מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות חמץ ומצה

פרק א

הלכה ב

שנאמר לא יאכל עלח"מ. והרלב"ח שי"ז תירץ דכיון דמסיק הש"ס דלא פליגי רק לענין חולין בעזרה שפיר מייתי לא יאכל שהוא למוד מבורר לד"ה ובהמ"א הוצרך ללימוד דר' אבהו ע"ש ועמ"ל לקמן ה"ז. שם ואיסור החמץ כו' זה הוציא רבנו ממכילתא פ' בא אין לי אלא שאור שהוא בב"י וב"י חמץ בבל ימצא מנין ת"ל לא יראה וגו' הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור כו' ע"ש וע' בהשגות ומ"מ. והל"מ שלח יד להגיה בלשון הראב"ד ב' הגהות א' א"א דוק' לשיעוריהן ולענין אכילה אבל לענין ביעור יש הפרש כו' ב' דאי בחמץ לא שייך זה הטעם ע"ש. ואני אומר דלשון הראב"ד נכון בלי הגהה וכוונתו להשיג דה"ל לרבנו לומר דאתקשי אהדדי אבל לשון איסורם שוה אינו מדוקדק דשאור חמיר איסורו וחילי' דהראב"ד מתוספתא דביצה שהביא הגהות מיי' מאימתי קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב פי' מחמת חימוצו קשה איננו ראוי לאכילת כלב וזהו שאמרו ביצה ד"ז ע"ב אבל שאור שאינו ראוי לאכילה כו' וס"ל להר"א דכיון שאסרה תורה אכילת שאור אע"ג דלא חזי לכלב מחמת חימוץ א"כ ה"ה כיפת שאור שנתעפש דלא חזי לכלב מחמת עיפוש חייב כרת על אכילתו וחייב לבערו דמה יתן ומה יוסיף העיפוש כיון דבל"ז לא חזי לכלב מחמת חימוצו קשה ואפ"ה חייבה תורה כרת על אכילתו והצריכה ביעור הואיל דחזי לחמץ בו א"כ אפילו עיפושה רב דלא חזי לכלב מחמת עיפוש אכתי חזי ע"י שחיקה לחימוץ וחייב כרת על אכילתו ועובר על ב"י וזהו מ"ש הר"א אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש כו' וזהו שסיים הראב"ד דאי בחמץ פי' ובנפסל מאכילת אדם ולא מאכילת כלב וכדעת הגאונים לא היה צריך לזה הטעם ור"ל דאפילו תימא דגם בחמץ שייך ראוי לשוחקו ולחמץ בו דלא כהגהת הר"מ אכתי) תיפוק לי' דצריך ביעור דחזי לאכילת כלב א"ו דאיירי בשאור שנפסל מאכילת כלב מחמת עיפוש. ומה שהקשה המ"מ דמדקא אר"ש בד"א במקויימת לאכילה מכלל דאיירי בחמץ אין זה קושייא דגם שאור שמקיימין לחמץ בו אחרים מקרי מקויימת לאכילה. גם מה שהקשה המ"מ בשם הרא"מ דאי ס"ד כדעת הראב"ד דשאור חמור מחמץ ה"ל להש"ס לאוקים ברייתא קמייתא דקילתא בחמץ וחמירתא בשאור. אין זה קושייא דאטו בצק שבסדקי ערבה נפסל מאכילת כלב. ואולם דעת המיי' והגאונים דאף בשאור לא החמירה תורה אא"כ נפסל לכלב מחמת חימוצו קשה אבל כל שנפסל לכלב מחמת דבר אחר כמו מעיפוש פטור מביעור ואכילה דאתקיש לחמץ ותו לא מידי.

הלכה ג

אינו לוקה כו' עמ"ל בשם דבר שמואל שהקשה דבפסחים דצ"ה מוכח דבל יראה חשיב ניתק לעשה ואפילו עשה מעשה אינו לוקה ותירץ הד"ש דאיירי רבנו בחל שביעי של פסח בשבת וקנה בו חמץ מנכרי שא"א לקיים מצות שרפה. והקשה הח"ץ דהא רבנו פסק דהשבתתו בכל דבר ויטילנו לים ותירץ הח"ץ דאיירי המיי' שהשהה החמץ עד אחר הפסח דכ"הג חשיב לא קיימו דהשבתה אחר הפסח לא חשיב עשה עמ"ל ור' יעקב כולי. מיהו גם תירוץ הח"ץ אינו מספיק עיין פי"ט מה' סנהדרין במנין הלוקין שניתקו לעשה שכ"ר בכלן והוא שלא קיים העשה המעולל כרמו ולא נתן לעני וכן בלקט ושכחה ולא נתן לעני ובשילוח הקן כ' ולא שילח האם ואולם בחמץ כ' המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו וה"ל לרבנו לסיים ולא השביתו דהיינו ולא קיימו דומיא שביאר באינך ואולי סובר הח"ץ דלשון המקיים משמע כל הפסח. אמנם הנכון לענ"ד דבפרשת דרכים דרך מצותיך הקשה דבמנין ר"ז לוקין מנה רבנו המקיים חמץ בחדא ובמנין המצות נמנו לשתים לא יראה ולא ימצא. ולפ"ז י"ל דקושיית הד"ש וקושיית הפ"ד חדא מתרצא לחברתה יעויין בתוס' ריש מס' חולין וריש מס' תמורה שהקשו אהא דתנן שאם המיר מומר וסופג מ' וא"ת הל"ל וסופג שמנים דהאיכא תרי לאוי לא יחליפנו ולא ימיר והמהרש"א הניח בצ"ע דבתמורה ד"ד פריך אביי וכל לאו שניתק לעשה לא לקי והרי מימר דניתק לעשה ותנן וסופג ארבעים ומשני ר' דימי לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וא"כ מיושב קושיית התוס' דאינו לוקה פ' דחד לאו ניתק לעשה ע"ש. וא"כ ה"ה בנדון דידן תרי לאוי ב"י וב"י חד ניתק לעשה ומש"ה כשעשה מעשה לוקה אחת ולא שתים ומתורץ קושית ד"ש וקושיית פ"ד. ושפיר התוספתא עיקר כמ"ש המ"ל וסוגיא דפסחים דצ"ה כלשון ב' שבמס' תמורה דחד עשה מנתק ב' לאוין ואנן קיי"ל כשינוייא דרב דימי הנ"ל והתוספתא ונתיישבו דברי רבנו ובחי' הו"ת הארכתי.

הלכה ד

אפילו הניחו בשגגה בשו"ת פני יהושע שי"ג מסיק דאיירי אפילו ביטלו ומייתי ראי' מהירושלמי ע"ש.

