מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות שבת
פרק א
הלכה א
הקדמה לה' שבת. ושם הלכה ד ה ו ז ח עמ"ש ח"א.
הלכה י
היו לפניו עמ"ש ח"א. ועיין כריתות ד"כ ע"א בתוס' ד"ה אלא כו' והא דפשיט ליה כו' דהכי משמע לישנא דמתני' דר"י מחייב טפי כו' ותירוצם דחוק דהא לפי תירוץ הגמרא ר"י מקיל טפי דלא כהוכחתם דר"י מחייב טפי אמנם לפמ"ש ק"א ביישוב ההשגה דמש"ה פסק רבנו במתעסק דאיסור' בשם א' חייב דלא כר"נ הואיל דפסק מקלקל בחבורה פטור הרי איתותב ר"נ ממתני' דתינוקת. ניחא קושיית התוספות דשפיר ליכא למימר איפכא דר"י פוטר לר' יהושע מתעסק במין א' דהא לר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור מוכח ממתני' דתינוקת דמתעסק במין א' חייב לר' יהושע. ובהכי ניחא נמי קושיית התוספות פסחים דע"ג ד"ה לדברי שהקשו אליבא דר"י מדס"ל מקלקל בחבורה פטור פוטר נמי במתעסק ששוחט זבח זה וכסבור שהוא אחר כו' דלפמ"ש ניחא. אך דלפ"ז קשה מאי האי דקמותיב ר"י לשמואל מדיוקא דר"י דמתני' דהא אליבא דר"י בל"ז איתותב שמואל ממתני' דתינוקת ולא קפטר שמואל במתעסק אלא אליבא דר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב. ונ"ל דבמגני שלמה הקשה דמאי פריך רבא לשמואל ממתני' דתינוקת דתקשה דהא מתני' דתינוקת חשיב נתכוון לחתוך את התלוש ונמצא מחובר אחר דהא בשעה שמל את שלאחר שבת כסבור שהוא של שבת א"ו דלק"מ לרבא דאע"ג דמילה דוחה שבת מ"מ מקרי מתעסק דאיסורא וא"כ גם לשמואל לק"מ דלא פטר שמואל אלא ממחובר למחובר משא"כ הך דתינוקת הרי נתכוון לאותו התינוק ומקרי נתקיים מחשבתו והניח בצ"ע לדרך התוספות. נראה כוונתו שמפרש דמה שפירשו התוס' דמתעסק דשמואל היינו ממחובר למחובר הוא דוקא בנתכוון לחתוך מחובר זה והלכה ידו על מחובר אחר בלי שום כונה לחתוך במחובר אחר דאז לא מקרי מלאכת מחשבת אבל היה בדעתו לחתוך מחובר זה ואחר כך טעה במחובר אחר וקסבר שהוא מחובר זה וחתכו מקרי מלאכת מחשבת הואיל שבשעת חתיכת המחובר אחר היה בדעתו לחתכו. אמנם זה אינו דהא מבואר בתוספות שבת דע"ג ד"ה אלא דהשוחט בהמת קדשים והיה סובר בדעתו ששוחט בהמה אחרת של תולין לא מקרי מלאכת מחשבת אא"כ מתכוון לחתוך אותו דבר וכסבור שהוא תלוש והרי הוא מחובר אז מקרי מלאכת מחשבת ודכוותיה באין לפניו אלא תינוק א' שלאחר השבת ונתכוון למולו שכסבור שנולד בשבת מקרי מלאכת מחשבת משא"כ המתכוון לחתוך מחובר זה שחישב בלבו שהוא תלוש אחר אותו שהיה בדעתו לחתוך לא מקרי מלאכת מחשבת דהוי דומיא דב' תינוקת ומל את של אחר השבת שכסבור שזהו התינוק שנולד בשבת ונתחלף לו תינוק בתינוק ולא מל אותו שהיה בדעתו לימול וזו הסברא ברורה ובזה מתורץ קושיית המג"ש דודאי אין הש"ס מדייק ע"כ לא פטר ר' יהושע כו' אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה דליכא רק תינוק א' של אחר השבת דודאי כה"ג מקרי נעשה מחשבתו אלא ה"ק אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה שיש לפניו ב' תינוקת א' שלאחר השבת וא' של ע"ש ונתכוון למול את של ע"ש שכסבור היה דמותר למולו ומל את של אחר השבת דכה"ג דלא נעשית מחשבתו אימעט ממלאכת מחשבת וכמ"ש. והא דבאמת לא דייק הש"ס בכה"ג להקשות לרבא דנידוק דבדליכא רק תינוק א' שלאחר השבת דלא הוי טעה בדבר מצוה חייב דמקרי נתכוון לחתוך את התלוש ונמצא מחובר וכמ"ש המג"ש י"ל דכה"ג ליכא למידק דכל מתעסק דהיתירא גבי מילה הוי טועה בדבר מצוה ודלא כמ"ש המג"ש דכה"ג לא חשיב טועה בדבר מצוה. ואע"ג דודאי ק' לרבא מדר"א י"ל דאמר לך רבא אנא דאמרי כרבי יהושע ודלא כמג"ש שכ' דרבא כר"א וזה קשה לדרך רש"י. מיהו אכתי לפי מה דפליגי תנאי בפסחים דע"ב אי מקרי טועה בדבר מצוה היכא דקדים ומל את של שבת הואיל דלא טריד דדוקא קדם ומל את של אחר השבת דטריד. ולפ"ז אם נאמר דהך תנא דרשב"א דמייתי הכא ס"ל דלא פטר רבי יהושע אא"כ קדם ומל של אחר השבת ודאי קשה לרבא דה"מ למידק בכה"ג דבקדם ומל את של שבת מחייב ר' יהושע אע"ג דהוי מתעסק דהיתרא ואדרבה לשמואל לק"מ דבכה"ג שקדם ומל של שבת סברת המג"ש נכונה דמקרי מלאכת מחשבת דזה דומה לאין כאן אלא תינוק