מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות תענית
פרק א
הלכה א
מצות עשה כו' המ"מ הניח בצ"ע והמ"ל בפ"ד הוסיף תימה דאפילו תימא דענין התקיעה בחצוצרו' הוא אחד מ"מ ראוי למנותן בשתים בזמני' מתחלפין כי היכי דמונין שביתת י"ט בשש הואיל שהן בזמני' מתחלפין אע"ג שענין השביתה א' והניח ג"כ בצ"ע. ונ"ל דבמנין המצות עשה כ"ג מנה רבנו עשה דועבד הלוי שכוללת נעילת השערים והשיר עפ"ג מה' כלי המקדש פ"ג ה"ב ולפ"ז לק"מ דאה"נ דחצוצרות דקרבנות ודתעניות הן תרתי אלא דשל קרבנות כלול במ"ע ועבד הלוי וכאן מונה של תעניו' ועמ"ש פי"א מהמ"א ה"א.
הלכה ה
וכן על סדר עמ"מ ועלח"מ דיפה תמה דאין הלכה כר' יוסי נגד רבים וכן כ"ר בהדיא בפי' המשנה דאין הלכה כר"י. והנכון דחזר בו רבנו מפי' המשנה מהא דבירושלמי אתי עובדא קומי ר' יהודה בר יוסי כו' שבקין סתמא ועבדין כיחידאה אשכח תני לה בשם ר"מ כו' פי' דמסיים בת"ק דר"מ ושפיר הלכה כר' יוסי.
הלכה יג
וכן אם אכל ושתה ובהשגות ועמ"מ ולח"מ ועלח"מ בפרקין הי"א ועמש"ר פ"ד מה' נדרים הי"ו הנודר לצום עשרה ימים באיזה יום שירצה והוצרך לדבר מצוה כו' ה"ז אוכל ופורע יום א' שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר ע"כ. מבואר מדבריו דאיירי שקיבל התענית ואע"פכ לוה ופורע דהא קבלת התענית אינו נדר חדש אלא שמקבל על עצמו יום זה לפרעון נדרו ולפ"ז היינו דקאמר שמואל דכל תענית שלא קיבל עליו מבע"י אינו תענית לצאת בו ידי נדרו וכ"כ הסמ"ג עשין דרבנן ג' הלכתא מתענין לשעו' ואומר עננו כו' והא דאמר שמואל כל תענית שלא קבל עליו מבע"י מיירי במי שנדר להתענות יום א' ולא בירר באיזה יום וכשבא להתענות יום אחד ולא קבלו מאתמול אינו יוצא בו ידי נדרו ע"כ וזהו דעת רבנו בלי ספק וס"ל דלא מהני קבלה בלילה דאע"ג שמותר לאכול בלילה מ"מ בעינן שיהיה בדעתו כל הלילה להתענות למחר הילכך כל שלא קיבל מבע"י והגיע לילה לא מהני קבלתו בלילה דהוית כנדר חדש ואין עולה לתשלומין ואע"ג דודאי מתפלל עננו אפילו בתענית שעות כמש"ר כאן דכל קבלה קודם שעת תעני' הוי כנדר דמהני מכאן ולהבא אפילו אכל ושתה כדעת הירו' וגי' רבנו כגי' ר"ת שהביא הר"ן ר"ח לטעמיה דאר"ח כל תענית שלא שקעה עליו החמה והכל חדא והעיקר שאינו אומר עננו אא"כ אינו טועם עד הלילה עיין הגהות מיי' ועיין רמ"א סי' תקס"ב.
הלכה יד
שכח ואכל עיין השגות ומ"מ. ולי נראה דס"ל לרבנו דבכל תענית שקיבל עליו חייב להשלים אלא לענין אם אבד תעניתו תלייא בהא שאם נדר לצום יום א' משלים מחמת הקבלה ואבד תעניתו עמש"ר פ"ד מה' נדרים הי"ו.
הלכה טו
יחיד כו' עיין השגות ומ"מ וכ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן ובשם רבו כמשזר.
הלכה יז
בכל יום הלח"ם תמה דבג' ראשונות לא היתה אסיפה ע' תענית די"ב ע"ב. ואין הכרח די"ל ה"ק קרא קדשו צום ג"ר קראו עצרה ג' אמצעית ואידי ואידי אספו זקנים.
