מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות מגילה וחנוכה
פרק א
הלכה ו
בני הכפרים עלח"מ ועמ"ש פי"ב מהע"ז הי"ד ודוק.
הלכה ז
וכל אלו שמקדימין ובהשגות ומ"מ והלח"מ מקשה על המ"מ ובכנסת יחזקאל מיישב קו' הלח"ם. ובשער אפרים שמ"ו מקשה על המ"מ דכיון דרב ס"ל שלא בזמנה כר' אסי מנ"ל לרבנו דאלו שמקדימין אין קורין בפחות מעשרה אע"ג דלא אפשר. ותירץ דרבנו איירי מבני כפרים שמקדימין דחשיב אפשר לקרות בזמנה ביחיד אבל הקורא שלא בזמנה מפני שחל י"ד בשבת מודה רבנו להרי"ף דבדלא אפשר בעשרה קורין ביחיד וזהו שכ"ר וכל אלו שמקדימין לאפוקי אחרים שמקדימין וא"א ע"ש.
הלכה ח
ואם אין שם עשרה עיין השגות ודבריו נפלאו ממני דבהדיא בירושלמי פ"ק דמגילה תני עשרה בטלנין ממלאכתן בבה"כ רי"א כגון אנא שאין אנו צריכין לתלמודנו תני כפר שאין בו עשרה תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר ע"כ ומ"ש הראב"ד כ' אותו ואין לו טעם אומר אני דטעמא רבה איכא בדבר דבירושלמי ר' בא בשם ר"י כל שאמרו ידחה מקומו ובלבד בעשרה כו' רח"א אתפלגין ר"ק ור"י חד אמר ובלבד בעשרה וחורנא אמר אפילו ביחיד מתיב מ"ד בעשרה למ"ד אפילו ביחיד עד שהוא במקומו יקרא א"ל סלקת מתני' בי"א י"ב י"ג י"ד ט"ו. תני כפר שאין בו עשרה תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר ע"כ. פי' דמותיב דאי ס"ד דהכפרים שנדחו ממקומן קורין אפילו ביחיד למה ידחה ביום הכניסה יקרא בכפר בי"ד ביחיד והשיב לו גמרת המשנה דמפורש שהכפרים מקדימין ליום הכניסה וסתם כפר אפילו פחות מעשרה. ומסיק תני כפר כו' סייעתא למ"ד ובלבד בעשרה וכן הוא בבבלי בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה וכמש"ר ה"ז ואפילו לדעת ר' אסי דפסק הראב"ד כמותו בזמנה הוא רק למצוה ושלא בזמנו עיכובא הוא בעשרה ואם יאמר הראב"ד אכתי כשיתקבצו הכפרים הקטנים יהיו עשרה אין זה כדאי לדחות ברייתא המפורשת בירושלמי. ומה שנדמה להראב"ד שרבנו למד זה מעיר הנדחת הנה בירושלמי פ' חלק גרסינן מחמשה ועד עשרה ועם היות שודאי גי' הראב"ד נכונה דהיינו דר"מ ס"ל כר' יאשיה שבסנהדרין די"ט דס"ל מעשרה ועד מאה הרי רבנו פסק בהדיא פ"ד מהע"ז ה"א כר' יונתן דכל פחות ממאה כפר קטן ורובו של שבט כרך גדול ומה ענין זה לזה דלענין מגילה מקרי עיר כל שיש בה עשרה בטלנין דאיכא מנין עשרה ודאי וכפר מקרי כל שאין בו עשרה בטלנין ואיכא עשרה דכשיקדימו ליום הכניסה יהיה מנין ודאי אבל כל פחות מעשרה כיון שאין בירור שיתכנשו לעיר משארי כפרים מוטב שיקראו בזמנה ביחיד.
הלכה י
בן עיר הקשה הלח"ם למה השמיט רבנו מימרא דבן כפר שהלך לעיר. ונ"ל כיון דבהכרח איירי כשלא קרא במקומו ביום הכניסה דאז קורא עמהן. דאי קרא ביום הכניסה ודאי כבר יצא י"ח וא"כ הוי מימרא שא"צ דכבר כ"ר ה"ח בזמן שאין נכנסין בו כו' איברא בחלק שו"ת שי"ב בארתי דלרבא אפילו קרא ביום הכניסה חוזר וקורא עמהן ומברך וגדולה מזו משמע בירושלמי דאפילו למ"ד הקורא בכרך בי"ד יצא מ"מ חוזר וקורא בט"ו בברכה דה"ג בירושלמי ד"ו בט"ו בו קורין המגילה בכרכים לא כן א"ר חלבו הכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה. לא בא אלא ללמדך שכל המצות הנוהגות באדר שני נוהגות באדר ראשון אר"י לר"א לא מסתבר לשעבר אלא לבא והתני מקום שנהגו לקרותו ב' ימים קורין אותה ב' ימים א"ל אוף אנא סבור כן א"ר מנא ויאות אלו משקרייה בי"ד וחזר וקרייה בט"ו שמא אין שומעין לו אם אמר את כן נמצאת את עוקר זמן כרכים בידיך ע"כ והרב ר' אלי' שלח יד להגיה וא"צ דה"ק לא כן אר"ח דאפילו בני כרך יוצאין בי"ד והאיך פסיק ותני דקורין בט"ו ומשני דשפיר פסיק ותני בט"ו דאפילו קרא בן כרך בי"ד חייב לחזור ולקרות בט"ו ולא בא ר"ח אלא ללמדנו דבדיעבד אם קרא בי"ד ולא בט"ו יצא וכ"ת למה נ"מ דיצא דמאי דהוי הוי בא ללמדך שכל המצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון וקמ"ל דבן כרך שקרא באדר ראשון בי"ד ולא בט"ו יצא ושוב א"צ לקרות בט"ו דאדר שני