א' של אחר השבת וטעה שנולד בשבת דדעתו על אותו דבר כמ"ש ה"נ בשעה שמל את שלאחר השבת סבור שהתינוק הראשון נימול שלא כדין וזהו שנולד בשבת ודעתו על זה ומקרי מלאכת מחשבת ולק"מ הדיוק לשמואל אלא ע"ד הנ"ל. אלא די"ל דרבא דפריך מתינוקת ס"ל אליביה דרשב"א דאפילו קדם ומל את של שבת דלא טריד מקרי טועה בדבר מצוה ופטור לר"י דלק"מ לרבא דליכא למידק הא מתעסק דהתירא דלאו טועה בדבר מצוה חייב דאין זה במציאות במילה כמ"ש משא"כ לשמואל ובמתעסק דאיסורא משכחת ליה שפיר וכמ"ש. איברא לפמ"ש המהרש"א בסנהדרין דס"ב בתוס' ד"ה רישא בע"ז דר' יהושע דמפיק בה לדרשא אחריתא לית ליה כלל בה פרט למתעסק וכל מתעסק שנעשית מחשבתו אפי' דהיתרא חייב לרבי יהושע ולא מימעט ממלאכת מחשבת אלא מתעסק שלא נעשה מחשבתו אפילו דאיסורא הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך לשמואל די"ל דהיכא דלא נעשית מחשבתו פוטר ר"י אפילו מתעסק דאיסורא והא דלא קמ"ל רבותא במתעסק דאיסורא כגון ב' תנוקת א' שלאחר שבת וא' של ע"ש כנ"ל די"ל דהאי תנא ס"ל דלא קפטר ר"י אא"כ קדם ומל שלאחר השבת דטריד כנ"ל וא"כ קמ"ל רבותא טפי בהא דנקיט א' שלאחר השבת וא' של שבת כי היכי דנידוק הא קדים ומל את של שבת חייב אע"ג דהוי מתעסק דהיתרא הואיל שנעשית מחשבתו כמ"ש וכן נידוק מיניה הא ליכא אלא תינוק שלאחר שבת חייב הואיל שנעשית מחשבתו אע"ג דנתכוון להיתרא וכן לק"מ מדר"א דאמאי מחייב והא הוה ליה מתעסק דהתירא ולא נעשית מחשבתו וע"כ ר"א דריש בה פרט למתעסק די"ל דודאי ר"א מחייב אפילו במתעסק דהיתרא והא דקאמר בה פרט למתעסק היינו בנתכוון לעשות מלאכה זו ועשה מלאכה אחרת. ואולם כל זה אליבא דר' יהודה אבל אליבא דר"ש דדריש אליבא דר"א בה פרט למתעסק דאיסורא כמבואר בש"ס לקמן לפי הס"ד דמתעסק איכא בינייהו א"כ מכ"ש דפוטר מתעסק דהיתרא וקשה האיך מחייב ר"א בתינוקת א"ו דהך דתינוקת איירי בקדם ומל את של שבת דחשיב נעשית מחשבתו דכה"ג לא מקרי מתעסק לדעת ר"א והא דפטר במתני' דידן מדרשא דבה אפילו מתעסק דאיסורא היינו בלא נעשית מחשבתו וא"כ מוכרח דאפילו בקדם ומל את של שבת פוטר ר' יהושע וה"ה לתינוק א' שלאחר השבת דהכל נקרא טעה בדבר מצוה וכנ"ל ושפיר קשה לשמואל הדיוק כמ"ש דליכא לדחויי דבדיוק הנ"ל א' שלאחר השבת וא' של ע"ש אף ר"א פוטר הואיל שלא נעשית מחשבתו דא"כ למה נקיט רישא לא נחלקו בב' תינוקת א' של ע"ש וא' של שבת לימא אפילו בשתים של ע"ש. ובהכי ניחא קושייתנו הנ"ל דשפיר מותיב רב יהודה לשמואל כיון דכל עיקר הקושיא מתינוקת אינה אליבא דר' יהודה רק אליבא דר"ש וכמ"ש.
הלכה יא
וכל עמ"ש ח"א.
הלכה יב
אבל אם נתכוון עמ"ש ח"א. ועיין בלח"מ ומ"ש ח"א והנכון דיש ט"ס בלשון הלח"מ וצ"ל ובא לו לאחריו חייב. ולענין השגת הראב"ד שהביא המ"מ הכוונה פשוטה דכה"ג לא מקרי ונעשית דמשמעותו שנעשית באופן אחר ממחשבתו אלא מקרי התחיל בה במקצת כדלקמן הי"ד.
הלכה יד
בשבת עמ"ש ח"א.
הלכה טז
ואם אין כו' עלח"מ ועמ"ש ח"א. ועמ"ש פי"ד מהלכות שגגות ה"ח ודוק.
הלכה יז
כל והי"ט בשבת עמ"ש ח"א.
פרק ב
הלכה ג ד ה ו
עמ"ש ח"א.
הלכה ט
אבל השוחט עיין במ"מ בשם השגות ועיין בפי' המשנה לרבנו פ"ק דחולין ותמצא יישוב.
הלכה י
חולה ושם הי"ג משיתחיל עמ"ש ח"א.
הלכה יד
עושין מדורה עיין מ"מ שהביא ב' השגות ועמ"ש ח"א ועמ"ש פ"ב מה' מילה ה"ח. ומש"ר אבל עמ"ש ח"א.
הלכה טז
כיצד כו' עמ"ש ח"א. ומש"ר והעלה דגים ע' בהשגות ומ"מ והנכון דגירס' רבנו הפוכה דשיטת רבנו לפסוק כרבה נגד רבא דכללא דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי הוא עד בכלל דוקא כשהן חולקין עם תלמידיהם עיין שבת דף פ' ע"א והמ"מ שכח דברי עצמו מ"ש פי"ח מה' שבת הכ"ד ע"ש (וכן הוא בכמה דוכתי).
הלכה יט
עד חוטמו עיין מ"מ ודברי הכ"מ תמוהים אולי גרסתו היתה הפוכה. הכ"א נעקרו עמ"ש ח"א.
הלכה כב
המהלך עמ"ש ח"א. ולענין השגת הראב"ד עמ"מ וכמדומה שכוונת הראב"ד להשיג על מה שסיים רבנו ושאר הימים כו' עושה כדי פרנס' שהרי עושה בו ביום כל היום כלו ואולי אה"נ דכוונת רבנו כשאין מפסיק מלאכת אותו היום דנמצא יעשה בכל יום ששית די מחסורו.
