מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות שקלים
פרק א
הלכה א
אפילו עני כו' עפ"ז מהמ"ע ה"ה וגיטין ד"ז וב"ב ד"ט.
הלכה ד
ועוד מטבע כו' עכ"מ ודבריו תמוהין דהנך דרכונות בהכרח של זהב למעט במשוי וכמש"ר לקמן פ"ב ה"ד ואלו היו מצרפין שקלי כסף לדרכונות כסף אין כאן מיעוט במשוי ודרכונות שהזכיר רבנו כאן הן של כסף כדלקמן ה"ו.
הלכה ו
בזמן שהיה מטבע עיין השגות. והרע"ב כ' דהיה להם מטבע של מלכות מדי מש"ה היתה גדולה דרכונות אע"ג שעניים היו. ובגוף הענין פי' הראב"ד תמוה דהאיך ס"ד להוסיף והכתיב העשיר לא ירבה בשלמא לדרך רבנו בקשו לשקול דינרין דכסבורים היו דפי' העשיר לא ירבה ומחצית המטבע וקמ"ל דה"ק הדל לא ימעיט מחצי שקל של תורה אבל מחצית מטבע גדולה לא חשיב ריבוי משא"כ לדרך הראב"ד דע"כ מפרש דה"ק העשיר לא ירבה מהעני אבל שניהם רשאין להוסיף בזמן שהן מתי מעט א"כ ר"י דקארי ליה מאי קארי ליה הרי מוכח בפסוק דיש לו קצבה דכ"כ נותן העני כמו העשיר. ותו דהתורה אמרה מחצית השקל דע"כ מתפרש או מחצית השקל של תורה או מחצית השקל לפי עת וזמן ועכ"פ אין מקום לומר שיהי' רשאי להוסיף על מחצית השקל כשהן מתי מעט.
הלכה י
ותובעין אותן עד שיתנו. דוחק לפרש דברי רבנו דקאי על כל שאין חייבין כו' אלא פשטות דבריו דדוקא כהנים שחייבין מדינא תובעין ומ"מ אין ממשכנין מפני ו דרכי שלום אבל נשים ועבדים וקטנים דפטורין מדינא אף מיתבע נמי לא תבעינן. ודע שהרב ר"א גורס בירושלמי הא לתבוע תובעין הדא דתימר בשהביא ב' שערות אבל לא הביא ב' שערות לא בדא ולמשכן אין ממשכנין אע"פ שהביא ב' שערות. ומפרש דה"ק מדנקיט אין ממשכנין משמע אבל תובעין וקאמר לא כן דלמשכן אין ממשכנין אפילו הביא ב' שערות כל שהוא פחות מבן ך' ותובעין משהביא ב' שערות אבל לא הביא אפילו לתבוע אין תובעין. וכה"ג מפרש הירושלמי אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים אבל שקלו מקבלין מידן. הא לתבוע אין תובעין הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן כשהביא ב' שערות כו' וכ' הר"א ונשים ועבדים נמי אין תובעין והא דתנינן להו לעיל גבי אין ממשכנין איידי דתני קטנים תני להו בהדייהו וזה הר"א נמשך אחר פי' הרע"ב דמפרש נמי אע"ג שהביא ב' שערות אין ממשכנין פחות מבן ך' וכבר השיג עליו התי"ט והביא ראייה מדברי רבנו דמשהביא ב' שערות והוא בן י"ג מצות שקלים עליו. מיהו הירושלמי צריך ביאור לשטת רבנו וראיתי בפי' המשנה לרבנו וז"ל וקטן שלא הביא ב' שערות אין ממשכנין אותו אלא מניחין אותו ואם נתן מקבלין מידו אמרו אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות כו' נראה דגריס כגי' ירושלמי ד"ו הא לתבוע תובעין הדא דתימר כשהביא ב' שערות אבל אם לא הביא ב' שערות לא בדא ולמשכן אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות כיני מתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום ע"כ וכן בש"ס דידן גרסינן אין אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות שזהו גי' רבנו בפי' המשנה. ולפ"ז ה"פ דס"ד כל שלא הביא ב' שערות אפילו לתבוע אין תובעין והוקשה לו במאי עסקינן דלתבוע תובעין בהכרח בשהביא שתי שערות ולא בדא דהתניא אין ממשכנין כו' אלמא משהביא ב' שערות אפי' ממשכנין. לזה מסיק דנקיט לשון אין ממשכנין איידי כהנים דחייבין מדינא ותובעין ולא ממשכנין וכשלא הביא ב' שערות א"הנ דאפילו לתבוע אין תובעין. ועדיין סיפא דירושלמי צריך ביאור דרמי רישא אסיפא דרישא נקיט אין ממשכנין אבל תובעין וסיפא נקיט דאין תובעין אלא אם שקלו מקבלין מידם ומשני כאן כשהביא כו' ורבנו לא חילק בזה. והנכון דה"ק דכל פחות מבן י"ג שודאי לא הביא אין תובעין היה בן י"ג וספק הביא ונשרו תובעין ואין ממשכנין אא"כ ודאי הביא. והוקשה לרבנו התינח קטנים נשים ועבדים מאי איכא למימר ולזה תירץ דנשים ועבדים אם היו רגילין ליתן תובעין אותן. ומש"ר או הוא עתיד ליתן ר"ל שקרוב להביא ב' שערות והיינו שכ"ר בדרך שלילה שתובעין אותן דרך רשות משא"כ כהנים תובעין דרך חיוב אלא שאין ממשכנין.
פרק ב
הלכה א
שתי תיבות כו' כתב הכ"מ ומדקתני שופרות במדינה מכלל דשתים היו:
וזה דוחק די"ל בכל מדינה שופר א' והתי"ט מדקדק דתיבת שופרות מיותר לגמרי דהל"ל וכך היה במדינה. ומ"מ קשה טובא דבירושלמי גרסינן מתני' בתקלין חדתין אבל בתקלין עתיקין לא בדא ותני כן עתיקין במקדש אבל לא במדינה. איברא באמת גוף הענין תמוה דלמה לא יגבו במדינה עתיקין דהיינו שקלים שנשארו חייבין משנה שעברה ובהכרח האמת כן שאף במדינה גובין ממי שלא שקל בשנה שעברה אלא דה"ק דין שקלים עתיקין במקדש ולא במדינה דבמקום שהיה יכול לשקול בזמנו קודם תרומת הלשכה בר"ח ניסן הרי שאיחר להביא אחר ניסן כיון דקיי"ל תורמין על הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה הוי ליה תוך שנה זו שירי לשכה חדתין ומשהגיע ניסן הבא נעשו עתיקין. משא"כ במדינה שלא היה יכול להביא קודם ר"ח ניסן מחמת מרחק הדרך ואפילו מקום קרוב מהלך יום משהגיע ר"ח ניסן שאי אפשר שיבואו השקלים למקדש היום אינם נעשים שירים. ר"ל דאע"ג דקיי"ל לקמן ה"ט תורמין על הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה ועל העתיד לגבות אחר ר"ח ניסן מ"מ החילוק דבמקדש דהיינו בירושלים העתיד לגבות אינו נעשה שירים ולא עתיקין לשנה הבאה אלא תורמין מהן לשנה הבאה דאע"ג דבשעת תרומה מתכוון על העומד לגבות היינו כדי שיהיה להן חלק בקרבנו' צבור ומ"מ אין נעשין שירים אלא הגבוי בירושלים אע"ג שלא הובא לתוך הלשכה כיון שראוי לבא ובידו להביאו לתוך הלשכה קודם ר"ח ניסן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וה"ל כמונח בלשכה ונעשה שירים וממילא כשיבא למקדש תוך שנה נעשו עתיקין בניסן הבא שאין תורמין ממנו משא"כ במדינה אפילו מה שנגבה קודם ר"ח ניסן כיון דמשהגיע ר"ח ניסן א"א להביאו למקדש הוי מחוסר מעשה מש"ה אע"ג שתורמין על הגבוי שלא הגיע למקדש כדי שיהיה להן חלק בקרבנות ציבור אינם נעשין שירים הילכך כל השקלים שלא הגיעו למקדש ממדינה אפילו מכמה שנים אינם נעשין שירים ולא עתיקין ודינם כחדתין דמותר לתרום מהן לשנה הבאה (גם י"ל דאפילו בירושלים דוקא מה שבא למקדש עצמו לתוך הלשכה הוא דנעשה שירים בשעת תרומה ועתיקין לשנה הבאה משא"כ כל הגבוי אפילו בירושלים אם לא הגיע ללשכה ובשעת תרומה אינו נעשה שירים ותורמין מהן לשנה הבאה דנקראין חדתין ולא עתיקין) וחילוק זה נתבאר בדברי רבנו ממ"ש בפרקין ה"ד והכל מתקבצין למקדש דמשמע דבין שקלי שנה זו ובין שקלי שנה שעברה הבאין ממדינה מתערבין דאל"ה ה"ל לרבנו לפרש דשקלי שנה שעברה הבאין מהמדינה יפלו לשופר השני שבמקדש של עתיקין א"ו אין עתיקין במדינה והכל מתקבץ ללשכה לתרום ממנו לשנה הבאה. והא דהיו שתי שופרות במדינה ולא סגי בשופר אחד שיפלו בו חדתין ועתיקין משום שהגבאים כדי שלא יתבלבלו בחשבון היו גובין חדתין בפ"ע ועתיקין בפ"ע זה גובה שקלי שנה זו וזה גובה ע"פ פנקס הנשאר חייב מאשתקד ואחר הגבייה טרם ששלחו למקדש היו באמת מערבין השופרות כיון דלהכל דין חדתין. ולפ"ז י"ל הא דקאמר בירושלמי מתני' בתקלין חדתין כו' מוסב אבבא דסיפא דתנן בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או נאבדו אם נתרמה תרומה נשבעין לגזברין ואם לאו נשבעין לבני העיר כו' כמש"ר פ"ג ה"ח ולא מתוקמא אלא בחדתין דאי בעתיקין כיון דתורמין על העתיד לגבות הרי תמיד כבר נתרמה תרומה בשנה שעברה א"ו בחדתין וה"ק אם נגנבו אחר ניסן ה"ז נשבעין לגזברין נגנבו קודם ר"ח ניסן נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהן. ולזה מסיק אין עתיקין במדינה ושפיר איירי מתני' אפילו בשקלי שנה שעברה דבנגנבו קודם ר"ח ניסן שוקלין תחתיהן דאע"ג שתורמין על העתיד לגבות אין לשקלים שבמדינה דין שירים ועתיקין וכמ"ש.
