מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות קדוש החודש
פרק א
הלכה ג
הלבנה נסתרת כו' כמו ב' ימים כו' עלח"ם שתמה על רבנו מסוגיא דר"ה ד"ך ע"ב נולד קודם חצות כו' אר"ז אר"נ כ"ד שעות מכסי סיהרא לדידן ו' מעתיקא וי"ח מחדתא לדידהו ו' מחדתא וי"ח מעתיקא ותירוץ הלח"ם תמוה. והרז"ה האריך בביאור הסוגיא דהארץ כדורית ובקר וערב משתנה לפי מצב המדינה. ונחלק הארץ לארבע נקודות א' קצה היישוב המזרחי ב' א"י באמצע היישוב. ג' קצה היישוב למערב. ד' תחת הארץ נכח א"י ובין כל נקודה מהלך השמש שש שעות ר"ל שהחמה זורחת בבקר בקצה המזרח. ואחר ו' שעות הוא בקר בא"י ואחרי יב"ש בקצה המערב. ואחר חי"ש תחת הארץ ואחר כד"ש חוזר להיות בקר בקצה המזרח. ומציון תצא תורה שהעיקר תחלת ליל שבת בירושלים ואחר ו"ש תחלת ליל שבת בקצה המערב ואחר יב"ש תחת הארץ ואחר חי"ש בקצה המזרח. נמצא רגע תחלת ליל שבת בציון הוא חצי ליל ששי בקצה המזרח וחצי ליל שבת בא"י הוא בקר יום ששי בקצה מזרח ובקר שבת בא"י הוא חצי יום ששי למזרחים וחצי יום שבת בא"י הוא תחלת ליל שבת לבני מזרח דסדר מנין ימי השבוע מקדים בא"י חי"ש קודם לבני מזרק אע"ג שאין ביניהם רק ו"ש. ולהפך תחלת ליל שבת לבני מזרח הוא חצי יום שבת בא"י וחצי ליל שבת לבני מזרח הוא תחלת ליל א' בא"י ובקר שבת לבני מזרח הוא חצי ליל א' בא"י וחצי יום ששי **(צ"ל שבת)** לבני מזרח הוא בקר יום א' בא"י. והיינו דאר"ז צריך שיהיה הלילה ויום מן החדש דבשעת המולד שהירח תחת השמש הצד העליון מאיר ואין הצד התחתון מאיר לנו עד שתתרחק הלבנה מהחמה י"ב מעלות שהוא שיעור יתרון מהלך הלבנה על מהלך החמה בכד"ש דנמצא החמה שוקעת ועדיין הלבנה גבוה מעל הארץ י"ב מעלות ומאירה בתכלית הדקות שבתחלת חדש. ולהפך בסוף חדש דקות הלבנה נראית קודם הנץ החמה כשהירח י"ב מעלות בגובה קודם הזריחה ומש"ה בעינן לילה ויום מן החדש דכשהמולד בתחלת הלילה אז תראה הלבנה החדשה בסוף היום וקובעין בו ר"ח. והיינו דאמר אבא נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעה פי' דכל שנולד בא"י בשבת קודם חצות היום הרי נולד בקצה מזרח תחלת ליל שבת דשם הילכך אע"ג שא"א שתראה בירושלים בסוף יום שבת כיון שמ"מ נראית בקצה מזרח בסוף יום שבת דשם שהוא חצות יום א' דא"י קובעין ר"ח בו ביום דהא איכא לילה ויום מן החדש לבני מזרח אבל נולד אחר חצות בא"י דהיינו אחר תחלת ליל שבת לבני מזרח דליכא לילה ויום מן החדש בשום מקום ולא תראה אפילו לבני מזרח אין קובעין ר"ח בשבת וזהו דחיית מולד זקן. ולזה פריך מאי נ"מ דהא סוף סוף אפילו נולד קודם חצות אין מקדשין אלא ע"פ עדי ראייה בא"י והרי אינה נראית בא"י. ומשני לאכחושי סהדי שאומרים שראו את הלבנה תוך כד"ש למולד דעדי שקר הן. ואר"ז כ"ד שעות מכסי סיהרא לדידן בני מזרח שית מעתיקא וי"ח מחדתא ר"ל שאם נראית הישנה בא"י שבת שחרית שהוא חצי יום ו' לבני מזרח נמצא אור החמה מכהה לבני מזרח ומקדמת להיותה מכוסה ו' שעות מעתיקא ולהפך כשנראית החדשה בא"י סוף יום שבת שאז חצי ליל שבת לבני מזרח שהלבנה תחת האופק שלהן וא"א שתראה הלבנה אצלם עד סוף יום שבת לבני מזרח שהוא חצי יום א' בא"י מאחרת הכיסוי ח"י שעות מחדתא. וכן פי' לדידהו ו' מחדתא וח"י מעתיקא שכשתראה לבני מזרח החדשה סוף יום שבת שלהן שהוא חצי יום א' בא"י שהשמש מכהה אורה מאחרת לבני א"י שית מחדתא ואם נראית הישנה לבני מזרח שבת שחרית שאז חצי ליל א' לבני א"י שהלבנה תחת אופק שלהן וגם קודם זה כל יום שבת שאור החמה מכהה אותה הרי מקדמת להתכסות בא"י ח"י מעתיקא מן שבת שחרית של בני א"י שהוא קצי יום ששי דבני מזרח ע"כ תורף דברי המאור והלצתי בעדו אך ק' דהא פי' כ"ד שעות מכסי סיהרא משמע ע"י הצירוף שית מעתיקא ותמנסרי מחדתא לדידן והאיך פירש הרז"ה שית מעתיקא כשנראית הלבנה בבקר שבת שבא"י דנמצא המולד בא"י יום א' שחרית שהוא חצי יום שבת לבני מזרח והוית הראיה בסוף יום א' לבני מזרח דהיינו תלתין מחדתא לבני מזרח מן חצי יום שבת שלהן עד סוף יום א' שלהן. ולבני א"י הראייה חדתא סוף יום ב' שלהן דהוי ל"ו שעות מן בקר יום א' עד סוף יום ב'. וכן קשה לדידהו ו' מחדתא דכשנראית לבני מזרח החדשה סוף יום שבת שלהן דנמצא המולד תחלת ליל שבת שלהן שהוא חצות יום שבת לבני א"י והאיך יאמר ח"י מעתיקא הרי לבני מזרח נראית הישנה בבקר יום ה' שלהן דה"ל ל"ו מעתיקא ובא"י נראית הישנה בבקר יום ו' שלהן דה"ל תלתין מעתיקא. והאיך אמר הרז"ה דלדידן בני מזרח מקדמת שית מעתיקא ומאחר' ח"י מחדתא