הלכה כג
או והכ"ד ואפילו עמ"ש ח"א.
פרק ג
הלכה ב ד ה ז ח ט
עמ"ש ק"א.
הלכה י
כל שמותר כו' עמ"ש ח"א בכוונת ההשגות דס"ל דאפילו באגו"ק מותר להחזיר מצטמק ורע לו ורבנו סובר כדעת הרמב"ן דלהחזיר לעולם אסור כמ"ש המ"מ:
הלכה יא
אסור להכניס כו' עמ"ש ח"א ביישוב ההשגות דבמתכוון להגיס כדי לתקן התבשיל הוא דאסור אפילו עקור'
הלכה יב יג יד טו טז יח
עמ"ש ח"א.
פרק ד
הלכה א
כגון עמ"ש ח"א.
הלכה ב
ויצטרך עמ"ש ח"א וע' במ"מ בשם השגות דגם הראב"ד גורס כגי' הרי"ף איברא בירושלמי מוכח כפי' רבנו וכמ"ש ח"א.
הלכה ג ד ה ו
עמ"ש ח"א.
פרק ה
הלכה א ד ה ו ח ט י יב יג יד טז יז יט כ כא
עמ"ש ח"א.
פרק ו
הלכה א ב ג ד ה ו ח ט י"ב
עמ"ש ח"א.
הלכה טז
מותר להשאיל ע' בהשגות ומ"מ. ועיין בהגמ"י. הי"ז המשתתף עמ"ש ח"א.
הלכה יט
ולא ימשכננו עמ"ש ח"א. ומ"ש שם ונקיט רבנו תי' בשבת שייך להלכה כ'.
הלכה כ
הנותן עמ"ש ח"א. ועיין בשו"ת הרלב"ח ש' ק"ה דהנה הכ"מ נגרר אחר דעת רבו הר"י בי רב דלדרך רבנו הבי דואר קבוע בעיר ששולחין ממנה האגרת והרלב"ח חולק ומפרש דגם רבנו מפרש כפרש"י שהבי דואר קבוע בעיר שנשתלח לשם ע"ש שהאריך בראיות ואינם מכריחות זולת מה שהקשה דקי"ל ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ולדרך הר"י בי רב פליג ב"ה לחומרא זוהי קושיא שנדחק בה הכ"מ ולפמ"ש ח"א דפי' ביתו לב"ש בית זה שנשתלח לו דלא מהני בי דואר לב"ש כיון דפליג אפילו בקצץ ושפיר לפ"ז הוי ב"ה לקולא ונתקיימו דברי הר"י בי רב ותו לא מידי ועמ"ש הי"ט.
הלכה כא
ואפילו והכ"ב וקדש עמ"ש ת"א.
הלכה כד
פירות שיצאו עמ"ש ח"א. ונשאלתי על לשון זה וזאת תשובתי בקצרה מ"ש אני דפירות שיצאו וחזרו מותרין ביום טוב דלא דמי למעשר ומטביל שנעשה בגופן מעשה מיהו בשבת דאיכא איסור המעביר דאורייתא חמיר ממעשר ומטביל דהתם אסור למעשר ומטביל גרידא והכא לא יאכל לשום אדם. וזהו האמת לדרך רבנו כמש"ל. ומ"ש מכ"ת דלפ"ז לא היו התוספות מקשין מידי בשבת דמ"ג ד"ה טבל מוכן הוא אצל שבת כו' דכיון דלאחריני שרי לא הוי ביטול כלי מהיכנו ובמ"ש הרא"ש בהובא מחוץ לתחום דשרי בטלטול אף לזה שהובא בשבילו דכיון דשרי לאחריני אינו מוקצה אלא דהתוספות ס"ל דאין ראייה מהבא בשביל ישראל זה להמעשר שנעשה איסור ע"י ישראל ובתוס' עירובין דמ"א ע"ב דפירות שיצאו חוץ לתחום לא יאכלו לשום אדם הואיל שנעשה איסור ע"י ישראל החמירו טפי מהבא בשביל ישראל זה ע"ש ומדנקיט בחד בבא המעשר והמבשל משמע דהוי כמבשל דאסור להמעשר עולמית דומיא דמבשל כמ"ש התי"ט וא"כ ה"ה נמי דאסור לכל אדם ע"כ תורף דבריו ואני אומר דאם נפרש קושיית התוספות דלשון אם עבר ותיקנו משמע במזיד וכיון דבמזיד לא יאכל הוי מוקצה ומבטל כלי מהיכנו אז מוכח דס"ל להתוספות דבמזיד אסור לאחריני והוי מוקצה וחולקים על רבנו ולא איכפת לן בזה דגברא אגברא קא רמית. אמנם אין זה הכרע דאפשר דגם התוספות ס"ל דשרי לאחריני ומותר בטלטול אלא דהוקשה להו לשון אם תקנו מתוקן דמשמע דשרי אפי' למעשר עצמו מדלא קאמר אם עבר ותיקנו מותר לאחרים מש"ה מפרשים דהיינו ע"כ בדלית ליה פירי אחריני. והנה לשון רבנו מוכיח מדכתב פכ"ג מה' שבת הט"ו וה"ח דבשוגג מותר אפילו לעצמו בו ביום ובמזיד אסור לו לבדו עד מ"ש ובפ"ו מה' שבת הכ"ג דייק שישראל שעשה מלאכה בשבת או מבשל הוא דבשוגג אסור לו ולאחרים עד מ"ש ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים עד מ"ש ועמ"ש פ"ג מה' שבת הט"ו (ועמ"ש פ"ב מהי"ט ה"ט ביישוב קושיית התו' השנייה שבד"ה טבל הנ"ל) דודאי לשון במזיד לא ישתמש בהן ובמזיד לא יאכל שכ"ר פכ"ג מה' שבת מתפרש על המעשר והמטביל גרידא מדלא קאמר אסור להשתמש בהן ואסורין באכילה עד מ"ש או לא יאכלו עד מ"ש דהוי משמע דקאי אפירות וכמו שדקדקו התוספות עירובין דמ"א מדנקיט לא יאכלו משמע לשום אדם דלא יאכל משמע למעשר גרידא ודלא כמג"א סי' של"ט גם התי"ט לא דקדק מדנקיט המעשר והמבשל בחד בבא אלא לענין איסור עולמית משא"כ לענין לאסור לאחרים אי אפשר למידק כלל מדלא נקיט במתני' לא יאכלו ואדרבה אע"ג דבמבשל אסור לאחרים נקיט לא יאכל איידי מעשר ומוכח כמ"ש עיין ב"ק וכתובות ובפרש"י חולין וכיון שרבנו כתב בהדיא דהמעשר במזיד מותר לדידיה במ"ש ולא הוי דומיא דמבשל שאסור עולמית צ"ל כפי מסקנת התי"ט דנקטינהו בחד בבא הואיל דתרווייהו דבר אכילה וא"כ כ"ש דלא הוי כמו