מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות שופר סוכה ולולב

פרק א

הלכה א

וכל השופרות ע' השגות ובתוס' ר"ה דכ"ו ע"ב ד"ה של יעל כו' ולענין קושיית התוס' והר"ן מדלא נקיט בסיפא וחכ"א שופר של ר"ה של יעל לק"מ לדעת רבנו דס"ל דאין כאן מחלוקת עם הת"ק דסיפא איירי בשופר שבמקדש דהא תני וב' חצוצרות כדמוקים הש"ס ור"י פליג דאף של מקדש היה של זכרים עיין בפי' המשנה לרבנו דזה נכון לשיטתו.

הלכה ג

שופר של עכו"ם עמ"ש פ"ח מה' לולב ה"א. ומש"ר שופר הגזול ע' השגות ויפה השיב המ"מ מהירושלמי דפ' לולב הגזול דר"י קאמר טעם הראב"ד ור"א טעם הרמב"ם ואע"ג דסוגייא דהתם לענין שופר של ע"ז ה"ה בשופר הגזול. ותמהתי על הראב"ד דאחז טעמיה דר' יוסי כיון דהר"א פסק פ"ח מה' לולב ה"ט דלולב הגזול פסול אף בי"ט שני משום מצוה הבאה בעברה אע"ג דלא כתיב בשופר לכם פסול משום מהב"ע. וצריך לדחוק לדעת הר"א דיום תרועה יהיה לכם הוא רבוי יום שלכם אע"ג שאינו שופר שלכם ורבנו נקיט חד מתרי טעמי והם דילפותא דר"א עדיפא דנהי דלכם קאי איום תרועה אכתי קשה דניליף בבנין אב מלולב וניחא טפי טעמא דר"א דאין בקול משום משום גזל ואין בו משום מהב"ע אפילו לדרך הראב"ד.

הלכה ה

ניקב אם סתמו כו' ע' השגות והנה רש"י פי' במינו כשר אם אינו מעכב את התקיעה וכתב הר"ן דזה מוכח דכיון דשקיל וטרי ר' יוחנן אליבא דר' נתן מכלל דס"ל לר"י הלכה כר"נ והרי ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה דכל שמעכב התקיעה פסול אפילו סתמו במינו א"ו שאינו מעכב התקיעה: מיהו בירושלמי פ"ג ה"ג שופר שנסדק ודיבקו פסול למי נצרכה לר' נתן. דיבק שברי שופרות פסול עוד היא דר"נ. ניקב וסתמו ר"ח בשם ר"י דר"נ היא דתני ניקב וסתמו בין במינו בין בשאינו מינו אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר רנ"א במינו כשר שלא במינו פסול. ר"ח בשם ר"י כיני מתני' אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. ראב"ז בשם ר"ז והוא שסתמו אבל אם לא סתמו כשר שכל הקולות כשרים בשופר ע"כ. והרז"ה פי' דהך ברייתא שבירושלמי היא ברייתא שבבבלי דלפ"ז הא דנקיט ת"ק במינו פסול היינו במעכב התקיעה ואתייא מתני' כת"ק ומינה דר"נ פליג דבמינו כשר אפילו מעכב התקיעה וכי היכא דלא נטעה דר"נ פוסל שלא במינו אפילו אינו מעכב התקיעה אר"ח בשם ר"י כיני מתניתא ר"ל ברייתא דר"נ דדוקא שלא במינו ומעכב התקיעה פסול ואם אינו מעכב אפילו שלא במינו כשר לר"נ ע"כ. הרי ביאור הירושלמי להר"זה דהוקשה להו דאי ס"ד דמתני' כת"ק דאין חילוק בין מינו ושאינו מינו אלא דכל שמעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר א"כ בבי דרישא נסדק ודיבקו ודיבק שברי שופרות פסולין הוי משנה שאינה צריכה דפשיטא דפסולין שהרי מעכב התקיע' מש"ה מוקי ר"ח בשם ר"י כר"נ דסיפא ניקב וסתמו אם מעכב התקיעה פסול איירי בסתמו שלא במינו אבל במינו אפילו מעכב התקיעה כשר ושפיר איצטריך רישא להורות דוקא ניקב וסתמו כשר במינו אע"ג שמעכב התקיעה הואיל דסתם נקב הוא פחות ממחצה עכ"פ מה שאין כן ברישא בנסדק ודיבק שברים דנפחת רובו ומעכב התקיעה ה"ז פסול אע"ג שחיממו ודיבקו במינו והיינו כלישנא קמא שבבבלי דא"ר יוחנן במינו כשר והוא שנשתייר רובו מכלל דשלא במינו פסול אפילו נשתייר רובו והוא שמעכב התקיע' ומתני' כדר"נ וסיפא איירי שלא במינו. ופי' מעכב התקיעה להרז"ה היינו שמעכב התקיעה קודם סתימה (ודלא כמ"ש הרמב"ן וכן בעל המאור מודה ע"ש) ובהכי נסתלקו כל קושיות הרמב"ן מעל הרז"ה. אלא דקשה קו' הרמב"ן מלישנא בתרא דר"י איכא דמתני לה אסיפא עיין בתוס' ד"ה ניקב. וי"ל דה"ק ר"י שלא במינו פסול והוא שנפחת רובו דאז מעכב התקיעה לגמרי ושוב לא מקרי שופר משא"כ בפחות מרוב לא מקרי מעכב התקיעה אע"ג שנשתנה קול השופר קצת דהא כל הקולות כשרין בשופר ומכלל דבמינו כשר אפילו נפחת רובו. ותנא דידן דנקיט אם מעכב התקיעה פסול ר"ל שנפחת רובו דאז חשיב מעכב התקיעה וכמ"ש ופסול לת"ק אפילו סתמו במינו משא"כ נשתייר רובו אפילו סתמו שלא במינו כשר דאין הסתימה מגרעת מאלו היה נקוב ולר"נ סתמו במינו כשר אפילו נפחת רובו דבמינו חשיב תיקון גמור ומתני' מתוקמא כר"נ וכשסתמו שלא במינו דכן משמעות לשון וסתמו שלא במינו מדלא נקיט ודיבקו או ותיקנו. ודוקא ניקב וסתמו דאע"ג שנפחת רובו היה עליו שם שופר קצת הוא דמהני סתימה במינו לר"נ משא"כ בנסדק כלו לאורכו או שדיבק שברי שופרות מודה ר"נ דאפילו במינו פסול. ולפ"ז הא דארב"ז בשם ר"ז והוא שסתמו כו' משום דהירושלמי לשיטתו דס"ל כלישנא קמא דר"י דאפילו נשתייר רובו מקרי מעכב את התקיעה ופסול לר"נ בסתמו שלא במינו ולת"ק אפילו במינו דשופר א' אמר רחמנא וכמ"ש התוס' ושפיר קאמר והוא שסתמו דהסתימה מגרע דמערב קול שופר בקול סתימה (ודלא כמ"ש הרא"ש וז"ל ולפ"ז אם אחר הסתימה מעכב התקיעה כשר דלא נשתנה קולו מחמת דבר אחר אתמהה ע"כ. ואין כאן תימה דודאי אחר הסתימה נשתנה קולו קצת מחמת הסתימה ואפילו לא מיהדק טובא ומעורב קול שופר בקול סתימה) אבל אם לא סתמו כשר דסתם נקב נשתייר רובו ומקרי שופר וכל הקולות כשרים בו ובהכי מיושב להרז"ה קושיות הרמב"ן. מיהו אין כן דעת רבנו דפוסל כל סתימה שלא במינו ואינו מכשיר אא"כ איכא תלת במינו ונשתייר רובו ואינו מעכב התקיעה. ולדרך הרז"ה פסק הלכה כהירושלמי וכל"ק דר"י לחומרא וכדר"נ דר"י מפרש דבריו דבנפחת רובו בין שלא סתמו ובין שסתמו אפילו במינו פסול. ובפחות מרוב אם לא נשתנה קולו כלל לא מבעיא לא סתמו אלא אפילו סתמו ואפי' שלא במינו כשר ואם נשתנה קולו אם לא סתמו כלל או שסתמו במינו כשר סתמו שלא במינו פסול ודעת הראב"ד נראה דמפרש הירושלמי כהרז"ה דר"נ לקולא פליג ומשיג על רבנו דאם סתמו במינו מיהות כשר. וגם משיג למה השמיט רבנו דניקב ולא סתמו כשר והנה הרמב"ן במלחמות לקח לעצמו דרך אחר דפי' הא דנקיט בירושלמי אם היה מעכב משמעותו עיכוב הקול שקודם הסתימה וה"ק הירושלמי שופר שנסדק ודיבק שברים אתאן לר"נ דלרבנן כל שניקב וסתמו פסול אע"ג שסתם היטב ואינו מעכב התקיעה אחר סתימה הואיל שהי' מעכב קודם סתימה וכ"ש בבי דרישא. וכן מתני' דניקב וסתמו דוקא כר"נ דתני בתוספתא ניקב וסתמו אפילו במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר (כן גורס הרמב"ן בברייתא שבירושלמי אם מעכב ול"ג אם היה מעכב אלא) ר"ח בשם ר"י מסיק להגיה הברייתא אם היה מעכב התקיעה פסול והיינו דקאמר כיני מתני' כו' ועלה פליג ר"נ לקולא דבמינו כשר אפילו היה מעכב ושלא במינו פסול אם היה מעכב וסתם מתני' בהכרח בסתם נקב גמור שהיה מעכב ואפ"ה קאמר שאם אינו מעכב אחר סתימה כשר והיינו ע"כ כשסתמו במינו וכר"נ דלת"ק לעולם פסול אע"ג שאינו מעכב אחר סתימה במינו הואיל שהיה מעכב קודם סתימה. וגם שיטה זו לא יתכן לדרך רבנו דמוכח מיהות כל שלא היה מעכב קודם סתימה לכ"ע כשר אפילו סתמו שלא במינו ומשמעות רבנו דכל סתימה שלא במינו פסול אפילו לא היה מעכב קודם סתימה ותלתא בעינן. גם למסקנת הרא"ש דהא דנקיט בירושלמי אם היה מעכב לאו דוקא אלא ר"ל שמעכב אחר הסתימ' ולפ"ז בהכרח הא דקאמר בירושלמי כיני מתני' קאי אסיפא דברייתא דר"נ דשלא במינו פסול דוקא במעכב אחר סתימה כיון דמפורש בברייתא דלת"ק אין חילוק בין במינו ושלא במינו ליכא למימר דרבנו פסק כת"ק וה"ל לפסוק כר"נ דפליג לקולא דבמינו כשר אפילו מעכב אחר סתימה ולמה פסק רבנו דצריך תלת. וי"ל דשיטת רבנו כדעת הי"א שברא"ש דהיינו שיטת רש"י דר"נ פליג לחומרא דהש"ס איירי בנסתם יפה ולר"נ במינו כשר אם לא היה מעכב קודם סתימה ושלא במינו פסול אפילו לא היה מעכב קודם סתימה ולפ"ז פי' הירושלמי דבבי דרישא נסדק ודיבקו והמדבק שברי' משמע בדבק דהוי שאינו במינו ומדלא התנה במתני' והוא שהיה מעכב מכלל דאפילו לא היה מעכב התקיע' והיה ראוי לתקוע בשופר שנסדק ושברי השופרות אפ"ה פסול הואיל שדיבקו בדבק דה"ל שאינו מינו והיינו דקאמר עוד היא דר"נ פי' דמשכחת שברי שופרות הראויין לתקיעה. ואח"כ מסיק דסיפא דניקב וסתמו נמי דר"נ היא דלשון וסתמו משמע במינו הילכך אם לא היה מעכב כשר ונקיט לשון סתימה דהיינו במינו דאז אם לא היה מעכב כשר וקמ"ל כדר"נ משא"כ בדיבקו בדבק שאינו מינו אפילו לא היה מעכב פסול והא דאמר ר"ח בשם ר"י כיני מתני' כו' מלתא באפיה נפשי' הוא להגיה לשון המשנה אם מעכב את התקיעות פסול דר"ל אם היה מעכב קודם סתימה וכלשון הברייתא וזה ברור וכן הגירס' במשנה ירושלמית אם עיכב את התקיעה פסול. (וזה ברור בכוונת רבנו כפי מ"ש הגהות מיי' ודלא כהבנת המ"מ וכ"מ ולח"מ דכן משמעות לשון רבנו שדקדק וכ' ולא עיכבו הנקבים לשון עבר כלשון המשנה ירושלמית דלדרך הכ"מ הל"ל ואין הנקבים שנסתמו מעכבין את התקיע' וכן לשון רבנו בפי' המשנה ואם נקב כו' ולא עיכבו הנקבים את התקיעה ע"ש והא דנקיט רבנו הנקבים שנסתמו ה"ק לסימנא אותן הנקבים שעתה נסתמו לא עיכבו קודם סתימה וגם הראב"ד הבין כוונת רבנו דמעכב קודם סתימה קאמר כהרמב"ן אלא דהר"א מפרש כהרז"ה דר"נ לקולא פליג ומשיג דא"צ תלת וכמ"ש) והא דמסיק בירושלמי ראב"ז בשם ר"ז והוא שסתמו כו' ס"ל לרבנו מדלא קאמר אראב"ז אר"ז משמע דבא לחלוק על הסוגייא הנ"ל ור"ז סובר דכל שופר שניקב ולא סתמו כשר כלישנא בתרא דר"י בבבלי והוא שלא נפחת רובו דשופר מקרי וכל הקולות כשרים בו אלא שהסתימ' מגרע דה"ל כב' שופרות דקס"ד ר"ז דודאי מתני' איירי בסתם נקב שלא נפחת רובו ואפ"ה פסול מכלל דהסתימה גורמת הפסול היכא שהיה מעכב דנמצא נשתנה קולו על ידי הסתימה נמצא לר"ז דאפילו נקב המעכב התקיעה ואין ראוי לקול שופר כשר דכל הקולות כשרים אין טעם לדברי ר"נ דחילק בסתם במינו בין היה מעכב או לא דממ"נ אי חשיב סתימה כשופר א' הואיל שהוא במינו א"כ אפילו היה מעכב כשר ואי לחודא קאי אפילו לא היה מעכב פסול אפילו במינו משום תערובת קול של דבר אחר כיון שאינו שופר א' ובהכרח פליג ר"ז אדר"ח בשם ר"י וס"ל לר"ז דר"נ פליג לקולא דכל במינו חשיב סתימה מעלייא ושופר א' וכשר אפילו היה מעכב את התקיעה ובשלא במינו יש חילוק לר"נ דאם היה מעכב פסול דנמצא יש כאן תערובת קול שאינו מינו ואם לא היה מעכב כשר דאין כאן אלא קול שופר לבדו. ורבנן אפילו סתימה במינו לחודא קאי ולא מהני אא"כ לא היה מעכב ונמצא פליג ר"ז אדר"ח אר"י דלר"ז בהכרח תנא דידן דנקיט שסתמו דמשמע במינו פליג אדר"נ דלר"נ אפילו מעכב קודם סתימה כשר כשסתמו במינו. ור"ת בשם ר"י פליג אדר"ז וס"ל דבעינן שופר דחזי לקול שופר הוא דכל הקולות כשרים בו משא"כ נקב המעכב דלא חזי לקול שופר פסול ולא מהני ביה סתימה לכ"ע אפילו במינו דזהו קול סתימה אלא דוקא נקב שאינו מעכב הוא דמכשיר רבי נתן בסתמו במינו אבל שלא במינו גרע מניקב ולא סתמו שהרי מעורב בקול דבק שאינו מינו ולת"ק כשר אפילו שלא במינו כיון דלר"ח בשם ר"י ניקב עד דלא חזי לקול שופר פסול שפיר פליג ר"נ לחומרא ומתני' כר"נ דס"ל לר"נ דדוקא כשלא היה לו קול שופר לא מהני סתימ' להכשירו שהרי אין בסתימה כשיעור שופר וה"ל קול סתימה לבדו וה"ל זוז"ג ופסול מה שא"כ כשהיה לו קול שופר וסתמו כשר דה"ל זה יכול וזה אינו יכול והרי הקול לא נשתנה דגם הסתימה אין שופר הוא מה שא"כ כשסתמו בשאינו מינו דאיכא: עירבוב קול דבק גרע מלא סתמו ופסול ות"ק לא חייש לערבוב קול מש"ה כל שלא היה מעכב אפילו סתמו שלא במינו כשר. והבן אלו הסברות ואני קצרתי. ובהכי נתבארו דברי רבנו דשפיר השמיט מלתא דר"ז דניקב ולא נסתם כשר דקי"ל כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ודוקא בדחזי לקול שופר הוא דכל הקולות כשרים בו וקי"ל כר"ח משום ר"י דר"נ פליג לחומרא ובעינן תלת במינו ופחות מרוב ושלא היה מעכב קודם סתימה וכמ"ש. ומה שהוכיח הלח"מ דכוונת רבנו דמעכב אחר סתימה דאי היה מעכב קאמר תקשה לישנא בתרא דר' יוחנן וכי אפשר שנפחת רובו ולא יעכב התקיעה וכמ"ש התוס'. אין זה קושיא לפמ"ש דלישנא בתרא דר"י ס"ל כר"ז דירושלמי דכל הקולות כשרין ולא מקרי מעכב התקיעה אא"כ נפחת רובו ור"נ לקולא ואנן קי"ל דלא כר"ז ול"ב אלא כר"ח אר"י דירושלמי וכל"ק ור"נ לחומרא ושפיר כוונת רבנו כמ"ש הג' מיי' ונתבארו דבריו ביישוב ההשגות ותו לא מידי.

פרק ב

הלכה ב

אנדרוגינוס ע' השגות ונראה כוונתו לפמ"ש תוספות יבמות דפ"ג ע"א ד"ה בריה דת"ק דר' יוסי סובר דחשיב כשניהם במקצת קצת איש וקצת אשה. ומ"מ דבריו תמוהים דבהדיא אפסקה הלכתא כר' יוסי דברייתא ודלא כת"ק והרי בפ"ב מה' נזירות ה"י פסק רבנו כת"ק אף ע"ג דפסק כר' יוסי והעיקר לדעת רבנו שהוא ספק מצד הטבע אלא דלענין דיני תורה הוי כבריה וכמ"ש פ"ד מה' אישות הי"א ובכמה מקומות מבואר במיי' דאנדרוגינוס ספק ולא השיגו הראב"ד. והרמב"ן בקונטרס אחרון ליבמות האריך להשיג על התוספות דבריה בפ"ע הוא ובודאי אינו זכר ממש ולא נקבה ממש. ודרך רבנו מחוור ועלח"מ. הן אמת דמעולם תמיהני על דברי תוספות הללו דהאיך ס"ד דפי' נושא שחייב בפ"ו דהא קי"ל פ"ו מה' ייבום ה"ב דאנדרוגינוס אין לו זיקה מפני שאינו ראוי לילד והאיך יתחייב בפ"ו ע"ש וצ"ע. מיהו בלא"ה ליכא לפרש דאסור לכתחלה משום לתא דנשים המסוללות דשאני אנדרוגינוס שיש לו זכרות ואין זה מעשה מצרים וכמ"ש התוספות וי"ל דהש"ס מקשה דנושא משמע נשואין ודאין דקדושין תופסין ממש וקשה לר"ל. ואולם לזה דקדק רבנו פ"א מה"אב הט"ו ומותר לישא.

הלכה ד

המתעסק עמ"ש פ"ב מהק"ש ה"א.