נגד א"י דזה אינו דלפמ"ש כשהמולד בא"י בבקר מתכסה בחדתא בא"י לו"ש והבני מזרח רק ל"ש וא"כ אדרבה בני מזרח מקדימין שית מחדתא. וכן להפך האיך אמר הרז"ה דבני א"י דהיינו לדידהו מאחרין שית מחדתא ומקדימין ח"י מעתיקא נגד בני מזרח והרי כשהמולד בסוף יום לבני מזרח נעלם מבני מזרח ל"ו מעתיקא ולבני א"י רק ל"ש ואדרבה בני א"י מאחרין בהעלם שית מעתיקא והרי שרש הדבר דכל שהמולד בבקר מכסי סיהרא כ"ד מעתיקא ול"ו מחדתא. היה המולד בחצי היום מכסי ל' מעתיקא ול' מחדתא היה המולד בסוף היום מכסי ל"ו מעתיקא וכ"ד מחדתא. היה המולד בחצי הלילה מכסי סיהרא פ"ד שעות מ"ב מעתיקא כיון שא"א שתראה הישנה אלא בבקר וקודם כ"ד שעות למולד וכן מ"ב מחדתא שלא תראה אלא בערב ואחר כד"ש למולד אבל כשהמולד בבקר או בצהרים או בערב מכסי סיהרא רק ס' שעות כמ"ש. נמצא כשהמולד לבני מזרח בבקר יום א' שהוא חצי ליל ב' בא"י שהרי מכוסה לבני מזרח כ"ד מעתיקא ול"ו מחדתא ולבני א"י מכסי מ"ב מעתיקא ומ"ב מחדתא שפיר לדידהו בני א"י מאחרין שית מחדתא ומקדימין ח"י מעתיקא דיש תוספת כד"ש דמכסי לבני א"י. ולהפך כשהמולד לבני מזרח בחצי ליל שבת דה"ל תחלת ליל א' לבני א"י דמכסי לבני א"י ל"ו מעתיקא וכ"ד מחדתא ולבני מזרח מ"ב מעתיקא ומ"ב מחדתא שפיר לדידן מכסי טפי שית מעתיקא וח"י מחדתא אבל כשהמולד לבני מזרח בחצי היום שבת דמכסי לדידהו ל' מעתיקא ותלתין מחדתא דה"ל בבקר יום א' לבני א"י דמכסי כ"ד מעתיקא ול"ו מחדתא הרי בני מזרח מוסיפין ו' מעתיקא ונגד זה פוחתין שית מחדתא וכן להפך כשהמולד סוף יום שבת לבני מזרח דמכסי להו ל"ו מעתיקא וכ"ד מחדתא והרי המולד בא"י חצי יום א' דמכסי תלתין מעתיקא ותלתין מחדתא הרי בני מזרח מוסיפין שית מעתיקא ופוחתין שית מחדתא וליתא לכללא דכייל הרז"ה. והנה לפמש"ר פי"ז מהק"ה הי"ז דחצי הראייה הן ט' מעלות דנמצא הלבנה מכסי רק חי"ש סמוך למולד ונמצא כשהמולד תחלת הלילה נעלמת ל"ו מעתיקא וכ"ד מחדתא. היה המולד בחצי הלילה נעלמת רק ח"י מעתיקא וח"י מחדתא. היה המולד בבקר מכסי כ"ד מעתיקא ול"ו מחדתא. היה המולד בצהרים מכסי תלתין מעתיקא ול' מחדתא. נמצא כשהמולד לבני מזרח בצהרים דה"ל בא"י בבקר דה"ל לדידן תלתין ותלתין ולדידהו בא"י כ"ד מעתיקא ול"ו מחדתא פוחת שית ומוסיף שית וכן כשהמולד בערב לדידן דה"ל ל"ו מעתיקא וכ"ד מחדתא דה"ל בא"י בצהרים דמכסי תלתין ותלתין נמי מוסיף שית ופוחת שית. אלא דכשהמולד לבני מזרח בבקר דה"ל בא"י בחצי לילה שלאחריו דנמצא לדידן כ"ד מעתיקא ול"ו מחדתא ולבני א"י ח"י מעתיקא וח"י מחדתא שפיר לדידן מוסיפין שית מעתיקא וח"י מחדתא וכן להפך כשהמולד לדידן בחצי לילה דהוי לבני א"י תחלת לילה דלדידן ח"י מחדתא וח"י מעתיקא ולדידהו ל"ו מעתיקא וכ"ד מחדתא הרי לדידהו מוסיפין ח"י מעתיקא ושית מחדתא. היוצא דבין לדרכנו זה בין לדרך הרז"ה מיושב לשון הגמ' לדידן שית מעתיקא כו' לדידהו כו' כשחל המולד בא"י תחלת הלילה או חצי הלילה משא"כ כשחל המולד בא"י בבקר או בצהרים ליתא אלא פוחת שית או מוסיף שית (ולדרכנו הא דאר"ז צריך שיהיה לילה ויום מן החדש ר"ל רוב לילה דרובו ככלו. א"נ דלפעמים בא בארוכה וצריך שיהיה כל הלילה מן החדש ולפעמים בא בקצרה ואז קיצי ראייה ט' מעלות שהן ח"י שעות. דלקמן פ"ב מהק"ה ה"ו משמע דאפשר שתראה בכ"ט שחרית ול"א ערבית שפעמים בא בקצרה ע"ש ובלח"ם שם והבן) ולפי דרכנו הא דקאמר אבא נולד קודם חצות ר"ל קודם חצות הלילה דשפיר בידוע שתראה אח"כ בסוף היום דחצי ראייה ט' מעלות שהן ח"י שעות ושפיר איירי בזמן הראייה דכל שנולד בא"י קודם חצות לילה קובעין ר"ח ודלא כמו שנדחק הרז"ה דהיינו מולד זקן. ואין בידינו ליישב דרך הרז"ה אלא א"כ נאמר דה"ק ר"ז אר"נ דבזמן שהמולד בחצי הלילה לבני מזרח אז התוספת לדידהו ח"י מעתיקא ושית מחדתא ואם המולד בחצי הלילה לבני א"י אז התוספת לדידן שית מעתיקא וח"י מחדתא ולדרכנו נוח טפי דמוסב למעלה אהא דקאמר אבא נולד קודם חצות דפי' לדרכנו קודם חצות הלילה לזה אמר דכשנולד בחצי הלילה אז תוספת העלמה כ"ד שעות לדידן או לדידהו וכמ"ש א"נ ה"ק דנוסף על ח"י שעות של קצי הראייה דה"ל כיסוי עתיקא וחדתא ל"ו שעות מוסיף כ"ד שעות כל שאין המולד מכוון בחצי הלילה מחמת שאור היום מכהה אור הלבנה ונכסית ס' שעות (ולדרך הרז"ה להפך ה"ק דנוסף על ס' שעות דמכסי סיהרא חדתא ועתיקא משכחת עוד כ"ד שעות שיהיה פ"ד שעות מכוסה בזמן שהמולד בחצי הלילה לדידן או לדידהו) ובהכי אין מקום לקושיית הלח"ם דהנך כ"ד שעות תוספת נינהו כמ"ש.