מבשל לענין דאסור לאחרים (ואולם היא צריכה רבה דמ"ש שם והא דפסק רבנו דהמעשר בי"ט במזיד לא יאכל י"ל משום מוקצה היינו משום דאע"ג דשרי לאחרים סובר רבנו דלהאי גברא קנסוהו שיהיה מוקצה אף בטלטול א"נ דאסור לטלטלו משום גזרה שמא יאכל ואין סברת הרא"ש מוכרחת אף לענין הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה ויש לי בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו). ומה שחזר מכ"ת והשיב דאין להעמיס בכוונת התוספות דמדקדקין לשון מתוקן דאין במשמעות לשון זה דשרי אף לדידיה. עיין בחולין דט"ו דמסיק הש"ס שחיטתו כשרה קתני ל"ש לו ל"ש לאחרים וכי היכי דהתם קאי אלאחר השבת משמע אפילו לו א"כ ה"ה הכא דמתפרש מתוקן לאותו שבת אף לדידיה דאע"ג דיש לפרש לשון מתוקן לאחר זמן כמש"ר פכ"ג מה' שבת הט"ו מ"מ משמעותו בין לאחרים ובין לעצמו אלא דאין זה כ"כ מוכרח די"ל דה"ק שהוא מתוקן ויצא מכלל טבל תדע דהא רבנו כתב בפכ"ה ואם עבר ותיקנו מתוקן והא לדעת רבנו לדידיה אסור אע"ג דלית ליה פירי אחריני ובהכרח ה"ק מתוקן ואינו טבל ונמצא שרי לאחרים בו ביום וחשוב מוכן מ"מ אפשר דניחא להו להתוספות לומר דמתוקן אף לדידיה ולא החלטתי פי' זה אלא אמרתי דאפילו תימא דכוונת התוס' דבמזיד אסור אפילו לאחריני בהכרח רבנו פליג ויש להסביר דהנה בחולין דט"ו פרש"י דר"מ דנקיט בברייתא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו דלא יאכל אפילו לאחרים בו ביום ואיידי דתני רישא יאכל לאשמועינן בשוגג מותר אף לדידיה נקיט בסיפא לא יאכל ואית דמפרשי במזיד לא יאכל דר"מ היינו לו אבל לאחרים שרי וזה אינו דדומיא דיה"כ קתני ע"כ פרש"י. אלמא דהנך י"מ דוקא לו מדלא נקיט לא יאכלו ולא ניחא להו לומר איידי אלא דרש"י מוכרח לפרש איידי הואיל דדומיא די"הכ נקיט וא"כ התוספות לשטת' דס"ל בחולין דט"ו בד"ה מורי להו כר"מ דהלכה כר"מ וא"כ סתמא דתרומות אליבא דהלכתא כר"מ וא"כ כיון דכייל בחד בבא המעשר והמבשל והרי המבשל לא יאכל למ"ש אף לאחרים ע"ש בתו' ד"ה המבשל ע"כ נקיט בסיפא לא יאכל איידי דרישא מש"ה ניחא להו לפרש דמעשר כמבשל ואסור אף לאחרים משא"כ רבנו דפסק במבשל כר"י וא"כ סתמא דתרומו' כר"י כמבואר בפי' המשנה לרבנו דמפרש לה אליבא דר"י וא"כ לר"י קשה תרתי במבשל חדא דהל"ל בסיפא לא יאכל עולמית שנית למה נקיט ברישא בשוגג ויאכל במ"ש הא אף אחרים אסורים בשבת דבחולין דט"ז פרש"י בד"ה ר"י דנקיט ארישא יאכל בדידיה איידי דבעי למתני בסיפא לא יאכל עולמית א"ו דמש"ה נקיט במתני' דתרומות רישא וסיפא בדידיה משום דלצדדין קתני דבשוגג שרי המעשר עצמו בשבת ומש"ה נקיט יאכל ואה"נ דהמבשל בין הוא ובין אחרים יאכלו דוקא במ"ש ובסיפא נמי לצדדין נקיט דבמזיד המעשר לא יאכל בשבת ולאחריני שרי ובמבשל לא יאכל הוא עולמית ולאחרים שרי במ"ש וכדמסיק התי"ט דתני להו בהדדי משום דדבר אכילה נינהו. ולדרך רבנו מוכרת דבמעשר שרי לאחרים דהנה עבר ותיקנו משמ' במזיד דמש"ה חשיב מוכן (דודאי אין סברא שיהיה חשוב מוכן הואיל אם תיקנו בשוגג דמאן יימר שישגוג) וכיון דס"ל לרבנו דלדידיה אסור אפילו לית ליה פירי אחריני כמו שהוכחתי כאן ח"א והשגתי על הלח"מ אמאי טבל מוכן הוא ובהכרח אם הזיד ותיקנו שרי לאחריני. ועיין בב"ח א"ח סי' רנ"ג סי"א דמסיק דבדרבנן אם הזיד שרי לאחרים וכן משמע מדנקיט הש"ע אסור דמשמע לדידיה ולא לאחריני והכי נקטינן ע"כ. ודלא כמג"א סי' רנ"ג סקי"א וע"כ לא פליג המג"א אלא בלשון הש"ע דנקיט אסור עד מ"ש די"ל דה"ק התבשיל אסור משא"כ בלשון רבנו פ"ג מה' שבת ה"ט שכתב אסור לאכלו עד מ"ש בודאי אגברא קאי מדלא נקיט אסור באכילה וכמ"ש שם בח"א וא"כ הא ודאי המעשר ומטביל דינו כעבר ושהה ומותר לאחרים כמ"ש. ומ"ש מכ"ת דמשום איידי אין לשנות טעות והביא ראייה מתוספות כתובות ד"ב ד"ה אלא לא נשאו כו' לא דמי דהתם הוכיחו התוס' דלא נישאו משמע בין דמעכבי אינהי או אינהו דאי ס"ד דלא משמע כלל דמעכבי אינהו רק אינהי א"כ אין סברא דמשום איידי יאמר לשון שמשמעותו בהפך משא"כ לשון לא יאכל שהוא אמת אלא הדיוק אחרים יאכלו אינו אמת שפיר נקיט איידי כדפרש"י חולין דט"ו ולא תידוק מיניה הא אחריני דאיידי נקיט כי היכי דלא תידוק דנקיט נישאו שיתפרש דמעכבי אינהי אלא אפ"ה מתפרש אינהו משום איידי וכדפרש"י בהדיא וזה סוגיא בכל הש"ס ובחלק שו"ת כת"י שי"ט וש"ך הארכתי.