ואר"א לר"י דפליג דלא מסתבר לפרש מלתא דר"ח לשעבר ר"ל בדיעבד אלא להבא לכתחלה דכל שקרא בי"ד פטור מלקרות בט"ו ומתני' מתפרש דלכתחלה לא יקראו בי"ד אלא בט"ו ומייתי סייעתא דתניא מקום שנהגו לקרות ב' ימים כו' מכלל דכל שאין מנהג אע"ג דספק מוקף חומה מימות יב"ן אין קורין ב' ימים דאפי' תימא שהוא כרך יצא בי"ד וא"צ לחזור ולקרות בט"ו. ומדחה ר' מנא ויאות פי' ותסברא דאיירי ר"ח לכתחלה שפטור מלקרות בט"ו נמצא אתה עוקר זמן כרכים בידים א"ו דבאמת חוזר וקורא בט"ו אלא ה"ק דוקא מקום שנהגו לקרות ב' ימים אבל במקום שאין מנהג לא חזקה שהוא עיר דאזלינן בתר רוב ובשו"ת הארכתי דבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו ובא לכרך מבואר בירושלמי דכבר נפטר ויצא י"ק והא דבן עיר שהלך לכרך קורא עמהן היינו דוקא כשהיה ביום י"ד בכרך ולפ"ז בנדון דידן זה שקרא ביום הכניסה הרי עביד כדינו אע"ג שהיה בעיר כל שלא היה בדעתו לעקור דירה וכבר יצא י"ח ונתקיימו דברי הראשונים.
הלכה יא
ומברכין על קריאתה בי"ד עמש"ל ה"י ובחלק שו"ת שי"ב הארכתי.
הלכה יד
כיצד כו' עמ"ש ח"א ביישוב ההשגה.
פרק ב
הלכה ג
כתובה יונית עלח"ם ולשון רבנו פ"א מהסת"מ ה"ט משמע דכתב יוני נשתקע ולא לשון יוני וכאן איירי רבנו מלשון יוני ועכ"מ ה"ד.
הלכה ה
הקורא את המגילה עמ"מ ולח"מ ועתי"ט סוכה פ"ג מ"ה ונ"ל דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ כל שלא נתכוון לצאת חזקה שדילג ושפיר לק"מ ממתני' דמגילה.
הלכה ט
ואם כתבה במי עפצא וקנקנתום כשרה עמ"מ דהוקשה לו דמפורש במתני' בקנקנתום פסולה לזה הוכרח לתרץ דרבנו איירי במי קנקנתום דמושך עצמו ואחר עמו וה"ק רבנו במי עפצא ובמי קנקנתום כשרה ע"ד הא דמשני בגיטין די"ט הא באברא הא במיא דאברא והוא דחוק. ותו דבמגילה די"ט דקנקנתום הוא חרתא דאושכפי שצובעין בו מנעלים שחורים וזהו ויטריאולי בלע"ז שנימוח במים וצובעין במימיו והחוש מעיד שא"א לעשות צבע שחור מקנקנתום בלא מים. ועכ"מ פ"א מה' תפילין ה"ד דמי עפצא אינו דיו אא"כ מערב בו גומא וע' ש"ע א"ח סי' תרצ"א דהעתיק הש"ע לשון רבנו והביאו שם ר"מ רבקש והט"ז דברי המ"מ דדוקא מי קנקנתום ודברי הכ"מ דדוקא מי עפצא שבו גומא ותמה הט"ז למה לא הביא הש"ע דבריו שבכ"מ והניח בצ"ע ובאמת א"א להעמיס בלשון רבנו לא דברי המ"מ ולא דברי הכ"מ דכה"ג ה"ל לרבנו לבאר. ומן השמים הראו לי פי' המשנה לרבנו פ"ב דסוטה אהא דתנן ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום אלא בדיו שנאמר ומחה כתב שיכול למחות ומשיג שם רבנו על חכמי א"י שפוסלין כתב ס"ת במין דיו שקורין אלחיב"ר דמסקנת הש"ס ד"כ בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה שבמקדש (וכן הוא בתשובות לרבנו שנדפסו מחדש) והמעתיק ביאר שם דאלחיב"ר הוא דיו המפורסם שאנו עושין מתערובת מי עפצא וקנקנתום שאינו נמחק וקמ"ל רבנו דכשר בדיעבד ע"ש ובזה אין מקום לקו' המ"מ ולא לקו' הכ"מ דודאי מי עפצא גרידא ומי קנקנתום גרידא אינן דיו אלא דשניהם יחד הוי דיו טוב שאינו נמחק ומכשיר רבנו (ובודאי הכ"מ בסוף ימיו ראה לשון פי' המשנה הזה מש"ה העתיק בש"ע לשון רבנו והשמיט דבריו ודברי המ"מ ומיושב הצ"ע של הט"ז) וראה זה מצאתי בירשלמי שבת פ' הבונה ז"ל וכתב לא השופך אר"ח בר בא אלין בני מדינחאי ערומין סגין כד חד מינהון בעי משלחה מילי מסטריקין לחברי' הוא כותב במי מילין וההן דמקבל כתבא שופך דיו שאין בו עפץ והוא קולט מקום הכתב עשה כן בשבת מהו ע"כ פי' דבני מזרח ערומין הרבה שכשא' רוצה לשלוח דברי סתר לחברו הוא כותב במי עפץ לבד שאינו ניכר וחברו שופך עליו מי קנקנתום וקולט מקום הכתב ובעי אם עשה כן בשבת אם חייב משום כותב או דלמא וכתב ולא ושפך (וזאת התחבולה מפורסמת דכשא' כותב במי קנקנתום שקורין ויטריאולי ובל"א קופר ווא"ס והשני שופך עליו מי עפץ שקורין גאליס או להפך נראה הכתב דכל א' מהן לבדו אינו ניכר) ומקום הניחו לי להתגדר שנעלם מהפוסקים. ועמ"ש פ"א מה' תפילין ה"ד במעשה הדיו.