פרק ב
הלכה ט
שאר מיני רמש עיין השגות ומ"מ וכ"מ ועמש"ר פי"א מה' שבת ה"ד ושם ספ"י ונ"ל טעם רבנו דכיון דשכיח ביישוב לא חשיב משולחת. שוב מצאתי כן בריטב"א.
הלכה י
אלא כנף אחד הלח"ם הניח בצ"ע ואפשר דכל שנראה כנף א' חזקה שיש מהן הרבה בכמה מקומות ואין זה מקרי סביבותיה. ומש"ר אבל על החגב עיין השגות ומ"מ מיהו אין דרך רבנו לכתוב מה שלא נתפרש בש"ס דאפשר חסיל וארבה וגובאי בכ"ש וחגב כלל לא ושאר מינין עד שיהא הרבה מהן ואפשר דחגב הוא שם המין. ואף על גב דילק וגזם השחיתו בימי יואל אפשר דלא מקרי משולחת אלא דוקא ארבה וחסיל דלא שכיחי בא"י וכמ"ש ה"ט ועיין גמ' די"ד חיכוך חגב ועמ"ש פ"ד הי"ז
הלכה יג
וכן חיכוך לח הלח"מ הניח בצ"ע והנכון דרבנו ס"ל דמלתא דר"פ בב"ק ד"פ אליבא דשמעון התימני דס"ל תענית די"ט אף על הדבר אבל לדידן דקיי"ל כת"ק ודאי לא גרע חלאים מדבר.
פרק ג
הלכה יא
בד"א כו' ובהשגות עמ"ש ח"א.
פרק ד
הלכה א
וע"ג ס"ת עמ"מ ולכאורה י"ל דה"ק ע"ג התיבה וע"ג הס"ת שבתוכה ועפי"א מה' תפלה הי"ג די"ל דסובר רבנו דלא סגי בנתינ' אפר ע"ג התיבה מבחוץ והס"ת בתוכה אלא דנותנין ע"ג הס"ת ממש כדמשמע תענית די"ו עמו אנכי בצרה ולר"ז מזדעזע כל גופו ואין התיבה תכלית הקדושה.
הלכה יז
ונמצאו הכהנים כו' ובהשגות. ועמ"ש בפרקין ה"ה דרבנו מפרש הא דתנן ואלו הן זכרונות כו' אין הכוונה דהנך שש הן גופי הברכות ועליהן אמרה המשנה ואומר חותמיהן אלא דהנך שש מוסיפין בברכה ראה בעניינו הארוכה אבל השש ברכות אומר תחנונים ופסוקים כפי מה שהוא רגיל ואומר חותמיהן וכמשר"ל. ולכאורה יש ראייה לזה מירושלמי פ"ק דברכות ופ"ב דתענית כל הברכות אחר חותמיהן ואין אומרים ברכה פסוק (פי' דכיון דבעינן ברכה מעין החתימה אין אומרים ברכת פסוק דה"ל הברכה תורה ואינו מעין החתימה שהיא תפלה) התיב רבא קומי ר"י מכיון דו אמר אחר חותמיהן. יאמר ברכה פסוק (פי' דלשון אחר חותמיהן משמע דהכל הולך אחר החיתום שהוא עיקר ומה איכפת לן לומר ברכה פסוק) אמרי חכימין הדין עלייא דהוא סבור מהו אחר חותמיהן שאם היה עומד שחרית ואומר של ערבית יצא. א"ר אחא כל הברכות מעין חותמיהן (פי' זה מובן לתינוקת דאת מפרש דה"ק אם פתח בשחרית מעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא דהחיתום עיקר מיהו זה אינו דה"ק כדר' אחא דבעינן מעין החתימה מש"ה אין אומרים פסוק ושאני פתח במעריב ערבים דכולל מדת יום בלילה וה"ל מעין חתימה) ואלין דאמרין צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל אין בו משום ברכה פסוק ע"כ פי' דאם אמר בברכת נחמה נחמנו ושמחנו ככתוב צהלי ורוני וגו' ומסיים משמח ציון בבנין ירושלים אין בו משום ברכה פסוק כיון שהתחיל בתחנונים נחמנו ושמחנו וזהו מש"רל ה"ו ומתחנן בכל א' מהן