פרק ז
הלכה א ב ה ו ז ח ט
עמ"ש ח"א.
פרק ח
הלכה א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יד טו טז
עמ"ש ח"א.
פרק ט
הלכה א ג ד ה ו ז ח י יא יב יד טו טז יח יט כ
עמ"ש ח"א.
פרק י
הלכה א ב ג ובהשגות והלכה ד ה
עמ"ש ח"א.
הלכה ו
מותר לקשור עמ"ש ח"א. ומש"ר למדוד שיעור משיעורי התורה עיין ביאור ענין זה בפי' המשנה לרבנו סוף מס' שבת ובארתיו באופן נחמד פט"ו מהט"מ ה"ב ע"ש,
הלכה ח ט י יא יב יג יד טז יז
עמ''מ **(עמ"ש.)** ח"א.
הלכה יח
ובהשגות עמ"ש ת"א.
הלכה יט כ
עמ"ש ח"א.
הלכה כא
אחד שמנה שרצים עמ"ש ח"א וכן צ"ל עיין בהשגות פ"א ה"ז ועמ"ש פ"א ה"א.
הלכה כב
המשלח עמ"ש ח"א. והרי קיי"ל פ"ך מה' שבת ה"ב דפי' אתה ובהמתך מלאכת חרישה שהאדם ובהמה שותפין בה וא"כ ה"ה בשותפין בצידה חייב.
הלכה כג כד כה
עמ"ש ח"א.
פרק יא
הלכה א ב ד ה ו ז ח ט י יא יג יד טו טז יז
עמ"ש ח"א.
פרק יב
הלכה א ב
עמ"ש ת"א.
הלכה ג
דליקה כו' עיין בהשגות ועיין בהשגות פ"א ה"ז ובמ"ש שם ובפ"א ה"א.
הלכה ד
עמ"ש ח"א.
הלכה ו
טלית הראב"ד השיג שתי השגות עיין מ"מ ועמ"ש ח"א.
הלכה ח י
עמ"ש ח"א.
הלכה יא
המוציא כו' עמ"ש ק"א ועמ"ש פי"ג מה' גנבה ה"ה.
הלכה יב יג יד טו טז יז יח יט
עמ""ש ח'"א.
פרק יג
הלכה א ב ג ו ח ט י יב יג יד טו טז יז יח כ כא כב
עמ"ש ח"א.
פרק יד
הלכה א ב ג ד ו ח ט י יד טו
עמ"ש ח"א.
הלכה טז
עמוד כו' עמ"ש ח"א. ומש"ר תל המתלקט ברלב"ח שי"ט מסתפק אם האורך ד"א קאי על השפוע דהיינו אורך התל דנמצא לפ"ז הקרקע פחות מכ"ב טפחים בהנדסה או שהאורך ד"א הוא בקרקע שנמצא קו השפוע כ"ו טפחים והכריע דעל אורך התל קאי מלשון רש"י עירובין דכ"ה ומלשון הרשב"א. ואני אומר בכוונת רבנו דעל אורך הקרקע קאי כמ"ש הר"א זכות וראייה לזה מהא דקיי"ל סוכה די"ז דופן עקומה ד"א וכ' שם רבנו בפי' המשנה כפי' השני שברש"י שרואין כאלו הדופן באלכסון דשפיר בסוכה מצומצמת שגבהה י"ט כד מעקמת הדופן לראש הסכך דהא א"צ דופן המגיע לסכך יהיה בדמיון תל המתלקט י"ט מתוך ד"א. וכן בעירובין לענין מקדרין בהרים כ"ר כן בהדיא בפי' המשנה אין מודדין בפ"ה דעירובין דעל אורך הקרקע קאי ע"ש. ובחי' הו"ת כת"י סוכה די"ו הארכתי.
הלכה יז יח כא כד
עמ"ש ח"א.
פרק טו
הלכה א ג ד ח ט יא יד טו טז כ כא
עמ'"ש ח"א.