הלכה ז

ומותר לגדול ע' בהשגות ולפי גירס' דידן שהביא הלח"מ תנ"ה מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין מלתקוע בשבת ואצ"ל בי"ט הא גופא קשיא אמרת מתעסקין לכתחלה בשבת והדר קאמר אין מעכבין אבל לכתחלה אין אומרים תקעו לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן שלא הגיע לחינוך שמעינן מיהו' דבשלא הגיע לחינוך אין מעכבין אפילו בשבת והאיך כתב הראב"ד דשלא הגיע לחינוך תוקעין בי"ט אבל בשבת לא אך דגירסת הראב"ד כגירסת התוס' תנ"ה מתעסקין עמהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין מלתקוע בי"ט והאמרת רישא אפילו בשבת אין מעכבין כאן בקטן שהגיע לחינוך כו' ונראה דהראב"ד גריס והאמרת רישא אפילו בשבת מתעסקין ותרתי פריך דברישא נקיט מתעסקין אפילו בשבת ובסיפא משמע דאפילו מעכבין בשבת וזהו מוכרח לפי גירסת התוספות בברייתא דליכא למימר דקס"ד דאין חילוק בין מעכבין למתעסקין דודאי בקטן שלא הגיע לחינוך אסור להתעסק עמו כיון דלאו בר חינוך הוא וכן משמע בערכין דף ב' ע"ב הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך דתנן אין מעכבין את הקטן מלתקוע בי"ט וע"ש בתוספות דכפי הנראה גרסינן במתני' מלתקוע בי"ט והש"ס מביא ראיה מסיפא דמתני' אבל מתעסקין כו'. איברא כה"ג כתב וזה לשונו אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב ומתעסקין עמהן כדי שילמדו אר"א אפילו בשבת תנ"ה מתעסקין עמהן שילמדו אפילו בשבת ואם הגיע לחינוך ע"כ נראה מזה דמפרש כאית דאמרי שברי"ף דאדרבה כשהגיע לחינוך אסור להתעסק עמו וכ"כ הסמ"ג עשין מ"ב וז"ל אבל בה"ג ובס"י ה"ג תניא מתעסקין שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין מלתקוע בי"ט הא בשבת מעכבין והא אמרת רישא אין מעכבין. רישא בלא הגיעו לחינוך וסיפא שהגיעו לחינוך הילכך מעכבין בשבת וזו הגירסא תפס המיי' עיקר עכ"ל ועיין בביאורי הרא"מ וכן דעת הגהות מיי' דרבנו גריס גי' בה"ג וכמ"ש המ"מ ועלח"מ הגם דבפי' המשנה לרבנו כ' ואין מעכבין התינוקות מלתקוע אפילו בשבת ובתנאי שיהיו סמוכים לגדלות כדי שידעו לצאת י"ח כשיבא ר"ה ע"כ וזהו כפי סוגיא דערכין והפך דעת בה"ג מ"מ סובר הסמ"ג דיש כאן חזרה בחיבורו. וליישב דעת רבנו שנדחק בהן הלח"ם טובא וגם קשה טובא מסוגיא דערכין לרבנו נקדים ירושלמי הביאו הר"ן וז"ל מתני' בגדול בי"ט של ר"ה שחל בשבת ותני כן מלמדין לתקוע בשבת ואין מעכבין מלתקוע בי"ט ופי' הר"ן בגדול היינו קטן שהגיע לחינוך. והנראה בביאור הירושלמי דבברייתא גרסינן כגי' התוס' מתעסקין שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין מלתקוע בי"ט וקשה קושיית הש"ס תרתי דהא בשבת מעכבין וכ"ש דאין מתעסקין (והגירסא במתני' כפי' גי' שבערכין אין מעכבין מלתקוע בי"ט אבל מתעסקין עמהן שילמדו) ולזה מפרש הירושלמי דהא דתנן מלתקוע בי"ט לאו למידק אבל בשבת מעכבין אפי' בר"ה שחל בשבת (דשבות שבת חמור א"נ כדלקמן ה"ח וה"ט דאין תוקעין בשבת של ר"ה אלא בפני ב"ד מש"ה מעכבין) אלא דבגדול ר"ל בהגיע לחינוך מניחין אותו לתקוע בר"ה שחל בשבת וה"ק אין מעכבין מלתקוע בי"ט אפילו חל בשבת כדין קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרישו אלא דלומר להן תקעו אסור אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו עיין בתוס' ערכין. ולענין להתעסק עמו שילמדו כל שהגיע לחינוך עדיף דאם לא הגיע לחינוך אסור על דעת אביו כמש"ר פי"ב מה' שבת ה"ז ומש"ה מוקים מתני' בגדול ר"ל שהגיע לחינוך מתעסקין עמו אפילו בר"ה שחל בשבת והברייתא ה"ק מלמדין את שהגיע לחינוך אפילו בשבת והוא שחל בו ר"ה וקמ"ל רבותא אע"ג שאין תוקעין אלא בפני ב"ד וכמ"ש. וסיפא בלא הגיע לחינוך דאין מתעסקין עמהן אלא אין מעכבין ונקיט בי"ט לרבותא שאפילו חל ר"ה בחול דוקא אין מעכבין אבל אסור ללמדן וכמ"ש ועפי"ז מהמ"א הכ"ז והכ"ח. א"נ דה"ק אין מעכבין את שלא הגיע לחינוך אבל התעסקו' אסור ומשהגיע לחינוך מותר אפילו בר"ה שחל בשבת משא"כ בשבת דעלמא וכן מטין דברי רבנו כאן דמפרש מתני' דה"ק אין מעכבין מלתקוע בשבת דעלמא דלאו ר"ה והוא שלא הגיע לחינוך דמשהגיע לחינוך מצוה להפרישו דאין חינוך שייך אלא ביו"ט של ר"ה ואח"כ קאמר דמותר לגדול להתעסק ללמדן בי"ט של ר"ה אפילו חל בשבת בין שלא הגיע לחינוך דאיכא צד להחמיר דאין חיוב ללמדו בין שהגיע לחינוך דאיכא צד להחמיר הואיל שמצוה להפרישו מתורת חינוך. ולפ"ז פי' הברייתא מתעסקין ללמדו אפילו בשבת דוקא שבת שחל בו ר"ה כפי' הירושלמי ויש מקום לומר דרבנו גורס בסיפא כגי' דידן ואין מעכבין מלתקוע בשבת ואצ"ל בי"ט והיינו בלא הגיע לחינוך דאין מעכבין אפילו בשבת דעלמא ואצ"ל בי"ט של ר"ה שחל בשבת ומש"ה דקדק רבנו וכ' בשבת שאינו י"ט של ר"ה דהא דנקיט ברישא מתעסקין שילמדו אפילו בשבת היינו דוקא שחל בו ר"ה. ובהכי ניחא נמי סוגיא דערכין דמוכיח מדתנן אין מעכבין כו' אבל מתעסקין דה"ק ולא עוד אלא דמצוה נמי איכא ללמדן אלמא דקטן חייב משום מצות חינוך דאל"כ היה בדין אדרבה הואיל שהגיע לחינוך מצוה להפרישו. וכ"ש אי גרסינן במתני' בי"ט כפי סוגיא דערכין ע"כ הא דקאמר ר"א אפילו בשבת ר"ל בר"ה שחל בשבת וכדעת הירושלמי ורישא דברייתא נמי בי"ט שחל בשבת וסיפא מפרש רבנו אפילו בשבת דעלמא דכשלא הגיע לחינוך ודאי אין אביו מצווה להפרישו וזה ברור. ויש להסביר דהירושלמי וגם הבבלי ס"ל דבהכרח מתני' מתוקמא בי"ט שחל בשבת דאי ס"ד בחול אטו קטן גרע מגדולים דאע"ג שכבר יצאו י"ח מותרין לתקוע כל היום דהואיל והותר' א"ו דאיירי בר"ה שקל בשבת דאסור לתקוע חוץ לב"ד וקמ"ל דמ"מ אין מעכבין על הקטן והיינו הא דבבבלי אר"א אפילו בשבת ר"ל ר"ה שחל בשבת וגם לשון רבנו בפי' המשנה יש לפרש דאין מעכבין בר"ה שחל בשבת הואיל שהותר בב"ד והוא שהגיע לחינוך כדי שילמדו לשנה הבאה וגירסת הבריי' היא מלמדין לתקוע בשבת ר"ל שחל בו ר"ה. ואין מעכבין מלתקוע בי"ט ר"ל נמי שקל בשבת דאל"כ פשיטא כמ"ש אלא דנקיט לאפוקי שבת דעלמא דמעכבין דסיפא בהגיע לחינוך דחייב להפרישו ורישא בלא הגיע לחינוך וקמ"ל דאפי' הכי מותר לחנכו אפילו בי"ט שחל בשבת. גם י"ל דגריס רבנו בברייתא מתעסקין שילמדו בשבת ואין מעכבין מלתקוע בשבת ול"ג ואצ"ל בי"ט ופריך הא גופא ק' אמרת מתעסקין והדר תני אין מעכבין ולכתחלה לא ומשני דסיפא בלא הגיע לחינוך וה"ק אין מעכבין אבל אין מחוייב להתעסק ורישא נקיט למצוה בהגיע לחינוך ומ"מ סובר רבנו דרשות להתעסק אפילו לא הגיע לחינוך והירושלמי וסוגיא דערכין מפרשים מתעסק עמהן למצוה בהגיע לחינוך והיינו בר"ה שחל בשבת דהותרה בב"ד וכמ"ש. גם י"ל דרבנו מפרש הך דר"א אפילו בשבת ר"ל בשבת דעלמא וארישא קאי דאין מעכבין אפילו בשבת וביום טוב מתעסקין נמי שרי וה"ג תנ"ה מתעסקין בהן עד שילמדו (ול"ג בשבת) ואין מעכבין בשבת ואצ"ל בי"ט ומייתי ראייה דאין מעכבין אפילו בשבת דהכי מתרצא מתני'. ופריך אמרת מתעסקין עד שילמדו משמע דבי"ט אומרים תקעו והדר קאמר דאין מעכבין בי"ט מדנקיט ואצ"ל בי"ט ומשני דבהגי' לחינוך מצוה נמי איכא ללמדו. א"נ ה"ק דכל שהגיע לחינוך בי"ט מצוה להתעסק בשבת שלפני ר"ה אע"ג שלא הגיע לחינוך עדיין בשבת אבל לא הגיע לחינוך בר"ה אסור להתעסק עמו בשבת שלפני ר"ה והבוחר יבחר.

הלכה ח

כשגזרו כו' (עמ"ש ח"א) ומה שהניח הלח"מ דברי רש"י בצ"ע עמד על זה התי"ט ותי' דרש"י ס"ל דהא דאמר ברישא אבל לא במדינה לאו כללא הוא וסמך אפרט דסיפא דבמדינה יש חילוק שבירושלים וכל עיר שרואה אין תוקעין אא"כ בזמן שב"ד יושבין במקדש אבל במקדש תוקעין אפילו בזמן שאין ב"ד יושבין שאין שבות במקדש. ורבנו לשטתו עיין פ"א מה' שקלים ה"ט שכ' בט"ו בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה דאין פי' מדינה ירושלים וכמש"ר בפי' המשנה פ"א דשקלים מ"א וע' פ"ב מה' שקלים ה"א ועפי"ד מה' תפלה ה"י וצ"ל דאנשי ירושלים כלם התפללו במקדש דבהכי ניחא מש"ר פ"ז מה' לולב הי"ג וניחא מש"ר פ"ק מה' נזירות ה"ג.

פרק ג

הלכה ד

שיעור תרועה ע' השגות וכ' הר"ן דהראב"ד מפרש כיון דמסיק הש"ס אמר אביי בהא ודאי פליג שוב א"צ לדחוק דחשיב תקיעה דכלהו בבי אלא דשיעור תקיעה ט' טרומוטין שהן ג' תרועות. וכן שלשה שברים הם ט' טרומיטין דכל שבר ג' טרומיטין. ועמ"מ דעת רבנו. ובר"ן סתר פי' רבנו דא"כ יהיה שיעור תקיעה חצי שבר דהיינו טרומיט וחצי וכן הלח"מ נדחק טובא והנראה דרבנו סובר דלא בא תנא דידן להורות שיעור תקיעה דודאי רשאי להאריך ולקצר בין בתקיעה ובין בתרועה אלא דה"ק שעכ"פ יאריך בתרועה כמו בב' תקיעות קצרות. דלמ"ד בירושלמי צריך להריע מתוך פשוטה דמסתבר דשיעור קול פשוט שבתחלה וסוף מצטרפין ותרועה שבאמצע כשיעור ההתחלה והסוף ופשוט נמי דג' שברים הן כב' תקיעות והיינו דקאמר רבנו ג' שברים כתרועה דנמצא אין תקיעה פחות משבר ומחצה ואולם היבבות שבתרועה הם ט' או יותר בכדי ג' שברים שהן ב' תקיעות ובירושלמי ליכא הכרע לשיעור תרועה דה"ג איזהו הרעה ר"ח ור"מ חד אמר אהן טרימוטה וחד אמר תלת דקיקין ע"כ. ואין במשמעות זה אלא דמר סבר טרימוטה ר"ל יבבה ומר סבר שלשה שברים ולא נתבאר כלל מנין היבבות אלא שיהיו כב' תקיעות כאורך ג' שברים והא דקאמר דפליגי לאו בשיעור פליגי דודאי תרועה כג' שברים שהן ב' תקיעות ובכל יבבה יש כמה טרומיטין וארכה כשיעור שבר ומדנקיט מר ג' יבבות ומר נקיט ג' שברים מכלל דפליגי במהות תרועה וסרה מעל רבנו תלונת הר"ן ומה שנדחק המ"מ שלא ביאר רבנו יפה שיעור הטרומיטין. ולפ"ז בתשר"ת לדרך רבנו צריך שתהיה התקיעה כשיעור ג' שברים דה"ל כתרועה כיון דגנוחי ויליל הוי תרועה.

הלכה יג

התקיעות ע' השגות ובלח"מ וצ"ל דהראב"ד מחלק בין יחיד לציבור דבציבור תקיעות מעכבין הברכות כפרש"י מיהו בנוסח המ"מ ומ"ע ליתא השגה זו ועמש"ר בפרקין ה"ו וה"ח ובהלכות תענית השמיט דאינן מעכבין ואולי נלמד מסתמא מדלא הזכיר עיכוב אלא כאן בר"ה וה"ה ביובל דיום הכפורים כנ"ל ה"ח.

פרק ד

הלכה י

סיכך ע"ג מבוי שיש לו לקי ע' בתו' דמוקמו כשהניח חלק לצד דופן האמצעי בלא סכך ודוחק להעמיס זה בכוונת רבנו דכה"ג ה"ל לפרש ולא לסתום. והנראה דרבנו מפרש במבוי מפולש יש לה צורת הפתח מצד זה ולחי מצד זה ובסוכה בעינן פס ד' ועמש"ל הי"ב.

הלכה יא

נעץ ד' קונדיסין ע' השגות ובמ"מ והנה לשון הברייתא השנייה ת"ר נעץ ד' קונדיסין בארץ כו' שהיה רי"א דיומד סוכה טפח וחכ"א עד שיהיו שתים כהלכתן משמע כגירסת הראב"ד ויש לדחות. והראייה של המ"מ חזקה.

הלכה יב

ואע"פ שפרוץ מרובה כו' עמ"מ ועמ"ש פי"ו מה' שבת הי"ו. ועלח"מ שנדחק טובא בדברי המ"מ. והנכון בכוונת רבנו בפי' הברייתא דלענין שבת מצטרפין הפרצות של ד' רוחות שכשההקף פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה ואסור לטלטל ואע"פ שיש להפרצות צורת הפתח דומיא דפתחים וחלונות ואין שום פרצה יתר מעשר עד שיהיה עומד כפרוץ בהיקף מד' רוחות. משא"כ לענין סוכה כל שאין בה פירצה יתר מעשר ויש לה שתים כהלכתן ושלישית טפח ה"ז כשרה אע"ג דע"י הצטרפות הפרצות שבד' רוחות פרוץ מרובה ואין להפרצות צורת הפתח והוא שיהיה בקרן זוית ז"ט על ז"ט שלמים כשיעור הכשר סוכה כמ"ש הרא"ש סוכה דף ז' והטור וש"ע סי' תר"ל ואם יש פירצה יתר מעשר אע"ג שיש לה צורת הפתח בעינן אף בסוכה שיהיה עומד כפרוץ ע"י הצטרפות העומד שבד' מחיצות ההיקף ושיהיה בקרן זוית ז"ט על ז"ט ובשלישית טפח שוחק בפחות מג'. נמצא בסוכה גדולה עשר על עשר כשיש לה ב' דפנות כעין גאם ובשלישית טפח שוחק בפחות מג' לדופן דהו"ל ב' דפנות וד"ט עומד דפחות מג"ט הוי לבוד ממילא אע"ג דמותר דופן ג' וגם כל דופן רביעי פרוץ והפרצות יתר מעשר כשרה שהרי עומד מרובה אבל אם בהנך ב' דפנות שכעין גאם יש פתחים וחלונות יתר מד"ט דהוי פרוץ מרובה בהצטרפות ד' רוחות ההיקף פסולה אפילו יש צה"פ לפרצה ועל פני מותר הדופן ג' וכל הדופן ד'. משא"כ בסוכה קטנה פחות מעשר ושתים כהלכתן ושלישי טפח שוחק אע"ג שיש באותן הדפנות השתים פתחים וחלונות הרבה יותר משמנה דנמצא בהצטרפות ההיקף פרוץ מרובה ואינה מחיצה לשבת מכל מקום בסוכה כשרה שהרי אין כאן פרצה יתר מעשר שהרי דופן הרביעי כלו אין בו עשר וכיון שיש בקרן זוית ז"ט על ז"ט הסוכה כשרה. והיינו דאמרה הברייתא יתרה שבת על סוכה ודלא כפירוש המ"מ על דופן שלישית. וא"כ אזדא מה שנדחק הלח"מ לדרך המ"מ דשפיר קאמר רבא מיגו דהוי דופן לסוכה דהא משכחת בסוכה פחותה מעשר דליכא פרצה עשר והפרוץ מרובה ע"י פתחים וחלונות דאהני מיגו בשבת שבתוך החג (וזהו לדרכנו מיהו גם לדרך המ"מ אין התחלה לקושיית הלח"מ כיון שהדופן רביעי פרוץ במלואו ואין לה דין מבוי אלא דין חצר ובעינן פסין או פס ד' ושפיר איצטריך מיגו בשבת שבתוך החג ודברי הלח"מ תמוהין). גם מה שהקשה הלח"מ לפי מה שצידד המ"מ פ' י"ו מה' שבת הי"ו דמודה רבנו דאף בשבת מהני צה"פ לפרוץ מרובה דא"כ האיך יפרש רבנו יתרה שבת על סוכה ונדחק דפרוץ מרובה ברוח שלישית הוא דיתרה שבת על סוכה. הן אמת שזהו משמעות המ"מ. אך דבלא"ה אפילו תימא דמודה רבנו דמהני בשבת צה"פ לפרוץ מרובה ואין בפרצה יתר מעשר יש לפרש יתרה שבת בפרצות פחות מעשר ופרוץ מרובה וליכא צורת הפתח. והא דנקיט רבנו סוכה שיש לה פתחים הרבה ר"ל בפתחי שימאי ומשכחת לה בסוכה פחות מעשר מיהו לפמ"ש לקמן האמת בכוונת רבנו אפילו בפתחים ממש אמנם מה שסיים הלח"מ בבאור מ"ש המ"מ וכן מבואר פ"ק דערובין דסוכה ושבת שוין לדבר זה דכוונתו מסוגיא דעירובין דט"ו וסוכה דט"ו. דבריו תמוהין דמה ענין לפרוץ כעומד דסכך לפרוץ מרובה דדפנות דהא אנן קי"ל כר"פ דפרוץ כעומד מותר בדפנות כמבואר כאן ובפי"ו מה' שבת הי"ו ומ"מ קי"ל פ"ה מה' סוכה הט"ו דפרוץ כעומד בסכך פסול וכ"כ רבנו בפי' המשנה עלה מתני' דהמקרה סוכתו בשפודין והטעם כיון דר"פ הוא דאמר כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת בהכרח אף ר"פ מוקים בנכנס ויוצא ע' סוכה דט"ו וזהו שכ"ר פ"ה מה' סוכה הי"ו מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב פי' ומש"ה פסול מתורת חמתה מרובה מצלתה עמ"ש פ"ה מה' סוכה הי"ו. ותו אין הבנה כלל לדברי הלח"מ דהא מרוצת דברי המ"מ להוכיח כדע' החולקין דס"ל דצה"פ מהני בפרוץ מרובה כשאין פרצה יתר מעשר והאיך מוכח מסוגיא דעירובין דט"ו אי צה"פ מהני או לא. ובמ"כ הלח"מ כוונת המ"מ פשוטה לסוגיא דעירובין די"א דמשמע התם דדוקא אליבא דרב סובר רב יוסף דחצר שרובה פתחים וחלונות אינו ניתר בצה"פ משא"כ לסתם מתני' דקי"ל כוותיה מתוקמה הברייתא בפתחי שימאי וזהו שכ' המ"מ דחלקו על מש"ר דיתרה שבת דצה"פ לא מהני בפרוץ מרובה דבעירובין די"א מבואר דגם בשבת אליבא דרבנן מהני צה"פ בפירצה פחות מעשר ופרוץ מרובה כמו דמהני בסוכה וזה ברור בכוונתו ועמש"ל דמצינו לפרש יתרה שבת בפרוץ מרובה וליכא פירצה יתר מעשר ואין להפרצות צה"פ. אמנם בקושטא אין הכרח מסוגיא דעירובין די"א עמ"ש בחלק שו"ת שמ"ז בענין פיתחא בקרן זוית באלכסון דרבנו ס"ל דאיקומתא דר' כהנא בפתחי שימאי דחייה בעלמא דדוחק הוא דא"כ לנקוט בברייתא דפנות שרובן פתחים וחלונות מותר ובלבד שהם כתיקונם ר"ל בשקפי ותקרה ותו דגוף לשון פתחים וחלונות דחוק דהל"ל שיש בהן פרצות מרובות ולא סמכינן אשינוייא ונשאר הסייעתא לדרב יוסף קיימת אפילו לדידן דקי"ל כסתם מתני' דמהני צה"פ ליתר מעשר מ"מ פרוץ מרובה גרע דלא מהני צה"פ דברייתא זו הלכה היא הובא בעירובין די"ו. והכלל דפסיקא לרבנו דאין צה"פ מתיר בפרוץ מרובה כמו שהוכיחו התוס' עירובין די"א ד"ה אלימא מדהצריכה מתני' בשיירא שלשה חבלי' והוכחה זו מפורשת בירושלמי כלאים וירושלמי עירובין אמנם ממשנה זו ליכא הוכחה אלא בפרצה יותר מעשר ופרוץ מרובה אלא מן ברייתא זו דדפנות שריבה בהן פתחים וחלונות דנקיט סתם משמע אפילו בפרצות פחות מעשר דמש"ה לא אוקים רב כהנא ביתר מעשר והוצרך לדחוק בפתחי שימאי. והא דפריך הש"ס לר' יוחנן אילימא בעשר בהא לימא בשבת לא מתרץ רבנו כתירוץ הריצב"א שבתוספות ד"ה אילימא הנ"ל. א"נ דודאי אף לר"ל דאמר כשם שהתירו לכלאים כך התירו לשבת בהכרח לא איירי בפרוץ מרובה על העומד מד' רוחות דהא סתם שדה יתר מעשר ומוכח ממתניתין דשיירא דלא מהני צה"פ א"ו דאיירי ר"ל מרוח א' ועלה פליג ר' יוחנן ואוסר אפילו מרוח א' ושפיר מוכח דר' יוחנן ס"ל כרב ברות א' ע' ריטב"א עירובין. גם י"ל דהוקשה לרבנו האיך ס"ד דר' יוחנן ס"ל כרב והאר"י הלכה כסתם משנה א"ו ה"ק דס"ל כרב בפרוץ מרובה ובעומד כפרוץ ס"ל כסתם משנה. והא דהשמיט רבנו מימרא דרבא דאמרינן מיגו אף מקילתא לחמירתא ראיתי שהרא"ש נתן טעם להרי"ף שהשמיטו משום דכיון דקי"ל דבעינן נמי צה"פ נמצא יש בסוכה ג' דפנות דחשיב רה"י ד"ת אף לשבת. ואין זה מספיק דאכתי הא ודאי דאסור לטלטל בשבת בסוכה בת ג' דפנות והד' פרוץ במלואו עד שיעשה פסין או פס ד"ט. וכ"ש לדרך רבנו דפרוץ מרובה כשר בסוכה דלא ה"ל להשמיט מיגו זה בשבת שבתוך החג. והנכון דדוקא בהנך תרי מימרי דרבא דמהני מיגו מחמירתא לקילתא הוא דקי"ל כוותיה דרבא אבל לומר מיגו מקילתא לחמירתא קי"ל כאביי דאע"ג דאביי ורבא הלכה כרבא זולת יע"ל קג"ם רבנו גריס כגירסת הרי"ף דגריס רבה בהנהו תלת מימרי ושפיר פסק כאביי לגביה רבה להחמיר בד"ת דפרוץ מרובה אינה מחיצה ד"ת וגם סתמא דברייתא מסייעה לאביי וזה ברור.