הלכה ו

כותח הבבלי עיין בהשגות וכוונתו להשיג מסוגי' דפסחים דמ"ד הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכא"פ אי בעיני' דקא שריף ואכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטיר קשטיר ואכיל לית בי' כזית בכא"פ ועיין מ"מ ועכ"מ באורך ובלח"מ וכל הדברים יגעים והנכון כמו שהוכיח המנחת כהן בס' התערובת ח"א פ"ו דרבנו לא פסק כר"א דהא לר"א היתר מצטרף ורבנו כ' בהדיא פ"ה מה' נזירות דאף בנזיר אין היתר מצטרף לאיסור (ועיין בצרור החיים שהאריך) ותו דלדעת ר"א לוקה בכזית שההיתר מצטרף לאיסור בכותח אע"פ שאין כזית חמץ בכא"פ כותח רק כזית כותח לזה מסיק המ"כ דרבנו פסק כרבנן דר"א וכמ"ש המ"מ דלק"מ קושי' הר"א כיון שביאר רבנו דאין לוקין אא"כ איכא כזית בכא"פ ומפרש המ"כ דברי המ"מ דמשכחת ליה כשהטיל חמץ הרבה לתוך הכותח: וראיתי בירושלמי פ' אלו עוברין וז"ל כתיב כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי כו' שיהיו באזהרה יכול יהיו בהכרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. חברייא בעון קומיה ר' יונה הכא כתיב כל והכא כתיב כל הכא את מרבה והכא את ממעט (פי' כל מחמצת מרבה כותח ללאו וכל אוכל חמץ ממעט כותח מכרת) אמר לון כאן ריבה באוכלין כאן ריבה בנאכלין (פי' כל מחמצת מרבה נאכלין ללאו משא"כ כל אוכל חמץ דקאי באוכלין מרבה אשה כמ"ש בבבלי פסחים דמ"ג) התיבון והתניא יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שיהיה רובה דגן ואלו הואיל ורובן חמץ יהיה חייב (פי' כי היכי דיוצאין במצה מתובלת ואע"ג שהתבלין ביטלו טעם מצה הואיל שרובו דגן ה"נ בכותח וחבריו שרובו חמץ יהיה חייב כרת) א"ל שנייא היא דכתיב לחם ואלו אינן לחם (פי' דאין כותח לחם) ומאריך שם דבמצה הוא דכתיב מצות לחם עוני ומנ"ל דבחמץ בעינן שיהיה לחם. ותו דבמצה הוא דקי"ל דיוצאין ברקיק השרוי ומבושל שלא נמחה אבל אם נמחה לא דלא מקרי לחם ובחמץ קי"ל המחה את החמץ וגמעו חייב אלמא דא"צ בחמץ שיהיה לחם וא"כ יתחייב כרת על כותח אף ע"ג שאינו לחם כיון שרובו דגן ומשני ר"י בשם ר' אידי דכותח הבבלי וחבריו הוי ספק אם נתחמצו כלל. פריך דא"כ אף מלקות לא ילקה על הכותח כיון שהוא ספק חמץ ומסיק דתניא על חמץ ברור חייב כרת ועל עירובו לוקה וקאמר רב עירובו היינו שיאור שהוא ספק חמץ ור"א או ר"ל פליגי דאין לוקין על השיאור שהוא ספק אלא פירוש עירובו כותח וחבריו ואי ס"ד דכותח הוי ספק חמץ מ"ש דאין לוקין על השיאור ולוקין על הכותח: ומדחה דתיפתר דלוקין על הכותח כגון שנתערב בכותח חמץ ודאי במצה: ומקשה אכתי האיך לקי דממ"נ אי רובו חמץ יתחייב כרת ואי רובו מצה יוצא בה י"ח מצה וליכא מלקות ומסיק דתיפתר שהכותח רובו חמץ אלא שאין בחמץ כזית ור"ש היא דאמר כ"ש למכות ע"כ תורף הירושלמי. המורם מזה דנהי דודאי הבבלי ס"ל דסתם כותח אין רובו חמץ דאי ס"ד דמודה הבבלי דכותח רובו חמץ אלא דמ"מ אי משטר שטיר לית ביה כזית בכא"פ דא"כ מגומגם הא דפריך אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א דבל"ז תקשה אמאי פליגי רבנן דהא לכ"ע רוב דאורייתא ותו דתקשה לר"א אמאי לוקה ואינו חייב כרת: מיהו מוכח מיהות מדקאמר הירושלמי ואלו הואיל ורובן חמץ יהיה חייב דלאו מילתא דפסיקא הוא דאי משטיר קשטיר ליכא כזית בכא"פ דמשכחת רובו חמץ ואיכא כזית בכא"פ אפילו אם משטיר קשטיר וזהו שמקשה הירושלמי דהאיך פסק ותני דכותח רק באזהר' דהא משכחת כרת כשרובו חמץ דבזה נתחזקו דברי המ"מ וכמ"ש המ"כ ולענין קושיית הרמב"ן שהביא המ"מ דהא כזית בכא"פ אפילו בחלב ודם חייב כרת תירץ המנחת כהן דרבנו פסק פט"ו מהמ"א ה"ג דחלב שנתערב בגריסין לוקה על כזית בכא"פ ואינו חייב כרת על התערובת אלא דוקא האוכל חלב בעין כזית בכא"פ הוא דחייב כרת וזהו שכ"ר פי"ד מהמ"א ה"ח האוכל כשעורה כו' והרי הוא חייב כרת או מלקות דכל שע"י תערובת ילפינן מחמץ דפטור מכרת אלא לוקה וכן משמעות מימרא דר' יוחנן בע"ז דס"ז ע"א דכל שטעמו וממשו אסור דלוקין עליו דהיינו כזית בכא"פ ומדלא נקיט ר"י חייבין עליו מכלל דאפילו בחלב ודם פטור מכרת אלא לוקה והטעם דילפינן מחמץ וכמ"ש. וכ' עוד המ"כ דאין להקשות דאי ס"ד דרבנו פסק כרבנן האיך מייתי דרשא דכל מחמצת דהא רבנן לא דרשו כל די"ל דרבנן לא דרשי כל כר"א על פחות מכזית בכא"פ אבל מ"מ דרשי כל לחייב מלקות על כזית בכא"פ ע"כ. ועם היות שלכאורה דבריו כבדים מ"מ האמת אתו וגם הרי"ף זה דרכו לפי גרסתנו ברי"ף וז"ל ת"ר כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח כו' יכול יהא ענוש כרת ת"ל כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דר"א וחכ"א על חמץ דגן גמור בכרת ועל עירובו בולא כלום. ואע"ג דאמרו רבנן על עירובו בולא כלום מלקי הוא דלא לקי אבל איסורא איכא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי ה"מ דליכא כזית בכא"פ כגון כותח וכיוצא אבל בדאיכא כזית בכא"פ אפילו לרבנן לקי ע"כ ומבואר מלשונו דלרבנן בכזית בכא"פ לוקה ואינו חייב כרת דסוברים הרי"ף ורבנו דהא דאמרן בפסחים דמ"ג מאן תנא דחמץ ע"י תערובת בלאו אר"נ ר"א היא היינו משום דהש"ס ס"ד דבכותח איכא כזית בכא"פ ואפ"ה פליגי רבנן וכמ"ש תוס' נזיר דל"ו ע"ב ד"ה אי הכי משא"כ לפי מסקנת הש"ס הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכא"פ שפיר י"ל דגם רבנן מודים דכל מחמצת מרבה עירובו שיש בו כזית בכא"פ למלקות ולא לכרת וכמש"ר דלרבנן לוקין על כותח שיש בו כזית בכא"פ דהא דקאמר הש"ס אי דקשריף ליה משריף בטלה דעתו אין הפירוש דאי מתרמי הכי מפטר שאין זה דרך אכילה אלא הכוונה כמ"ש התוס' נזיר דל"ו ע"ב ד"ה הנח וז"ל ונראה דמ"מ אי מתרמי הכי דמודים רבנן דחייב ובהכי לא איירי ע"כ פי' ולא נחלקו רבנן אדר"א בכות' אא"כ ליכא כזית בכא"פ כי משטיר דזה נכון בכוונת רבנו ומיושב השגת הר"א דשפיר פסק רבנו כרבנן דר"א ומ"מ פסק כסתם משנה דהן באזהרה ולא בכרת דלפי המסקנא שפיר רבנן נמי דרשי כל עיין תוס' פסחים דמ"ג ד"ה מאן שמעת אלא דס"ל לרבנן דליכא לאוקים קרא דכל מחמצת אא"כ בדאיכא כזית בכא"פ בעירובו שהרי אין בדין שיהיה תערובת חמור מחמץ בעין שאם אכל כזית ושהה יותר מכא"פ אינו לוקה וכ"כ רבנו בפי' המשנה. ובהכי ניחא הא דרבנו השמיט לגמרי הך ברייתא דמחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין כו' מפני דרבנו מפרש כפי' הריב"א בתוס' פסחים דכ"ח ע"ב ד"ה מחמת דבר אחר דהיינו שלא במינו דומיא דשמרי יין דאי בנתחמץ ע"י שאור ודאי מקרי חמץ טפי ולפ"ז ברייתא זו מפקה ברייתא זו מהלכתא דהא קי"ל מי פירות אינם מחמיצין ואפי' נוקשה לא הוי ובמנחות ריש דנ"ד ת"ר אין מחמיצין בתפוחים כו' ובהכרח עיקר הלאו כל מחמצת לא תאכלו פשטיה דקרא לתערובת ומש"ה לקי וכ"ש לדרך רבנו בשרשי מנין המצות דאין לוקין על דבר הנלמד בי"ג מדות ע"כ דאמר הש"ס דטעמא דר"א דדריש כל היינו דסובר דפשטא דקרא כל מחמצת היינו בנתחמץ ע"י דבר אחר דהיינו ע"י תערובת. ויש כאן סוגיות חלוקות דבפסחים דכ"ח ע"ב מפיק נתחמץ מחמת דבר אחר מקרא דכל מחמצת ובדמ"ג מפיק כרת לנתחמץ מחמת דבר אחר מקרא כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וקאמר דלאו נמי להכי קאתי איברא במכילתא מפיק קרא דכי כל אוכל מחמצת לחייב כרת על השאור דפי' מחמצת שאור אלא דקרא דכל מחמצת לא תאכלו מיותר לתערובת ושפיר סמך רבנו על המכילתא כיון דלרבנן נמי פשטא דקרא בתערובת שיש בו כזית בכא"פ. מעתה לא נשאר עלינו חומר בקודש זולת מה שהקשו כל הגדולים וגם המנחת כהן הניח בצ"ע דא"כ דרבנו פסק כרבנן וס"ל דאינהו נמי דרשי כל לתערובת שיש בו כזית בכא"פ דא"כ קשה ל"ל קרא בחמץ תיפוק ליה ממשרת דנזיר וכל האיסורים וכמש"ר פ"ה מה' גזירות ותו למה מנה זה רבנו ללאו מיוחד בחמץ כיון דכזית בכא"פ נוהג בכל האיסורין דקי"ל כר' יוחנן בע"ז דס"ז דכל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו. ומקום הניחו לי להתגדר בו דבפט"ו מהמ"א כ"ר דבכל האיסורין שבתורה בעינן טעמו וממשו ופי' ממשו שיהיה בו כזית בכא"פ כמש"ר פט"ו מה' מ"א ופי' טעמו כפשוטו שיהיה טעם נרגש בו לאפוקי מין במינו דליכא טעמא בטל ברוב אע"פ דאיכא כזית בכא"פ וכן אפילו מין בשאינו מינו ואיכא כזית בכא"פ אי לא יהיב טעמו בטל ד"ת בכל אסורים שבתורה זולת חמץ יצא לדון בדבר חדש בלאו מיוחד על התערובת שיש בו ממשו דהיינו כזית בכא"פ אע"ג דליכא טעמו כגון מין במינו ואפילו תימא דחמץ במצה חשוב שאינו מינו מ"מ אהני קרא דלוקין על ממשו אע"ג דא יהיב טעמא משא"כ בשאר איסורין וזהו שכ"ר פט"ו מהמ"א הי"ב יראה לי כו' ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמ"ש ר"ל שבחמץ החמירה תורה לאסור ממשו ולא טעמו לפיכך החמירו בשאינו מינו ולא נתן טעם וזה ברור בכונת רבנו בס"ד. ועמ"ש פט"ו מהמ"א ה"ג בשם הרלב"ח ולפי מ"ש כאן מסתבר להפך דבאין בו כזית בכא"פ בטל ד"ת אפילו בחמץ ובדאיכא כזית בכא"פ ואכל פחות מפרס חשיב בחמץ חצי שיעור ובשאר איסורין יש להסתפק והבן זה. ותו לא מידי.

הלכה ח

אסור עיין בהשגות ומ"מ וראיית הלח"מ נכונה ועיין בהגהות מיי'.

הלכה ט

שעה חמישית כו' שמא יטעה כו' הלח"מ הניח בצ"ע. וברדב"ז שנ"ו מסיק דרבנו פסק כר' יהודה ללישנא בתרא דאביי דהא דפריך ומה אלו דייקינן אינו קושיא כ"כ אלא לל"ק דאביי ע"ש. ועמ"ש פי"ט מה' עדות ה"א דעיקר דלענין עדות פסק רבנו כרבא אליבא דר"מ עיין בתוס' ד"ה אלא אמר רבא דעד א' טועה שעה. ולענין חמץ גזרינן חמישית אטו ששית משום יום המעונן דאל"כ ליכא למטעי בין חמישית לששית שהחמה באמצע רקיע. והשיקלא וטיריא אר"פ ד' זמן סעודה לכל אליבא דר"י כי היכי דלא תקשה מר"י לר"י ואנן דקיי"ל בעדות כר"מ ניחא בפשיטות כמש"ר דששית אסור מדינא ביום המעונן ושפיר גזרינן חמש אטו שש דלא חשיב גזרה לגזרה דשש אסור ביום המעונן מדינא.

פרק ב

הלכה ו

ואוצרות שמן עיין השגות ובמ"מ. והכ"מ העיר מדלא כ"ר שכר באינו מסתפק ועלח"מ ולדרך רבנו י"ל דה"ק דסתם אוצר שכר בבבל הוא כאוצר יין בא"י שמסתפקין הימנו. ובא"י ליכא שכר כלל דרוב שתייתם יין שהוא מצוי אצלם ועיין במ"ע מיהו נראה עיקר כמ"ש הר"ן הביאו הב"י דגם הרי"ף גורס אי הכי שמן נמי ומש"ר ובית המורייס זהו גרסתו במקום בי תמרי וכן מסתבר

הלכה י

הניח תשעה עיין בהשגות ומ"מ וכ"כ המגיני שלמה ליישב שטת רש"י ז"ל דכל ספק קבוע דאסור ד"ת דנמצא ככר זה דינו כודאי חמץ לחומרא והרי ידוע שנכנס ככר זה לבית ודאי צריך בדיקה. ואני אומר דדין קבוע כמחצה על מחצה הוא ד"ת דלא כשאר ספק דאורייתא שהוא לדעת רבנו פ"י מהט"מ לחומרא מד"ס והיינו מש"ר לקמן הי"א שאין כאן קבוע פי' הילכך אע"ג דבב' שבילין מחמירין בדאורייתא יש להקל בחמץ דרבנן אפילו נשאלין בב"א ועמש"ל הי"א ועיין בדברי רבנו פ"ב מה' חמץ ה"ב ומה היא השבתה גירסת הכ"מ והלח"מ דנראה עיקר כפי מה שמחק הכ"מ מדמקיל רבנו בב' שבילין. והנה לשון הראב"ד לא מחוורא האי מלתא אלא לענין ביטול לא מחוורא דאי כוונתו שחייב לבטל הוא מגומגם דהא בלא"ה חייב לבטל וממילא בטל ככר זה שאינו יודע מהותו ולא נתן דעתו עליו אלא ה"ל להראב"ד לומר כלשון התוספות דאיירי כגון שלא ביטל א"נ הל"ל דאיירי לאחר זמן איסורו דלא מהני ביטול ועמש"ל הי"א.