הלכה ב
שמינית למותר חטאת. הכ"מ הראה מקום להירושלמי והתוספתא ואשתמיטתיה שהוא גמר' ערוכה וארוכה מנחות דק"ח והש"ס מדחה שם כל הדעות שבירושלמי ומסיק רנב"י כר' אושעיא דאלו הן הששה כנגד מותר החטאת ומותר אשם מותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע ומותר קינין ומותר מנחת חוטא וכן הוא סתם גמרא מנחות דק"ז ששה לנדבה כנגד מי כו' וכן אשתמיט סוגיא זו להכ"מ פ"ה מהפ"המ ה"ח על מש"ר מותר לחמי תודה ירקבו שזה נלמד מדין מותר לחמי נזיר שבירושלמי שקלים והרי הוא מפורש במנחות דק"ח (גם איתא במנחות דף ד' מנחת קנאות מותרה נדבה ולא ראיתי לרבנו שהזכיר דין זה) ועיין לח"מ פ"ה מהפה"מ ה"ח והוא ראה סוגיא זו ותמה על רבנו דלר' אושעי' השופר י"ג מותר מנחת חוטא ורבנו כ' במקום השופר י"ג מי שהתנדב מעות לעולת בהמה גם הקשה שם שרבנו פסק בתרתי ירקבו בין מותר עשירית איפה בין מותר לחמי תודה ונדחק שם וגם הוא לא השגיח דבהדיא כ"ר פ"ה מהפ"המ דהמפריש מנחת חוטא והותירה המותר יבא מנחת נדבה נראה מזה דרבנו סובר דאע"ג דר' אושעיא מפרש ששה לנדבה שהשופר י"ג מותר מנחת חוטא מ"מ מודה ר"א דאין מותר שופר י"ג דומה לאינך חמשה דאינהו יפלו לנדבה לעולת בהמה לקיץ המזבח משא"כ השופר י"ג מותר מנחת חוטא יפול למנחת נדבה (ע' תוס' תמורה דכ"ג ע"ב ד"ה וששה לנדבה) וסמך רבנו בשופר י"ג על התוספתא שקלים וז"ל וששה לנדבה כנגד מותר חטאת ואשמות ומותר קני זבים וקני יולדת ומותר קרבן נזיר ומצורע. האומר מנה זו לנדבה סלע זו לנדבה מביא ונותן לשופר של נדבה והכהנים מקבלין אותה ולוקחין בהן עולות הבשר לשם והעור הכהנים ע"כ. והנה מונה קינין בשתים ומפיק מנחת חוטא דלא דמי לאינך שנופלין לנדבה וקונין בהם עולות ומותר מנחת חוטא יקנה בהן מנחת נדבה כן משמעות הרישא אמנם משמעות הסיפא דמונה קינין באחת והשופר י"ג למי שאמר מנה זו לנדבה ר"ל לעולה וכדעת רבנו בשופר י"ג וכן בסתם מתני' דשקלים פ"ה מ"ה מותר עשירית האיפה מותר קני זבים קני זבות וקני יולדות וחטאת ואשמות מותריהן נדבה מפרש רבנו דלצדדין נקיט דמותר עשירית האיפה דהיינו מותר מנחת חוטא כדמפרש ר"י בירושלמי אזדא לנדבת מנחה כדתני בסיפא מותר מנחה למנחה ואינך אזדי לנדב' עולת קייץ המזבח. ועיין מש"ר פ"ט מה' נזירות באריכות והא דהשמיט רבנו מותר מנחת קנאות דבזבחים ד"צ דמנחת סוטה אינה מכפרת ועפ"ד מה' סוטה ה"ד והט"ו.
הלכה ד
והכל מתקבצין למקדש עמ"ש ה"א ועיין בהשגות שהביא הכ"מ וכפי הנראה דלדעת רבנו עיקר התרומה היה בר"ח ניסן בקופות הגדולות עמ"ש ח"א ולקמן ה"ו וה"ז.
הלכה ו
חוזרין ותורמין משירי הלשכה עכ"מ וכל דבריו תמוהין חדא מ"ש דרבנו פסק כר"י דיחזיר לשירים ומועלין בעתיקין ומועלין בשירים ליתא דבהדיא פסק רבנו פ"ו מה' מעילה הי"ג ולעולם אין מועלין בשירי לשכה וכתב הכ"מ שם פלוגתא דר"מ ור"י קידושין דנ"ד ושכח הכ"מ דברי עצמו. ותו דאפילו לפי המסקנא דגרסינן רי"א מועלין בעתיקין שהיה רי"א מועלין בשירי הלשכה אכתי הלכה כת"ק וכגירסת הרש"ל בקדושין וכמ"ש התוספות דבהכרח ל"ג ברישא דר"י מדלא קאמר הש"ס איפוך ודלא כמ"ש הכ"מ. והנכון דרבנו מפרש דלא כפי' התוספות אלא דת"ק ס"ל דמששלמו התרומה השלישית חוזר ותורם מן השירים וגריס כגירסת הש"ס ותורם מן השירים ודלא כגירסת הירושלמי ושוקל מן השירים א"נ דפי' ושוקל הוא ונוטל ר"ל דתורם מן השירים ור"מ סבר דא"צ שוב לתרום מן השירים אלא נוטל מן השירים בעין מה שחסר ומש"ה לר"מ מועלין בשירים שמא יצטרכו לבסוף מה שא"כ לת"ק אין מועלין בשירים שהרי אם נצרך להן צריך לחזור ולתרום מחדש ועד שלא תרם אין מועלין בהן ומשתרם מועלין בתרומה ולא בשירים וזהו ביאור הירושלמי. וכן בקידושין מועלין בחדתין ולא בעתיקין רמ"א אף בעתיקין שהיה רמ"א מועלין בשירי לשכה ה"ק כי היכי דמועלין בשירים דשמא יצטרך להן ה"נ מועלין בעתיקין שמא לא יספיקו שירי לשכה ויצטרך ליטול מן תרומה ישנה או מן שירים עתיקין עמש"ר פ"ד מה' שקלים הי"א. ולפ"ז רבנו פסק כת"ק דחוזר ותורם משירי לשכה ואינו נוטל משירים בעין ואינו מועל בשירים עד שלא הוצרכו ולא עד שלא תרם וכן אין מועלין בתרומה עתיקין עד שלא הוצרך להן ועתיקין היינו מותר תרומת הלשכה ומותר שירי הלשכה (ומה שהקשו התוספות קידושין מהך דבירושלמי שקלים אבני מזבח והעזרות וההיכל מועלין בהן ופריך וכי יש מעילה בשירים והרי משירים נעשין וכ"ת דר"מ היא דאמר מועלין בשירים כלום אר"מ אלא תוך שנתו ואנן חוץ לשנתו קיימינן פי' דמזבח והיכל מכמה שנים והקשה התוספות דהא הכא אר"מ מועלין בעתיקין י"ל לדרכנו דמודה ר"מ דאין מועלין בשירים עתיקין אלא בתרומה עתיקין דסובר ר"מ דאין נוטל משירי' עתיקין אא"כ יחזור ויתרום).