הלכה יד
אמרו חכמים עלח"ם והנכון דרבנו פסק כל"ק דבזמן רבי לא נהוג ושרי אפילו נטיעה דלאו של שמחה דבשל סופרים הלך אחר המקיל ומ"מ אינו רואה סי' ברכה מדלייט רב.
הלכה יח
כל ספרי נביאים ע' השגות והנראה בכוונת רבנו שכל הנביאים לא התנבאו אלא לימות המשיח וכשיתקיימו הנבואות אינם לצורך ואי משום שאין ספר שאין בו לימוד מדיני תורה מי איכא מידי בנביאים דלא רמיזא באורייתא כדאחז"ל הא מקמיה דאתי יחזקאל מנא ידעינן כו' והרי תורה שבע"פ קיימת לעד.
פרק ג
הלכה ד
וכל הרואה אותה ולא בירך עמ"מ והלח"ם נדחק בביאורו ודריש כל וכוונת המ"מ פשוטה דהוקשה לו מש"ר ולא בירך ומפרש דקמ"ל אפי' הדליקו עליו ויצא.
הלכה ה
ולמה מברכין על י"ט שני ובהשגות דאתאן לאביי והמ"מ תירץ דרבא מודה לטעם אביי דבברכות משמע דלכ"ע א"צ לברך בספק מד"ס אלא דרבא סובר דמשגזרו על הדמאי חשיב ודאי מד"ס לזה חידש רבא דרוב ע"ה מעשרין. וע' לח"ם שהניח דברי המ"מ בצ"ע. ולכאורה י"ל קו' הל"ם מ"ש וא"כ יש לתמוה טובא כו' (וא"צ למה שנדחק הלח"ם דהוצרך רבנו לטעם שלא יזלזלו בו לדידן שהוא מנהג) די"ל כוונת המ"מ דלכ"ע ספק מד"ס א"צ ברכה כסתם סוגייא דברכות אלא דנחלקו דלאביי מה שתיקנו על הספק חשיבי ספק דדבריהם ולרבא ה"ל ודאי דדבריה' ולזה חידש דרוב ע"ה מעשרין ודוקא בדמאי שגזרו בהחלט לעשר משא"כ בי"ט שני דלא חשיב גזרה בהחלט בכל מקום דהיכא דמטו שלוחי ניסן ותשרי עושין רק יום א' כמש"ר פ"ה מה' ק"ה הילכך אפילו במקום דלא מטו שלוחין לא מקרי ודאי אלא ס' מד"ס לזה מודה רבא דהא דמברכין בי"ט שני כדי שלא יזלזלו. אך אכתי קשה קו' ב' של הלח"ם דלדרך המ"מ מאי האי שכ"ר אבל דבר שהוא מדבריהם כו' מפני הספק כמעשר דמאי אין מברכין ומ"ש הלח"ם דה"ק דומיא דדמאי שאין הספק שקול דרוב ע"ה מעשרין דוחק להעמיס והנכון דלא כמ"ש המ"מ אלא דרבנו פסק כאביי וטעמו לפמ"ש ח"א פ"ט מהט"מ הי"ב דר"נ ורבא נחלקו ביבמות דקי"ט דלרבא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכל ספקא דאורייתא לחומרא ד"ת ולר"נ דוקא ספק כרת ד"ת מדחייבה תורה אשם תלוי אבל ספק לאו לחומרא רק מד"ס דכל התורה בלשון ודאי נאמרה ע"ש דרבנו פסק כר"נ (דקדים לרבא דכללא דהלכה כבתראי היינו רק מאביי ורבא ואילך אבל הלכה כרבה נגד רבא כמ"ש בכמה מקומות) ושפיר דרבא לשטתו דספק לאו לחומרא ד"ת הוצרך לחדש דרוב ע"ה מעשרין מש"ה הוי מד"ס אבל לדידן דקי"ל כר"נ דאפי' ספק לאו שקול מד"ס אין מברכין אפי' תימא אין רוב ע"ה מעשרין ומש"ה בפ"ט מה' מעשר ה"ד כ"ר הטעם דאין מברכין מפני שהוא ספק וכאביי ודלא כמו שנדחק הכ"מ שם ומיוש' השגת הראב"ד וכל קו' הלח"ם ומדוקדק לדרך רבנו לשון הש"ס ודאי דדבריהן בעי ברכה ס' דדבריהן לא בעי ברכה ומה שתמה הלח"ם על רבנו יונה והראב"ד וחכמי לוניל דהא דמאי הוי ספק ד"ת ניחא לדרך רבנו דס' דאורייתא אסור מד"ס דה"ק ודאי מד"ס בעי ברכה אבל ספק ד"ת דשרי ד"ת ואסרו חז"ל מספק א"צ ברכה. וע' לשון תשובת רבנו לחכמי לוניל בה' מילה ואין כוונתו שם לפסוק כרבא דלפמ"ש פסק כר"נ ואביי וכל שעיקר תקנתו מספק אין מברכין דהספקות מד"ס ולמ"ד ק"ש מד"ס ס' קרא ק"ש פטור אלא ר"ל דאפילו לרבא דמברכין על דבר שתקנתו מד"ס מודה באנדרוגינוס שאין מברכין דומיא דסוכה בח' דאנדרוגינוס וכוי וסוכה בשמיני ודכוותייהו הם חשיבי ספק מצוה ולא דמו לדמאי וי"ט שני דחשיבי מצות מתחז"ל