מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות יום טוב
פרק א
הלכה א ג ד ה ו ז ח ט י יא יג יד טו טז יז יח
עמ"ש ח"א.
הלכה כ
ואפילו עמ"ש ח"א. והנה נשאלתי על לשון זה וזאת אשר השבתי. הנני חולק דבריו על ששה סעיפים. א' כ' מכ"ת וז"ל מ"ש מר פ"א מה' י"ט ה"ך ולא נהירא דנהי דהכנה דאורייתא כו' זהו שגבה ששגג בה הלח"מ והטעתו למר דהא רבנו כ' בהדיא בפי' המשנה דהכנה דביצה שהיא הכנה בידי שמים היא דרבנן וכ"כ בהמ"א וכל דשי"למ אפילו שהוא דרבנן כגון מוקצה ונולד אפילו באלף לא בטל הרי מבואר בדעת המיי' דהכנה כזאת דרבנן ע"כ. אי מש"ה לאו איריא דבהרבה מקומות חזר בו רבנו מפי' המשנה וגם מלשון רבנו בהמ"א אין הכרע די"ל דאיירי שם בי"ט דעלמא ולעולם אימא לך בנולד בי"ט אחר שבת דמשום הכנה דרבה לא שגג הלח"מ והוי דאורייתא. אלא מה שהוכחתי אני ממש"ר רפ"ו מה' י"ט דבישול מי"ט לשבת הוא מד"ס הוא דהוי תיובתא דלח"מ דמוכח דהכנה דרבה מד"ס ומ"ש מכ"ת והטעתו למר טח עיניו מראות סוף דברי ומ"ש אנכי דהכנה דאורייתא ה"ק דנהי דלרבה הכנה ד"ת היינו דוקא מי"ט לשבת. ואדרבה מכ"ת שכ' שהיא הכנה בידי שמים וכן דקדק דהכנה כזאת דרבנן נ' דס"ל דהכנה בידי אדם דאורייתא כמ"ש מכ"ת בהדיא לקמן ס"ו והוא טעות דהא בשול מי"ט לשבת שהוא הכנה בידי אדם נמי הוא מדרבנן לדעת רבנו וטעה מכ"ת בלשון פי' המשנה דשם חילק רבנו אליבא דב"ש דס"ל הכנה בידי שמים שרי ובידי אדם אסור אבל באמת אליבא דב"ה בין בידי שמים ובין בידי אדם אסור רק מד"ס כדמוכח רפ"ו מהי"ט. ב' כ' מכ"ת וז"ל גם מ"ש מר בשם מהר"מ שיף דמוקים הברייתא בי"ט אחר השבת אע"פ שכ"כ המהרש"א הם דברי' דחויים אצלי דמה"ת יעשה המקשן איקומתא כי היכי דלא תקשה לרבה דהא רבה עצמו מודה דה"ה בי"ט דעלמא הוי מוקצה ולא בא רבה לאוקים מתני' בי"ט לאחר שבת אלא כדי לאוקים בתרנגולת העומדת לאכילה לאפוקי מדר"נ דאוקים בתרנגולת העומדת לגדל ביצים. והעד הנאמן בזה מדמותיב אביי אלא מעתה י"ט בעלמא תשתרי. וקושיות מהרש"א ומהרמ"ש יש לתרץ דהמקשן ס"ל כיון דאיכא ביצה דאסורה ד"ת יש להחמיר ג"כ במינה אף כשהוא דרבנן ע"ד מ"ש התוס' ד"ד ד"ה ותנן גבי תרומה ואע"ג שכ' מרן דרבנו לא ס"ל הכי בהמ"א מ"מ כיון דיש לאשתמוטי בסברא זו אין כח למקשן להקשו' לו מהבריית' מה גם שיש לחלק דאע"ג דהמיי' חולק בתרומה מודה בהאי ע"כ. אומר אני דאע"ג שראיתי דברי המהרש"א והבאתי דבריו מ"ש באותו מימרא בשם תוס' ישנים כתבתי במכוון בשם מהר"מ שיף שכ' וז"ל בשלמא לרבה כו' ואוקי ברייתא בי"ט אחר שבת או שבת אחר י"ט אע"ג דתני סתמא דספקא אסור קאי דוקא אהא ע"כ ר"ל דרישא ודאי איירי אף בי"ט דעלמא דומיא דמתני' וסיפא שפיר מתוקמא בי"ט אחר שבת בלי דוחק דהא מסקינן