הלכה ז
שלש הקופות הקטנות עיין השגות והכ"מ הניח בצ"ע שאין א ב ג לשון הירושלמי מסכים עם רבנו ובבתי א"י כרכין בבל כהונה בית ועד מפרש הירושלמי לדרך כרכין בבל א"י רבנו באופן זה דכיון דבשלש קופות בבל א"י כרכין הקטנות הראשונות לשם א"י והשניי' א ג ב לשם כרכין המוקפין והשלישית לשם בבל ומדי ובעינן שיתרום מכל קופה גדולה בשלשתן כדי שיהיה מכל קופה גדולה ניטל לשם כלם הרי כשתרם מהראשונה בקופת א"י ומן השנייה בקופת כרכין ומן השלישית לשם בבל צריך בפעם שנייה כשמתחיל מן השלישית שסיים בה לתרום מן השלישית בקופת א"י ומן הראשונה בשל כרכין ומן הב' בשם בבל ובפעם שלישית מתחיל מן השנייה בקופת א"י ומן השלישית בקופת כרכין ומן הראשונה בקופת בבל דנמצא תרם מכל קופה לשם שלשתן והיינו דאמר בירושלמי כמבואר בלשון פי' המשנה לרבנו שלמה שלישית חוזר לשנייה שלמה שנייה חוזר לראשונה וה"ק לאחר שהשלים בפעם ראשון בשלישית חוזר בפרוס עצרת להשלים בשנייה ואחר שסיים בשנייה חוזר בפרוס החג לסיים בראשונה כאשר תראה בצורה ומיושב השגת הראב"ד ע"כ תורף לשונו והלצתי בעדו. ולענ"ד נראה להמתיק פשט הירושלמי דהוא קורא הקופה שלצד שמאל שנייה הואיל שבה מסיים וממנה מתחיל פעם שנייה בפרוס עצרת והקופה האמצעית קורא שלישית לפי שממנה מתחיל פעם ג' בפרוס החג וא"כ ה"ק נוטל מהראשונה לשם א"י ובפרוס עצרת אע"פ שיש בראשונה חוזר ונוטל לשם א"י מן השנייה דהיינו השמאלית ובפרוס החג אע"ג שיש בשנייה חוזר ליטול לשם א"י מהשלישית דהיינו האמצעית. והיינו שסיים שלמה שלישית כלומר בפרוס החג כשנטל לשם א"י מהאמצעית שנמצא כבר השלים ליטול לשם שלשתן מהאמצעית ה"ז חוזר לשנייה דהיינו שנוטל לכרכין מהשמאלית ואח"כ כששלמה השמאלית שכבר נטל ממנה בשלשתן חוזר לראשונה ונוטל ממנה לשם בבל ועיקר הכוונה ללמדנו דאע"ג דבפרוס עצרת לאחר שנטל מן השמאלית לשם א"י חוזר תחלה ליטול מהראשונה לשם כרכין ואח"כ מאמצעית לשם בבל מ"מ בפרוס החג אינו כן דאחר שנוטל מאמצעית לשם א"י נוטל בקופה שנייה דכרכין מהשמאלית ואח"כ באחרונה משלים ליקח בקופת בבל מהראשונ' שממנה מתחיל ובה מסיים ומוכרח להפך הסדר בפרוס החג כדי שיהי' מכל קופה שלשתן והבן שזה נכון בס"ד
הלכה ט
על הגבוי רבנו ל"ג ועל האבוד ועמ"ש ח"א.
הלכה י
כשיכנס התורם ע' השגות וכ"כ הערוך ערך קווץ אמנם לא הביא הירושלמי הזה ואולי דגריס נמי קבץ כגי' המ"ע ועיין פ"א מה' בה"מק ה"ט ודוק.
פרק ג
הלכה ד
האחין כו' עיין בהשגות ובמ"ע באריכות והכ"מ הניח דברי רבנו בצ"ע וכבר בא רעהו וחקרו הלח"ם פ"ו מה' בכורות ה"י והראה מקום מוצא חילוק של רבנו מלשון פי' המשנה לרבנו בבכורות פ' מעשר בהמה ותמה שם על הראב"ד למה לא השיג על רבנו בענין מעשר בהמה. ואנכי הרואה דודאי לענין מעשר בהמה מודה הראב"ד בכל הדינים לרבנו עיין פרש"י ביצה דל"ט ע"ב ד"ה גדיים שכ' ויש פותרין הטעם משום לקוחות כו' וזהו דעת רבנו והראב"ד דס"ל דבאמת אין בהמת השותפין פטורה ממעשר אא"כ מטעם לקוח. ומ"ש רש"י וטעות הוא בידם כשהוולדות לקוחין כו' אבל הלוקח עשר בהמות וילדו חייב והכא לגמרי פטר להו כו'. הרי באמת כ"ר פ"ו מה' בכורות ה"י וז"ל ועדיין לא ילדו להן ברשותן אחר שיתוף זה השני ע"כ ואין הכרע ממשנתינו דלגמרי פטר להו אפילו ממה שילדו אח"כ וכמ"ש בפי' המשנה וסוברים הרמב"ם והראב"ד דודאי הטעם משום לקוח ולא משום שותפות. חדא דלשון המשנה קנו מתפיסת הבית חייבין קשה לפרש"י דהא לקוח הוי ולזה נדחק רש"י וגריס וקנו בתפיסת הבית בבי' ור"ל שירשו ועדיין מגומגם למה האריך הל"ל יכול אפילו אחין בתפיסת הבית. ותו דא"כ דשותפין פטורין ממעשר מגזרת הכתוב האיך קאמר ל"ש אלא גדיים כנגד תיישים דאין ברירה הילכך הולדות שבשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח והעתידין לבא פטורין משום שותפות וכמו שהסביר רש"י בבכורות דנ"ו ע"ב דמש"ה נמי בטלה הירוש' ותפיסת הבית ע"י חלוקה ראשונה שחשובה מקח משא"כ כשחלקו גדיים כנגד גדיים חשיב ירושה מכח ברירה ושפיר כשנשתתפו שנית חזרה תפיסת הבית למקומו וולדות שישנן בשעת חלוקה לא נפטרו משום לקוח ולא העתידין לבא פטורין משום שותפות. וזה דוחק דנהי דמכח ברירה לא חשיב החלוקה מקח אכתי מצד הסברא חלוקה הוית ואדרבה מכח הברירה הוית חלוקה אלימתא וכשנשתתפו הוו כשאר שותפין דעלמא ואמאי יחזור תפיסה למקומה. ותו דמשמעות המשנה דהך בבא דהאחין השותפין מוסב ארישא דהלוקח או שניתן לו במתנה פטורין ממעשר בהמה. ואלו היה מתורת שותפו' הוי למתני' להקדי' דבהמת שותפות פטורה ממעשר ותו דבאמת שותפות חייב במעשר בהמה דבחולין דקל"ו ע"א מעשר אע"ג דכתיב מעשר דגנך דילך אין דשותפות לא כ"ר מעשרותיכם ובבכורות דנ"ג מפורש דמעשרותיכם בב' מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן ועמ"ש פ"א מה' תרומות ומש"ר פ"ד מה' תרומות ה"ח ובפ"ב מה' מעשר ה"ב ולקמן בפרקין הט"ו דדין מעשר בהמה ומעשר דגן שוין דכל שנלקח אחר זמן חיוב נפטר ביד לוקח אבל הלוקח קודם זמן החיוב ונתחייב ביד הלוקח (ובודאי כי היכי דשותפות חשיב מקח לענין מעשר בהמה ה"ה לענין מעשר דגן והשמיטו רבנו שאין דרכו להביא מה שלא נתפרש בש"ס) הילכך מודה הר"א דשותפות בהמה חייבת במעשר והא דבברייתא דריש יהיה לך ולא של שותפות היינו כשנשתתפו בבהמות דגלי קרא דשיתוף חשיב כמקח (א"נ דגלי קרא דמקצתו לקוח פטור משא"כ במעשר דגן דשותפות דהיינו מקצתו לקוח חולין וטבל מעורבין בו ומש"ה לא הוזכר דין שיתוף במעשר דגן א"נ הואיל דמ"מ לקוח חייב מד"ס דאדרבה מקח קובע מד"ס) דבהכי ניחא דנקיט קנו מתפיסת הבית חייבין במעשר בהמה הנולדים מהן אח"כ דלא חשיב לקוח ובהמת שותפין חייבת בבכורה. וניחא הא דאמר ל"ש אלא גדיים כנגד תיישים דאיירי באחין או שותפין שחלקו ולא חזרו ונשתתפו דנמי פטורין ממעשר בהמה דהחלוק' נמי חשיב מקח והיינו דתנן פ"ק דחולין ובמס' שקלים רק רישא דמתני' ולא איירי כלל בקנו מתפיסת הבית או שחלקו ואחר כך נשתתפו אלא איירי כמש"ר בפי' המשנה שקלים דכל זמן שהן שותפין מה שנולד במשך השותפות חייב במעשר דהא אינו לקוח ופטורין מקלבון שהם כאדם א' ומשחלקו כיון דאין ברירה חשיב כמקח ונפטרו הולדות בשעת חלוקה וכיון שנתפרדו חייבין בקלבון וכ"כ בפ"ק דחולין. ועלה דרישא שפיר קאמר ל"ש אלא גדיים נגד תיישים דאין ברירה וחשיב מקח משא"כ גדיים נגד גדיים יש ברירה ולא חשיב החלוקה מקח מש"ה חייבין במעשר הולדות שהיו בשעת חלוקה וגם חייבין בקלבון שהרי נתפרדו ואנן קי"ל כר"נ דאפילו גדיים כנגד גדיים אין ברירה. משא"כ כשנשתתפו אח"כ אע"פ שחלקו תחלה גדיים כנגד גדיים מודה רב ענן דפטורין ממעשר דנהי דהחלוקה לא מקרי מקח השיתוף מקרי מקח וזה ברור. ומודה הראב"ד בכל זה דלענין מעשר דין