פרק טז
הלכה ב
סלע כו' עמ"ש ח"א. ונשאלתי על לשון זה מהרב בעל תוספות שבת וז"ל ראיתי בספרו רפי"ו מה' שבת ולעניין קושיית התוספות י"ל לדרך רבנו כמ"ש התוס' במס' שבת. ותמיהני דודאי גם התוס' כאן צריכים לבא לתי' התו' שבת דאל"כ אף אם נימא דשרי לטלטל מקרפף לכרמלית אחר מ"מ קשה קושיית התו' שבת לחשוב ה' רשויות וצ"ל כפי תירוצם דשם אלא דכאן קשה להו אף לפי תירוצם דשם דאי תימא דאסור לטלטל מקרפף לכרמלית אחר שוב ליכא למימר דהוי בכלל כרמלית כיון דחלוק דינו דאסור לטלטל מכרמלית לתוכו או ממנו לכרמלית אחר וזה פשוט. ואגב אודיע למר דקשה לי בדברי תו' דבשבת הקשו ג"כ על חצר שאינה מעורבת וכתבו דלפי תירוצם דשם ניחא וא"כ לפמ"ש התו' דאי אסור לטלטל מקרפף לכרמלית ה"ל למחשבי' א"כ מה יענו התו' בחצר שאינה מעורבת דודאי אסור לטלטל ממנה לכרמלית כמ"ש רש"י ותו' ר"פ כל גגות והקשיתי זאת לכמה לומדים ולא היה סיפוק בידם לתרץ ע"כ. וזאת שהשבתי לו מ"ש כ"ת דהתו' עירובין דס"ז ע"ב ד"ה ומ"ט צריכין לבא לתרוץ תו' שבת ד"ו אין זה מוכרח די"ל דתו' עירובין ס"ל דאי מותר לטלטל מקרפף לכרמלית תוך ד"א הוי בכלל כרמלית כיון שיש לו לכתחלה כל דיני כרמלית שאסור לטלטל בתוכו ד"א ואסור לטלטל מתוכה לא לר"הי ולא לר"ה ואע"ג דחלוק בדיעבד משאר כרמלית שהקרפף רה"י דאורייתא והזורק מתוכו לר"ה חייב מ"מ כיון דד"ת ליכא אלא ג' רשויות ר"הי ור"ה ומקום פטור וחז"ל החמירו לכתחילה בים ובקעה ואסטוונית שהן מקום פטור ד"ת שיהיו כרמלית לכתחלה ובדיעבד הן מקום פטור ושפיר לא נחית למנין ד' רשויות אלא לכתחלה וה"ה קרפף דחשוב כרמלית לכתחלה משא"כ אם נאמר דאסור לטלטל מכרמלית לקרפף הוי קרפף רשות ממש לענין לכתחלה ודלא כמ"ש כ"ת דהתו' עירובין צריכין לבא לתרוץ תו' שבת. ומ"ש כ"ת אלא דכאן ק"ל אף לפי תירוצם דשם כו' וסיים כ"ת וזה פשוט פשיטות זה לא ידענא דאטו התו' שבת מתרצים דקרפף בכלל כרמלית והרי לשון התו' שבת וי"ל דההיא ר"הי גמור אלא דלענין שאין מטלטלין בו אלא בד"א עשאו ככרמלית והרי כבר שנה ר"הי וכרמלית ע"כ הרי שלא אמרו שהוא בכלל כרמלית אלא אמרו שהוא בכלל ר"הי שהזורק מר"ה לתוכו חייב ועיקר תירוצם דלא קחשיב אלא ד' רשויות שהן מובדלין שהכרמלית אין לו שום דין ר"הי ולא דין ר"ה משא"כ קרפף אינו רשות מובדל אלא שהוא מורכב שיש לו ד"ת דין ר"הי ומד"ס קצת דיני כרמלית ומש"ה אינו רשות חמישי אלא מורכב וזהו שסיימו התו' דלהכי נמי לא חשיב חצר שלא עירבו אע"ג שיש לו דין ר"הי וגם דין כרמלית לענין שאסור להוציא מן הבית לתוכו דהוי נמי רשות מורכב מכרמלית ור"הי. ולפ"ז לפי תי' תו' שבת לק"מ קושיית תו' עירובין דבין שנאמר דמותר לטלטל מקרפף לבקעה ובין שנאמר שאסור אין הקרפף מובדל אלא מורכב מרה"י וכרמלית דאפילו תימא שאסור לטלטל מקרפף לבקעה דנמצא בתרתי דמי לכרמלית שאסור לטלטל ד"א בתוכו ואסור לטלטל מתוכו לרה"י ובתרתי דמי לר"הי שהזורק מקרפף לר"ה חייב ואסור לטלטל ממנו לכרמלית ולא גרע מקצר שלא עירבו דדמי בתלת מילי לר"הי שהזורק מחצר לר"ה חייב ואסור לטלטל ממנו לכרמלית ומותר לטלטל ד"א בתוכו אלא דדמי לכרמלית בחדא שאסור לטלטל מבית לתוכה ומ"מ חשיב חצר שלא עירבו רשות מורכב מר"הי וכרמלית וה"ה נמי קרפף דדמי בתרתי לר"הי ובתרתי לכרמלית ה"ל רשות מורכב מר"הי וכרמלית ובכלל ר"הי וכרמלית. ומ"ש מכ"ת ואגב אודיע כו' תמהתי דמאי איריא דהוקשה זה למעכ"ת הואיל שאסור לטלטל מחצר שאינה מעורבת לכרמלית תיפוק ליה דאפי' היה מותר לטלטל מחצר שאינה מעורבת לכרמלית אכתי לא הוי בכלל כרמלית דהא לכ"ע מותר לטלטל יתר מד"א בחצר שאינה מעורבת כלים ששבתו בחצר. לכן אומר אני שאין קושיא של מכ"ת דרך אגב אלא הוא נמשך ממה שנסתבך כ"ת דהתו' עירובין צריכין לתי' תו' שבת ושתירוץ תו' שבת דקרפף בכלל כרמלית וכל זה אינו כמ"ש דלפי תירוץ תו' שבת דקרפף וחצר שאינה מעורבת הם בכלל ר"הי וכרמלית אין הוכחה שיהיה מותר לטלטל מקרפף לכרמלית כמ"ש. ולפ"ז מוכח דתו' עירובין שמוכיחי' דמותר לטלטל מקרפף לכרמלית לא נהירא להו תירוץ התו' שבת וס"ל דאע"ג דיש לקרפף קצת דיני ר"הי וקצת דיני כרמלית לא שייך לומר שהוא רשות מורכב דסוף סוף אי ס"ד דאסור לטלטל מקרפף לבקעה הוא בדין למנותו רשות חמישי ושפיר מוכח דמותר לטלטל מקרפף לבקעה דשפיר הוי כרמלית לכתחלה ואין לחוש למה שהזורק מר"ה לתוכו חייב וכמ"ש. ולפ"ז דהתו' עירובין לית להו תירוץ התו' שבת א"כ בל"ז קשה למה לא מנה חצר שאינה מעורבת רשות בפ"ע דהא לית להו סברא זאת דהוי בכלל ר"הי וכרמלית לכן אומר אני דודאי גם תוס' שבת לא הוקשה להו מחצר שאינה מעורבת דהא באמת נקיט בברייתא דין חצרות של רבי ומבואר שאינם מפולשין דבלא עירבו אסורין ואם עירבו מותרין ואין זה קושייא כ"כ שיחשוב חמשה רשויות דאיכא למימר דלא נחית למניינא אלא ד' רשויות שאין להם תקנה ע"י עירוב משא"כ חצר של רבים דאית ליה תקנה ע"י עירוב לא קחשיב ולא הוקשה להתו' שבת אלא מקרפף אך דבתר שתירצו דקרפף הוא רשות מורכב הוא דסיימו דלפ"ז ניחא חצר שלא עירבו ובהכי מתורץ קושיית כ"ת דהתוס' עירובין ניחא להו הא דחצר שלא עירבו דלא מקרי רשות בפ"ע כיון דאית ליה תקנה ע"י עירוב והוי רה"י וזה פשוט וברור ומה שהקשה מכ"ת דרש"י ריש פר"א דמילה כ' דשרי לטלטל מחצר שלא עירבו לקרפף יותר מב"ס וזהו הפך לפרש"י בר"פ כל גגות ודאי קושיא אלימתא היא ועדיפא ה"ל לאקשויי דפרש"י פר"א דמילה הוא נגד סוגי' דעירובין דכ"ג בקרפף שנזרע מיעוטו וכמ"ש רש"י עירובין דצ"א ע"א ד"ה קרפפות ויישוב קושי' זו תמצא בחלק שו"ת שכ"ט דאין זה שייך לחיבורי זה
הלכה ו ד ה ו ז ח ט י יא יב יד טו
עמ"ש ח"א.
הלכה טז
כל כו' עמ"ש ח"א
ומש"ר ובלבד כו' עמ"ש פ"ד מה' סוכה הי"ב.
הלכה יח כ כא כג
עיין מ"ש ח"א
פרק יז
הלכה ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יז יח יט כ כא כב
עמ"ש ח"א.
הלכה כה
וכן כו' עמ"ש ח"א ומש"ר ולא יהיה עמ"ש פי"ו מהט"מ ה"ו.
הלכה כט ל לב לה לו
עמ"ש ח"א.
פרק יח
הלכה א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כב
עמ"ש ח"א.
הלכה כג
והוצי' החצי האחר חייב והא דקיי"ל בפרקין ה"י בחזר והוציא אות שנייה פטור. נקיט רבנו טעמי' שכבר חסרה האות ראשונה פי' דביני לביני בשהייה מועטת נחסר האות שמתייבש קצת.
הלכה כד
עמ"ש ח"א.
הלכה כו
הוציא עמש"ר פ"ד מהאה"ט הי"ג ובשער אפרים שנ"א. ומש"ר לאכילה עמ"ש ח"א.
הלכה כז כח
עיין מ"ש ח"א.
פרק יט
הלכה ב ה ו ז ט יא יב יג יד
עמ"ש ח"א.
הלכה טו
ואין הקיטע עיין מ"מ ועמ"ש פ"ז מה' בית הבחירה ה"ב. ומש"ר אנקטמין עמ"ש ח"א.
הלכה טז יז יח כ כא כג כד כה
עמ"ש ח"א.
פרק כ
הלכה א ג ה ז ח י יב יג יד
עמ"ש ח"א.
פרק כא
הלכה א ב ג ה ו ח ט י י א יב יג יד טו טז יז יח כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו
עמ"ש ח"א.
פרק כב
הלכה ב ג ד ה ו ט יב יג
עמ"ש ח"א.
הט"ו
ואין מקנחין עיין בהשגות שפירושו דחוק ולדרך רבנו כשאוחז מרחוק בבית אחיזה הספוג נכפף ואינו מקנח בכח שיבא לידי סחיטה. ומש"ר ואין מכסין עמ"ש ח"א. הי"ו הי"ז עמ"ש ח"א.
הלכה י"ט
עמ"ש ח"א.
הלכה כ
וכ"מ שאסרו חכמים עמ"ש פכ"ו מה' שבת ה"ז.
הלכה כא כב כג כד כה כט
עמ"ש ח"א.
הלכה ל
כילת עמ"ש ח"א. ומש"ר פקק כו' מותר לפקוק פי' לדבר הרשות כמ"ש בטוב טעם פט"ו מהט"מ ה"ב ע"ש.
הלכה לא
כובע כו' עשו"ת פני יהושע שי"ו שהאריך בזה.
הלכה לב
הנוטה עמ"ש ח"א. ועיין בהשגות ומ"ע והנכון דה"ק הראב"ד א"נ כמשפט הקמטים לתקנן וזה הגהה נכונה ועח"א.
פרק כג
הלכה א ב
עמ"ש ח"א.
הלכה ג
לפיכך עמ"ש ח"א. ומש"ר ומותר להערים בדבר זה עמ"ש ח"א ובזבח שלמים האריך ביישוב דעת בה"ג וטור וש"ע ולדרך רבנו כ' שהוקשה לו מהא דקי"ל פ"ג מהש"ע ה"ד דההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו והשתא רחיצה בי"הכ התירו כ"ש שיטה במברא הילכך מפרש דודאי שיטה במברא לשמור פירותיו שרי אלא דהוקשה להש"ס דהאי צורבא מרבנן שסובר דאסור מאי אהני ליה הערמה לזה השיב רב אשי דלדידיה שנוהג איסור מ"מ שרי הערמה ומסיק דסובר דגם עובדא קמא דברא דתומא לדבריהם הוא דהשיב רב אשי ובאמת לכל אדם שרי להערים ע"ש באריכות והוא דוחק. והנכון לפמ"ש ח"א דסליק אדעתייהו דצורבא מרבנן ראוי להחמיר טפי. ניחא הכל דאע"ג דמותר לעבור במברא לשמור פירות משום פסידא מ"מ ת"ח ראוי להחמיר ומה שעושה הערמה גרע טפי ועיין שבת דל"ה ע"א) דהרואה יאמר שמותר להצניע בהערמה אפילו דבר הממרח ושמותר בהערמה לשוט במברא אפילו שלא לצורך פירות ולזה השיב רב אשי דאדרבה הרואה לא יחשוד את הת"ח שמערים בדבר האסור להערים ובהכרח כוונתו לעשות דבר היתר ומש"ה השמיט רבנו הך דמברא דשרי בלא הערמה.
הלכה ד ו ז
עמ"ש ח"א.
הלכה ח
אסור להטביל עמ"ש ח"א ועיין שער אפרים שט"ו בסתירת היש"ש ביצה.