הלכה ז
מ"ע כו' וישלחו משמע דס"ל לרבנו שלא היו שולחין שלוחין אא"כ בחדש חסר וכן נראה בר"ה דכ"ב בראשונה היו משיאין כו' התקינו שיהיו שלוחין יוצאין כו' וכי היכי דמשיאין רק אחסר ה"ה לשלוחין. ועיין תוס' ר"ה דכ"א ע"ב ד"ה על ניסן וא"ת ומה טעם כו' ותירוצ' דחוק ולפמ"ש ניחא. תדע דתנן עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וקי"ל כראב"צ דאין מקדשין יום ל"א והטעם דבניסן ותשרי בעינן שישמעו מפי ב"ד מקודש עפ"ג הי"ח.
פרק ב
הלכה ב
זוממין עמ"ש ח"א וע' בירושלמי פ' אין מכירין. שם ה"ח יום ל"א וה"ט ראוהו ב"ד עמ"ש ח"א.
פרק ג
הלכה א
עדים וה"ה בראשונה עמ"ש ח"א. שם ה"ו סמוך לשקיעה הלח"מ הניח בצ"ע ולק"מ דלעיל פ"ב ה"ט אין לב"ד רק לומר מקודש וסגי עד שלא יצא כוכב א' אבל הכא צריכין לקבל עדים לזה בעינן סמוך לשקיעה. שם ה"ט על ששה חדשים הלח"ם הניח בצ"ע למה השמיט רבנו על אדר שני מפני הפורים כיון דפסק רצו שלשים רצו חדש דקי"ל כרבי. ולק"מ עתוס' ר"ה די"ט ע"ב ד"ה מתני' דלא כרבי וא"כ כיון דכ"ר פ"ד הי"ז דכשב"ד מעברין כותבין אגרות היינו שלוחין דאדר שני ועפ"ד מהק"ה הי"ג. שם הט"ו ב"ד שישבו עמ"ש ח"א.
הלכה יח
יראה לי עמ"ש ח"א בפרקין הט"ו ועמ"ש פי"ח מהק"ה ה"ט. ויש לתמוה לפמש"ר כאן דבניסן ותשרי אפילו לאחר שיצא שמו מעובר אין מאיימין כשבאו עדים וכן אין מעברין לצורך א"כ בהכרח הא דאמר עולא עברוה לאלול ומסיק מאי טיבותא משום ירקא ומתיא הרי דעברוה קודם יה"כ טרם שעברו הרגלים מכלל דלא היו עדי ראייה דהא לכ"ע אין מעברין קודם יה"כ אפילו יצא שמו מעובר ואין מאיימין לצורך לפי הך יראה לי שכ"ר א"ו דלא היו עדים כלל ועיברוהו בקביעות לצורך ירקא ומתיא אע"ג שהיה בדין לחסר אלול בקביעות (עפי"ח מה' ק"ה ה"ט) כגון שע"פ החשבון תראה הירח בליל כ"ט ואפ"ה עיברוהו לצורך וא"כ קשה טובא מאי פריך הש"ס ר"ה ד"כ איני והתני רבה בר שמואל יכול כשם שמעברין כו' הא עולא איירי בדליכא עדי ראייה ובקביעות וברייתא דרבה איירי בדאיכא סהדי כדמסיים כזה ראה וקדש. ותו דפשט הברייתא יכול כשם שמעברין השנה לצורך כשחל תקופת ניסן בי"ו כך מעברין חדש אדר כדי שתחול תקופת ניסן בט"ו ששוב לא יצטרכו לעבר השנה (ע"ד דפריך בסנהדרין די"ג ע"ב ולעברי' לאדר) ת"ל הזה כזה ראה וקדש דמוכרח לקדש ע"פ עדים ולעבר השנה הרי דהברייתא בדאיכא סהדי. הגם דהא ליתא כיון דקי"ל כשמואל דאין מעברין השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקבוע ניסן ובהכרח עיבור שנה קודם שלשים דאדר דאכתי ליכא עדי ראייה (ואם יודעין הב"ד בחשבון שלא תראה בליל שלשים שבודאי יהיה החדש מעובר ואפ"ה תהיה התקופה בי"ו ודאי מעברין השנה אלא) אכתי ה"ק אם החשבון שאפשר שתראה הלבנה בליל שלשים ואם לא יבואו עדים שיהיה ר"ח יום ל"א תחול התקופה בט"ו ולא יהיה צורך לעבר שנה מ"מ חוששין הב"ד לעדי ראייה שיהיו צריכין לקדש לזה מעברין השנה ולק"מ אדעולא. וי"ל דרבנו אינו מפרש הברייתא מעברין לצורך מפני התקופה דכה"ג מקרי מדינא כמש"ר פ"ד ה"ה ולא מקרי לצורך אא"כ לצורך שעה כגון מפני קלקול הדרכים והבשמים וה"ק יכול שמעברין ג"כ חדש לצורך שעה כגון משום ירקא ומתיא ת"ל הזה כזה ראה וקדש ר"ל שצריך לכוון בקביעות שאם תראה בחדש הבא יקדשוהו אלמא שאם יעברו חדש הזה תראה בחדש הבא ביום כ"ט אסור לעבר לצורך ירקא ומתיא וקשיא לעולא. ולזה משני רבה ומגי' הברייתא יכול כשם שמעברין השנה והחדש לצורך כך מקדשין החדש לצורך כו' (ובהכרח גרסינן רבה וכן מוכרח מפרש"י לקמן רבא אמר הא דתני רבה בר שמואל אחרים הוא ופרש"י הא דתני שאין מעברין ולא מקדשין לצורך וכן מוכרח דהא לאחרים לעולם א' מלא וא' חסר אלמא דרבא אינו מגיה הברייתא כנ"ל ובהכרח גירסת רש"י אמר רבא ל"ק כאן לעברו כאן לקדשו והבן זה. הגם דלכאורה יש לדחות פרש"י דשפיר גרסינן אמר רבא כאן לקדשו כאן לעברו ואפ"ה שפיר קאמר דברייתא אחרים היא דלאחרים דאמר ואם היתה שנה מעוברת חמשה מכלל דס"ל חדש עיבור לעולם חסר ושפיר תני רבה ב"ש שמעברין החדש בשנה שאח' מעוברת דאל"כ בשני עיבורים חסר יום א' ונראית הלבנה בכ"ט והבן זה. מיהו מפורש בערכין ד"ט ע"ב דר' משרשיא מוקי אליבא דאחרים כגון שהיתה שנת עיבור ועיבור שנה שלשים יום וא"כ בהכרח גרסינן רבה) וה"פ לפי הגהת רבה יכול כשם שמעברין החדש בקביעות לצורך אד"ו אע"פ שהיה ראוי לחסרו בקביעות הואיל שע"פ חשבון תראה הלבנה לחדש הבא בכ"ט ה"ה איפכא שאם יעברוה בקביעות תראה בחדש הבא בליל שלשים יהיה מותר לקדש בקביעות משום אד"ו ותראה בחדש הבא בליל ל"א ת"ל כזה ראה וקדש שאין מקדשין בקביעות אא"כ תראה בחדש הבא בליל כ"ט (דבאופן אחר לא משכחת שאם יקדשוהו בקביעות תראה בחדש הבא בליל ל"ב שהרי כשראויה עכשיו לראות אי אפשר שיהיה חדש יותר משלשים יום ודוק) המורם לפי הגהת רבה אין החשבון עיקר ואסור לחסר ע"פ חשבון לצורך אד"ו והרי תראה בחדש הבא בליל ל"א כיון דליכא עדי ראייה אא"כ שתראה בחדש הבא בליל כ"ט יש לחסר בקביעות כדי לקיים בחדש הבא כזה ראה וקדש אבל רשאי לעבר משום אד"ו אע"ג שע"י זה יתראה בחדש הבא בליל כ"ט כיון דעת' ליכא עדי ראייה ולא מחזי כחוכא ואטלול' דחד יומא טעו אנשי ומסיק וכדריב"ל דאמר מאיימין לעברו אבל לא לקדשו פי' והאי דריב"ל לא בקביעות קאמר דהא נקיט מאיימין על העדים הרי דאיכא עדים גם ליכא לפרש מאיימין על העדים לעברו כשבאו בזמנו ביום שלשים דאין סברא לאיים לעבר כיון דקי"ל דעדי ראייה מחללין שבת אלא דאיירי בבאו עדים לאחר זמן שכבר יצא שמו מעובר. והא דאין מאיימין לקדשו מתפרש בבאו עדים בזמנו והוכחשו בבדיקו' או דאיכא עדי הזמה ונראה לב"ד שהן שקר שלא ראו שע"פ חשבון היה אפשר שיראה בזמנו קמ"ל דאין החשבון עיקר אלא עדי ראייה. ולכן נמי להפך ביצא שמו מעובר ובאו עדים אחר זמן מאיימין שיוכחשו דנמצא ליכא עדי ראייה ואין משגיחין בחשבון ומש"רל הי"ז דמעברין לצורך נלמד ממתני' דר"פ ראוהו ב"ד דבלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה מעברין קודם אור היום ואין אומרים שיקבלו העדים למחר ויקדשו למפרע דחשיב עיבור לצורך בשביל קרבן מוסף וכמ"ש ח"א בפרקין הט"ו ולדעת החולקין דאין מעברין לצורך כלל בדאיכא עדי ראייה צ"ל דהוא מעובר רק לענין קרבן מוסף כמש"ר פ"ב ה"ח דר"ח יום ל"א ואר"נ ביום ל"ב חוזרין ומקדשין למפרע למנות מיום שלשים וכ"ש בניסן ותשרי דלכ"ע מונין הרגלים מיום שלשים) ופריך שלח ר"י נשיאה מאיימין לקדשו שיאמרו ראינו הואיל שראוי ע"פ חשבון אלמא החשבון עיקר ולא עדי ראייה ומשני אביי כפי מסקנת הירו' דבניסן ותשרי כדי שיהיו הרגלים בזמנם החשבון עיקר ומאיימין לקדשו אע"פ שהוכחשו ולא לעברו כדרי"נ ובשאר חדשים להפך עדי ראייה עיקר כדריב"ל וברייתא דרב"ש. ונקיט רבנו יראה לי הואיל דרי"נ דאיירי בניסן ותשרי אמר מאיימין לקדשו ולא ביאר דאין מאיימין לעברו וקמ"ל רבנו דהא בהא תלייא כיון דמאיימין לקדשו אלמא החשבון עיקר ממילא אין מאיימין לעברו. וכל זה לפי הגהת רבה אבל רבא מקיים גירס' הברייתא דרב"ש דאין מעברין לצורך אפילו בקביעות וכי היכי דלא תקשה לעולא דאמר עברוה לאלול בקביעות מוקים הברייתא כאחרים ואנן קי"ל כרבנן דמעברין לצורך בקביעות בשאר ירחי וכדריב"ל משא"כ בניסן ותשרי להפך כדר"י נשיאה. ורב דימי מהפך דברי ריב"ל מאיימין לקדשו ולא לעברו וכדריב"נ דשוב א"צ לחלק בין ניסן ותשרי לשאר ירחי וזהו דעת יש מן החכמים הגדולים שכ"ר הי"ז וכי היכי דלא תקשה לעולא שהעיד מעשה רב שעיברו לאלול צריך לחלק דאע"ג דהחשבון עיקר היינו דוקא ע"פ עדים אבל בדליכא עדים כלל מעברין בקביעות לצורך וכן מוכח בערכין ד"ט. ואע"ג דלרבנו בניסן ותשרי החשבון עיקר אפ"ה פסק ה"י דאין שלוחי ניסן יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש והטעם דכתיב מועדי ה' אשר תקראו אתם דנמצא קריאת הב"ד עיקר ברגלים (ודלא כמ"ש הרז"ה דבניסן ותשרי חוששין שיעברו הב"ד לצורך ומפרש הא דאמר אביי הא בניסן ותשרי כדעת הי"מ איפכא שבתו' ע"ש) ואכתי לא פלטינן דממשר"ל הי"ט ומאיימין לקדשו משמע אפילו בשאר ירחי וכיון דלא קבע הלכה כרב דימי לענין דאין מאיימין לעברו וחשש לדריב"ל דלעברו ולא לקדשו ה"ל למיחש נמי דאין מאיימין לקדשו בשאר ירחי. וי"ל דלענין מאיימין לקדשו פסק רבנו לחלוטין כר' דימי אפילו בשאר ירחי מדקי"ל פ"ב מהק"ה ה"ב בנמצאו זוממין ה"ז מקודש דהוא תוספתא הובאה בירושלמי מ' ר"ה אלמא החשבון עיקר ולא מהדרינן עובדא אפילו בשאר ירחי אבל לענין מאיימין לעברו ומעברין לצורך חש לדריב"ל דאליביה ניחא טפי מתני' דראוהו ב"ד דמשמע כשיצא שמו מעובר מעברין לצורך ויש לפרש הא דר' דימי אין מאיימין לעברו בלא יצא שמו מעובר ועמ"ש פ"ד מהק"ה הי"ד.