הלכה יא

שני ציבורין כו' עיין בהשגות והלח"מ נדחק בביאור ההשגה והמ"ל מסיק דדברי הראב"ד צ"ע לכן אמרתי לבאר דברי הראב"ד. הנה לכאורה תחלת השגת הראב"ד על בבא דשני צבורין דקס"ד דמה שסיים רבנו שאין כאן קבוע מוסב על כלהו בבי ולזה משיג דשיבוש הוא דודאי בבא דב' צבורין חשיב קבוע אלא הטעם דתולין שנכנס בחמץ לבית שאינו בדוק דחשיב ספק על לבדוק. מיהו זה אינו דהאיך קס"ד הראב"ד דמוסב לשון שאין כאן קבוע על בבא דשני צבורין שהרי אין כאן תערובת כלל ולא נולד ספק במקום הקביעות ומבורר איזה עכבר נטל החמץ אלא הספק לאיזה בית נכנס בחמץ ושפיר תולין לקולא בבדיקה דרבנן שאני אומר ובהכרח מודה הראב"ד דבשני צבורין תולין שאני אומר רק לענין בדיקה כמש"ר ולא לענין ביטול כדמפורש בש"ס אטו בדיקת חמץ דאורייתא אלמא דהא דאמרן היינו ב' קופות ר"ל לענין בדיקה אבל לענין בטול דאורייתא אין אומרין שאני אומר אלא כוונת תחלת השגתו אבבא דשני בתים בדוקין וצבור א' של חמץ ולענין גוף הדין מודה הראב"ד דא"צ בדיקה אלא דמשיג דלא שייך טעמו של רבנו שאין כאן קבוע דודאי קבוע הוא דגרע מקבוע שהרי אין כאן אלא צבור א' של חמץ אלא משום דה"ל כספק ביאה לענין בדיקה מש"ה תולין זה בזה אפילו אם נשאלין בב"א וס"ל דהיינו דפשיט הש"ס היינו שני שבילין ר"ל לפשוט דלענין בדיקה תולין זה בזה אפילו נשאלין בב"א ולא איירי הש"ס לענין ביטול דמשמעות שני בתים היינו אפילו הם של אדם א' דסוף סוף צריך ביטול. ומסיק הראב"ד וי"ל אף לענין בטול דומיא דטומאה פי' וה"ק היינו שני שבילין לענין ביטול דאורייתא וכגון ששני הבתים של שני אנשים ודינו כמו בטומאה דיש חילוק בין נשאלין בזאח"ז או בב"א ואח"ז כתב הראב"ד די"א דבבא דשני שבילין דוקא באוכלי חולין בטהרה דרבנן ופשיט הש"ס דה"ה לענין בדיקה דרבנן יש חילוק בין נשאלין בב"א או בזאח"ז משא"כ לענין ביטול דאורייתא דינן כטהרות דאורייתא דאפילו נשאלין בזאח"ז טמאין וה"ה דצריך ביטול ולא כמו שנדחק הלח"מ שהראב"ד גורס בדברי רבי יוסי בין כך ובין כך טהורין דזה אינו דהא בפי"ט מהאה"ט ה"ב לא השיג הראב"ד על רבנו ומה שהקשה המ"ל על הראב"ד דהאיך יליף ביטול מטומאה: דשאני טומאה בר"ה דספק ר"ה טהור יש ליישב דרק ספק טומאה בר"הי היא דילפינן מסוטה משא"כ כל הספקות הם מד"ס מסברא כמש"ל ה"י (ויש ליישב השגת הר"א על רבנו דנקיט שאין כאן קבוע משום דספק קבוע אסור מדינא ד"ת כמ"ש ה"י הילכך אלו היה קבוע היה בדין להחמיר אפילו בבדיקה משא"כ בספק לאיזה בית נכנס אין להחמיר בבדיקה דרבנן אפילו בנשאלין זאח"ז ועמ"ש לקמן) ומסיים הראב"ד דבאינך בבי אזלינן לקולא אפילו בדאורייתא כמו בבבא דבדק ולא מצא דא"צ אפילו ביטול דקי"ל כחכמים אפילו בדבר שהוא בחזקת טומאה דאורייתא. ומ"ש הראב"ד א"נ בבדק ומצא כרשב"ג כו' לכאורה ט"ס הוא וצ"ל כרבי דפליג ארשב"ג ויותר נראה דגירסת הראב"ד בש"ס הפוכה דגריס דברי רשב"ג רבי אומר תבדק כל השדה כלה וסובר הראב"ד דהלכה כרשב"ג נגד רבי אפילו בברייתא. וזהו שכ' הראב"ד וכן הניח בזוית כו' כרשב"ג לקולא כו' ומשיג על דברי רבנו לקמן הי"ב דהלכה כרשב"ג נגד רבי אף בברייתא דהראב"ד גורס בקרדום פלוגתא דרשב"ג ורבי אבל לפי גרסתנו שהוא פלוגתא דרשב"ג ורבנן שפיר פסק בהניח בזוית לחומרא כרבנן. ומהתימה על הראב"ד שלא השיג על רבנו פי"ב מה' משכב ומושב הי"ו ועמ"ש בזה לקמן הי"ב. ועיין תוספות פסחים ד"י ע"ב ד"ה הניח. ועל מש"ר וכן שני בתים כו' המ"מ הניח בצ"ע והכ"מ כ' דהתם כשנשאלין בב"א נמי רק מד"ס טמאין דספק טומאה בר"ה טהור ד"ת הילכך לענין בדיקה אוקמו אד"ת והמ"ל כ' שזהו כוונת המ"מ ולא נהירא דאכתי כי היכי דהתם כ"א לבדו טהור אף מד"ס ומ"מ בנשאלין בב"א שניהן טמאין מד"ס א"כ גם הכא בנשאלין בב"א נאמר ששניהם צריכין בדיקה מד"ס. אלא כוונת המ"מ מפולשת דשאני התם שא"א לטהר שניהם דמחזי כשיקרא שהרי כשיגעו שניהם בככר א' של תרומה טמא ודאי כמ"ש התוספות מש"ה צריך להורות דשניהם טמאים משא"כ הכא לא מחזי כשיקרא כשמורין להם דשניהם פטורין מטורח הבדיקה וסגי בביטול וזה חילוק נחמד אלא שסיים המ"מ וצ"ע משום דהוקשה לו דרבנו סתם ולא חילק דמשמע דא"צ בדיקה אפילו אחר זמן איסורו דלא סגי בביטול. אך י"ל דרבנו לא איירי בחמץ שלו אחר זמן איסורו דהוי דאורייתא כשלא בטלו אלא בשל אחרים דקי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושפיר מורין להם שכ"א יבטל שלא תזכה לו חצרו וכשימצא אותו יבערו ודלא כמ"ש המ"ל דמודה רבנו בלא בטלו ואפילו בנשאלין זאח"ז צריך בדיקה כדין ספק ד"ת דזה אינו אא"כ בחמץ של שותפות ושכחו לבטל הצבור של חמץ אז הדין כן משא"כ כשהחמץ של א' השני פטור מבדיקה וגם זה שהחמץ שלו אינו חייב לבדוק אא"כ אחר זמן איסורו דלא סגי בביטול. ומ"ש המ"ל ליישב מסוגיא דכתובות דכ"ז דכל שאיסורו מספק אפילו בב"א תולין להקל והתפאר בזה עד שתמה על התוספות וכ' דאיירו בככר גדול דל"ל אכלתיה. לענ"ד אין ראייה כלל מהך דמחבואה כמש"ר בהדיא פי"א מהא"ב הכ"ח מתוך שיכולה לומר נמלטתי כו' נאמנת לומר לא נטמאתי הרי דהתם נאמנת מכח מיגו וכ"כ הר"ן כתובות וזה לא שייך כאן בחמץ דודאי א' מהן חייב בדיקה. והנכון כמ"ש בכוונת המ"מ דשאני לענין טומאה דמחזי כשיקרא להורות תרתי דסתרי משא"כ הכא בבדיקה לא מחזי כשיקרא אפילו נשאלין בב"א להורות כיון שא' מכם פטור מבדיקה פטרו חז"ל שניהם דהם אמרו והם אמרו ויש ראיה לפי' רבנו מדנקיט הש"ס היינו שני שבילין ולא סיים הש"ס ובפלוגתא דר"י ור' יוסי על דרך הא דסיים הש"ס באינך ספק על היינו בקעה ובפלוגתא דר"א ורבנן כו' ובפלוגתא דר"מ ורבנן כו' דר' ורשב"ג כו' דר' ורבנן כו' דרשב"ג ורבנן א"ו דבצבור א' של חמץ לא שייך פלוגתא דר"י ור' יוסי וכמ"ש (ולכן יש לגמגם בפרש"י דבצבור א' של חמץ דנקיט הש"ס סתם היינו שני שבילין פרש"י דתלייא בפלוגתא דר"י ור' יוסי ובספק על דמפורש בש"ס בפלוגתא דר"א ורבנן פרש"י דגבי חמץ כ"ע מודים דתולין לקולא והנכון כמש"ר) והא דנקיט הש"ס לשון היינו שני שבילין שמגומגם לדרך רבנו י"ל אחרי שום על לב קושיית המ"מ על דברי רבנו דידיה אדידיה דכיון דבצבור א' של חמץ וב' בתים בדוקים שניהם א"צ בדיקה כ"ש ספק על ונדחק דבשני בתים בדוקים איכא חד דודאי א"צ בדיקה מש"ה תולה א' בחברו משא"כ ספק על צריך בדיקה דכל עיקר בדיקת חמץ על הספק. וכבר תמה עליו המ"ל דאדרבה אפילו בנשאלין זאח"ז לא שייך תולה א' בחברו בדבר שכל צד בפ"ע ראוי להחמיר ובלי ספק המ"מ הוקשה לי' קו' המ"ל הזאת מש"ה הניח המ"מ דברי רבנו בצ"ע. איברא אומר אני שלא על רבנו תלונתם כי אם על הש"ס דמפורש דבצבור א' של חמץ היינו ב' שבילין וספק על פלוגתא דר"א ורבנן ולרבנן צריך בדיקה. וזה נמי מה שתמה הר"י בד"ה ספק על דלעיל מדמה לה הש"ס לספק טומאה בר"ה והכא מדמה לה לספק טומאה ברה"י וכשניישב קושיית הר"י על הש"ס ממילא יתיישבו דברי רבנו. ותחלה נדקדק למה מעיקרא קאמר הש"ס בשני צבורין כו' ולפניהם ב' בתים א' שאינו בדוק היינו ב' קופות והדר קאמר צבור א' כו' ולפניו ב' בתים בדוקים ולמה לא נקיט בגוונא דרישא בשתי צבורים ולפניהם ב' בתים בדוקים דכה"ג דמי טפי לשני שבילין. אלא ודאי דסובר הש"ס דוקא בשני צבורין ולפניהם שני בתים א' שאינו בדוק הוא דא"צ בדיקה דה"ל ב' קופות דתולין הקלקלה במקולקל משא"כ כל שלפניהם ב' בתים בדוקים דלא שייך שאני אומר ודאי שניהם צריכין בדיקה אפי' נשאלו בזאח"ז וכדעת הרשב"א בי"ד סי' קנ"א דאפי' באיסור מד"ס כל שאין לתלות בזה יותר מזה שניהם אסורין ודלא כמ"ש הרמב"ן דהיינו ב' שבילין אלא דשאני ב' שבילין דקיי"ל ספק טומאה בר"ה טהור משא"כ ספק איסור אפי' מדברי סופרים לחומרא. מיהו היינו דוקא בשני צבורין משא"כ בצבור א' וזה יתבאר בשום לב מש"ר פי"ט מהאה"ט ה"א ב' שבילין א' טמא וא' טהור הלך בא' מהן ואין ידוע באיזה מהן הלך כו' דקשה לכאור' אמאי לא מצייר שיודע באיזה מהן הלך אלא שאין ידוע איזהו השביל הטהור. אלא דזה אינו דאי ס"ד שנתערבו השבילין א"כ חשוב איסור קבוע ושניהם טמאין דהיינו שדה שאבד בה קבר שכל השדה טמא והמאהיל על מקצתו נטמא וא"כ ה"ה אם הלך בשביל אחד לבדו טהרותיו טמאות וזהו שכ"ר פי"ט מהאה"ט ה"ב ככר