הלכה יג

סוכה שאוירה גבוה כו' היתה גבוהה כו' יחשבו כגג עבה עיין עירובין ד"ג ע"ב דקי"ל כרבא דחלל סוכה וחלל מבוי תנן וע"ש בתוספות ד"ה חלל סוכה ושם בגמרא ע"א נעשית כצלתה מרובה מחמתה וזהו מש"ר יחשבו כגג עבה פי' דלא קלשינן לה.

הלכה טז

ועושה אדם ע' בהשגות ודבריו תמוהין כמ"ש המ"מ ואולי הוקשה להראב"ד לשון וכן עושה בכלים. ועיין מ"ע ודבריו תמוהים. והנכון דתוספת אהל לא שייך באדם רק בכלים הוצרך רבנו לאשמעינן דשרי תוספת אהל עראי.

פרק ה

הלכה ד

סיככה בפשתן ע' בהשגות ובמ"מ (ועמ"ש פ"ה מהט"מ הי"ב דלדעת רבנו אניצי פשתן מטמאין באהל ומ"מ י"ל דסובר רבנו כדעת תוספות סוכה די"ב ע"ב ד"ה באניצי דבעינן דבר המטמא בשאר טומאות ע"ש והנה רבנו בפי' המשנה מפרש כפי' התוס' דאונין של פשתן היינו טווי. ולענין קושיית הלח"מ נראה דבדדייק ולא נפיץ סובר רבנו דאין מסככין לכתחלה וכשר בדיעבד אבל דייק ונפיץ פסול בדיעבד.

הלכה ו

מחצלת כו' ע' השגות ובמ"מ ולח"מ ולא זכיתי להבין דבשלמא לדרך רש"י וראב"ד שפיר ברישא דשל שיפה ושל גמי שהן רכין אין חילוק בין גדיל ואריג דאפי' גדיל אין מסככין בקטנה דראוייה לשכיבה ומ"מ מסככין בגדולה אפילו ארוגה דסתם גדולה לסיכוך כת"ק דר"א ומכ"ש דמסככין בגדולה דקנים וחלף אפילו ארוגה כיון דקשים הן אלא דבקטנה של קנים וחלף דקשים הן כל שהיא גדיל אין מסככין אא"כ ארוגה. משא"כ לדרך המ"מ האיך אפשר דבגדולה אריג של קנים וחלף קשים אין מסככין ובשיפה וגמי הרכין מסככין בכל גדולה אפילו אריג. וכה"ג יש לתמוה על הרא"ש שדבריו ביישוב דברי הרי"ף מתפרשים כדברי המ"מ. וכפי הנראה דהמ"מ מפרש דהך בבא דארוגה קאי גם ארישא ונקיט לה בסיפא לרבותא דאפילו בקנים וחלף הקשים נמי אין מסככין בגדולה שהיא ארוגה ומש"ה הוצרך לפרש גדולה דסיפא בחולם מלשון גדלות כיון דרישא נמי איירי בגדיל אלא דקמ"ל בסיפא דכל שהוא גדול דוקא מסככין בו אפילו בקנים וחלף הקשים משא"כ בקטנה אע"ג שאינה אריג דבהכי מיושב קושיית הלח"מ. ומ"מ אין זה מספיק דה"ל לכרוך מחצלת של שיפה וגמי וקנים וחלף קטנה אין מסככין גדולה מסככין. ארוגה אין מסככין וליכא למימר דהמ"מ מפרש בהפך דשיפה וגמי קשים וקנים וחלף הם רפים לגבייהו דמש"ה דוקא בקנים וחלף הרכין הוא דגדולה שהוא אריג אין מסככין בה משא"כ בשיפה וגמי הקשין אפילו אריג אין מסככין בגדולה. דזה אינו דבהדיא כ"ר פרק כ"ה מה' כלים הי"ג מחצלת הקש מתטמאה במדרס ושל קנים וחלף טהורין מפני שאינה ראוייה למדרס ושארי המחצלאות אם עשאה לשכיבה מקבלת טומאה עשאה לסכוך טהורה עשאה סתם גדולה סתמא לסיכוך קטנה סתמא לשכיבה ע"כ. מבואר מזה דשל קש שהיא רכה ממש טמאה אפילו סתם גדולה ושל קנים וחלף טהורין אפילו סתם קטנה ושארי המחצלאות דהיינו ודאי אפילו שיפה וגמי שהם קשין יותר מקש ורכין מקנים וחלף הוא דיש חילוק בין גדולה לקטנה. ומוכרח מזה דרבנו ג"כ מפרש כפרש"י והראב"ד דבקנים וחלף אפילו קטנה מסככין בה כל שהיא גדיל ולא אריג וכבר העיר בזה הלח"מ ומה שתירץ דמודה רבנו דשל קנים וחלף מטמאין טומאת מת אע"ג שאין ראויין למדרס והביא ראיה ממש"ר פ"א מה' כלים הי"ג כל הכלים העשויים מן הגומא ומן הערכה ומן הקנים כו' ומן החלף כגון הכפיפות והטרסקלין והמחצלות והמפצות הכל בכלל כלי עץ כו' אינו ראיה כלל דהא מבואר פ"א מה' כלים ה"י דפשוטי כלי עץ אינו מקבל שום טומאה אלא מד"ס זולת טומאת מדרס מקבל ד"ת כל שעשוי למשכב ומרכב ע"ש. דלפ"ז ה"ק רבנו דהכפיפות וטרסקלין שהם כלי עץ של בית קיבול טמאין ד"ת והמחצלות והמפצות יש להן דין פשוטי כלי עץ שטמאין בכל הטומאות מד"ס אבל טמאין מדרס ד"ת כל שעשאן למשכב ומרכב ודלא כמ"ש הלח"ם דטמאין בשאר טומאות וטהורין מן המדרס. גם מ"ש הלח"ם וא"ת אכתי אמאי אינה מטמאה מדרס כו' וכמ"ש בפכ"ז שלשה מפצין הן ע"ש ה"ט. נראה כוונת הלח"ם לפמש"ר פכ"ג מה' כלים ה"א המפץ הוא המחצלת שאורגין אותו מן הסוף והחבלים והגומא וכיוצא ואינן בכלל כלים האמורים בתורה ואע"פכ הוא מתטמא מדרס ד"ת שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו וכן מתטמא במת ובשאר טומאות מד"ס כדין פשוטי כלי עץ וזה כלל גדול שכל המתטמא מדרס מתטמא בשאר טומאות ע"כ פי' שכל המתטמא מדרס ד"ת מתטמא מיהות מד"ס בשאר טומאות ועיין בפי' המשנה לרבנו פכ"ד דכלים מ"י שהאריך בביאור מפץ שהוא מחצלת ארוג וכפי הנראה שדקדק רבנו המחצלת שאורגין מן הסוף והחבלים והגמי דהיינו של שיפה וגמי שהן רכין הוא דכל שהוא אריג דהיינו מפץ אין מסככין בה אפילו היא גדולה משא"כ העשויין מקנה וחלף אע"ג שהיא ערוגה כל שהיא גדולה מסככין בה וכדר"י בר יוסי ור' דוסא. והנכון ביישוב דברי רבנו דלענין מדרס פסק כריב"י ור' דוסא דשל קנים וחלף אין טמאין מדרס אפילו ארוגה וקטנה ורבנו מפרש נמי כפרש"י והראב"ד וכמ"ש אלא דמ"מ לענין סכך פסק רבנו כסתם מתני' דאפילו של קנים כל שהוא קטנה סתמא לשכיבה ואין מסככין בה דאע"ג שטהורה ממדרס ד"ת עדיין מקבלת טומאה מד"ס כדין פשוטי כלי עץ וסובר רבנו דאין מסככין בדבר המקבל טומאה מד"ס ועיין תוס' סוכה די"ב ע"ב ד"ה בחצץ ושם בתוספות ד"ה בית קיבול דס"ל לרבנן דשאני סוכה דמחמירין בה טפי ומש"ה אין מסככין בחצים נקבות אע"ג דקי"ל בית קבול העשוי למלאות טהור עמש"ר פ"ב מה' כלים ה"ג ובמ"ל שם ותו לא מידי.

הלכה ח

ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר ד"ט. הרא"ש תמה על רבנו מסוגי' דסוכה דט"ו בביטולי תקר' קמפלגי. ויש ליישב דקשה לפי' רש"י למה קיל טפי ביטול תקרה דאע"ג דאיהו גמיר ובקי בתולמ"ה כ"ע מי גמירי ובכל התורה קי"ל דגזרינן מפני הרואים שלא ידעו אם פקפק או לא. לכן מפרש רבנו דהמקשן פריך מדסתם במתני' ש"מ דאפילו ברחב ד' מיירי ומשני דמש"ה סתמה מתני' משום דלא איירי כלל לענין גזרת תקרה מד"ס דלענין זה שאני לן בין ד' לפתות מד' אלא איירי בביטול תקרה דפסול ד"ת משום תולמ"ה דר"י ס"ל דאף בפקפוק מותר ד"ת משום תולמ"ה ור"מ ס"ל דבפקפוק עדיין חשוב מן העשוי ופסול ד"ת. וע' די"ב סוגיא דהחוטט בגדיש דיש משניות דאיירי ד"ת ובזה מתורץ קושיית התוספות ד"ה ר"מ.

הלכה י

ואין חבילה עיין בהשגות ומ"מ ולח"מ וכ"כ ה"ר מנוח דמה ענין חבילה לאגד.

הלכה יא

חבילות קטנות עכ"מ ולק"מ דה"ק קטנות באורך ר"ל שהן קצרות שעומדין להמכר בשוק ומ"מ לעולם דאיכא כ"ה וזה פשוט.

הלכה יב

העושה כו' לשון הראב"ד א"א ראיתי ששנה בדבר זה ב"פ כו' כמו שהעתיק המ"ע לשונו לקמן הי"ד ועמ"מ ולח"ם. ואנכי הרואה בכוונת הראב"ד דרש"י פי' בשחבטן שהשפיל ענפיו למטה ועירבן ורבנו והראב"ד ס"ל דכה"ג לא חשיב ביטול ברוב כפרש"י כיון שהתערובת נודע וניכר שהרי הפסול מחובר ויכול להפרידו. וכן אף בתלוש אם עירב סכך פסול המקבל טומאה עם סכך כשר נמי מינכר איסורו שהרי מין אחר הוא וכבר העיר הר"ן סברא זו ונדחק בה ובתומת ישרים סי' רמ"א השיג הראב"ד על הרז"ה וז"ל א"א לא כמו שאמר זה שאם העליונה למעלה מכ' אע"ג שחמתה מרובה מצילתה התחתונה פסולה דפוסל את שתחתיו מן התחתון ונמצא אין צילתה מרובה מחמת הסכך כשר ורובה חמתה וסכך פסול והיינו דאשכחן דפריך באילן וגפן ודלעת והא קמצטרף סכך פסול ומשני כשחבטן ר"ל שעירב הכל והניח ע"ג סוכה שכל א' תופס מקומו ואין א' מונח על חברו וכיון שהסכך כשר רוב ביטל את הפסול ועיקר הגירסא מהו דתימא לגזור דלמא מצטרף כלומר דזימנין דהוי סכך עליון נגד התחתון וקמצטרף סכך פסול דמשום דלא משתמש בעליונה לא דייק ביה קמ"ל דלא גזרו וזהו העיקר עכ"ל. מובן מזה דזהו פי' האחר שהזכיר בהשגה ועיין תוספות סוכה ד"ט ע"ב בד"ה הא משם ר"ת. וסובר הראב"ד דאדרבה כל שהסכך מונח זה בצד זה לא שייך הא מצטרף סכך פסול ודוקא כשזה עומד ע"ג זה מבטל צל הפסול את צל הכשר והיינו דקאמר שחבטן מפני שעלי האילן כשהן נפרדים צלם מרובה וכשחבטן ר"ל שקיבץ עלי האילן ועירבן והניחן זה בצד זה עלי האילן בצד הסכך כשר בטל ברוב ודלא כדעת ר"ת דס"ל דלמעלה מעשרים לא חשיב סכך פסול וגורס מהו דתימא לצטרף סכך פסול כלומר דחשוב סכך פסול מה שלמעלה מעשרים אלא להראב"ד מה שלמעלה מעשרים הוי סכך פסול ואין התחתונה כשרה אא"כ חבטן זה בצד זה וגריס מהו דתימא לגזור דלמא מצטרף דזימנין דלאו אדעתיה הואיל דאין משתמש בעליונה ואינו משגיח בה ויהיה עומד זעג"ז ומצטרף חמתה עם זה שתחת העליון ויהיה רוב סוכה בפסול קמ"ל. והבין הראב"ד בכוונת רבנו מדכתב לקמן הי"ג עירב דבר כו' סיכך בזה לעצמו כו' וכ"כ לקמן הי"ו זה בצד זה כו' דעיקר החילוק לדעת רבנו דכל שהן מעורבין מצטרף סכך כשר לפסול ופסולה ואם אינם מעורבין אלא זה בצד זה כשר ושזהו פי' חבטן לדעת רבנו שהפרידן זה מזה ולזה כתב אם הלכה נקבל דאפילו במעורבין מצטרף ופסולה אלא שיש להק' ממ"ש התחתונה כשרה כו' והכא ליכא עירוב כלל פי' דאע"ג דבסיכך תחת האילן יש לפרש תחת האילן ממש שהן מעורבין מ"מ בסוכה תחת סוכה ודאי ליכא עירוב כלל ומש"ה מסיק דיש לו פי' אחר דעיקר תלוי דכל שעומד זה בצד זה אין מצטרף וכל שעומד זעג"ז בין שמעורבין או לא ה"ז מצטרף ופסולה (ומ"ש המ"מ וקושיא זו אינה כדאי עלח"ם). ואולם באמת הראב"ד אוהב לטעון ולא ידעתי מה ראה על ככה דודאי י"ל דכוונת רבנו ג"כ כדעת הראב"ד והר"ן דכל שעומד זעג"ז צל העליון מבטל התחתון ופסול וה"ה להפך סכך כשר המונח ע"ג פסול צל התחתון מבטל העליון והיינו טעמא שכ"ר עירב דבר שמסככין כו' דכל שמעורבין מונחין זעג"ז וכ"ר בבא זו דעירב דבר לאפוקי מפרש"י דודאי ידע רבנו פי' זה דכל פרש"י הוא מקיצור ביאורי רגמ"ה וקמ"ל דתערובת הניכר אינו בטל. ועיין רז"ה שדחה פרש"י מדקאמר הש"ס שחבטן אהך דהדלה את הגפן והתם הסכך על גביו ולא שייך לשון השפלה אלא לשון העלאה ומש"ה מפרש הרז"ה שחבטן שחבט ענפי האילן עד שנשרו העלין ממנו כו' וסיים שלמד פי' זה מדברי הגאונים שכתבו הדלו עליה את הגפן פסול ואפילו הסכך כשר מרובה ממנו ואם חבטן עד שנשרו עלין שלהן כשרה ע"כ. וגם זה דוחק דא"כ אפילו צלתה מרובה מחמת האילן נמי מתכשר כשהסיר צל האילן דלא שייך תולמ"ה אא"כ הסכך פסול מצד עצמו וכמ"ש הרמ"א סי' תרנ"ו ס"ב מותר לעשות סוכה תחת מחובר או בית ולהסירו אח"כ ולא מקרי תולמ"ה הואיל ואין הפסול בסכך עצמו. והנכון דרבנו ס"ל כהרמ"א מש"ה אינו מפרש כפי' הרז"ה וכן אינו מפרש כפרש"י כיון דלא שייך ביטול ברוב היכא דמינכר אע"ג דהך דלעיל ה"ג סוכי תאנים ובהם תאנים דמתכשר בפסולת מרובה על האוכל משמע כפרש"י יש לאוקים כשצלתה מרובה בלא מקום התאנים וענבים א"נ דהן חשיבי נוי סוכה כדלקמן הי"ז וגם אינו מפרש שחבטן כפי' הראב"ד והר"ן והרשב"א דא"כ עיקר חסר מן הספר דהל"ל כשחבטן זה בצד זה אלא רבנו מפרש כפירוש הי"מ שברש"י ד"ט ע"ב בד"ה מאי למימרא והמפרש חבטה תלישה או שליפה טועה דאי מחובר הוא כו' וזהו פי' רבנו בפי' המשנה שלו וכמ"ש הכ"מ וזהו ג"כ כוונת הגאונים שהביא הרז"ה שכתבו ואם חבטן עד שנשרו עליהן דאין ר"ל שנשרו העלין כמו שהבין הרז"ה אלא ה"ק שחבט ענפי האילן והשפילן ע"י תלישה או שליפה כדאיתא בגמ' די"א ע"ב דשלפינהו שלופי עד שמחמת שליפה זו נשרו ענפי האילן ע"ג סכך כשר א"נ ה"ק שחבטן ע"י נענוע ומחמת זה נשרו העלין ע"ג סכך דנמצא היינו קצץ את העלין והיינו נמי דתנן הדלה עליה את הגפן וסיכך ע"ג פסולה פי' שהדלה בחבטה וע"י זה נשרו העלין ונעשה סכך מעלין שנשרו הילכך כל שלא היה סכך כשר מרובה מהן פסולה אע"ג שנשרו כדמסיק הש"ס די"א או שקצצן אמר רב צריך לנענע וכמ"ש הכ"מ דאע"פ שקצצן והתנענעו בנפילתן על הסכך לא מהני עד שינענע בידים ובהכי מיושב מה שהקשה רש"י על המפרש חבטה תלישה ושליפה דהא דנקיט או שקצצן ר"ל שקצצן והניחן בידים דחשיב נענוע ודוקא כשצלתה מרובה מחמתה הוא דבעינן קציצה כדרכה ע"י נענוע משום תעשה ולא מן העשוי משא"כ כשהאילן חמתה מרובה מצלתה ואיכא רוב סכך כשר אע"ג שצל הפסול מבטל צל הכשר שתחתיו סגי כשחבטן בלי נענוע ואין בו משום תולמ"ה כיון שנעשה מקצת הסכך שלה לצל הא למה זה דומה להא דקי"ל ה"ט דהחוטט בגדיש אם עשה תחלה חלל טפח במשך שבעה כשרה ואין בו משום תולמ"ה הואיל שנעשה מקצת סכך שלה לצל. ה"ה ה"נ מה שהסכך כשר העדיף על האילן עד שנעשה צלתה מרובה מחמתה מהני להכשיר ואין בו משום תולמ"ה מה שהמותר את שהוא תחת ענפי האילן חשוב תולמ"ה מפני שצל הענפים תחלתו בפסול דאכתי הוי דמיון החוטט בגדיש והשלימה לעשרה דכשר ודוקא באילן צלתה מרובה מחמתה דהסכך כלו חשיב תולמ"ה דה"ל כחוטט בגדיש שאין לו חלל ונמצא האילן שנקצץ בפיסולו עומד משום תולמ"ה והוא מבטל הצל סכך כשר שתחתיו עד שינענע ענפי האילן והבן זה. ואפשר דרבנו גריס די"א ע"א יתיב רב יוסף קמיה דרב ואמר והוא שקצצן או שקצצן כשרה אמר רב צריך לנענע כמבואר מלשונו בפי' המשנה ומ"ש הראב"ד בתומת ישרים דאפילו בסוכה תחת סוכה והעליונה למעלה מעשרים נמי מצטרף הסכך פסול ע' הכ"ב שכ"ר שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת ונדחק שם הלח"ם בביאורו ולדרך הראב"ד ה"ק דוקא שאין בשתיהן גובה כ' דאז אע"פ שמצטרף העליון בתחתון הרי התחתונה ניתרת בסכך העליונה מה שא"כ כשהעליונה למעלה מכ' דה"ל סכך פסול ומצטרף. מיהו יותר נראה כפר"ת דסכך שלמעלה מך' אינו מצטרף לפסול שאין פסולו מחמת עצמו וכמ"ש. ותו דלדעת ר"ז בריש סוכה דעד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה למעלה מעשרים אינו יושב אלא בצל דפנות נמצא אין כח בצל הסכך שלמעלה מך' לבטל צל התחתונה דליכא צל סכך אלא דכשהעליונה צלתה מרובה חשיב סוכה תחת סוכה ופסול מגזרת הכתוב ועמש"ל הל' כ"ב בזה.