השותפין כדין האחין דהחילוק והשיתוף מקרי מקח אלא דפליג לענין קלבון דדוקא האחין שהן שותפין בתפיסת הבית ה"ל כאלו עדיין אביהן שוקל בעדם ופטורין מהקלבון משא"כ שותפין דעלמא חיוב הקלבון אקרקפתא דגברי מנח ולא על כיס השותפות ואין סברא שהשותפות יפטור אותן מקלבון ומש"ה מוחק הראב"ד הוי"ו וגורס האחין השותפין דשותפין דעלמא חייבין במעשר מה שנולד ברשותם דליכא מקח וגם בקלבון וליישב דברי רבנו י"ל דהיינו הא דגרסינן בגוף הירושלמי ד"ו וז"ל ר"א אמר ר' שמי בעי מפני שעשייתן כאדם א' לענין מעשר בהמה את פוטרו מן הקלבון א"ל לא שנייה היא שהוא נותן סלע א' שלמה. מעתה אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון ותנינן חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה ע"כ. וה"פ דרב שמי מקשה קושיית הראב"ד דמהיכי תיתי לפטור שותפין דעלמא מקלבון וא"ל דל"ש דבדין הוא דכיון שכיס השותפות חייב סלע א' שלמה א"צ ב' קלבונות. ולזה פריך דא"כ דשותפין כאדם א' לקלבון משכחת לי' להפך דכשחלקו וחזרו ונשתתפו חייבין במעשר בהמה במה שנולד אחר שנשתתפו ופטורין מן הקלבון דכיס השותפות חייב סלע ואנן איפכא תנן דכשחלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון ופטורין מן מעשר בהמה ולא חש לתרץ כדרך הירושלמי במקום שהתירוץ מבואר וכפמש"ר בפי' המשנה בכורות דהסיפא איירי בחזרו ונשתתפו ועדיין לא נשתנה המעות דחייבין בקלבון דעדיין לא מקרי כיס השותפות ודכוותי' הנך וולדות שהיו בשעת חלוקה נפטרו ממעשר ואה"נ דלאחר שחזרו ונשתתפו נשתנה המעות אחר מו"מ פטורין מקלבון וכה"ג ולדות שנולדו חייבין במעשר. ובגמ' ירושלמית שבש"ס דידן ל"ג האי ותנינן חייב בקלבון ויש לפרש דבניחותא קאמר אלא מעתה כו' דא"כ משכחת נמי להפך בחזרו ונשתתפו ונשתנה כיס השותפות פטורין מקלבון וחייבין במעשר ונתיישב' השגת הראב"ד. הגם דלכאורה לפי' גירסת הירושלמי ד"ו נראה סייעתא להראב"ד וה"ק מעתה חלקו וחזר ונשתתפו כו' והתנינן חייבין בקלבון ולמה לא תני איפכא דמשכחת בנשתנה המעות ומה שנולד אח"כ דחייבין במעשר ופטורין מקלבון אלא ודאי שותפין דעלמא חייבין בקלבון אלא דאחין שותפין בתפיסת הבית פטורין מקלבון ומש"ה לא מתנייא ליה בחלקו ונשתתפו פטורין מקלבון דאז הוי להו כשותפין דעלמא ודלא כסברת רש"י וא"כ כשנשתנה חייב במעשר וגם בקלבון. ונראה דליישב זה כתב רבנו במתק לשונו נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון עד שישאו ויתנו בשותפות זו האחרונה וישתנה המעות דרמז בזה לתרץ קושיית הירושלמי דמש"ה לא נקטה מתני' להפך דבנשתנו חייבין במעשר ופטורין מקלבון דאין בזה שום רבותא דפשיטא דדין שותפות השנייה כדין שותפות הראשונה ועיקר הרבותא להפך דכשלא נשתנו בשותפות השנייה אע"ג שנשתנה בשותפות הראשונה סד"א כיון דאין ברירה וחלקו וחזרו ונשתתפו ה"ל כאלו ביטלו למפרע החלוקה וחזר הדבר לקדמותו דמה שנשתנה בשותפות ראשונה חייב במעשר ופטור מקלבון קמ"ל דהחלוקה קיימת וה"ל כנשתתפו מתחלה וזה יישוב מספיק לדברי רבנו. ולענין קושיית הלח"מ פ"ו מה' בכורות ה"י דלמה הוצרך תנא דידן לומר קנו מתפיסת הבית כו' לא הל"ל אלא ילדו לאחר השותפות חייבין. לק"מ דלדרך רבנו היינו בבא דרישא האחין והשותפין שחייבין בקלבון כו' דמתפרש כמש"ר בפי' המשנה שקלים וחולין דקודם שינוי ואחר חלוקה חייבין בקלבון ופטורין ממעשר ולאחר שינוי להפך דסיפא לאו לפרושי רישא קאתי מדלא נקיט בבא דסיפא בשקלים וחולין אלא מלתא באפי נפשה היא ומתנייא רק במס' בכורות להורות דין מעשר בהמה ונקיט בבא דקנו מתפיסת הבית לרבותא דלא תימא דוקא נשתתפו בבהמות הוא דלא חשוב הולד לקוח מה שאין כן בלקוח גמור בעד כסף חשיבי הולדות נמי לקוח קמ"ל דהולדות חייבין הואיל ונשתנו והיינו דקאמר ואם לאו פטורין וכמש"ר בפי' המשנה דכל שנשתתפו בבהמות ולא נשתנו פטורין. ויש להסביר דה"ק קנו מת"הב דהיינו הולד שנולד אחר השותפות שנולד להם מבהמה זו שהיא שותפות וקנו מתפיסת הבית משא"כ בנשתתפו בבהמות שלא נקנה להם מכיס השותפות והשיתוף נקרא מקח. וכפי הנראה דהיכא דנשתתפו במעות ונשאו ונתנו בהם שנשתנו המעות ואח"כ קנו בהמה בעד המעות הזה בדין היה שתתחייב בבכורה דהיינו קנו מתפיסת הבית דמרבינן מדכתיב יהיה ולא מקרי של שותפות אלא דבלא"ה פטורה מתורת לקוח ולא אתי קרא לרבות קנו מתפיסת הבית אלא לענין ולדות. ובהכי מיושב קו' התוס' ריש בכורות ובדף נ"ו ע"ב ד"ה דהא. דשפיר איצטריך ובכורות בקרכם לרבות בהמת השותפות לבכורה ולא ילפינן מדאיצטריך למעוטי שותפות עכו"ם דסד"א שותפות גוי אפילו נשתנה דהיינו הולד של בהמה שיש לגוי חלק בה ושותפות ישראל אינו פוטר בבכורה אא"כ לא נשתנה דהיינו שנשתתפו בבהמות מש"ה איצטריך בקרכם דאפילו נשתתפו ישראלים בבהמות או שקנו בהמה בשותפות חייבין בבכורה וקרא יהי' לך ולא של שותפות אתי להורות דאם נשתתפו בבהמות חשיב במעשר כמו לקוח ולפ"ז שפיר איצטריך סיפא לגופה להורות דכי היכי דולד בהמת השותפות חייבת במעשר הואיל שנעשו כאיש א' ואח"כ נולד ה"ה ולד לקוח חייב והא דנקיט ואם לאו פטורין לא מתפרש ואם לאו שקנו אחר שחלקו השותפות פטורין דהא ולד לקוח חייב אלא דה"ק ואם לאו שאינו ולד לקוח ולא ולד שותפות אלא שהבהמה עצמה לקוח או של שותפות דהיינו שנשתתפו בה פטורין ועמש"ל ביישוב קוש' שלישית. ולענין קושייתו השניי' דמאי קאמר אם אין ענין לבכור כו' דנוקים קרא דובכורות בקרכם כשנולד קודם שותפות ויהיה בנולד אחר שותפות. אינו מובן כיון דסתרי קראי בקרכם ויהיה מרבינן בין שנולד אחר שותפות או לא א"כ איך משכחת מיעוט יהיה לך ולא של שותפות ובלא"ה כבר בארנו לעיל דמדאיצטריך למעוטי שותפות עכו"ם נמי שמעינן דבקרכם מרבה אפילו מה שלא נולד אחר שותפות. ולקו' השלישית שהניח בצ"ע לכאורה אלימתא היא ועדיפא הל"ל דהא גזל הגר אי נימא דיורשים הוו בודאי הוית בהמת השותפו' דהא זוכין בה כל אנשי המשמר. מיהו אחר הבטה לק"מ דהלח"ם נדמה לו מדכ"ר פ"ו מה' בכורות ה"י וכן האחין שירשו טלאים מאביהן הרי הן פטורין מן המעשר. דה"ה כל ירושה שיש שתי יורשין פטורה ממעשר מתורת שותפות וזה ליתא אע"ג דלכאורה משמע כן מלשון רבנו בפי' המשנה פ"ט דבכורות וז"ל ומ"ש ואם לאו פטורין ר"ל שלא נולדו הבהמות אחר שיתוף רק נשתתפו בבהמות כמ"ש או שירשו מאביהן בהמה והיא משותפת ביניהם פטורין. מ"מ אין הכוונה כפי הבנת הלחם משנה דא"כ דברי רבנו סותרין זא"ז תכ"ד שסיים שם וז"ל אבל אם נשאו ונתנו כו' פטורין מהקלבון וכן מה שירשו בעצמן לפי שאין מכיר חלקו פטורין מהקלבון הפך מה שחייב במעשר בהמה הרי דמה שירשו בעצמו חייב במעשר. לכן נראה ברור דמודה רבנו לרש"י דהאחין השותפין שנפל להן ירושה לא מקרי שותפות כלל וחייבין