חוץ לירושלים, ועי' ברה"ז. בסוף הדיבור - כיון דזה המקום ראוי לקק"ל לאכילת שלמים - הצ"ק הקשה א"כ אמאי אצטריך לקמן בגמ' למימר חולמ"ק הואיל ואיתקש לחול"ז ולא קאמר הואיל וראוי לקק"ל לאכילת שלמים, ועי' ח"נ ועול"ש. ד"ה כל - שנתקדש בכלי - פליג אפירש"י, ועי' בתוס' לעיל סח: ד"ה אמר ובשטמ"ק שם שהקשו לפירש"י, ועי"ש בחי' הגרי"ז דמישבו, וביאור דבריו והרחבה בזה עי"ש במנח"א וכאן עמ' כב'. ד"ה זאת - וא"ת הא ר"י סבר וכו' רצפה מקדשת - עי' תוס' לעיל יד. ד"ה הג"ה ולקמן פז. ד"ה כבש, ובמצפ"א כאן שכתב דפליגי התוס', ועי' מנח"א עמ' כט', וע"ע מה שציינתי על תוס' פז. והיכי משכח"ל פסול בפיגול ונותר וטמא - לגירסא שלפנינו עי' ביאור הקושיא במנח"א עמ' כט', ולגירסת צ"ק (ש"נ כט' ל') קושית תוס' היא כעין התוס' לעיל יד. ד"ה פרט - רובע ונרבע ל"צ מיעוטא לר"י - דשקולין הן כנשפך הדם - עי' שטמ"ק, ועי' תוס' נדה מ. ד"ה זאת, ועי' טה"ק. וי"ל וכו' ריבה חטאת ששחטה בדרום - הקשה הח"נ א"כ ה"ה נכנס דמה לפנים לר"י תרד עי"ש. ואע"ג דקרא ללאו שמעינן נמי דאם עלתה תרד - דכתיב אשר יהיה בו מום כל דבר רע, ובעלי מומין אם עלו לא ירדו - צ"ק. א"נ וכו' כעין שחיטת חוץ היא - וכ"כ תוס' לעיל סח: ד"ה אמר, וע"ע שטמ"ק. ד"ה הניתנין - הניתנין למטה שנתנן למעלה ולא פליג ר"י - פי' ואף דהוי כנשפך הדם מ"מ ר"י לטעמיה דשלבמ"ק כמקומו דמי כדלקמיה בתוס', ועי' מש"כ לקמן ע"ב על תוד"ה הגה"ה. בא"ד (פד:) - כי פליגי אליבא דר"ש - בביאור סברות פלוגתתם בק"ק ששחטן בדרום - עי' חי' רא"ל מאלין סי' כח'. ומיהו צ"ע וכו' בשנשפך הדם ונאבד קודם קבלה לא יאמר ר"ש לא ירדו - א) לא כן דעת תוס' לעיל סח: סוף ד"ה אמר, וכתב טה"ק דאף רש"י בנדה לא ס"ל הכי, אמנם כתוס' דהכא סבר התוס' בנדה מ: ד"ה והניתנין. ב) הקשה רעק"א דדברי תוס' תמוהין מדאיתא לקמן קח. קיא: קבלה בכלי חול איכא ביניהו-והא כה"ג הוי כנשפך הדם קודם קבלה ואפ"ה מוכח שם דלא תרד לר"ש, ועי' מה שתירץ באחיעזר יו"ד כט. ד., ועי' טה"ק, ומנח"א כאן עמ' יד'. [ועי' מש"כ לקמן קיא: בשם החזו"א דמשמע מיניה דקבלה בכלי חול עדיף מנשפך הדם בלא קבלה, וכעי"ז כתב בתורת הקודש ח"ג סי' לב' והוכיח דהוי מעשה קבלה רק דהוי חיסרון בקידוש הדם]. ג) ע"ע מש"כ על ריש תוס' פג: ד"ה למעוטי קמצים. אלא בשנשפך מן הכלי ונאבד אחר קבלה - המנח"א ח"ב עמ' יד' הוכיח מכאן דקבלה הוי עבודה בכל הקרבן, דאי רק עבודה בדם מה נפק"מ לגבי אימורין אם כבר נעשית העבודה בדם עי"ש. ולעיל מוקמינן לה בגמ' במיצוי ולא במליקה - עי' מה שביאר במנח"א עמ' ל'. ומיהו יש לדמות פסול מיצוי לפסול שחיטה יותר מלקבלה - עי' מנח"א עמ' לא'.

דף פד:

תוס'

ד"ה ומוציא - והתם וכו' פי' בקונטרס דל"ג בהוייתן הן קדושים ולפי"מ שפירשתי ניחא - פי' התם מצרכינן תרי קראי ליוצא דופן בקדשים, חד ליוצא דופן והדר הקדישו וחד דהקדישו והדר הוי יוצא דופן, ופירש"י דל"ג וקסבר בהוייתן וכו' דכ"ש למ"ד משעת יצירתן דאצטריך למעוטי, ומפרש צ"ק ופני"מ דר"ל תוס' דלפי מה שפירשתי ניחא דקמ"ל חידוש גם למ"ד בהוייתן דאפ"ה חשיב קדם הקדשן לפסולן כמש"כ תוס' לעיל דקדישי אגב אימן, אבל לגירסת שטמ"ק עפ"י תוס' בנדה מתרץ תוס' האי גירסא בע"א ומאי דניחא לפי"מ שפירשתי היינו דאין לגרוס קסבר במעי אמן קדושים כדלקמן. וי"ל דמקדישן בבטן קדושת הפה - צ"ע דסו"ס הרי קדם פסולן להקדשן - עי' עול"ש. ובעיקר האי דינא אי מהני קדושת פה בעובר - לכאורה תליא בתירוצי השטמ"ק לעיל יב. ד"ה לילה לקדושה. ומפרש טעמא משום דרובא בר הקדש הוא - הוא בחולין שם עז: ועי"ש תוד"ה רובא. וקשיא לר"ת אי סבר ולדות קדשים ממעי אמן קדושין וכו' - כהאי צד מפרש ומתרץ תוס' לקמן קיד. סוף ד"ה וקסבר. ד"ה הגה"ה יוצא - וא"ת מה"ט נמי ליתכשר יוצא בדם - רש"י תירץ זה - עי' לש"ז (שלו"ר בחי'). וראה עוד מש"כ לתרץ בתוס' מנחות ו: ד"ה שהרי, וביארו דבריו שם הברה"ז והצ"ק. וי"ל דהכשר דם חמור ולא ילפי' מבמה - ביאור בזה עי' בדב"א ח"ג א. לד. הא לא מצינו פסול עמוד השחר בדם כלל - עי' מה שהקשה באבן האזל מעשה"ק ד. א. [והוא לשיטתו דשירים נשפכין ליסוד אף בלילה, ועי' מש"כ לעיל לח: דהוא פלוגתא דרבוותא]. ולהכי נמי לא כייל להו דילמא - צ"ל דלימא - דבנ"ח. ומיהו אשכחן וכו' לפי שכ"א כשר בחבירו - פי' ניתנין למעלה שנתנן למטה שכן מצינו דמים כשירים למטה וכו' - צ"ק, וצ"ע דלעיל ע"א בתוד"ה הניתנין פי' משום דר' יהודה לטעמיה דס"ל שלבמ"ק כמקומו דמי, ועי' לעיל כז: תוד"ה לאו ומש"כ שם דלתירוץ קמא דהתם ס"ל דר"י קסבר שלבמ"ק לאו כמקומו דמי, ואולי תוס' דהכא מכוון להאי תירוצא. ומיהו קשה וכו' ומאי קושיא הא האי תנא גופיה וכו' - פי' ברייתא דמנין ליוצא וכו' דמקשה מינה התם ר"י היא דהוא גופיה לא יליף עבודות דם מהכשירא דבמה, ומליקה עבודת דם היא. וי"ל דלעיל פירשתי [סח. ד"ה מלק, סח: ד"ה אמר], @18דההיא סוגיא כר"ש וכו' - @19פי' ומייתי ברייתא דר"י דמינה נשמע לר"ש כדמפרש לקמיה, וכעי"ז בתוס' לעיל סח: ד"ה וכ"ת. מיהו לעיל פסלינן וכו' גבי פלוגתא דריה"ג ור"ע וכו' - עי' תוס' לעיל ריש כה. ומיהו קשה לר"י וכו' דנילף מיוצא דאימורים וכו' - עי' תירוץ שטמ"ק, ועי' קר"א.

דף פה.

גמ'

אימורי קק"ל שהעלן לפני זריקת דמן לא ירדו - א) האם אתיא כר"ש או כר"י - עי' תוס' לעיל פג: ד"ה למעוטי ושטמ"ק כאן. *(כללא דמילתא אות א'\א'). ב) כתב הכס"מ פסוהמ"ק ג. יב. דלא ירדו דוקא אם נזרק אח"כ הדם, ובזבח תודה דן בדבריו ונוטה לחלוק עליו, ובאמת לשון רש"י במעילה ז: ד"ה האמר וכן רגמ"ה שם הוא ככס"מ, ועי' אחיעזר יו"ד סי' כו' ס"ק ב. יג. ומנח"א עמ' יז'. *(כללא דמילתא אות א'\ב'). אמר ר"ז אף אנן נמי תנינא - מלשון תוס' ד"ה ומאי שכתב "ותיהוי סייעתא לעולא" משמע דנידון הגמ' אי איכא לסיועא לעולא, אמנם עי' מש"כ לעיל על תוס' פג: סוף ד"ה למעוטי דמשמע דמפרש דאף אנן נמי תנינא הוא קושיא, וכן מפרש הרד"ל כל הסוגיא בדרך קושיא ותירוץ, ולפי"ז יש לתרץ קושית המפרשים (צ"ק, קר"א) על הרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב דפירשו מתני' בדוקין שבעין ואליבא דר"ע והא למאי דקי"ל כעולא א"צ לזה, והיינו שהם מפרשים סוגיין לאתויי סייעתא לעולא ממתני' אבל לפי"ד שהוא קושיא א"ש. תרגמא אקדשי קדשים - עי' חי' הגרי"ז שביאר החילוק שבין זריקה המתרת אימורין דקדשי קדשים ודקדשים קלים, וע"ע מנח"א עמ' טו'. אחיין פשיטא - עי' מצפ"א שהק' דילמא קמ"ל שאסור לשחוט בראש המזבח וכדאיתא בתוס' לעיל ריש נח., וע"ע מנח"א (עמ' מה') מה שהקשה לשיטת הר"מ. בדוקין בעין ואליבא דר"ע - הקשה הגרי"ז מה חידוש בזה האיכא איסור לשחוט בע"מ ומה שייך ע"ז קידוש מזבח ואינו כהקטרת פסולין דנעשה לחמו של מזבח. ונתח אותה וכו' אותה כשרה ולא פסולה - עי' מנח"א עמ' מז' מאי ס"ד דפסולה בעי הפשט וניתוח. ולמ"ד אין הפשט וניתוח בראש המזבח - עי' בש"נ אות ז' גירסת השטמ"ק בביאור פלוגתתם, ובחי' הגרי"ז לקמן פז. ביאר זאת משמיה דהגר"ח, ועי' מנח"א עמ' מו', וע"ע נתיבות הקודש בביאור הפלוגתא. כגון שהיתה לו שעת הכושר ונפסלה - במנח"א עמ' מח' דן באיזה פסול מיירי, דביוצא ליכא למימר דהא איירי בשחטו על המזבח, ולינה נמי ליכא למ"ד אין לינה מועלת בראה"מ (לקמן פז.), ובטומאה האיכא ריצוי ציץ עי"ש. וראב"ש היא דאמר כיון שנזרק הדם וכו' - בביאור הדמיון דפלוגתא דהתם לסוגיין יעוי' בחי' רא"ל מאלין סי' כט', ובמנח"א עמ' מח' משמיה דהגר"ח. היכי נעביד נקרבינהו בפרתייהו הקריבהו נא לפחתך - בספר רנת יצחק (ויקרא א. ט.) הביא שהקשה הגרי"ד זצ"ל למה לגמ' לטעם דהקריבהו לפתחך ולא אמר משום דמבטל מצות הדחה, ותירץ דעדיף לבטל מצות הדחה מלבטל כל דין הקטרה ע"י שיורידנו, לכך הוצרך לומר דא"א להקריבן בלי הדחה משום הקריבהו לפתחך. ובספר הנ"ל דן לישב באופ"א דבפסולין ליכא כלל מצות הדחה, דקרבן פסול כל הקרבתו רק מדין עלו לא ירדו הלכך הדין הדחה הוא רק משום הקריבהו לפחתך, [בעיקר הדבר האם הקטרת פסולין הוא מדין הקטרת קרבן - עי' מש"כ בריש פירקין בגמ' ד"ה אם עלה].

רש"י

ד"ה מיקטל קטליה - לא שייכא שחיטה בפנים כלל - וכן הוא לשון רש"י לעיל סט. ד"ה הא נמי "ושחיטה בפנים בעוף לא שייכא", וצ"ע אמאי לא שייכא שחיטת חולין בפנים, ועי' קר"א לעיל סט., ומה שביאר בזה במנח"א כאן עמ' מג'. אבל שחיטת לילה שחיטה היא בחולין וכו' - עי' טה"ק בביאור הרש"י, וע"ע אתוון דאוריתא סי' א' ד"ה עוד אני חוזר. ד"ה סיפא - לא צריך לאחותה - הרמב"ם פליג דאסור להורידה כמש"כ במתני' לעיל פד. ד"ה אין הפשט - לאו אורח ארעא להפשיט שם - צ"ע לשיטת הרמב"ם דבכשירין יש איסור להורידן וצריך להפשיט ולנתח שם מה אכפת לן דלאו אורח ארעא האיכא איסורא - עי' קר"א ועי' מנח"א עמ' מו'.

תוס'

ד"ה לא תהא - וי"ל דהכא קאמר אפי' לר"י - וכן פירש"י סוף פד:, ולפי"ז נמצא דר' יוחנן דלא כזעירי דהתם דתלי להא בפלוגתת ר"ש ור"י אלא יפרש כאוקימתא בתרייתא דשם, ועי' מנח"א עמ' לד' בביאור פלוגתת ר' יוחנן וזעירי, ועי' צ"ק שתמה מתוס' לקמן קח. וע"ע בזה עול"ש, ותוספ"ק, ולש"ז בשלו"ר. וכ"ת דההיא כר"ש דל"ל האי טעמא - צ"ב היכן מוכח דר"ש ל"ל האי טעמא - עי' שלו"ר בחי' ועול"ש. ד"ה מיקטל קטליה - תוס' מפרש החילוק דלא כפירש"י - עי' גירסת שטמ"ק בש"נ אות ל', ועי"ש ובפני"מ מאי קשיא לפירש"י. ד"ה ומאי קמ"ל - תימה וכו' - עי' ראמ"ה בגמ' בתירוץ קושיא זו. ומפרש ה"ר חיים וכו' והכי פירושא וכו' בכשרין מאי קמ"ל - עי' תוספ"ק בשלו"ר לפי' זה מאי משני הב"ע כגון שהיתה לה שעת הכושר.

דף פה:

גמ'

ואנן וכו' מילתא דאתו בה לידי תקלה - עי' מצפ"א. שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבילה - אמאי א"א לשורפן מיד ולא יהא בהן תקלה - עי' ש"נ אות ט', וע"ע שפ"א וח"נ. אימורי קק"ל שהעלן לפני זריקה וכו' לא ירדו ואין בהן מעילה - צ"ב כיון שקדשן מזבח ונעשו לחמו אמאי ליכא בהן מעילה - עי' מה שביאר בזרע אברהם סי' כג' אות כה' והלאה, וע"ע כעי"ז בתוס' לקמן פז. ד"ה לא נהנין ומש"כ שם. לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין - עי' לעיל לה: תוד"ה אלא ומש"כ שם. ומודה ר"ע בעולת נקבה דכשקדם מומה להקדשה דמיא - עי' מש"כ בזה לעיל לה: ואבע"א מאי דוחה כלאחר יד - הזבח תודה נסתפק האם ר' חנינא קאי אכל מומין או רק על דוקין שבעין אליבא דר"ע, והשפ"א נוטה דקאי אף אכל שלא היה פסולן בקדש עי"ש, אבל בחי' הגרז"ס נקט דקאי רק אדוקין שבעין. אמר עולא וכו' אבל משלה בהן האור יעלו - א) בגדר משילת האור, והאם דינא דירדו יעלו הוא משום קידוש המזבח דנעשה לחמו של מזבח או דהוא דין בפ"ע - עי' בחי' הגר"ח עהר"מ פסוהמ"ק ג. ח., וע"ע חי' הגרי"ז כאן ולעיל בסוגיא מג., ועי' חי' הגר"ח עהש"ס סי' נג' וסי' של'. ב) האם חייב להעלותן כשמשלה האור או רק אם ירצה - תליא בתירוצי תוס' לקמן פו. ד"ה וכולן. ג) מסקינן לעיל מג: דמשילת האור מפקעת איסור פיגול נותר וטמא, והאם פקע האיסור לגמרי ולכל דבר - עי' רש"י מג: ד"ה פקע איסורן ומש"כ שם. ולענין דם - כתב תוס' ריש מג. דשמא לא שייך פקע פיגולו כי אם גבי הקטרה דנעשה לחמו של מזבח. ד) בג' דברים שלדעת ר"י במתני' פד. עלו ירדו - נסתפק המשל"מ פסוהמ"ק ג. ו. במשילת האור, והוכיח מתוס' בסוף מסכתין שאם עלו ומשלה האור לא ירדו אבל אם ירדו לא יעלו - עי' בליקוטים פד. ועי"ש מש"כ הרעק"א, וע"ע קר"א, וטה"ק על רש"י לקמן קט., ומנח"א עמ' נא'. *(כללא דמילתא אות ב'). ה) המקד"ד סי' ו' (ד"ה ובעיקר בכל הפסולים) דן נהי דפקע הפסול ע"י משילת האור מ"מ אמאי יעלו ליהוו דחויין ואין בידו לתקן הפסול ולהעלות פסול למזבח שתמשול בו האור. מאן דמתני ארישא אבל אסיפא לאו בני הקטרה נינהו - ביאור החילוק שבין משילת האור בפסולין לבין גידין ועצמות - עי' בחי' הגר"ח עהש"ס סי' נג' וסי' של', וע"ע מנח"א עמ' נג'.

מתני'

ואלו אם עלו ירדו וכו' והקטורת - עי' לעיל כז:, ועי' שטמ"ק כאן. הצמר שבראשי כבשים - המשנה לא נקטה עור הראש אף דלכאורה אין בו הפשט כדפירש"י וכל קריבתו מדין מחוברין כמש"כ הגרי"ז - עי' בזה מנח"א עמ' נד'. והקרנים וכו' בזמן שהם מחוברים יעלו - איתא במדרש והביאו רש"י בשמות יט. יג. דהקרנים של האיל שהקריב אברהם תמורת יצחק הניחם לשופרות והוא השופר שנשמע במעמד הר סיני, והרמב"ן שם תמה מדוע לא הקריבם יחד עם האיל לעולה כדאיתא בסוגיין, וע"ע מש"כ בישוב הקושיא באור החיים ויקרא א. ט. בזמן שהם מחוברים יעלו וכו' פירשו לא יעלו - א) האם הוא מצוה להעלות ולהקטיר עצמות מחוברין או היתר ורשות בעלמא - עי' שפ"א על רש"י לקמן ריש פו., ועי' מנח"א עמ' נח'. ב) בגדר מחוברים יעלו האם נחשבים כחלק מהקרבן או ודאי אינם מן ההקרבה אלא דין טפילות בעלמא דכל זמן שמחוברין יעלו - עי' הערה נט' לכנסת ראשונים, ובספרו תורת הקודש ח"א סי' כה. ב. נקט דאינו מתורת הקטרה אלא גזיה"כ בעלמא, אולם בבנין שלמה (ח"ב קדשים סי' ו') משמע קצת דהוא דין הקטרה גמורה בעודם מחוברים, וכ"מ במנחת ברוך סי' פה'. ג) במקד"ד סי' ה. ג. דן בעצמות הראויין לאכילה כגון ראשי כנפים וסחוסין (פסחים פד.) האם נידונין כבשר או כעצמות. ד) עוד דן שם בעצמות שיש בהן מוח כשפירשו דלא יעלו האם צריך לשבור העצמות ולהעלות הבשר למזבח, ובשפ"א (פו. על רש"י ד"ה מה אשם) פשיטא ליה דפירשו לא יעלו אפי' המוח שבהן. ה) כתב מרן רי"ז הלוי הל' מעשה"ק דהאימורין אין בהם דין בשר, הלכך גם העצמות שבהם כגון חוליות שבאליה יש להם דין הקטרה גמורה ואם פירשו יעלו, וע"ע בזה מנח"א עמ' קסה'.

רש"י

ד"ה הואיל - משום הקריבהו נא לפתחך - עי' לעיל לה: תוד"ה אלא, ומש"כ שם. ד"ה משלה בהן האור - כל דהו - עי' מש"כ על רש"י ריש מג:, וע"ע טה"ק כאן. ד"ה פירשו - אליבא דרבי ומוקמינן מתני' אליביה - תוס' ריש פו. פליג, ועי' קר"א מה הכרח דרש"י לפרש זאת כאן, וע"ע זבח תודה ד"ה והלכה כרבי. במתני' ד"ה הצמר - ובהדי עצמות וגידין קתני לה וכמשפטן - עי' טה"ק מה ר"ל בתיבת 'וכמשפטן'.

תוס'

ד"ה והוא - ולכאורה לא קאי אמתני' דהתם [דף יד.] @18אלא אברייתא @19[דף טו:]. ובלא"ה קשה דהא בכלל קתני - פי' הא דקתני 'זה הכלל'. ובקונטרס הגיה שם - עי"ש דף טז. ברש"י ד"ה לאתויי וד"ה השוחטן. ד"ה ומותר - ולחם הפנים וכו' - עי' עול"ש מאי קשיא להו מלחם הפנים והיכן מצינו שאיקרי מנחה.

דף פו.

גמ'

ועשית עולותיך הבשר והדם וכו' עיכולי עולה אתה מחזיר וכו' - לעיל סב: דרשי' מהאי קרא דרשא אחרת, ועי' יפ"ע לקמן קט. על סוף תוד"ה כמאן (המתחיל קח:). אתאי זריקה ושרתינהו - עי' כללא דמילתא אות ג'. פירשו קודם זריקה וכו' שריתינהו אפי' למיעבד מינייהו קתא דסכיני - במקד"ד סי' כג. ג. (סוף ד"ה אמרינן ביומא) חקר אי שרי נמי לאוכלן [כגון לציקי קדירה דחולין דף עז:], דהאם כיון שהיה דינן להקטרה האם נשתיר בהו לאו דכל שהוא בכליל איכא ל"ת על אכילתו, ועי"ש הערת מנחת מרדכי ט'. אימא ושל עולה פירשו לפני זריקה וכו' - בדעת פסק הרמב"ם להלכה (מעילה ב. יב.) פירשו ברה"ז ושאר מפרשים דפסק כרבה וכדמסקינן השתא אליביה, ועי' זבח תודה אמאי לא פסק כר"א, אמנם הכס"מ נסתפק בכונת הרמב"ם, ועי' אבן האזל שם. ופליגא דר"א וכו' פירשו לפני זריקה וכו' לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין - עי' מנח"א עמ' סה' שביאר היטב טעמו וסברתו.

מתני'

וכן גחלת שפקעה מע"ג המזבח לא יחזיר - ברש"י מעילה דף ט: פי' דמיירי בגחלת דעצים, דאילו דאימורים חייב להחזירה דלא נגמרה מצותה עד תרומת הדשן, ותוס' כאן ריש ע"ב פליג ודו"ק, ועי' מנח"א עמ' ע'. כשם שהמזבח מקדש וכו' כך הכבש מקדש - האם יסוד המזבח מקדש דעלו לא ירדו - עי' מש"כ על תוס' לקמן פז: ד"ה עולת העוף שנחלקו בזה אחרונים.

גמ'

אי דלית בהו ממש אפי' קודם חצות נמי לא - דאין לומר דחזי לתרומת הדשן דהא פקע מעל המזבח - עי' שטמ"ק, אמנם עי' בשטמ"ק (בש"נ אות יז') דמשמע דפי' בע"א.

רש"י

ד"ה יכול לחלוץ - מצוה מוטלת עליו - משמע דקמ"ל מ'והקטיר' דא"צ לחלוץ אבל שרי, אמנם לרמב"ם מעשה"ק פ"ו אסור לחלוץ - עי' שפ"א. ד"ה ואפילו פירשו - נראה בעיני שחסר מן הגירסא - כוונתו דאפילו פירשו הוא פיסקא וכמבואר מתוד"ה לא שנו וכמש"כ בש"נ אות ד' ואות י', והדר מפרש רש"י הגירסא שלפנינו דאתי להקשות אמימרא דר' זירא ומשני רבה דלא כדקאמר ר"ז אלא ה"ק וכו'. וכן משמע שיטת הר"מ מעילה ב. יב. שכתב מימרא דרבה ולא דר"ז ש"מ דאידחי ר"ז - ח"נ. ד"ה לא שנו - דקאמר פירשו ירדו וכו' - ממשיך לבאר לגירסא זו דהכל קאי על הפיסקא דפירשו ירדו. ד"ה למיעבד קתא דסכיני - למאי דקיימי והיינו הנאת כהנים - מבואר מדבריו שהעצמות שפירשו הוו לכהנים כעור העולה, ועי' בחי' הגרי"ז לקמן ריש קג: שמסתפק בקרנים וטלפים [ועי' ר"ה כח. רש"י ד"ה של עולה]. ד"ה מה אשם - לא שייך נותר אלא במידי דבר אכילה - עי' לקמן קד: [וברש"י שם ד"ה בבשר, ומש"כ שם], אמנם שם מספקא בגמ' בפרים ושעירים הנשרפים אי אית בהו נותר אע"ג דלאו בני אכילה נינהו, וע"ע שפ"א על דברי רש"י דהכא. ד"ה פירשו - עי' כללא דמילתא אות ד'. שם - דבהדי בשר אישתרו בזריקה לכהנים - אי בעינן דהעצמות יהיו ביחד עם הבשר בזמן זריקת דם האשם - דעת מהר"י קורקוס בשיטת הרמב"ם (מעילה ב. יב.) ורש"י דדוקא צריכין להיות מחוברין, ואם פירשו נשארו באיסורן, אבל הכס"מ וקר"א וחזו"א דלעולם הותרו העצמות, וכ"כ החזו"א בביאור רש"י כאן. *(כללא דמילתא אות ה'). במתני' ד"ה וכולן - בין פסולין וכו' בין עצמות וגידין שהעלן מחובר ועכלתן האש - א) מאי דנקט רש"י שהעלן מחובר לפי דלשיטתו מתני' רבי היא דבכל גווני עצמות וגידין לא יעלו ואם עלו ירדו, וא"כ פשיטא דלא יחזיר פוקעין, ולכן פי' דמיירי מחוברין דעולין עם הבשר - עי' טה"ק וקר"א שהאריכו לבאר, וכן במקד"ד סי' ו' ד"ה ובעיכולי. ב) הקשה הקר"א לפירש"י דאף אפסולין קאי מתני' מה חידש עולא לעיל דמהני משילת האור בפסולין הא מוכח כן ממתני' דהכא דאיירי בפסולין ורק משום דהוו מעוכלין לא יחזיר הא קודם לכן יעלו ומהני משילת האור, עי"ש מה שתירץ, ועי' בכל זה במנח"א עמ' נט'. ג) עוד הקשה הקר"א לפירש"י דבפסולין ליכא דין דאהדורי פוקעין - הרי הפסוק ממעט רק גידין ועצמות ומהכי תיתי למעט נמי פסולין דהרי משלה בהן האור ואפי' ירדו יעלו ואמאי לא יהא להם דין דאהדורי פוקעין - ועי' בזה מנח"א עמ' סו'. ד"ה ואין מועלין - דכיון דהו"ל כמעוכלין - עי' רש"ש.

תוס'

ד"ה מאן שמעת - ור"י פי' כרבנן דוקא היא - א) עי' שטמ"ק מאי ק"ל לפירש"י, והנה לפי' תוס' 'מאן תנא' וכו' קאי אברייתא. ב) הקשו הקר"א, שפ"א, וזבח תודה (ד"ה והלכה) לשיטת תוס'-מדלעיל דלחד לישנא דעולא מהני משילת האור לפסולין ולא לעצמות וגידין, ואי מתני' כרבנן ועצמות נמי עלו לא ירדו אמאי חשיבי עצמות לאו בני הקטרה טפי מפסולין - ועי' מה שביאר בזה במנח"א עמ' נה' ותירץ עוד קושיות לשיטת תוס'. ג) בדעת הרמב"ם פסוהמ"ק ג. טז. דפסק כרבי - כתב הזבח תודה דנראה דמפרש כרש"י דמתני' כרבי אתיא, וכ"כ התוי"ט במשנה ו', אכן במעשה"ק ו. ב. משמע דמפרש מתני' כרבנן עי"ש רדב"ז ומהר"י קורקוס, ועי' קר"א וח"נ בסוגיין. דמדקתני לא יעלו משמע דאם עלו לא ירדו - כתב השטמ"ק דאפי' עלו לאחר שפירשו בעודן למטה אפ"ה לא ירדו, ולא כן דעת הקר"א וחזו"א בשיטת התוס', וע"ע שלו"ר בחי' בשם מים קדושים, ועי' מנח"א עמ' נו'. והא דאמרי רבנן וכו' היינו פירשו ועודם ע"ג המזבח - אפשר לומר דדייקי מדכתיב והקטיר הכהן את הכל המזבחה משמע דוקא כשעודם ע"ג המזבח - צ"ק, ועי"ש דלפי"ז א"צ למש"כ תוס' בהמשך דבריו. משום דניח"ל למנקט רבותא וכו' וה"ה דממעטי בלא עיכול וכו' - הפני"מ תמה מנ"ל דה"ה בלא נתעכלו וכו', ובשטמ"ק כתב דמסברא יש להשוות מעוכלין בראש המזבח ללא מעוכלין שירדו למטה, וכעי"ז פי' בלש"ז בשלו"ר. ד"ה עיכולי עולה - ולעיל בריש פירקין דף פג: - עי"ש בתוד"ה ההוא-כעין כל הדיבור דהכא. דמהכא לא ידעינן אלא בעודם על המזבח - מבואר מתוס' דעיכולי גידין ועצמות אף דפקעו ע"ג המזבח עצמו אין מחזירין, והקשו הזבח תודה והמקד"ד סי' ו' (ד"ה ובעיכולי) מגמ' מעילה ט:, ועי' מה שביאר בזה במנח"א עמ' סא'. ד"ה אתיא – מיהו לא ידענא וכו' דהא איכא לאוקומה בפירש מחיים - כלומר שחתך הקרן בחייה, וכן פירש"י בסוגיא שם. ועי' מה שתירץ המנחת ברוך סוף סי' פה' על קושית תוס'-דא"א לאוקמיה בפירש מחיים או קודם זריקה דא"כ הוי קדושת הגוף ואין יוצא לחולין דיש מועל אחר מועל בקדוה"ג, ועע"ש בסוף סי' פח', וראה עוד מש"כ בענין זה בתורת הקודש ח"א סי' כה', וע"ע מנח"א עמ' סח'. ואם זריקה מתרת בפירש ה"ה במחובר - כלומר אמאי קתני התם גם בשלמים לא יתקע הא התם לאחר זריקה ודאי שרי בין פירש בין מחובר כמו הבשר. ד"ה מה אשם - ופירש וכו' דאיכא למימר דלא התיר וכו' - רש"י שלפנינו לקמן צח. דוחה בע"א דה"נ מחטאת הוה מצי למילף. והא דנקט אשם וכו' משום דעיקרא דקרא באשם נקטיה - כעי"ז כתב בתוס' שם דף צח: ומיהו יש להסתפק וכו' הא בגופיה נמי כתיב - עי' תירוץ תוס' לקמן צח:, וע"ע פני"מ. ד"ה ופליגא - וא"ת לרבנן דאית להו דאפי' פירשו יעלו וכו' - היינו כפירש"י לעיל דלרבנן יעלו לכתחילה ובפשטות אף לאחר זריקה וקשיא לר"א דאחר זריקה אין מועלין, ומשני דע"כ מיירי רבנן בפירשו קודם זריקה. א"נ לפי' ר' יצחק דלעיל וכו' - כלומר לפי' ר"י בתוד"ה מאן מיירי רבנן בפירשו ע"ג המזבח ולעולם לאחר זריקה, וכי קאמר ר"א לאחר זריקה אין מועלין היינו בפירשו בעודן למטה - צ"ק, ח"נ, וע"ע עול"ש. ד"ה וכולן שפקעו - איכא למימר דפקעו דמתני' היינו לאחר שנתעכלו קצת - וכ"ה לשון רש"י 'ועכלתן האש', ועי' מקד"ד סי' ו' (ד"ה ובעיקר זה) בטעם הדבר דלא יחזיר והרי משלה בהן האור ופקע איסורן. ומיהו לפי"מ שפי' בקונטרס וכו' לא קשה מידי - כלומר דה"נ יל"פ במשלה האור גרידא ויעלו דקאמר עולא היינו אם ירצה והיינו ממש כמתני', ועי' תמיהת שטמ"ק (ע"ב), ועי' זבח תודה ד"ה וכולן. עוד י"ל דפקעו היינו דפקעו מאליהן וכו' - כלומר ה"נ במשלה האור, והכא אסור להחזיר ועולא מחייב, והחילוק הוא אי פקעו מאליהן או הורידן, וכעין חילוק זה איתא נמי לקמן צא: בתוד"ה המוריד. ואם היינו מפרשים דכולן לא קאי אפסולין וכו' - כתב המשל"מ (פסוהמ"ק פ"ג בסוף דבריו בהל' ט') דכן הוא דעת הרמב"ם מעשה"ק ו. ב. בביאור משנתינו, ועי' זבח תודה ד"ה וכולן, וע"ע שם דאף רש"י ותוס' במעילה דף ט' פירשו דמתני' קאי רק אעצמות וגידין, וע"ע מקד"ד סי' ו' סוף ד"ה ובעיכולי, ובחזו"א סי' יט. מג. (פז. ד"ה והחזירו).

דף פו:

גמ'

כתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר - א)האם הקטרת אימורין בלילה הוא לכתחילה או דרק אם התחיל להקטיר מבעוד יום שרי להמשיך - עי' הערה סז' לכנסת ראשונים דמייתי בהא פלוגתת ראשונים, ועי' שו"ת אבני נזר או"ח סי' כג' שכתב דעיקר הדין להקטיר ביום, וכן דעת בית הלוי ח"א סי' לד' אות ו'. ב) שיטת תוס' בפסחים קכ: ד"ה אמר רבא והרמב"ם מעשה"ק ד. ב. דהקטרת חלבים ואימורין מדרבנן גזרו נמי דעד חצות בלבד, וצ"ע לשון הברייתא לקמן פז. 'מקטיר והולך כל הלילה' ועי' מש"כ שם. אבל שיטת רש"י במתני' ריש ברכות דהקטרת אימורין כל הלילה ולא גזרו עד חצות אלא באכילה, וביאור שיטתו עי' באור שמח מעשה"ק ד. ב., ועי"ש ובבית הלוי ח"א סי' לד. ו. שמחלקים אליבא דרש"י בין חלבים דשלמים לאימורין דעולות. ובצל"ח ריש ברכות ביאר שיטת רש"י לפי שהקטרה הוי בכהנים והן זריזין ולא חשו לעשות להם סייג. ובראש יוסף במסכת ברכות ביאר דבהקטרת אימורין איכא האי קרא מפורש 'כל הלילה' דשרי הקטרתן כל הלילה, וכבר יסד הט"ז או"ח סי' תקפה' ויו"ד סי' קיז' דכל שישנו דין או היתר מפורש בתורה לא באו חז"ל לאוסרו. בכל יום תורם את המזבח וכו' - במקד"ד סי' לב. ב. חקר האם תרומת הדשן הוא עבודה רק בדשן גופיה שמרים וזהו מצותו או שהוא עבודה בכל הדשן שירים הימנו תרומה וכעין קמיצה במנחה שהיא עבודה בכל המנחה לקמוץ הימנה הקומץ, ובמנח"א עמ' סט' דן לתלות בזה פלוגתת תוס' דסוגיין ודמעילה עי"ש. איתמר פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות וכו' - ג' מצבי דין בהקטרת איברים עפ"י החזו"א - עי' כללא דמילתא אות ו'.

רש"י

ד"ה מתיב - דמשמע דקודם חצות לאו הרמה וכו' אפי' מן הנעשין דשן - עי' שטמ"ק היכי משמע הכי, וע"ע טה"ק. ד"ה היו תורמין - מלא מחתה - וכ"כ רש"י פסחים כו. ד"ה תרומת הדשן, והקשה שם הרש"ש דהא דוקא בגחלים דיוהכ"פ בעי מלא מחתה אבל תרומת הדשן דכל יום אמרינן ביומא כד' דסגי בקומץ, ועי' בזה מנח"א עמ' עב'.

תוס'

ד"ה וחציו - וכן משמע פ' שני דמעילה וכו' - עי' מנח"א עמ' עא' בתירוץ הרש"י מקושית תוס' מהתם. ומיהו היא גופה לא ידענא מנ"ל דאיירי לאחר תרוה"ד - רש"י שם תירץ זאת שכתב דמשמע דאפי' בגחלת שבתפוח איירי שמעלן לשם לאחר תרומת הדשן - ח"נ. ובתוס' שם דף ט: ד"ה וכולן תירצו בע"א בשם השר מקוצי, ובביאור פלוגתא דתוס' דהכא והשר מקוצי עי' במנח"א עמ' סט'. וע"ע מה שתירץ המקד"ד סי' ו' (ד"ה ובעיקר ההיא דמעילה), וכן תירץ החזו"א, ועי' מנח"א עמ' ע' שדן בתירוצם. ונראה בעיני דדומיא דפסולין שפקעו דאיירי בכל ענין דקתני וכן גחלת שפקעה - עד כאן הוא עיקר התירוץ, ופי' כשם שברישא לא חלקת בין קודם ואחר חצות ש"מ דהיכא דסתמה המשנה מיירי בכל גוונא וה"נ בגחלת מיירי בין קודם ובין לאחר תרוה"ד, והדר מוסיף תוס' לפרש דמינה נמי דייק התם מ"ט דעודה על המזבח יחזיר-לפי דלא נעשית מצותה דבגחלת אין חילוק נמי בין קודם ואחר חצות וכו', וכעי"ז מפרש בעול"ש. וא"ת וכו' אין יכולים להזהר וכו' והכא משמע שאסור להוציא הגחלת מן המערכה - מקשה לשיטתו אבל לפירש"י בשרירי ניחא, ועי' מה שתירץ במקד"ד סי' ה. א. ד"ה והנה בתוס'. והא דקאמר במעילה ה"ה דאפי' אפר - פי' משני התם הגמ' האיכא דאמרי דמקשה לר' יוחנן גחלת ע"ג מזבח הוא דיחזיר הא אפר לא ש"מ דלאחר תרוה"ד אין מועלין בו, ומשני גחלת וה"ה אפר. ואע"פ שלכאו' יש חילוק וכו' - עי' ביאור דבריו בטה"ק. ומ"מ יש לישב כפי' הקונטרס - כלומר על דרך פירש"י ולא כרש"י ממש דמשמע דעתו דחזי ממש לתרוה"ד (עי' בד"ה ממשמע), וכ"מ בטה"ק. ד"ה אלא - ומיהו קשה לפי' זה וכו' היכי מוקמינן ליה בהרמה - עי' פירש"י ד"ה וכתוב-דכל הלילה עד הבוקר קאי לקמיה ולבתריה, ועי' תוספ"ק בשלו"ר בחי'. ונראה גי' פירושים אחרונים - הביאן בש"נ אות יא', וכן הוא פירש"י ביומא דף כ: וגבי הקטרה כתיב וכו' והיינו בשרירי דחצות עושה עיכול - ודקאמר הלכך כל יומא וכו' חוזר לענין מעוכלין לגמרי שכל הלילה כשר להרמה. וצ"ע במגילה וכו' אמאי לא קאמר נמי להרמה - לפירש"י בסוגיין לא קשיא - עי' ברה"ז ותוספ"ק (שלו"ר בחי'). ד"ה משום חולשא - דתרוה"ד לא הויא בכה"ג מדלא חשיב טבילת תרוה"ד וכו' - עי' עול"ש בביאור כוונת תוס'. ועוד דפייס דתרוה"ד חשיב בסדר יוהכ"פ - במסכת יומא דף כב.

דף פז.

גמ'

רבה אמר חצות שני עוכלן ר"ח אמר עמוה"ש עוכלתן - תרוייהו סברי דחצות עושה עיכול רק ע"ג המזבח-ודלא כרב יוסף דלקמן-ועדיין ישנן בחזרה ובמעילה, ואם החזירן פליגי אימתי שעת עיכולן החדש - עי' שטמ"ק, [ובטעם דחצות עושה העיכול וכן בטעם דאם לא עשתה עיכול יעשה עלוה"ש עיכול - עי' מש"כ בטה"ק עפי"ד הסמ"ק]. פירשו קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר - הקשה העול"ש הא נפסלו כבר בלינה בעמוה"ש, עי"ש מה שתירץ, ובקר"א יצא לחדש דאברים שמשלה בהן האור שוב אין נפסלין בלינה, וכעי"ז כתב הפני"מ, ובמקד"ד סי' ו' ואחיעזר יו"ד כו. ט. הקשו על חידוש זה מגמ' כריתות יד. עי' מש"כ לתרץ, וע"ע מהלך המקד"ד גופיה בשאלה זו ומהלך החזו"א, וע"ע מים קדושים בשלו"ר, ועי' בכ"ז במנח"א עמ' עד'. אמר ליה בשמנים - למסקנא דפליגי בשרירי שמנים ולא בשרירי גמורין צ"ע אמאי נקטו בפלוגתתם 'פירשו קודם חצות' הא אפי' היו על המזבח אין חצות מעכלתן כיון דשמנים הן - פני"מ, ועוד קשה דליפלגו באברים ממש שלא נעשו אכתי שרירי ולא בשרירי שמנים - ועי' טה"ק שביאר היטב מסקנת הגמ'. ובעול"ש כתב דרבה ור"ח ודאי פליגי בשרירי גמורין אלא דהגמ' נקטה דלדידן דקי"ל כרב יוסף נפק"מ בשמנים. [אבל רבה ור"ח פליגי על עיקר דינו של רב יוסף, ונמצא דדברי העול"ש דלא כתוד"ה הלכתא בסוף דבריו]. וע"ע בזבח תודה שהניח בצ"ע על הרמב"ם שהשמיט פלוגתא דשמנים, ועי' ח"נ בביאור דעת הרמב"ם. אין לינה מועלת בראשו של מזבח - טעם הדבר ביאר במקד"ד סי' ד. ה. דראשו של מזבח חשיב כתחילת הקטרה, ועי' בחי' הגרי"ז דכן דעת הגר"ח [אליבא דשיטת הרמב"ם - עי' מנח"א עמ' יח' ועמ' עו'], וכ"כ בנתיבות הקודש משמיה דהגר"ח. אמנם הגרי"ז בחי' לקמן פז: מסיק להוכיח מתוס' סוף ע"ב ומהסוגיא שם דהטעם הוי משום קידוש המזבח לדחות פסול לינה כעין קידוש המזבח לפסולין דעלו לא ירדו, וע"ע חי' הגרי"ז מנחות כ: (ד"ה בא"ד התוס'), ובמנח"א כאן עמ' ק'. וכתב הגר"מ אילן בהערה ע' לכנסת ראשונים דב' הדינים איתנהו גם מטעם תחילת הקטרה וגם משום קידוש המזבח, ובדין דתחילת הקטרה לא נחלקו אמוראי דהכא אלא בדין קידוש המזבח, ומישב בזה דבמכילתא איתא הך דרשא דאין לינה מועלת בראש המזבח והיאך יתכן דפליגי אמוראי בזה עי"ש שהאריך בזה, וראה עוד בספרו תורת הקודש ח"א סי' לא', וכתב שם כמה נפק"מ בין ב' הדינים הללו. אין לינה מועלת בראש המזבח - תמצית דינים וענינים - א) ראש המזבח לאו דוקא דה"ה כבש וסובב דמחציו ומעלה קרוי ראש המזבח - עי' תוס' יומא מה: ד"ה סודרן, ועי' מנח"א עמ' יט' ועמ' פד'. אך במקד"ד סי' ד. ה. נקט דדוקא ראשו של מזבח ועי"ש הערת מנחת מרדכי, וע"ע אבי עזרי פסוהמ"ק ג. יא. ב) החזון יחזקאל דקדק מתוספתא פ"ט. ג. שנקטה 'כבש שבראשו של מזבח' דמשמע דאתי למעוטי לנו ע"ג כבשים קטנים (דלעיל סב:), ועי' מה שביאר בזה במנח"א עמ' פח', וראה עוד מש"כ לעיל סב: בגמ' ד"ה שני כבשים. ג) האם גם מזבח הפנימי מהני להציל מפסול לינה - עי' מנח"א עמ' פו'. ד) ראש המזבח מהני רק לפסול דלינה ולא לשאר פסולין כגון טומאה וכדו' - עי' מנח"א עמ' פד'. ה) האם מהני ראש המזבח ללינת דם שזריקתו בקיר המזבח ולא בראשו - עי' רש"י ותוס' סוף דף נו. דמוכח שיטתם דמהני, והגר"ח דייק דעת הרמב"ם דלא מהני - עי' חי' הגרי"ז מנחות כ: ד"ה התוס' הקשו, ומנח"א עמ' יח' עו' פו', ובמקד"ד סי' כה. א. (ד"ה כתב רש"י) נסתפק בזה, וע"ע קה"י מנחות סוף סי' יט'. ו) דברים שדרכן ליקרב ביום כגון קומץ ולבונה ומנחה [ודם למ"ד דמהני ראה"מ] האם מהני ראש המזבח להצילן מפסול דשקיעת החמה - דעת הקר"א במנחות כו: ומקד"ד סי' טז. ב. וחי' הגרי"ז לעיל לח: דלא מהני, אמנם מהשטמ"ק לעיל נו. ד"ה מנין משמע דמהני, וכן מבואר בהדיא בשטמ"ק תמורה יד. אות מא', וכן דעת חזו"א סי' יט. מג., ועי' בכ"ז במנח"א עמ' עה', ובקה"י מנחות סי' יט'. השתא לנו בעזרה אמרת דלא ירדו בראש"מ מיבעיא - פי' אמרת דלא ירדו אם העלן פסולין למזבח כמתני' דף פד. דעלו לא ירדו. ותמהו האחרונים הא משכח"ל טובא נפק"מ אי הוי מדין עלו לא ירדו או משום דלא חל כלל פסול לינה - עי' שפ"א, חי' הגרי"ז, וחזו"א, ועי' מנח"א עמ' פ' שהאריך בזה. לשולחן מדמינן לה וכו' או דילמא לקרקע - ביאור צדדי הספק עי' בחי' הגרי"ז, וביארו היטב במנח"א עמ' פו' אליבא דשיטת רש"י ותוס' ואליבא דשיטת הרמב"ם. וע"ע שטמ"ק שהקשה מאי חזית לדמויי לשולחן נדמייה לשאר כלי שרת דלינה מועלת בהם. איברים שלנו בעזרה מקטיר והולך כל הלילה - האי 'לנו' ר"ל דנמצאים בלילה בעזרה ולא לנו ממש. ועי' זבח תודה דהאם לכתחילה מקטיר עד עלוה"ש או דלכתחילה עד חצות תליא בפלוגתת רש"י והר"מ בריש ברכות [ראה מה שציינתי לעיל ריש דף פו:], וע"ע מנח"א עמ' פז', ועי"ש בביאור הלשון 'שלנו' והא אכתי לא הויא לינה. ירדו רבה אמר יעלו - נראה דגם מרצין כגון בקומץ ולא רק דנעשו לחמו של מזבח - חזו"א. רבא אמר לא יעלו - עי' תוס' לעיל כג: ד"ה הא שהקשה למ"ד זה דלינה מועלת בראש המזבח. רבא אמר לא יעלו - בשיטת רבא דלינה מועלת בראשו של מזבח הוכיח בחי' רבי שמואל (פסחים סי' טו. ד.) דלדעת רש"י בפסחים נט. מ"מ אין האימורין נפסלין בלינה אם לא ירדו מן המזבח ולא עובר בבל תלין, וכ"כ החזו"א בקצרה [זבחים יט. מד.] דאף לרבא לא היה פסול כל זמן שעל המזבח וכי פליגי כשירד אחר עלוה"ש האם נפסל, ועי"ש בחי' ר' שמואל בס"ק ה' שדן בשיטת תוס' בזה, ועי' במנח"א עמ' פב' שכתב גם יסוד זה בשם הגרי"ד עי"ש שהרחיב לבאר ענין זה. ת"ר וכו' אין לי אלא מזבח כבש מנין - א) הכא מרבים כבש כמזבח, וכן במנחות דף נז: לענין הקטרת בשר הקרבן לחד מ"ד או שאור ודבש, [ועי"ש בחי' הגרי"ז שמסתפק לענין הקטרת שאר איסורין כגון בעל מום], ואילו לעיל סד: לגבי הזאת חטאת העוף ממעטינן קיר המזבח ולא קיר הכבש, ולעיל כו: בסוגיא דזריקה שלא במקומו מספקא לתוס' אי כבש כמזבח, ועי' תוס' מנחות נז: ד"ה אין לי, ומנח"א ח"ב עמ' רעד', וראה בתורת הקודש (ח"א סי' לג') שהאריך בענין זה לענין מה הוי דין הכבש כמזבח. ב) המשל"מ (ביה"ב א. יג. בסוף דבריו) תמה על הרמב"ם מדוע לענין גזית ואבנים שלימות פסק והשוה דין הכבש כמזבח ואילו לגבי דין מחובר באדמה הזכיר רק מזבח ולא כבש, והמשך חכמה פרשת כי תבא (עה"פ אבנים שלימות) ביאר דמרבינן כבש כמזבח רק במידי דכתיב ביה 'את המזבח' אבל לגבי מחובר באדמה כתיב רק 'מזבח' גרידא. ת"ל את המזבח - בש"נ (אות ז') מייתי גירסא אל המזבח, ועי' יפ"ע, וע"ע מנח"א עמ' פח' שביאר חילוקי הגירסאות, וראה עוד בתורת הקודש(ח"א סי' לג') שביאר דהגירסאות פליגי האם כבש נתרבה להיות כמזבח לכל דבר. כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין וכו' לכתחילה ליקרב קמיבעי לי - הגדרת הגר"ח (עי' חי' הגר"ח עהש"ס סי' שכג') : אין הביאור דכלי שרת מקדש דעלו לא ירדו דזה דוקא במזבח שנעשה לחמו של מזבח, אלא מקדש ליקרב כלומר מכשירו ליזרק על המזבח ושם יתקדש דעלו לא ירדו, ולפי"ז מיושב היכי משכח"ל פיגול בקבלה והולכה כשמחשב לזרוק הדם למחר הא נתקדש כבר הדם בכלי דעלו לא ירדו [ובפרט לפסק הרמב"ם דכל"ש מקדש פסולין] - עי' מנח"א עמ' צו', וע"ע מנח"א ח"ב עמ' נח', ועי"ש דמיושב נמי הא דקשיא לר' יהושע דמתני' פג. דדם שעלה למזבח ירד ואמאי הא נתקדש כבר בכלי לפסק הרמב"ם, וע"ע מש"כ לתרץ בזה הזבח תודה ד"ה שמעינן.

רש"י

ד"ה אין מועלין - ולא צריך להחזירן - גירסת שטמ"ק 'דלא היה צריך להחזירן', וכ"כ השפ"א דלרב יוסף אם עבר עליהן חצות תו א"צ כלל להחזירן. ד"ה אילימא - בראש המזבח שלא במערכה - מוכח דבמערכה לכו"ע אין לינה מועלת וכ"כ קר"א, ועי' מנח"א עמ' עד'. ד"ה דתנן - שצריכין לעמוד עליו שבעת ימים - וכ"ה ברש"י כת"י מנחות צ., וברש"י שם עה"ד כתב שצריך ב' שבתות, ועי' בשיטת רש"י והראשונים במקד"ד סי' כב. א. ד"ה ה"ג כלי שרת - מנחה טמאה שקדשה בכל"ש מי קדשה קדוה"ג - צ"ב האיכא ריצוי ציץ על הטומאה וכתב בתוס' ריש פרק דם חטאת דמדאוריתא זורק לכתחילה משום ריצוי ציץ, וא"כ אמאי לא יחול קדוה"ג - עי' מנח"א עמ' פט'.

תוס'

ד"ה אמרי - אע"ג דאמרי בי רב רב הונא - עי' תוס' סנהדרין יז: ב"ק עה. ובליקוטים כאן, ועי' מליו"ט. ד"ה מה חצות - ורבה לטעמיה וכו' ול"ל ק"ו דר"ח וכו' - בסברת ר"ח כתבו קר"א ומרומי שדה דס"ל לינה מועלת בראש המזבח, ועי' מה שהקשה ותירץ הקר"א על פירושו ועי' מנח"א עמ' עג', וע"ע מש"כ בסברת ר"ח - ראמ"ה, פני"מ, לש"ז (שלו"ר), וחי' הגרז"ס. דאיכא למיפרך מה לחצות וכו' - עי' רעק"א עול"ש ולש"ז שדנו על פירכא זו. ד"ה ורב חסדא - ול"ל דעמוה"ש שני יעשה עיכול מק"ו - צ"ע אמאי לא מקשה על חצות שני - עי' מים קדושים בשלו"ר. שהרי אינו עושה לינה אלא לקרבנות היום שלפניו - עי' עול"ש בביאור ובגירסא בתוס'. ד"ה הילכתא - ולא שייך למיפרך הילכתא למשיחא - לכאורה הוא דוקא אליבא דתירוץ קמא בתוס' לעיל מה. ד"ה הלכתא דרק רב יוסף ס"ל הכי והכא הא קאמר הלכתא כרב יוסף. ד"ה לא נהנין - רבינו היה מפרש מן התורה - דלא כפירש"י, ועי' זבח תודה ותוספ"ק בשלו"ר, ועי' חי' מרן רי"ז הלוי תמידין ומוספין (עמ' 82) דפירש פלוגתת רש"י ותוס' לשיטתם לעיל. וע"ע מנח"א עמ' עז' שמבאר לשיטת תוס' היכי מצינו כה"ג דאיכא חובת הקטרה דלחמו של מזבח ואפ"ה אין מועלין דחשיב נעשית מצותו, ועי' בזה גם בזרע אברהם סי' כג' אות כה' והלאה. ד"ה לשלחן - וצ"ע וכו' זה משמיענו לישנא יתירא דאפי' על השלחן - פי' תוס' מסתפק אם יש לתרץ דפשטיה דסוגיא באמת דלא נפסל משום דלא נתקדש מיהו מיתורא דלישנא נשמע לסוגיין. והתם דפריך וכו' - פי' לכך יש להסתפק לפי דהתם משמע איפכא במסקנת הסוגיא. מ"מ תימה למה לא תי' מתחילה לפי סברתו וכו' - פי' מנ"ל למקשה שם לחלק בין נסדר או לא נסדר כהלכתו אימא בכל ענין לא נפסל ע"ג שולחן ולק"מ מהתם, ומשני דאיכא איזה קרא דידעינן דדוקא שנסדר כהלכתו - עול"ש. ד"ה כבש - וי"ל וכו' היינו כשירין וכו' אבל פסולין לא - וכ"כ תוס' מנחות שציין גלהש"ס ודלא כתוס' פד. ד"ה זאת [עי"ש מצפ"א] ודלא כתוס' יד. ד"ה הג"ה. ועי' חי' הגרי"ז דסברת תוס' דהכא הוא דלקידוש פסולין בעי חפצא של מזבח ולא סגי במקום שנתקדש להקטרה, וע"ע מקד"ד סי' ד. ד., חזו"א סי' יט. כג., ובשלו"ר בשם תוספ"ק, ובחידושים בשם מים קדושים. *(כללא דמילתא אות ז'). ד"ה כלי שרת - פי' בקונטרס וכו' ותימה לפי' וכו' - עי' טה"ק בפירש"י, וע"ע מרומי שדה. ועוד לן דמה וכו' - בגירסת התוס' עי' ש"נ אות לב', וע"ע מנח"א עמ' צא'. וכן נתערב בדם הפסולין דאמר ישפך לאמה - מתני' לעיל עח. וכן הא דתנן המנחות והנסכים וכו' - הקר"א הקשה דהא כל"ש מקדש לפירש"י רק דם או קומץ שחסר העלאה גרידא ומה מקשה ממנחה שחסרה קמיצה, ובמנח"א (עמ' צא') פי' דקושית תוס' מנסכים בלבד. בא"ד (ע"ב) - מיהו אכתי קשה וכו' לא הול"ל לכתחילה וכו' - עי' תירוץ ראמ"ה. ועוד הקשה ה"ר פטר וכו' דבהדיא אמרי' במנחות דף ז. וכו' - עי"ש בתוס' שתירץ הרש"י מקושיא זו. דבהדיא אמרי' במנחות וכו' ש"מ דאין מקדשין ליקרב פשיטא ליה - הרמב"ם פסוהמ"ק ג. יט. פסק דכל"ש מקדשין ליקרב לכתחילה, וצ"ל דפסק כסוגיין וס"ל דר' יוחנן חזר בו מסוגיא דמנחות - זבח תודה עי"ש, ועי' במפרשי הדף ומש"כ הכס"מ ומהר"י קורקוס ולח"מ, והגרי"ז מפרש דסוגיין והסוגיא דמנחות ב' סוגיות וב' שאלות הן - ועי' מנח"א כאן עמ' צב' ובמנחות עמ' פב'. הילכך נראה פיר"ת - עי' פיר"ת שהובא בשטמ"ק, ועי' ביאור הגרי"ז בזה במנח"א עמ' צד'. מיהו כל"ש שמא מתוך קדושתו לא הוי חציצה - דחשיבי מין במינו דהוו חדא קדושה ואינו חוצץ - עי' טל תורה (שלו"ר בחי'), וראה עוד בחי' הגרי"ז במנחות ז. (על תוד"ה אין) שמפרש באופן אחר. דאין כאן לא קדושת מזבח - עי' עולת שלמה. מאי לאו שקבלו פסולין וכו' כלומר שקבלו פסולין וזרקו דיעבד - הדיוק הוא מלשון 'זרקו' דמשמע דיעבד, ור' יוחנן אתי למיפשט דלכתחילה לא וכסוגיא דמנחות, ואיפכא מפירש"י. והא דקאמר וזרקו פסולין פי' דמתני' כך הוא - כלומר מפרש שאורחא הוא שהפסולין שקבלו הן שזורקין, אבל לאו דוקא הוא ולאו מהא דייק, ודלא כפירש"י - עול"ש. תדע שלא היה לו לומר רק לא שקבלו א"נ זרקו - כלומר לפירש"י דהדיוק מדקתני 'פסולין' א"צ לכתוב כן בתירוץ הגמ' דהא בהכי עסקינן והו"ל לקצר, אבל לפיר"ת היא גופה התירוץ דלהכי נקט לשון דיעבד משום דמיירי בזורקין פסולין כדמפרש. דהא המשנה בכל הענינים וכו' בין חומרא בין קולא - פי' קמ"ל חומרא בבשר דאם עלה חייב להקטירו וקולא בדם [שלא שייך ביה הקטרה] שא"צ לקנחו וזה החידוש הנוסף בזרקו פסולין - עול"ש. וכל מה שפירשתי לפי' הקונטרס וכו' צריך לפרש גם לפיר"ת - אכתי יש הפרש ביניהם - עי' מים קדושים (שלו"ר בחי'). דאפי' מאן דאית ליה גבי דם אם עלו ירדו - [היינו ר' יהושע במתני' פג.] @18מודה בדם הנזרק דקלטו מזבח - @19המקור לדין זה בסוגיא לעיל כז: דקלטו מזבח ולא יאספנו, ועי' הטעם בטה"ק, ועי' חי' הגרי"ז. אימא הא דקתני וכו' אם זרק לא יקנחנו אבל אם עלה בכלי ירד - המליו"ט פירש לפי שאויר מזבח לאו כמזבח, כלומר ומשו"ה הוי כירוד ואם אפשר יורידנו, אבל הצ"ק פירש אפי' אויר מזבח כמזבח ור"ל דנימא דר"ג לא פליג אדר"י בכה"ג דאם עלה הדם ירד אלא דוקא אם זרק שלא יקנחנו. בסוף הדיבור - הא מתני' היא בין לפ"ה בין לפיר"ת - עי' קר"א, ועי' שלו"ר בשם דרכי יושר.

דף פז:

גמ'

אויר מזבח כמזבח דמי או לא - עי' במנח"א עמ' צט' שביאר היטב ספק הגמ' משמיה דהגרי"ז בכתבים, ודלא יקשה מסוגיא לעיל דף טו. גבי נקטעה ידו של מזה דמוכח דלגבי זריקה סגי באויר של מזבח. והנה לעיל כה: איתא דאויר כלי ככלי, וכתב שם תוס' דצ"ע מסוגיין, וכוונתו דהתם פשיטא והכא מספקא בהא, ועי' במנח"א הנ"ל דלפי"ד מיושב סתירת הסוגיות, וע"ע בתירוץ קושית התוס' בקה"י סי' יח', וע"ע נתיבות הקודש בסוגיין. *(כללא דמילתא אות ז'). היכי מסיק ליה וכו' דנגד ליה - הקשה בחי' הגרי"ז וכן בחזו"א לעיל סב:, למאי דאיתא לעיל סב: דזורקין האיברים מכבש למזבח, וכן למאי דמוכח מהרמב"ם [עי' מש"כ לעיל סב: בגמ' ד"ה מה דם בזריקה וכו'] דבמזבח גופיה איכא זריקת אימורין מראשו אל המערכה וא"כ תו הו"ל ירוד, ותירץ דאין מקיימין מצות זריקה כדי שלא יהא ירוד, ועי"ש שהקשה מדלקמן ריש פח. דמקשינן הא זריקה שפיכה היא, וצ"ע מה בכך הא הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ש"מ דאין מוותרים על דין לכתחילה דזריקה כדי שלא יהא ירוד - עי"ש מה שחילק בין הדברים, וע"ע מנח"א עמ' קג'. בעי רמב"ח יש חיבור לעולין או לא - קצת צ"ב דלעיל מג: אמרינן דאפי' קומץ דמיפרת כמחובר דמי. ובביאור הספק דהכא עי' בנתיבות הקודש. עולה"ע דפסלה בה מחשבה היכי משכח"ל - בשלו"ר בחי' בשם טל תורה הוכיח מכאן דאף בשבת אמרינן עלו לא ירדו עי"ש. היכי משכח"ל הא קלטה מזבח - במנח"א עמ' צה' מייתי קושית הגרי"ז והחזו"א (סי' יט. ל.) דלפי"ד הגמ' דהכא צ"ע היכי משכחת כלל מחשבת פיגול בעלמא, הרי חישב להעלות ולהקטיר חוץ לזמנו ומחשבת העלאה אינה מחשבת פיגול וכשמחשב אח"כ להקטיר כבר דינו דעלו לא ירדו משעת העלאה, עי"ש שהרחיב בביאור החזו"א ובביאור הגרי"ז, וע"ע בזה קה"י סי' כג. ג. כגון דאמר הריני מולקה ע"מ להורידה וכו' - הרמב"ם פסק (פסוהמ"ק ג. יב.) דאויר מזבח כמזבח, והקשו הכס"מ ומהר"י קורקוס דהרי למסקנת הגמ' עלתה בתיקו בתלינהו בקניא ומדוע סתם הרמב"ם, עי"ש, וביד דוד, ומנח"א עמ' קב'. וראה עוד שהקשה הלח"מ שם אמאי פסק הרמב"ם דין פיגול בעולת העוף סתמא (פסוהמ"ק יג. ה.) ולא כתב כגון באומר ע"מ להורידה וכו', ועי' בזה מרכה"מ, מנ"ח מצוה קמד', ועי' מרא"כ (שלו"ר בחי'), וע"ע חי' רבי שמואל פסחים סי' טו. ו.

רש"י

ד"ה שקיבלו - הא זרקו כשרין לכתחילה נמי יעלו האיברים - פי' האברים מוכשרין להקטרה ע"י דחשיבא זריקת הדם לזריקה מעליא דנתקדשה בכלי שרת, ובשטמ"ק (ע"א) הקשה לפירש"י מנ"ל למילף מהכא להיכא שהפסול בעולין עצמן להכשירן להעלותן לכתחילה, וע"ע בשפ"א וחזו"א. וכתב הזבח תודה (סוף ד"ה שמעינן) דאף דהרמב"ם פסק דכלי שרת מקדשין מ"מ מוכח מיניה דפליג ארש"י ולא מהני קידוש הכל"ש אלא לדם עצמו שבכלי ולא להכשיר האימורין להקטרה, ועוד בדעת הרמב"ם עי' באבן האזל פסוהמ"ק ג. יט.

תוס'

ד"ה אויר - איכא מ"ד פרק קדשי קדשים לעיל דף סב: - צ"ל דף סה. מיהו אין נראה לרבינו חיים וכו' - עי' תירוץ הלש"ז (שלו"ר בחי'). שהרי יש אויר מפסיק יותר מכדי אמה סובב וכו' כדאמרינן לעיל וכו' - הוא בדף סב:, והנה שם בתוס' ד"ה אויר כתב דאויר קרקע מפסיק לאו דוקא שהרי פורח על אמה יסוד וסובב, עוד צ"ב דתוס' דהכא דמצריך אויר קרקע כתב רק 'יותר מכדי אמה סובב' ולא הזכיר אמה יסוד, ועי' מש"כ צ"ק וח"נ, וע"ע חזו"א יז. ה., ועוד בביאור דברי רבינו חיים עי' באבן האזל ביה"ב פ"ב יג. ב. ד"ה עולת העוף - ולפי' הקונטרס וכו' שהיתה שם בליטה ניחא - הנה בליטה זו דין יסוד עלה כמש"כ בתוס' לעיל נד. ועי' בעול"ש שדן אם מהני יסוד לקדש פסולין לענין דעלו לא ירדו ומסיק דמהני, וכן דעת הזבח תודה בפשיטות (פו. ד"ה כך הכבש), וכן נקט המקור ברוך ח"א סי' יב' (ד"ה והנה כתר"ה, ואילך) והוכיח מכמה ראיות דיסוד יש לו דין מזבח לענין מתן דם ולענין שלא במקומו כמקומו. אמנם הח"נ כתב בפשיטות דלא מהני מהא דכתב תוס' בד"ה אויר שיש אויר מפסיק יותר מכדי אמה סובב ולא נקט אמה יסוד, וכן דעת האבי עזרי פסוהמ"ק פ"ג הל' יא' [והא דאיתא בגמ' נח. דיסוד ה"ה כגופיה דמזבח-צריך לחלק בין שחיטה דהתם לקידוש פסולין דהכא דהוא מדין הקטרה ולחמו של מזבח], ועי' מש"כ בגמ' לעיל סה. אי עושין מערכה ע"ג יסוד. ולפ"ה ניחא וכו' שהיתה שם בליטה - הקשה בחי' הגרי"ז הא לפי' התוס' דהתם נמי ניחא דמסקינן שם כך התנו אוירא דבנימין והיינו דקדוש האויר בקדושת המזבח וא"כ איכא שפיר אויר מזבח, אלא מוכח דלא סגי לדין עלו לא ירדו לאויר מזבח אלא בעינן קידוש בחפצא של מזבח [וכן פי' הגרי"ז לעיל פז: את דעת תוד"ה כבש], וע"ע מנח"א עמ' צט'. היא עצמה אינה נעשית אלא בגופו של קרן - לפנינו בגמ' איתא שם 'אין נעשית אלא בראש המזבח', ועי' מש"כ שם.

דף פח.

גמ'

שאר פסולים היכי זריק להו מדמה - א) החזו"א (פז. ד"ה ובליקוטי הלכות) תמה מכאן על פסק הרמב"ם דכלי שרת מקדשין ליקרב דא"כ מאי מקשינן היכי זריק להו הא קידשן הכלי ליזרק. וע"ע מה שתמה טה"ק ריש פז: על הרמב"ם מסוגיא דהכא. ב) המקד"ד סי' ז. ד. הקשה דאי נימא אויר מזבח כמזבח מאי הוי שפיר הא לשיטת תוס' פז: ד"ה אויר בעינן בזריקה שיהא אויר קרקע מפסיקו וליכא, ועי' מה שתירץ במנח"א עמ' קג'. דמגע להו - א) מוכח מכאן שמזבח קולט גם בנגיעה מצידו בקיר המזבח ולאו דוקא ע"ג המזבח - מקד"ד סי' ד. ג. ד"ה ובאיזה אופן. ב) כתב התוספ"ק (שלו"ר בחי') דתירוץ הגמ' דמגע להו שייך רק בדמים שבכוס או בחטה"ע אבל בחטאת בהמה דבעי טבילת אצבע בכלי וזריקה למזבח לא משכח"ל בלא הגבהה באויר. ועוד דרך הזאה בכך - מה מוסיף בקושיא זו - עי' ח"נ וטה"ק. כי קאמר דתלנהו בקניא - מה הדין תלה בידו והוא קאי אארעא - עי' קר"א, וזבח תודה ד"ה אי.

מתני'

כלי הלח מקדשין את הלח וכו' - יש להסתפק אם דוקא לענין קידוש החפצא נאמר דין זה, והאם לזרוק דם או לקמוץ מנחה דבעינן מכלי שרת מהני דוקא לח ללח ויבש ליבש או כה"ג שכבר נתקדש וא"צ אלא לעשות עבודתו מכל"ש מהני לח ליבש ואיפכא - מנח"א עמ' קה' משמיה דהגרי"ד. כלי הקדש שניקבו אם עושין בהן מעין מלאכתן וכו' - אף דאין מתקנין אותן כדאמרינן בגמ' אין עניות במקום עשירות מ"מ לענין קידוש שם כלי עליהם - זבח תודה. *(כללא דמילתא אות ט'). וכולן אין מקדשין אלא בקדש - א) הטעם כתב בקרית ספר פסוהמ"ק פ"ג דכיון שהן עצמן אין מתחנכין בחוץ דכתיב אשר ישרתו בם בקדש לכן גם אחרים אין מקדשין אלא בקדש - שלו"ר בחי', ועי"ש טעם אחר מהאבני נזר. ב) כתב הזבח תודה דאפילו נתן בכלי חוץ לעזרה אם הכניס הכלי אח"כ לעזרה נתקדש מה שבתוכו. ג) עוד כתב הזבח תודה דמהרמב"ם משמע דאין מקדשין בחוץ אפילו ליפסל, אמנם לגירסא אחת בשטמ"ק (ש"נ ה') מקדשין ליפסל, וכתב הזבח תודה דכן דעת הר"ש משאנץ בתו"כ, וע"ע הערה צח' לכנסת ראשונים דמייתי בזה עוד פלוגתות ראשונים וביאר צדדי המחלוקת, וראה עוד בספרו תורת הקודש ח"ב סי' מג. ד.

גמ'

אמר שמואל לא שנו אלא מדות - פירש"י דדוקא מידות דלח אין מקדשין היבש, ונראה דמ"מ מידות לח מקדשין הלח אפי' דלא חזי להו כגון קיבל דם במידת לח שלמדידה קיימא, דהא משמע דנתמעט רק דאין מקדשין היבש - זבח תודה, ועי' מנח"א עמ' קצ' במוסגר. אמר ר' יוחנן לא שנו וכו' אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קודש - במנחות דף ח. הוא לכאורה פלוגתא דרב ור' יוחנן, וצ"ב אמאי לא פליג רב הכא - עי' זבח תודה במנחות שם (ד"ה הפריש), וע"ע מנח"א מנחות עמ' קח'. אמר רב וכו' אין מקדשין להקרב אבל מקדשין ליפסל - עי' כללא דמילתא אות ח'. אין מביאין וכו' וביכורים מן המדומע - עי' זבח תודה (סוף ד"ה מן המדומע) שדן מה שייך מדומע בביכורים שמצותן להפריש מן המחובר לקרקע. ת"ר כלי קדש וכו' נפגמו אין מתקנין אותן - א) בשיעור הפגימה הפוסלת עי' הערה ק' לכנסת ראשונים דמייתי פלוגתא בזה. ב) עי' תוס' שבועות דף יא. שציין גלהש"ס שהקשה מדאיתא בערכין דמכתשת שהיתה במקדש ונפגמה ותקנוה, וע"ע בזה משל"מ כלי המקדש א. יד. (ליקוטים). *(כללא דמילתא אות ט'). ג) צ"ב אמאי לא נקטינן נמי בגדי כהונה שנקרעו אין מתקנין אותן - עי' מרחשת ח"א סי' ב. ח. סכין מטרפת וכו' ונמנו עליה כהנים וגנזוה - עי' מש"כ לעיל מז. על תוס' ריש פרק איזהו מקומן. נתגעלו אין מכבסין - בגדר גיעול - עי' בזבח תודה. ובטעם הדבר דאין מכבסין כתב הקרית ספר פ"ח מכלי המקדש "לפי דבעינן לכבוד ולתפארת בלי הפסק", וביאור דבריו עי' בהערה קז' לכנסת ראשונים.

רש"י

ד"ה חטאת העוף - והיכא דמלקה בפסול בראש המזבח - צ"ע ל"ל לפרש דמלקה בראש המזבח והו"ל לפרש דמלקה בפסול חוץ למזבח והדר העלה למזבח - טה"ק, וע"ע שלו"ר בחי' על רש"י ד"ה שאר פסולים בשם דרכי יושר. ד"ה שאר פסולים - לר"ג דאמר במתני' וכו' - משמע דקושיא ראשונה היא אף לר' יהושע - עי' זבח תודה, ותוס' לעיל פז: [בסוף הדיבור המתחיל פז.] כתב דאף קמייתא אליבא דר"ג, ועי' ש"נ אות כז'. ד"ה ואין מקדשין - כלומר שיהא בהן שיעור שלם הצריך לדבר - מבואר מדבריו שהוא דין בחפצא שאינו ראוי להתקדש כשחסר כל השיעור הצריך לדבר, ובדעת הרמב"ם אין משמע כן אלא דהוא דין בכלי מידה דאם אינו מלא אינו קרוי מידה וא"א לו לקדש - עי' חי' הגרי"ז שהאריך בזה כאן ובמנחות דף ח., והאריך בזה במנח"א מנחות עמ' קח', וע"ע מש"כ לעיל עו: על סוף תוד"ה ואי. ד"ה בירוצי מידות - גודשי מדות - משמע גודש הנמצא בכלי, וכ"ה לשונו לקמן קיא. ד"ה בירוצי, אמנם ברש"י מנחות (פח. ד"ה בירוצי צ., ד"ה מידת היבש) פי' דבירוצין היינו שממלא יותר מדאי ונופל מן המשקה לדופני הכלי, ועי' עול"ש. בא"ד - ופלוגתא היא במנחות דף פח. - בדפו"י איתא דף צ. ועי' זבח תודה שהקשה ע"ז, והתיקון כאן הוא עפ"י מסקנת הזבח תודה. ד"ה אבל מקדשין - כלי הלח את היבש - משמע דיבש את הלח כלל וכלל לא, וצ"ע מנ"ל, ואולי כן היתה גירסתו בגמ' [ודלא כש"נ אות יח']. בא"ד - שאם יצא חוץ לקלעים - רש"י במנחות ק. לא נקט פסול יוצא, וכן תוס' לעיל כ: שציין גלהש"ס פליג. ד"ה מנחות ונסכים - שנאמר ממשקה ישראל וכו' - טעם זה אצטריך לפסול דיעבד דלכתחילה בלא"ה אסור דהרי ממעט אכילת התרומה [כדלעיל עה:] דהקומץ נקטר למזבח ובמנחות יש בהן כליל והנסכים לשיתין אזלי - עול"ש. ד"ה ליפסל - וישרפו שקדשם הכלי - צ"ע דערלה וכלאי הכרם בלא"ה לשריפה אזלי, ועי' מקד"ד סי' יז. ג. שכתב דנפק"מ שתהא שריפתן בעזרה. ד"ה אין מתיכין - שמתיכין אותן סביבות הנקב ונסתם הנקב - אבל להתיך הכלים מחדש שרי - זבח תודה. ד"ה נפגמו - פגימה גדולה - א) מה הכרח דרש"י עי' בח"נ וחי' הגרז"ס, וע"ע מהר"י קורקוס כלי המקדש א. טו. (ליקוטים). ב) כתב הזבח תודה דה"ה שאר כלי המקדש. [וצ"ע דשמא יש לחלק דדוקא סכין של שחיטה שנוח ליפגם ועוד שתיקונו קל בהשחזה בעלמא קאמר רש"י דפגם קטן שרי ואין למילף לשאר כלים, וכעי"ז כתב במהר"י קורקוס הנ"ל].

תוס'

ד"ה חטאת העוף - וא"ת וכו' דילמא היינו לאחר זריקה - פי' בבהמה שנשחטה שלא לשמה ונזרק דמה דאימורין שלה אם עלו לא ירדו - טה"ק ועול"ש עי"ש, אבל לש"ז (שלו"ר בחי') מפרש דמקשה דילמא שאם זרק הדם לא יקנחנו, ועי"ש הא כבר מסיק תוס' לעיל דכה"ג כו"ע מודו דלא יקנחנו. ויש קצת ראיה וכו' שמתרת את האיסור - פי' דמליקה פסולה מהני עכ"פ דאין מטמאה לפי דמתרת האיסור דלכה"פ עם עלה לא ירד וכמש"כ תוס' לעיל סח. ד"ה מלק, ועי' חי' הגרי"ז כאן ובמנחות דף י: ד"ה והנה בתוס' זבחים. ד"ה מדות היבש - ותימה והאיכא ביסא - עי' טה"ק ומרא"כ (שלו"ר). והאיכא מכתשת בשבועות דף יא. - תוס' שם ד"ה מ"מ כתבו דמכתשת לא הוי כלי שרת - טל תורה (שלו"ר בחי'). ופי' ר"ת וכו' - ע"ע תירוץ תוס' מנחות דף ח: ובשטמ"ק כאן, ועי' פי' הרש"ש וראמ"ה (על מתני'). ד"ה אלא בפנים - פי' בקונטרס בעזרה - וכן משמע מפירוש תוס' פסחים סג: וסוכה נ., וכן משמע מהרמב"ם - זבח תודה. ותימה למה שינה לשון המשנה - הרש"ש בסוכה נ. הוסיף להקשות דמה חידש כלל שמואל הא במשנה מבואר כן בהדיא, ועי' תירוץ מנח"א עמ' קו', וע"ע חי' ר' שמואל פסחים טז. ב. ומפרש רבינו חיים וכו' למעוטי חקק מושבו מבחוץ - ומיושב בזה דלפירש"י קשיא מה מקשה מאי ביניהו והו"ל לאקשויי למ"ד מתוכן למעוטי מאי, אכן לתוס' ניחא דהא מתרוייהו איכא למעוטי חקק מושבו מבחוץ ושפיר מקשה מאי ביניהו - עי' צ"ק [ולכאורה דלא כגירסת שטמ"ק בש"נ לא'], וע"ע קר"א, שפ"א, ושלו"ר. ד"ה מן המדומע - ור"ח פי' מעורב בערלה וכלאי הכרם - הטו"א בחגיגה הקשה דלא מצינו לשון מדומע אלא תרומה בחולין ולא שאר איסורין, ועי' מצפ"א. אבל ערלה וכלאי הכרם לא אצטריך למיתני - מפרש דהיינו סיומא דברייתא 'ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם' גופייהו - טה"ק, וסרה תמיהת הקר"א [הו"ד בש"נ אות לב']. ופי' הקונטרס צ"ע איך יתישב ממשקה ישראל - עי' מצפ"א דמסייע לתוס' וטה"ק דמסייע לפירש"י ועי' עול"ש. ובגדר פלוגתת רש"י ותוס' - עי' שלו"ר בשם הכלי חמדה פר' ויקרא, ועי' אתוון דאוריתא כלל כז', ומקד"ד סי' לג. ג. ד"ה ותרומה. ומההיא דחגיגה וכו' - פי' מחגיגה לכאורה קשה לפירש"י דס"ד דמיירי התם שהפריש רביעית קדש מחבית תרומה והא לפירש"י תרומה לא חזיא לקדש דלאו משקה ישראל הוא. שהרי אין מקדיש וכו' אלא יחדה וכו' ליקח ממנה רביעית וכו' - אין משמע כן בתוס' חולין דף לה: - עי' חש"ל שהאריך בזה. ד"ה נשמטה - עי' תוספ"ק (שלו"ר בחי') בכוונת תוס'. והנה הרש"י ותוס' פירשו הטעם משום דאין עניות במקום עשירות ולא כתבו משום דיחוי, ומשמע לכאורה דבכלים אין דין דיחוי, ועי' תורת הקודש (ח"א סי' יב' אות יא') שדן בזה.

דף פח:

גמ'

וי"א אין מכבסין אותן כל עיקר - עבר וכיבס מהני לכו"ע ואפי' היו מלוכלכים מאד שצריכין לנתר ואהל לפי שכל איסור הכיבוס הוא לכתחילה - זבח תודה. שאין עניות במקום עשירות - א) בדוכתי אחריני אמרינן סברא איפכא דהתורה חסה על ממונן של ישראל - עי' תפא"י תמיד פ"ה אות כז', וע"ע שד"ח ח"א עמ' 44. ב) בקרית ספר פ"א מכלי המקדש נקט שאין עניות במקום עשירות הוא דין דאוריתא, אבל הר"ש משאנץ על הספרא פרשת צו פ"ו. ח. נקט דהוא מדרבנן, ועי' בהערה קא' לכנסת ראשונים דמייתי סתירה בדבריו. חושן מכפר על הדינין וכו' אפוד מכפר על עבודת כוכבים - עי' מה שביאר בזה המשך חכמה פרשת תצוה (כח. ט.) על הפסוק ולקחת את שתי אבני שהם. וציץ מכפר על עזות פנים - לכאורה הרי מכפר על קדשים הבאין בטומאה - עי' מהרש"א. אי דידיע וכו' במזיד ולא אתרו ביה - הקשה העול"ש הא כה"ג איתא בסנהדרין דף פב' דכונסין אותו לכיפה וא"כ כל זמן דלא כנסוהו לא מכפרי ציבור.

רש"י

ד"ה עינבלים - אלא ביניהם דפעמון אחד בין שני רימונים - הרמב"ן עה"ת (שמות כח. לא.) פליג דהפעמון בתוך הרימון ממש, והנה לכאורה תליא בגירסת הגמ' בסוגיין 'ותולה בהן' כגירסא שלפנינו או 'ותולה בו' כגירסת השטמ"ק, ועי' שפ"א. ד"ה ויטבלו - רמז הוא לעתיד וכו' - עי' פי' אחר במהרש"א. ד"ה ויכפר - שנאמר אתם המיתם - צ"ע דהתם הוי בפרהסיא ומהו דקאמר ויכפר על מעשה חשאי, ואפשר דלא פירשו בהדיא התלונה - שפ"א.

תוס'

ד"ה כמחלוקת - פר"ת וכו' דמעיל בא לכפר על לשוה"ר וכן נגעים - ולפי"ז י"ל דלהכי מייתי בגמ' אידך מימרא דר' ענני בר ששון - לש"ז (שלו"ר). ד"ה מכפרים (נדצ"ל מכפרת) - דמסתמא אין ציבור נענשין וכו' וכן פי' בקונטרס התם - וכן משמע מפירש"י כאן דגבי רציחה נקט ציבור [הילכך ציבור מתכפרי] וגבי לשוה"ר נקט יחיד [קול פעמונים מכפר עליו]. ומיהו יל"פ דיש חילוק בין ציבור לכל ישראל - עי' עול"ש שתמה ע"ז, ועי' מה שביאר בזרע אברהם סי' ד. יט.

פרק עשירי - כל התדיר

דף פט.

מתני'

כל התדיר מחבירו קודם לחבירו - האם שרי להקריב התדיר ושאינו תדיר בבת אחת - עי' קוב"ש פסחים אות רה' שהוכיח מתוס' ריש תמורה שאיכא בהא ביטול עשה דהקדמת התדיר תחילה, אמנם המקד"ד ריש סי' ט' נקט דבעלמא ליכא איסור להקריבן בבת אחת רק בתמיד דאיכא קרא יתירא דהעולה עולה ראשונה חייב להקדימה. וראה עוד בספר ציונים לתורה (לבעל האתוו"ד) כלל לה' שדן באריכות בכל מקום שהוזכר קדימה ואיחור מה הדין אם נעשו ב' הדברים בבת אחת. התמידין קודמין למוספין - צ"ב מה שייך לעבור ולהקריב המוסף לפני התמיד ובמה יוודע איזהו מוסף ואיזה תמיד כיון שקרבנם שוה דתרוייהו עולות ואין דין לשם קרבן מוסף או תמיד אלא רק לשם עולה וא"כ יהא עולה ממילא לשם התמיד - עי' משמר הלוי כאן סי' קכ', ובתמורה סי' נח', ובספרו פניני הגרי"ז סי' ט'. והנה הרמב"ם תמו"מ ז. א. נקט הלכה דקדימת התמיד רק לגבי מוספי ר"ח וצ"ע אמאי לא הזכיר האי דינא במוספי שבת, ועי' מש"כ בזה במנח"א מנחות עמ' שפח'. שנאמר מלבד עולת הבוקר וגו' - בחזו"א מנחות סי' לג. ט. הקשה אמאי צריך קרא דתדיר ומקודש קודם תיפו"ל מסברא ככל התורה דהחשוב והחמור קדים כההיא דשבת דף כג: נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא, עי"ש שביאר דבעלמא אם בא הקל תחילה הו"ל עוסק במצוה ויעסוק בו והכא קמ"ל דאפי' בא השאינו תדיר ראשון יקדים את התדיר.

מתני'

כל המקודש מחבירו קודם את חבירו - עי' בתוספתא י. ב. עוד מדיני קדימויות בקרבנות [ועי"ש חזון יחזקאל בענין יין קודם לשמן ומלח קודם לעצים], וע"ע קר"א על מתני' לקמן צא. שביאר מדוע משנתינו השמיטה קדימויות הללו. דם החטאת קודם לדם העולה מפני שהוא מרצה - עי' לעיל ז: טעם ר' שמעון בזה, ובמליו"ט שם אמאי אצטריך ב' טעמים. הבכור קודם למעשר - עי' שפ"א שנסתפק אם פסח קודם למעשר ובכור, דפסח יש בו כרת ומרובין מצוותיו ומאידך בכור קדוש מרחם ומעשר מקדש לפניו ולאחריו. המעשר קודם לעופות מפני שהוא זבח - פירש"י דזביחה בסכין ועוף במליקה, וכעי"ז פי' בתוס' לעיל סה. ד"ה בן עוף. וכן בהקדישה - מפירש"י משמע דרק בקינים דעופות נאמר האי דינא דהפרשת החטאת תחילה, אבל דעת הרמב"ם הל' תמו"מ ט. ו. משמע דבכל חטאות ועולות הבאין יחד, [אכן במנ"ח מצוה קעו. ב. משמע דמסתפק בדעת הר"מ אי קאי דוקא אקינין], וכן מוכח דעת תוס' לקמן צ. ד"ה למקראה דבכל חטאות ועולות מיירי, ונראה דאזלי תוס' לשיטתם שם בד"ה חטאת בהמה דמשמע דגרסי במתני' דהכא בסיפא 'חטאת בהמה קודמת לעולת בהמה' [והוא כגירסת השטמ"ק - עי' בש"נ אות ז'] וממילא קאי 'וכן בהקדישה' אף על בהמות - עי' הערת מנחת מרדכי אות ב' על מקד"ד סי' יב. א.

רש"י

ד"ה דם חטאת וד"ה אברי עולה - התוי"ט בשם מהר"י קורקוס (עי' ליקוטים) דקדק מפירש"י דאם שחט החטאת קודם לעולה וזרק את דמה צריך לגמור את הקטרתה אף דאברי עולה קודמין. אבל הצ"ק (לקמן צ. על תוד"ה חטאת בהמה) תמה על דבריהם וס"ל שצריך להפסיק ולשחוט העולה ולזרוק דמה ולהקטיר אבריה ואח"כ יקטיר אימורי החטאת, ועי"ש שביאר הרש"י בע"א. והקר"א בריש פרקין גם דעתו כהתוי"ט ומהר"י קורקוס אלא שכתב שאם ירצה יגמור אבל רשות בידו להפסיק ולשחוט העולה ולהקטיר אבריה, ועוד בענין זה עי' בחש"ל, ובאו"ש תמו"מ ט. ה. ד"ה ועל היסוד - ובאשם לא מצינו שנאמרו - צ"ע דהא גם באשם ילפינן לעיל נא. שפיכת שירים ליסוד, והתוי"ט ורש"ש וצ"ק פירשו דלא נאמר בו בהדיא וזהו חומרתו, וכן כתב הרעק"א במשניות, וציינו לרש"י ברכות כא. ד"ה שאינו טעון שכתב גם כעי"ז [ועי"ש בגלהש"ס], וע"ע חש"ל, ובשטמ"ק דחה פי' זה ופירש בע"א. וע"ע בחי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק עמ' 72 ד"ה והנה ובחי' הגרי"ז דף נא. ד"ה והנה במשנה-מה שביאר בזה עפ"י מה שיסד בדין נתינה כנגד היסוד [עי' מש"כ בגמ' לעיל נג:]. ובמנח"א ח"ב עמ' קצב' תירץ כעין האחרונים דלעיל והוסיף לבאר עפי"ד הגר"א [בשיטת רש"י שאין חיוב לשייר שירים] דמה שכתוב בתורה בהדיא הוא דין בקרבן להניח שירים ומה שלא נאמר בהדיא הוא דין בדם דאם נשאר ישפך ליסוד וזה החומרא בחטאת מאשם, וכ"כ המרומי שדה לעיל נג: והנה כתב הראב"ד בפירושו לתמיד דדעת רבינו אפרים דרק בחטאת ופרים הנשרפין בעינן יסוד (הובא לעיל נג: על תוד"ה העולה) ולדבריו א"ש מתני' כפשטה. ד"ה מפני שהוא - וזבחים חשיבי וכו' שכל הקרבנות באין מהן - עי' שפ"א שהקשה על פירש"י וביאר בע"א. ד"ה ויש בו - וכיון שקדמה לחטה"ע כ"ש לעולה"ע - הקשה בחי' הגרז"ס דמאי כל שכן הוא אימא דעולה"ע קודמת דהוא כליל וכדמספקא לקמן צ:, [ובשטמ"ק על תוד"ה מעשר הקשה כעי"ז ואין מחוור התירוץ].

תוס'

ד"ה כל התדיר - תימה וכו' ל"ל תיפוק לי מהכא - באחרונים תירצו קושיא זו דנפק"מ דבעלמא אם בא שאינו תדיר קודם או שבאו כאחת לא מקדמינן התדיר והכא נתחדש דלעולם התמיד קודם - עי' קר"א ד"ה והנה במתני', ראמ"ה, מקד"ד ריש סי' ט', ונתיבות הקודש, וע"ע מש"כ השאג"א סוף סי' כ'. וכי תימא וכו' ונדרים ונדבות אפשר בכל יום ותדיר - הטה"ק השיג על הנחה זו דנדרים ונדבות תדירין ממוספין, והקר"א (סוף ד"ה והנה במתני') הקשה מדלקמן צא. דקרי לשלמים מצוי ולא תדיר. הא בפרק התכלת מייתי בהדיא וכו' - בתוס' פסחים דף נח: נשאר בחילוק דהא לנו"נ והא למוספין ומישב קושית תוס' דהכא, ועי' משל"מ הל' תמו"מ א. ג. שהביא תירוצי התוס' בכל הש"ס והאריך טובא לדון בדבריהם. ועוד קשה טפי בסוף הגוזל קמא - בתוס' מנחות מט. ד"ה ת"ל מבואר מדוע הך קושיא קשה טפי - מליו"ט, ועי' מה שביאר בזה הפני"מ. וליכא למימר וכו' קרא דהכא לציבור שאין להם תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם - פי' וקרא דהעולה בדאיכא תרתי ולאקדומי, ועי' קוב"ש פסחים אות רד'. וליכא למימר וכו' דעיכובא ליכא - וכן נמי דעת תוס' פסחים נח: ד"ה העולה דאין פוסל דיעבד, אבל בתוס' יומא כט: דן דמלשון התוספתא משמע דפסול דיעבד, ובתוס' מנחות מט: מסיק בסוה"ד דמדאוריתא למצוה בעלמא אבל מדרבנן פסלו הקרבן וכונת התוספתא מדרבנן. וי"ל דהעולה עולה ראשונה להקדמת הקטרה וכו' וקרא דהכא להקדמת שחיטה - נראה דהרש"י פליג עי' לקמן צ: תוד"ה תדיר שהקשה על פירש"י דהתם, ודו"ק דלתוס' הקדמת שחיטה והקטרה הוא מאותו דין [ולכך הקשה בסמוך בדיבור זה אמאי לא גמרי מהדדי] אבל לרש"י הדין המיוחד שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר הוא רק בהקטרה אבל בעבודת הדם הוא מדין תדירות דעלמא ולכן פירש לקמן דמבע"ל תדיר ומקודש איזה קודם בדם התמיד ודם חטאת, וכן בפסחים נח: ברש"י ד"ה מנין משמע דמפרש דין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר בהקטרה בלבד, וכן נקט תוס' עירובין ב. ד"ה שלמים בתירוץ קמא שלו, וכן נקט הראב"ד סוף פ"ק דתמיד בתירוץ בתרא שלו. ובדעת תוס' דילן-עי' בחי' ר' שמואל פסחים דף נח: אות קסד'. ועוד בענין האם הא דתמיד קודם הוא מהדין הכללי דתדיר קודם או שהוא דין מיוחד בתמיד - עי' במשנת ר' אהרן סי' ז' אות יד' והלאה. והשתא ניחא וכו' דלעולם כסף ברישא כיון דכתיב כסף קודם וכו' - פי' הו"א דלא אזלינן בתר לשון 'מלבד' אלא בתר מאי דקדים בקרא והתם כסף קדים לאיל והכא בהאי קרא דעשיית הדם נפרש דה"ק קרא וכו'. אבל הקטרה דכתיב מקמי קרא דמלבד וכו' - פי' אבל מקרא דהקטרה מייתי דהא אי אזלינן בתר סדר הפסוק קודמת הקטרת המוספין לעשיית התמיד ואפ"ה ילפינן מקרא ד'העולה' דהקטרת תמיד קודמת למוספין, וזה מלמד על הקרא דעשיות דם נמי דלאו מסדר הפסוק ילפינן דתמיד קודם למוספין אלא ממשמעות הלשון ד'מלבד', וממילא שפיר קשיא על ההוא דהגוזל קמא. מיהו אין מרויח כלל וכו' - פי' ד-ב' הקושיות שהקשה על התירוץ דהא למוספין והא לנו"נ קשיא נמי השתא. ויש לתמוה אמאי לא נפקא וכו' מדכתיב בתמיד בבקר וכו' - עי' תירוץ התוס' במנחות דף מט:, וע"ע תירוץ טה"ק. ד"ה אשם - דאיכא אשם נזיר וכו' דאין באין לכפר אלא להכשיר - העול"ש הקשה הא גם בא להכשיר הוא מעלה דמשו"ה קודם האשם לחטאת כדאמר במתני' לקמן צ: ומיהו גבי חטאת וכו' אע"ג דאיכא נמי חטאת נזיר וכו' דאין באין לכפר אלא להכשיר - ע"ע לעיל ז: תוד"ה ריצה. ד"ה מעשר - ושמא באימורין סגי בטעמא דמין זבח - וא"ש לפי"ז דאצטרכינן תרי טעמי ולא סגי בטעם דיש בו קדשי קדשים, אכן אכתי צ"ע דנימא רק טעמא דמין זבח - ועי' הר"פ בשטמ"ק, ועי' מה שתירץ בזה הרדב"ז תמו"מ ט. ח.