הלכה יג

עירב כו' עמ"ש בזה הי"ב דכוונת רבנו לדחות פרש"י ואולי למד מלשון המשנה המקרה סוכתו בשפודין אם יש ביניהן ריוח כמותן כשרה אלמא כשאין ריוח ביניהן ומונח סכך כשר ע"ג שפודין פסול דאין כאן צל

הלכה יד

חצר המוקפת עיין בהשגות שנשמט מלפניו בבא דסיכך בזה הנ"ל הי"ג וכמו שהעיר שם המ"מ שיש בקצת ספרים חסרון וט"ס בכאן ונתכוון ליישב השגת הראב"ד הזאת.

הלכה טז

סיכך בדבר הפסול עיין בהשגות ובתומת ישרים משיג על הרז"ה וז"ל כ' שם ל"ק כאן מלמעלה כו' א"א אלו החכמים מקילין הן ואין משגיחין בהן ולעולם בעינן עומד מרובה למעלה כדי שלא יהי' למטה החמה מרובה אלא כי הדדי ואפילו לר"פ משום דבצל וחמה לא בתר סכך אזלינן אלא בתר צל וחמה ממש שיהיו כי הדדי ותו שאין פירושם נכון דמה ראה התנא לשנות בדיבורו בין המביט למעלה בסמוך או למטה מרחוק וכי מזלזלינן בשיעורין להביט מרחוק ולטעות ע"כ. הרי דמשיג על ר"ת שבתוס' סוכה דכ"ב ע"ב ד"ה כזוזא ומפרש כמש"ר בפי' המשנה ראשונה דסוכה וכ' דר"פ עצמו מודה בסוכה דפרוץ כעומד אסור וכמש"ר בפי' המשנה המקרה סוכתו וכדלקמן הי"ט דבעינן שיהיה הסכך מרובה מאד מהאויר כיון דכזוזא מלעיל כו' נמצא בעינן שיהיה הסכך נגד האויר כערך איסתרא אל זוזא. ורבנו כ' כאן כל שהסכך כשר מרובה מפסול כשר משמע אפילו יתר קימעא שעדיין חמתה מרובה ובהכרח צ"ל כסברת הר"ן דיש חילוק בין אויר לסכך פסול דלא כמ"ש הכ"מ. דבהכי מיושב לדעת הראב"ד קושיית התוספות דודאי מודה ר"פ באויר דכזוזא מלעיל כו' והא דאר"פ פרוץ כעומד לענין שבת איתמר משא"כ בסכך דבעינן צלתה מרובה למטה פסול אויר מחצה. ובהכי אזדא תירוץ המ"מ ושפיר משיג הראב"ד אע"ג דהוא מודה דבעינן חמתה מועט מצלתה למטה מ"מ היינו דוקא באויר אבל כשמיעט האויר בסכך פסול חשיב פרוץ כעומד דכשר לר"פ דאפסקה הלכתא כוותי' עירובין די"ו וכמש"ר ה' שבת פי"ו אלא דסובר הראב"ד דאפשר לדינא שפיר קאמר דנהי דקיי"ל פרוץ כעומד מותר היינו אם יעיד אליהו שהוא פרוץ כעומד דאל"כ פסול כיון דקיי"ל פ"ט מה' רוצח ה"ח שאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ע"ש. ולפ"ז צ"ל דהא דהסכים הראב"ד פי"ו מה' שבת למש"ר שם דפרוץ כעומד מותר דניחוש שעומד מרובה כיון שא"ת לצמצם משום דס"ל דדין פרוץ מרובה על העומד דאסור בשבת הוא מד"ס ושפיר מקילין בשא"א לצמצם בדין ספק מד"ס אבל הכא בשיעור הכשר סוכה ד"ת יש להחמיר דפרוץ כעומד אסור וזהו שכ' הראב"ד משום שא"א לצמצם וסיים אבל הטעם שכ' לא יבא על זה הדרך פי' מה שסיים רבנו מפני שהסכך פסול כפרוץ הוא נחשב דה"לל מפני שא"א לצמצם דאלו העיד אליהו שהוא מע"מ היה כשר. ואולם התחלת ההשגה לא ידעתי למה אמרו ואולי בסוכה גדולה אמרו כו' מגומגם לכאורה דאם משיג דקיי"ל כר"פ דפרוץ כעומד מותר מה זה לשון לא ידעתי למה ה"לל זה אינו ותו דהאיך יתיישב זה בסוכה גדולה. ואם כוונתו להשיג על מש"ר ואין במקום א' מן הסכך הפסול רוחב ג"ט דמשמע דאיירי בסוכה קטנה שפוסל בה סכך פסול בג"ט בין מן האמצע בין מן הצד דבסוכה גדולה אין סכך פסול פוסל בג"ט וזהו שכ' לא ידעתי למה אמרו אין הבנה למה דסיים ואולי בסוכה גדולה אמרו רבנו דהאיך יתכן דסכך פסול יפסול סוכה גדולה בג"ט. והנכון בכוונת הראב"ד דתיבת אמרו הראשון בחולם הרי"ש והשני במלאפום הרי"ש דהוקשה להראב"ד מש"ר ואין במקום א' סכך פסול ג"ט גם הוקשה לו מש"ר שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב דהא קיי"ל כר"פ לזה נדמה לו דרבנו איירי בסוכה קטנה דמש"ה סכך פסול פוסל מג"ט ומש"ה נמי פרוץ כעומד פסול כדין האויר מה שא"כ בסוכה גדולה שאין דין הסכך פסול כדין האויר פרוץ כעומד מותר ולזה השיג לא ידעתי למה אמרו בחולם ר"ל למה אמר זה רבנו ואין במקום א' מסכך פסול ג"ט לאוקים מתני' בסוכה קטנה ואי כדי שלא תקשה מתני' אהלכתא דפרוץ כעומד מותר זה אינו דאולי אמרו חז"ל כן אפילו בסוכה גדולה והא דפרוץ כעומד אסור משום דא"א לצמצם וזהו שסיים ואולי בסוכה גדולה אמרו במלאפום ר"ל אולי אמרו חז"ל אפילו בגדולה אסור משום שא"א לצמצם. אך דהיה מקום לומר דאה"נ דרבנו מפרש מתני' אף בסוכה גדולה ומטעם א"א לצמצם והא דנקיט ואין בסכך פסול ג"ט אינו ר"ל דוקא בסוכה קטנה אלא מלתא דפסיקא נקיט דכשאין בסכך פסול ג"ט ואיכא רוב סכך כשר ה"ז כשר אף בסוכה קטנה ובפרוץ כעומד לעולם פסול דא"א לצמצם. לזה סיים הראב"ד דהטעם שכ' דסכך פסול כפרוץ לא יבא על זה הדרך וזה ברור בביאור ההשגה. וליישב דברי רבנו עיין תוספות סוכה דכ"ב ד"ה כזוזא שהקשו דר"פ גופא ס"ל פרוץ כעומד מותר דלא ס"ל כמ"ד א"א לצמצם ובתוספות סוכה דט"ו ד"ה פרוץ פסקו כמ"ד אפשר לצמצם בידי אדם ולא ניחא להו לחלק בין סכך פסול לאויר דנהי דסברת הר"ן נכונה בדאיכא רוב סכך כשר דבטל הפסול וממעט מ"מ היכא דאיכא מחצה אין סברא שיהיה הכשר סוכה ע"י הסכך פסול שבצדו כיון דד"ת בעינן רוב סכך כשר למעלה. לזה סובר רבנו דהן סוגייות חלוקות דהא דפריך לימא תהוי תיובתא דר"ה בריה דר"י דאמר פרוץ כעומד אסור קס"ד דר"ה לית ליה התירוץ כאן למעלה כאן למטה אלא דאף למטה חמתה כצילתה אסור כיון דקיי"ל א"א לצמצם דבהכי ניחא ליה הרומיא הא כי הדדי פסולה והתנן שחמתה מרובה מצלתה הא כי הדדי כשרה דכיון דא"א לצמצם אין במציאות כי הדדי ומתני' הוצרכה לומר רוב בצלתה ורוב בחמתה והיינו טעמא דר"ה דפרוץ כעומד אסור ואנן דקיי"ל שינוייא דכאן למעלה כדלקמן הי"ט בעינן רוב סכך כשר ופרוץ כעומד פסול בסוכה.

הלכה כא

והוא שיהיה מכוון עכ"מ ולח"מ והנכון כמ"ש פי"ז מה' שבת הכ"ה דודאי היכא דאיכא חבוט יתר מג"ט בעינן שיהיה מכוון ממש דאין אומרים חבוט ולבוד אא"כ ליכא ג"ט במשך לבדו וליכא ג"ט בגובה לבדו אלא שבאלכסון המשך והגובה איכא יתר מג"ט בזה אמר רב אשי בעירובין ד"ט ע"א דאמרינן חבוט ולבוד ובזה מתורץ קושיית התוספות ד"ה שאין והבן זה.

הלכה כב

בד"א כו' עיין בהשגות שהרכין ראש לדברי רבנו וז"ל בתומת ישרים שמשיג על הרז"ה שפסק כר"ח ורבה בר ר"ה מדקיי"ל כוותייהו בנוי סוכה לעיל הי"ח. א"א טעה בזה כו' ואני תמה לדבריו דפסק כר"ח ורבה בסוכה ע"ג סוכה שנפסלת בהרחקת ד"ט ומאחר שאינה ראוייה לדירה מה לנו בקבלת כרים וכסתות ומעולם לא הסכים הרי"ף ע"ד שאלמלא כן לא היה שותק (פי' ודלא כגי' שברי"ף לפנינו דפסק כר"ח ורבה) כי כבר פסק הרי"ף כשמואל דכל שאין גובה המטה י"ט ואין לו גג לאו אהל הוא (עמש"ר הכ"ג) ועל זה ודאי סמך הרי"ף שהשמיט זה המחלוקת. וטעם כוי סוכה ד"ט דכל שמופלג ד"ט לאו נוי סוכה הוא וה"ל סכך המקבל טומאה משא"כ לענין סוכה ע"ג סוכה אין שם סוכה על העליונה היכא דלא חזי לדירה ע"כ ובזה נתבארו דברי הראב"ד. ומש"ר אף התחתונה עכ"מ ולח"מ וחנם נדחקו דלשון הש"ס שאין יכולה לקבל כרים וכסתות משמע דהנך שהן משוי כבד הוא דאין יכולין לקבל אבל יכולה לקבל את האדם. ותו דאפילו בפחותה מעשרה משכחת שעומד בתחתונה ומוציא ראשו לתוך העליונה דרך הסכך. ומש"ר שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת עלח"מ ועמ"ש בפרקין הי"ב. ולכאורה נראה דה"ק רבנו אפילו התחתונה חמתה מרובה מצלתה והיינו דר' ירמיה פעמים ששתיהן כשרות (ומ"ש הלח"מ וא"ת אפילו שיהיה תוך ך' דבריו תמוהים דמה ענין מצטרף לפסול למצטרף להכשיר עמ"ש הי"ב) והשמיט רבנו פעמים ששתיהן פסולות דהיינו שהעליונה למעלה מך' מגג התחתונה דזה פשיטא ודין העליונה כשרה והתחתונה פסולה כשתרווייהו צלתה מרובה מחמתה זהו סתם סוכה ע"ג סוכה שהזכיר רבנו ודין תחתונה כשרה ועליונה פסולה השמיט רבנו דהיינו כשהתחתונה צלתה מרובה ועליונה חמתה מרובה וקיימא תחתונה תוך ך' מהו דתימא לצטרף סכך פסול כו' קמ"ל. דרבנו ס"ל כפר"ת בתוספות ד"ה הא מצטרף וכבר כ"ר דין זה דאין מצטרף לפסול פ"ד מה' סוכה הי"ג.