ודאי במעשר ופטורין מקלבון אלא דמש"ר תחלה או ירשו בהמה והיא משותפת ביניהן הוא תנאי דוקא שנתרצו שתהיה משותפת ביניהם דהריצוי מהני שתהיה שותפות וה"ל כלקוח דפטורין דהרי לא נשתנה ומש"ה כ"ר והיא משותפת בתחלת דבריו. ולבסוף גבי מה שירשו מעצמו לא הזכיר והיא משותפת דעדיין אין שום א' מכיר חלקו ולא זכו בו ע"מ להשתתף דבכה"ג מודה רבנו לרש"י דחשיב עדיין כממון האב ואינו לקוח ואע"ג שלא נשתנה פטורין מקלבון וחייבין במעשר ולפ"ז מש"ר פ"ו מה' בכורות וכן האחין תיבת וכן מוסב אבבא דשותפין וכאלו אמר וכן האחין שירשו טלאין מאביהן ונשתתפו בבהמות ה"ז פטורין מן המעשר. וכן משמעות לשון רבנו כאן דנקיט בד"א בשותפין כו' ומדשביק לבר זוגיה ולא נקיט בד"א באחין ושותפין כו' מכלל דבאחין לא שייך חלוקה זו דכשנפל להם בהמות בירושה ולא נשתתפו ע"פ ריצוי פטורין מקלבון וחייבין במעשר ואע"ג שלא נשתנו המעות חשיבי עדיין נכסי האב ודוקא בנשתתפו כל זמן שלא נשתנה חייבים בקלבון ובהכי ניחא הצ"ע של הלח"ם דשפיר אי גזל הגר ירושה הוי כל שלא נתרצו אנשי משמר בשיתוף אין כאן דין שיתוף ולא דין לקוח וחייב במעשר וכמ"ש. והא דקאמר הש"ס דאמר מר קנו בתפיסת הבית חייבין ר"ל דחייבין הולדות שאינן לקוח וכ"ש ירושה שאינו לקוח כל שלא נתרבו לשיתוף בפירוש. ולא נפלאת ולא רחוקה דזהו כוונת רבנו בפי' המשנה בכורות במ"ש או שירשו מאביהן בהמה והיא משותפת ביניהן פטורין דבא ליישב לשון המשנה קנו מתפיסת הבית חייבין ואם לאו פטורין דלפמ"ש אין זה דבר והפכו דאם קנו מתפיסת הבית הולד חייב דהבהמה עצמה לקוח הוא ובסיפא נקיט ואם לאו פטורין אם נשתתפו בבהמות פטורין הבהמות שלא נשתנו. לזה קאמר רבנו דתפיסת הבית נקרא הממון המשותף בין האחין קודם שיחלקו הירושה ר"ל שכבר נשתתפו בממון וקנו בעדו בהמה אז העדר חייב במעשר דהיינו ולדות שלהם שאינם לקוחין והם לקוחין ואם לאו שלא קנו מתפיסת הבית דהיינו שעדיין לא נשתנה ולא החזיקו בירושה אלא ירשו עדר מאביהן והולדות משותפות ביניהן בלא חלוקה הם פטורין דהא אין על הולד שם אביהן שהרי נולד אחרי מות האב וברשותם נולד וה"ל בהמת השותפין שלא נשתנה שלא החזיקו עדיין בירושה שיהיה על הולד שם נשתנה וכאלו בשעת לידת הולד חל השותפות דפטור ממעשר מדין שותפות שלא נשתנה אע"ג שאינו לקוח מאחר שעדיין לא חלקו ולא נשתתפו בפירוש. מה שא"כ בקלבון להפך דכל שנשאו ונתנו בממון אביהם בלא חלוקה ונשתנה המעות חייבין בקלבון דדוקא אותו מעות עצמו שירשו ולא נשתנה פטור מקלבון דכשל אביהם דמי. והיינו דאמרו בברייתא יהיה לך ולא של שותפות משא"כ כשקנו מתפיסת הבית לא חשיב בהמת השותפין אלא דפטור מתורת לקוח ומש"ה הולדות שאין לקוחין חייבין וכיון דגלי קרא דכל שקנו מת"הב חשוב כאדם א' למעשר הואיל ונשתנה א"כ ה"ה בשותפין שקנו מכיס השותפות חשיבי הבהמות שקנו של אדם א' ולא שותפות אלא דהיא פטורה משום לקוח אבל הולד חייב כדין ולד לקוח. ובהכי ניחא קוש' הלח"ם הראשונה והשלישית דודאי גזל הגר עצמו חייב במעשר כיון שאינו מכיר חלקו לא חשיב שותפות ולא לקוח אלא ולד גזל הגר מקרי שותפות הואיל שנולד אחר מיתת הגר אע"ג שאינו לקוח. ולפ"ז מש"ר פ"ו מה' בכורות ה"י וכן האחים שירשו טלאים כו' היינו שירשו טלאים שנולדו אחר מיתת אביהן הוא דפטורין מן המעשר דה"ל שותפות אע"ג שאינו לקוח דודאי טלאים שנולדו בחיי האב כבר נתחייבו במעשר ואין כאן חלוקה לפטור מתורת מכר אא"כ אותן שנולד להן בשותפות מאלו הבהמות לאחר מכאן בין לשותפין ולד שני בין לאחין ולד שלישי דהא נולדו ברשותן והן כאיש אחד והבוחר יבחר. ומה שהקשה הלח"ם דכיון דקי"ל אין ברירה למה התיר רבנו פ"ד מה' איסורי מזבח הי"ז שאם יש בעשרה שכנגדו א' שדמיו כדמי כלב מוציאו והשאר מותר עיין תוספות תמורה ד"ל ע"א ד"ה ואידך דהרמ"ר מחלק דכל שהאיסור נולד אחר התערובת סמכינן אברירה ולפ"ז י"ל דאחז הש"ס למ"ד יש ברירה דק' טפי ובאמת סתם ש"ס תמורה ס"ל כדעת הרמ"ר ועמש"ל ה"ה.
הלכה ה
האחין והשותפין כו' עיין בהשגות ומדלא השיב על רבנו פ"ו מה' בכורות הי"א מכלל דס"ל דודאי לענין לקוח אפילו היה המעות רוב כל שחלקו הבהמות פטורין ממעשר דחשיב לקוח וכל שחלקו במעות אע"ג שהבהמות עומדין לחלוק כיון שהמעות רוב מ"מ עדיין לא נפטרו ממעשר בהמה שעדיין לא נעשה לקוח אלא דוקא הכא בקלבון הוא דמחלק בירושלמי דכל שהבהמה רוב וחלקו בבהמה כיון שהן עיקר נכסים שוב אינם כאיש א' וכ"א מינייהו חייב בקלבון. והנה בבכורות דנ"ו ע"ב א"ר ירמיה פעמים כו' ופריך פשיטא ומשני חלקו בבהמה ולא בכספים קמ"ל דסד"א כיון דחלקו בבהמה כו' ומדלא קאמר חלקו בכספים קמ"ל סד"א כיון דחלקו בכספים כו' אלמא דס"ל להש"ס כדאיתא בב"מ דס"ט זוזי כמאן דפליגי דמי חמרא איכא דבסיס כו' ע"ש ומש"ה חלקו בבהמה הוי רבותא טפי דסד"א זוזי כמאן דפליגי דמי קמ"ל דגם זוזי איכא טבי ותקילי ולפ"ז הש"ס דידן פליג דמסתמא משמע אפילו רוב בהמה דאי ס"ד דברוב מודה דהולכין אחר רוב נכסים אע"ג דזוזי לאו כפליגי דמי ואינם כאיש א' האיך אמר חייבין בזה ובזה בחלקו בזה ובזה והל"ל שחלקו בבהמה והיא רוב נכסים. גם י"ל דר' מנא בא לתרץ קוש' ר' ירמיה דלמה לא תני פעמים שחייבין בשניהם פעמים שפטורין משניהם והוצרך לתרץ דכל שהבהמה עיקר נכסים חלקו בבהמה חייבין במעשר ופטורין מקלבון וה"ה איפכא כשחלקו במעות והוא רוב הילכך לא מיתנייא ליה להתנא דידן דלאו מלתא דפסיקא היא והש"ס דידן פליג דר' ירמיה לא אמרה בדרך קושיא אלא שהאמת כן ולא חשה מתני' לבאר וקי"ל כבבלי ולפי הגירסא שבירושלמי שבש"ס דידן הדא דתימר עד שלא היתה הבהמה רב אבל היתה הבהמה רב הן הן עיקר נכסי' י"ל דמלתא בפ"ע היא ולא קאי כלל אמלתא דר' ירמיה רק ר' מנא בא לפרש סיפא דמתני' דהא דאמרת חלקו וחזר ונשתתפו פטורין ממעשר היינו דוקא כשלא נשתנו בשותפות שנייה ופי' רב ר"ל שנתרבו דהיינו שילדו אבל אם ילדו ולדות אחר שיתוף השני אז הנך ולדות הן עיקר נכסים של שותפות שנשתנה דה"ל כאיש א' דנמצא לא פליג ר' מנא דירושלמי על ר' ירמיה דבבלי ומקום מוצא לחילוק רבנו בין נשתנו או לא נלמד ממש"ר פ"ד מה' שלוחין ה"ג וכמ"ש המ"ע ה"ד
הלכה ז
והקלבנות עיין השגות. והנה כלהו תנאי פליגי אדר"מ דס"ל לשקלים אלא רא"א לנדבה רשש"א לריקוע פחין ובע"א לשכר שולחנין ולא הכריע רבנו ביניהן ותלה הדבר בדעת ב"ד למה שיצטרכו.
הלכה ט
יש מי שאומר ע' השגות ומ"ע ובספק כזה יעשה כמו שירצה.
הלכה יא
היה של עיר הנדחת הכ"מ נדחק למה אחז רבנו עיר הנדחת ולא שאר איסורי הנאה והנכון עמ"ש ח"א פ"ד מהע"ז הט"ו וה"ק רבנו שאם היה הכסף מ"ש של עיר הנדחת (וה"ה שביעית דחד טעמא הוא) וכיון דיגנוזו ואין להם פדיון לא עשה ולא כלום ואיירי בנכסי צדיקים שבתוכה והבן זה.