פרק ד
הלכה ב
על שלשה סי' מעברין ע' השגות הרמ"ה ובכ"מ בפרקין הי"ו. ונ"ל בכוונת הרמ"ה דכפי הנר' דהך ברייתא על ג' דברים מעברין שבסנהדרין די"ג אתייא כתנאי דדרשו חג האסיף תקופת השנה כשנמשכה תקופת תשרי עד י"ו יום לר"י או כ"א יום לר' יוסי ומש"ה ס"ל הברייתא דעל א' מהן אין מעברין דאין מעברין על תקופת תשרי גרידא (ועי"ש בתוס' ד"ה י"ו לפני הפסח דהכלל לר' יוסי דכשתקופת ניסן נופלת בי"ז אפילו תחלת הלילה מעברין דהא בין תקופת ניסן לתקופת תשרי ב"פ צ"א וז"ח דהיינו קפ"ב יום טו"ש והרי ו' חדשים א' מלא וא' חסר עולה קע"ז יום הרי היתרון ה' ימים טו"ש הוסף על י"ו יום תהיה תקופ' תשרי בכ"א יום טו"ש ונמצא כל החג בתקופה ישנה אבל כשתקופת ניסן נופלת בי"ו אם היא בתחלת הלילה או בחצי הלילה דנמצא תקופת תשרי בג' שעות או בט' שעות על יום כ"א אין מעברין אבל כשהיא בתחל' היום או בצהרים דה"ל תקופת תשרי בג"ש או בט"ש של ליל כ"ב מעברין) ובתו' ר"ה דכ"א ד"ה עברוה מחלקין דבשביל תקופת ניסן גרידא מעברין ולא בשביל תקופת תשרי גרידא אלא א"כ בהצטרף אביב או פירות האילן וסיימו שם וצריך טעם למה. והנראה דלתרץ זאת המתיק הרמ"ה דכשיודעין הב"ד בר"ח אדר שתחול תקופת ניסן בי"ו חשיב תרתי דאין ניסן בזמן אביב וגם תקופת תשרי תהיה אחר התחלת החג אבל הך ברייתא מיירי בחל תקופת ניסן קודם י"ו ואתאן כר"י דמעברין כשחל תקופת תשרי בי"ז (וניסן בזמנו) הרי עיקר השגת הרמ"ה דהוא אינו מפרש על האביב כפי' רבנו ה"ג שהיא שנה אפילה שאין אביב בזמן הפסח אע"ג שהתקופה קודם י"ו. אלא דאין משגיחין כלל אם השנה בכירה או אפילה אלא פי' הברייתא האביב שתהיה תקופת ניסן קודם י"ו ועל פירות האילן שילבלבו בשעת הפסח ועל תקופת תשרי שתהיה קודם י"ו ושפיר אין מעברין על תקופת תשרי גרידא כיון דאיכא אביב דהיינו תקופת ניסן ופירות האילן בזמנו לא דחינן תרתי להקדים אביב ופירות משום תקופת תשרי גרידא אבל משום אביב גרידא דהיינו כשמשכה תקופת ניסן עד י"ו ודאי מעברין דהא ממילא איכא תרתי אביב ותקופה. ולפי פי' הרמ"ה דאביב היינו תקופת ניסן מיושב קושיית הת"ח סנהדרין די"ב אהא דאמרן חשובי מחשבי גלויי לא מגלי דהא קודם ר"ה א"א לעמוד על אביב ופירות אילן דעדיין לא הגיע זמן זריעה וט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות ואין יכולין לעמוד רק על התקופה גרידא והרי קי"ל דאין מעברין על חדא ומזה הוכיח הת"ח כדעת רבנו דעל תקופת ניסן גרידא מעברין. ולפי דרך הרמ"ה כד משכה תקופת ניסן עד י"ו איכא תרתי אביב ותקופת תשרי. איברא אין קיום לפי' הרמ"ה אלא אליבא דר"י דס"ל כלה חג בעינן ומשכחת תקופה בלא אביב מה שא"כ לר' יוסי דהלכה כמותו נגד ר"י דבמקצת חג סגי ואין מעברין על תקופת תשרי אא"כ חל בכ"א ליכא לפרש אביב תקופת ניסן דא"כ אביב ותקופה חדא מלתא וע"כ פי' אביב שנה אפילה כפרש"י ורבנו וקשה קו' התו' ד"ה עברה הנ"ל וצ"ל כתירוץ התוס' דאתקופת ניסן לבד מעברין והא דתניא דאין מעברין על תקופה גרידא אתאן דלא כרבי יוסי. ולפ"ז לכאורה כיון דהך ברייתא אתאן לר"י שפיר י"ל דפי' אביב תקופת ניסן כדעת הרמ"ה. אך דעדיין אינו נוח דנהי דלר"י משכחת תקופת תשרי בלא אביב וברייתא כר"י אכתי לא משכחת אביב בלא תקופה ולא שייך לשון על ב' מהן מעברין ולא על א' דמשמע דמשכחת אביב ופירות בלא תקופה וזה אי אפשר וע"כ פי' אביב שנה אפילה כפירש"י ורבנו:
אך פי' תקופה אינו כפירוש רש"י בין שמשכה תקופת תמוז עד י"ו תשרי ובין תקופת טבת אלא דהברייתא כר"י כמ"ש רמ"ה ואיירי מתקופת תשרי גרידא שחל בי"ו אבל חל תקופת תשרי בכ"א דממילא תקופת ניסן בי"ו לכ"ע מעברין כדמסיק ר"ה דכ"א ודלא כפרש"י שם דהך מימרא לקבוע הלכה כאחרים אלא דכ"ע מודים כשחל תקופת ניסן בי"ו וניחא הך דסנהדרין די"ב חשובי מחשבי אפילו קודם ר"ה וכמש"ר בפרקין הי"ג דמעברין מפני תקופת ניסן גרידא וכמ"ש הת"ח. ואין סברא לומר דברייתא זו במחלוקת שנוייה דמעשה רב שקבעו נציב בירח שמת בו אהרן. וע"כ ר' יוסי דס"ל סגי במקצת חג פליג אברייתא זו וס"ל דמעברין אתקופת תשרי גרידא שחל בכ"א דהא חל ניסן בי"ו ובענין שמור את חדש אביב ועיקר פשטא דקרא תקופת ניסן אלא דכולל נמי פירות האילן ואביב. וכיוצא בזה כ' הר"ן בחי' סנהדרין די"ב לתרץ קו' התוס' סנהדרין די"ג ד"ה ור' יוסי ושם ע"ב ד"ה ולעבריה דאין קו' לעבריה לאלול כיון דאין מעברין אתקופת תשרי גרידא בלי צירוף אביב ופירות לא מהני לעבר אלול משא"כ לאחרי' דמעברין אתקופת ניסן גרידא דאביב מפורש בתורה שפיר פריך ולעבריה לאדר עכ"ל הר"ן בשם הרמב"ן ומינה דהברייתא איירי מתקופת תשרי בי"ו כר"י ופי' אביב בשנה אפילה ומודה דמעברין על תקופת ניסן גרידא ורבנו פסק כר' יוסי ומש"ה השמיט תקופת תשרי דכשחל בכ"א ממילא ניסן בי"ו ומעברין אתקופה גרידא אלא אביב ופירו' בעינן תרתי. ומש"ר תקופת ניסן בי"ו בסנהדרין די"ג ע"ב מסיק ראב"י תנא ממטה למעלה קחשיב ופרש"י אבל כשחסרה י"ד ותקופת ניסן בט"ו אין מעברין דמעברין לאדר ורבנו השמיט הא דכשהתקופה בט"ו מעברין לאדר דקי"ל פ"ג מהק"ה הי"ח דבניסן ותשרי אין מעברין לצורך כשבאו עדים וקו' הש"ס רק אליבא דאחרים שלא אליבא דהלכתא כמ"ש בפרקין הי"ד.
הלכה ה
מפני הצורך ר"ל צורך שעה והרשות ביד ב"ד דק"ל אתם אפילו מזידין משא"כ הנך תלת דלעיל ה"ב שמעברין ע"י מדינא וכ"כ הת"ח וע"ל ה"יו.