הלכה כג

וכן כילה כו' עמ"מ. והלח"מ האריך ביישוב דברי רבנו והגאונים ולבסוף נדחק ביישוב דברי התוס' סוכה די"א ד"ה אי קביעי. וגם המהרש"א תמה על התוס' ושלח יד להגיה ודברי מהר"מ סתומים ובפני יהושע ג"כ נדחק. ואולם אחרי רואי בש"ש לרשב"א וז"ל אר"י אמר שמואל מותר לישן בכילה שיש לה גג והוא שאינו גבוה י"ט פי' דס"ל כיון שאינה קבועה כל זמן שאינה גבוה י"ט אפילו אהל עראי לא חשיב ומותר לישן תחתיה אפילו לרבנן. ובאידך לישנא אמרינן מותר לישן בכילה שאין לה גג אע"ג שגבוה י"ט. וי"מ דפליג אל"ק ואם יש לה גג אין ישן בה אע"ג שאין גבוה י"ט. וליתא דהא נקליטין קביעי טפי ושרי כשאין גבוה י"ט כל שאין לה גג דזהו קולא דאית להו מקינופו' דפסילי בחדא מינייהו או בגובה י"ט או בגג. ותו דהא רב תחליפא אמר בישן תחת הכילה ערום בסוכה שאם אינה גבוה י"ט לא חשיבא אהל כלל. והנכון דהאי ל"ב לא פליג אל"ק כלל ומש"ה אמרו לישנא אחרינא ולא נקיט איכא דאמרי ולעולם ישנים תחת הכילה עד דאיכא תרתי לריעותא גג וגבוה י"ט ואם לאו אינו אהל. ונקליטין דקביעי טפי סלקו חד דרגא דמפסלי בגובה י"ט אע"ג דלית להו גג אבל בלא גובה י"ט אע"פ שיש לה גג לא הוי קביעות. וקינופת דקביע טפי סלקא דרגא אחריתא דפסל בחד מינייהו או בגג לחוד או בגובה י"ט לחוד ע"כ. ודבריו כבדים חדא במ"ש וליתא דהא נקליטין כו' דאדרבה הואיל שאין לנקליטין גג ואין גבוהין י"ט הוא דשרי אע"ג דקביעי טפי ולעולם אימא לך דכילה דלא קביע ויש לה גג אין ישנים בה אפילו אין גבוה י"ט. ואם כוונתו לדמות חדא לריעותא דקביעות לחדא לריעותא דגג אין זה מוכרח והאיך אמר לשון וליתא. גם מה שסיים דזהו קולא דאית להו מקינופת כו' אינו מובן. ויותר תמוה מה שסיים ונקליטין דקביעי טפי כו' דהאיך שייך גג בנקליטין. גם מה דמסיק וקינופת כו' בגובה י"ט לחוד אינו מובן דהא יש לו גג לקינופת. אמנם אחר העיון יפה סיים שם הרשב"א והכא רהטא שמעתתא דוק ותשכח. דודאי אין הבנה לקושיית הש"ס אי קביעי להוי כקינופת דשאני קינופת שיש לו גג וכמובן לכאורה בכוונת התוס' ד"ה אי קביעי הנ"ל. אך מצאתי בשבת דקל"ח ע"ב כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה אר"ש בריה דר"א לא אמרו אלא שאין בגגה טפח אבל יש בגגה טפח אסורה וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן שאין בפחות מג' סמוך לגגה טפח אבל אם יש בפחות מג' סמוך לגגה טפח אסור וע"ש בתוס' ד"ה שאין. מבואר מזה דאשכחן נקליטין שיש להן גג כגון שיש בפחות מג' סמוך לגגה טפח ובלא"ה משכחת בנקליטין שיש להן גג לפמ"ש הערוך ערך נקלט נקליטין שנים קינופת ארבע פי' עמוד דבראש המטה וא' בסוף המטה ומשימין יתד ארוך מזה לזה ומשליכין סדין עליו ונעשה אהל בלא גג ופי' קינופת ד' עמודים בד' קצוות המטה ועליהן מלמעלה ד' יתדות ברוחב ופורסין עליהן סדינין ע"כ. ונמצא שפיר משכחת גג בנקליטין כשהיתד רחב טפח. וכן משכחת קינופת שאין לה גג כגון שיהיו ב' קנים סמוכים זה לזה בראש המטה וכנגדן ב' קנים סמוכים בסוף המטה והיתד שבין הקנים אין בו טפח. והרי משמעות הברייתא דעיקר הקפידא והחילוק ביניהם דנקליטין ב' וקינופת ד' משמע אפילו יש לנקליטין גג טפח כשר והוא שאינו גבוה י"ט וזה מוכרח מדלא נקיט נקליטין שנים ואין להן גג מכלל דכשר אפילו יש לה גג ומינה הא דנקיט בסיפא ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה דמשמע הא גבוהין מן המטה עשרה פסולה אפילו אין לה גג. ובזה מובן קושיית הש"ס דפריך אי קביעי להוי כקינופת פי' ויהיו נקליטין שיש לה גג פסולין אפילו אינם גבוהין י"ט. ומפולש כוונת הרשב"א דלפי מסקנת הש"ס דקינופת קביעי טפי הילכך כילה שאינה קבוע כלל לא מפסיל עד דאיכא תרתי לריעותא. ונקליטין דקביעי קצת פוסל בהו ריעותא דגובה י"ט אפילו אין לה גג אבל ריעותא דגג לחוד כשאינה גבוה י"ט אינו פוסל בנקליטין ובקינופת דקביעי פוסל אפילו ריעותא דגג לחוד. ובזה תבין דמ"ש הרשב"א וליתא דהא נקליטין כו' כל שאין לה גג הוא ט"ס וצ"ל אע"פ שיש לה גג וכמ"ש וזה שסיים דהיינו קולא דאית לה מקינופת (ואף לפי מה דגרסינן כל היכי שאין לה גג יש לפרש כל שאין לה גג למעלה אע"ג דיש בפחות מג' סמוך לגגה טפח דכה"ג חשיב כגג) וזה ברור בכוונת הרשב"א. ודבריו לקוחים מדברי התוס' ד"ה ובלבד דלפי תירוץ א"נ ל"ב לא פליג אל"ק דהשתא חדא לריעותא דגובה י"ט ואין לה גג כשר בכילה כ"ש דכשר ריעותא דגג לחודא כשאין גבוה י"ט אלא דל"ק פליג אל"ב וס"ל דדין הכילה כדין נקליטין דריעותא דגג לחוד כשר כשאין גבוה י"ט אבל ריעותא דגבוה י"ט לחוד פוסל בכילה כמו בנקליטין אפילו אין להן גג וזהו שכתבו התוס' א"נ בהכי פליגי פי' דא"צ לומר כתירוץ תו' הראשון וכדאמרינן לאידך לישנא דנקליטין לגביה כילה קביעי אלא דבאמת בהכי פליגי דלל"ק גם נקליטין לא קביעי הילכך דין הכילה כדין נקליטין. ולפ"ז ביאור דברי התוס' ד"ה אי קביעי דמעולם לא נתכוונו להקשות דשאני קינופת שיש להן גג דא"כ תירוצם אינו מובן דאכתי שאני בין נקליטין לקינופת דבנקליטין איכא תרתי לריעותא וכמ"ש הפני יהושע אלא דבאמת התוספות מפרשים קושיית הש"ס כמ"ש הרשב"א דאי קביעי להוי כקינופת פי' ויהיו נקליטין שיש להן גג פסולין בהאי ריעותא אפילו אין גבוה י"ט. אלא דהוקשה להו למה תלה הש"ס הקושיי' בשינוי' דקביעי דהא בל"ז בין שיהיו נקליטין קבועין או לא תקשה נקליטין אנקליטין. דמדפריך להוי כקינופת מכלל דפסיק' ליה דבנקליטין פחות מי"ט כשר אפילו יש לו גג: ולמה לא יפסל בחדא לריעותא דגג כי היכי דפסול בחדא לריעותא דגובה י"ט אפילו אין להן גג. ולתרץ זה כתבו התוספות כי הסוגיא אע"פ שזה יש לו גג כו' ר"ל הכל בנקליטין דברישא שאין גובה י"ט כשר אפילו יש לו גג ובסיפא פסול אפילו אין לו גג דאידי ואידי חדא לריעותא וזהו שכתבו מ"מ לא חשיב גג כו' פי' דידע הש"ס לחלק דריעותא דגג לחוד לא מהני בנקליטין וריעותא דגובה י"ט חמירא טפי לפסול בנקליטין וזהו שכ' ובשניהם אית בי' חדא לריעותא דכילה אין לה גג כו' פי' אבל השתא מכח קביעות שפיר פריך הש"ס דכיון דבכילה כשר אפילו אית בה חדא לריעותא דגבוה י"ט אמאי בנקליטין פסול בחדא לריעותא דגובה י"ט מכלל דנקליטין קביעי א"כ יפסלו נקליטין אפילו בחדא לריעותא דגג ולהוי כקינופת ומש"ה הוצרך הש"ס לחדש דקינופת הן קביעי טפי מנקליטין ונתקיימו דברי התוס' בלי הגהה וזה ברור בכוונתם בס"ד. ובזה נתיישב כל קושיות הלח"מ דמ"ש דנהי דאדחי הך סוגיא דנקליטין מהא דלקמן די"ט ע"ב אכתי מנ"ל לרבנו לדחות דקינופת שיש להן גו אסור אפי' אין גבוה י"ט. עם היות שהרמב"ן במלחמות נטה אחרי דרך זה בכוונת הרי"ף. מ"מ כיון דנדחה הך ברייתא לענין נקליטין גבוה י"ט כמ"ש הרשב"א בש"ש מדמשני רב יוסף דברייתא איפכא תני ולא אמר אנא דאמרי אפילו כרבנן דמכשירין בסוכה העשויה כעין צריף הואיל דקביעי וחשיב אהל עראי דומיא דנקליטין ושאני כילה דלא קביע. אלא ודאי דהאי סוגיא ס"ל דאין הקביעות מועיל כלל לעשות שיפוע אהלים כאהל וא"כ השתא ריעותא דגובה י"ט ישנים תחתיו כ"ש ריעותא דגג לחוד אינו אוסר דהרי הברייתא מודה דריעותא דגג קיל מריעותא דגובה י"ט. וכל מה שפלפל הלח"מ בענין דמ"ש סוכה דפסול בפחות מי"ט וקינופת שאין גבוהין עשרה חשיב אהל אין כאן סתירה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות שאני סוכה דבפחות מי"ט אין ראוי לדירה אע"ג דחשיב אהל. מיהו הסוגיא דלקמן סוברת דאהל הפוסל סוכה צריך שיהיה גבוה י"ט ויש לה גג וכל האריכות שלו שלא לצורך. ומ"ש הלח"ם אדעת הגאונים י"ל לפמ"ש הרמב"ן במלחמות בשם הראשונים דמן הסוגיא שבדי"ט מוכח דלמ"ד גבי סוכה שהיא קבוע' דשיפוע אינו כאהל כ"ש דאין כילה אהל לפסול ולעולם אימא לך דשיפוע אהל קבוע פוסל ע"ש. מיהו סוברים הגאונים דנקליטין לא חשוב קבוע אלא קנופת שהן ארבעה אפילו אין להם גג וכמ"ש ותו לא מידי.

פרק ו

הלכה א

קטן שא"צ לאמו שהוא כבן שש. גירסת המ"מ והכ"מ ולח"מ כבן חמש או כבן שש ובבתי כהונה בית ועד האריך דהא דמסקינן עירובין דפ"ב ע"ב הא דאיתא אבוה במתא כו' היינו אליבא דר' ינאי ור"ל אבל אליבא דר"א אין חילוק והלכה כרב אסי דקיי"ל כוותיה בכתובות דס"ה ע"ש. ולפי הגירסא כבן שש ניחא בפשיטות דפסק רבנו ממש כרב אסי עפ"ו מה' עירובין הכ"א ואי גרסינן כבן חמש או כבן שש צ"ל דמספקא ליה לרבנו אי עד ועד בכלל ובעירובין הלכה כדברי המקיל ועמ"ש פ"ג מה' ציצית ה"א.

הלכה ח

מי שהיה ראשו ורובו עיין סוכה ד"ג ע"א ובתוס' ד"ה דאמר.

הלכה יא

גמר מלאכול ובהשגות עמ"ש ח"א.

הלכה יב

כל זמן עיין בהשגות ומ"מ. ונ"ל דלישב לשון שהייה וגם אשהייה בלא אכילה צריך לברך לדעת הגאונים ומקרי עובר לעשייתן דכשבא לסוכה עדיין לא שהה. ומנהג רבותיו של רבנו לפי שפעולת הישיבה הוא סימן להתחלת שהייה מש"ה דקדוק מצוה הוא לברך קודם התחלת הישיבה דלאחר שישב מחזי כמברך אחר השהייה וקודם הכניסה א"א לברך דבעינן ברכה תכופה למצוה עט"ז סי' תרמ"ג.

הלכה יג

וכן טומטום עכ"מ שדבריו מגומגמין ועמ"ש פ"ג מה' מילה בשם הר"י קונקו לחלק בין ספק חיוב לספק נפטר והוא סברא נכונה ומסכמת למ"ש פ"ג מה' מגילה ה"ה דבהך סברא יש נמי לחלק בין ספק קיים העשה ובין ספק לאו ספק אם הוא אסור לכן בדמאי ספק קיים העשה הוא ד"ת וספק טבל מד"ס והבן זה. ועפ"ד דלדרך הרמב"ן בדברים הטובלים דומיא דתרומה וחלה הוי הפרשת תרומה וחלה מצוה בפ"ע ונתינתה מצוה בפ"ע ולדרך רבנו חלק מן המצוה. דבהכי יש ליישב דעת הראב"ד דס"ל דמאי מד"ת דסובר כדעת הרמב"ן וה"ל ספק אם קיים העשה דנתינה.

פרק ז

הלכה ב

הדס שוטה ע' השגות ומ"מ וכ"מ. ולדעתי רבנו איירי מהמין דמסתמא החלק יגיד על הכל ומקצתו עבות מעיד שכלו עבות ודעת הר"א שאם נשאר רובו ולא נשאר עבות פסול כמ"ש בתומת ישרים סי' רכ"ח

הלכה ו

מברך תחלה על נטילת לולב עכ"מ ולקמן הט"ו והרדב"ז שנ"ב תירץ דאיירי שכבר הגביהו בביתו והוא מביאו לבה"כ לצאת בו ידי הנענועים ע"ש.

הלכה ז

ואם רצה להוסיף בהדס עמ"ש פ"ח מה' לולב ה"ה. ומש"ר ואם הוסיף ובהשגות עמ"ש ח"א.

הלכה ח

כמה שיעור אורך ע' השגות ונראה דעתו כדעת התוס' נדה דכ"ו ע"א ד"ה שדרה דלולב לא קאי אטפחים קטנים כי אם אטפחים של הדס וערבה ולפ"ז לולב ארכו י"ד אצבעות. ובחלק שו"ת ש"ד בארתי דלדעת הרי"ף ורבנו שיעור הדס וערבה י"ב אצבעות ושיעור לולב ט"ז אצבעות והיינו כפמ"ש התוס' בסוכה דל"ב ע"ב ד"ה צא כו' דהך ברייתא דחמשה שיעורין טפח לא אתייא כר"ט דלר"ט טפח דלולב לא שוה לאחרים ולפ"ז לא קי"ל כר"ט אלא כברייתא דנדה דאתייא כר' פרנך אר"י ושם בארתי מה דקשה לדרך הראב"ד האיך יפרש והשאר לולב.

הלכה כב

הואיל ואינה בפירוש בתורה עמ"מ ולח"ם והנכון דרבנו לא גריס תיבת בגבולין ופי' עיקר מן התורה ממעט אף הל"מ ואפילו תימא דגריס תי' בגבולין מוסב למטה וה"ק הש"ס שאין לערבה עיקר מן התורה אפילו במקדש אע"ג דמקרי דין תורה פ"ב מהט"מ ה"י כל הל"מ מ"מ עיקר מן התו' לא מקרי) ומש"ה בגבולין לא עבדינן זכר.