הלכה יב
המפריש שקלו ע' בהשגות. והנה הכ"מ הבין בדברי רבנו דמש"ר והשני מותר שקלים היינו לקייץ המזבח דומיא דהך שבפ"ד מה' שקלים ה"ט ואלו העולות הבאין ממותר השקלים הן הנקראין קיץ למזבח והיינו הא דאפשיט ה"נ אלו לנדבה ושאני בזאח"ז דהא בשעה שהפריש את השנייה ה"ל כסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב מש"ה האחרון אינו קדש. וכן הבין ג"כ הראב"ד בכוונ' רבנו דמדפליג להו כתרתי דבזאח"ז האחרון לא קדש ובב"א האחד מותר שקלים מכלל דבב"א קדוש השני קדושת מותר שקלים לזה השיג עליו ולבאר ההשגה אעתיק הירושלמי אהא דתנן פ"ב דשקלים המכניס מעות ואמר הרי אלו לשקלי בש"א מותרה נדבה ובה"א מותרה חולין כו' ר"י בשם ר"א במאי פליגין במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי מודין דמותרה נדבה (פי' מדנקיט המכניס כו' ולא נקיט האומר הרי אלו לשקלי מכלל דדוקא שהיה מלקט פרוטרוט וכשהתחיל ללקט אמר הריני מלקט מעות לשקלי כמש"רל הי"ג דס"ל לר"י דוקא בפרוטרוט ס"ל לב"ה דמותרה חולין דכיון דשקלים יש להן קיצבה הכי אמר הריני מלקט מעות ומהם אבחור לשקלי אבל הנוטל מעות בידו ואמר אלו לשקלי מודה ב"ה דמשמעותו דמנדב הכל לשקלים ומותרה נדבה. ולפ"ז הא דנקיט בסיפא אלו לחטאת שוין שמותרה נדבה מתפרש בהכרח נמי בפרוטרוט דמוסב ארישא וכדמפרש ר"ש הטעם מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להן קצבה חטאת אין לו קצבה ואפילו בפרוטרוט מותרה נדבה וכן הא דתנן בסיפא מותר שקלים חולין איירי בפרוטרוט דהאומר אלו אפילו אלו לשקלי מותרה נדבה כדמסיק הש"ס לקמן) ר"ח ורב ביבי בשם ר"א במאי פליגין במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי מודין דמותרה חולין (פי' מודין ב"ש בלוקח מעות ואמר אלו לשקלי דאין המותר נתפס בקדוש' שקלים כיון שיש להן קצבה והוי המותר חולין אלא דבפרוטרוט פליגי ב"ש דהמלקט מעות ואמר לשקלי כוונתו שיהיה מחצית השקל מהן לשקלו וכיון דאין ברירה הרי כל התערוב' ספק שקלים וה"ל המותר נדבה וב"ה סוברין דגם בפרוטרוט מסתמא כוונתו שיהיה הכל שקלים וכיון שיש לשקל קצבה דינו כמותר שקלים שהן חולין) אר"ח מתני' מסייע לרב ביבי דתנן אר"ש מה בין שקלים לחטאת כו' במה נן קיימין אי באומר שאביא מהן שקלי מודין שמותרה חולין אלא כי אנן קיימין באומר אלו לשקלי ע"י שקצובין ד"ת מותרה חולין אבל חטאת שאין קצבתן ד"ת מותרה נדבה (פי' דס"ד דהא שבסיפא מותר שקלים חולין אתאן אף לב"ש וכן הא דאר"ש מה בין שקלים קאי גם לב"ש וליכא לאוקים באומר שאביא מהן דא"כ בין בשקלים בין בחטאת שוין שמותרה חולין אלא דאיירי באומר הרי אלו דיש חילוק דמותר שקלים חולין מה שא"כ בחטאת ול"פ אלא בפרוטרוט וע' בפי' המשנה דפסק רבנו כר"י ובחיבורו חזר בו ופסק רבנו כרב ביבי כמ"ש הכ"מ בסמוך הי"ג וכן הראב"ד מסכים דהלכה כרב ביבי כמ"ש בסמוך). מה עביד לה רבי יוסי פתר לה במכניס פרוטרוט כב"ה (פי' דאע"ג דאיכא סיוע לרב ביבי דמתוקמ' מתני' אף כב"ש מ"מ ליכא תיובתא לר' יוסי דאיהו מפרש מתני' רק כב"ה ובפרוטרוט) והא אנן תנן מותר שקלים חולין כו' (פירוש וסתמא היא בלי מחלוקת אף כב"ש) עוד היא במכניס פרוטרוט כב"ה (פי' דהוי מחלוקת ואח"כ סתם כב"ה) הפריש שקלו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדיש הפריש שנים וסבור שהוא חייב שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד שנייה מאי את עביד ליה. (פי' פשיטא לי בהפריש שקלו בטעות ונמצא שאינו חייב דלא קדיש בק"ו מחטאת דאין הקדש טעות הקדש כי קמבעי לי בהפריש שנים וחדא בטעות מהו דין השנייה) נשמעיני' מן הדא הפריש חטאתו וסבור שהוא חייב ונמצא שאיננו חייב לא קדשה הפריש שנים וסבור שהוא חייב שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה שנייה מאי את עביד ליה אלא רועה הכא נמי אלו לנדבה. האיך את אומר אלו עכ"ל הירושלמי (והנה הכ"מ השמיט זה הסיום האיך את אומר אלו ובאמת הוא בכל הנוסחאות ונראה דגירסא נכונה היא וה"ק דפשיט דכי היכי דבחטאת השנייה נדבה ורועה ה"ה בשקלים השנייה נדבה מיהו זה הפשיטות תלוי האיך את אמר אלו ר"ל האיך שאתה אומר בלוקח מעות ואמר אלו דלרב ביבי דס"ל דשוין שמותרה חולין ה"נ זה שכסבור שחייב שנים דודאי כוונתו שיהיו שניהם שקלים דינו כמותר שקלים שהן חולין ולר' יוסי דס"ל באומר אלו מודים ב"ה דמותרה נדבה ולא פליג ב"ה במותר שקלים לומר שהן תולין אלא בפרוטרוט הואיל שיש לשקלים קצבה אומדין דעתו שהקדיש רק מחצית השקל וא"כ כאן שכסבור שחייב שנים ודאי כוונתו להקדיש שניהם הוי מותרה נדבה. היוצא מזה דלדידן דקיי"ל כרב ביבי הוי מותרה תולין וזהו כוונת הראב"ד בהשגות להשיג דאין חילוק בין בב"א או בזה אח"ז דלא מבעיא בזאח"ז שהאחד חולין דבשעת הפרשת שנייה ה"ל כסבור שהוא חייב ואינו חייב אלא אפילו בב"א לא גרע מהלוקח מעות ואומר אלו לשקלי דמותרה חולין לב"ה. ועמש"ר פ"ה מהפה"מ ה"ו וה"ז והכ"מ והלח"מ שם שניהם שבחו השגת הראב"ד שבכאן ובאר הלח"מ שם דרבנו נמי ס"ל כדעת הראב"ד דאפילו בב"א הוי השני חולין כדין מותר שקלים וה"ק רבנו דבזאח"ז הראשון קדוש ודאי והשני חולין ובב"א הברירה בידו לעשות שקלים איזה שירצה ואידך חולין וכמש"ר לקמן הי"ג דדוקא במותרות תרומת הלשכה דהוי ודאי שקלים גמורים שנותרו מצרכי הצבור כמש"ר פ"ד מה' שקלים ה"ט הוא דהוו לקיץ המזבח אבל מותרות שנתן יחיד בשקלים מותר כזה הוי כחולין בין באלו ובין בפרוטרוט כב"ה אליבא דרב ביבי. והנה אשתמיטתיה להלח"מ שם סיום הירושלמי האיך את אומר אלו הנ"ל וקס"ד דהירושלמי מדמה בהחלט שקלים לחטאת ותמה למה חילק רבנו בין שקלים לחטאת ונדחק דהקלו בשקלים הואיל שהמותר חולין ונעלם ממנו דבאמת היינו הך דכל שהפרשתו ב' שקלים בב"א שכסבור שחייב שתים היינו ממש אלו דחשיב מותר שקלים חולין. גם מה שנדמה להלח"מ דס"ל לרבנו בחטאת דאפילו בזאח"ז נמי השאר נדבה לא מחוור דבזאח"ז חשיב בדמיון כסבור שהוא חייב השני ואינו חייב דאפילו בחטאת אינו קדוש וכמשמעות לשון הראב"ד עפי"ד מה' מע"הק ה"ח. גם מה שנדחק שם הלח"מ ביישוב קושיית הכ"מ פ"ה מהפה"מ ה"ז דמנ"ל לרבנו להשוות דין אלו לדין פרוטרוט בחלוקה דשאביא מהם. ובאמת לק"מ אליבא דרב ביבי דכיון דב"ה סוברין דגם במלקט ה"ל כאומר ודאי אלו דה"ל המותר חולין שפיר לא חילק רבנו ובלא"ה בלשון שאביא מהם אין סברא לחלק בין אלו לפרוטרוט גם מה שהקשה שם הכ"מ למה השמיט רבנו חלוקה דאלו לחטאתי הוא תמוה דהיינו דין מות' חטאת דמשונה ממותר שקלים כמש"ר פ"ה מה' פ"המ ה"ח וה"ט דאליבא דרב ביבי פי' מותרות בין באלו בין בפרוטרוט וכאן השמיט רבנו דין שאביא מהן בשקלים כיון דקיי"ל אפילו במותרות הוי חולין כמ"ש. ומה שהשיג הראב"ד פ"ה מהפה"מ ה"ז על רבנו לא מחוור דכל שמפרש שאביא מהם מהיכי תיתי יהיה המותר נדבה אע"ג דעולה ושלמים מתנדבין אכתי מדלא קאמר שאביא אותן עולה הרי פירש דשייר ולא הקדיש הכל). ולפמ"ש י"ל דדעת רבנו ודאי כדעת הראב"ד דאפילו