טמא שנתערב בט' טהורין ובאו ה' בני אדם ואכלו ה' ככרות ובאו ה' אחרים ואכלו הנשארים הראשונים טמאים וחמשה האחרונים טהורין שתולין בראשונים אלמא דכל ספק קבוע בככרות כלן טמאין ואפילו אכלום עשרה כאחד כלן טמאים ושורפין טהרות שעשו אלא דמש"ה חמשה האחרונים טהורין דה"ל כנפלו הראשוני' לים דהותר התערובת. ומש"ה כ"ר שם ברישא דבשתי ככרות א' טהור וא' טמא ואכל א' את הראשונה והשני את השנייה ועשו טהרות דבנשאלין זאח"ז שניהם טהורין דהתם לא מקרי קבוע דאין התערובת בככרות ולא נולד הספק בככרות שהיו יודעים ומבוררים לבעלים איזהו טמא ולא נולד הספק אלא לאחר שנאכלו. ובזה מפולש דודאי ב' עכברים שנטלו א' חמץ וא' מצה ונכנסו לב' בתים בדוקים חשיב קבוע שהספק נולד בגוף הככרות דלא ידעינן איזהו חמץ מש"ה אפילו נשאלו בזאח"ז שניהם צריכין בדיקה שהרי נכנס לכל בית ספק חמץ וה"ל כככר טהור וטמא שנתערבו ואכלום ב' בני אדם דשניהן טמאין ומוכרח הש"ס לצייר דוקא צבור א' של חמץ דאיכא חד בית שודאי לא נכנס בו דשפיר הוי דומיא דב' שבילין וזה ברור. משא"כ בהך דב' קופות דאיכא בית שאינו בדוק שפיר אע"ג דנתערב חמץ במצה ואח"כ נפל אחד מהתערובת להבדוק והשני לשאינו בדוק תולין הקלקלה במקולקל. ובהכי ניחא הא דמציירה המשנה ברישא בשני שבילין ואדם א' דשניהם תלויות וכתבו הר"ש והרע"ב דכל באדם א' חשיב ודאי כנשאל עליו ועל חברו וכמ"ש פ"יא מה' אה"ט ה"א ולא מציירה באדם א' שנגע בא' מב' ככרות וא"י באיזה מהן (ועיין תוספות פסחים דט"ו ד"ה חבית דס"ל בחבית אפילו ברה"י שתיהן תלויות ד"ת שכן מוכח מסוגיא דנזיר דבר"ה שתיהן טהורות ד"ת וכ"כ המ"ל רפי"ט מהאה"ט דטמאים רק מספק. וכוונת התוספות דאע"ג דאפשר לפרש הך דחבית בנוגע במע"ל שבנדה או במדור ארץ העמים ודכוותיה דתולין מ"מ ס"ל להתוספות דבהכרח תולין מדאורייתא קאמר דבבכורות דל"ג מפיק להו מקראי) ולדרך רבנו ניחא דודאי כל תערובת א' בא' דאחד ודאי טמא שניהם נשרפין אפילו בר"ה מש"ה הוצרך לצייר בב' שבילין דשפיר תולין כמש"ר רפי"ט מהא"הט כיון שא"א לשרוף הטהרות הראשונות ע"ש ודוק. הן אמת דכשלא טבל בינתים שהשנייה בשרפה היה בדין שהראשונות טהורות כמו שצידד המ"ל שם דלא שייך השניות מוכיחות דתולין הקלקלה במקולקל איברא במשנה מפורש דהראשונות תלויות וצ"ל הטעם דאין סברא לטהר הראשונות הואיל שטבל בינתים עמ"ש המ"ל פי"ט מהאה"ט ד"ה עוד ראיתי בתוספתא ותבין המורם לדינא דאיסור דרבנן שנפל לתוך א' מב' קדרות של היתר היינו ב' שבילין כדעת הרמב"ן דשאני הכא בחמץ דאפילו באו בב"א מורין להם לבטל וא"צ לבדוק. משא"כ באיסור והיתר שנתערבו ונפלו לתוך ב' קדרות של היתר הדין עם הרשב"א דשתיהן אסורות וזה ברור לדינא. וסברא זו מפורשת בתוספות יבמות דפ"ב ד"ה שתי קופות דמש"ה מצייר הש"ס ב' צבורין ולפניהם ב' בתים א' שאינו בדוק היינו ב' קופות דברייתא וכ"ש צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים א' שאינו בדוק דומיא דמתניתין דתרומות שהביאו תוספות יבמות דפ"ב ד"ה שתי קופות הנ"ל דלפמ"ש אפילו שתיהן בדוקות שרי באיסור דרבנן דאוקמינן כל חדא בחזקת בדוק ועיין תמים דעים סי' רמ"ה דב' עכברים שנטלו א' חמץ וא' מצה ולפניו בית א' בדוק ולא ידעינן הי עייל כתב הראב"ד דצריך בדיקה וזה ברור דלפמ"ש אפילו לפניו ב' בתים בדוקים ונשאלין בזאח"ז שניהם צריכין בדיקה. ומעתה נבא ליישב קושיית המ"מ ומש"ל דלמה יגרע ספק על מצבור א' חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים דהוא תמיהת הר"י על הש"ס ונאמר דבאמת לק"מ עמש"ר פ"ך מהאה"ט ה"ט חנות טמאה פתוחה לר"ה ספק נכנס כו' ספקו טהור שכל החנות כמו שרץ המונח בר"ה כו' ובהשגות א"א כו' והוא שיכנוס למבוי או לבקעה כו' אבל אם לא ידע כו' טהור ועכ"מ דרק משמעות דורשין איכא בינייהו ובהכרח גם רבנו מודה לסברת הראב"ד. דבפ"א מה' זכייה הי"ב כ"ר כל דבר המפסיק לטומאה מפסיק בנכסי הגר כיצד נכנס אדם לבקעה זו וטומאה בבקעה בצדה אחרת וספק הגיע למקום הטומאה הרי כל מקום שמחזיקין אותו לטומאה הרי הוא כמקום א' מוחלק בפ"ע וכ' המ"מ דרבנו פסק כר' אסי א"ר יוחנן אלא דיליף בק"ו דכל שמפסיק לטומאה כ"ש בנכסי הגר. וכ' הלח"מ דע"כ רבנו מפרש דגם לרבנן דר"א שייך הפסק לטומאה ואולם מ"ש הלח"מ דפי' מש"ר וטומאה בבקעה בצדה אחרת ר"ל בבקעה אחרת שיש הפסק דרך ביניהם הוא דוחק אלא כוונת רבנו מבוארת ע"פ התוספתא שהביאה הר"ש פ"ו דטהרות מ"ה וז"ל נכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית אמרו לפני ר"א הרי היא של יחיד פירש ר' מרינוס משמו כל שיש לו שם בפ"ע ע"כ. ועיין תוספות ב"ב דנ"ו ע"א ד"ה אין שם כו' ומלשון רבנו פ"א מה' זכייה הי"ג בקעה גדולה כו' והחזיק במקצת הבקעה כו' כל הנקרא על שם אותו הגר קונה אותו ע"כ מבואר דאיננו מפרש כפי' התוספות דאטומאה קבעי הש"ס שהרי השמיט רבנו דין זה בה' טומאה אלא דרבנו מפרש הבעיא לענין נכסי הגר ומ"מ הא דפשט הש"ס מדר' מרינוס היינו הך שבתוספתא הנ"ל והכי פירושו לדרך רבנו דפלוגתא דר"א ורבנן דלרבנן כל הבקעה חשיב' רה"י והיינו דאמרו לפני ר"א כמ"ש הר"ש ולזה פי' רבי מרינוס בשם ר"א דלא מקרי ספק ביאה אלא כל שיש לו שם בפ"ע דהיינו למשל שכל הבקעה נקראת בקעה צפונית ויש חלק ממנו שנקרא בקעת ראובן ואמר נכנסתי לבקעה צפונית וספק אם נכנסתי לבקעת ראובן אז חשיב לר"א ספק ביאה וטהור משא"כ אם כל הבקעה של אדם א' ואין לחלק שם בפ"ע ואמר נכנסתי לבקעה צפונית וס' הגעתי למקום הטמא מודה ר"א דכה"ג חשיב ספק נגיעה וטמא. ומינה דלרבנן אין השם ורשויות מחלקות ואפילו יש בעלים הרבה כל הבקעה חשיב כרה"י א' וספק מגע ולא ספק ביאה מיהו הא ודאי דכל שאין לבקעה כלה שם כולל אלא שחלק ממנו נקרא בקעת ראובן וחלק השני שהטומאה בתוכה נקרא בקעת שמעון ואמר נכנסתי לבקעת ראובן וס' נכנסתי לבקעת שמעון מודים רבנן דספק ביאה כה"ג טהור תדע שבחנות פסק רבנו פ"ך מהאה"ט ה"ט דספק נכנס לחנות הוי ספק ביאה וטהור דאין לומר דעיקר הטעם משום שהחנות פתוח לר"ה. דזה אינו דאטו אדם העומד ברה"י זה וטומאה ברה"י שני ור"ה בינתים יהיה טמא בספק על הא ודאי בעינן שיהיה הוא והטומאה ברה"י אחד. דאטו נאמר דבימות הגשמים סדנא דארעא חד הוא וילך הדבר לאין סוף והרי בהדיא כ"ר פ"ך מהאה"ט ה"ט דבעינן שיאמר נכנסתי לבקעה זו ואיני יודע אם נכנסתי לאותו שדה. וא"כ הכי קפשיט הש"ס מדר' מרינוס דנהי דלענין טומאה אין רשויות מחלקות לרבנן מ"מ לענין נכסי הגר מודים רבנן לר"א דשמות מחלקין דכל שלא נקרא על שם אותו הגר לא קנה אע"ג שיש לו שם כללי א' וזהו מש"ר פ"א מה' זכיה הי"ב דכל שמפסיק לטומאה כ"ש בנכסי הגר כו' דכל מקום שנכנס תחת שם הכללי של בקעה זו שנקראת בקעת שעורים מחזיקים אותה לטומאה וצד השני שאיננו נכלל בשם זה מפסיק לטומאה וכ"ש שאין החזקה שבצד זה מהני בנכסי הגר לקנות צד השני וכמש"ר בפי' המשנה פ"ו דטהרות מ"ה הבקעה השדות כו' וידוע שדרך הבקעות שיש להן שם בקעה פלונית וכשאמר נכנסתי לבקעה פלונית ואיני יודע אם נכנסתי למקום הטומאה שבבקעה שיש לה שם אחר מודים חכמים דס' ביאה כה"ג טהור ואין אומרים סדנא דארעא חד הוא. ובזה אין צורך למ"ש המ"ל פי"ט מהאה"ט דטעמא דב' שבילין משום דהוי ס' טומאה בר"ה משא"כ בשרץ וצפרדע מוכרח לפרש שמונחין בר"ה דלפמ"ש אפילו שביל א' ר"ה ושביל השני רה"י ר"ל שביל היחיד מ"מ חשיב ספק ביאה וטהור אא"כ ב' השבילין המה שבילי היחיד אז יש להן דין שתי חנויות דטמא כיון דודאי נכנס לרה"י. ובהכי מתורץ תמיהת הר"י דה"ק הש"ס צבור א' כו' ולפניו שני בתים בדוקים היינו שני שבילין דודאי דין בדיקת חמץ לא דמי לספק טומאה בר"ה דטהור והכא ספקו לחומרא וכן לא דמי לספק טומאה ברה"י דאפילו ס"ס טמאה והכא ודאי ס"ס לקולא אלא ה"ק הש"ס דספק לאיזה בית נכנס חשיב ספק ביאה ולקולא דכיון שהעכבר הכניס החמץ לחצר וספק לאיזה בית עייל כה"ג אפי' לרבנן חשיב ס' ביאה דטהור אפי' ברה"י הילכך אפילו נשאלו בב"א מורין לו לבטל וא"צ בדיקה. משא"כ בספק על דאין שם אלא בית א' מכיון שנכנס העכבר לחצרו של ראובן וספק נכנס לבית היינו פלוגתא דר"א ורבנן דלרבנן לא חשיב כה"ג ספק ביאה וספקו לחומרא ותו לא מידי