דף פט:

גמ'

מנא הני מילי - פירש"י דדם חטאת קודם לדם עולה ואיברי עולה קודמין לאימורי חטאת, וכן מפרש תוס' לקמן צ. ד"ה מנא, וה"ט דאילו עיקר דין המשנה מפורש הטעם לפי דמקודש מחבירו ומקור דין זה הוא בהוריות דף יב' סוף ע"ב דילפינן מוקדשתו. אבל הר"פ בשטמ"ק פי' דאכולה מילתא בעי לפי דמהכא ילפינן כל עיקר דינא דכל המקודש מחבירו קודם, וע"ע שטמ"ק ד"ה הא כיצד. ובתוי"ט על משנה ו' מבואר בהדיא דכל המקודש הוא סברא, ועי' נתיבות הקודש (על מתני' פט.) שדן בזה, וע"ע רש"ש לקמן צ: על הגמ' דתדיר ומקודש. הא כיצד דם חטאת קודם לדם עולה - משום דכתיב בפסוק 'ועשה' ועשיה בדם משמע - הר"פ בשטמ"ק. איבעיא להו דם חטאת ואברי עולה וכו' אלא מהא ליכא למשמע מינה - בגלהש"ס תמה דילמא שניהם שוים ויכול להקדים למי שירצה, והנה הרמב"ם תמו"מ ט. ה. פסק באמת דאיזה שירצה יקדים, וביאר הליקוטי הלכות משום דלא איפשיטא הבעיא, ועי' מה שהקשה בזה הנתיבות הקודש, אבל אומנם השפ"א מפרש מסקנת הגמ' דאיפשיט דתרווייהו שוין ולפי"ז אתי דברי הרמב"ם כפי פשוטן. דם עולה ואימורי חטאת איזה מהן קודם - צ"ב למאי דילפינן לעיל סדר ההקרבה דבדם-החטאת קודם לעולה, ובאימורין-העולה קודמת, א"כ הכרח הוא דדם עולה קודם לאימורי חטאת - עי' קר"א, טה"ק, וחזו"א, וע"ע חש"ל (פט.). איבעיא להו דם עולה ודם אשם וכו' או דילמא דם אשם קודם דמכפר - פי' אבל אינו מכפר על חייבי כריתות כחטאת ומשו"ה מספקא ליה דילמא דם העולה קדים - רדב"ז תמו"מ ט. ה., אבל המהר"י קורקוס שם פי' דדם חטאת עדיף שניתן על ד' קרנות כדקתני מתני' ולכך מיבעי דוקא בדם אשם, וכן משמע גם בפירש"י ד"ה לאימורי חטאת, וע"ע נתיבות הקודש דמישב ומפרש לפי הגירסא 'דקאתי מכח דמכפר'. דיקא נמי דקתני מפני שדמה ניתן ש"מ - משמע מסקנת הגמ' דנפשט דאאימורין קאי וא"כ בדם נפשט דעולה קודמת לאשם, והרמב"ם תמו"מ ט. ה. שפסק אף בזה שאיזה שירצה יקדים אפשר שלא היה גורס האי 'דיקא נמי' בסוגיין - כס"מ שם וכ"כ ליקוטי הלכות, אבל הלח"מ שם פי' דעת הרמב"ם דאפילו גרס דיקא נמי לא איפשיטא הבעיא. ותנא תונא וכו' בשלמא אימורין וכו' אלא דם מיהא איתיה - עי' הר"פ בשטמ"ק אימא דקמ"ל דדם מעשר חשיב נמי ק"ק ולא רק דם העוף. בשר קק"ל שיצא לפני זריקת דמים ר"י אמר כשר ר"ל אמר פסול - בביאור פלוגתתם עי' חי' רא"ל מאלין ח"ב סי' מא'. הוא הדין דבאימורין נמי פליגי וכו' - פירש"י והאי דפריש משום שסופו לצאת הש"ס קמפרש ליה ולאו מילתא דר"י הוא, והנה הרמב"ם פסוהמ"ק א. לב. פסק בין בבשר ובין באימורין דלא נפסלו וע"כ דפסק כר' יוחנן כפי דחיית הגמ' דבתרווייהו פליגי, ותמה הח"נ אמאי כתב הרמב"ם 'מפני שסוף הבשר לצאת' והא אין טעם זה נכון למסקנא, ועי' מה שביאר בזה חי' רא"ל מאלין ח"ב סי' מא', וע"ע מנח"א ח"ב עמ' כו' כז'. לימא כתנאי אימורי קק"ל וכו' - עי' מה שהקשה ע"ז רעק"א (נדפס ריש צ.), ועי' מה שתירץ על קושיתו הדב"א ח"ג סי' א. כח.

רש"י

ד"ה פסולין - ואע"ג דלענין מעילה לפני זריקת דמים לא קדישי - עי' לעיל פה:, והוא מתני' במעילה ז:

תוס'

ד"ה דם חטאת - דכיון דדם עולה אתי מכח כליל וכו' - עי' ביאור הצ"ק. ד"ה והא - הו"מ לאפלוגי באימורין להודיעך כח דהיתרא - הא דלא כתבו תוס' בלשון קושיא לפי דהכא הוי הלכתא למשיחא ולא חשיבא כ"כ כח דהיתרא - עול"ש. ולכאורה צ"ב אמאי חשיב לה כלל כח דהיתרא הרי מההיתר בא איסור דמועלין בהן וחייבין משום פגנו"ט - עי' צ"ק ופני"מ.

דף צ.

גמ'

מאי לא בדהדר עילינהו וכו' דמר סבר מיפסלי ביוצא וכו' - צ"ע מה ס"ד דבהא פליגי והא ברישא דמתני' דהתם פליגי בבשר ק"ק לפני זריקת דמים והתם ודאי נפסל ביוצא וע"כ דפליגי אי זריקה מועלת ליוצא - עי' שטמ"ק, חזו"א סי' ו. ב., ועול"ש. אמר ר"פ בדהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי - א) גירסת ש"נ אות א' דכו"ע לא פליגי 'דלא מיפסלי ביוצא', אמנם התוס' לעיל כו. ד"ה דילמא מפרש דלכו"ע נפסל ביוצא וכסוגיא דהתם וכי פליגי לענין פיגול, ועי"ש בקר"א וח"נ שכתבו דהר"מ פליג בהא, ועי' שפ"א (פט: על תוד"ה לימא) דמישב שיטת פסק הרמב"ם בסתירת הסוגיות, וע"ע הערה כא' לכנסת ראשונים. ב) למפרשים דכו"ע לא פליגי דלא נפסלו ביוצא צ"ב מהלך הגמ' דמקשה לימא כתנאי ומשני דכו"ע דלא כרבינא, ועי' חזו"א סי' ו. ב. דמבאר דלימא כתנאי מייתי לסייעתא לרבינא ודחי דאין לסייע עי"ש, ובח"נ מבאר דרבינא יאמר דאנא דאמרי כתנא דמתני' דסבר נפסלין ביוצא כדדיקינן לעיל אימורין כי דמו וכו'. והכא בדאיתנהו אבראי פליגי וכו' - צ"ב דאם למסקנא קודם זריקה אכתי חשיבי קק"ל ואין נפסלין ביוצא נמצא שרק בשעת זריקה מתחדשת להם תורת מחיצת עזרה והרי באותה שעה הם כבר בחוץ, ומוכח מכאן דלענין פסול יוצא א"צ דוקא שהיה בפנים ויצא אלא ה"ה כשלא היה מעולם בתוך מחיצתו - עי' דב"א ח"ג סי' א' אות כז'-כט'. זה בנה אב לכל חטאות שיקדמו לעולות - לענין דיעבד אם שינה - עי' לעיל דף ה. תוד"ה עולתה. ולענין אמאי באמירת קרבנות כתבו הטור ושו"ע קודם אמירת העולה לחטאת - עי' מש"כ על הגמ' לעיל דף ז: ואפי' חטאת העוף לעולת בהמה - פירש"י כגון יולדת עשירה וכו', והחזו"א מנחות סי' לג. יג. דייק דעת רש"י דדוקא ביולדת קודמת חטה"ע לעולת בהמה הבאה עמה, אבל מתוס' צ: ד"ה תקדום דייק החזו"א דדעתו דאפי' לעולה דעלמא תקדום חטה"ע, וכן מבואר דעת תוס' הרא"ש הנדפס עה"ג הוריות דף יג. [ודבריו שם תמוהין עי"ש מרומי שדה, ואבי עזרי מעשה"ק יד. ה.], וכן מסיק להוכיח הקר"א בסוגיין צ: ד"ה תיקדום. ת"ש פרים קודמין לאילים וכו' - לכאורה אמתני' גופה הו"מ לאקשויי אלא דמצי לשנויי דסברה מתני' דחטאת קודמת לעולה רק במין אחד אבל על הברייתא פריך שפיר דסברה דאפי' בתרי מיני חטאת קודמת וא"כ קשיא מפרים ואילים - פני"מ.

תוס'

ד"ה ואין חייבין - ובקונטרס פי' טעם אחר - נראה דאין תוס' פליג ארש"י ולשיטתו אזיל לעיל מו: ד"ה אחת דתרוייהו צריכי, אכן להר"פ בשטמ"ק מה: ד"ה ושאין-נראה פשוט דאין לאתויי הכא כלל קרא דהרש"י-דס"ל דהתם מיירי באכילת הדיוט וסוגיין באכילת גבוה, וע"ע מרומי שדה, וחזון יחזקאל במילואים קרבנות ה. ד. ד"ה מנא הני מילי - הכא קשה ל"ל קרא תיפו"ל משום דחטה"ע מרצה - העול"ש תירץ דחטאת ועולת העוף במקום שצריך כפרה שוין תרוייהו דמרצין ובמקום שאין מכפרין כגון יולדת ה"נ תרוייהו שוין [ויש להוסיף סברת הגרי"ז דבעופות תרוייהו חשיבי קרבן אחד - עי' מש"כ בגמ' לעיל סה.], וע"ע תירוץ הפני"מ וטה"ק. ד"ה חטאת בהמה - הצ"ק גרס בתירוץ תוס' 'בעולה הבאה עם חטאת ולשם חטאת' וביאר שיקראו שם חטאת תחילה כדקתני וכן בהקדישה. [ונראה מדבריו שאין מפרש דתוס' גרס כן במתני' 'חטאת בהמה קודמת לעולת בהמה' דא"כ בלא"ה סיפא 'וכן בהקדישה' קאי גם ע"ז וש"מ דברישא לא מיירי בקריאת שם]. והעול"ש גרס 'בעולה הבאה עם חטאת' ופי' כגון מצורע עשיר דמייתי חטאת עם עולת בהמה דהתם אינו מרצה וקמ"ל דאפ"ה חטאת קדים דשם חטאת מרצה. ד"ה חטאת העוף - קשה קצת הלשון דמאי קאמר וקי"ל וכו' - עי' תירוץ פני"מ. ד"ה למקראה - פירש בקונטרס שתהא נקראת בענין תחילה - וכן פי' הראב"ד בביאורו לתו"כ. וכן ביארו שיטת הרמב"ם - במשל"מ תמו"מ פ"ט הל' ו. ח., ובתוי"ט משנה ד', ובמנ"ח ריש מצוה קסח'. ותימה מה חידוש הוא זה - עי' מה שביארו בשיטת רש"י-בטה"ק, ובמשנת ר' אהרן סי' ז. ג., ובאבי עזרי מעשה"ק יד. ה. ד"ה והנה בזבחים. ומפרש ה"ר חיים וכו' - ע"ע פי' הר"ר יחיאל בשטמ"ק, ועי"ש מהרא"ש בערכין פי' הר"ר יחיאל בע"א, וע"ע פי' החש"ל. דאכל מה דתנן חטאת קודמת לעולה בכל הנהו תנן וכן בהקדישה - עי' מש"כ על מתני' סוף פט. דנראה דרש"י פליג בזה. וקשה לפירושו מהא דאמרי' בערכין וכו' - ע"ע מה שהקשה המקד"ד ריש סי' יב', ועל קושית תוס' עי' תירוץ השפ"א ותירוץ המנ"ח מצוה קסח', וע"ע תירוץ הצ"ק ומה שתמה עליו הקר"א.

דף צ:

גמ'

אמרי במערבא משמיה דרבא - אמרי במערבא הוא ר' ירמיה - סנהדרין דף יז: אפי' תימא פרים דחג נמי כמשפטם כתיב בהו - הנה 'כמשפטם' כתיב רק בקרבנות חג הסוכות, והאם בשאר רגלים ור"ח נמי דהוקשו מועדות להדדי - הפנ"י בר"ה דף ל: והרש"ש בסוגיין דייקו לשון הרמב"ם תמו"מ ט. ז. דמשמע בקרבנות החג בלבד, אבל דעת רעק"א דה"ה בכל הרגלים וביאור סברתו עי' ברש"ש, וכן נוטה דעת שפ"א בסוגיין, וכ"כ ראמ"ה על תוד"ה תדיר, וע"ע חזו"א מנחות לג. יז.

מתני'

חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא על הכשר - כתב הרמב"ם מחוסרי כפרה א. ה. וכל זמן שלא הקריבו חטאתם אסורים לאכול בקדשים, אבל העולה והאשם אינם מעכבין עכ"ל, ומבואר מדבריו שבמצורע אין האשם מעכב לאכילת קדשים, ותמוה מאד דבמתני' מפורש שהאשם בא להכשיר המצורע. ובכס"מ שם רצה למחוק תיבת 'והאשם', אולם המשל"מ ציין להרמב"ם נזירות י. ח. שמפורש בדבריו דאשם מצורע אינו מעכב לאכילת קדשים, וראה מרכה"מ הל' מחוסרי כפרה שכתב דיסוד דברי הרמב"ם מהגמ' בפסחים נט' לפי גירסת הר"ח שם וכן מהתו"כ בפר' מצורע, עכ"פ דברי הרמב"ם תמוהין ממשנתינו ומעוד סוגיות. ומבאר מרן הגרי"ז בקונטרס על יומא (עמ' כב') דשיטת הרמב"ם ד-ב' דינים הן - דין היתר אכילת קדשים התלוי בחיסרון כפרתו ובזה הוא ניתר משנתכפר בחטאת, ודין שני הוא הכשר הגברא עצמו והכשרו התלוי באשם ובדם ושמן שניתן על הבהונות אף שאין נפק"מ בהכשר זה לענין אכילת קדשים. ועוד על שיטת הרמב"ם הנ"ל עי' בחי' מרן הרי"ז הלוי הל' מחוסרי כפרה, ובאבי עזרי שם, והאריך בזה במנח"א מנחות עמ' לא'. וכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן - קובץ הערות ודינים בענין אכילת קדשים [ע"ע בענין זה מש"כ על מתני' לעיל נה.]: א) מלשון 'הכהנים רשאין לשנות' משמע דהחידוש טפי באכילת כהנים מבאכילת בעלים, וכ"מ מלשון הרמב"ם מעשה"ק י. י. ועי' חזון יחזקאל י. ד. ובעיקר הדבר האם שייך דין דלמשחה לגדולה באכילת בעלים בשלמים ובקרבן פסח - עי' מש"כ לעיל עה: על תוד"ה בכור ותוד"ה שביעית, וע"ע מש"כ בגמ' לעיל כח. ב) הכהנים רשאין לשנות באכילתן - אמאי קרי ליה שינוי - עי' פסקי הרי"ד, ותוס' חולין קלב: (ליקוטים). ג) לתת לתוכן תבלי חולין - אמאי לא חשיב חולין לעזרה - עי' מש"כ בזה בגמ' לעיל ריש עז., וע"ע מקד"ד סי' יד. ח. ד"ה ובההיא. ד) בענין שיעור אכילת קדשים - כתב התו"י יומא דף לט. להוכיח מלחם הפנים שהיה מגיע לכל אחד כפול דש"מ דאף פחות מכזית איכא מצוה מיהו בכזית איכא מצוה טפי, וכ"כ ביה"ל ח"א סי' ב. ז. להוכיח מהאי סוגיא דקיום המצוה אף בפחות מכזית [וציין גם לספר דורש לציון דרוש א'], וביאר בזה דאכילת קדשים אינה מצות גברא אלא המצוה הוא שהבשר יהא נאכל ויש רשות בידו ליתן גם לאחרים לאכול הלכך כל השתתפות באכילה הוי קיום המצוה, וכן נקט בפשיטות האור שמח ריש פ"ו מהל' חמץ ומצה דאכילת קדשים אינה חובת גברא אלא דין על הבשר שייאכל, [וע"ע אבי עזרי מעשה"ק י. א. ס"ק ב']. אמנם המנ"ח מצוה קלד. א. ב. כתב דמצות אכילת קדשים דוקא בכזית ושאר הבשר ליכא עשה אלא רק בלאו דלא תותירו, וכתב שם דהשאג"א סי' פא' וסי' צו' פליג בזה וס"ל דאיכא מ"ע באכילת כל הקרבן, וכן מסיק האפיקי ים בח"א סי' מה' דהמצוה היא בכזית, וכן נקט בהעמק דבר ויקרא ו. כב. דהוא מצות אכילה בכזית ולא רק שלא יבוא הבשר לידי נותר, ומברכים עלה אקב"ו על אכילת קדשים, ועי' מקד"ד סי' יד. ו., וע"ע מש"כ בגמ' לקמן צז: ה) אם אכל בשר קדשים חי או שלא כדרך אכילה האם יצא ידי חובת מצות אכילת קדשים - במנ"ח מצוה קלד. ב. כתב דתליא בספיקא דהמשל"מ יסודי התורה ה. ח. (ד"ה יש לחקור) והיינו דחקירה זו בקדשים היא ככל אכילות דמצוה, ובשעה"מ שם הוכיח והכריע שלא יוצא ידי חובה. אבל בביה"ל ח"ג סי' נא' אות ד' הוכיח שיצא ידי חובתו אפילו אכל חי כדרך אכילה, ובאות ג' שם כתב דאפי' בלא כונה יצא יד"ח, והוא לשיטתו דאכילת קדשים הוא דין על הקרבן שיהא נאכל, וכן בקונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) באות ס' הביא ראיה מכמה אפשרויות דהכרח בהן לאכול הקרבן חי, וס"ל דקיום מצות האכילה הוא רק לאכול הבשר כמות שהוא ואחשביה רחמנא לאכילה בענין זה, ולאוכלו צלוי ומבושל וכדו' הוא מעלה דלמשחה וגדולה ואינו מעכב בעיקר מצות האכילה, וע"ע בזה אבי עזרי מעשה"ק י. א. אות ג'. ובדברי יחזקאל סי' טו. יד. בהגה"ה העיר על דברי ביה"ל מתוס' מנחות דף ק. דמשמע דלא מיקיימי באכילת חי מצות אכילת קדשים, וכן דייק הרש"ש במנחות שם, וע"ע בזה משמר הלוי סי' קכד' וסי' קכז'. ו) בענין אכילה גסה בקדשים - בב"ק דף קי. איתא דלא חשיבא אכילה, ובתוס' שם הקשו סתירה לזה ותירצו כמה תירוצים עי"ש. ז) האם צריך מלח בחלק הקרבן שנאכל לכהנים - מהרמב"ם איסו"מ ה. יא. מוכח דרק בדבר הקרב למזבח צריך מליחה, אבל דעת הרא"ה בבדק הבית (בית ג' שער ג' דף עא:, והביאו הר"ן בחולין טו.) דאף בחלק הנאכל לכהנים, וכבר השיג עליו הרשב"א שם במשמרת הבית דמקרא מלא דיבר הכתוב על כל קרבנך ולא על מה שאינו קרבן, ובישוב קושיתו עי' חי' חת"ס בחולין דף יד', וע"ע בכ"ז בשעה"מ איסו"מ ה. יא. וראה עוד ברע"ב ותוי"ט פ"ג דמנחות מ"ה דסברי לענין מנחות דכל המנחה טעונה מלח ולא רק הקומץ, ותמהו שם המפרשים (רעק"א, רש"ש, חש"ל בגמ' מנחות יח.) דמנחה א"צ מלח אפילו לכתחילה, אמנם השפ"א (מנחות ו.) מסייע לשיטת הרע"ב והתוי"ט מהסוגיא שם. ח) עבר ואכל קדשים שנפסלו ביוצא וטמא - המנ"ח נסתפק אם מקיים מצות אכילת קדשים אי לאו דהוי מצוה הבאה בעבירה, אבל הקוב"ש פסחים אות קנט' פשיטא ליה דבכל הפסולין ליכא מצות אכילה כלל, רק בטמא דהציץ מרצה על אכילות ואין כאן אלא איסור אכילה גרידא יש להסתפק אם קיים מצוה באכילתן. ט) בתוס' יבמות ריש מ. כתב בתירוץ אחד שיש חיוב לכהן 'המקריב' לאכול מן הקרבן אבל לא את כל הקרבן, ובשו"ת בית יצחק או"ח כט. ב. הקשה מתוס' סוכה מב. (ד"ה מהו דתימא) שכתב עפ"י גירסתם בגמ' פסחים דלולב א"א ע"י אחרים אבל חטאת אפשר שיאכלנה אחר, וצ"ע דביבמות דעת התוס' שהכהן המקריב חייב לאכול ממנה, וכתב שם לחלק בין מנחות לשאר קרבנות עי"ש, (מהספר כנפי יונה), וע"ע מהר"ץ חיות בב,ק דף קי., וראה עוד מה שכתבתי לקמן צט. בגמ' ד"ה ראוי לחיטוי. י) לענין חולין בעזרה יש מחלוקת רש"י ותוס' ועוד ראשונים אם כל חולין בעזרה אסורין או רק מידי דעבודה, [עי' מה שציינתי בגמ' לעיל עז.], אכן לענין קדשים קלים הנאכלין בכל העיר מצדד המשל"מ (שחיטה ב. ג. ד"ה כתבו התוס'-בסוף דבריו) דלא מיבעי דשרי לכהנים לאוכלן בעזרה אלא אפילו ישראל יכולין לאכול חלקן בעזרה, עי"ש. יא) בענין קידוש ידים לאכילת קדשים - עי' מש"כ לעיל כא: בד"ה כמה דינים, אות ב'. יא) בענין האיסור לאכול קדשים קודם זריקת הדם, וקודם שפיכת שירים - ראה מש"כ לעיל יג. בגמ' ד"ה יכול.

גמ'

איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם - הרמב"ם הל' תמו"מ פסק דאיזה שירצה יקדים, אבל הרע"ב במשנה ו' כתב דלא איפשיטא ונראה דתדיר קודם, ועי' תוי"ט בביאור סברתו, וברש"ש תמה עליו, ועי' ט"ז או"ח סי' תרפא' שפסק ג"כ דתדיר עדיף וכתב כיון שהוא כלל בתורה ואין לנו דבר ברור להוציא מן הכלל, ובשאג"א סי' כח' השיג על דברי הט"ז עי"ש.

רש"י

ד"ה שכן נתרבו - ואע"ג דהשתא בעולה קיימינן וכו' - בטה"ק הקשה מה הכריחו לרש"י דמיירי סוגיין בעולה ואימא דבשלמים מיירי ולק"מ, וע"ע משמר הלוי סי' קכג'. ד"ה ואגבהתה ממעשר - לבטל חשיבות שם מין זבח וכו' - כעי"ז ביאר במהר"י קורקוס תמו"מ ט. ח., אמנם עי' מה שביאר שם הרדב"ז. ד"ה מפני שהוא בא להכשיר - את המצורע לקדשים ולביאת מקדש - וכן פירש"י במנחות כז:, אולם במנחות ד: וכן שם ה. קד. קח. פירש"י שהוא מכשירו לבוא במחנה, ובשטמ"ק שם ד: אות יד' תמה דהלא כבר מהבאת ציפורין הוכשר להכנס במחנה, ופליג ופירש להכשיר בקדשים כפירש"י כאן, וכן הרש"ש שם תמה על הרש"י עי"ש. בא"ד - הלכך חשיבות הוא לגביה שטהרתה תלויה בו - משמע דהוא ענין חשיבות גרידא ולפי"ז דיעבד הקדים חטאת לאשם כשר, והקשה המקד"ד סי' יב. ב. דהוא נגד גמ' ערוכה במנחות דף ה., ועי' מה שכתבתי על תוד"ה חוץ. ד"ה שלמים - ושהו עד היום ושחטן - בתוי"ט והרש"ש הגיהו 'לשחטן' עי"ש, ובעול"ש תמה עליהם מרש"י לקמן צא. ד"ה הא דיום, וע"ע בצ"ק על תוד"ה שלמים שגרס ברש"י כלפנינו 'ושחטן' עי"ש ביאורו.

תוס'

ד"ה מאי לאו - על תמיהתו עי' תירוץ צ"ק ותירוץ פני"מ וע"ע עול"ש. ד"ה חטאת העוף - אפי' א"ל אביו אל תחזיר לא ישמע לו - והיינו אפי' א"ל עסוק בכבודי באותה שעה דאי בחינם פשיטא שלא ישמע לו - תוס' קידושין דף לב., ועי"ש מה שפשט בבעיא זו, ועי' צ"ק שפשט בע"א. ד"ה חוץ - אדרבה חטאת מצורע עדיף דאכשורי ומכפר - בביאור כפרה דחטאת מצורע - עי' צ"ק, עול"ש, טה"ק, ומצפ"א. א"נ האי כל חטאות שבתורה וכו' - הצ"ק וברה"ז ביארו בדברי תוס' דבמצורע באמת חטאת קודמת לאשם, ותמהו עליהם מגמ' ערוכה במנחות דף ה., ועי' מה שביארו בדברי תוס' - הרעק"א, ח"נ, עול"ש, ורש"ש. ושמעתי לישב דברי ברה"ז והצ"ק דמתני' דהכא י"ל דבהקטרת אימורין מיירי דומיא דמתני' קמייתא לעיל פט. דהחטאת קודמת לאשם דמיירי באימורין כדדייקינן לעיל פט: מדקתני מפני שדמה ניתן עי"ש, וס"ל לתוס' בתירוץ זה דבאימורין האשם קודם לחטאת והגמ' במנחות בשחיטה וזריקה מיירי. ד"ה שלמים - פי' בקונטרס דזלזול וכו' - גירסת הרש"י שהיה לפני תוס'-עי' בש"נ אות כ', וע"ע צ"ק וריעב"ץ. ועל חינם דחק אלא היינו טעמא וכו' - פשטא דמתני' משמע כתוס' דלענין קדימת אכילה קאמר אבל סוגיא דשמעתין דלקמן משמע כפירש"י - עי' קר"א, והרמב"ם ג"כ מפרש כתוס' ויש ראיה לדבריהם מהתוספתא - תוי"ט, ואפשר דרש"י ותוס' לא פליגי לענין דינא - זבח תודה ד"ה שלמים. ד"ה וחכמים - וה"ה אשם דקדש קדשים - עי' מרומי שדה אמאי לא תני אשם במתני'. ד"ה תדיר ומקודש - פי' בקונטרס וכו' וקשה וכו' - ביאור קושיתו דקרא דמלבד עולת הבקר קאי על מוספי פסח דלעיל מיניה ושם איכא נמי שעיר חטאת ופרשינן דבעבודת דם איירי וש"מ דעולת התמיד קודמת לחטאת - צ"ק, [וצ"ב אמאי באמת לא נילף מהתם לעלמא דתדיר קודם למקודש - עי' בזה ראמ"ה, והחזו"א מפרש בע"א]. ועי' פני"מ וזבח תודה שתירצו דכונת רש"י עולת תמיד כנגד חטאת יחיד ולא חטאת המוספין, אכן זה אינו לגירסת שטמ"ק ברש"י בהדיא 'ודם חטאת מוספין', ובעול"ש דחה תירוץ זה דהא איתא בהדיא בהוריות דף יג. דקרבן ציבור וקרבן יחיד ק"צ קודם, וע"ע מש"כ בביאור שיטת רש"י לעיל פט. בתוד"ה כל התדיר, וע"ע טה"ק כאן. ונראה כלשון אחר שפי' בקונטרס וכו' - לפי"ז נמצא דתמיד ומוספין לא איבעיא ופשיטא דתמיד קודם וכמו שהקשה תוס' לפירש"י, והקשה צ"ק א"כ מה מוכיחה הגמ' ת"ש תמידין קודמין למוספין הרי בזה לא איבעיא כלל, ועי' מה שתירץ קר"א סוף ד"ה תדיר ומקודש, וע"ע טה"ק, וחזו"א מנחות סי' לג. טז.

דף צא.

גמ'

ת"ש ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה - צ"ע דקידוש היום דאוריתא ואילו ברכה על היין דרבנן וא"כ אף דהוי תדיר יש להקדים דאוריתא לדרבנן, ותירצו הפנ"י והצל"ח בברכות דף נא: דמדאוריתא יצא יד"ח קידוש היום בתפילה והדר הוה דרבנן ודרבנן, וראה במצפ"א בברכות שם שתמה על תירוצם, וראה בכל זה במשנ"ב סי' רעא' ס"ק ה' דכ"ה שיטת המג"א דיצא ידי קידוש בתפילה, ושם בביאור הלכה בשיטת החולקים וסברתם. ובשאג"א סי' כב' יסד דאין דין קדימה לשל תורה על של דברי סופרים עי"ש הטעם שכתב. ועוד בנידון זה עי' בנוב"י קמא או"ח סי' מא' שחקר בזה, והפר"ח או"ח סי' יז' פשיטא ליה דצריך להקדים הדאוריתא. מתפלל אדם של מנחה ואח"כ של מוספין - השאג"א סי' כח' הוכיח מכאן דדין דתדיר ומקודש לאו דוקא בקדשים של מזבח דהא בעי למיפשט מתפילה, ועי"ש שדן לענין תפילין וציצית איזה מהם קודם. מצוי קאמרת וכו' מצוי לא קמיבעיא לן - פירש"י דמצוי היינו שאין תדירותו חובה, ובשאג"א סי' כא' וכב' למד מכאן דאם לפניו ברהמ"ז וספירת העומר דאם הוא ברהמ"ז של שבת שהוא חובה צריך להקדימה ואם של חול שאינו חובה וחשיב מצוי איזה שירצה יקדים, ועי' טה"ק שהשיג עליו. תדיר ושא"ת וקדים ושחט לשא"ת וכו' או דלמא יהיב לאחר דממרס בדמו - עי' עול"ש דלא שייך הכא דין דאין מעבירין על המצוות-דהיינו בששניהם שוין ולא כשהאחד חשוב מחבירו. אמנם השד"ח (מערכת א' אות מז') הביא מהחכ"צ סי' קז' דאין מעבירין על המצוות הוא אפילו על מצוה קלה במקום חמורה, וסוגיין הוא מבאר דכיון דתרוייהו עבודת קרבנות חשיבי ענין אחד וכמצוות שוות. ת"ש שלמים של אמש וכו' הא דיום דומיא דאמש וכו' - עי' פירש"י בביאור האי ת"ש לפשוט הבעיא והוא לשיטתו במתני', אכן לפירש"י שהביא תוס' לעיל ד"ה שלמים וכן לפי' התוס' דמיירי בקדימה לאכילת בשר וטעם ההקדמה משום מיעוט זמן האכילה א"כ מה זה ענין לנידון דסוגיין, ועי' גירסת ס"א דהרש"י בשטמ"ק (ש"נ אות כב'), וע"ע ח"נ בגמ', ועול"ש על תוד"ה דשחטינן. ת"ש ברכת היין וכו' ת"ש מתפלל אדם של מנחה וכו' - הקשה השאג"א סי' כ' מאי מייתי לפשוט מברכת היין ומתפילת מנחה הא אנן מספקינן בשהתחיל ושחט כבר השאינו תדיר ואילו בברכת היין ומנחה אכתי לא התחיל בהן, והוכיח מזה דבעית הגמ' לא משום שהתחיל בפועל אלא מכיון שהאינו תדיר נשחט ממילא הגיע זמן הראוי לזריקה והקרבה משא"כ התדיר אכתי לא הגיע זמנו ושפיר אתינן עלה למיפשט מברכת היין ומתפילת מנחה. שחטו (לפסח) קודם לתמיד כשר ויהא ממרס בדמו וכו' - הקשה המנ"ח מצוה ה. ו. בשם השאג"א סי' יז' היכי בעי למיפשט מהכא דתדיר קודם הא הכא התמיד קודם לפסח לא מטעם דתדיר אלא מחמת גזיה"כ דיאוחר דבר וכו', והשאג"א תירץ דדין יאוחר דבר נאמר רק על השחיטה והכא ילפינן מדבעי להקדים גם שאר עבודות, ועי' מש"כ המנ"ח לחדש ולתרץ, ועי' מה שהשיג עליו באבי עזרי ק"פ א. ד., וע"ע בטה"ק בענין קושית השאג"א. מתניתין נמי דייקא וכו' - כתבו הקר"א וליקוטי הלכות [וכן משמעות הכס"מ] דמשמע מהכא דבעיין איפשיטא ואי קדים שחט לשאינו תדיר גומר ומקריב ליה, וכן פסק הרמב"ם הל' תמו"מ ט. ג. וכך גם מבאר בדעתו בשאג"א סי' כ', וראה עוד בח"נ. וע"ע בקר"א שדן בסתירת הרמב"ם להלכות ק"פ א. ד. דפסק שחטו קודם לתמיד יהא אחר ממרס בדמו ולא פירש דזה דוקא אם שחט גם התמיד, וע"ע באו"ש.

מתני'

אמר ר"ש אם ראית שמן וכו' - עי' קר"א מה שייכא משנה זו לפרקין דכל התדיר. שאין מתנדבין שמן - מהסוגיא לעיל עז. דמשנינן לר"ש דתקוני גברא שאני דמתנדבין שמן משמע דהוא דין דרבנן שאין מתנדבין שמן, ועי"ש תוד"ה תקוני ומש"כ שם.

רש"י

ד"ה מוספי ר"ח - דאקרי מועד - עי' המקור לזה בפסחים עז. ותענית כט., וע"ע ראמ"ה (בגמ') שמפרש בע"א מפירש"י. ד"ה מצוי קאמרת - שאין תדירותו חובה - אע"ג דלאחר שנדר קרבן שלמים הקרבתו עליו חובה אפ"ה אזלינן בתר עיקר חיובו - שאג"א סי' כח'. ד"ה תדירה במצוות - שנכרתו עליה יג' בריתות - עי' פי' השפ"א בע"א.

תוס'

ד"ה תא שמע - בכל הני ת"ש צריך טעם וכו' - בח"נ ומצפ"א ציינו לתוס' שבת מג. ד"ה כופה, וע"ע צ"ק וטה"ק. וצריך לדקדק בפרק התכלת וכו' דאיכא כי הך בעיא וכו' - הקר"א (צ: ד"ה תדיר) והגהות בן אריה תירצו דלא דמי דהכא תרוייהו לפניך ומיבעי איזה להקדים והתם מיבעיא כשאין לו להקריב אלא אחד מהם, אולם הח"נ כתב דאף דיש לחלק כן מ"מ שפיר הקשה תוס' לפי שיש ראיות שיכול להביא מכאן לכאן עי"ש, וע"ע תירוץ הפני"מ , והחזו"א מנחות לג. טז. תמה עליו ותירץ בע"א, וע"ע שאג"א סי' סב', וראה עוד בחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים. ד"ה דשחטינן - תימה א"כ ליתני שלמים וכו' - המפרשים נתחבטו בביאור קושית תוס', והצ"ק פי' דמקשה דאכתי יש לפשוט בעית הגמ' דאי זריקת שלמים קודמת ליתני רבותא במתני' דאפי' אידי ואידי ביום משכח"ל דשלמים קדמי וכגון דנשחטו קודם החטאת, ומשני דאה"נ י"ל דזה כונת המשנה ושל אמש היינו כעין של אמש, ובעול"ש מפרש קושית תוס' ותירוצו בע"א עפ"י מה שמבאר שיטת תוס' במהלך הסוגיא, וע"ע פני"מ וטה"ק.

דף צא:

גמ'

המתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלין - כיצד נעשה קמיצת השמן: דעת התוי"ט סו"פ יב' דמנחות (ליקוטים) דמפריש שיעור הקמיצה בכלי, והגרא"ז מלצר (בהערה על מקד"ד סי' יא. ב.) תמה עליו דהא קי"ל (מנחות יט:, יומא מז.) דאין עושין מידה לקומץ, וכן תמה הרש"ש ביומא מז., ועי' מש"כ לבאר המנח"א במנחות עמ' קסג'. אכן הרגמ"ה במנחות עד: מפרש דיקפה את השמן ויקמוץ ביד, וכן משמע מתוס' ורש"י (כת"י) שם שפירשו דיין א"א לקמוץ לפי שצלול הוא משמע דהשמן יקפנו ויקמוץ, וע"ע מקד"ד סי' יא. ב.. בשלמא לר"ז רישא בשירים סיפא בקומץ - הו"מ לשנויי נמי רישא במנחת ישראל סיפא במנחת כהן דפשיטא דכהן המתנדב שמן כולו לאישים כמנחתו - חש"ל עי"ש, ובשפ"א הניח זה בקושיא. המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים - א)המקד"ד ריש סי' יא' חקר האם הוא מדין הקטרה כאימורין או מדין ניסוך כשאר יין, ונפק"מ לחיוב זר או מעלה בחוץ האם שיעורו להתחייב בכזית כשאר הקטרות או ב-ג' לוגין כמנסך, ועי"ש עוד נפק"מ. ובהערה נה' לכנסת ראשונים פשיטא ליה דהוא מדין הקטרה, וכתב דכן דעת הקר"א במנחות כ: ומשו"ה טעון נמי היין מלח, והאריך בזה בספרו תורת הקודש ח"א סי' מט. ד., וכן דעת המשך חכמה פרשת תצוה (על הפסוק לא תעלו עליו קטורת זרה) דהוא מדין הקטרה. ב) דעת תוס' מנחות צא: ד"ה דמייתי ותוס' חולין כג: דאמר - דדוקא באמר סתם הרי עלי יין דמזלפו ע"ג האישים אבל אם פירש לספלים לכו"ע הוי לספלים, אמנם תוס' בקידושין נה: (ד"ה ודילמא אשם הוא) נראה דפליג דבכל גווני מזלפו ע"ג האישים - הערת מסהש"ס בקידושין שם. ג) 210במנחות דף כא. איתא "יצאו דם ויין שאין עולים לאישים" (ולפיכך א"צ מלח), ובברה"ז שם חוכך אם הסוגיא התם דפשיטא לה דיין אין עולה לאישים סברה דלא כשמואל דהכא, אולם הצ"ק שם מחלק דשמואל מיירי בנסכי נדבה והתם איירי בנסכי חובה הבאין עם הזבח, וכתב ברה"ז דעכ"פ לשמואל ודאי צריך היין מלח, וראה לעיל אות א'. מ"ט אמר קרא וכו' אשה ריח ניחוח לה' - ומאן דל"ל דמזלפו ע"ג האישים מפרש להאי קרא נחת רוח לה' כאישים - שטמ"ק, וכ"ה ברש"י ד"ה הא ר"י. והא קא מכבי - במקד"ד ריש סי' יא' הקשה מ"ש משאר הקטרות דמוכרח שיהא נמי כיבוי דבשרא אגומרי ופשיטא דשרי משום דמצותו בכך עי"ש. המוריד גחלת מע"ג המזבח וכיבה חייב - לשון הגמ' מורה דדוקא כיבה אבל על הורדה גרידא פטור אף דממהר הכיבוי - עי' מנ"ח ריש מצוה קלג', וע"ע נידון חי' הגרי"ז. דליכא אלא האי - בחי' הגרי"ז דקדק דלכאורה האיכא אכתי אש של שמים ש"מ דבאש זו לא מתקיים מצות קיום האש ומיקרי שכבה כל האש. ויש לעיין דלכאורה האיכא עוד מערכה של קיום האש ומערכה דקטורת ש"מ דאף אי כיבוי במקצת ל"ש כיבוי מ"מ כיבוי מערכה שלימה מכלל המערכות הוי כיבוי - הערה מו-מז לכנסת ראשונים, ועע"ש דהמכבה אש קטורת במזבח הפנימי אינו עובר, ועע"ש בגדר איסור זה לכהנים ולישראלים. יכול יכבה ויתרום אמרת לא יכבה - לכאורה הא תרומת הדשן הוא מאפר של אברים מאוכלים ולא של העצים ומה שייך בהו איסור כיבוי, ומוכח מכאן דכל אש שעל המזבח באיסור כיבוי ולאו דוקא של עצי המערכה - מקד"ד סי' לב. א. ד"ה הנה. למימרא דשמואל כר"ש ס"ל - הנה כיון דפסקינן כר"ש צריך להיות הלכה כשמואל וכ"כ ברמב"ם בפיהמ"ש דמזלפו ע"ג האישים, אבל בהל' מעשה"ק טז. יד. פסק דמנסכו לשיתין, וכתב הכס"מ שטעמו מסוגיא מנחות דף עד: דסברה דלא כשמואל, ועי' מהר"י קורקוס שפי' בע"א, וע"ע ליקוטי הלכות וזבח תודה.

רש"י

ד"ה יכול יכבה - אם מצאן כולן לוחשות - עי' עול"ש. ד"ה הא ר"ש - וא"ת פסיק רישא וכו' אפשר דמזלף ליה בטיפין דקות מאד - עי' קה"י מנחות סוף סי' יח' הא קי"ל דאין הקטרה פחות מכזית וזילוף היין מדין הקטרה הוא [ובמקד"ד ריש סי' יא' הנ"ל נסתפק בזה]. בא"ד - הלכך א"נ מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא - א) סברת רש"י מחודשת דכל שאפשר לעשות באופן שלא יהא פס"ר חשיב השתא נמי דבר שאין מתכוין, [וכן יש לפרש שיטת הרש"י בבכורות לד. עי"ש תוד"ה אילימא, ובמנחות נו. עי"ש תוד"ה רבי שמעון, ודו"ק ואכמ"ל], וכעין סברת רש"י כתב בשלטי גבורים שבת פרק האורג (דף לח. בדפי הרי"ף אות ג'), וכן ביאר דברי רש"י במרכה"מ פ"א מהל' שבת, ועי' בזה באו"ש הל' לולב ח. ה. ואבן האזל מעשה"ק ב. א. שביארו באופן אחר, וע"ע זרע אברהם סי' ד. יב. ב) אמנם הרע"ב פי' בע"א דאינו פס"ר דאפשר שתהיה האש גדולה וחזקה ותנצח את היין ולא תכבה. ג) והערוך דקדק מסוגיין שיטתו הידועה דפס"ר דלא ניחא ליה שרי - עי' תוס' כתובות ו. ד"ה מסכרייתא, ובתוס' שבת קג. פליג על הערוך ועי"ש שפי' בע"א כיצד משכחת לה סוגיין דלא ליהוי פס"ר. ד) והרא"ש בשבת פרק שמונה שרצים סי' ט' הוכיח מסוגיין איפכא מהערוך דמודה ר"ש בפס"ר דאסור אפילו בדלא ניחא ליה, והשיגו עליו המפרשים מסוגיין, ועוד דהוא סותר שיטתו בשבת פרק הבונה סוף סי' א' דמייתי דעת הערוך, וביאור דעת הרא"ש עי' בברה"ז, צ"ק, ח"נ, קר"א, ועול"ש, ועי' אבן האזל מעשה"ק ב. א.

תוס'

ד"ה אמר ליה - ויש לתמוה וכו' - עי' תירוץ ברה"ז, והשיגו עליו צ"ק וטה"ק. ד"ה המוריד - ושמא יש חילוק בין הורידה לפקעה - כעי"ז כתב בתוס' לעיל פו. ד"ה וכולן. וההיא דתנן וכו' ניחא בלא"ה משום דאינתיק למצותה - כיון שנתקו למחתה תו לא קרינן ביה אש המזבח - רש"י יומא דף מו:, והראב"ד בתמיד שם כתב די"א דלאחר שכבו הגחלים היה מכבדן לאמה, ויש מתרצים דכל שהוא לצורך גבוה אין בו משום כיבוי וה"נ מכבדן משום נוי העזרה דבעינן זה אלי ואנוהו.

דף צב.

גמ'

נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפ"ע ושורפן - הקה"י בתמורה סי' טו' ר"ל (לתרץ קושית הרש"ש שלהי תמורה) דיין ושאר משקין לאו בני שריפה הן דהחום מיבשן ומתבטלים ואין האש נאחזת בהם, והא דעושה להן מערכה הוא מדין ביעור בעלמא אלא שלא משכח"ל בקדשים ביעור אלא ע"י מדורת אש, ועי' בזה במשמר הלוי כאן סי' קכח' ובתמורה סי' קב', וע"ע מנח"א ח"ג עמ' מז' עפי"ד הגרי"ז. תנ"ה הדם והשמן וכו' עושה להן מערכה וכו' - העול"ש הקשה אמאי שורף הדם ומ"ש מדלעיל עח. דדם שנתערב בדם פסולין ישפך לאמה, וכן הקשה המקד"ד סי' יז' סוף ס"ק י'.

רש"י

ד"ה מערכה - על הרצפה בעזרה - הרמב"ם איסו"מ ו. ה. כתב מערכה בפ"ע על המזבח, ועי"ש לח"מ וביאור אבן האזל וע"ע נתיבות הקודש. והנה צ"ע למ"ד (לעיל פג.) דבנסכים ג"כ אמרינן דאם עלו לא ירדו א"כ לפי' הרמב"ם יקלטם המזבח וינסכו כדינן וא"צ כלל לשורפן - עי' מקד"ד סי' ד. ד. ד"ה והנה. ד"ה משום שנאמר - ותמיה אני וכו' ונראה בעיני שהוא דבר לח וכו' - בקר"א הקשה שטעם זה אינו מספיק למנחות דקתני נמי בברייתא שעושה להם מערכה בפ"ע, ועי"ש בשטמ"ק שביאר דרש"י באמת לא גרס בברייתא מנחות. וראה עוד בתפא"י בבועז במנחות ריש פי"ב.

תוס'

ד"ה אבל - ובפרק כירה ניחא טפי וכו' - עי"ש שבת מב. בתוד"ה אפילו. וצריך לפרש דמשמע להש"ס וכו' - עי' סברת ראמ"ה. ד"ה במלאכה - הקשה בה"ג דבשמעתא קמייתא דשבת וכו' - עי"ש דף ג. בתוד"ה הצד. פרק אחד עשר - דם חטאת

מתני'

דם חטאת שנתז על הבגד ה"ז טעון כיבוס - בטעם דין כיבוס כתב הרשב"ם עה"ת (ויקרא ו. כ.) שלא יהא נאסר בנותר, וצ"ע דהא לעיל מו. אמעיט דם מנותר, ועי' פמ"ג במשב"ז סוף סי' תנא', ועי' מה שהקשה נתיבות הקודש על הרשב"ם וע"ע מש"כ בהערה א' לכנסת ראשונים. וברמב"ן עה"ת שם כתב 'החמיר הכתוב בדם הנבלע בבגד לעשותו כאשר היה קודם הזאה שלא יצא חוץ לקלעים' עכ"ל, ועכ"פ רהיטת הראשונים הנ"ל דהוא דין על הדם, אמנם במקד"ד סי' לא. ה. כתב להוכיח דהוא דין כיבוס על הבגד, וע"ע דביר הקודש אות תצח'. הרי זה טעון כיבוס - כתב המנ"ח מצוה קלח. י. דכיבוס אינו עבודה וא"צ כהן, ומספקא ליה אי כשר בחש"ו כיון דסו"ס הוא מצוה, אמנם עי"ש בהערה לדקדק מהאבן עזרא עה"ת דבעי כהן. תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות - עי' תוס' לעיל ריש ח:, ותוס' ט: ד"ה איתיביה, ובמנחות ג: תוס' ד"ה לר"ש. שלנה ושנטמאה - כלומר נטמא הדם כדפי' בתוס', והקשו מכאן על שיטת הרמב"ם פסוהמ"ק א. לו. דליכא טומאה בדם קדשים, וביותר קשה דהרמב"ם גופיה פסק משנתינו כצורתה - עי' קר"א, טה"ק, או"ש מעשה"ק ח. ט., אבן האזל, אבי עזרי פסוהמ"ק שם, ומנ"ח מצוה קלח. ט. [שפי' דדין טומאה דרבנן מהני לדאוריתא לאחשובי לא חזי לזריקה], וע"ע מש"כ על המשנה לעיל מה: ד"ה ומשום.

גמ'

אי הכי אפי' חטה"ע נמי וכו' - בביאור השקלא וטריא עי' בשטמ"ק ושפ"א.

רש"י

ד"ה פסולה - דכתיב אשר יזה בראוי להזאה - צ"ע דבגמ' לקמן צג. דרשינן מקרא אחרינא - עי' טה"ק כאן, וע"ע מה שציינתי בגמ' לקמן צג.

תוס'

ד"ה שלנה - וא"ת וכו' הא מדאוריתא זורקו לכתחילה - עי' חי' הגרי"ז מה הוצרכו לכך שזורקו לכתחילה הלא אפילו דיעבד סו"ס הזריקה כשרה והוי דם הראוי להזאה עי"ש, ועוד תמה מנ"ל לתוס' שזורקו לכתחילה מחמת ריצוי הציץ, [וכן איתא נמי ברש"י גיטין נד. ד"ה במזיד לא הורצה], וע"ע בזה בחי' הגרי"ז מנחות טו. ד"ה ונראה, ובקר"א וטה"ק בסוגיין, ובאו"ש קרבן פסח ד. ב., ובמנחת ברוך סי' קו. ב., וע"ע במשמר הלוי סי' קכט'. ד"ה ושקבלו - פי' בקונטרס או זרקו - עי' קושית הר"פ בשטמ"ק על פירש"י, ועי' רש"ש. וצ"ע בפ"ק דמעילה - פי' דשם איתא דדוקא טמא עושה שירים ולא שאר פסולין - שטמ"ק, צ"ק, וע"ע עול"ש. ובטה"ק מפרש דבכל הפסולין מיירי ודם שנותר במזרק כולהו עושין שירים והתם מיירי בדם שבצואר דרק טמא עושה שירים, וכ"כ מנ"ח מצוה קלח' עי"ש סוף אות ח' בביאור הצ"ע דתוס'. וע"ע בזה בחי' הגר"ח הלוי פי"ד פסוהמ"ק, וחי' הגרי"ז לעיל כז: לד:, אבן האזל פסוהמ"ק יד. ב., ואבי עזרי פסוהמ"ק א. כח. ד"ה והנה הר"מ. ד"ה יכול - וה"ה קדשים קלים מימעטי מזאת - עי' ש"נ אות כג', ובעול"ש כתב דהיה כתוב בתוס' 'ק"ק' וסבר הסופר שהוא קדשים קלים, וע"ע טה"ק. מדאצטריך אותה למעוטי תרומה - לקמן דף צו:

דף צב:

גמ'

לענין מריקה ושטיפה אבל לענין כיבוס וכו' - צ"ע אמאי אצטריך קרא למעט פנימיות ממרו"ש אי נימא דאין לינה מועלת בפרים ושעירים הנשרפין (לקמן קד:) א"כ לעולם לא יעשה נותר ואין שייך מרו"ש - עי' מקד"ד סי' לא. ג. ד"ה אמרינן בזבחים. [אכן עי' מש"כ על מתני' צה: בשם הגרי"ז דמפרש לדעת הר"מ דמרו"ש הוא דין לעצמו דלא תלוי בדין נותר]. בעי ר' אבין חטה"ע שהכניס דמה בצוארה וכו' - בעיא זו לא שייכא לסוגית כיבוס דהכא אלא היא מעין בעיא דאידך דר' אבין דפשטנא לה ממתניתא דסוגיין, וכן משמע מקר"א. חטה"ע שהכניס דמה בצוארה - עי' מנ"ח מצוה קלט' (ליקוטים). צוארה ככלי שרת דמי וכו' - עי' לעיל טו. תוד"ה אלא, וח"נ שם. נשפך על הרצפה ואספה מהו - א) ביאור הבעיא עי' בחי' הגרי"ז לעיל כה. ד"ה והנה, וע"ע נתיבות הקודש בסוגיין, וע"ע קושית השפ"א. ב) הרמב"ם פסוהמ"ק ב. כ. פסק דהוי ספק ותשרף, והקשה המקד"ד סי' כח' סוף ס"ק א' דהא כל הבעיא אי פסל ביה כלי שרת הוא בהזאה אבל במיצוי פשיטא דבעינן מגופה ממש, והרי הרמב"ם פסק דמיצוי בחטה"ע מעכב עי"ש. [בענין פסק הרמב"ם בזה עי' מש"כ בגמ' לעיל סה:]. ג) המקד"ד הנ"ל דן לצד דאפשר לקבל דמה בכלי שרת האם יהא טעון נמי טבילת אצבע כשאר חטאות. אצרוכיה הוא דלא אצרכיה רחמנא כל"ש - משמעות הלשון דלצד זה קבלה בכלי עדיפא ועכ"פ דיעבד ודאי כשר, וצ"ע מדלעיל סד: עי"ש רש"י ותוד"ה מגופה של חטאת. שו"ר זבח תודה [כה. ד"ה ונקטינן] דמפרש ספק הגמ' דהכא בההיא דרשא גופה דלעיל סד: אי ר"ל למצוה בעלמא בעינן מגופה של חטאת או לעיכובא, וע"ע מש"כ לעיל סד: על רש"י ד"ה מגוף של חטאת, באות ב'. או דילמא מיפסל פסל כלי שרת - הקשה הקר"א אמאי בעי בנשפך על הרצפה טפי הו"ל למיבעי אפילו בנתקבל בכלי. תיפו"ל דהא אפסיל לה באויר כלי - לכאורה הו"ל לאקשויי בלא"ה דתיכף שיצא הדם מן הצואר נפסל ואינו ראוי להזאה - עי' עול"ש. ניתז מבגד לבגד וכו' טעון כיבוס ממנ"פ - הרמב"ם מעשה"ק ח. ט. פסק שאין טעון כיבוס, ועי' כס"מ שדחק בביאור דעתו ועי"ש לח"מ, רדב"ז ומהר"י קורקוס, וע"ע קר"א, או"ש ואבן האזל שם, וקה"י סי' לז'.

רש"י

ד"ה יאכלנה - נתמעטה חטה"ע וכו' מריקה ושטיפה - עי' קר"א וטה"ק. ד"ה רבה אמר - והיינו בפנימיות שכתוב בהן הזאה על הפרכת - לאפוקי דלא כתוב על מזבח הזהב - עי' משמר הלוי קלא. ג. ד"ה והא תנא - דסמיך ליה כל זכר בכהנים יאכל אותה - צ"ב דתנא דמתני' נקט קרא דבמקום קדוש תאכל - עי' פני"מ וח"נ. ד"ה ויצתה לדרום וחזרה - ל"ד נקט וחזרה - לשיטתו לעיל כו., ותוס' שם ד"ה דילמא פליג. ד"ה תיפוק לי - ואויר כלי ככלי דמי - ואפי' בגד שאין לו מחיצות - עי' עול"ש. ד"ה במדביק כלי - דלא היה על אוירו עד שנגע בו - דפסול הדם וטעינת הכיבוס באין כאחד - צ"ק.

תוס'

ד"ה וקרן - תימה וכו' דמאן דאית ליה חודה ל"ל קרן - לכאורה יש לתרץ כרבי לעיל נג. דבעינן כנגד הקרן וכדאיתא התם דכו"ע מודו דבעינן לכתחילה על חודה וא"כ הוי חומרא לכתחילה, ושו"ר כעי"ז בראמ"ה. וכן צריך לפרש לעיל דף י: - וכן לקמן דף צד: ד"ה אי הכי (בסוף הדיבור) - וה"ר שמעון הקשה וכו' - עי' תירוץ ראמ"ה.

דף צג.

גמ'

ניתז על בגד טמא מהו - המצפ"א הקשה למאי דקי"ל לקמן צח: דדוקא בליעה חייב בכיבוס א"כ ודאי קדמה הטומאה דכבר במגע נטמא, ותירץ-וכ"כ הח"נ בשם מרכה"מ-דהוא מחלוקת אמוראי דהכא ודהתם, ועי' חזו"א שתירץ באופן אחר, וע"ע מקור ברוך ח"א סי' יד', וקה"י סי' לח', ובאו"ש מעשה"ק ח. ט. (ד"ה ובזה מתישב) מה שתירץ לשיטת הרמב"ם שם שפסק שא"צ כיבוס ולמסקנא דסוגיין הוא פלוגתת ר"א ורבנן והלכתא כרבנן דסברי שבעי כיבוס, ועי"ש בכס"מ ולח"מ וח"נ הנ"ל. ה"מ בזה אחר זה אבל בב"א לא - צ"ע דלעיל גבי מדביק כלי בצואר פשיטא דבאין כאחד בעי כיבוס והכא מספקא בהא, ועי' חזו"א על תוד"ה ניתז. שהרי נדה מזין עליה וטהורה - הו"מ לאוכוחי מטמא מת גופיה בשלישי ושביעי שלו - עי' ראמ"ה, ועי' עול"ש, ואו"ש מעשה"ק ח. ט. ונטל את הלגין והעבירו ע"פ תנור ר"ע מטמא - מעלה עשו במי חטאת - רש"י, וע"ע בהגהות מהרש"ם שדן האם ר"ע לשיטתו (שבת ד.) דסבר קלוטה כמי שהונחה, וע"ע נתיבות הקודש. דר"א סבר הזאה צריכה שיעור - לעיל דף פ. קאמר רבא בדעת ר"א דהזאה א"צ שיעור, וכתב ברה"ז דר"א דהכא לא היינו דהתם, אמנם עי"ש דף פ. בש"נ אות ז'. ת"ר מדמה מדם כשירה ולא מדם פסולה - הקשו המצפ"א והרש"ש דתיפו"ל מאשר יזה בראוי להזאה כדלקמן [וכן פירש"י במתני' צב. ועי"ש טה"ק], ועי' עול"ש על תוד"ה ניתז, וע"ע חי' הגרי"ז, וחי' רא"ל מאלין סי' ל'. ור' עקיבא אותה פרט לתרומה - עי' תוס' לעיל פב. ד"ה מכדי ותמיהת צ"ק ותירוץ ח"נ שם ותבין הגהת ש"נ אות ח' לגרוס כאן ר' יעקב. ת"ל אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה - בחי' הגרי"ז (סוף דף לח:) תמה מה צריך קרא לזה תיפו"ל דלאחר זריקה כבר נעשית מצותן וחולין גמורין הם, וע"ע בחי' הגר"ח עהש"ס סי' שסו', ועי' נתיבות הקודש.

רש"י

ד"ה רבי אלעזר - משום דאביי תלמידו הוה ולא נחלק עליו וכו' - ע"ע פירוש הר"פ בשטמ"ק. ד"ה מדמה - ר"ע ור"ש וכו' ולפרושי קאתו - כלומר לפרש דברי ת"ק [וכעי"ז בפסחים דף קטז: ברשב"ם ד"ה כן יגיענו, וע"ע לעיל דף פג. בתוס' ריש פרק המזבח מקדש ומה שנסמן שם במסהש"ס]. אבל דעת הרמב"ם משמע דמפרש דג' תנאים הוו - עי' לח"מ מעשה"ק ח. ג.

תוס'

ד"ה מי חטאת - וי"ל דהתם קודם קידוש והכא לאחר קידוש - ע"ע תירוץ הר"פ בשטמ"ק, והנה הקשו המפרשים ממתני' במסכת פרה דמפורש איפכא מתוס' דהכא - עי' ח"נ, טה"ק, עול"ש, והגהות בן אריה. ד"ה ניתז - מרישא לא שמעינן - פי' מהא דקתני קבלו פסולין דכה"ג נמי לא נתקבל בכלי ונפסל. דהו"א הכא שאני משום דבבת אחת - פי' פסולו והזאתו באין כאחד משא"כ ברישא כבר נפסל קודם - הר"פ בשטמ"ק עי"ש, וע"ע צ"ק. ולכאורה קשה הא פסולו קדים דנפסל כבר כשהדם באויר הבגד וכדלעיל כה: צריך שיתן ורידין לתוך הכלי - עי' טה"ק וחזו"א.

דף צג:

גמ'

למעוטי קיבל פחות מכדי הזיה - פירש"י גבי חטאת הפנימית, וכן פירש"י במנחות דף ז: אם קיבל שיעור ג' הזאות בכלי זה וד' הזאות בכלי זה, וכן דעת תוס' במנחות שם שצריך לקבל כל הדם הצריך לקרבן זה. [וצ"ע שלעיל דף מ: משמע ברש"י דסגי בקבלה כדי שיעור טבילת אצבע אחת - עי"ש בד"ה בדם, ובהגהת הב"ח ושטמ"ק אות יב', וראה בענין זה בספר ישר וטוב (אספת זקנים החדש) על רש"י במנחות ז:]. ומה דנקט רש"י 'בחטאות הפנימיות' פי' הזבח תודה (כאן, ד"ה בדם מאי) לפי דכולהו חשיבי מתנה אחת דכולן מעכבות אבל חטאות החיצוניות קי"ל כב"ה דרק אחת מעכבת, וה"ה בשאר הקרבנות אפשר לקבל כל זריקה בכוס בפ"ע, אולם הקר"א במנחות ז: כתב דבדוקא נקט רש"י בחטאות הפנימיות, הואיל ולעיל פ. יש מ"ד דמתנה א"צ שיעור לכן כתב רש"י דמשכח"ל דין זה רק בפנימיות שצריך בהן ז' הזאות. וכתב הזבח תודה וכן האו"ש מעשה"ק ה. ט. דעכ"פ קבלה כדי שיעור זריקה אחת ודאי מעכב בכל הקרבנות, עוד כתב הזבח תודה [לעיל כה. ד"ה כדי הזייה] דלכתחילה נראה דאף בשאר קרבנות בעינן קבלה בשיעור הזאת ד' קרנות. ובדעת הרמב"ם נחלקו המפרשים: דהנה הזבח תודה הנ"ל כתב דהרמב"ם דסתם דבריו בזה משמע דפליג ארש"י ואף בחטאות הפנימיות סגי דיעבד בקיבל כדי הזאה אחת, וכ"כ המשל"מ מעשה"ק ד. ח. עי"ש, וכ"כ גם הקר"א במנחות ז: בדעת הרמב"ם, אולם האור שמח מעשה"ק ה. ט. נקט דאף כונת הרמב"ם דצריך לקבל כל שיעור הדם הנצרך לכל קרבן כראוי לו. וטבל לא מספג וכו', שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו וכו', ואצטריך למיכתב וכו' - עי' בכל זה מש"כ לעיל דף מ: מן הדם מן הדם שבענין - עי' לעיל תוס' דף מ: בסוף הדיבור המתחיל מ. מאי לאו ה"ק עד שלא גמר מלהזות טעון כיבוס - עי' שטמ"ק. משגמר להזות אין טעון כיבוס - עי' רש"ש. גמר מקנח ידו בגופה של פרה לא גמר מקנח אצבעו - מהו קינוח יד זה: הנה דעת הרמב"ם פרה אדומה ד. ד. דקיבל דמה בכלי פסולה, ומקורו מהספרי דאיתא 'מצותה מצות יד ולא מצות כלי', וא"כ קינוח היד דהכא הוא היד שקיבל הדם. והנה כתב הרמב"ם שם פ"ג ה"ב "ושירי הדם פסולים להזייה לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה" עכ"ל, וצ"ע דהוא נגד סוגיין דמקנח אצבעו בשפת המזרק, וביאר שם הכס"מ דהרמב"ם מפרש דההוא שקו"ט למאי דס"ד דקבלת הדם במזרק אבל להלכתא שפסק שקבלת הדם ביד א"כ לא היה שם מזרק והלכך מקנח אצבעו נמי בגופה של פרה, וראה עוד בשטמ"ק מנחות ז: אות טו' שכתב דהרמב"ם היה לו נוסחא אחרת בגמ'. אולם הראב"ד שם ג. ב. השיג דאמנם שרי נמי קבלתה ביד אבל לא שמענו שפסול בכלי, והוא מפרש שודאי מקבל גם במזרק כדי לקבל כל הדם ולשורפו עם הפרה ונמצא שיש גם קבלת דם ביד שמקנחה בגוף הפרה ויש גם מזרק שם שמקנח בו אצבעו. במאי מקנח אמר אביי בשפת מזרק - כעי"ז איתא נמי לעיל כה. לענין דם סכין, ועי"ש שציינו ג' דעות בטעם קינוח זה, ויש לעיין איזה מהם שייך לפרת חטאת דהכא.

מתני'

ניתז על העור וכו' משהופשט טעון כיבוס - צ"ע למאי דמסקינן לקמן צח: דחייב כיבוס משום בלוע הרי בעור לא שייך בליעה - עי' קה"י סי' לח. ב. זה חומר בחטאת מקדשי קדשים - פירש"י דאכיבוס קאי, אבל הרמב"ם מעשה"ק ח. יד. מפרש גם על כל"ח הטעון שבירה דדוקא בחטאת ולא בשאר קדשים, והשיג עליו הראב"ד שם, ועי"ש לח"מ ורדב"ז (הל' יח'). והקשו המפרשים מהא דקי"ל (פסחים ל:, ע"ז לד.) דכלי חרס אין יוצא מידי דופיו לעולם ולהר"מ איך בשאר קדשים סגי במריקה ושטיפה, ועי' מה שפירשו בזה הקר"א (צד: ד"ה זה חומר, צו: על רש"י ד"ה בישול), רעק"א, צ"ק ריש דף צה:, רש"ש, מקד"ד ריש סי' לא', והאריך בזה במרחשת ח"א סי' ו'.

רש"י

ד"ה מקנח ידו – שאף דמה טעון שריפה וכו' - כן פי' גם תוס' במנחות ז: ד"ה מקנח, אולם רש"י שם פי' טעם אחר בזה, והתוס' הנ"ל השיג עליו. במתני' ד"ה במקום קדוש - בעזרה - עי' נוב"י או"ח סי' קכד' (ליקוטים).

תוס'

ד"ה מה טעם - ותימה וכו' הא שמעינן לה מניתז מן הצואר - עי' תירוץ ח"נ ראמ"ה וצ"ק, וע"ע קר"א על תוס' צג. ד"ה ניתז שתמה על הצ"ק. ד"ה אלא אצבעו - וקשה וכו' דמשמע שהיה הכל במקום אחד - התוס' במנחות ז: סןף ד"ה אלא תירצו קושיא זו, וע"ע מה שתירץ בחי' מרן רי"ז הלוי הל' פרה אדומה עמ' 122. ונראה כמו שפי' כאן בקונטרס - ע"ע תוס' לעיל ריש כה:, וע"ע מקד"ד סי' ז. ו. (ד"ה וההזאה) שפירש טעם נוסף. ד"ה מנין - דעור משהופשט ואינו מחוסר שום דבר וכו' טעון כיבוס אפי' לר"א - אבל דעת הרמב"ם מעשה"ק ח. ה. דאין מקבל טומאה עד לאחר עיבוד, ומ"מ חייב כיבוס לר"י משהופשט דראוי לקבל טומאה לאחר שיעובד, ועי"ש לח"מ ומהר"י קורקוס, ח"נ וקר"א בסוגיין. ואי גרסי' בר"א משהופשט מיירי וכו' - מישב גירסת רש"י אף לפירושו דתוס'. וכן פירש"י - לכאורה כונתו רק לענין ביאור ההיא דעוצבא, דאילו פירש"י עצמו משמע דכל עור צריך מחשבה אחר הפשט, וכ"ה מפרש מאי ביניהו-היכן מצינו בגד שצריך מחשבה, וכן בהדיא ברש"י בגמ' ד"ה מה בגד. אבל קשה אי גריס משהופשט מאי בעי מאי ביניהו - פי' בשלמא לגירסת תוס' נמצא דלא פליגי כלל בעור ולכן מקשה מאי ביניהו אבל לגירסת רש"י מאי מקשה, והנה רש"י גופיה תירץ שפיר דמקשה היכן מצינו בגד וכו' וכן פי' תוס' עצמו לקמן ד"ה מאי ביניהו - עי' ח"נ ופני"מ שתמהו בזה על תוס' דהכא, ועי' טה"ק בביאור דעת תוס'. מיהו וכו' שצריך לעשות הבעיא מכח דברי שניהם - עי' ביאור צ"ק, וביאור פני"מ. הג"ה השתא וכו' - הוא כפירש"י, ועי' טה"ק. בא"ד (צד.) - ושמא יל"פ דאחר עיבוד אפי' מחשבה לא בעי - פי' מאי דקתני התם דלא אמרו עבודים אלא לענין טומאה היינו דנפק"מ דלאחר עיבוד א"צ שום מחשבה משא"כ קודם עיבוד. וי"ל דאע"ג דמקב"ט במחשבה וכו' - עי' פני"מ. ובקונטרס פי' וכו' דההיא דבמה טומנין דעור בהמה גסה - פי' דבעודו לח חזי למזגא עליה וזה שייך טפי בגסה מאשר בדקה.

דף צד.

גמ'

מאי ביניהו אמר אביי וכו' רבא אמר וכו' רבינא אמר וכו' - לא פליגי אהדדי אלא אתו למצוא היכי תימצי דבגד שאינו מקבל טומאה - זבח תודה. הבגד והשק מכבסו הכלי והעור מגררו - דעת הרמב"ם מעשה"ק ח. ב. משמע דמצוה לגרר העור, והמנ"ח מצוה קלח. ט. פליג, וכן השפ"א תמה דאי ליכא כיבוס בעור מנין שצריך לגררו. והוסיף המנ"ח דאף אי נימא דמצוה קצת לגררו מ"מ א"צ במקום קדוש, אולם השפ"א כתב דלהרמב"ם ה"ה דמצוה לגררו במקום קדוש. והקר"א נסתפק בדין זה דשמא מצוה לגררו מטעם דאכתי חזי לזריקה וא"כ בעי דוקא במקום קדוש כדי שלא יפסל, וכעי"ז כתב המקור ברוך ח"א סי' יד' (ד"ה ובבאור) דאין מצוה לגרוד הדם אלא ראוי הוא לזריקה ואוספו וכשר.

רש"י

ד"ה היתה עליו - ומיהו שפשופי בידים לא - לכאורה ר"ל כדמסיק רבא דבעור שכשוך שרי וכסכוס אסור, אמנם הפני"מ מפרש דר"ל משום חשש סחיטה דהא השתא ס"ד דאין כיבוס בעור.

תוס'

ד"ה מקנחה בסמרטוט - והא דאמר בפ"ק דביצה דף יח. - עי"ש בתוס', וכן בתוס' בשבת דף קיא: וכן תיכי חלילתא - עי' עול"ש.

דף צד:

גמ'

אלא אמר רבא וכו' אי בקשין וכאחרים - מבואר למסקנא דעור קשה ליכא כיבוס לרבנן, וכן פסק הרמב"ם מעשה"ק ח. ב., והקשה הלח"מ וכן הקר"א בסוגיין דהרמב"ם סותר עצמו דבהל' שבת פכ"ב כתב סתם דאסור לכבס ולא חילק בין עור רך לקשה, ועי' ח"נ בסוגיין, ועי' אבן האזל מעשה"ק שם שמחלק לדעת הרמב"ם בין כיבוס דדם חטאת לכיבוס שבת. אי הכי חיטי ושערי נמי וכו' - הרמב"ם הל' שבת ח. ב. פסק דהשורה חיטים או שעורים במים ה"ז תולדת זורע וחייב, וצ"ע מסוגיין, ועי' בזה בליקוטים, וע"ע קר"א וח"נ. ותו ליכא והאיכא שנכנס דמה וכו' - כעין כל הסוגיא דהכא איתא לעיל דף י: שנכנס דמה לפני ולפנים - כ"ה הגירסא לעיל י: ופירש"י שם כגון ביוהכ"פ, אמנם ברש"י כאן ד"ה והאיכא משמע דגרס רק שנכנס דמה לפנים. האיכא קרן בדם - תיבת "בדם" הוקפה בסוגרים, ועי' טה"ק.

מתני'

בגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו וכו' - צ"ע מאי קמ"ל וכי בשביל שיצא בטל הימנו מצות כיבוס, ודוחק לומר שנקט אגב סיפא שנטמא בחוץ - ועי' במקור ברוך ח"א סי' יד' (ד"ה עפי"ז). נטמא חוץ לקלעים - צ"ע דה"נ אם נטמא בפנים אסור להשהותו - עי' עול"ש ד"ה ויש לעיין, ועי' שפ"א. קורעו ונכנס ומכבסו במקום קדוש - לכאורה אמאי קורעו יטבילנו מבחוץ ויטהר ויכול להכניסו לפנים, תירצו המפרשים (משל"מ כלים כג. יא., מנ"ח מצוה קלח. י., ח"נ, שפ"א, זבח תודה ד"ה מכניסו, חזו"א קדשים קמא לז. ה., מקד"ד לא. ה.) דחיישינן שמא יעבור הדם ע"י המקוה ונמצא מכבסו בחוץ שלא במקום קדוש, והוסיף החזו"א דהגם דבעינן כיבוס דז' סממנים אפ"ה אסור לכבס בחוץ כל דהו. אמנם התפא"י במשניות אות כט' פי' לפי שהדם שבבגד חוצץ לטהרת הטבילה. והקשו המנ"ח והשפ"א הנ"ל על סברא זו דהא הוי מיעוט המקפיד דאיסורו רק מדרבנן וכה"ג דאיסורו דרבנן שרי להכניס כדאיתא בגמ'. כלי חרס וכו' נטמא חוץ לקלעים נוקבו וכו' - א) עי' בתפא"י במשניות בבועז אות א' שדן אמאי בכלי לא אמרינן דיטבלו והדר יכניסנו [דליכא לתרוצי הסברות דלעיל]. ב) בעול"ש דן בעיקר איסור הכנסת כלי חרס שנטמא למקדש דהרי ממעטינן בעירובין דף קד: כלי חרס משילוח מהמקדש, וע"ע מהרש"ם ויפ"ע.

גמ'

קורעו - בגד אמר רחמנא ולאו בגד הוא - הקשה השפ"א הא קרא קאמר 'אשר יזה על הבגד' ובשעה שניתז הרי היה בגד ומה אכפת לן שעכשיו קורעו עי"ש, וכן הקשה בנתיבות הקודש. בגד אמר רחמנא ולא בגד הוא - צ"ע דלר"י דמתני' צג: אליבא דאביי בגמ' שם דאפי' פחות מג' על ג' חשיב בגד לענין דם חטאת מאי מקשינן הכא, ועי' צ"ק ח"נ ופני"מ שתירצו בשם הר"ש בכלים כח. ח. דדוקא קאמר ר' יהודה בטלית שבלתה ונקרעה במקומות הרבה שאין במקום אחד ג' על ג' ומ"מ כל הקרעים מחוברין בראשם עם שאצלן, ולכאורה הוא דלא כתוס' סוכה טז. ד"ה דלא, וכן דלא כתוס' נדה ס: ד"ה במטלניות, ולדבריהם אכתי צ"ע.

רש"י

ד"ה אמר ליה - לאחר שישב המתורגמן - ההכרח מדקתני בתר הכי הדר אוקי רבא אמורא וכו'. ד"ה וליטעמיך - חטאת טעונה קרן ושאר דמים ניתנין למטה מן החוט - צ"ע דטפי הו"ל למימר כדפירש"י גופיה לעיל י: דאפילו עולת העוף שהיא למעלה מחוט הסיקרא מ"מ א"צ קרן ממש ולא דמי לחטאת. ושמעתי די"ל לפי דהכא מקשינן דננקוט חומרי אחריני בחטאת לבר מכיבוס והרי כיבוס לא שייך בדם עוף וכדלעיל משו"ה לא חש נמי לנקוט חומרא דכלפי עולת העוף דבלא"ה לא שייך בה כיבוס. ד"ה דמשייר ביה - דמטומאתו טהור וכו' וכיון ששייר בו וכו' ראוי לחברו ושמו עליו - עי' תפא"י במשניות אות לא' שביאר החילוק בדין בגד לענין טומאה ולענין כיבוס.

תוס'

ד"ה אלא מתרי תלת - צ"ל חד מתרי תלת. בסוף הדיבור - ולפי' זה לא מיתרצא הך דשמעתין - עי' תירוץ טה"ק. ד"ה לא שנו - (צה.) - מ"מ י"ל דטלית ובגד דשמעתין - טלית היינו ההיא דהעור והרוטב, ובגד היינו דשמעתין, ור"ל לאפוקי דבהמה המקשה. דהתם מיירי כשייחד השברים אח"כ אבל בלא יחוד לא - פי' בתנור מיירי דנשברו לשברים קטנים ונתבטלו לגמרי ושבריו מקבלין טומאה מכאן ולהבא אם ייחדן, משא"כ בטלית כל זמן דאיכא ג' על ג' לא פקעה כלל הטומאה - צ"ק, וכעי"ז בש"נ אות טז' בשם תוס' הרא"ש בחולין קכג. וזהו תימה מ"ש דלענין טומאה וכו' - עי' פני"מ דזה קושיא על שיטתו דלעיל ולא קשיא לפירש"י. ונל"פ כיון שמועיל לו ייחוד וכו' ששייר בו כדי מעפורת - פי' מהני יחוד מכאן ולהבא על אותו שיעור מעפורת, אבל רש"י לעיל ד"ה דמשייר פי' בע"א דכיון דשייר שיעור מעפורת ראוי לחברו ושמו הראשון עליו. חשיב הוא כלי וכו' כיון דאין מחוסר מעשה אלא יחוד בעלמא - לכאורה דין זה תליא בפלוגתת ר"י ור"א במתני' צג: אי בעינן שאין מחוסר אפי' מחשבה, ואולי הכא מתני' כר"י דהא בלא"ה אמרינן לעיל דסתמא דמתני' צג: כר"י אזלה, או י"ל דהתם פליגי בעור שהופשט אבל הכא דהוי כבר כלי גמור לכו"ע סגי ביחוד בעלמא, ועי' חזו"א. אין לפרש כמו רצפינהו וכו' דשבת ולא כמו שפירש"י - (גירסת צ"ק) - כלומר אין לפרש ששברן לגמרי כההיא דשבת, וגם לא כפירש"י דהכא שמכה בקורנס ומחברו. דא"כ בגד נמי לישני הכי שחזר ותפרו - עי' מה שתירץ בחזו"א קדשים קמא לז. ה., והנה הרמב"ם מעשה"ק ח. כא. פסק דחוזר ומרדדו עד שיסתם הפתח והיינו כפירש"י דהכא, ועי"ש רדב"ז ומהר"י קורקוס, ועי' אבן האזל (בסוף דבריו) שתירצו מקושית תוס'. אלא ע"כ הוא חשיב בגד חדש וכו' וכאילו אינו ראשון - צ"ב דנהי דהוי כלי חדש מ"מ האיכא ביה בליעה דקדשים ואמאי אינו טעון מריקה ושטיפה - עי' מקד"ד סי' לא. ה. ד"ה ובהא דאמרינן. ורציף ליה היינו שהופך צד פנים לצד חוץ - לפי"ז צ"ע לשון 'פוחתו' דמתני' - עי' מליו"ט. וקצת תימה מה שייך אותו שיעור דשורש קטן - עי' מה שתירץ במקד"ד סי' לח. ב. (ד"ה ובההיא דזבחים), ועי' בזה אבן האזל מעשה"ק י. כא. ומיהו קשה דבהדיא תנן וכו' שיעורן כזיתים - עי' שטמ"ק.

דף צה.

גמ'

מדרבנן הוא - א) עי' פירש"י, אבל הרמב"ם בפיהמ"ש כתב וז"ל קורע המקום שעליו הדם ומכניסו למקדש ומכבסו וזה מדרבנן אבל מדאוריתא אינו חייב לכבס אחר קריעה עכ"ל, [אמנם בהלכותיו מעשה"ק ח. יט. כתב כפירש"י], ובביאור שיטתו בפיהמ"ש עי' בקר"א, ח"נ, שפ"א (ד"ה והא בגד), ליקוטים במשניות אות ה', ומקד"ד סוף סי' לא'. ב) המרחשת ח"א סי' ב' ריש ענף ב' הקשה לשיטת הרמב"ם דביאה במקצת לא שמה ביאה ואסור רק מדרבנן אמאי צריך לקרוע הבגד יכניסו פחות מגע"ג כדלקמן במעיל, ואי משום איסור דרבנן הא השתא דשייר כדי מעפורת איכא נמי איסור דרבנן ואפ"ה מכניסו משום מצות כיבוס וכדפירש"י, ועע"ש ענף ג' אות יז' שתירץ באופן אחר. וע"ע מה שדן המקד"ד סי' לח. ב. לענין הכנסת איסור דרבנן לפנים במקום מצות כיבוס. שניקב בשורש קטן - הקשה המנ"ח מצוה שסג' סוף אות ג' הרי הכלי חרס אינו אלא ראשון לטומאה ודעת הרמב"ם דאסור רק מדרבנן להכניסו לעזרה וא"כ אמאי צריך לנוקבו עי"ש. מעיל שנטמא מכניסו פחות מגע"ג ומכבסו - כתב הקר"א דמעיל לאו דוקא דה"ה כל בגדי כהונה דמוזהר בלאו דלא יקרע. אבל המשל"מ כתב בשם הקרבן חגיגה לדקדק מהרמב"ם כלי המקדש ט. ג. דכל בגדי כהונה אסור דוקא דרך השחתה משא"כ מעיל, ומשו"ה נקט ר"ל הכא מעיל דאפילו שלא כדרך השחתה אסור לקורעו. אמנם המשל"מ גופיה לא ניח"ל בהאי חילוק, וכ"כ הרדב"ז שם בדעת הרמב"ם דמעיל לאו דוקא, וכן במרחשת ח"א ריש סי' ב' ביאר כונת הרמב"ם באופן אחר, וע"ע בכ"ז במנ"ח מצוה קא'. א"ר נחמן וכו' דם חטאת וכו' צריכין ז' סממנין - עי' בשפ"א שתמה מנ"ל דין זה, ועי' מקד"ד סי' לא. ה. שאין מכניסין מי רגלים למקדש - י"מ מי רגלים ממש וכו' וי"מ עשב שכך שמו ומפני השם שהוא גנאי לא היו לוקחין אותו - שטמ"ק בכריתות דף ו. אות כח' (בשם תוס'), והכלבו כתב דהוא מעין אחד ששמו מי רגלים, אולם הבאר שבע בכריתות שם דחאו מכח סוגיין (כ"ז מהליקוטים).

רש"י

ד"ה בפחות משלש - שאינו מכניס שיעור בגד טמא לעזרה - הקשה האבי עזרי מעשה"ק ח. כ. דמאי מהני שמכניס פחות מגע"ג סו"ס טומאה הוא מכניס מאחר שהבגד כולו טמא, ועי' מה שתירץ בקה"י סי' כד', וע"ע מרחשת ח"א סי' ב' ענף ד' אות ב'.

תוס'

ד"ה מעיל - והא בגד"כ בגדי עשירים הם דאין עניות במקום עשירות - (לעיל פח: וש"נ במסהש"ס) - עי' תירוץ הקר"א, וקה"י סי' מו. יב. ועוד תניא בפ' במה מדליקין - עי' תירוץ פני"מ. ד"ה מכניסו - אפי' למ"ד וכו' ביאה במקצת שמה ביאה - עי' תירוץ קר"א ד"ה מעיל, ועי' מה שתירץ בזה המרחשת ח"א סי' ב' ס"ק ט' י', ועע"ש ריש ענף ג' דיצא לחדש דדוקא באדם טמא שייך דין ביאה במקצת ולא במכניס חפץ טמא למקדש, וראה עוד בענין זה במקור ברוך ח"א סי' ט'. שאני בגד הואיל ויכול לחותכו - אע"ג דאסור לקורעו מ"מ כיון דיכול לחותכו אלא איסורא רביעא עליה שפיר חשיב כאילו לא נכנס כולו - מנ"ח מצוה קלח. י., וע"ע הגהות מהרש"ם.

דף צה:

גמ'

וכ"ת וכו' ומעבר להו לכולהו כחד - עי' הגהות מהרש"ם. אלא דמבלע להו ברוק תפל - הרמב"ם מעשה"ק ח. י. פסק דכל ז' סממנים מעבירין על דם החטאת חוץ ממי רגלים, ולכאורה דלא כמסקנא דהכא, ועי"ש לח"מ רדב"ז ומהר"י קורקוס, ברה"ז צ"ק וקר"א.

מתני'

אחד ק"ק ואחד קק"ל טעונין מרו"ש - האם גם בקדשים קלים צריך מרו"ש במקום קדוש - עי' קר"א במתני' צד: שמצדד דאפשר בכל מחנה ישראל כאכילתן, אבל החזו"א (קמא סי' לז' ס"ק יא. יב.) נקט דאף מרו"ש של קק"ל צריך דוקא בעזרה עי"ש. טעונין מריקה ושטיפה - בטעם מריקה ושטיפה אם שלא יבוא לידי נותר או לאחר שנעשה נותר הוא כדי להוציא הגיעול - עי' תוס' לקמן צז. ד"ה ממתין דתליא בגירסת המשנה דף צו:, אכן דעת הרמב"ם שאינו תלוי כלל בדין נותר אלא הוא דין בפ"ע שצריך קיום דין מעשה מרו"ש - עי' חי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק ח. יד. שהאריך בזה, וע"ע חי' הגר"ח עהש"ס סי' שכו', ובחי' הגרי"ז בסוגיין.

גמ'

ואשר תבושל בו ישבר - השטמ"ק (ש"נ ב') כתב להגיה ברש"י ותוס' 'אשר בו ישבר', אמנם עי' בחי' הגרי"ז שפי' דדוקא רש"י בלבד גרס כך, והביאור-דעירוי אינו מדין בישול כלל אלא הוא דין מחודש דבליעה מחייבת מרו"ש וכפשטיה דהגמ' לקמן דקרי ליה בלוע בלא בישול, אבל ר"ת בתוס' גרס 'ת"ל אשר תבושל בו ישבר' ולכן מדקדק דעירוי ככלי ראשון וחשיב כמבושל, ואיכא תרי גווני בישול ובילוע חדא דמחמת הכלי וחדא שאינו מחמת הכלי, וע"ע בחי' הגר"ח עהש"ס סי' שכז'. תלאו באויר תנור מהו - הרמב"ם מעשה"ק ח. יד. כתב באויר תנור כלי חרס, ודקדק הלח"מ דמשמע דרמי בר חמא נסתפק רק בכל"ח ולא בכלי נחושת, ותמה מנ"ל להרמב"ם הא, ועי' מרכה"מ ורעק"א שהוכיחו מכמה ראיות לדעת הרמב"ם, וע"ע קר"א טה"ק ושפ"א, וכן דעת החזו"א, אבל הזבח תודה פי' דהרמב"ם נקט דבר המצוי וה"ה תנור דכלי מתכות, ועי' חי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק שם עמ' לח' מש"כ לבאר בשיטת הרמב"ם. [והנה לשון הרמב"ם 'יש בדבר ספק אם ישבר' ותמה הכס"מ אמאי לא פשט דספיקא דאוריתא לחומרא, ועי' בזה טה"ק וח"נ]. או דילמא אבישול בלא בילוע - מהרש"י ריש צו. משמע דלצד זה הוי גזיה"כ על בישול כל דהו ואפי' בלא בליעה, אכן עי"ש בתוד"ה אלא שמסיק לפרש בע"א, וע"ע טה"ק. דאיכא שירי מנחות וכו' ואיכא בישול ובילוע - פירש"י משמן המנחה, והקשו ברה"ז ח"נ וקר"א מהכא על שיטת הרמב"ם שרק חטאת צריכה שבירת כלי חרס והלא מנחת חוטא אין בה שמן עי"ש. א"ל רב מוקי לה לההיא בשל מתכת - עי' שטמ"ק דא"כ הכי נמי לוקמה לרבה בר אהיליי ואמאי איתותב.

רש"י

ד"ה תלאו - אבל לא נבלע בו כלום - כי מה שנופל מהבשר בגחלים נופל ואינו נבלע בתנור - שטמ"ק. ד"ה לעולם - ואפי' הסיקוהו - משמע מפירושו דלעולם קאי אתנור, ועי' עול"ש.

תוס'

ד"ה עירה - והיה מתיר וכו' לערות רותחין וכו' כדי למולגה - פי' אף דלכאורה מבליע את דמה בבשר, והקשה הפני"מ דמוכח דהרשב"ם מודה לכה"פ לענין איסור דמבליע כדי קליפה וכי פליגי ר"ת ורשב"ם רק לענין שבת, וא"כ האי תרנגולת היכי שרי למולגה עי"ש. ומש"כ בסדר של פסח וכו' הכנת קערות ומיליהם בכלי שני וכו' כך שופכין רותחין עליהן - פי' משמע דמהני שפיכת רותחין רק על כלים שמשתמשין בהן בכלי שני. בסוף הדיבור - (צו.) - א"נ לרבותא נקט מדיחין וכו' - פי' מאי דקתני מדיחין אותו ה"ה דשורין כיון דבכלי שני מיירי אלא דרבותא נקט בהדחה - תוס' שבת לט.

דף צו.

גמ'

קדירות של מקדש אמאי אמר רחמנא ישברו - עי' בש"נ אות א' דלפירש"י ותוס' ל"ג תיבות 'אמר רחמנא', והנה בתוס' הוא מפורש בסוף ד"ה אלא, ומרש"י כן משמע מדיבור המתחיל שלו, וכן מדפירש דקרא איכא לאוקמה במשכן דליכא כבשונות - ח"נ, טה"ק. נהדרינהו לכבשונות - דאין לחוש דילמא חייס עלייהו דפקעי - עי' חי' רבינו דוד בפסחים ל: (ליקוטים). שברי כל"ח נבלעין במקומן - דשבירתן במקום קדוש, אבל לא ידעינן מנלן דאחר שבירתן א"א להוציאן משם - תו"י יומא כא. (ליקוטים). הו"ל כל"ש וכל"ש דחרס לא עבדינן - הקשה ברה"ז דא"כ כי מקשינן לעיל אי ס"ד בישול בלא בלוע וכו' נעביד של חרס - הו"ל לתרוצי כדהכא, ועי' תירוץ הצ"ק, וע"ע נתיבות הקודש (צה:).

רש"י

ד"ה אלא קדירות - הא אוקימנא דטעמא משום בלוע ולא אבישול קפיד - עי' מש"כ על ריש תוד"ה אלא.

תוס'

ד"ה ואם טש - וא"ת מ"ש מהא דאמרי' בפ' כל הבשר (חולין קיא:) - עי"ש בתוס'. ומיהו יש לדקדק דאפי' נתבשלו שרי - כלומר ודלא כרש"י בלישנא קמא, ועי' בתוס' חולין דף קיא: שדקדק כן מפירש"י שם בסוגיא. ואין שייך להתיר וכו' כי אם היכא שיש שני נ"ט של היתר אבל האחד של איסור לא - פי' ובחטאת איכא איסורא דנאסר לזרים ונפסל ביוצא משא"כ בשלמים דאינו אלא מיעוט בזמן אכילתו. וע"כ וכו' משום דמב"מ דאוריתא ברובא בטל - הקשו ח"נ ועול"ש דא"כ ה"ה לא בישל בו שלמים אחרים לא נצטרך מריקה ושטיפה עי"ש, וע"ע מה שהקשה מקד"ד סי' לא' ריש ס"ק ב', וע"ע מרומי שדה. ותימה וכו' אמאי אמרו רבנן וכו' דשניהם היתר - בסברת חכמים עי' מש"כ לקמן בגמ' צז., וע"ע מש"כ כאן עול"ש, שפ"א, ח"נ, וטה"ק. ד"ה אלא - תימה וכו' אלא גזיה"כ וכו' אע"ג דליכא אלא בישול בלא בלוע - רש"י פירש דאוקימנא לא כך, ובדעת רש"י ותוס' עי' מה שדנו רעק"א פני"מ צ"ק ושפ"א, ועי' זבח תודה ד"ה מסקינן ועי"ש בביאור דעת הרמב"ם, וע"ע חי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק ח. יד. מה שתירץ בזה לשיטת הרמב"ם, וע"ע חי' הגרי"ז בסוגיין, וחי' הגר"ח עהש"ס סי' שכו'. ור"ת היה אומר דכשהוסקו נעשו ככלים חדשים - המקד"ד סי' לא. ה. הקשה דא"כ היכי שרי להכניס לכתחילה לכבשונות הא מבטל דין שבירה, ואי נימא דבהאי כבשונות הוי קיום דין שבירה ליבעי כבשונות במקום קדוש, וע"ע נתיבות הקודש. לא דמי וכו' דכיון דתנור תשמישו ע"י היסק ל"ח פנים חדשות - צ"ב הא לעיל תני 'עד שיוסק התנור' ש"מ דאף בתנור מהני - עי' עול"ש. עוד תמהו בשטמ"ק ובעול"ש ושפ"א מאי מקשינן לקמן תנור של מקדש אמאי הוה של מתכת ניעביד דחרס הא לר"ת בתנור לא הוי פנים חדשות עי"ש, ועי' בזה מרחשת ח"א סי' ו' ענף ב'. ושמא אף בתנור וכו' אפשר שזה היה מועיל - הר"פ בשטמ"ק פליג.

דף צו:

גמ'

חומר בהזאה וכו' וישנה לפני זריקה משא"כ במריקה ושטיפה - פי' שא"צ מרו"ש קודם זריקה שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות כדפירש"י, ועי' חזו"א שדן אם לאחר שבישל זרק הדם האם צריך מרו"ש כיון דהשתא איכא בלוע והזריקה התירתן, וע"ע מקד"ד סי' לא. ג. ד"ה ומנחת. וטעמא מאי אמר קרא וכו' - לכאורה מאי בעי טעמא מאי הא קאמר לעיל דבישול מפעפע - עי' ח"נ על תוס', ועי' צ"ק. ת"ר חטאת וכו' - כל קדשים מנין ת"ל קדש קדשים - עי' לעיל צב. תוד"ה יכול. אותה פרט לתרומה דברי ר"י וכו' ור"ש אמר לך אותה כדאמרינן - הקשו תוי"ט וברה"ז דהרמב"ם פסק הכא כר"י וצ"ע דבסוגיא לעיל צג. פסק הרמב"ם כר"ש דאחד זה ואחד זה טעון כיבוס, ועי' לח"מ מעשה"ק ח. ג. ואבן האזל שם, וע"ע רש"ש, ח"נ, קר"א לעיל צג., וחי' רא"ל מאלין סי' ל'. במים ולא ביין וכו' הא אפי' ביין - עי' רמב"ן ורשב"א שהובאו בליקוטים. רבה בר עולא וכו' מריקה ושטיפה בצונן - פי' לאחר הגעלה בחמין (רש"י ותוס'), @18הא אפי' בחמין@19 - פי' סגי בחמין גרידא.

מתני'

בישל מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל - עי' ראב"ד בתו"כ פרשת צו (ליקוטים) דלדעת ר"ט ה"ה כה"ג כל השנה, ובש"נ לעיל צו. אות יז' כתב דמדברי תוס' שם סוף ד"ה ואי משמע דברגל דוקא, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב דמשום שמחת הרגל לא הטריחו אלא בסוף כל יום מימות הרגל, ועי' ח"נ (ריש צז.) ביאור הסוגיא לפי שיטתו.

רש"י

במתני' ד"ה מריקה - מבפנים ככוס של ברכה וכו' ושטיפה מבחוץ - הרמב"ם בפי' המשניות פירש דלהסיר מה שנדבק בכלי קרי מריקה ונתינת מים על הכלי קרי שטיפה, ומאי דקתני כמריקת ושטיפת הכוס הוא לקולא שא"צ להפליג עד שיסיר כל הרושם. ובגירסת המשנה אליבא דרש"י והרמב"ם - עי' מה שציין בש"נ טו', וע"ע זבח תודה ד"ה מריקה, וח"נ, וע"ע מקד"ד סי' לא. א. ד"ה וכן נראה, ושם ס"ק ב' ד"ה והנה הר"מ.

תוס'

ד"ה בישל - תימה מאי קמיבעיא ליה וכו' - כצד הראשון דתוס' דמקצת הכלי על האש ושאר הכלי צונן כן משמע בשטמ"ק וכן יש גורסים בגמ' - עי' ש"נ אות ה' וח"נ. ועוד בישוב קושית תוס' - עי' בפני"מ, צ"ק, עול"ש, שפ"א, וטה"ק, וע"ע חזון יחזקאל י. ו. ד"ה ואם נתבשל. ד"ה מדאצטריך - דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות - לכאורה הוא דלא כפירש"י שפירש דקדש קדשים לאו דוקא, ועי' טה"ק. ד"ה לא צריכא - ויש ללמוד מכאן וכו' א"צ לשוטפן בצונן אח"כ - פי' דדוקא בקדשים מצרכינן הכי, וכ"מ מפירש"י, אבל בתוס' ע"ז דף עו. דקדק מלשון 'שטיפה יתירתא' דאף בתרומה בעי שטיפה אלא דבקדשים בעינן עוד שטיפה יתירא, ועי' ליקוטים, וע"ע טה"ק.

דף צז.

מתני'

השפוד והאסכלא מגעילן בחמין - מסקינן בע"ז דף עו. דאף דבלע ע"י האור כיון דבלע בהיתרא סגי בהגעלה בחמין וא"צ באור, ואח"כ יעשה מריקה ושטיפה.

גמ'

כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו - הקשה המקד"ד סי' לא. ג. דלכאורה נהי דכל יום מפיק הגיעול דאתמול מ"מ אי ס"ל כדלעיל צה: דבישול בלא בלוע טעון נמי מרו"ש יצטרך מיהא מרו"ש בעבור הבישול אף דליכא בלוע. וע"ע שם (ד"ה ובעיקר) שהקשה האיכא שבת שבתוך הרגל דא"א לבשל וא"כ שלמים דע"ש כבר נעשו נותר. וחכ"א וכו' ממתין עד זמן אכילה והדר עביד מרו"ש - מה סברת חכמים דפליגי על ר"ט דכל יום נעשה גיעול לחבירו - עי' ראב"ד בתו"כ פרשת צו (ליקוטים), ועי' בחי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק ח. יד. ומש"כ שם לבאר בדעת הרמב"ם, וע"ע קר"א ודבנ"ח כאן, וע"ע לעיל צו. בסוף תוד"ה ואם, ובח"נ ועול"ש שם. מ"ט דרבנן מידי דהוה אגיעולי עכו"ם - משמע דלא ס"ל כמ"ד גיעולי עכו"ם חידוש הוא (פסחים מד:) - מצפ"א, והקשה קר"א אמאי אצטריך הכא קרא תיפו"ל מהדרשא דכלי מדין למ"ד טעם כעיקר דאוריתא, ועי' בזה עול"ש. אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלין נאכלין כחמורים וכו' - מבואר כאן דבקדשים נמי שייך דיני ביטול, וקשה על פירש"י בחולין צח: דקתני 'לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור' ומשמע מפירש"י דר"ל דבקדשים טעם כל דהוא אסור [עי"ש תוס'], ועי' בזה קה"י חולין סי' כט'. הקלין נאכלין כחמורין וכו' ופוסלין במגע - עי' קר"א ועול"ש היאך פוסל בנגיעה בעלמא דהא קי"ל דאין יוצא מחתיכה לחתיכה אלא ע"י רוטב.

רש"י

ד"ה הרי הקלים - ליום ולילה - עי' תמיהת הרש"ש. ד"ה היינו דתנא - לאשמועינן דסתם לן כר"ש - עי' ח"נ.