דסיפא אתאן לספק טרפה כ"ש דאיכ' לאוקים בי"ט אחר שבת. גם מה שרצה לתרץ קו' מהרש"א ומהרמ"ש מאן יימר דיש לדמות דהואיל שאין מבטלין לכתחלה איסור שעיקרו ד"ת יהיה ג"כ ספקו אסור. גם בנקל יש לחלק בין תרומת פירות שהיא תקנת רבנן לדעת התוספות (ודלא כדעת רבנו שהוא ד"ת) דאפ"ה כיון שהיא תקנת רבנן ולאו משום גזרה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו משא"כ גבי ביצת י"ט דעלמא דמשום גזרה לא גזרו אספקא תדע דלפ"ד כ"ת אף לר"י ור"י נימא דגזרה משום משקין שזבו ופירות שנשרו מקרי דבר שעיקרו ד"ת כיון דכלה חדא גזרה היא ומש"ה ספקו אסור. לכן אין לנטות מתירוץ מהרמ"ש דאע"ג דרישא איירי בסתמא סיפא איירי בי"ט לאחר שבת. ג' כ' מכ"ת וז"ל מ"ש מר נראה דרבנו פסק דלא כרב אשי משום דסתמא דגמרא ד"ז ע"ב כו' ואין זה אלא דברי נביאות כו' האיך מלאו לבו לחלוק על התוספות ודבריהם הן ב"כ כפרש"י ומנלן לאפושי במחלוקת. גם מה שרצה אדוני להוכיח דמוקצה חמיר מנולד ומביא ראייה מדלא מקשה לר"נ כמ"ש מהרש"א בשם תוס' ישנים לא מסתבר דודאי המקשה לא אצטריך להקשות לר"נ כיון דסברתו נדחית ממתני' אבל סברתו דמר דמוקצה חמיר היה לו להוכיח מפי' המשנה לרבנו ומדברי רש"ל ע"כ. אומר אני אלו כתבו התוס' מצד הקבלה או מסברא לא מלאתי לבי לחלוק אך שהנראה שהכריחו כן כדי לתרץ קושייתם ואדרבה לשון הש"ס משמע שהדבר שקול מדלא קאמר כי לא בדק אזלינן בתר רובא אך דרך התוס' להמציא סברא כדי שלא לעשות סוגיות חלוקות ולהפך דרך רבנו והרי"ף רבו לומר שהסוגיות חלוקות מלהמציא סברא חדשה כידוע לבקי בדרכי ראשונים מה גם דיש ליישב קושיית התוספות באופן מרווח כדלקמן ס"ה. ומ"ש מכ"ת דלא איצטריך להקשות לר"נ כו' כן מצדד מהרמ"ש ובסוף מסיק כמ"ש מהרש"א בשם תוס' ישנים והלא גם מכ"ת מודה דמוקצה חמור ולמה לי' להרבות בראיות כיון שהוא מפורש בת"י. ד' גם מ"ש מכ"ת וז"ל גם מ"ש מר דהמיי' פסק דלא כר"י בל"ב לא יתכן דאע"ג שהמיי' תופס בכל המקומות כל"ב שאני הכא שחייב לפסוק כל"ק חדא דאף לל"ב הוי מחלוקת רב ור"י והלכה כר"י. ותו דכל הסוגיי' מהדר לאוקים מימר' דריב"ש א"ר כר"י ע"כ. אומר אני הלא רמזתי בלשוני לתרץ זה דאע"ג דרב ור"י הלכה כר"י מ"מ מדמהדר באוקימתא שנייה כו' ותו מדנקיט לאפוקי מדר"י ולא קאמר ופליגא דר"י מכלל דבעל האוקמתא מפיק דר"י מהלכתא. ואם זה אינו מספיק לו לא עלי תלונתו כי אם על רבנו שעינינו רואות דפסק דלא כר"י דלא אשתמיט להודיענו חידוש זה דכל שיצאה רובה כילוד דמי ומותר לאכלה בי"ט וצריך ליתן טעם למה לא פסק כר"י ותיתי מהי תיתי שפיר מיושב השמטה זו מה שהשמיט סוגיא דבדק בקינה. ה' מ"ש מכ"ת וז"ל וקושיית הלח"מ לענ"ד לק"מ מטעמא אוחרא דלפי דברי מר שכל פלפול