הלכה יב

הניח החמץ בזוית זו עיין בהשגות מה שהשיג על בבא זו דהניח בזוית זו ונכפל לעיל הי"א ותמהנו שם על הר"א דפסק כרשב"ג שהרי לא פליג על רבנו פי"ב מהמו"מ הי"ו וליכא למימר דה"ק דלענין בדיקה דרבנן יש להקל כרשב"ג דהא לשון הר"א הי"א דמנה לי' בכלל דברי' דאף בדאורייתא אזלינן לקולא. ומ"ש הר"א הניח תשע אין זה השגה אלא ה"ק בזה שפיר פסק כרבנן והא דהשמיט רבנו הניח עשר ומצא תשע דלפרש"י צריך לחזור אחר כלן כרבנן עיין בתוספות ד"ה הניח עשר דלכאורה פסק רבנו בהך בבא כרבי דקיי"ל קבר שאבד הוא קבר הנמצא כנ"ל ה"א בבדק ומצא. ויותר נראה דאע"ג דודאי פסק רבנו כרבנן ואפילו בשני כיסין וכמ"ש ח"א פ"ב מהי"ט ה"ו. דיש לחלק דשאני שדה שאבד משא"כ בהניח במקום מיוחד ומצא חסר צריך לחזור אחר כלן מ"מ שפיר השמיט רבנו הניח עשר דנלמד בק"ו מהניח תשע ומצא עשר דצריך לבדוק כל הבית עד שימצא עוד ט' כ"ש הניח עשר וחסר דצריך לבדוק כל הבית דבהא מודה רבי דצריך בדיקה בשביל החסר. א"נ דסובר רבנו דלפי מסקנת הש"ס ביצה ד"י דמתני' דג' ומצא ב' מותרין אף לרבנן דגוזלות עשויין לדדות ה"ה הניח יו"ד ומצא ט' תולין שאכלתו העכבר עיין תוספות פסחים ד"ט ע"ב ד"ה היינו. ומ"ש הר"א תשעה צבורין כו' גם זה איננו השגה אלא הודאה דכפי הנראה גריס הר"א כגירסת המ"מ בדברי רבנו או שהיו ט' צבורין של חמץ וא' של מצה ופירש כו' ובא עכבר כו' ונכנס לבית בדוק וכפי הנראה דהמ"מ לא גריס לעיל הי"א או שהיו ט' צבורין של מצה כו'. א"נ דהראב"ד גריס ט' צבורין של מצה כו' כגי' הכ"מ ובא להשיג. ויותר נראה דלעיל הי"א גריס הראב"ד ט' צבורין של מצה כו' כגירסת הגהות מיי' והכ"מ וכאן גריס ט' צבורין של חמץ ומשיג דזה משנה שא"צ דפשיטא דסגי בבדיקה כפי קושיית הכ"מ אגי' המ"מ ומ"ש הראב"ד בא עכבר כו' א"צ בדיקה דמפרש כפרש"י דבספק על א"צ בדיקה דהוכרח לפרש כן כי היכי דלא תקשה בבא דב' שבילין דקיי"ל לקולא משום דה"ל ספק ביאה וזהו קושיית המ"מ וכבר יישבתי לעיל הי"א בטוב טעם.

הלכה יד

היה חמץ בבור עיין השגות ובמ"מ. וברש"י שלפנינו ה"ג ככר בפי נחש בעיא באנפה נפשה היא ולא דמי להנך דלעיל ול"ג ואת"ל ע"כ. ר"ל דלא שייך לשון ואת"ל אא"כ הבעיא אחרונה תלוי בואת"ל כמו בעכבר נכנס ויוצא דאת"ל היינו האי דעל שייך למבעי בעכבר שחור ולבן משא"כ אי ס"ד אחריני נינהו אין מקום לבעיא דשחור ולבן וכן כלם וכה"ג את"ל זימנין דנפל הוא דאכתי איכא לספוקי בבור משא"כ אי אמרת כיון דלא נחית מנפשה לא אטרחוהו אין מקום לבעי' דבור לזה כתב רש"י דככר בפי נחש בעיא בפ"ע דאפילו תימא דלא עבידא דסלקה מנפשה מש"ה א"צ טירחא דסולם אע"ג שהוא מועט מ"מ יש בעיא בככר בפי נחש דכיון דשכיח דמשליך צריך לטרוח אפילו טרחא מרובה. ואף לדרך רבנו והגאונים דכל ואת"ל הוא פשיטות נמי כל ואת"ל תלוי בו הבעיא האחרונה דאל"כ ה"ל להש"ס לומר לשון בתר דבעי הדר פשטה ומוכרח גרסת רבנו דל"ג ואת"ל. וסוף דברי הר"א תמוהים כמ"ש המ"מ דהיינו הך דחור שבין אדם לחברו בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו דאין בזה משום מטמין בבורות כל שלא הטמין לדעת אלא מאליו נפל וכמ"ש המ"מ.

פרק ג

הלכה ג

חל י"ד עיין השגות שסובר כהרי"ף ודברי המ"מ אינם מוכרחין די"ס דל"ג בדברי איש ברתותא מבערין את הכל מלפני שבת וכמ"ש המ"ע ועיין רז"ה ומלחמות והר"ן וכן רבנו בפי' המשנה פסק בהדיא כראב"צ. אמנם כאן בחיבורו חזר בו רבנו דהא בפסחים די"ג מסיק רב דהלכה כר"י דר"ג לאו מכריע הוא וטעמיה דנפשיה קאמר ובירושלמי פ' אלו עוברין עלה מתני' דראב"צ ה"ג ר"א בשם ר"י אתיי' דראב"צ כר"ג כמה דרג"א שני בין חולין לתרומה כן ראבצ"א שני בין חולין לתרומה וכמה דתימר הלכה כר"ג כן הלכה כראב"צ ע"כ. והירושלמי לשטתו דפסק בפ"ק כר"ג דמחלק בין חולין שנאכלין כל ארבע לתרומה שאוכליה מועטין צריך זמן טפי ונאכל כל חמש וזהו ג"כ טעמי' דראב"צ כמבואר בתוספתא פ"ג דפסחים אראב"צ תרומה מלפני השבת שאוכליה מועטין וחולין אוכליה מרובין כו' דלענין ע"ש לפי שאוכליה מועטין צריך ביעור תחלה כדי שלא יותיר ויהיה צריך לכפיית כלי. מבואר מזה דלדידן דקיי"ל כר"י ודלא כר"ג לית הלכתא כראב"צ. וניחא נמי דאין ראייה לפסוק כראב"צ ממעשה דזונין שבא לפני ר"ג ומעשה רב דשפיר ר"ג לשטתו דמפליג בין תרומה לחולין ואנן לא קיי"ל כוותיה. והיינו נמי מה דקאמר הש"ס מאי לאו אפילו לאכול דקס"ד הא בהא תלייא כדעת הירושלמי ואע"ג דדחי ר"פ אין סומכין אדחייה לדחות הירושלמי ותו לא מידי.

הלכה ד

היה לו ככרות עכ"מ שהניח בצ"ע ועלח"מ. ותרווייהו אשתמיט להו לשון הש"ס ולשון רבנו בפי' המשנה דפסק שם כר"י דס"ל פסחים דט"ו ע"ב מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין דמפרש מאי מדבריהם מדר"ח סגן הכהנים והא דקאמר ר' יוסי אינו מן המדה ה"ק דמתני' איירי בבשר שנטמא במשקין שנגעו בשרץ ור' יוסי לטעמי' דטומאת משקין לטמא אחרים ד"ת מיהו אנן קיי"ל כר"מ דטומאת משקין לטמא אחרים מד"ס כמש"ר פ"ד מהאה"ט ה"א וא"כ שפיר שמעינן מדר"ח סגן הכהנים דכי היכי דבשר שנטמא במשקין דטהור לגמרי ד"ת מותר לטמאותו הואיל שטמא מד"ס ה"נ בשש דאיכא איסור דרבנן שרי לטמאותו עיין פרש"י דף ט"ו ע"ב ד"ה אי הכי. ובזה אין מקום לקושיית הלח"מ דשפיר לא חילק רבנו בין שש לשבע דנהי דמחלוקת בשש אכתי קיי"ל כר"מ דאף בשש שורפין הטהורה עם הטמאה. ולפ"ז דקיי"ל כר"י דפי' מדבריהם מדר"ח סגן הכהנים א"כ הא דקאמר ר' יוסי לר"מ מודה ה"ק אפילו לר' יהושע דמקיל כי מקיל בתלויין וטמאה אבל בטהורה וטמאה לא והרי בפסחים ד"כ ע"ב מפורש רב כהנא רמי פסחא אפסחא ומשני כו' ומפורש שם פלוגתא דר"מ ור' יוסי בי"ד שחל להיות בשבת ששורפין קודם שבת דלר' יוסי טהורה בפ"ע ותלוייה בפ"ע וטמאה בפ"ע והא דקאמר ר' יוסי במתני' ומודים ר"א ור"י ה"ק ואפילו ר"ש אליבא דר' יהושע דמקיל מודה בטהורה וטמאה ופסק רבנו כר' יוסי דס"ל אפילו תלוייה עם טמאה שמא יבא אליהו ויטהרו' והיינו דוקא בי"ד שחל להיות בע"ש דליכא למילף מדר"ח סגן הכהנים דשאני התם בבשר שנטמא במשקין דפסול מיהות מד"ס משא"כ הכא בי"ד שחל בע"ש דשורפין הכל לפני שבת דליכא אפילו איסור מד"ס אין שורפין אפילו תלוייה עם הטמאה ונתבארו דברי רבנו בפי' המשנה ומתורץ הצ"ע של הכ"מ ותו לא מידי

הלכה ח

לפיכך כו' עיין בהשגות ודברי המ"מ נכונים והראב"ד נדמה לו דמש"ר ושכחו בשעת הביעור ר"ל תוך שש וה"ז עובר תכף בבל יראה וזה אינו דבלשון רבנו מקרי שעת הביעור כל יום י"ד עמשר"ל ה"ה ותבין.

הלכה י"א

או זורק לים עכ"מ ומ"ל ועמ"ש פ"ח מהע"ז ה"ו שוב ראיתי בירושלמי פ"ג דע"ז וז"ל כתוב א' אומר וישאם דוד ואנשיו וכתוב אחד אומר ויאמר דוד וישרפו באש. ריבח"א מה שהיה של מתכת וישאם דוד של עץ וישרפו באש ע"כ הרי הנכון כמ"ש פ"ח מהע"ז ה"ו דמש"ר או שורף ומטיל לים הגדול לאו תרתי בעי אלא ה"ק שורף או מטיל לים ור' יוסף ל"פ בע"ז כמ"ש התוספות ולפמ"ש שם גם בחמץ לא פליגי לדינא אלא בפי' המשנה ועפי"ג מה' מ"א הי"ו.

פרק ד

הלכה ג

עכו"ם שהפקיד חמצו כ' הלח"מ ומ"מ קשה לי כו' אפילו לא ייחד והוי ש"ח דאין זקוק לבער ע"כ. ואני אומר דודאי רבנו סובר דצריך שיקבל עליו אחריות גנבה ואבדה כפשטות לשון הש"ס ד"ה ע"ב דאלו מגנב ומתביד אבל ש"ח א"צ לבער ופי' הברייתא שבדף ו' לדעת רב אשי אינו לדרך רבנו כפרש"י כדס"ד הלח"מ וגם לא כפי' התוספות אלא ה"פ לדרך רבנו הפקידו אצלו זקוק לבער והוא שקבל אחריות גנבה ואבדה כמסקנת הש"ס לעיל. והא דקאמר ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם היינו דוקא בלא קיבל אחריות גנבה ואבדה ולרבותא נקיט דלא מבעיא בש"ח ולא ייחד לו בית שא"צ לבער אלא אפילו ייחד לו בית דהיינו נכרי השרוי עמו בחצר דסד"א דחייב אפילו לא קיבל אחריות כדס"ד הש"ס ד"ה ע"ב אליבא דרבא להיתרא נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין ת"ל לא ימצא ומפרש רבנו דהיינו הך דר' אשי ולעיל מפיק מדכתיב לך לך תרי זימני ורב אשי מפיק מדכתיב לא ימצא בבתיכם. ולבסוף מסיק הש"ס דאפילו תימא שכירות לא קניא נפקא ליה מגוף לא ימצא פרט לזה שאינו מצוי בידך ועמש"ר ה"ד.