הלכה ח
עושין אותן סעד נ"ל ברור דכוונת רבנו דפי' סעד דאינו מועיל כלל אלא לייפות וליישב הדבר כמ"ש התו' דכ"א ע"ב ד"ה על ניסן ודלא כפרש"י סנהדרין די"א דמהני שמצרפין חד מהנך לא' מג' דאביב ותקופה ופירות דלפ"ז מה דאמרן שט דגוזלייא רכיכין ואומרין דקיקין וזימני' דאביב לא מטי לא משום צירוף אלא לפי דזימנא דאביב לאו היינו אביב אלא פירושו תקופת ניסן דמעברין עליו גרידא וכ"ה הת"ח סנהדרין די"ג. ואע"ג דלפ"ז מוכח דלרשב"ג מעברין על תקופת ניסן גרידא מ"מ שפיר בעי הש"ס די"א ע"ב אליביה דרשב"ג אם על התקופה שמחין או מעברין וקאי בתיקו דלפמ"ש בפרקין ה"ב דתקופה הנזכרת בברייתא היינו תקופת תשרי שפיר בעי אי רשב"ג ס"ל כר' יוסי דמקצת חג בעינן וממילא כשחל בכ"ב תשרי הרי תקופת ניסן בי"ו ומעברין קאמר א"ד דרשב"ג ס"ל כר"י דכלו חג בעינן ושמחין קאמר ורבנו דפסק כר' יוסי מש"ה השמיט לגמרי תקופת תשרי דהא מעברין אתקופת ניסן גרידא כמ"ש ה"ב.
הלכה יב
אלא ביהודה שנאמר לשכנו תדרשו אע"ג דרבנו פסק כת"ק דאם עברוה מעוברת מ"מ מייתי קרא דחנניא איש סוכו ע' סנהדרין די"א ע"ב משום דהיתה לרבנו גי' התוספתא העיד חנניא איש אונו לפני ר"ג שאין מעברין אלא ביהודה ואם עברוה בגליל מעובר' וכ"כ הת"ח.
הלכה יד
הגיע יום ל' כו' מקדשין כו' משמע לכתחלה ולכאורה זה נגד משמעות הש"ס סנהדרין די"ב עברוה מאי אמר עולא אין מקדשין החדש. ואפילו לר"נ דאמר מקודש ומעובר ר"ל דיעבד אבל מודה לעולא דלאחר שעיברו אין מקדשין לכתחלה ובזבח שלמים הרגיש בזה ונדחק דדוקא כשבאו עדים ביום שלשים מקדשין לכתחלה. והא דאמר עולא אין מקדשין היינו בבאו אחר כמה ימים כמש"ר פ"ג מהק"ה הט"ו דכה"ג קי"ל מעברין לצורך ואין לך צורך גדול מזה לקיים עיבור השנה (ואין להקשות דהא קי"ל פ"ג הי"ח דבניסן ותשרי לכ"ע אין מעברין לצורך וא"כ לרבא דס"ל בטל העיבור נמצא ה"ל ניסן צריכין לקדש לכתחלה ולבטל עיבור השנה דזה אינו דאדרבה שפיר לרבא אין מקדשין לכתחלה ומעברין החדש לצורך דכיון דאין מקדשין נשאר עיבור השנה ושפיר מעברין חדש אדר ראשון לצורך דכשנתקיים עיבור השנה לא הוי ניסן. והא דקאמר עיברוה אין מקדשין משום דאי לא עיברוה אדרבה מוכרחין לקדש דאין מעברין ניסן ותשרי. גם אין להקשות דהא משכחת שעיברו השנה מפני תקופת ניסן שחל בי"ו ומן הדין מעברין קודם ל' אדר וכגון שהב"ד יראים שמא יבאו עדי ראייה ביום ל' ויהיה ר"ח דאז תחול תקופת ניסן בי"ו ומש"ה עיברוה ואילו היו יודעין שלא יבאו עדים ויהי' ר"ח ביום ל"א שאז תחול התקופה בט"ו א"צ לעבר השנה נמצא לפ"ז אדרבה כשאין מקדשין החדש הוי העיבור שלא לצורך כדבסנהדרין די"ג ע"ב ולעברי' לאדר וא"כ אדרבה בדין לקדש החדש דאז העיבור כדינא. דזה אינו דאף על גב דכשמקדשין הוי העיבור כדינא לצורך התקופה מ"מ העיבור מקולקל מפני דאין מעברין ניסן) מיהו לא נהירא דכיון דעכ"פ בבאו עדים ביום ל' ס"ל לרבנו דמודה עול' דצריכין לקדש ה"ל להש"ס לומר עיברוה ובאו עדים ביום שלשי' מהו ומאי פסקא דאמר עולא אין מקדשין הרי אם באו עדים ביום ל' צריכין לקדש. והרב הנ"ל נדחק בזה ומסיק דאם היה דעת ב"ד לעבר אפילו באו עדים ביום ל' מעברין החדש לצורך כדי שיוכלו לעבר השנה אלא אם כבר עיברו ואח"כ באו עדים ביום ל' צריכין לקדש החדש שהרי נתעבר' השנה קודם ביאת העדים. וליתא דאין לשון הש"ס סובל זה דבהדיא אמר עיברוה מאי אמר עולא אין מקדשין. הגם דהענין מגומגם דהאיך אפשר שלא יקדשו החדש בדאיכא עדים ומש"ה נדחק רש"י לפרש אין מקדשין החדש לומר שהוא מקודש לאדר השני. מ"מ א"א להלום זה בכוונת רבנו דכה"ג ה"ל לבאר כפרש"י דשתקי וכי מטי ריש ירחא אוחרא מקדשין לי' לניסן. ולכאורה היה מקום לומר דהוקשה לרבנו קושיית רש"י דהאיך אפשר שלא יקדשו כשבאו עדים ולזה מפרש דאין מקדשין בקביעות הוא דקאמר עולא וכמבואר פח"י מהק"ה וכמ"ש ח"א פ"ג מהק"ה הט"ו דאדר הסמוך לניסן ברוב שנים חסר בקביעות וכמ"ש פ"ג מה' ק"ה הי"ח ועמ"ש פח"י מהק"ה ה"ט ולפ"ז הא דקאמר עולא אין מקדשין הוא שלא בדקדוק דהא בהדיא כ"ר פח"י מהק"ה ה"ח וקובעין חדש מעובר וחדש חסר בקביעות ולא בקידוש שאין מקדשין אלא על הראייה ובדרך העברה נקיט עולא אין מקדשין וכוונתו דאין מחסרין בקביעה והא דאמר הש"ס קידשו מאי ר"ל אם חסרו בקביעות או שבאו עדים והוכרחו לקדש מאי והשמיט רבנו דין זה שאסור לחסר לכתחלה בקביעות דזה נלמד ממש"ר באו עדים כו' מקדשין אלמא דאם לא באו עדים אסור לחסר לכתחלה. איברא זה דוחק לפרש אין מקדשין דאמר עולא ר"ל אין מחסרין בקביעות וקי"ל בהדיא בר"ה ד"כ ע"א דמצוה לקדש על הראייה וכמ"ש