מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות תפלה
פרק א
הלכה א
מ"ע להתפלל עכ"מ והנכון דבעל קרי סגי בק"ש וברכותיה דיש בהן תפלה והאר עינינו כו' דיצא י"ח תפלה ד"ת דבהכי מתורץ כל קושייות הרמב"ן.
הלכה ה
וכן תקנו הכ"מ נדחק למה לא פסק רבנו כמ"ד אבות תיקנום. ולי כראה דכיון דקי"ל ה"ו דתפלת ערבית רשות מכלל שהיא נגד אברים ופדרים שקרבין ביום וכן מוכח כמ"ד נגד תמידין מזמן מנחה גדולה וקטנה דלקמן פ"ג ה"ב עמ"ש שם.
הלכה ט
תפלות אלו עיין בהשגות וכ"מ ועיין ט"ז א"ח סי' ק"ז. ועלח"מ פ"י מה' תפלה ה"ו ובמ"ש שם. שם ה"י אין הצבור עיין בהשגות וכבר שקיל וטרי ה"ר יונה על הרי"ף בטעם מחלוק' רבנו והראב"ד.
פרק ב
הלכה ז
ביה"כ כו' עיין נוסחי החתימו' בפי"ט ממסכת סופרים ובפסחים דקי"ז.
הלכה י"ח
ובעשתי עשר' עכ"מ ולח"מ ועמ"ש פ"י הי"ג.
פרק ג
הלכה א
תפלה בזמנה עכ"מ ולח"מ ובאחרונים סי' פ"ט והנכון דודאי תקנו האבו' התפלות כמש"ר רפ"ט מה' מלכים ועיקר תקנת האבות היתה ערב ובקר וצהרים עיין פ"א ה"ו וברכות דל"א וכל קודם חצות נקרא בקר ומן הצהרים עד הערב הכל נקרא צהרים וכמ"ש המג"א דזמן תפלת המנחה מיד אחר חצות וערבית זמנו כל הלילה. וכל זה לפי תקנת האבות. אמנם חז"ל אסמכינהו אקרבנות כדמסיק ברכות דכ"ו ע"ב ומש"ה קי"ל כר' יהודה עד ד' שעות ובדיעבד לא יצא י"ח תפלה בזמנה (דהיינו בזמן תקנת חז"ל) אחר ד' שעות אבל יצא י"ח תקנ' אבות עד חצות משא"כ לאחר חצות אף ידי תקנת אבות לא יצא דשוב לא נקרא בקר אלא צהרים ולא מבעיא הזיד דאין תשלומין אלא אפי' טעה דמשלים (דוקא בשעת תפלת מנחה כמ"ש הרשב"א) אין לו על ההשלמה שכר תפלה ואפי' שכר תפלה שלא בזמנה כפי תקנת אבות) זולת דההשלמה מכפרת על שגגתו ובהזיד הוי מעוות לא יוכל לתקון העון.
הלכה ד
שעה ורביע עכ"מ ובלח"מ בפרקין ה"ב באריכות. ובפי' המשנה לרבנו מבואר דמפרש הא דאמרו בגמ' דעבד כמר עבד היינו דוקא בדיעב' יצא ידי תפלת מנחה בזמנה מפלג המנחה ולמעלה אבל אפי' לר"י אין זמן תפלת ערבית קודם לילה (וכמו שמשש שעות עד שש ומחצה אינו זמן מנחה ה"ה מפלג המנחה עד ערב אינו זמן ערבית) ודוקא בע"ש ומ"ש יוצא ידי תפלה בזמנה הואיל שמזכיר קידוש היום בכניסה ויציאה וכמש"רל ה"ז (ועלח"מ פ"ז מה' תפלה הי"ח) וגם שם מתפרש דוקא לצורך ובשעת הדחק שנזדמן לו כוס וכמ"ש הכ"מ ה"ז בשם ה"ר מנוח וזה מבואר להמסתכל בלשון פי' המשנה הילכך יש להזהר בתפלת ערבית בזמנו וע' פכ"ט מה' שבת הי"א.
הלכה ז
המתפלל עיין בהשגות וכ"מ ולח"מ והנראה מדעת רבנו דדוקא של ע"ש להקדים קבלת שבת כמ"ש הלח"ם (או של מ"ש ולצורך כוס) הואיל דמזכיר קידוש והבדלה כמ"ש ה"ד משא"כ בחול מודה רבנו דאסור להקדים כמ"ש ואע"ג דתפלת ערבית רשות ואין לו קבע ראוי לסמוך גאולה לתפלה.