הלכה ד

עכו"ם אנס עיין בהשגות ועיין מש"ל ה"ג ויש ט"ס בלשון הראב"ד שכ' מן האנס הוא וע"כ היה וצ"ל וערב פסח היה גם מ"ש כשירצו וע"כ החזירוהו צ"ל וע"פ החזירוהו להם. וכן בלח"מ ועל כרחו היה צריך למחוק ולהגיה וע"פ היה וכוונת הראב"ד דחמירא דבני חילא שהיו בעלי בתים אופים חמץ משלהם ליתן לבני חיל מחק המלך הילכך אע"ג שזיכו הבעלים ע"י אחר לבני החיל מ"מ כל זמן שלא הגיעו ליד בני החיל הוי של ב"ה כיון דאי מיגנב ומתביד כו' משא"כ כל שמסרו ליד בני חיל ולא קבלו אחריות אין התשלומין שמן האונס חשוב אחריות הגם דרש"י פסקים ד"ל ע"א פי' אהא דפוקו זבינו חמירא נכרים אע"פ שאופהו יום זה שעבר והוא פסח ע"כ. באמת פי' רש"י דחוק דסתם בני חילא לאו נחתומים הם ופת נכרים של ב"ה לכ"ע אסור ומסתמא ר"נ היה נזהר אפי' מפת פלטר והאיך אפשר שיאפו ישראל בי"ט פת חמץ לעכו"ם עמש"ר פ"א מהי"ט הי"ד בני החיל כו'. לכן העיקר כמו"ש הראב"ד דלהכי לא נקיט פוקו זבינו חמירא מנכרים דודאי פת עכו"ם אסור ודוקא קאמר חמירא דבני חילא דהיינו שאפאו ישראל קודם פסח ונתנו ליד הנכרי ועבר עליו הפסח. דבהכי ניחא קושיית הלח"מ דס"ל הראב"ד דבהכרח איירי שהיה חמירא דבני חילא מופקד אצל ישראל דאי מסרוהו קודם פסח לנכרי אכתי האיך אמר פוקו זבינו ניחוש לאחלופי שיחליף הנכרי בפת שלו שנאפה בי"ט דאסור משום פת עכו"ם דקיי"ל ע"ז דל"ט דחמפ"ג בעי מיהו חותם א' דודאי איכא למטעי בין פת שנאפה מע"פ לפת שנאפה בי"ט ראשון א"ו דא"ל זבינו חמירא מהמופקד ביד ישראל דליכא חשש חליפין ואעפ"כ לא היה צריך לבערו ומשיג דלדעת רבנו דחייב לבערו במוצאי פסח היכן יהיה נמצא ומש"ה סובר הר"א דחמץ דבני חיל המופקד ביד ישראל בלי אחריות א"צ לבער ובאמת ר"ל ציוה לקנות מהמופקד אבל ישראל דליכא חשש חליפין ולא היה שם אונס כלל שיקבל הישראל אחריות אלא היה יכול הישראל להחזיר שמירתו ולומר לנכרי איני מקבל אחריותו עלי כל ימי פסח אע"פ שהיה בבית ישראל. ובהכרח החזירוהו להם פי' שאמרו לו כן בע"פ ובמוצאי פסח קנאוהו ממנו כיון שהיה בבית ישראל וליכא חשש חליפין. ומוכח דתשלומין שמצד האונס אינו בכלל אחריות. והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא היינו כשקיבל אחריות א"נ לאחר אפיה כשלא מסר עדיין לבני חיל דבהכי אזדו כל דברי הכ"מ אלא די"ל דאותן בני חיל לא היו אנסים כהנך דרבא גם דברי הלח"מ תמוהים ולדרך רבנו צ"ל דאיירי ר"נ בפת של בני חיל שהיה בבית הנכרים דליכא אחריות אונס ובאופן דליכא חשש חליפין כגון שהיה סימן בפת בני החיל או שהיו ישראל חייבין לאפות כל צרכן של בני החיל ומעולם לא קנו פת אחר או דליכא אופה נכרי.

הלכה ה

ישראל שהרהין עיין בהשגות ומ"מ ולח"מ. ולשון הר"ן נכרי שהלוה כו' אוקמו בגמ' כשהרהינו אצלו וא"ל קנה מעכשיו דאז קאי ברשות הנכרי אע"ג שקבע זמן אחר הפסח ואע"ג שבידו לפדותו לא אמרינן הואיל כיון דחסר ממון ולא דמי לחלה דאמרינן הואיל דבעי מיתשיל ועובר בבל יראה דהתם חסר רק דבור. ואין לומר דדוקא כשהגיע זמנו קודם פסח דא"כ למה אוקים הש"ס במעכשיו דהא אין דין אסמכתא במשכון דאם אמר אם לא אפרע לך בזמן פלוני המשכון מחול לך אין בו משום אסמכתא וכן הוא בתוספת' פ' הזהב דב"ח קונה משכון בין משכנו בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה ודלא כמ"ש ה"ר אפרים והביא ראיה מהתוספתא דאיירי בקבע זמן קודם פסק ולית' דהתוספתא איירי בדלא אמר מעכשיו מש"ה מצריך קבע זמן קודם פסח ע"כ תורף דברי הר"ן בקצרה עיין בלשונו באריכות וזהו דעת הראב"ד. ואולם הרמב"ן במלחמות כ' דכל שלא א"ל קנה מעכשיו לא קנה נכרי אלא משעת גוביינ' כיון דאלו הו"ל זוזי היה מסלק לו ע"ש וזה שתירץ המ"מ לדרך רבנו דכל שהגיע זמנו אחר הפסח אע"ג דא"ל מעכשיו לא קנאו הגוי עד אחר הפסח דאז נקנה לו למפרע במשיכה משא"כ כל תוך ימי הפסח הקנין תלוי ועומד ועובר בב"י כיון שבידו לפדותו ומש"ה כשעבר הפסח אסור בהנאה משום קנס דלא ס"ל לרבנו מה שמחלק הר"ן בין משכון לחלה דאף במשכון דחסר ממון אמרינן הואיל. וכשקבע זמן קודם פסח נמי בעינן מעכשיו דאל"כ כיון שלא קנה במשיכה בשעת הרהנה אינו מוחלט לו אע"ג שהגיע זמנו ולא פרעו דהאי שעתא ליכא קנין משיכה מש"ה מצריך רבנו תרתי קבע זמן קודם פסת וגם מעכשיו. נמצא דרבנו פליג על הרמב"ן וס"ל דאפילו אמר מעכשיו לא קנה אלא דמשעת גוביינא קנה למפרע אבל כל תוך הפסח עובר בבל יראה מתורת הואיל כמ"ש. אך עמש"ר פי"א מה' מכירה ה"ד ומה שחולק עמו שם הראב"ד דלדרך רבנו לא שייך אסמכתא במשכון מטלטלין שבידו ולפי"ז נכרי שהרהין אצל ישראל הרי ממ"נ אי קונה משכון והוי שומר שכר עיין פ"י מה' שכירות ה"א אפילו הגיע זמן אחר הפסח וגם לא אמר מעכשיו ה"ז אסור כיון דחייב באחריותו. ואי נמי לא קנה משכון (כל שחייב באחריות בדיניהם הרי רוצה בקיומו ועובר בב"י כמ"ש ה"ד. ותו) אכתי כל שאמר מעכשיו ואפילו הגיע זמנו אחר הפסח עובר ולא הוי דומיא דרישא וכ"כ רבנו בפירוש המשנה התנאי בשניהם שיאמר לו אם לא הבאתי לך ביום פלוני מעות קנה מעכשיו ואם לא א"ל זה הרי החמץ ברשות בעליו ולא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו ע"כ הרי דסובר רבנו דבין ישראל מעכו"ם ובין עכו"ם מן ישראל אינו קונה משכון כרבנן דר"מ ודלא כמ"ש המ"מ אלא דכל שיד עכו"ם תקיפה וחייב בדיניהם עובר כמ"ש. ומה שהקשה המ"מ לדעת הר"א דלמה לא אוקים הש"ס מתני' בהגיע זמן קודם הפסח. הנה לדעת הראב"ד פי"א מה' מכירה ה"ד דאפי' במשכון מטלטלין שבידו שייך אסמכתא נמצא בסיפא דמתניתין בנכרי שהרהין אצל ישראל אפילו הגיע זמן קודם פסח לא קנאו ישראל מדין אסמכתא לדעת רבנן דר"מ דישראל מנכרי לא קנה ומש"ה לא מתוקמא מתניתין אלא במעכשיו ואע"ג שהגיע הזמן אחר הפסח. ומ"ש הלח"מ וא"ת לרבנו כשהקשו בגמרא תנן נכרי שהלוה כו' אמאי לא תירץ דאיירי שהגיע זמן קודם הפסח דאכתי לא אסיק אדעתי' דגוי מישראל לא קנה משכון כו' דבריו תמוהים דהא קס"ד דלא הרהינו ובמה יקנה המשכון כיון שלא משך אע"ג שעשאו אפותיקו ובזה אזדא נמי קושייא שנייה של הלח"מ מ"ש וא"ת לרבנו כשהקשו לימא כתנאי כו' וזה פשוט ועיין בצרור החיים שהאריך בענין הואיל.