ח"א פ"ג מה' ק"ה הט"ו ובהכרח צ"ל דהא דאמר עולא בר"ה ד"ך ע"א עברוה לאלול וידעין חברין בבלאי טיבותא היינו שבאו עדי ראייה וסובר עולא דמעברין לצורך אפילו איכא סהדי ואנן לא קי"ל הכי אלא כמסקנת רב דימי דבדאיכא סהדי אין מעברין לצורך כלל וכמ"ש פ"ג מהק"ה הי"ח. ולפ"ז הנך יש מן החכמים הגדולים שהזכיר רבנו פ"ג מהק"ה הי"ז הם להקת הגאונים להלכה והבן זה. מיהו זה אינו וכמ"ש פ"ג מהק"ה הי"ח והנכון ועיקר דרבנו אינו מפרש כפרש"י דלשון הש"ס עברוה מאי דחוק דהל"ל עיברוה מהו שיקדשו את החדש כשבאו עדים א"נ דה"ל לעולא לומר עיברוה מעוברת ואין מקדשין החדש. לכן נראה דגי' רבנו עברוהו מאי פי' דבעי לשמואל דקאמר אין מעברין הואיל וראוי לקבעו ניסן אם עיברו הב"ד תחלה את החדש דשוב אין ראוי לקבעו ניסן מהו שיהיה מותר לעבר השנה ואמר עולא דאפ"ה אסור לעבר השנה לפי שאין מקדשין את החדש פי' דבשלמא כשב"ד מקדשין חדש חסר ע"פ עדים ואח"כ הוזמו הוא דקי"ל דאין סותרין דמאחר שאמרו מקודש אפילו קודם זמנו ביום כ"ט קרינן ביה אשר תקראו אתם אפילו מזידין משא"כ אם עיברו החדש ביום שלשים שהרי אין אומרין מקודש דקי"ל כראב"צ דאין מקדשין אלא חדש חסר שפיר מקרי הואיל וראוי לקובעו ניסן שהרי אם יבאו עדים יחזרו ויקדשוהו בהכרח. ולזה בעי קידשוהו אחר העיבור מהו מי נימא דוקא אם לא קדשו החדש ועברוהו הוא דמעוברת דיעבד דאין מעברין השנה לכתחלה הואיל וראוי וכי איגלי מלתא שעברו החדש הוא דהוי מעוברת אבל אם קדשו תגלי מלתא למפרע דגרע מהואיל וראוי לקובעו ניסן והיינו פלוגתא דרבא ור"נ והבן. ועיין בתוס' ד"ה מכדי מפוריא ולולי דבריהם י"ל דרבא דלא סליק אדעתי' סברא דבחושבנא תלייא מלתא קס"ד דמ"ד מעברין את השנה כל האדר ס"ל כרשב"ג דאמר ב' שבתות ובזה מדוקדק דמייתי רבא מלתא דרשב"ג ומסיים וכי מטי ריש ירחא כו' וזה ברור והא דבסנהדרין די"ג ע"ב פריך הש"ס לאחרים ולעבריה לאדר לכאורה אין לזה מקום לפי מש"ר פ"ג מהק"ה הי"ח דניסן ותשרי לעולם אין מעברין לצורך וכן ליכא לפרש דפריך ולעבריה לאדר בקביעות דהא כיון דאין מעברין בשלשים של אדר ובהכרח מעברין קודם יום ל' וא"כ מאי מהני עיבור החדש שמא יבאו עדים ביום ל' כמ"ש והנכון דרבנו מפרש דאחרים דס"ל אין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים ס"ל דאין מצוה לקדש ע"פ הראייה ושפיר ס"ל מעברין לצורך לזה פריך הש"ס דוקא לאחרים ולעבריה לאדר עיין בתוס' ד"ה ולעבריה לאדר תימה קושיא כו' ולפמ"ש פ"ג מה' ק"ה הי"ח דלפי גירסתנו דרבא הוא דמגיה יכול כשם שמעברין החדש כך מקדשין ורבא הוא דאמר אחרים הוא שפיר לאחרים מעברין לצורך ולא מקדשין (גם י"ל דאע"ג דסובר דאין מעברין החדש לצורך משום קלקול המועדות מ"מ מוטב לעבר החדש יום א' מלעבר השנה חדש שלם) ולפי דרכנו זה דדוקא לאחרים דס"ל אין מצוה לקדש ע"פ הראייה הוא דקשה ולעבריה לאדר מיושב קוש' רש"י ותוס' סנהדרין די"ג ע"א ד"ה ור' יוסי דשפיר לק"מ לכלהו תנאי ולעברי' לאלול דדוקא לאחרים פריך ולעברי' לאדר
הלכה טז
יראה לי כו' עיין השגת הרמ"ה והכ"מ האריך בשם הר"א בר משלם והדברים תמוהים שלא הרגיש דזה דוקא לפרש"י דפי' סעד לצרף לא' מהג' סי' כנ"ל ה"ח משא"כ לדרך רבנו הנ"ל דפי' סעד לייפות וליישב הדבר ולא אהני כלל צירוף גוזלות וטלאים קושיי' הרמ"ה חזקה דממ"נ אם מפרש רבנו כמ"ש תוס' סנהדרין די"ב ע"א ד"ה ראוייה דגם פירות האילן לא צמחו ואיכא תרתי הרי סובר רבנו דעל ב' מעברין אפילו בשנת רעבון דס"ל דכל שהעיבור מדינא מעברין אפילו בשנת רעבון ושביעית ודוקא מפני דרכים וגשרים דהעיבור רק לצורך שעה כדבפרקין ה"ה הוא דאוקמו אדינא בשנת רעבון ושביעית ואם ימאן רבנו בפי' התוס' ודאין דבריהם מוכרחין דכיון דאמרה הברייתא על ב' מהן מעברין מכלל דמשכחת תקופה ואביב וכבר צמחו הפירות וא"כ מנ"ל לומר דלא משכחת צמחו בדליכא אביב בבעל שלישה) א"כ תקשה לי' מאי האי דקאמר ראוייה היתה להתעבר לולי היתה שנת בצורת דמנ"ל להש"ס שהיה שם קלקול דרכים וגשרים. ואולי דסובר רבנו דגם על חד מג' סי' מעברין לצורך כל היכא דליכא אלא חד מינא והרשות ביד ב"ד לצורך שעה אי ליכא אביב כלל דלא גרע מדרכים וגשרים וה"ק הש"ס ראוייה היתה להתעבר לצורך שעה בשנת רעבון דאדרבה אע"ג דאיכא תקנה בשביל עומר איכא קלקול לאסור החדש. והא דהשמיט רבנו דין זה דמערבין על האביב גרידא לצורך שעה היכא דיש דוחק גדול באביב משום דלא משכחת דוחק גדול באביב אא"כ בשנת רעבון וה"ל מאמר הסותר א"ע דהא קיי"ל דאין מעברין לצורך שעה בשנת רעבון דתקנתו קלקלתו להאריך איסור חדש כן נ"ל להליץ בעד רבנו.