בב"א הוית הב' כמות' שקלים אלא דנשאר לדקדק בדברי רבנו למה ביאר דבזאח"ז השני חולין בשקלים ולא ביאר כן בחטאת ולפ"ז היה מקום לומר דרבנו מפרש הא דמסיים בירושלמי האיך את אומר אלו קושיא הוא דכיון דבכסבור שהוא חייב שנים השני נדבה האיך אתה אומר לרב ביבי דאם אמר אלו המותר חולין. ולא חש הש"ס לתרץ כדרך הירושלמי במקום שהתירוץ קל דהחלוק מבואר דבשלמא הלוקח מעות ואומר אלו לשקלי ויודע שאינו חייב אלא שקל א' אינו יכול להקדיש המותר דכתיב העשיר לא ירבה לכן מושך מהן איזה חצי שקל שירצה דה"ל כאומר יקדשו מ' מתוך פ' דקי"ל פי"ב מהפא"המ הט"ו מושך מהן מ' אע"ג דקי"ל אין ברירה דה"ל כאילו פירש איזה מ' שארצה וה"נ כיון שאינו בזאח"ז אף בב"א לא קדשו ונעשה כאומר יקדש מהם איזה חצי שקל שארצה משא"כ בכסבור שחייב ב' והפריש ב' בב"א אין ברירה וה"ל שקל וחולין מעורבין זה בזה וזהו מש"ר דה"ל האחד שקל והשני מותר שקלים וכיון דמעורבין ואין ברירה ע"כ יפול לנדבה דבנדון זה לא שייך לומר דהוי כפירש איזה מהן שארצה דהא כסבור שחייב שתים. אבל בהפריש זאח"ז הרי השני ודאי מותר שקלים ואינו קדוש. מה שא"כ בחטאת אפילו בזאח"ז אין אומרים השני ודאי חולין הואיל דכסבור שהוא חייב בה אלא הוי השני מותר חטאת לנדבה וה"ה בב"א נמי אין אומרי' שהן חטאת ומותר חטאת מעורבין זה בזה דכיון שחטאת אין לו קצבה הוי על הכל שם חטאת ואין השניה נעשית מותר חטאת עד שיקריב הראשונה והבן זה ומש"ר הפריש שקלו ומת ירושלמי רפ"ז דשקלים.
הלכה יד
מחצה על מחצה. כ' הכ"מ כ' הרע"ב כו' ואיני יודע למה השמיטו רבנו. והמעיין בגוף הירושלמי נהפוך הוא שדברי הרע"ב תמוהין דהירושלמי ז"ל במה היא מתכפרת א"ר יצחק תנאי ב"ד הוא המספק את הקינין הוא מספק את הפסולות והן דברי ר' יוסי ספ"ז דשקלים כדפסק רבנו פ"ז מה' כלי המקדש ה"ט ולא גרע נדון דידן מדמי קן שנאבדו שהממונה על הקינין נותן אחר תחתיו ומתכפרת בהן ושפיר חטאת העוף נאכל דלא כהרע"ב וכדין השמיט רבנו.
פרק ד
הלכה א
והמלח במנחות דכ"א ע"ב מה עצים משל ציבור אף מלח משל ציבור ובפי' המשנה לרבנו ספ"ז דשקלים ובכל מקום שאומר משל ציבור הכוונה מתרומת הלשכה. ומש"ר אם לא הביאו עצים בירושלמי דשקלים רפ"ד התנו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים ועמדו אל והתנדבו עצים משלהן שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחלה. ומש"ר והקטרת כתובות דק"ה ע"ב. ומש"ר ושכר עשייה כתובות דק"ה ע"א. ומש"ר ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו עמ"ל שנמשך אחר פי' הרע"ב ונדחק להגיה בדברי רבנו ובאמת פי' הרע"ב מגומגם טובא דאי ס"ד דאיירי בלשון זהורית של פרה אדומה למה לא נקיט עץ ארז ואזוב והנכון דכלם בכלל פרה אדומה. גם מה שרמז המ"ל בשם הסמ"ג העיה"כ ג"כ דחוק טובא. והנכון לדרך רבנו דמפרש החלוק שבין רישא דמתני' לסיפא דביומא דס"ז ת"ר בראשונה היו קושרין לשון של זהורית בפתח האולם מבחוץ (פי' וכדתנן ספ"ו דיומא ועתי"ט רפ"ד דשקלים דנסתפק בזה שעל פתת ההיכל והנכון כמ"ש) התקינו שיהיו קושרין בפתח אולם מפנים כו' התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו כו' מבואר מזה דמתחלה היה נקשר בפתח אולם לבד ולא היה נקשר כלל בין קרניו ושפיר רישא איירי במשנה ראשונה דהלשון נקשר באולם דחשיב מצרכי מקדש דבא מתרומת הלשכה. וסיפא במשנה אחרונה שאינה על פתח אולם דחשיב כצרכי העיר מאחר שהוא נקשר בקרניה ובסלע בצוק מש"ה בא משירי הלשכה והנה בר"ה דל"א ע"ב פליגי ר"פ ורנב"י ולרנב"י תקנת ריב"ז לשון של זהורית וכיון דרנב"י לדרך רש"י ורבנו קודם אביי ורבא ור"פ אחר אביי ורבא הלכה כרנב"י ועמש"ר פ"ז מה' לולב הט"ו דכל התקנות שהתקין ריב"ז משחרב בה"מ יחזור הדבר ליושנו כשיבנה בה"מ מבואר מזה דכל תקנה שבטל הטעם יחזור הדבר ליושנו כפי הנראה דלעתיד שתמלא הארץ דעה ויראת השם לא שייך טעם שיהיו כל העם מסתכלין דודאי ילבין חוט השני הרי דלעתיד יהיה הלשון זהורית בפתח האולם ויהיה בא מתרומת הלשכה ומתורץ תמיהת המ"ל דודאי מש"ר ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו ר"ל מה שבזמן בית שני היו קושרין בין קרניו ולסימן בעלמא נקיט כי היכי שנדע דאיירי בלשון של השעיר ולא בשתי לשונות של פרה ומצורע ומש"ה כ"ר דבא מתרומת הלשכה כיון דלעתיד יהיה בפתח האולם ושפיר השמיט רבנו לקמן ה"ח בבא דסיפא ולשון שבין קרניו בא משירי הלשכה כיון דלפמ"ש אין דין זה לעתיד ועמ"ש פ"ז מה' כלי המקדש תש הי"ג ועמ"ש פ"ח מהי"ט ה"ז ודוק.
הלכה ב
אבל פר העלם ע' מנחות דנ"ב דלמסקנא הלכה כר"י לגביה ר"ש. ומש"ר המנורה וכלי שרת כו' עכ"מ שכ' דפסק כר"ע ואי ליכא מותר נסכים מודה ר"ע לר"י ויש לתמוה דבגמ' מסיק ר' אבהו כו' וצ"ל דכי לב ב"ד כו' ומ"מ יש לתמוה למה השמיט רבנו דבגבו והותירו אתו מקדב"ה. ובמ"ל תמה על הכ"מ ותירץ דר"י ור"ע איירי בדליכא מותרות קדב"ה כו' אבל מה שתירץ הכ"מ כו' ע"ש אמנם לפ"ד המ"ל פשיטא קשה למה השמיט רבנו דלכתחלה באין ממותר קדב"ה. גם קשה דהתוס' הוכיחו דסובר ר"י ממותר תרומת הלשכה והאיך כ"ר מתרומת הלשכה והנכון דודאי פי' התוס' דחוק ורבנו מפרש כפרש"י דכלי שרת באין מתרומת הלשכה דבאמת קושיית התוס' לק"מ דבברייתא בפלוגתא דר"י ור"ע קתני דמותר תרומה בהכרח נותנין אותו לכלי שרת ודלא כר"ע דאמר לקיץ המזבח אבל מש"ה שפיר מצי ר"י לומר דמותר לקנות כלי שרת מתרומת הלשכה עצמה וכדאמר רב דאין נעשין אלא מתרומת הלשכה ופסק רבנו לכתחלה כר"ע ובדיעבד כר"י הואיל דרב ס"ל הכי אלא רב הונא ורב תרווייהו מודים דהלכה כר"ע דלכתחלה יבא ממותר נסכים אלא דבעי רב הונא בדליכא במקדש מותר נסכים אם יעשה מקדשי בדה"ב או מתרומת הלשכה ופשיט רב שאין נעשין אלא מתרומת הלשכה ולא מקדשי בד"הב ומשמע אפילו איכא מותר קדב"ה ודלא כהבנת הכ"מ וכ"ש דלא כמ"ש המ"ל. והיינו דפריך איתיביה וככלותם כו' דפשטא דקרא מתפרש בקבד"ה ומשני דאקרייך כתובי כו' ופריך אכתי קשיין קראי אהדדי ומשני דבד"ה איירי שגבו והותירו. ופריך וכי גבו והותירו מאי הוי ר"ל כקושיית המ"ל דהאיך משנין קדבד"ה למזבח. ותירץ א"ר אבהו לב ב"ד כו' ולא למימרא דלעולם לב ב"ד מתנה כך דא"כ למה לא הזכירו ר"י ור"ע דכלי שרת באין מקדב"ה ורב אמר בהדיא אין באין אלא מתרומת הלשכה אלא ה"ק דבזמן יואש היה תנאי ב"ד כמבואר בפסוק והיינו דמייתי הש"ס אח"כ תנא דר"י כו' שהוא תירוץ אחר על קושיית וכי לב ב"ד מתנה כו' דתדר"י ס"ל דאף בימי יואש לא הביאו מקדב"ה ולא קשיין קראי אהדדי דפי' שאר הכסף אינו הנשאר מקדשי בד"ה אלא תרומת הלשכה נקרא שאר הכסף הואיל שהוא כסף שיש לו שירים ודלא כפי' התוס' דשאר ר"ל מותר תרומת הלשכה אלא גוף תרומת הלשכה נקרא שאר הכסף ר"ל כסף שיש לו שירים. ופריך דלמא שאר הכסף כפשוטו שירים ומ"מ מוכח ממותר תרומת הלשכה דקדשי בד"ה אין להם מותר ומשני הכסף כו' ונתיישבו דברי רבנו בטוב טעם ומש"ר בגדי כהונה הכ"מ לא הראה מקומו והוא בתוספתא ספ"ק דיומא.