הלכה ט י
עמ"ש ח"א.
הלכה יא
ואפילו עמ"ש ח"א וראיתי ברלב"ח של"ה שתירץ כפמ"ש שם ותו דבדבר מאכל מותר להערים ע"ש.
הלכה יב יג יד טו טז יז יח יט כ כב כג כד כה כו כז כח
עמ"ש ח"א.
פרק כד
הלכה א ג ה ז ט
עמ"ש ח"א. והנה נשאלתי בענין זה מן הרב בעל תוספות שבת על הא שכ"ד **(שכ"ר)** ה"ט גזרה שמא יטול צרור ויזרוק ד"א בר"ה שהיא ברייתא בפ' המוציא דמוקי לה הש"ס בהכי ונתקשיתי דבפ' המוציא יין תנן צרור כדי לזרוק בעוף ראב"י **(ראב"י אומר)** כדי לזרוק בבהמה ופרש"י דלא טרח אינש בהכי למשקיל צרור דאפשר בהרמת קלא בעלמא. והא ודאי דלת"ק ס"ל דלזרוק בעוף שכיח כמו בבהמה דהא קי"ל דע"ח דלענין שיעורין דשבת אזלינן בתר דשכיח טפי אפילו לקולא ולפ"ז הך ברייתא הנ"ל דבפ' המוציא תפילין בהכרח אתאן לת"ק דלראב"י לא שייך לגזור שמא יזרוק צרור בעוף דלא שכיח לדידיה וא"כ קשה על המיי' דפסק בפי"ח הי"א כראב"י והאיך פסק כהך ברייתא ודוחק לומר דס"ל להמיי' דלענין השיעור הוא דס"ל לראב"י דמשערין בבהמה דשכיח טפי אבל מודה ראב"י דלפעמים זורק גם בעוף ושפיר גזרינן אף בעוף דמי הכריחו לזה להחמיר כיון דהברייתא מתוקמה כת"ק בפשיטות ותמהני על נושאי כלי רבנו ובפרטות על רכ"מ שהוא הרב המאסף שלא העיר בזה כו' והשבתי לו הנה מכ"ת סמך על פרש"י והרע"ב לאותיב על רבנו כאלו זה מפורש במתני' דהוי מלתא דלא שכיח כלל הואיל דבקלא בעלמא סגי (ואע"ג דהא דאמרו בגמרא שכיח ולא שכיח אין הפי' דלא שכיח ממש אלא דהולכין בתר מידי דשכיח טפי ושפיר י"ל דס"ל לראב"י דלזרוק בעוף שכיח ובבהמה שכיח טפי) ומ"מ גם לפרש"י לדעתי אין זה מוכרע כ"כ דהנה מתני' איירי בסתם הוצאה דאי כשמתכוון בהוצאתו כדי לזרוק בעוף ודאי מודה ראב"י דחייב אשיעורא זוטא אע"ג דלא שכיח וכמ"ש המשנה למלך וה"ק רש"י דלא טרח אינש להוציא צרו' מביתו כיון דבקלא סגי ומ"מ מודה ראב"י דהמשמר זרעים וצרור מצוי לפניו שכיח ושכיח שיזרוק בעוף. ותו דהמדקדק בלשון רש"י מעולם לא עלה על דעת רש"י דמש"ה לא שכיח שיזרוק בעוף דבגערה בעלמא סגי דהדעת נוטה דהרמת קול צעקה להפחיד העוף טריחא מלתא טפי מהשלכת צרור קטן אך עיין בר"ה דכ"ה שקל קלא פתק בי' פרש"י פיסת רגבים מיטא בלע"ז וכן פרש"י בכמה מקומות עיין שבת דפ"א ע"א בד"ה אבל כו' כמו שקל פיסת רגב דהואיל ומפרכי לא חזי לקינוח. והיינו דקאמר רש"י דלא טרח אינש ליטול צרור מביתו כדי לזרוק בעוף דסגי להבריחו בפיסת רגב בעלמא דמצוי בכל מקום ואע"ג דמפריך בזריקת העוף פורח לו מפחד מש"ה אינו טורח להוציא זולת אבן משקל עשרה זוז לבהמה דאינו מצוי בכל מקום ואין מקום לקושיית מר. והנה יתר שאלותיו ותשובותי המה בכתובים בחלק שו"ת של"ג ואין כאן מקומו.
הלכה י יא יב
עמ"ש ח"א.
פרק כה
הלכה א ב ד ו ז ט י יא יב יג יד טו טז יט כא כג כד כה כו
עמ"ש ח"א.
פרק כו
הלכה א ב ג ד ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כא כב כג
עמ"ש ח"א
פרק כז
הלכה א ב ד י יא יב יד טו
עמ"ש ח"א.
פרק כח
הלכה ג ה ח ט יא יג יד טו טז יח יט
עמ"ש ח"א
פרק כט
הלכה ה ז ח ט י יב יג
עמ"ש ח"א.
הלכה יד
דבש או שאור עיין בהשגות וכן בחי' רמב"ן ב"ב הוכיח כדעת הראב"ד מדלא קאמר הש"ס לאפוקי יין שנתערב בו דבש ושאור א"ו דכל שאין הקלקול מחמת היין עמו אלא מצד התערובות שרי לקידוש ונסתייע מן הירושלמי פ' ע"פ. ובאמת דיש לחלק בין ארבע כוסות של ע"פ ובין יין קידוש וכן נראה מלשון רבנו ה' חמץ פ"ז ה"ט דמשמע שם דמכשיר כל היינות דחשיב דרך חירות לפי רצונו. ועיין בר"ן ואין הכרח דאה"נ דפסול לקידוש וכיון דדבש ביין נט"ל וכ"ש שאור לא גרע מטעמו פגמו. מה גם דרבנו מנהג קאמר שנהגו במערב להחמיר גאין עליו תפיסה ועיין פ"י מה' איסורי מזבח ה"ט ופי"א מהמ"א ה"י ובב"ח י"ד סי' רכ'"ג.
שם הי"ו כל שהיה מלא עיין השגות ודברי המ"ע תמוהים ועיין במ"מ.
הלכה יח כב כה כו כז
עמ"ש ח"א.
פרק ל
הלכה ד יב יג
עמ"ש ח"א.