הש"ס אינו על נתערבה באלף א"כ היה לו לרב אשי לומר הכי רב אשי אמר כו' ודשיל"מ אפי' בדרבנן ספקו אסורה אבל אנו מפרשים קושיית הגמרא אי הכי כו' דה"ק בשלמא ספק י"ט ספק חול שפיר שאין לו הכרח להקשות מסיפא דהאי טעמא שתתן שיש להחמיר בספק מהאי טעמא נמי יתורץ למה נתערבה באלף יהיו אסורין הואיל והוא דשיל"מ. אבל כשרצית לאוקים בספק טרפה א"כ למה אם נתערבה באלף לא בטל. לזה מתרץ רב אשי דזה הטעם דדשיל"מ אפילו באלף לא בטל הוי אפילו בדרבנן וא"כ כיון דאפילו נתערב באלף לא בטל כ"ש דספקו אסור ולפ"ז דברי המ"מ צודקין לגמרי גם מ"ש הלח"מ למה כתב המ"מ ומסיק רב אשי כו' כבר כתבתי דלדידן הכנה דרבנן וכמ"ש מר ע"כ אומר אני שאין לשון רש"י סובל זה דבהדיא כ' וכי היכי דבבטלה כו' מהאי טעמא בספק' נמי ולא כ' וכ"ש בספקא. ותו דר"פ דמוקים כתנא דליטרא קציעות דס"ל כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטל ואפ"ה ס"ל דספק דבר שבמנין מדרבנן מותר מדמוקים בביצת טרפה כדפרש"י ולא מוקים בספק י"ט וספק חול וכן מוכרח מלשון הגמרא דר"פ מוקים וספקא אסורה בספק טרפה כדמפורש בגמרא וכ"ש בדאורייתא. ותו דודאי קושיות הגמרא הכי מתפרש' אא"ב ספק י"ט ספק חול וכדרבה הכל ניחא דמש"ה ספקו אסו' בדין ספק דאורייתא ותערובתו אסור כדין דשיל"מ דאורייתא משא"כ לר' יוסף ור' יצחק דליכא לאוקים בספק י"ט וספק חול דא"כ קשה תרתי דספקו וגם תערובתו מותר דקס"ד דדשיל"מ דרבנן מותר דלא כר' אשי מאי אמרת דסיפא אתאן לספק טרפה אכתי קשה מתערובת. ולזה מחדש רב אשי דדשי"למ בדרבנן לא בטל וה"ה ספקא כפרש"י משא"כ לפי דברי מכ"ת אא"ב ספק י"ט ספק חול ותשיבני דאפילו לר"נ ור"י ספקו אסור משום דשל"מ אע"ג שהוא מד"ס בהכי ניחא נמי דתערובת לא בטל לפ"ז לא מחדש רב אשי מידי דהן הנה דברי המקשה הגם שיש מזה קצת סתירה לדברי הלח"מ מ"מ דברי מכ"ת מופרכים טפי ותו דהמקשה מעיקרא מאי קס"ד דפריך לרב יוסף ורבי יצחק והדר קאמר אא"ב ספק י"ט ספק חול ניחא לר"י ור' יצחק. ותו שהרי הבאתי ראיה מפורשת מן הירושלמי דספק קיל מתערובת בדשיל"מ מד"ס. ואולם הדקדוק של מכ"ת נכון הוא דה"ל לרב אשי לחדש דדשיל"מ מד"ס ספקו אסור כיון דהוי רבותא טפי ועכ"פ ה"לל ודשי"למ בדרבנן ספקו אסור ותערובתו לא בטל. ואנא אשכחנא מרגניתא תותי' דבאמת מפרש רבנו דלא קאמר רב אשי אלא בתערובת גרידא בדשיל"מ מד"ס דלא בטל אבל ס' דשיל"מ מד"ס מודה רב אשי דמותר אלא דרב אשי מפרש הסיפא דספקו אסור בספק טרפה אבל ספק י"ט ספק חול מותר כמ"ד בירושלמי ספק הכן מותר וסיפא דסיפא ואם נתערבה באלף כלן אסורין מוסב על הרישא בנתערבה ביצה שנולדה בי"ט. והמקשה ס"ד דאף תערובת דשיל"מ מד"ס מותר לזה הקש' אא"ב ספק י"ט ספק חול וכדרבה