ברכ' ותחנונים ופסוקים דאין אומרים ברכה פסוק אא"כ אומר תחנונים ומסיים ככתוב. ומזה סתירה להמפרשים דהנך שש הן נוסח הברכות דהא אין אומרים ברכה פסוק. מיהו מ"מ נראה עיקר דנוסח הברכות הן זכרונות ושופרות שהן מהן החתימה. והנכון בכונת רבנו דמפרש מתני' ואלו הן ההוספות זכרונות ושופרות ואינך ד' שכל השש מוסיף בברכת ראה הארוכה והא דמסיים ואומר חותמיהן ר"ל דאחר שכלל השש בברכה הארוכה חוזר ופורט כ"א מהשש בברכה בפ"ע וחותם בהן חותמיהן והיינו דפליג ר"י את"ק וס"ל דאין מזכיר בברכת ראה הארוכה הנך שש אלא דאומר בברכת ראה רעב כי יהיה ועל דברי הבצורת (דליכא לפרש דר"י פליג לומר רעב כי יהיה ועל דברי הבצורת בנוסח השש ברכות דמה שייכות לחתימה זוכר הנשכחות על רעב כי היה ועל דברי הבצורת שומע תרועה א"ו) דבנוסח השש ברכות מודה ר"י לת"ק דאומר הנך שש והוי החתימה מעין הברכה ואין בו משום ברכה פסוק כיון שמוסיף תחנונים מעין החתימה ואין הפלוגתא אלא בנוסח ברכה הארוכה דלת"ק כולל בה השש ולר"י אינו מזכיר בה רק רעב ובצורת (והנה בפי' המשנה לרבנו כ' והלכה כר"י והעיקר דט"ס הוא וצ"ל ואין הלכה כר"י כמ"ש התי"ט ודלא כמו שנדחק הריטב"א תענית) ואתה המעיין כשתסתכל בלשון פסוקי מלכים א' ח' ודברי הימים ב' י"ו דאייתי ר"י תראה שכל משניות תענית בנויות על הפסוקים הללו דהא דתנן די"ט מתריעין על השדפון כו' דמפורש בפסוק שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה. וחיה רעה נלמד דביחזקאל י"ד כ' ארבעה שפטי הרעים חרב ורעב וחיה ודבר שלחתי וגו' הרי דהוקשו הנך ארבע שפטים שהן משולחת ואתקש חרב לרעב ודרשו חז"ל אפילו חרב של שלום. ומפורש שם בפסוק ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב דהיינו על המזונות שכ"ר פ"ב מה' תענית ה"א והיינו רעב כי יהיה בארץ דהעדר המזונות בכלל המטר דמפורש בהעצר שמים ולא יהיה מטר ומפורש דבר כי יהיה בארץ ומפורש בהנגף עמך ישראל. ועל הצרת שונאי ישראל שכ"ר פ"ב ה"א וה"ג מפורש כי יצר לו אויבו ונזכר כל נגע ומחלה דהיינו חיכוך וחלאים. ואולם מפולת הנזכר במתני' ע' ישעיה כ"ה קרא בצורה למפלה וביחזקאל י"ג ונפלה וכליתם וגו' ונלמד מפסוקי מלכים מהריבוי ולענין השגת הראב"ד בריטב"א תענית האריך דאין סברא דמתריעין ותוקעין ומריעין דמנ"ל הא דדוקא תר"ת ניחא דכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וגריס בתענית די"ו ע"ב ת"ר על הראשונות כו' תוקעין ומריעין ועל הב' כו' על ים סוף כו' ותוקעין ומריעין ותוקעין (וכן הגי' באמת בתוספתא) והנראה מלשון הריטב"א דגורס בברייתא זו א"ר יהודה ובתוספתא פ"ק דתענית גרסינן עונין אמן על כל ברכה וברכה תוקעין ומריעין ותוקעין בד"א בגבולין אבל במקדש כו' וזו היא סברת הראב"ד דסובר