הלכה ז
כשמעברין כו' שהסכמתי אני וחבריי לכאורה זהו הפך מסקנא בסנהדרין די"א ע"ב דלמא בתר דעברוה ע"ש הרי דבעודו נשיא קיי"ל כרשב"ג דסגי ושפרת מילי באנפויי. איברא בירושלמי סנהדרין גריס גם בדרשב"ג באנפיי ובאנפי חבריי כו' ע"ש ואולי היתה גי' זאת לרבנו גם בבבלי והא דקאמר תא חזי מאי איכא בין תקיפי קדמאי כו' היינו דבאגרת ר"ג נזכר שלומכן יסגא לעלם ולא באגרת רשב"ג ומש"ה השמיט רבנו שלומכן יסגא לעלם דהיינו בתר דעברוה.
פרק ה
הלכה ט
אין עשיית י"ט כו' עד סוף הי"ב מקור דין זה דסוריא ומצרים עיין בירושלמי ס"פ בכל מערבין.
פרק ו
הלכה ז
ומפני מה כו' עיין בהשגות. ובתשב"ץ ח"א סי' קל"ו האריך דודאי אין טעם ירקא ומתייא מספיק לדחות הקביעות אלא כיון שהוצרכו לעשות יום קביעה ויום דחייה בחרו שיהיו ימים אד"ו ימי דחייה משום ירקא ומתיא ויום ערבה ע"ש. ובלא"ה אין קושיית הראב"ד חזקה דאטו אנן שעושין סי' בסכין חולבת ולא בשל בשר יבא א' להקשות נעשה סי' בשל בשר ולא בשל חלב דאז יהי' ג"כ קשה ניזיל בתר איפכא אלא תורף ההשגה דכיון דאיכא נ"ט שימי הדחייה אד"ו משום ירקא ומתיא למה השמיט רבנו ירקא ומתייא ואין לזה מזור במ"ש התשב"ץ. ואולם רבנו תפס עיקר הטעם של סוד העיבור שיהיו ימי דחייה כדי לפגוע ביום מולד האמתי שזה הטעם מספיק לבדו דמש"ה בזמן שקידשו ע"פ הראייה לא היו דוחין כלל והא דהשמיט רבנו טעם ירקא ומתייא דס"ל דאין הטעמים האלו מוסכמין דמ"ד משום מתיא לית לי' משום ירקא דאפשר בחמימי ואפ"ה סובר דדוחין אד"ו (ולא אמרו טעם הזה בש"ס אלא כדי להסתיר סוד העבור) ותו דכלה האי סוגי' דלא כהלכתא דקאמר עברוהו לאלול משום ירקא ומתיא ואנו אין מעברין אלול בשום זמן רק הקביעות תלוי במרחשון וכסלו נמצא בחשבון קביעות דידן עיקר הטעם כמש"ר. והא דקאמר עברוהו לאלול היינו בזמן הראייה בדליכא סהדי וכמש"ר פח"י מהק"ה והיינו דקאמר טיבותא דעבדי בהדין ומפרשים האי טיבותא אבל חשבון דידן שקבע ר"י נשיאה סגי בטעם רבנו וא"צ שום טעם אחר ועיין ברז"ה ובישועה בישראל.
פרק ח
הלכה ג
אלו היה חדשו של לבנה עמ"ש ח"א.
הלכה ה
ואדר שני חסר עיין מפרש והלח"מ פ"ז מה' בכורות ה"ז שגו בכוונתו ותמה עליו ולק"מ כמ"ש שם.
פרק יח
הלכה ה
עדים כו' עמ"ש ח"א.
הלכה ט
ומכוונין כו' לא שיראה קודם זמנו שהוא ליל כ"ח לכאורה פתח רבנו שצריכין לכוון שתראה בזמנו ליל שלשים או בליל ל"א ליל עבורו כמבואר פ"א מה' ק"ה ה"ד משמע שיתכוונו שלא יראה בליל כ"ט ואח"כ סיים רבנו שלא יראה בליל כ"ח. איברא כוונתו מפולשת דהיכא שיראה בליל כ"ט בחדש הבא נמי מחסרין בקביעה אלא דלצורך רשאין לעבר החדש אע"ג שתראה בחדש הבא בליל כ"ט דלמד כן רבנו מסוגי' דערכין ד"ט ע"א ואכתי חד יומא לאו אדעתי' דאינשי והיינו מש"ר בפרקין ה"א דמעברין לצורך והיינו בהכרח דאם תראה לחדש הבא בליל כ"ט דאע"ג שראוי לחסר בקביעה רשאין לעבר לצורך (דאלו תראה בחדש הבא בליל שלשים בזמנו ודאי מוכרחין לעבר כשלא באו עדים ולא מקרי עיבור לצורך) אלא שאם תראה לחדש הבא בליל כ"ח אסור לעבר אפילו לצורך דומיא דירקא ומתיא וצריכין לחסר בקביעה עכ"פ. ועיין בירו' ר"פ ראוהו ב"ד יכול אם היה צריך לשני ימים נותנין לו ב' ימים ת"ל אותו אין נותנין לו אלא יום א' בלבד הדא אמרה אין מאיימין על שלא נראה לקדשו ע"כ. פי' דליכא לפרש הברייתא כפשוטו שאין נותנין לו ב' ימים לעשות חדש של ל"א יום דפשיטא דליכא רק חדשים של כ"ט או ל' א"ו ה"ק דכל שע"פ חשבון ראוי שתראה הלבנה בליל שלשים ולא באו עדים והיה בדין לחסר בקביעה כדי שלא יראה בחדש הבא בליל כ"ט אך שצריכין לעבר חדש זה כדי שלא יחול ר"ה באד"ו ה"ז מעברין חדש זה ואין אנו חוששין שתראה בחדש הבא בליל כ"ט דחד יומא לית לן בה כנ"ל. משא"כ אם יעברו חדש זה יראה בחדש הבא בליל כ"ח אין נותנין לו ב' ימים וצריכין לחסר חדש זה בקביעה ואסורין לעבר לצורך ומינה דאין מאיימין על שלא נראה לקדשו דאל"כ היה להם לב"ד לעשות חדש העבר חסר בקביעות אע"ג דאז תראה הלבנה בחדש זה בכ"ט דהא חד יומא לית לן בה ויעשו גם חדש זה חסר דנמצא ר"ח זה מוקדם יום אחד דשוב לא מיקלע ר"ה באד"ו אלא בהכרח דלא היו רשאין לחסר חדש העבר בקביעות הואיל שלא היתה הלבנה ראוייה להראות בליל שלשים של חדש העבר דאין מאיימין על שלא נראה לקדשו. ועמ"ש ח"א פ"ג מהק"ה הט"ו בביאו' הא דקיי"ל כמ"ד מאיימין לקדשו ולא לעברו ועמ"ש פ"ג מהק"ה הי'"ח.