שפיר בסיפא ספיקא אסור דאיירי בי"ט אחר שבת וכמ"ש מהרמ"ש דה"ל ספק דאורייתא וניחא נמי סיפא דסיפא דמוסב על הסיפא וה"ל דשיל"מ ד"ת דבאלף לא בטל משא"כ לר' יוסף ור"י דסיפא אתאן לספק טרפה קשיא סיפא דסיפא דאי קאי אסיפא נהי דהוי דאורייתא לא הוי דשיל"מ ובטל ואי קאי ארישא נהי דהוי דשיל"מ הא הוי מדברי סופרים ובטל. לזה חידש רב אשי דלעולם דמוסב ארישא אלא דדשיל"מ אפילו מד"ס ספקו אסור וכמו שייעדתי לעיל ס"ג ומתורץ קושייתו ס"ג. ו' מ"ש מכ"ת וז"ל אלא נשאר עלינו לידע מנ"ל להמיי' דהכנה דרבנן כיון דרבה ס"ל שהוא ד"ת. לכן נראה דהוקשה להרמב"ם קושיית התוספות דבעירובין מייתי לה בלשון בריית' ולא ניחא ליה למחוק דתניא כדמוחק ר"ת וגם תי' התוס' דרבה תני הך ברייתא דוחק דלשון דתניא משמע דנשנית ברבים ולזה מפרש רבנו דבעירובין נשנית הברייתא בהכנה בידי אדם דהוי ד"ת וכאן בהכנה בידי שמים ס"ל מסדר הש"ס דאין זה כוונת הברייתא אלא מימרא דרבה ולא קי"ל כרבה אלא לאיסורא ולא שיהיה ד"ת ע"כ:
וכבר בארנו ס"א דאף הכנה בידי אדם הוי מד"ס לדרך רבנו מהך דרפ"ו מהי"ט והנכון לפמ"ש ס"ה דאף רב אשי ס"ל דסיפא אתאן לספק טרפה הוקשה לרבנו הא דמסיק רב אשי לתרץ הברייתא שלא אליבא דהלכתא כר' יוסף ור"י ואנן קי"ל כרבה אלא ודאי דסובר רב אשי דהכנה דרבה מד"ס ורק לענין איסור קי"ל כרבה ועיין בתוספות ביצה ד"ב ע"ב ד"ה והיה וא"כ גם לדידן קשה הברייתא למה ספקו ותערובתו אסור והוצרך רב אשי לחדש דתערובת דשיל"מ דרבנן לא בטל וסיפא דסיפא מוסב ארישא כנ"ל וסיפא אתאן לספק טרפה ותו לא מידי ועמ"ש בחלק שו"ת כת"י שי"א.
הלכה כא כד
עמ"ש ח"א.
פרק ב
הלכה א
אפרוח כו' עמ"ש ק"א. ונשאלתי על לשון זה שהוא סתום וזאת אשר השבתי בקצרה. תחלה אסיר את מסך המבדיל לבאר למה נטיתי מלפרש דברי המ"מ בעגל שכלו חדשיו שנולד בשבת. משום דא"כ אין טעם להיש אוסרין בי"ט הסמוך לשבת דהא לא דמי לביצה ואפרוח שנולד בשבת שאסור בי"ט משום הכנה דרבה דהתם אלו נולד בי"ט היה אסור והשתא שנולד בשבת אם נתירנו בי"ט חשיב שבת מכין לי"ט והוית הלידה הכנה מצד זה כמ"ש התוספות בסוגיין משא"כ בעגל שאלו נולד בי"ט הוא מותר שמוכן הוא אגב אמו נמצא אין על הלידה מה שנולד בשבת שם הכנה הא חדא. שנית דקשה קושיית הלח"מ ומ"ל דאין הבנה למ"ש המ"מ ואפילו ביומו מותר לחולה דכיון שידוע שכלו חדשיו אפילו לבריא נמי מותר א"ו דה"ק המ"מ ואפילו ביומו בשבת מותר לחולה ר"ל שיש בו סכנה ותיבת ביומו מוסב למעלה וא"כ קשה אפילו נבלות וטרפות נמי. וכדי ליישב זה פרשתי דברי, המ"מ דאיירי בעגל שנולד בשבת ולא קים לן שכלו חדשיו דכה"ג אם נולד בי"ט אסור באכילה מחמת ספק נפל ומותר בטלטול כיון שהיה מוכן אגב אמו אין מוקצה לחצי י"ט