תוס'

ד"ה ופנית בבקר - ומכאן קשה וכו' והכא מוכח דבעי לינה ז' - צ"ב דהא לא מסקינן הכי בסוגיין ואינו אלא הו"א [כדדחי תוס' גופיה לקמן] - עי' תוס' סוכה דף מז. ד"ה לינה. בסוף הדיבור - וקשיא לי וכו' אמאי פסח שני אין טעון לינה וכו' - תוס' בפסחים צה: (ד"ה טעון) כתבו דשמא כיון דתשלומין דראשון הוא לא בעי לינה אפי' יום א', ועי' שפ"א שכתב סברא דומה לזה, ועי' צ"ק שתירץ עפ"י פירש"י בחומש. ד"ה ממתין - אין לפרש דמרו"ש קודם שיעשה נותר וכו' דהא משמע הכא דלאח"ז אכילה עביד מרו"ש - מתוס' משמע דאם ירצה יכול לעשות מרו"ש גם קודם שנעשה נותר, אבל דעת הראב"ד בביאורו לתו"כ דאם יגעילו קודם שנעשה נותר תו א"צ מרו"ש - עי' זבח תודה. ודעת הרמב"ם מעשה"ק ח. יד. משמע דאחר אכילתו לאו היינו סוף זמן אכילתו אלא ככלות מעשה האכילה דכל בישול - עי"ש לח"מ, ותוי"ט על מ"ז, וזבח תודה וח"נ וקר"א בסוגיין, והאריך בביאור שיטת הרמב"ם בחי' מרן רי"ז הלוי שם, וע"ע מקד"ד סי' לא. ג. ד"ה ושיטת הר"מ. ועוד יש קצת לדקדק וכו' ואם קודם שעשה וכו' אי בשיל וכו' קודם מרו"ש ליתסרו - עי' חי' מרן רי"ז הלוי מעשה"ק ח. יד. (עמ' לז') שפי' ב' צדדים בביאור קושית תוס', וע"ע פני"מ וטה"ק בישוב קושית תוס'.

דף צז:

גמ'

אמאי וניתי עשה ולידחי את לא תעשה - א) הקשה טה"ק לפי מש"כ תוס' בעירובין דף ק. ד"ה מתן ד' דכל שבא ע"י פשיעה לא אמרינן שידחה עשה את ל"ת וה"נ בא המגע דפסול בכשר ע"י פשיעה, וכה"ג הקשה בעול"ש על קושית תוד"ה ניתי-לגבי עשה ידחה ל"ת דנותר, ועי"ש מה שתירץ. [גם בטו"א ר"ה כח: ד"ה הרי הקשה כנ"ל, ובקונטרס אחרון הביא תירוץ שעה"מ בזה - הערת הר"ש אלטמן שליט"א]. ב) בטו"א ר"ה הנ"ל הוכיח בסוגיין דעשה דוחה ל"ת גם כשהעשה בדבר אחד והל"ת בדבר אחר, דהא הכא העשה בכשרה והל"ת בפסול הנבלע בה, ובטו"א בחגיגה ב. בד"ה "לישא שפחה - עוד תירץ ר"י" הרחיב בזה, ובהגהות אמרי ברוך שם הוסיף שגם מרבא בסוגיין מוכח הכי דהא העשה דאכילת פסח הוא במוח שבעצם והאיסור בשבירת העצם - מהר"ש אלטמן שליט"א. ג) החת"ס או"ח סי' מט' הוכיח מכאן דאכילת קדשים שיעורה בכזית, דאי בכ"ש אמאי דוחה עשה את ל"ת הרי האיסור הוא ודאי בכזית והו"ל לאוכלה פחות פחות מכזית, וכן דעת המנ"ח ריש מצוה קלד' ,וכן נקט והוכיח האפיקי ים סי' מה' ג-ו דהמצוה רק בכזית הראשון, ודלא כשאג"א סי' צו' דנקט דהמצות אכילת קדשים על כל הקרבן וגם הוא מייתי ראיה מסוגיין, ועי' מנ"ח הנ"ל, וע"ע בזה משמר הלוי סי' קלד', וע"ע נידון הקה"י סי' מו. יג. אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש - בגדרי דין זה והאם דוקא ל"ת המיוחדת למקדש או אף ל"ת בעלמא שאירעה במקדש - עי' עול"ש בסוגיין, וע"ע טו"א ר"ה כח: ד"ה הרי, וקה"י עירובין סי' כ'. רב אשי אמר וכו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה - צ"ב מאי מהני רב אשי לקושיא מפסח - עי' נוב"י תנינא אהע"ז סי' קמא' (הובא בליקוטים). והנה בגוף דברי רב אשי ד'יקדש' אצטריך לעשה דלא יבוא עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דפסולין - הקשו האחרונים על רב אשי עצמו דאמר בפסחים מד: דאין למילף היתר מצטרף לאיסור בכל התורה משום דנזיר וחטאות הוו ב' כתובין הבאין כאחד, והשתא הא רב אשי אמר בסוגיין דאיצטריך 'יקדש' דלא נימא עשה דוחה ל"ת וא"כ אינו מיותר ולא הוו ב' כתובין הבאין כאחד, וראה בקונטרס ע' פנים לתורה (לבעל האתוו"ד) שתירץ קושיא זו בשבעים אופנים. זאת התורה לעולה ולמנחה וכו' - כה"ג מקיש נמי הגמ' לעיל דף ד: והאם עופות אתו נמי בהאי היקשא - עי' לעיל סה. תוד"ה בן עוף ומש"כ שם. ויקח משה חצי הדם וישם באגנות - א) ואילו לעיל דף יג. ילפינן קבלה מוהקריבו, ועי' מש"כ שם. וע"ע לעיל מז: תוד"ה מה חטאת. ב) יש לעיין דהרי על חצי הדם שזרק משה על המזבח לא כתוב וישם באגנות אלא קאי על חצי הדם שזרק על העם כמבואר בפסוק, ואיך ילפינן מינה קבלה בכלי לזריקת דם על המזבח, והמוכרח מזה דהגם דביבמות מו: דרשו מינה שאין הזאה בלי טבילה ומשמע דההזאה היתה על העם ממש על כורחך צ"ל כדמתרגם אונקלוס (שמות כד. ח.) "וזרק על מדבחא לכפרא על עמא" כלומר זרק הדם על המזבח לכפרת העם, ונמצא דמחצה זרק על המזבח לשם ה' ומחצה זרק לצורך כפרת העם - העמק דבר שם. דכתיב וישלח אברהם את ידו - צ"ע איך ילפינן מאברהם דהוה קודם מ"ת, ואמרינן ביומא כח: "אנן מאברהם ניקום ונגמר", ובמסהש"ס שם הביא פי' הערוך וכ"ה בפי' ר"ח שם שאין למדין מאברהם שהיה קודם מ"ת, ותירץ מהר"ץ חיות בחולין טז. דשאני קדשים שנצטוו בהם גם בני נח. והתם עולה הוא דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו - צ"ב למה לא מייתי פסוק המוקדם והעלהו שם לעולה - עי' ביאור מרן הגרי"ז בזה בפניני הגרי"ז סי' ב'.

רש"י

ד"ה עד שיבלע - ומכאן אנו למדים המצל"א בקדשים ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר - עי' מה שהקשו צ"ק קר"א וטה"ק, וע"ע מרומי שדה, וקה"י פסחים סי' לט. ד"ה תאכל - וכחומר שבשניהם תיאכל - עי' מה שביאר המליו"ט, וע"ע תוס' פסחים מה. (ליקוטים). ד"ה ניתי עשה - דאכילת מוח וכו' - צ"ב אמאי לא מפרש עשה דכל אכילת קדשים - עי' חי' הגרי"ז.

תוס'

ד"ה ניתי - לאו אתאכל וכו' אלא האם פסולה היא תיפסל - וכן משמע מפירש"י. ומיהו קשה דכי הוי לילה ניתי עשה ונדחה - לגירסא שלפנינו מפרשים קושיתו צ"ק וריא"ח: מאי מהני דאוקמינן בכשירה סו"ס בלילה נימא יבוא עשה וידחה ל"ת דהא אין בו כרת עד עלוה"ש שהוא זמן שריפתו [צ"ע דהוא פלוגתא דאמוראי לעיל נו:] וע"כ צ"ל דגזיה"כ הוא ה"נ נילף לכל הפסולים דהוי גזיה"כ. ד"ה ואחד - והא דפריך הכא ואמאי ניתי עשה וכו' - כלומר והא גזיה"כ הוא הכא ובפסחים כמשה"ק בתוס' דלעיל,@18 הכי פריך כלומר מהכא נגמר וכו' - @19כתירוצו דלעיל בסוף הדיבור, @18ונ"ל דהכי פריך וכו' ונוקי קרא וכו' - @19כתירוץ קמא דלעיל, @18דשייך בה כרת אם היא נותר וקמ"ל דהמצל"א - @19פי' ליכא למימר עשה ידחה ל"ת שיש בו כרת, וכ"ת מאי קמ"ל קרא הא בלא"ה א"א הל"ת לידחות [כקושית תוס' לעיל לברה"ז וח"נ בש"נ אות יד'] הא קמ"ל דהיתר מצטרף לאיסור. וי"ל דרבא הכא לטעמיה וכו' דא"א שלא ישרוף הגומרתא מעט מן המוח - עי' מה שביאר בחי' הגרי"ז סוף ד"ה ועצם. בסוף הדיבור - הא בעידנא דמתעקר וכו' לא מיקיים עשה דאכילה - עי' פסקי תוס' (הובא בש"נ אות כג') שתירץ דאם א"א לקיים העשה בע"א לא בעינן בעידנא ממש, וכן תירצו משמו בקר"א, ח"נ, גליון מהרש"א, ויפ"ע. וע"ע נוב"י תנינא אהע"ז סי' קמא' (הובא בליקוטים) שהאריך בזה דהכשר מצות עשה אם דוחה ל"ת הוא פלוגתת אמוראים ופלוגתת ראשונים, וראה עוד בזה טו"א בחגיגה ב. ד"ה לישא, קובץ הערות סט. כח., וקה"י ביצה סי' ו'. ד"ה והתם - אבל כלי ל"ש למילף בחולין אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כל"ש - משמע כשיטתו לעיל מז. ריש פרק איזהו מקומן דצריך סכין כלי שרת ודלא כה"ר אפרים שם. ד"ה מה מנחה - פירש בקונטרס - הוא בדף צח. ד"ה מה אשם. בסוף הדיבור - איכא לאוקמי למילתא אחריתי וכו' דאינו שוה בכל הנהו וכו' - פי' כיון דהוי היקש שאין שוה בכולן סברה סוגיין שאין למילף אלא מן המוכרח, ובסברא זו פליג התנא לעיל דף נה. ד"ה אף - דהא בפ"ק לעיל ה: - צ"ל ד: ד"ה בקדש הקדשים - וכן פי' בקונטרס, ועוד יש לפרש וכו' - ע"ע פירש"י במנחות ריש דף פג. דילפינן חטאת ואשם נמי מקרא דפרשת קרח, וזבחי שלמי צבור מיתורא ד'יאכלו אותו', והוא דלא כגירסת הגמ' כאן, ועי"ש צ"ק.

דף צח.

גמ'

אף כל מותריהן בשריפה ואין בע"ח במותריהן - עי' פירש"י דילפינן מינה שאין מותר בע"ח בשריפה, והקשה קר"א תיפו"ל מהלכתא דכל שבחטאת מתה באשם רועה עי"ש. ואבע"א סבר לה כר"ש דאמר וכו' כהונה בעיא אצבע - משמע דאף דבעלמא ס"ל לר"ש דעבודות כשרות בשמאל מיהו בזריקה מודה דילפינן מחטאת דבעי ימין, ועי' בזה בתוס' לעיל כד: ריש ד"ה והרי.

רש"י

ד"ה אלא סכין - דכלי שרת בעינן - עי' תוס' לעיל מז. ריש פרק איזהו מקומן. ד"ה מה אשם - ומעולה לא הו"ל למילף וכו' שהרי אף שאר הבשר אינו קרב - פי' אין ההקטרות שוות ולכן אין למילף שאר קרבנות מעולה אבל לענין סכין ילפינן מעולה כדלעיל לפי דשחיטתן שוה. ד"ה מפגלים - יליף משלמים דעיקר פיגול כתיב בהו - כדלעיל כח: דילפינן מבשר זבח שלמיו. ד"ה מדרבה - וקס"ד או אצבע או כהונה - כדמסקינן לעיל כד: אליבא דת"ק.

תוס'

ד"ה אף כל - ועוד דמשמע מתוך פירושו וכו' וא"א לומר כן - עי' צ"ק בישוב הרש"י. ולפי"מ שפירשתי לא א"ש וכו' כמו לפ"ה - פי' דלתוס' הא ממעטינן השפיר והשיליא לגמרי מקדושה וזה שייך למילף מעולה משא"כ לפירש"י דממעטינן מהקרבה הרי אין הקטרותיהן שוות דזה כליל וזה רק אימוריו - צ"ק, וע"ע טה"ק דמישב. ד"ה מה שלמים - מפגלין ומתפגלין - הטה"ק במנחות פג. כתב שהוא דיבור חדש. פי' בקונטרס מפגלין את הנסכים - וכ"ה פירש"י כת"י במנחות פג., אבל רש"י שלפנינו שם פי' מה תודה מפגלת את הלחם אף שלמי צבור מפגלין שתי הלחם, ועי"ש תמיהת קר"א ועול"ש. ובחנם דחק דהומ"ל שהדם מפגל את הבשר - וכן פירש"י גופיה לעיל כח: בד"ה מבשר זבח. ד"ה מה חטאת אינה - תרתי דריש מחטאת דכבר דרש נמי מה חטאת מקדשת בבלוע - תוס' מפרש דמדעביד צריכותא בגמ' ש"מ דר"ע אית ליה למדרש בלוע גם ממנחה וגם מחטאת, וצ"ב מנין לפרש כן, אימא דר"ע גופיה יליף ממנחה בלבד וחטאת אצטריך לדרשא דחולין וכו', והגמ' עביד צריכותא לשם מה נכתב הפסוק 'כל אשר יגע יקדש' בין במנחה ובין בחטאת, וכן משמע מפירש"י כת"י במנחות פג. ד"ה מנחה מקדשת. ד"ה כדי נסבה - ונראה דלמ"ד וכו' צ"ל הכא כדי נסבה - עדיין אינו מיושב אמאי בחולין נקט רק תירוץ השני דהכא - עי' יפ"ע. דאצבע דחטאת גופיה ילפינן בג"ש דמצורע - תוס' לעיל כה. (המתחיל כד:) כתב דאפשר דהכא כו"ע מודו דחוזר ומלמד בהיקש כיון דמצורע חול הוא, ובגדר הדבר דמצורע חול הוא - עי' מה שכתבתי לעיל יא. על תוד"ה בא. ד"ה מה אשם - והשתא לפי' רבותיו וכו' קשה משלמים או משאר קדשים הנאכלין נילף - באמת זו הקושיא גופה שהקשה רש"י לפי' רבותיו. וי"ל וכו' לא נילף וכו' שאינו צ"ל בכל הקדשים - ומיושב בזה קושיא קמייתא - פני"מ. בא"ד (ע"ב) - ומאן דדריש וכו' אית ליה היקשא דאשם לגבי שפיר ושיליא - ומיושב בזה קושיא השניה. ולפירש"י דאמר בכל הקדשים מן הדין אסורין העצמות - כלומר לפירש"י דפליג על פי' רבותיו דאשם עצמותיו מותרין מסברא דבשרו נאכל - ש"מ דסבר דמעיקר הדין עצמות אסורות. נילף כמו"כ היתר בכל הקדשים עפי"ז - כלומר לפירש"י בעינן למילף כל הקדשים מאשם ולא רק עולה. וי"ל דעיקר פרשה באשם - כעי"ז תירץ בתוס' לעיל פו. ד"ה מה אשם. וי"ל דלא גמרינן מהיקשא אלא קרבנות הנאכלין - מתרץ לפירש"י דמהיקש בעינן למילף כולהו, ולפי' רבותיו דילפינן רק עולה כבר תירץ לעיל הצריכותא דג"ש והיקש. ושם פי' בקונטרס - בפרק המזבח מקדש לעיל פו. בסוף הדיבור - מיהו תרי הוא כתיבי באשם - עי' לעיל יב:

דף צח:

גמ'

הדר פשטה דאין טעונין כיבוס - א) נראה דגרירה עכ"פ בעי - קר"א, ועי' מש"כ לעיל צד. בגמ' הכלי והעור מגררו. ב) האם פליגא סוגיא דהכא על סוגיא דלעיל ריש צג. - עי' מש"כ לעיל שם. ג) המנ"ח מצוה קלח' סוף אות ט' נסתפק האם דוקא כשנבלע קודם דם עולה אין טעון כיבוס או דה"ה נבלע בו מים קודם. בעי רבא דם ורבב וכו' תיקו - הרמב"ם מקואות יג. ז. פסק דה"ז ספק, ותמה ח"נ בסוגיין אמאי לא פסק לחומרא כדרכו בכל מקום דספיקא דאוריתא לחומרא עי"ש. פרק שנים עשר - טבול יום

מתני'

טבו"י ומחוס"כ אינן חולקין בקדשים לאכול לערב - התוס' מסיק ד'לערב' דנקט משום טבו"י אבל מחוס"כ א"צ הערב שמש, ולפי"ז מחוס"כ דנקטה מתני' היינו או קודם כפרתו ומשום קרבן או אחר כפרה ומשום טבילה - כ"כ ברה"ז, והוסיף בצ"ק שכן איתא ברמב"ם בפיהמ"ש, אמנם דעת הפני"מ דמחוס"כ שהביא כפרתו אף קודם שטבל חולק ואוכל לאחר טבילה עי"ש, וע"ע טה"ק. ובדעת רש"י - הנה בד"ה אין חולקין לאכול לערב פירש"י 'לכשיטהרו', ומשמע דקאי בין אטבו"י ובין אמחוס"כ דאף הוא צריך הערב שמש, אבל ברש"י צט: ד"ה ורמינהו מפורש לא כן, וכ"כ משמיה דרש"י בתוס' פסחים צ: וחגיגה כא. ד"ה האונן, וצ"ל ד'לכשיטהרו' דנקט רש"י ר"ל כ"א כדינו-טבו"י בהערב שמש ומחוס"כ בטבילה. טבו"י ומחוס"כ אינן חולקין וכו' אונן אינו חולק וכו' בעלי מומין חולקין ואוכלין - כתב המנ"ח מצוה קב. א. דכהנים שלא היו ראויין לעבודה בשעת הקרבה כגון טמאין דאין חולקין, וכן נשים וקטנים ועבדים יש להם היתר אכילה גרידא אבל אין מקיימין בזה מצות אכילת קדשים, משא"כ אותן שהן בכלל חלוקה כגון בעלי מומין יש עליהם מצות אכילת קדשים, וראה עוד מש"כ בענין זה לעיל נה. במתני' ד"ה נאכל. שנאמר המקריב את דם השלמים וגו' - עי' בש"נ אות ד' דהשטמ"ק גריס קרא אחרינא וכן ר"ת בתוס' צט. ד"ה אינו חולק, אמנם ברש"י קב: ד"ה דאפילו מוכח דגרס קרא שלפנינו, וע"ע טה"ק.

תוס'

ד"ה טבול יום - משמע הכא דמחוס"כ וכו' בעו עדיין טבילה והער"ש - טבילה דבעו היינו מדרבנן וכדלקמן בתוס', ונידון דתוס' אי גם תקנו עם הטבילה דליבעי הערב שמש. אפשר להקריב את הקינים לאחר תמיד כיון שאין למזבח אלא דמה - צ"ע עולת העוף שכולה קריבה, ואולי לזה נתכוון תוס' בהמשך דבריו דדיעבד מעלה ומלינה דומיא דבהמה. אכן בפשטות י"ל דעולת העוף לא מעכבת הכפרה, דטהרת מחוסרי הכפרה תלויה בחטאת כמש"כ הרש"י בפסחים נט. ד"ה הכא, וא"כ מצי להקריב העולה למחר, אבל מ"מ מדמייתי תוס' ההיא דבהמה אמרינן דמעלה ומלינה שלכאורה אין מקומו כאן נראה שרצונו לפרש אפילו תימצי לומר שמקריב גם העולה עכשיו לאחר התמיד. בא"ד (צט.) - וההיא דרי"ש וכו' שנתזה צינורא דהגמון וכו' וצינורא דערבי - הן ב' מעשים כדאיתא בגמ' שם. אע"ג דטומאת עכו"ם דרבנן בעיא הער"ש - דחכמים שוינהו לנוכרים כזבים לכל דבריהם - תוס' חגיגה דף כא. בסוף הדיבור - ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת וכו' - פי' בגדי כהנים אוכלי קדש מדרס לחטאת ולכך כשסומכין ידיהם טמאוהו מדרבנן, וש"מ דבעי הערב שמש דאל"כ ליכא היכרא לצדוקים, ועי' דחית תוס' בחגיגה דף כא.

דף צט.

גמ'

מנא הני מילי - הקשו המפרשים הא כבר מתני' נקטה קרא - עי' צ"ק, ח"נ, פני"מ, עול"ש, וטה"ק. ראוי לחיטוי קאמרינן - כתב העמק דבר (ויקרא ו. יט.) דמ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו דמצוה טפי באכילת הקרבן על הכהן המחטא לפי דבאכילת הקדשים איכא נמי כפרה והמתחיל במצות הכפרה אומרים לו גמור, וכ"כ גם החתם סופר או"ח סי' מט'. אולם בית הלוי ח"א סי' ב. ז. כתב דאליבא דהרמב"ם ליכא מצוה כלל באכילת הקרבן ע"י המקריב דוקא, והביה"ל הוא לשיטתו בגדר מצות אכילת קדשים - עי' מש"כ לעיל צ: בקובץ דינים בענין אכילת קדשים אות ד', וראה עוד שם אות ט'. הרי קטן דאינו ראוי לחיטוי ואוכל - יש לדון האיכא מ"ע לאכול הקדשים ואיך נותנים לקטן שאינו בר חיובא ומבטלים מ"ע - עי' מנ"ח ריש מצוה קלד'. [ועי' מש"כ בגמ' צז: אי המצוה בכזית או על כל הקרבן]. בעל מום רחמנא רבייה - נראה דה"ה שאר פסולין לעבודה כגון שתויי יין ופרועי ראש - זבח תודה. ראוי לאכילה חולק שא"ר לאכילה אינו חולק - צ"ע למסקנא דבראוי לאכילה תליא אמאי נקטה מתני' שאינו ראוי 'לעבודה' אינו חולק - שפ"א שם. בעי ר"ל וכו' מה לי טמא מה לי בעל מום - עי' נתיבות הקודש בביאור סברא זו, וע"ע בחי' הגרז"ס. ל"ק הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה - פי' אידי ואידי דלא טבל והא דגזרו עליו טבילה בדאסח דעתיה – כן משמע מפירש"י וגרס 'אלא לא קשיא', אבל תוס' ל"ג 'אלא', ועי' ח"נ שהאריך בביאור דעתו ובדעת הרמב"ם בפיהמ"ש [ועי' ש"נ אות לד'], וע"ע קר"א שהאריך בזה.

רש"י

ד"ה קטן - ועוד כל זכר כתיב - עי' צ"ק פני"מ ושפ"א, וע"ע חי' הגרי"ז. ד"ה מהו שיחלקו - ובק"צ שהקריבוהו טהורים קא מבע"ל - צ"ב דהיכא דאיכא טהורים לא מצי כהן טמא להקריב כדאיתא ביומא דף ו' - עי' עול"ש ושפ"א. ד"ה או דלמא - [נראה הד"א עם דלעיל], משמע שיטת רש"י דבקרבן ציבור שקרב בטומאה אפי' הוי הבשר טהור אינו נאכל, וכן דעת תוס' לעיל טז: ד"ה אבל [ועי' מש"כ שם]. אולם הרמב"ם מעשה"ק סוף פ"י הביא האי דינא אפי' בהקריבוהו טמאים - ועי' חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' בהעלותך שנקט דהרמב"ם פליג בכ"מ על הרש"י ותוס' וס"ל כשטמ"ק לעיל טז: דאם הבשר טהור נאכל, והאריך בזה בחי' הגרי"ז במנחות טו., וראה עוד במנח"א מנחות עמ' רכה'. אולם בטה"ק לעיל טז: נקט בדעת הרמב"ם כתוס' שם, ומאידך בבנין שלמה (ח"ב קדשים סי' ה') נקט שאף רש"י נתכוון ודאי דרק אם נטמא הבשר אבל אם לא נטמא נאכל לטהורים. וע"ע בדעת הרמב"ם בכס"מ ומהר"י קורקוס סוף פ"י ממעשה"ק, ובקר"א עול"ש ושפ"א בסוגיין, וע"ע באו"ש בהשמטות להל' ביאמ"ק, אחיעזר ח"ג סי' נד', מקד"ד סי' כו. ב., וחזו"א.

תוס'

ד"ה אינו חולק - בסוף הדיבור - ומיהו מדקאמר וכו' לרבות הקבלות וכו' - פי' דכהן שאינו מודה בהם אינו חולק, והרי כבר בקרא זה גופה כתיב המקריב דהיינו קבלה ש"מ דאכתי לא ידעי' קבלה, ועי' תירוץ טה"ק. וכתב הזבח תודה דבתוס' חולין דף קלג. משמע דפשיטא להו דקרא דהמקריב לא איירי בקבלה. ד"ה ה"ג ראוי - י"ל דעיקר קרא וכו' - עי' זבח תודה ד"ה ראוי, וע"ע פני"מ. ד"ה מדבר המטמאני - ומפרש ה"ר חיים כגון דאכל ככר שלישי של תרומה - פי' חולין על טהרת תרומה דהא נזהר מטומאת תרומה - עול"ש, וע"ע ח"נ.

דף צט:

גמ'

תדע שהרי אמרו אונן טובל וכו' - הלשון קשה דהא ר"ש גופיה אמרה, ור' יהודה הרי פליג כדאמרינן לעיל מאן תנא וכו' ר"ש היא - שפ"א. אונן וכו' מדברי סופרים שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב - הרש"ש הקשה דאפילו הוי דאוריתא הרי עשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת כדאיתא בתוס' לעיל לג: ד"ה לענין. אונן אינו משלח קרבנותיו - עי' חי' רא"ל מאלין סי' לא' שהוכיח דשילוח קרבנות באנינות אינו רק איסור בעלמא אלא פסול בקרבן, אולם לא כן נקט בחי' הגרי"ז לעיל כב: ד"ה ואולם יש לחקור, ובמנחות כ: ד"ה אודות, וכ"מ דעת החזון יחזקאל יא. א. מנין לרבות בכור ומעשר - צ"ע תיפו"ל מעשר שיוצא בו ידי חובת שמחה כדאי' בחגיגה דף ח' - עול"ש. מנין לרבות חטאת ואשם - הריטב"א במו"ק טז: כתב "שמעתי מרבותי דדוקא שלמים וכדו' אבל חטאת וקרבנות הבאים על חטא משלח שלא יהא עומד בחטאו ומחוסר כפרה", ותמוה מאד מסוגיין, ועי' הערה כ' לכנסת ראשונים. ת"ל זבח - לעיל דף ד. דרשי' מינה שיהא זביחה לשם שלמים. מנין לרבות העופות - שאינן זבח כדאיתא בתוס' סה. ד"ה בן עוף, וראה מה שהארכתי בענין זה בגמ' לעיל דף ח:

רש"י

ד"ה לבי על הסל - ומיהו טמאה היא להשתמש בה קדשים - מדנקט מגריפה טמאה ולא נקט פסולה, דאל"כ מאי נפק"מ במה שהיא טמאה - צ"ק, וע"ע פירש"י בחגיגה דף כ. ד"ה נאכלת בשמחה - יוצא בה יד"ח שמחה - עי' שפ"א. ד"ה והעצים - המתנדב עצים מביא קרבן עמהם - צ"ע אמאי לא פי' קרבן עצים כפשוטו, גם עצם דבריו תמוהין שהמתנדב עצים מחוייב להביא קרבן עמהן - עי' קר"א, רש"ש, שפ"א, ועול"ש, וראה עוד בחי' הגרי"ז מנחות כ: (ד"ה ונראה מכל זה), ומנח"א שם עמ' רפח', ובתורת הקודש ח"א סי' כג. ד., והנה בפירוש קדמון למעילה יט: מחדש דהיאך קומצין עצים, אלא שמביא עמהן מנחה וקומצה, ויתכן דלזה התכוון גם הרש"י דהכא, [אלא דא"כ סותר שיטתו במנחות קו: דמפרש דמרסק העצים וקומצן]. ד"ה שלמי פסח - חגיגת יד' - רש"י בר"ה דף ה. פירש מותר הפסח, ועי' תוס' לעיל ט. ד"ה ושלמים.

תוס'

ד"ה ה"ג ה"נ באכילה - והשתא לא קאי שינויא דר' יוחנן - פי' שינויא דכאן שטבל כאן שלא טבל, וצ"ע הא בלא"ה נדחה האי שינויא ומשני שינויא אחרינא, ואפשר דתוס' לשיטתו דל"ג לעיל 'אלא' - עי' מש"כ בגמ' לעיל צט. ד"ה אמר ר"ח - במסקנא משני - פי' בתירוץ בתרא לקמן ק: אבל הנך אמוראי וכו' משום דקסברי אכילה לא מעכבא - הרש"י [ק. ד"ה אביי, ק: ד"ה מאי] פי' כן רק אליבא דאביי, ועי' עול"ש. וכ"ת משום וכו' א"כ היכי דייק וכו' - עי' ישוב השפ"א. בסוף הדיבור - הלכך לא חיישינן וכו' אלא בזמן אכילה וכו' - פי' לעולם הבאה באנינות הוא איסור דאוריתא מיהו בכל הקרבנות קפיד משעת הקרבה אבל פסח על שעת אכילה קפיד ואותה שעה הרי אנינות לילה דרבנן.

דף ק.

גמ'

א"ל רב אשי וכו' נימא ליה קאמינא לך וכו' - לכאורה טפי הו"ל לאקשויי דר"י ור"ש במאי קמיפלגי דהא לכו"ע יום מיתה דאוריתא ויום קבורה דרבנן - עי' ברה"ז וצ"ק. נימא ליה וכו' קשיא - עי' קר"א אמאי לא הוי תיובתא. ומעשה ביוסף הכהן - עי' עליו במו"ק דף כג., ע"ז דף יג. ש"מ כאן קודם חצות - פי' ההיא דיוסף הכהן, והקשה הקר"א לשיטת הרמב"ם הל' אבל דטומאת אשתו מדברי סופרים דעשאוה עליו כמת מצוה מאי ראיה מהכא הא מת מצוה לכו"ע חייב ליטמא אף לאחר חצות. כאן קודם חצות כאן לאחר חצות - מבואר בסוגיין דכשהגיע זמן שחיטת פסח אינו מטמא לאחותו, ואילו קודם הזמן כשלא חל עדיין החיוב מטמאין אותו בע"כ על אף שיודע בודאי שעי"ז יתבטל מקרבן הפסח, ובביאור יסוד זה יעוי' בקה"י שבת סי' טו', וראה עוד חיי אדם כלל סח' ס"ק יג', ובנשמת אדם שם. (הרב"מ שפירא שליט"א). לעולם אימא לך אידי ואידי אחר חצות - אבל אין לומר אידי ואידי קודם חצות - עי' ש"נ אות כה'. היה כהן והוא נזיר לאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה - בטו"א מגילה ג. (ד"ה ולאחותו) הקשה דצריך את הפסוק לגופו, דהו"א דנזיר כהן ישתרי ליטמא לקרובים הואיל ואישתרי ליה טומאה לכהן אישתרי נמי לנזיר וכדאיתא כהאי סברא לעיל לב:, והרעק"א מישב (ביבמות ח.) דלא אמרינן הואיל ואישתרי וכו' אלא בשם אחד, והא דמצינו ביבמות שם הואיל ואישתרי אשת אח ביבום לישתרי אף אחות אשה היינו משום דשם ערוה חד הוא (הר"ש אלטמן שליט"א), וע"ע מש"כ לעיל לב: בגמ' ד"ה הואיל והותר לצרעתו.

רש"י

ד"ה לא קשיא - ורומיא דתרתי מתני' קמייתא - [ר"ל דדייקינן לעיל מפלג הוא דלא פליג וכו'] @18משני וכו' וכאן בפסח וכאן בשאר ימוה"ש - @19ר"ל דכתירוץ בתרא דלעיל ליכא לשנויי דהא השתא עכ"פ אנינות לילה דרבנן ודאי איכא, וע"כ מתרץ כתירוץ קמא, וגם בזה יש להוסיף דאידי ואידי ביום קבורה דאז הוי אנינות דרבנן, וע"ע מליו"ט. ד"ה אביי אמר - ואכילת פסחים לא מעכבא לאביי - דאי מעכבא לוקמה כתירוצא דרבא לקמן ע"ב - פני"מ, וע"ע עול"ש וטה"ק, ועי' מש"כ או"ש ביאמ"ק ב. ח. בסוף הדיבור - ומתני' דדייקינן וכו' כדאמר רב אסי לעיל וכו' - נראה דלאו דוקא כרב אסי דשפיר איכא לתרוצי גם כר' ירמיה דהתם, אלא ר"ל @18אף @19כרב אסי ולאפוקי מתירוצא דרב מרי דא"א לאוקמיה כרב אסי. ד"ה ולמול - דמילת זכריו מעכבתו מלאכול פסחו - מפרש דלמול את בנו מיירי נמי בערב פסח, ועי' בברכות דף יט: שפירש"י בזה ב' פירושים, ועי' הר"פ בנזיר מח: ותוה"ר בברכות יט: (ליקוטים), ועול"ש ושפ"א בסוגיין, וע"ע משמר הלוי סי' קמד' שדן אמאי נקט רש"י לאכול פסחו ולא לעשות פסחו. ד"ה לאחותו - ומביא פסחו אונן - פי' אמנם הברייתות מיירי בטומאה לעומת חובת הפסח מ"מ מינה נשמע נמי לענין הבאה באנינות.

תוס'

ד"ה הרי - תימה וכו' שאני הכא שהוא כ"ג ונזיר - כלומר דילמא דוחה דוקא דאיכא ג' סיבות פסח כ"ג ונזיר, ועי' תירוץ פני"מ. וכ"ת וכו' בשביל שהולך וכו' לא מימנע - פי' דהאמרת דפסח לחודיה לית ביה כח לדחות, אלא ע"כ דבעלמא משום פסח לחודיה נדחה טומאה וקמ"ל דאפי' נצטרף פסח לא נדחה במת מצוה. א"א לומר כן דהא לכה"ד ונזיר אצטריך קרא וכו' - ר"ל קרא דילפינן מאמו, אע"ג דנזיר ידעינן כבר מלאביו וכהן הדיוט לא מוסיף מידי דהא אף למתו נטמא, ש"מ דאפ"ה בעי קרא דס"ד דמהני הצטרפות תרוייהו, ועי' דחיית תוס' בברכות דף כ., וע"ע טה"ק. ונראה דדייק משום דקתני הכא אמרת לא יטמא - דמשמע כבר אמרה שלא יטמא משום פסח לבדו - צ"ק. ד"ה הא - ולא דמי לעשה דהשלמה - עי' במפרשים ביאור החילוק (ח"נ, פני"מ, צ"ק, עול"ש, שפ"א). ד"ה נפש - ועושה שם חדא דרשא מלאביו ולאמו - עי' מליו"ט.

דף ק:

גמ'

רבא אמר אידי ואידי אחר חצות - עי' קושיות תוס' סוכה כה: ד"ה משום. ובדעת הרמב"ם בתירוץ רבא ציין בש"נ אות א' לזבח תודה ולגירסת הגר"א ברמב"ם, וע"ע בזה קר"א וח"נ.

רש"י

ד"ה מאי דהוה - ואי לא שרית ליה לאוכלו לא מייתי - עי' לעיל ע"א רש"י ד"ה אביי אמר שכתב בזה ב' פירושים. ד"ה רבה בר רב הונא - ה"מ אבילות דמדרבנן וכו' אבל אנינות וכו' חלה עליו - ואפי' אנינות כה"ג דהוי דרבנן י"ל הואיל ועיקר אנינות דאוריתא. ד"ה מי איכא - הא בין לר"ש - לעיל צט:, @18בין לרבי - @19לקמן בסוף העמוד. ד"ה הן היום - ואין כהן לאוכלן - צ"ע הרי פנחס היה עמהן כדלקמן קא. - עי' פני"מ ח"נ וטה"ק.

תוס'

ד"ה אכילת פסחים - ומשמע מתוך פ"ה וכו' עד סוה"ד - שיעור דבריו נל"פ: דמדלא תלי לה בפלוגתת תנאי משמע דלכו"ע קאמר, ומעכבא היינו דבעינן ראוי לאכילה ואונן לא חזי לאכילה, [ומאן דפליג י"ל דס"ל כמ"ד בפסחים דאפי' חזי א"צ], והגם דחזי לאכילה בעינן בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה מ"מ סגי בהאי סברא להיות חשיבות אכילה שתדחה אנינות, א"נ נצטרף סברא דסו"ס מצוה באכילתו אף שאין מעכבת, ועי' קר"א ועול"ש.

דף קא.

גמ'

אמר לו בקדש היתה - עי' לעיל פב: תוד"ה כיון. ודלמא באנינות אקריבתוה ופסלתוה - א) דאונן פסול אף בהקרבה ולא רק באכילה - מתני' לעיל טו:, והנה צ"ע הרי מפשט הפרשה משמע דמתו בני אהרן רק לאחר הקרבת כל הקרבנות וירידת האש - עי' רמב"ן עה"ת ויקרא י. יט., וע"ע ח"נ כאן. ב) בסוגיין מבואר דלבני אהרן היה בימי המלואים דין כהן הדיוט שאסור לעבוד באנינות, וראה עוד בחי' הגר"ח הלוי הל' ביאמ"ק שכתב דאפילו בימי המילואים שמשו רק ב-ד' בגדים. וצ"ע דהפסוק אומר 'אחרי מות בני אהרן' וז"ל התרגום יונתן 'בתר דמיתו תרין בנוי דאהרן כהניא רברביא' עכ"ל, הרי שכתב שהיה להם דין כהנים גדולים. וראה ברמב"ן פרשת שמיני (י. ו.) שכתב וז"ל 'והנה בני אהרן וכו' אע"פ שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינו פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול אבל אינו מקריב אונן וכו' ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר' וכו' עכ"ל, ויתכן דזה כונת התרגום יונתן שהיו כהנים גדולים כמשוח מלחמה - עי' בספר רנת יצחק ויקרא טז. א. שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה וכו' - לפירש"י צ"ל דהסוגיא אזלה כחילוק דרבא, ולתוס' הוא לכו"ע. שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה דאי בקדשי דורות וכו' - במנחות דף יט: פליגי רב ושמואל אי ילפינן דורות משעה, וכתב שם תוד"ה ושמואל-דלרב דיליף דורות משעה צ"ל דכאן נאמר לו בפירוש דאין למילף. הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי - תמוה מה רבותא היא שמשה רבינו ע"ה הודה ולא שינה מפני הבושה – עי' ברכת פרץ (לקה"י) פרשת שמיני.

רש"י

ד"ה בשעת מעשה - כשאירע להם אנינותם - ביומא דף ה: פירש"י בע"א, ועי' טה"ק. ד"ה היה להם לאוכלם - לר"י אע"ג דאמר [לעיל צט:] @18וכו' דלאותו היום הותרה להן אנינות - @19כדדריש לעיל סוף ק: ד"ה משה - והלא עלי הטלת כל העבודה - צ"ע דאנינות פוסלת גם בהולכה ובהדיא כתיב בקרא וימציאו בני אהרן אליו את הדם - חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' שמיני, וכן הקשה טה"ק, וע"ע שפ"א, ובספר רנת יצחק עה"ת ויקרא ט. יב.

תוס'

ד"ה ורמינהו - דאין סברא שיהא משה טועה בין קדשי שעה לקדשי דורות - עי' צ"ק איך היה טועה ולא ידע הק"ו ממעשר הקל, וראה מש"כ המשך חכמה פרשת שמיני עה"פ והנה שורף-להקל מטעותו של משה, וראה עוד מש"כ בהעמק דבר ויקרא י. יז. בהרחב דבר שם. ועוד משמע לקמן דיש חילוק לר"נ בין קד"ש לקד"ד - צ"ע מאי מייתי מדלקמן ע"ב והו"ל לאתויי מבסמוך דמפרש ר"נ היכי מתרץ לקראי, ונראה דעיקר ראיית תוס' דלשמואל מה יפרש ר' נחמיה מאי 'היום'. ונראה לפרש דס"ד וכו' - ביאור מהלך תוס' עי' בעול"ש וח"נ. ד"ה דאי ביום - תימה וכו' - המפרשים עמדו בתירוץ תמיהת תוס', עי' ברה"ז, ח"נ, פני"מ, שפ"א, וטה"ק, וע"ע מש"כ או"ש ביאמ"ק ב. ח., ובהעמק דבר ויקרא י. יז. בהרחב דבר שם, ועי"ש שהאריך בביאור פלוגתת תנאי דסוגיין.

דף קא:

גמ'

טומאה באונס באתה - פי' באמת נטמא אבל לא בפשיעה כמו שחשד בו משה, ועי' טה"ק דצ"ע דא"כ מה שתירץ אהרן למשה חסר מן הספר. ה"ק הן הקריבו אני הקרבתי - תמוה מה תשובה היא ואדרבה מגדיל בזה תמיהתו של משה - עי' העמק דבר ויקרא י. יט. בהרחב דבר שם. כשהוא אומר וכו' לשאת את עוון העדה הוי אומר זה שעיר של ראש חדש - פירש"י שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ויש לעיין דבשלמא חטאת נחשון לא באה לכפרה כדאיתא לעיל ט: דעולה היא, אבל חטאת שמיני הרי באה לכפר על מעשה העגל - עי' בזה העמק דבר ויקרא י. טז. בהרחב דבר שם. לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי - א) המהרש"א הביא פירש"י ריש פרשת פנחס דתחילה ניתנה כהונה לאהרן ובניו שנמשחו עמו ולתולדותיהן שיולידו לאחר המשחן אבל פנחס שנולד קודם לכן לא נמשח ולא בא לכלל כהונה, ותמהו המפרשים מדוע באמת לא נמשח אז פנחס, ובגור אריה (למהר"ל) תירץ שהיה קטן אז, ועוד שלא נמשחו אלא רק מי שהיו מוכרחים לצורך העבודה דאותה שעה, ובמזרחי תירץ שהיה גלוי וידוע לפני השי"ת שיזכה בכהונה בזכות עצמו לכך לא רצה למושחו אז. ב) ע"ע בליקוטים מבעלי התוס' פרשת פנחס דלפי המבואר כאן דרק משהרגו לזמרי נתכהן פנחס מיושבת התמיהה כיצד הרגו לזמרי והרי נטמא בטומאת מת, ובליקוטי הערות על אור החיים כתב דבזוה"ק משמע דהוא גופיה הטעם שלא נמשח ונתכהן עד אותה השעה כדי שיוכל להרוג את זמרי. ג) והנה למ"ד שכבר נתכהן פנחס באותה שעה צ"ע באמת איך נטמא כשהרגו לזמרי, ובבעלי התוס' הנ"ל תירץ שהניחו גוסס שאינו מטמא, ובמאירי יבמות סא. כתב דאינה שאלה דבמקום שיש בו חילול כזה אין לאו של טומאה שיש לו תיקון עומד בפניו, וברד"ק (שמואל ב' כג. כ.) כתב דכשציוה הקב"ה להלחם בז' עממין לא חילק בין כהנים וישראלים וכן פנחס הלך למלחמת מדין עם ישראל וטימא עצמו למצוה כשהרג את זמרי, ומבואר מדבריו שבמקום מצוה מותר לכהן לטמא עצמו, וראה בזה בספר רנת יצחק (במדבר כה. ז.). ד) דעת הרמב"ם ביאמ"ק ה. יג. מוכחת דלא ס"ל כהאי מ"ד דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, ועי"ש בספר המפתח. משה רבינו כהן גדול וכו' - כתב בתוס' ע"ז דף לד. [ציון גלהש"ס] דשימש בכהונה גדולה כל מ' שנה, ורב דאמר כי"א בברייתא לקמן קב. כדפירש"י שם, ועי"ש ריעב"ץ, וע"ע קר"א כאן שהקשה מנ"ל דהיה כהן גדול. וכדברי האומר יש מנחה בבמה - עי' רש"ש לחולק מאי איכא למימר. מרים מי הסגירה - צ"ע למ"ד פנחס כהן היה אותה שעה אמאי לא ראה הוא - עי' מהרש"א וקר"א, וראה עוד בעמק הנצי"ב על הספרי (סוף פרשת בהעלותך), ובספר ברכת כהן סי' נו'.

רש"י

ד"ה טומאה באונס - שרצו להשהותה עד הלילה ולאוכלן כולן יחד - עי' ביאור חי' הגרז"ס. ד"ה ההוא - בשרו שלא תפסוק וכו' אבל עדיין לא נתכהן - עי' חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' פנחס. ד"ה לייחס - שלא היה כה"ג אלא מפנחס - עי' תמיהת הרש"ש דהא עד אביתר שנסתלק בימי דוד היו כהנים גדולים מזרע איתמר, ובתירוץ קושיתו ראה בספר רנת יצחק (במדבר כה. יג.). ד"ה שהרי הותרו - ולא נאכל אלא ליום ולילה - עי' קושית רש"ש. ד"ה לא בבמה - ובבמה קטנה לא היה חזה ושוק - עי' מש"כ לקמן קיז: על הגמ' ד"ה חזה ושוק.

תוס'

ד"ה ההוא - ומיד היה יכול להיות כהן - דלא כפירש"י. צריך להלבישו ולמושחו וכו' שמא לא נתרצו לו כל ישראל - עי' חי' הגרי"ז. ד"ה ואידך - שעמדו ממנו שמונים כהנים בבית ראשון ושלוש מאות בבית שני - לגירסא זו עי' טה"ק היאך רמוז בפסוק.

דף קב.

גמ'

משה זר הוא ואין זר רואה את הנגעים - צ"ב למה לא אמר גבי משה טעם דאין קרוב רואה כדקאמר לגבי אהרן - עי' מהרש"א, פני"מ, צ"ק, וטה"ק. אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים - הנה דעת הרא"ש בפירושו על נגעים ב. ה. דעל הכהן המטמא נאמר שאינו רואה נגעי קרוביו, אבל דעת הרמב"ם (ריש פ"ט מטומאת צרעת) דרק על הכהן הפוסק הדין נאמר ולא על הטמא. ותמהו המנ"ח מצוה קעח' והחזו"א (נגעים ד. ט. י.) דא"כ לשיטת הרמב"ם היה בידם להביא חכם מישראל שיפסוק ואז יוכל אהרן הכהן לטמא אותה, ומכח זה מחדש החזו"א דהרמב"ם מודה לרא"ש דגם בכהן המטמא יש לפסול אלא שמוסיף דגם בכהן הפוסק יש פסול קורבה, וע"ע מש"כ בזה בספר ברכת כהן סי' נו'. יבמה מלך - א) כן איתא גם בסנהדרין דף קי. דמשה רבינו היה מלך, ועי' משמר הלוי סי' קמו' שהאריך בזה אם משה ויהושע היה להם דין מלך. ב) הקשה המשך חכמה פרשת יתרו (יח. יב. על הפסוק ויקח יתרו חותן משה) כיצד איתא במכילתא דמשה היה עומד ומשמש לפניהם בסעודה והרי קי"ל (קידושין לב:) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ותירץ עפ"י דדרשינן במדרש ויהי בישורון מלך-זה משה, והיינו בהתאסף ראשי עם כלומר נעשה מלך רק ממתן תורה ואילך, והתוספתא סברה כמ"ד יתרו קודם מתן תורה בא. ובעיקר קושית המשך חכמה עי"ש בהערת יד לחכמה מה שתירצו בזה המקנה, ומרכה"מ, ופרדס יוסף. מלך הוא והסביר לו פנים - צ"ע א"כ איפכא קשיא דכל חרון אף נאמר בו רושם והכא ליכא רושם - עי' ברה"ז וח"נ. כדר"א אר"ח בשעה שפוסקים גדולה וכו' - עי' שפ"א למאי מייתי מדר"א.

רש"י

ד"ה ויש אומרים - ורב דאמר כי"א - דאין לומר כחכמים ואף רב קאמר דנתכהן רק ז' ימי המלואים - עי' מהרש"א וריעב"ץ. ד"ה סטרו - הכהו על לחיו - עי' ח"א מהר"ל בליקוטים. ד"ה העיז - היינו ונצבת לקראתו - מהרש"א מפרש בע"א.

תוס'

ד"ה אני מסגירה - ותימה במה היה מפסידה וכו' - עי' תירוץ בכור שור (ליקוטים).

דף קב:

גמ'

כל שאינו ראוי וכו' ולא והרי בע"מ וכו' - כתב הצ"ק לפי מאי דקי"ל בקידושין דף לד. דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ לק"מ הכא, ועי' דחיית ח"נ. הרי טמא בק"צ דראוי לעבודה ואינו חולק - כ"ה מסקנא דהסוגיא לעיל צט. מתני' דלא כאבא שאול - הרמב"ם מעשה"ק י. כא. פסק כאבא שאול, וכתב הח"נ ותוי"ט דשבק סתמא דמתני' משום דרב אשי דהוא בתרא איבעיא ליה אליבא דאבא שאול כדפירש"י, ועי"ש מה שהקשה, וע"ע זבח תודה ד"ה והלכתא. עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים - השפ"א חקר אם נטמאו או אבדו החלבים ולא הקטירום האם כהן שנטמא אחר זריקה חולק או שצריך להיות ראוי להקטיר עי"ש. בסוף העמוד - לאונסו שאני - א) עי' משנ"ב סי' פה' ס"ק ח' אי יש להוכיח מסוגיין דאפי' להוציא בשפתיו שרי, ועי"ש דמסיק דמ"מ לכתחילה אסור וחייב לדחות ההרהור, ובנתיבות הקודש בסוגיין דן להוכיח דהיכא דטרוד לאונסו שרי להרהר אף לכתחילה. ב) והנה ריעב"ץ כתב דשמעינן מהכא דא"צ למחות בידו אם שומעו עוסק בד"ת בביהכ"ס לאונסו דהיכי שמע רב ושתיק, אכן הצ"ק דקדק מרש"י בסוף העמוד שנקט 'ומהרהר בה' דמשמע שהיה רב גמיר מראב"ש בביהמ"ד מה שהיה ראב"ש מהרהר בביהכ"ס, ולפי"ז אין מקום לדברי ריעב"ץ, אמנם רש"י בד"ה והיכי עביד נקט 'דאמר האי דינא בביהכ"ס' ומשמע דלא כהצ"ק, ושו"ר דהשפ"א מפרש דרב היה בביהכ"ס ושמע שם לאונסו דברי ראב"ש שאמר בחוץ, והוא דוחק בלשון הרש"י, וגם לדבריו אין מקום לדקדוק הריעב"ץ.

רש"י

ד"ה דאפילו - ות"ק סבר לו תהיה שוק הימין - עי' מש"כ בגירסת הפסוק במתני' צח: והכא דכתיב וכו' אלא למודה בעבודות - עי' תוס' צט. ד"ה אינו חולק.

תוס'

ד"ה בעל מום - תימה דלמא אצטריך וכו' - עי' תמיהת ח"נ. וא"ת דהכא מייתרי וכו' - עי' פני"מ דמבאר השייכות בין קושיא זו לקושיא דלעיל, ולפי"ז דוחה תירוץ ברה"ז על קושית תוס' דהכא ומתרץ בע"א, וע"ע תירוץ צ"ק טה"ק ושפ"א. משמע דילפי מהדדי - וכן לעיל צז: ילפינן לכולהו מזאת התורה וגו'. ד"ה הרי טמא - תימה וכו' - עי' תירוץ קר"א וצ"ק. ד"ה מה - תימה וכו' - עי' תירוץ פני"מ, ח"נ, צ"ק, וראמ"ה.

דף קג.

מתני'

עולה שנשחטה של"ש וכו' עורה לכהנים - כתב הרמב"ם בפיהמ"ש ומה שאמרו עולה שעלתה לאיש אינו ר"ל עלתה משום חובה אלא ר"ל עלתה לגבי מזבח עכ"ל, והרש"ש כתב דהוא דוחק, ופירש בע"א. אחד עולת האיש וכו' עורותיהן לכהנים - א) האם זוכין הכהנים לאחר הקרבה או שמעיקרא לא חל על העור קדושה כלל - עי' הגהות מהרש"ם, ועי' חי' הגרי"ז ד"ה במשנה, וע"ע בענין זה בקה"י תמורה סי' יג'. ב) בענין זכית הכהנים בעצמות קרנים וטלפים - עי' חי' הגרי"ז ריש קג:

גמ'

עולת איש פרט לעולת הקדש - כן פסק הרמב"ם מעשה"ק ה. כא., ותמה הזבח תודה הא בתוספתא פליגי חכמים אדר' יהודה וטעמייהו דלא נתמעט מקרא זה אלא נשחטה חוץ לזמנה וכדו' וכדאיתא בברייתא בסוף העמוד, ותירץ דאולי משום דהרבה אמוראים טרחו לפרש בגמ' דברי ר"י ש"מ דהלכתא כוותיה. פרט לעולה הבאה מן המותרות - שמוכרין העור ולוקחין בדמיו בהמה לקייץ המזבח - שטמ"ק (ש"נ אות כג') וכ"ה ברש"י תמורה כג:, ועי' חי' הגרי"ז בזה. ה"מ בשר אבל עור תפיס - פירש"י דעור לאו ממון מזבח הוא, משמע מסוגיין דעור העולה אינו קדוש כלל בקדושת הקרבן, וצ"ע מהסוגיא ע"ב דפליגי אם דם מרצה על העור בפ"ע ומוכח שהעור טעון היתר זריקה, וראה עוד שם ברש"י ד"ה מני ר' אלעזר-דאין העור יוצא מידי מעילה עד לאחר זריקה, ובביאור ענין זה יעוי' בקה"י תמורה סי' יג'. זה מדרש דרש יהוידע הכהן וכו' - עי' מש"כ בזה לעיל ה: על הגמ' אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם. רא"א זכרים ימכרו וכו' ר"י אומר וכו' ואפי' לר"י דאמר וכו' - כלומר מדר' יהושע מייתי דאף דסבר זכרים קרבין עצמן עולות מיהו בעורן לא ינהג מנהג עולה אלא לבדה"ב - עי' רש"י. ובדעת הרמב"ם תמה הלח"מ דבמעשה"ק ה. כא. פסק פרט לעולת הקדש וכדמסקינן במקדיש נכסיו וכר"י ואילו בערכין ה. ז. פסק כר"א, וכתב הזבח תודה לחדש דדעת הרמב"ם דנקטה הגמ' הכא לר' יהושע וכ"ש לר"א ודלא כפירש"י עי"ש בדבריו, וכ"כ ראמ"ה, ועוד בביאור הרמב"ם עי' קר"א ח"נ ושפ"א בסוגיין, ובחי' מרן רי"ז הלוי תמורה עמ' נט', ובאבן האזל מעשה"ק ה. כא. ה"מ בשר אבל עור תפיס - עי' אחיעזר יו"ד סי' כה' סוף ס"ק ט'. פרט לגר שמת ואין לו יורשים - למי ינתן העור - עי' שפ"א, ועי' חי' הגרי"ז. פרט לשנשחטה חול"ז וחולמ"ק שלא יהו הכהנים זכאין בעורה - כדאיתא לעיל פה. דפסולה לאו בת הפשט וניתוח אלא נשרפת עם עורה - זבח תודה, ועי' מצפ"א, וע"ע מנח"א ח"ג עמ' מז'. יכול שאני מרבה שנשחטה של"ש הואיל ולא עלתה לבעלים - בחזון יחזקאל (א. א. ד"ה אלא) הוכיח מכאן דשלא לשמה תו לא מרצה מידי לבעליו [וכפשטיה דהגמ' לעיל ו.] ולהכי ס"ד דלא חשיב עולת איש קמ"ל כיון דסו"ס היתה של איש בזמן הקדשה, והיינו 'ת"ל עור העולה מ"מ'.

רש"י

ד"ה לנדבת יחיד - והוא סומך עליה ושוחטה - משמע דבעל הקרבן זוכה לשחוט הוא עצמו קרבנו - שפ"א, ולגירסת ח"נ 'ועובדה' (ש"נ אות יט') אינו דקדוק. ועי' מש"כ בזה על מתני' לא: ריש פ"ג. ד"ה ולא מיבעיא - אין בה אלא עיכוב גזברים - פי' דמדאוריתא לא נתפס בה קדושת בדה"ב דהא עולה היא אלא מדרבנן צריך הגזבר נמי לעמוד על גבה בשעת הקרבה - עי"ש רש"י, ותוס' בע"א. ד"ה ונקבות ימכרו – סתמא הכל הקדיש הראוי למזבח דומיא דבדה"ב שכולו קדוש וכו' - ברש"י תמורה דף כ. (עפ"י גירסת השטמ"ק שם אות ל') פירש טעם אחר-דסתמא לעולה אקדשינהו דהוא קרבן קדוש וחשוב מכל הקרבנות.

תוס'

ד"ה הניחא - וי"ל דסברא הוא וכו' - בביאור התירוץ עי' צ"ק, טה"ק, וחזון יחזקאל יא. ד. ד"ה אלא - תימה וכו' הא ר"י וכו' הוא דקאמר בסמוך לנדבת ציבור אזלי - צ"ב דמתירוץ רבא דקאמר ילפותא אחרת משמע דקושית הגמ' לא לר' יהודה אלא להאי מ"ד היכי יליף האי דינא. וי"ל דלא שמיע ליה וכו' - עי' קושית רש"ש. ד"ה לא מיבעיא - תימה וכו' פשיטא דקדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה - פי' דא"א לפדותן אחר שחיטה דבעינן העמדה והערכה. ועל קושית תוס' עי' מה שתירצו ודנו המפרשים בסוגיין [פני"מ, צ"ק, עול"ש, שפ"א, ומצפ"א], וע"ע או"ש מעילה ה. י., ובחי' הגרי"ז בסוגיין ד"ה והנה מה שהקשו, ועל תוס' דהכא. ד"ה אין לי - וי"ל דגבי מצוות וכו' - ראמ"ה מפרש דבריהם כאן כדבריהם בב"ק דף פח. [ודלא כמסהש"ס], וכעי"ז בצ"ק.

דף קג:

גמ'

כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד - מזה נראה דדוקא בעולה יש דין מיוחד של הפשט ונתינה לכהנים, אבל חטאת ואשם אין חלוק עורן מבשרן כדלקמן - עי' מקד"ד סי' יז. ט. ד"ה אמרינן, וחי' הגרי"ז כאן, וכן נראה לדקדק דבמתני' לעיל נג: רק לגבי עולה נקטה דטעונה הפשט וניתוח, ועי' משמר הלוי כאן סי' קמז' ובתמורה סי' פ'. והנה הרמב"ם מעשה"ק ה. יח. כתב בפשיטות דין הפשט בכל הקרבנות וצ"ע מסוגיין, וכתב המצפ"א דאפשר דס"ל דזה אינו אלא דברי רבי בברייתא כאן ורבנן פליגי עליה.

מתני'

שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו - עי' חי' הגרי"ז שהקשה מהכא על יסוד הגר"ח בשחיטת טריפה. שיאותו הכהנים בעורו - מהו לשון שיאותו הכהנים ולא קאמר עורו לכהנים - עי' תפא"י במשניות אות כ'. וחכ"א וכו' אלא יצא לבית השריפה - עי' חי' הגרי"ז שתמה על דין זה.

גמ'

אמר אביי מדסיפא רבי היא רישא נמי רבי היא - צ"ע א"כ למה לי רישא כלל - עי' פני"מ ושפ"א. ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה - פירש"י שאין כהנים רגילים בכך שאסור לשהות הדם כ"כ, משמע דהוא דין לכתחילה ואם הפשיט קודם זריקה לא נפסל, וכ"כ כס"מ מעשה"ק ה. יח. בדעת הרמב"ם, אמנם בהגהות מהרש"ם ציין לירושלמי פסחים ה. י. דיליף לה מקרא ומשמע דס"ל דהוי דאוריתא.

רש"י

ד"ה תיפוק ליה - כדנפקא ליה לרבי - עי' רש"ש, וראמ"ה ועול"ש בגמ'. ד"ה ומודה רבי - בסוף דבריו - ומשנתינו דברה בהווה - ע"ע זבח תודה ד"ה ומודה רבי.

תוס'

ד"ה ומודה - ותימה דבסוף הגוזל קמא וכו' - עי' תירוץ מקד"ד סי' יז. ח. ד"ה ובזה תתישב. וי"ל וכו' קרינא ביה מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו - פי' דהקפידא על הזריקה שהיא הכפרה שתהא אחר מתן הכסף, ועי' או"ש פסוהמ"ק יט. ט. ומיהו קשה וכו' מ"ל קודם זריקה ומ"ל לאחר זריקה - פי' סו"ס כיון שלא הביא הכסף נתברר שפסול מעיקרו. וי"ל דהוי כמו וכו' הואיל ולא הוכר פסולו וכו' - פי' דלענין זכיה בעור קתני הכהן המקריב וגו' וכל שלא הוכר הפסול לכהן כל שעת הקרבה קרינן ביה שפיר הכהן המקריב - עי' טה"ק, וע"ע שפ"א. ואין לומר היינו מדרבנן הא תניא בסיפא גבי מצורע וכו' - פי' והתם ודאי מדאוריתא ורישא דומיא דסיפא, ועי' תירוץ ראמ"ה.

דף קד.

מאי רבי ומאי ראב"ש דתניא וכו' - א) בביאור פלוגתת רבי וראב"ש וסברותיהם עי' חי' רא"ל מאלין סי' כט'. ב) הרמב"ם מעשה"ק ה. כ. נראה דפסק כרבי, והקשה השפ"א הא קי"ל אביי ורבא הלכה כרבא והוא אוקי מתני' כראב"ש, עי"ש שדן בדעת הרמב"ם, וע"ע ח"נ ומהר"י קורקוס עהר"מ, והליקוטי הלכות כתב דנקטינן כרבי משום דכן הוא סוגיא דשמעתין לקמיה בגמ', ועי' זבח תודה. ג) איתא בתוספתא דפלוגתת רבי וראב"ש דוקא בנפסל הבשר אבל בנפסל הדם לכו"ע לא הורצה העור והבשר, והקשה הקר"א לפי"ז מאי מקשינן לעיל סתירה במתני' אימא דרישא דקתני דלא זכו בעורה מיירי בפסול הדם וסיפא בפסול בשר, והזבח תודה (ד"ה הא מני) משני דלשון כל שלא זכה המזבח וכו' משמע דבכל גווני מיירי. ר"י אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם - א) יש לחקור בעיקר דינו אם הוא דין על הזריקה שצריך שתתיר ואם אין כזית בשר אינה מתרת וכ"ה משמעות הרש"י מנחות ט. ד"ה כחצי, או שהוא דין בעיקר הקרבת הקרבן דצריך שיקריב בשר ודם - עי' מנח"א ח"ג עמ' קלח' בשם הגרי"ז. ב) המקד"ד סי' ה. ד. (סוף ד"ה ולענין הקטרה) חקר למ"ד לעיל פו. דבעצמות אפילו פירשו יעלו [לשיטת רש"י שם] אם נשתייר כזית רק מן העצמות האם זורק עליהם את הדם כיון דדינם להקטרה. ועי' מה שכתבתי במתני' פה: אי עצמות גידין וכו' דקי"ל מחוברים יעלו האם חשיבי כחלק מהקרבן או דין טפילות בעלמא, וחקירת המקד"ד תליא לכאורה בזה. ג) הרמב"ם פסוהמ"ק א. לד. פסק כר' יהושע ונמצא דהקרא דועשית עולותיך הבשר והדם נדרש לדינא דר' יהושע, וצ"ע דהנה לעיל סב: דרשינן מהאי קרא "מה דם בזריקה אף בשר בזריקה" ואף הלכה זו פסק הרמב"ם במעשה"ק ו. ד., וכתב שם הלח"מ דהרמב"ם תרתי דרשות משמע ליה מהאי קרא. והאיכא נמצאת טריפה בבני מעיים קסבר וכו' מרצה - לכאורה טריפה שנשחטה הוי כקדשים שמתו דפקע קדושה לגמרי ואמאי ישרף הקרבן - עי' או"ש פסוהמ"ק יט. ט., ועי' מש"כ בענין זה לקמן קו. ריש פרק השוחט ומעלה. והלכתא כדברי חכמים - עי' ברה"ז וצ"ק הא הוי הלכתא למשיחא, וע"ע תוס' מה. ד"ה הלכתא. והלכתא כדברי חכמים - הקר"א פירש דהגמ' פסקה הכי ודלא כר' יוחנן, וכדבריו מפורש בתוס' בכורות דף לב: ועי' רש"ש, אבל הסמ"ג עשין רלב' (ליקוטים) פי' דר' יוחנן גופיה פסק כר"ע בבכור בע"מ וכחכמים בקדשי מקדש שנמצאו טריפה, ועי' בליקוטים קושית שו"ת מהרי"ל החדשות סי' קכז', וכדברי הסמ"ג כ"ה דעת הרמב"ם - עי' ליקוטי הלכות, וע"ע תוי"ט, פני"מ, ח"נ, קר"א, שפ"א, וחזו"א.

מתני'

ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה - עי' שפ"א מה המקור לדין זה. ואם אינן נשרפין כמצותן - במקד"ד סי' כג. ג. (ד"ה יש לחקור) הסתפק בפרים ושעירים הנשרפין שנפסלו אם מועלין בהם, למש"כ רש"י בכריתות דף כג. דטעם דפסוהמ"ק מועלין בהם משום דאם עלו לא ירדו וקרינן בהו קדשי ה' וזה לא שייך בפרים הנשרפין, או כיון דאכתי מצותן לשורפן בעזרה חשיבי לא נעשית אכתי מצותן ומועלין בהם.

רש"י

ד"ה מידי דהוה אדיעבד - הלכך גבי אבוד ושרוף נמי וכו' - רש"י מפרש דרבי וראב"ש אפי' בבשר שנשרף ונאבד מיירי, ואף דגם דיעבד פסול מ"מ הואיל וכה"ג בנטמא ויצא כשר דיעבד חשיב שפיר שם הקרבה דליהוי העור לכהנים, ותוס' מפרש באופן אחר, וביאור שיטת הרמב"ם בזה עי' מש"כ באבן האזל מעשה"ק ה. יט. כ. ד"ה בשר בקבורה - דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה - על דברי רש"י הללו עי' מקד"ד סי' יז. ג., קה"י פסחים סי' לו', ומשמר הלוי סי' קמט'. ד"ה והעור בשריפה - ותוספתא זו גירסא וכו' וטעו במה ששנינו וכו' - פי' טעו דסברי דחכמים קאי אר"ע בגבולין וקשיא להו מאי שריפה איכא ומוקי לה בעור, וגם זה צ"ע כדמתמה רש"י לעיל, אבל האמת דחכמים קאי אדר' חנינא כדמפרש ושריפה דקאמרי בין אבשר בין אעור.

תוס'

ד"ה מאן דאמר - וה"נ אין הדם מרצה על העור וכו' גזירה אטו אבוד ושרוף - פי' כשם שגזר בהכשר כל הקרבן לכתחילה ה"נ לגבי עור גזר אפי' דיעבד - ח"נ, עול"ש, עי"ש טעם הדבר. ומ"ד הורצה וכו' אבל עור דאיכא פסידא דכהנים וכו' - פי' סבר אדרבה בעור דפסידא דכהנים הוא סיבה שאפי' לכתחילה לא לגזור. ופירוש הקונטרס דחוק - דמפרש דפליגי רבי וראב"ש באבוד ושרוף וא"כ מהו דאמרינן מידי דהוה דיעבד-דבאבוד ושרוף אף דיעבד פסול - צ"ק, ח"נ, עי"ש. ד"ה אבל לא התירו [כגי' ש"נ לג'] - והיינו דלא כר"מ וכו' דוקא בגזרותיו ולא בקנסיו - צ"ע על הרמב"ם פ"ג מבכורות שפסק כר"מ ומאידך הביא שם הך תנאי דהכא והוא שנשחט עפ"י מומחה - עי' שפ"א.

דף קד:

מתני'

יצאו הראשונים וכו' והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאין בגדים - כשגוף הבהמה עכ"פ יצא לחוץ - זבח תודה. יצאו אלו ואלו מטמאין בגדים - לישנא יתירא הוא, ועי' זבח תודה, ונתיבות הקודש, וחי' חזון יחזקאל עמ"ס זבחים. רש"א אינן מטמאין עד שיוצת האור ברובן - א) עי' מקד"ד סי' יג. ג. (ד"ה ושריפת) מ"ט דר"ש ואמאי לא סגי במשילת האור, וע"ע נתיבות הקודש. ב) בשפ"א נסתפק האם הביאור שאין נטמא אלא השורף בפועל את רובן, או אפילו התחיל רק בשריפתן באותו רגע שנשרף רובן נטמא אף שבפועל לא שרף רובן, ועי"ש הגה"ה. ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים - הוא המשך דברי ר"ש, דלת"ק עד שיעשו אפר כדלקמן בברייתא בדף קו. - עי' זבח תודה.

גמ'

א"ר יוחנן מקום יש בהר הבית ובירה שמו - הקשו הקר"א ופני"מ הרי איכא פרים הנשרפין שנפסלו ומקום שריפתן בעזרה כדלקמן וכפירש"י במשנה ואיך אמר ר"י שבירה הוא כל הר הבית, ועי' זבח תודה ד"ה ואם, וע"ע שפ"א. בית הדשן וכו' ששם שורפין פסולי קדשי קדשים - היכן שורפין פסולי קק"ל: ברש"י פסחים דף כד. כתב דנשרפין בכל העיר כאכילתן, אבל התוס' פסחים מט. ד"ה ושורפו פליג דמדאוריתא נשרפין בכ"מ ומדרבנן גזרו לפני הבירה [כדאיתא בפסחים מט.] אטו קדשי קדשים, ועי' בזה או"ש פסוהמ"ק יט. ז. ובעיקר דין שריפת קדשים פסולים - יעוי' באו"ש ריש פי"ט מפסוהמ"ק דפסול נותר וטמא מפורש בקרא שדינו לשריפה, אבל שאר הפסולין הוא פלוגתת הבבלי בפסחים דף פב: והתו"כ כיצד ילפינן שדינם בשריפה. תני לוי וכו' ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול ביציאתן - ללוי תליא ביצאו או לא יצאו בפועל, ולר"נ תליא בחזי ליציאה כדפירש"י, ועי' מקד"ד סי' כג. א. (ד"ה והנה בזבחים) בביאור פלוגתת ר"נ ולוי, ועי"ש מ"ט פסול דלאחר יציאה אין שורפין בעזרה. מדמחשבה לא פסלה לינה נמי לא פסלה - כעי"ז לעיל לה: עי"ש תוד"ה וש"מ. לא פסול טומאה ופסול יציאה - עי' קושית רעק"א בגלהש"ס, ועי' בזה ראמ"ה, עול"ש, מקד"ד סי' כג. ב., חי' הגרז"ס, וחזו"א. מאי קמבע"ל וכו' אליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת - מהר"י קורקוס הקשה על הרמב"ם פסוהמ"ק יט. ג. [עי"ש כס"מ] דפסק בבעיין דהוי ספק והרי מבואר דהבעיא רק אליבא דר"ל והרמב"ם פ"א מפסוהמ"ק הל' ב' פסק כר"י דהבשר כשר, ועי' לח"מ מעשה"ק ז. ג., מרכה"מ, ח"נ בסוגיין, חי' הגרי"ז, ואבן האזל שם. פשיטא דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רובא דאיברים - בביאור הלכה סי' תרמו' סעיף ה' בד"ה ולעיכובא נסתפק בהדס שיש בו ז' קינין של עבות ונשרו עליו מ-ג' קינים לגמרי, ומ-ד' הנותרים נשר א' מכל קן, האם נאמר ב-ד' הקינים רובו ככולו וכאילו עבותם קימת לגמרי וממילא רוב הקינים קיימין וכשר כל ההדס, ובקה"י סוכה סי' כז' פשט מסוגיין דלא שבקינן רובא דכללות ההדס דנשרו רוב עליו ואזלינן בתר רוב הקן. אלא שיצא חציו ברוב אבר - עי' מקד"ד ריש סי' כג' היכי משכח"ל הא קי"ל דאף בידי אדם א"א לצמצם שיהא בדיוק חציו.

רש"י

ד"ה אחר זריקה - שהגיע זמנו לצאת - המקד"ד סי' כג' סוף ס"ק א' דן אמאי חשיב הגיע זמנן לצאת רק אחר זריקה ומ"ט א"א להוציאם קודם זריקה. ד"ה בבשר - דלא אשכחן לה אלא או באכילת מזבח וכו' או באכילת אדם - א) המנ"ח מצוה קמב. ג. תמה מכאן על שיטת הצל"ח בפסחים כח. דאיכא נותר בקרבן פסול אף דהוא לאו בר אכילה, ועי' חילוק אחיעזר יו"ד סי' כו'. ב) ע"ע אבן האזל ביאמ"ק ה. יד. שתמה אמאי מי כיור נפסלין בלינה הרי לא קיימו לאכילה. ג) בתוספתא פ"ג דפרה וכן בספרי ילפי מקרא שאין פרה אדומה נפסלת בלינה, וצ"ע מה צריך מיעוטא דמאי שנא מפרים הנשרפין דאיבעיא לן אם לינה פוסלת בהן - עי' בספר הליקוטים (עהר"מ הוצאת ר"ש פרנקל) פסוהמ"ק יט. ג. שהגרמ"ד שליט"א תירץ בשם הגרי"ז זצ"ל דבפרה שריפתה היא מעצם מעשה הקרבתה ויש בזה דין של שריפה ע"ג מערכתה וביום וכו', משא"כ בפרים הנשרפין אין שריפתן כהקטרת אימורין אלא רק מצות שריפא גרידא. ויש לעיין בזה דראה לעיל לה. ברש"י ובתוס' שם ד"ה באכילת, ומתבאר לכאורה דשיטת רש"י דשייך מחשבת פיגול על בשר פרים הנשרפין הגם שאין פיגול אלא על אכילת אדם או מזבח, וע"כ דלדעת רש"י יש שייכות מסוימת לשריפת הפרים כעין הקטרת אימורין דליחשב אכילת מזבח, וע"ע מש"כ לקמן קו. בגמ' ד"ה ריה"ג (אות ב'). ד"ה ושוין - וגבי שריפה נמי וכו' אכילת מזבח או אכילת אדם בעינן לפגל - עי' לעיל לה. תוד"ה באכילת, ודו"ק שרש"י הכא כתוס' שם. ד"ה לא פסול טומאה - דקאי הכא ומדחי ליה וכו' - עי' טה"ק בגמ'.

תוס'

ד"ה לא מחשבה - וי"ל דהתם וכו' - עי' ביאור מליו"ט בתירוץ תוס', ובתו"י יומא דף מח. כתבו דהו"מ לדחויי נמי התם ולא חש להאריך. וי"ל דנהי דכרת ליכא מחשבה מיהא פסלה - עי' מש"כ על מתני' לעיל מב: ובקטורת נמי אהני ג"ש דמלא מלא ממנחה - פי' אהני האי גז"ש עכ"פ לפסול, ועי' מנח"א ח"ב עמ' רלב'. התם בקטורת דיוהכ"פ דעיקרה אינה בכלי - עי' עול"ש וחי' הגרי"ז. ד"ה שיצא - פי' בקונטרס וכו' וקשה דבסוף כיצד צולין וכו' - עי' חי' הגרי"ז בביאור רש"י, וע"ע בפירש"י באבן האזל פסוהמ"ק יט. ג. ד"ה והנה התוס'. וא"כ רובו במיעוט אבר וכו' כיון דאגודו בפנים לא יטמא בגדים - לכאורה על מתני' גופה קשיא היאך ראשונים מטמאין בגדים כיון שאגד הפר ביד האחרונים שבפנים, ותירץ תוס' בפסחים פה: ד"ה בנגררין דמיירי שכל הפר בחוץ וע"י משיכת המוט לא היו יכולים האחרונים להביאו לפנים, ועי' פני"מ וצ"ק. ונראה לפרש דמבע"ל לענין לשורפו בפנים - א) פי' ואליבא דלוי דתליא ביציאה בפועל, ואם נפסלו קודם יציאה שורפן בעזרה ולאחר יציאה בהר הבית, ויש שגורסים כן אף בפירש"י - עי' ש"נ כאן אות לב', ובדף קה. מש"כ בש"נ אות טו' ואות כ'. ב) והנה הרמב"ם פסוהמ"ק יט. ג. מוכח דמפרש הבעיא לענין פסול יוצא קודם זריקת הדם, והראב"ד השיג עליו, ועי"ש כס"מ ומהר"י קורקוס, וע"ע מרכה"מ קר"א ואבן האזל, ועי' חי' הגרי"ז (אמצע ד"ה בגמ' ובית הדשן) שביאר לדעת הרמב"ם אמאי מיבעיא דוקא בפרים הנשרפין ולא בכל מקום.

דף קה.

גמ'

ת"ר פרים וכו' והמוציאן מטמא בגדים - הזבח תודה (ד"ה לומר לך) נסתפק אם דוקא המוציא מטמא או גם נשיאת הפרים גורמת טומאה, ונפק"מ אם נשאן אחד אחר שהוציאום אחרים עי"ש. דברי ר"מ וחכמים אומרים וכו' - בדעת הרמב"ם פרה אדומה ה. ז. תמהו דפסק דלא כר"מ ודלא כחכמים - עי"ש כס"מ ומהר"י קורקוס, ובסוגיין-בברה"ז, ח"נ, פני"מ, וקר"א. צריכין הכשר טומאה ממקום אחר - פירש"י דר"ל דחזי לטומאה מיהא בעי, והראב"ד אה"ט ג. ג. (ליקוטים) כתב דגם הכשר מים בעי לרבנן, ועי' בזה רש"ש, וע"ע בקה"י טהרות סי' מ' וסי' מב' שיטות המפרשים בתירוץ זה דהגמ' וביאורן. בעא מיניה וכו' נבלת עוף טהור לר"מ מהו שיטמא בכזית - עי' בזה קה"י טהרות סי' מב'.

רש"י

ד"ה או דלמא - אפ"ה כיון דאין האבר נתוק וכו' - פי' אם היה האבר נפרד יש לדונו שהמיעוט לישדי בתר רובו, אבל כיון שאינו נתוק דנין אנו כלל הבהמה והרי יצא רק חציה - טה"ק, [ודלא כהב"ח]. ואם נטמא הפר וכו' - המפרשים תמהו דרש"י כאן הדר ביה מפירושו לעיל - עי' ש"נ אות כ', ועי' מש"כ המקד"ד ריש סי' כג' בביאור דעת רש"י. ד"ה ופרכינן אלא - ואי אהדרינהו ואתו אחריני וכו' - פי' אפילו נפרש דמיבעיא לגבי אחרים שנכנסו להוציאן [כדפי' תוס'] נמי קשיא. ד"ה דנקיטי - שאחזום במקלות וכו' - פי' לעולם אחרים, אלא שלא נכנסו רק שאוחזין בפרים מבחוץ וכדפי' היטב בתוס'. ד"ה מהו שיטמא - לרבנן לא תיבעי וכו' לענין מגע ליכא שיעורה בכזית - כלומר דטמאה טומאת אוכלין רק כביצה כדאיתא בע"ב מתני' ד-יג' דבר, ועי' חי' הגרי"ז אמאי לא מיבעיא אף לרבנן ובכביצה.

תוס'

ד"ה או דלמא בתר - תימה וכו' - מקשה לפירש"י בסוגיא - ח"נ, ועי' קר"א שתמה גם לפי' התוס'. וי"ל דה"ק בתר בהמה דוקא וכו' - פי' ודאי הבהמה בחוץ, ומאי דקתני או בתר בהמה פי' האם בבהמה דוקא אזלינן בתר רוב, ועי' קושית עול"ש וקושיות החזו"א, וכתבו הקר"א וזבח תודה דלשיטת הר"מ בפירוש בעיא דלעיל א"ש טפי בעיא דהכא. ד"ה או דלמא - פי' בקונטרס וכו' וקשה וכו' דכיון שנטמאו מי יטהרם - מלשון רש"י משמע שתירץ זה דמאחר שהדרו איגלאי מילתא למפרע דלא נטמאו כלל ולאו יציאה מיקרי - טה"ק. ונל"פ דמבע"ל לענין הנוגע בפנים - פי' אחרים שלא הוציאום או אותם שהוציאום ולבשו בגדים אחרים, ומבואר היטב בתוס' לקמן. וכתב הח"נ ד'נוגע' שנקט תוס' לאו דוקא אלא ר"ל מתעסק דאילו נוגע אינו מטמא. ד"ה פרים - בסוף הדיבור - מה שבפנים אינו מבואר - כלומר מה שכתב לעיל בד"ה או דלמא אינו מבואר שפיר וכאן בדיבור זה הוסיף לבאר היטב - פני"מ, עול"ש, טה"ק. ד"ה מחוסר יציאה - וי"ל דמחוסר חתיכה פשיטא - דכ"ז שמחוברין הוי טומאת בית הסתרים - עי' חולין עב: דמיירי בניתזין בכל כוחו (ש"נ מט') - עי' חולין עב: תוד"ה בשעת פרישתן. בא"ד (ע"ב) - אלא כשפרשו - היינו כתירוץ תוס' לעיל דמחוסר חתיכה לא מבעיא. כהדא אין מי חטאת מטמאין וכו' - פי' כשם שמי חטאת שמטמאין את נושאן לא חוזרין ונטמאין הימנו כך פרים הנשרפין אף דמטמאים בגדים לא יטמאו את אימוריהן - צ"ק.

דף קה:

גמ'

יג' דבר וכו' צריכה מחשבה - דסתמא לאו לאכילה קיימא - עי' רש"י חולין דף קכא: ומאן שמעת ליה האי סברא ר"מ - כדלעיל ע"א "בשלמא לר"מ כדתנא דבי רי"ש" וכו', ועי' קושית גלהש"ס, ורוב המפרשים ל"ג זה - עי' ש"נ אות ג', וע"ע זבח תודה (ד"ה וחכ"א), ושפ"א (קה. ד"ה בגמ'). נבלת העוף טהור לר"מ מונין לה ראשון ושני וכו' - פי' האם חשבינן לה אב הטומאה והנוגע בה הוי ראשון או לא חשבינן לה אלא ראשון לטומאה והנוגע הוי שני - ח"נ. חיבורי אוכלין ע"י משקין וכו' מונין בו וכו' - לפירש"י איירי בנבלה והבעיא היא מעין בעיא קמייתא, אבל הרמב"ם הל' אבות הטומאות יא. ו. נראה דמפרשה באוכלין טהורים המחוברים ע"י משקין ונגע שרץ בחד מינייהו אי חשבינן להו כגוף אחד - ח"נ, ועי' קר"א. עוד כתב הרמב"ם שם לענין הבעיא דהדבר ספק, והשיג עליו הראב"ד דבסוגיין נפשטה הבעיא, ועי"ש כס"מ, וברה"ז בסוגיין, וצ"ק במנחות כד.

רש"י

ד"ה צריכה מחשבה - להצטרף פחות מכזית וכו' - עי' קושית רעק"א בגלהש"ס, ועי' תירוץ צ"ק, וע"ע קר"א, עול"ש, וקה"י טהרות סי' מא'. ד"ה ומטמאה - ואי דנקט לה בפומיה וכו' - עי' רש"ש וקר"א. ד"ה נבלת - דמטמא טו"א מאליה בכזית - נל"פ דמספ"ל הואיל וחמירא לטמא בכזית לר"מ כטומאת בית הבליעה ה"נ חמירא למנות בה ראשון ושני, וע"ע קר"א בביאור אמאי מיבעיא לר"מ טפי מלרבנן.

תוס'

ד"ה ומטמא - וקשה וכו' ומשו"ה לא מבע"ל לרבנן בכביצה דנקיט בידיה - פי' אלא ע"כ בכביצה שהוא שיעור גמור בכל גווני חשיב סופו לטמא טומאה חמורה, וכי מיבעיא בכזית לר"מ דבעינן ממש דומיא דטומאת בית הבליעה. ד"ה ומדסיפא ר"מ רישא נמי ר"מ - הוא כגירסת שטמ"ק בש"נ אות ה'. ד"ה חיבורי אוכלין - דאפי' עור אין מצרפו כדאיתא בהעור והרוטב - עי' פלוגתת רי"ש ור"ע במתני' שם דף קכד. עריבה שהיא קטפרס וכו' וג' חתיכות כביצה וכו' - פי' יש בעריבה ג' חתיכות בצק שבין שלושתן איכא שיעור טומאה כביצה, ב' העליונות אין בבצק שלהן משקה טופח ובתחתונה יש משקה טופח, ונוגעות זב"ז אלא שאינם חיבור גמור אא"כ רוצצות והשתא דנין אנו לחברן ע"י המשקה טופח, הלכך ג' חתיכות אין מצטרפות לפי שהאמצעית מפסקת ואין בה משקה טופח, אבל אם יש רק ב' חתיכות מצטרפות ע"י המשקה טופח - פי' הר"ש שם. אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש וכו' אינו חיבור - מכאן סתירה לשו"ע או"ח סי' קסב. ב. שכתב דשני חצאי לחם יכול לחברם ע"י קיסם ואפי' בשבת לענין לחם משנה - פני"מ, וכתב שם הבאר היטב דהיד אהרן מישב קושיא זו. ודבר תימה הוא וכו' - כל זה מהראיה דאין לפרש התוספתא כפשוטה. ועי' צ"ק וריעב"ץ שתמהו על תמיהת תוס', וראה בח"נ במנחות כד. מה שכתב לישב. ד"ה מה כאן - ומספקינן אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגז"ש - עי' מצפ"א, ועי' מש"כ לעיל נא: על סיכום הסוגיא מספר כריתות. ואפי' ת"ל דאתא מריבוי דחטאת - כ"ה פירש"י כאן, אבל בתוס' פג. ד"ה נשרפין ובתוס' מז: סוף ד"ה אלו ואלו נסתפקו בזה. ושמא ג"ש הוא - פי' וחוזר ומלמד בג"ש כדלעיל דף נ. ויל"פ דפרה קדשי בדה"ב - פי' והו"ל למד חולין - עי' לעיל נ., ולא אקרי קדשים אלא גוף הקרבן דוקא - עי' תוס' נ: ד"ה אלא, וע"ע יפ"ע ומצפ"א כאן.

דף קו.

גמ'

אלא לרבנן היכא שריף להו - הקשה העול"ש אמאי לא מקשה לרבנן מנין דפרה נשרפת חוץ לג' מחנות, ובח"נ ציין לתוס' לקמן קז: ד"ה יכול שכתב דילפינן מגילוי מילתא מפרים הנשרפין. היכן נשרפין לצפון ירושלים - הרמב"ם מעשה"ק ז. ב. ד. השמיט ולא כתב האי בית הדשן אי בעי צפון או מזרח ירושלים, וכן אי צריך שיוקדם לשם דשן כדלקמן, וכן תמה הח"נ, ועי' בזה ליקוטי הלכות וזבח תודה, וע"ע חי' רא"ל מאלין סי' לב'. ריה"ג אומר אבית הדשן נשרפין - א) עי' פירש"י דת"ק וריה"ג פליגי אם צריך שיקדים לשם דשן, וביאור המחלוקת עי' בחי' רא"ל מאלין סי' לב'. ב) והנה הראב"ד בתו"כ פירש הדרשא דיהא שם דשן - היינו דבעינן שישאר שם מונח הדשן של פרים הנשרפין, ובחי' הגרי"ז תמה מאיזה דין הוא זה, וכן דרשא דהתו"כ דצריך שיקדים שם דשן פי' הראב"ד דאם אין דשן מזבח יוכל לקחת מדשן פרים הנשרפים אחרים, וגם ע"ז תמה הגרי"ז שהרי דשן פרים הנשרפים אין עליהם שום דינים והוי כאפר כירה גרידא דאין יכול ליעשות עי"ז בית הדשן. אולם בחי' רא"ל מאלין סי' לב' הוכיח מדברי הראב"ד דחל עליהם לאחר שריפתן דין דשן וממילא נחשב מקום הנחתו בית הדשן, ומבואר מדבריו דחל בבשר שם הקטרה ע"י שריפתן שעושה על אפרן תורת דשן, וע"ע מש"כ לעיל קד: ברש"י ד"ה בבשר (אות ג'). ומשנעשין אפר אין מטמאין - עי' חי' הגרי"ז הא לענין מעילה כבר משיותך הבשר אין בהם מעילה.

רש"י

ד"ה לצפונה של ירושלים - שכל מעשה חטאת בצפון - צ"ב דהא בין אי נימא דשחיטת צפון היינו צפון המזבח ובין נימא צפון העזרה [עי' מש"כ על מתני' מז. ר"פ איזהו מקומן] מה זה שייך לצפונה של ירושלים, ובפרט דמשמע שדין צפון היינו קדושת צפון כדמשמע מרש"י לעיל נח. ד"ה ה"ג כולו-א"כ מה שייך קדושת צפון בצפונה של ירושלים. אמנם עי' ברש"י לעיל נה: ד"ה וחד להכשיר דמשמע דהוא קביעות מקום בעלמא, אבל לגירסת צ"ק שם אין ראיה, ועי' רש"י שבת קלג: ד"ה ושנים שכתב דכל צפון ענין חשיבות היא, ולפי"ז יש מקום להבין מהו ענין דצפונה של ירושלים דהכא. ובענין צפון העזרה האם הוא קביעות מקום או קדושת צפון - ראה עוד מש"כ בכנסת הראשונים למסכת מנחות בפ"ק הערה יד'. ד"ה השורף - והאי תנא אית ליה כר"ש וכו' - הקר"א וזבח תודה תמהו מנ"ל לרש"י לפרש כן, וע"ע ח"נ, עול"ש, ושפ"א. פרק שלושה עשר - השוחט ומעלה

מתני'

השוחט ומעלה בחוץ - א) העלאה בחוץ הוכיחו האחרונים דחיובו מדין עבודת קרבן בחוץ, אמנם שחיטה בחוץ דנו בזה אם חיובו מדין עבודה או על עצם המעשה בחוץ - עי' מש"כ בגמ' קז. שחט עוף מנ"ל. ב) שחט סימן אחד בחוץ ואחד בפנים מבואר בחולין דף כט: דחייב ואפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, ועי"ש פלוגתת רש"י ותוס' אי לענין עוף איתמר או אף בבהמה. ובשחט מקצת סימן בחוץ תלי שם הגמ' בפלוגתא אי ישנה לשחיטה מתע"ס. ואם שחט אחד מקצת הסימנים והשני השלימן - כתב המנ"ח מצוה קפו' דשניהם חייבין והמקד"ד סי' כז. ח. פליג, ועי' מש"כ על מתני' לקמן קח. ומעלה בחוץ - א) הערל"נ ביבמות דף צ: נסתפק אם אחד העלה למזבח והשני הביא את האש מי חייב דהאם שייך חיוב העלאה בלא אש, וע"ע בשו"ת שלו בנין ציון ח"א סי' מה', משך חכמה פרשת אחרי (בד"ה הנה בפר שהקריב אליהו), דב"א ח"ג סי' א. ה. בהערה, וכן בהערה ו' לכנסת ראשונים, והאריך בענין זה במקור ברוך ח"א סי' יח'. ב) בדין העלאת זר ואשה בחוץ - בגליון בשטמ"ק כריתות ג. אות יג' כתב דשמא לא מחייב בחוץ רק הראוין להקריב בפנים, וכן שם בשטמ"ק בהשמטות אות יד' נסתפק באשה אי פטורה בחוץ כיון דלאו בת העלאה בפנים או כיון דזר ואשה כשרין בבמה ה"נ חייבת, ועי' הערה ב' לכנסת ראשונים. וברשב"א ב"ב דף קכא. כתב דבני ישראל שנאמר בשחוטי חוץ לרבות זר שחייב בשחיטה כיון דשחיטה כשירה בזר, והקשו דא"כ העלאה דזר ופסול יפטר וקרא כתיב 'איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יעלה' וגו', ועי' במקור ברוך ח"א סי' א' מה שתירץ בזה ומחלק בין זר לאשה, וראה עוד שם בח"ב סי' ח' (ד"ה אמנם מ"ש כתר"ה, והלאה), וע"ע מנח"א עמ' קנו', והערה טז' לכנסת ראשונים. חייב על השחיטה וחייב על העלאה - מדעת ת"ק דחייב על מעלה בחוץ אחר ששחט בחוץ ש"מ דקדשים שמתו אף דיצאו מידי מעילה (מעילה ב.) אכתי שם קודש אית להו, דאל"כ מה שייך לחייב כה"ג על העלאה בחוץ דכיון ששחט בחוץ הו"ל קדשים שמתו - עי' מנח"א עמ' קיג' והאריך בזה גם בח"ב עמ' שכז'. ויסוד זה מבואר גם בעול"ש לעיל סט: על תוד"ה רבי יהודה [עי' מש"כ שם], וכתב שם העול"ש שכ"כ מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה. לח., וכן איתא בחזו"א ובחי' הגרי"ז לעיל סט: ובקוב"ש ח"ב סי' כא' בשם הגר"ח ובאו"ש פסוהמ"ק יט. ט., אמנם אין כן דעת הפרי יצחק ח"ב סי' לד'. אמרו לו אף השוחט וכו' כיון שהוציאו פסלו - עי' תמיהת רעק"א מדלקמן קט., ועי' רש"ש ודבריו צ"ב, וראה עוד הג"מ רא"ג הנדפסים בסוף המשניות.

רש"י

ד"ה השוחט - בהעלם אחד - צ"ב אמאי מפרש חידוש דמתני' על העלם אחד והו"ל לפרש כפשוטו דפלוגתת ת"ק וריה"ג אם חייב על העלאה בחוץ אחר ששחט בחוץ - עי' במנח"א עמ' קי' תירוץ הגרי"ז, ועוד תירוץ במנח"א שם עמ' קיג'. ד"ה שאינו חייב - ודרשינן בפ' בית שמאי וכו' מי שטומאה פורחת ממנו - נקט חדא מ-ד' טעמי דהתם, וכן בפירש"י עה"ת ויקרא כב. ג. ד"ה אלא אזהרה מנלן - דקא מחייבינן ליה עליה חטאת - פי' דלחיוב כרת א"צ אזהרה - עי' מכות יג:, ועי' שפ"א בשם הלח"מ פ"א מסנהדרין דלדעת הרמב"ם בפיהמ"ש במכות אצטריך אזהרה נמי לכרת. ד"ה מדבר בקדשים - דאילו הנך דהוקדשו מעיקרא וכו' - בחי' הגרי"ז תמה איך מהני הקדש דקודם הקמת המשכן דאית להו דין הקדש בני נח כדאיתא לקמן קטו: ועי"ש שפי' דמיירי שהקדיש ע"מ להקריבו כשיבנה המשכן, אמנם בחי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' יתרו נקט דלאחר מ"ת קודם הקמת המשכן הו"ל גם תורת הקרבה דישראל ולא רק דבני נח ולפי"ז יש לישב כאן - עי' מנח"א עמ' קכז', וע"ע מש"כ בזה בגמ' לקמן קטז. ד"ה ההוא.

תוס'

ד"ה כיון שנגע - סתמא דמילתא מיירי וכו' - המצפ"א הקשה מתוס' חולין דף קא' דמוקי כה"ג שתחב לו חבירו, ועי"ש דמתרץ באופ"א, וע"ע קושית טה"ק. ד"ה אזהרה - וקשה לפי' וכו' משמע דקרבן לא בעי אזהרה - דעת הרמב"ם פ"א משגגות משמע כפירש"י דקרבן בעי אזהרה - קר"א עי"ש, וע"ע מנח"א עמ' קכג', וראה בקה"י מכות סי' יב' שהאריך לבאר דסוגיות חלוקות הן אם קרבן בעי אזהרה. והאי דקתני בכריתות הפסח והמילה מ"ע - פי' דמשמע דלית בהו קרבן לפי שעשה נינהו ואין בהן לאו, והאמרינן דקרבן לא בעי אזהרה, ומשני דר"ל דקום עשה נינהו כדלעיל במכות יג: ואין לומר דסוגיא דידן וכו' דמ"מ קשיא וכו' - עי' טה"ק דעכ"פ פירש"י מיושב לפי"ז. בסוף הדיבור - ונראה לפרש וכו' - חוזר לתירוצו דלעיל דאזהרה בעי למלקות, ולא תיקשי מפירכת רבא לקמן בשמעתין ומההיא דעירובין די"ל דדייקו משמעות המשנה דתרתי קאמרה וכו' - מליו"ט, טה"ק. ד"ה מנין לזובח (ע"ב) - ואחת כדרכה ושלא כדרכה וכו' וא"ת מנלן הכא וכו' - התוס' מוכיח מהשתחואה דבעינן קרא מיוחד לכדרכה ושלא כדרכה ולא נפיק מאיכה יעבדו, ומקשה א"כ הכא בזביחה אימא דקרא דלא יזבחו אתי לכדרכה ושלא כדרכה ומנ"ל לזובח למרקוליס. וי"ל דגלי ליה בהשתחואה וכו' - וכן פירש"י בסנהדרין סג. ד"ה לכדרכה. וקשה לפי' וכו' אבל עונש במבוזין מנ"ל - פי' דלר"ת קרא דזובח 'לאלהים' אתי למכובדין שלא כדרכה וקרא דסוגיין דלא יזבחו אתי למרקוליס ומבוזין, ומקשה דא"כ קרא דמבוזין למדנו אזהרה אבל עונש מנ"ל. וק"ק הא דפריך וכו' ללמד על הכלל כולו - פי' דאפי' מגפף ומנשק וכדו' לחייב מיתה, @18מאי קושיא דילמא אצטריך לאזהרה וכו' - @19פי' דהא לשיטת תוס' לא אצטריך תרי קראי לגופיה דזביחה אלא ע"כ חד לעונש וחד לאזהרה וה"נ נימא הכא.