ותיקנו ברכה בי"ט שני ובזה מתורץ מה שהקשה הרמ"ה בה' מילה על תשובת רבנו לחכמי לוניל דודאי אע"ג די"ט ב' ד"ת הוי ס' דבריהם כיון דהספקות מד"ס ורבא לשטתו הוצרך לחדש בדמאי רוב ע"ה מעשרין ומ"מ מודה רבא דעל סוכה בשמיני ואנדרוגינוס כו' אין מברכין דאינם מצוה אלא ספק מצוה כמ"ש ודלא כמ"ש הרמ"ה דמאי חזית למילף מסוכה ניליף מי"ט דשאני י"ט שני דתקנו ברכה ועשאוהו כודאי מצוה לרבא (ולאביי כדי שלא יזלזלו בו) אבל באנדרוגינוס דלא ידעינן אי תקנו ברכה מסתמא דמי לסוכה וכוי. ועמש"ר פ"ו מה' סוכה הי"ג דטומטום ואנדרוגינוס אין מברכין לישב בסוכה והשיג שם הראב"ד מהא דרבא והמ"מ נדחק שם ע"ד מ"ש הכ"מ פ"ט מה' מעשר ה"ד והנכון כמ"ש דרבנו פסק כאביי. גם מ"ש המ"מ שם דס"ל לרבנו בס' שמע קול שופר וס' נטל לולב אע"ג שחוזר לשמוע וליטול אינו מברך דומיא דמילת אנדרוגינוס וברכת לישב בסוכה בטומטום ואנדרוגינוס ולענ"ד לכאורה מברך על השמיעה ונטילה כמש"ר פ"ב מה' ק"ש הי"ג דבס' קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך. וע"ש בכ"מ קושיית הרשב"א דמאי שנא ברכת ק"ש מספקות ומילת אנדרוגינוס דאין מברכין ותירץ בדוחק וגם הלח"ם כאן נדחק ליישב דאיירי בידוע שלא בירך ברכות ק"ש וספק קרא ק"ש (וע' מ"ש אני פ"ב מהק"ש הי"ג ועיקר. גם) נלענ"ד דדוקא ספק לאו הוא דאסור רק מד"ס דהתורה בלשון ודאי נאמרה מש"ה דמאי שהוא ספק טבל פטור מת""ומ ד"ת דאין הפרשת ת"ומ דבר שבחובה דאי בעי לבער הכל ושלא לאכול רשאי אבל מצוה שבחובה בעשה דומיא דק"ש וסוכה ולולב דעשה נאמרה בלשון ודאי ודברת בם וכל שספק קרא חייב לקרוא שנית ד"ת שפיר מברך וכמדומה שראיתי סברא זו בכפות תמרים דספק לאו מד"ס וספק עשה ד"ת וה"ל כספק בירך בה"מ דקי"ל ספ"ב מה' ברכות דחוזר ומברך ד"ת וה"ה בספק שמע שופר ונטל לולב ושאני מילת אנדרוגינוס וברכת סוכה לטומטום ואנדרוגינוס וכיסוי דם הכוי דהתורה נאמרה בלשון ודאי והספקות פטורין ד"ת והחילוק הזה דק וברור. ועפ"ד מה' שחיטה ה"ד דכלאים הבאים מבהמה וחיה ובריה שהיא ספק בהמה או חיה יכסה בלא ברכה והראב"ד לא השיג שם מכלל דמודה הר"א בכוי שהוא בריה בפ"ע דאין מברכין וה"ה במילת אנדרוגינוס למ"ד שהוא בריה בפ"ע אלא בה' מילה משיג על מש"ר דמפני שאינו זכר ודאי הוא דאין מברכין דכיון שאינו בריה אלא ספק מברכין חוץ מדמאי שרוב ע"ה מעשרין. ופשוט דס"ל להראב"ד דלולי רוב ע"ה מעשרין איסור דמאי ד"ת ולזה הוקשה להלח"ם להראב"ד וחכמי לוניל לשון הש"ס ס' דבריהם ונדחק דמקרי ס' דבריהם לפי שהברכה מדבריהם ולא נהירא דא"כ הכי הל"ל ספק ברכה מדבריהם לא מברכינן וכן תמה הלח"ם על ה"ר יונה שכתב בהדיא דדמאי חשיב ספק דבריהן. ויש לתרץ דה"ר יונה ס"ל כדעת רבנו פ"ב מה' מעשר ה"ב דהלוקח קודם מירוח חייב בת"ומ ד"ת אבל הלוקח אחר מירוח פטור שנאמר תבואת זרעך ולא לקוח דחייב רק מד"ס ולפ"ז י"ל דהלוקח מע"ה קודם מירוח דמסתמא לא עשרן קודם גמר מלאכה הוי ודאי ולא משכחת דמאי אלא בלוקח מע"ה אחר מירוח ושפיר הוי ס' מד"ס ולפ"ז הא דפריך והרי י"ט שני דס' דבריהן היינו בזה"ז דבקיאים בקביעא דירחא אלא דעושין מד"ס במקומות הרחוקות דלא מטי שלוחין אך דלפי מ"ש הכ"מ פ"ב מה' מעשר ה"ב דכל לקוח בין קודם או אחר מירוח מד"ס דלא כהריב"ם דלוקח ממורח חייב ד"ת ודאי קשה האיך כתב הראב"ד דדמאי הוי ספק ד"ת אך לדרך רבנו ניחא דהוי