הלכה י
טעה עיין בהשגות ומ"ל ובברכות דכ"ו עד חצות כו' ומשני כלה יומא מצלי ואזיל משמע דמשעבר היום אין תשלומין לתפלת שחרית.
הלכה יא
היו לפניו עלח"ם ודבריו דחוקי' דודאי כל שבע אין לחוש ביה"כ וזמן מוסף היא לכתחלה כנ"ל ה"ה אך לאחר שבע חשוב פושע ומקרי דיעבד למוסף ולכתחלה למנחה ובהכי איירי רבנו והיינו דקאמר כדי שלא יטעו לומר דאף תוך שעה שביעית ר"ל בשש ומחצה יקדימו מנחה.
פרק ד
הלכה ג
שחרית ע' השגות ומ"ע וכ"מ וע' שבת ד"נ דלשון בשביל קונו משמע כפי' רבנו ומשום הכון.
הלכה ד
וב"ד שעמדו אח"כ עכ"מ והנה לכאורה נראה דעת רבנו דעזרא גזר רק לד"ת וב"ד שלאחריו לק"ש ותפלה ובפ' מרובה מבואר דעזרא גזר לד"ת (וה טעם מבואר בברכות דכ"ב שלא יהיו מצויין ת"ח אצל נשותיהם כתרנגולי' וי"ל מש"ה דוקא לתור' דעונת ת"ח משבת לשבת משא"כ לק"ש ותפלה לא גזר עזרא משום ביטול עונה לטיילין עיין פי"ד מה' אישות ה"א וב"ד שלאחריו גזרו אף על ע"ה משום האי טעמא גופא שלא יהיו מצויים כמ"ש ה"ה. דבזה מתורץ מה שנדחק הרשב"א בחי' ברכות אהא דמשני הש"ס ה"ק מה טיבן במ' סאה דאין זה תירוץ אהא דפריך דהא ריב"ל סובר דבעל קרי אסור בד"ת ע"ש. ולפמ"ש י"ל דריב"ל סובר דב"ק אסור בד"ת דאורייתא ולא בתפלה וק"ש. ולזה פריך כיון דלד"ת אסור מדאורייתא בדין הוא שיהיה אסור בק"ש ותפלה מד"ס. ושפיר משני ה"ק מה טיבן במ' סאה כיון דאין ק"ש ותפלה דאורייתא. ומינה דלדידן טבילת בעל קרי לד"ת תקנת עזרא י"ל דלק"ש ותפלה לא גזר כלל) מיהו כל זה אינו דודאי ק"ש בכלל ד"ת (וא"כ דבל"ז יש ביטול עונה לטיילין מחמת ק"ש למה לא גזר אף לתפלה) ותו מדמשני עזרא תיקן טבילה לבריא (ומדלא קאמר עזרא תיקן לד"ת ואתו רבנן והתקינו לק"ש ותפלה) משמע דתקנת עזרא אפילו לק"ש ותפלה ועיין במעשה רוקח בשם פ"ח א"ח. והנכון דרבנו הוציא דבריו מהירושלמי וז"ל אר"ח בר וה כל עצמן לא התקינו טבילה זאת אלא מפני תלמוד שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר אני אלך ואעשה צרכי ובא ושונה ומתוך שאתה אומר לו אסור הוא בא ושונה כל צרכו ע"כ וסובר רבנו דהיינו טעמא דעזרא דזה שייך רק בד"ת דכתיב והגית בו יומם ולילה וחוששין לביטול (משא"כ בק"ש ותפלה דלא חש עזרא כלל לשלא יהו מצויים אצל נשותיהן) והב"ד שלאחריהן גזרו אף לתפלה משום שלא יהיו מצויים אצל נשותיהן ותפס רבנו דרך הירושלמי (ובד"ו ישן ל"ג ת"ח אלא שלא יהיו מצויים) גם לדרך הבבלי י"ל עזרא לא תיקן טבילת מ' סאה לתפלה אפי' להוציא אחרים רבים וכדמסיק הש"ס אהא דטבל רמי בר חמא להוציא רבים ולית הלכתא כוותיה וסובר רבנו כפרש"י ותו' הראשון ומדנקיט סתם ולית הלכתא משמע דאפי' בבריא המרגיל להוציא אחרים סגי בט' קבין וא"כ קשה הלכתא אהלכתא דרבא בסוף הסוגיא דידן אמר הלכתא בריא או חולה המרגיל במ' סאה ובריא לאונסו ט' קבין ותולה לאונסו פטור. אלא ודאי דרבא איירי מתקנת עזרא לד"ת דעזרא לא תיקן נתינה כלל רק טבילה לד"ת במרגיל וב"ד שאחריו גזרו נתינה בבריא לאונסו לד"ת וכלה סוגייא קמייתא לד"ת והיינו דאמר ונחזי עזרא האיך תיקו. וסוגייא שנייה מן ת"ר בעל קרי איירי לתפלה ולר' יהודה ות"ק תקנו טבילה לתפלה כדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם ולרמי בר חמא צריך טבילה להוציא אחרים והיינו דקאמר ולית הלכתא אלא דלתפלה לעולם סגי בט' קבין וריב"ב ביטל לגמרי וא"צ לא טבילה ולא נתינה לת"ת ותפלה סגי בנט"י.