הלכה י

וכן הקילור עיין בהשגות ונראה כוונתו להשיג על בבא דתריא"ק שכלל רבנו עם קילור ורטייה ואספלנית הנזכר בתוספתא וזהו שכתב שמאחר קבל ר"ל שדין התריא"ק למד מדברי ר' האי גאון ובאמת הגאון התיר לקיים התריא"ק מטעם אחר ולא מטעמו. דז"ל הרא"ש פ' אלו עוברין תניא בתוספתא קילור ואספלנית ורטייה שנתן לתוכן קמח א"צ לבער מלוגמא שהסריח א"ל לבער ירושלמי מלוגמא שנתחמצה ואח"כ נסרחה זקוק לבער כ' ר' האי גאון דמלוגמא שהסריח א"צ לבער כ"ש טריא"ק שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה שא"צ לבער ע"כ. וס"ל להראב"ד בכוונת רב האי שהחמץ שבתריא"ק לא נפסל מאכילת כלב ולא דמי לחמץ שבקילור ורטייה דמסריח מיד דמש"ה לא למד תריא"ק מקילור אלא למד היתר התריא"ק ממלוגמא דחזי נמי לאכילת כלב והראב"ד לשיטתו דלקמן הי"א פסק במלוגמא כהירושלמי וא"כ ה"ה בתריא"ק אפילו אם ודאי החמץ המעורב בו נתחמץ תחלה בעינן מיהות שהסריח קצת קודם שנתערב דס"ל להר"א דתריא"ק לא נפסל מאכילת כלב. וכן משמעות רבנו לקמן הי"ב דאפילו למאכל קצת בני אדם חזי. ואולי ס"ל להר"א דהתירו שהיית תריא"ק בק"ו מן מלוגמא הואיל דחזי לרפואה ומשום פיקוח נפש. והנראה בכוונת רבנו דס"ל דתערובת חמץ אע"ג דחזי לכלב כל שאינו מאכל אדם אינו עובר בב"י וזהו שכ"ר לעיל ה"ח דכל תערובת אפילו יש בו כזית בכא"פ דומיא דכותח מותר לקיימו הואיל שאינו ראוי לאכילה ר"ל לאכילת אדם: וזהו מש"ר ה"ט עריבת העבדנין כו' שהרי נפסד והבאיש ר"ל ונפסל מאכילת אדם וזהו שכ' כאן דברים שאין עומדין לאכילה כלל דומיא דקילור כו' שמותר לקיים התערובת אפילו לא הבאיש כלל ולא עוד אפילו התריא"ק שהוא מאכל קצת בני אדם כיון שאינו מאכל כל אדם ואינו עומד לאכילה ונפסד צורת החמץ ע"י תערובת מותר לקיימו וזהו מש"ר לקמן דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל ר"ל דומיא דקילור כו' או שאינו מאכל כל אדם ר"ל דומיא דתריא"ק אע"פ שמותר לקיימו כו'. וזהו שדקדק רבנו בלשונו ה"ט וכ' שהרי נפסד ונבאש וכאן כ' שהרי נפסד צורת החמץ דהתם לא חשיב תערובת ממש דהקמח לחוד והעורות לחוד אלא דמחזי כתערובת שהקמח דבוק בעור הילכך בעינן נבאש דנפסל לאדם משא"כ הכא דה"ל תערובת ממש כיון דנפסד צורת החמץ ואינו עומד לאכילה מחמת מיאוס אפילו לא הבאיש כלל מותר לקיימו ודלא כמ"ש הלח"מ. ובזה מדוקדק מאד משר"ל הי"א הפת עצמו שעיפשה דתי' עצמה לא נזכר בש"ס והוסיפה רבנו להורות דיש חילוק דדוקא בתערובת סגי בנפסל לאדם משא"כ בפת חמץ בעינן שנפסל מאכילת כלב מחמת עצמה או נתעפשה ממש עד דלא חזי לכלב. ואח"כ כ"ר דין מלוגמא שנסרח' אצל דין הפת ולא אצל דין הקילור עיין בערוך ערך מלוגמא דמפרש מלוגמא רפואה ובמוסיף הערוך פי' מלוגמא רטייה ומזור דלפ"ז צריך הבנה הא דנקיט בתוספתא קילור ורטייה ואח"כ נקיט מלוגמא דהיינו רטייה והיינו מלוגמא א"ו דה"ק רטייה שמערבין בו קמח דה"ל תערובת א"צ לבער אפילו לא הסריח אבל מלוגמא דהיינו רטייה שכלה חמץ דוקא כשנסרח א"צ לבער וזה ברור דמש"ה כ"ר מלוגמא שהוא חמץ בעין אצל פת בעין וקמ"ל דאפ"ה בנסרחה א"צ לבער אע"ג דחזי לכלב הואיל שמלוגמא אין עומדת לאכילה. ומפרש רבנו דזהו כוונת רב האי שלמד היתר התריא"ק בק"ו ממלוגמא שנסרחה אע"ג דליכא למילף תריא"ק מקילור ורטייה שאין עומדין לאכילה כלל משא"כ תריא"ק דעומד לאכילת בני אדם הצריכין רפואה לזה למדו רב האי בק"ו ממלוגמא שהסריחה ולא נפסלה מאכילת כלב שהאוכלה בכרת כדין חמץ בעין דחזי לכלב ומ"מ מותר לקיימו הואיל שאין עומד לאכילה כ"ש התריא"ק שהאוכלו רק במלקות אפילו יש בו כבא"פ כדין תערובת שיהי' מותר לקיימו כיון שאינו מאכל כל אדם. וסיים רבנו דין חלב חטה וניירות שדבקן בחמץ שהם ג"כ בעין דומיא דפת ומלוגמא ומ"מ מותר לקיימן אפילו לא הסריח הואיל שאין צורת החמץ עומדת ר"ל שחלב חטה נבלע וחמץ שבניירות מכוסה וזה ברור בכוונת רבנו ועמש"ל הי"א. ובמיי' ד"ו הגירסא בדברי הראב"ד א"א זה שיבוש דמאחר קבל הטעם ולא מטעמו ע"כ ואולי ה"ק דטעם קילור ורטייה שנתן לתוכו קמח מפני שהקמח מקבל טעם הרטייה ושוב אינו מחמיץ ולא כטעמו של רבנו א"נ דמשיג על דין טריא"ק דשאני קילור ורטייה שהקמח מקבל טעמן ושוב אינו מחמיץ משא"כ בטריא"ק שנתן לתוכו חמץ. ויותר נכון בכוונת הר"א דמשיג על דין התריא"ק דרב האי דשאני קילור ורטייה שנתן לתוכן קמת דה"ל הסריח ולבסוף החמיץ. ומלוגמא שנסרחה טעם המלוגמא עצמה פגום משא"כ טריא"ק שמשימין בו חמץ דה"ל נתחמץ ואח"כ הסריח לא חשיב טעם לפגם דמאחר קיבל הטעם לפגם ולא מטעמו של עצמו דס"ל להר"א דדוקא דבר הנפגם מחמת עצמו שרי לקיימו משא"כ מה שמשובח מחמת עצמו ונפגם מחמת התערובת אסור לקיימו. וזהו דלקמן הי"א מפרש הר"א את הירושלמי דיש הפרש במלוגמא דכל שנסרחה תחלה בתערובת ואח"כ נתחמצה חשוב פגום מטעמו מחמת עצמו ושרי לקיימו משא"כ בנתחמצה ואח"כ נסרחה בתערובת דממקום אחר קיבל טעם לפגם אסור לקיימו וזה נכון בכוונת הר"א. ולדרך רבנו דמלוגמא חמץ בעין ליכא לפרש כן ויש לו שטה אחרת כמ"ש ועמ"ש הי"א.

הלכה יא

הפת עצמה כו' ומלוגמא עיין בהשגו' ועמ"ש ה"י. ובירושלמי פ' כל שעה מלוגמא שנסרחה אית תניי תני זקוק לבער ואית תניי אין זקוק לבער מ"ד זקוק לבער בנתחמצה ואח"כ נסרחה ומ"ד אין זקוק לבער בנסרחה ואח"כ נתחמצ' ומפרש הר"א דבעינן שטעמו פגום מחמת עצמו וכמ"ש ה"י. ועיין מ"מ ולח"מ שדבריהם הם דחוקים דמה ענין נתחמצה בפסח אכתי משנפסל לאכילת כלב זהו ביעורו מה גם דודאי נסרח' לאו היינו נפסל מאכיל' כלב. ולדרך רבנו מלוגמא כלו חמץ כמ"ש ה"י צריך לפרש הירושלמי דכל שהיה חמץ קודם סרחון ה"ז אסור לקיימו עד שיפסל מאכילת כלב. משא"כ כשנפסל תחלה מאכילת אדם ע"י סרחון אע"פ שהחמיץ אח"כ מותר לקיימו. ולא חילק רבנו בזה דפשוט הוא דנתחמצה ואח"כ נסרחה היינו פת שעיפשה ופשיטא דבעינן שיפסל לכלב א"נ דקמ"ל רבנו דסתם מלוגמא שנסרחה ודאי נסרחה ואח"כ נתחמצ' דמסתמא בשעת גיבול מטיל תוכו מעט סימנים ולא מתוקמא ברייתא דזקוק לבער אא"כ נוטל חמץ גמור ועושאו מלוגמא דהיינו פת שעיפשה ולכך לא הוצרך רבנו לבאר זה וכמ"ש. ומש"ר בגדים שכבסו עיין השגות והטעם ראשון שכתב אינו לדרך רבנו כמ"ש ה"י דאפילו חזי למאכל אדם א"צ לבער והטעם השני שכ' הר"א הוא באמת כוונת רבנו וכמ"ש ה"י ע"ש.

פרק ה

הלכה א

אין אסור כו' ובהשגות והשגה זו נרשמה בטעות דשייכה לקמן ה"ב.

הלכה ב

שאין מי פירות מחמיצין כאן שייך השגת הר"א דלעיל ה"א וטעם הראב"ד מסוגיא דמנחות ורבנו מפרש לה כשהיה במים תחלה וכמ"ש הגהות מיי' ע"ש.

הלכה ה

הקדרות החדשות כ' הלח"מ לא ידעתי טעם לחדשות כו' וזהו מפני שהלח"מ נגרר אחר פרש"י אמנם פי' רבנו כמ"ש הערוך ערך אבושנא באגדה דמגילה פי' נוטלין שעורים שלא הביאו שליש ונותנין אותן לתנור לייבש וכשיבשו מוללין אותו בין ידיהן ומלבנין בו הקדרה ע"כ וכפי הנראה שחפין אותו ובערוך ערך לבן ואין מלבנין את הרעפים פי' מצרפין הקדרות באש כו' ר"ל שאין זה לשון לבנות אלא לשון ליבון וצירוף והכי מפרש רבנו מה שאמרו בגמרא לא לימחי איניש קידרא בקימחא שאין שפין קדרה חדשה לצרפה שתתחסם ע"י מלילה וחיפה ושיפה של קמח קלי הבא משעורים קלויים וכרמל קלוי שמבשלין בקדרה עד שנעשה עב ושפין בהם שתתחזק אא"כ בחסיסי וכמ"ש המ"מ בפי' חסיסי לדעת הרי"ף.

הלכה ח

תבשיל כו' עלח"מ שבא לחלוק עלינו את השוים עמש"ר פ"ט מהט"מ הי"ב דכל הספקות מד"ס וכיון דמספקא לן במתבקעין ע"פ הביב אי הוי חמץ גמור ד"ת כדעת מר עוקבא או לאו וכשמואל ה"ל ספק דאורייתא דלחומרא מד"ס ומש"ה סתם רבנו דכל שלא נתבקעו אפילו מתבקעין ע"פ הביב מותר ד"ת וה"ל תערובת של ספק. ומה שסיים רבנו שאין הדגן שנבלל כו' בא להוסיף דאפילו אין מתבקעין ע"פ הביב נמי אסורין משום ושמרתם את המצות הילכך כל שנתבשלו ונרפו מחמת בישול אין לעמוד על שיעור הביקוע ע"פ הביב ודוקא כל שרפו בצונן משערין שאם יתבקעו ע"פ הביב הם אסורין ואם לאו מותרין משא"כ דרך בישול נרפה ע"י בישול ואפשר החמיץ. וסיים רבנו לקמן ה"ט לפיכך דאפילו בצונן ואין מתבקעין ע"פ הביב דמותרין בדיעבד יש ליזהר לכתחלה משום שימור וחשש שהייה כדי חימוץ.

הלכה יג

כל זמן שאדם עוסק בבצק ע' השגות ומ"מ ולח"מ ודברי הר"א דחוקים דאי החרשות סי' חימוץ משהגביה ידיו יש להחמיר מספק כמו בהכסיף אע"ג דליכא עיסה אחרת. מה גם שהוא נגד החוש שהרי החמץ תופח ונתהוה אויר בחלל שבתוכו מש"ה משמיע קול והחרשות סי' מצה ומ"מ חוששין לחימוץ. ורבנו מפרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ פי' שיש עיסה אחרת ששהו בה כ"כ כמו בזו עיין הי"ד ועיין בפי' המשנה לרבנו שכתב נשער אותו בזולתו או בזמן כו' והבן.

הלכה כ

מותר ליתן התבלין כו' וכן מותר כו' עיין השגות ומ"מ. ועלח"מ ונראה שהיה גורס וחכ"א תאפה מיד ואפשר שכן גי' הראב"ד ומדקאמר עלה ואר"ע משמע כדעת הר"א דר"ע ורבנן לא פליגי מיהו גי' רש"י וחכ"א יאכל ומוחק תיבת מיד דמשנאפה לא תחמיץ ושפיר שייך לשון ואר"ע כיון דסובר כרבנן דתאכל אע"ג דפליג להקל לכתחלה דאי ס"ד דמודה ר"ע דמי שאינו זריז כמותו לא ילוש לא הוצרך הש"ס לומר אתאן לת"ק דשפיר אתי כר"ע באינם זריזין. וכל זה איירי בתערובת מים ע' בתוספות פסחים דל"ה ע"ב ד"ה מי פירות ועמש"ר פי"ב מה' מעה"ק הי'"ז.

פרק ו

הלכה ב

בלע מצה כו' ובהשגות ודברי המ"מ נכונים דרבנו נותן טעם לחלק בין סיב דחוצץ למרור שאינו חוצץ הואיל דמרור טפל למצה ושייכא אהדדי ומ"מ ידי מרור לא יצא אע"ג דליכא קציצה הואיל דהבולע מרור לבדו כמי לא יצא. משא"כ לגי' הלח"מ שנמשך אחר המ"ע דבלע מרור יצא אין כאן בנ"ט דלמה הטפלה איננה חוצצת על העיקר והעיקר חוצץ על הטפלה דהסברא נוטה להפך.