ספק מד"ס באות מ' **(לא נתברר מובן שתי התיבות באות מ')** דכל הספקות מד"ס אע"ג דלא מקרי ספק ד"ס כמ"ש. וע' בתי כהונה דתמה על הכ"מ פי"א מה' ברכות הי"ו דארכיב אתרי ריכשי קצת כאביי וקצת כרבא ומיישב לשון הראב"ד פ"ג מה' מילה ה"ו דנראה דס"ל ספק דמאי מד"ת אע"ג דלקוח מד"ס דמשכחת דמאי מד"ת במתאכסן בבית ע"ה ומצדד דמ"מ כיון דרוב דמאי מד"ס לא תקנו חז"ל ברכה משום לא פלוג ומפלפל בדברי הלח"ם ולא הרגיש במה שהעליתי דהעיקר דכל ספק של תורה מד"ס דהתורה בלשון ודאי נאמרה כדמוכח בסוטה מדר' גידל אמר רב וכמש"ר פ"ט מה"טמ הי"ב מיהו ס' עשה חייב ד"ת כמו ספק קרא ק"ש ושופר ולולב ושאני אנדרוגינוס דפטור ממילה דודאי זכר אמרה תורה ועמ"ש פ"ג מה' מילה ה"ו ופ"ו מה' סוכה הי"ג.
הלכה ו
ולא הלל ובהשגות עכ"מ והנכון כמ"ש הכ"מ וכמבואר במנין המצות לרבנו.
הלכה ז
ומנהג זה בציבור ע' השגות דרמז על מ"ש פי"א מה' ברכות הי"ו ע"ש. ומ"ש הר"א אלא יקרא כמו שירצה נראה דמפרש אם התחיל גומר שגומר כל ההלל אם ירצה והוא תמוה יציבא בארעא כו' ואטו עדיף יחיד מצבור לכן נראה דס"ל דוקא ציבור שמברכין איכא קפידת שיקראו בדילוג אבל יחיד שאינו מברך רשאי לגמור ופי' ואם התחיל גומר ר"ל שגומר ברכה אחרונה עם הצבור אע"ג שאינו מברך לפניה. ולדרך רבנו צ"ל דאף בלא ברכה יש קפידא שלא יגמור בר"ח והא דקאמר ואם התחיל גומר ר"ל בדילוג דהא לדרך רבנו אפילו בצבור אין מברכין.
הלכה ח
ומדלג ואומר מן המצר מבואר מדעת רבנו לדלג הללו וגם הודו ודוק.
הלכה יב
מנהג קריאת הלל עמ"מ שהראה מקום למדרש שוחר טוב תלים ק"כ על פסוק ואתה קדוש הובא בילקוט קע"ה פרשיות שבתורה שבהן ציווי ואמירה כנגד שנות אברהם קמ"ז מזמורים בתלים נגד שנות יעקב ומ"ט תהלות ישראל. ק"כ פעמים עונין הללויה נגד שנותיו של אהרן. שנאמר יראו את ה' קדושו אהרן שנקרא קדוש ומצאתיו נשנה בירושלמי פ' כל כתבי ע"ש ביפ"מ ומשולש במס' סופרים פי"ו מ"י י"א י"ב. וע' ירושלמי פ"ג דסוכה ר"ז בעי קומי ר"א מה נעני (ר"ל מה לענות על הלל) א"ל רא"כ קומי ר"י עני הכין והכין (פי' מה שאומר הש"ץ וענה אחריו) ר"א לא עני הכין והכין (רק הללויה ענה) רבב"ח בשם רב והוא שענה ראשי פרקים (מה שאומר הש"ץ) ר"ז בעי והיילין אינון ראשי פרקים (עמ"ש הי"ג) הללויה הללו עבדי ה' הללו שם ה' ע"כ פי' אם יענה תכף על הללויה או לאחר שאמר הש"ץ הללו עבדי ה' יענה הללויה הללו עבדי ה' או דלמא כשגומר הש"ץ כל הפסוק יענה אחריו כל הפסוק. אמנם לפמש"ל הי"ד פסק רבנו קכ"ג הללויה דהיינו על כל נתח קטן הללויה ע"ש פרטן ונמצא עונה על פסוק ראשון שיש בו ג' נתחים קטנים שלשה פעמים הללויה ועל הפסוק השני רק פ"א דסיפא דקרא מעתה ועד עולם אינו מאמר בפ"ע ובבבלי סוכה דמ"ג ע"ב מפורש הוא אומר הללויה כו' הוא אומר הללו עבדי ה' והן עונין הללויה וממילא דעונין הללויה על הללו את שם ה' ודלא כפרש"י שבזמן רבא היה מנהג אחר ועמש"ל. ובכפות תמרים הקשה דמאי אמרו הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה תיפוק ליה דמצוה לענות ראשי פרקים ונדחק ולפמ"ש ה"ק מכאן שמצוה לענות הללויה על תי' הללויה לבד וא"צ להמתין עד שיגמור הש"ץ הללו עבדי ה' (ואפשר להעמיס דהיינו בעיא דר"ז בירושלמי היילון ראשי פרקים) וחוזר ומדייק מדחוזר לענות הללויה על הללו עבדי ה' מכלל דעונה על כל נתח קטן הללויה כשהגדול מקריא.