עמ"ש בפרקין ה"ך) ועכשיו שנולד בשבת נמצ' משחשכה ליל י"ט אינה מוכנת אגב אמו ואסורה באכילה משום ספק נפל אסורה נמי בטלטול כמש"ר פ"א מה' י"ט ה"ך וזהו טעם היש אוסרין שהביא המ"מ. וטעם היש מתירין בטלטול הואיל שהיה מוכן מעי"ט אגב אמו לאכלו בי"ט ולא אתקצאי מאתמול בשבת באכילה וטלטול אלא מחמת לתא דשבת שאסור לשוחטו ולטלטלו ואי לאו איסור שבת היה עומד לאכילה ומוכן אגב אמו ונמצא שלא היה מוקצה מדעתו ומופרש מאכילה בשבת ולא דמי למחובר שנתלש בשבת ואפרוח שנולד בשבת דהנך קודם תלישה ולידה אין עומדין לאכילה מש"ה הם מוקצין ביום טוב שלאחר שבת משא"כ הכא וזהו מה שכתבתי אפ"ה יש מתירין בטלטול הואיל והוכן אגב אמו. אך דעדיין קשה דנהי דמתורת הכנה לא התקצי בי"ט אכתי אסור בטלטול מתורת מוקצה דלא חזי למידי (דמוקצה זה חמור דאסור אפילו בשבת משא"כ מוקצה דהכנה אסור בי"ט ומותר בשבת) דכיון שהוא ספק נפל השתא לא חזי ולא מידי בי"ט וה"ז דומה לטבל שאסור לטלטלו בשבת וי"ט לזה מסיים המ"מ בטעם היש מתירין דשפיר מקרי חזי למידי בי"ט שהרי אפילו ביום לידתו דהוי ספק נפל וגם איכא חשש ריסוק אברים קודם שהולך מ"מ מותר לחולה ר"ל אפי' אין בו סכנה דאזלינן בתר רובא ואין להחמיר בספק נפל אלא לבריא וכיון שהוא ראוי לי"ט לחולה מותר בטלטול דלא דמי לטבל דלא חזי אלא לחולה שיש בו סכנה והו"ל כשברי זכוכית דמוקצים נינהו אע"ג דחזי לנעמיות הואיל שאין נעמיות מצויין משא"כ מידי דחזי לחולה שאין בו סכנה דשכיח לא גרע מחצב דראוי לצבאים דמותר בטלטול כמש"ר פכ"ו מה' שבת. שוב כתבתי מיהו אין צורך כו' ר"ל דא"צ לדחוק ולפרש דברי המ"מ בטלטול גרידא דשפיר מתפרש באכילה וטלטול בנולד בשבת ואין ידוע שכלו חדשיו וטעם היש אוסרין משום ספק נפל כנ"ל וטעם המתירין אף באכילה דס"ל כדעת קצת גאונים דלא חיישי לספק נפל וזה שסיים המ"מ ואפילו ביומו דאיכא חשש ריסוק איברים נמי מותר ספק נפל ואע"ג שנולד בשבת משכחת לחולה ר"ל שיש בו סכנה ואין לומר דא"כ נבלות וטרפות נמי הב"ע דאית ליה בהמה אחרת וקמ"ל דמותר בי"ט לשחוט ולאכול האי עגל לכתחלה ומ"ש א"נ דאיירי כו' ר"ל דלדעת היש אוסרין אפילו בעגל שכלו חדשיו שנולד בשבת דאף על גב דמוכן אגב אמו ס"ל דהלידה חשיב הכנה ואין י"ט מכין לשבת כמ"ש התוספות ביצה דף ד' ד"ה אלא בתירוצם הראשון ודעת היש מתירין כפי תירוצם השני הילכך בנדון דידן שאלו נולד בי"ט היה מותר אין משום הכנה דרבה ומה שסיים המ"מ ואפילו ביומו ה"ק דלדעת המתירין אפילו ביומו בשבת לחולה ר"ל שיש בו סכנה (ולא תקשה א"כ נבלות וטרפות נמי הב"ע דאית ליה בהמה אחרת וקמ"ל) דלא מהדרינן אבהמה אחרת דלא דמי לנולד דביצה בשבת שאסור משום הכנה דרבה משום גזרה דשבת אחר י"ט עיין תוספות