דף קו:

גמ'

שהקדישן בשעת היתר הבמות וכו' ל"ת מנין ת"ל ולא יזבחו עוד - עי' קר"א וחי' הגרי"ז אמאי לא תיפוק מהכא גם לאו להקדישן בשעת איסור הבמות דהגם דחילקן לענין כרת אבל לענין לאו מי גרע [וא"צ לק"ו דמשני אביי], ועי' מנח"א עמ' קכד' בביאור דברי הגרי"ז. מה לשרצים טמאין שמטמאין במשהו - עי' ש"נ אות ח' בגירסת הגמ', ועי' טה"ק שהאריך בזה. משביעית - פי' מאכילת פירות שביעית דאילו מעבודת קרקע טובא לאוי איכא כה"ג - רש"ש, ועי"ש שתמה איזה לאו איכא באכילת פירות, וע"ע ראמ"ה, עול"ש, וקה"י סי' מו. טו. שכן לא הותר מכללה - עי' קר"א שהניח בקושיא דנפרוך רבינא דלא יאמר לאו בדם וליכא תו למיפרך שכן הותר מכללו. תאמר בפסח שיש לו תקנה - פירש"י בתשלומי פסח שני, וכתבו העול"ש ובחי' הגרז"ס דנראה דקאי אליבא דרחב"ע בפסחים דף צג. דעל הראשון אין חיוב כרת אא"כ לא עשה את השני דהשני הוא גמרו ותיקונו של הראשון, אכן עי' בעול"ש דמסיק דהתקנה הוא תיקון המציאות דהקרבת הקרבן ולא תיקון הכרת ולפי"ז אתי שפיר לכו"ע. בש"נ אות יא' גירסא - בפסח ומילה שיש להן תקנה - ועי' צ"ק דמפרשה עפ"י תוס' במכות דף יד. דלעולם יכול למול עצמו ולפטור מכרת. אכן דין זה תליא בפלוגתת הרמב"ם וראב"ד בהל' מילה א. ג. וגם התוס' במכות שם הדר ביה בתירוצו התם, ועי' עול"ש הנ"ל דמסיק דאית ליה תקנה היינו תקנת המציאות ולא תיקון הכרת, וע"ע בזה דב"א ח"ב ד. ד. וכי מזהירין מן הדין - סברת אביי נראה דהק"ו הוי גילוי מילתא בעלמא דהוי בכלל האזהרה דמקדיש בשעת היתר הבמות והוי חד איסור, תדע דאמרינן בברייתא יכול יהא ענוש כרת ומהכי תיתי למימר הכי - קר"א, ועי' מצפ"א שכ"ה בהדיא שיטתו דאביי בסנהדרין עו. ובתמורה ט. וא"כ תמוה מאי מקשה הכא הגמ' עליו. וכי מזהירין מן הדין - המנ"ח מצוה קפו' הקשה לשיטת הרמב"ם בסה"מ שורש יד' דהיכא דאיכא עונש מזהירין מן הדין, וכן הקשה שעה"מ מאכ"א ב. ב., עוד הקשה המנ"ח ממה שכתב המ"מ מאכלות אסורות ב. א. בדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא נמי עשה מזהירין מה"ד, ועי' בזה מלא הרועים, מצפ"א, ועול"ש, וע"ע ישוב לכ"ז במנח"א עמ' קכג'.

רש"י

בסוף העמוד - ד"ה אתיא - וגז"ש הואיל ומופנה וכו' ה"ה כמי שמפורש בה וכו' - לפי"ז היקש לא, ואילו לקמן בדברי רבא פירש"י דהוי היקשא, ונראה דעיקר הוא דברי רש"י בסיפא דק"ו אדם דן מעצמו משא"כ היקש וכשיטתו בסוכה דף לא., אכן אכתי צ"ע לשיטת תוס' שם דאף היקש אדם דן מעצמו ולקמן ריש קז. פי' תוס' דהוי היקשא, וצ"ל דהיקש שאני דנסמכו והוקשו זל"ז ואין משיבין על ההיקש וודאי כמאן דכתיב בגופיה חשיב, שו"ר טה"ק (על רש"י ריש קז.) שתירץ ב' סברות מהקושיא על תוס'.

תוס'

ד"ה אזהרה - אבל לאביי דבסמוך קשה וכו' - עי' תירוץ טה"ק. ד"ה מה לשרצים - ואגב חורפיה לא עיין - עי' צ"ק בפירש"י. וצ"ל וכו' מיחייב משום בריה - עי' חי' הגרי"ז. ד"ה מכולהו - תימה וכו' - עי' תירוץ צ"ק. ד"ה תיתי - ומש"ה לא נקט וכו' דאיכא למיפרך שכן יש בהן מעשה - צ"ע דבלא"ה איכא למיפרך כל הני פרכי דלעיל, אמנם מתרומה אכתי קשיא דפסח ומילה לא הותרו מכללן, וע"ע קושית עול"ש.

דף קז.

גמ'

אתיא הבאה הבאה - הוא גז"ש דלעיל, אלא דהכא הוא איפכא העלאה משחיטה - עי' שטמ"ק וצ"ק. ובביאור לימוד זה נחלקו ברה"ז עם צ"ק ח"נ ופני"מ, ועי' בביאור מחלוקתם במנח"א עמ' קיא' (במוסגר). מתקיף לה וכו' הא דתנן וכו' דאיכא המעלה והמעלה - הקר"א תמה מנ"ל לאחשובי כ-ב' פרשיות וב' גופי עבירה אימא דנתרבה מוקטרי חוץ שהם בחוץ כמוקטרי פנים שהעלן בחוץ ולערב הפרשיות, ועי' מנח"א (עמ' קיא') שביאר עפ"י יסוד הגרי"ז דמוקטרי חוץ הן חיוב מחודש דהא לא חזו לפתח אה"מ, ועע"ש שהאריך בדברי הגרי"ז דמוקטרי חוץ חייב על העלאתן דוקא היכא דחייב על שחיטתן דהוא חיוב מחודש התלוי בחיוב שחיטה שהוא חזי לפתח אה"מ, אכן עי"ש (עמ' קיב') שהביא כמה ראיות כנגד היסוד הזה. ולהלכה אי מעלה ומעלה בחוץ בהעלם אחד חייב שתים - עי' במשל"מ פי"ח ממעשה"ק הל' ד' (בסו"ד) דס"ל בשיטת הרמב"ם דחייב אחת בלבד, ודלא כלח"מ בריש הל' שגגות דחייב שתים, וביאר המשל"מ דתלי בביאור אתקפתא דרב ביבי. הזורק מקצת דמים בחוץ חייב - מתוס' לקמן קח. ד"ה שחיטת מוכח דאף במוקטרי חוץ חייב על זריקת דמן, ועי' שפ"א שנסתפק מנ"ל הא. ורי"ש האי או זבח וכו' לחלק - צ"ע נכתוב רק זבח ולא אצטריך קרא לחלק - עי' עול"ש. שחט עוף מנ"ל - מרן הגרי"ז ביאר דחיוב שחיטה אינו על עבודה דהא ליכא עבודת שחיטה בעוף [ובפרט דשחיטה לאו עבודה - לעיל יד:] אלא הוא חיוב על עצם המעשה, משא"כ בהעלאה מוכח מכ"מ דהוא חיוב על העבודה - עי' מנח"א עמ' קיח'. ועי' קה"י סי' מג' שביאר בסברא זו שיטת הראב"ד התמוהה, והמקד"ד סי' כז. ח. תלה סברא זו דהאם שחיטה בחוץ מתורת עבודה-בפלוגתת ר"מ וראב"ד עי"ש ובהערת מנחת מרדכי אות טו', וראה עוד קובץ ענינים בשיעורי הגר"ד רפופורט (בעל המקד"ד) על חולין סי' א' אות ד', ובתורת הקודש ח"א סי' טו' אות ג'. [ולכאורה תליא בשני תירוצי הר"ש בתו"כ פרשת אחרי פ"י ה"י]. יכול אף המולק וכו' ת"ל זה הדבר - א) עי' לקמן קיא: דלדעת אבוה דשמואל ר"ש מחייב אף על המולק. ב) ע"ע מש"כ לקמן קטו: על הגמ' כל שהוא גמר עבודה. ג) המקנה בקידושין דף נז: והקר"א לעיל סט: הקשו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ועוף ניתר ע"י נחירה אמאי פטור המולק בחוץ הא מליקה הוי כנחירה ומ"ל שוחט מ"ל נוחר או מולק, עי"ש מה שתירצו, וראה עוד במקור ברוך ח"ב סי' ח' (ד"ה והלום ראיתי), וע"ע בזה מנח"א עמ' קל'. ור"ע וכו' ההוא מבע"ל לגז"ש - בדעת רי"ש בזה עי' מצפ"א.

רש"י

ד"ה אלא כדתנא - וי"ו מוסיף וכו' ומערב הפרשיות - עי' פני"מ שהאריך בזה. ד"ה ל"ו כריתות - דכיון דגמרת להו בהיקשא - כלומר וי"ו מוסיף דתנא דבי רי"ש וחשיב היקש וכדלעיל מח. 'מר סבר היקש עדיף' עי"ש, @18או בגז"ש - @19היינו דר' יוחנן. ד"ה והא דתנן - כל הניתנין על מזבח החיצון וכו' - משמע דבדמים הפנימים דמעכב ד' מתנות אינו חייב על מקצת דמים, ובהדיא איתא לקמן קי: לא כך - עי' רש"ש, עול"ש, שפ"א, חי' רא"ל מאלין סי' יד. ג., ומנח"א עמ' קפח'. ד"ה ואינו חייב - עד שיעלה כל הבהמה - לשיטתו לקמן קח: ד"ה אכל בהמה, ודלא כתוס' שם. ד"ה אותו - שלם משמע - הרש"ש העיר מחולין דף סט. דדרשינן כה"ג לכו"ע והכא הוא פלוגתא, ומה שחילק דהתם קאי אבהמה והכא אעולה או זבח הוא צ"ב דהכא לא קמיפלגי במשמעות דאותו שלם אלא אי מיותר קרא דאותו או שצריך לחלק. ד"ה חד למוקטרי - הו"א ה"מ מוקטרי חוץ וכו' - וכ"כ בתוד"ה חד. ד"ה ור"ע סבר - שחוטי פנים שחסרו כגון פקעו מעל האור - בתוס' לקמן קח: ד"ה כמאן מבואר דר"ע מחייב בכל גווני דחסרו, ובדעת רש"י האם ר"ל דדוקא כה"ג דפקעו מן האור מחייב ר"ע - עי' טה"ק ותליא ב-ב' תירוציו. בא"ד - פקעו מעל האור והעלן בחוץ חייב - עי' מקד"ד סוף סי' ו' ומה שהעיר עליו מנחת מרדכי אות ח' מרש"י דהכא. ד"ה הקומץ - ולא הקטיר פטור - משמע דאם יקטיר חייב אף דפטור על הקמיצה - עי' מנח"א עמ' קיב' שדקדק כן מעוד רש"י, ודלא כתוס' לעיל נט: (המתחיל נט.) ועי' מש"כ שם פלוגתת המנ"ח והמקד"ד בענין זה, וע"ע שפ"א ריש פרק יד'.

תוס'

ד"ה דאמר - מהיקשא יליף - ולעיל בד"ה אזהרה נקט תוס' דהוי גז"ש. ד"ה הני - והשוחט ומעלה נמי דקתני - עי' ש"נ אות כ'. דקתני יתהון אבינכיהון פירוש במקומן - הוא התירוץ דלעיל דשנה חילוקים שלהם במקומן בסנהדרין. אבל חילוק חטאות לא שמעינן מינה - דדוקא היכי דקתני מנין אמרינן דלחלק אתי כגון ההיא דכריתות ודאבות מלאכות דשבת. ד"ה דאיכא - על קושית תוס' עי' תירוץ עול"ש, וע"ע קר"א וח"נ. ד"ה מאי עביד - תימה וכו' - עי' תירוץ עול"ש (ד"ה בגמרא) וראמ"ה.

דף קז:

גמ'

תיתי מבינייא - הקשה העול"ש הא אין עונשין מן הדין, ולכאורה יש לתרץ דאחר דגלי בשחיטה וזריקה שאר העבודות הוו גילוי מילתא בעלמא [כעין סברת הקר"א בדעת אביי לעיל קו: לתרץ הקושיא עליו דאין מזהירין מה"ד], ובזה מיושב נמי היכי ס"ד לעיל למילף ק"ו מליקת עוף בחוץ משחיטה, עוד יש לתרץ דבמה מצינו וצד השוה עונשין מה"ד, ועי' בזה מהר"ץ חיות נדרים דף ד: וכ"כ ח"נ בסוגיין עי"ש. א"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבינייא - פי' משחיטה והעלאה, ועי' קושית רעק"א, וע"ע שפ"א. אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב - דגגין ועליות לא נתקדשו - פסחים דף פה:, ועי' חי' הגרי"ז אמאי צריך עולא לאתויי מקרא כדלקמן תיפו"ל דגגין לא נתקדשו, ועי' מנח"א עמ' קלא'. אמר עולא השוחט ע"ג של היכל חייב וכו' מתקיף לה רבא וכו' - בנתיבות הקודש מבאר דפליגי ביסוד דין שחוטי חוץ האם החיוב על שאינו מקריב בפנים וא"כ גג נמי לאו פנים הוא דאין ראוי לשחיטת זבח או החיוב על הקרבה בחוץ וגג נהי דלא הוי פנים מיהו חוץ נמי לא חשיב. אלא לאתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים - לדעת הרמב"ם הסובר דעד שתבוא כולה בפנים הוא לעיכובא [עי' מש"כ לעיל כו. על תוד"ה חתך] נסתפק החזו"א (כאן, ולעיל כו. במכתב) אם חייב משום שחו"ח אפי' כשמקצתה בחוץ. ר' יוחנן וכו' קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל - כן פסק הרמב"ם מעשה"ק יט. טו. ועי' זבח תודה שכן פסקו הרבה ראשונים, וכן פסק הרמב"ם ביה"ב ו. טו. שמקריבין אעפ"י שאין בית, אבל הראב"ד שם פליג, ועי' כס"מ ביה"ב שם ובליקוטי הלכות וזבח תודה בסוגיין דכמה סוגיות מסייעין להרמב"ם. והנה לענין חיוב כרת במעלה בזה"ז בחוץ דאין מזבח בנוי - עי' זבח תודה דהוא פלוגתת תוס' וראשונים דעימיה כנגד הרמב"ם וראשונים דכוותיה, ועי' מש"כ בזה על תוס' לעיל נט: (המתחיל נט.). מקריבין אע"פ שאין בית - בתורת הקודש (ח"א סי' ד') יצא לחדש דדוקא על מזבח החיצון מקריבין כשאין בית משא"כ על מזבח הפנימי דבעינן שם אהל מועד ולא עדיף מנפחתה התקרה דלא היה מזה כדאיתא לעיל מ., [תוה"ק לשיטתו דבכל הזאות יש פסול זה דנפחתה התקרה, אולם ראה מה שכתבתי לעיל מ. דמרן הגרי"ז למד בדעת הרמב"ם דרק בהזאות יוהכ"פ יש דין זה]. היו עושים קלעים וכו' אלא שבהיכל בונין מבחוץ - רש"י במגילה דף י. פי' כדי שלא יכנסו הבונין להיכל, ובשבועות דף טז. פי' שלא יזונו עיניהם מן ההיכל. המעלה ואין בו כזית ועצם משלימו לכזית רי"א חייב ר"ל אמר פטור - בסברות פלוגתתם אם חיבורי עולין כעולין עי' מש"כ טה"ק בגמ' לעיל ריש פו. ועי"ש הערה נט' לכנסת ראשונים, ועי' מנח"א עמ' נח'. וע"ע מנח"א עמ' נה' שדן לשיטת תוס' לעיל ריש פו. דלרבנן אף עצמות בפ"ע שעלו לא ירדו וכן סבר תנא דמתני' שם א"כ אמאי לא יתחייב בחוץ על עצמות גרידא.

רש"י

ד"ה שם תעלה - עי' פירושו, ובסנהדרין דף לד: משמע פירש"י דפלוגתת ר' אבהו ואביי בעיקר לאו דזריקה מהיכא ילפינן, ויש לעיין בפירש"י דהכא. ד"ה וקידשה לע"ל - ושעת איסור הבמות היא - מבואר מפירש"י דלמ"ד לא קידשה לע"ל הותרו הבמות אחר חורבן ירושלים, וכ"ה בהדיא ברש"י לקמן קיט. ד"ה זו וזו, אבל התוס' לעיל סא. [המתחיל ס:] פליג בזה עי"ש. וע"ע הערה כז' לכנסת ראשונים, ובספרו תורת הקודש ח"א סי' ב' שהאריך במקור שיטת רש"י ובביאור מחלוקתו עם התוס', [דרש"י סבר דלמ"ד לא קידשה לע"ל בטל דין 'בחירה' דמקום המקדש, וחלות דין 'בחירה' צריך להיות מחדש ע"י נביא כשיתקדש הבית, והתוס' סבר שדין 'בחירה' לא בטל בחורבן הבית], ועע"ש בסי' ג' שחקר בשיטת התוס' אם הא דבמות אסורות הוא פסול גרידא דבזה"ז במה אינה מקום הקרבה או דיש גם איסור בהקרבה. ד"ה עצם - דיבור זה לכאורה אין מקומו כאן דהכא מיירי בעצם המחובר בבשר, ויתכן שמקום דיבור זה לקמן ריש קח. אחר ד"ה ראש יונה. בא"ד - אין מצוה להעלותו אם פירש - משמע אבל לא פירש איכא מצוה בהקטרת העצמות, ועי' בזה נידון המנח"א עמ' נח'.

תוס'

ד"ה להכי - תימה וכו' - עי' תירוץ צ"ק ותירוץ פני"מ וטה"ק, וע"ע תירוץ חי' הגרי"ז [דף יג. ד"ה קבלו בחוץ]. ד"ה ולא בעי - אע"ג דאצטריך וכו' למעוטי רובע ונרבע - במתני' לקמן קיב. ממעט להו מדכתיב לפני משכן ה', וכונת תוס' לקדשים שנרבעו והדר אקדשינהו - עי' לקמן ריש קיד. [וע"ע מש"כ הלבוש דף קיג:]. ד"ה המעלה - פירשתי בריש ק"ק דף ס. - צ"ל דף נט. ד"ה עד, וע"ע לעיל ס: תוד"ה מאי קסבר בסוף הדיבור. ד"ה רבי יוחנן - ועוד דבשחו"ח מיפטר טפי כדדרשי' הכא וכו' - בביאור תירוץ זה עי' מקד"ד סי' ה. ד. ד"ה ולענין הקטרה, ובמנח"א עמ' קלח'. ובעיקר קושית תוס' - הנה דעת תוס' כאן דר' יוחנן קאמר דיש הקטרה בפחות מכזית בין באימורין ובין בקומץ דמנחה, אולם התוס' במנחות כו: (ד"ה יש) ס"ל דרק בקומץ סבר ר"י הכי, ולדבריו ל"ק הכא מידי, וראה עוד בתוס' במנחות ריש דף נח:. ועוד דהא איתקש מחשבות זל"ז - כדלעיל יג: כח: האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר וכו'. אכילת מזבח לאכילת אדם - פי' וכשם דמחשב להאכיל אדם חול"ז וחולמ"ק שיעורו בכזית כדין אכילת אדם ה"ה מחשב להאכיל למזבח [כמתני' כז: כט: לה.], וממילא יש למילף ממחשב חולמ"ק למקטיר בחוץ דשיעורו נמי בכזית.

דף קח.

גמ'

ראש בן יונה שאין בו כזית ומלח משלימו לכזית מהו - א) במקד"ד סי' ה. ד. הקשה אמאי לא מיבעיא במקטיר בפנים למ"ד (מנחות כו:) אין הקטרה פחותה מכזית, ועוד הקשה אמאי נקט ראש בן יונה ולא סתם המעלה פחות מכזית ומלח משלימו - עי"ש בדבריו, ועל דרך זה ביאר במנח"א עמ' קמב', וע"ע פני"מ, ומקור ברוך ח"א סי' יז', ובחי' הגרי"ז מנחות סוף דף יא: ב) עי' במנח"א עמ' קמג' ביאור הגמ' לדעת הרמב"ם מעשה"ק יט. י. דמוכח דמפרש ספק הגמ' בכל אבר פחות מכזית ומלח משלימו ולאו דוקא בראש בן יונה. אבל הכא דאי פריש מצוה לאסוקי לא - עי' פירש"י דמצוה לחזור ולמולחו מדכתיב ולא תשבית וגו', ועי' קושית שפ"א ע"ז, ובמנח"א עמ' קמד' מייתי ביאור אחר משמיה דהגרי"ז [והוא בחי' הגרי"ז מנחות דף יא. ודף כא:] דהמלח גופיה שהיה על הבשר ופירש נתקדש לחזור ולמלוח ולהקטירו, וכן הוכיח משיטת הר"מ, ועי' חזו"א כאן שגם סובר כך, וכן משמע בפי' הר"ח לזבחים - ועי' הערה לו' לכנסת ראשונים, אמנם המקד"ד נראה דפליג בזה עי"ש סי' יג' ד"ה ובמנחות. רבה אמר קבלה בכלי חול איכא ביניהו - עי' מש"כ ע"ז בגמ' לקמן דף קיא:

מתני'

והמעלה להדיוט פטור - א) מה הדין מעלה סתמא - עי' מנ"ח מצוה תלט' (ליקוטים), קר"א, וזבח תודה סוף ד"ה שהשוחט. ב) דין הזורק להדיוט נראה דתליא בפלוגתת ר"ע ורי"ש (דף קז.) אם ילפינן משחיטה או העלאה - שפ"א, וכן דעת הרעק"א בדף קז: והמקד"ד סי' כז. ט., אמנם בקר"א נסתפק בזה. שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים - א) בגמ' ילפינן מדכתיב אחד ולא שנים, ובריטב"א בקידושין דף מג. הקשה למה לי קרא תיפו"ל כדאיתא בשבת צג. דדרשינן 'בעשותה' דשנים שעשאוה פטורין, ותירץ דכיון דהכא מרבינן שנים שהעלו דחייבין ס"ד למילף שחיטה מהעלאה, ועי' במנח"א עמ' קנב' עוד דרכים לישב קושיא זו. ב) הרעק"א נסתפק האם האי דינא הוא ככל התורה דקי"ל דדוקא זה וזה יכול פטורין אבל זו"ז אין יכול חייבין או דהכא גלי קרא לפטורא בכל גווני, עי"ש דבעי למיפשט מדברי הריטב"א הנ"ל, וע"ע קר"א ד"ה חומר. ג) אם שחט האחד מקצת ובא אחר והשלים למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף - דעת המנ"ח מצוה קפו' דשניהם חייבין, ודעת הקר"א דראשון חייב והשני פטור, וכן דעת המקד"ד סי' כז. ח. אבל לאו מטעמיה עי"ש. אחזו באבר והעלו חייבין - עי' קר"א (סוף ד"ה חומר) האם בעינן שיעור העלאה לכאו"א. ואינו חייב עד שיעלה לראש המזבח - א) בשפ"א נסתפק האם גם זורק דם בעי מזבח, ועי' מקד"ד סי' כז. ט. (ד"ה אמרי' בפ' השוחט ומעלה) ומשמע דפשיטא ליה דצריך מזבח, אלא דבדם חטאת כתב דא"צ דוקא על קרנות וכן בהזאת דם חטאות פנימיות א"צ על פרוכת ובין הבדים וסגי על מזבח בעלמא. ב) עוד נסתפק השפ"א במחשב פיגול ע"מ להעלות חוץ למקומו האם צריך שיחשב דוקא להעלות למזבח. ר"ש אומר אפי' העלה על הסלע - בנתיבות הקדש מסתפק דכיון דא"צ מזבח שמא לא בעי אפי' סלע ואבן והמעלה על הארץ לר"ש נמי חייב, והחזו"א (כ' (ב') ו') פשיטא ליה דעל הארץ פטור ומספקא ליה אם צריך גובה י' טפחים.

גמ'

דאמר קרא ההוא אחד ולא שנים - בשיטה לא נודע למי בקידושין דף מג' (כנסת ראשונים) הקשה למה לי קרא תיפו"ל דאינו מתקבל בפנים לראב"ש בחולין כט: דבקדשים אין שנים שוחטין זבח אחד, ותירץ דה"מ למצוה אבל דיעבד כשר, אמנם בתוס' יומא לב: ד"ה אם מבואר דעתו לפסול דיעבד, ועי' מש"כ לתרץ בזה המנח"א עמ' קנה'.

רש"י

במתני' ד"ה השוחט - לאכילת הדיוט חייב - ולקמן במעלה להדיוט פירש"י דמעלה לשם ע"ז, ועי' זבח תודה (ד"ה שהשוחט) שנסתפק בשוחט לשם ע"ז מה הדין. ד"ה העלה - ונודע לו וחזר והעלה מאותה בהמה עצמה - משמע דבהמה אחרת אפי' בהעלם אחד חייב שתים דבהמות מחלקות, ועדיין צ"ת - רדב"ז מעשה"ק יט. א. ד"ה שיעלה - שיבנה מזבח לשם כך ויעלה - א) מהרמב"ם מעשה"ק יט. א. משמע דאפי' מצא מזבח שבנה אחר חייב, ואפשר דרש"י גם מודה לזה - זבח תודה ד"ה דכתיב, וכ"כ בחי' הגרז"ס, [ואפשר דיש לקרוא ברש"י שיִבָּנֶה מזבח כלומר ע"י אחר], אבל החזון יחזקאל (יב. א. בביאורים ד"ה עד שיבנה) דייק מהתוספתא שצריך שיבנה הוא דוקא, וע"ע הערה נא' לכנסת ראשונים ובספרו תורת בקודש ח"א סי' י' סוף אות א' וסי' טז' אות ט' שמחדש ומוכיח דיש דין לשמה מיוחד בבנין המזבח וה"ה בבמה, ונתבאר שם בהרחבה בסי' טז'. ב) כתב הזבח תודה הנ"ל דמ"מ ודאי לכו"ע צריך מעשה בניה ולא סגי ביחוד בעלמא או להניח הצור לשם כך או לטלטלו ממקום למקום [ואפי' שא"צ קרן וכבש וכו' כדלקמן סוף ע"ב], וע"ע חזו"א (כ' (ב') ו') שמסתפק אי סגי בג' אבנים או דבעי מזבח י"ט גובה על ד"ט רוחב.

תוס'

ד"ה שחיטת לילה - אבל לר' יהודה וכו' אפי' לרבנן נמי פטור - צ"ע דיעוי' לעיל פה. בתוד"ה לא תהא שפירש מימרא דר' יוחנן שם דמחייב כה"ג אפילו לר' יהודה, וכן פירש"י שם סוף פד:, ועי' צ"ק על תוס' שם שנשאר בתמיה, ועי"ש עול"ש ולש"ז ותוספ"ק (שלו"ר) שפירשו דתוס' דהכא מיירי אליבא דזעירי אבל ר' יוחנן באמת פליג. וה"ק השוחט בהמה בלילה וכו' שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב - עי' סברת תוס' לקמן קיא: וקצת תימה זעירי וכו' - עי' תירוץ פני"מ וקר"א. הול"ל א"ב נשחטה חול"ז וחולמ"ק דלכו"ע לא ירד - וכן פסח וחטאת שנשחטו של"ש - ברייתא שם פד. וצריך לדקדק לר' יהודה וכו' - עי' מה שתירץ בחי' הגר"ח הלוי פסוהמ"ק יד. ב. בסוף דבריו, והו"ד גם בחי' הגרי"ז לעיל כז:, וע"ע חי' הגרי"ז פז. על תוד"ה כלי שרת, וע"ע תירוץ עול"ש ותירוץ המקד"ד סי' כז. ז. וניחא נמי דמתני' מחייב הקומץ וכו' - לקמן קט:, @18וכן נסכים הבאין עם הזבח וכו' - @19לעיל פד. וק"ק דלר"י אין מתישב וכו' - עי' ח"נ בביאור הקושיא ועי"ש שהקשה ע"ז, ועי' עול"ש, ועי' תירוץ קר"א.

דף קח:

גמ'

למעוטי שוגג אנוס ומוטעה - השפ"א תמה איך משכח"ל אנוס הא מעלה להדיוט פטור והו"ל לחשב לשם הדיוט [ולתוס' דמיירי באומר מותר א"ש], והמאירי בקידושין דף מג. נקט דאנוס היינו שחשב שהוא במקדש, ובהערה מו' לכנסת ראשונים כתב דלפי"ז לא משכח"ל בהעלאה אלא בכהן. ר' יוסי אומר ההוא אחד ולא שנים - הקשה הקר"א מה נצרך קרא למעוטי תיפו"ל כדאיתא בשבת שנים שעשאוה פטורין, ובשלמא לר"ש דמחייב בהעלאה אצטריך למעוטי בשחיטה [כמש"כ הריטב"א קידושין - עי' מש"כ במתני' קח.] אבל לר' יוסי למה לי קרא. דם יחשב לאיש וגו' ואפי' השוחט לאיש - הרמב"ם בפיהמ"ש וכן הרע"ב למדו דהילפותא מיתורא ד'לאיש', אך ברמב"ם מעשה"ק יח. טז. משמע דלמד מ'דם שפך' דמשמע דם בעלמא ולא לשם קרבן, ועי' בקר"א ובשפ"א. והיפ"ע בשם מרכה"מ ביאר דהרמב"ם בהלכותיו לא גרס בגמ' 'ואפילו השוחט לאיש', וע"ע יד דוד (ש"נ אות ה'). אמר ר"ל מחלוקת בד' וה' אברים - הסכימו הקר"א והמקד"ד סי' כז. ט. דאברים דהעלאת חוץ היינו דמנתחים העולה לששה איברים ולא כדין אברים לענין אבר מן החי [עי"ש הערת מנחת מרדכי טז'], אמנם לדעת הכס"מ בביאור הרמב"ם כתב המקד"ד שם דנראה דמפרש האי אברים כדין אבמה"ח, [ועע"ש שחקר למ"ד דבעינן אבר שלם אם הפריש ממנו העצמות האם מיקרי חסר או דילמא כיון שאם פירשו מאליהן א"צ להעלותן (לעיל פד:) מיקרי השתא אבר שלם]. דמר סבר וכו' אכל בהמה כתיב - הקשו האחרונים לפירש"י בדעת ר' יוסי אמאי חייב עכ"פ אחת הא קי"ל יש ידיעה לחצי שיעור וכיון שנודע לו נמצא דליכא שיעור כאחד דהא כל הבהמה הוי שיעור אחד [ועי' ש"נ אות ח'] - עי' קר"א, ח"נ, מנ"ח מצוה תמ', וזבח תודה (ד"ה ור"י אמר), ועי' מה שפירש החזו"א ביסוד הזבח תודה, ועי' בזה מנח"א עמ' קנט'. ור' יוחנן אמר וכו' מוקטרי פנים שחסרו וכו' ומר סבר פטור - עי' מה שחקר המקד"ד סי' ה. ד. ד"ה והנה בפ' השוחט ומעלה. דאמר עולא הכל מודים במוקטרי פנים וכו' לא נחלקו אלא במוקטרי חוץ - המשל"מ מעשה"ק יט. יא. תמה מי דחקו לזה והו"ל למימר דפלוגתתם [לפירש"י] מיירי בין בפנים ובין בחוץ. איכא דאמרי' אמר עולא - ללשון זה הוא כר' יוחנן, ועי' משל"מ הנ"ל מה הפרש ביניהם. כמאן מהדרינן פוקעין וכו' דלא כר' יוסי - הקשה במשל"מ הנ"ל מה דחקו לפרש דלא כר"י אימא משום דאיכא תרי קראי פטר ר"י וכר' ישמעאל לעיל קז., ועי' צ"ק על תוד"ה אכל, ועי' בסוף תוד"ה כמאן ויפ"ע שם, וע"ע עול"ש כאן. א"ר יוחנן מ"ט דר"ש וכו' ואבע"א ה"ט דר"ש וכו' - עי' קר"א מה נצרך תרי טעמי לר"ש. קרן כבש ריבוע ויסוד וכו' ואין מעכבין בבמה קטנה - א) עי' בנתיבות הקדש בטעם הדבר. ב) והנה לא נקטה הברייתא שאין איסור גזית ולא תניף ברזל בבנין הבמה קטנה, וראה בתורת הקודש ח"א סי' י' שדקדק מן המדרש ומדברי המשך חכמה שאף בבמה קטנה יש איסור זה. ג) בענין אם יש דין נפגם המזבח (דלעיל נט.) בבמה קטנה, ושיעור פגימתו - עי' בתורת הקודש ח"א סי' יב' אות ו'.

רש"י

ד"ה אבל באבר אחד - והקריבו לחצאין לאחר שהקריב שאר האיברים - הקשה הזבח תודה (ד"ה דברי הכל) דעכ"פ יתחייב לר"ש שנים משום הקרבה ראשונה ומשום הקרבת אבר זה, ותירוץ הזבח תודה מתאים לגירסת ש"נ אות יא', וכ"כ העול"ש, ועי' צ"ק בע"א, וע"ע מנ"ח מצוה תמ', פני"מ, וחזו"א. בא"ד - או מיירי שפקע מעל האש וחזר והחזירו - עי' ביאור הקר"א והזבח תודה (ד"ה דברי הכל), ועי' בזה מנח"א עמ' קס'. ד"ה ור' יוחנן - ודכו"ע אותו אכל אבר ואבר כתיב - לפירש"י תמוה דהא ר' יוחנן גופיה קאמר לעיל קז: דעצם משלימו חייב בשיעור כזית - עי"ש פני"מ, וח"נ כאן ד"ה אבל באבר, ועי' מנח"א עמ' קסא'. ד"ה ומ"ס פטור - דנפק"ל מלא יביאנו - תמה הצ"ק דלפי"ז קשה מ"ט דר"י דמחייב אחת לא לחייב כלל כיון דס"ל כר"י, והצ"ק לשיטתו בד"ה אבל-דב' חצאין אין מצטרפין, אבל הפשטות דמצטרפין ולכן מחייב אחת, ולעיל צ"ל בדעת ר"ש כמו שתירץ בזבח תודה ושא"מ. ד"ה לא נחלקו - דכי כתיב אותו למעוטי פחות מכזית אתא - המשל"מ הנ"ל דן ומצדד דלמ"ד זה במוקטרי פנים אף פחות מכזית חייב עי"ש, ושוב חזר בו בהמשך דבריו. ד"ה ויבן - אלמא אפילו במת יחיד - בשטמ"ק מחק תיבת 'אפילו', ועי' הערה נב' לכנסת ראשונים.

תוס'

ד"ה שוגג - ושמא האי אנוס פרט לאומר מותר - א) עי' תמיהת צ"ק, וע"ע גליון מהרש"א שתירץ קושית תוס' באופן אחר בשם הרשב"א בקידושין. ב) לפי תירוץ תוס' נמצא דשוגג היינו כסבור שהוא חולין, וקשה דא"כ מתעסק ופטור כמש"כ תוס' בשבת עג. - עי' עול"ש, ועי' מנח"א עמ' קנז'. י"ל סד"א אי לא מייתי קרבן ליהוי בכרת - אין כונתם דהו"א שיתחייב כרת על עצם השגגה דזה לא יתכן, אלא ר"ל דכיון שבידו לתקן חטא השגגה ע"י הבאת החטאת ואינו מתקנו הרי הוא מעתה נחשב מזיד, עוד יל"פ כונתם דהרי אפשר לו להשאל על הקדשו ותתוקן עבירת השחיטה בחוץ למפרע ואם אינו נשאל נחשב כמזיד להתחייב כרת, ורק אם מביא חטאת אין חייב להשאל דהחטאת מכפרת לגמרי על החטא וכאילו לא שחט בחוץ - קונטרס גבורות שמונים (לבעל האתוו"ד) אות סז'. ד"ה והמעלה - ותימה וכו' כיון דמזיד בעכו"ם לאו שב מידיעתו הוא - א) תוס' מקשה על הציור דרש"י דהזיד בע"ז ושגג בהעלאת חוץ דמאי ס"ד דליחיייב בחוץ והא קי"ל בשבת דף סט. דבעינן שב מידיעתו לענין חיוב קרבן, ובתירוץ הרש"י עי' שפ"א במשנה, תפא"י אות יג', ומנח"א עמ' קנח'. ב) מתוס' דהכא משמע דאפי' בפעם אחת חשיב מומר לכל התורה, ועי' הגהות מהרש"ם, וצ"ע מתוס' לעיל דף י. ד"ה ר"ל דס"ל דבפעם אחת לא נעשה מומר, ועי' מש"כ שם. ד"ה להוציא - דקודם הגרלה מיחייב אתרוייהו - כעי"ז כתב תוס' לקמן קיג: ד"ה כאן, ועי' מש"כ שם. ד"ה אכל בהמה - אקמא מיחייב דאיתיה לכולה בהמה - פליג אפרש"י דחייב דוקא הקריב בהמה שלימה ולא אבר אחד, ומפרש דחייב על אבר אחד ובלבד דאיתיה לכל הבהמה, ולפיכך חייב רק על אבר הראשון - צ"ק. ומ"ס אכל אבר ואבר - ה"נ פירושו שצריך שכל אבר יהא שלם כשמתחיל להעלות ממנו [עי' ש"נ כא'] ודלא כפירש"י שחייב דוקא אם הקריב כל האבר, ועי' זבח תודה שהאריך לפרש היטב פלוגתת רש"י ותוס', והקושיות לפירש"י ומה שנתישב בפי' התוס', וע"ע שם בביאור שיטת הרמב"ם בסוגיא, ועוד בביאור שיטת רש"י ותוס' והרמב"ם האריכו המשל"מ מעשה"ק יט. יא. ובקר"א בסוגיין, וע"ע בדעת הרמב"ם במנח"א עמ' קסא'. אבל אבר אחד וכו' ומיחייב אזית קמא - פי' דאכתי איתא לכל הבהמה ולשיטתו, ודלא כרש"י שפי' דמשכחת לה רק לאחר שהקריב שאר האיברים או שפקע מעל האש. ומ"ס פטור כרי"ש דלעיל וקסבר דלא מהדרינן פוקעין - רש"י פי' סברתו דנפקא ליה מלא יביאנו כרי"ש לעיל ולפי"ז שפיר י"ל דלר' יוחנן פליגי בקראי כפלוגתת ר"ע ורי"ש לעיל קז. ולכו"ע מהדרינן פוקעין כדמוכח שם ברש"י ותוס' ד"ה חד, ורק אבוה דשמואל מחדש לקמן אליבא דר' יוסי דקסבר אין מהדרינן פוקעין [ועי' עול"ש לקמן], אבל מתוס' משמע דאף ר' יוחנן סבר כאבוה דשמואל לקמן ופליגי אי מהדרינן פוקעין, וכתב המשל"מ הנ"ל דלתוס' סוגיא דהכא פליגא אסוגיא דלעיל קז. וע"ע צ"ק ופני"מ. וא"ת מ"ט לא מיחייב אכזית שני - לר"ל לכו"ע, ולר' יוחנן לר' יוסי במוקטרי פנים ולכו"ע במוקטרי חוץ. ד"ה לא נחלקו - דלא מצינו הקטרה להתחייב בפחות מכזית וכו' אלא דוקא גבי שאור ודבש - עי' תוס' קז: ד"ה ר' יוחנן, ולכאורה דבריהם כאן כתירוץ קמא דהתם. וי"ל דשמא כיון דמהדרי' פוקעין פחות מכזית וכו' - בטעם הדבר ביאר הגרי"ז דבאהדורי פוקעין ליכא דין מעשה הקטרה דההקטרה כבר נסתיימה אלא רק דין שיהא הדבר מוקטר וחובת חזרה בפ"ע [ועי' מש"כ בגמ' לעיל פג: דהמקד"ד חקר בזה] - עי' מנח"א עמ' קמח' ומה שהוסיף שם בביאור תירוץ התוס', וע"ע מנח"א עמ' סו'. ד"ה כמאן - הא דמחייבינן וכו' כגון אימורי או איברי עולה שחסרו - עי' מש"כ לעיל קז. על רש"י ד"ה ור"ע סבר. אבל מנחה שחסרה וקטרת 'ולבונה' שחסרו וכו' - עי' לקמן קט: ברש"י במתני' ד"ה וכולן שחסרו ובתוד"ה דקבעינהו. אבל מנחה וכו' דמיפסלי מחמת חסרון פטור וכו' - טה"ק מפרש דכל מה שתוס' מאריך כאן דהנך דחסרו פטור אם העלן בחוץ ודלא כאימורין ואברי עולה - הוא הקדמה למש"כ לקמן דצריך לדקדק אי עכ"פ מהדרינן פוקעין דידהו. אבל צ"ק וריא"ח מפרשים דתוס' בא לתרץ דמדקתני כמאן מהדרינן פוקעין דלא כר"י ש"מ הלכתא כר"י והא קי"ל הלכתא כר"ע מחבירו דמהדרינן פוקעין, ולזה קאמר דבמנחה וקטורת ולבונה שחסרו אף ר"ע מודה דכיון דבחוץ פטור על העלאתן בפנים נמי לא מהדרינן פוקעין דידהו, ולזה אמרי' בגמ' דאנן דמהדרינן פוקעין דלא כר"י וגם דלא כר"ע, [והא דלקמן נסתפקו תוס' אי מהדרינן פוקעין היינו דקטורת ולבונה דעלמא]. וגבי עולה קתני - מתני' קט., @18ומצטרפין לכזית וכו' - @19ברייתא שם. ומשמע בגמ' דבניתותרו מיירי - פי' ומוכח דאברי עולה שחסרו חייב על העלאתן וכר"ע, ועי' טה"ק היכי משמע, וע"ע משל"מ מעשה"ק יט. יא. ד"ה ודע שראיתי לרש"י. בא"ד (קט.) - ולמאן דחשיב וכו' חסרון כבע"מ ניחא - פי' דחשיב בע"מ במתני' פד. אין פסולו בקדש, ועי' מקד"ד סי' ד. א. ד"ה ובעיקר מה חשיב. וצריך לדקדק אי מהדרי' פוקעין דידהו - פי' דקטורת ולבונה שחסרו לטה"ק דלעיל עי"ש, ולדעת צ"ק וריא"ח מסתפק תוס' בקטורת ולבונה דעלמא, וכן פי' פני"מ, ועי' גירסת עול"ש ופירושו דהכל קאי על סוף דברי תוס' דקאמר 'ותימה אי פליג עליה ר' יוסי', וכעי"ז פי' ברה"ז ח"נ וקר"א. לר"ג מהיא העולה על מוקדה - דמשמע עולה דוקא, אבל למאן דדריש מאשר תאכל האש משמע אפי' קטורת ולבונה - צ"ק עי"ש. ותימה אי פליג עליה ר"י - פי' על כל תנאי דסוגיא לעיל פג: דסברי מהדרינן פוקעין, ועי' תירוץ יפ"ע.

דף קט.

מתני'

ואחד קדשים פסולין וכו' והקריבן בחוץ חייב - א) משום דאם עלו לא ירדו כדפירש"י וכדאיתא בגמ', והיינו דוקא בהעלאה בחוץ אבל שחיטה בחוץ פטור - עי' תוס' נט: בסוף הדיבור (המתחיל נט.) ועי' מש"כ שם, ועע"ש בתוס' דמסתפק בשחיטה שלא לשמן דפסח וחטאת, ועי' מש"כ בזה בגמ' לקמן קטו. ב) צ"ע הרי קי"ל לעיל כז: דמזבח פנימי מקדש פסולין אפי' הנך שבמזבח החיצון אם עלו ירדו, וא"כ שפיר חשיבי ראויין לפתח אה"מ - עי' מה שתירץ בזרע אברהם סי' כג. כו., וע"ע בשטמ"ק לעיל כז: שבתירוצו השני מבואר דהא דמזבח פנימי מקדש פסולין לאו לענין שעלו לא ירדו, ועי' מש"כ שם. המעלה כזית - המפרשים תמהו לשיטת רש"י בסוגיא דלעיל דבעינן הקרבת אבר שלם או בהמה שלימה - מתני' כמאן אזלה, ועי' משל"מ מעשה"ק יט. יא. ד"ה ודע דבעלה קט' וזבח תודה ד"ה ור"י אמר, ועי"ש דלשיטת תוס' א"ש כפשטיה, וע"ע קר"א וחזו"א בסוגיא דלעיל. מן העולה ומן האימורין - גירסת שטמ"ק 'ומאימוריה', ועי' מנח"א עמ' קסד' בביאור ב' הגירסאות.

גמ'

מנין לרבות וכו' ת"ל זבח - בשטמ"ק (ש"נ ג') נוסף כאן: "מנין לרבות את הדם ת"ל או זבח", והוא כדרשת ר"ע לעיל קז. מנין לרבות פסולין וכו' והיוצא - צ"ע מה צריך לרבות יוצא הא כל שוחט ומעלה בחוץ נפסל ביוצא - עי' ביאור הח"ח על תו"כ פר' אחרי פ"י ה"ג, ומנח"א עמ' לט'. ת"ל לא יביאנו לעשות - עי' לעיל פה. תוד"ה לא תהא. לא יביאנו לעשות - פירש"י והנך נמי ראויין ליעשות דעלו לא ירדו, אבל הרמב"ם בפיהמ"ש וכן במעשה"ק יט. ז. משמע דגריס 'לעשות אותו לה'' ומפרש דכל הנעשה לה' חייבין עליו בחוץ והנך נמי התחילו ליעשות לה', ונפק"מ דאפילו בהנך דלר"י אם עלו ירדו (פד.) חייב בחוץ - עי' מהר"י קורקוס שם, ועי' אבן האזל מעשה"ק ח. ג. ושם יח. יב., וע"ע מנח"א עמ' לו'. דת"ר עולה ואימוריה מצטרפין לכזית - משמע דבעולה דכולה כליל איכא נמי דינא דהקטרת אימורין, ודוגמא לדבר הוא דעת ר"ש במנחות דף עב: דמנחת חוטא של כהנים דהיא כליל אפ"ה נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן, וכן קרבן עצים לרבי טעון קמיצה אע"ג דהכל נשרף - עי' תוס' מנחות כ: ד"ה לדברי. אולם המקד"ד סי' ה. ג. הוכיח דבעולה אין הדין כך, ובנתיבות הקודש נסתפק בזה ולקמיה דף קט: הוכיח נמי דליכא דין של הקטרת האימורין בפ"ע, ועי' מנח"א עמ' קסה' שדן להוכיח לכאן ולכאן, ועי"ש נפק"מ אי נימא דיש בעולה דין הקטרת אימוריה, וע"ע מנח"א ח"ב עמ' סד', ובכנסת ראשונים ח"א דף נ' בהערה כח'-כט', ומשמר הלוי סי' קכג'.

רש"י

ד"ה ושלושת לוגין - ובמקודשין לחג - פי' לאפוקי עודן בחבית של זהב שממלא מן השילוח ואינה מקודשת - סוכה דף מח: ד"ה ת"ל לעשות - וכהן נזקק להפך בהם בצינורא וכו' - מרש"י זה הביאו ראיה תורת הקודש ומנח"א דהקטרת פסולין כשעלו לא ירדו הוא מדין הקטרת קרבן ממש ולא הקטרה מחודשת מדין לחמו של מזבח, וע"ע מה שצינתי לעיל פג. בגמ' ד"ה אם עלה. ובעיקר דברי הרש"י - נסתפק בתורת הקודש (ח"א סי' נ. ב.) אם גם בחטאת העוף שרק דמה למזבח ואין סברא זו דהיפוך בצינורא אפ"ה יהא חייב בחוץ דחשיב ראויין לעשות. וראה עוד במקור ברוך ח"א סוף סי' יב' (ד"ה ולדעתי) שדן בעיקר הדבר היכן מצינו דמצוה להפך בצינורא. ד"ה כאן בפיגול - חישב לאכול וכו' ח"ז בשר וח"ז אימורין לא פיגל - דלא כר"א דמחשבין מאכילת אדם למזבח וכו' - מתני' לעיל לה. ובגמ' לעיל כח. לא: ד"ה כאן בנותר - וכיון דזריקה היא וכו' אם ניתותרו ואכל ממנו - פירש"י זה משום דלישנא דברייתא 'ולחייב משום פיגול' משמע על אכילה וכמש"כ תוס' ריש ע"ב. ד"ה אין זורק - מועשית עולותיך וכו' ובזבחים כתיב וכו' - האי זבחים פי' בשלמים, ותרי קראי צריכי חד לעולה וחד לשלמים - פסחים ריש דף עז:

תוס'

ד"ה ומנחת כהנים - ותימה דלא תני מנחת נסכים - עי' ש"נ אות ד', וע"ע צ"ק. ד"ה עולה - וששה בתודה דאיכא לחם - עי' עול"ש. ואי לענין מחשבת פיגול אין אכילה והקטרה מצטרפין - מתני' לעיל כט: ונראה דמיירי לענין אכילה דמיחייב האוכל משום פגנו"ט - א) הרש"י ורגמ"ה ורע"ב במעילה שם פירשו גם לענין פגנו"ט וגם לענין מעלה בחוץ ולענין מעילה [ולקמן בסוף הדיבור פירש תוס' נמי לענין מעילה], והנה בתוספתא מעילה א. טו. איתא "עולה ונסכיה תודה ולחמה מצטרפין זע"ז למעלן בחוץ" והיינו כרש"י ורגמ"ה ורע"ב, ועי"ש במצפה שמואל דרוצה לגרוס בתוספתא ולתרץ התוס', והחזון יחזקאל גורס שם 'אין מצטרפין'. ב) בעיקר פלוגתת רש"י ותוס' - עי' קר"א דנקט בפשיטות דאין ב' קרבנות מצטרפין להעלאת חוץ כשם שאין מצטרפין בפנים והיינו כתוס', ועי' מנח"א עמ' קס"ד בסברות הרש"י ותוס'. ואי מרישא וכו' הו"א במין אחד קמ"ל אפי' בכמה מינין - עי' צ"ק שהניח בקושיא, ועי' טה"ק שתמה על הצ"ק. למעוטי דאין דם חייבין עליו משום פיגול - דאין לו מתירין - מתני' לעיל מב:, ובנותר וטמא נמי אימעוט - מתני' מה: והא דחלב ויין מצטרפין אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית - א) שיטת הרעק"א בתשובה קנד' דשיעור רביעית וכזית אחד הוא דרביעית משקין כשיקרשו יעמדו על כזית, ומדברי תוס' נראה דלא ס"ל הכי - מקד"ד סי' יא. ב. ד"ה ובעיקר, וכ"כ קר"א במתני' מעילה טו: דמצטרפין לפי דשיעורן אחד, וע"ע קה"י סנהדרין סי' ד. ב. ב) עי' מנח"א עמ' קסו' דהגר"ח דקדק מהרמב"ם דשיעור פיגול בדם הוא כזית אף דהוי משקה ודלא כתוס' דהכא, וה"ט דשיעורין דאיסור לא תליא בשם אוכל או משקה אלא בלשון האיסור שאמרה תורה ובפיגול נאמר הלאו בלשון אכילה, וכ"כ המנ"ח מצוה קמח'. אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית - כההיא דנזיר דפת ויין מצטרפין לכזית [עי' פסחים מג: רש"י ד"ה אין היתר] - מליו"ט, ועי' עול"ש ומנח"א עמ' קסז', וכתב טה"ק דמהרמב"ם נזירות ה. ה. מבואר שגם בדרך אכילה שיעור משקה ברביעית דוקא. ד"ה כל הפיגולין - וי"ל וכו' דהא תני נמי מעילה - עי' צ"ק.

דף קט:

גמ'

ח"ז בשר וח"ז חלב אינו זורק את הדם - לכאורה אפילו נשתייר חצי זית אמאי לא ליהוי הדם מתיר לחצי שיעור לר' יוחנן דס"ל דהוי דאוריתא (יומא עד.) - עי' משמר הלוי סי' קנה'.

מתני'

הקומץ והלבונה והקטורת - המקד"ד סי' כז. ט. חקר האם צריך להעלות הקטורת בחוץ דוקא על מזבח כיון דבפנים דינה על מזבח או כיון שדינה בפנים על מזבח הזהב שהוא כלי ולא בנין א"צ בחוץ על מזבח. שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ - עי' מש"כ על מתני' קט. דקשיא לשיטת רש"י, ושייך גם לכאן, וע"ע מנ"ח מצוה תמ. יב. (ד"ה ובאמת) שהוסיף להקשות על פירש"י דמתני' וביאר שיטתו. שהקריב מאחת מהן כזית - מבואר כאן דלבונה גם שיעורה בכזית, ובמנחות יא: כתב הרש"י במתני' (ד"ה פסול) דדוקא לר"מ שיעור פיגול בלבונה בכזית אבל לרבנן דהתם הוא בפחות מכזית, ובשטמ"ק שם אות ד' פי' דאפילו לר"מ שיעורה פחות מכזית, ותמהו השטמ"ק והעול"ש שם ממתני' דהכא דמפורש דשיעורה לענין הקטרת חוץ בכזית, ולכו"ע אתיא כדפירש"י כאן בד"ה וכלן שחסרו, ועי' בעול"ש במנחות שכתב לחלק בין הקטרת חוץ לפיגול, והקר"א שם כתב דדוחק הוא לחלק כך.

גמ'

אמר רבה בהקטרה דהיכל דכו"ע לא פליגי וכו' - בביאור גירסת הרמב"ם ופירושו בתירוץ דרבה - עי' מש"כ באבן האזל ביאמ"ק ט. ד. דמר סבר מלא חפניו דוקא - צ"ע דיתחייב בהאי קטורת כשיעור הקטרה דהיכל דהא היא גופה חזיא להקטרת היכל - עי' שפ"א ד"ה וצריכין לבאר. והמנסך פחות משלושת לוגין יין - מרן הגרי"ז הסתפק [עי' חי' הגרי"ז מנחות ריש דף טו:] בשיעור מחשבת פיגול בנסכים האם הוי בכזית כמו שאר מחשבת פיגול (מתני' כז: כט:) או ג' לוגין כמו לענין חיוב חוץ דהכא, ועי' מנח"א עמ' קסח', וע"ע בזה מקד"ד סי' ז. ה. אמר רבא כגון דקבעינהו שני חצאי פרס - השטמ"ק מחק תיבות 'שני חצאי פרס' (ש"נ יג'), ועי' שפ"א שמפרש גירסא זו.

רש"י

במתני' ד"ה והקטרת - שבכל יום - כן יתכן רק לאוקימתא דרבא בגמ' אבל לשאר תירוצים מיירי מתני' בקטורת דיוהכ"פ דלפני ולפנים, ועי' שפ"א. ד"ה וכולן שחסרו - דלר"ש כשירה אפי' עמדה על קורט אחד - בפשטות קורט ואפי' פחות מכזית, ומשמע דכיון דזהו שיעור הקטרתה מיחייב בחוץ אפי' פחות מכזית, וכן נקט המקד"ד סי' ח. ג., אבל המנח"א מסיק ומוכיח דחייב אקורט בחוץ והוא דאיכא כזית. ואי אלבונה נמי קאי וכו' - כן משמע מתוס' קח: ד"ה כמאן דאלבונה נמי קאי, ועי' משל"מ מעשה"ק יט. יא. ד"ה ודע שראיתי לרש"י, וע"ע משל"מ הנ"ל וזבח תודה שפירשו ביאור משנתינו אליבא דהרמב"ם, וע"ע שפ"א דף קי. ד"ה בפירוש שמיע לי. ד"ה והקריבו - הואיל ואין מתקבלין בפנים - עי' תוס' ריש קט. דתירץ אפילו דעלו לא ירדו, ואולי אף רש"י כאן ר"ל דלכתחילה אין מתקבלין. ד"ה אמר רבה - והאי פרס שיעור דרבנן הוא - תוס' בכריתות דף ו: כתב דהוא הלכה למשה מסיני, וביאר המשל"מ פ"ג מתמו"מ הל' ב' דהא דקתני סוגיין דבכזית יצא יד"ח היינו דיעבד, ועי' מנח"א עמ' קעה' ביאור הגרי"ז בשם אחיו הגר"מ בשיטת רש"י. ובגבו"א ביומא מד: הקשה לפירש"י איך מקטירים בשבת שיעור פרס דרבנן הא סגי מדאוריתא בכזית - עי' מנח"א הנ"ל, ועי' מנח"א מנחות עמ' שפב', וע"ע מקד"ד סי' ג. ב. ד"ה ועוד בעיקר.

תוס'

ד"ה כאן בשניתותרו - ויש מוחקין וכו' משום דדמטמא לא משני מידי - צ"ע דלק"מ מטמא דהא לא קתני במשנה כל הטמאין מצטרפין כמש"כ תוס' סוף ע"א, וצ"ל דר"ל דהאמנם לא קשיא סתירת המשנה וברייתא מ"מ יקשה מסברא אמאי לענין טומאה לא יצטרפו שלמים ואימוריהן כדחזינן לענין פיגול ונותר. מנ"ל הא דקתני וכו' לענין אכילה ואימא [עול"ש גורס אימא] @18וכו' כאן בנותר כאן בשניתורו דלמא איירי @19[עול"ש מוחק תיבת דלמא וגורס ואיירי] @18להצטרף לענין להכשיר וכו' - @19ומבאר העול"ש: דמאי ס"ד לגמ' במעילה דלענין אכילה מיירי ולהקשות ולתרץ, הא בפשטות הו"ל לפרש דפיגול היינו מחשבת פיגול ונותר היינו בשניתותרו דתרוייהו בעולה ואימורין ולא בשלמים. אלא ע"כ לפי שטמא אין לפרש אלא לענין אכילה, ולמסקנא א"ש דגם טמא מתורץ וכדלעיל בתוס'. ד"ה ומר סבר - תימה ל"ל למימר לאו דוקא וכו' - המפרשים מבארים שרש"י תירץ קושיא זו כשפי' מלא חפניו דוקא 'ובבת אחת', כלומר כדפירש במתני' דסברת רבנן משום דהקטיר קומץ פעמיים כשירה וזה א"א בקטורת דבעינן בדוקא בבת אחת אלא ע"כ דסברי מלא חפניו לאו דוקא - עי' צ"ק, ח"נ, ראמ"ה, עול"ש, טה"ק, וחזו"א, ובשפ"א הקשה על תירוץ זה עי"ש. וי"ל וכו' דחשיב להתפגל ע"מ להקטיר כזית - דפיגול איתקש לאכילת אדם דשיעורו בכזית - עי' קז: תוד"ה ר' יוחנן ומש"כ שם. הלכך חשיבא נמי הקטרה לחייב אכזית ממנו בחוץ - עי' מש"כ בזה המקד"ד סי' ז. ה. ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח אע"ג דל"ש בהם פיגול - מתני' לעיל מג. אבל קטורת וכו' דלא שייך ביה פיגול - תוס' דהכא כשיטתו לעיל כג: דאפי' פסול ליכא - עול"ש, ועי' מה שכתבתי על מתני' לעיל מב:, והחזו"א תמה היכי פשיטא לתוס' דלא שייך פיגול בקטורת הא מסקינן ביומא מח. דמחשבה פוסלת בחפינת הקטורת, וראה מה שכתבתי בזה על מתני' הנ"ל. דהא א"ר יוסי דאין פיגול אלא בדבר שהוא על מזבח החיצון - ר' יוסי הוא לעיל מד: וכן דעת ר"ש במתני' לעיל מג. [ובטה"ק משמע דגרס הכא ר"ש], וצ"ע דהא איתא לעיל יד. דמודה הוא לפסול - עול"ש, ועי' תירוץ טה"ק. ד"ה דקבעינהו - למאי דאסיקנא וכו' הוי לבונה דמתני' שיעור שלם וכו' - פי' דבלבונה צ"ע הא אמרינן במנחות דף יא: דשיעור הקטרתה בקורט או ב' קרטין סגי ואמאי קאמר ר"א עד שיקטיר את כולה בחוץ, ומסיק דלהאי תירוצא ניחא דמיירי שקבע במנא את כולה - צ"ק, עול"ש, וע"ע חזו"א דמפרש בע"א.

דף קי.

גמ'

השתא למ"ד קביעותא דמנא ולא כלום הוא קבע לפר וכו' - הקשה הקר"א הא לא דמי לקטורת דאין לה שיעור והלכך אפשר דקביעות דמנא לאו כלום, אבל נסכי הפר דזהו שיעורו מנ"ל דבהא קביעותא דמנא לאו כלום, והגרי"ז תמה מ"ש ממנחה דאם קבע ב' עשרונות בכלי א"א למשוך ולהביא עישרון עישרון, ועי' בזה מנח"א עמ' קפ'. קבע ששה לפר ומשך מהן ד' והקריבן בחוץ חייב שראויין לאיל - הרמב"ם השמיט האי דינא, ועי' בזה קר"א, זבח תודה, ומנח"א עמ' קפ'. רב אשי אמר ניסוך מהקטרה לא ילפי וכו' - עי' נתיבות הקודש בסברת רב אשי דלא ילפינן ניסוך מהקטרה. רב אשי אמר ניסוך מהקטרה לא ילפי וכו' הקטרה מהקטרה ילפי - בדעת הרמב"ם נקט המשל"מ מעשה"ק יט. יא. (בסוף דבריו) לדקדק מדבריו בהל' ג' ד' דפסק כרב אשי, ועי"ש שהקשה סתירה בדברי הרמב"ם, ובקר"א בסוגיין נקט בדעת הרמב"ם דלא כמשל"מ, ועי' בזה מנח"א עמ' קעז'. איבעיא להו וכו' כיון דנפק איפסלו מ"ל חסר מ"ל יתר - כעין סברא זו לעיל צט. מ"ל בע"מ מ"ל טמא. ועי' נתיבות הקודש בביאור הסברא דהכא. המקריב קדשים - אמאי והאיכא חציצה - עי' קושיות מצפ"א ועול"ש ממתני' דמנחה שלא נקמצה בסמוך, וע"ע מנח"א עמ' קפב'. אמר שמואל וכו' ור' יוחנן אמר וכו' רב אמר וכו' - בביאור מחלוקת האמוראים וסברותיהם בענין מין במינו אינו חוצץ, ובפסק ההלכה - עי' מהרי"ט אלגזי הל' בכורות פ"א אות ד' בפיסקא מתני' חמורה שלא בכרה (הגהות מהרש"ם). ר"ש היא דאמר אפי' העלה על הסלע חייב - השפ"א הקשה דאף לר' יוסי נהי דבעי מזבח מאן לימא דחציצה פסול בבמה דהא א"צ קרן וכבש וכו', וכן יש להקשות איפכא לר"ש נהי דלא בעי מזבח מיהו הקטרה בעי ואי הוי חציצה בין איברים לעצים אינו דרך הקטרה, ועי' בזה חזו"א, ומש"כ לבאר במנח"א עמ' קפא', וע"ע דביר הקדש. רב אמר מין במינו אינו חוצץ - בסוגיין משמע דר' יוחנן פליג וס"ל דמין במינו חוצץ, ואילו במנחות ריש דף ז. משמע [לפי מש"כ שם תוד"ה וכי] דס"ל מין במינו אינו חוצץ - עי' בזה קר"א כאן.

מתני'

מנחה שלא נקמצה והקריבה בחוץ פטור - הקשה המקד"ד סי' כז. ד. דלכאורה ה"ה נקמצה כל זמן שלא קידשה בכלי דהדין דעלו ירדו (סג:) ונמצא דאינו ראוי לפתח אה"מ, עי"ש תירוצו, וע"ע מנח"א עמ' קפה'.

גמ'

נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים - בביאור האי ילפותא כתב בחי' הגרי"ז במנחות דף כג: דנוח טפי אליבא דרבנן דסברי דטעם דקומץ אין מבטל זא"ז משום דעולין אין מבטלין זה את זה ובאים אנו למילף מהאי גז"ש דאף שירים שם 'מוקטרין' עליהן לענין דליחשבו עולין ואף הן לא יבטלו לקומץ, ולדעת ר"י דסבר דטעם דאין קומץ מבטל קומץ משום דמין במינו לא בטל קשה דשירים וקומץ הוו מין בשאינו מינו, וצ"ל דהואיל ונאמר בהן הקטרה חשיבי נמי מין במינו דתרוייהו חשיבי 'מוקטרין', אולם הקר"א במנחות שם דעתו דסברת ר' זירא מתאמת דוקא לרבנן ולא לר"י עי"ש, וראה עוד על דרך זה שמבאר גם באור שמח מעשה"ק יט. ה., וע"ע נתיבות הקודש באופן אחר.

מתני'

ר"א פוטר עד שיקריב את השני - משמע דאי הקריב את השני חייב והרי כשהקריב הראשון בחוץ כבר נפסל השני והו"ל מנחה שחסרה דפטור בחוץ - שפ"א עי"ש.

גמ'

קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים - כתב השפ"א דהו"מ למיבעי נמי כזית מן הקומץ מהו שיתיר כנגדו, והקר"א הניח זה בקושיא דהא כזית מן הקומץ לא שרי מידי. אי אליבא דר"מ דאמר מפגלין בח"מ מישרא שרי - הקר"א תמה הא ר"מ קאמר נמי בחצי מתיר דפסיעות [לעיל ל.] וכן בהזאה אחת מהזאות דבפנים [לעיל מב.] ושם ודאי לא עביד שום היתר, ועי"ש שהאריך להקשות בסוגיא זו, ועי' מה שביאר הסוגיא במנח"א עמ' קפז'. מישרא שרי או קליש מקלש תיקו - הרמב"ם השמיט הך בעיא, ועי' שפ"א, ומנ"ח מצוה תמח. ב.

רש"י

ד"ה מישרא שרי - הא דומיא דזריקה בעי' דשרי לגמרי - דעיקר קרא דפיגול בזריקה כתיב - עי' ברייתא לעיל יג. ד"ה לא מישרא - כלומר דילמא לא הא ולא הא - עי' ח"נ. בסוף העמוד - ד"ה הזורק - ואפי' מחטאות הפנימיות שכל מתנותיהן מעכבות - עי' מש"כ לעיל קז. על רש"י ד"ה והא דתנן.

תוס'

ד"ה אבל - ותימה מאי קמ"ל וכו' - עי' מליו"ט, קר"א, ושפ"א. ד"ה אמר שמואל - וכ"ת מאי קמ"ל סד"א דאין דרך הקטרה בכך - במנח"א עמ' קפג' כתב לתרץ באופן אחר בשם הגרי"ז עפ"י המדוקדק מרש"י והרמב"ם דיש דין הרמת האימורין מן הבשר והכא קמ"ל דאע"ג דמחוברין ולא הופרשו. ד"ה מין במינו - והא דאמרי' וכו' אין דרך שירות בכך - א) הרעק"א בגלהש"ס ציין ליומא דף נח. וכוונתו להקשות דשם פרכינן כהאי קושיא ואיתא בהדיא דפסול מטעם חציצה ומשנינן דדוקא התם פסול לפי שאין מבטל רגלו שם, ובמקד"ד סי' טו. ב. (סוף ד"ה וזה) כתב דדברי תוס' מקורן עפ"י התוספתא עי"ש, ועי' תירוץ עול"ש וטה"ק, וע"ע כנסת ראשונים ח"א דף כד' הערה ריב', וע"ע מה שכתבתי לעיל כד. על הגמ' עומד ע"ג כלים מנלן. ב) עי' בחי' הגרי"ז ביאור דברי תוס' דאינו דרך שירות, וע"ע חי' הגרי"ז דף כו. (סוף ד"ה נתלה וקיבל). ג) כתב החזו"א (הו"ד לעיל כד. ד"ה נראה) דנפק"מ דאי מטעם שאינו דרך שירות אפילו במשכן פסול, דאילו מטעם חציצה הא במשכן ליכא קדושת המקום על הרצפה. ד"ה קומץ - תימה דאפי' למ"ד מישרא שרי לה היאך מתברר וכו' - עי' עול"ש וצ"ק בביאור הקושיא. ד"ה ואי - וצ"ע אי שחט סימן א' וכו' כיון דחשיב חצי מתיר - עי' לעיל דף ל. ברש"י ד"ה ישנה ובתוס' ד"ה סימן. כיון דחשיב ח"מ אי אמרינן מישרא שרי - א) כאן נסתפקו תוס' אם מקבל לאחר שחיטת סימן א' כשר הדם לזריקה [ובקר"א הקשה דפשיטא דפסול כיון דלא שריא איסור אבר מה"ח], אבל במעילה דף ה. בתוד"ה היתר מוכח דס"ל דכשר, וכן דקדק האו"ש מעשה"ק ד. ח. מדברי הרמב"ם, וכן דקדק בהגהות מהרש"ם מפירש"י, ועי' בכ"ז במקד"ד ריש סי' ז'. ב) ע"ע במקד"ד ריש סי' ז' שכתב דדוקא למ"ד ישנה לשחיטה מתע"ס מספקא לתוס' אבל למ"ד אינה אלא לבסוף ודאי א"א לקבל הדם קודם גמר השחיטה, ולא כן כתב בהערה רמה' לכנסת ראשונים ח"א דף כה' ועי"ש מה שביאר בדעת תוס'.

דף קי:

מתני'

רא"א אף המנסך מי החג בחג - א) בגמ' מוקמינן כמ"ד ניסוך המים הלכה למ"מ, ועי' מש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש וכ"כ הרע"ב במתני' ותמהו עליהם המפרשים - עי' תוי"ט, קר"א, ודב"א ח"ג סי' א. ה. בהערה. ב) עוד תמה הקר"א על הרמב"ם תמו"מ י. ו. דפסק דהלכה למשה מסיני היא ואפ"ה פסק במעשה"ק יט. ד. דאין חייב בפחות מג' לוגין ודלא כמשמעות סוגיין. וע"ע בזה תוי"ט, פני"מ וח"נ בסוגיין, וזבח תודה ד"ה והלכה כרבנן.

גמ'

אמר רבא ומודה ר"א בדמים - פירש"י ואפילו בחטאות הפנימיות, וכ"כ תוד"ה ומודה, וא"כ מוכח סוגיין דאף בכל חטאות הפנימיות איתמר האי דינא דאם נשפך הדם מביא פר אחר ולא רק בפר יוהכ"פ - ועי' מש"כ בזה לעיל מב. בגמ' ד"ה הב"ע.

רש"י

ד"ה שירי הדם - דקסבר שירים מעכבין וכו' וזריקה גמורה הן - עי' מה שכתבתי לעיל נב. בגדרי שירים מעכבין. ד"ה והא ר' אלעזר - ואפי' פחות מג' לוגין - פי' מדלא נקט שיעור במתני' - עול"ש. דאיכא למ"ד בלוג היה מנסך - הקשה הקר"א הא ר"א דהכא לית ליה כלל שיעורא, ותירץ דעכ"פ למטה איכא שיעור לוג, [וצ"ע מרש"י ד"ה הא וכן מתוד"ה ביש דמבואר בהדיא דלר"א ליכא שיעור כלל.] ד"ה ביש שיעור - ואין כל"ש מקדשין אלא הראוי להם - כדלעיל במתני' פו. ומתני' פח. ושם בגמ' דאין מקדשין אלא מלאין, וכאן איכא חידוש טפי דאפילו יתר פסול ולא רק חסר, ומקור הדין מגמ' סוכה מט:, ובגדר דין זה האריך במקד"ד סי' ג. ב. עי"ש.

תוס'

ד"ה אי מה - תימה דהא ר"ע מודה וכו' - הקר"א הוסיף להקשות, ומסיק דמדברי רש"י נראה דל"ג בגמ' האי קושיא, [צ"ע לדבריו הרש"י ד"ה בחג קאמר]. ר"ע מודה דאין ניסוך המים אלא בחג - בדעת הרמב"ם מעשה"ק יט. ג. כתב הכס"מ דניסוך המים חייב בחג בלבד, ותמה עליו האבן האזל ומפרש בדעת הרמב"ם דאף בשאר ימות השנה חייב, וכ"כ הרדב"ז עי"ש, וע"ע פני"מ ומרכה"מ. ונראה שפיר לישב גירסת הספרים וכו' - הגר"ח ביאר הסוגיא באופ"א (עי' חי' הגרי"ז מנחות טו: ותמורה יד. וע"ע נתיבות הקודש בסוגיין) והוא עפ"י ספיקות הירושלמי, והחקירה דהגמ' האם ניסוך המים חובת היום או חובת הקרבן, והיינו דאי דרשינן מ'נסכיה' הוי חובת קרבן ויכול להביא עד י' ימים והיינו דמקשינן 'אף כאן בשאר ימות השנה', ומסקינן דילפינן מהלכה למשה מסיני והוא חובת היום ודוקא בו ביום, ועי' בזה באריכות בהערה נח'-ס' לכנסת ראשונים, וראה עוד בענין זה בקה"י מנחות סי' ח'. ובאבן האזל מעשה"ק יט. ב. ג. מבאר באופ"א דאי ילפינן מנסכיה הוקשו נסכי מים לנסכי יין ואף יחיד מתנדב מים ומביאו כל ימות השנה, ומסקינן דילפינן מהלכה למשה מסיני ולא שייך בהו נדבה עי"ש, ועי' בכ"ז במנח"א עמ' קפט'. מ"מ חייבין עליו בחוץ כל השנה כדאשכחן בשמעתין למ"ד וכו' - צ"ע למהלך תוס' מאי משני הגמ' דיליף מהלמ"ס - עי' צ"ק, עול"ש, וטה"ק. ומיהו לא דמי דאין לך מחוס"ז גדול מזה - פי' ניסוך המים דחזי לפנים רק בחג משא"כ נסכים בלא כלי שרת דהשתא נמי בפנים עלו לא ירדו כמש"כ רש"י לקמן - צ"ק, ועול"ש מפרש לפי דחזו השתא לפנים בכלי שרת עי"ש. ובישוב קושיא זו דתוס' ראה מש"כ במקור ברוך ח"ב סי' ח' (ד"ה והנה). ד"ה אשתמיטתיה - ולפי' זה משמע דאיכא למ"ד ניסוך המים דרבנן - פי' דהא דברי ר"מ יודפאה לא נדחו ור"א דוקא בשיטת ר"ע אמרה ש"מ דאיכא מ"ד דרבנן, רק קושית ר"ל נדחית דמצינן לפרש בשיטת ר"ע ולאו מטעמיה. ד"ה ביש שיעור - וקשה דהא ר"א וכו' דאין שיעור למים כלל - עי' ש"נ סוף אות ז' דרש"י הוה גרס הכא ר"א בר"ש. ומפרש ה"ר חיים וכו' - עי' ש"נ אות ח', וע"ע פירוש הקר"א. דר"א לטעמיה דאמר לעיל - דף קי., ורבנ"י דהכא כמהלך רבא דהתם.

דף קיא.

גמ'

כשתמצא לומר וכו' ולדברי ר"ע קרבו נסכים במדבר - הפני"מ תמה מנ"ל לר"ע הא דילמא לא קרבו ואפ"ה ידעינן שפיר דצריך נסכים אף בבמת יחיד ממשמעות דבכל מושבותיכם במה הנוהגת בכל מושבות, ועי' שפ"א. והלא שירי הדם שירי מצוה הם - לשון שירי מצוה לדבר שאינו מעכב דיעבד מצינו גם לעיל ו. נב. סוכה לח. אמר לו איברים ופדרים יוכיחו - בביאור השקלא וטריא עי' חזון יחזקאל בתוספתא יב. ד. ד"ה ר' נחמיה, ובספרו עמ"ס זבחים.

רש"י

ד"ה בקרבו נסכים - ות"ק דמחייב לא בעי בנסכים קדושת כלי לחייב עליהן בחוץ - א) צ"ע כיון דלא נתקדשו הוו כקדשי בדה"ב ואיך יתחייב עליהן בחוץ - כן הקשה בקר"א וחזו"א, ועי' שפ"א, ומקד"ד ריש סי' ד', ומה שיסד בחי' מרן רי"ז הלוי במכתבים עמ' 162, וחזון יחזקאל יב. ד., ועי' מנח"א עמ' קצג'. ב) והנה בעיקר הדבר יש לדון מאי שנא בהמה שקדושה לאלתר קדוה"ג ע"י קידוש פה מנסכים ומנחות וקטורת שעד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון כדאיתא במתני' מנחות דף ק:, ועי' מה שביאר הראב"ד בפירושו ריש תמיד, ועי' במנח"א מנחות עמ' תנח' שהביא תשו' הרשב"א בזה, ועע"ש שציין לריש ספר זרע אברהם שנדפס שם תשובת חותנו האו"ש בזה, וע"ע פלוגתת הגר"י אברמסקי והגרי"ז במכתבים הנ"ל עמ' 162. בא"ד - דהא בפנים אם עלה לא ירד - מבואר בפירש"י דנסכים שלא קדשו בכלי הואיל ואית להו הכשירא בבמה דינם דעלו לא ירדו, והקשה החזו"א מה בין זה לקמצים שלא קדשן בכלי דקי"ל לעיל פג: שאם עלו ירדו, עי"ש בחזו"א, וכן הקשה במקד"ד סי' ד. א., וע"ע מנח"א ח"ג עמ' יב', וע"ע מה שהקשה המקד"ד סי' ד. ב. ומש"כ ע"ז במנח"א ח"ג עמ' קה'. ד"ה בירוצי המדות - מה שצף על שפת הכלי - עי' מש"כ על רש"י פח. ד"ה בירוצי. ותרוייהו קדושת כלי בעו מיהו רבנן וכו' ור"א סבר וכו' - לפירש"י דחוק דעיקר חסר מן הספר דפליגי אי בעי תוך כלי ולא הוזכר כלום מזה בברייתא, ועי' שפ"א שפירש בע"א. ור"א סבר לא נתקדשו ותוך כלי בעינן - צ"ע דעכ"פ יתחייב על הג' לוגין עצמן שניסכן בחוץ לבד מהבירוצין, ועי' הוספת הח"נ בפירש"י (ש"נ אות כ'), והעול"ש מוקי לה שניסך בחוץ הבירוצין בלבד, וכעי"ז פירש בחזו"א שאסף ג' לוגין מן הבירוצין ונסכן בחוץ. ד"ה ה"ג אלא לדבריו - מגירסת רש"י 'אלא' משמע דהדר ביה דלעולם ברייתא נמי מיירי בשירים פנימים והו"מ למימר ליה דלדידי שירים מעכבין אלא דלדבריו קאמר ליה.

תוס'

ד"ה לדברי - פי' בקונטרס וכו' ואיני יודע מי הזקיקו לכך - צ"ב דרש"י גופיה פירש טעמו כדלקמן בתוס' - עי' עול"ש. ד"ה כי קאמר - ושם פירשתי - ע"ע בתוס' ביומא דף ס: תירוץ ר"ח כהן והריצב"א, ובחי' רא"ל מאלין סי' כג. ב. ביאר מחלוקתם. ד"ה וכי תניא - ומה שהשיב לו איברים יוכיחו וכו' - משמע דתוס' ל"ג אי הכי וכו' [עי' רש"י וש"נ אות יב'] דהא היינו קושית הגמ' לגירסא זו.

דף קיא:

מתני'

מלק בחוץ פטור וכו' שחט בחוץ חייב - למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מ"ש שחיטה ממליקה - עי' מש"כ על הגמ' לעיל קז.

גמ'

אמר זעירי וכו' וה"ק וכן השוחט בהמה בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור - דלא כר' יוחנן [לעיל פד:] דאף לר' יהודה כה"ג חייב דלא תהא פחותה וכו' - עי' רש"י סוף פד: ותוס' ריש פה. שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ חייב - כתב הראב"ד מעשה"ק יח. יז. דדוקא כשהעלה ביום אבל אם גם העלה בלילה פטור על ההעלאה, ועי"ש כס"מ שתמה עליו ומהר"י קורקוס, וע"ע קר"א או"ש ואבן האזל שם, מקד"ד סי' כז. ו. וקה"י סי' מג', ועי' מנח"א עמ' מא'. רבא אמר - כתב הליקוטי הלכות דזעירי ורבא לא פליגי אהדדי אלא כ"א פירש ציור אחר. וע"ע תוס' קח. ד"ה שחיטת ומשמע דגרס בסוגיין רבה. קבלה בכלי חול איכא ביניהו - צ"ב למה כאן ולעיל קח. נקט קבלה בכלי חול דהא פלוגתת ר"ש ור"י לעיל פד. [דהוא נמי פלוגתא דהכא] הוי בנשפך הדם והו"ל למימר נשפך הדם והעלה בחוץ איכא ביניהו, ונראה דאינו חייב בהעלאת חוץ בשוחט בחוץ אא"כ זרק נמי הדם ולכך נקט דקיבל הדם בכלי חול - חזו"א עי"ש, וכעי"ז משמע בח"נ ריש קח. [ודלא כדמשמע בזבח תודה לעיל דף פד' דסגי בחזי לזריקה וא"צ זריקה ממש]. ובעיקר קושית החזו"א - עי' באחיעזר יו"ד כט. ד. שהבין בפשטות דקבלה בכלי חול הוי כנשפך הדם ממש, וע"ע מש"כ על תוס' פד: סוף ד"ה הניתנין (המתחיל פד.). אבוה דשמואל וכו' מלק בחוץ פטור ור"ש מחייב - בפשטות ר"ש מחייב אף על המליקה בחוץ ולא רק על העלאתו, ופליג אתנאי דלעיל קז. דמחייבי רק שוחט עוף בחוץ, וכ"כ שפ"א בסוגיין ומצפ"א לעיל קז., ועי' מה שהקשה ודן בזה המנח"א עמ' קצד'.

מתני'

קיבל דמה בשתי כוסות וכו' א' בפנים וא' בחוץ פטור - הרמב"ם מעשה"ק יט. יג. פסק דחייב, והשיג עליו הראב"ד מסוגיין דמבואר דהוי דיחוי ופטור בחוץ, ועי"ש כס"מ רדב"ז ומהר"י קורקוס [וש"נ אות יא'], ועי' אבן האזל וחזו"א, וע"ע מה שביאר דעת הרמב"ם בחי' הגר"ח הלוי שם, והשיג על דבריו בחזון יחזקאל יב. ה.

רש"י

ד"ה שחט בחוץ - דהא ראוי הוא לבוא אל פתח אה"מ למחר - בתוס' כתב לפי דלילה אין מחוסר זמן, וכ"כ מהר"י קורקוס בביאור הרש"י, ועי' מה שביאר בפירש"י הזבח תודה ד"ה וכן השוחט. והנה הרמב"ם מעשה"ק יח. יז. כתב דשחיטת חוץ בלילה חייב מפני שהשחיטה כשירה בחוץ, ופי' הלח"מ כונתו לפי דשחיטת חולין בלילה כשירה, אמנם הזכר יצחק סי' לג' ביאר לפי דבבמה כשר בלילה, ועי' מנח"א עמ' מ'.

תוס'

ד"ה השוחט - ומ"ש משלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל דפטור - עי' תוס' נט: [בסוף הדיבור המתחיל נט.] בטעם דפטור, וע"ע מש"כ לעיל סג. על הגמ' שלמים ששחטן בהיכל כשרים. וי"ל דלילה אין מחוסר זמן - כדאיתא לעיל דף יב., וכתב הליקוטי הלכות דע"כ צ"ל דכששחט בלילה היה פתח ההיכל פתוח, ועי' שפ"א, ובאבן האזל מעשה"ק יח. ז. כתב דאולי י"ל דליכא דין פתיחת דלתות בלילה כיון שדינם אז להיות נעולים, וע"ע מה שהקשה על תירוץ תוס' במקד"ד סי' כז' סוף ס"ק ו'. וי"ל דשוחט עוף בפנים מקטל קטליה - כדאיתא לעיל פה., ועי"ש רש"י ותוס' ד"ה מקטל קטליה, ומש"כ שם.

דף קיב.

רש"י

ד"ה מאן תנא - עי' גירסת רש"י בש"נ אות ג'. ד"ה כדרב הונא - ונמלך בבי"ד ואמרו לו ירעה - עי' לעיל ה: רש"י ד"ה ניתק אין ומש"כ שם.

תוס'

ד"ה כשם - ופי' בקונטרס וכו' וקשה לפירושו וכו' - עי' טה"ק בתירוץ הרש"י. ואמרי' בגמ' וכו' רצה מזה זורק - במעילה שם אין הלשון כן, ועי' עול"ש. וה"ט וכו' דבב"א חשיבי תרוייהו כחד גופא - וכן פירש"י גופיה במתני' מעילה ו:, ושם ז. בד"ה אלא ששחט. וכן מוכחת הסוגיא - עי' תמיהת צ"ק. ד"ה הא מני - וק"ק וכו' רבנן נמי לא פליגי בהכי - פי' ברוב הציורים לא פליגי רבי ורבנן ומשכח"ל שפיר לאוקמה המשנה כרבנן, דבשלמא למ"ד קמא נקט רבי לפי שבכל הציורים אליביה מתה, ועי' טה"ק. פרק ארבעה עשר - פרת חטאת

מתני'

פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה וכו' פטור - פירש"י ולא אמרינן שוחט קדשים בחוץ שלא במקום מצוה, וביאר המנח"א עמ' קצג' דמשמע דהס"ד דליחייב בפרה משום שחו"ח לפי דדוקא הותר שחיטתה בחוץ כשנעשית כמצותה אבל שלא כמצותה ס"ד דהדר דינה ליהוי כשאר שחו"ח, ועי"ש דמדייק לשון הרמב"ם בפיהמ"ש לא כן אלא דיש לה מקום מסוים לשריפתה וחוץ לאותו מקום ס"ד דליהוי שחו"ח, ועי"ש דתלי בזה פלוגתת רש"י והרמב"ם אי גרסינן ששחטה או ששרפה, וע"ע מש"כ בזה בגמ' לקמן קיג. כל שאינו ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו - היראים מצוה רפא (שצ) הקשה איך חייב על שחיטה בחוץ לר"ל דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף (חולין כט:) וא"כ נמצא כששוחט חצי סימן הו"ל מום קבוע ואיך יתחייב בגמר השחיטה משום שחו"ח הא כבר אינו ראוי לפתח אה"מ, ותירץ דבכל שחיטה כיון דדרך הכשירה קעביד אינו נקרא בע"מ כל זמן שלא נגמרה השחיטה, [ועי' רש"י חולין כ: ד"ה וכי], וראה מש"כ ביסוד הזה בתורת הקודש ח"ג סי' כ. ג., ובכנסת ראשונים ח"א דף ל. הערה שכד'.

דף קיב:

מתני'

וחכ"א כל שאין בו כרת אין בו ל"ת - לכאורה חכמים היינו ת"ק - עי' רש"ש. והמצורע וכו' עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין - מבואר כאן דמצורע שהביא עולתו נחשב מתקבל בפנים, ובשו"ת מנחת ברוך סי' כג' הקשה ממו"ק טו: דקתני מצורע אין משלח קרבנותיו, ומהרמב"ם ביאמ"ק ב. יא. מוכח שגם דיעבד לא הורצה, עי"ש שהאריך בזה, וראה עוד מש"כ לתרץ במקד"ד סי' כז. ה., ובאבי עזרי מעשה"ק יח. ט. הביא מהגרי"ז בשם הגר"ח דיתכן דדעת הרמב"ם שאין מרצה אבל אין הקרבן נפסל, ועי' בזה מנח"א עמ' רד'. המעלה מבשר חטאת וכו' מבשר קדשי קדשים - כעי"ז גם בברייתא לעיל קט., ופירש"י בשר ק"ק היינו כבשי עצרת, ונראה דנקטינן כהאי לישנא דאגב אורחה קמ"ל דהוו ק"ק דילפינן מהיקש לעולה לעיל נה. והבולל - צ"ע לר"ל במנחות דף ט. דמכשיר בולל בחוץ מאי קמ"ל הכא דפטור - עי' מקד"ד סי' כז. ט. (סוף ד"ה ובהעלאה) ומנח"א עמ' רה'. והמגיש והמסדר את השולחן - למ"ד (קח:) אפילו על הסלע ועל האבן צ"ל כגון שהוציא המזבח או השולחן לחוץ דאל"כ לא חשיב שם הגשה או סידור - חי' הגרי"ז. והמטיב את הנרות - א) פירש"י מדשן את המנורה, והקשה חי' הגרי"ז הא פשיטא דפטור דאינו מעשה בחפצא של קרבן ואינו אלא עבודה בעלמא, ומוכח דשייך חיוב חוץ על מעשה עבודה בעלמא, ועי' מנח"א עמ' רז'. ב) מדברי רש"י מוכח דדישון המנורה אינו גמר עבודה ומה"ט פטרינן מחיוב חוץ לקמן קטו: דומיא דיוצק ובולל וכו', ועי' חי' מרן רי"ז הלוי הל' תמו"מ (דף מא') שהקשה מרש"י ביומא עי"ש שהאריך לבאר דאיכא ב' דינים בדישון המנורה, וע"ע מנח"א עמ' רט'. ג) לענין מדליק הנרות בחוץ - בתוס' סנהדרין פב: ד"ה היוצק איתא דפטור, וכ"כ הצ"ק בסוגיין [והטעם שכתב צ"ב], אבל הח"נ כתב דחייב לפי שהוא גמר עבודה [ולכאורה דלא כשיטת הרמב"ם דהדלקה כשירה בחוץ, וצ"ל דס"ל כמש"כ האו"ש ביאמ"ק ט. ז. בדעת הרמב"ם דרק חוץ להיכל שרי להדליק ולא חוץ לעזרה, או י"ל דכתב אליבא דהראב"ד דסבר הדלקה עבודה היא ואסורה בזר לכתחילה וממילא אסורה גם בחוץ], וע"ע בכנסת ראשונים דמייתי חי' רבינו דוד בפסחים המסתפק במדליק בחוץ אמנם מסיק שם דפטור. והקומץ - התוי"ט תמה אמאי לא שנה הקומץ אצל מניף ומגיש דלעיל, ועי' תפא"י בבועז אות א', ושפ"א ד"ה והקומץ, ומרא"כ. ואין חייבין וכו' ולא משום טומאה - התוס' בסנהדרין דף פג. הקשה דתיפו"ל דנכנס למקדש טמא הוי בכרת, וכן הקשה על שלא רחוץ ידים ורגלים דלקמיה, ועי' חי' הגרי"ז ועול"ש. עד שלא הוקם המשכן וכו' ועבודה בבכורות - א) צ"ע דכתב הרש"י פר' במדבר (ג. יב.) דכבר בחטא העגל נפסלו הבכורות, וביאר האו"ז דהכא מיירי בבכורות דשבט לוי - הגהות מהרש"ם, וראה עוד בדברי הרא"ם על הרש"י הנ"ל. והחזו"א (או"ח סדר מתן תורה קכה. ז.) כתב דלעבודת הקרבנות נתקדשו הבכורות עד הקמת המשכן אולם לשיר ולמשא דהוא עבודת הלויים נתקדשו לעולם ואף מזה הוסרו ע"י חטא העגל, ומיושב לדבריו דדברי רש"י בחומש קאי על עבודת הבכורות לשירות הלויים, (רנת יצחק במדבר ג. יב.). ב) כתב התפא"י אות לד' דדוקא קרבנות ציבור היתה עבודתן בבכורות אבל דיחיד היה בכל אדם דאל"כ איך הקריבו האבות בבמה, וכ"כ הקר"א לקמן קטו:, והחזו"א קמא מא. יב. ועי"ש שהקשה ע"ז, וראה עוד בזה במקור ברוך ח"ב סי' כד'. ובספר כנפי יונה (ח"ב עמ' ג') הוכיח דשיטת הרמב"ן במדבר ג. מה. והספורנו שרק ממכת בכורות שנאמר אז קדש לי כל בכור וגו' נתקדשו הבכורות לענין עבודה בקרבנות, וממילא קושיא ליתא דקודם לכן היתה העבודה מותרת בכל אדם. אולם ראה במנח"א עמ' ריג' דמהרמב"ם בפיהמ"ש אין משמע ככל השיטות דלעיל אלא דכבר מאדם הראשון היתה העבודה רק בבכורות. באו לגלגל הותרו הבמות - במה תלוי היתר ואיסור הבמות - עי' מש"כ לקמן קיח: בגמ' ד"ה חרבה נוב. באו לגלגל הותרו הבמות - בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תרלט' משמע שדוקא ע"י היתר נביא שרי להקריב בבמה, וכן הבין בדבריו ראש המזבח לעיל דף טז', ובדב"א ח"ג סי' א. ס"ק ה. ו. האריך להקשות ולפרש הרדב"ז בע"א. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים - האם יש פסול יוצא לקדשים שקרבו בבמה גדולה בזמן היתר הבמות - עי' מש"כ לעיל נא. בגמ' ד"ה הואיל ויוצא, וע"ע מה שציינתי על רש"י לקמן קכ. ד"ה מהו. באו לשילה נאסרו הבמות - ראה בתורת הקודש ח"א סי' ו' שהאריך לדון אם כשנאסרו הבמות שייך שיהיו ב' במות גדולות דאילו בבית עולמים שהוא מקום הבחירה אין אלא אחד. באו לשילה וכו' ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים - עי' רש"י פסחים לח: ד"ה זאת אומרת דמשמע דגם בנוב וגבעון היה בית אבנים, ועי"ש רש"ש, ועי' שפ"א לקמן סוף קיח', וחזו"א בסוגיין. באו לשילה וכו' בית אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן - בגדר משכן שילה שהיה בו גם דין משכן וגם דין בית, ובהא דמשמע דאיסור הבמות תלוי בדין בית אבנים שבו - ראה בתורת הקודש ח"א סי' יח. ז. וראה עוד שם בסי' לה'. ובחלק ב' סי' ב' הרחיב בענין קדושת שילה ובחירתה. וע"ע נתיבות הקודש לקמן קיח. בגדר משכן שילה. וקק"ל ומע"ש בכל הרואה - עי' בחי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' ראה שחקר אם דין כל הרואה הגדר הוא דעד שם חשיב מחנה ישראל או דהוא דין בפ"ע, ומכמה ראיות הוכיח כצד השני וכן בחי' הגרי"ז בסוגיין. אמנם בקר"א לקמן קטז: ד"ה בשילה נקט דעד כל הרואה נחשב כמחנה ישראל, וכן מוכח גם דעת השפ"א לקמן ריש קיז. והנה נפק"מ בפלוגתא זו האם צריך לשלח מצורעים חוץ לכל הרואה, וכן האם נפסל ביוצא מחוץ לכל הרואה, עוד נפק"מ לכאורה באם עומד בחו"ל ורואה שילה האם יכול לאכול דאם הוא דין מחנה ישראל פשיטא דבחו"ל לא שייך מחנה ישראל. וראה עוד בתורת הקודש ח"א סי' לו' שהאריך בחקירה זו, ושם באות ג' רוצה לתלות זאת בפלוגתא דלקמן קיח' במקור דין דכל הרואה. בכל הרואה - בתוספתא יג. ג. איתא דעת ר"י ור"ש דאף בגלגל ונוב וגבעון נאכלין בכל הרואה, ועי' קר"א לקמן ריש קיט. באו לנוב וגבעון הותרו הבמות - המקד"ד סי' כ. ב. חקר אם במת ציבור בנוב וגבעון יש לה דין מקדש ומשכן, ונפק"מ אם יש שם מצות שמירת המקדש בכהנים ולויים והאם יש דין שילוח טמאים עי"ש. קק"ל בכל ערי ישראל - עי' חי' הגרי"ז דאף דאיכא דין אכילה לפני ה' מ"מ כשהותר הקרבה בבמה הותר עימה נמי אכילה בכל מקום. ומה בין במת יחיד לבמת ציבור וכו' - האם יש דין מלח בקרבנות בבמה - המשך חכמה פר' ויקרא (על הפסוק ברית מלח) כתב דהוא פלוגתא דתנאי במנחות דף כ., וע"ע בזה במנח"א מנחות עמ' רפא'.