הלכה יג
לראש כל פרק הקשה הלח"ם למה השמיט רבנו הוא אומר הודו והן אומרים הודו מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים ותירוצו תמוה. גם קשה למה השמיט רבנו הוא אומר לא לנו והן עונין לא לנו דגם זה ראש פרק כמ"ש התוס' ד"ה מכאן. ותו קשה קושיית הכפות תמרים למה לא אמר הש"ס הוא אומר בצאת ישראל וגו' אהבתי וגו' עד שמחמת זה נדחקו התוס' דשמא מתחלת הלל עד הודו פרק א'. ואנכי הרואה דאשתמיט להתוס' מס' סופרים פ"ק ה"ט בג' פרקים ראשונים אין משיבין ואצ"ל לשאול בשנים אחרונים שואלין מפני היראה ואלו הן ג' ראשונים הללו עבדי ה' בצאת ישראל אהבתי. שנים אחרונים הללו את ה' הודו לה' הרי מפורש דלא כדעת התוס'. וניחא נמי הא דהשמיט רבנו לא לנו שאינו פרק (והיינו דבירושלמי שהבאתי בפרקין הי"ב אומר קמ"ז מזמורים שבתהלים דהקשה היפ"מ דלדידן ק"ן הוי ותירץ דבפ"ק דברכו' אשרי ולמה רגשו חדא הוו וא"כ ה"ה ב' מקומות אחרים מונין חז"ל שנים לחדא ע"ש. ולפמ"ש מפורש במס' סופרים דבצאת ישראל ולא לנו נמנה לאחד. ואולם מקום השלישי נראה כיון דמפורש בברכות דברכי נפשי הוא מזמור ק"ג לפי דאשרי ולמה רגשו חדא הרי מוכרח דמקום השלישי אחרי ברכי נפשי והרי פרקי הלל וט"ו שיר המעלות ותהלה לדוד וחמש הללויה הן מזמורים נפרדים וה"ה בשאר מזמורים אין לפקפק זולת שבהכרח הלל הגדול ועל נהרות בבל מזמור אחד ושבהלל הגדול מפסיקין באמצע מזמור וכשתסתכל אין לך מקום שלישי זולת זה בלבד שאין על נהרות בבל פרק בפ"ע) ובהכי ניחא קושיית הלח"מ כמ"ש הכפות תמרים דלא הוצרך רבנו לבאר דהודו ראש הפרק. ונ"ל להוסיף דהודו מבואר ממש"ר פ"ז מה' לולב ה"ז בהודו לה' תחלה וסוף מבואר דהודו פרק בפ"ע ולא הוצרך רבנו לבאר זולת הפרקים שנזכרו במ"ס כמ"ש משא"כ הודו דמפורש במתני' שהוא ראש פרק ומש"ה תפס הש"ס הודו לה' שהוא ברור במתני' מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים א"נ דתפס פרק האחרון הואיל שמבאר אנא ה' וברוך הבא.
הלכה יד
הוא אומר ברוך הבא הלח"מ הניח בצ"ע ובכפות תמרים שמצא בספר מוגה והעם אומרים בשם ה' (ואולי היה כתוב בספרים ר"ת ב"ה ר"ל בשם ה' וטעו לכתוב ברוך הבא) ולפי מה שתי' הכפות תמרים דלפי מה דמסיק רבא לא לימא ברוך הבא והדר בשם ה' א"כ אם יענו בשם ה' מחזי כמוציא ש"ש לבטלה נסתרו דבריו הראשונים ואם נאמר דה"ק רבא הוא אומר ברוך הבא לבד והם עונין ברוך הבא בשם ה' ויוצא הש"צ באמירתם בשם ה' דשומע כעונה. אכתי ה"ל לרבנו לבאר דעונין ברוך הבא בשם ה' (ועפרש"י ד"ה לא לימא דרמז לתרץ קושיא זו) ולשון הירושלמי פ"ג דסוכה בעו קומי ר"ח בר בא מנין שאם שמע ולא ענה יצא א"ל מן דחמין רבנן רברבייא קיימין בצבור ואלון אמרין ברוך הבא ואלון אמרין בשם ה' ואלו ואלו יצאו י"ח ע"כ משמע לכאורה דהש"ץ היה אומר ברוך הבא בשם ה' ומקצת ענו ברוך הבא ומקצת ענו בשם ה'. והנכון דרבנו פסק כמסקנ' ר"ח שמע ולא ענה יצא בדיעבד אבל לכתחלה לא עפ"א מה' ברכות הי"א לפיכך מוטב לכתחלה שיענה כיון שאינו אומר הללויה וזה נכון דמש"ה פסק רבנו דלכתחל' אומרים ברוך הבא. ואחר הצעה זו שלא היו עונין הללויה בראשי פרקים ולא באנא ולא בברוך הבא (ולפי שיצא מפי רבנו זהו מנהג הראשון ובו ראוי לילך אמרתי לבאר הנתחים קטנים שיש בהם גזרת המאמר קצת לבקי בפסקי הטעמים) ואלו הן הקכ"ג הללויה נגד שנותיו של קדוש אהרן כסדר. א'. הללויה. ב' הללו עבדי ה'. ג' הללו את שם ה'. ד' יהי שם ה' מבורך מ"וע. ה' ממזרח שמש עד מבואו מש"י, ו' רם על כל גוים ה'. ז' על השמים כבודו. ח' מי כה' אלהינו ה"ל. ט' המשפילי לראות ב"ו. י' מקימי מעפר דל. י"א מאשפות ירים אביון. י"ב