הלכה ה

העושה עיסה כו' כ' המ"מ דהיינו משום גרירה אע"ג דקי"ל פ"א מה' חמץ ה"ז דטעם כעיקר לאו ד"ת ובבית יעקב שס"א הקשה דא"כ אין מקום לקושיית הגמרא זבחים דע"ח מתיב רבא עשה עיסה כו'. ולענ"ד לק"מ דאי אמרת דהאיסור בטל ברוב היתר מדאורייתא אפילו מין בשאינו מינו א"כ אינו בדין לצאת י"ח ברוב אורז אע"ג דגריר וזה פשוט. ועיין בהשגות ודבריו כבדים דמה בכך שיש כבא"פ הרי א"צ לאכול פרס ויוצא בכזית משום גרירה ולפי הנראה מלשון הראב"ד שסיים ויאכלנו דמצריך שיאכל פרס דנמצא אכל כזית חטין ובעינן תרתי טעם חטין וכבא"פ וכל זה דחוק בלשון המשנה. והעיקר דהכל תלוי בטעם דגן ופסיקא לי' להתנא דכל שרוב טעמו דגן בודאי הוא יותר מכבא"פ וא"צ למ"ש המ"מ ועמ"ש פ"ו מה' בכורים הי"א. ומש"ר מצה שלשה במי פירות ובהשגות ואין זה השגה דודאי מודה הר"א דיוצאין במצה מתובלת מדלא השיג על רבנו אבבא דמותר ליתן תבלין דלעיל פ"ה ה"ך אלא כוונת הר"א לקיים דברי התוספתא בין שתבלה בקדרה בין שתבלה באלפס דמשמעותו שעושה מעשה מרחשת בשמן ודלא כר"ע ולזה תי' דהתם אחר אפייה. ואולי רמז דה"ל לרבנו לבאר דלאחר אפייה נותן בה שמן ומקרי לחם עוני ורבנו מפרש מעשה אלפס בלי שמן כדלקמן ה"ו ותבלין שרי דלא מקרי מצה עשירה בשביל תבלין כנ"ל פ"ה ה"כ ודברי המ"מ תמוהים ועמ"ש ה"ו.

הלכה ו

אחד מצה כו' עיין בהשגות (ועיין מ"ש ה"ה והר"א ומ"מ היו סוברים דדעת רבנו דאין נותנין תבלין לתוך המצה בלילה ראשונה ומש"ר פ"ה ה"ך דביום ראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד מוסב גם אתבלין דרישא וזה דוחק להעמיס בלשון רבנו א"ו דתבלין אף בי"ט ראשון שרי דאין זה לישה (ואם גם הראב"ד הבין כן בהכרח השגתו לעיל ה"ה דמפרש התוספתא שמתבלה בשמן באלפס כמ"ש המ"מ אלא דכאן משמע דמפרש נמי מעשה אלפס במים לבד ובהכרח ס"ד דסובר דמודה רבנו דתבלין בראשון אסור ומש"ה לא השיגו פ"ה ה"כ) ועיין מ"מ וכפי הנראה דהר"א סובר דמעשה אלפס נותנין בהם מים הילכך אפילו מצה חדא נמי אסור אפילו לרבא ובפסחים ד"מ ע"א א"ל רבא אי הכי אפילו חדא נמי דלמא נפקא מהאי רישא ובלע אידך רישא וע"כ לא שרי רבא אלא בתרי שבלי חריכי דליכא מיא אלא מי פירות אבל בנדון דידן אפילו חדא אסור ומ"ש הר"א אא"כ עשה אותן באלפס וכפה עליו את הכיסוי למד כן מהא דקאמר הש"ס והדר בי' אביי מההיא דכל אגב מדלייהו לא מחמצי ומפרש הר"א דה"ק דאע"ג דאביי סובר מי פירות מחמיצין מכל מקום מותר לחרוך יחד ב' שבלים דאע"ג דנפקו מיא מהאי ובלע אידך מ"מ כיון שהולך הקילוח מזה לזה דרך רתיחה והיינו אגב מדלייהו הקילוח רותח מאד אינו מחמיץ דה"ל כחליטה דקי"ל חולטה ברותחין והיינו דמסיק דהדר ביה אביי מדאמר אביי חצבא דאבשונא **(דאבישנא)** (ובערוך ערך אבושנא **(אבשונא.)** פי' שבלי דשערי רטיבי) סחופה שרי זקיפא אסור פי' אם הכיסוי סחוף על הקדרה דמעלה רתיחה כלפי מעלה ולא מחמיץ אבל אם כיסוי הקדרה זקוף שפיה למעלה שנמצא אין הרתיחה יכולה לעלות אגב מדלייהו אלא נדחק לעלות דרך מטה מצד זה לצד שני ואינו רותח כ"כ ומחמיץ ומזה למד הר"א בנדון דידן דלא הוי מי פירות דבעינן דוקא סחופי כיסוי דקי"ל כרבא דאפילו חדא נפק מהאי רישא ובלע אידך רישא וזה ברור בכוונת הראב"ד ורבנו ס"ל דלא אמר אביי אלא בחצבא דאבישנא דיש לחות מעט ושלא אגב מדלייהו מתקרר משא"כ באלפס מלא מים חלק א' מחמם את חברו ואפילו שלא אגב מדלייהו חשיב חליטה והבן זה.

הלכה ח

וכן עמ"ש ח"א.

פרק ז

הלכה ג

וחוטפין מצה ובהשגות ובחר הר"א בפי' הזה כמ"ש רש"י הואיל דמייתי הא דר"ע בהדיה ומ"מ הלשון דחוק ועיין רשב"ם דלשון התוספתא חוטפין מצה לתינוקות שלא יישנו דחוק לפי' הראב"ד ורבנו מפרש התוספ' דלא כפרשב"ם אלא ה"ק חוטפין מצה כדי שיראו התינוקות שינוי ולא יישנו מחמת תמיהה וישאלו: ומה שפרש"י חוטפין מגביהין את הקערה אין הלשון מכוון וע' פסחים דקט"ו ע"ב שהוא בברייתא בלשון אחר.

הלכה יא

זכר לטיט עלח"מ והנכון שאין כאן חזרה ואף ת"ק מודה שהוא זכר לטיט ואין מברכין עליו שהוא טפל ועיקר מה דפליג ראב"צ לענין ברכ' ולית הלכתא כוותיה וע' בתוס' דקי"ד ע"א ד"ה אע"פ.

פרק ח

הלכה ב

מלפני קורא ההגדה לבדו ועלח"מ ודבריו תמוהים דודאי פסק רבנו כר' הונא דאין מצה ומרור לפני כ"א זולת לפני קור' האגדה לבדו ומש"ה עוקרין לפניו לבדו. ומש"ר והלילה הזה כלו צלי עלח"מ אמנם בהגהות מיי' מבואר דלענין נאכלת צלי סתם לן תנא כבן תימא וכדא"ר חסדא דסתמא כבן תימא אע"ג דלענין ב' ימים ולילה א' קי"ל כת"ק. איברא יש ליתן טעם לפי מש"ר פ"י מהק"פ הי"ד דבשר חגיגה שעולה עם הפסח מתבער עמו ואינו נאכל אלא עד חצות והוציא זה מהירושלמי כמ"ש שם הכ"מ מש"ה נמי בשר חגיגה שעולה עמו אינו נאכל אלא צלי וכן מוכח כי היכי דלא תקשה סתמא דאלו דברים אסתמא דערבי פסחים.

הלכה ד

ומגביה המרור עכ"מ דכן היא גי' רבנו במשנה מרור קודם למצה וכן משמעות המ"מ לעיל פ"ז ה"ה. ובכנסת יחזקאל שק"ו היה סבור דגי' רבנו במשנה מצה קודם למרור וליתא. ומה שהקשה דבסדר הגדה הקדים רבנו מצה למרור ותירץ בדוחק ע"ש. ולפמ"ש ניחא בפשיטות דבזמן הבית דמרור דאורייתא שפיר מקדים מרור כפמ"ש המנוח דגריס נמי במתני' מרור קודם למצה דטעם המשנה שמתחלה מררו חייהם ואח"כ נגאלו משא"כ בזה"ז דמרור דרבנן מקדימין מצה דאורייתא.

הלכה ו

ואח"כ כורך ובהשגות ומ"מ ולח"מ ועיין שער אפרים שנ"ג ושנ"ד. וכן נראה עיקר בכוונת הראב"ד כמ"ש הלח"ם וש"א דלדעת הילל אוכלין פסח ומצה ומרור יחד. אמנם לדעת רבנו מודה הילל דפסח נאכל באחרונה. ובמכילתא על מצות ומרורים יאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע ע"כ ר"ל דפי' על בסמוך ר"ל אחרי מצות ומרורים יאכלו הפסח. ועמש"ר פ"ה מהת"ומ ה"ב דפסיק כמ"ד על בסמוך דומיא דועליו מטה מנשה ע"ש ובגמ' מנחו' וכן משמעות מש"ר פ"ג מהק"פ ה"ג דכל עיקר אכיל' פסח רק על השבע ולא שיאכל תחלה פסח ומצה ומרור ויחזור ויאכל פסק על השבע אלא דלהילל צריך לכרוך מצה ומרור יחד ואח"כ פסח. וכן הוא בנוסח כן עשה הילל בזמן שבה"מ קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד ודלא כמו שהגיה הט"ז פסח מצה ומרור. דבהכי ניחא הברייתא דמייתי הש"ס ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפ"ע וזה בפ"ע דתמוה האיך הילל מפיק מהאי קרא לכרוך ורבנן מפקי מהאי קרא זה בפ"ע וכבר נדחק בזה הרשב"ם דרבנן מפקי מדכתי' יאכלוהו ולא כתיב יאכלו אותו ואין זה סגנון לדרוש דזה בפ"ע מדקיצר הכתוב יאכלוהו ולא האריך יאכלו אותו אלא רבנו מפרש דהילל נפקא ליה מדכתיב בפרשת בהעלותך על מצות ומרורים יאכלוהו ובפרשת בא כתיב צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו ואי ס"ד דמצה והדר מרור למה לי קרא דבהעלותך דכיון דמקרא דפ' בא ילפינן דפסח אחר מרור כ"ש דאחר מצה דהא מרור אחר מצה ותו דלפי מ"ש דפי' על בסמוך סתרי קראי דבפ' בהעלותך משמע דפסח סמוך למצה ובפ' בא משמע דסמוך למרור ומש"ה מוכיח הילל דצריך לכרוך מצה ומרור יחד דשפיר שתי המקראות אמת דסמוך למצה וסמוך למרור. ולפ"ז טעות נפל בלשון הברייתא וצ"ל ת"ל על מרורים יאכלהו אפילו זה בפ"ע דשפיר האי קרא דפ' בא מלמד דהרשות בידו לאכול מצה ואח"כ מרור דאז ה"ל סמוך למרור ולא למצה והנה הרשב"ם עצמו כ' וז"ל דהא כתיב לעיל ואכלו את הבשר כו' ובהכרח היינו קרא דפ' בא דכתיב ביה ואכלו את הבשר והרי בהאי קרא כתיב על מרורים יאכלהו וזהו גירסת רבנו וט"ס נפל בש"ס. וזהו דמסיק הש"ס והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהילל ולא כרבנן דאי הלכה כרבנן דרצה כורך רצה אוכל מצה והדר מרור שפיר בז"הז בדין שיאכל מצה ואח"כ מרור דמרור דרבנן יבטל מצה דאורייתא ואי הלכה כהילל דבזמן הבית דוקא כורך היה בדין שיברך על המצה ויאכל ואח"כ יכרוך ויברך על המרור דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו וע' בתוס' ד"ה אלא מברך והבן זה.

הלכה ז

ולא עמ"ש ח"א.

הלכה ח

ומטבל ובהשגות וכן משמע מדקאמר הש"ס דקי"ו ואי לאו מצוה משום מה מייתי לה א"ר אמי משום קפא מיהו משמעות הירושלמי פ' ע"פ דר"ל סבר כבר קפרא דמטבילין מצה הילכך אע"ג שהביאו ירק מרור תחלה וא"צ שוב לטבול מרור שנית מ"מ יש ב' טיבולין דירק ומצה וזה מוכרח שם ע"ש ותבין.

הלכה י

ויש לו לגמור את ההלל ע' בהשגות ויפה השיב המ"מ ולענין קושיית הראב"ד י"ל שהיו שותין כוס ד' בארעא וגומרין את ההלל באיגרא ע' הרז"ה סוף פסחים.

הלכה יד

מי שישן כו' ע' השגות ומ"מ ולח"ם. והנה הראב"ד לשטתו דלעיל פ"ד מה' ברכות ה"ז דס"ל שינה לר' יוסי ונמנום לר"י הוי הפסק בסעודה דשפיר מתוקם עובדא דרבה לענין הפסק. משא"כ לפי שיטת רבנו דאינו הפסק לענין ברכה מוכח מעובדא דרבה דדין זה גם במצה ודוקא בליל פסח. ומה שפי' המ"מ דנתנמנם בבה"מ דחוק.