רש"י

ד"ה חייבין - שהרי מתקבלות בפנים נדבה לשמן - א) נקט דוקא לשמן דאי שלא לשמן אפילו אשם נמי חייב בחוץ כיון דראוי של"ש בפנים כדאיתא לקמן קיד: - תוי"ט, צ"ק. ב) דעת הרמב"ם מעשה"ק יח. ט. משמע דעולותיהן חייבין לפי דאם הביא העולה תוך ימי ספירו יצא דיעבד, ובתוי"ט הביא דכן מפורש ברמב"ם בפיהמ"ש בנוסחת א"י, והאבי עזרי ביאמ"ק ב. יא. ביאר כן גם דעת הרמב"ם בהלכה שם, ועי' קושית הרש"ש, ועי' מקד"ד סי' כז. ה., וכתב בחי' הגרי"ז לעיל ו: דסברת הרמב"ם דפליג ארש"י משום דס"ל דעולת חובה א"א לשנותה לנדבה, וביאור הסברות וכן ביאור דעת הרמב"ם דמחוס"כ שהקריב עולתו תוך ספירו יצא - עי' במנח"א עמ' ר'. ד"ה ולא משום טומאה - מוינזרו ולא יחללו - עי' דב"א ח"ג סי' א' ענף ג'. ד"ה ועבודה בכהנים - כדכתיב קרב אל המזבח - עי' טה"ק. ד"ה קק"ל בכל מחנה ישראל - כמות שהן שרויין בדגליהם - פי' כל דגל בתוך דגלו - עי' לעיל נה. רש"י ד"ה טהור ומש"כ שם. ודעת הרמב"ן עה"ת (פר' ראה על הפסוק לא תעשון וגו') איפכא דבמדבר היו אוכלין בכל מקום שירצו, ועי' הגהות רצ"ה ברלין. ד"ה קק"ל בכל מקום - דכיון שבטלו הדגלים וכו' בטלה קדושת מחנה ישראל - הקשה החזו"א קמא מא. יז. דצ"ע דלא פי' כדלקמן בד"ה קק"ל בכל ערי ישראל, ועי' עול"ש לקמן קיט. ד"ה ובזה מיושב, וע"ע מש"כ בפיהמ"ש להרמב"ם, ובחי' הרד"ל ביאר ברש"י דבזמן הגלגל עדיין לא נכבשה א"י ושוה דינה לשאר ארצות ומותר אכילת קק"ל אף בחו"ל, וכן איתא בחי' הגרי"ז. ד"ה ומעשר שני - בש"נ אות כא' מייתי נוסח אחר ברש"י "מעשר שני לא גרסינן במתני' כלל", אכן עי' ברש"י לקמן קיט. ד"ה מני ומוכח דגרס מע"ש במתני', וכן מוכח ברש"י פסחים לח: ד"ה זאת אומרת. ד"ה בעשה - והביאום לה' וגו' - עי' לעיל דף קו:, ועי' כאן ברש"ש. ד"ה הקדישן - וכיון שהמתין וכו' נתבטל העשה על ידו - עי' רש"ש בע"א, ועי' שפ"א. ד"ה קרבנות יחיד - שפירש בשעת הקדישן - עי' רש"ש (על המשנה) בע"א.

דף קיג.

מתני'

ומתן סביב - המקד"ד סי' כ. ג. חקר אם בבמת יחיד יש שפיכת שירים דשמא נתמעט מקרא רק מתן סביב ולא שירים או דילמא כיון דליכא יסוד בבמה (לעיל קח:) ליכא נמי שירים עי"ש. ובמקור ברוך ח"ב סוף סי' כד' כתב דנראה דלשיטת הראב"ד דבכור מעשר ופסח דסגי במתן אחד א"צ נמי שפיכת שירים (עי' מש"כ על רש"י ריש דף לז.) לפי"ז בבמה שא"צ נמי מתן סביב אלא מתן אחד גרידא א"צ נמי שפיכת שירים, אמנם עדיין יש להסתפק לראשונים החולקים וסוברים דבעינן נמי שפיכת שירים בבכור ומעשר. אין מנחה בבמה וכיהון - א) כלומר דזר כשר לעבוד בבמה, והקשה המקור ברוך (סוף סי' ב') למאי דקי"ל בקידושין כא: שע"ע כהן אינו נרצע משום שייעשה בעל מום דאינו ראוי לשוב לעבודתו, א"כ בימי גלגל ונוב וגבעון שהותרו במות ועבודה כשירה בזרים יהא אסור לרצוע אפילו ישראל דאם נרצע לא יוכל לעבוד בבמה, עי"ש. ב) אשה בבמה קטנה האם כשירה כיון דזר כשר - המשל"מ (פ"א מקרבן פסח) חקר בזה והביא מהרי"ט פ"ק דקידושין שהוכיח מתוס' שם דף לו' דאשה כשירה בבמה, אמנם בשטמ"ק כריתות דף ג. (אות יד' בהשמטות) משמע דרבינו ברוך נסתפק בזה, והרחיב בענין זה במקור ברוך ח"א סי' א'. ועע"ש שדם האם קטן כשר בבמה, וראה עוד בח"ב סי' ח'. וכלי שרת - א) עי' חי' מרן רי"ז הלוי במכתבים עמ' 162 במה נתקדשו מנחות ונסכים בבמה דהא ליכא כלי שרת, ומסיק דבקדושת פה ואין בהם אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף, וע"ע מה שציינתי על רש"י ריש קיא., וראה עוד בתורת הקודש ח"א סי' מו. ו. שדן האם נתקדשו בעבודות או בעצם ההקרבה. ב) כתב הגרי"ז לעיל יג. (ד"ה וקבלה מי פסלה) דאפילו בבמה דאין כלי שרת מיהו קבלה איכא ויכול לקבל בכלי חול עי"ש שהוכיח זאת, וכ"כ המקד"ד סי' ז. ב. והאו"ש פסוהמ"ק ג. ז., ובתורת הקודש ח"ג סי' לב. ג. רוצה לתלות זאת בפלוגתת תנאים במכילתא עי"ש. מיהו בספר מקור ברוך (ח"א סי' ב') דן בזה דיתכן שבזמן הבמות לא היה כלל קבלה בכלי, וכן נקט בפשיטות בשו"ת משכנות יעקב (יו"ד סי' סו'). וראה עוד במנח"א (ח"ב עמ' ג') שדן אי נימא דיש קבלה בבמה האם חייב לקבל כל הדם, דיש להסתפק אם מצות קבלת כל הדם הוא כדי שיהא ראוי לשפיכת שיריים או שהוא דין בעיקר הקבלה, ובמקד"ד סי' כ. ג. דן אם איכא שפיכת שירים בבמה, ולמ"ד שירים צריכין אצטבא (פא.) מסתבר שאין שפיכת שירים בבמה שהרי אין שם יסוד, ולפי"ז יתכן שאין דין קבלת כל הדם. אבל הזמן הנותר וכו' שוין זה בזה - המשך חכמה (שמות כט. לד. עה"פ ואם יותר מבשר המילואים) יצא לדייק מהפסוק ולחדש דבבמה אין איסור להותיר מבשר הקדשים, אלא שאם נותר חל על הבשר דין נותר ואסור באכילה עי"ש, וע"ע מה שציין שם בהערת יד לחכמה.

גמ'

אמר ר"ל חוץ ממקום הבדוק לה - במקד"ד סי' כג' ריש ס"ג הוכיח מהכא דדין מקום טהור הוא דין מחיצתה לשחיטה ושריפה וחוץ למקום זה ס"ד דליחשב שחו"ח אלא שאינה ראויה לפנים, וכן הוא הביאור בקושית הגמ' ולוקמה דשחטה חוץ לחומה שלא כנגד הפתח, וכעי"ז כתב בחי' הגרי"ז וביאר דבריו במנח"א עמ' רטו'. אמנם עי' מש"כ לעיל במתני' קיב. דמשמעות דברי רש"י שם דהגדר הוא ככל איסור שחיטת קדשים בחוץ [ולא מטעם חוץ למקומה של הפרה], ובפרה הותר שחיטה בחוץ וה"מ כשקיים מצותה אבל שלא במקום מצוה הדר דינא ככל איסור שחו"ח, ועי' מנח"א עמ' קצז'. כגון ששחטה לפנים מן חומת ירושלים - א) מתוד"ה אבל וכן מפירש"י מוכח דדין חוץ לג' מחנות דילפינן לעיל קה: הוא לעיכובא, אבל מהרמב"ם פרה אדומה ד. י. דייק הזבח תודה שהוא רק לכתחילה והפסול דהכא לר' יוחנן כששחטה לפנים מן החומה הוא שאין השחיטה השריפה וההזאה במקום אחד, ואכן אם עשה הכל בפנים כשר, וכן נקט השפ"א. ב) כתב הרמב"ם פרה אדומה ריש פ"ג שצריך להוציאה חוץ להר הבית, והכס"מ שם כתב דלאו דוקא אלא ר"ל חוץ לג' מחנות, ועי' שפ"א כאן ולעיל קה: אף שחיטתה כנגד הפתח - הרמב"ם פרה אדומה ד. ה. השמיט דין זה דכנגד הפתח וכתב רק דצריך שיכוין כנגד ההיכל - עי' ביאור שיטתו בחי' מרן רי"ז הלוי ריש פרה אדומה שיסד דלהרמב"ם ליכא דין כנגד הפתח אלא כנגד ההיכל אלא דלא חשיב היכל מבחוץ רק כשרואהו דרך הפתח. לא מיבעיא וכו' אלא אפי' לפנים מן החומה דקרובי קרבה - לכאורה אדרבה הרבותא טפי חוץ לחומה דאפ"ה לא חשיב שחו"ח - עי' רש"ש, ועי' חי' הגרז"ס. מר סבר ירד מבול לא"י - קשה דמה יש לחוש לקבר התהום במתי מבול שאין מטמאין באהל - עי' ריעב"ץ ומצפ"א וקר"א, ועי' תירוץ נתיבות הקדש ריש קיג: בשם הגרי"ז. ומר סבר לא ירד - עי' מהרש"א אמאי הוצרך נח לתיבה ילך לא"י. עמד ר' יהושע על רגליו - עי' ריעב"ץ.

רש"י

ד"ה תנופה והגשה - דמנחות - עי' קושית טה"ק, וע"ע עול"ש על תוס' לקמן קיז: ד"ה ואין. ד"ה וכיהון - דאפי' זר בבמת יחיד כשר - עי' רש"י כת"י סט. ד"ה ונילף וד"ה דישנו, והערה כט' בש"נ שם, ועי' מה שציינתי בגמ' לעיל סח: ד"ה מקום שפורשת - מקום שנפשה יוצאה בגמר פירכוסה - עי' חזו"א. ד"ה מעלה - והיו מטמאין את הכהן וכו' - עי' לעיל יז: תוד"ה שרפה.

תוס'

ד"ה חוץ - תימה וכי מדאוריתא בעי בדיקה - פי' וא"כ פשיטא דכל מקום חשיב מקומה ולא חייב משום שחו"ח - צ"ק. וי"ל דאצטריך קרא לשרפה במקום טומאה - עי' גירסת צ"ק (ש"נ כד') וביאורו דס"ד כיון דאמרה תורה מקום טהור בעינן מקום בדוק בדוקא, אבל שאר מפרשים פירשו כגירסא שלפנינו דמיירי דשרף במקום טמא ממש - עי' ח"נ עול"ש וטה"ק, ובקר"א (סוף ד"ה במאי קמיפלגי) הקשה דמאי מקשי ליה ר' יוחנן 'והלא כל א"י בדוקה' הרי שורפה במקום טומאה ממש, וע"ע חזו"א. דבעי' שחיטה ושריפה במקום טהור כשריפת פרים - עי' מקד"ד סי' כג' ריש ס"ג שכתב עפ"י דברי תוס' ביאור בדברי הירושלמי דבנוב וגבעון היו נשרפין פרים הנשרפין אפי' במקום טמא. ובעיקר דין טומאה בפרה אדומה עי' מש"כ והאריך בחי' מרן רי"ז הלוי הל' פרה אדומה עמ' סב'. דאי לשלמים אין שלמים בציבור - וכבשי עצרת היינו זכרים - מליו"ט, ריעב"ץ. ד"ה אבל - דפסולה משום דבעיא חוץ לג' מחנות - דילפינן מפרים הנשרפין לעיל קה: ד"ה ומביאין - אעפ"י שהתנוקות טמאין בנדה - עי' תירוץ במהרש"ם. ד"ה ומלאו - מה מועיל בתינוקות דסו"ס בעי' איש וכו' - גירסתינו בתוספתא מגדלין אותן עד יח' שנה - ראמ"ה. ד"ה מעלה - ומיהו קצת קשה וכו' - רש"י ריש ע"ב תירץ זה - צ"ק, ועי' עול"ש. ד"ה מדקאמר - תימה וכו' - גם זה מתורץ לרש"י הנ"ל - צ"ק.

דף קיג:

גמ'

מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים - וצ"ל שבים לא היו המים רותחין - מהרש"א. כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל בשר אבותיו - הח"נ מחק זה משום דדור המבול אינם אבותינו כי אנחנו בניו של נח, והוסיף שכ"נ מפירש"י שביאר רק "כאילו אוכל שקצים ורמשים". אולם ראה ברש"י שבת קיג: שפי' כאילו אוכל בשר אבותיו - שמתו שם בגולה, וביאר שם המהרש"א דהיה קשיא ליה האי קושיא דדור המבול אינם אבותינו, ובא"י אין לחוש משום אבותיו שמתו שם לפי שמקפידין לציין הקברות, עי"ש. מי שראוי לבא באה"מ יצאו קדשי בדה"ב שאינן ראוין - הרמב"ם השמיט דין זה דקדשי בדה"ב אין חייבין בחוץ, ועי' משל"מ מעשה"ק יט. א., וזבח תודה ד"ה אבל. לא קשיא כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי - א) מבואר בסוגיין דאף קודם וידוי אתמעיט מחיוב שחו"ח, וצ"ע על הרמב"ם מעשה"ק יח. יא. שפסק דדוקא אחר שהתודה פטור, וכבר השיג עליו הראב"ד, ועי' כס"מ וקרית ספר דהרמב"ם גירסא אחרת היתה לו, והלח"מ השיג על תירוץ זה, וע"ע רדב"ז מהר"י קורקוס קר"א וצ"ק בסוגיין, וע"ע מנח"א עמ' רכ' מש"כ לישב בשם הגר"ח. ב) והנה מהרמב"ם מעשה"ק יט. ז. משמע דקודם וידוי חייב אף על העלאתן בחוץ ולא רק על שחיטתן, וכ"כ המנ"ח מצוה תמ' בדעת הרמב"ם, וצ"ע הרי ליכא ביה כלל דין הקטרה והוי כבשר שלמים שהעלה בחוץ, ועי' בזה הערה לו' לכנסת ראשונים ומנח"א עמ' קכא', אבל המקד"ד סי' כז. ד. (ד"ה כתב הר"מ) ס"ל דגם להר"מ פטור על העלאה בחוץ.

רש"י

ד"ה והא קא סגיא - מהלכת ע"פ המים מגבוה לנמוך - עי' מהרש"א וצ"ק. ד"ה נס - ומפני גובהן לא טבעו - צ"ב מנין לרש"י דהשתא דמשנינן אלא נס נעשה וכו' מהדר מהכל ואין צ"ל שקשר קרניו לתיבה. ד"ה שאין ראוין - אני שמעתי וכו' לפי שסתמן בע"מ וכו' - ביאור דעה זו דסברה דתמימין לבדה"ב חייב משום שחו"ח - עי' בהערה כו-כז לכנסת ראשונים, וע"ע אבי עזרי איסו"מ ד. ו. בסוף דבריו ד"ה ואשר יראה בזה. דהא פרת חטאת תמימה היא וקרי לה אינו ראוי - כעין תירוץ בתרא בתוס' לעיל ריש קיג. אמנם לתירוצים אחרים שם לכאו' אין ראיה.

תוס'

ד"ה אורזילא - ולא כר"ש וכו' ומפרש דג של ים - עי' רש"י ד"ה אורזילא, ועי' צ"ק. ד"ה יצאו - ונראה דאי"ז ראיה דפרת חטאת לא קיימא למזבח וכו' - בביאור פלוגתת רש"י ותוס' עי' הערה כ' לכנסת ראשונים עפ"י חקירת הגרי"ז. דכל הראוי למזבח וכו' ונמכרו לצורכי עולות ושלמים - א) הקשה המשל"מ ערכין ה. ה. הא זה אינו אלא מדרבנן כמש"כ תוס' גופיה ריש נט:, ועי' מה שתירץ המצפ"א, ועוד הקשה הח"נ הא השתא מיהא לא חזו עד שימכרם, ומפרש הח"נ דודאי לענין דינא לא פליג תוס' ארש"י דתמימים נמי אין חייב בחוץ אלא שבא רק לדחות ראייתו דרש"י מפרת חטאת, וממילא שפיר מקשה לבתר הכי מ"ש תמימים משעירי יוהכ"פ, ודוחק לומר דמקשה לסברת הרש"י. ב) בעיקר דין זה דאם מתפיס תמימים לבדה"ב ימכרו לצורכי מזבח - המשל"מ הנ"ל דייק מהרמב"ם שם ערכין ה. ז. דס"ל דהוי דאוריתא, ותמה מסוגיא דמנחות קא., ובשעה"מ יישב זאת דדוקא לשמואל במנחות שם הוא מדרבנן ולשאר אמוראי הוי מדאוריתא, וכן תירץ טה"ק במנחות שם, ובחי' מרן רי"ז הלוי תמורה עמ' 118 ביאר דעת הרמב"ם דקאי רק על מקדיש נכסיו סתם אבל מקדיש תמימים לבדה"ב הוא מדרבנן, ועי' מנח"א עמ' ריח', ומנח"א מנחות עמ' תסד', וראה עוד בענין זה בתורת הקודש (ח"א סי' כז. ג.). והנה ברש"י גיטין לח: ד"ה גזברין, מוכח בהדיא דעתו דס"ל דהוי מדין תורה, ובאמת הרמב"ן ורשב"א שם תמהו עליו הרי דין זה אינו אלא מדרבנן, ולדברי שעה"מ הנ"ל ניחא, וע"ע מש"כ לישב העול"ש בסוף פרק יא' דמנחות. ובטעם התקנה דרבנן - הרמב"ן והרשב"א בגיטין כתבו דהוא משום תיקון המזבח כיון שהתמימים מועטין וכמשמעות הגמ' מנחות קא., אולם בתוס' הרא"ש בגיטין כתב דהוי גזירה אטו קדשי מזבח שאם יראו אותן יוצאין לחולין יעשו כן גם לקדשי מזבח. ד"ה כאן קודם הגרלה - והיינו למסקנא דשמעתין וכו' - עי' תו"י ביומא (נדפס כג.) ד"ה עד שכתב ג' תירוצים בזה, והתוס' כאן כתירוץ קמא שם, ועי' אבי עזרי פי"ח מעשה"ק הל' יא' שתמה על תירוץ ג' דהתו"י, וע"ע מנח"א עמ' רכא'. ד"ה כאן קודם וידוי - ומדפטר קרא וכו' וכי אצטריך פתח אה"מ משום פרה - פי' למסקנא נמצא דלשעיר סגי בקרא דלה', ובמתני' דנקטה קרא דאל פתח ע"כ משום פרה, וברייתא משום קדשי בדה"ב. ומיהו קדשי בדה"ב שפיר מיקרו מיוחדין לה' - עי' קושית ח"נ וצ"ק. וע"כ נמי לא גרס פרת חטאת בברייתא - זה סיום הקושיא דאין לומר דגרסינן פרה בברייתא בהדי שעיר וממעט תרוייהו מלה' דא"כ קשיא מתני' על מה נקטה קרא דאל פתח - ח"נ, וכן רש"י ביומא ל"ג לה ועי"ש תוס' דמישב הגירסא. ועוד אצטריך אל פתח אה"מ למעוטי גגו - צ"ע אמאי לא נקט נמי למעוטי רובע ונרבע כמש"כ תוס' קז: ד"ה ולא בעי, ועי' מש"כ שם.

דף קיד.

גמ'

בשלמא רובע משכח"ל דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו - צ"ע הרי עכשיו שנרבע לא חזי לפתח אהל מועד ומאי נפק"מ שהיה ראוי קודם שנרבע, ועוד צ"ב דמסקינן לקמן דקסבר ולדות קדשים בהוייתן קדושים ופירש"י דחזי לפתח אה"מ אגב אימן וצ"ע דבתמורה דף יא. איתא דאם הקריב את אימן הולד ה"ה כחולין ונאכל בכל מקום לכל אדם [ועי' בזה פלוגתת רש"י ותוס' לעיל צח. ד"ה אף כל] - עי' מנח"א עמ' רכג' מה שביאר בזה בשם הגרי"ז, ועי' חזו"א. בקק"ל ואליבא דריה"ג - א) בקצוה"ח סי' תו' (ד"ה אמנם קשיא) כתב דהא דלריה"ג ממון בעלים הן דוקא לענין הבשר שאפשר למוכרו מחיים והקונה יאכל הבשר, אבל א"א למכור הקק"ל מחיים שישחוט ויזרוק דמן הקונה עבור עצמו, דכשם שאסור לשנות ש"ק מזבח לזבח ואסור לשחוט בשינוי בעלים ה"נ אסור לשנות שם הבעלים שהקדישן ואפילו בקק"ל לריה"ג. ב) קק"ל לריה"ג האם גם האימורין הוו ממון בעלים - עי' ב"ק דף יג. שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה ואימוריהן, וכן איתא ברשב"ם ב"ב קכג: ד"ה לרבות דחשיבי ממון גבוה, אמנם עי' אחיעזר ח"ג סי' סב' שדן דאפשר דחשיבי ממון בעלים ונפק"מ דהמזיק חייב לשלם אף האימורין, אלא דאיכא על הבעלים חובת הקרבתן לגבוה, עי"ש שהאריך בזה ומש"כ בסוף הסימן בשם הגר"ח, וע"ע מקד"ד סי' יז. ט. (ד"ה והנה אי נימא) ובהערת מנחת מרדכי שם, וע"ע יפ"ע ב"ק יב: מש"כ בשם הירושלמי. מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו - הקשה העול"ש הא אמרינן בע"ז דף נד' ובחולין דף מ' דאם עשה בה מעשה כגון ניסך בין קרניה אוסר אף של חבירו וה"נ נוקי כגון שעשה בה מעשה עי"ש, ועי' שפ"א ונתיבות הקודש. קסבר ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים - א) הרמב"ם פסק דבמעי אימן הן קדושים ואעפ"כ במעשה"ק יח. ו. מייתי קרא דלפני משכן ה' - עי' לח"מ ושעה"מ תמורה ד. ג. ב) בשו"ת זרע אברהם סי' ב' ס"ק ב'-ג' חקר ג' צדדים בסברת האי מ"ד דבהוייתן הן קדושים, ועי' מש"כ שם להוכיח מהרש"י בסוגיין. ואי תנא תורין משום דלא חזי ואידחו - הקר"א הקשה דהו"מ למימר אף הכא בצריכותא זו סברת מאיסי ולא מאיסי, ועי' טה"ק. מ"ט דר"ש וכו' דאמר קרא לא תעשון וכו' - בסברת חכמים דפליגי אדר"ש כתב השפ"א דס"ל דהוא לאו בפ"ע בהקרבת חובות בגלגל ולא מטעם שחיטת חוץ דמחוסר זמן. וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא - עי' תוס' לעיל נט. ד"ה עד דאפ"ה בשילה היו קריבין ולא חשיבי משום הכי דחויין, ועי' רש"ש כאן שהקשה איך יקריב חטאת בשילה והא עברה שנתה וא"כ אינו מחוסר זמן גרידא דפסלות נמי איכא, ועי' קר"א סוף ד"ה חובות.

רש"י

ד"ה בשלמא - אבל שעיר המשתלח וכו' ומשיצא לאחר וידוי לא נראה לבוא - פי' זמן קיום מצותו הוא רק לאחר וידוי ואותו זמן כבר חשיב לא ראוי לפתח אה"מ, משא"כ קדשים בעלמא שראויין כל הזמן למצותן. ד"ה נ"ל דה"ג אתנן - דאין אתנן ומחיר חל על המוקדשין לפי שאינן שלו - לכאורה האי דינא גם לר"י הגלילי דהא דרשינן פרט לנדור כדאיתא בתוד"ה אתנן - עי' מליו"ט. ד"ה וקסבר - הלכך חל אתנן ומחיר עליהן - אבל לכלאים ויוצא דופן א"צ להא דבהוייתן הן קדושים, ועי' ש"נ אות יד', אולם בחי' המיוחסים להר"ח מבואר דאף משום יוצא דופן מוקי לה דבהוייתן הן קדושים, ועי' מה שביאר בזה בתורת הקודש ח"ג סי' ט'.

תוס'

ד"ה וקסבר - וא"ת וכו' הלא חולין גמורים נינהו - פי' הגם שראויין במעי אימן ליקרב למזבח אגב אימן כדפירש"י מיהו כיון דלאחר שנולדו חולין גמורים הם לא יעלה על הדעת לחייבן משום שחו"ח וא"צ קרא למעוטי - פני"מ, אמנם בתוס' בתמורה כד: סוף ד"ה קסבר תירץ דאף דהשתא אין קדושין כלל מ"מ כיון דחזו במעי אימן אגב אימן שפיר קרינן בהו דחזו לפתח אה"מ. וי"ל וכו' היינו קדושת הגוף לפדות - תיבת לפדות הוקפה בסוגרים, ונראה דיש לגרוס 'שלא לפדות' או 'לפדות במום'. אבל קדושת דמים איכא - בחי' הגרי"ז בתמורה דף יא. ביאר דחלות הקדושת דמים הוא מדין גידולין דאימן, ולפי"ז ה"ה דכבר במעי אימן, ועי' מה שביאר בזה המנח"א עמ' רכה'. ולכך בעי האי קרא דלא ממעטי מפתח אה"מ כקדשי בדה"ב - פי' דקדשי בדה"ב אין עומדין כלל לפתח אה"מ אבל הני אף דקדושתן דמים בעלמא מיהו עומדין למזבח - ח"נ, [אולי ר"ל שהיו עומדין אגב אימן, או ר"ל דלולי שנפסלו הוו קיימי למזבח]. וא"ת וכו' נימא מיגו דנחתא להן קדו"ד נחתא להן קדוה"ג - תמה הפני"מ הא קדו"ד אית להו אחר לידתן והאי מיגו שייך רק אחר שנולדו ומאי מהני הרי כבר נפסלו באתנן ומחיר, ובח"נ פירש דמקשי רק אדרשב"ג דתמורה לגבי טומטום ואנדרוגינוס עי"ש, וכ"כ טה"ק, [לפי מש"כ הגרי"ז דקדו"ד דהולדות הוא מדין גידולין כתב המנח"א בפשיטות דכבר במעי אימן איתא להאי קדושה]. ועוד וכו' כדמפרש התם וכו' כל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ליה קדוה"ג - צ"ע דזה מצי לאקשויי בלא"ה דאי כשאין ראויין ליקרב אין קדוה"ג חלה עליהם אף למ"ד במעי אימן קדושין לא תחול קדוה"ג - עי' עול"ש. ונל"פ וכו' דלאחר שנעשו אתנן ומחיר הקדישן - פי' לעולם לרשב"ג לא חלה עליהם בהוייתן אפי' קדושת דמים ולא מהני בהו אפי' קדושת פה לפי דטומטום ואנדרוגינוס כבע"מ חשיבי, והכא מיירי שהקדישן קדושת פה [וכן משני תוס' פד: ד"ה ומוציא] ומשו"ה אצטריך קרא למעטינהו דחזו לפתח אהל מועד אגב אימן - צ"ק. והנה בעיקר דין זה אי מהני קדושת פה בעובר - נראה לכאו' דתליא בתירוצי השטמ"ק לעיל יב. ד"ה לילה לקדושה עי"ש. ועוד מצי לאוקומה וכו' ועשה העובר אתנן ומחיר ואח"כ הקדישה - ראמ"ה תמה הא כה"ג ודאי לא חזי לפתח אה"מ, ועי' בזה ח"נ על תוס' לעיל פד: ד"ה ומוציא, ולכאורה משמעות תוס' דחשיב חזי לפתח אה"מ אגב אימו דהקדישם יחד (כגי' ש"נ אות יח') ומשמע דאף דחל על העובר אתנן ומחיר ה"ה קרב אגב אימו. וא"ת בההיא דכיצד מערימין וכו' - לכאו' קושיא זו אינה שייכא כלל לסוגיין, ועי' בזה צ"ק. וא"ת בסוף בהמה המקשה וכו' מדקאמר תקבר קסבר במעי אמן הן קדושין דאי בהוייתן אמאי תקבר - עי' תוס' לעיל פד: בסוף ד"ה ומוציא שמתרץ כמ"ד בהוייתן הן קדושים. וי"ל וכו' דאיכא דמות יונה וכו' דכיון דלא מישתרי באכילה וכו' - הקשה האו"ש תמורה ד. ח. דא"כ ולד טריפה נמי לא יקדש דלא אשתרי באכילה, וכן הקשה המליו"ט, ובמנח"א עמ' רכט' ביאר דדוקא קלוט דאסורין באכילה משום איסור טומאה וחשיבי כבהמה טמאה בזה הוי סברא דלא חל עליהם קדושת קרבן. ועע"ש בדין קלוט במעי אמו הא מבואר בחולין דף סח: דשרי כל זמן שלא יצא לאויר העולם, ועי' חי' הגר"ח עהש"ס סי' שכט' שסא'.

דף קיד:

גמ'

אי נימא אחר חצות וכו' אלא לאו קודם חצות - פי' וש"מ דאף מחוסר זמן עובר בלאו בחוץ, ותמה השפ"א הא אין מחוס"ז לבו ביום (לעיל יב.) ואפי' תימא דסבר ר"ש דיש מחוס"ז לבו ביום מנ"ל למילף למחוס"ז גמור דאף הוא יהא בלאו, וכן הקשה המקד"ד סי' כז' סוף ס"ק ה', וע"ע קר"א ומנח"א עמ' רלא'. לעולם לאחר חצות ובשעת היתר הבמות קאי - מסקנת הסוגיא דגם בשעת היתר הבמות אם זובח פסחו בבמת יחיד עובר בל"ת, וחקר המקור ברוך ח"ב סי' יח' אם רק עבר איסור אבל הפסח עצמו לא נפסל בכך דומיא דשוחט הפסח על החמץ, או דהקרבן גופיה נפסל כשוחט חוץ למקומו, עי"ש דמסיק כצד השני. אמר זעירי תני מצורע בהדייהו - עי' לעיל קיב: ברש"י ד"ה והמצורע, וטה"ק שם. דרב ששת לא קבעוה תנאי - עי' או"ש ביאמ"ק ב. יא. אמר רחב"ט וכו' אבל שלא לשמו חייב הואיל וראוי לשל"ש בפנים - לכאורה יש לדחות דכיון דאסור לשחוט של"ש לא חשיב ראוי לפנים, ש"מ דכה"ג חשיב ראוי לפנים אף באיסור כל שאינו פסול בשחיטה זו - מקד"ד סי' כז. ו. ד"ה עוד חקר. [בלא"ה יש להביא ראיה דהא כל הפסולין חייב על העלאתן בחוץ משום דבפנים עלו לא ירדו (לעיל קט. לפירש"י שם), והאיכא איסור להעלות פסולין למזבח וכמש"כ המקד"ד גופיה ריש סי' טז']. א"ה לשמו נמי וכו' בעי עקירה - עי' לעיל קיב. סוף תוד"ה וה"ק. וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר של"ש - וכדלעיל דף ו. דשלא לשמו מכח לשמו קאתי, ועי' קר"א בסברת ר"ח בר טובי, וביאור דבריו עי' במנח"א עמ' רלז', וכעי"ז ביאר באבי עזרי מעשה"ק י. ז. (ד"ה ונראה עוד) דבמחשבת של"ש נעקר להיות נדבה כקרבן האחר ותו אין פסול מחוס"ז בבעלים דכלפי קרבן נדבה אינם מחוסרי זמן, וע"ע אבי עזרי מעשה"ק יח. ט., והחזו"א ביאר סברת רחב"ט בע"א, ועי' מנח"א עמ' רלח'.

רש"י

ד"ה בשעת היתר - ואשמעינן קרא דלגבי חובות איכא לא תעשה - א) מבואר מדבריו דבכל חובות איכא לאו זה להקריבם בבמת יחיד, אבל הרמב"ם קרבן פסח א. ג. נקט רק פסח וכן הזכיר לאו זה רק בהלכות ק"פ, ועי"ש כס"מ וקר"א בסוגין, וכן משמע דעת תוס' קיט: ד"ה הקדישן דנקט רק לאו הבא מכלל עשה, וע"ע מש"כ שם, ועי' מנח"א עמ' רלג' בביאור הפלוגתא. ב) במאירי פסחים דף צא. איתא חידוש דפסח אחר חצות בבמת יחיד בזמן היתר הבמות חייב כרת, ולדבריו אהדריה קרא לאיסורא קמא לגמרי להיות שחו"ח - עי' מנח"א עמ' רלג', וע"ע כנסת ראשונים ח"א דף יד' הערה רצג'. ד"ה רב חלקיה - אאשם קאי וכו' דאילו חטאת פסולה של"ש בפנים - גם בחטאת משכח"ל כגון ששחט חטאת לשם חולין דכשירה [לעיל ג.], אלא דרוב של"ש באשם כשר ובחטאת פסול - קר"א ד"ה הואיל, ועי' אבי עזרי מעשה"ק יח. ט. (ד"ה והנה בעיקר) שהשיג על דבריו. ד"ה אלא לשמו - ואפי' סתמא - לעיל דף ב: סתמא לשמן.

תוס'

ד"ה אלמה - אבל בפרק או"ב פי' בקונטרס דהוי כשאר לאו הניתק לעשה דעלמא - ותימה דלא דמי לגזילה וכדו' שאחר שעבר הלאו בא העשה לתקן מה שעבר, ועוד דהעשה לא נכתב מיד לאחר הלאו - תוס' חולין דף פ: וקשה מהך דשמעתא - עי' בצ"ק ב' תירוצים. וכי תימא וכו' ל"א דאתי חד עשה ועקר תרי לאו - כן הוא פי' הר"ש מוורדו"ן בתוס' חולין דף פא. אבל אשכחן גזלה דאיכא תרי לאוי - הצ"ק הקשה הא איכא נמי תרי עשה עי"ש, וע"ע עול"ש. ד"ה רנב"י - וכ"ת קל וחומר בחוץ - עי' תמיהת צ"ק. ד"ה אלא לאו - כיון דמחוסר עקירה ואין עומד האי ליעקר - לאפוקי היכי דעומד ליעקר - עי' לעיל קיב. סוף תוד"ה ה"ק, ועי' מש"כ המקד"ד סי' כז' סוף ס"ק ה'. ד"ה היתר במה - ושעת היתר הבמות דקתני היינו קודם חצות וכו' - וכן פירש"י, ועי' קר"א (לקמן קיז:) שהוכיח מכאן דפסח קודם חצות שקרב לשלמים חשיב נידר ונידב ולכן כשר בבמה, ועי' בזה מנח"א עמ' רלו'. והשתא תינח מחוס"ז תורין שלא הגיע זמנן מ"ט - פי' דהא אשם נמי לא ילפינן מבכור אלא רק מחוס"ז וה"ה תורין אין למילף. וכן חטאת ואשם וכו' ולא פליג ר"ש - פי' לא פליג לומר דאין קדושים, או ר"ל לא פליג כלומר לא חילק בין מחוסרי זמן דמתני'. הני אין מחוס"ז בגופן ול"ד לאשם בן שנה וכו' - נמצא לפי"ז דר"ש מפיק דלא חל קדוה"ג רק אשם דאית ביה תרתי-דמחוס"ז בגופו וחזי לקרבן אחר. וי"ל דאסור להקדישם אבל אם הקדישם תוך זמנם קדושים אלא דעבד איסור - וכ"כ תוס' בתמורה יט: ד"ה אף, אבל לשון הרש"י בבכורות כא: ד"ה לילף מקדשים-שאין יכול להקדישן מחוסר זמן שאין קדושה חלה עליהן עכ"ל, ומשמע דס"ל דלא חל ההקדש כלל, וכן משמע דעת תוס' שם ד"ה אף. בסוף הדיבור - ושמא לענין זה יליף תחת תחת ממעשר - פי' אחר דמעשר ילפינן מבכור דמהני לכתחילה חוזרים ולומדים קדשים ממעשר עכ"פ לדיעבד. או שמא יש טעם אחר - עי' צ"ק מצפ"א ורז"ו הלוי. ד"ה דזעירי - וניחא השתא וכו' דאיכא תרתי בנזיר דנזיר טמא מביא אשם - פי' קשה אמאי לא משני זעירי בנזיר טמא דאיכא השתא גם אשם וגם שלמים, אלא לפי דמצורע דמי טפי להנך - צ"ק.

דף קטו.

גמ'

ור"א היא דאמר מקשינן אשם לחטאת ותנא טפל וכו' - מבואר כאן דחטאת [ואשם לר"א] בזמנו ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב משום שחו"ח מריבויא דשור כשב וגו', ואילו בתוס' לעיל נט: בסוף הדיבור (המתחיל נט.) כתב 'ואפי' את"ל דפסח והחטאת ששחטן של"ש בחוץ חייב' ומשמע דמסופק בזה, והספק הוא לפי דביאור הברייתא הכי הוא אליבא דרב הונא אבל לרחב"ט הברייתא מיירי בע"א וא"כ אין מקור לשוחט חטאת בזמנו של"ש בחוץ - עי' מנח"א עמ' רלד' ועמ' קנה'. ובדעת הרמב"ם האם פסח וחטאת ששחטן של"ש בחוץ חייב תליא בפלוגתת אחרונים - עי' מנח"א הנ"ל. וראה עוד בתורת הקודש ח"א סי' טו' דאף שיטת הר"ח דפסח וחטאת שלא לשמן בחוץ פטור, וגירסת הר"ח היא הגירסא שמחק הרש"י ד"ה לעולם בזמנו. רב אשי רמי וכו' ומשני כאן לשמו וכאן של"ש - פירש"י דס"ל כרב חלקיה, וכן בליקוטי הלכות פסק כרחב"ט דקאי רב אשי כוותיה, אמנם החזו"א מפרש דברי רב אשי בע"א. הב"ע כגון שהפריש שתי אשמות לאחריות דחד מינייהו עולה היא - א) אע"ג דבעי עקירה וניתוק לרעיה מ"מ חשיב שפיר עומד להיעקר - עי' לעיל קיב. סוף תוד"ה וה"ק. ב) צ"ב דלכאורה כל כמה דלא הקריב חד לאשם אינו מבורר אכתי אי לאשם או לעולה - עי' עול"ש.

רש"י

ד"ה אי נימא בזמנו - ולשמו - עי' פני"מ וצ"ק. ד"ה ה"ג לעולם בזמנו - ושכתבו בספרים ולשמו מפרש טועה כתבו - גירסא זו היא גירסת החי' המיוחסים להר"ח, ועי' בכנסת ראשונים ובהערה שם נח', וראה עוד בספרו תורת הקודש ח"א סי' טו'. ד"ה ור"א - בש"נ אות יט' נוסף: וקשיא לי וכו' הא רבינן וכו' פסח וחטאת של"ש עכ"ל, ועי' תוס' לעיל נט: בסוף הדיבור (המתחיל נט.) ולדבריו מתורץ דהתם מרבי בהעלאה והכא מיירי בשחיטה. ד"ה הא מני - ביאור דבריו: @18והאי כ"ש גמגום - @19דאינו כ"ש אלא אדרבה חידוש הוא לר"א דאשם כחטאת, @18ודוחקיה דר"ה לאוקמיה כר"א - @19פי' כיון שאינו כ"ש אלא חדא מתרתי נקט הומ"ל כרבנן ובחטאת פטור משום דלא חזי לפנים בין לשמו ובין של"ש ואשם נמי כר"ה דאין לך דבר וכו' ונקט חטאת משום חדא מתרתי, @18משום סיפא - @19כלומר ת"ש דלעיל דהיינו סיפא דהא, @18לא מצי לאוקומא כרבנן דא"כ נשמעינן אשם וכו' וכ"ש חטאת - @19פי' אשם דאפי' מחמת סברת אין לך דבר וכו' גרידא חשיב לא ראוי לפנים וכ"ש חטאת דפסול של"ש ולא חזי לפנים לא לשמו ולא שלא לשמו. ד"ה ת"ש דכי אתא - כדאותיבנא בקיימתא - עי' ש"נ סוף אות ח'. ד"ה ומשני ליה - ומדקשיא ליה דתני לוי אבר ליואי וכו' - עי' דבנ"ח דצ"ע מאי מקשה מדרב דימי לרב הונא, ועוד מאי אפסקיה בדברי רב אשי, ועי"ש שפי' בע"א מפירש"י, והשפ"א פי' דלוי וליואי חד הוא והיינו דמקשה מזה על זה עי"ש, וע"ע מש"כ רעק"א.

תוס'

ד"ה פסח - וא"ת הלא כששחטו וכו' הוי נמי שלמים - פי' ונמצא דהוי של"ש וכשר [שלמים לשם עולה] והדרא קושיא. וי"ל דמ"מ כיון דשלמים הוא ה"ה כשר לשמו ושל"ש וכו' - פי' הואיל ושם שלמים עליו נמצא כשר גם לשמו כששחט לשם שלמים וגם של"ש כששחט לשם זבח אחר כדמפרש, וכיון דמצינו עכ"פ ציור דלשמו כשר תו לק"מ - עי' עול"ש. ד"ה מחוסר זמן - אעולה דוקא קאי ולא אאינך - לכאורה דבר זה תליא במקשן ותרצן, אלא ר"ל דבאינך שקיל וטרי הגמ' בהא - צ"ק. ד"ה או שהיו - ותימה וכו' כשרים ולא עלו וכו' ר"ש אומר וכו' - פי' וא"כ תנא דהכא דס"ל דפסולין ומיהו בעו עיבור צורה דלא כת"ק ודלא כר"ש. וי"ל דכאן לשמו כאן של"ש - פי' בסוגיין לשמו ובתמורה של"ש וכת"ק, ועי' מה שחקר המקד"ד סי' יב. ז. ועוד דאי בשל"ש וכו' למ"ל למיתני ולא עלו לשם חובה וכו' - פי' למה אצטריך לפסול דבן שנה והביאו בן שתים הא אפי' מחמת פסול של"ש גרידא אין עולה לשם חובה.

דף קטו:

גמ'

מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה - בתוס' בסנהדרין דף פב: דן אמאי לא ממעט נמי מליקה והולכה ונותן שמן ופתילה במנורה שבמקדש דכולהו אינן גמר עבודה עי"ש. והנה על תירוצו דלא חשיב מליקה לפי דאימעטא מדרשא אחרינא לעיל קז. הקשה בחי' הגרי"ז [לעיל יג. ד"ה קבלו בחוץ] דלכאורה מה שנתמעט הוא דלא יתחייב בתורת שחיטה אבל אכתי בעינן למעט דלא יתחייב מתורת עבודה בעלמא, ועי' מנח"א עמ' קכט', ועע"ש שדן בעיקר הדבר אמאי חשיב מליקה דבר שאינו גמר עבודה. עולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח - הקשה הקר"א דלכאורה מ"ד זה דסבר דממתן תורה עבודה בכהנים טעמו בפשטות דכללות ופרטות נאמרו כבר בסיני וא"כ צריך שיסבור דטעונה הפשט וניתוח כדלקמן בגמ'. עד שלא הוקם המשכן וכו' ועבודה בבכורות - בענין עבודה בבכורות ראה מש"כ לעיל במתני' קיב: ד"ה עד. והכל כשירין ליקרב בהמה חיה ועוף - מה שהותר עופות הוא דוקא בבמה שקודם מתן תורה וכדיליף לקמן מנח ולא בבמה בעלמא - תוס' חולין כב: ד"ה והביא, ודלא כי"מ שם. וכתב החזו"א - ונראה דגם מחשבת זמן לא היתה בבמה שקודם מ"ת ולא דין פיגול וטמא ואולי אף לינה לא פסל בהו עי"ש. ונכרים בזה"ז רשאין לעשות כן - דוקא בבמה רשאין אבל לא להביא להקריב במקדש - עול"ש. ר"ע אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני וכו' - כלומר ברייתא דקתני דטעונה הפשט וניתוח סברה כר"ע, וצ"ע דמ"מ רק מסיני נצטוו על הפשט וניתוח והיכי קתני בברייתא דעולה שהקריבו כבר קודם מתן תורה היתה טעונה הפשט וניתוח - עול"ש, ועי' תירוץ טה"ק, [ולדעת הרמב"ן עה"ת דעולה שהקריבו במדבר למחרת מתן תורה היה א"ש].

רש"י

ד"ה עולה שהקריבו ישראל במדבר - קודם מתן תורה - כן כתב רש"י גם בגיטין פח: ד"ה לפניהם, וכ"כ גם רש"י עה"ת (שמות כד. ד.) דקרבן זה היה בה' סיון, והרמב"ן שם (פסוק א') פליג דלמחרת מתן תורה היה, ועי' חזו"א ד"ה תנאי היא. ד"ה היינו דכתיב - וכיון שלא נזהרו לפרוש מן ההיכל וכו' פרץ בהם - כן גרס מהרש"א, והביאור בזה שהיה להם למילף מאזהרת ריחוק דהר סיני לפרוש מן ההיכל, ועי' ש"נ אות כח'. ד"ה אלא כדי - להודיע שהוא נורא על יראיו - לכאורה לפי"ז לא מתו מפני החטא אלא כדי להתקדש שמו של מקום על ידם - עי' מהרש"א.

תוס'

ד"ה מה העלאה - סוגיא זו קשה אההיא דלעיל וכו' - עי' תירוץ הצ"ק (על תוס' ריש קז:), וע"ע פני"מ וטה"ק לעיל קז:, ועי' מה שתירץ בחי' הגרי"ז לעיל יג. ד"ה קבלו בחוץ. ד"ה כללות - הו"מ לאתויי מדריה"ג דאמר בפ"ק דחגיגה - וכן בברייתא לקמן קכ., ועי' ח"נ.

דף קטז.

גמ'

ומי הוו טמאין וכו' מאותן שלא נעבדה בהן עבירה - עי' בש"נ אות ו' גירסא אחרת 'מאותן שעתידין ליטהר', והקשה בשם גליון קה"י לגירסא שלפנינו דלמה יקח מטמאים רק ב' שיקח ז' ומאותן שלא נעבדה בהן עבירה, ולכאורה יש לתרץ עפ"י מה שכתב רש"י בסנהדרין קח: דנעבדה בהן עבירה היינו שנזקקו לשאינן בני זוגן וא"כ י"ל דהיו מינים שעשו כן ומאותם יקח ב' והיו מינים שלא נזקקו אלא לבן זוגם ומהם יקח ז'. כל שהתיבה קולטתן וכו' אין התיבה קולטתן וכו' - לגירסא האחרת בש"נ אות ו' [וכ"ה גירסת מהרש"א] הביאור הוא - כל שהתיבה קולטתן ז' בידוע שטהורין וכל שאין קולטתן אלא ב' בידוע שטמאין - ח"נ. והתניא אבל שלמים לא וכו' כמ"ד לא קרבו שלמים לבני נח - לגירסא שלפנינו חוזר השתא מתירוץ דהכל קרבו עולות ושלמים ומתרץ כמ"ד דלבני נח לא קרבו שלמים אבל לבני ישראל קרבו שלמים כדכתיב קרא, ולגירסת רש"י [עי' ש"נ אות ז'] מבואר יותר בפשיטות, ועכ"פ אין בין הגירסאות אלא שינוי לשון בלבד, והרש"ש תמה על מהלך זה ומפרש הגמ' בע"א ועל דרך זה ביפ"ע (ד"ה ור"א). לא קרבו שלמים לבני נח - א) המקור ברוך (ח"א סי' יא') חקר בהא דאמר ר"ה במנחות עג' דשלמי עכו"ם עולות הן אם הכונה דמיד שמקדיש שלמים נעשין הן עולות, או שדין שלמים חל עליהם עד שעת הקרבה ורק בזמן הקרבה הדין עלינו שאנו חייבין להקריב השלמים בתורת עולות, ונפק"מ כגון למ"ד מועלין בקדשי עכו"ם האם מועלין בהם עד שעת הקרבה, עי"ש שתלה זאת בטעמי הגמ' במנחות בהא דשלמי עכו"ם עולות הן. ב) 210ע"ע שם בסוף סי' יא' שתמה למ"ד דעכו"ם מקריבין רק עולות, והא כתיב במלכים ב' (ה. יז.) "כי לוא יעשה עוד עבדך עולה וזבח וגו' כי אם לה'", ואלישע שתיק ליה, הרי שעכו"ם יכול להקריב שלמים, עי"ש דמישב לפי דבריו דלעיל דדוקא כשמביאו למקדש החיוב עלינו לעשות מהשלמים עולות אבל בבמה שלהם י"ל דמותר להקריבן שלמים כפי שהקדישן. חד אמר קרבו שלמים לבני נח וחד אמר לא קרבו - הרש"ש והשפ"א תלו פלוגתא זו במחלוקת ריה"ג ור"ע במנחות דף עג:, אבל הקר"א ועול"ש (קטו: ד"ה ועכו"ם) פליגי דהתם הוא פלוגתא לענין הקרבה במקדש והכא לענין במה עי"ש, וכן המקור ברוך ח"א סי' יא' (ד"ה ועוד נראה) כתב שאין ענין המחלוקות שוה, וע"ע נתיבות הקודש בשם הגרי"ז. והא כתיב ויאמר וכו' זבחים לאכילה ועולות להקרבה - כעי"ז איתא בחגיגה דף ו: וברש"י שם ד"ה דילמא - עי' עול"ש. ובעיקר קושיא זו דהגמ' ראה מש"כ הבנין שלמה (ח"ב קדשים סי' ח'). והא כתיב ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים - כאן אין לתרץ זבחים לאכילה וכו' - עי' מהרש"א, וכעי"ז תירץ העול"ש. ההוא לאחר מתן תורה הוא דכתיב - בחי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פר' יתרו הוכיח מכאן דאחר מתן תורה אף קודם הקמת המשכן היה להם כבר תורת הקרבה דישראל ולא דבני נח, וע"ע בזה מנח"א עמ' קכח', אבל אין משמע כן דעת המצפ"א לעיל דף סט. והמקד"ד סי' כ. ד. שהם נקטו דבמת סיני זו היתה במת בני נח ועי"ש הערה יט' במנחת מרדכי. וראה עוד בהגרי"ז הנ"ל שהוכיח מהא דלעיל קטו: דאיתא דעד שלא הוקם המשכן הכל כשרין להקריב וכו' ומשמע שדין בני נח להם ואילו הכא משמע דלאחר מ"ת כבר תורת הקרבת ישראל להם, ומחדש דהיה להם באותה שעה גם דין ב"נ וגם דין ישראל ו-ב' מיני ההקרבות היה להם, וראה במשמר הלוי תמורה סי' לה' שהאריך בזה ודן שם האם יש להוכיח שהחזו"א חולק בזה, וע"ע מש"כ על רש"י לעיל קו. ד"ה מדבר בקדשים. ר"א אומר קריעת ים סוף שמע ובא שנא' ויהי כשמוע כל מלכי האמורי - בהאי קרא לא הוזכר קריעת ים סוף רק קריעת הירדן אלא מק"ו מייתי - עי' מהרש"א (נדפס קיז.).

רש"י

ד"ה ה"ג זכרים - ולא גרסי' תמות וזכרות בבהמות וכו' - לא היה לפני רש"י הגירסא שלפנינו 'ואיתקש בהמה לעוף', ולגירסא שלפנינו הוא מבואר שפיר - עי' פני"מ ח"נ וטה"ק. ד"ה לכל - ומשעת מ"ת שנבחרו ישראל קרבו להם שלמים - אבל קודם מתן תורה אף לישראל לא קרב שלמים, וצ"ל דקרא הגם דמיירי קודם מ"ת מ"מ חשיב כבר כשעת מתן תורה לפי שנבחרו כבר להיות ישראל, וכעי"ז כתבו בח"נ טה"ק ועול"ש, אבל לרש"ש ויפ"ע שציינתי בגמ' מהלך אחר בזה עי"ש, [ולרמב"ן עה"ת דקרא דנערי בני ישראל למחרת מתן תורה היה א"ש טפי]. ד"ה עוז - התורה שהיא מעוזן של ישראל - עי' מהרש"א.

תוס'

ד"ה אבל - וא"ת כיון דטריפה חיה ויולדת - פי' דלמ"ד טריפה יולדת כ"ש דסבר טריפה חיה - עי' צ"ק. ד"ה אתך - וי"ל דמוקמא קרא וכו' דלענין קיום העולם לא חיישינן - פי' ס"ד דלענין קיום העולם קאמר קרא ולא לענין קרבן ולקיום העולם קפדינן אטריפה ולא אמחוסרת אבר, ואף דגם טריפה מיירי למ"ד דיולדת מיהו לא חזיא כ"כ לקיום העולם כמש"כ תוס' לעיל, ועי' צ"ק.

דף קטז:

גמ'

אמר מר ועכו"ם בזמן הזה וכו' מנא ה"מ וכו' - פי' מנה"מ דאף בזה"ז דאיסור במות שרי לעכו"ם בבמה אבל דהכל כשירין ליקרב להם כבר ילפינן מנח (לעיל קטו:), ועי' עול"ש שתמה הא פשיטא דלעכו"ם שרי בזמן הזה ככל התורה שנאמרה לישראל ולא לעכו"ם. אסור לסייען ולעשות שליחותן - א) בגדר האיסור לסייען אף דלית להו איסור שחוטי חוץ - עי' חזו"א קמא מא. יד., ובאבן האזל מעשה"ק יט. יז., וע"ע במנח"א ח"ב עמ' רסא'. ב) איתא במנחות דף קט: דחוניו בנה מזבח בחו"ל והקריב עליו, וכתב שם תוס' דהעלה עליו לצורך עכו"ם, ותמה שם הגלהש"ס מסוגיין דאסור לסייען, ועי"ש צ"ק, ורש"ש ומהרש"ם כאן. ג) יש לעיין כיון דאסור לסייען נמצא שהעכו"ם עצמו שוחט הקרבן, והיכי חשיב קרבן והלא שחיטה פסולה בעכו"ם וליכא עבודת שחיטה, ועוד דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל - עי' מקור ברוך ח"ב סי' יב' (ד"ה הנה איתא בזבחים) שתירץ בשם הבאר משה דכשנוכרים מקריבין לא נאמר עליהם דין זה דמשקה ישראל. ולגבי הקושיא דהלא שחיטה פסולה בעכו"ם, תירץ המקור ברוך עפ"י שיטת הרמב"ם (אה"ט ב. י.) דמהני שחיטת עכו"ם מן התורה לטהרה מידי נבילה אף דאכתי קאי באיסור נבילה, הלכך שם שחיטה כל דהו איכא לשחיטת עכו"ם, עי"ש שהאריך ביסוד הזה. ושקלו ציבי חדתי - כתב המקד"ד סי' כ. ג. דאף דבעינן בבמת יחיד עצים שלא נשתמש בהן להדיוט וכן עשיית מערכה, מיהא א"צ ב' גזרי עצים ותרומת הדשן שהן עבודות דשייכי רק במקדש ולא לעבודת קרבן בעלמא בחוץ. ואפיקו נורא ממרא חדתא - בחי' הגרי"ז מנחות כב. תמה הרי האש הוא תמיד מתחדש ומה אכפת לן שהכלי דהאש יהא חדש. שקלו ציבי חדתי ואפיקו נורא ממרא חדתא - המקור ברוך ח"ב סי' כד' תמה אמאי לא הצריך נמי סכין שחיטה חדש וכלי חדש לקבלת הדם, עי"ש שדן דיתכן דקרבנות עכו"ם בבמות שלהם א"צ כלי לשחיטה וסגי בקרומית של קנה, וכן א"צ כלי לקבלה וסגי בקבלת הדם ביד. מה מזבח שלא ישתמש בו הדיוט אף עצים - א) המג"א (או"ח סי' קמז. ה.) כתב דאף כלי שרת בעינן שלא נשתמש בו הדיוט וכדאיתא בתוספתא פ"ב דמגילה דאפילו נעשו לצורך הדיוט והן חדשים ולא נשתמש בהן הדיוט אסורין לגבוה, ותמה מהא דכתיב בשמות לח. ח. דהכיור וכנו נעשו ממראות הצובאות, ותירץ דדוקא כמות שהן אסורין לגבוה אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר מותר עי"ש, וראה שם בהגהות החת"ס וכן בסי' מב' שדייק מהרמב"ן עה"ת דלא כמג"א. ב) הטור בפי' עה"ת (פר' ויצא) הקשה איך לקח יעקב אבינו את האבן ששם מראשותיו ועשאו מזבח להקריב עליו, ותירץ דבבמה שרי, והמנ"ח מצוה מ' (בקומץ המנחה) תמה דבסוגיין מבואר דאף בבמה אסור, ועי' מש"כ בישוב הטור במקור ברוך ח"א סי' ב' (ד"ה והנה בריש חולין). וראה עוד בישוב קושיית הטור בשו"ת חתם סופר או"ח סי' מ'. גובה מכל שבט חמישים שהן שש מאות, רבי אומר וכו' מקום המזבח ב-נ' וכל הבית בשש מאות - הנה לכאורה מבואר כאן מחלוקת תנאים אם היה קנין מיוחד על מקום המזבח כדי שיחול עליו חלות דין ציבור ויתקיים בו דין "מכל שבטיכם", או דנכלל מקום המזבח בחלות הכללי של דין ציבור במקדש - עי' תורת הקודש (ח"ב סי' י') שהאריך בענין זה ותלה פלוגתא זו בדברי הגרי"ז דיש דין 'בחירה' מיוחד על מקום המזבח כמו על מקום המקדש. דכתיב ויאמר ארונה וגו' והמוריגים וכלי הבקר לעצים - עי' מהרש"א אמאי נצרך לאקשויי מדר"א בן שמוע הא קרא מפורש הוא.

רש"י

ד"ה אסור לסייען - דקדושת ירושלים אין אחריה היתר - לשיטת רש"י (סוף קיט.) הוא דוקא למ"ד קידשה לעתיד לבוא, ולשיטת תוס' (סא. המתחיל ס:) הוא לכו"ע. ד"ה זילו דברו - שני עכו"ם בחורים - עי' הטעם במהרש"א. ד"ה דמסקא ימא - דבעינן שלא נשתמש הדיוט במזבח - חידוש הוא שגם הקרקע שבונים שם המזבח של הבמה צריכה להיות שלא נשתמש בזה הדיוט, ועי' יד בנימין, ובחי' הגרי"ז מנחות כב. ציין מקור לזה ממתני' מדות פ"ג דאיתא שהיו מביאין אבנים מקרקע בתולה, וע"ע אבן האזל ביה"ב א. יד. ד"ה עיזא דקורקסא - ומוליכו ומביאו וכו' לאחר שנידושה - ברש"י מנחות כב. פי' שהיה עשוי לצורך הדישה. ד"ה מאי קרא - דהוא עשוי חריצים - רש"י במנחות שם מפרש לשיטתו מאי קרא דמוריגים לצורך הדישה עי"ש.

תוס'

ד"ה אסור לסייען - תימה לר"י דאמר לעיל וכו' לא הו"ל למתני הכא לשון אסור - א) הקר"א ומקד"ד סי' כז. ט. וחזו"א (קמא מא. יד.) תירצו דר"י דקאמר דקדשי עכו"ם השוחטן בחוץ חייב ה"מ בקדשי עכו"ם שהקדישום להקריב במקדש אבל הכא דהקדישום בתורת קדשי בני נח ליכא כלל חיוב שחוטי חוץ, ותוס' דלא תירץ כן ש"מ דסבר דאף קדשי בני נח חשיבי ראויין ליקרב במקדש, ועי' בזה אבן האזל מעשה"ק יט. טז. והאריך בנידון זה במנח"א עמ' קכח' ובח"ב עמ' רנט'. ב) על עצם קושית תוס' ע"ע מה שתירץ המצפ"א, ועי' טה"ק, וע"ע תירוץ במקד"ד הנ"ל סי' כז. ט. וי"ל וכו' דאסור לסייען דגזרינן אטו עבודה דבת חיובא - כתב המנ"ח מצוה תמ. יא. דלפי"ז גם בישראל היוצק והבולל וכו' דקי"ל דפטור בחוץ (מתני' קיב:) אפ"ה איסורא איכא גזירה משום עבודות המחייבות בחוץ, וא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן האי דינא בישראל ולא בעכו"ם עי"ש, וע"ע אבן האזל מעשה"ק יט. טז. ד"ה גבה חמשים - ואומר ר"ת דדינר של זהב עב כפלים - עי' מליו"ט.

דף קיז.

גמ'

אלא לעולם כולהו תלתא הוו - משמע מהכרח הפסוקים דבעינן שיהיו ג' מחנות, וצ"ע דבנוב וגבעון שלא היה שם מחנה ישראל נמצא דזבין ומצורעין משתלחין למקום אחד - עי' קר"א, אבל מגלגל אין להקשות דלא היה עדיין כלל כיבוש א"י ואין עוד שם מחנה ישראל - עי' עול"ש. ת"ר כל נידר ונידב היה קרב בבמה וכו' - שיטת רוב התנאים דקרבן חובה דיחיד לא קרב בבמה, וא"כ כל ימות נוב וגבעון לא נטהרו זבות ויולדות וא"כ נשים לא אכלו קרבן פסח, וכן זבין ומצורעין לא נטהרו - עי' משך חכמה פר' ויקרא (עה"פ פני פרוכת הקודש) דמפרש לפי"ז קראי במלכים ודברי הימים, וע"ע בענין זה במקד"ד ריש סי' כ'. ר"ש אומר אף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן - בזרע אברהם סי' ו' יצא לחדש דבגלגל גם קרבן פסח לא היו מקריבין יחידים אלא כל הציבור הקריבו קרבן פסח אחד בלבד עי"ש.

רש"י

ד"ה מכאן אמרו - דדריש ביה נמי הכי ושמתי לך מקום אף הלוים גולים - העול"ש ביאר לפירש"י דזה כונת הברייתא מכאן אמרו וכו' כלומר עוד דרשו מהאי קרא דאף בן לוי שהרג גולה, וכ"ה פי' קמא דהריטב"א במכות יב: (ליקוטים), אמנם בפירש"י מבאר הריטב"א דמכאן אמרו קאי אסיפא דפלכו קולטו כלומר דאף אם גלה לפלכו קולטו והוא כפירש"י לקמן בד"ה פלכו קולטו - דומיא דמדבר וכו', וקרא דכי בעיר מקלטו ישב וגו' דקאמר רב אחא קאי אישראל עי"ש. ד"ה מנחות ונזירות - לכאורה צ"ל אחר ד"ה כל שאין, ויותר נכון שהד"א עם דלעיל כמש"כ בש"נ אות יח', וכונת רש"י לפי"ז הוא דמאי דפשיטא לן דלר"מ מנחות ונזירות נידר ונידב הוא משום דבתו"כ תני כן בהדיא, והוא על דרך שכתב בתוס' ע"ב ד"ה ור"ש בתירוצו ועוד י"ל וכו'. ד"ה כל שאין - פסח ק"צ קרי ליה דאתי בכנופיא - היכן אכלו את הפסח בגלגל ובנוב וגבעון - עי' מש"כ בגמ' לקמן קיט. ד"ה כל שהציבור - וחובות שקבוע להם זמן - עי' רעק"א ועול"ש שתמהו על פירש"י, ובש"ס דילן הוקף זה בסוגריים. ד"ה אלא עולה - ולא מנחות ונזירות - התוס' ריש ע"ב מסתפק אי פליג ר"י על נזירות.

תוס'

ד"ה אימא (המתחיל קטז:) - ונראה דאף בשעת הליכתם שרי - פליג על פירש"י, וצ"ע הרי אסור לאכול קדשים בשעת פגימת המזבח וכדלעיל ס. ומסקינן שם דאפי' קק"ל נמי אסור ובשעת הליכתן הוי כנפגם המזבח - עי' פני"מ ועול"ש. כיון דאמרי' לעיל דף סא. - צ"ל סא: אבל ק"ק דבעי מחיצה כיון דנסתלקו מסעות אין מחנה שכינה קיים - תוס' לשיטתו לעיל סא. ד"ה קדשים נפסלין, וכן בתוס' שם ריש סא: ודלא כרש"י שם בסוגיא. ד"ה והתורה - אע"ג דהך סוגיא לר"ש והך דרשא לר"י - עי' תירוצי מצפ"א וראמ"ה. ד"ה עיר - ואם גולה לתוך פלכו כגון משכונה לשכונה וכן משמע פי' הקונטרס - אמנם מהרמב"ם הל' רוצח ז. ה. משמע דמפרש דגלה לפלכו היינו דאם הרג חוץ לעירו וברח לעירו קלטתו, וכ"כ שם המשל"מ - עי' שפ"א. א"נ וכו' דאי בעירו וכו' אם חזר לשכונתו כיצא חוץ לתחום - בזה הוי נפק"מ בין הפירושים, דלפי' קמא משמע דשכונתו לכה"פ חשיבא כתוך התחום אלא דעכ"פ חייב לכתחילה לגלות לעיר אחרת, ולפי' בתרא גולה לעיר אחרת כדי להלך כולה וכו'. ד"ה כל הנידר - דר"מ ורבנן דרשי לא תעשו וגו' - לקמן ע"ב, @18ר"י סבר דכי כתיב הישר אבעיניו קאי - @19לקמן ריש קיח.

דף קיז:

גמ'

ורבנן אין מנחה בבמה - כתב תוס' כאן קיז: ד"ה ורבנן וכן לקמן קיט: ד"ה אין דבין בבמת יחיד ובין בבמת ציבור סברי דאין מנחה, והקר"א (קיח.) תמה איך נתחנכו הכהנים בשעת היתר במות דאין קרבן מנחה באותה שעה, וכעי"ז הקשה הרד"ל (קיח.) היאך הקריבו עומר בגלגל [כדאיתא בר"ה יג.] עי"ש בדבריהם, אכן המשל"מ קרבן פסח א. ג. נסתפק דאפשר דמנחת חובה קריבה בבמה ולפי"ז מיושב כל קושיות הנ"ל - עי' הערת מנחת מרדכי אות ב' על על המקד"ד סי' כ'. אולם ראה בפי' הר"ש דמבאר דדרשת התו"כ (ויקרא כד. ט.) אתי למעט לחם הפנים שלא ינהג בבמה משום דאין מנחה בבמה, ומבואר מדבריו דאף מנחת חובה לא קריבה בבמה, ועי' חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת סוף פרשת אמור, וראה עוד בענין לחם הפנים בבמה בספר רנת יצחק (ויקרא כד. ט.). חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמ"ג ואין נוהגין בבמה קטנה - המקור ברוך ח"א סוף סי' טו' חוקר האם הכונה דא"צ כלל להפריש והרי הם נאכלין בלא הפרשה, או דבעי הרמה אף בבמה קטנה אלא דלאחר הרמה נאכלין לבעלים עצמן, וכתב דמשמעות הרש"י לעיל קא: ד"ה לא בבמה-דא"צ הרמה כלל, אולם בירושלמי מגילה משמע כצד השני, עי"ש. אלא אי איתמר הכי איתמר וכו' אבל בחטאת ואשם ד"ה חובות נינהו - צ"ב פשר החילוק דלכאורה למ"ד דאזיל בתר תחילת הנדר דנזיר ה"ה לחטאת ואשם - עי' פני"מ.

תוס'

ד"ה רבי שמעון (המתחיל קיז.) - הג"ה וא"כ ביוה"כ לא קרבו וכו' לא פרים ולא שעירים - יש לעיין דאף דהוו חטאות מ"מ כיון דנשרפין ייחשבו כעולות. והשתא לר"י אי נזירות נידר ונידב - משמע דמסתפק תוס' בלשון ר"י לעיל 'אלא עולה ושלמים' אי ר"ל לאפוקי נזירות, ורש"י פי' שם לאפוקי מנחות ונזירות. בסוף הדיבור - א"כ אבשלום לא נזיר היה וכו' מיירי בנדרים ונדבות - התוס' בסוף העמוד נשארו בזה בתמיה וע"ע תוס' ריש קיט: וכאן הוא הג"ה תוס'. ד"ה רבי שמעון - ועוי"ל דהא דפשיטא ליה לר"מ וכו' - כמו כן ברש"י לעיל קיז. ד"ה כל הנידר מייתי דדברי ר"מ יסודן מתו"כ, ועי' מש"כ שם. ועוד לר"ש דמגילה מי נפקא מנחה מכלל נידר ונידב - פי' דאכתי לא תרצת מנחה, דמדנקט התם ר"ש אין בין וכו' אלא פסחים משמע דמנחה קרבה בבמה דהא גם לא מתמעטת מלשון 'זה הכלל כל הנידב ונידב' וכו' דהא קריבה נדבה, וקשה מסוגיין דמשמע דלר"ש מנחה לא קריבה בבמה. ונראה לישב מתני' דהכי קאמר וכו' - תוכן דבריו לישב כל הקושיות: דבאמת ר"מ דקאמר רק כל הנידב ונידב וכו' דייקינן שפיר דמרבה מנחות ונזירות, ועוד דקתני כן בהדיא בתו"כ, אבל מדר"ש דמגילה הגם שנקט האי לישנא אין למידק הכי לפי שכל כוונתו לצמצם ההפרש שבין במה גדולה לקטנה דאין ביניהם אלא פסחים וכדו' אבל כל הנידר ונידב שקרב בזה קרב בזה ושאין נידב ונידב [חוץ מפסחים וכדו'] לא קרב בתרוייהו, ונזירות-הגם דדומה לנידב מיהו לר"ש חשיב לא נידר ונידב והוי בכלל כל שאין נידר ונידב דאין קרב בתרוייהו, ומנחות-הגם שנידר ונידב מיהו לא קרב בתרוייהו. ד"ה ורבנן מנחות אין מנחה בבמה - ליחיד - מפי' הר"ש בתו"כ משמע דאף לציבור, ותמוה מסוגיא דר"ה ומקרא מפורש בשמואל - עי' חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת סוף פרשת אמור. בין בבמה גדולה בין בבמה קטנה - ע"ע לקמן קיט: תוד"ה אין. ולא מסתבר למימר וכו' לר"י קרבו בבמת ציבור - עי' קר"א שתמה על דברי תוס', וע"ע טה"ק שתירץ דשפיר יש לחלק לר"י בין במת יחיד וציבור, וכ"כ החזו"א עי"ש. ד"ה ואין נוהגין - וא"ת וכו' דאיתא בבמה קטנה ואין תנופה והגשה בה - עי' עול"ש, וע"ע טה"ק על רש"י ריש קיג. וי"ל וכו' עיקר מצותן בתנופה וכו' - כעי"ז לקמן בתוס' קיט. סוף ד"ה באו.

דף קיח.

גמ'

ורבי יהודה וכו' כי כתיב הישר אבעיניו הוא דכתיב - עי' טה"ק מה דרשי רבנן מ'בעיניו'. מיבעי ליה לכדר"י וכו' ערל מקבל הזאה - תוס' ביבמות דף עא: הקשה מה צריך ראיה לזה ופשיטא דערל מקבל הזאה עי"ש, ועי' נתיבות הקודש בתירוץ הקושיא. לא היתה שם תקרה אלא אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן - עי' נתיבות הקודש למאי נפק"מ אם היתה שם תקרה או לא. וראה עוד בגדר משכן שילה שהרחיב בזה בתורת הקודש ח"א סי' יח. ז., ועוד שם בסי' לה'. אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה - הנתיבות הקודש נסתפק אם משערין בראיה דכאו"א או בראיה כללית דסתם בני אדם, והוכיח מספק דר"פ לקמן 'עומד ורואה יושב ואינו רואה' ש"מ דאף דכו"ע העומדים רואין משערינן בראיה דכאו"א. [ויש לדחות דמספקא לר"פ במקום שאין בו ראיה מושלמת לכו"ע דהא כולם רואים שם רק בעמידה ולא בישיבה אי חשיב כל הרואה, ולעולם הוא דין על ראיה כללית]. אימא וכו' אבל אתה זובח בכל מקום שתראה - צ"ע דהרי דין שחיטה הוא בדוקא "לפני ה'" בעזרה ומאי ס"ד להכשיר שחיטה בכל הרואה - ראה בתורת הקודש (ח"א סי' לו. ב.) שפירש דודאי השחיטה תהא פסולה אלא דמקשה רק דלא ליחייב עלה כרת משום שחוטי חוץ. בסוף העמוד - אמר קרא שם תעלה ושם תעשה - איתקש עשיה להעלאה - עי' ברש"י ותוס' ריש דף קז.

רש"י

ד"ה זר - אלא אפי' זר ואפי' עבד - הוא תוספתא בסוף זבחים ושם איתא 'עושה אדם במה וכו' מקריב עליה הוא ובנו בתו ועבדו ושפחתו', והנה מוכח דאף אשה מקריבה בבמה, ובמשל"מ הל' קרבן פסח לו. ג. נסתפק בזה, ובירושלמי מגילה הוא פלוגתא, ועי' הגהות מהרש"ם. ובמקד"ד סי' כ. ג. חקר לפי"ז אם איש יכול להקריב קרבן אשה בבמה עי"ש. וראה עוד במקור ברוך סי' א' שנסתפק אם קטן כשר להקריב בבמה. ד"ה קרבו נסכים - ורבנן בתראי לטפויי אתו - פי' לטפויי גם שקרבו נסכים במדבר וממילא גם בבמת יחיד כדמפרש. בסוף העמוד ד"ה השמר לך - משתבאו אל המנוחה קאי קרא - עי' פסקי הרי"ד (בליקוטים).

תוס'

ד"ה ותתרגם - אבל בקונטרס לא פירש כן - עי' ח"נ. לכן נל"פ וכו' צבור בפסח ראשון ויחיד בפסח שני - אף דיחיד אין מקריב חובות אף בבמה גדולה לר"מ וחכמים מ"מ פסח שני דקבוע לו זמן חשיב כקרבן ציבור דקרב בבמה גדולה - עי' עול"ש.

דף קיח:

גמ'

ולו תאנת שילה מקום שכל הרואה מתאנה על אכילת קדשים שלו - לכאורה מה ההוכחה על אכילה בכל הרואה אימא דכל הרואה מתאנה על מעשה שחיטה שלו - עי' נתיבות הקודש. [וכן צ"ע על ילפותות דלקמן, ואולי י"ל דלא פליגי על ילפותא קמייתא אלא דמייתי ראיות נוספות]. בעי ר"פ עומד ורואה יושב ואינו רואה מאי - עי' בשפ"א ג' אופנים בביאור הבעיא. בעי ר' ירמיה עומד ע"ג הנחל ורואה יושב וכו' - תיבת יושב הוקפה בסוגרים, וכן בח"נ לא גרס לה עי"ש ביאורו, ועי' בש"נ אות ט' ביאור הפני"מ שמישב הגירסא. בשלשה מקומות שרתה שכינה וכו' בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים - עי' מהרש"א אמאי לא חשיב נמי אהל מועד שבמדבר ובגלגל, וראה עוד בספר רנת יצחק (דברים לג. יב.). בשילה וכו' ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין - בסוגיין מבואר דמשכן שילה היה בחלק בנימין, וצ"ע דבמגילה טז: איתא [וכן הביא רש"י עה"ת בראשית מה. יד.] דבנימין בכה על צוארי יוסף על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב, [ודוחק לפרש שבכה על חלק הסנהדרין שבחלק יוסף כדלקמן בסוגיין], ובפני"מ (קיח.) משמע דאיכא בזה פלוגתא אם משכן שילה בחלק יוסף או בנימין. ת"ר ימי אה"מ שבמדבר מ' שנה חסר אחת - עי' בזה ריעב"ץ. מדשבע שכבשו שבע נמי שחלקו - צ"ע מה ענין ומה הוכחה מזה לזה - עי' נתיבות הקודש. כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב - עי' תפא"י במשניות אות מז'. חרבה נוב ובאו לגבעון וכתיב ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וגו' - כל שנות המשכן בנוב וגבעון לא היה שם הארון, כ' שנה היה בקרית יערים ושאר הזמן בעיר דוד כדפירש"י, וה"ט שהותרו אז הבמות לפי שאותו הזמן לא היה הארון במקומו במשכן - יפ"ע מהירושלמי. ויש לעיין לפי"ז אמאי הותרו הבמות בגלגל שהיה הארון במקומו, וראה בתורת הקודש (ח"א סי' ו' אות ג') שכתב לישב עפי"ד המאירי במגילה ט. דאיסור במות תלוי בקביעות הארון עם המזבח, ובגלגל הארון היה הולך עמם במלחמותיהם והמזבח לא היה קבוע, וע"ע בהערת מנחת מרדכי אות ג' על המקד"ד סי' כ'. וכתב המשך חכמה לחדש (בפרשת ראה עה"פ לא תעשון) דאף בשעת איסור הבמות והארון במקומו אם יצא הארון ממקומו ונח במקום אחר לאותה שעה הותרו הבמות, עי"ש שביאר קראי לפי"ז, מיהו בירושלמי נסתפק בזה אלא דספק הירושלמי כשיצא לפי שעה כגון למלחמה אבל נח במקום אחר ודאי הותרו באותה שעה. וראה עוד בתורת הקודש (ח"א סי' ב') שביאר דדין היתר הבמות תליא בדין 'בחירה' דהיינו אם הבמה הגדולה נקראת המקום אשר יבחר ה' נאסרו הבמות הקטנות, וביאר דבהא פליגי תנאי דלקמן קיט.

רש"י

ד"ה ה"ג עשרה דשמואל - דאותה שנה וכו' היא שנה עשירית לשמואל - נזיר דף ה. בא"ד - ושנה אחת מלכו שמואל ושאול יחד וכו' - עי' פירש"י בנזיר ה. ד"ה לקץ-דאותה שנה עדיין לא יצא טבעו של שאול בעולם ואף טבעו של שמואל לא פסק.

דף קיט.

גמ'

כיון דארון לא הוה מעשר נמי לא הואי - לא דמי לבית שני שלא היה שם ארון ואפ"ה מע"ש נאכל שם לפני ה' - לפי שדינו להיות שם ארון אלא שנגנז משא"כ נוב וגבעון דאין כלל דין להיות שם ארון באותה שעה, וצ"ל לפי"ז דגם לא היה שם הזאות דיוהכ"פ וכן קטורת דלפני ולפנים דצריכים להיות במקום המקודש לארון ולקטורת - מקד"ד סי' כ. א. עי"ש. והנה בנוב וגבעון שלא היה ארון ולא אבן שתיה, דעת הפנים יפות (ויקרא טז. לו.) עפ"י דרשת התו"כ שגם לא היה קדש הקדשים ולא היו מקריבין כלל פרים ושעירים דיוהכ"פ, אולם בתוספתא דיומא פ"ב (לגירסת הגר"א) מבואר שהיה שם קדש הקדשים והבדילה הפרוכת - עי' בספר רנת יצחק פר' אחרי מות. אי הכי פסח וקדשים נמי - פי' כל קדשי קדשים וכן פסח שהוא קק"ל אמאי נאכלין שם יאכלו בכל מקום. והנה יש לעיין לפי האמת בזמן הגלגל ונוב וגבעון היכן יהיו נאכלין פסח [שהוא חשיב ק"צ וקרב רק בבמת ציבור] וכן שאר קק"ל הקריבין רק בבמת ציבור כגון מעשר בהמה לר"י לקמן, ודוחק לומר שיהיו נאכלין לפנים מן הקלעים כקדשי קדשים, ובפרט צ"ע היאך כל ישראל יאכלו הפסח לפנים מן הקלעים. והנה בחזו"א קמא מא. יז. כתב דכל העיר נוב וגבעון נחשבת במקום מחנה ישראל ולפי"ז נאכלין בכל העיר. [ואכתי צ"ע היכן ייאכלו בגלגל לפי מש"כ במתני' קיב: על רש"י ד"ה קדשים קלים בשם הרד"ל דליכא אז כלל שם מחנה ישראל, וצ"ל דיאכלו לפנים מן הקלעים]. ושוב חזר בו ופי' החזו"א ליקוטים ו. ב. דאף קק"ל הקריבין בבמה גדולה נאכלין בזמן נו"ג בכל ערי ישראל, עי"ש שביאר קושית הגמ' 'פסח וקדשים נמי' על ההקרבה שיקריבו בכל מקום, דאכילה בלא"ה נאכלין בכל ערי ישראל. והקר"א כתב דפסח וכן מע"ש ומעש"ב לר"י נאכלין בגלגל ובנוב וגבעון בכל הרואה, והנה עי' מה שציינתי במתני' קיב: דכן איתא בתוספתא בפרקין אבל משנתינו דנקטה 'כל הרואה' רק על שילה משמע דפליגא על התוספתא, ועי' בזה בקר"א. ובעול"ש נסתפק גם בכל הנ"ל ודעתו נוטה שנאכלין רק בנוב וגבעון ולא בכל ערי ישראל אבל לא פירש היכן שם. א"ל דאמר לך הא מני ר"ש היא - וה"ה רבנן ור"מ - עי' תוס'. והא בעי בירה - עי' עול"ש שמבאר על מה קאי הקושיא. בעי בירה - משמעות לשון בירה דהכא לכאורה מתפרש כר"ל דלעיל קד: ולא כר' יוחנן שם. ואומר היתה לי נחלתי כאריה ביער - לכאורה אין זה ראיה דהא הפסוק על ישראל קאמר - עי' מהרש"א. נחלה זו שילה - ששם חילקו הנחלות - מהרש"א, וכדלקמן בגמ' ע"ב. רשב"י אומר זו וזו ירושלים - פירש"י ועד שיבנה הבית לא נאסרו הבמות, וצ"ע הרי שילה ג"כ דין מקדש אית לה ומאי שנא מבית עולמים דנאסרו הבמות - עי' בתורת הקודש (ח"א סי' ב') שכתב דדין היתר במות תלוי אם נקרא הבמה גדולה המקום אשר יבחר ה', ופליגי תנאי דהכא אם שילה נקרא מקום בחירה דמקדש, יעו"ש באריכות.

רש"י

ד"ה זו וזו - ואפ"ה יש היתר וכו' דקסבר קדו"ר וכו' ולא קדשה לע"ל - עי' שפ"א אכתי מנ"ל דנוב וגבעון לא נתקדשו לגמרי לאסור במות, ועי' קר"א ד"ה ולענין קושיין קמייתא.

תוס'

ד"ה באו לנוב וגבעון - פי' בקונטרס וכו' לא הוזכר מע"ש לפי שלא נהגו מעשרות וכו' - פי' משמע דבנוב וגבעון דלא שייך האי טעמא גרסינן מע"ש בכל ערי ישראל, ועלה מקשה - צ"ק פני"מ. והיו צריכין להמתין בבכור ומעשר עד שיוממו ונאכלין במומן - בבכורות דף נג. איתא דבזה"ז אין מפרישין כלל דחיישינן לתקלה, וצ"ב אמאי לא חשו לתקלה בזמן נוב וגבעון - עי' מליו"ט. ומע"ש לא יהא לו תקנה אלא בפדיון - צ"ע מה יועיל פדיון דכיון דאין מצוה להעלותו גם הפדיון יאכל בכל ערי ישראל וא"כ מאי נפק"מ בפדיון, גם צ"ב איזה קדושה כלל יש במע"ש כיון דנאכל בכל מקום ומה ענין יש להפרישו כיון שבעה"ב אוכלו מיד - עי' קר"א. ויש ספרים דל"ג במתני' מע"ש כלל גבי נו"ג - וספרים הללו מפרשים דהוקש לגמרי לבכור, וקושית הגמ' היא כגירסא שלפנינו 'מעשר שני נמי ליתני', ומסקינן דהוקש לבכור ואינו נאכל כלל. ויש גירסות בספרים ושם פירשתי - עי' מליו"ט בכוונת תוס'. ועוד קשה וכו' הא כיון דבנו"ג נאכל בכל ערי ישראל וכו' כדאמר התם וכו' גבי חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנו"ג - עי"ש פירש"י ומשמע דמפרש דעל ההיא שעתא בלבד דנוב וגבעון מצי לצאת יד"ח במצה דחלות תודה ורקיקי נזיר, וע"ע צ"ק. וא"ת והיכי קאמר התם - [לו:] @18וכו' והלא נאכלין בנו"ג בכל ערי ישראל כמע"ש - @19לכאורה הרי דוקא מע"ש הוקש למעשר בהמה דנאכל בכל מקום ולא ביכורים - עי' עול"ש. בסוף הדיבור - כדפרישית לעיל דמנחה עיקר מצותה וכו' - הוא לעיל קיז: בתוד"ה ואין נוהגין. ד"ה ואיתקש - והכא והתם סגי בחדא - לכאורה הכא אמנם מצי לאקושי לבכור אבל התם לא מצי לאקושי למעשר בהמה דלא איתקש בשרו לדמו - עי' ראמ"ה. ד"ה זו וזו שילה - ומיהו א"א לומר לדידיה שלא יהא היתר אחר שילה - אמנם כ"ה פי' הר"ר חיים בתוס' דף סא. ושם מסכים תוס' לפירש"י דסבר ר' ישמעאל דלא קדשה לע"ל [אף דאינו אותו רי"ש דמגילה] אלא דשמא נפקא ליה מקרא אחרינא דאחר ירושלים אין היתר וקדשה לע"ל, ומסקנא דתוס' התם דאחר ירושלים לכו"ע לא הותרו הבמות ואפי' למ"ד לא קדשה לע"ל. ובביאור פלוגתת רש"י ותוס' בזה עי' מש"כ לעיל קז: על רש"י ד"ה וקידשה לע"ל. בא"ד (ע"ב) - דאין לומר דהוה מפרש דלא הלך אבשלום וכו' - עי' הג"ה תוס' לעיל קיז:

דף קיט:

גמ'

מאי מנוחה מנוחת ארון - לכאורה הא כתיב בה זאת מנוחתי עדי עד וכדלעיל - עי' פני"מ. ובעיקר דרשא זו - צ"ב מאי דנקטה הגמ' דוקא מנוחת ארון דהרי ה"ה שאר הכלים דכל הכלים הם מחלקי המקדש, ומשמע מזה דבארון יש דין מיוחד יותר משאר כלי המקדש דבית עולמים זקוק שיהא שם קדש הקדשים מקום מנוחה לארון ולכן נקרא בית עולמים 'מנוחה', משא"כ במשכן ובשילה כל דין מקום הארון שם הוא כשאר הכלים שהם מחלקי המקדש - קובץ אהלי חיים עמ' פג' מהגר"מ הלוי סאלאוויציק שליט"א (מכתבי תלמידים). היינו דכתיב ויקח מנוח וכו' ואת המנחה - צ"ע דרשב"י דהכא הוא סתם ר"ש, וכתב בתוס' לעיל קיז: ד"ה רבי שמעון דהוא סובר אין מנחה בבמה וא"כ בלאו הכי צ"ל דהוראת שעה היתה - עי' עול"ש, וע"ע בענין זה בקר"א לעיל קח: (ד"ה ואיבעית אימא). שחיטת צפון דכתיב צפונה לפני ה' - מכאן מוכיח המקד"ד סי' ז. א. (ד"ה ונראה לענ"ד) כדברי התוי"ט יומא ג. ט. שביאר בדעת הר"מ דדין שחיטת צפון הוא צפון המזבח ולא חלק הצפון דהעזרה - דאל"כ מאי ס"ד דליבעי צפון בבמה הא ליכא כלל עזרה. הגשה דכתיב והגישה אל המזבח - עי' גירסת רש"י, ולגירסא שלפנינו עי' בש"נ אות לא'. לדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה - תימה שלא יוכלו זבין ויולדות ליטהר ולהביא קינין כל ימי נוב וגבעון - עי' מקד"ד ריש סי' כ', וע"ע בענין זה במשך חכמה פרשת ויקרא עה"פ פני פרוכת הקודש. זבחים ולא עופות - עי' מש"כ בזה לעיל ח: בגמ' ד"ה כל דלה'. בגדי שרת לשרת בקדש - אין להקשות דתיפו"ל בלאו הכי דמחוסר בגדים הוי כזר [לעיל יז: ורש"י שם] וזר כשר בבמה, דהפסוק אשמעינן דאפי' מצוה לכתחילה ליכא - טה"ק. ונראה לבאר הס"ד דמצוה לכתחילה בבגדי כהונה, עפ"י שיטת מהר"ם מרוטנבורג (שערי תשובות שער שני סי' ריח', והובא בספר קרית ארבע עמ' קפח') דהגם דזר כשר בבמה אבל לוי פסול לעבודה בבמה שהרי הוזהרו הלויים לא לעשות עבודת הכהנים, וביאר שיטתו בספר כנפי יונה (ח"ב עמ' קיט') דשחיטה למשל אינה כלל עבודת כהונה ולכן שרי בין בזר ובין בלוי, אבל עבודה בבמה מהותה עבודת כהנים אלא שהכשירו גם בזר, הלכך נשתייר האיסור על הלוי, ולפי"ז א"ש דכיון דמהותה עבודת כהן ס"ד דלכתחילה יהא עכ"פ הכהן צריך ללבוש בגדי כהונה, ויסוד זה דעבודת ישראל בבמה חשיבא כעבודת כהנים כתב גם בקונטרס גבורות שמונים (להגר"י ענגיל) אות ו'). ושוב מצאתי בתורת הקודש (ח"א סי' נג ה.) שתירץ וביאר ד-ב' דינים יש בבגדי כהונה חדא מצד הכהן העובד שאין כהונתו עליו אלא בבגדי כהונה [כדלעיל יג. בכהן כשר ופירש"י דהיינו בבגדי כהונה], וחדא מצד העבודה שאין כשירה אלא בבגדי כהונה, ובבמה ס"ד דאף דליכא הצד הראשון אכתי נשתייר הדין השני, ואפילו זר יצטרך בגדי כהונה להכשר העבודה עי"ש, וראה עוד בענין זה בספר רנת יצחק (שמות כח. ב.). אמר רמב"ח לא שנו אלא בקדשי וכו' - גירסת רש"י בסוגיא זו עי' בח"נ ומבוארת בש"נ אות יז', ובהמשך הסוגיא איתא "ופליגא דר"א וכו' עולת במת יחיד וכו' קלטוה מחיצות" ולפירש"י וגירסתו ר' אלעזר פליג על ב' הלישנות וכמש"כ רש"י ריש דף קכ., ולגירסא שלפנינו שהיא גירסת התוס' [עי' ש"נ סוף אות יז'] ר' אלעזר פליג רק על הלישנא בתרא וסבר כלישנא קמא. מותיב רבה חזה ושוק - עי' חי' הגרי"ז.

רש"י

ד"ה זבחים - ויזבחו זבחים - תיבות אלו הוקפו, ועי' חש"ל, ומקד"ד סי' כ. ד. ד"ה והנה בזבחים. ד"ה וזרק הכהן - אלא אף הזרים והעבדים - וכ"כ רש"י קיח. ד"ה זר, ועי' מש"כ שם. ד"ה אבל קדשים ששחטן בבמה קטנה - לגי' רש"י 'ששחטן' בבמה קטנה עי' מה שביאר בעול"ש וטה"ק.

תוס'

ד"ה ויהי כנוח - והו"מ להביא פסוק דכתיב ביהושע - עי' תירוץ הפני"מ בגמ'. ד"ה הקדישן - הא איכא לאו הבא מכלל עשה - הצ"ק הניח בקושיא דהאיכא לאו מפורש דלא תעשון ככל אשר אנו עושים וגו' כדלעיל קיד., ועי' בזה עול"ש ח"נ וטה"ק, וע"ע מש"כ לעיל קיד: על רש"י ד"ה בשעת. אפ"ה אם חזר והוציאה ושחט והעלה בחוץ פטור מכלום - תמה העול"ש דהאיכא עשה דכאשר נדרת תשמור כדפירש"י במתני' קיב: ד"ה פטור, ועי' טה"ק. ד"ה אין מנחה - היינו דלא קרבה כלל אפי' בבמה גדולה - עי' הוכחת התוס' לעיל קיז: ד"ה ורבנן, ועי' מש"כ שם בדעת ר' יהודה, ובדעת רש"י בזה עי' מש"כ בהערת מנחת מרדכי על המקד"ד סי' כ. א. כגון מזבח הנחושת שבנוב וגבעון - לעיל דף סא: איכא פלוגתא אם היה שם מזבח הנחושת. דכו"ע מודו דבקדשי ב"ג יש חיצוי - עי' ש"נ סוף אות יז'.

דף קכ.

גמ'

דתנן ק"ק ששחטן בדרום וכו' ואם עלו לא ירדו - גירסא זו תליא בפלוגתת רש"י ותוס', ועי' עול"ש שביאר היטב מהלך כל הסוגיא לפירש"י ותוס'. מר משני כאן בחולין כאן בקדשים ומר משני כאן בקדשי ב"ג כאן בקדשי ב"ק - בשלמא למ"ד בתרא מבואר מאי דקאמר להו שאול 'לא תחטאו לאכול אל הדם' פי' בלא זריקת דם אבל למ"ד כאן בחולין צ"ע - עי' ח"נ. ואין קרן ויסוד וכבש וריבוע בבמה קטנה - עי' מש"כ בענין זה לעיל קח: בגמ' ד"ה קרן כבש. ואין חזה ושוק בבמה קטנה - עי' מש"כ בזה לעיל קיז. בגמ' ד"ה חזה ושוק. שחיטה בבמה גדולה וקטנה - צ"ע מה חידוש הוא פשיטא דבבמה קטנה צריך שחיטה דבלא זה הוי נבילה, וביאר בתורת הקודש (ח"ב סי' מב' ס"ק ד. ה.) דקמ"ל דאף בבמה קטנה אין השחיטה מתורת חולין גרידא אלא דין שחיטת קדשים עלה, ונפק"מ כגון לענין מתעסק שפסול בשחיטה זו כקדשים עי"ש.

רש"י

ד"ה שהכניסה - שהכניסה לאחר ששחטה בחוץ - וכן לקמן בד"ה שהכניסה פירש"י לאחר ששחטה, ואילו לעיל בד"ה אלא ובד"ה אבל [לגירסת שטמ"ק שם] פירש לאחר שהוקדשו וכן פירש במעילה - עי' צ"ק, ח"נ, קר"א, ועול"ש. והנה בתורת הקודש (ח"א סי' מה. ג.) דן לפירש"י דהכא שהכניסה לאחר שחיטה האם קבלת הדם טעונה צפון בכה"ג שהשחיטה לא היתה בצפון, ואי נימא שצריך צפון בקבלה, יש לישב קושית תוס' במעילה ג. (ד"ה שהכניסה) על פירש"י דהכניסה לאחר שחיטה מה שייך קלטוה מחיצות לכל דבר הרי לא היה בה דין צפון בשחיטה, ולפי"ז י"ל דנתקיים בקבלה דין צפון. ד"ה מהו - ליטעון בתרומת חזה ושוק - צ"ע דבעולה ליכא חזה ושוק, ועי' לעיל קיט: מש"כ בש"נ אות כ' בשם העול"ש דגירסת רש"י בבעיא דר"ז 'קרבן' במת יחיד ולא 'עולת' במת יחיד. בא"ד - וצריך להחזירה לפנים או לא - צ"ב דכיון דקלטוה כבר מחיצות וכדר"א מאי מהני חזרה לפנים הרי כבר נפסלה ביוצא - עי' קר"א, ועי' תירוץ טה"ק, וע"ע מש"כ הדב"א ח"ג סי' א. כו. ועע"ש סי' ז. ב. ובעיקר דין פסול יוצא בבמה גדולה בזמן היתר הבמות - עי' מש"כ לעיל נא. בגמ' ד"ה הואיל ויוצא. ד"ה ה"ג במסכת מעילה - אלמא לרבה ל"א קלוט לרב יוסף אמרינן קלוט - פי' דמדמינן שחיטת במת יחיד דשלא במקומו הוא לגבי במה גדולה כקדשי קדשים ששחטן בדרום - עי' רש"י ד"ה אברי עולה, ועי' צ"ק שהקשה הא לגירסת רש"י לא דמי להתם דמיירי בעלו למזבח ונשארו שם והכא מיירי שהוציאה לחוץ דהוי כירדו, ובשלמא לרבה פשיט מכ"ש אבל לרב יוסף קשיא, וע"ע שטמ"ק. ד"ה אברי עולה - שלבמ"ק הוא וכו' כק"ק ששחטן בדרום - פי' וספיקא דר' ינאי היינו ממש פלוגתא דרבה ורב יוסף, ורש"י לא גרס המשך הגמ' היכא דלא משלה בהן האור וכו' - קר"א, והח"נ כתב דגרס וכלישנא קמא המובאת בש"נ אות ד', וע"ע שטמ"ק וריא"ח. ד"ה רב משני - עי' ש"נ אות ה'. בא"ד - שהוקדשו ליקרב בבמה גדולה ואע"ג דאקרבינהו בבמה קטנה - צ"ע איך הקריבום הרי עוברים על עשה דנדר - עי' עול"ש על תוס' קיט: ד"ה הקדישן ועול"ש כאן, ועי' טה"ק שתירץ זאת, וע"ע חזו"א ד"ה הקדישן. ד"ה דם - ומקמי זריקה אסירא - עי' טה"ק. ד"ה ומומין - דלא אשכחן דשרינהו בקטנה - עי' תמיהת הרש"ש, ועי' ש"נ אות כה', וע"ע מקד"ד סי' כ. ג. ד"ה והנה הדברים. ד"ה מה יוצא כשר בבמה - קטנה - עי' קר"א, וע"ע מה שציינתי בענין האם דוקא במה קטנה או אף גדולה - לעיל נא. בגמ' ד"ה הואיל ויוצא.

תוס'

ד"ה בעי (המתחיל קיט:) - אבל בספרים ישנים גרסינן דאיתמר קדשי קדשים - תיבת 'דאיתמר' הוא גירסת הח"נ לפי ד'אם עלו לא ירדו' לא קתני במתני' דמעילה דף ב. ואיבעיא להו ירדו מה שיעלו - לפי' תוס' א"ש דהוא דומיא דסוגיין דהוציאה לחוץ דדמי לירדו, וכ"ה נמי גירסת התוס' לעיל יד. ד"ה הג"ה. ובדעת הרמב"ם בזה עי' אבן האזל פסוהמ"ק ג. ה. ובריש מעילה דאמר רבה אם עלו ירדו מיירי בלא משלה בהן האור - ש"מ דמהני משילת האור חד דרגא כגון לרבה דעלו לא ירדו אבל לא דירדו יעלו, ומכאן דקדק המשל"מ פסוהמ"ק ג. ו. דה"ה לר' יהודה דמתני' פד. מהני משילת האור לחד דרגא - עי' ליקוטים לעיל פד. ורעק"א שם, וע"ע מש"כ בגמ' לעיל פה: ד"ה אמר עולא, באות ד'. הא אמרינן פרק ב"ש לעיל מג. כשם שאם עלו וכו' - צ"ע מה נצרך לדלעיל מג. והא מתני' בהדיא היא לעיל פד. וכן תמוה לקמן בסוף הדיבור, ונראה לפי דממתני' לא מוכח דמיירי דוקא בלא משלה בהן האור אלא מכח הסוגיא דדף מג. והכא מיירי בהכניסה חיה וכו' - פי' ושחטה בפנים [דלא כפירש"י], דשחיטה בפנים הוי כמשילת האור על המזבח בק"ק ששחטן בדרום - עי' צ"ק פני"מ וטה"ק. ולפי גירסא זו גרסי' בסמוך וכו' וירדו מהו שיעלו - פי' וה"נ דמשלה בהן האור וכדלעיל, והיינו דמפרשת הגמ' כי תיבעי היכא דמשלה בהן האור, וכגירסא שלפנינו. וגם שמא כיון ששחטה בהיתר וכו' - פי' מספקא שמא היינו פלוגתת רבה ורב יוסף או דילמא לכו"ע כה"ג יעלו, ועי' טה"ק למה הוצרך תוס' לפרש כך ספק הגמ', ועי' ח"נ אליבא דהתוס' ביאור לשון הגמ' 'מילתא דפשיטא לרבה וכו' מיבעי ליה לר' ינאי'.