דבמקדש היה רק תקיעה או תרועה בחוזר חלילה ודלא כמו שתמהו הלח"ם והתי"ט וזהו מ"ש הראב"ד ואפשר שהיה תלת בגבולין דאפשר לפרש דגם הא דתני בגבולין תוקעין ומריעין ותוקעין היינו בחוזר חלילה. וגם לשון המשנה מתפרש כדעת הרי"ף ואולם גי' רבנו כגי' דידן דברייתא קמייתא כדתניא בגואל ישראל מאריך כו' משמע דאף בגבולין היו תוקעין על סדר הברכות וההבדל רק לענין אם עונין אמן או בשכמ"לו) והגי' שבש"ס שלנו מי שענה לאברהם כו' בא"י זוכר הנשכחות הוא ט"ס דמוכח וצ"ל מי שענה את אבותינו על ים סוף בא"י זוכר הנשכחות) ובברייתא שניי' גורס רבנו ע"פ התוספתא ואית דאמרי כדתניא אומר לפניהם כ"ד ברכות והן עונין אחריו אמן על כל ברכה (ותוקעין ומריעין ותוקעין) וכך היו נוהגין בגבולין כו' ומפרש רבנו שהיתה התקיעה בסוף כל הברכות בגבולין ופסק רבנו בגבולין כהנך אית דאמרי ואח"כ ת"ר על הראשונות כו' גריס רבנו כגי' דידן והיינו במקדש כדמסיק לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ופסק רבנו כן במקדש וכן מתני' מתפרשה על דרך זה ונתבארו דברי רבנו.
פרק ה
הלכה ה
חל להיות בע"ש הלח"ם נדחק בדברי הראב"ד ובבתי כהונה תירץ דבעירובין דמ"ט תניא אר"י כו' ולא שהיה תאב אלא להראות הלכה לתלמידים כו' משמע דתאב לאכול אסור לכנוס בשבת כשהוא מעונה ואם אינו תאב רשאי לאכול להראות הלכה ע"ש.
הלכה ו
וללבוש כלי מגוהץ עלח"ם דמה שהוא מכובס רשאי ללבוש וכ"כ בתי כהונה בית ועד ע"ש.
הלכה ז
מליח שיש לו ג"י עלח"ם וכן היא הגי' בסנהדרין ד"ע כל זמן שהיא כשלמים אמנם בתענית ד"ל גי' דידן וגי' התוס' כל זמן שאינו כשלמים עמ"ש פ"ז מה' ממרים ה"ד.
הלכה יז
כל הקרעים כו' עיין השגות. ועפ"ט מה' אבל ה"ג ובכ"מ ולח"מ שם ועפ"ה מהת"ת ה"ט ובכ"מ ולח"מ שם שהקיפו את רבנו חבילות תשובות. א' קושיית הרמב"ן שהביא הכ"מ פ"ה מהת"ת דבגמרא מנלן דקריעה טפח שנאמר ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח והרי דוד קרע על נשיא ואב ב"ד ושמועות רעות אלמא דסגי בטפח ומה שתירצו בזה דוחק. ב' קושיית הלח"ם פ"ט מה' אבל דלדרך רבנו דקריעת רבו שאני מנ"ל לר"י למילף דצריך להבדיל על הקרובים מאלישע דרבו שאני. ג' קושיית הלח"ם שם האיך יליף רבנו קריעת שפה מאלישע דהא הך דרשא אתאן לר"י ותו מנ"ל ב' דרשות מחד קרא הבדל שפה ושאין מאחין לעולם. ד' קושיית הלח"ם פ"ט מה' אבל הי"א דדברי רבנו סותרין זא"ז דבפ"ה מהת"ת פסק דכל שאינו רבו סגי בטפח ובפ"ט מה' אבל כ' דעל חכם שאינו רבו קורע עד שמגלה לבו (ה' קושיית הלח"ם פ"ט מה' אבל על הטא"ח סי' תקס"א דפסק בקרעים דערי יהודה וירושלים ומקדש דמגלה את לבו כדעת רבנו ובי"ד סי' שי"ו וסי' ש"מ פסק כהרמב"ן דסגי בטפח) ו' השגת הראב"ד והרמב"ן בתורת האדם בשער הקריעה דהא מפורש