פרק ח

הלכה א

ארבעת המינין כו' מאשרה הנעבדת עמ"מ שנדחק לדרך רבנו מסוגיא דסוכה דל"א ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה באשרה דמשה באריכות וכ' המ"מ דרבנו גורס הב"ע באשרה דמשה ומשום מצוה הבאה בעברה פי' ומש"ה פסק דפסול אפילו אחר ביטול. והכ"מ השיג עליו ולק"מ דשפיר פסק רבנו כמ"ד מצוה הבאה בעברה ובפי' המשנה כ' וז"ל מצוה הבאה בעברה אינה מצוה לפיכך לולב הגזול ושל אשרה ועיר הנדחת פסול וזו האשרה שיהי' האילן הזה נעבד כו' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ע"כ ונראה לכאורה דגריס כגירסת המ"מ ומה שהקשה הכ"מ מדכ"ר דגזול כשר בי"ט שני כבר תירץ הלח"ם. מיהו קשה קושיית הכ"מ דהכא אין המצוה באה מחמת העברה ע' תוספות סוכה ד"ל ע"א ד"ה משום הגם דלפמש"ר בפי' המשנה שנאמר ולא ידבק שפיר בשעת נטילה הוא עובר על לא ידבק זה אינו דהאיך פסק רבנו אע"פ שביטלו והרי אחר ביטול לא שייך ולא ידבק ותו למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו לא שייך לא ידבק ותו קשה דדוחק למחוק הא דקתני דייק' נמי דומיא דעיר הנדחת ומה שנדחק הלח"ם דה"ק דייקא נמי דפסול אף אחר ביטול דומיא דעיר הנדחת דפסול מכלל דאיירי באשרה דמשה עפ"א מה' שופר ה"ג דברי הלח"ם באריכות. ומ"מ הדברים כבדים דלמא של אשרה היינו בעודה אשרה וכבר העיד המ"מ דצ"ע והכ"מ מסיק דרבנו פסק כדעת ר"ת דע"ז של ישראל שאין לה ביטול או דעכו"ם וקודם ביטול לא יצא והא דקאמר רבא אם נטל יצא היינו דוקא אחר ביטול ושאני אשרה דמשה שהוא נטוע לשם ע"ז דנמצא מתחלת ברייתו מכתית שיעור' מש"ה פסולה אפילו אחר ביטול וכבעיא דר"ל בע"ז דמ"ז באשרה שביטלה אם לולבו כשר למצוה ולא אפשטה ולחומרא ועי' בלח"מ כאן ובלח"ם פ"א מה' שופר ה"ג כ' שכן כוונת המ"מ ודלא כפי שהבין הכ"מ אלא דפסק כר"ת דקודם ביטול לא יצא בשום ע"ז אך דהשמיט רבנו דין זה דע"ז אפילו של נכרי קודם ביטול נלמד בק"ו דפסול מאשרה שביטלה ולסוף מסיק הלח"ם פ"א מה' שופר ה"ג דלא כדברי המ"מ אלא דגירסת רבנו היתה כגירסתנו באשרה דמשה אלא דדין אשרה שבטלה למד רבנו מבעיא דר"ל וגם זה לא יתכן כמ"ש לקמן. ותו קשה למה להש"ס לאוקים באשרה דמשה שנטעו ולבסוף עבדו נוקים באשרה דישראל שאין לה ביטול ומה שצידד הלח"ם דלא ניחא להש"ס גם בפ' כיסוי הדם לאוקים בע"ז דישראל אכתי קשה לוקים באשרה של נכרי קודם ביטול ומ"ש הלח"ם דלא מתוקם בהכי וכמ"ש התוספות דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל וע' מהרש"א יבמות דק"ד דמפרש בכוונת התוספות דהתם דאפילו נקצץ הלולב מעצמו נמי בטל דהנכרי זורק השפאין ואינו עובדן. ועמש"ר פ"ח מהע"ז הי"א כיצד מבטלין אשרה קרסם ממנה עלה כו' או ששפאה שלא לצרכה ביטלה ואפילו שפאה לצרכה היא אסורה ושפאיה מותרין אא"כ באשרה של ישראל דבין לצרכה או שלא לצרכה היא ושפאיה אסורין מיהו דברי התוספות ומהרש"א נפלאו ממני דהיינו דוקא אליבא דר"ל דס"ל בע"ז דמ"א דע"ז שנשתברה מאליה מותרת ואנן קיי"ל כרבי יוחנן. ותו דאפילו לר"ל דוקא נשתברה מאליה אבל נקצץ ע"י ישראל מודה דלא בטלה כדפריך בע"ז דמ"ב בישראל ששיפה דתהוי כע"ז שנשתברה מאליה ומשני כדרבא גזרה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וא"כ כשקצצה ישראל לא ביטלה לר"ל מדרבנן וכ"ש לר"י דלא בטל אפילו ד"ת. עכ"מ פ"ח מהע"ז הי"ב בשם הרמ"ך דלדידן דקיי"ל כר"י אין ישראל מבטל ע"ז דנכרי מדינא וכמ"ש המ"ל פ"ח מה' ע"ז הי"א הגם דמצדד התם דאפשר דאף לר"י ע"ז שנשתברה מאליה הוי ספק כבר דחה המגיה דבריו ועי' תוספות ע"ז דס"ד ע"ב ד"ה מסתברא תדע דאפילו לר"ל כשנקצץ ע"י ישראל פסול מדרבנן דהא בעי ר"ל בע"ז דמ"ו באשרה שבטל' לולבו מהו למצוה וק' תפשוט ממתני' דשל אשרה פסול והרי משנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל. וע"כ צ"ל דר"ל מספקא ליה דלמא איירי מתני' באשרה דישראל שאין לה ביטול ודלא כמ"ש הלח"ם דלא ניחא להש"ס לאוקים בע"ז דישראל ואם נאמר כדברי הלח"ם צ"ל דאפילו תימא באשרה דנכרי מ"מ ליכא למפשיט דיש דיחוי דלמא איירי מתני' כשנקצץ ע"י ישראל ופסול מדרבנן משום גזרה דרבא ונסתרו דברי הלח"מ ממ"נ. והכ"מ חתר דדחיקא להש"ס לאוקים מתני' באשרה של ישראל או דנכרי קודם ביטול דקשה פשיטא א"ו דלאחר בטול וקשה לרבא ומשני באשרה דמשה דמכתת מתחל' ברייתו ולא מהני ליה ביטול משום דיחוי וגם זה אינו דכיון דמתני' בהכרח אחר ביטול דאל"כ קשה פשיטא מאי האי דבעי ר"ל באשרה שביטלה תפשוט ממתני' גם מ"ש הלח"ם פ"א מה' שופר ה"ג דאה"נ סוגיא דסוכה מתוקם באשרה דמשה דישראל או דנכרי קודם ביטול ורבא נמי איירי קודם ביטול ובאילן שנטעו ולבסוף עבדו כרבנן ומ"מ לכתחלה לא יטול ודין אשרה של נכרי שנטעה שיהי' נעבד ולאחר ביטול היינו בעיא דר"ל. גם זה תמוה חדא דאפילו לרבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו מודים דהתוס' אסור כשמואל אליבא דר' אשי וכמש"ר פ"ק מה' ע"ז ה"ג מאי אמרת דרבא איירי בעיקר האילן והלולבין שעליו קודם השתחוייה ומ"מ לכתחלה לא יטול אע"ג דשרי להדיוט כדין המשתחוה להר שהוא מחובר דקי"ל פ"ד מה' איסורי מזבח דאע"ג דשרי בהנאה אסור למזבח ליטול מאבניו א"כ ק' כיון דלפ"ז סובר רבנו דמצות כגבוה דמי ומש"ה לכתחלה לא יטול בדין הוא שיפסול אף בדיעבד וכמש"ר פ"א מה' ציצית הי"א דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית דלשון פסול משמע אפילו אם עשה בדיעבד ובבעיא דר"פ דמ"ז דקאמר היינו בעייא דר"ל הרי דדקל שנטעו ולבסוף עבדו לרבנן שרי להדיוט ופסול למצו' אע"ג דבהמה ומחובר לא נאסר בנעבד להדיוט מ"מ נפסל מספק למצוה אפילו דיעבד. ותו דא"כ מאי האי דקאמר הי' א' מהן של ע"ז לא יטול לכתחלה הכי הל"ל היה א' מהן מאשרה שנטעה ולבסוף עבדה דלפמ"ש אפילו אשרה שנטעה ולבסוף עבדה פסול ללולב של מצו' דומיא דציצית ולא משכח' של ע"ז שיהי' כשר בדיעבד אא"כ באשרה שנטעה ולבסוף עבדה ואח"כ בטלה וכה"ג ה"ל לבאר. גם תמוה מ"ש הלח"ם דמש"ר פ"א מה' שופר ה"ג שופר של ע"ז אין תוקעין בו ואם תקע יצא היינו כשהשתחו' לבהמה דמותרת להדיוט. דמאי שנא מציצית דפסול בדיעבד ונהי דבכאן אפשר לדחות דמוסב ארישא וה"ק הי' א' מהן של ע"ז וביטלו לא יטול לכתחלה. הרי בשופר ליכא לפרש הכי דאיירי כשביטלו. ותו דהא לכל הפירושים סובר רבנו כפר"ת דקודם ביטול ודאי פסול בק"ו מאשרה שבטלה וקשה קושיית הכ"מ ממש"ר פ"ד מהלכות ייבום ה"ך סנדל המוסגר ושל מוחלט ושל ע"ז שמניחין אותה ברגלי הצורה לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה אע"פ שהוא אסור בהנאה אבל סנדל של תקרובת ע"ז ושל עיר הנדחת פסולה הרי מדכ"ר אע"פ שהוא אסור בהנאה דמיירי קודם ביטול ואפ"ה בדיעבד כשר ומה שתי' הכ"מ דאסור בהנאה קאי רק אמוסגר ומוחלט אבל של ע"ז איירי אחר ביטול הוא דוחק. וכן מה שתירץ דבחליצה לא שייך מכתית שיעור' כיון שאין לה שיעור קצוב ובלבד שחופ' רוב הרגל ומש"ה כשר מוחלט ומוסגר דוחק ובודאי מש"ה כשר מוחלט ומוסגר הואיל דבשעת שרפה קרוי בגד ומאן דמכשיר ס"ל דגילוי מלתא הוא וילפינן איסור מטומאה. וליישב דברי רבנו נקדים דבע"ז דנ"ב דלכ"ע ע"ז של ישראל טעונה גניזה שנאמר ושם בסתר ולר"ע דמפיק ושם בסתר שאין ע"ז של ישראל נאסרת עד שתעבד מפיק מהיקש' דלא תטע לך אשרה אצל מזבח דאתקש אשרה דישראל למזבח שיהיה טעון גניזה עלח"ם פ"ז מהע"ז ה"ד וכמש"ר בהדיא פ"ח מהע"ז ה'"ט וכפי הנראה דגניזה היינו קבור' וכדפרש"י בהדיא דכשהיא שלמה גונזה בקרקע משא"כ בע"ז של נכרי' טעון שריפה או שוחק וזורה לרוח. ואע"ג שבתוספות ד"ה מאי מזבח צידדו דפי' גניזה היינו ביעור בלא הנאה כמו שוחק וזורה לרוח מסקנא היא דליכא למילף מעגל אלא כדפרש"י ועכ"מ פ"ח מהע"ז ה"ט שהניח בצ"ע גניזה למה ולא הבנתי כוונתו דאין תלונ' על רבנו דגמ' ערוכה היא אליבא דכ"ע ומקרא ילפינן ואם כוונתו להפליא על טעמא דקרא למה קבע גניזה בע"ז דישראל ויש להסביר דנהי דקיי"ל תמורה דל"ד כל הנשרפין לא יקברו והנקברין לא ישרפו היינו משום דהנשרפין אפרן מותר והנקברין אפרן אסור וכיון דמסיק התם חוץ מאשרה והקדש דנשרפין ואפרן אסור למאי נ"מ ציוותה התורה גניזה בע"ז דישראל כיון דבהכרח מודים רבנן לר"י בע"ז דישראל דאע"פ שהוא מהנקברין אם רוצה לשורפה רשאי כיון שאפר אשרה אסור אכתי אין זה קושיא דאטו אנן טעמא דקרא נדרוש דאפשר הקלה תורה באשרה וע"ז דישראל משום תקלה וקלון ותיתי מהי תיתי גזרת הכתוב הוא ונאמר ויטמון אותם יעקב תחת האלה. ובתוספות יבמות דק"ד ד"ה סנדל הקשו דבע"ז של ישראל לא שייך מכתית שיעורא דהא טעון גניזה ותירצו דכיון שטעון גניזה אין לך מכתית שיעורא גדול מזה א"נ בע"ז של נכרי שעבדה לדעת ישראל שטעונה שרפה ע"כ ותירוצם הראשון במחלוקת שנוייה כדמוכח מלשון התו' סוכה דל"ה ד"ה לפי דבנקברין לא קיי"ל מכתית שיעורא הואיל דמתקיים בקרקע וא"צ כתיתה מיד אלא דוקא בע"ז דנכרי דטעון שרפה או שחיקה הוא דקי"ל מכתית שיעורא וכמ"ש בשו"ת בשער אפרים של"ח באורך ועיין בית שמואל סי' קכ"ד. ובגט פשוט תמה על הר"ן שכ' דאם כתב גט על דבר הטעון שרפה למ"ד כל העומד לשרוף פסול דמאי שייך למ"ד דהא אליבא דכ"ע קי"ל במס' סוכה דדבר העומד לשרוף מכתית שיעורא דאפילו למ"ד כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי נ"ל פשוט דהיינו משום שמא ישפך ולא יבא לכלל זריקה משא"כ העומד לשרוף לכ"ע מכתית שיעורא. ולפ"ז אפילו תימא דמותר לשרוף ע"ז של ישראל אכתי לא מכתית שיעורא כיון דאפשר בקבורה. ולפ"ז י"ל דרבנו מפרש כפי' רש"י יבמות דע"ז דנכרי לאו לשרפה קאי כיון דאפשר בביטול ואי משום איסור הנאה מצות לאו ליהנות נתנו הילכך שפיר פסק פ"ד מה' ייבום ה"ך דסנדל שמשימין ברגלי ע"ז לא תחלוץ בו לכתחלה ובדיעבד כשר בין שהוא של ישראל או דנכרי דשל ישראל הוא מן הנקברין דלא מכתית שיעורא ואע"ג שאין לו ביטול ואסור בהנאה עולמית מצות לאו ליהנות נתנו אלא דלכתחלה אסור דמאוס וכן של נכרי לא מכתית שיעורא דאפשר בביטול ולפ"ז הא דנקיט הש"ס באשר' דמשה דמכתית שיעורא היינו כתי' התוס' השני בע"ז של נכרי שעבדה לדעת ישראל שטעונה שרפה והיינו מה שפרש"י באשרה דמשה אותן שהיו בשעת כיבוש א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש וזה בנוי אהא דאיתא בע"ז דנ"ג ע"ב אלא מדפלחו ישראל לעגל ע"ש ותבין דדבר של ישראל שגילה הישראל דעתו דניחא ליה בע"ז ועבדו נכרי דומיא דישראל שזקף לבנה של עצמו והשתחוה לה נכרי וה"ה ישראל שנטע אשרה לעבדה שעדיין לא נאסרה דקי"ל כמאן דאמר ע"ז של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד כשהשתחוה לה נכרי יש לע"ז ואשרה זו חומרא דע"ז דישראל שאינה בטלה עולמית וחומרא דע"ז דנכרי דטעונה שרפה או שחיקה ושפיר מכתית שיעורא כיון שאין לה ביטול ועומדת בהכרח לשרוף ולכתות וזהו פי' הסוגיא לרש"י (ולפי מה דמסיק בע"ז דנ"ג ע"ב אימא כל דבהדיה עגל מתסרי מכאן ואילך נשתרי ומשני מאן מוכח ופרש"י מכאן ואילך שחזרו בתשובה ומשני מי יודע איזו היתה בעת שעבדו העגל ואיזהו נעבד אח"כ ע"כ. משמע מזה דאותה אשרה שידוע שנטעה נכרי בז"הז סגי לה בביטול אע"ג שנטעה ע"מ לעבוד וכה"ג לא מקרי אשרה דמשה) וכן משכחת דמכתית שיעורא בתקרובת ע"ז שאין לה ביטול וזהו מש"ר פ"ד מה' ייבום ה"ך דסנדל של תקרובת פסול וכדפי' המ"מ כגון שזבח בהמה לע"ז ועשה מנעל מעור' משא"כ כשהקריב סנדל לפניה לשם דורון אין זה תקרובת דאין תקרובת אא"כ משתפך כעין פנים לפיכך לא משכחת תקרובת בלולב ואולם בשופר כ' הש"ע דין תקרובת סי' תקס"ו. ועמש"ר פ"ז מה' ע"ז ה"ג בהמה שהקריבו' כלה לע"ז אסור בהנאה אפילו פירש' וקרניה ועורה וכ' הכ"מ דקרניה נלמד בק"ו מפירשה ואין צורך דמבואר מבעיא דר"פ בע"ז דמ"ז קרנה מהו לחצוצרת מיהו הכ"מ פ"ז מהע"ז כ' דדוקא הקריבוה כלה אבל אם הקריב רק אבריה ודמה לא נאסרה קרניה דבזה יש קצת יישוב למה שהשמיט רבנו שופר של תקרובת דאין דרכו להזכיר מה שלא נמצא בביאור בש"ס והואיל דמשכחת שופר דתקרובת דשרי כשלא הקריבוה כלה מש"ה נקיט הש"ס מלתא דפסיקא שופר של עיר הנדחת. איברא כל זה ניחא אלו היינו אומרים דמצות אינם כגבוה ודלא כהנך בעיי' שבע"ז דמ"ו ובהכרח רבא דאמר אם נטל יצא אע"פ שלא ביטלו פליג אהנך בעיי דר"ל וכמ"ש התוס' סוכה דל"א ד"ה באשרה דרבא פליג אלישנא קמא ולא אמרינן דלענין מצוה מאוס לגבוה וכ"כ הר"ן דרבא פליג אבעיי דר"ל והא דקאמר רב דימי אשרה שביטלה קמבעי ליה היינו דרך את"ל דמחובר לא נאסר למצוה אכתי מבעי ליה אם יש דיחוי אצל מצות. אך מה אעשה דבהדיא פסק רבנו פ"א מה' ציצית הי"א דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית ופסול משמע דיעבד הרי דפסק בבעיא דר"פ לחומרא וממילא קיי"ל כל"ק דבעיא דר"ל באילן שנטעו ולבסוף עבדו לרבנן ואפ"ה לולבו פסול דיש נעבד במחובר למצוה כמו לגבוה ובעיין לחומרא וכן משמעות מש"ר או שיהי' מאשרה הנעבדת מדלא קאמר או שיהיה מאשרה שנטעה ע"מ לעבוד א"ו דה"ה בנטעו ולבסוף עבדו וכן מוכח דמ"ש לולב מציצית והרי בין בהמה ובין אילן המחובר אין בהן תפיסת יד אדם ושרי להדיוט ואסור לגבוה וכי היכי דציצית פסולין ה"ה לולב. גם הלום ראיתי מש"ר פ"ב מה' בכורים הי"ו אשרה שביטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי המקדש הן והכ"מ לא הראה מקומו. וראיתי בירושלמי פ"ק דבכורים אהא דתנן הגזלן אינו מביא שנאמר ראשית בכורי אדמתך וז"ל עד כדון כשגזל קרקע גזל זמורה ונטעה (פי' תוך קרקע שלו) מהו ולא דמים הוא חייב לו (פי' ופשיטא דמביא ומשני) לא צריכא מצות כגבוה הן (פי' הבעיא אי דין מצות כדין הקדש) אין תימר כגבוה הן אינו מביא ואין תימר אינו כגבוה מביא הכל מודים באשרה שביטלה שאינו מביא ממנה גזרין למערכה (פי' דיש דיחוי בקדשים) ר"ל בעי מהו שיביא לולב ממנה מצות כגבוה דמי או אינן כגבוה אי תימר כגבוה הן אינו מביא אי תימא אינן כגבוה מביא פשיטא שהוא מביא ממנה לולב שאין מצוה כגבוה (פי' ואת"ל אין מצוה כגבוה אכתי בעיא) מהו שיביא בכורים כר"י דו אמר הוקשו לקדשי גבול מבית כרבנן דאמרי הוקשו לקדשי מקדש אינו מביא ע"כ נראה מזה מדהוצרך רבנו להטעם שהבכורים כקדשי מקדש דה"ל כרבנן מכלל דלר"י שהוקשו לקדשי גבול מביא דנפשט בואת"ל דאין מצוה כגבוה ואין דיחוי במצות וא"כ קשה האיך כ"ר דלולב פסול אע"פ שבטלו האשרה. וי"ל דרבנו פסק מצות כגבוה והא דהוצרך לטעם שהבכורים כקדשי מקדש משום דבכורים אין להן שיעור וא"כ לא חשיב דיחוי כיון דלא שייך מכתית שיעורא אף קודם ביטול אבל לולב חשיב דיחוי. ולפ"ז צ"ל דדוקא אשרה הנעבדת חשיב דיחוי שאין בידו לבטל משא"כ אשרה שמעמידין תחתיה ע"ז דקיי"ל פ"ח מהע"ז ה"ד דנטלה מתחתיו מותרת שנמצא בידו ליטול הע"ז מתחתיה כשר בלולב אפילו טרם שנטל הע"ז מתחתיה משא"כ בבכורים דלא שייך דיחוי ואינו פסול אלא משום דמאיס לגבוה דהן כקדשי מקדש אפשר אפילו באשרה שמעמידין ע"ז תחתיה וביטלה ר"ל שנטל הע"ז מתחתיה נמי פסול בבכורים משא"כ בלולב כשר אפילו בעוד הע"ז תחתיה דאין אומרין מצות כגבוה אלא לענין דיחוי ולא לענין מאוס. ויותר נראה דהוצרך רבנו לטעם שהבכורים כקדשי מקדש אע"ג דפסק כבבלי דמצות כגבוה סליק בתיקו ודלא כהירושלמי דאפשטה בואת"ל מ"מ שפיר בלולב בעיין לחומרא דאפשר בלולב אחר משא"כ בבכורים אלו היה משום מצות כגבוה בעי' דלא אפשטה לא היה בדין לפוטרו ממצות עשה דבכורים אלא בדין שיפריש ולא יעלו לגבוה ולכהנים אך משום דפסיקא לן דהן כקדשי מקדש מש"ה פטור מלהביא ולהפריש כלל. והנכון בכוונת רבנו דמתרץ דלא תקשה לרבא דס"ל נטל לולב דע"ז יצא מבעיא דר"ל דמשום דיחוי במצות יפסול בדיעבד אפילו אחר ביטול דמחלק רבנו דבעיא דר"ל בלולב שהוא עצמו ע"ז דהיינו שנעבד. וכיון שאין דרך לעבוד ללולב דמש"ה כל ששיפה עכו"ם לולב מן דקל שהוא אשרה חשיב ביטול מש"ה בעי ר"ל באשרה שביטלה שנמצא הוי הלולב עצם ע"ז וקיי"ל לחומרא בתרתי בעיי דר"ל דמצות כגבוה הילכך אפילו נטעו ולבסוף עבדו נאסר במחובר למצוה מספק גם קיי"ל דמספק יש דיחוי במצות דכגבוה דמי הילכך אפי' איכא תרתי שנטעו ולבסוף עבדו ואח"כ ביטלו פסול ללולב מספק. מיהו דוקא בלולב שהיה עצמו נעבד אבל מודה ר"ל לרבא בלולב של ע"ז דהיינו לולב שמכבדין בו לפני ע"ז דמקרי תשמישי ע"ז בין של גוי או של ישראל דשרי למצוה אפי' בלא ביטול ואע"ג דאסור בהנאה יוצאין בו בדיעבד כמו סנדל שלובשין בו ע"ז לחליצה. ודוקא המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית דהצמר עצמו חשיב נעבד והטעם בזה לפמ"ש הר"ן פ' ר' ישמעאל עלה דמתני' ע"ז של נכרי אסורה מיד כו' דהביא בעיא דרב המנונא שבדף כ"ב ע"א דמספקא ליה אליבא דר"י במשמשי ע"ז דישראל אי גמרינן משמשין ממשמשין דנכרי דאין אסורין עד שיעבדו או דלמא מינה גמר מה ע"ז דישראל אסורה מיד ה"ה משמשיה אסורין מיד ומסיק דאע"ג דלדידן לא נ"מ מידי דקיי"ל כר"ע דיליף מקראי דע"ז דישראל אין אסור עד שתעבד ובמשמשין אפילו דנכרי עד שתעבד רק ע"ז דנכרי אסורה מיד. מ"מ נ"מ להא דבעי הרמב"ן דומיא דהך בעיי' במשמשי ע"ז דישראל אי ילפינן ממשמשין דנכרי דיש להן ביטול או דלמא מינה ילפינן דהוי כע"ז דישראל שאינה בטלה עולמית ומסיק בשם הראב"ד דאין למשמשי ע"ז דישראל ביטול וסמך לדבר מדכתיב ונתצתם את מזבחותם מכלל דלא אפשר בביטול הואיל שעבדו ע"ד ישראל והרי מזבח חשיב משמשין. והר"ן דחה דברי הראב"ד דכיון שישראל לא עבדו על המזבח הזה אין הנכרי נעשה שלוחו לבטלו ולעולם אימא לך דישראל מבטל משמשין של עצמו. מיהו עלה מתני' דע"ז שהניחו עובדיה מייתי הר"ן סמך לפשיטות הראב"ד מהא דבע"ז דנ"ד ע"ב דהמשתחוה לבהמת חברו לא אסרה ואם עשה בה מעשה אסרה דגמר מכלים דאחז דכתיב הכנו שגנזום והקדשנו שהקדישו אחריהם תחתיהן אע"ג דכלי המקדש לא היו של אחז א"ו כשעשה מעשה אסרם (וכ' הרמב"ן דיכול הנכרי שעשה בה מעשה לבטלה והוכיח כן מדפריך הש"ס דנ"ג ע"ב מכדי ירושה כו' דלמא ע"י מעשה אסרום א"ו דאפ"ה סגי בביטול והר"ן דחה דלמא ר"י לית ליה אדם אוסר שאינו שלו ע"י מעשה ומסיק דאדרבה מדגנזום מוכח דאינם בטלים ואף להדיוט אסורין דאל"כ ה"ל לפדות כלים דאחז דבהכרח סוגיא זו פליג אהא דמשני דנ"ב ע"ב כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי ביה להדיוט באבני מזבח ששקצום יונים דאי ס"ד דס"ל האי סברא מנ"ל דעשה בה מעשה אסרה להדיוט מכלים דאחז דלמא משום דלאו אורח ארעא א"ו דלית ליה להש"ס הך סברא) והרי כלים דאחז משמשין הן ואי ס"ד דבביטול סגי לבטלינהו ולשתמש בהן הדיוט מכלל דמשמשין דישראל אין להן ביטול ע"כ תורף דברי הר"ן. ולפמש"ר פ"ח מהע"ז ה"א דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו להדיוט אפילו ע"י מעשה מכלל דדחה סוגיא זו וס"ל דאין ללמוד מכלים דאחז אלא דאסור לגבוה ולגבוה פסק רבנו פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ו דאסור אפילו בלי מעשה ובהכרח הוא דגנזום משום דלאו אורח ארעא להשתמש בהן להדיוט ונסתר הוכחת הר"ן. וכן הוכחת הראב"ד כבר דחה הר"ן ותו דאין מקום לקושיית הראב"ד דבהכרח מזבח חמור משאר משמשין דלא סגי בביטול כ"ש עד שינתץ רובו וכמש"ר פ"ח מהע"ז הי"ב ושפיר קאמר קרא ונתצתם את מזבחותם דהיינו ביטול דמזבח ואדרבה מוכח מזה להפך דאע"ג שעבדו ישראל את העגל ובשליחותייהו קעבדי מ"מ מהני ביטול דנתיצת רוב מזבח וכן ברור בכוונת רבנו דאין משמשי ע"ז דישראל אסורין לעולם מדלא הזכיר פ"ח מהע"ז ה"ט זולת ע"ז דישראל. ולא עוד דכפי הנראה סובר רבנו דמשמשי ע"ז בין דישראל בין דנכרים א"צ ביטול כלל עמש"ר פ"ח מהע"ז ה"ד וה"ה דהוא גורס נטלה ולא גריס במתני' בטלה עיין בתוס' דמ"ז ע"ב ד"ה העמיד תחתיו ע"ז ובטלה ורש"י דגריס נטלה נדחק דהואיל שנשתמש באבן לפי שעה ולא הקצהו לבימוס ה"ז מותר וא"צ ביטול וזה דוחק דמה לי תשמיש מועט או מרובה. ולדעת רבנו דתשמיש ע"ז א"צ ביטול וכיון שסילקו מתשמיש ה"ז ביטולו בין בתשמיש של ישראל או של נכרי ניחא והא דתנן ביטל ע"ז ביטל משמשיה ביטל משמשי' לא ביטל הע"ז וכמש"ר פ"ח מהע"ז ה"ט היינו דאפילו בטל בפירוש ושיבר המשמשין לא ביטל הע"ז מיהו הא ודאי דבסילוק בעלמא סגי דאשרה שהעמיד ע"ז תחתיה וכן בית שהכניס לתוכו ע"ז ואבן שהעמיד עליו ע"ז כלן משמשין מקרי ומשסילקן מלשמש מותרין וכן פסק הרמ"א דמשמשי ע"ז שמכר או משכן בטלין וכמ"ש הב"י לדעת הטור בשם ה"ר יונה (ועמ"ש פ"ז מהע"ז הי"ו דכל שנעשו לשם ע"ז נאסרו התשמישין אפילו אחר סילוק עד שיבטלנו ממש ושם עיקר) (והנה לדעת התוספות דנ"ג ע"א בד"ה אבל בצורף ישראל דס"ל דכל שמכר לישראל הוי ביטול י"ל דמש"ה הוכרח הש"ס לאוקים באשרה של משה דהיינו של ישראל דלא מתוקם באשרה דנכרי דקשה ממ"נ אם נטלו הישראל שלא ברשות הנכרי תיפוק ליה דהוי גזול א"ו שמכר לו העכו"ם הרי מכירה חשיב ביטול ואפילו לדרך רש"י ורבנו דדוקא מכרו לצורף ישראל הוי ביטול נראה דהיינו דוקא בע"ז של מתכת משא"כ בלולב דאין סברא לומר דאיידי דדמיה יקרים זבנה ליה דגם לולב דמיו יקרים שפיר הוי המכירה ביטול וע' בב"ח א"ח סי' תקפ"ו ויפה השיב עליו המג"א סק"ה דלא איירי בשל הפקר. מה גם דלדעתי אשרה של הפקר חשיב כע"ז שהניחוה בעלים מלעבדה דבטלה כמש"ר פ"ח מהע"ז הי"א ולכן אומר אני דשפיר פסק הרמ"א סי' קמ"ו ס"ז דכל שמבטל' שלא באונס סגי באמירה וא"צ פיחסה אא"כ מבטלה באונס ואני אומר דלא בעינן פחסה אלא כשנכרי מבטל ע"ז של חברו אבל בדידיה סגי באמירה דלא גרע מהניחו' עובדיה. ומה שהקשה הש"ך ממכרה תמצא יישוב בב"י בבדק הבית. ולפ"ז אפשר לומר דדוקא באשרה שנטעה ע"מ לעבוד ואח"כ עבדה הוא דבעינן ביטול גמור ששפאה ולא סגי בהניחוה עובדיה או באמירה דאין אמירה ומחשבה מוציא מידי מעשה וכמ"ש פ"ז מה' ע"ז הי"ו משא"כ בשאר ע"ז סגי באמירה. הילכך דוקא אשרה חשוב דחוי דמחוסר מעשה של ביטול משא"כ בשאר ע"ז דסגי באמירה לא חשיב דחוי ויש בזה קצת יישוב לדברי רבנו. ואין להקשות דא"כ למה אוקים באשרה דישראל נוקים באשרה שמעמידין ע"ז תחתיה של נכרי וקודם ביטול וכגון שהאשרה של הפקר והעמיד נכרי ע"ז תחתיה דנמצא כשנטל הישר' ממנו קודם ביטול אינו גזל שהרי האשרה הפקר ואין כאן אלא משום ליתא דאשרה די"ל דכה"ג סובר הש"ס דלא מכתית שיעורו כיון שיש לו תקנה ע"י שיסלקנו הישראל. ותו דלדעת הר"ן משמע דשל ע"ז לא מקרי לכם קודם ביטול ולא הוצרך הש"ס לסברא דמכתית שיעורא אלא משום י"ט שני ושפיר מתוקם באשרה דנכרי וי"ט שני דגזול מותר בי"ט שני ודוק. ובהכי ניחא נמי לדרך ר"ת דמוקים ברייתא דפ' כיסוי הדם בשל נכרי קודם ביטול דקשה תיפוק ליה משום גזול דבהכרח לא קנאה מהנכרי דמכירה הוי ביטול ולפמ"ש שפיר מתוקם בי"ט שני) נחזור לענין הנ"ל דרבנו ס"ל דתשמיש ע"ז א"צ ביטול וכשר אפילו לגבוה. ויש כדמות ראייה לזה דבע"ז דנ"ד חזקי' אמר כגון שניסך לע"ז יין על קרניה מתקיף לה רב אדא האי נעבד הוא בימוס בעלמא הוא ופרש"י דב"ח לא מתסרי משום משמשי ע"ז דוחק דכיון דקיי"ל דיש בב"ח משום נעבד לגבוה אע"ג דלהדיוט שרי נימא דה"ה דב"ח נאסר לגבוה משום משמשין ולפמ"ש ניחא דכיון דבמשמשין סגי בסילוק בעלמא שפיר משסילקו הותר אף לגבוה שהרי ביד הישראל לסלקו ולבטלו ע"י אמירתו וכל שבידו לא הוי דיחוי. ועמש"ר פ"ח מה' ע"ז ה"ד באילן שמעמידין ע"ז תחתיו שהקשה שם הכ"מ דכיון דקיי"ל כרבנן דאין נעבד באילן במחובר אטו גרע מעמיד ע"ז תחתיו מנעבד ונדחק דאיירי שנטעו מתחלה ע"מ להעמיד שם ע"ז. א"נ דבאמת קיל מאשרה שנטעו ולבסוף עבדו דמהני סילוק אף להתוספת שהוסיף בעודו תחתיו אלא דקודם סילוק אסור אפי' עיקרו דמנכרא מלתא טפי. ובאמת קושייתו מעיקרא ליתא דהא קיי"ל ציפוי הר אסור אע"ג דהר עצמו הנעבד מותר דלא אמעיט מחובר אלא מנעבד דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ומינה דוק' נעבד לא הוי במחובר משא"כ משום משמשין שפיר נאסר במחובר ואשרה שהועמד ע"ז תחתיו הוי רק תשמיש ע"ז וכל שנטל ע"ז מתחתיה ע"מ שלא להחזירה ביטל האשרה מתשמיש וכן בתלש ממנו לולב ע"מ שלא יהיה מונח ע"ז תחתיו עולמי' ביטלו מתשמיש ובהכי ניחא כל מה שנדחקו התוספות סוכה דל"א ועיין תוספות ר"ה דכ"ח ד"ה אר"י שהקשו תימה מברייתא דתולין והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא ובאמ' לק"מ דבהכר' הך ברייתא בשל עיר הנדחת דמש"ה לא פריך מינה הש"ס בר"ה וביבמות דידע הש"ס לחלק דשל עיר הנדחת מכתית שיעורו משא"כ תשמיש ע"ז אלא דבחולין הוקשה ליה לולב ושופר של עיר הנדחת על כיסוי בעפר עיר הנדחת ומשני דכל היכי דמכתית מעלי לכיסוי ומש"ה כשר לכתחלה לכיסוי כמ"ש התוס' חולין דלכיסוי לא חיישינן למה דמאיס. ויותר נראה דבאפר עיר הנדחת לא שייך כלל מאוס דהשלל הנשרף אינו לא ע"ז ולא משמשין וכמש"ר פי"ד מה' שחיטה הי"ג והכ"מ שם ודלא כמ"ש הלח"ם דה"ל עפר קרקעה אלא אפילו עפר אפרה כדרבא מצות לאו ליהנות ניתנו ולא הוקשה להש"ס אלא במס' סוכה דנקיט אשרה וקס"ד דכל אשרה משמע דשלש אשרות תנן בע"ז דמ"ח. וקס"ד דהיינו אפילו באשרה שמעמידין ע"ז תחתיה דהוי תשמישין והאמר רבא דאם נטל לולב תשמיש ע"ז יצא. ולזה משני דמתני' רק באשרה דמשה דכתיב ביה תשרפון דהיינו אשרה הנעבדת לרבנן כדאית להו ולריב"י כדאית לי' דייקא נמי דתני דומיא דעיר הנדחת שבשרפה ואי באשרה שמעמידין תחתיה סגי בסילוק. ומינה דלפי מאי דבעי ר"ל באשרה שנטע' ולבסוף עבד' או שביטל' אי מצו' כגבוה נינהו ממילא אפילו נטעו ולבסוף עבדו וגם ביטלו פסול מספק דלמא מצות כגבוה דיש נעבד במחובר ויש דיחוי ודוקא בנעבד אבל בלולב של ע"ז דהיינו תשמישין וה"ה אשרה שמעמידין ע"ז תחתיה דתשמיש היא אפילו קודם ביטול יצא דבידו לסלקו ולא חשיב דיחוי ואע"ג דאסור בהנאה מצות לאו ליהנות ניתנו ובין דנכרי ובין דישראל וכמ"ש. ואע"ג דאפשיט בסוכה דל"ב ע"ב דדחוי מעיקרא במצות לא חשיב דיחוי י"ל כמ"ש תו' סוכה דשאני אשרה שנעבדה שאין בידו לבטל אפילו באיסור משא"כ תשמיש עבודת אלילים אפילו קודם ביטול לאו דחויים נינהו דמצות לאו ליהנות ניתנו ומעולם לא מכתית שיעורא דבידו לבטלו מתשמיש ע"ז כגון שיטמינהו שלא יהיה שוב לעולם תשמיש ע"ז ולפמ"של דוקא אשרה דמשה שעבדה נכרי ע"ד ישראל דאית ליה חומרא דע"ז דנכרי לשרפה **(לשרפה ולא מהני בטול כחומר ע"ת דישראל הוא דמכתית שיעורא אבל וכו')** דמכתית שיעור' דלא מהני ביטול כחומר ע"ז דישראל אבל ע"ז דישראל לגניזה קאי או דנכרי דאפשר לבטל לא מכתית שיעורא כמ"ש) ותו לא מידי. ומש"ר ובשעת הדחק ע' בהשגות ובתומת ישרים סי' רל"ג האריך ע"ש וע' בכפות תמרים.