דף קכ:

רש"י

ד"ה לעשות זמן - ונותר נמי מפיגול יליף - עי' קושית הרש"ש, ותירוץ העול"ש. בריך רחמנא דסייען

קובץ כללא דמילתא

בס"ד הקדמה אחרי אשר זיכני השי"ת לחבר ולהוציא לאור כמה קובצי "כללא דמילתא" על חלקים ממסכתות ב"מ שבת וחולין, אודה את ה' שזיכני לחבר קובץ זה על עניני זבחים ולצרפו לאכסניא נכבדה זו, הספר החשוב "איזהו מקומן". ואפתח בתודה וברכה לאחי הרה"ג ר' יהודה אריה שליט"א אשר זכה וכבר איתבדרו מיליה בבי מדרשא, ובתוך זמן קצר אזלה מהדורה קמא של ספרו, ומוציא כעת מהדורה מורחבת זו לתועלת ודרישת הלומדים, ואזכה אף אני כיהודה ועוד לקרא להוסיף חלקי בזה, ואברכהו שיוסיף להרבות תורה בישראל מתוך ישוב הדעת, נחת בריאות וכל מילי דמיטב. מטרת קובץ זה להראות בפני המעיין בספר 'איזהו מקומן' אשר השכיל להקיף אלפי ציונים על סדר הדף מכל אוצרות ומכמני הסוגיות, אמנם מטבע היות ספר זה בגדר מועט המחזיק את המרובה בא בדרך של רמז או בקצירת האומר, ובקובץ זה נבוא בדרכים ובדוגמאות בהרחבת הענינים, ודקדוק בעומקם, תוך עריכתם שיטה מול שיטה, ומיקודם אל שאלות מרכזיות בסוגיות הנידונות, אך לא סרתי מדרכו של אחי שליט"א וכל דברינו בגדר של מראי מקומות, וכמעט לא הוספתי דברים או ביאורים מדידי, [וכאשר הוספתי מעט ביאור והרחבה אשר איננו מופיע בפירוש, באו הדברים בסוגרים מרובעות, והבוחר יבחר]. תודתי לבני החבורה בכולל חברון פעיה"ק ירושלים, אשר בדיבוק חברים התלבנו רבים מן הענינים בקובץ זה, ולראש הכולל הגאון רבי נפתלי חדש שליט"א, וכן לבנו הרה"ג רב"צ חדש שליט"א שמסר שיעורים מאלפים במסכת זו. ובפרט ללומדים עימי בחברותא אחת, הלא הם הרה"ג ר' אריה סלר שליט"א והרה"ג ר' חיים צבי קרשינסקי שליט"א, עימם ביררנו וגרסנו את רוב הענינים הנ"ל. יעקב פרידלס

פרק שני – כל הזבחים שקבלו

א] – כה ע"א במשנה - נשפך הדם... פסול, ובגמ' מדם הפר, דם מהפר יקבלנו. האם הוי דין בסדר העבודה דבנשפך לא נעשתה כדינה דומיא דקיבל בדרום, או דהוא חלות דין בגוף הדם דכאשר אינו במקום הראוי לקבלה וקידוש חל עליו פסול? כן חקר בחי' הגרי"ז בשם הגר"ח, והביא דבתורת כהנים (פ"ד הי"א) איכא ילפותא אחרת מסוגין, וביאר ד-ב' הדינים בעינן, בסוגין בסדר העבודה ובתורת כהנים פסול בדם כשאינו במקום הראוי, ולכן בתו"כ מוסיף עוד ילפותא דנשפך מהכלי אינו פסול, דהו"א דאכתי אינו במקום הראוי, ולכן אתי שפיר הסוגיות במנחות כו. זבחים צב: יומא מח. דשם מבואר דאיכא פסול נשפך אף דליתא שם דין קבלה, אלא דהוא דין נשפך כיון שאינו במקום הראוי אף גבי קומץ במנחה, חטאת העוף, ובקטורת. ב] שם – בגמרא... השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר וכו', ובתוד"ה גורעין... אי נמי וכו'. א] האם שמואל מלמדנו עוד דין בפסול נשפך, או דהוא פסול חדש של "ולא דבר אחר"? בתוס' מתבאר דדברי שמואל הוא דרשה חדשה מלבד הדרשה דת"ר דלעיל - עי' בצאן קדשים ביאור ב' הדרשות, [ובפשיטות התחדש כאן דאף סכין חשיב פסול נשפך וכמוש"כ תוס' בתירוצם השני]. אבל בחי' הגרי"ז הק' דא"כ מאי שנא סכין מרצפה ומהו החידוש בזה דניבעי קרא מיוחד, ועוד קשה דהרי הדם שבסכין אינו ראוי לזריקה דאכתי לא נתקדש בעבודת השחיטה שעדין לא נגמרה. וביאר הגרי"ז דאיירי שעדיין הסכין בתוך הצואר ועליו נמצא הדם, ממילא נחשב הדם כולו כניתר והתקדש לשחיטה, וכיון שאכתי הסכין בצואר ולא פירש,לא חשיב הדם כ"נשפך" ולולא פסוק המלמדנו פסול מיוחד "הפר" ולא ודבר אחר, הו"א להכשיר, מיהו בקרן אורה תירץ קושית תוס' דאמנם הוי דרשה אחת כתנו רבנן דלעיל, וכל חידוש שמואל דצריך להגביה כדי שלא יתערב דם סכין הפסול בדם הכשר, מה שלא שייך לומר גבי נשפך ע"ג הרצפה. ב] שם בתוס'. וי"ל דדילמא דם סכין גרע משום דנתקבלה בפסול. באבי עזרי מעשה הקרבנות פרק ד' הל' ח' הקשה הכיצד שייך דנחשב קבלה בפסול כאשר אין ע"ג סכין כדי הזיה, ואף הוי כלי שאין לו תוך? (עי"ש בסו"ד). ותירץ דאמנם לא חשיב קבלה בפסול אבל מעשה קבלה בפסול חשיב שפיר ודומיא דסוף פ"ק דהולכה בזר אי אפשר לתקוני, דביאורו שאחרי שנעשה הולכה בזה הדם לא שייך עוד פעם הולכה על דם זה. ג] כ"ה ע"ב בגמרא, ורידין צריך שיראו אויר כלי. וברד"ה ורידין. האם הוא דינא כדי שלא יהא פסול נשפך, או כדי שיקבל את כל הדם? והאם מעכב בדיעבד? בשפ"א ובחי' הגרי"ז ביארו דנחלקו בזה הראשונים דלרש"י הוא מטעם שלא יהיה פסול נשפך [דכאשר בא שלא כנגד האויר חשיב שלא בא מהפר, וכ"כ להדיא ברד"ה "אי אתה"], אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' מעשה"ק הל' ח' "ומוציאן עם הוורידין לתוך המזרק... כדי שיתקבל הדם כולו בכלי" משמע שהטעם הוא כדי שיתקבל כל הדם וכמבואר בגמ' בע"א והוא דין לכתחילה [וכמוש"כ הרדב"ז כאן, ובתוס' לד: ד"ה למעוטי], והוסיף בשפ"א ד-ב' לשונות הגמ' פליגי ב-ב' האפשרויות לפרש דברי ר' יוחנן בוורידין, עי"ש. ד] שם בגמ'.. אויר שסופו לנוח מאי... ופשט ליה מזרק. א] אויר שמעל המזרק אי חשיב כמונח במזרק? כתב בזבח תודה ד"ה "אויר" דלמסקנת הגמ' לפרש"י דבסופו לנוח כמונח דמי נחשב כמונח כבר בהיותו באויר שמעל הכלי, ונפק"מ בנעתק הכלי אח"כ ממקומו ונשפך על הרצפה דכשר, אבל מסתימת לשון הרמב"ם ניתן להסתפק אי ס"ל כרש"י, אלא דא"כ קשה מהלך הסוגיא, ע"ע שם ד"ה "נשפך" דמשמע ברמב"ם דאם מקלח הדם אל הרצפה ונזדרז כהן וקלטו כשר וצ"ע מהסוגיא "ופשט ליה מזרק", ובחידושי הגרי"ז נקט בפשיטות דלרמב"ם איירי הכל בתוך אויר הכלי ובזה ספק הגמ' אי ככלי דמי, ולא באויר שע"ג הכלי, וכן דייק לש' הרמב"ם "לתוך המזרק". ב) הנה בסוגין ברור דאי הוי בתוך דפנות כמונח דמי, כשר וחשיב קבלה, וצ"ע דבמנחות יא. משמע דכאשר דיבק הקומץ בתוך דפנות הכלי לא חשיב כמונח? ותירץ בחי' הגרי"ז דאכן בעי אף בסוגין קבלה בפועל כדי לקדש הדם, אלא דהאי דינא דאויר שאין סופו לנוח כמונח מהני להחשב דאין כאן פסול נשפך אף כאשר לא נח בפועל בסוף [וע"ע צ"ק] ואיירי שנפחתו שוליו כמוציא משקה דעדין שם כלי עליו לקידוש, אך אין סופו לנוח דסופו להשפך, ועי' באבן האזל בכל זה, וע"ע במנח"א עמ' י' עוד בשם המקד"ד לחלק בין קידוש לקבלה, ועי"ש תירוץ הגרי"ז. ה] שם בגמרא – הצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול וכו'. א)האם פסול כיון שהתחדש פסול בע"מ אף לאחר שחיטה עד קבלה, או שהוא פסול חדש "פר שהיה כבר", שלא יהיה שינוי וחיסרון בפר בין שחיטה לקבלה, אלא דגדר חסר הוא מה שנחשב בע"מ? כן חקר בחי' הגרי"ז ודייק מלשון הרמב"ם דכתב בפסוהמ"ק פ"א הכ"ט "בהמה שחסרה מאבריה כ"ש אחר שחיטה... ואם קיבל מן החסירה... פסול", [הרי שכתב לשון חיסרון ולא בע"מ, וכן תוס' בב"ק עו. סוד"ה שחיטה כתב, דמום דלאחר מיתה לא חשיב בע"מ]. ועי' איזהו מקומן בדברי החזו"א, ובדיוקי האחרונים מדברי השיטמ"ק, והו"ד במנחת אברהם עמ' י"א. ב) האם כשחסר בקרבן הוא פסול במעשה הקבלה, או שהוא פסול בקרבן כשהוא חסר עד שעת הקבלה? הנה בשיטמ"ק כתב דפסול "דפר שהיה" הוא עד ההולכה דהיא בכלל קבלה, אבל ברמב"ם פסוהמ"ק פ"א הלכ' ל' דייק בחי' הגרי"ז דס"ל דעד קבלה בלבד, וביאר דתלי בחקירה הנ"ל דאם הוא פסול במעשה הקבלה הרי שהולכה בכלל עבודת הקבלה, אבל אם הוא פסול חדש בגוף הקרבן אלא דעד מתי פסול הוא עד הקבלה ולא ההולכה וזו דעת הרמב"ם, [נראה פי' דעבודת הקבלה אינה סיבת הפסול אלא סימן בעלמא עד אימתי נימא דבעינן "פר שהיה כבר"],וע"ע זבח תודה. ו] כו ע"א בגמרא – חתך ואח"כ שחט כשרה... חותך באבר עד שמגיע לעצם, ובתוד"ה חתך, ובגמ' היא בפנים ורגליה בחוץ... והביאום לה' עד שתהא כולה בפנים, ורד"ה היא בפנים. חיוב השחיטה כשרגליה בפנים הוא דיעבד או לכתחילה? למסקנא "חותך... עד שמגיע לעצם" האם אפ"ל השתא דאיירי בשחט ואח"כ חתך? בלח"מ פסוהמ"ק פ"א הי"ד דייק דהרמב"ם דסתם "פסול" וכן מדבריו בהלכ' טו' שחטה והיא כולה בפנים, משמע דברגליה בחוץ פסול בדיעבד, ודלא כשיטת רש"י ותוס' הנ"ל דהוא דין לכתחילה, והנה במסקנא ד"חותך באבר עד שמגיע לעצם" כתב בפנים מאירות דהשתא אפשר לגרוס חתך ואח"כ שחט דליכא מום, וכ"מ דברי השיטמ"ק בשם הגליון והר"פ [ביסוד הדברים], והוסיף בשפ"א דהיינו לשיטת תוס' ורש"י דהוא דין לכתחילה, אבל לרמב"ם הרי בדיעבד נמי פסול, וע"י קרן אורה. ובלחמ"ש שם רצה לאמר דאפשר דתוס' ס"ל כרמב"ם וכל דבריו להו"א דגמ' דהמקשן ס"ל דהוא דין לכתחילה ולכך מק' דהוא בע"מ ולא הקשה דא"א כלל לחתוך ואח"כ לשחוט מדין "והביאום" דבעינן כולה בפנים, עי"ש, ובאו"ש בכל זה. והנה הגמ' לקמיה מקישה "בבואם" "לוהביאום" גבי היא בפנים וציצתו בחוץ, וע"י רד"ה "הכניס ראשו", וכתב בפנים מאירות דעכ"ח הוא דין לכתחילה לדעתו,כמקור הדין הנלמד מ"והביאום", אמנם לרמב"ם א"ש בפשיטות, וע"ע נתיבות הקודש. ז] שם בגמרא – ש"מ דם המובלע באברים דם הוא, דילמא משום שמנונית. א) שני סוגי פסולי יוצא. בחי' הגרי"ז בשם הגר"ח חידש דאיכא ב' פסולי "יוצא", א. בבשר, הנלמד מבשר בשדה טריפה. ב. בדם, הנלמד מהן לא הובא את דמה פנימה [ע"י רד"ה פרכסה ובמשא"כ בסעי' ב'], ובזה מיושב מה שהק' דאף אי נימא דמובלע באברים אינו דם תיפו"ל דלא גרע מדין בשר, אבל אם בשר הוא פסול אחר של אכילה ודאי דלא פסול לזריקה. והק' הגרי"ז דא"כ מה מסיקה הגמ' "ודלמא משום שמנונית" והלא בשר הוא פסול אכילה, ומדוע פוסל לזריקה, ובקה"י סי' כ' תירץ דאמנם שמנונית הוא פסול לאכילה אבל ילפינן ממשקה ישראל דכל שאינו ראוי לאכילת הדיוט אף לגבוה אינו כשר. ב) ברד"ה פרכסה כתב דילפינן לפסול יוצא מ-ב' פסוקים "הן לא הובא" וכו' "ומבשר בשדה טריפה", והק' בחי' מרן הגרי"ז דהרי הם ב' ענינים ד"מפנימה" ילפינן לפסול יוצא הרגיל גבי קודש ואילו מ"בשר בשדה" ילפינן איסור אכילה דהוא כטריפה כמו עובר חולין שהוציא ידו חוץ למחיצות אמו דהוי טריפה, כדמוכח בחולין סח. דהגמ' כרכה ב' ענינים אלו של מחיצות עובר ומחיצות עזרה וירושלים בהדדי, וכן משמע ברמב"ם מעשה"ק פי"א הל"ו, עכ"ח דכל ששייך גבי אכילה איכא גבי פסול ביצא דהוא איסור מאכלות אסורות גבי אכילה, ואילו דם ואימורין הנקטרים שאינם שייכים לאכילה הוי פסול יוצא הרגיל דהוא פסול קודש, וא"כ ק' לרש"י דהביא ל-ב' הפסוקים, ועי' איזהו מקומן מ"מ נוספים בזה. ח] שם בגמרא – נתלה וקיבל... אין דרך שירות בכך. האם הוא פסול חדש דאינו דרך שרות? כ"מ בשפת אמת, אלא דהק' מדוע צריך לפסול חדש תיפוק ליה דכתיב "לעמוד לשרת" וזו אינה עמידה, אבל בחי' הגרי"ז כתב דהוא האי דינא דבעינן עמידה על הרצפה וכאן בנתלה חסרה עמידה זו, וא"כ הוא פסול בצורת העמידה ולא במעשה העבודה שאינו דרך שרות, וע"י לעיל כד. ובאיזהו מקומן מש"כ בדברי החזו"א. ט] כו' ע"ב בגמרא – אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו וברד"ה לכפרה... דזריקה הוא דשריא ליה דכתיב וכו'. א) היתר הבשר בעלמא – האם הוא כיון דהזריקה הועילה לכפר ממילא הותר הבשר או דהזריקה מועילה לתרתי, לכפר ולהיתר הבשר? ביאר בחי' הגרי"ז דכונת רש"י "דזריקה שריא" הזריקה עצמה עושה כפרה וגם היתר בבשר לאכילה ושלא במקומו לא נחשבת זריקה להיתר הבשר, והוסיף דה"ה דבעינן בעלמא דהזריקה תועיל להתיר האמורין להקרבה ולא נימא דכאשר נזרק הדם וכיפר הקרבן ממילא אפ' להקטיר האמורין, וא"כ בזריקה שלב"מ לא מהני להיתר הקרבת האימורין עי"ש בהוכחותיו, ובשפ"א כז: מדברי רש"י, ובאיזהו מקומן אות ה'. [ועי' נתיבות הקודש שדייק מלש' הרמב"ם בפיהמ"ש דשלבמ"ק הוא פסול בבשר, ולא חיסרון היתר בעלמא, וע"ע כנסת הראשונים הערה רע"ג אות ב']. ב) זריקה שלא במקומה – האם יצא הבשר מידי מעילה, או דכיון דהבשר נשאר באיסורו לא יצא ג"כ מידי מעילה? בחי' הגרי"ז בשם הגר"ח כתב דמעילה כאן לא תליא בהיתר הבשר אלא דכיון דבמעילה יש דין דרק כ"ז דהוי קדשי ה' הוי ביה מעילה, וכאשר נתקיים בקרבן דין הזריקה דנתכפר, כבר אינו עומד למצוותו דנסתימה עבודתו אינו קדשי ה' ויצא מידי מעילה, [דזריקה מוציאה מידי מעילה, אינ"ז מעשה פעיל כהיתר בשר ואימורין, אלא דכאשר נגמרה מצוותו יצא מידי מעילה] ועי"ש מה שחילק הגרי"ז בין פסול יוצא לשלבמ"ק, ובאיזהו מקומן אות ו'. י] שם בגמרא – אלמא קסבר שלא במקומו כמקומו דמי. שיטות האחרונים אי בעי חילוק מנין מתנות וקרנות מזבח בדוקא, בשלא במקומו – (איזהו מקומן אות ג'). א. שיטת הגר"ח דשלבמ"ק כמקומו התחדש דין זריקה מחודשת דכיון שהגיע דם למזבח כיפר וא"צ חילוק מנין מתנות ודי במתנה אחת, וכן א"צ לזרוק על קרנות, ואפ' זרק על המזבח את הניתנים על הפרוכת כיפר. ב. שיטת החזו"א בסימן יב' סע' א' דאינ"ז זריקה מחודשת אלא דאפ' ליתן על מזבח חיצון כפנימי בכל מקום ולכך אכתי בעינן ד' מתנות ושלבמ"ק התחדש דאין דין קרנות [דכל זריקה עיקרה מנין המתנות ורק דנבחרו לכך ד' קרנות, ושלמ"ק כמקומו התחדש דקרנות מעכב היתר הבשר ולא עיקר הכפרה]. וממילא בזרק ע"ג המזבח את הניתנים ע"ג הפרוכת לא כיפר. ג. שיטת הח"ח בזבח תודה ד"ה ואת הניתנין בפנים, ובסוד"ה אבל בעלים נתכפרו [עפ"י דברי המנח"א עמ' ל'] דלעולם בעינן גם חילוק מתנות וגם קרנות לעיכובא, אלא שלבמ"ק התחדש דמהני בכל המזבח וחיצון כפנימי, והוא כחזו"א אלא דפליג בקרנות. והנה בחי' הגרי"ז לח: ברד"ה לא שריא חקר אם הוי זריקה ראשונה שלבמ"ק ושניה במקומה, האם שניה התירה הבשר דמלש' רש"י שם משמע דהתירה, וכתב דלדברי הגר"ח הנ"ל כיון דא"צ כלל לזריקות נוספות פשיטא שלא התיר הבשר. יא] כ"ז ע"א בגמרא- ואם האכל יאכל... מי שפיגולו גרם לו יצא זה... ובתוד"ה יצא. בתוספתא פ"ב דקורבנות ה"א נאמר דהשוחט ע"מ שיזרקו ערלים וטמאים את דמו למחר הוי פיגול. וקשה הרי זו זריקה פסולה דלא שריא בשר באכילה ואינה מפגלת? תירץ בחי' מרן רי"ז הלוי פסוהמ"ק עמ' 90 ד"ה "ונראה" וכ"כ בחזון יחזקאל, דבזריקה שלא במקומה התחדש שכל עיקרה לכפרה בלבד ולא להיתר אכילה ולכך התמעטה מ"אכל יאכל" אבל זריקת ערלים וטמאים הרי היא בעצמותה ככל זריקות דעלמא רק שאינה מתרת הבשר כיון שנעשית בפסולי עבודה וזה לא נתמעט מהפסוק. ועי"ש ובחי' הגרי"ז ד"ה ונ"ל, דרצה לביאור זה בגמ' לישב קו' תוד"ה יצא, ובמשכ"ב במנח"א עמ' מ"ח,. ובאיזהו מקומן אות ב'. יב] שם בגמרא – מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה, וברד"ה אמחשבת, דהא חשיב מיהא להניחו למחר. הרמב"ם פסוהמ"ק פט"ז ה"ו פסק כסוגין לפסול, ואילו שם פי"ג הל"ח פסק כרבנן? [וכן ביאר הכס"מ השגת הראב"ד]. ותירץ הכס"מ דהרמב"ם פליג ארש"י דמבאר סוגין דוקא אליבא דר' יהודה וס"ל דאף לרבנן פסיל בכה"ג, ומש"כ הגמ' "מידי דהוה... אליבא דר' יהודה" פי' כמו דלר' יהודה פסול אף שאינו פיגול, כמו"כ לרבנן הוי פסול אף שאינו פיגול על אף שבעצם האי דינא דמחשבת הינוח (לה:) פליגי, עי' שפ"א דכ"כ. והק' בקה"י סימן כב' דא"כ מה השייכות לר' יהודה, דאדרבה הוא ס"ל "מחשבה כמעשה" ולכך פוסל ואילו רבנן פליגי בזה עיי"ש, ובקרן אורה. ובמש"כ באות הבאה בשם זבח תודה. יג] שם בגמרא – ר"ל אמר לעולם פסול ממש, וברד"ה "כאן... ומתניתי'... במחשבת לאכול בשר, חוץ לזמנו" וכו'. הק' הגרעק"א במשניות, מדוע פסול הקורבן הרי במחשב לאכול הבשר חוץ לזמנו אין פסול של מחשבת הינוח כמבואר לקמן לו.? ובשיטמ"ק תירץ דאיירי במחשב על שפיכת שירים וסוגין פסלה משום גזירה, אבל רש"י פי' משום מחשבת אכילה, עי' איזהו מקומן, – ובזבח תודה הוכיח מקושיא זו כרמב"ם דבאמת סוגין כרבנן (עי' אות קודמת) ומידי דהוה מחשבת הינוח וכו' אינו ממש דאיירי במחשבת הינוח אלא ראי' דאיכא פסול במקום דליכא פיגול עי' בד"ה איכא מרבותיו, ובמש"כ שם דלרמב"ם יל"פ סוגין דלא כתוד"ה "ואי". יד] שם בגמרא – ר' יוחנן אמר... הא דליכא דם הנפש, ורש"י ד"ה ורבי יוחנן. מדוע הגמ' אינה מחלקת בין איכא עדיין דם בכוס או דליכא? בזבח תודה ד"ה "פסול" כתב דאה"נ בנותר דם בכוס יחזור ויזה במקומו, אבל במנח"א עמ' נ"ב בשם הגרי"ד לפי"ד הגר"ח פסוהמ"ק פי"ד ה"ב ייסד דהדם בכוס בכל אופן פסול דחשיב שנעשה כאן זריקה בדם לגבי האי דדם שבכוס נעשה שירים, ומדויק לש' המשנ' דאם איכא דם הנפש יחזור הכשר ויקבלנו, לאפוקי דם הנותר בכוס, ועי' גליונות חזו"א שם. טו] כ"ז ע"ב בגמרא-מזבח פנימי מקדש פסולים – ובשיטמ"ק אות ג'. האם מקדש להקטרה על הפנימי או לקידוש בלבד וההקטרה היא על החיצוני? לפי' א' בשיטמ"ק מקטיר על הפנימי, אבל לפי' ב' הוא קידוש בעלמא, וכתב בחי' הגרי"ז בשם הגר"ח דלפי"ז האי דינא דמקטירים אף ע"ג מקום מזבח שנעתק ממקומו, הוא רק לפי' א' בשיטמ"ק, אבל לפי' ב' הוא דין בכלי שרת, שמקדש ומקום המזבח לא הוי כלי שרת. ודייק שם וכ"ה בתפא"י פ"ט אות כ"ט, ובחזו"א ליקוטים סי' א' אות ו' דלרמב"ם פסוהמ"ק פ"ג הי"ח הוא הלכ' בהקטרה דסתם "עלה לא ירד" וכפי' א' בשיטמ"ק. ובחזו"א שם הק' לפי' זה דאם התחדש "דעלו לא ירדו" הכיצד מתקים הלאו והאיסור שהוא בהקטרה עיי"ש ובא"מ. טז] "כח. רד"ה כאליה דמי...כי היכי דלענין אכילה חשיב ליה בשר, לענין מצות הקטרתו נמי בשר הוא" האם צריך שֵם בשר בכל אכילת קדשים, והאם צריך שֵם בשר בהקטרת אימורין? רש"י חידש ב' חידושים נפרדים: א. לענין אכילה חשיב ליה בשר – בכל אכילת קדשים בעינן שם בשר, אבל דעת הרמב"ם ע"פ הגר"ח, דכל דיש עליו תורת אוכל יש עליו מצות אכילת קדשים, עי' מנח"א עמ' ס"ז שמקור מחלוקתם גבי קרבן פסח. ב. לענין מצות הקטרתו נמי בשר הוא – דייק מרן רי"ז הלוי בריש מעשה"ק דרק בגלל ששם בשר על העור נקטר, ובל"ז לא היה קרב דלרש"י אין הקטרה אלא בבשר. אבל מהרמב"ם דכתב שם פ"א הי"ח גבי אימורין דאף עצמות נשרפין עם האמורין ולא חילק אם העצמות מחוברות או לא, ואילו שם פרק ו' הלכ' ב' גבי מעשה העולה כתב דעצמות העולה המחוברות בבשר יעלו, ואם פירשו לא יעלו, משמע שרק בעולה איכא דינא "דועשית עולתיך הבשר והדם" דרק עצמות מחוברות נחשבות כבשר כיון דבשר מקטירין ולא עצמות, אבל באימורין כל ששֵם אימורין עליו כולל עצמות אף שאינם מחוברות בכלל הקטרה הן כיון דשָם אין דין של "בשר", והמתבאר דלרש"י עצמות שפירשו באימורין ודאי דאינן בכלל בשר, והק' דצ"ע מנ"ל לרש"י דנאמ' דין "בשר" באימורין. יז] בגמ' שם – ר"ה אמר עור האליה לאו כאליה דמי. וברד"ה לאו. ובברייתא – השוחט את העולה. עור האליה בעולה – האם נקטר עמו כשאר בשר? הרמב"ם פסוהמ"ק פי"ד ה"ז כתב ואלו שאינן ראויים לא לאכילה ולא להקטרה... והעור של בהמה כולו חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה, וביאר בחי' מרן רי"ז הלוי שם, דס"ל כרב הונא דעור האליה התמעט מדין האליה לגבי הקטרה בלבד שנאמ' "חלבו" ולא עור וכדפרש"י הנ"ל, אבל מחשבת אכילה פסלה ביה ולכך כתב הרמב"ם חוץ מעור האליה שראוי לאכילה. והק' דהרי בבריתא מבואר דהשוחט את העולה להקטיר כזית מעור האליה, פסול וכיון שעור האליה בכלל בשר העולה שכולו נקטר כליל, א"כ מדוע סתם הרמב"ם שאינו ראוי להקטרה, והרי בעולה ראוי הוא להקטרה? וחידש הגרי"ז, דכיון דבעולה ישנו דין "הפשט" וכל דבר שהוא בכלל עור ישנו בדין הפשט שאינו נקטר, ולכך עור האליה, אף דהוי בכלל בשר גבי טומאה שעורתיהן כבשרן, גבי הפשט נחשב עור ואינו נקטר, כך ס"ל לתנא דמשנ' דלא כברייתא, והרמב"ם פסק כמותו. מיהו באבן האזל שם העלה מלש' הרמב"ם שם הלכ' ה' "אלו דברים... הראויים להקטרה... ובשר העולה" – וכיון דעור האליה בכלל בשר א"כ נקטר כולו, וכיון דפסק הרמב"ם במאכ"א ד"עורתיהן כבשרם" שוב א"צ לכפול הדברים ומסתמך על הלכ' ה' הנ"ל, גם בזבח תודה ד"ה "ומסיק" משמע דעור העולה נקטר כפשטות הסוגיא ודלא כגרי"ז. יח] כט' ע"א בגמרא – אמר לו רבי עקיבא הן מצינו בזב וזבה וכו'. מהו הדימוי לזבה והרי שם כשראתה איגלאי למפרע דלא היה כלל שבעה נקיים, ואילו כאן הקרבן הוכשר ורק עכשיו חוזר ונפסל? מכאן ייסד הגרי"ז [הו"ד בנתיבות הקודש ובמנחת אברהם עמ' פא'] דגם זב וזבה הוחזקו בטהרה אלא דמתחדש דין סתירה דכאשר ראו טומאה, נעקרת טהרתן למפרע ודמיא לקרבן [ועי' בנתיבות הקודש שהק' דאכתי חלוק מקרבן], והוכחה לדברי הגרי"ז [עי' חידושי רא"ל מאלין ח"ב סי' יג'] מהמבואר במגילה ח' ע"ב בטבלה ביום ז' ואח"כ ראתה, טמאה למפרע רק לגבי משכב ומושב, ואילו גבי כלי חרס בהיסט אינה מטמאה למפרע, וע"כ דכיון דהוי סתירה למפרע מדין חדש, כל חידושו הוא על משכב ומושב ולא על כ"ח בהיסט, וע"ע בשפת אמת. יט] כט' ע"ב בגמרא - ...מחשב בקדשים שהוא לוקה... לאו שאין בו מעשה. בשיטמ"ק בב"מ מא. הקשה מדוע נחשב כאן לאו שאין בו מעשה, והלא מבואר בב"מ צ: דר' יוחנן ס"ל גבי "לא תחסום" ו"מנהיג" דחייב כשעשה בקולו, דעקימת שפתיו הוי מעשה [וקיי"ל כר' יוחנן], וכן ק' מתמורה ד' ע"ב דשם מבואר דממיר נחשב כמעשה, כיון דבדיבוריה איתעביד מעשה, וא"כ מדוע כאן שחל פסול ע"י מחשבתו חשיב לאו שאין בו מעשה? וכתב שם דבשלמא לראשונים הסוברים (עי' איזהו מקומן ב. בתוס' סוד"ה כל הזבחים) דפיגול סגי במחשבה א"ש, אבל לסוברים דבעינן דיבור בדוקא קשיא. ובחי' הגרי"ז במנחות ב: תירץ בשם הגר"ח לחלק בין תמורה לפיגול: א. בתמורה הוא חלות קדושה ולכך חשיב מעשה אבל חלות פסול אינה נחשבת כמעשה. ב. בתמורה הלאו הוא על החלות [היינו התוצאה של תפיסת התמורה] אבל בפיגול הלאו הוא על המחשבה [והתוצאה של הפסול היא ממילא, אבל לא על זה הלאו] לכך לא נחשב דיבורו מעשה. ג. בתמורה דיבורו עושה את החלות, משא"כ בפיגול הוא עושה את איסור "הלא יחשב" והתורה עושה את חלות פסול הקרבן, [אולי הדברים מבוארים יותר ע"פ החילוק הקודם]. ד. במנחת – אברהם עמ' פה' בסו"ד הביא בשם חזון יחזקאל פ"ג דמכות דבתמורה נעשה דיבורו, דחל התמורה לכך חשיב איתעביד מעשה, אבל בפיגול שכל דיבורו היה להקטיר או לאכול חול"ז, והרי לא נעשה מה שאמר, חשיב לא איתעביד מעשה. ה. באפיקי ים ח"א סי' כד' תירץ, דהנה רש"י כתב לעיל ב: ד"ה ונדבה, דגם במחשבת "שלא לשמה" עובר בלא יחשב ואף שהקרבן לא נפסל בכך כדתנן בריש מכילתין, וא"כ שפיר הק' רב אשי והא הוי לאו שאין בו מעשה, דהרי ר' ינאי דיבר בסתמא ואף במחשבת "שלא לשמה" דשם ודאי מחשבתו ודיבורו לא חשיב כמעשה, דהרי הקרבן לא נפסל, והוסיף לבאר דהשיטמ"ק דלא תירץ כן, ס"ל דאף ב"לא לשמה" שאין הקרבן נפסל, חשיב איתעביד מעשה כיון שלא עלו לבעלים לשם חובה. [מיהו תירוצו דחוק לענ"ד בפשט הגמ' דכל סוגיין במחשבת חול"ז, והכיצד הק' רב אשי בסתמא ממחשבת שלא לשמה,] וע"ע נתיבות הקודש. כ] ל' ע"א בגמרא – הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים... דברי ר"מ, אמר ר' יוסי... ובתוד"ה אמר ר' יוסי. בשיטת ר' יוסי, האם מחשבתו קובעת או הכל תלוי בדיבורו? פשטות ההבנה בסוגין דתורף מח' ר"מ ור' יוסי, דלר"מ הכל תלוי בדיבורו ולר' יוסי הכל תלוי במחשבתו, וכ"מ ברש"י בע"ב ד"ה ול"פ "דתרוויהו אית להו דבתר כונתו אזלינן" – משמע דלגמ' בע"א בזה גופא פליגי, וכ"ה להדיא ברמב"ם הלכ' תמורה פרק ב' הלכה ד', אבל תוד"ה "אמר" בעקבות הגמ' בב"ק עג: דס"ל דלר' יוסי תכ"ד כדיבור, בדיבור קטן ולא בדיבור גדול, מפרש לר' יוסי הכא "אם לכך נתכוין" דדומה לנתכוין היינו דיבורו נראה כונה לשניהם, אפי' שצווח שבאמת לא נתכוין, וכן "נמלך" פי' שדומה כנמלך דכך נראה דיבורו אפי' אומר שנתכוין מתחילה לשניהם, - א"כ לתוס' גם לר' יוסי הכל תלוי בפירוש דיבורו, והנה דברי הרמב"ם מתפרשים בפשיטות ע"פ מש"כ במעשה הקורבנות פט"ו ה"א "דאין חזרה בהקדש אפי' תכ"ד, ופי' דבריו ע"פ מש"כ תוס' במנחות פא: ד"ה תודה, דאמירה דהקדש לגבוה כמסירה להדיוט, או בגלל חומרת הקדש, עי' רדב"ז שם. וזה ביאור כונתו בהלכ' תמורה שם דכתב "ואם לא נתכוין תחילה אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אע"פ שחזר בתוך כדי דיבור אין תופסין אלא לשון ראשון וכו'. וא"כ הרמב"ם מוקשה מן הסוגיא בב"ק שם, דמשוה עדות לתמורה, והרי לדעתו אין דין תכ"ד כדיבור בהקדש ולא מהני חזרה? כן הק' בש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ה' וכתב דאישתמטיה לרמב"ם הסוגיא בב"ק. ועי' בתירוצי המשנ"ל במעשה"ק שם, ובקצוה"ח שם ס"ק ב', ובדרך אחרת, בטהרת הקודש, ובפנ"י ב"ק שם, ובאחיעזר ח"ב פי' כ"ה ותירוצו הראשון שם תלי אם תכ"ד כדיבור פי' דהחלות נגמרה אלא שיכול לעוקרה עד סוף כדי דיבור, או שאף החלות של דיבורו הראשון לא נגמרה עד סוף כדי דיבור וכשיטת שו"ת עמודי אור, יעו"ש. ובשיטת רש"י עי' אות הבאה. כא] ל' ע"ב בגמרא – ש"מ מיהדר קא מיהדר ביה, וברד"ה "מיהדר"- ולחזור אי אפשר. שיטת רש"י בתכ"ד בקדשים אי הוי כדיבור? עי' מש"כ באות קודמת, והנה המשנ"ל שם כתב דמפשטות הסוגיא בזבחים משמע כרמב"ם דא"א לחזור אף בתכ"ד, וכונתו דהגמ' שם אומרת ע"פ רש"י הנ"ל דא"א לחזור [ואף ר' יוסי מודה בזה אלא דפליג בכונתו] ולכאו' קשה קושית השיטמ"ק בהשמטות בשם הר"פ, ובשם הגליון, והא הוי תכ"ד ותיהני חזרה, ופי' השיטמ"ק דכונתו לחזור לאמר תחול זו ואח"כ תחול זו דל"א חיילא, אבל זהו דוחק דפשטות הסוגיא משמע כרמב"ם דליכא חזרה בקדשים, וכן יל"פ ברש"י, אלא דהשיטמ"ק ס"ל כתוס' בריש ע"א וכפשטות הגמ' במרובה דאיכא תכ"ד אף בקדשים-עי' אות הקודמת, ובקצוה"ח שם כתב דברש"י בכמה מקומות משמע דליכא תכ"ד בקדשים, וכן בטהרת הקודש על דברי רש"י בע"א, ועי' יד דוד (זינצהיים). ובתמורה כו. דלש' הגמ' ממש כדברי כשיטמ"ק אבל גי' צ"ק שם א"ש לפרש"י. כב] ל"א ע"א בגמרא – אמר רבא ויקץ כישן הפיגול, ובתוד"ה "הא". מהי סברת רבא, והלא אחרי שכבר נפסל הקרבן בהצטרפות הח"ז חוץ למקומו, הכיצד חוזר וניעור הפיגול? יישוב קושית תוס'! בקה"י סי' כ"ג אות א', מחדש דאף לרב המנונא בדאיכא חצי זית חוץ לזמנו וח"ז חוץ למקומו, ולאח"כ זית שלם חוץ לזמנו [אף בעבודות נפרדות כדאיתא במנחות יד'] מודה דהוי פיגול, ואף שנפסל כבר הקרבן, כיון שאין פסולו מצד מחשבה אחרת, דהרי חצי זית של חוץ למקומו אין בכוחו לפסול לבדו אלא במצטרף חצי זית של חוץ לזמנו אשר בעצם מהותו אינו מעכב לפיגול, הלכך גם הפסול לרב המנונא כאן אינו מצד דכבר ירד תורת פסול של חוץ למקומו, אלא דכיון דכל הטעם לרבא דמהני לפיגול, כי חצי זית ראשון מצטרף לאחרון, ס"ל לרב המנונא דכל דין "צירוף" זה בתנאי שאין "הפסק" של ח"ז חוץ למקומו, אבל בדאיכא הפסק דמיא לשני חצאי זיתים בעלמא שבדאיכא יותר מכדי אכילת פרס, דאינם מצטרפים. [פי' דבריו, דמחשבה המוציאה מידי פיגול היינו דוקא מחשבה אחרת כמחשבת חוץ למקומו, אבל בסוגין מחודש מצב שלישי של מחשבת פסול בעלמא דאינה מצד מחשבת חוץ למקומו בלבד, אלא ח"ז עם ח"ז של חוץ לזמנו, פסול כזה אינו מתנגד לפיגול, וא"ש דברי רב דימי בדעת בר קפרא לקמיה, דח"ז חולמ"ק, וח"ז חול"ז, וח"ז חול"ז דלא חל תורת פסול בתחילה, ופי' השיטמ"ק דכרב המנונא ס"ל, ולקה"י אתי שפיר דליכא כאן הפסק ומודה רב המנונא.] עי' היטב קר"א ד"ה "כי" ויעוי' בח"י הגרי"ז, וחזו"א ז', י"ג. כג] שם בגמרא – רב אשי מתני וכו', וברד"ה רב אשי כרבא ס"ל וכו'. תימה, הרי אפשר דכאן אף רב המנונא מודה, דכיון דאין חלות פסול בתחילה, אלא חל כל הכזית האחרון בב"א וודאי דהוה פיגול? שפת אמת, חי' הגרי"ז. תירץ הגרי"ז דהו"א דלר' יהודה דאמרינן תפוס לשון ראשון, יצטרף ח"ז דחוץ למקומו אל ח"ז הראשון, ויפסל וממילא לא יחול הפיגול, קמ"ל דל"א תפוס לשון ראשון, וכעי"ז בקרן אורה, מיהו הרמב"ם בהלכ' פסוהמ"ק פט"ז הל"א כתב ע"פ דברי רב אשי בציור הפוך דבכזית האחרון הוי חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו, ועי' פנים מאירות בגירסתו. ובגוף הסוגיא, נמצא דרב דימי ורבין אזלי בשיטת רב המנונא כדכתב השיטמ"ק, ואילו רב אשי כרבא. כד] שם בגמרא – בעי רב אשי חישב לאכול כזית בשני בני אדם מהו. א) ביאור ספק הגמ'. בחידושי הגרי"ז ביאר דספק הגמ' האם מחשבת פיגול הוא דין בחפצא, בקרבן, על אכילת כזית ממנו ולכן גם בשני בני אדם מצטרף דסוף סוף נאכל כזית מן הקרבן, או שהמחשבה על האוכל שיעשה מעשה אכילה על כזית, וא"כ שני בני אדם אינם מצטרפין, ועי' עוד בחי' הגרי"ז לעיל במשנה (כז:) דהוכיח ממסקנת הגמ' דפיגול בשני בנ"א, דשיעור כזית הוא שיעור לפסול את הקרבן, ולא שיעור באכילה, ב) והקשה במנח"א עמ' צז' בשם הגרי"ז, דכיון דאמרה כבר הגמ' לעיל דאכילת כלבים ואש הוי פיגול אע"ג דאין זה מעשה אכילה [בפרט אכילת אש] אלא דעכ"פ הקרבן נאכל, א"כ כבר מוכח דמחשבה על ב' אכילות כמו ב' בני אדם הוי פיגול, ומה שוב ספק הגמ'? ותירץ דאפשר דאה"נ דכל הדין דמהני מחשבה על אש וכלבים הוי אחר פשיטות הגמ' דמהני מחשבה על ב' בני אדם, ועי"ש מש"כ בדברי הרמב"ם. כה] ל"א ע"ב בגמרא – בעי רבא חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס מהו וכו'. א) תימה, והלא כבר פשיט לעיל דבב' בנ"א מצטרף אע"ג דהוי כב' אכילות, א"כ פשוט דגם ביותר מכדי אכילת פרס מצטרף דהלא בסה"כ נאכל כזית מן הקרבן? (עי' אות קודמת) א. תירץ הקה"י בסימן כג' אות ב', דאמנם באוכל יותר מכא"פ בהפסק בין שני חצאי זיתים, ליכא בעיא, וכל הבעי' באוכל כזית ברצף, לאט, ביותר מכא"פ, דזה לא חשיב דרך אכילה כלל, ולכן אע"ג דהגמ' פשטה דב' בני אדם מצטרף זהו דסוף סוף חשיב דרך אכילה ומצטרפין דנאכל מן הקרבן, אבל בכזית הנ"ל ביותר מכא"פ מסתפקת הגמ' באם לאכילת הדיוט מדמינן ולא חשיב כלל אכילה כיון שאינו כדרכו,[ ועי' קרן אורה]. וכתב שם דדבריו אינם ע"פ דברי רש"י בד"ה "לאכול"... ולחזור ולאכול חצי זית" – משמע דהעמיד הבעיא גם בכזית הנפסק יותר מכא"פ. ב. בחי' הגרי"ז תירץ דהנה יש לחקור האם ההלכה של כדאכ"פ באה לאמר דמצטרף לכזית ובלא ההלכה הו"א דאף באכילה של פחות מכא"פ לא שמיה אכילת כזית, או דבלא ההלכה הו"א דאף ביותר מכא"פ נחשב אכילת כזית, ובאה ההלכה וחידשה דרק בתוך כא"פ נחשב אכילת כזית, והוכיח שם כצד ב' מלקמן ע'. וממילא על אף שבפיגול מהני מחשבה בב' בני אדם כיון דנאכל כזית מן הקרבן, אבל כאן דחישב על כזית ביותר מכא"פ, א"כ באה ההלכה ובטלה את הכזית משם כזית, ונחשב כב' חצאי זיתים, דזהו כח ההלכה זו לבטל שֵם צירוף כזית. [אולי כונתו דאחרי ההלכה חשיב כעין אכילה שלא כדרכה- עי' קרן אורה]. ג. עי' תירוץ השפ"א לקמיה סעיף ב'. ב) בשיטת הרמב"ם. הרמב"ם בהלכ' פסולי המוקדשים פי"ד ה"י פסק, חשב לאכול כזית ביתר מכא"פ הרי זה מצטרף. וקשה והלא אביי כך ניסה לפשוט את הבעי' מן המשנה, אבל הגמ' דחתה "דילמא בהיסק גדול"? ותירץ בכס"מ - א. פשט המשנה כאביי, ודיחוי בעלמא דחתה הגמ'. ב. הרמב"ם לא גרס את דחית הגמ'. ובשפ"א הק' על תירוץ א' , והרי פשוט שהיא דחיה טובה, דהלא במערכה היה תמיד היסק גדול. וביאר ע"פ תירוץ ב' של הכס"מ, דהרמב"ם ל"ג דחית הגמ', וא"כ אביי פשט לרב אשי, ולרבא, כאו"א בפנ"ע מהמשנה. ורבא לא ידע לבעית רב אשי בב' בנ"א, ואכן ק' לו דזה כמו כזית ביותר מכא"פ, וא"ש גם הקושיא, לעיל סעי' א'. ובחי' הגרי"ז כתב כעי"ז ברמב"ם, והקשה דלתוס' משמע דהבעי' לא נפשטה ולכן תירץ את תירוצו הנ"ל. [ונראה שכונתו לתוד"ה "הא" ברישא של דבריו-עי' מנח"א עמ' צח']. מיהו החזו"א דייק מסיפא של דברי תוס' זה דכתב "אע"ג דהוה כעין שני בני אדם, וביתר מכא"פ" – משמע שדינם שווה להצטרף לכזית, והלא הגמ' דחתה את פשיטות אביי, אלא צ"ל דתוס' ל"ג דילמא בהיסק גדול וכדכתב הכס"מ בדעת הרמב"ם. כו] שם בגמרא – דילמא בהיסק גדול. וברד"ה לאכילת גבוה... ואכילת גבוה אף ביותר מכא"פ היא, פעמים שאינו ממהר לשרוף. והנה בגמ' במנחות כו' ע"ב מתבאר דבהקטרה א"צ שישרף הבשר לגמרי, אלא דדי שיוצת האור ברובו או שימשול בו האור כדי להתיר את הבשר באכילה. והקשה בחי' הגרי"ז א"כ מדוע לא דחתה הגמ' דאיירי אפי' בהיסק קטן, אלא דבהקטרה די שימשול בו האור וכו' וזה הוי אף בכא"פ, ואין להוכיח לאכילה דבעינן אכילת כולו בכא"פ? והוכיח מכאן דבמחשבת פיגול בעינן שיחשוב עד שישרף לגמרי, והטעמים שחלוק מהגמ' במנחות: א. דשם לא הוי הקטרה בפועל, אלא דהתחדש דחשיב דין משילת האור כהקטרה וזהו דוקא בהקטרה כשרה, אבל כאן דמחשב על הקטרה פסולה דחוץ לזמנו, לא התחדש דדין שימשול האור יחשב כהקטרה. ב. במנחות לא נחשב שהחפצא בפועל נקטר, אלא דנעשה דין הקטרה לגבי היתר השירים, (בקומץ) אבל הכא דבעינן כזית נאכל בפועל למזבח, ל"ה הקטרה רק עד שיוקטר כולו.

פרק שלישי – כל הפסולים

א] ל"ד ע"ב בגמרא – בעי מיניה ר"ל מר' יוחנן פסול מהו שיעשה שירים אמר ליה אין עושה שירים אלא חול"ז וחולמ"ק הואיל ומרצה לפיגולו. וברד"ה "אין לך", ובתוד"ה "פסול". א) האם "שירים" בסוגיין כפשוטו דהוא נשפך ליסוד, או דהוי דחוי ופסול? ב) אם נאמר "שירים" כפשוטו, מה עונה ר"י לר"ל מדין חול"ז וחולמ"ק דהוא דין פיגול ופסול דלא קשור לדיני שירים? ג) רש"י דכתב "אין לך זריקה" האם כונתו דוקא בעבודת הזריקה בלבד? ד) בשיטת הרמב"ם פסוהמ"ק פ"א הכ"ח האם טמא עושה "שירים" בקבלה או רק בזריקה? במעילה ה: מבואר שטמא שזרק חשובה זריקתו לעשות שירים, דכיון דטומאה הותרה בציבור, נחשבת זריקתו זריקה, וברמב"ם פ"א מפסוהמ"ק הכ"ח פסק כן, וכר' יוחנן בסוגיין דסתם פסול (שאינו טמא), שעבד אינו עושה שירים, ויחזור הכשר ויקבל, אלא דהוסיף הרמב"ם שאף טמא שקיבל הדם עשה הדם "שירים" ונפסל הזבח ולא מהני שחוזר הכשר ומקבלו וזורקו, והק' הראב"ד דאין דיחוי ולא שירים עד לאחר זריקה, ומהו שכתב הרמב"ם בקבלה, ובכס"מ ומהריק"ו פירשו שאף כונת הרמב"ם דאיירי בקיבל וזרק ולא בקבלה לבד, וסמך על מה שכתב בהלכ' מעילה פ"ג הלכ' ב', ג', כנ"ל דין כל הפסולים לעומת טמא שפוסל, והוא בקיבלו וזרקו. ובאבי עזרי פירש סוגין, והרמב"ם: דאיכא ב' סוגי "שירים" – שירים מדין שירים הרגיל שנשפך ליסוד, ושירים שהוא דין פסול בקרבן, ובסוגין הק' ר"ל לר' יוחנן אם כל פסול עושה בעבודתו "שירים" היינו פסול בקרבן וממילא בדמים הנשארים, ולא יכשרו יותר לזריקה. וענה ר' יוחנן לר"ל, דרק אדם כשר שמחשבתו מחשבה עושה פסול בקרבן, ולא פסול שאין לעבודתו שם עבודה, ואה"נ שגם באחת משאר עבודות עושה הוא פסול בקרבן ולא דוקא בזריקה, [ומש"כ רש"י זריקה או דהרמב"ם פליג ע"ז כדכתב האבי-עזרי, או שכונת רש"י לאו דוקא כדכתב השפ"א בד"ה פסול] ומזה למד הרמב"ם שטמא שמעמדו ככשר שלעבודתו שֵם עבודה, גם בעבודת קבלה בלבד עושה פסול "שירים" על הקרבן, כמו כשר בחול"ז וחולמ"ק, וזו כונת הרמב"ם בפסוהמ"ק הנ"ל. והוסיף דאם הטמא זרק לאחר שקיבל, שוב עושה דין "שירים" הרגיל, כמו בכשר שכאשר נפסל הקרבן ואפ"ה אחר זריקה מתחיב משוב פיגול [עי' משנל"מ פסוהמ"ק פי"ח הלכ' ז'] והוא כיון שחידשה תורה שאע"פ שנפסל הקרבן, הזריקה נחשבת עבודת זריקה, ה"ה בטמא שבתחילה, בעבודת הקבלה פוסל, ואח"כ עושה שירים בזריקה, ועי"ש במה שביאר לשון "שירים" בסוגין, ובכ"ז בחי' הגרי"ז ובשפ"א. ב] שם בגמרא – הוא נשפך ליסוד והם נשפכים לאמה. ביאור גדר שירים, וגדר דיחוי הנשפך לאמה. הגר"ח על הרמב"ם הלכ' מעשה הקרבנות פרק י"ט הי"ג ביאר, דשירים הוא חלות דין דעשאתו הזריקה לשירים דנהיו ראויים לשפיכה ליסוד, אבל דיחוי אין עליהם שום חלות דין ע"י הזריקה, אלא כיון שנעשה כל דיני הדם שבקרבן מבלעדן ממילא נעשו דחויין, והנפק"מ ע"פ מה דקי"ל דכל הזבחים שנתן מהם מתנה אחת כבר כיפר, ושאר המתנות אינם אלא למצוה, וא"כ לגבי דין שירים בעצם נתינת המתנה המעכבת חייל כבר על הדם שֵם שירים ודין שפיכה ליסוד, וא"צ לגמר שאר המתנות מה שאין כן בשאר הדמים לגבי דין דיחוי, שכל זמן שלא נשלמה עבודת הקרבן לא חל דין דיחוי, והחזו"א בגליונות על הגר"ח פליג, דכ"ז שלא נגמרו הזריקות אין דין שירים, ולפנ"כ לא יתכן דיש ב' דינים, שפיכת שירים, וזריקת שאר המתנות, והנה בהלכ' פסוהמ"ק פי"ד ה"ב כתב הרמב"ם דפסול לעבודה שזרק וכו' יחזור הכשר ויקבל "ואותו דם שזרק מקצתו ישפך לאמה" והק' הגר"ח שם, ובמנ"ח קלח, ח, דהתינח דנפסל הדם שבזריקתו באצבע בלבד, אך מדוע נפסל כל הדם שבמזרק, והרי אינה חשובה זריקה? ועי"ש בחי' הגר"ח מה שתירץ ע"פ יסוד דבריו לעיל, ומש"כ פ"ב אות יד', ובכ"ז באיזהו מקומן בגמ' ד"ה אמר ליה. ג] לה. במשנה – שליל או שליא בחוץ לא פיגל, וברד"ה לא פיגל. – בגמרא אמר רבי אלעזר פיגל בזבח וכו' וברד"ה לא נתפגל, ובתוד"ה פיגל – ובע"ב בברייתא ואלו שאין מפגלין וכו' רבא אמר אף אנן נמי תנינא, ובתוד"ה הא. א) דין פיגול בשליל, והטעמים לכך לשיטת רש"י. בשליל, דעת רבי אלעזר דאין מפגלים אבל מתפגלים עם הזבח, וביאר רש"י [ובביאור יותר בדבריו בתוס', ובתורעק"א במשניות] דאף דס"ל דשליל גופיה דזיבחא כיון דרוב אינשי לא אכלי - אין מפגלים - אבל כיון שמיעוט אינשי אכלי מתפגלים אגב הזבח, וכעין זה סברת הרמב"ם בפיהמ"ש, ובפי"ד מפסוהמ"ק הלכה ז', עיי"ש. ובשיטמ"ק והאחרונים (עי' איזהו מקומן) הקשו מדוע שינה רש"י פרושו וביאר במשנה דהטעם דלא פיגל משום דלאו גופיה דזיבחא, ובפרט דאיכא נפק"מ בין פי' רש"י במשנה לפי' בגמ', דהרי רבא בע"ב דייק דהמשנה כר' אלעזר דמתפגלים אגב זבח, ואילו לטעם רש"י במשנה דלאו גופיה דזיבחא, משמע דאף אינו מתפגל אגב זבח, כמתבאר מדברי תוד"ה פיגל, וא"כ מה ההכרח של רש"י לבאר המשנה דלא כרבא, ומיהו בקרן-אורה ר"ל דאף אי נימא דשליל לאו גופיה דזיבחא, מתפגל הוא אגב זבח כיון דסו"ס דין זבח עליו גבי נותר, עי' תוס' סוד"ה "פיגל" וע"ע באבן האזל פסוהמ"ק פי"ח הכ"ג. ב) דין פיגול בקיפה ואלל – ברייתא בע"ב... כולן לא מפגלין ולא מתפגלין. בברייתא אליבא דרבי אלעזר מתבאר דלא מתפגלים מחמת עצמן, ומשמע דמחמת זבח מתפגלים, וקשה דהתינח גבי שליל וכדלעיל סעיף קודם, אבל בקיפה ואלל כתב רש"י במשנה דאין מתפגלים כלל, וכ"מ ממה שדייק רבא בגמ' לגבי ביצים וחלב? ביארו צ"ק, פנים מאירות, וח"נ, דהברייתא באה לאשמעינן דשוים הם רק בהא דאין מתפגלים מחמת עצמן, אבל מחמת הזבח, שליל ושליא מתפגלים, ואילו קיפה ואלל, ביצים וחלב אינם מתפגלים כלל. ובטעם החילוק ביארו הפנמ"א וח"נ דבקיפה ואלל איכא תרתי לריעותא, דלאו גופיה דזיבחא, ואינם ראויים לאכילה, ובקרן אורה ע"פ פרש"י במשנה ביאר, דקיפה וקרנים אינם ראויין לאכילה, ואילו ביצים וחלב אינם גופיה דזיבחא כלל, ולכך לא מתפגלים כלל. ג) דין נותר וטמא בשליל, ובסתירת דברי התוס'. הרמב"ם בפסוהמ"ק פי"ח הכ"ג מסיק דאיכא נותר וטמא בשליל, וכ"כ בתוד"ה "פיגל" (א') בסופו, וכדמוכח בתמורה, וקשה דבברייתא בע"ב נאמר דאין חייבים עליהם משום נותר וטמא. תירץ מרכבת המשנה, דלמתבאר לרבא בע"ב בפירוש המשנה, דשליל חייבים עליו משום נותר וטמא, וא"כ פליגי המשנה והברייתא, ופסק הרמב"ם כמשנה. אך קשה דתוס' בע"ב ד"ה "הא" הקשו מהברייתא על רבא, והסיקו דלעולם אין חיוב בשליל משום נותר וטמא, וא"כ נמצא דתוס' סותר א"ע למש"כ בע"א? (גליון הש"ס בע"א). תירץ בקה"י דתוס' בע"א דס"ל דאיכא נותר וטמא גבי שליל, הוא רק גבי איסורא, ומש"כ בע"ב דליכא נו"ט בשליל הוא דכרת ליכא אבל איסורא איכא, עיי"ש בטעמיו. – ובח"נ גרס בתוס' בע"ב למחוק מילת "אין" ולעולם חייבים משום נו"ט והוא כדעת הרמב"ם, ועיי"ש בביאור תירוץ תוס' לפי"ז, וביד דוד (זיצנהיים) בכל זה. ד] לו. תוד"ה שיאכלוהו... וי"ל דלא דמי וכו'. הקשו האחרונים (שפ"א, תורעק"א, עול"ש) דתוס' סותרים לדבריהם לעיל כז. סוד"ה יצא דחידשו דמחשב ליתן את הניתנין למעלה למטה אף דבעושה מעשה בעלים נתכפרו ובשר פסול, עכ"פ במחשב כשר הבשר אף לר' יהודה, ומאי שנא הכא דפסול הקרבן? תירצו בשפ"א ובעולת שלמה, דלעיל הוי מחשבה על מעשה הבא כדי לכפר ואין בו פסול דזריקת הדם כיפרה אלא שלא התירה הבשר , משא"כ הכא דחישב להניח, דהוא מחשבה על מעשה פוסל את האימורין וממילא הבשר וכעי"ז ביאר בקה"י סוס"י כא' דלעיל חסר "בהיתר" הבשר משא"כ כאן הוי "פסול". ובגוף דברי תוס' ביאר באיזהו מקומן ע"פ הגמ' בפסחים נט: ותוד"ה יכול, ותוס' בזבחים ו. ד"ה והלא, דכיון דהבשר מעכב הכפרה קצת, נחשב הקרבן כפסול לרצות. והקשה באחיעזר ריש סי' כט' דסו"ס אם סברת ר"י היא כפשוטה דמחשבה כמעשה, הרי גם במניח ממש את האימורין לא פסל את הקרבן לאחר שריצה הדם, ומדוע במחשב, פסול הקרבן? (ועיי"ש קו' נוספות) וביאר, דאמנם סברת ר' יהודה אינה דחשיב כאילו עשה את המעשה בפועל דמה סברא היא זו [וכן בשפ"א הק' דמה סברא היא זו] אלא דהוי כשאר מחשבות הפוסלות דומיא דמחשבת שלא לשמה, אלא דמחשבת פסול נחשבת מה שלמעשה פסול, וממילא כיון שיש במחשבת הנחת האימורין פסול חלקי של ריצוי הקרבן הוי מחשבת פסול, וביאר עפי"ז גם סתירת התוס' דלעיל. וכעי"ז בחזון-יחזקאל למסכתין, וע"ע במשמר הלוי סי' ס"ב, ועי' איזהו מקומן, שבמקדש-דוד חקר בזה ואילו באבי עזרי ביאר "דמחשבה כמעשה" כפשוטו, עי"ש הנפק"מ. ה] שם בגמ' – לישנא אחרינא כל כמיניה, וברש"י. המתבאר בגמ' וברש"י שכל שאינו בידו, אינה מחשבה הפוסלת, כגון בשיאכלהו טמאים. וקשה דבגמ' בע"ב מבואר שיאכלהו טמאים למחר הוי מחשבה המפגלת, וכ"פ הרמב"ם וכ"ה בתוספתא? ביאור החילוק שבין מחשבת פיגול למחשבת הינוח! ביאר הזבח-תודה סוד"ה תדע דכל האי דינא דבעינן בידו, הוי במחשבת הינוח בלבד, דשם התחדש דמחשבה כמעשה ובזה אמרינן דבעינן דלהוי להגיע בפועל לפסול, דאם הטמאים לא ישמעו לו, לא נחשב מחשבה כמעשה, אבל במחשבת פיגול שאינה אלא גזיה"כ, דהרי אפילו חישב לאכול חול"ז הוי פיגול, אף שבעשיתו כן אינו פוסל דכבר הוכשר הקרבן, ולכן אף בחשב על אכילת טמאים חייב, דא"צ "בידו" דסו"ס חישב על פיגול, והראיה לכך דאם לא כן אף בחישב שיאכלהו טהורים אינ"ז בידו, ועוד דלעיל לא. איתא להדיא דבשני בנ"א הוי פיגול, וכדבריו כ"כ שאר אחרונים עי' א"מ. מיהו למתבאר באות קודמת דחקרו האחרונים אם טעמא דר' יהודה, דמחשבה הוי כמעשה, או דמחשבת הינוח היא מחשבת פסול, א"כ כל החילוק הנ"ל רק אם נימא דמחשבה הוי כמעשה כפשוטו, אבל לצד דהוי מחשבת פסול מדוע כאן חלוק ממחשבת פיגול, עי' כנסת ראשונים פג. ב. ובמנח"א עמ' קעה', קעו', ושם הביא דעת טה"ק כו: דאף במחשבת פיגול אמרינן סברת "כל כמיניה", ועי' אות הבאה. ו] לו: בגמרא – אמר רב חסדא... חישב שיאכלהו טמאים למחר חייב, ובתוד"ה שיאכלהו. האם רב חסדא נשאר למסקנת הגמ'? ובדברי השיטמ"ק לעיל לא. הרמב"ם פסק כרב חסדא, וכן הוא בתוספתא ריש פ"ב ופ"ג דחייב, וביאר הכס"מ דהרמב"ם למד דאמנם ראית רבא נדחתה אך דינה דרב חסדא נשאר. (ועיי"ש דהביא ראי' מכלבים (לא.) ומשה"ק ביד-דוד ע"ז). ואילו בתוד"ה שיאכלהו ולעיל לא. ד"ה חישב ובשיטמ"ק שם הק' מאי שנא מכלבים, ופי' ביד-דוד ובחק-נתן דהוקשה להם כן כיון דס"ל דדין רב חסדא נדחה ולכך קשה מדוע בכלבים הוי פיגול. ובתירוץ ב' בשיטמ"ק שם פי' הריב"א כרמב"ם, ובתירוץ ג' שם תירץ דטעם דרב חסדא נדחה כיון שטמאים לא הוי בידו וכדלעיל ע"א "כל כמיניה", ואילו כלבים הוי בידו, וצ"ע דכבר התבאר באות קודמת "דכל כמיניה" אמרינן לר' יהודה "במחשבה כמעשה" ולא בכל מחשבת פיגול כמבואר בזבח-תודה ובש"א, ועוד דא"כ גם טהורים אינם בידו, ולעיל דף לא. מבואר דב' בנ"א הוי פיגול, עי' מנח"א עמ' קעו', [ואפ"ל דכל דין "בידו" פי' שיכול להטעות ולגרום שיפגלו אחרים דלא ידעו שהוא חוץ למקומו ולזמנו, משא"כ בטמאים דידעי לטומאתם, וכ"מ לו. רד"ה "לישנא אחרינא"... להקריב למזבח בעבירה או לאכול קודש בעבירה – עי' איזהו מקומן לעיל לא. דכ"כ].

פרק רביעי– בית שמאי

א] ל"ו ע"ב במשנה, רד"ה לפיכך... אם נתן כולן כתקנן בשתיקה וכו' – ובסוגיא מ"א ע"ב. האם פרש"י אתי שפיר למסקנת הגמ'? הגמ' מא: מדייקת שאם נתן כולן שלא כתקנן ואחת כתיקנה א"ש לר"ל אליבא דר"מ, אבל למסקנא אפשר לבאר משנתינו ע"פ רבנן רק כאשר "כולן כתיקנן" פירושו כתיקנן דהוי מחשבת חול"ז, וא"כ בשלמא רש"י פירש המשנה כר"ל אליבא דר"מ, אבל הרע"ב במשניות דמחד פירש משנתינו כרש"י ומאידך פירש במנחות פ"ב מ"ה דר"מ ס"ל מפגלים בחצי מתיר, ורבנן ס"ל דאין מפגלים והיינו דלא כר"ל אליבא דר"מ נמצא סותר את עצמו – טהרת הקודש ועי' היטב בשפ"א. ב] לח: בגמרא – אמר ר' יוחנן ג' מתנות שבחטאות, וברש"י ד"ה אמר ר' יוחנן... מיהו דם נפסל בשקיעת - החמה. מדוע צריך לטעם דפסול תפו"ל, דילפינן "מביום צוותו" דאין עבודת יום בלילה? (עי' רש"י נו. בסוה"ע). הנה לקמן נו. בדרשת הגמ' "ביום הקריבו" דדם נפסל בשקיעת החמה התקשו רש"י ותוס' מדוע צריך לב' הפסוקים עי"ש בדברי רש"י ובתירוץ ר"ת. ובשאגת-אריה תשובה י"ז תירץ דנפק"מ, דאי מ"ביום צוותו" זה אינו אלא בעבודה המעכבת כפרה כמתנה ראשונה, אבל בג' מתנות דאינם מעכבות הכפרה אפשר להקריבן בלילה לכך קמ"ל "ביום הקריבו" דהוי דם פסול וא"א לזורקו בלילה, ולכך פי' רש"י כאן משום דהדם פסול. ובקהילות-יעקב סי' כ"ט תירץ: דאי "מביום צוותו" הו"א דרק עבודה המתחילה בלילה אסורה, אבל ג' מתנות שהם גמר מעשה הזריקה דכל ד' המתנות נחשבים עבודה אחת בסדר מצות הזריקה והו"א דשרי לגומרן בלילה, קמ"ל רש"י משום פסול הדם דאסור להעלותן בלילה. ג] שם בגמרא – אמר רב פפא יש מהן כתחילתן ויש מהן כסופן. שירים, האם שרי ליתנן ליסוד בלילה? דעת הזבח-תודה, הגרי"ז, ואבן האזל בפסוהמ"ק פ"ב ה"ד, דשרי ליתנם בלילה וכ"מ הגמ' דג' מתנות הוי כתחילתן לדין לילה ומשמע דסופן היינו שירים עצמן ודאי דשרי בלילה, אולם החזו"א בליקוטים סי' א' סקי"ג וקר"א פליגי וס"ל דאסור בלילה. מיהו מהירושלמי פ"ה ביומא ה"ו דמספקא ליה למ"ד דשירים מעכב אם נותן בלילה, משמע דכאשר אין מעכב דודאי דכשרים בלילה. והקשו הגרי"ז ובאבן-האזל דהרי לקמן נו. מבואר דדם נפסל בשקיעת החמה, וא"כ כיצד שיריו כשרים בלילה? וביארו, דהרי כל פסול הדם ילפינן "מביום הקריבו", וכל ד' המתנות דנחשבות לכתחילה עיקר ההקרבה נפסלים בשקיעת-החמה, אבל שירי הדם שאינם אלא מצוה ליתנם ע"ג היסוד ואין בהם גדר הקרבה והוי אכילת-מזבח כהקטרת- אימורין, ולכך מותרים בלילה כהקטרת-אימורין. ד] מא' ע"ב תוד"ה ממאי... וי"ל דהא הכא היינו משום דאיכא למיגזר וכו', וברש"י לו: ד"ה לפיכך. האם "פסול ואין בו כרת" פי' דפסול מדאוריתא או מדרבנן? דעת תוס' דהוא גזירה דרבנן וכדמשמע בסוגיא במנחות יד: וברש"י שם ד"ה וחכ"א, אבל רש"י לעיל במשנ' בד"ה לפיכך כתב "פסול שלא ניתר בראשונות" – משמע פסול דאוריתא, וכן דייק במנח"א עמ' קפט' קצ' מרש"י בכמה מקומות וכ"כ האחיעזר סי' ל' סוף אות ג' בשיטת הרמב"ם. וקשה דדבריהם סותרים לסוגיא במנחות הנ"ל? תירץ במנח"א, ע"פ שיטת האו"ש דבשלא לשמה איכא פסול מה"ת גם בחצי מתיר (ועי"ש עמ' פט' דהחזו"א פליג) וא"כ כמו שמבואר לעיל יד. דאע"פ דלר"ש בחטאות הפנימיות לא הוי פיגול עכ"פ פסול הוי מק"ו משלא לשמה, כמו כן י"ל דלרש"י ילפינן ק"ו משלא לשמה דלהוי עכ"פ פסול בפיגול בח"מ אע"ג דליכא פיגול. אבל בסוגיא במנחות לא ילפינן ק"ו כיון דליכא פסול שלא לשמה וא"כ אי אפשר למילף ק"ו כמוש"כ תוס' כ"ג ע"ב לגבי מנחת כהנים, ועיי"ש מה שהעיר דברש"י במשנ' משמע דהוא טעם אחר בפסול. ה] שם בגמרא – ואי טעמא דר"מ משום דמפגלין בחצי מתיר הוא אפילו כדקתני נמי, ובתוס' מב: ד"ה כי מדי... וקשה דהרי פיגל בהזאות... די"ל דפיגל באחרונה... אי מפגלים בחלק מן ההזאות של סידרה שלמה? מו"מ בשיטת תוס' במנחות טז. דעת תוס' במנחות טז. ד"ה בין, דאף לסוברים בשיטת ר"מ דמפגלין בח"מ (דלא כר"ל) הוי פיגול דוקא בכל הזאות דפנים, כלומר בכל הסידרה, אבל בחצי מההזאות לא פיגל, דהוי כמפגל בחצי קומץ דלא הוי פיגול. אבל מדברי תוס' מב: ד"ה כי מדי, מקושיתו וממה שתירץ דפיגל באחרונה, משמע דאם פיגל בראשונה נמי הוי פיגול ופליג על תוס' במנחות, כן דייק בקרן אורה שם בגמרא. והקשה הגרעק"א על תוס' במנחות, דבגמ' כאן מבואר דאי נפרש המשנה כר"מ לא אליבא דר"ל, ומפגלין "כדקתני" היינו אף בהזאה אחת ודלא כדברי תוס', וצע"ג? ובקרן אורה מב. ד"ה כגון, ובחידושי מרן הגרי"ז פסוהמ"ק פי"ד ה"ז הקשו דבתוס' לח: מבואר דאליבא דב"ש דבעינן שתי מתנות אף שבעינן שניהם לעכב, אילו חשב על אחת מהם, פיגל לר"מ, ודלא כתוס' במנחות? ותירץ הגרי"ז דבשתי מתנות אליבא דב"ש [וכן י"ל בארבע מתנות דמזבח דבסוגין] אע"ג דכולן מעכבות זא"ז וזהו דין בקרבן, אבל כאו"א מתיר בפנ"ע ופיגל לר"מ, ודברי תוס' במנחות לגבי הזאות דשם התחדש דין "מנין" כמבואר ביומא נג. נה. דצריך למנות כל אחת, וכל אחת זקוקה לחברתה להצטרף למנין השבע, ובלא צירופן אין כאן שֵם ז' הזאות, ולכך נחשבים דבר שלם רק בהיותם כל השבע, וזו כונת תוס' במנחות שא"א לפגל אף לר"מ בחלק מהם, וא"ש אף קו' הגרעק"א, [ויל"ע דלא הקשה הקר"א והגרי"ז, מן הגמ' כדהקשה הגרעק"א – מנח"א, משמר הלוי].

פרק שישי – קדשי קדשים

א] נט. בגמרא – אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים. א) האם הוא פסול בשחיטה דבעינן דתהיה בזמן שהמזבח שלם, או דפסול משום דיחוי הדם, דבשחט לפני זמן פגימתו שוב אינו ראוי לזריקה? כן חקר בקרן אורה, וכתב דמחד גיסא מלשון הסוגיא "כל הקדשים שנשחטו פסולין" משמע דהשחיטה עצמה נעשתה בפסול, אך מאידך ממחלוקת רב ור"י משמע דנחלקו בדיחוי, דלרב אם נשחטו קודם שנפגם, פסולים בגלל דיחוי הדם מלהזרק על מזבח פגום, ולפי"ז עיקר דרשת "וזבחת" אתא לאשמועינן דזריקה פסולה במזבח פגום, וא"כ לצד דהוא פסול בשחיטה איירי שנשחטו אחרי הפגימה, ואילו אי נימא דהוא פסול בזריקה איירי שנשחטו לפני הפגימה. ונפק"מ [אע"ג דלעולם גם בשחט אחרי הפגימה סו"ס פסול בגלל דיחוי הדם] כאשר שחט סימן ראשון בפגימה וסימן שני אחרי שתוקן, דאם הוי פסול בשחיטה, הרי לא נשחט כולו במזבח שלם, אך מצד זריקת הדם הרי אינו דחוי. ולמתבאר במהר"י קורקוס בהלכות פסולי המוקדשין פ"ג הלכ' כ"ב, ובזבח תודה, ב' הצדדים הנ"ל הוי מח' רש"י והרמב"ם, דלרש"י בד"ה "אחד" משמע דהוא פסול בשחיטה הנעשית במזבח פגום, ואילו הרמב"ם דכתב שם "שהיו שחוטין שעדין לא נזרק דמם" וכו', משמע דהוא פסול מטעם דיחוי הדם, ובפני"מ דייק דכן שיטת רש"י ברד"ה "שנשחטו שם בעזרה". אמנם אף לפרש"י, אית ליה לרב סברת דיחוי כמתבאר במסקנת הסוגיא "אימא שנשחטו",עי"ש. מיהו בברכת הזבח גרס ברש"י "שנשחטו שם בעזרה כשהוא שלם" דהכל דיבור אחד וא"כ הוא כשיטת הרמב"ם וכ"ד השפ"א. ב) בדעת הרמב"ם – הכיצד נפרש דהפסול לגבי זריקת הדם, והלא בפסוק נאמ' "וזבחת"? תירץ במהר"י קורקוס שם: א. ד"וזבחת" היינו זריקת הדם. ב. "וזבחת" פירושו דכל זמן שהוא שחוט [היינו הזמן שאחרי השחיטה] יהא המזבח שלם. ג) תימה, דהא דבמזבח פגום פסול ילפינן "מאבנים שלמות" (תוס' בסוכה מט. ד"ה וכמה בשם רש"י, וברמב"ם בית – הבחירה פ"א הי"ד) ולמה לן פסוק ד"וזבחת עליו"? תירץ בקר"א וכ"ה בפני"מ, דלרש"י דה"וזבחת" הוא פסול בשחיטה ולא בזריקת הדם, [כפי' הפשוט ודלא כגי' ברכת הזבח] א"כ "אבנים שלמות" הוא לגבי זריקת הדם, "וזבחת" לגבי השחיטה. מיהו לפי"ז שיטת הרמב"ם צ"ע ל"ל ב' הפסוקים, ובפרט דהרמב"ם עצמו, הביא בהל' פסוה"מ פסוק ד"וזבחת" ואילו בהל' בית הבחירה שם כתב פסוק "דאבנים שלמות", ועי' דביר הקודש אות ש"ע, ובשפ"א לשיטתו ברש"י וכ"ה ביד דוד תירצו דבעינן ב' פסוקים לעכב, וע"ע רש"י בחולין יז: ד"ה "מזבח" ובפנימ"א שם. ד) השאלות בשיטת הרמב"ם: א. פתח דבריו בקדשים שכבר נשחטו והבעי' בזריקת הדם, וסיים "תזבח והוא עומד בתקונו", משמע דהחיסרון בשחיטה עצמה? ב. מדוע כפל בנימוק דבריו, "שהרי אין מזבח לזרוק עליו" ועוד הוסיף טעם ונאמ' "וזבחת" וכו', הרי לטעם שאין מזבח שוב א"צ לפסוק? (כן הקשה הגרי"ז במנחות נט: והשווה לדברי השפ"א והיד דוד לעיל) תירץ בחידושי רא"ל מאלין סימן כ"ו, דאין כונת הרמב"ם דזהו חיסרון במעשה שחיטה, ואף לא דיחוי בזריקת הדם דחסר בהיכי תימצי, אלא פסול בגוף הקרבן בהכשר הקרבה בהיות המזבח פגום, ולכך נדחה. "די"ל דעיקר הדין נאמ' בחפצא דקורבנות שאין להם הכשר הקרבה בשעה שהמזבח פגום, וממילא דשחיטתם בשעה זו פסולה, ואינו דין רק בשחיטה, אלא בכל עבודות הקרבן דינא כן, והוי דין הקרבן שאין לו הכשר הקרבה בשעת פגימת המזבח... ונמצא דאין כאן חסרון היכי תימצי בלבד, אלא שהוא דין מסוים שאין דין הקרבה להקרבן בשעת הפגימה", ולכך הדגיש הרמב"ם את שני הצדדים גם ענין הדיחוי ופגם המזבח, וגם השחיטה, עי"ש. ובמקדש דוד סימן ל"ב אות ג' פי' הרמב"ם, דב' הדינים קיימים, גם פסול בשחיטה, וגם דיחוי בדם, ולכך כתב הרמב"ם "אין מזבח" לגבי דיחוי הדם, "וזבחת" לגבי השחיטה עצמה. לסכום נמצא איפוא ג' דרכים בביאור הרמב"ם. א. כדרך המהריק"ו וליקוטי הלכות דאיירי גבי דיחוי הדם, ואפשר ליישב הרמב"ם כדברי המהריק"ו, וכשפ"א ויד דוד מדוע איצטריך ב' הפסוקים (עי' לעיל סעיפים א–ג). ב. כמקדש דוד דהרמב"ם ס"ל ב' הדינים - זריקת הדם ושחיטה. ג. כחי' רא"ל מאלין, דהרמב"ם הוא דרך שלישית דהוא פסול הגוף בקרבן בזמן פגימת המזבח, וממילא כל העבודות איתנהו ביה, וע"ע איזהו מקומן סעיף ב'. ה) מדוע לא נימא בסוגין בנראה ונדחה דנפסל, ד"כל שבידו" לתקן המזבח לא הוי דיחוי וכשר? כן הקשה התוס' במנחות נט: ד"ה כל שבידו, וכתב דיש לחלק, ובכריתות ז. ד"ה "הואיל ונדחה", חילק דבסוגין הוי פסול הגוף, וביאר הגרי"ז שם את דבריו, דנפגם המזבח אינו פסול מצד המציאות שאין מזבח לזרוק עליו דא"כ יהני דין "בידו" לתקן, אלא הוי פסול מצד הדין דבעינן מזבח שלם לזריקה, וע"ז מהני בידו ובאור דבריו כדברי רא"ל מאלין הנ"ל, דכן ביאר הגרי"ז שם את דברי הרמב"ם כאן, ועי' בסוגין בתוד"ה עד, וצ"ע. ב] שם בגמרא – מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו. מנין המקור לדין זה? כתב המשך חכמה בפרשת פקודי ד"ה "ונתת" דכיון דכתיב בפרשת כי תשא לגבי קטרת בפרק ל' פסוק לו' "ושחקת וכו' ונתת ממנה לפני העדות באוהל מועד" ולא נאמר שם על המזבח יקטירנה משמע דרק מקומו מעכב אבל המזבח אינו מעכב, משא"כ במנורה דכתיב "על המנורה הטהורה" דהוא דוקא בה ולא במקומה וכן בשאר דברים, ועי' משמר הלוי סי' קט' דהעלה דכן משמע מדברי הרמב"ן. [והנה הקרן אורה הקשה מדוע בקטרת דכתיב (ל, ז) "והקטיר עליו" לא דרשינן כשהוא שלם ולא כשהוא חסר כמו שדרשינן במזבח החיצון? ותירץ דבמזבח הקטורת איצטריך לגופיה משא"כ במזבח החיצון, עי"ש ובתוד"ה "וכי". ומעצם קושית הקר"א משמע לכאו' דל"ל את דברי המשך חכמה, דלפי דברי המשך חכמה לק"מ, כיון "דעליו" הוא ילפותא רק במקום דכתוב על המזבח, אבל במזבח הקטורת דאין דין מזבח אלא דין מקום, פשיטא דא"צ שיהא שלם. והנה בזבח תודה ד"ה "מזבח" העלה מח' רש"י ותוס' אי מקטירין אימורין בזמן פגימת המזבח, דתוס' סא. ד"ה מאי, ס"ל דהוי כקטרת ומקטירין, וברש"י ד"ה "מזבח" משמע שלא מקטירין, ותורף הויכוח האם התחדש בסוגין חילוק בין מזבח חיצון לפנימי, וא"כ אימורין דהוי במזבח חיצון לא מקטירין בנפגם, או דהוא חילוק בין הקטרה לבין דמים דהיינו הקרבה, וא"כ אימורין הוי בכלל הקטרה, עי' איזהו מקומן ד"ה הכא נמי בכל זה. ומדברי המשך חכמה הנ"ל עולה דהוא חילוק בין מזבח הקטורת למזבח החיצון, דתלוי בפסוקים דלא כתוב "על המזבח", וא"כ דבריו א"ש לפרש"י ודלא כתוס', ועיין]. ג] ס' ע"א תוד"ה מודה ר' יהודה בדמים. קדושת הרצפה ודיניה, האם הוא בגלל דחשיב חלק מן המזבח, או דהוי קדושה בפנ"ע? התוס' הקשו לצד בגמ' דמהני נתינת דמים על הרצפה הרי בעינן קרן, רבוע, ויסוד לעיכובא, ותירצו בהגהות מצפה איתן וראמ"ה, [ותירוצם הוי קושיא על עצם קושית תוס'], דהנה תוס' לעיל נט: באמצע ד"ה "עד" כתבו "דלא מסתבר דלשרי ר' יהודה בשעה שהמזבח פגום אלא בשעה שהמזבח כשר", הרי דכל היתר דר' יהודה להקטר חלבים על הרצפה וכ"ה לצד של היתר נתינת דמים שם, הוי דומיא דשחיטה, דצריך שיהא מזבח שלם בזמן ביצוע מעשה העבודה, והרי המזבח שלם ומ"ל דברצפה עצמה אין קרן ויסוד וכו'. – ומשמע מדבריהם שהבינו שקדושת רצפה הוי דין נפרד מקדושת המזבח. אבל החזו"א בד"ה הא איתעבדא ליה מצותיה ביאר בתוס' ד"גם הרצפה נחשבת כחלק המזבח וכאילו יש למזבח שתי יסודות ושתיהן בכלל מזבח", וא"כ קדושת הרצפה היא בגלל היותה כהמשך המזבח, ושפיר הקשו תוס' כמו שמפרש בעולת שלמה דאמנם הרצפה כחלק מן המזבח, אך מותר לזרוק במזבח בקרן וכנגד היסוד בלבד אבל ברצפה היכי שרי, ומש"כ תוס' רבוע שיטפא דלישנא נקט. וכדברי החזו"א משמע להדיא מתוס' לעיל נא: סוד"ה "תן לה" דכתב דאף לס"ד דדמים יכול לזרוק על הרצפה, אם נעקרה הרצפה מסביב למזבח אין בה את דיניה, והיינו כמבואר, דהרצפה היא חלק מן יסוד המזבח. והחזו"א תירץ קושית תוס' דס"ל לסוגין כמ"ד דשלא במקומו כמקומו, ולכך בדיעבד מהני זריקת דמים על הרצפה, דהוי כזריקה במזבח שלא במקומו, עי"ש. אך גם לדבריו אכתי צ"ע בסוגית הגמ' לעיל נט., דרב ס"ל בהו"א דגם דמים אפשר לזרוק במקום המזבח שנעקר דומיא דהקטרה, והלא יסוד, רבוע וקרן מעכבים, וקושית תוס' שייכא התם, דשם אין מזבח כלל דהרי נעקר, עי' בחידושי ראמ"ה שם, ובאבי עזרי פסוה"מ פ"ב ה"י ד"ה ובספר חזו"א. ד] ס"ב ע"ב בגמרא – מה דם בזריקה אף בשר בזריקה. הרמב"ם בהלכ' בית הבחירה פרק ב' הלכה י"ג כתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האברים בזריקה, ואילו בהלכות מעשה הקרבנות פרק ו' הלכה ד' כתב, ואח"כ מעלין כל האיברים לראש המזבח... וזורק כל האברים על האש שנאמר הבשר והדם, כשם שהדם בזריקה וכו'. א)תימה דסותר את עצמו, דבהלכ' בית הבחירה משמע שזורק מראש הכבש וכדפירש רש"י בסוגין, ואילו בהלכות מעשה"ק משמע שזורק מראש המזבח? ובמשנה למלך במעשה"ק שם כתב דדברי הרמב"ם גבי ראש המזבח לאו דוקא וכונתו לראש הכבש, ובאבן האזל שם הקשה דדבריו דחוקים, עי"ש. וחידש דלרמב"ם ב' זריקות הוי, חדא מראש הכבש לראש המזבח והיא מהלכות העלאה, וזהו מש"כ בהלכ' בית הבחירה, ועוד זריקה אח"כ מראש המזבח אל האש והיא מהלכות הקטרה, עי"ש בביאור דרשת הפסוק לפי"ז, ומש"כ בביאור סוגית הגמ' לרמב"ם דלא כרש"י, וע"ע בדברי הגרי"ז לקמן ריש פז: ב) מהו שיעור האויר הנצרך להיות בין הכבש למזבח, והטעם בזה, ואי הוי דאוריתא? מצינו מס' שיטות בראשונים: א. שיטת תוס' בפסחים עז. ד"ה אויר דהוא מדרבנן כדי שעי"ז יזכור לזרוק, ומשמע שהוא שיעור ניכר ולא משהו בעלמא, ובשו"ת חכם צבי סי' קנ"ג תמה על תוס' מסוגין דמשמע דהוי דאוריתא, עי' א"מ ד"ה אויר. ב. תוס' בסוגין ד"ה אויר, דצריך אויר ניכר, דהוי ב' הלכות, הפסק כל שהוא מהלכ' סביב ורבוע, ועוד הפסק ניכר מדין סוגין, ובחזון יחזקאל, תוספתא, קורבנות, פ"ד ה"א, ביאר דאם מדינא "דרבוע" הוא מעכב כיון שרבוע הוא מהמעכבין במזבח (לעיל ע"א) אבל האי דינא דאויר מפסיק ושיהיה ניכר הוא הלכה בהקטרה ואינו מעכב בדיעבד. וכן דייק בשיטת הרמב"ם דכתב בביה"ב שם הלכ' י"ג ואויר מעט היה מפסיק וכו', ואח"כ בהלכ' י"ד כתב גבי הכבשים הקטנים, ומובדלים מן המזבח כמלוא הנימה, ומשמע כתוס' וכנ"ל, מיהו החזו"א ביאר דדברי תוס' כאן הם כהבנת תוס' בפסחים, יעו"ש. ג. שיטת רבינו חיים בתוס' פז: ד"ה אויר, דהוי אויר קרקע ממש מפסיק בין כבש למזבח, והוא שיעור יותר מאמה, וכבר הקשה תוס' דילן דמבואר בגמ' בסוה"ע דהכבש פורח אמה על יסוד ואמה על סובב, כן יש להקשות דלשיטתו בעינן יותר מב' אמות, שהם שיעור יסוד וסובב, עי' א"מ שם פז: ובחזו"א בכ"ז. ד. בשיטת רש"י דייק בספר מבואי הקדשים (סלובס) דהוי מח' ר' יוסי ור"פ אי בעינן אויר מעט או אויר קרקע, דבד"ה "אויר" כתב "אויר מעט", ואילו בר"פ בד"ה "מה דם" כתב "קרקע הרצפה מפסיק" וכו', ואילו בפרש"י לשמות כז, ה, כתב דהכבש מובדל מן המזבח כחוט השערה – ומשמע דס"ל דהלכ' כר' יוסי. ה] ס"ג ע"ב בגמרא – מאי קאמר... בכל מקום היתה כשרה למליקתה אלא זה היה מקומה להזאתה. א) האם למליקה בעינן מזבח? דעת רש"י בד"ה בכל מקום, תוד"ה אף ובעל-המאור ריש קינים והובאו דבריו בשיטמ"ק בהשמטות אות ב' כאן, דלא בעינן מזבח כלל וכשרה בכל מקום בעזרה, אבל דעת הקרית-ספר במעשה"ק פ"ז דבעינן מזבח מדאוריתא מקרא, וכ"ד הראב"ד דבעינן מזבח ודלא כבעה"מ שם, אך משמעות דבריו דלא פליג אלא דמדרבנן בעי מזבח "שתהא קרובה למקום הזאתה כדי שלא יתפזר דם הנפש", כ"כ בדעתו בכתבי הגרי"ז מנחות, הגר"מ אילן בהערה קל"ב, ובמנח"א, עי' איזהו מקומן. והנה בתוספתא קורבנות פ"ז ה"ב הגירסא חטאת העוף שמלקה בכל מקום בעזרה, כשרה. אך גי' הגר"א שם שמלקה בכל מקום במזבח, כשרה. ובגמ' דילן הגי' בברייתא בכל מקום במזבח, וביאר בעל-המאור שם "דלאו למימרא דטעונה מזבח, אלא רבותא קמ"ל שאע"פ שעשאה למעלה כחטאת העוף כשרה", עיי"ש. ב) בשיטת הרמב"ם: הרמב"ם במעשה"ק פ"ז ה"ו כתב דמולק חטאת העוף בקרן דרומית מערבית. וקשה מנין מקור דבריו, ובפרט שסתימת דברי הגמ' שבכל מקום נעשית. ביאר בזבח תודה דהרמב"ם מפרש המשנה דבקרן דרומית מערבית היתה נעשית היינו כל מעשיה כולל מליקתה כדי שלא ישפך דמה על הארץ בינתים. וכונת הגמ' דבכל מקום כשרה מדינא, אלא שזה היה מקומה להזאתה ולכך גם מליקתה שם לכתחילה, ומשמעות דבריו וכ"מ בטה"ק בד"ה בכל מקום, שדין קרן דרומית מערבית הוא מדרבנן שלא ישפך וכו', ועי' רדב"ז שכתב שהוא מצוה מן המובחר. אולם הגרי"ז במנחות שם ביאר, דהילפותא מהגשת מנחה אינה כשאר דיני מתן דמים בעלמא בשאר קורבנות, אלא הוי דין עבודת הזאתה בכללותה, וזה כולל אף את מליקתה, עיי"ש שכן דייק מדברי רש"י ד"ה מנחה, ומשמעות דבריו דלרמב"ם הוא דין דאוריתא לכתחילה בקרן דרומית מערבית ככל דין הזאה, ועי' מה שביאר בזה במנח"א עמ' רס"ט, ר"ע, ע"פ דברי הקרית-ספר הנ"ל. ו] ס"ד ע"ב בגמרא – הקפה ברגל וברד"ה הקפה ובשיטמ"ק. א) מדוע צריך הכה"ג להקיף דרך ימין? רש"י ביאר שכיון שעלה להקטיר גומר דרך ימין, משא"כ שאר כהנים שלא עולים אלא לנסך, ומשמע דאם כה"ג עולה רק לנסך אינו מקיף דרך ימין, כן דייק המשנ"ל תמידין ומוספין פ"ו ה"א, בדברי רש"י והרע"ב. בשיטמ"ק הק' על פרש"י דהרי משמע שכה"ג המקטיר עומד בראש המזבח ולא החל לפנות לימין, עי' משנה בתמיד שם, וברמב"ם פ"ו ממעשה"ק ה"ד, ולכך פי' רבינו שמשון שם, דצריך להקיף כדי שיהא נראה כבן בית, וכתב המשנ"ל שם שהנפק"מ שבין ב' הפירושים המופיעים בפי' הרע"ב בתמיד שם, שלטעם השני אף העולה לנסך בלבד ולא להקטרה, צריך להקיף דרך ימין שהוא כבן בית. והעולה מדברי המשנ"ל שם שבמש"כ רש"י שכה"ג עולה להקטיר אפשר שיש לפרש שהוא היפוך האיברים במזלג כדי שיתעכלו יפה וכמו שפירש הרע"ב שם בפי' הראשון, ואם כן מתורצת קושית השיטמ"ק על רש"י שאומנם כה"ג המקטיר אינו נכנס לימינו, אבל עבודת "היפוך בצינורא" מצריכה שיפנה לימינו יעוש"ה. [והנה בפירוש הרא"ש על המשנה שם כתב בד"ה "בא לו" לצורך ניסוך... ושם בסוד"ה "נתנו... אבל כה"ג שעולה להקטיר אם רצה גם לנסך מקיף דרך ימין, וכהן שזכה בניסוך העלה את היין ופנה לשמאל ופגע בכהן גדול נותן לו יין לנסך" לכאו' משמעות דבריו שאף שעיקר מטרת עליתו לצורך ניסוך אכתי מקיף דרך ימין כיון שאין עליו כלל דינא דיקח הנסכים בידיו, כיון שמעיקר הדין כהן שזכה בזה מוליכן לשמאל עד הקרן, והוא לכאו' טעם חדש להיקף ודלא כר"ש ואף לא כפרש"י, והשווה לשיטת הרמב"ם דלקמיה, ועי' בשפ"א דמשמעות דבריו בפרש"י, כמוש"כ ברא"ש וכפרש"י גם יחד, וצ"ע בכ"ז]. ב) בשיטת הרמב"ם – מעשה הקרבנות פרק ז' הלכ' י"א י"ב הרמב"ם שם כתב בהלכ' י"א את עיקר הדין שבג' דברים נפנין דרך שמאל ולא מקיפין, ולכאו' סתר א"ע בהלכ' י"ב דכתב שהמנסך מקיף בלא כלום וכשמגיע לדרומית מערבית נותנים לו וכו' ומנסך שם. והיה אפשר לדחוק שכונתו בהלכה י"ב לכהן גדול אבל אין סתימת לשונו משמע כן, ובמשנ"ל שם פירש דדעת הרמב"ם דכל כהן אם רוצה להקיף, מקיף בידים ריקניות, ואז בקרן דרומית מערבית נותנין לו וכו' וכמוש"כ בפירושו למשניות שם בתמיד בהדיא, וכ"מ בפירושו לזבחים כאן. ז] שם במשנה – חטאת העוף... שיירי הדם היה מתמצה וכו' מהו מיצוי הדם, והאם שווה הוא בחטאת העוף לעולת העוף? רש"י כתב בד"ה "היה... ודוחקו בקיר" ואילו במנחות ב: ד"ה "מתמצה" כתב וסוחט בין אצבעותיו בית השחיטה וניצוק הדם הולך למרחוק". ועי' איזהו מקומן. עכ"פ משמע שזו עבודה בפנ"ע לאחר הזאה, כבעולת העוף. אבל ברמב"ם דייק האבן-האזל במעשה"ק פ"ז ה"ז, מדכתב שם בהלכה ו' דחטאת העוף השיירים שלה מתמצין וכו', משמע שאין הלכה לעשות פעולת מיצוי, רק מחזיק העוף אחר ההזאה ודמו מתמצה מאיליו, וביאר שאינ"ז עבודה בפנ"ע אלא גמר עבודת ההזאה, [אע"ג דשיטת הרמב"ם שמיצוי מעכב], אבל מיצוי בעולת העוף הוי בידים ונחשב כעבודה בפנ"ע וכלשון הרמב"ם בפ"ו שם הלכה כ' וממצה דם הראש והגוף. ח] סה: בגמרא – א"ר אלעזר בר"ש שמעתי שמבדילין, וברד"ה שמבדילין. האם לראב"ש יש היתר להבדיל, או שפסול ליכא אך איסור איכא? עי' בשלום רב (הו"ד באיזהו מקומן גבי קושית תוד"ה ורבי אלעזר) דדקדק מרש"י כאן דפסול ליכא, אך איכא מצוה שלא יבדיל, וכ"כ בטהרת הקודש, אך הקשה דרש"י כתב בד"ה וראב"ש, "הלכך אם רצה להבדיל יבדיל" וכו', משמע דתלי ברצונו והוי היתר גמור, וביאר, דכאן ביאר רש"י לס"ד בגמ', אך בהמשך הגמ' משמע מלש' "מאי ביניהו" שהתחדש כאן מה שלא הבין בתחילה, ולכן פרש"י שאם רצה מבדיל, דהוא היתר גמור, – וא"כ לדברי טה"ק, מסקנת הגמ' לרב חסדא בראב"ש דיש היתר להבדיל, [ומש"כ התורה "לא יבדיל" כשדעתו לעשות מיצוי אח"כ, עי"ש ברש"י ד"ה ור"א בר"ש, ובמשא"כ באות הבאה]. ט] שם ברש"י ד"ה ור"א בר"ש – הלכך אם רצה להבדיל יבדיל ולא ימצה לאחר הבדלה" לשיטת רש"י בראב"ש אם הבדיל ואח"כ מיצה, האם פסל? פשטות דברי רש"י שהבדיל ואח"כ מיצה פוסל גם לראב"ש, וכ"כ קר"א ושפ"א, וכן הוא בצ"ק טה"ק, ופני"מ. אלא דהקשו לפי זה מדוע אמרה הגמ' דמתניתין דלא כראבר"ש והלא ניקום מתניתי' "הבדיל בחטאת... פסול" כאשר הבדיל ואח"כ מיצה, ותירצו בצ"ק קר"א ופנימ"א דמתניתין סתמא קאמרה פסול משמע בכל כה"ג אף בהבדיל ולא מיצה. ובטהרת הקודש הקשה לראב"ש נמצא דכאשר מבדיל [דזהו היתר גמור לדעתו ברש"י כמתבאר באות קודמת] מחויב לבטל את מצות המיצוי כדי לא לפסול הקרבן, והכיצד שרי לבטל מצות מיצוי [אף שאינה מעכבת] לכתחילה? וחידש דכל ציווי התורה לעשות מיצוי לכתחילה הוא רק במקום שאינו מבדיל שאזי לא יצא אכתי כל הדם, אבל כשמבדיל וגורם לריבוי ויציאת הדם אין כלל מצות מיצוי וכעין יסוד סברת ר"ת בתוס' סו. אבל העולת שלמה וחזו"א פליגי על כל הנ"ל, וס"ל ברש"י דאף בהבדיל ואח"כ מיצה לא פסל, ומש"כ רש"י "ולא ימצה לאחר הבדלה" ביאר בעולת שלמה דאין המיצוי שלאחר גמר הכפרה עושה מעשה עולה בחטאת כיון שכבר נגמרה כפרתו אבל ודאי דאיכא מצוה לעשות מיצוי עיי"ש, ומשמע מדבריו דלא ניח"ל לפרש כשאר מפרשים דודאי בעכ"ח איכא מצוה למצות גם אחרי הבדלה ודלא כטה"ק הנ"ל, ובחזו"א משמע דא"א לפרש כשאר מפרשים, דאיך יתכן שאחרי שהבדיל והיזה והוכשר הקרבן יחזור ויפסל, ועי"ש ביאורו בלש' רש"י ודו"ק, [והמתבאר לכאורה דתורף מחלוקת שאר מפרשים, עם עול"ש וחזו"א, דלשאר מפרשים גדר מעשה עולה בחטאת כאן הוא כאשר צורה החיצונית של פעולת הבדלה ומיצוי שווה בחטאת לעולה, אך לעול"ש וחזו"א כיון דמיצוי אינו מעכב בחטאת העוף שוב אף בעשה המיצוי בה, לא דמי עשיה זו שכבר נגמר כפרתו לעוה"ע שהיא מעיקר הדין, דבעינן שיהיה מעשה עולה בחטאת דשווים אף בדין.] י] שם בתוד"ה ורבי אלעזר... ונראה לפרש כל סוגיא זו. לא יבדיל הוא איסור עצמי, או דיסודו דעביד מעשה עולה בחטאת, והאם שונה הוא לפני הזאה מאחרי הזאה? עי' היטב באיזהו מקומן בכ"ז, [והיה נראה כן, דרש"י ותוס' לא פליגי ולשניהם יסוד איסור לא יבדיל הוא דעביד מעשה עולה בחטאת, אלא דלרש"י לת"ק בעביד מיצוי שהוא מחויב בזה הוי מעשה עולה כחטאת, דהמיצוי הוא סיבה להיות מעשה עולה בחטאת בהצטרף ב' הדברים הבדלה ומיצוי ואזי שווה לעולה, וכדמשמע אף בראב"ש לפשטות לש' רש"י ד"ה וראב"ש עי' אות קודמת, ואילו תוס' ס"ל דהמיצוי בהיותו מעכב לת"ק מהווה סימן עד אימתי קעביד מעשה עולה בחטאת ולכן לשיטתו אף לאחר הזאה דלא נגמרה עבודתו פסל, ונפק"מ כשלא מיצה דלתוס' לת"ק פסל כשהבדיל מהטעם הנ"ל]. אבל בחזו"א וכ"מ בקר"א בד"ה ופי' בתוס' דס"ל דלתוס' עד ההזאה הוי "לא יבדיל" איסור עצמי, ורק לאחר הזאה הוא מיסוד מעשה עולה בחטאת, וז"ל חזו"א כאן "ופירושו דלא יבדיל הוא לצדדין, דקודם הזאה הוא במוחלט אף שלא עשה מעשה עולה, אלא בלאחר הזאה קודם מיצוי לא קאים בלא יבדיל אלא אי עביד מעשה עולה"..., ועי' מה דהקשו על עיקר דין זה ממה שכתבו תוס' דלר"ח עכ"ח ס"ל דשהיה בסימן שני לא מעכב, [ולביאורם בתוס' צ"ע דיוצא ב' דינים ב"לא יבדיל" השונים במהותם לפני הזאה ולאחריה]. ובעיקר ביאור רש"י בסוגיא צ"ע מהיכא ילפינן להאי דינא דמעשה עולה בחטאת הוא ביסוד דין "לא יבדיל" דאין זה פשוטו של מקרא? ושו"מ דכן הק' בשיטמ"ק להדיא (בהשמטות לפני פי' ר"י) וז"ל "ועוד קשה מה שפי' בקונטרס דלא יבדיל דחטאת ר"ל דלא יעשה הבדלה דעולה שימצה אחר כן, הא פשיטא דקרא לא משמע שתולה החטאת בעולה". וביאר השיטמ"ק בשם ר"י הסוגיא כעין פי' תוס' דנחלקו באחר הזאה, אבל בעיקר יסוד איסור "לא יבדיל" הוא איסור עצמי, ומש"כ הגמ' "דקעביד מעשה עולה בחטאת" דחק לפרש, דקעביד מעשה עולה היינו ההבדלה, בעודו עוסק במעשה החטאת היינו המיצוי המעכב.