ביצה ד"ו ע"ב ד"ה עגל. דכי היכי דעגל שנולד בי"ט מותר הואיל דמוכן אגב אמו לבריא ה"נ עגל שנולד בשבת מותר לחולה דמוכן אגב אמו לחולה זאת היא כוונתי ומחמת קיצור לשון וגם נשמט בדפוס בין תיבת לחולה ובין תיבת מש"ה ג' תיבות שאין בו סכנה גם בתירוץ השלישי נשמט עיין תוספות ביצה ד"ד ד"ה אלא וזוז"ג שלא עמד מכ"ת על כוונתי. ומ"ש מכ"ת וז"ל וכוונת המ"מ פשוטה אצלי דהרמב"ם ז"ל וסייעתו ס"ל שהשוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא וכמ"ש המחבר סי' שי"ח וא"כ עגל שנולד בשבת וכלו חדשיו יש אוסרין דס"ל השוחט לחולה בשבת אסור לבריא כל שלא היה חולה מע"ש והמתירין ס"ל דשרי כנ"ל אלא שהמ"מ קיצר בלשונו דהל"ל אגב חולה ע"כ. ואין דבריו מובנים דאי איירי בשחטוהו בשבת ופליגי אם מותר בי"ט מאי איריי' שור כי יולד ה"ל לאפלוגי בשוחט בהמה בשבת לחולה אי שרי לאכול מבשרו בי"ט הסמוך. אלא ודאי כוונת מכ"ת שלא שחטו העגל בשבת ואין כאן משום הכנה דשחיטה זולת הכנת לידה בשבת. וגם זה אין לו שחר אפילו אם נגיה בלשון המ"מ אגב חולה דאין הבנה להכנה זו של לידה בשום אופן. דלפי תירוץ ראשון שבתוספות ד"ה אלא הנ"ל דלידה חשוב הכנה אפילו תימא דמותר לבריא באומצא אסור בי"ט הסמוך ולא מיקרי שבת מכין לעצמו אלא שבת מכין לי"ט דלא עדיף מביצה שנולדה בשבת שלאחר י"ט דחשיב י"ט מכין לשבת כיון דמאתמול נגמרה בי"ט אע"ג שהיתה מוכנת בי"ט אגב אמה לבריא לא אגב חולה וכל שלא נולדה בי"ט תאכל היא ואמה מ"מ הגמר חשיב הכנה ה"נ כיון דלידה חשוב כגמר אסור דאין שבת מכין לי"ט. ולפי תי' התוס' השני אפילו תימא דאסור לבריא באומצא לא מקרי שבת מכין לי"ט כיון שאם נולד העגל בי"ט שרי לא חשיב הלידה הכנה ודבריו נפלאו ממני ובחלק שו"ת שי"א הארכתי. ועיין מ"ש פ"א מה' מילה דשם ביארנו דרבנו פסק פ"ד מה' מ"א ה"ד כרשב"ג בבהמה דהוי תוך ח' ספק נפל ולפ"ז עגל דהכא בהכרח בדקים ליה שכלו חדשיו כמ"ש המ"מ גם י"ל דלענין מוקצה דרבנן לא קי"ל כרשב"ג אפילו בסתם ולד וכן מסתבר מדסתם רבנו כאן ולקמן ה"ד בבכור ולא ביאר דדוקא בידוע שכלו חדשיו מותר בטלטול.
הלכה ב
בהמות כו' בצרור החיים שקיל וטרי אם האיסור משום דיש מוקצה בי"ט או משום איסור תחומין לזה שהובא בשבילו ונפקא מיניה דספק תחומין אסור ושייך אף בבהמת עכו"ם וספק מוקצה שרי ושל עכו"ם א"צ הכן ע"ש ועיין בפרקין ה"ו.
הלכה ג
וכן עמ"ש ח"א ומש"ר אסור כו' כ' המ"מ ואם עבר וביקר כו' יש מתירין לשוחטו כו' הח"ץ שפ"ה האריך דאע"ג דאינו מן המוכן לכתחלה משום דן את הדין אם ביקרו ואמר שמום קבוע הוא מותר לשחטו דאינו מוקצה כשהומם מעי"ט ע"ש באורך. ולפמ"ש ח"א אין זה דעת רבנו אלא דחשיב מוקצה ודלא כדעת הראב"ד ועשו"ת בני משה סי' י"ז.