הלכה ב

אתרוג של תרומה טהורה עמ"מ ובאמת צריך טעם כיון דלא מסיימי למה קבע הלכה כמ"ד מפני שמכשירה וע' בתוס' ד"ה מפני שכתבו דהמ"ל איכא בינייהו שכבר הוכשר וקו' אלימתא היא דלמה נדחק הש"ס למצוא מציאות רחוק שקרא עלי' שם חוץ מקליפ' כיון דאיכא נ"מ טובה שכבר הוכשר. ולפמ"ש פי"ב מה' תרומות הי"א ניחא דמחמת קו' התוס' מוכח דלכ"ע אסור להפסידה אלא דפליגי בהכשר שהוא רק גרם טומאה מש"ה הוצרך לחדש שקרא שם חוץ מקליפתה. ובהכי ניחא דשפיר פסק רבנו לחומרא כמ"ד מפני שמכשירה לאסור אפילו קרא שם חוץ מקליפתה. ולכאורה י"ל קו' התו' באופן אחר לפמ"ש הכפות תמרים ליישב קו' התוס' סוכה דל"ה ע"א ד"ה לפי למה פליגי בערלה בטעם היתר ממון או היתר אכילה תיפוק ליה דמכתית שיעורא דמש"ה אסור אפילו בי"ט שני והתוספות נדחקו והכ"ת תירץ דמתני' איירי אף בח"ל דאין ערלה ותרומה טמאה טעונין שרפה ד"ת אלא בא"י מש"ה הוצרכו לחדש משום היתר אכילה או דין ממון דמספיק אף בח"ל ע"ש. דבהכי ניחא קו' התוס' הנ"ל דכיון דמתני' מיירי אף בח"ל א"כ לא משכחת תרומה טהורה אא"כ לא הוכשר' דבהוכשר' תיכף כשנוטלה ונוגע בה נטמאת שהרי האדם טמאו ט"מ מחמת אויר ח"ל ולעולם אימא לך דבתרומת א"י איכא נמי קולא למ"ד מפני שמכשירה היכא שכבר הוכשר' דמותר והדרא קושיא לדוכתא למה פסק רבנו כמ"ד מפני שמכשירה מיהו אפילו תימא כתירוץ הכ"ת דמתני' איירי אף בח"ל דמתורץ קו' התוס' א"ב שכבר הוכשרה אכתי ק' לפי מה דקי"ל ריש מכשירין דאין הכשר אלא ברצון וכמש"ר פי"ב מהט"א הי"א דבעינן שינתן עליהן מים ברצון בעלים א"כ איכא נ"מ לקולא דלמ"ד מפני שמכשירה מותר לאחרים דלאו בעלים ליטול כיון שאין הכשר אלא מרצון בעלים ולמ"ד מפני שמפסידה אסור אפילו לאחרים להפסיד ומדלא קאמר הש"ס האי איכא בינייהו מכלל דלכ"ע אסור להפסידה ופליגי רק בהכשר ושפיר פסק רבנו לחומרא כמ"ש. אך דיש לדחות כשנתרץ קו' התוס' דל"ה ד"ה לפי הנ"ל דל"ל לחדש בערלה היתר אכילה ודין ממון תיפוק ליה דמכתית שיעורא ואסור אף ביו"ט שני אלא דלפי מ"ש כאן בחלק א' דטעם פיסול תרומה טמאה אע"ג דאיתא בשאלה הואיל דאי מתשיל עלה הדר לטיבלא ושל טבל פסול ע"ש דלפ"ז י"ל דהוצרכו לחדש היתר אכילה או דין ממון משום תרומה טמאה דאיתא בשאלה ולא מכתית שעורא דהא לאו לשרפה עומדת כיון דאפשר בשאלה אלא עיקר האיסור משום היתר אכילה ואע"ג דמציין הש"ס פיסקא ושל ערלה סמך אסיפא דתרומה טמאה ומתורץ קו' התוס' ד"ה לפי. ולפ"ז מוכרח דמתני' איירי רק בי"ט ראשון דאי בי"ט שני אמאי תרומה טמאה פסול הא איתא בשאלה מאי אמרת אכתי הדר לטיבלא ואין כאן היתר אכילה אכתי יפריש עליו ת"ומ ממקום אחר ואי ליכא אחר יפריש מיני' ובי' דהא חסר מותר בח"המ א"ו דמתני' איירי ראש' דאין מגביהין ת"ומ בי"ט וכ"ש מיניה וביה דה"ל חסר דפסול בי"ט ראשון דזה החלק שמפריש אחר שאלה לא חזי לאכילה. דבהכי מתורץ קושייתנו הנ"ל דליכא למימר איכא בינייהו לאחרים דלאו בעלים דשרי למ"ד מפני שמכשירה דאין הכשר אלא מרצון בעלים דכיון דמתני' איירי בהכרח רק בי"ט ראשון בל"ז פסול לאחרים דלאו בעלים דבי"ט ראשון בעינן לכם ולעולם אימא לך דאיכא נ"מ לקולא דלמ"ד מפני שמכשירה מותר לאחרים ליטול אתרוג של תרומה טהורה בחה"מ והדרא קושיא לדוכתא למה פ"ר כמ"ד מפני שמכשירה איברא לפמ"ש בפרקין ה"ט דפיסול אתרוג שאין בו היתר אכילה אסור אף בח"המ מכלל דס"ל דאתרוג של תרומה טמאה פסול בח"המ וכגון שהוא תרומה טמאה שביד כהן דליתא בשאלה א"נ דמ"מ מכתית שיעורא דמי יימר דמזדקק ב"ד להתיר ולא מקרי פרי כמ"ש ח"א דהיתר אכילה נפקא לן מפרי ודוקא מה דנפקא לן מלכם מותר בח"המ דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון אבל סיפא דקרא פרי עץ הדר בעינן אף בח"המ והדרא קושייתנו לדוכתא דכיון דמתני' מיירי אף בי"ט שני המ"ל איכא בינייהו תרומה טהורה לאחרים בח"המ דלמ"ד מפני שמכשירה מותר אלא ודאי דלהפסידה לכ"ע אסור כמ"ש פי"ב מה' תרומות ה"א ושפיר פסק רבנו כמ"ד מפני שמכשירה להחמיר בד"ת אפילו קרא עליה שם חוץ מקליפתה וכמ"ש. ומש"ר ושל טבל עמ"ש ח"א ונשאלתי על לשון זה וזאת אשר השבתי בקצרה. מ"ש מכ"ת תמהני על הרשב"א דמדמה מודר הנאה לתרומה ובנדרים דנ"ט בשלמא קונמות מצוה לאתשולי דכל הנודר כאלו בנה במה תרומה מאי מצוה לאתשולי. ואפשר דגם כאן איכא מצוה לקיים מצות אתרוג אע"ג דהוי מצוה הבאה ממקום אחר וראייה לזה מעירובין ד"ל מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין ולנזיר ביין לא פליג סומכוס מ"ט אפשר דמתשיל אי הכי תרומה נמי ולפרוש עלה מיניה וביה כו' וה"נ קשה שאני נזיר דמצוה למתשיל א"ו כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה תרומה נמי מצוה למיתשל אע"ג דהמצוה באה ממקום אחר ע"כ. לא ראה מכ"ת בגוף שער אפרים של"ז שכ' דברי רשב"א תמוהים דבנדרים אמרו שאני קונמות דמצוה לאתשולי כו' ויש רוצים ליישב דגם בתרומה טמאה מצוה למתשיל כדי לקיים מצות אתרוג אבל זה אינו דמנ"ל דמצוה לאתשולי כדי לקיים מצוה אחרת ע"ש. וכיוצא בזה במהרש"א עירובין ד"ל בד"ה אלא לסומכוס דלא התירו לשאול בשבת אלא משום כבוד שבת דאל"כ לא הוצרכו התוס' לכך כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה ושני הגדולי' ימאנו בסברא זו כשהמצוה באה ממקום אחר ומה שהקשה על הש"ס עירובין לק"מ דשאני לענין דשיל"מ כמ"ש הר"ן בנדרים דנ"ט דבעינן שההיתר יבא מעצמו מש"ה דוקא קונמות דמצוה לאתשולי חשיב דשיל"מ שההיתר בא מעצמו בהכרח דאתי למתשיל דמצוה לאתשולי משא"כ בתרומה אין הכרח שיבא ההיתר לא חשיב דשיל"מ משא"כ בעירובין לענין סעודה הראוייה מבע"י (וה"ה לענין אתרוג דבעינן היתר אכילה מקרי סעודה הראוי') הואיל דאי בעי מיתשל חשיב ראוי' מבע"י בודאי דשייך מיגו אע"ג דליכא מצוה למתשיל ועדיפא מיני' קיי"ל בביצה ופסחים הואיל דאי מיקלע אורחים פטור. ולפ"ז גם קושיית השער אפרים על הרשב"א מסוגיא דנדרים אינה מכרעת דשפיר חשיב תרומה טמאה היתר אכילה הואיל דאי בעי מתשיל דהואיל אמרינן אע"ג דליכא מצוה לאתשולי ובאמת מסיק שם דלק"מ לרשב"א מסוגיא דנדרים יע"ש. ומ"ש מכ"ת אבל קשה לי על הש"א שדחה ראיית הרשב"א ונעלם ממנו סוגיא דעירובין הנ"ל דאי הדר לטיבלי' מפריש עליו מיניה וביה ואין לומר כפי תירוץ הש"ס דאין מגביהין תו"מ בי"ט דהתינח ביום ראשון ולפי סברת מכ"ת דתרומה טמאה פסול כל ז' דכי מתשיל הדר לטיבליה קשה עכ"ל. שארי ליה מאריה דבהדיא כתב השער אפרים ואע"פ שאמרו בעירובין סומכוס כו' ואין לתרץ דהרשב"א מביא ראייה מתרומה טמאה למה יפסול בחה"מ הא אי בעי מתשיל עלה ויפריש תיכף תו"מ מטבלו זה אינו דבגמרא אמרו הטעם דלא מקרי לכם דאיירי ביום ראשון שאין מגביהין תו"מ בי"ט דליכא למימר דאיירי בטבל הטבול האידנא דקיי"ל בפ' משילין דמגביהין תו"מ דא"כ קשה סוגיא דערובין כו' הרי שאין תלונתן על הש"א אלא עלי ובמ"כ לאו השגיח בלשוני שכתבתי ואין להקשות דבאמת מ"ט פסול כל ז' כיון דדרשא דלכם לא קאי אלא בי"ט ראשון כו' בין בי"ט שני אפילו טבל דלא חשיב פרי ומחוסר מעשה ע"כ ר"ל דודאי ההפרש בין שיטת הבבלי והירושלמי דלשיטת הבבלי דבעינן היתר אכילה מדכתיב לכם שפיר הפי' ולקחתם מה שהוא לכם ביום הראשון וכמ"ש הש"א דבאתרוג בעינן דבר הראוי לאכילה בו ביום של הנטילה ומש"ה אחז הקושיא דאין מגביהין ת"ומ בי"ט דאלו היינו אומרים דאינו נעשה טבל למפרע אלא מאידנא דמיתשל ולהבא היה יוצא בתרומה טמאה דכשמתשיל אינו תרומה טמאה למפרע ועכשיו נעשה טבל וה"ל בדמיון חלה הנילוש בי"ט דמותר להפריש בי"ט ונמצא ראוייה לאכילה בו ביום אלא דנעשה טבל למפרע מעי"ט דמש"ה אסור להפריש בי"ט ולזה תפשתי הקושיא בפשיטות מדאסור כל ז' ואין אומרים מגו דאי בעי מתשיל ומפריש מיניה וביה ועדיפא מיניה דלפי שיטת הבבלי אפילו ליכא מיגו לא בעינן לכם בח"המ משא"כ הירושלמי דמפיק היתר אכילה מפרי ודאי אסור אף בחה"מ כמ"ש הכפות תמרים דפרי מוסב על ולקחתם ולפ"ז לא מהני מה שיהיה ראוי לאכילה בו ביום אחר שאלה והפרשה דאנן בעינן ולקחתם פרי שיהיה פרי בשעת לקיחה וזהו מה שכתבתי דלא חשיב פרי ומחוסר מעשה ההפרשה בשעת נטילה ואע"ג דמתשיל ה"ל טבל למפרע. ובהכי אזדא מ"ש מכ"ת ולדעתי אף בי"ט ראשון כשר אי אמרינן הואיל מטעם שיכול להפריש למחר דבשלמא גבי עירוב בעינן שיהיה ראוי לאכילה בשעת קניית העירוב משא"כ באתרוג אפילו יהיה ראוי למחר כשר מדפריך הש"ס למ"ד דין ממון מתרומה טמאה הא ראוייה להסיקה תחת תבשילו והא אין שורפין קדשים בי"ט וע"כ כיון דראוי למחר מקרי דין ממון וה"נ בטבל כיון דאי בעי מתקן למחר דאין חילוק בין אי בעי מתשיל ואי בעי מתקן וצ"ל כהרשב"א דלא אמרינן הואיל והיסוד של הש"א משום דאי מתשיל הדר לטבליה נופל דמאי בכך הא אי בעי מתקן ע"כ והכל אזיל בתר איפכא דהא כ' הש"א דלמ"ד היתר אכילה כיון שאסור להפריש בי"ט אין אומרין מיגו דאי בעי מתקן למחר דבעינן לכם ביום הראשון אלא דאלו היינו אומרים דנעשה טבל להבא והוי כנילוש בי"ט ושרי להפריש היה נקרא לכם ביום הראשון וכמ"ש. והא דפריך למ"ד דין ממון דראוי להסיק תחת תבשילו אינו קושיא לפמ"ש פ"ה מה' שבת ה"ח דלדרך רבנו מותר להסיק תבשילו בתרומה טמאה בי"ט אלא אפילו לדרך התוס' לק"מ דשאני דין ממון דכל מידי דחזי לשנה הבאה חשיב דין ממון היום ושוה כסף תכף משא"כ היתר אכילה ביום ראשון לא מקרי חזי בו ביום. ולפ"ז אין ראייה כלל מסוגיא דעירובין דהתם מיקרי סעודה הראוייה בתחלת בה"ש זמן קניית העירוב הואיל דאי בעי מתשיל וגם מפריש בה"ש הילכך אפילו לא אתשיל מהני וה"ה להבבלי יוצאין בחה"מ בטבל דאי בעי מתשיל ומפריש ותו דאין לכם בחה"מ משא"כ להירושלמי דבעינן ולקחתם פרי כל ז' צריך שיהיה פרי בשעת לקיחה. ומ"ש מכ"ת ואפשר דהש"א ראה סוגיא דעירובין אלא דקוש' דוקא לשטת הרשב"א דבפסחים דמ"ו בתוספות ד"ה הואיל ורשב"א פי' תרי הואיל לא אמרינן וה"נ הוי תרי הואיל הואיל ובעי מפריש והדר הואיל ובעי מתקן ולא אמרינן תרי הואיל ע"כ טעה בזה בין הרשב"א בעל התו' שהוא רבנו שמשון בר אברהם והוא הר"ש משנזא או מקוצי המפרש זרעים וטהרות ובין הרשב"א שבזמן הרא"ש שהוא רבנו שלמה בן אדרת. ומ"ש מכ"ת אבל על מר קשה שכתב גבי תרומה הואיל למה לא אמרינן גבי טבל הואיל דאי בעי מתקן ע"כ ולא דק דלא השגיח בלשונו כנ"ל. מה גם דהמקשה בעירובין ולפרוש מיניה וביה קס"ד דמגביהין תו"מ בה"ש קשה קושיית התוספות אמאי אין מערבין בטבל דליכא למימר כתירוץ התוספות דבמידי דלא חזי לשום אדם לא שייך מיגו דא"כ דברי הרשב"א תמוהין דשאני תרומה טמאה דלא חזי לשום אדם ליכא מיגו משא"כ באוסר על עצמו נכסי חברו וע"כ לא ס"ל לרשב"א תירוץ התוספות וקשה קושיית התוספות א"ו סובר הרשב"א שאני טבל דאין אומרים מגו דאי בעי מפריש דמחוסר מעשה בה"ש ושאני מיגו דמיתשל דשרי למפרע וה"ק הש"ס ולפרוש עלה מיניה וביה באמת שקודם שאלה יפריש מקצת תרומה בפ"ע דלא חשיב תיקון כל זמן דלא מתשיל ואח"כ יערב ויהיה נשאל ונמצא העירוב חולין מתוקנין ע"י מה שהפריש קצת תרומה. ומשני ס"ל כרבנן וכמ"ש התוספות דאף שאלה חשיב שבות אבל אפילו רב מודה דאין מעשרין ודאי בה"ש ובחלק שו"ת של"ח הארכתי