במ"ק דכ"ב ע"ב דלא הושוו אלא לאיחוי בלבד ואף למסקנא דלבר מנשיא היינו לענין קריעה מבחוץ ולא לענין שאר מילי. ז' קושיית הרמב"ן בתורת האדם על מש"ר וכן יראה לי שהקורע על הנשיא וכיוצא שולל למחר דלמה יאסר בו ביום ומנ"ל פ"ט מה' אבל הי"ב והי"ג דעל החכם מאחה למחר ושולל בו ביום ובנשיא שולל למחר. ח' קושיית הכ"מ פ"ה מהת"ת דלמה השמיט רבנו מלתא דר"ח וכן לנשיא דקורע מבחוץ בהא ליכא מאן דפליג עליה. ט' קושיית הכ"מ פ"ה מה' ת"ת דמנ"ל לרבנו דחכם שמת קורע עד שמגלה לבו ומ"ש הלח"ם פ"ט מה' אבל הי"א דלמד כן רבנו מדלא קרעו רבנו על רב ספרא וקשה קושי' הראב"ד תיפוק ליה משום אדם כשר א"ו דה"ק שלא קרעו עליו עד שיגלה את לבו אין זה הכרע לדחות ברייתא דלא הושוו אליו לאיחוי די"ל קושיית הראב"ד כתירוץ הרמב"ן דעל אדם כשר אין קורעין אלא בשעת מיתה עכ"מ פ"ט מה' אבל הי"ג. וכל מה שפלפלו בזה אינו מספיק. והנכון בכוונת רבנו למדקדק בלשונו דס"ל דאין הבדל בין אביו ואמו לשאר קרובים בשיעור קריעה דגם על אביו ואמו סגי טפח אלא ה"ק דעל כל המתים סגי בקריעת חד טפח בבגד עליון ואינו מבדיל דנמצא אין לבו מגולה ועל אביו עד שיגלה לבו ר"ל שיבדיל שפה ויקרע כל בגדיו דממילא לבו מגולה א"נ דסד"א אע"ג שקורע כל בגדיו ומבדיל השפה רשאי לקורען זה שלא כנגד זה חדא מדלייא וחדא מיתתא קמ"ל שצריך לקורען זה כנגד זה שיגלה לבו וכיון שכ"ר פ"ט מה' אבל ה"ג דכל אלו קרעים מגלה לבו כייל דצריך להבדיל השפה דאל"כ הקרע מקמיט ואין לבו מגול' ונכלל נמי דקורע כל בגדיו וכאן הוסיף רבנו דכל אלו הקרעים ביד (ומש"ר מעומד ה"ה לכל הקרובים דהא במ"ק דכ"א יליף הקריע' מעומד מדכתיב ויקם המלך ויקרע שקם לקרוע וזה היה על מיתת בנו אלא דקמ"ל רבנו דאף הנך קרעים שאין בהן אבלות בעינן מעומד מסתמא כיון דאשכחן דחמירי לענין איחוי ושאר דברים) ולפ"ז הא דא"ר אבהו א"ק ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח קאי אשיעור כל קריעה אף דאביו ואמו וה"ה נשיא ואב"ד ושמועות רעות שקרע דוד כשיעור אחיזה ומפיק נמי שמגלה לבו על הנשיא ואב ב"ד ושמועות רעות מדכתיב בבגדיו ויקרעם דמשמע לשון רבים כל בגדיו ולא סגי בטפח בבגד העליון גרידא. וכן משמע בירוש' פ' ואלו מגלחין מהו להבדיל קנה שפה ויחזק דוד בבגדיו אין חזקה פחות מטפח ויקרעם מכאן שצריך להבדיל קנה שפה ע"כ הרי שצריך להבדיל ודלא כמ"ש הרמב"ן דלא הושוו אלא לאיחוי בלבד ומיושב קו' א'. וניחא נמי הא דקאמר מ"ט דר"י דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים דר"י ס"ל דקריעת רבו דינו כקריעת קרובים דלאו אביו ואמו והיינו דפליגי רבנן וס"ל שאני קריעת רבו דדינו כקריעת אביו ומיושב קושיות ב"ג. וליישב קו' ד' הנכון דלא מקרי חכם אא"כ שואלין אותו דבר