פרק שביעי – חטאת העוף

א] ס"ו ע"א במשנה – כמעשה חטאת לשם חטאת כשרה. א] מהו חידושה של המשנה? א. בתוס' כתבו דבא להשמיע את גוף הדין דזהו מצותה, עי' גי' שיטמ"ק. ב. הרע"ב חידש דקמ"ל דאע"ג דמלק והבדיל כשרה, וביאר התוי"ט כונתו ע"פ הרמב"ם דכתב בפי' המשנ' "אפילו שינה בסדר מליקתה" כשרה, דכונתם דמשנ' כראב"ש דהבדיל כשרה, - ועי' היטב בגמ' בע"ב ובקושיות התוי"ט שם. ג. המלאכת שלמה ובקרן אורה וח"נ פירשו דאין כונת הרמב"ם כפי' הרע"ב, אלא שינה בסדר המליקה היינו ששינה ולא אחז שתי רגליה בין אצבעותיו דחידוש המשנ' דכשר בדיעבד, וא"צ לדחוק הרישא בדוקא כראב"ש. ד. בשפ"א ביאר דחידשה המשנ' שאף בחשב לשם חטאת בהמה כשרה. ובתורף מ"ח תוס' והרמב"ם עיי"ש בסו"ד המלאכת שלמה דלתוס' שינה באחיזת העוף פסול וכ"ד דמליקה בימין, והרמב"ם פליג, עי' איזהו מקומן סד: ד"ה וזו עבודה. ב] לא הבדיל בעולת העוף, לראב"ש, מה דינה? הרע"ב (שם משנ' ב') כתב "כמעשה עולה, אע"פ ששינה במליקתה שלא הבדיל... כשרה", ולמתבאר בתוי"ט דהוא כראב"ש נמצא דעתו דלראב"ש בנ"ל כשר, אבל למתבאר בסעי' קודם בשיטת המלאכת שלמה והקר"א כ"כ להדיא דמשמעות הסוגיא בס"פ דלעיל ובחולין בודאי דלראב"ש בכה"ג פסול. ב] סו: במשנה – וכולן אין מטמאין... וברד"ה וכולן אע"פ שנפסלו מליקתן מטהרתן וכו'. האם משנתינו איירי בנפסל דוקא במליקה או גם בשאר שינויים? בפשטות, מלש' רש"י משמע שנפסל גם בשאר דברים, וכ"ה ברש"י במעילה ג: ד"ה "וכולן אע"ג ששינה בהם לא חשיבי כנבלה, אלא דינן במליקה"..., וכ"ה לש' הרמב"ם בפיהמ"ש... בחטאת העוף אם מלקה שלא לשמה או שינה מקומה אע"פ שהוא פוסל אותה לא הוציאה מכלל הטהרה וכו', הרי שביאר במליקה ואף על שאר שינויי מקום. אבל בטהרת הקודש בד"ה ואלא במיצוי, הקשה, דא"כ מהו החידוש דאין מטמאין והלא כיון שכבר הוכשרה במליקה שוב א"א שיטמא בבית הבליעה, ולכך ביאר דחידוש המשנ' כיון דקאי ארישא דחטאת העוף ואיירי בשינוי במליקה, ולא על סיפא דעולת העוף דשם איירי בשינה במיצוי, והוסיף להקשות דא"כ, אף במליקה ליכא חידוש כיון שאחר סימן ראשון כבר יצא יד"ח והוכשר הקרבן ונטהר מידי נבלה, וכיצד יטמא אח"כ ע"י הבדלה בסימן שני, וכן הקשה בחידושי הגרי"ז, ועי' מנח"א ע"מ ש"ז. ג] שם במשנה – ר' יהושע אומר אין מועלין בה. למסקנא האם פסולה או כשרה, ואי הוי דרבנן או דאוריתא? בשפ"א הביא מלקמן סח. דמסקנת הגמ' דאמנם אין מועלין בה אך לא עולה לחובה וכ"פ הרמב"ם, וביאר שם ע"פ תוס' ד"ה אימר: בדרך א' דלא ידחו במדרבנן או מאיזו דרש מדאורי' ועכ"פ כשר ונאכל לכהנים ולכך אין מועלין בה, ובדרך ב' דפסול מדאורי' ואינו נאכל, א"כ מדוע אין מועלין והיאך יצא מידי מעילה בדליכא בו היתר לכהנים, יעו"ש. ד] סו: במשנה – א"ל ר' יהושע... שכן שינה את שמה לדבר שאין בא מעילה, ובבריתא (סז.) תאמר בעולה ששינה את שמה, ואת מעשיה, ושינה את מקומה, ובתוד"ה א"ר אליעזר. א) האם המשנה והברייתא משלימים זו את זו, או דפליגי זו על זו? בפשטות סוגין דפליגי הברייתא והמשנ' אם ביאור סברת ר"י הוא שינוי השם, או כל ג' השינויים דבברייתא, כ"כ הקר"א, ודייק מלש' הרמב"ם דכתב בהלכ' מעילה פ"ג ה"ז "הואיל ושינה... לדבר שאין בו מעילה" וכ"מ מתוס' בסוד"ה א"ר אליעזר דהק' מדוע נאלצה הברייתא להדחק מכח קושית שינוי בעלים ולאמור את סברת "נמשכה" הרי לסברת ר"י במשנה לדבר שאין בו מעילה וכולו היתר, א"צ לסברת נמשכה, א"כ משמע דל"ל לברייתא לסברא זו. אבל הגרי"ז חידש דטעם הברייתא הוא העיקרי דבהיות כ"כ פסולים הוי כקדושים שמתו ויצאו מידי מעילה, והמשנ' משלמת לטעם זה, דאכתי תיקשי דלהוי דין מעילה מדרבנן, ולזה באה סברת דשינה שמו לדבר שאין בו מעילה. ב) בהו"א דגמ' בביאור הברייתא: האם היא הלכה דג' שינויים מוציאים מידי מעילה, או דג' שינויים אלו בדוקא מפקיעים משם עולה דלא דמי לעולה כלל? בשפ"א ובגרי"ז הקשו בדברי הגמ' "אמר רבא ונימא ליה, אשם ששחטו בדרום... בשינוי בעלים" וכו', דהלא שינוי בעלים אינו חיסרון במהות הקרבן כשינוי מקום או מעשה, ושייך בשלמים כבאשם ומדוע ישתנה להיות שלמים? וביאר הגרי"ז והוא לשיטתו, דהו"א דברייתא דכ"כ שינויים ופסולים הוי כקדשים שמתו ויצאו מידי מעילה א"כ מ"ל דהוי שינוי מעשה, או שינוי בעלים, כיון דסו"ס הוי הרבה פסולים בקרבן, אבל לפשטות ההבנה בסוגיא, דג' שינויים אין זה בגלל דהוי הרבה פסולים, אלא דכל מהות הקרבן השתנתה, דהפקענו שם עולה בין במקום, בין בשם, ובין בצורת המעשה, וא"כ צ"ע בקו' הגמ' משינוי בעלים, ותירץ בשפ"א בדוחק דכיון דאותו האיש שנתכוין עליו אינו בר אשם חשיב כשינוי מעשה. ולמתבאר פליגי הגרי"ז והשפ"א בב' הצדדים הנ"ל. ובגוף סוגין אם בהו"א ידענו לסברת נמשכה - יעוי' בהגרי"ז ובאיזהו מקומן בריש סוגין. ה] סז. בתוד"ה חטאת העוף... דאמרינן אין הקינין מתפרשות... או בעשית כהן, ובשיטמ"ק. א) בקרן אורה הקשה דדין מתפרשות בעשית כהן הוא חידוש בקן סתומה בלבד דכאשר לא התפרש בלקיחת הבעלים אכתי מתפרש בעשית כהן, אך מנלן לחדש בר' יהושע דגם כאשר התפרש בלקיחה לעולה אכתי מתפרש בעשית כהן לחטאת? עי"ש. ובאחיעזר סימן כ"ה אות ט' חידש דהאי דינא דאין לשנות שם הקרבן אחרי לקיחתו דאין משנים מקדושה לקדושה, אינו כיון שאחרי שהקדיש שוב אינו בעלים לשנותו, אלא דילפינן "מלא יקדיש איש אותו" גזיה"כ דאין משנים מקדושה לקדושה, אף דמעיקר הדין הוי בעלים לשנותו. ובקינין מתבאר דכל דהכהן חשיב כבעלים, וא"כ אפ"ל דכל גזיה"כ נאמרה באמירה אבל בעשיה אפשר לשנות מקדושה לקדושה, ולק"מ לפי"ז קו' הקר"א. ויש שרצו לפרש (עי' דביר הקודש אות ת"ה, שצ"ח) ע"פ האבן עזרא ויקרא פרק ה' פסוק ז' דיסוד דין הבאת תורין אחד לחטאת ואחד לעולה הוא משום דבאמת הוי שם קרבן אחד של חטאת, אלא דכיון דחטאת העוף כולה לכהנים וליכא ביה אימורין מביאין עולת העוף בשביל האימורין, (עי' בזה באור שמח הלכ' מעשר שני פרק ז' הלכה ג') וא"כ ביחד הם כמו קרבן בהמה דאיכא ביה אכילת אדם ואימורין. וא"כ יל"פ הכא דכיון דבעצם הקדושה הם כקרבן אחד, שייך להמשיכו מעולה לחטאת, משא"כ בשאר בהמות, וזו כונת תוס' דהקינין מתפרשות וכו', דבגלל דהוי קרבן אחד שייך התפרשות והמשכה בדוקא בעופות. ב) בטהרת הקודש הקשה דא"כ כל האי דינא דר' יהושע הנלמד מקינין יהיה רק כקן חובה דהוא מתפרש בעשית הכהן, אבל בעולת נדבה דאינה מתפרשת בעשית כהן מנ"ל לחדש דנהפכת בעשית כהן? וכתב דדוחק לפרש סוגין כקינין דוקא, וגם ברמב"ם סתם ולא חילק בין קן חובה לעולת נדבה, ור"ל טה"ק דרק בהו"א דהגמ' נפרש דאיירי בקינין, אבל למסקנא לרב אשי דשם חטאת מתהווה קודם שם עולה, תו לא דחקינן לאמר שטעמא דר' יהושע משום שאין הקינין מתפרשות, אלא הוי אף בכל עולת העוף ולאו דוקא בקינין.

פרק תשיעי – המזבח מקדש

א] פה' ע"א בגמ' – אמר עולא אימורי קק"ל שהעלן לפני זריקת דמן לא ירדו וכו', ובשיטמ"ק אות ב', ולעיל פג: ובתוד"ה למעוטי קמצים, ובשיטמ"ק אות ב'. א] האם דינו של עולא הוי אף לשיטת ר' יהודה (פד.) דנשפך דמה תרד ? בפשטות הסוגיא לא קי"ל כעולא אליבא דר' יהודה דהרי הגמ' מוכיחה אף אנן נמי תנינא מר"ש הסובר נשפך דמה עלו לא ירדו, ור' יהודה סובר ירדו, ויש להשוות אימורי קק"ל לפני זריקה לכאן, וכ"כ תוס' לעיל פג: שם, בתירוצו הראשון, אבל בתירוצו השני שם ובשיטמ"ק שם וכאן, ביארו דאף ר' יהודה מודה, דפליג רק בדליכא דם, אבל בדאיכא דם כמו אימורי קק"ל, ויש בידו לזרוק מודה דעלו לא ירדו. ב] לעולא – האם בעינן לזריקת דם בדוקא כדי דיהא "לא ירדו", ובשיטת הרמב"ם. הכס"מ ביאר דמה דפסק הרמב"ם בפ"ג מפסוהמ"ק הלכ' יב' "דאימורי קק"ל וכו' לא ירדו" היינו כיון שנזרק הדם אח"כ לכן לא ירדו, – ובזבח תודה בד"ה "אימורי" הקשה דא"כ מאי רבותא דלא ירדו, והרי אחרי זריקה הוא קרבן כשר לגמרי, ועוד הקשה מדוע הגמ' לעיל פג: מקשה קמצים, מאי שנא מדעולא, הרי עולא איירי אחרי זריקה לכך לא ירד, משא"כ בקמצים דנשאר בלא קידוש כלי. [ונראה בביאור יסוד דברי הכס"מ דהוקשה לו, דמחד פסק הרמב"ם כאן כעולא, ומאידך פסק שם בהלכה ו' כר' יהודה דנשפך דמה תרד, והכיצד נפרנס שניהם? ולכן פירש דהגמ' דעולא, אליבא דר"ש ולא כר' יהודה, ומה שפסק הרמב"ם את עולא היינו דוקא לאחר זריקה, והוא כפירוש ראשון של תוס' פג: ד"ה למעוטי דר' יהודה ל"ל דעולא, עי' מש"כ בסעי' א', ועי' במנח"א עמ' יז', ונ"ל דכ"ז כונת הזבח תודה המוסגר שם בתירוץ קושיתו השניה על הכס"מ]. והזבח תודה גופיה חולק על הכס"מ (בלולי דמסתפינא) וס"ל בסוגין וברמב"ם, דאיירי דנשפך הדם, ואעפ"כ עלו לא ירדו, כיון דבזמן העלאה היה זמן שהיה אפשר לזרוק את הדם, [ושאני מדין ר' יהודה במשנה דנשפך הדם ירד, כיון דשם ליכא לדם כלל, וכחילוק תוס' שם בפי' ב' ושטמ"ק לעיל עי' סעי' קודם וכמוש"כ הזבח תודה לעיל ד"ה "ואלו" לבאר דעת הרמב"ם דפסק גם כעולא וגם כר' יהודה]. ויעוי' שם במנח"א דכתב לתרץ קושיתו הראשונה של הזבח תודה על הכס"מ, ע"פ יסוד הגר"ח והגרי"ז, דהעלאה תחילת הקטרה, ולכך רבותא הוא דמהני זריקה אח"כ אע"פ דהעלאה הוי תחילתה בפסול. ב] פה' ע"ב בגמרא – אבל משלה בהן האור יעלו... מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא, רד"ה פירשו ובתוס' פו. ד"ה מאן. א) בהני תלת דשמעינהו לר' יהודה (פד.) דעלו ירדו – האם מהני משילת האור דלא ירדו? היה אפ"ל דכל דין משילת האור הוא להני פסולים שדינם עלו לא ירדו, להם מהני משילת האור דבירדו, אף דהוי דינם לא יעלו (פד.) מהני משילת האור דיעלו אבל הני דדינם עלו ירדו, לא מהני משילת האור. אך הגרעק"א (פד.) ובקר"א הוכיחו מסוגין, דלפרש"י דמתניתין בסיפא אתי לרבי, דהדין הוא פירשו ירדו ואעפ"כ במשלה בהן האור יעלו, וא"כ ה"ה לרבי יהודה דעלו ירדו, יועיל משילת האור דלא ירדו, והוסיף הגרעק"א דאף מ"ד דארישא קאי ל"פ אלא הגידין ועצמות דלאו בני הקטרה, אבל ר' יהודה איירי בבני הקטרה, ועיי"ש דדייקו דהרמב"ם ס"ל כרש"י בסוגיא דפירשו. ובמשנ"ל בפסוהמ"ק פ"ג ה"ו הוכיח כן משחיטת ק"ק בדרום דמתבאר לקמן קכ. לגירסת התוס' דלרבה אם עלו ירדו, אבל במשלה האור לא ירדו, וה"ה לר' יהודה בסוגין. ב) לר' יהודה בהני תלת – אם ירדו, האם מהני משילת האור דיחזרו ויעלו, או דכל מה דמהני הוא רק דלא ירדו? המשנ"ל הוכיח מסוגיא דשחיטת דרום הנ"ל, דשם דינא הוא, דלרבה דאם עלו ירדו, במשלה האור לא ירדו, אך ירדו לא יעלו, ורק לר' יוסף דס"ל דעלו לא ירדו, מהני משילת האור דאף אם ירדו יעלה, חזינן דמהני משילת האור לעולם חד דרגא ולא תרתי, ומינה דלר' יהודה נמי מהני משילת האור דלא ירדו, אך אם ירדו לא יעלו. אבל הקרן אורה פליג ומוכיח מסוגין דמהני לר' יהודה אף בירדו דיחזרו ויעלו, דהרי הגמ' עושה ק"ו דמאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא, ואם בסיפא ירדו לא יעלו מדוע הוי כ"ש לרישא, הרי ברישא החידוש היותר גדול דאף דירדו יחזרו ויעלו, אלא ודאי דאף בסיפא אם ירדו שוב יעלו, [ואין להקשות על הקר"א מסוגיא דשחיטת דרום, דכל הנחת המשנ"ל הוא לגי' תוס' שם, ולרש"י גי' אחרת, עי"ש]. ג] פו' ע"א בגמרא – אתאי זריקה ושרתינהו, וברד"ה למיעבד קתא... כי היכי דשריא בשר לגבי מזבח. הא דזריקה קובעת בשר עולה למזבח – האם ביאורו דאותו דין מעילה שקיים מלכתחילה על כל הבהמה בקדשי קדשים (עי' פג., רד"ה אימורי) מתברר לאחר הזריקה על אימורי קד"ק ובשר העולה, או שהתחדש שהזריקה מפקעת את המעילה הראשונה, ומתחדש דין מעילה אחר כיון שהזריקה הכשירתן לגבוה? במנחת אברהם עמ' סה' כתב, דצד א' הוא הפשוט, אבל בספר תקנת עזרא הלכ' מעילה פ"ב ה"ב כתב להוכיח מלש' תוס' במעילה, והרמב"ם כצד השני, עי"ש ובמה שכתבתי באות הבאה. ד] שם בגמרא – ופליגא דר' אלעזר, וברד"ה "פירשו לאחר זריקה... דבהדי בשר אישתרו בזריקה לכהנים". תימה, מדוע פירש לאחר זריקה אין בו מעילה, והלא בזמן הזריקה הוי מחובר, וקיבל דין מעילה של המחובר, ואח"כ שפירש מי התירו? בחזו"א כאן ביאר דהזריקה מועילה להקטיר כשהם מחוברין, ולהתירן אם יפרשו. ובמנחת אברהם עמ' סה' הק' דאכתי איך הזריקה מתירה את העצמות כשיפרשו, בזמן שהזריקה היתה במחוברים? וביאר דלפי המתבאר בגדר זריקה הקובעת מעילה למש"כ התקנת עזרא עי' אות קודמת, א"כ הזריקה הפקיעה את דין המעילה הקודם שהוא מהיותם מחיים קדשי ה', וקבעה דין מעילה חדש של קדשי ה' מהיותם ראויים להקרבה, וכ"ז בתנאי שמחוברים, אבל בפירשו שוב אינם ראויים להקרבה ופקע מהם דין מעילה זה שכל כולו מהיותם ראויים להקרבה, אבל כיון שכבר הופקע מהם דין מעילה הקודם שוב אינם חוזרים ונאסרים, ורבה ס"ל דכיון דכבר חל עליהם דין הקטרה ומעילה בהיותם מחוברים שוב הוי רק כקדשים שנפסלו ולא פוקעת מהם המעילה, עיי"ש בעמ' סו'. ה] שם בגמ' מה אשם עצמותיו מותרין – וברד"ה "פירשו... ואשם פירשו לאחר זריקה הוא דבהדי בשר אישתרו". האם עצמות אשם וקד"ק ניתרים אגב זריקה או הוא היתר בפנ"ע, ונפקא מיניה דעצמות אשם שהופרשו מן הבשר לפני זריקה אי הותרו? פשטות לש' רש"י דכתב ואשם פירשו לאחר זריקה הוא דבהדי בשר אישתרו, הרי דאם נזרק הדם בהיות העצמות מחוברים בבשר שרי ואם אינם מחוברים בשר לא שרי, וכן ביאר המהר"י קורקוס בדעת רש"י הנ"ל, ובדברי הרמב"ם בהלכות מעילה פ"ב הי"ב דכתב "העצמות וכו' שפירשו מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין בהם, לאחר זריקת דמים אין מועלים בהם", דהיינו שמהני ההיתר לעצמות האשם רק בהיותם מחוברים בזמן זריקה כי דינם והיתרן אגב הבשר, אבל הכס"מ ובקרן אורה הקשו מאי שנא מעולה דהוי היתר על העצמות בפנ"ע, ודחקו לבאר הרמב"ם "דפירשו" לאו דוקא ובאמת עצמות אשם שפירשו לפני זריקה, זריקה מתירתן, עיי"ש. ובחזו"א הוסיף וביאר כן בדברי רש"י הנ"ל "דרצונו לאמר דהזריקה של אשם הוא כפירשו לאחר זריקה בעולה", אבל באשם גופיה אין שייך דין "פירשו" ולעולם מהני הזריקה ומש"כ רש"י פירשו הוא בהשואה לפירשו של עולה דשם הוא לאחר זריקה – [ונ"ל דהמהריק"ו למד שכל היתר בעצמות באשם הוא נכלל בהיתר הבשר וכמו שמשמע מפשטות לש' רש"י כאן, ובד"ה "מהו אשם", אבל שאר המפרשים למדו דהיתר העצמות הוא נפרד מדין בשר וכמו שכתב תוד"ה "מה אשם" דהוא ילפותא מיוחדת, או מק"ו מבשר אך אינו נכלל ממש בדין בשר, וממילא א"צ להיות העצמות מחוברין בבשר בזמן הזריקה], וע"ע טה"ק בד"ה גמרא בכל זה. ו] פו ע"ב בגמרא – איתמר פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות וכו'. שלושה מצבי דין בהקטרת איברים – ע"פ החזו"א. כתב החזו"א בד"ה "מצינו ג' פרקים בהקטרת איברים" שבמהלך ההקטרה יש שלושה מצבים היוצרים דינים חלוקים: א. לפני שהוצת האור ברובן לא נתקיימה כלל מצות ההקטרה, וממילא חייבים להחזירן אם פקעו מע"ג המזבח בגלל מצות הקטרתן ולא בגלל מצות "אהדורי פוקעין" ובהצית האור ברובן הוא היתר לאכילת הבשר בקורבנות הנאכלים וכמוש"כ תוס' במנחות כו: בד"ה קומץ, עיי"ש כל הסוגיא. ב. כשהצית האור ברובן נתקיימה ההקטרה, רק עדין ישנה מצוה לגמור ולמרק הקטרתן עד שיעשו אפר, ואם פקעו מע"ג מזבח כאן צריך הפסוק המלמדנו דאיכא "אהדורי פוקעין" (פג:, פו.), ולפני שהחזירן לאור מועלין בהם, וחייבין עליהם בחוץ. ג. שרירי שעבר עליהן חצות, ופקעו מע"ג המזבח, פקע מצותן מהם שהם כמעוכלים, ואם הקטירן בחוץ אין חייבין עליהם, ואין בהם איסור מעילה והנאה, ואם החזירן ע"ג האש הוי שוב לחמו של המזבח ואע"ג שאין מועלין בהם אסורים בהנאה, [עי' בתוס' פז. ד"ה לא נהנין, וברש"י שם]. והעולה מדברי החזו"א דכל דין אהדורי פוקעין הוי לאחר שהוצת האור ברובו, ומש"כ עולא (פה:) דבמשלה בהם האור איכא דין ירדו יחזרו ויעלו אף בפסולים הוא במשלה בהם האור במקצת ועדין לא ברובו, דעדין לא נתקיימה מצות הקטרה וכמוש"כ תוד"ה "וכולן" (פו.) "אבל משלה בהם האור היינו משלה בהם האור פורתא ולא נעשה מצותן" וכמוש"כ החזו"א פו: ד"ה "אותן" [אלא דיש להעיר דמלש' תוס' שם "דפקעו דמתני'... שנתעכלו קצת דומיא דאיברים שפקעו דמוקמינן בגמ' בשרירי", דמשמע קצת דמצות הקטרתן לא נגמרה עד שאינם שרירי, וצ"ע]. ז] פ"ז ע"ב בגמרא – אויר מזבח כמזבח דמי או לא – ובתוד"ה כבש. פז ע"א. א] מדוע לעיל טו. גבי בעיית הגמ' נקטעה ידו של מזה קודם שהגיע הדם לאויר המזבח מהו מבואר שכאשר הגיע הדם לאויר המזבח, נחשבת כזריקה, ואילו כאן הגמ' מסתפקת? ב] מדוע הגמ' לעיל כה: קובעת דאויר כלי ככלי ואילו כאן מסתפקת באויר המזבח? – תוס' שם ד"ה "זאת". ביאר הגרי"ז והובאו דבריו במנח"א עמ' צ"ט, דפשיטא הוא דאויר מזבח קדוש הוא ומהני להחשב זריקה כבר בנכנס לאויר זה, אבל לגבי פסולים הוא דין מיוחד שהמזבח מקדש פסולים, ולזה בעי חפצא של מזבח ממש, וע"ז ספק הגמ' אי אויר מזבח חשיב נמי חפצא של מזבח. וכעין זה ביאר בחזון יחזקאל לעיל כה: בתירוץ קושית תוס' מדוע שם ברור שאויר כלי ככלי, וכאן הגמ' מסתפקת לגבי מזבח, דכיון דכאן הגמ' איירי בפסולים ובזה בעינן עלו על עצם המזבח, והוסיף לבאר [מה שלא התבאר בגרי"ז], דבמזבח מקדש פסולים הגדר הוא דנעשה לחמו של מזבח כמו שכתב רש"י בריש פירקין. [ועי' מש"כ במנח"א בשם הגרי"ז לגבי רש"י זה]. ולכך אפשר דבעינן חפצא של מזבח ולא סגי באויר. והוסיף הגרי"ז לבאר עפ"י זה מש"כ תוס' בע"א ד"ה כבש לחלק דרצפה אינה מקדשת פסולים משא"כ מזבח, על אף דאפשר להקטיר על הרצפה, כיון דקדושה לגבי הקטרה יש ברצפה אך לקדש פסולים בעי חפצא של מזבח, וקידוש שלמה את הרצפה הועיל לקידוש להקטרה, אך לא הוי חפצא של מזבח, וכעי"ז כתב במקדש דוד ד. ד. ועי' חזו"א סי' יט' אות כג' – וכתב במצפ"א פד. בתוס' ד"ה זאת ובמקד"ד ובחזו"א שם, דתוס' שם, ולעיל יד. ד"ה הגה פליגי וס"ל דרצפה מקדשת נמי פסולים דכתבו דכאשר יש הפסק בין הקרבן לרצפה אינו מקדש משמע דבליכא הפסק מקדש גם פסולים, וע"ע בדברי הגרי"ז גבי התוס' במנחות נז: ג] בפסק הרמב"ם דאויר מזבח כמזבח דמי הרמב"ם בפסולי המוקדשין פרק ג' הלכה יב' פסק ואויר המזבח כמזבח, והקשו הכס"מ ומהריק"ו דכיון ומסקנת הגמ' (פח.) שרק בעומד ע"ג מזבח ואברים בידו נחשב כמזבח דמי, אבל בעומד ע"ג קרקע ונקיט להו בקניא בידו ע"ג מזבח, מסקינן בתיקו, וא"כ מדוע סתם הרמב"ם ולא פירש. וביד דוד הביא לתרץ בשם המהריק"ו [ובמהריק"ו שלפנינו נמצא כן בדרך "אין לאמר"] דסמך הרמב"ם על סוגיא דלעיל טו. היה מזה ונקטעה ידו קודם שהגיע הדם לאויר מזבח, דמבואר שם דאויר מזבח כמזבח, ומשם פשטה הרמב"ם, [ומוכח דהמהריק"ו ל"ל כיסוד הגרי"ז לחלק דבסוגין בעינן חפצא של מזבח לקידוש פסולים, אלא אינו מחלק בין פסולים לכשרים, ע"ע במנח"א עמ' קב']. ח] פח' ע"א בגמרא – אמר רב אין מקדשים ליקרב אבל מקדשים ליפסל. האם דין זה איירי על כלי הלח או על מידות חסירות? ובשיטת הרמב"ם. רד"ה "אבל מקדשים" ביאר דדינו של רב איירי בכלי הלח שאינם מקדשים יבש ליקרב אבל מקדשים ליפסל, וכ"מ מהפיסקא בגמ' "אין כלי הלח מקדש" וכו'... אבל הרמב"ם בפ"ג מפסולי המוקדשין ה"כ כתב "ואין מקדשין אלא מלאים... אלא אם דעתו למלאותם ואם אין דעתו למלאותם, מקדשות להפסל אבל לא ליקרב". והקשה בלח"מ שהרי לפנינו דין זה לגבי כלי הלח ומהיכן לו דין זה, ועוד שלעיל הלכה י"ט דאיירי בכלי הלח לא הזכיר הרמב"ם מאומה, וביאר [וכ"ה במהריק"ו] דהרמב"ם ל"ג הפיסקא בגמ' וממילא דברי רב איירי בהמשך לדברי הברייתא דאף באין דעתו להוסיף ולמלאות אכתי מהני להפסל. [והוסיף מהריק"ו דנראה דהרמב"ם ל"ל לחידוש הגמ' אליבא דרש"י דכלי הלח מקדשים להפסל, דזהו דין בכלי, ולרמב"ם כל חידוש הגמ' כשחסר במתמלא והמתקדש אך לא כשהחיסרון בכלי עצמו – כנלענ"ד בדבריו, וע"ע חזו"א]. ובזבח תודה ד"ה "אית מרבוותא" העלה דאפשר דהרמב"ם גרס כגי' דילן, אך פסק את לש' ב' בגמ' דרב איירי במנחות מן המדומע כמו שפסקו הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פ"ה ה"ט, ולא את ל"ק, ועיי"ש מהיכן לפי"ז המקור להילכתא דקידוש פסולים בחסרים, אמנם הלחמ"ש לפירושו ברמב"ם מסיק דס"ל לפסוק את שתי הלשונות דלא פליגי אהדדי. ובחזו"א גרס מדנפשיה כגי' הלח"מ והמהריק"ו לחדש דלרמב"ם כל מקום שנאמ' בגמ' "קדשו להפסל" פי' דאם עשה קידוש כזה הוי קידוש הפוסלו, ועיין. ט] שם בגמרא – ת"ר כלי הקודש שניקבו וכו'. האם איירי בכלים שאין עושים מעין מלאכתן או אף בכלים העושים מעין מלאכתן ומקדשין כבמתניתין? הזבח תודה פירש דדין עניות במקום עשירות הוא בכל כה"ג דגם בכלים המקדשים ועושים מעין מלאכתן הוא גבי דין קידוש, אבל אכתי איכא דין אחר שלא יתקנם דאין עניות במקום עשירות, אבל המשנ"ל פ"א מהלכ' כלי המקדש הי"ד ביאר דהאיסור לתקן הוא כשאין עושים מעין מלאכתן וא"כ דין עניות במקום עשירות הוא כשעי"ז עשהו לכלי שרת, אבל כשבלא"ה עושה מעין מלאכתו כמתניתין שרי לתקנו, [נמצא דלמשנ"ל אין עניות במקום עשירות הוא מהלכות הפסד, דאין לדאוג להפסד בית המקדש דהרי הוא מקום עשירות, אבל לזבח תודה הוא בכל מה דנראה גנאי אין מקומו במקום של עשירות], וכתב לפי"ז לבאר הטעם דתיקנו את המכתשת בביהמ"ק כבדערכין דף י' דאיירי שעשתה מעין מלאכתה, ושוב דייק מתוס' בשבועות יא. ד"ה מכל דלא ס"ל כדבריו, והוא מקור לדברי הזבח תודה כמוש"כ עיי"ש, ועי' בכנסת ראשונים, דהר"ש משאנץ כבר כתב כביאור המשנ"ל.

מפתח נושאים לספר איזהו מקומן

לפי סדר א - ב הערה: המפתח מציין לגמ' רש"י ותוס'. דוגמא: קי: תוד"ה אי (ד"ה ונראה). הכונה: דף קי: מדפי המסכת, תוס' ד"ה אי, בקטע ד"ה ונראה שבתוך אותו דיבור תוס'. דוגמא: מז: גמ' ד"ה אשם (אות ב'). הכונה: דף מז: מדפי המסכת, בקטע הגמ' המתחיל ד"ה אשם, באות ב' שם.

-א-

אויר כלי ומזבח - סתירת הסוגיות בזה. ......................................................כה: תוד"ה זאת, פז.גמ' ד"ה אויר. - אויר כלי לענין גיטין, קנינים, וקדשים. ...........................................כה: גמ' ד"ה זאת אומרת. אויר שאין סופו לנוח - דמיון הסוגיא לסוגיות בב"מ המסתפקות ג"כ אם כמונח דמי. .........................כה: גמ' ד"ה אויר. אויר כלי ואויר שאין סופו לנוח - מחלוקת אם הספק באויר של תוך הכלי או חוץ לכלי. .....................................כה: רד"ה אויר. אויר עזרה כעזרה - סתירת הסוגיות בזה לפסק הר"מ. ................................................... כו. גמ' ד"ה תלה וקיבל. אויר יש בין כבש למזבח - האם הוא דין דאוריתא, או מדרבנן שיזכור לזרוק. ......................................סב: גמ' ד"ה אויר. - מהו שיעור הפסק האויר הזה. .........................................סב: תוד"ה אויר (ד"ה אבל הכא), פז: תוד"ה אויר (ד"ה שהרי). אונן - אסור בקדשים עד קבורה או כל היום. ......................................טו: ריש פ"ב רד"ה כל הזבחים. - שילוח קרבנות באנינות הוא איסור בעלמא או פסול בקרבן............................ צט: גמ' ד"ה אונן. איזהו מקומן - מה הטעם אומרים דוקא פרק משניות זה בכל יום. .........................מז. מתני' ד"ה איזהו מקומן. אימורין (ע"ע הקטרה) - מהו לשון אימורין. .......................................................................כז: מתני' ד"ה להקטיר. - האם נחשבין מתירין את הבשר לאכילה. .................................מג. תוד"ה והלבונה (ד"ה ואע"ג). - האם כשם שאסור לכהנים לאכול הבשר קודם הקטרת אימורין כך אסורין הבעלים לאכול השלמים קודם הקטרת אימורין. ...............................……..................נה. מתני' ד"ה ונאכלין (אות ד'). - כהן שאכל אימורין פסולים האם עבר על לאו של כליל תהיה. ...........מג: גמ' ד"ה הפיגול (אות ג'). - אברים שצלאן חוץ למזבח – מחלוקת אחרונים אם פסולין להעלותן, או אם עלו לא ירדו, או כשרין להעלותן לכתחילה. ....................................…....................................מו: גמ' ד"ה אברים. - חידוש התוס' בביצה שאימורין שישנם לפנינו אלא דא"א להקטירם כגון משום איסור יו"ט נחשבין כנטמאו ושרי לאכול הבשר. ...................…......................מג. תוד"ה והלבונה (ד"ה לא חשיבי). אינו מתכוון - ביאור שיטת רש"י דמכבה בטיפים גסות נחשב אינו מתכוון אף דהוא פסיק רישא. ...................................................……................צא: רד"ה הא ר"ש (אות א'). - שיטת הערוך והרא"ש לענין פסיק רישא דלא ניחא ליה. ........................................שם אות ג-ד. אין טומאת ידים במקדש...................................................................כ: גמ' ד"ה ת"ש. אין לינה בראשו של מזבח......................................................................עי' ערך לינה. אין מעבירין על המצוות - בגדרי הדין. ...........................................................................נא. תוד"ה אשר (ד"ה וי"ל). - האם כשהאחד חשוב מחברו גם אין מעבירין על המצוות. .....................צא. גמ' ד"ה תדיר ושא"ת. אין עונשין מן הדין - בגדרי הדין. ......................................................................................קז: גמ' ד"ה תיתי. אין עניות במקום עשירות - מתי אומרים כלל זה, והאם הוא מדאוריתא או מדרבנן. ...............................פח: גמ' ד"ה שאין. אכילת פרס - נידון האחרונים האם לולי ההלכתא של כזית בכא"פ היה צריך שיאכל כזית בבת אחת ממש, או להיפך שהיה מצטרף אפילו יותר מכדי אכ"פ. ...............…...........…..............ע. גמ' ד"ה סד"א. אכילת קדשים - האם רק אכילת כהנים בק"ק הוו כפרה או גם בעלים בקק"ל. .............................ו. תוד"ה והלא. - האם ישראל באכילת שלמים מקיים עשה דאכילת קדשים, מחלוקת ראשונים ואחרונים. ..מתני' ד"ה ונאכלין לכל אדם (אות א'). - האם כהנים וישראלים יכולין לאכול קדשים קלים בעזרה. ...................צ: גמ' ד"ה וכולן (אות י'). - האם הבעלים זכאין לאכול השלמים קודם הקטרת האימורין. ..................................שם אות ד'. - יסוד המנ"ח שבאכילת כהנים קיום מצות האכילה היא דוקא בהם, ואילו לבניהם נשיהם ועבדיהם וכן כהנים שאין ראויים לעבודה בשעת הקרבה הוא רשות גרידא ולא מצוה. ......נה. מתני' ד"ה נאכל, צט. מתני' ד"ה טבו"י. - גדר אכילת קדשים שמצותן לשני ימים ולילה אחד, והאם עיקר מצותן להאכל ביום הראשון...נה. מתני' ד"ה ונאכלין לשני ימים. - היכן הוא מקום אכילת קדשים קלים במדבר, בכל מחנה ישראל, או כל דגל בתוך אסיפת דגלו, או בכל המדבר. ..................................................................נה. רד"ה טהור, קיב: רד"ה קק"ל. - האם כל עיירות מוקפות חומה הן כמחנה ישראל לאכילת קדשים, מחלוקת בזה. .......... נה. מתני' ד"ה ונאכלין בכל העיר. - אכילת קדשי קדשים בהיכל מה ס"ד דליפסל, והאם הוא רק דיעבד כגון שהקיפו נוכרים או אף לכתחילה. ...................................................................................סג. גמ' ד"ה מנין שאם. - האם מותר גם אכילת קדשים קלים בהיכל. ...........................................סג. גמ' ד"ה שהכהנים. - הקיפו נכרים את ההיכל האם מותר להיכנס לאכול בקדש הקדשים, מחלוקת ראשונים בזה....סג. גמ' ד"ה בקדש הקדשים. - לכאורה אם הקיפו נוכרים את ההיכל הרי יצא לחולין מדין באו פריצים וחללוה ואיך אפשר לאכול קדשים. ....................................................................................סג. גמ' ד"ה שאם הקיפו. - אסור לאכול קודם זריקת הדם, והאם אסור גם קודם שפיכת שירים. .................יג. גמ' ד"ה יכול. - האם צריך שם בשר בדוקא לאכילת קדשים, מחלוקת רש"י והר"מ. ...................כח. רד"ה כאליה. - מצות אכילת קדשים היא אפי' בפחות מכזית, או בכזית, או דיש מצוה באכילת כל הקרבן, דעת האחרונים בזה. ........…..................... צ. מתני' ד"ה וכולן (אות ד'). צז: גמ' ד"ה אמאי (אות ג'). - אכל בשר קדשים חי שלא כדרך אכילתו האם קיים המצוה, מחלוקת האחרונים. .………צ: מתני' ד"ה וכולן (אות ה'). - בענין אכילה גסה בקדשים. .............................................................................שם אות ו'. - האם צריך מלח בחלק הקרבן שנאכל לכהנים, מחלוקת ראשונים. ..............................שם אות ז'. - אכל קדשים פסולין האם מקיים מצוה. ..............................................................שם אות ח'. - האם יש חיוב או מצוה לכהן המקריב לאכול מן הקרבן.........שם אות ט', צט. גמ' ד"ה ראוי לחיטוי. - בענין קידוש ידים ורגלים לאכילת קדשים. ..................................כא: ד"ה כמה דינים (אות ב'). - בענין אכילה למשחה לגדולה. ...............................................................ע"ע למשחה לגדולה. אמוראים - האם יש בכוחם לחלוק על תנאים. ...................................................טז. גמ' ד"ה רב משרשיא. אשה כהנת - האם היא בכלל זר. ................................................ד. גמ' ד"ה לקבלה, לא: תוד"ה שהשחיטה. - אשה בשחיטת חולין. ...................................................................ע"ע שחיטת נשים בחולין. אשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה - דעות הראשונים בזה. ...........................................................................ה. גמ' ד"ה האשה. אשם - אשם הקרב לאחר מיתת בעליו – הגדר בזה. ................................................ה: גמ' ד"ה לימא. - אשם שניתק לרעיה ושחטו כשר – מקור הדין. ..............................................ה: גמ' ד"ה אשם. - גדר ניתוק לרעיה. ..........................................................................ה: רד"ה שניתק לרעה. - האם דין ניתוק לרעיה הוא דאוריתא או דרבנן. ...........................................ה: תוד"ה הגה"ה. אשם מצורע .............................................................................................ע"ע מצורע.

-ב-

בגדי כהונה - לבישתם הוא מצות עשה או שעובר רק בלאו דזרות אם לא לבשם. .................. טו: מתני' ריש פ"ב ד"ה מחוסר בגדים. - כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול עבודתו פסולה – גדר הדין. ....................יח. גמ' ד"ה כהן הדיוט. - כהן גדול שעבד ביוהכ"פ בבגדי זהב.............................................................................שם. - למ"ד תרומת הדשן ב-ב' בגדים האם יש בזה פסול דיתור בגדים. ........................................שם. - הוסיף בגד מעלמא שאינו מבגדי כהונה האם יש בזה יתור בגדים. ........................יח. רד"ה ייתר. - עד מתי נחשבים חדשים ומאימתי שחקים. ....................................................יח: גמ' ד"ה בד. - גדר נתגעלו שאין מכבסין אותן, וטעם הדבר. ...........................................פח. גמ' ד"ה נתגעלו. - איסור חגירה במקום זיעה – מקום החגירה,האם מעכב דיעבד, האם הוא דין במקום האבנט או במעשה החגורה. .........…...............................................................יח: גמ' ד"ה אמר אביי. - חוט שלהם כפול ששה, מחלוקת האם לכתחילה או מעכב דעבד. .......................יח: רד"ה שזורים. - אורך הכתונת עד הקרקע או עד למעלה מהעקב. .........................................יח. רד"ה מסולקין. - חציצה בבגדי כהונה. ....................................................................................ע"ע חציצה. - מכנסים..........................................................................................................עי' ערך. - מעיל. ...........................................................................................................עי' ערך. - ציץ. .............................................................................................................עי' ערך. בגדי כהונה מקורעין - לאו דלא יקרע הוא בכל הבגדי כהונה או רק במעיל. .....................................צה. גמ' ד"ה מעיל. - האיסור דמקורעין הוא משום חוסר בגדים או שאינו לכבוד ולתפארת. .............יח: רד"ה מקורעין. - האם קרוע בגדים מחלל עבודה. .................................................................................שם. - שיעור הקריעה לפסול, השיעור לחיוב מיתה דמחוסר בגדים, צורת ודרך הקריעה. .........יח: גמ' ד"ה מקורעין. בהמה טמאה - גדר איסור העלאתה למזבח הוא איסור "הקטרה" גרידא ולא איסור "קרבן". ...לד. גמ' ד"ה איתמר. - פסולה למזבח משום שאינה בכלל בקר וצאן או שאינו פסול עצמי. .................לד. גמ' ד"ה באברי. - איסור העלאתה למזבח הוא עשה או לאו. ....................................................לד. רד"ה דכו"ע. ביאה במקצת דטמא למקדש. .....................................................................ע"ע טמא. בית הכסא - הרהור בדברי תורה לאונסו אי שרי לכתחילה. ............................קב: גמ' בסוף העמוד (אות א'). - האם צריך למחות בעוסק בד"ת שם לאונסו. .......................................................שם אות ב'. ביטול ברוב - האם האיסור נהפך ונעשה היתר גמור. ..............................................עג: גמ' ד"ה אלא מעתה. - האם בקדשים טעם כל דהו אסור או דשייך בו ביטול טעם. ...........................צז. גמ' ד"ה אם יש. - כיצד למד ר"י חולין מקדשים שמין במינו לא בטל. .............................עח. מתני' ד"ה ר"י אומר. - ביאור הדין דעיסה מחיטים ואורז אם יש טעם דגן יוצא בה בפסח. ............עח. גמ' ד"ה עשה עיסה. - למ"ד יש בילה האם התערובת מתערבת בשוה. ..........................................פ. גמ' ד"ה מי יימר. - טעם הר"ן דאין עולין מבטלין זא"ז,קושיא ע"ז. .................................פא. גמ' ד"ה דאין עולים. בית המקדש - ביהמ"ק גבוה מכל א"י, וכן א"י מכל הארצות – לכאורה המציאות מוכחת לא כך. .............נד: גמ' ד"ה מלמד. - מתי נודע לדוד מקום בית המקדש. ........................................................נד: גמ' ד"ה לא הוו. - מחלוקת תוס' והראשונים האם בבית שני היה שמיר. ...................נד: תוד"ה אבנים (ד"ה דבבית). - מחלוקת הר"מ והרמב"ן אם כלי המקדש הם חלק מבית הבחירה, וקושית הגרי"ז לשיטת הר"מ. ..... כ. רד"ה מוכני. בכור - ניתן לכהנים מצד דין בכור ולא מצד פטר רחם. ..........................................ט. גמ' ד"ה אי נמי. - תמורת בכור לבעלים או לכהנים. ..................................ט. גמ' ד"ה אי נמי, עה: תוד"ה הא תנן. - מדוע יש מעילה ופיגול ונותר וטמא בבכור והרי קדושתו מאליו באה ודמי לקדשי עכו"ם שאין בהם מעילה ופגנו"ט דלא קרינן בהו "קדשי בנ"י". .....................................מה. גמ' ד"ה ולא מועלין. - בכור אינו נשקל בליטרא מדאוריתא או מדרבנן. .........................................ע"ה תוד"ה התפיס. בכורות - באלו קרבנות שמשו הבכורות קודם הקמת המשכן, מאימתי נפסלו, ולאלו עבודות. .......קיב: מתני' ד"ה עד שלא. במה מצינו - עונשין בו מן הדין. .................................................................................כג: רד"ה אימא. במה - מהות העבודה בבמה היא כעבודת כהנים במקדש אלא שגזיה"כ להכשיר בזר,ולכן יש שיטה שלוי לא הותר, והלכך ס"ד גם שצריך בגדי שרת..............................................קיט: גמ' ד"ה בגדי שרת. - במה תלוי היתר ההקרבה בבמות. ....................................................קיח: גמ' ד"ה חרבה נוב. - אשה וקטן האם כשירין לעבודה בבמה הואיל וזר כשר. ...................קיג. מתני' ד"ה אין מנחה (אות ב') קיח. רד"ה זר. - שיטת רש"י בענין עבודת זר בבמה. ..........................................................טז. רש"י ד"ה ה"ג. - בביאור רש"י שעבודה בבמה בבכורות. ............................................סח: גמ' ד"ה ונילף מבמה. - כהן טמא אסור בבמה, והאם גם זר טמא. ...................................................טז. גמ' מה להצד. - אונן מותר להקריב בבמה, והאם מותר גם באכילת קדשים. ......................טז. גמ' ד"ה מאן לימא. - האם יוצא כשר דוקא בבמה קטנה או אף בגדולה. ...............................נא. גמ' ד"ה הואיל ויוצא. - מחלוקת רש"י ותוס' למ"ד לא קידשה לעתיד לבוא אם הותרו הבמות אחר חורבן ירושלים, וביאור המחלוקת. ........................................................................................קז: רד"ה וקידשה. - האם במה מקדשת פסולין שאם עלו לא ירדו. ..........................יב. תוד"ה יום (ד"ה יש לומר), פג. מתני' ד"ה המזבח (אות ב'). - טעם שאין דין כבש ריבוע וכו' בבמה קטנה. ....................................קח: גמ' ד"ה קרן (אות א'). - איסור גזית ולא תניף ברזל יש בבמה, ומה דין נפגם המזבח ושיעור פגימתו. ..........שם אות ב' ו-ג'. - בבמה שאין כלי שרת האם יש דין קבלת הדם וכן חיוב לקבל כל הדם. ..................קיג. מתני' ד"ה וכלי שרת (אות ב'). - האם יש שפיכת שירים בבמה. ..............................................................קיג. מתני ד"ה ומתן. - האם יש חיוב מלח בקרבנות במה. ........................................................קיב: מתני' ד"ה ומה. - בבמה צריך מערכה ועצים חדשים אבל א"צ ב' גזרי עצים ותרומת הדשן. ........קטז. גמ' ד"ה ושקלו. - במה נתקדשו מנחות ונסכים בבמה כיון דאין כלי שרת. ...........קיג. מתני' ד"ה וכלי שרת (אות א'). - למ"ד אין מנחה בבמה – באלו מנחות מיירי. ...........................קיז: גמ' ד"ה ורבנן, תוד"ה ורבנן. - לרוב השיטות שקרבן חובת יחיד לא קרב בבמה, כיצד נטהרו זבין יולדות ומצורעין כל ימי נוב וגבעון. .............................................................................................קיז. גמ' ד"ה ת"ר. - האם אין כלל דין הפרשת חזה ושוק בבמה או שחייב להרים ונאכלין לבעלים. ...........קיז: גמ' ד"ה חזה ושוק. - בענין משכן שילה. .........................................................................................ע"ע שילה. - בענין נוב וגבעון. .....................................................................................ע"ע נוב וגבעון. בעלי חיים - אין מקבלין טומאת אוכלין משום ההלכה או משום שאינם מציאות דאוכל. ............סט: גמ' ד"ה דלא מצינו (אות ב'). - היכן מצינו בעלי חיים המקבלין טומאה....טז. רד"ה טמא יוכיח, סט: גמ' ד"ה דלא מצינו (אות א'). - בענין דיחוי בבעלי חיים. .....................................................................ע"ע דיחוי בקרבנות. בעלי מומין - חידוש האבן עזרא שהגם דכל הפסולין כשרין לשחוט מיהו בעל מום אסור לשחוט. .........לא: מתני' ד"ה כל הפסולין. בל תגרע - כשאינו מקיים העשה לא עבר בבל תגרע. .................................................פ. מתני' ד"ה כשלא. בל תוסיף - אין בל תוסיף בעשיית המצוה ב' פעמים. ..............................................פ. מתני' ד"ה א"ל ר"י.

-ג-

גזירין - האם לדורות אורכן ורוחבן אמה כמו שעשה משה, או כמידת המערכה. ..........סב: גמ' ד"ה גזירין (אות א'). - כיצד יתכן שרוחב הגזירין אמה והרי היו ב' גזירין וא"כ יצאו מחוץ למערכה. ..............שם אות ג'. - ספק החזו"א אם מידת גזרי העצים מעכבת. ........................................................שם אות ד'. - שיעור הגזירין אמה הוא הלכה, או כדי שלא לקלקל הילוך הכהנים להקיף המערכה. ..........סב: רד"ה באמה גדומה. - דין עצים ו-ב' גזירין בבמה. ...............................................................................ע"ע במה.

-ד-

דיחוי בקרבנות - המקור לדין דיחוי. ....................................................................יב. גמ' ד"ה ואי. (אות ב'). - טעם פסול דיחוי. ..........................................................................................שם אות ג'. - האם דיחוי הוא חלות פסול בקרבן. ...................................................................שם אות ד'. - ביאור החילוק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה. ..................................................שם אות א'. - מחלוקת אי בע"ח נדחין - המקור למ"ד אין נדחין והסברא בזה. .......יב. גמ' ד"ה ש"מ בע"ח נדחין. - למ"ד דחוי מעיקרא הוי דחוי – המקור לזה. .......................................יב. גמ' ד"ה וש"מ דחוי. - יש דיחוי בדמים – האם מיירי בקדושת דמים ממש, או בקדושת הגוף פחותה שכיון שלא קריבה ועומדת לדמים קרי לה דיחוי בדמים. ...................................................יב: גמ' ד"ה יש דחוי. - דיחוי דהמיר דת הוא דוקא בחטאת ולא בעולה ושלמים. ...........................יב: גמ' ד"ה אכל חלב. דם הנפש - מהו – לענין שחיטה, ולענין דם הקזה. ...............................................כה. גמ' ד"ה מדם הנפש. דם התמצית - מה דינו לזריקה. .....................................................................................עט: ד"ה והכא. דם סכין - טעם קינוחו בשפת המזרק. ...............................................................כה. גמ' ד"ה ודם סכין. דם שחיטה - האם מקדשו הסכין או השחיטה....................................מז. תוד"ה קדשי קדשים (ד"ה ובסוטה). דם שנשפך.......................................................................................... ע"ע נשפך הדם. דם קדשים - פסק הר"מ שאין בו קבלת טומאה, סתירה לדבריו מסוגיות. ...............מה: מתני' ד"ה ומשום, צב. מתני' ד"ה שלנה. - דם שנעשה מצותו מחלוקת ראשונים אם מועלין בו מדאוריתא או מדרבנן, ומשמעות הר"מ שמדאוריתא. .......................................................................................מו. תוד"ה הוא. - דם שנפסל בשקיעת החמה – האם דוקא כשנתקבל בכלי, או אף קודם קבלה. ............נו. גמ' ד"ה מנין (אות א'). - האם דם אשם מצורע שלא ניתן למזבח אלא לבהונות גם נפסל בשקיעת החמה. ......................שם. - שיירי הדם-מחלוקת אחרונים אם נפסלין בשקיעת החמה, ולכו"ע נפסלין בעלות השחר. ..שם אות ב'. - אף שהדם נפסל בשקיעת החמה מ"מ אינו עובר עליו בבל ילין. ..................................שם אות ג'. - האם מועיל ראש המזבח להציל דם מלינה. ..........................................ע"ע לינה בראש המזבח. דם קרוש - האם כשר לנתינה במזבח בחטאות פנימיות, בחטאות חיצונות, בשאר קרבנות, בפסח, בשפיכת שירים. ..............................................................................................מ: גמ' ד"ה וטבל. דם שנכנס לפנים - לר"ש שפוסל רק אם כיפר, גדר הדין בזה. .........................................פב. מתני' ד"ה עד שיכפר. - פסק ההלכה לענין מזיד ושוגג כיפר ולא כיפר. ..............................................פג. גמ' ד"ה לאו. דשן - האם יש קיום עבודה בסילוקו לתפוח שבמזבח. ...............................................כ. רד"ה מיהרו. - טעם שבית הדשן היה רחוק מן הכבש ג' טפחים. ...........................סד. גמ' ד"ה צבר את הגחלים.

-ה-

הדחת קרב וכרעיים - במים ולא ביין הוא גזיה"כ או משום בזיון אוכלין. .....................................כב. גמ' ד"ה במים. - האם מותר להדיח במי כיור. ..................................................................כב: גמ' ד"ה יצאו. הוייתן ע"י טהרה - גדר דין זה לענין עשיית מקוה. ............................................................כה: גמ' ד"ה הוייתן. הולכה - האם טעונה צפון בקדשי קדשים. .........................................................ד: גמ' ד"ה מה הפרט. - ר"ש המכשיר מחשבת שלא לשמה בהילוך–האם מכשיר לגמרי או שלא עולה לשם חובה. .......יג. מתני' ד"ה רבי שמעון. - סברת חכמים החולקים בזה על ר"ש. ........................................יג. תוד"ה אתה אומר (אות ב'). - לר"ש מדוע נחשב הולכה אפשר לבטלה הרי צריך להוליך דם חטאת לראש המזבח ליתן לקרנות. ..... יד. גמ' ד"ה אר"ש בן לקיש. - הולכת אברים בזר, האם נפסלו רק האיברים או כל הקרבן. ............................יד: גמ' ד"ה והרי. הולכה שלא ברגל - מקור הדין שצריך הולכה ברגל. ................................................יד: גמ' ד"ה מסקינן (אות ב'). - האם פסולה דוקא כשכולה שלא ברגל או אף כשמקצתה. ........................................שם אות א'. - נתנה לחברו וחבירו לחבירו האם נחשב הולכה שלא ברגל. ...............................יד: גמ' ד"ה נתנו. הוליך זר וחזר והוליך כהן - ביאור המחלוקת בזה. ....................................................................טו. גמ' ד"ה הוליכו זר. היקש - האם אדם דן מעצמו. ......................................י: רש"י בסוף העמוד, מח. תוד"ה דכולי עלמא. - אם עדיף מגזירה שוה. .................................................................מח. תוד"ה דכולי עלמא. הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל - האם הנלמד מדין זה הוא לעיכובא, והאם נאמר גם על כלי המקדש. ................לג. גמ' ד"ה דאמרי. הפשט. ...............................................................................................ע"ע עור הקרבן. הפשט וניתוח בראש המזבח - ביאור המחלוקת בזה. .........................................................................פב. גמ' ד"ה ולמ"ד. הקטרת אימורין - האם הקטרת אימורין הוא חיוב פרטי דהקרבן או חיוב כללי בקרבנות. ............. תוד"ה כל הזבחים (ד"ה דבשעת הקטרה). - העלאה לכבש היא תחילת ההקטרה. ..........................................................ד. גמ' ד"ה ואמר. - האם כשר להקטיר אימורין בלילה לכתחילה, או רק אם התחיל ביום מותר להמשיך, מחלוקת בזה. .....................................................................................פו: גמ' ד"ה כתוב אחד (אות א'). - מחלוקת רש"י ותוס' אם גזרו על הקטרת אימורין עד חצות בלבד או רק על אכילתן, וביאור בשיטת רש"י. .......................................................................................................שם אות ב'. - בסברות המחלוקת אם חיבורי עולין כעולין. ............................................קז: גמ' ד"ה המעלה. - דין זריקת הבשר – האם מהכבש למערכה או מראש המזבח למערכה. ................סב: גמ' ד"ה מה דם (אות א'). - דעת התפא"י שרק בעולה נאמר דין זריקה, והוכחת החזו"א שדוקא באברים ולא בקומץ ומנחות. .... שם אות ב'. - בעולת העוף אין דין זריקת הבשר. ....................................................................שם אות ג'. - זרק על מערכה שאינה דלוקה ואח"כ הדליק האש האם יצא. .............סב: גמ' ד"ה למערכה דלוקה. - איך מקטירין על הרצפה (למ"ד שנתקדש מקום המזבח להקטרה) והרי צריך זריקת בשר למזבח כשאויר קרקע מפסיק. .......................................................נט. גמ' ד"ה ביום ההוא (אות א'). - האם מקום המזבח מקדש גם לענין פסולין שעלו לא ירדו. ..................שם אות ב', פז. תוד"ה כבש. - הצורך בצליית האברים במזבח לשם ריח ניחוח מחשיב בשבת כמלאכת מבשל הצריכה לגופה. ....מו: גמ' ד"ה לשם ריח. - בענין הקטרת פוקעין מעל המזבח. ...................................................................ע"ע פוקעין. - מזבח שנפגם האם מקטירין אימורין במקומו, וכן קמיצת מנחה, ניסוך המים, והקפת ערבה בזמן פגימת המזבח. .....................................................................................ע"ע מזבח שנפגם. הקטרת עצמות וגידין - האם מצוה להקטירן כשהן מחוברין או היתר ורשות. ................... פה: מתני' ד"ה בזמן (אות א'), קז: רד"ה עצם. - האם נחשבין כחלק מהקרבן או דין טפילות בעלמא. ..............................................שם אות ב'. - עצמות הראויין לאכילה נידונין כבשר או כעצמות. ................................................שם אות ג'. - עצמות שפירשו ויש בהם מוח האם צריך לשוברן ולהעלות המוח. ..............................שם אות ד'. - עצמות שבאימורין כגון חוליות שבאליה אפי' פירשו יעלו. ......................................שם אות ה'. - איך הניח אברהם אבינו הקרנים דאיל לשופר דהר סיני ולא העלן עם האיל....ו. מתני' ד"ה והקרנים. - עצמות שפירשו קודם זריקה דלא יעלו האם מותר לאוכלן. ............................פו. גמ' ד"ה פירשו. - עצמות שפירשו האם ניתנין לכהנים. .........................................................פו. רד"ה למיעבד. הקטרת קטורת - שיעור פרס בהקטרה הוא מדרבנן או הלכה למשה מסיני. ............................קט: רד"ה אמר רבה. - מזבח שנעקר מקטירין במקומו – מה המקור לדין זה. .............נט. גמ' ד"ה מזבח שנעקר (אות א'). - הקטיר במקום המזבח קטורת זרה עובר בלאו. .....................................................שם אות ג'. - האם דין זה הוא דוקא במקום המזבח ממש או גם במקום הראוי להעמיד מזבח. ...........שם אות ד'. - מזבח שבמשכן כשהיה מיטלטל ואין מקומו מקודש האם ג"כ מקטירין במקומו. ............שם אות ו'. - לר"י דרצפה כשרה להקטרה – גם לקטורת ולא רק לאברים. ...................יד. גמ' ד"ה אין מחשבה. - האם חייב המקטיר בחוץ דוקא על מזבח. ............................................קט: מתני' ד"ה הקומץ. - האם בקטורת יש דין הולכה, חילוק בין קטורת דיוהכ"פ לכל השנה ................סח: גמ' ד"ה שמאל. - דין קטורת שהוקטרה שלא לשמה. ...............................................................ע"ע שלא לשמן.

-ו-

ו' מוסיף על ענין ראשון - האם הוא מתורת ילפותא וכאחד מן המדות שהתורה נדרשת בהן, או שהוא משמעות דקרא. ......מח. גמ' ד"ה ר"ע סבר.

-ז-

זב וזבה - יסוד הגרי"ז דכשסותרין ימי טהרתן אין ביאורו שלא נטהרו כלל, אלא הוחזקו בטהרה והוא דין חדש של סתירה. ....................................................................כט: תוד"ה וכיון (ד"ה אלא). זורע - בפסק הר"מ דשורה חיטים במים בשבת ה"ז תולדת זורע. ...........................צד: גמ' ד"ה אי הכי. זנות ברצון - האם כופין להוציא. ..........................................................................ב: תוד"ה סתם אשה. זקן - מחלוקת ראשונים בגדר זקן בבהמה. ...............נט: תוד"ה הא אזקינן (ד"ה הוראת שעה), עה: תוד"ה איכא (ד"ה אלא). - האם פסול לקרבן אפילו דיעבד. .......................................................נט. גמ' ד"ה הא איזקון. זר - גדר עבודת זר – האם הוא חלות פסול או רק דחסר עבודת כהן. .....טו: מתני' ריש פ"ב ד"ה זר אונן. - בכלל איסור זרות כל שהוא זר לאותה עבודה כגון כהן הדיוט לעבודת כהן גדול. .........טו: מתני' ריש פרק ב'. - מדוע צריך ילפותא לפסול עבודת זר תיפוק ליה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ...........................................................................................טו: גמ' ד"ה זר מנלן. - שחיטה כשירה בזר ובבעלים לכתחילה או דיעבד. ..............לא: מתני' ד"ה שהשחיטה (אות א') קג. רד"ה לנדבת. - תנופות והגשות האם כשר בישראל או צריך כהן. .......................................יג: תוד"ה זה הכלל. - דין שחיטת קרבן ציבור בשבת בזר. ...................................................................שם אות ב'. - אף בעבודות הכשרות בזרים ופסולין היו מקפידין רק בכשרים ומיוחסין. ....לא: מתני' ד"ה והנשים. - האם זר מפגל בשחיטה ע"מ לפסול שאר עבודות אף שאינו שייך בהן. ..................לא: רד"ה לפיכך, מז. גמ' ד"ה שמעתי. - זר בשפיכת שיריים האם חייב מיתה. ....................................................לח: גמ' ד"ה יש מהן. - גדר איסור קריבה של זר למזבח. .......................................................סה. גמ' ד"ה וכי תעלה. - הולכת איברים בזר. ......................................................................................ע"ע הולכה. - זר שעבד בחציצה. ........................................................................................ע"ע חציצה. זריקת בשר מכבש המזבח. ............................................................ע"ע הקטרת אימורין. זריקת הדם - הוכחת הגרי"ז דכבר משהגיע לאויר המזבח נתקיימה הזריקה. ...................טו. גמ' ד"ה היה מזה. - הפסק קרקע שצריך להיות בזריקת דם למזבח – האם הוא דין רק על עמידת הכהן הזורק או שהדם עצמו צריך גם להיות בהפסק קרקע. ......................................................סב: גמ' ד"ה מה דם. - מקור הדין לזבחים שנותן דמן למטה מחוט הסיקרא. .................י. רד"ה שכן, נג: גמ' ד"ה אמרת. - יסוד הגרי"ז בגדר הדין דעולה ושאר קרבנות הניתנין למטה טעונין כנגד היסוד. ............נג: גמ' ד"ה אמרת, פא. גמ' ד"ה מקום עולה. - האם כל זריקות הדם צריך בקרן המזבח. .....................................................סד. תוד"ה מפני. - כל הקרבנות שנתנן במתנה אחת כיפר – הגדר בזה. ..................................לו: מתני' ד"ה חטאת. - האם מתן ד' קרנות בחטאת הוא דין של ד' קרנות או של ד' מתנות. .................לח. גמ' ד"ה אימא. - האם לאחר מתנה א' נחשב כגמר עבודה כיון שכבר מכפרת, או כאמצע עבודה כיון שזקוק ליתן שאר המתנות, נפק"מ בזה. ..........................................................לח: גמ' ד"ה אמר ר"י (אות ב'). - שתים שהן ארבע – קי"ל כשמואל דנותן מתנה א' כמין גמא, והאם לשמואל כשעשה כרב דנותן וחוזר ונותן יצא ידי חובתו, מחלוקת אחרונים בזה. ..................................נג: גמ' ד"ה ושמואל. - טעם שמתחיל ליתן בקרן מזרחית צפונית תחילה ואח"כ בקרן מערבית דרומית, דעות הראשונים בזה. ............................................................................................נג: רד"ה שתי מתנות. - ניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה–למ"ד שיצא מדוע רק דיעבד. ............................לז. גמ' ד"ה מנין. - מעשר בהמה האם בשפיכה או בזריקה. .....................................................לז. גמ' ד"ה מעשר. - פסק הר"מ התמוה דבכור בשפיכה. .............................................................................שם. - צורת מעשה דשפיכת הדם. .......................................................................לז. רד"ה שפיכה. - היה מזה ונקטעה ידו קודם שהגיע דם למזבח פסולה–האם גם הסיר בגדיו וכדו' או דוקא שנקטעה ידו. ............................................................................................טו. גמ' ד"ה היה מזה. - צ"ע לשיטת הנימוק"י דלאחר שיצא החץ מתחת ידו לא נחשב מעשה האדם, מדוע בנקטעה ידו אחר הזאה פסול. ..................................................................................טו. גמ' ד"ה היה מזה. - זריקת הדם שצריכה להיות בשעה שדלתות ההיכל פתוחות הוא דין בכל הקרבנות אף שלגבי שחיטה נחלקו אם דוקא בשלמים או בכל הקרבנות. ............................סא. רד"ה ושני מקומות (אות ד'). - למ"ד אם אין בשר אין דם – חקירה אם הוא פסול בזריקה שאין לה מה להתיר או דין בעיקר הקרבת הקרבן שצריך להקריב בשר ודם. ...........................................קד. גמ' ד"ה ר"י אומר (אות א'). - כשנשתייר כזית רק מן העצמות האם זורק הדם. ..................................................שם אות ב'. - זריקה שלא מתירה בשר לאכילה לא מביאה לידי פיגול, נידונים בזה. ..............כז. גמ' ד"ה זריקה, (אותיות א – ד). - זריקה שלא במקומו. ............................................................ע"ע שלא במקומו כמקומו דמי. - דם קרוש האם כשר לזריקה. ........................................................................ע"ע דם קרוש. - בענין שפיכת שירים. ...............................................................................ע"ע שיירי הדם.

-ח-

חוט הסיקרא - האם מטרתו ליצור את מקום הלמעלה ולמטה במזבח או שהוא דין בפני עצמו, והאם במשכן שהיה רשת היה גם חוט הסיקרא. ..........................................נג. גמ' ד"ה חוט של סיקרא (אות א-ב). חולין בעזרה - שיטות הראשונים באלו דברים יש איסור חולין לעזרה. ...........................עז. גמ' ד"ה קא מעייל. - איך רבנן יכולים לפסול קרבן ולחייב להביא קרבן אחר הרי הוי חולין לעזרה. ..........מא. תוד"ה ממאי (אות א'), עג: גמ' ד"ה אי נקריב. חזה ושוק - האם תנופה בהן הוא ממצות הקרבן, או שהוא דין במתנות כהונה שצריכין תנופה. ..........מד. גמ' ד"ה מה לשלמים. חטאת בהמה - האם שייך קרבן חטאת בלא חטא. ...................................ט. גמ' ד"ה אטו, סז. גמ' ד"ה עולה"ע. - האם מכפר החטאת והאשם בלי תשובה. ....................................ז: גמ' ד"ה אי דליכא (אות ב'). - קי"ל שמצוה ליתן הדם בחוד המזבח, והאם גם כשנותן בקרן ממש, או דבקרן כל מקום שבה קרוי קרן. ..................................................................................................נג. גמ' ד"ה ה"ק. - האם בנתינה בגופה של קרן אפשר ליתן אפי' למעלה בראש הקרן, לכאו' מחלוקת רש"י ותוס' בזה. .........................................................................................................נג. ד"ה על גופה. - כיצד אוסף את הדם שבאצבע ונותן לקרנות. .................................................נג. רד"ה וחומר. - שינה ונתן דם חטאת לקרנות בכלי ולא באצבע דעת האחרונים שפסול ...............נג. גמ' ד"ה וטובל. - שאר קרבנות שנתנם באצבע ולא בכלי, מחלוקת אחרונים בזה. ..........................................שם. - לב"ש שהצריכו ב' מתנות, אם נשפך הדם לאחר מתנה א' האם יביא פר שני להשלים מתנה ה–ב' או יתן מהשני ב' מתנות. ..........................................................................מב. גמ' ד"ה הב"ע. - מה הס"ד שבן יתכפר בקרבן חטאת של אביו המת והרי חטאת שמתו בעליה למיתה אזלה. .........ה: גמ' ד"ה ולא קניא. - חטאת שנשחטה שלא לשמה. ......................................................................ע"ע שלא לשמן. - האם בחטאת חיצונה כשר זריקת דם קרוש. .....................................................ע"ע דם קרוש. חטאת ועולת העוף - גדר קרבן שלם בעוף הוא ב' פרידין ובנדבה נתחדש הבאת פרידה אחת. ..............סה. גמ' ד"ה יכול. - טעם שמקריבים מן התורים את הגדולים ומבני יונה את הקטנים. ................סה. גמ' ד"ה והקריב. - אין הקינים מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן–האם דוקא בקינים או בכל הקרבנות. ........................................................................סז: תוד"ה חטאת העוף (ד"ה אין הקינים). - האם יש קבלה והולכה בעוף. ..........................סד: מתני' ד"ה היה מולק, צב: גמ' ד"ה אצרוכיה. - מחלוקת אם אוחזה בימין ומולק בימין, או אוחז בשמאל ומולק בימין. ...............סד: גמ' ד"ה וזו. - שינוי בצורת האחיזה הראויה בשעות מליקה האם פוסל. .... .............סד: גמ' ד"ה כיצד מולקין. - מליקה שלא בעצמו של כהן האם נקראת מליקה פסולה או שאינה שם מליקה כלל. ..........סה. גמ' ד"ה שתהא, סח. מתני' ד"ה מלק בסכין. - מחלוקת רש"י ותוס' אם כשירה מליקה בשן מחוברת של כהן. ......................סה. גמ' ד"ה בעצמו. - מחלוקת ראשונים אם בשעת הזאה צריך לאחוז ממש בכף ידו הראש והגוף כאחד. .............סד: גמ' ד"ה אוחז. - צורת מיצוי הדם, וחילוק בין מיצוי הדם דחטאת ועולת העוף. ..................סד: רד"ה היה מתמצה, ושם מתני' ד"ה שירי הדם. - מחלוקת אחרונים האם מיצוי בלא הזאה נחשב חצי מתיר, דלמ"ד אין מפלגין בח"מ לא יחול פיגול במיצוי גרידא. .......................................................................סד: מתני' ד"ה חטאת העוף. - בחטאת העוף מחלוקת רש"י ותוס' האם צריך מיצוי כל דמו. ......................סה. תוד"ה דמו כולו. - בעולת העוף מחלוקת אחרונים אם צריך מיצוי כל דמו. .........................סה. גמ' ד"ה ונמצה דמו. - דין המשכה שנאמר בעופות הוא מדין עקירה, ולכן אם משנה מחמת שסבור שעשה כתקנו אינה המשכה דעקירה בטעות ל"ש עקירה. .........................................................סז. גמ' ד"ה אלא. - האם דין המשכה נשאר למסקנא והעולה נעשית חטאת, והאם כשירה ונאכלת לכהנים. ..........סח. גמ' ד"ה אימר, וד"ה למיסק. - כשנפסל אחד העופות וקי"ל דצריכה להשלים מאותו המין תור או בן יונה-האם גם בקרבן נדבה. .... סז: רד"ה צריכה. חטאת העוף - חטאת העוף שנמלקה האם נחשבת נבלה שהותרה לכהנים או שמליקתה זו שחיטתה, דעות האחרונים בזה. ...................................................מד: גמ' ד"ה חטאת העוף (אות ב'), סט. רד"ה הא נמי. - מחלוקת רש"י והר"מ האם מולק סימן א' בחטאת העוף, או ב' סימנים אלא שאינו מבדיל. ......סד: רש"י במשנה. - סיכום שיטות הראשונים בגדר איסור לא יבדיל. ..............סה: תוד"ה וראב"ש (ד"ה ונראה לפרש). - מקום מליקתה בקרן דרומית מערבית, או בכל מקום במזבח, או שא"צ כלל במזבח. ..........סג: גמ' ד"ה בכל מקום. - חיתוך רוב בשר עבודה היא ומפגלין בה. ..............................................סה: גמ' ד"ה רוב בשר. - משמעות הסוגיא שבחטאת העוף לכו"ע כשר שהיה בין סימן לסימן, וקושיא ע"ז. ...........סה: רד"ה ת"ק (בא"ד). - לא היזה דמה בקרן דרומית מערבית האם מעכב דיעבד, מחלוקת אחרונים בזה. ...סג: גמ' ד"ה אלא. - ביאור דעת הר"מ שהיזה בכל מקום כשרה ובלבד שיתן למטה מעט מדם הנפש. .........סד. רד"ה מאי קאמר. - גדר הדין שמיצה דמה בכל מקום במזבח כשרה. .........................................סג: ד"ה מיצה דבר. - בענין סתירת פסקי הר"מ אם מיצוי בחטאת העוף מעכב. .............................סה: גמ' ד"ה אר"ח. חטאת קודמת לעולה - מקור הדין. ............................................................................ז: גמ' ד"ה חטאת (אות א'). - האם מעכב דעבד. .................................................................................ה. תוד"ה עולתה. - חטאת העוף קודמת לעולת בהמה–האם דוקא ביולדת או אף בעלמא. .................צ. גמ' ד"ה ואפי'. - בקרבנות החג עולה קודמת לחטאת, מחלוקת אחרונים אם רק בחג הסוכות או בכל המועדות. ....צ: גמ' ד"ה אפי' תימא. - מדוע באמירת קרבנות נקטו הטור ושו"ע עולה קודם. ........................ז: גמ' ד"ה חטאת (אות ג'). חטאת הפנימיות. ............................................................................ע"ע פרים הנשרפין. חיבת הקדש מכשרתן לאכילה - האם הוא דין דאוריתא או דרבנן, דעות הראשונים בזה. ............................לד. תוד"ה ואפי' הכי. - האם מועיל לחייב על אכילת עצים ולבונה אף פחות מכזית. ..............לד. גמ' ד"ה והבשר (אות א'). - מחלוקת תוס' אם דין זה הוא רק לרבי דעצים הן קרבן גמור או אף לרבנן. ..................שם אות ב'. חיה - למ"ד שרשות להקריבה האם נחשבת קרבן, או חולין אלא שאין איסור להקריבן, או דיש איסור להקריבה. .........................................................................לד. גמ' ד"ה כי פליגי (אות א'). - למ"ד רשות מה בין זה למפריש נקבה לעולה דעובר בלאוין. .....................................שם אות ב'. חצי מתיר בפיגול. ........................................................................ע"ע פיגול בחצי מתיר. חציצה - זר שעבד בחציצה האם חייב או שאינו נחשב עבודה ופטור. .........................יט. גמ' ד"ה ותיפו"ל. - כהן שעבד בחציצה האם נחשב כמחוסר בגדים. ......................................יט. גמ' ד"ה אמר רבא. - חילוק שבין חציצה בבגדי כהונה שאפי' נימא אחת חוצצת לחציצה דטבילה שאינו כן. .........יט. גמ' ד"ה אמר רבא. - דוקא בין הבגד לבשרו פוסלת חציצה ולא בין בגד לבגד. ............................יט. גמ' ד"ה על בשרו. - אימתי דבר לח נחשב חציצה בעבודה ואימתי לא. ..........................לה. גמ' ד"ה לח הוא (אות א'). - מאיזה טעם לח אינו חוצץ לענין טבילה, מחלוקת ראשונים. ....................................שם אות ב'. - חציצה ברגליו מן הצדדים שיכול לעמוד בטוב אינה חציצה. ...............כד. גמ' ד"ה רואין (אות א'). - במשכן ובנוב וגבעון שאין הקרקע מקודשת מאיזה דין צריכים לילך יחפים............. ד. גמ' ד"ה מה כלי שרת. - עומד ע"ג כלים–האם פסולו משום חציצה. ...............................................ע"ע עומד ע"ג כלים. - האם פוסלת חציצה בין ידו לסכין השחיטה. .........................................ע"ע שחיטה לאו עבודה.

-ט-

טבול יום - חייב מיתה על אכילת תרומה. ................................................יז. תוד"ה דגמר (בסוף הדיבור). טבילת אצבע מפגלת. .................................................................................ע"ע פיגול. טומאה בדם קדשים. ...........................................................................ע"ע דם קדשים. טומאה בבעלי חיים. ...........................................................................ע"ע בעלי חיים. טומאת ידים במקדש. ........................................................................כ: גמ' ד"ה ת"ש. טומאת נבלת עוף טהור - האם הוא טומאת אכילה, או טומאת מגע בית הבליעה, או טומאת מקום בית הבליעה–דעות האחרונים בזה. ............................................................................ע. גמ' ד"ה וחד לשיעור. - כל זמן שאינה בבית הבליעה אין בה טומאה כלל, הוכחה לזה. ..........................סט. גמ' ד"ה שם. טמא - פסק הר"מ בענין ביאה במקצת דטמא למקדש. .......לב: גמ' ד"ה אף, לג: גמ' ד"ה כי אתא (אות ב'). - ביאת רוב גופו בלא ראשו נחשב ביאה במקצת. ......................................לג. גמ' ד"ה כל הסומך. - האם למ"ד ביאה במקצת לאו שמה ביאה יש עכ"פ איסור של חצי שיעור. ..............לב: גמ' ד"ה אף. - האם דוקא באדם טמא שייך דין ביאה במקצת או גם במכניס חפץ טמא.............צה. תוד"ה מכניסו. - טמא הנכנס דרך גגין ועליות שאינו דרך ביאה, אם שהה שיעור שהיה חייב ....לא: תוד"ה ובטמאים (בסוף הדיבור). טמא מת - אין משלח קרבנותיו רק בקרבן פסח או בכל הקרבנות. .....................כב: גמ' ד"ה מקום שנטמאו. טמא שרץ - סתירת פסקי הר"מ בענין רוב ציבור טמאי שרץ האם עושין הפסח בטומאה. ........... כב: גמ' ד"ה אי קסברי. טריפה - יסוד האחרונים שאינה איסור עצמי אלא שלא חל בבהמה היתר שחיטה. ...............סט. מתני' ד"ה הרחבה בגדר איסור טריפה, ושם בתוד"ה יכול, קג: מתני' ד"ה שהמפשיט. - מה בין ולד טריפה שקדוש במעי אמו לקלוט שאינו קדוש והרי תרוייהו אסורין באכילה. ........קיד. סוף תוד"ה וקסבר.

-י-

יבחושין אדומים - היתר נטילת ידים בהם, ופרטי דינים בזה. ..................................................כב. ד"ה יבחושין. - האם חשובין משקה גם להכשר זרעים. ..............................................כב. גמ' ד"ה כל שתחילת. יוצא - תרי קראי לפסול יוצא למה לי. ..............................................................כו. רד"ה שפרכסה. - דבר שמקומו בפנים נפסל בחוץ אף שמעולם לא היה בתוך מחיצתו. .............כו. גמ' ד"ה שחט, צ. גמ' ד"ה והכא. - פסול יוצא הוא רק לאחר קבלה או אף לאחר שחיטה שכשירה בזרים ופסולין. .....כו. גמ' ד"ה קיבל. - הוכחת המקד"ד שאין פסול יוצא למעלה מן המחיצות. ................................נט: גמ' ד"ה אפשר. - האם שייך פסול יוצא על הדם מחמת הבשר, והאם דם איקרי בשר. ....................כו. גמ' ד"ה ש"מ. - יוצא כשר בבמה קטנה דוקא או אף בגדולה. .....................................נא. גמ' ד"ה הואיל ויוצא. יורש - יורש המתכפר מקופיא בקרבן אביו האם דוקא על חטא שקודם הפרשת אביו. ....ו. גמ' ד"ה איבעיא. יושב - האם יושב בשעת עבודה פסול משום זרות או פסול עצמי. ...............................כג. גמ' ד"ה יושב. - האם מותר לשחוט מיושב. ...............................................................ע"ע שחיטה לאו עבודה. יסוד המזבח - גדר קרן דרומית מזרחית שלא היה שם יסוד. ...............................................נד. גמ' ד"ה מאי. - האם עושין מערכה ע"ג יסוד. ............................................סו. גמ' ד"ה עושה מערכה (אות ד'). - היכן עומד הכהן בזמן שפיכת שירים ליסוד. ...........................................סג: רד"ה לג' דברים. - האם יסוד מקדש פסולין שאם עלו לא ירדו. ..........................................פז: תוד"ה עולת העוף. ישיבה בעדות - האם אסור מדאוריתא או מדרבנן, והאם מעכב דיעבד. ..............טז. תוד"ה מה ליושב (ד"ה ושמא). ישיבה בעזרה - האם אסור מדאוריתא או מדרבנן, והיכי דמי דמותר לישב. ........................טז. תוד"ה ומה יושב. יששכר וזבולון - האם מותר לעשות הסכם זה לכתחילה, והאם נגרע בזה חלק התורת דיששכר...........ב. רד"ה שמעון.

-כ-

כבש - מנין המקור לעיקר חיוב עשיית כבש למזבח. .......................................סב. גמ' ד"ה כבש מעכב. - לענין מה דין הכבש כמזבח ולענין מה לא. ............נח. גמ' ד"ה אילימא (אות ב'), פז. גמ' ד"ה ת"ר. - כמה כבשים קטנים היו. ................................................................סב: גמ' ד"ה שני כבשים. - האם הכבשים הקטנים דינם ככבש הגדול לכל דבר. ...........................סב: גמ' ד"ה שני כבשים, פז. גמ' ד"ה אין לינה (אות ב'). - בירידתו מן הכבש האם יורד כדרכו, או דרך אחוריו ופניו למזבח. ...סב: רד"ה שני כבשים (אות ב'). - לב' אמה אורך הכבש הוא בקרקע או בשיפוע האלכסון. ......................סג. רד"ה ה"ג אמר רמב"ח. - טעם שאין דין כבש בבמה קטנה. ..................................................קח: גמ' ד"ה קרן (אות א'). - האם הכרח שבמשכן היה כבש. ............................................סג. תוד"ה כל כבשי (ד"ה כי מטי). - כשראש הכבש גבוה מן המזבח האם יש איסור לא תעלה במעלות וגו' אף שהוא דרך ירידה. ........סג. תוד"ה חוץ (ד"ה ומיהו). - שחיטה ע"ג הכבש. .........................................................................ע"ע שחיטה על המזבח. - כבש וכן כבשים קטנים האם מצילים מפסול לינה. .................................ע"ע לינה בראש המזבח. - אויר יש בין כבש למזבח. ....................................................................................עי' ערך. כהונה. .........................................................................................................ע"ע זר. כהן גדול - על ידי מי מתמנה. ............................................................יח. תוד"ה הג"ה (ד"ה ומסתברא). כוס עושה חבירו דחוי או שירים - ביאור המחלוקת בזה. .................................................................................לד: ד"ה כוס. כזית - גדר הדין שצריך לחשב פיגול דוקא בכזית. ..............................כז: מתני' ד"ה או כזית (אות א'). - האם לר"ש שבעלמא כל איסורי אכילה לוקה בכל שהוא ה"נ מחשבת פיגול אפי' פחות מכזית......שם אות ב'. - מדוע לא יהא פיגול בחצי זית מדין חצי שיעור. .......................שם אות ג', כט: מתני' ד"ה לאכול. - כזית באוכלין ורביעית במשקין האם הוא אותו שיעור. ..........קט. תוד"ה עולה (ד"ה והא–אות א'). כיבוי אש המזבח - פרטי הדינים באיסור זה. ....................................................................צא: גמ' ד"ה דליכא. - כל אש שעל המזבח באיסור כיבוי ולא רק דעצי המערכה. .....................................שם ד"ה יכול. - מוריד גחלת חייב דוקא אם כיבה, אבל בהורדה גרידא פטור אף דממהר הכיבוי. ....שם ד"ה המוריד. - טעם שגחלים שנתפזרו מכבדן לאמה ולא חיישינן לכיבוי. ...........צא: תוד"ה המוריד (ד"ה וההיא). כיבוס דם חטאת - בטעם דין הכיבוס, והאם הוא דין על הדם או דין בבגד. .......................צב. מתני' ד"ה דם חטאת. - האם הכיבוס הוא עבודה וצריך בכהן. .................................................צב. מתני' ד"ה הרי זה. - בכלי ועור דלא שייך בהן כיבוס האם יש מצוה לגרר הדם. .............................צד. גמ' ד"ה הבגד. - ביאור פסק הר"מ שכל ז' סממנים מעבירין על הדם חוץ ממי רגלים. .................צה: גמ' ד"ה אלא. - סתירת פסקי הר"מ בכיבוס עור קשה לענין דם חטאת ולענין שבת. ...................צד: גמ' ד"ה אלא. - נטמא הבגד חוץ לקלעים מדוע קורעו ונכנס ומכבסו, יטבילנו בחוץ ויכניסנו...צד: מתני' ד"ה קורעו. - בנטמא כלי חרס קשה כנ"ל. ...............................................צד: מתני' ד"ה כלי חרס (אות א'). כיור - טעם שלא נכתב פרשת הכיור עם שאר כלי המשכן. ....................כא: גמ' ד"ה כמה דינים (אות ג'). - האם יש מעילה במי הכיור. .............................................................................שם אות א'. - הפסוק שנלמד הימנו של קידוש ד' כהנים מן הכיור. .................................יט: גמ' ד"ה כל כיור. - האם צריך שיהא בכיור בפועל כדי קידוש ד' כהנים או מספיק מחזיק כדי שיעור זה. ......יט: רד"ה שאין בו. - אין בו שיעור ד' כהנים האם מעכב דיעבד. .............................................כא: גמ' ד"ה כל כיור. - איך אפשר לקדש בתוך הכיור והרי צריך שלא תהא חציצה בינו לרצפה. ......כא. גמ' ד"ה או דילמא. - קי"ל דאפשר לקדש מכל כלי שרת, ומלשון הר"מ משמע דמצוה לכתחילה מן הכיור, קושיא עליו ממתני' ביומא. ......................................................................כב. גמ' ד"ה ירחצו (אות א'). - חידוש המשך חכמה דהגם דשרי לקדש משאר כלי שרת אבל צריך במקום הכיור דוקא. ...שם אות ב'. - האם מים בכלי שרת הכשרין לקידוש נפסלין בלינה כמי הכיור. ........כא. תוד"ה כיור א' (ד"ה א"נ). - איך משקעים הכיור בלילה בבור ונמצא המקדש חסר כלי, והאם הכיור הוא מכלל כלי המקדש....כ. רד"ה מוכני. - שנינו בתוספתא דשאינו רחוץ יו"ר אסור להכנס בין אולם ולמזבח, וא"כ איך היה רוחץ מהכיור שמקומו בין האולם ולמזבח. .............................................................נט. גמ' ד"ה היכן היה. - מהו המוכני של הכיור. ...........................................................כ. גמ' ד"ה אף הוא (אות א'). כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה - לגבי מה נאמר, והאם כו"ע מודים בזה. ................................................ב: גמ' ד"ה כל העושה. - בטעם הדין הזה. ..............................................................מא: גמ' ד"ה כל העושה (אות ב'). - אף למ"ד דבעלמא פיגול בדיבור כאן מספיק מחשבה. .............................................שם אות ג'. כלי המקדש - האם הם חלק מבנין המקדש, מחלוקת הר"מ והרמב"ן. ............כ. רד"ה מוכני, קיט: גמ' ד"ה מאי. - אלו מכלי המקדש מידתן כמו שהיה במשכן מעכבת לדורות. .....................סב. גמ' ד"ה מדת ארכו. - האם מותר להעמידן שלא במקום הקבוע להם. ...............................יד. רד"ה אין מחשבה מועלת. - טעם שלא נכתב פרשת מזבח הקטורת עם שאר כלי המשכן. ........נט. גמ' ד"ה מזבח שנעקר (אות ז'). כלי חרס - מחלוקת ראשונים אם צריך שבירת כלי חרס רק בחטאת או בכל הקדשים....צג: מתני' ד"ה זה חומר. - טעם שאסור להכניס כלי חרס טמא למקדש אף שא"צ לשלחו מהמקדש אם נטמא בפנים....צד: מתני' ד"ה כלי חרס (אות ב'). כלי שרת - שיעור פגימה הפוסלת בהן. .........................................פח. גמ' ד"ה ת"ר (אות א'), רד"ה נפגמו. - כל"ש שנפגמו וצריכין גניזה, האם מדין תשמישי קדושה או מתורת כלי שרת, ונפק"מ אם צריך לגונזן במקדש. ....................................................מז. תוד"ה קדשי קדשים (ד"ה ה"ר אפרים). - טעם שאין מקדשין אלא בקודש. ..............................................פח. מתני' ד"ה וכולן (אות א'). - מחלוקת ראשונים אם מקדשין בחוץ ליפסל. ........................................................שם אות ג'. - גדר הדין שאין מקדשין אלא מלאין. ..................................................פח. רד"ה ואין מקדשין. - כלי הלח מקדשין את הלח, לענין איזה קידוש נאמר. .............................פח. מתני' ד"ה כלי הלח. - כלי הלח מקדשין את הלח אפי' שאינו ראוי להן. ................................פח. גמ' ד"ה אמר שמואל. - כלי שרת צריך שיהו חדשים שלא נשתמש בהן הדיוט, תמיהה ע"ז. ............קטז: גמ' ד"ה מה מזבח. - כלי שרת אין מקדשין אלא מלאים הוא דין בכלי או בחפצא דהמנחה. .........פח. רד"ה ואין מקדשין. - האם יש בכלים דין דיחוי כבקרבנות. .......................................................פח. תוד"ה נשמטה. - האם צריך כלי שרת לשפיכת שירים. ............................................................ע"ע שיירי הדם. כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני - הגדר בזה, והאם נאמר גם בקדשים. ................................ב. מתני' ד"ה כשרים, טו: גמ' ד"ה זר. כניסה לעזרה - צריך שיכנס כולו, ומאי שנא מכל התורת שמספיק ראשו ורובו. .....................כו. גמ' ד"ה בבואם. - דין כולו בפנים האם לכתחילה או מעכב דיעבד. .....כו. רד"ה הכניס, וד"ה היא בפנים, ותוד"ה חתך.