להושיבי עם נדיבים ענ"ע. י"ג מושיבי עקרת האה"ש. י"ד הללויה. הוא אומר בצאת ישראל ממצרים והם עונין. ט"ו בית יעקב מעם לועז. י"ו היתה יהודה לקדשו. י"ז ישראל ממשלותיו. י"ח הים ראה וינס. י"ט הירדן יסב לאחור. כ' ההרים רקדו כאילים. כ"א גבעות כבני צאן. כ"ב מה לך הים כי תנוס. כ"ג הירדן תסב לאחור. כ"ד ההרים תרקדו כאילים. כ"ה גבעות כבני צאן. כ"ו מלפני אדון חולי ארץ. מלפני אלוה יעקב. כ"ח ההופכי הצור אגם מים. כ"ט חלמיש למעינו מים. ל' לא לנו ה' לא לנו כלת"כ. ל"א על חסדך על אמתך. ל"ב למה יאמרו הגוים אנ"א. ל"ג ואלהינו בשמים כאח"ע. ל"ד עצביהם כסף וזהב. ל"ה מעשה ידי אדם. ל"ו פה להם ולא ידברו. ל"ז עינים להם ולא יראו. ל"ח אזנים להם ולא ישמעו. ל"ט אף להם ולא יריחון. מ' ידיהם ולא ימישון. מ"א רגליהם ולא יהלכו. מ"ב לא יהגו בגרונם. מ"ג כמוהם יהיו עושיהם כאב"ב. מ"ד ישראל בטח בה'. מ"ה עזרם ומגנם הוא. מ"ו בית אהרן בטחו בה'. מ"ז עזרם ומגנם הוא. מ"ח יראי ה' בטחו בה'. מ"ט עזרם ומגנם הוא. נ' ה' זכרנו יברך. נ"א יברך את בית ישראל. נ"ב יברך את בית אהרן. נ"ג יברך יראי ה'. נ"ד הקטנים עם הגדולים. נ"ה יוסף ה' עליכם. נ"ו עליכם ועל בניכם. נ"ז ברוכים אתם לה' עש"ו. נ"ח השמים שמים לה' ונל"א. נ"ט לא המתים יהללו יה. ס' ולא כל יורדי דומה. ס"א ואנחנו נברך יה מו"ע. ס"ב הללויה. הוא אומר אהבתי כי ישמע ה' אק"ת והן עונין. ס"ג כי הטה אזנו לי ו"א. ס"ד אפפוני חבלי מות. ס"ה ומצרי שאול מצאוני. ס"ו צרה ויגון אמצא. ס"ז ובשם ה' אקרא אי"מנ. ס"ח חנון ה' וצדיק. ס"ט ואלהינו מרחם. ע' שומר פתאים ה'. ע"א דלותי ולי יהושיע. ע"ב שובי נפשי למנוחיכי כי"גע. ע"ג כי חלצת נפשי ממות. ע"ד את עיני מן דמעה. ע"ה את רגלי מדחי. ע"ו אתהלך לפני ה' ב"ה. ע"ז האמנתי כי אדבר אע"מ. ע"ח אני אמרתי בחפזי כ"הכ. ע"ט מה אשיב לה' כ"תע. פ' כוס ישועות אשא וי"א. פ"א נדרי לה' אשלם ננל"ע. פ"ב יקר בעיני ה' ה"ל פ"ג אנה ה' כא"ע. פ"ד אני עבדך באפ"ל. פ"ה לך אזבח זבח תוי"א. פ"ו נדרי לה' אשלם ננל"ע. פ"ז בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים. פ"ח הללוי'. הוא אומר הללו את ה' כל גוים והן עונין. פ"ט שבחוהו כל האמים. צ' כי גבר עלינו חסדו. צ"א ואמת ה' לעולם. צ"ב הללויה. הוא אומר הודו לה' כי טוב כל"ח והן עונין. צ"ג יאמר נא ישראל כל"ח. צ"ד יאמרו נא בית אהרן כי ל"ח. צ"ה יאמרו נא יראי ה' כל"ח. צ"ו מן המצר קראתי יה עב"י. צ"ז ה' לי לא אירא מיל"א. צ"ח ה' לי בעזרי וא"ב. צ"ט טוב לחסות בה' מ"ב. ק' טוב לחסות בה' מ"ב. ק"א כל גוים סבבוני ביכ"א. ק"ב סבוני גם סבבוני ביכ"א. קי"ג סבוני כדבורים דכ"ק. ק"ד בשם ה' כי אמילם. ק"ה דחה דחיתני לנפול ו"ע. ק"ו עזי וזמרת יה ול"ל. ק"ז קול רנה וישועה ב"צ. ק"ח ימין ה' עשה חיל. ק"ט ימין ה' רוממה. ק"י ימין ה' עושה חיל. קי"א לא אמות כ"א ומ"י. קי"ב יסור יסרני יה ול"ב קי"ג פתחו לי שערי צדק אבא"י. קי"ד זה השער לה' צי"ב. קט"ו אודך כי עניתני ול"ל. קי"ו אבן מאסו הבונים הל"פ. קי"ז מאת ה' היתה זאת הנ"ב. קי"ח זה היום עשה ה' נו"ב. הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והן עונין. הוא אומר א"י הצליחה נא והן עונין. הוא אומר ברוך הבא בשם ה' והן עונין. קי"ט ברכנוכם מבית ה'. ק"כ אל ה' ויאר לנו. קכ"א אסרו חג בעבותים עק"ה. קכ"ב אלי אתה ואודך. קכ"ג אלהי וארוממך. הוא אומר הודו לה' כי טוב כל"ח והן עונין. הרי קכ"ג הללויה כמ"ש
פרק ד
הלכה ג
מנהג פשוט עלח"מ ובכנסת יחזקאל תירץ קוש' הלח"מ ומחלק דשאני לדידן שמדליקין בפנים ובבתי כהונה תירץ דבחרו בהידור זה גרידא ע"ש.