הלכה בכל מקום אפילו במ' כלה דאז חמיר מרבו שאינו מובהק שאינו בקי בכל התורה כלה. וליישב קו' ה' על הטור נ"ל דסובר הטור דהא דתני לא הושוו לאביו ואמו אלא לאיחוי בלבד ומסיק לבר מנשיא קאי רק על רבו ואב"ד ונשיא אבל הנך קרעי' דערי יהודה וירושלים ומקדש הושוו לכל מילי וכן משמעות פרש"י אבל דעת רבנו דהך תוספתא לא הושוו לאביו ולאמו היא סיפא דברייתא שבמ"ק דכ"ו ע"א ת"ר וכלן רשאין לשוללן ולמוללן וללקטן ולעשותן כמין סולמות אבל לא לאחותן ועלה מסיים דלא הושוו לאביו ואמו אלא לאיחוי בלבד ולא בא למעט אלא שלילה ומלילה ולקיטה וסולמות דכוותיה אבל לכל מילי דקריעה הושוו דהא דין להבדיל קנה שפה לא למדנו אלא מויקרעם לשנים מ"ב ב' קרע של רבו. והא בירושלמי מפיק בפי' להבדיל קנה שפה מויחזק דוד בבגדיו ויקרעם דנשיא ואב"ד ושמועות רעות ודין קורע כל בגדיו נלמד מלשון רבנו כנ"ל. ובלא"ה מוכח דאף אחכם שאינו רבו קורע כל בגדיו דבמ"ק דכ"ד דשמואל קרע על רב תליסר מני ור"י על ר"ח תליסר אצטלי. וכן מוכח מלשון ויחזק דוד ויקרעם שקרע ביד ולא בכלי ולא קאי לא הושוו אלא אתיקוני קרע שלילה ומלילה דומיא דאיחוי. והא דפריך מתיבי לא הושוו כו' ה"ק דודאי הא דאר"ח וכן לנשיא קאי על כל מילי דעצם הקריעה ומהותה הנזכר שם קורע כל בגדיו ביד ויגלה לבו דינו כאב (וה"ה אב"ד ורבו ושמועות רעות וערי יהודה דינם לקריעה כאב) אלא לענין המקום דלאביו ואמו קורע דוקא בחוץ דהיינו בפרהסיא בשוק דעשה דכיבוד אף אחר מיתה משא"כ בשאר קרובים ולזה אר"ח וכן לנשיא יקרע בשוק דנשיא כמלך דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא יראתו עליך ושפיר פריך מיתיבי לא הושוו אלא לאיחוי אבל שולל מיד כמש"ר פ"ט מה' אבל ה"ג ואי ס"ד דבעינן בנשיא פירסום האיך שרי לשלול מיד ומסיק לבר מנשיא דאסור לשלול מיד משום פרסום וכדאר"ח לרחב"ר כפי אסיתא וקם עליה ואחוי לעלמא הקריעה וזהו פי' מחוור (דלדרך הרמב"ן קשה מה נשתנה קריעה מבחוץ ודוחק לפרש לא הושוו לצדדין ונתיישב קו' ו'. ומיושב נמי קו' ז' דמש"ה כ"ר דנשיא שולל למחר דהואיל דקי"ל פ"ג מה' אבל ה"י דהכל אוננין עליו בעינן פרסום כל אותו היום משא"כ חכם דלא עדיף מרבו א"צ פרסום ושולל מיד רק מאחה למחר ומש"ר על הנשיא וכיוצא ר"ל אפילו אינו נשיא ממש דומיא דמלך עפט"ו מה' שגגות ה"ו והוריות די"א התם שבט והכא מחוקק דהא בימי ר"ח נשיאה דשכיב ודאי היה ג"כ ריש גלותא. והשמיט רבנו גוף הדין לקרוע על הנשיא מבחוץ (וה"ה בשא' קרעין שאין מתאחין) וסגי בקריעת כל בגדיו ושולל למחר משום פרסום דס"ל דהא דכפי אסיתא מילתא יתירה קעביד דאף באביו שרי לקרוע בחדר ובלבד שלא ישלול כל זמן אבלות ומתורץ קו' ח'. וניחא קו' ט' דמוכח דעל חכם מגלה לבו מדקרע שמואל תליסר מני כמ"ש.