הלכה ד
כ"ג שמת כו' עכ"מ ודבריו דחוקים ועתי"ט פ"ז דשקלים שהביא ראיה שאין דברי רבנו מדוקדקים דהא בה"ג כ"ר ולא שלח עמה דמי נסכים ואנן קי"ל דאין מקבלים נסכים מנכרי אפילו שלח כמש"ר פ"ג מהמה"ק ה"ו. וגם זה אינו מוכרח. וי"ל דסובר רבנו דאין מקבלין מנכרי נסכים ששלח ואם שלח דמי נסכים מקבלין ממנו ועמ"ש פ"ג מהמה"ק ה"ה ובמיי' ד"ו ישן בלא כ"מ יש גירסא אחרת לעיל ה"ג ע"ש. ועלח"מ פ"ג מה' ת"ומ דרבנו פסק ד"ת כר"י ומצד התקנה פסק כר"ש הואיל דר' יוסי ס"ל כר"ש. ולכאורה י"ל דכאן מיירי בכ"ג שמת קודם שיקריבו בבקר אז קרב משל צבור מתרומת הלשכה אבל כשמת אחר שהקריבו חצי עשרון שחרית כיון שבא בבקר משל כ"ג צריך שיהיה ג"כ מחציתו בערב משל יורשי הכ"ג ויש להעמיס זה בלשון רבנו פ"ג מהת"ומ הכ"ב שכתב בסיפא מקריבין אותו עשרון שלם כו' די"ל דבסיפא משל ציבור ולא משל יורשים. מיהו בסוגיא דמנחות אין מקום מוצא רמז לחילוק זה. והנכון כמ"ש הלח"ם א"נ י"ל דסובר רבנו דאף ר"י מודה היכא דליתא ליורשים בירושלים קרבין מתרומת הלשכה ומש"ה לא כ"ר באין מתרומת הלשכה אלא כתב מקריבין דהיינו אי ליכא משל יורשים והבוחר יבחר.
הלכה ו
מי שהתנדב עמ"ל באריכות וע' בפי' המשנה לרבנו מ' שקלים פ"ד מ"א ובשי למורא שנ"ב תמה שדברי רבנו אינם כפי מסקנת הש"ס ב"מ דקי"ח ונדחק ע"ש. ואישתמיטתיה שדברי רבנו מפורשי' בירושלמי שקלים דמסיק במאי פליגי בגופן של קרבן אבל במכשירין של קרבן כ"ע מודים דמשתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור ע"כ. ואין זה סותר המסקנא דב"מ דקי"ח דמסיק דכ"ע הבטה בהפקר לא קנה והכא בחיישינן לבעלי זרוע קמפלגי כו' ומאי אתה אומר ה"ק ליה מדבריך לדברינו אין באין משל ציבור דודאי רבנו אינו מפרש כפרש"י דכיון דתיקנו רבנן ד' זוזי וזה מוחל עליהן נמצא אין תמידין באין משל צבור דאע"ג דתקינו רבנן לא קנאם היחיד כל זמן שלא הגיעו לידו אלא ה"ק כיון דתקינו רבנן ד' זוזי נמצא משועבדין לו הנך ספיחין ששמר וה"ל קרבן יחיד. והירושלמי לשיטתו דמחלק בין מכשירין לגוף הקרבן מיהו אף לפי פסק רבנו פ"ח מה' כלי המקדש ה"ז דכל קרבנות ציבור שהתנדב היחיד משלו כשרין ובלבד שימסרם לציבור מ"מ שפיר קאמר הש"ס מדבריך לדברינו דלפי דבריך שלא תיקנו לו שכר שמירה ונמצא אין הספיחין משועבדין לשומר וא"צ השומר למסרן לציבור אלא הן קוצרין בליל ט"ז והרי יש לשומר חלק בהן נמצא משתנה העומר מיחיד לציבור בלא הקנאה. ואין להקשות אכתי אמאי סברי חכמים דאין יחיד מתנדב לשמור יתנדב היחיד וימסור חלקו שיש בו מכת שמירה לציבור. דאין זה קושיא דלפמש"ר תיקנו שכר כדי שימסור נפשו נגד בעלי זרוע ובהכי מיושב כל מה שנדחק המ"ל והבן זה:
הלכה ח
וכן מזבח העולה עח"א מ"ש פ"ז מה' כלי המקדש הי"ג.
הלכה ט
אבל לא עולת העוף שבועות די"ב ע"ב.
הלכה י
שקלים שלא הספיקו עיין השגות והנה בתוספתא דתמורה פ"ד חומר בקדשי מזבח מה שאין בקדשי בדק הבית כו' נותנין הימנו מה שראוי לו מאילך ושלא מאילך להקדש הבית והקדש בדק הבית אינו אלא מאילך ואברייתא זו אמרו בירושלמי ספ"ה דשקלים אר"ח כיני מתני' קדשי מזבח מוציאין הראוי להן מקדבד"ה ואין קדב"ה מוציאין את הראוי להן מקדשי מזבח (פירוש אע"פ שצריך קדב"ה) ופריך והתנינן כלי שמצאו בו צורך לבדה"ב מניח אותן והשאר נמכרין ודמיהן נופלין לבדה"ב (פי' וקס"ד לגופא לא אצטריך דפשיטא שיפלו ללשכת בד"הב א"ו ה"ק דוקא לבדה"ב ולא לצורך מזבח) אר"ח כיני מתני' לצורך לשכת בדה"ב (פי' דאדרבה ה"ק דוקא הוצרכו ללשכת בדק הבית ולא הוצרכו למזבח אבל כל שהוצרכו ללשכת מזבח מוציאין מלשכת הכלים שהיא לשכת בדה"ב ונתבארו דברי הירושלמי ודברי רבנו מ"ש הכ"מ שצריכין תלמוד. וכוונת ההשגות לחלק בין לשכת הכלים שנעשית מתחלה על תנאי זה להוציא ממנו להמזבח משא"כ קדב"ה. ויש ט"ס בדברי הראב"ד מ"ש אבל קדשי בדק הבית אין משנין אותן שהרי שנינו כן במעילה דלכאורה ר"ל דשם ד"ט ע"ב כל קרבנות המזבח כו' ואין הנדון דומה לראייה וגם לשון שנינו משמע דמתני' קאמר ובודאי ט"ס הוא וצ"ל שהרי שנינו כן בתמורה דהתם דל"ב ע"א תנן בהדיא אחד קדשי מזבח וא' קדשי בדה"ב אין משנין אותן מקדושה לקדושה ועפ"ו מה' ערכין ה"ח דאין קדושת מזבח חל על קדב"ה שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והאיך אפשר להקריב קרבנות ממעות בדה"ב לזה מחלק הראב"ד דדוקא לשכת הכלים שתחלתה לכך נעשית ודלא כמו שנדחק הכ"מ בהבנת ההשגה. ועמש"ר פ"ב מה' ערכין הי"ב והי"ג ובהשגות שם וכ' הלח"ם דשם הוסיף הראב"ד להקשות מלשון הראוי לו דהל"ל הצריך לו ותירוץ הכ"מ שם אינו מספיק עיין בפי' המשנה לרבנו סוף תמורה. והנכון לדרך רבנו דס"ל דוקא כשהוצרכו הציבור לתמידין הוא דהוי תנאי ב"ד להוציא מקדשי בדק הבית דאין זה משנין מקדושה דמתחל' התנו בית דין על זה ודוקא היכא דאיכא בלשכת מזבח הוא דאין קדב"ה תופסת קדושת מזבח וגם לשון הראוי מתפרש טפי על תמידין שבחובה מלשון הצריך דמשמע אפילו קיץ המזבח או נדבות ציבור. וכדרך שמפרש הראב"ד דלשכת הכלי' על תנאי ב"ד ה"ה נמי לרבנו לשכת בדק הבית וע' בהשגות פ"ד מה' תמורה הי"א שכתב והרי מודה שמשנין בדק הבית כו' והכ"מ שם לא הבין כוונת הראב"ד שהוא מהך דהכא.