הלכה ט
ומותר להדליק נ"ח מנ"ח עלח"מ ועמ"ש ח"א והנה מה שנדחק הלח"מ דרבנו לא גריס סלע של מ"ש דודאי סלע של מ"ש יכול לשקול נגדו סלע של מ"ש אחר דלא שייך כאן טעם שהוא חסר לא דק דבהדיא כ"ר פ"ח מה' גנבה ה"ד אין עושין משקולת של ברזל ועופרת ושאר מתכת מפני שמעלין חלודה ומתחסרין אלא עושין צחיח סלע ושל זכוכית ושל אשכורע וכיוצא. ותו דבירושלמי פ"א דמ"ש בעי היה לו סלע של מ"ש והיא מסויימת לו מהו שישקול כנגדו סלע של מ"ש אחר ותהא מסויימת לו ולא אפשטה ובפ"ג מהמ"ש ה"כ כ"ר וכן מעות של מ"ש אין שוקלין כנגדן דסובר רבנו דיש להחמיר בבעיא דלא אפשט' כי היכי דמחמיר רבנו ג"כ באחין שחלקו דהוי בעיא דלא אפשטה ותמה שם הכ"מ דה"ל לרבנו לפסוק לקולא כדין ספק מד"ס (ועם היות דאפשר בכה"ג דהוי שלא לצורך יש להחמיר אפילו בדבר מדרבנן י"ל נמי) דלפמ"ש דשייך חסרון גם במטבע שפיר אסור משום גזרה שמא יכוון משקולת וכמ"ש ק"א דבמעות מ"ש שייך גזרה זו הואיל שצריך להשהותו כל זמן שהוא בגבולין והא דכ"ר טעם זה בפ"ג מהמ"ש הי"ט גבי פירות מ"ש כו' ונמצאו הפירות חסרין לאו דוקא דה"ה במעות ונמצא לפי הטעם שבבבלי נפשטה הבעיא שבירושלמי. דהירושלמי קס"ד דוקא מעות נגד פירות אסור דהוי דומיא דקינס' משום ביזוי מצוה אבל סלע של מ"ש נגד סלע של מ"ש דלא שייך ביזוי מצוה ולא אכחושי מצוה שרי אלא דלפי טעם הבבלי הכל אסור ומיושב קושיית הלח"מ דהוצרך רבנו לטעם שמא יכוון משקלותיו משום הנך דליכא ביזוי ולא אכחושי מצוה ולא עוד אפילו ב' אחין שחלקו לא ישקלו דכל שנתיר להעלות מ"ש בכף המשקולת חוששין שיכוין משקלותיו ומש"ה פסק רבנו הכל לחומרא ועיין פי' המשנה לרבנו ריש מס' מ"ש דגנאי הוא למ"ש שיעשוהו משקולת ודע דגי' הלח"ם שמא יכוון משקלותיו ליתא בד"ח אלא בד"ו ישן נמצא כדבריו.
הלכה יב
מצות נ"ח עמ"מ והלח"מ הניח דברי המ"מ בצ"ע. ולק"מ דאע"ג דיליף מתחלה במה מצינו דכי היכי דד' כוסות משום פרסום נס החיוב על עני שבישראל ה"ה בנ"ח. והדר קאמר המ"מ וכ"ש בנ"ח דעדיף מקידוש פי' דהשתא בד' כוסות דודאי מי שאין לו אלא כוס א' אומר עליו קידוש היום אע"ג דבכוס קידוש לא מינכר כ"כ נס יציאת מצרים ואין אומרים דמוטב שלא יקדש על היין רק יקח הכוס לאגדה והלל דמנכר פרסום נס יציאת מצרים א"ו קידוש היום עדיף מכ"ש נ"ח דקי"ל דעדיף מקידוש דחוששין טפי לפרסום נס נ"ח ממה שחוששין לפרסום נס דד' כוסות ושפיר הוי ק"ו.
סליק ס' זמנים וחלק ראשון בס"ד
סכום ההשגות שבס' זמנים רנ"ג וסי' עד עדן ועדנין ופלג עידן.