-ל-

לאו שאין בו מעשה - מדוע פיגול נחשב לאו שאין בו מעשה למ"ד שפיגול בדיבור ונמצא שבדיבורו נעשה מעשה.... כט: גמ' ד"ה לא יחשב (אות א'). - מדוע לא נחשב השוחט ומפגל באותה שעה כעביד מעשה. .........................................שם אות ב'. - חילוק שבין לאו דלא יחשב שנחשב אין בו מעשה ללאו דלא תזבח כל דבר רע. ...............שם אות ג'. - מדוע צריך לטעם לאו שאין בו מעשה לפטור ממלקות תיפוק ליה דהוא התראת ספק שמא לא יקרבו כל מתיריו. .................................................................................................שם אות ד'. לב בי"ד מתנה עליהם (בקרבנות ציבור) - הגדר בזה. ...............................................................................ו: גמ' ד"ה שאני (אות א'). - האם רק בקרבנות ציבור או גם בקרבנות יחיד. ....................................................שם אות ב'. לוג שמן של מצורע - אסור באכילה עד מתן ז' ובהונות-האם מדאוריתא או מדרבנן, מחלוקת רש"י והר"מ. ........מד. ד"ה ושוין. - מתן לוג השמן חשיב קרבן או חולין. ................................................יא. תוד"ה בא (ד"ה ואי). - אדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד י' ימים–האם לכתחילה או דיעבד, והאם יש חילוק בין קרבנות יחיד לציבור, שיטות הראשונים בזה. ............................................מד: גמ' ד"ה אדם (אות א'). - חקירה אם עד י' ימים הוא בדוקא או אפי' טובא נמי. ............................................שם אות ב'. לול קטן - לול סמוך למזבח שלשם נשפך הנסכים היכן היה מקומו. .....סא: תוד"ה ארבע אמות (ד"ה לול קטן). לימוד בעיון וטורח בשבת. ................................................................ב: רד"ה לא הוית. לינה בראש המזבח - ביאור המחלוקת אם אין לינה בראשו של מזבח. .......................................פז. גמ' ד"ה לשולחן. - אין לינה בראש המזבח משום שנחשב תחילת הקטרה או משום קידוש מזבח. ..פז. גמ' ד"ה אין לינה. - האם גם בכבש וסובב אין לינה. ...............................................פז. גמ' ד"ה אין לינה (אות א'). - דין לינה ע"ג כבשים הקטנים. .........................................שם אות ב', סב: גמ' ד"ה שני כבשים. - מזבח הפנימי אם מהני להציל מפסול לינה. .........................................................שם אות ג'. - ראש המזבח מועיל רק לפסול לינה ולא לשאר פסולין. ...........................................שם אות ד'. - האם מועיל ראש המזבח ללינת דם. ..................................................................שם אות ה'. - דברים שדרכן ליקרב ביום האם מועיל ראש המזבח להצילן משקיעת החמה. ................שם אות ו'. - למ"ד לינה מועלת בראש המזבח מ"מ כל זמן שלא ירדו האימורין אינם נפסלין בלינה ולא עובר בבל תלין. .................................................................................................פז. גמ' ד"ה רבא. למשחה לגדולה - האם דין למשחה לגדולה הוא רק באכילת כהנים או גם באכילת בעלים. ...........כח. גמ' ד"ה אימא. - האם שייך דין זה באכילת בעלים בקרבן פסח. ................................עה: תוד"ה בכור (ד"ה כיון). - מתנות כהונה דחולין כגון זרוע לחיים וקבה, וכן תרומה, האם יש בהם דין למשחה, והאם דאוריתא או מדרבנן. ......................................................................................עה: תוד"ה שביעית. - אכל שלא כדרך גדולה ביטל רק מצות למשחה אבל עיקר מצות אכילה יצא. .......כח. גמ' ד"ה אימא. לקיחה - היכן שצריך לקיחה במעשה המצוה האם מועיל שנתן קוף לידו, וכן אחז ד' מינים קודם עלוה"ש האם צריך להניחם ולחזור וליטלם. .....................................................יד. גמ' ד"ה אתי קוף. לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש - בסוגיא מבואר שתוכן קדש רק לענין אכילת ק"ק, ובתוספתא כתוב דבין לאכילה בין לשחיטה ובין לטומאה. .....................................................................נו. גמ' ד"ה לאכילה שאני (אות א'). - האם באמת למסקנת הסוגיא אין חייב שם אפי' מדרבנן משום טומאה. .........נו. גמ' ד"ה אמר רבא. - האם נפסלין ביוצא דם ואימורין שיצאו ללשכות הללו, והאם המביא לשם חולין חייב משום חולין בעזרה. ........................................................................נו. גמ' ד"ה לאכילה שאני (אות ב'). - מה הדין להתחייב שם משום שחוטי חוץ. ............................................................שם אות ג'. - האם מקדש שם כלי שרת דקי"ל דאין מקדשין אלא בקדש, וכן האם יכול לקדש שם ידיו ורגליו, ואם כשר לטבילת כה"ג ביוהכ"פ. ...........................................................................שם אות ד'. - האם מותר לכבס שם דם חטאת שצריך במקום קדוש. ............................................שם אות ה'. - האם אסור לישב שם דקי"ל אין ישיבה בעזרה. .....................................................שם אות ו'. לשמה. .............................................................................................ע"ע שלא לשמה.

-מ-

מומי בהמה - בענין פסול זקן. ..............................................................................................ע"ע זקן. מומר - האם בפעם אחת נעשה מומר. ....................י: תוד"ה ריש לקיש (ד"ה ושחיטת מומר), קח: תוד"ה והמעלה (אות ב'). - מחלל שבת בפרהסיא האם דינו כמומר. ........................................................ע"ע מחלל שבת. מוקצה - מחלוקת ראשונים אם מדובר שהקצה גופו לע"ז או לתקרובת ע"ז. ............עא. מתני' ד"ה במוקצה. מותר הפסח. ..............................................................................................ע"ע פסח. מזבח החיצון - היה עשוי מאבנים מפולמות וחלקות, הטעם לזה, וספק האם דוקא באבנים הבולטות חוץ למזבח או אף המשוקעות בתוכו. .................................................................נד. גמ' ד"ה ומביא חלוקי. - מחלוקת אם היה קנין מיוחד למקום המזבח או נכלל בקנין הכללי של מקום המקדש. .......קטז: גמ' ד"ה גובה. - עד כמה אפשר לפחות מידת המזבח. .......................................................סב. גמ' ד"ה דילמא. - פסק הר"מ שאסור להוסיף או לגרוע ממידתו, צ"ע מסוגית הגמ'. .................סב. גמ' ד"ה מה בית. - מחלוקת אחרונים אם בבית עולמים אפשר להיות ב' מזבחות. .................סא: גמ' ד"ה רבנן אמרי. - האם בשעת המסעות היו נושאין אותו עם האדמה שבתוכו. ..............סא: תוד"ה אע"פ (ד"ה א"נ). - למ"ד כל המזבח בצפון היה ואין כנגד הפתח אלא אמה אחת למערכה דקטורת, איך היה מקום ביום הכיפורים למערכה נוספת של קטורת. ................................................נח: גמ' ד"ה כוליה מזבח. - אויר יש בין כבש למזבח. ....................................................................................עי' ערך. - כבש המזבח וכבשים קטנים. ..............................................................................ע"ע כבש. - חוט הסיקרא. ..................................................................................................עי' ערך. - לינה בראש המזבח. ...........................................................................................עי' ערך. - מערכה. .........................................................................................................עי' ערך. מזבח הפנימי - טעם שלא נכתב פרשת מזבח הקטורת עם שאר כלי המשכן. ........נט. גמ' ד"ה מזבח שנעקר (אות ז'). - האם הוא חלק מבנין המקדש, מחלוקת הר"מ ורמב"ן. ......................................כ. רד"ה מוכני. - האם מותר להעמידו בכל מקום בהיכל כדמצינו בשולחן. .................יד. רד"ה אין מחשבה, נט. גמ' ד"ה מזבח שנעקר (אות ד'), סב. גמ' ד"ה ואחד שהעיד (אות ב'). - הקטרת קטורת במזבח הפנימי. .............................................................ע"ע הקטרת קטורת. - מזבח הפנימי האם מציל מפסול לינה. ..................................................ע"ע לינה בראש מזבח. - דין מזבח שנעקר מקטירין במקומו. .......................................................ע"ע הקטרת קטורת. - דין קידוש פסולין במזבח הפנימי. ...........................................................ע"ע קידוש פסולין. - דין שחיטה על המזבח הפנימי. ..........................................................ע"ע שחיטה על המזבח. מזבחות - מה בין קדושת מזבח החיצון למזבח הפנימי. .....................כז: גמ' ד"ה האי רצפה (אות א' ו–ב'). - דיוק המשך חכמה מהפסוק דמזבח החיצון מקדש פסולין הראוין לו והפנימי אף שאין ראוין לו ...............................................................................................כז: גמ' ד"ה שאין מזבח. מזבח שנעקר מקטירין במקומו. ......................................................ע"ע הקטרת קטורת. מזבח שנפגם - כל הקדשים שנשחטו שם פסולין – האם מדין שחיטה בשעת פגימת המזבח, או שהוא פסול של אחר שחיטה ומטעם דיחוי שאין הדם ראוי לזריקה. ..................................נט. גמ' ד"ה מזבח שנפגם. - האם הקטרת אימורין דינה כקטורת שמקטירין במקומו או כזריקת הדם שאין זורקין. ........נט. גמ' ד"ה הכא נמי (אות א'). - דין הקפת ערבה וניסוך המים כשנפגם המזבח. .....................................................שם אות ב'. - אין מחשבה פוסלת בעבודות הקרבן בזמן פגימת המזבח, גדרי הדין בזה ..........כו: גמ' ד"ה ובמקום (אות א-ב). - מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שיירי מנחה – האם לאחר שנבנה שוב מותר לאוכלן, או שנפסלו כזבחים שנשחטו בזמן פגימת המזבח. ...............................................ס. גמ' ד"ה מזבח שנפגם. - בענין שיעור פגימת המזבח החיצון והפנימי. ..............................................ע"ע פגימת המזבח. מזבח דמשה - במזבח שעשה משה כיצד היה עשוי היסוד. .........................................סב. גמ' ד"ה יסוד מעכב. - אף במזבח דמשה לא היה יסוד בדרום ובמזרח. ............................................נג: גמ' ד"ה עולה. - הסובב במזבח דמשה היה בליטה או חריץ. .................................................סב. רד"ה חד לנוי. - המכבר שעשו במזבח דמשה להקיף המזבח האם היה מחציו ולמעלה או מחציו ולמטה. .... סב. רד"ה והכתיב. - האם במזבח במשכן שהיתה רשת עד חצי המזבח היה גם חוט הסיקרא, ולמאי נצרך. ......נג. גמ' ד"ה חוט של סיקרא. - למ"ד מזבח שעשה משה ה' על ה' אמות ומקום המערכה אמה על אמה איך היה מקום לסדר שם ב' מערכות, ומדוע עשאו משה כ"כ קטן. .......................................................סב. גמ' ד"ה וכמה. - היכן היתה יושבת האש שעל המזבח בזמן המסעות. ..............................סא: גמ' ד"ה אש שירדה. - גזירין במזבח דמשה. .....................................................................................ע"ע גזירין. מזה ונקטעה ידו - האם פסולה ההזאה גם כגון דנעשה בעל מום או הסיר בגדיו. .....................טו. גמ' ד"ה היה מזה. מחוסר זמן - האם דיעבד קדוש כשהקדיש קודם זמנו. ........................................יב. תוד"ה לילה (ד"ה והא). - ביאור הפלוגתא אם לילה הוי מחוסר זמן. ....................................................יב. גמ' ד"ה שם. - למ"ד לילה הוי מחוסר זמן מאי שנא מכל מפריש קרבן שעבר עליו לילה. .......יב. גמ' ד"ה ר"פ אמר. מחוסר כיפורים - דינו כשנכנס למקדש. .............................................................................יז: תוד"ה קסבר. מחוסר כפורים דזב כזב - לענין מה הנפק"מ, מחלוקת רש"י ותוס', וביאור בזה. ...................יז: תוד"ה קסבר (ד"ה ומפרש). מחלל שבת בפרהסיא - האם פסול לעבודה כמומר לע"ז. ...........................................................כב: גמ' ד"ה בן נכר. מחנה לויה - בזמן המסעות במדבר היה מחנה לויה במקום של הקהתים נושאי הארון. ....ס: רד"ה קדשים נפסלים (ד"ה למחנה לויים). מחשבין מעבודה לעבודה - למ"ד דפסול האם רק בפסח וחטאת או בכל הקרבנות. .................................ט: גמ' ד"ה איתמר. - האם הפסול מחמת הזריקה או פסול בשחיטה. ........................................ט: גמ' ד"ה ר"י אמר. - האם פסול גם מחשב משחיטה לקבלה. .....................................................ט: תוד"ה מחשבין. מחשבת הינוח לר' יהודה - האם הוא דין של מחשבת פסול או דין מחודש של מחשבה כמעשה. ......לו. גמ' ד"ה טעמא (אות א'). - ביאור מחלוקת ר"י ורבנן בזה. .......................................................................שם אות ב'. - הכלל באלו מקרים סבר ר"י דמחשבה כמעשה. .........................................לו. גמ' ד"ה וניפלוג. מחשבת לשמה - האם יש מצוה מן התורה לחשב בקדשים לשמה. ..............................ב: גמ' ד"ה זבחים (אות ג'). מילואים - בני אהרן בימי המילואים יש להם דין כהן הדיוט או כהן גדול. .........קא. גמ' ד"ה ודלמא (אות ב'). מי רגלים - מהו המי רגלים שאסור להכניסן למקדש ואין לוקחין לקטורת. ...........צה. גמ' ד"ה שאין מכניסין. מכנסיים - מדוע מיתה במחוסר בגדים נאמר דוקא במכנסים, ונפק"מ בזה. ................יז: תוד"ה אין בגדיהם. מלח - שיעור מליחה דיעבד. .....................................................................יד: תוד"ה והרי הולכת. - קרבן שפירש הימנו המלח מה הטעם שצריך לחזור ולמולחו. ...........................קח. גמ' ד"ה אבל. - דעות הראשונים והאחרונים האם החלק הנאכל לבעלים טעון מלח. .....צ: מתני' ד"ה וכולן (אות ז'). מליקה. .....................................................................................ע"ע חטאת ועולת עוף. מעיל - מחלוקת רש"י ורמב"ן בסדר הפעמונים ורימונים. ......................................פח: רד"ה עינבלים. מעילה בקדשים שמתו. ...................................................................ע"ע קדשים שמתו. מערכה - ביאור הגרי"ז בדעת הר"מ דמן הסובב ולמעלה נחשב מקום המערכה, ופלוגתת ראשונים בזה...... נד. גמ' ד"ה ומביא מלבן, סה. גמ' ד"ה ר"נ וראב"י. - כיצד יתכן לעשות מערכה ע"ג סובב שלא יצאו הגזירין חוץ למזבח. ...................סה. גמ' ד"ה עושה מערכה (אות ג'). - האם עושין מערכה גם על גבי כבש ויסוד. ..................................שם אות ד', עז. גמ' ד"ה אותם. מצורע - קי"ל ששני כהנים מקבלים דם האשם מצורע, אחד בכלי לצורך זריקה ואחד ביד ליתן על המצורע, האם הקבלה שביד יש לה דין קבלה לענין צפון וכו'. .........................מז: גמ' ד"ה אשם (אות ב'). - לוג השמן ונתינת הדם האם חשיבי קרבן או חולין. ..............................יא. תוד"ה בא (ד"ה ואי). - דם אשם מצורע שלא ניתן למזבח אלא לבהונות גם נפסל בשקיעת החמה. ....................נו. גמ' ד"ה מנין (אות א'). - אשם מצורע מכשירו לבוא למחנה, או לאכילת קדשים ולביאת מקדש. ...................צ: רד"ה מפני. - ביאור דין עמידתו לטהרה דוקא בשעת ניקנור. ........................לא: תוד"ה ובטמאים. (ד"ה וי"ל). - דין עולתו אם הביאה קודם טהרתו. ..........קיב: מתני' ד"ה והמצורע, ושם ברד"ה חייבין (אות ב'). - דם אשם מצורע הניתן לבהונות האם נפסל בשקיעת החמה. ...............................ע"ע דם קדשים. - לוג שמן שלו. ..............................................................................ע"ע לוג שמן של מצורע. מקדש - בגדר באו פריצים למקדש וחיללוהו. ................................................סג. גמ' ד"ה שאם הקיפו. מקדיש ומתכפר - מי השוחט וסומך ומי אוכל הבשר. ...............................................................ו. גמ' ד"ה שם. מקדיש נקבה לעולה - הגדר בזה ופרטי דינים. ..............................................לה: גמ' ד"ה ומודה ר"ע (אותיות א–ב). מקריבין אעפ"י שאין בית - פסק ההלכה בזה. ............................................................................קז: גמ' ד"ה ר' יוחנן. - האם אף על מזבח הפנימי מקריבין. ....................................................קיז: גמ' ד"ה מקריבין. מריקה ושטיפה - טעם מריקה ושטיפה הוא שלא יבוא לידי נותר, או לאחר שנעשה נותר להוציא הגיעול, או שהוא קיום דין בפ"ע. .....................................................צה: מתני' ד"ה טעונין, צז. תוד"ה ממתין. - מחלוקת רש"י והר"מ מהו מריקה ומהו שטיפה. ...........................................צו: רש"י במתני'. - קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה במקום קדוש או דאפשר בכל מחנה ישראל. .............צה: מתני' ד"ה אחד. - בדעת הר"מ שהבעיא "תלאו באויר תנור" אי צריך מריקה ושטיפה–הוא בתנור כלי חרס. ....צה: גמ' ד"ה תלאו. משה - בגדר הדבר דמשה היה מלך. ................................................קב. גמ' ד"ה יבמה מלך (אות א'). - כיצד משה היה משמש לפניהם בסעודה הרי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ........שם אות ב'. משילת האור. .......................................................................ע"ע קידוש מזבח לפסולין. משקה ישראל - במחלוקת רש"י ותוס' אם הראוי לכהנים בלבד נחשב ממשקה ישראל. .......................פח. תוד'"ה מן המדומע (ד"ה ופי' הקונטרס). מתעסק בקדשים - האם הוא פסול רק בזביחה או גם בשאר עבודות. ..............................................ב: תוד"ה זבחים, מז. גמ' ד"ה מנין, ס. גמ' ד"ה שפיכה. - למה צריך קרא לפסול מתעסק בשחיטת קדשים תיפו"ל דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת וא"כ לא קידשה הסכין את השחיטה. .........................................................מז. גמ' ד"ה מנין (אות ג'). - מתעסק ששחט בלי כונת שחיטה דפסול לקדשים, האם עכ"פ מועיל בתורת שחיטת חולין לטהר מידי נבלה. ........................................................................................................שם אות ד'. - מתעסק בקדשים האם עלה לא ירד, וכן האם חייב על שחוטי חוץ. ............................שם אות ה'. מתפיס תמימים לבדק הבית - מחלוקת ראשונים אם מדאוריתא ימכרו לצורכי מזבח או מדרבנן. .........................קיג: תוד"ה יצאו (ד"ה דכל הראוי). - איך הקדישו הנשיאים הבקר לעגלות הרי אסור להתפיס תמימין לבדה"ב. .............נט: תוד"ה הא.

-נ-

נבלת עוף טהור. .................................................................ע"ע טומאת נבלת עוף טהור. נדר - נדר קרבן האם יכול אחר לפרוע חובו ונדרו. ...............................................ו: רד"ה המקדיש. - נדר קרבן האם נפטר מאחריותו מהבאתו לעזרה או רק לאחר שהוקרב. .................ד: גמ' ד"ה את. נוב וגבעון - האם במת הציבור בנוב וגבעון יש לה דין מקדש. ...............................קיב: מתני' ד"ה באו לנוב. - האם רק בשילה היה בית אבנים או גם בנוב וגבעון. .........................קיב: מתני' ד"ה באו לשילה. - בנוב וגבעון לא היה ארון וממילא גם לא הזאות וקטורת דיוהכ"פ, ומחלוקת אם היה כלל קדש הקדשים. ..........................................................................................קיט. גמ' ד"ה כיון. - היכן אכלו בנוב וגבעון ובגלגל פסח וקק"ל הזקוקים לבמה גדולה, לפנים מן הקלעים, או בכל העיר נוב וגבעון, או בכל ערי ישראל. ..........................................................קיט. גמ' ד'"ה אי הכי. נוכרים (קדשי עכו"ם) - לקרבן עכו"ם יש דין הקרבה בלבד ולא כפרה וריצוי. ...........................ד. תוד"ה וישנן (אות א'). - מחלוקת בזבחים קטז. ובמנחות עג: האם בני נח מביאים רק עולות או גם שלמים, והאם המחלוקות תלויות זב"ז, והאם מדובר במקדש או בבמה. ........................................קטז. גמ' ד"ה חד אמר. - חקירה למ"ד שלמי עכו"ם עולות הן האם מיד כשמקדיש נעשו עולות או בשעת הקרבה. ......טז. גמ' ד"ה לא קרבו. - האם נחשב העכו"ם בעלים על קרבנו, ונפק"מ שיהא צריך לשם זובח. ..........................מה. מתני' ד"ה קדשי עכו"ם. (אות ג'). - האם יש לעכו"ם קדשי בדק הבית, ובדעת הר"מ בזה. ....................................מה. גמ' ד"ה אבל. - נוכרים בבמה שלהם האם צריכין כלי לשחיטה ולקבלה. .............................קטז: גמ' ד"ה שקלו. - כיצד מותר העכו"ם עצמו להקריב בבמה הלא שחיטה פסולה בעכו"ם וגם אינו ממשקה ישראל. ...... קטז: גמ' ד"ה אסור לסייען. - על אלו קדשי עכו"ם חייבין בשחיטת חוץ. .....................................קטז: תוד"ה אסור (אות א'). - טעם ר"ש שקדשי עכו"ם השוחטן בחוץ פטור. ....................................מה. מתני' ד"ה והשוחטן. - עכו"ם ששלח נסכיו האם קריבין, או שלעולם נסכיו קריבין משל ציבור. ............מה. גמ' ד"ה ת"ר. - קדשי עכו"ם אין בהן מעילה הוא חיסרון במקדיש או מצד החפץ. ..........מה. גמ' ד"ה קדשי עכו"ם. - מדוע בקדשי עכו"ם שהקדשן מדאוריתא אסור ליהנות רק מדרבנן. .............מה. גמ' ד"ה לא נהנין. - פסול זר שייך רק בבני ישראל ולא בנכרים, והטעם בזה. ................................כב: גמ' ד"ה ת"ר. - הקדיש עכו"ם להתכפר בו ישראל דעת האחרונים דתלוי במתכפר ונחשב קרבן ישראל. .............מה. מתני' ד"ה קדשי עכו"ם (אות א'). - בקושית האחרונים מה מספקא לגמ' אם כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן, ותפשוט מדמקריבין קדשי עכו"ם והרי אין שליחות לעכו"ם ש"מ שלוחי דרחמנא נינהו. ............................שם אות ג'. - בבאור התוס' בע"ז שאם נדר העכו"ם מחוסר אבר חייב להביא קרבן שלם, והרי אין העכו"ם שייכים לתורת נדרים ובל יחל דברו, תירוצי האחרונים בזה. .............................................שם אות ב'. - מדוע נדרים ונדבות מקבלין מהן וצדקה לא. .......................................................שם אות ד'. - בני ישראל לאחר מתן תורה וקודם הקמת המשכן היה להם תורת הקרבה דישראל או דין בן נח. ...............................................................................קטז. גמ' ד"ה ההוא, קו. רד"ה מדבר. נותר - האם דין נותר הוא רק במידי דבר אכילה. ..........................פו. רד"ה מה אשם, קד: רד"ה בבשר. - פלוגתת אחרונים האם קרבן שנפסל בטמא ופיגול וכדו' ישנו באיסור דלא יותיר וצריך לשורפו ביומו. .......................................................נו: גמ' ד"ה ת"ל ביום, קד: רד"ה בבשר (אות א'). - האם חייב כרת על אכילת פסח לאחר חצות, או דאפילו לראב"ע חייב כרת רק בעלות השחר. ...נו: מתני' ואינו נאכל. נטילת ידים - האם משערין המים בכלב יכול לשתות או בפרה. .....................................כב. גמ' ד"ה אי דפרה. - היתר נט"י ביבחושין אדומים, ופרטי דינים בזה. ..........................................כב. ד"ה יבחושין. ניסוך המים והיין - ניסוך המים חובת היום או חובת הקרבן. ......................................קי: תוד"ה אי (ד"ה ונראה). - תמיהה על הר"מ שכתב שיוצק הנסכים על היסוד, והרי צריך לנסך לספלים שבראש המזבח. .....סג. מתני' ד"ה ומלמעלן. - שיעור פיגול בנסכים הוא בכזית ככל פיגול או ב-ג' לוגין כחיוב מנסך בחוץ. ....ט: גמ' ד"ה והמנסך. - בדעת הר"מ בניסוך המים בחוץ האם חייב בכל ימות השנה או רק בחג......קי: תוד"ה אי (ד"ה ר"ע). - המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים - חקירת האחרונים אם הוא מדין הקטרה או מדין ניסוך. ...........................................................צא: גמ' ד"ה המתנדב (אות א'), ושם ברד"ה הא ר"ש. - מחלוקת תוס' כשפירש לספלים האם גם חייב לזלפו לאישים. .........צא: גמ' ד"ה המתנדב (אות ב'). - נסכים הבאין עם הזבח - לדעת חכמים שאין הזבח נחשב מתירן האם חשיבי כחלק מהקרבן, נפק"מ בזה. ..............................................................................................מג. גמ' ד"ה וחכ"א. - אדם מביא קרבנו היום ונסכיו עד י' ימים - האם לכתחילה או דיעבד, והאם בכל הקרבנות, שיטות הראשונים בזה. ......................................................................מד: גמ' ד"ה אדם (אות א'). - חקירה אם עד י' ימים הוא בדוקא או אפי' יותר. .................................................שם אות ב'. - נסכים שנטמאו – גדר הדין ששורפן במערכה בפני עצמן. .............................צב. גמ' ד"ה נסכים. - מקום מערכה זו על הרצפה בעזרה או על המזבח. .........................................צב. רד"ה מערכה. - קרבן שקרבו נסכיו שלא לשמו. ...................................................................ע"ע שלא לשמן. - נסכי עכו"ם קרבין משלו או משל ציבור. ...........................................................ע"ע נוכרים. נפחתה תקרה של היכל - לגבי אלו ענינים הוי פסול. ................................................מ. גמ' ד"ה שאם נפחתה (אות א'). - דוקא נפחתה תקרה של היכל ולא של עזרה. ........................................................שם אות ב'. נשים - לדעת ר"י דנשים סומכות רשות נחלקו ראשונים אם סומכות בכל כוחן או בהקפת יד. ..............עו: תוד"ה וסמיכה. - האם שייכות בקרבן מוסף וקרבן ציבור. .............ד. תוד"ה וישנן (אות ב'), עה. גמ' ד"ה מה ציבור. - מחלוקת אחרונים אם שייכות בשריפת קדשים או דנחשב מ"ע שהזמן גרמא. .....................נו: גמ' ד"ה ביום אתה שורפו. - אשה כהנת האם היא בכלל זר. ............................ד. גמ' ד"ה מה לקבלה, לא: תוד"ה שהשחיטה. - נשים בשחיטת חולין. ..................................................................ע"ע שחיטת נשים בחולין. נשפך הדם - גדר הפסול דנשפך הדם, ומהיכן נלמד. ..................................................כה. מתני' ד"ה נשפך. - האם מצוה לאוספו כשנשפך מן הכלי....יג: תוד"ה ע"מ (ד"ה וההוא), לב. מתני' ד"ה נשפך (אות א'). - נשפך הדם בפר יוהכ"פ ובחטאות הפנימיות. ..............................................ע"ע פרים הנשרפין. נתלה וקבל. .......................................................................................ע"ע קבלת הדם.

-ס-

סוטה - האם לאחר ששותה זקוקין להוציאה רק מעזרת נשים או מכל הר הבית, מחלוקת תוס' והר"מ....לא: תוד"ה ובטמאים (ד"ה לאו דוקא). - בישוב קושית האחרונים למ"ד בעלים מפגלין, שכל סוטה תפגל מנחתה ושוב לא תבדק. ............מז. ד"ה שמעתי. סכין שחיטה - האם צריך שתהא כלי שרת, דעות הראשונים בזה. ............מז. תוד"ה קדשי קדשים (ד"ה ובסוטה). - למ"ד שא"צ כלי שרת השחיטה מקדשת את הדם ולא הסכין. .............................................שם. - למ"ד שא"צ כלי שרת קושיא מהגמ' זבחים פח. ...........מז. תוד"ה קדשי קדשים (ד"ה ה"ר אפרים). סמיכה - מקור וביאור הילפותא דעוף אין טעון סמיכה. .........................................עד: תוד"ה והא בעי. - לר"י דנשים סומכות רשות, האם סומכות בכל כוחן או בהקפת יד. .................עו: תוד"ה וסמיכה. - סמיכה בצאן ועז האם הוא בכל כוחו. ...................................................לג. גמ' ד"ה כל כוחו. סתמא לשמן בזבחים. ..........................................................................ע"ע שלא לשמה.

-ע-

עגלה ערופה - גדר האיסור שנאסרת מחיים בירידתה לנחל איתן. .....................................ע: גמ' ד"ה ירידתה. - עריפתה זו שחיטתה מהני רק לטומאת נבלה ולא לאיסור נבלה והאוכלה עובר בלאו. ............ע: גמ' ד"ה מכלל (אות א'). - האם לכו"ע עריפתה מטהרתה מטומאתה. ...........................................................שם אות ב'. - האם עריפתה מטהרתה מטומאתה גם אם נמצאת טריפה. .......................................שם אות ג'. - האם נחשבת כשחיטה לחייב באותו ואת בנו. .......................................................שם אות ד'. - האם כשם שאסורה בהנאה גם מועלין בה. ...........................................מו. רד"ה ועגלה ערופה. עולה - האם בעולה שכולה כליל יש גם דין הקטר אימורין שבה. ..............................קט. גמ' ד"ה דת"ר. - הביא עולה בלא תשובה יצא ידי נדרו, וצ"ע אם צריך להביא אחר לכפר על העשה. ...............ז: גמ' ד"ה אי דליכא (אות א'). - בעולה אין ראיה מדהביא קרבן דודאי נתחרט ושב בתשובה, משא"כ בחטאת. ..............שם אות ב'. - בענין הפשט עורה. ..................................................................................ע"ע עור הקרבן. עולת עוף - מלק עולת העוף למטה מחלוקת ראשונים אם פסולה או כשרה דיעבד. .................סה. גמ' ד"ה מה הקטרה (אות א'), סה: תוד"ה הבדיל (ד"ה וכי היכי). - האם לר"י שרצפת עזרה נתקדשה להקטרה ה"ה דכשרה גם למליקה. ........................סה. גמ' ד"ה מה הקטרה (אות ב'). - מליקת סימן שני בעולת העוף הוא מכלל מצות המליקה או קיום מצות הבדלה בעלמא, ביאור לפי"ז במחלוקת אם שהיה בסימן שני מעכב. ................................................סה: גמ' ד"ה רבא אמר. - מחלוקת ראשונים אם שהיה פוסלת במליקה, וראיה מהסוגיא דלכו"ע בסימן ראשון שהיה מעכבת......................................................................................... סה: גמ' ד"ה שהיה. - האם כשר כשלא הבדיל בעולת העוף [לראב"ש שסבר הבדיל בחטאת העוף כשר]. ...............סה: גמ' ד"ה אמר ראב"ש. - עשאה למטה מרגליו אמה אחת כשרה לכתחילה או דיעבד. ......................סה. גמ' ד"ה אם עשאה. - לסוברים שאין נעשית אלא בראש המזבח, פלוגתת ראשונים האם מהסובב ולמעלה או בגופו של קרן, וביאור במחלוקת. .......................................................................סה. גמ' ד"ה ר"נ וראב"י. - האם יש חילוק בין עולת העוף שנתן דמה למטה לחטאת העוף שנתן דמה למעלה לענין כפרת הבעלים. ................................................................................סו. תוד"ה למעלה (אות ג'). - השלכת מוראה ונוצתה לבית הדשן האם צריך בגדי כהונה ואם כשר בזר....סד: מתני' ד"ה והשליכן. עומד ע"ג כלים - האם הפסול מטעם חציצה או שאינו דרך שירות, נפק"מ בזה, וביאור סברת אין דרך שירות. ......כד. ד"ה עומד, קי. תוד"ה מין. עופות - האם הם בכלל זבח. .................................................................................ח: גמ' ד"ה כל. - האם הם בכלל ההיקש דזאת התורה וגו'. ................................סה. תוד"ה בן עוף (ד"ה דעופות). - טעם הדבר שמחוסר אבר פסול בעוף, ביאור מחלוקת רש"י ותוס'. .............................לה: תוד"ה אלא (ד"ה ומה שפי'). - האם כשר דוקא דוקין שבעין, או כל מומין שאינן מחוסר אבר. ....לה: תוד"ה אלא (ד"ה ל"ד דוקין). - פסול נסמית עינה הוא כפשוטו או שנחטטה עינה. ....................................סח: תוד"ה ושנסמית. - האם שייך קבלת כלי והולכה בעופות. ...............סד: מתני' ד"ה היה מולק, צב: גמ' ד"ה אצרוכיה. עור האליה - מהו. .................................................................................................כח. גמ' ד"ה עור. - האם למ"ד כאליה דמי נחשב כבשר. ..........................................................כח. רד"ה כאליה. - האם למ"ד לאו כאליה דוקא לענין הקטרה אבל לענין דיני אכילה נחשב כבשר. ......................כח: רד"ה לאו כאליה. עור הקרבן - האם זוכין בו הכהנים לאחר הקרבה, או שמעיקרא לא חלה בו קדושה. ........................קג. מתני' ד"ה אחד, ושם בגמ' ד"ה ה"מ. - דוקא בעולה יש דין מיוחד של הפשט ונתינה לכהן או גם בחטאת ואשם. ...................קג: גמ' ד"ה כל עצמו, נג: מתני' ד"ה העולה. - אין הפשט קודם זריקה הוא דין לכתחילה מדרבנן או דין דאורייתא. ..............קג: גמ' ד"ה ומודה. עלו לא ירדו. .........................................................................ע"ע קידוש מזבח לפסולין. עמידה - מה שצריך עמידה בימין הוא לאפוקי איטר אבל לא לאפוקי רגל שמאל בעלמא. .................כד. גמ' ד"ה רואין (אות ב'). עצים - גדר שם קרבן בהם. ...........................................................מג. תוד"ה והלבונה (ד"ה ושמא). - מה שייך פיגול בהם והרי אין בהם זמן ונותר. ..........................מג. תוד"ה והלבונה (ד"ה וא"ת). - גזרי העצים דמערכה. ....................................................................................ע"ע גזירין. עצמות וגידין - דין הקטרתן למזבח בעודן מחוברין לבשר, ודינם כשפירשו. .................ע"ע הקטרת עצמות וגידין. עקירה בטעות. ...............................................................................עי' ב: תוד"ה אתנו. עשה דוחה לא תעשה - מה הדין כשבא ע"י פשיעה. .......................................................צז: גמ' ד"ה אמאי (אות א'). - עשה בדבר אחד ול"ת בדבר אחר. .....................................................................שם אות ב'. - הכשר מצות עשה האם דוחה ל"ת. .........................................צז: תוד"ה ואחד (בסוף הדיבור). - אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ..................................................................צז: גמ' ד"ה אין.

-פ-

פגימת המזבח - שיעור פגימת המזבח, דעות הראשונים בזה. ..........................נט. גמ' ד"ה מזבח שנפגם (אות א'). - שיעור הפגימה במזבח הפנימי. ........................................................................שם אות ב'. - האם יש פסול פגימת המזבח בבמה קטנה. ...........................................................שם אות ג'. - האם אחר תיקונו צריך המזבח חינוך מחדש. .......................................................שם אות ד'. פוקעין - באהדורי פוקעין מעל המזבח האם צריך כל דיני הקטרה. ..............................פג: גמ' ד"ה ההוא, קח: תוד"ה לא נחלקו. - האם יש דין אהדורי פוקעין בפסולין. ..................פג: גמ' ד"ה ההוא, פו. רש"י במתני' (אות ב–ג). - עיכולי גידין ועצמות דאין מחזירין האם אף כשפקעו על גבי המזבח עצמו...........פו. תוד"ה עיכולי. פיגול - חילוק שיש בין ב' הלאוין בפיגול. ..........................................כט: גמ' ד"ה לא יחשב (אות ג'). - מחשבת פיגול בטעות לא הוי פיגול. ....................................................כז: מתני' ד"ה השוחט. - גדר פיגול שהוא תנאי בעבודה ע"מ לזרוק חוץ לזמנו או חוץ למקומו. .........כז: מתני' ד"ה השוחט. - מחשבת פיגול כשידוע בודאי שאין כונתו לכך אינה פוסלת. ..............................................שם. - יסוד הגר"ח דמחשב לזרוק חול"ז אינו משום אכילת מזבח אלא מחשבה על עבודת זריקה......ט: גמ' ד"ה וילפינן, יג: גמ' ד"ה הא וד"ה זורק, כז. גמ' ד"ה זריקה (אות א'). - חוץ לזמנו וחוץ למקומו הוא אותו פיגול ממש אלא שרק על חול"ז ענוש כרת. .....כט. גמ' ד"ה יהיה. - האם שייך מפגל בשחיטת מיעוט אחרון של הסימן שאינו מעכב בשחיטה. .....כז: מתני' ד"ה השוחט. - פיגל בשחיטה או בקבלה או בהולכה האם מותר לגמור העבודה ולזרוק הדם. .................כז: מתני' ד"ה לזרוק. - שוחט ע"מ לקבל חוץ לזמנו האם הוי פיגול. ..............................................ט: תוד"ה מחשבין. - זורק ע"מ לזרוק מתנה שניה בפיגול האם דמי לצורך ע"מ לשפוך שירים דהוי פיגול. ...........יג: גמ' ד"ה זורק. - בענין הקטרה מפגלת הקטרה. .....ט: תוד"ה מחשבין (ד"ה וכן), מג. תוד"ה והלבונה (ד"ה משכח"ל). - טבילת אצבע מפגלת – האם הוא מדין הולכה, או מדין זריקה, או עבודה בפ"ע. ....יג: גמ' ד"ה ה"נ. - בענין ספק המשל"מ האם אוכל פיגול קודם שקרבו מתיריו יש חלות פיגול שילקה לכה"פ משום פסולי המוקדשין. ..........................................................כח: גמ' ד"ה אף, מב: גמ' ד"ה והא. - מפגל במחשבת חוץ למקומו שאין בו כרת האם צריך זריקה לקובעו בפיגול. ..........................שם. - אין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה–טעם וסברת דין זה, ומה הוצרך לחידוש זה הרי בלא"ה נפסל מטעם עבודת בעל מום. .........................................................כו: גמ' ד"ה אין מחשבה. - ובדבר הראוי לעבודה - לאפוקי מאי. .........................................................כו: רד"ה ובדבר. - ובמקום הראוי לעבודה - כיצד מיירי, ולמאי נפק"מ בזה. ................כו: רד"ה ובמקום (אות א-ב). - זריקה שלא מתירה בשר לאכילה לא מביאה לידי פיגול – נידונים בזה. ....................כז. גמ' ד"ה זריקה (אותיות א–ד). - דעת הכס"מ אליבא דהר"מ דרק עירוב מחשבות נחשב לא קרב המתיר כמצותו ולא פסול אחר....כט: מתני' ד"ה כיצד. - לא יערב בו מחשבות אחרות–ביאור בדין זה. .........................................כט. גמ' ד"ה לא יערב. - פרטי דינים וחקירות בענין מחשב על אכילת אש. .......לא. גמ' ד"ה אי דאפקה, לה. תוד"ה באכילת. - מה בין מחשב להאכיל לטמאים שאינו פיגול למחשב להאכיל לכלבים. ........................לא. תוד"ה חישב (ד"ה וצריך), לו: תוד"ה שיאכלוהו. - מה בין מחשב להאכיל כזית לשני בני אדם, למחשב לאכול כזית ביותר מאכילת פרס. .........לא: גמ' ד"ה חישב. - במחשבת פיגול דהקטרה צריך לחשב לשרוף כל הכזית, ומ"ש מעצם ההקטרה דסגי במשילת האור במקצתו או ברובו. ............................................................................לא: גמ' ד"ה דילמא. - מחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול–לרבנן שאינו פיגול, מה הדין מחשב על בשר גמור לאוכלו שלא כדרך אכילה. .....................................................................לה. מתני' ד"ה לאכול (אות ג'). - מחשב לאכול רוטב מדוע לא יתחייב מדין טעם כעיקר כאילו חשב על בשר. ....................לה. מתני' ד"ה לאכול (אות א'). - עור רוטב קיפה וכו', מה הטעם שאין חייב עליהם משום פיגול נותר וטמא. ...................לה. מתני' ד"ה ואין חייבין. - מחשב לאכול עצמות שפטור, האם גם בעולה שמצוה להקטירן. .............................לה. מתני' ד"ה ומן העצמות (אות א'). - מחשב על דבר התלוי באחרים–אינו מחשבה, והאם הדין כך אף במחשבת פיגול גמורה. ........לו. גמ' ד"ה לישנא אחרינא (אות א'). - יש לו מתירין–הא דאין חייב בפיגול אלא על דבר שיש לו מתירין, האם העיקר שיהא לא מתיר או צריך גם שהוא עצמו לא יהא מתיר אחרים. ...............................מג. תוד"ה והלבונה (ד"ה וי"ל). - האם שייך פיגול מדרבנן, כגון המחשב לאכול הבשר לאחר חצות, דמדאוריתא דינו עד עלות השחר ורבנן גזרו עד חצות, האם חל פיגול מדרבנן. ...............כז: מתני' ד"ה לאכול בשרו למחר (אות ב'). - השוחט קרבן שזמנו להיאכל ליום אחד, לשם קרבן הנאכל לשני ימים, האם הוי מחשבת שלא לשמה בלבד, או חל דין מחשבת פיגול דמחשב חוץ לזמנו והאוכלו בכרת. ............................שם אות א'. - מחלוקת ראשונים בדעת ר"י יוסי במחשבת פיגול בפנים ובחוץ. .......................מד: גמ' ד"ה פיגל. - מחשב להעלות או לזרוק בחוץ, האם צריך לחשב על מזבח בדוקא. ..............................כז: מתני' ד"ה להקטיר (אות ב'). - גדר הדין שצריך לחשב על כזית בדוקא, ועוד פרטי דינים בזה. ...................................ע"ע כזית. - בענין פיגול לאו שאין בו מעשה הוא. .................................................ע"ע לאו שאין בו מעשה. - בענין תוך כדי דיבור במחשבת פיגול. ......................................................ע"ע תוך כדי דיבור. - האם זר יכול לפגל בשחיטה. ................................................................................ע"ע זר. - מחשבת הינוח לר"י. ..........................................................................................עי' ערך. פיגול בחצי מתיר - האם החצי מתיר צריך לפעול איזה היתר. .....................................................קי. גמ' ד"ה אי. - מדוע פסיעה אחת לא נחשב חצי מתיר. .......................................ל. תוד"ה אבל (ד"ה ולא דמי). - קמיצת מניחה בלי ליקוט לבונה האם הוא חצי מתיר, מחלוקת רש"י והר"מ. ....................ל. רד"ה דאמר, מא: רד"ה פיגל בקומץ. - האם בחצי סימן בשחיטה גם יש פיגול. ..................................כט: תוד"ה מחלוקת (ד"ה ושייך). - מדוע מתנה אחת במזבח נחשב חצי מתיר ודבר מסויים, ואילו הזאה אחת מהזאות הפנימיות לא. .... ל. תוד"ה סימן ראשון, מב. גמ' ד"ה פיגל. - מיצוי בלי הזאה בחטאת העוף האם נחשב חצי מתיר. .......................סד: מתני' ד"ה חטאת העוף. - למ"ד אין מפגלין בחצי מתיר מ"מ חל פסול, והאם מדאוריתא או מדרבנן. ..................מא: תוד"ה ממאי (אות ב'), לו: רד"ה לפיכך (ד"ה ואין בו). - למ"ד אין מפגלין בח"מ האם גם מחשבת שלא לשמה אין פוסל בחצי מתיר, מחלוקת אחרונים בזה. ...................................................................................................מא: גמ' ד"ה מפגלין. פיגול בבעלים - לא מועיל פיגול הבעלים כשחשב הכהן בפירוש לשמו. .....................מז. גמ' ד"ה שמעתי (אות א'). - למ"ד בעלים מפגלין האם חל האיסור על הכהן השוחט, או על הבעלים המפגלין. ...........שם אות ב'. - כיצד הבעלים מפגלין הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. .......................................שם אות ג'. - בקרבן של שותפין אם יחשוב האחד מהם לא נתפגל. ..............................................שם אות ד'. - קושית האחרונים למ"ד בעלים מפגלין א"כ כל סוטה תפגל מנחתה ושוב לא תבדק. ..................מז. גמ' ד"ה שמעתי. פיגול בדם - מחלוקת תוס' ןהר"מ בשיעור הפיגול בדם, האם בכזית כאוכלין או ברביעית כמשקין. .............קט. תוד"ה עולה (ד"ה והא–אות ב'). - האם וכיצד שייך פיגול בדם אחר שכבר נזרק. ..................מב: תוד"ה הקומץ (ד"ה ושמא–אות ב'). - האם חייב משום אכילת פיגול בשיירי הדם. .............................מב: תוד"ה הקומץ (ד"ה ותימה). - מחשב על פיגול בשיירי הדם, האם דוקא במחשב על כולן, או מקצתן, או אפי' כזית. ................כז: מתני' ד"ה לזרוק. פיגול בקטורת וקומץ - דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול כגון קטורת וקומץ וכו' האם לכה"פ נפסלין. ...............מב. מתני' ד"ה ואלו (אות א'). - על הסוברים שאפי' פסול ליכא תמיהה מסוגיא ביומא. ...........................................שם אות ב'. - מה שייך כלל פיגול בקטורת שאין בה ד' עבודות אלא רק הקטרה. ........................ מב:מתני' ד"ה והקטורת (אות א', ועע"ש אות ב–ג). - מחלוקת ראשונים בטעם שאין חייב על פיגול בקומץ. ...........מב: תוד"ה הקומץ (ד"ה ומפרש ר"ת). פיגול בעוף - דין הפיגול בשעת מיצוי הראש דעולת העוף, ודין פיגול בשעת מליקה ע"מ למצות דם הראש חוץ לזמנו. ........................................................................................סד: מתני' ד"ה לאכול. - כיצד משכחת לה מחשב בעוף לאכול חצי זית ולהקטיר חצי זית. .................סה. מתני' ד"ה לאכול. פיגול בנסכים - האם הוא בכזית או ב–ג' לוגין כמו לענין חיוב חוץ. .................................קט: גמ' ד"ה והמנסך. פיגול בקרבן פסח. .......................................................................................ע"ע פסח. פיגול בפרים הנשרפין. ....................................................................ע"ע פרים הנשרפין. פיגול נותר וטמא שהעלן למזבח פקע איסורן מהם - האם לענין שלא יתחייב האוכלן, או רק לענין שאם ירדו מהמזבח יחזור ויעלה. ......................מג: רד"ה פקע איסורן. - כיצד חוזרין ועולין והרי ייחשבו דחויין. .....................................מג: גמ' ד"ה הפיגול (אות ב'). - איך יתכן שלא יתחייב האוכלן כלום והרי כהן שאכל אימורין לוקת על לאו דכליל תהיה. ..........שם אות ג'. פנחס - מדוע לא נמשח לכהן עם אהרן ובניו. .....................................קא: גמ' ד"ה לא נתכהן (אות א'). - כיצד הרגו לזמרי והרי נטמא במת. .............................................................שם אות ב' ו–ג'. פנים - בקבלת הדם ובמליקת עופות האם צריך שתהא כל הבהמה בפנים כבשחיטה. ...............כו. גמ' ד"ה והביאום (אות א'). - לענין צפון בקדשי קדשים מספיק נכנסה ראשה ורובה. ...........................................שם אות ב'. פסולין למזבח - מהות איסור הקרבתן במזבח. ....................................................................לד: רד"ה שמא. פסולין לעבודה - האם עבודת פסולין הוא חלות פסול בעבודה או רק דחסר העבודה. ..............................טו: מתני' ריש פ"ב ד"ה זר אונן. פסולן בקדש - גדר מהות פסולן בקדש, שיטות הראשונים בזה. ............................................כז: רד"ה אמרת. פסול עושה שירים - האם הספק הוא אפי' בקבלה בלבד או דוקא גם בזריקה. ...............................לד: גמ' ד"ה פסול. - בכל הפסולין שאין עושין שירים, מה דין הדם הנשאר במזרק. ...................לד: גמ' ד"ה אמר ליה. - חוץ לזמנו שעושה שירים. האם גם בזריקה בלבד ולא בקבלה. ...........לד: גמ' ד"ה חול"ז (אות א'). - חוץ למקומו האם נלמד מחוץ לזמנו. .............................................שם אות ב', וברד"ה הואיל. - טמא גם עושה שירים, והאם בזריקה או גם בקבלה. ...............................................שם אות ג'. - מחשבת שלא לשמה האם עושה שירים, דעות האחרונים בזה. ...................................שם אות ד'. פסח - גדר הקרבת קרבן פסח אחר תמיד של בין הערביים. ....................................יב. גמ' ד"ה יאוחר. - צורת ההתמנות על קרבן הפסח. ...............................................................נו: רד"ה למנויין. - לראב"ע דאכילת פסח עד חצות, האם יש כרת באכילתו אחר חצות, או רק לאחר עלוה"ש כשאר קרבנות הנאכלין ליום ולילה, והאם יש פיגול במחשב לאכול הפסח לאחר חצות. .............נו: מתני' ד"ה ואינו נאכל. - מחשב בפסח לשם חולין, פסק הר"מ דפסול. ....................................ג. גמ' ד"ה שחטה (אות א'). - האם בפסח אומרים ג"כ סתמא לשמה מחשב. .................................ב: גמ' ד"ה זבחים (אות א'). - מותר הפסח נאכל ליום ולילה או ל–ב' ימים ולילה, ויסוד הגרי"ז בזה. .............ט. תוד"ה ושלמים. - האם יכול לצאת ידי נדרו במותר הפסח שקרב שלמים. ....................................ז: גמ' ד"ה מנין. - האם כשר בפסח מתן דם קרוש. ....................................................................ע"ע דם קרוש. פר יוהכ"פ. ....................................................................................ע"ע פרים הנשרפין. פרים הנשרפין - מתן דם חטאות הפנימיות לפרוכת הוא בהזאה, אבל מתן דמן לקרנות האם הוא בהזאה או בנתינה כמו בחיצונות. ..................................................................................נג. גמ' ד"ה ומחטא. - האם הזאות שעל הפרוכת נחשב דברים הנעשין בבגדי לבן בפנים או בחוץ. ...............מ. רד"ה אבל. - בפר יוהכ"פ קי"ל שאם נשפך הדם לאחר מתנות ההיכל יביא פר אחר למתנות ההיכל, והאם גם בשאר חטאות הפנימיות כך, וכן לב"ש שמצריכים ב' מתנות בחטאת חיצונה מה הדין אם נשפך הדם לאחר מתנה אחת. ...............................................................................מב. גמ' ד"ה הב"ע. - בפר יוהכ"פ כשנשפך הדם לאחר כל המתנות, למ"ד שירים מעכבין וצריך להביא פר לצורך שירים, האם נותן ממנו רק לשירים או חוזר ונותן מתנות ואח"כ נותן שירים. ..............נב: גמ' ד"ה מביא, מב. תוד"ה כגון (ד"ה וקשה). - פיגול בפרים הנשרפין–האם יש פיגול גם על בשרן, והאם נחשב הבשר נותר לשריפה ע"י זריקת הדם. ........................................................................................מג. מתני' ד"ה פרים (אות א'). - הניתוח שצריך בהם אינו כניתוח העולה לששה חלקים, אלא רק מנתחן לחתיכות גדולות. .......נ. גמ' ד"ה מה להלן. - ספק אם דוקא המוציאן מטמא בגדים או אף הנושאן בעלמא. ..........................קה. גמ' ד"ה ת"ר. - האם יש על שריפתן שם הקרבה מסויים כעין הקטרת אימורין. ..........קד: רד"ה בבשר (אות ג'), קו. גמ' ד"ה ריה"ג (אות ב'). - חקירה בפרים ושעירים הנשרפין שנפסלו האם מועלין בהם. .........................קד. מתני' ד"ה ואם. פרת חטאת - האם היא קדשי מזבח או בדק הבית. ................יד:גמ' ד"ה שאני פרה (אות א'), יז: תוד"ה שרפה. - מחלוקת אם צריך לקנותה מדמי קדשי בדק הבית. ......................יד: גמ' ד"ה שאני פרה (אות ב'). - בשחיטתה האם צריך בגדי כהונה וקידוש יו"ר. ....................................יד: גמ' ד"ה מידי דהוה. - מחלוקת ראשונים אם שחיטתה חוץ ל–ג' מחנות הוא לעיכובא. .......................קיג. גמ' ד"ה כגון. - ביאור הר"מ שהשמיט דין שחיטה כנגד הפתח. ..............................................קיג. גמ' ד"ה אף. - ביאור הס"ד דשחיטה חוץ למקום טהור תחשב שחיטת חוץ. ...........קיב. מתני', קיג: גמ' ד"ה אמר. - האם נפסלת במחשבת שלא לשמה, מחלוקת תנאים. ......................................ב. מתני' ד"ה חוץ. - למ"ד שנפסלת שלא לשמה האם גם בשריפתה או רק בשחיטתה. ..........יז: תוד"ה שרפה (ד"ה כגון). - מחשב בפרת חטאת לשם חולין, פסק הר"מ שפסולה. .........................ג. גמ' ד"ה שחטה (אות ב'). - האם יש בה פיגול, ובענין פסק הר"מ בזה. ...........................................כז: מתני' ד"ה השוחט. - אין בפרת חטאת ריצוי ציץ. ............................................................כג. גמ' ד"ה ונשא אהרן. - קבלת דמה ביד או בכלי, ובמה מקנח ידו ואצבעו. .................................צג: גמ' ד"ה גמר מקום. - שריפת הפרה היא מעצם ההקרבה ולא כשריפת פרים הנשרפיו. ...............קד: רד"ה בבשר (אות ג').

-צ-

צורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו - פלוגתת אחרונים אם הפסול מטעם מום, או דין בקבלה שלא יהא הפר חסר. .............כה: גמ' ד"ה הצורם (אות א'). - בענין זה – מסקנת הסוגיא שצריך שיהא תם בזמן שחיטה וקבלה ולא בזריקה, ומה הדין בהולכה. ................................................................................................כה: גמ' ד"ה תרגומא. - האם פסול זה שייך גם בעופות. .................................................כה: גמ' ד"ה הצורם (אות ב'). - האם פסול זה גם במנחה שחסרו שירים בין הקמיצה לקידוש הקומץ בכלי. ..................שם אות ג'. ציץ - הציץ מרצה על כל הטומאות ולא דוקא על טומאת מת. .........................כג: גמ' ד"ה עוון טומאה. - בשיטת רש"י ותוס' שדם שנטמא זורקו לכתחילה מחמת ריצוי הציץ. .................צב. תוד"ה שלנה. - אין ריצוי ציץ בפרה אדומה. ...........................................................כג. גמ' ד"ה ונשא אהרן. - שיער הכהן הגדול היה נראה בין ציץ למצנפת. ...................יט. גמ' ד"ה תנא, רש"י שם ד"ה שערו. צפון - ביאור הטעם שצריך שחיטת ק"ק בצפון, ומדוע מפורש בתורה דין זה בצאן ולא בבקר. .....מז. מתני' ד"ה קדשי קדשים (אות ד'). - האם צפון הוא דין כללי בכל קדשי הקדשים, או שלכל קרבן יש ילפותא מיוחדת. ..........שם אות ב'. - האם צפון הוא דין קדושת צפון או קביעות מקום בעלמא. ..................קו. רד"ה לצפונה, נה: רד"ה וחד להכשיר צפון. - האם דין צפון הוא צפון המזבח או צפון העזרה. .................מז. מתני' ד"ה קדשי קדשים (אות א'), קיט: גמ' ד"ה שחיטת צפון. - האם צפון ההיכל נחשב צפון לשחיטת קדשי קדשים. ..............................יד. רד"ה שא"א לבטלה. - לענין צפון בק"ק מספיק נכנסה הבהמה ראשה ורובה וא"צ כולה בפנים. ....................כו. גמ' ד"ה והביאום (אות ב'). - גדר שחיטה בראש המזבח שנחשב כשוחט בצפון. ....................................ע"ע שחיטה על המזבח. - הולכת הדם האם טעונה צפון בקדשי קדשים. ......................................................ע"ע הולכה.

-ק-

קבלת הדם - מקור דין קבלת הדם. .......................................................................יג. גמ' ד"ה והקריבו. - ביאור מקור הדין לקבלת כל הדם. .......................................................כה. גמ' ד"ה והשוחט. - קבלת כל הדם הוא דין בעיקר הקבלה או לצורך שפיכת שירים. ....................כה. גמ' ד"ה השוחט. - חיוב הקבלה הוא אפי' לדם שאין ראוי לזריקה. ..........................כה. גמ' ד"ה ולא מדם התמצית. - גדר עבודת הקבלה – האם הוא לצורך קידוש הדם או לצורך זריקתו. ......כה. גמ' ד"ה צריך שיקבל. - קבלה אינה עבודה רק בדם שקיבל אלא בכל הקרבן. ......................................כה. גמ' ד"ה צריך שיקבל (אות ג'), פד. תוד"ה הנתנין (ד"ה אלא). - שיעור קבלת הדם דפחות מכך פסול, בקרבנות פנימים, וחיצונים. .................צג: גמ' ד"ה למעוטי. - קיבל פחות מכשיעור בשני כלים האם יכול לחזור ולערבן, ומ"ש מקומץ מנחה שחילקו בשני כלים דחוזר ומקדשו בכלי אחד. ..........................................................מ: גמ' ד"ה שיהא (אות א'). - האם קיבל בימין ושמאל יחד כשר. ................................כד. גמ' ד"ה ת"ר, לב. מתני' ד"ה קיבל. - ביאור סברת ר"ש דמכשיר קבלה (ורוב עבודות) בשמאל. ..........................כד. גמ' ד"ה אמר ר"ש. - האם שייך קבלה אחר תחילת הזריקה, כגון אם אבד הדם לאחר מתנה ראשונה האם יכול לחזור ולקבל דם מהצואר. ...............................................................לב. מתני' ד"ה נשפך (אות ב'). - קיבל הדם אחר שחיטת סימן אחד והשלים השחיטה האם כשר לזריקה. .................קי. תוד"ה ואי. - קיבל הדם לשם חולין האם נתקדש הדם. ...........................................מו: גמ' ד"ה לשם חולין. - קבלה בכלי חול האם הוי כנשפך הדם. .....קיא: גמ' ד"ה קבלה, פד. תוד"ה הנתנין (ד"ה ומיהו צ"ע). - קבלה מדם הראש פסולה בבהמה ועוף. .................................................סו. גמ' ד"ה מסתברא. - הטעם שצריך בשעת קבלה ליתן ורידין לתוך הכלי. ........................................כה: רד"ה ורידין. - נתלה וקיבל האם פסול משום שאינו דרך שירות או משום שבעינן עמידה על הרצפה. ...........כו. גמ' ד"ה נתלה. - קיבל הדם בראש המזבח האם נחשב כמקבל בצפון כמו בשחיטה. ...................נח. מתני' ד"ה ק"ק, סג: תוד"ה מה חטאת (ד"ה ור"ת גריס). - האם קבלת הדם שנעשתה בהיכל כשירה כשחיטה. .......................................סג. גמ' ד"ה שחטן. - בבמה שאין כלי שרת האם יש דין קבלת הדם. .......................קיג. מתני' ד"ה וכלי שרת (אות ב'). - חילוק שבין קבלה בדם לבין קידוש קומץ בכלי של מנחה. ...............................יג: גמ' ד"ה התם. - האם שייך קבלת כלי והולכה בעופות. ................................................................ע"ע עופות. - צורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו. .........................................................................עי' ערך. קדימה בקרבנות (ע"ע תדיר ושאינו תדיר) - מקור הדין דהמקודש יותר קודם. .................................................פט: גמ' ד"ה מנא הני מילי. - תדיר ומקודש, בפסק ההלכה איזהו קודם. ...............................................צ: גמ' ד"ה איבעיא. - הוכחת השאג"א דתדיר ומקודש אינו דוקא בקדשים. .................................צא. גמ' ד"ה מתפלל. - שחט החטאת קודם לעולה וזרק דמה האם צריך לגמור הקטרתה אף דאברי עולה קודמין. .........פט. רד"ה דם חטאת. - הפרשת החטאת לפני העולה – האם רק בקינים דעופות או בכל חטאות ועולות הבאין יחד. ........פט. מתני' ד"ה וכן. - חטאת קודמת לעולה. ........................................................................................עי' ערך. קדשים קלים - לענין מה נחשבים ממון בעלים לפי ר"י הגלילי. ...........................קיד. גמ' ד"ה בקק"ל (אות א'). - האם גם האימורין נחשבים ממין בעלים. ............................................................שם אות ב'. קדשים שמתו - אף שאין בהם מעילה מ"מ יש בהם איסור תורה. ........סט: תוד"ה רבי יהודה, קו. מתני' ד"ה חייב. קדשי עכו"ם. ..........................................................................................ע"ע נוכרים. קורח קורחה - האם עבודתו מחוללת. ...........................................................................ז. גמ' ד"ה אימא. קטורת. ........................................................................................ע"ע הקטרת קטורת. קטן - אינו כלל בתורת עבודה ולא כשאר פסולין דנחשב עבודה פסולה. ................טו: מתני' ד"ה שקבלו. קידוש ידים ורגלים - חקירה האם קיו"ר הוא דין בגברא שאינו ראוי לעבודה כ"ז שלא קידש, או שהוא פסול בעבודה. ....................................................................................................יט: גמ' ד"ה ראב"ש. - המיסך רגליו שטעון טבילה צריך גם קיו"ר. ..........................................כ: גמ' ד"ה כל המיסך. - המטיל מים טעון קיו"ר – האם מדאוריתא או דין נקיות מדרבנן בלבד, והאם אפילו בלא שפשף....כ: גמ' ד"ה כל המטיל (אות ב'). - האם נגיעה במקומות המכוסים צריך קיו"ר. .............................................יט. גמ' ד"ה הכניס. - מה דין קיו"ר לאכילת קדשים – לכהנים, לבעלים, מדאוריתא, מדרבנן. ........................כא: בגמ' ד"ה כמה דינים (אות ב'). - כיצד מקדש ידיו ורגליו כאחד והרי כתיב "את" בפסוק להפסיק בין ידים ורגלים. ..............יט: גמ' ד"ה ידו הימנית. - כשזקוק לקדש רק יד או רגל אחת א"צ לקדש כל ידיו ורגליו. .........................יט: גמ' ד"ה מניח. - ביאור המחלוקת האם מועיל עמידה ע"י סיוע לקיו"ר. ................................יט: גמ' ד"ה עמידה. - מחלוקת בתוס' אם חייב על ביאה ריקנית [שלא לעבודה] בלי קיו"ר. ....יט: גמ' ד"ה אביאה ריקנית. - טעם דקידש יו"ר בחוץ פסול. .....................................................................כ: רד"ה בפנים. - חילוק שבין קידוש יו"ר של כהן גדול ביוהכ"פ לקידוש יו"ר של כל השנה. .........יט: גמ' ד"ה ואחד. - בתוספתא שנינו דשאינו רחוץ יו"ר אסור ליכנס בין האולם למזבח, ותמוה שהרי רוחצים מהכיור שמקומו בין האולם למזבח. ......................................................נט. גמ' ד"ה היכן היה נותנו. - בענין קידוש יו"ר לאכילת קדשים. .....................................כא: בגמ' ד"ה כמה דינים (אות ב'). קידוש מזבח לפסולין - עלו לא ירדו הוא מתורת הקטרת קרבן, או דין מחודש שנעשו לחמו של מזבח. ................פג. מתני' ד"ה אם עלה. - ירדו לא יעלו משום שפקע קידוש המזבח או מטעם אחר. .............................פד. גמ' ד"ה כך אם. - האם בבמה מקדש פסולין. .............פג. מתני' ד"ה המזבח (אות ב'), יב. תוד"ה יום (ד"ה יש לומר). - עלה פחות מכזית האם ירד. ........................................................................פג. שם אות ג'. - אף דמזבח מקדש פסולין מיהו אין מרצה לבעלים. ................................................שם אות ד'. - האם צריך שיעלו דוקא מדעת למזבח. ...............................................................שם אות ה'. - האם צריך כל דיני הקטרה. .............................................................................שם אות ו'. - האם במנחה צריך הגשה. ................................................................................שם אות ז'. - אימורי קרבן ציבור שנפסלו ועלו לראש המזבח, האם מותר להעלותן למערכה בשבת. ....שם אות ח'. - לקידוש פסולין א"צ מערכה כתקנה. ...................................................כז: גמ' ד"ה אמר ר"א. - הפסק הר"מ במחלוקת ר"ג ור"י לענין דם ונסכים. .................................פג. מתני' ד"ה אין בין. - חילוק שבין קמצים שלא קדשו בכלי לבין קבלה בכלי חול. ..........................פג: גמ' ד"ה למעוטי. - חילוק בין קמצים שלא קדשו בכלי לנסכים שלא קדשו בכלי. ...........................קיא. רד"ה בא"ד. - בדברי תוס' דשמא כשנשפך הדם ונאבד קודם קבלה לא אמר ר"ש דלא ירדו. .................פד. תוד"ה הניתנין (ד"ה ומיהו צ"ע). - אימורי קק"ל שהעלן לפני זריקת דמן דקי"ל לא ירדו האם דוקא כשנזרק הדם אח"כ. ..............פה. גמ' ד"ה אימורי (אות ב'). - לר"י דיצא דמה תרד, האם רק האימורין ירדו או גם הדם. .......................פד. גמ' ד"ה ר"י אומר. - מאי שנא לר"י נשפך הדם שירד ללן הדם שלא ירד. ........................................פד. רש"י במתני'. - מזבח מקדש גם כשרין, ולמאי נפק"מ. ........................................................פג. רד"ה המזבח. - האם היסוד מקדש פסולין, מחלוקת אחרונים בזה. .................................פז: תוד"ה עולת העוף. - המזבח קולט לקדש גם מצידו ולא רק על גביו. ................................פח. גמ' ד"ה במגע (אות א'). - מזבח הפנימי המקדש גם שאינו ראוי לו, האם מקדש אימורין ובשר קדשים הנאכלין. ..............כז: גמ' ד"ה הו"א. - מזבח הפנימי שמקדש פסולין, האם מקדש גם כשנעקר ממקומו כשם שאפשר להקטיר במקומו. ...... נט. גמ' ד"ה מזבח שנעקר (אות ה'). - מחלוקת בתוס' אם רצפה מקדשת פסולין. .....................................................פז. תוד"ה כבש. - הגדרת הגר"ח בענין כלי שרת מקדשין פסולין. ........................................פז. גמ' ד"ה כלי שרת. - פסק הר"מ בענין כלי שרת מקדשין ליקרב. .................................פז. תוד"ה כבש (ד"ה דבהדיא). - משילת האור – משלה בהן האש דאם ירדו יעלו, גדרי הדין, והאם הוא משום קידוש המזבח או דין לעצמו. ..........................................................................פה: גמ' ד"ה אמר עולא (אות א'). - חייב להעלותן כשמשלה האור או רק אם ירצה. ....................................................שם אות ב'. - משילת האור מפקעת האיסורין, האם פקע לגמרי ולכל דבר, האם גם לענין דם. ............שם אות ג'. - בשלשה דברים שלר' יהודה עלו ירדו, האם גם כשמשלה האור. .................................שם אות ד'. - אמאי אם ירדו יעלו ולא הוו דחויין. .................................................................שם אות ה'. - משילת האור ברובו בעינן או במקצתו, מחלוקת רש"י והר"מ. .............................מג: רד"ה אבר. - ביאור החילוק שבין משילת האור בפסולין לבין גידין ועצמות. .........................פו. גמ' ד"ה מאן. - חידוש הקר"א דאברים שמשלה בהן האור שוב אין נפסלין בלינה. ...................פז. גמ' ד"ה פירשו. קמיצה - כיצד נעשית קמיצת השמן. ..........................................................צא: גמ' ד"ה המתנדב שמן. - קמיצת מנחה בלי ליקוט לבונה האם הוא חצי מתיר. ...............................ע"ע פיגול בחצי מתיר. - פיגול בקומץ. ...........................................................................ע"ע פיגול בקטורת וקומץ. קרבנות - מנין שקרבנות שצריך בן שנה מונים לפי שנתו שלו ולא שנת העולם. ...........כה: גמ' ד"ה ת"ל יהיה. - מה בין בהמה שקדושה לאלתר קדוה"ג ע"י הקדש פה, לבין נסכים מנחות וקטורת שיש להם פדיון עד שיקדשו בכלי. ........................................................................קיא. רד"ה בקרבו (אות ב'). קרבן ציבור - האם אלו שאין שייכים בהבאת שקלים כגון נשים וכהנים (לחד מ"ד) שייכים ומתכפרים בקרבנות ציבור. .....................................................................................ד. תוד"ה וישנן (אות ב'). - ק"צ הקרב בטומאה-מחלוקת אם בשרו נאכל אם לא נטמא, או שאין נאכל כלל. .....טז: תוד"ה אבל, צט. רד"ה או דלמא. קרבן בכור. ................................................................................................ע"ע בכור. קרבן חטאת. ............................................................................................ע"ע חטאת. קרבן עולה. ...............................................................................................ע"ע עולה. קרבן עופות. .............................................ע"ע חטאת העוף, עולת העוף, חטאת ועולת העוף. קרבן עצים. ...............................................................................................ע"ע עצים. קרבן פסח. .................................................................................................ע"ע פסח. קרבן פר יוהכ"פ. ...........................................................................ע"ע פרים הנשרפין. קרבן שלמים. .........................................................................................ע"ע שלמים. קרבן תמיד של שחר. ......................................................................ע"ע תמיד של שחר.

-ר-

ראש המזבח. ............................................................................ע"ע לינה בראש המזבח. רמז - היכן שכתוב בגמ' לשון "רמז" האם הדרשא אינה מן התורה. ............................יז. גמ' ד"ה רמז. רצפת העזרה - בענין הקטרה על הרצפה. ...................................................................ע"ע הקטרת אימורין. - קידוש הרצפה להקטרה–האם עד ארעית תהומא, והאם קדושתה כדין המזבח. .............נט. גמ' ד"ה ביום ההוא (אות ג'), נט. תוד"ה עד (ד"ה כר"י דשרי). - מה קידש דוד ומה קידש שלמה. .........................כד. גמ' ד"ה כי קדיש, נא: תוס' סוף ד"ה תן לה. - הקטרת קומץ ברצפה דינה כאימורין ולא כדם, וחקירה בנסכים ובשאור ודבש. .............ס. גמ' ד"ה אמר רבא. - האם לרצפת העזרה יש דין כלי שרת. ......................................................כד. גמ' ד"ה הואיל.

-ש-

שוטה - אין מקריבין קרבנותיו דבעינן דעתו, ומאי שנא ממת דמקריבין. ...........יב: גמ' ד"ה והפריש קרבן. שור הנסקל - בענין המחלוקת אם נאסר בהנאה מחיים. ......................ע: תוד"ה אפילו (ד"ה ויש להביא ראיה). שחיטה בזר ובבעלים. ....................................................................................ע"ע זר. שחיטה לאו עבודה - הגדר בזה. ......................................................................................יד: גמ' ד"ה שחיטה. - לשמעון התמני דמצריך שיהא ידי השוחט בפנים, האם שחיטה הוי עבודה. .....יד: סוף תוד"ה הג"ה. - האם פוסלת חציצה בין ידו לסכין השחיטה. ...............................................כד. רד"ה לא יהא. - האם מותר לשחוט מיושב. .......................................................נה: תוד"ה גובהה (ד"ה שמא). שחיטה על המזבח - האם שחיטה בראש המזבח כשירה לכתחילה. ...............................................נח. תוד"ה קדשי. - שחיטה בראש המזבח שכשירה כשחיטה בצפון – האם נתחדש מקרא שהמזבח יש לו דין צפון, או נתחדש שבמזבח א"צ דין צפון. .............................................................נח. מתני' ד"ה ק"ק. - מדוע בשוחט על המזבח אין חיסרון דבעינן שחיטה על ירך. ..........................נח. גמ' ד"ה מהו"ד. - מזבח הפנימי אינו כשר לשחיטה עליו, והטעם בזה. ................................נח. מתני' ד"ה ששחטן. - קרן דרומית מזרחית למ"ד שהיה שם יסוד בבנין, האם כשירה לשחיטת ק"ק אף שאין שם נתינת דמים. ........................................................נח. גמ' ד"ה אילימא (אות א'), נד. גמ' ד"ה מאי. - האם כשר גם שחיטה ע"ג הכבש. ...............................................נח. גמ' ד"ה אילימא (אות ב'). - שחט בראש המזבח קי"ל דיפשיט וינתחנה במקומה, מחלוקת רש"י והר"מ אם רשאי להורידה.....פד. גמ' ד"ה שחטה. שחיטה על ירך - האם הוא מדין צפון או שהוא דין חדש. .....................................................כו. גמ' ד"ה בעינן. - מדוע בשוחט על המזבח אין חיסרון דשחיטה על ירך. ..............................ע"ע שחיטה על המזבח. שחיטה קודם פתיחת דלתות ההיכל - מחלוקת רש"י ותוס' אם שלמים דוקא פסולין או כל הקרבנות, בעופות ובמנחות אין דין כזה, ודעת הר"מ בזה. ..........................................................................נה: גמ' ד"ה שלמים (אות א'). - בשעת זריקה צריך לכו"ע דלתות ההיכל פתוחות בכל הקרבנות. ....סא. רד"ה ושני מקומות (אות ד'). - ביאור בסברת רש"י שדין זה נאמר רק בשלמים. ...................................................שם אות ב'. - לסברת רש"י דשלמים דוקא, מדוע שנינו בעולת תמיד דלא היה שוחט עד ששמע קול השער הגדול שנפתח. .....................................................................................................שם אות א'. - הטעם שצריך שחיטה כשפתח אהל מועד פתוח. .........................................נה: גמ' ד"ה שלמים. - מחלוקת ראשונים האם גם הפרוכת שבפתח היתה צריכה להיגלל בשעת שחיטה, או אדרבה עשויה לצניעות שלא יסתכלו בהיכל. ..............................................................נה: רד"ה הוא עצמו. - לכאורה תיפוק לי דפסולין מטעם שנשחטו קודם תמיד של שחר. ......................נה: גמ' ד"ה בזמן. - שלמים שנשחטו בהיכל קודם פתיחת הדלתות, שיטות האחרונים בזה. .......................סג. גמ' ד"ה שלמים ששחטן. - להלכה שמקריבין קרבנות בזמן הזה איך מתקיים הדין של פתח אהל מועד. ......................נה: גמ' ד"ה שלמים (אות ב'). - שלמים שנשחטו בחוץ קודם פתיחת דלתות. ..................................................ע"ע שחיטת חוץ. שחיטה קודם תמיד של שחר. ..........................................................ע"ע תמיד של שחר. שחיטה בזמן פגימת המזבח. .............................................................ע"ע מזבח שנפגם. שחיטת חוץ - האם החיוב הוא על עצם המעשה בחוץ, או מדין עבודת קרבן בחוץ. .......................קו. מתני' ד"ה השוחט (אות א'), קז. גמ' ד"ה שחט עוף, קיב: מתני' ד"ה והמטיב (אות א'). - שחט סימן אחד בחוץ ואחד בפנים, מקצת סימן בחוץ, אחד שחט מקצת סימנים והשני השלימן. ...... קו. מתני' ד"ה השוחט (אות ב'), קח. מתני' ד"ה שנים (אות ג'). - מדוע המולק בחוץ פטור למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מה לי שוחט מה לי מולק. ..........קז. גמ' ד"ה יכול (אות ג'). - שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין – מקור הדין. ..........................קח. מתני' ד"ה שנים (אות א'). - האם פטורין אף כשזה וזה אין יכולין בפני עצמן. .................................................שם אות ב'. - ראוי לפתח אבל מועד נחשב אף בעובר איסור כל שלא נפסל בשחיטה זו. ...........קיד: גמ' ד"ה אמר. - טעם דשחיטת לילה בחוץ חייב והלא אינו ראוי לפתח אהל מועד. .......................קיא: רד"ה שחט. - האם שוחט בלילה בחוץ חייב דוקא אם פתח ההיכל פתוח. ..........................קיא: תוד"ה השוחט. - איך חייב על שחיטה בחוץ למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, והלא כששחט חצי סימן הוי בעל מום ולא ראוי לפתח אהל מועד. ...................................................................קיב. מתני' ד"ה כל. - האם חייב על שחיטת חוץ בשחיטה שלא נעשית כהלכתה. .......נט. תוד"ה עד שלא (ד"ה וי"ל דהתם). - שלמים שנשחטו בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל, מדוע פטור והרי חזו אותה שעה לפנים להשחט בהיכל לשיטת המכשירין. ..........................................................סג. גמ' ד"ה שלמים ששחטן. - דין חטאת ואשם ששחט בחוץ שלא לשמן. ................................................קטו. גמ' ד"ה ור"א. - עבודות שפטור עליהן בחוץ האם עכ"פ יש בהן איסור. ....................קטז: תוד"ה אסור (ד"ה וי"ל). - על אלו קדשי עכו"ם חייבין בשחיטת חוץ. .....................................קטז: תוד"ה אסור (אות א'). - בדעת הר"מ דהשוחט בחוץ בזה"ז חייב אף שאין מזבח ולא חזי להקריב בפנים. .............נט. תוד"ה עד שלא (ד"ה ונראה לתרץ), קז: גמ' ד"ה ר' יוחנן. - בדעת הר"מ שפסק דשעיר המשתלח דוקא אחר וידוי פטור משחוטי חוץ והוא נגד הסוגיא, והאם להר"מ קודם וידוי חייב אף על העלאה. ..............................................קיג: גמ' ד"ה לא קשיא. - העלאה בחוץ: אחד העלה למזבח והשני הביא האש מי חייב. ........קו. מתני' ד"ה ומעלה (אות א'). - בדין העלאת זר או אשה בחוץ. .........................................................................שם אות ב'. - שחט והעלה בחוץ האם חייב על העלאה אף שלא זרק הדם. ..........................קיא: גמ' ד"ה קבלה. - גדר אברים דהעלאת חוץ האם הוא כדין אבר מן החי. ...................................קח: גמ' ד"ה אמר. - למ"ד שחייב רק אם העלה במזבח, האם גם זורק דם בעי מזבח. .............קח. מתני' ד"ה ואינו חייב (אות א'). - למ"ד זה – המעלה קטורת בחוץ האם צריך מזבח. .........................................קט: ד"ה הקומץ. - העלה על מזבח שבנה אחר חייב, או שצריך שיבנה הוא דוקא, וגדר מעשה הבניה. ............קח. רד"ה שיעלה (אות א–ב). - למ"ד שא"צ מזבח מחלוקת אחרונים אם אפי' העלה על הארץ חייב או צריך גובה י' טפחים. .......... קח. מתני' ד"ה ר"ש. - מחלוקת אחרונים במקטיר בחוץ בזה"ז האם חייב הואיל ועל השחיטה לא חייב דלא חזי לפנים שהרי נפגם המזבח. ...................................................נט. תוד"ה עד שלא (ד"ה א"נ בהעלאת מנחה). - המקטיר מנחה בחוץ האם חייב אף שפטור על הקמיצה. ..................................קז. רד"ה הקומץ. - יסוד הגרי"ז דמוקטרי חוץ שנשחטו בחוץ הן חיוב מחודש שהרי לא חזו לפתח אהל מועד. .........קז. גמ' ד"ה מתקיף. - המעלה להדיוט פטור, ומה הדין המעלה סתמא. .......................קח. מתני' ד"ה והמעלה (אות א'). - מה דין הזורק דם להדיוט. .............................................................................שם אות ב'. - דין המדליק הנרות בחוץ. ...................................................קיב: מתני' ד"ה והמטיב (אות ג'). שחיטת נשים בחולין - דעת הלכות א"י דנשים לא ישחטו, ביאור דעתו וטעם שיטתו. .....................לא: תוד"ה שהשחיטה (ד"ה ומכאן תשובה). שיירי הדם - מחלוקת ראשונים אם יש מצוה לשייר שירים. ................נג: תוד"ה העולה (ד"ה ותירץ – אות א'). - האם קרבנות שטעונין רק מתנה אחת צריכין גם שפיכת שירים, מחלוקת ראשונים...לז. רד"ה לאחר. - דעת ה"ר אפרים דכל הקרבנות חוץ מפרים ושעירים הנשרפין א"צ שפיכת שירים. ...........נג: תוד"ה העולה (ד"ה ותירץ – אות ב'). - חילוק שבין קרבנות שנאמר בהן מפורש שפיכת שירים או מדרשא. ................פט. רד"ה ועל היסוד. - יסוד הגר"ח שלאחר מתנה אחת חל כבר על הדם שם שירים אף שיש עוד מצות זריקה לשאר מתנות. ................................................................................................לד: גמ' ד"ה הוא נשפך. - שירים צריכין איצטבא – האם הוא לעיכובא, והאם בין בשירים פנימים ובין בחיצונים. ......פא. גמ' ד"ה שירים. - האם עומד על היסוד ושופך או עומד בקרקע. ..........................................סג: רד"ה לג' דברים. - בקדשי קדשים שנשפך ליסוד מערבי, האם כל היסוד ראוי לשפיכת שירים או רק כנגד הפתח. .....מז. מתני' ד"ה שירי הדם. - האם צריך כלי שרת לשפיכת שירים, מחלוקת אחרונים בזה. ....................לח: גמ' ד"ה וכלי שרת. - האם צריך יד ימין לשפיכת שירים. .............................................................................שם. - האם שירים כשר לשופכן בלילה, מחלוקת אחרונים בזה. ........................לח: גמ' ד"ה אינן באות. - בירידתו מן הכבש לשפוך השירים של חטאת, האם צריך להקיף כל המזבח דרך ימין או פונה מיד לשמאל ושופך לקרן דרומית מערבית. ......................................סב: רד"ה שני כבשים (אות א'). - למ"ד שירים מעכבין – האם שפיכת שירים הוא גמר הזריקות או עבודה בפני עצמן. ................לט. גמ' ד"ה אלא, נב. גמ' ד"ה שירים. - למ"ד זה האם צריך שפיכת כל השירים או דסגי במקצתן. ............................................נב. שם. - האם כשם שאסור לאכול הבשר קודם זריקה גם אסור קודם שפיכת שירים, לכאו' מחלוקת אחרונים בזה. ..................................................................................................יג. גמ' ד"ה יכול. - פיגול בשיירי הדם. ..................................................................................ע"ע פיגול בדם. - שפיכת שירים בבמה. .......................................................................................ע"ע במה. - שיירי הדם אם נפסלין בשקיעת החמה או בעלות השחר. ....................................ע"ע דם קדשים. - דין שפיכת שירים בדם קרוש. ......................................................................ע"ע דם קרוש. - זר בשפיכת שירים. ............................................................................................ע"ע זר. - האם יש שפיכת שירים בזריקה שלא במקומו. ..............................................ע"ע שלא במקומו. שילה - בגדר משכן שילה שהיה בו גם דין משכן וגם דין בית. .......................קיב: מתני' ד"ה באו לשילה. - משכן שילה בחלק יוסף או בחלק בנימין. ...............................................קיח: גמ' ד"ה בשילה. - כשנאסרו הבמות בזמן שילה האם שייך שיהיו שם ב' במות גדולות. .....קיב: מתני' ד"ה באו לשילה. - דין אכילת קדשים בשילה "בכל הרואה", משום שעד שם נחשב מחנה ישראל או שהוא דין בפני עצמו. ................................................................................................קיב: מתני' ד"ה וקק"ל. - אכילה בכל הרואה משערין בראיית כל אחד או בראיית סתם בני אדם. ............קיח. גמ' ד"ה אתה. שלא במקומו (זריקה) כמקומו דמי - האם רק בזבחי בהמה או גם בעוף....כו. גמ' ד"ה אמר שמואל (אות א'), סו. תוד"ה למעלה (אות א'). - האם גם בהזאות דפרוכת ובין הבדים. ...............................................................שם אות ב'. - האם בזריקה שלא במקומו יש קפידא על חילוק ומנין מתנות.....שם אות ג', לז: גמ' ד"ה מ"ט דב"ש. - האם גם בקרבן פסח אף דעיקרו לאכילה לא הותר. ...............................................שם אות ד'. - האם כשם שאין זריקה מתירה בשר לאכילה אינה מתירה גם הקטרת אימורין למזבח. ...שם אות ה'. - איסור מעילה האם פקע מן הקרבן. ..............................שם אות ו', סו: מתני' ד"ה ומועלים בהן. - האם יש דין שפיכת שירים. .............................................................................שם אות ז'. - מדוע מכפרת הזריקה הרי הבשר פסול וקי"לח אם אין בשר אין דם. ..........................שם אות ח'. - ג' מתנות אחרונות דחטאת שאינן מכפרות, וכן שיירי הדם, וקרבנות עכו"ם, האם נאמר בהם דין שלבמ"ק כמקומו. ........................................................................................שם אות ט'. - האם גם כשנתן על כבש המזבח. ............................................כו: תוד"ה אמר שמואל (אות א'). - בזריקה שלא במקומו אין קפידא על מתן דם בחלקו של טורף. .................................שם אות ב'. - האם דין זריקה שלבמ"ק נאמר גם בניתנין בחוץ שנתנן בפנים.....כו: תוד"ה אמר שמואל (ד"ה אבל). שלא לשמן - מהו האיסור לחשב בזה. ...........................................................................ב: רד"ה ונדבה. - האם הוא חלות פסול בקרבן או העדר הסתמא לשמן. ...............................ב. מתני' ד"ה שנזבחו. - האם צריך עיבור צורה. ...........................................................................................שם. - דוקא בעוקר במזיד פסול שלא לשמן אבל בטועה קי"ל דלאו שמיה עקירה. .....ב. מתני' ד"ה שנזבחו. - האם נעקר שמו הראשון ונעשה קרבן חדש, או שעדיין שמו הראשון עליו. ...ב: גמ' ד"ה אם (אות א'). - האם דוקא כשמחשב לשם האחר, או אפילו שלא לשם קרבן זה. .........ב. רד"ה כל הזבחים (אות ב'). - שינוי בעלים – דעת הר"מ דלכאורה שייך בכל העבודות. ...........................ב. תוד"ה כל הזבחים. - האם שייך בבכור ומעשר ושלמים שינוי בעלים שהרי אין באין לכפר. .............ב. מתני' ד"ה הבכור. - בקרבנות צבור האם פוסלת שחיטה שלא לשמן. ..........................................ב. מתני' ד"ה אלא. - בקרבן נדבה שלא לשמו האם חל פסול על הריצוי. .......................................ב. מתני' ד"ה אלא. - פרה אדומה האם נפסלת שלא לשמה. ........................................................ב. מתני' ד"ה חוץ. - מה דין קטורת שהוקטרה שלא לשמה. ......................................................ב. מתני' ד"ה אלא. - מה דין קרבן שקרבו נסכיו שלא לשמן. ........................................................................שם. - האם שלא לשמה פוסלת בדיבור או אף במחשבה. ..................ב: תוד"ה כל הזבחים (ד"ה מחשבה). - האם מהני מחשבת פסול בתוך כדי דיבור לעבודה, ובאילו עבודות. ...............ב. מתני' ד"ה שנזבחו, טו. גמ' ד"ה אי. - שם הבעלים פקע מנדבה זו כיון שלא הקדישה לשם נדבה. ......................ב: גמ' ד"ה אם (אות ב'). - שחט קרבן נדר לשם נדבה האם עולה לשם נדבה. ..................................................שם אות ג'. - בקרבנות שכשרין אלא שלא עלו לבעלים, מדוע לא נאמר כל מילתא וכו' אי עביד לא מהני. ..........ב. מתני' ד"ה כשרים. - האם לאחר שנעשה בקרבן שינוי קדש אסור לחשב בשינוי בעלים. .................ב. גמ' ד"ה הא קמ"ל. - באותה עבודה שחשב שלא לשמה אין איסור יותר לשנות. ...................ב. גמ' ד"ה ואסור (אות א'). - לאחר שחישב שלא לשמה בעבודה אחת האם שאר העבודות יכול לעשותן סתמא או צריך לחשב בהדיא לשמן. ..............................................................................................שם אות ב'. - האם גם בפסח וחטאת דחמירי אמרנן דסתמא לשמן מחשב. ...............ב: גמ' ד"ה זבחים (אות א'). - חטאת חלב לשם חטאת דם למאן דמכשיר, האם כשרה לגמרי או שלא עלתה לשם חטאת חלב. ......ז. רד"ה כשרה. - פסק הר"מ דחטאת חלב לשם חטאת דם פסולה. ............................ט: גמ' ד"ה רב אחא (אות א'). - ספק הקר"א באשם גזילות לשם אשם מעילות אם פסול. .........................................שם אות ב'. - קי"ל במשנה דף מו: דלשם ו' דברים הזבח נזבח, מה הדין באותן מחשבות שהן רק לכתחילה אם חישב בהן במפורש שלא לשמן. ......................................................מו: מתני' ד"ה לשם השם. - שחיטה לשם חולין – האם כשר ומרצה או אינו מרצה. .................................ג. גמ' ד"ה קדשים. - מדוע כשרה שחיטה לשם חולין הרי אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת. ................ג. גמ' ד"ה שחטה (אות ג'). - שלא לשמה ולשמה – מבואר במתני' יג. שפוסל, והאם רק בפסח וחטאת או בכל הקרבנות. ........יג. מתני' ד"ה שם. - חטאת ואשם ששחטן בחוץ שלא לשמן. ........................................................ע"ע שחיטת חוץ. - דין מחשבת שלא לשמה בהולכה לר"ש ולחכמים. ..................................................ע"ע הולכה. - בענין תוך כדי דיבור במחשבת שלא לשמה. ...............................................ע"ע תוך כדי דיבור. שליחות בקרבן - האם צריך שליחות להקרבת הקרבן, ושינוי בשליחות האם פוסל. ................ב. מתני' ד"ה שנזבחו. שלמים - האם יש בהקרבתן משום כפרה. ..........................................................ה. גמ' ד"ה ומה עולה. - שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות היכל. ...............................ע"ע שחיטה קודם פתיחת דלתות. שלמים ששחטן בהיכל - האם כשר לעשות כן אפילו לכתחילה. ...........................................סג. גמ' ד"ה מנחה שנקמצה. - האם קבלת דמן כשרה בהיכל. ................................................................סג. גמ' ד"ה שחטן. שמאל - קבלה בימין ושמאל יחד האם כשירה. ............................כד. גמ' ד"ה ת"ר, לב. מתני' ד"ה קיבל. - ביאור בסברת ר"ש שמכשיר רוב עבודות בשמאל. ...................................כד. גמ' ד"ה אמר ר"ש. - חקירה בעבודות שאין שייכות לכפרה האם כשר בשמאל כהולכת אברים. ....כד: גמ' ד"ה כי אמרינן. שמיר - מחלוקת ראשונים אם היה בבית שני. .......................................נד: תוד"ה אבנים (ד"ה דבבית). - מחלוקת ראשונים אם לאבני החושן בלבד נצרך שמיר או גם לאבני האפוד. ...................נד: תוד"ה אבנים (ד"ה ועוד). שנה הכתוב לעכב בקדשים. ................................. עי' ד: תוד"ה אימא, ושם בסוף הדיבור. שני כתובין הבאין כאחד - האם אין מלמדין אף בגזירה שוה. .......................................................נז. רד"ה אין מלמדין. שעיר המשתלח - האם דחייתו מהצוק נחשבת כשחיטה לטהרו מטומאה. ...................................ע: גמ' ד"ה כפרה. - שעיר המשתלח ועגלה ערופה האם אסורין בהנאה משום קדושה כקדשים. ....................לא. תוד"ה אלא (ד"ה וי"ל דבקדשים). - בדעת הר"מ בשחיטת שעיר המשתלח בחוץ. ..................................................ע"ע שחיטת חוץ. שעירי ע"ז - האם הושוו לגמרי לקרבנות הפנימים. ...................................................מא. גמ' ד"ה החטאת. שפיכת שירים. .................................................................................ע"ע שפיכת הדם. שקיעת החמה - בענין דם שנפסל בשקיעת החמה. .......................................ע"ע דם קדשים. שריפת קדשים - פסולי קדשים קלים מחלוקת אם נשרפין בכל העיר כאכילתן או לפני הבירה כקדשי קדשים ......קד: גמ' ד"ה בית הדשן. - מקור דין שריפת פסולין. .........................................................................................שם. - האם איסור שריפת קדשים פסולין בלילה הוא רק בנותר או גם בשאר הפסולין. .....נו: גמ' ד"ה ביום אתה (אות א'). - האם זמן שריפתן מתחיל ביום השלישי ולא מבלילה ואח"כ שורף אף בלילה, או דלעולם אסור לשורפן בלילה. .....שם אות ב'. - האם נשים חייבות בשריפת קדשים כיון דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דזמן השריפה ביום ולא בלילה. .......................................................................................נו: גמ' ד"ה ביום אתה. שתויי יין - חייבין רק על עבודה תמה או בכל העבודות. ...................יג. רד"ה קבלו פסולין, יח. גמ' ד"ה מנין.

-ת-

תדיר ושאינו תדיר - האם מותר להקריב התדיר ושאינו תדיר בבת אחת. ......................................פט. מתני' ד"ה כל. - אפילו קדם השאינו תדיר יקדים את התדיר ודלא כשאר קדימת חשיבות שבתורה. ...........פט. מתני' ד"ה שנאמר. - תמיד של שחר קודם הוא מהדין הכללי דתדיר קודם או דין מיוחד. ...............פט. תוד"ה כל התדיר (ד"ה וי"ל). - האם דין דאורייתא שאינו תדיר קודם לדרבנן התדיר. .....................צא. גמ' ד"ה ת"ש ברכת היין. - תדיר ושאינו תדיר וקדם ושחט לשאינו תדיר, בפסק ההלכה. .....................צא. גמ' ד"ה מתניתין. תוך כדי דיבור - האם אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור אף במחשבת פסול לאחר העבודה. ..........ב. מתני' ד"ה שנזבחו, טו. גמ' ד"ה דאי. - דין תוך כדי דיבור במעשה ההקדש. ..........................................כללא דמילתא פ"ב אות כ' כא'. תיכף לסמיכה שחיטה - להלכה שאינו מדאורייתא מדוע תקנו חכמים זאת. ......................................לג. גמ' ד"ה ותיכף. תמורה - האם היא קדושה חדשה או נמשכת מהקרבן הראשון. .................................מט. גמ' ד"ה תמורה. - תמורת בכור לבעלים או לכהן. ...............................................עה: תוד"ה בכור (ד"ה הא תנן). תמיד של שחר - תמיד של שחר קודם הוא מהדין הכללי דתדיר קודם או דין מיוחד. ...............פט. תוד"ה כל התדיר (ד"ה וי"ל). - מחלוקת ראשונים אם הקרבת קרבן אחר לפניו פסולה או אסורה לכתחילה. ...............נה: גמ' ד"ה בזמן, פט. תוד"ה כל התדיר (ד"ה וליכא). - האם דין זה רק בהקטרת איברים או גם בשחיטה ועבודות הדם. ......................נה: גמ' ד"ה בזמן, פט. תוד"ה כל התדיר (ד"ה וי"ל). תפוס לשון ראשון או אחרון - ביאור המחלוקת. ................................................................................ל. גמ' ד"ה הרי זו. תפילין - גדר חיוב הכהנים בתפילין בזמן עבודה. .......................................יט. גמ' ד"ה כהנים בעבודתן. תרומה - סיכום שיטות הראשונים אימתי חיובה מדאוריתא ואימתי מדרבנן. ...................עג. רד"ה ואפילו. - מהו האיסור לטמאותה. ............................................................עג: גמ' ד"ה ההוא בתרומה. תרומת הדשן - חקירה האם הוא עבודה רק בדשן שמרים או בכל הדשן כעין קמיצה דמנחה. ...פו: גמ' ד"ה בכל יום. - שיעורה בקומץ או כמלוא מחתה. ..................................................................פו: רד"ה היו.