שם ה"ד בכור עמ"ש ח"א. ועמ"ש בפרקין סוף ה"א דאפשר אפילו לא נודע שכלו חדשיו אינו מוקצה ע"ש.
שם ה"ה אבל יוני שובך עמ"מ דמסיק דדעת רבנו כדעת בעל העיטור ועיין כנסת יחזקאל ש"ך שמיישב דברי המ"מ ודלא כפר"ח ע"ש. ומש"ר בפרדס עמ"ש ח"א.
הלכה ו
וכל ספק מוכן עיין צרור החיים ובפרקין ה"ב ובמ"ש שם ועח"א. ומש"ר זימן עמ"ש ח"א.
הלכה ז
דגים עמ"ש ח"א. ה"ט בית עמ"ש ח"א. ומש"ר העומד על מוקצה מעי"ט כ' המ"מ דשינה רבנו לשון המשנה דלשיטתו אין מוקצה בשבת ותמה הלח"מ דהא מודה רבנו במוקצה דגרוגרת וצמוקים כמבואר פכ"ו מה' שבת. ולכאורה נראה דהואיל דפסק רבנו כמסקנא דר' יוחנן דאין שבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו כמבואר פ"ג מה"מש ה"ג וא"כ לאו טעמא דמתני' משום דשבת קובע ואיירי בדאחזי ולא אחזי וכר"ש דא"כ בשאר שני שבוע נמי וגם לא רצה רבנו לפסוק דטעמא דמתני' דאמירת אני אוכל קובע דאיתמר דרך דחייה לפי מה שרצה לאוקים כר"ש ובדאחזי ולא אחזי מדחה דלמא שבת לא קבע אלא אמירת אני אוכל אבל למסקנא מנ"ל לפסוק דאני אוכל קובע כיון דאיכא לאוקים מתני' כר"י ומש"ה בשאר שני שבוע אסור דאיירי בלא יבשו כלל וכמ"ש דשפיר אהני אמירתו דחשיב גמר מלאכה ומש"ה לדידן דקי"ל כר"ש הוצרך רבנו לשנות לשון המשנה. מיהו אכתי לא פלטינן דהא ע"כ צ"ל תירוץ בעולם על קושי' ט' שהקשינו בחי' הו"ת דלמה באמת לא נקיט במתני' עי"ט ויהיה התירוץ קושיא לרבנו. וי"ל דסובר רבנו דודאי באמת פשט המשנה דנקיט ע"ש דאלו הוי נקיט עי"ט סד"א דאיירי בלא יבשו כלל דמש"ה באומר אני אוכל אחשבינהו וה"ל גמר פרי ונקבע משא"כ בדאחזי ולא אחזי אין אמירת אני אוכל קובע והיינו טועי' דטבל אינו מוכן אצל שבת והא דלא נקיט ה"ז מן המוכן משום דבשאר שני שבוע נמי דמוכן הוא ובמקומן לפי מה דקי"ל כר"י ומתורץ קושיא ט' וא"כ טעמא דמתני' דאני אוכל קובע ואולם רבנו ניחא ליה למינקיט עי"ט כי היכי דלא נטעה דשבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולא אצטריך לאשמועינן רבותא דטבל מוכן הוא שכבר ביאר זה בהדיא פכ"ב מה' שבת ופסק נמי בהדיא דין במקומן פ"ג מהלכות מעשר מש"ה ניחא ליה למנקט עי"ט. ועמ"ש ח"א פ"ה מה' מעשר הכ"ג. ויש ראייה לגי' של רבנו דגריס חשכה בליל שבת רי"א יגמור רא"א לא יגמור ואר"נ לא כשאר"י יגמור בשבת כו' דלפי מה שמחק רש"י גירסת רבנו וגריס לר"א יגמור למ"ש הוקשה ליה מתני' דתינוקת והוכרחו רש"י ותוספות לתרץ דיש חילוק בין ייחדום או לא ייחדום דתירוץ התוספות השני בד"ה רא"א יגמור אע"ג דודאי כן הוא האמת מ"מ גם לענין ייחדום יש לחלק וקשה קושיא ו' שבחי' הו"ת דמאי פריך ורמינהו דשאני