הלכה ג

נפרדו עליו עיין השגות וביאור דעתו באריכות בתומת ישרים סי' רכ"ט ע"ש ובגמרא ב"ק דצ"ו ועיקר ראיית הראב"ד מסמיכות בעי' דר"פ בנחלקו התיומת משמע דמישך שייכי אהדדי עם נפרצו. דנפרצו היינו שנסדקו גופי העלין לארכן ודאי פסול והבעי' בנחלקו התיומת ומזה נראה דחופיא מחלקין כל עלה דפנותיה לחצאין והבעי' בחילוק התיומת ודעת התוס' כדעת הראב"ד ועיין בערוך אות ה' ערך הפיא. והרי"ף מחולק עם רש"י וס"ל דנפרצו לאו נתלשו לגמרי ונאגדו מדנקיט סיפא בהדס נפרצו עליו דא"כ היינו נשרו עיין בר"ן ותי"ט ודברי הלח"מ מגומגמין דודאי כוונת הרי"ף שעדיין תלויין בהן דומיא דסיפא דנפרצו עלי הדס אלא שתלויין כלפי מטה דומיא דעלי חריות ומפרש דעבדי כעין חופיא ר"ל שנתלשו קצת ועדיין תלויין ועומדין כלפי מטה וכ"כ רבנו בפי' המשנה. ומ"מ מישך שייך בעייא דר"פ בנחלקה התיומת בבבא דנפרדו עליו ר"ל כענפי אילן לצד מעלה ואינן סמוכין לשדרה דע"י חלוקת התיומת ג"כ מחציתו נפרד מהשדרה ואיכא תרתי לריעותא והבן זה. וכפי הנראה מלשון רבנו פ"ב מה' גזלה הי"ד גזל לולב והפריד עליו קנה העלין גזל עלין ועשאן חופיא קנה ע"כ משמע שהכלי שקורין חופיא אוגדין שרשי העלין ואח"כ נשבר קצת אורך העלין ותלויין כלפי מטה כלפי האגד והיינו נפרצו כעין חופיא והבן.

הלכה ד

בריית העלין ובהשגות א"א זהו דסליק בחד הוצא ע"כ והנראה שלא היתה למראה עיני המ"מ וכ"מ ולח"ם דהא לשון ההשגה מבואר כמ"ש הכ"מ וקאי אבבא דהיו עליו אחת אחת.

הלכה ה

הדס שנקטם עיין השגות ובמ"מ בשם הרמב"ן. והמ"ע העתיק כל דברי הראב"ד בתמים דעים סי' רכ"ח ודברי הרמב"ן במלחמות שסתר הוכחת הראב"ד מלשון דליות שבת"כ ובירושלמי דפי' דליות ענפי הדס יהיו מה שיהיו אפילו קטומים מיהו אין זה מזור להראייה מהמשך הירושלמי שהביא הראב"ד. ועלינו לבאר הירושלמי לדרך רבנו. דהנה בבבלי מסיק ור"י ממ"נ אי שלמים בעי נבעי נמי כלהו אי לא בעי שלמים אפילו חד נמי לא אמר ביראה אר"א חזר בו ר"י. וה"פ לדרך הרי"ף ורבנו אי שלמין בעי ולא קטומין משום הדר לבעי כלהו תלת דלר"י שלשתן ד"ת מדרשא דענף עץ עבות ואי לא בעי שלמין דס"ל קטומין נמי חשיב הדר אפילו חד נמי לא צריך שיהיה אינו קטום ומשני חזר בו ר"י ממה דמפיק מענף עץ עבות שלשה אלא דס"ל דד"ת סגי בחדא עיין תוס' ד"ה ענף ולא הוצרך ר"י תלת אלא להידור דנוי הדס הוא שיהיה אגד גדול הילכך חד מינייהו שהוא ד"ת צריך אינו קטום משום הדר ואינך תרתי דמשום הידור מצוה רשאי להיות קטומין וכ"כ הרשב"א בש"ש וז"ל והנכון שחזר בו ר"י בסוף כשאמר וא' אינו קטום ממה שאמר תחלה דצריך ג' הדסים והודה לר"ע דסגי בחדא ובעינן שלא יהיה קטום והא דבעינן שנים קטומין לאו מדינא אלא להידור מצוה וחד דמדינא צריך שאינו קטום ושנים קטומין להידור וכן מפורש בירושלמי עכ"ל ויש להמתיק מדלא פריך הש"ס הך קושיא אר"י דמתני' מכלל דאמתני' ודאי לק"מ דידע לחלק דחד דמדינא צריך שאינו קטום ואינך דלהידור סגי בקטומין אלא דלר"י דברייתא דמפיק שלשה מקרא דענף עץ עבות והוו שלשתן ד"ת קשה ממ"נ ומסיק דסיפא דברייתא אחר חזרה דס"ל חדא ד"ת. ולפ"ז גם הירושלמי ס"ל דבהכרח ר"י דמתני' ס"ל דחד ד"ת ואינך תרתי מד"ס ומשום הידור והוקשה ליה דהאיך מוסיפין על הדס א' ד"ת עמש"ר פ"ז מה' לולב ה"ז ובמ"מ וכ"מ שם א"ו כיון דאיכא הידור מצוה מותר להוסיף בהדס וז"ל הירושלמי ר' אבא בר ממל בעי קומי ר' אמי כמה דר"י מרבה בהדס ירבה בשאר כל המינין א"ל מסביר את סבור על דר' ישמעאל קטום הדר והתנינן ר"ט אמר אפילו שלשתן קטומין לית בר נש אמר אפי' אלא דהוא מודה על קדמייתא. ר' חגי בעי קומי רבי יוסי מה בעי ר"ט להוסיף על דברי ר"י. א"ל ר"י לא סבור קטום הדר ור"ט סבור קטום הדר ע"כ וה"פ לדרך רבנו דהקשה ר' אבא כיון דמתיר ר"י להוסיף בהדס אמאי קאמר לולב א' ואתרוג א' וערבי נחל שתים שהוא משנה שא"צ דליכא מאן דפליג דסגי בלולב א' וערבות שתים מכלל דקמ"ל דאסור להוסיף ומאי שנא לולב וערבה מהדס והשיב רבי אמי מדפריך אתה כך מכלל דסבירא לך דרק חד שאינו קטום ד"ת ושנים הקטומין משום הידור והתנן רט"א אפילו ובהכרח ר"ט ס"ל שלשתן ד"ת מדלא קאמר אפי' אחד שאינו קטום אלא דס"ל לר"ט דקטום בהדס חשוב הדר דהואיל שהוא עבות לא מינכר נקטם ראשו כמ"ש הפוסקים וח"כ לא שייך אפילו דמשמע דמודה לר"י דחד שאינו קטום כשר אלא הכי הל"ל רט"א שלשה ואפילו קטומין אלא ודאי דר"י נמי סבר דבעינן שלשה ד"ת ומ"מ סגי בחד שאינו קטום דא"צ הדר אלא בחד דמפורש בקרא ולא בהנך תרתי דאתאן מריבוי א"נ דכל דאיכא חד שאינו קטום באמצע הוי הדר ושפיר לר"ט אפילו שלשתן קטומין ונמצא לר"י אין רשאי להוסיף אף בהדס דשלשתן ד"ת ומתורץ קושיית ר"א בר ממל. ור' חגי בעי כו' פי' דקס"ד נמי דלר"י חד ד"ת ושני קטומין מוסיף להידור מצוה והוקשה ליה לשון אפילו דמשמע דר"ט מוסיף (וקס"ד דר"ע מיקל טפי דאפילו בחד דלא קטום סגי ובבבלי ולדרוש להו כר"ע דמקיל טפי) ומאי מקיל ר"ט. ותירץ ר' יוסי דר' ישמעאל נמי ס"ל בעינן ג' ד"ת ומ"מ סגי בחד מהודר וכמ"ש ומוסיף ר"ט דקטום חשוב הדר ומקיל דסגי בתלת קטומין. וכל זה לדרך הירושלמי אבל הבבלי סובר דשפיר בא ר"ט להוסיף קולא וכדמסיק תלתא קטימי שכיחי חד ולא קטים לא שכיח ושפיר נקיט ר"ט אפילו אע"ג דר"י מכשיר בחד ולא קטים וכן ל"ק אמאי מתיר ר"י להוסיף בהדס ולא בשאר מינין דס"ל לש"ס דידן דוקא תוספ' הדס שרי משום נוי מצוה כשעושה אגד גדול עבות משא"כ בשאר מינין ליכא נוי בתוספות וכמש"ר פ"ז מהלכות לולב ה"ז ונתיישבה השגת הראב"ד אחר שהופיע רה"ק בביאור הירושלמי לדרך רבנו. ומש"ר עבר וליקטן כו' עכ"מ שנדחק למה השמיט רבנו אוקמת' הש"ס כגון דאית ליה הושענא אחריתא וכבר נתיישב בדברינו ח"א פ"א מה' שבת ה"א ע"ש.

הלכה ו

ערבה כו' עיין השגות ומ"מ. ועיון בפי' המשנה לרבנו דמפרש בערבה דכשר בנקטם וסובר דבענף חשיב הדר ודוקא בלולב חשיב מום ולולי דברי המ"מ י"ל דכוונת הראב"ד להשיג למה כ"ר בערבה דנפרצו עליה פסולה והשמיט פסול זה בהדס. ולעיל ה"ה תירץ המ"מ דרבנו גרס בהדס נפרטו ר"ל נשרו כדפרש"י וצריך טעם למה נקיט בהדס נפרטו ובערבה נפרצו ואולי דנפרצו לא שכיח בהדס ועיין פ"ז מהלכות לולב ה"ח ועיין תמים דעים סי' רל"ב.

הלכה ז

אתרוג שניקב. עיין השגות ומ"מ ובלח"ם ועיין כפות תמרים דכ' דאי חדא קתני א"כ חסר גרידא נמי כשר וא"כ ק' סוגיא דסוכה דל"ז ע"ב והא ר"ח מטבל בה כו' ולר"ח קשיא מתני' כו' אלמא דחסר גרידא פסול גם הקשה על הראב"ד דנקב בלא חסרון כשר א"כ למה נקיט כלל ניקב דהל"ל חסר כ"ש פסול ע"ש ותמהתי עליו וביותר על הלח"ם דאשתמיט להו גירסת המשנה ירושלמית ניקב נקלף נסדק חסר כ"ש פסול הרי דיש הפסק בין ניקב לחסר כ"ש דזהו גירסת רבנו בפי' המשנה דמפרש תחלה ניקב ואח"כ נקלף ואח"כ חסר כ"ש ע"ש וזהו שאמרו בירושלמי ניקב ולא פילש מבפנים כשר כיי דתנן תמן ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כ"ש כשר ר"ל דניקב דרישא במפולש ואינו חסר וכמ"ש.

הלכה ט

כל אלו כו' עיין השגות ובתמים דעים סי' רכ"ו ביאר דהא דפריך הש"ס ר"פ לולב הגזול בשלמא יבש בעינן הדר וליכא ה"ק בשלמא יבש י"ל דסובר תנא דידן ממקרא נדרש לפניו ולא לאחריו עיין בתו' ד"ה בעינן מיהו באמת קיי"ל מקר' נדרש לפניו ולאחריו וכדר"ח דמטבל ונפיק בי"ט שני (פי' ודלא כמ"ש התוס' דחסר נפקא לן מולקחתם לקיחה תמה דמקרא נדרש לפניו אלא חסר הוא ג"כ מכלל המומין ומשום) הדר וכדאמרינן בירושלמי אבבא דעלתה חזזית ריב"נ בשם שמואל כל הפסולין אינן פוסלין אלא ביום הראשון ואע"ג דקי"ל כוותיה בכל הפסולין מ"מ לא קיי"ל כריב"נ בגזול ומשום מצוה הבאה בעברה. ובירושלמי מאי פליגין כשגזלו משופה אבל גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו פי' דקנאו בשינוי והיינו בגזל ושיפהו בי"ט שני ע"ש. ובתמים דעים סי' רל"ג העלה דיבש פסול בי"ט שני וזה מוכרח מדמייתי ר' יהודה ראייה ומעשה בשני כרכים שהיו מורישין לולביהן לבניהן ואי ס"ד דבי"ט שני כשר מאי ראי' מייתי דלמא עשו כן משום י"ט שני וזהו שהמתיק הראב"ד כאן דאע"ג דבמידי דמפסיל משום הדר כשר בי"ט ב' דומיא דחזזית שאני יבש דחשיב כמת לפמ"ש בירושלמי ונתבאר כוונת הראב"ד. אמנם דעת רבנו דקי"ל בגזול כריב"נ דלאו משום מצוה הבאה בעברה הוי אלא דנפקא לן מלכם ומש"רל ה"א אפילו לאחר ייאוש אין הטעם משום מצוה הבאה בעברה כמו שנדחק הלח"ם שם אלא משום דגם לאחר ייאוש לא מקרי שלכם דייאוש כדי לא קנה אלא דוקא בהקדש דה"ל ייאוש ושינוי רשות וכמ"ש פח"י מהמעה"ק הי"ד עמ"ש שם והילכך היכא דגזלו ושיפהו דאיכא שינוי באמת יוצא בי"ט ראשון כדבירוש' ולא נקיט רבנו אחר ייאוש אלא בייאוש כדי ודוקא גזל והקדיש דהשינוי בא בשעת הקדש חשיב ההקדש מצוה הבאה בעברה דאני ה' שונא גזל בעולה שייך רק בקדשים ולא בשאר מצות עמ"ש בפרקין ה"א ושפיר קי"ל כריב"נ דיוצא בי"ט שני ואין זה מהב"ע שאין בנטילתו משום גזל אלא דה"ל כשאול וחזר בו רבנו ממ"ש בפי' המשנה משום מהבב"ע. ולענין יבש עמ"מ לעיל ה"א ד"ה וראיתי כו' שהרמב"ן סתר דעת הראב"ד דר"י לא מייתי ראיה מירושה אלא מברכה בי"ט ראשון וסובר רבנו כש"ס דידן דיבש משום הדר. ומ"ש הכ"מ דמסופק בחסרי השיעור תמוה דודאי פסול ע"ז ושאסור באכילה משום דמכתית שיעורו ושיעורין הל"מ ועלח"ם דנדחק לדרך רבנו דמאי פריך הש"ס אלא לרב קשיא אימא ה"ק רב אין זה הדר ופסול בראשון. ונ"ל דלק"מ דליכא למימר דרב פוסל רק בי"ט ראשון דקשה במאי מיירי אי בנקבוהו עכברים נקב שאין בו חסרון אלא שהוא מופלש או כאיס' מאי משני שאני עכברים דמאיסי הא אין כאן מיאוס כיון שלא עשו אלא מעשה קוץ בעלמא א"ו דאיירי בנקב שיש בו חסרון שאכלו ממנו דמינכר נשיכתייהו ומאיס (וכ"ש לדרך הראב"ד דאפילו בנקב מפולש בעינן חסרון משהו וא"כ קשה ל"ל לרב לומר דאין זה הדר תיפוק ליה דחסר פסול א"ו ה"ק רב דאפילו בי"ט שני דלא בעינן לקיחה תמה וחסר כשר מ"מ פסול כל שבעה משום הדר וקשי' לרב. ומשני שאני עכברים דמאיסי ופסול כל ז' משום הקריבהו נא לפחתך: ולל"ב דאמר רב זה הדר ה"ק דאינו מאוס דאיכא תקנה לחתוך מקום הנשיכה דהא ר"ח מטבל בה ואי משום דפרי חסרה אינו הדר אנן לא בעינן הדר בשני וכדמסיק וזה פשוט.