מתני' דידן דעומד ואומר וחשוב ייחדום מש"ה שבת קובע. מיהו רבנו לא ס"ל כלל חילוק בין ייחדום או לא כמבואר פ"ה מה' מעשר ה"ך דפלוגתא בירושלמי הוא ופסק רבנו כר' יוחנן דאפילו לא ייחדום נמי שבת קובע מש"ה פריך ורמינהו מתני' דביצה אמתני' דאשכול וכמ"ש ח"א דהמקשה ס"ד דלא יגמור דר"א היינו בשבת ולמ"ש שרי והוקשה ליה דלפי מה דמסיק דר"א לטעמיה וס"ל דתרומה קבעה עולמית כ"ש דשבת קובע עולמית. ומשני כדר"נ דאה"נ לר"א לא יגמור עולמית ולק"מ ממתני' דתינוקת לר"א מיהו אנן קי"ל כר"י בתרתי דחצר קובע עולמית טפי משבת דשבת לא קבע רק בו ביום ויגמור למ"ש ולא תקשה מתני' דתינוקת די"ל כפי תירוץ השני שבתוספות ד"ה רא"א יגמור אליבא דר"י. וניחא נמי לדרך רבנו דאע"ג דפסק כר' יוחנן דכלן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן פ"ג מה' מ"ש ה"ג שפיר פסק דשבת וחצר קובעין שלא במקומן משא"כ מלתא דר' יוחנן במקומן וכמ"ש ח"א דבהכי ניחא פסק רבנו אף לפי גירסת רש"י ע"ש ובחי' הו"ת הארכתי.
הלכה י יא יב יד טז יח
עמ"ש ח"א.
פרק ג
הלכה א ב ג ד ח י יא יב יג יד טו טז
עמ"ש ח"א.
פרק ד
הלכה א ב ג ד ו ח ט י יא יב יג טז יז כ כג כד כה כו
עמ"ש ח"א.
פרק ה
הלכה א
עמ"ש ח"א.
הלכה ב
וכן עמ"ש ח"א ועמ"ש בזה פ"ג מה' שכירות ה"ב:
הלכה ג ד ה י יא יד טו כ
עמ"ש ח"א.
פרק ו
הלכה א ב ג ה ו ז ט י יא
עמ"ש ח"א
הלכה יג
ואם אין לו עיין כ"מ ועמ"ש פ"ד מה' סת"מ ה"י.
הלכה יד טז כב כג
עמ"ש ח"א.
פרק ז
הלכה א ב ג ד ה ו ח י יא יב יג יד טז יח יט כ כב כג כד
עמ"ש ח"א.
פרק ח
הלכה א ג ד ה ו
עמ"ש ח"א ועמ"מ ה"ה.
הלכה ח
ואין בונין ובהשגות ודברי המ"מ נכונים ועיין מ"ע.
הלכה ט י יא יב יג טז
עמ"ש ח"א,
הלכה יז
אבל אין מכין כו' דמשמעות אין רואה סי' ברכה ממעט אפילו הכאה והא דאחז הש"ס שמותי לא משמתינן לדיוקא דבע"פ אפילו שמותי משמתינן כ"כ שער אפרים שס"ד. ועיין מ"מ שכ' אע"ג שבטל טעם לא בטלה גזרה. ובצרור החיים האריך מהא דפריך בביצה ד"ד והאידנא דבקיאין בקביעא דירחי מ"ט עבדינן ב' יומי. ואין זה קושיא דאין זה גזרה דגם בזמן הבית היו עושין יום א' כשבאו עדים בבקר. ועיין כ"מ פ"ב מה' ממרים ה"ב דכל היכא שהתנו מהני ביטול ב"ד אחר הפחות בחכמה ומנין. ועיין פ"ט מהמ"ש ה"ה דהשמיט רבנו הא דנקיט ר' יוסי ותנאי היה הדבר אימתי. שיבנה המקדש יחזור הדבר לקדמותו כיון דקי"ל ריש פי"א מה' מלכים דמלך המשיח עתיד להחזיר עטרה ליושנה דחשיב ב"ד גדול בחכמה ובמנין. ומה שהקשה למה ר"ח מותר במלאכה ויש בו קרבן מוסף. הוא טעות דשאני ק"פ שהוא קרבן יחיד. ובזה אזדא כל האריכות של צרור החיים ע"ש.
הלכה יט כא
עמ"ש ח"א.