הלכה י"א
מי שגיהק עלח"מ והנכון לדרך רבנו דלא מפרש כפרש"י דפריך עיטוש עיטוש קשיא דעיטוש לעולם לאונסו די"ל גם בעיטוש יש מעצור לרוחו אלא דהוקשה לו כיון דאמרן שסימן רע הוא לו וניכר שהוא מכוער אין סברא שיארע לרבנו הקדוש אפילו לאונסו ולזה משני דאדרבה עיטוש מלמעלה לאונסו סימן יפה לו (אלא דלרצונו הוא מגונה) והא דמסיק הש"ס אלא רק ארק קשיא היינו משום דברק לא משכחת לאונסו דהא יכול לבולעו ובברייתא דהוי כרק לפני המלך ולזה משני דמבליעו בכסותו ומש"ה לאו חילק רבנו ברוק בין אונס לרצון ואפשר להעמיס דהיינו הא דאמרן וממשמש בבגדו שהיה ממשמש ברוק עד שנבלע בבגדו ובני הרב המאה"ג מ' חיים שי' אמר דדין ממשמש בבגדו הוא מש"ר לקמן פ"ה ה"ה ומתקן מלבושיו) והוא דחוק. אע"ג דהסיום יש לפרש לדרך רבנו ענין העיטוף כדלקמן פ"ה ה"ה ולשון המימרא ממשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף משמע דמישך שייכי אהדדי) עמש"ר פ"ג מה' ציצית הי"א דכפי הנראה זהו ענין עטוף בשעת תפלה שהזכיר רבנו פ"ה ה"ה שמתכסה בטלית גדול בשעת תפלה ועיין בתוס' והרי"ף כתב ואסור להתעטף ולהניח ידו על סנטרו כשהוא עומד בתפלה נראה דגריס אבל לא היה מתעטף ומניח ידו על סנטרו וכ"כ הערוך ערך סנטר ומפרש על סנטרו על צדו ועמ"שר פ"ה ה"ד ולא יניח ידו על חלציו ולפ"ז ה"ק שלא היה מעטף ידיו סביב גופו עד שיניח ידיו על צדו וזה נכון בכונת רבנו עמ"ש פ"ה מה' תפלה ה"ד.
הלכה טו
כוונת הלב עלח"ם שכתב ולא ידעתי למה לא הזכירו רבנו ואשתמיטתיה מש"ר פ"י מה' תפלה ה"א.
פרק ה
הלכה א
שמונה דברים עלח"ם והנכון דאיידי דנקט רבנו הנצרך לנקביו שהוא מדברים החופזין ומעכבין בדיעבד נקיט נמי גיהוק ופיהוק ותו דע"כפ מעכבין לכתחלה אפילו בשעת הדחק.
הלכה ג
הי' עומד עלח"מ ולק"מ כיון דליכא תפלה בק"ק זולת תפלה קצרה של כ"ג בי"הכ אין כאן מקומו ועמש"ר פ"ד מה' עיה"כ ה"א ודוק.
הלכה ד
ולא יניח ידיו עמ"ש פ"ד הי"א שזהו גי' הרי"ף ופי' העיטוף סיבוב הגוף בידיו דגם כ"הג חשיב דרך גאוה. וכפי הנראה שזהו ג"כ גירסת רש"י ומחולקים בפירושו ולשון כשהוא מפהק הוא תוספת מאיזה מפרש.
הלכה ה
באפונדתו בערוך פי' מלבוש התחתון בלא גלימא. ומש"ר כשהן עטופין עמ"ש פ"ד הי"א.
הלכה ז
לא יעמוד וכו' עיין בהשגות (ועיין ברכות די"ו ע"א בתוס' ד"ה לפי) ועכ"מ מה שהעמיס בביאור ההשגות ולענ"ד הנכון בכוונת ההשגות דמשיג ארישא וס"ל דכל שעומד ע"ג מטה וטורח לו לירד מותר להתפלל במקום גבוה כדקיי"ל בפרקין ה"ח בראש הזית ורבנו סובר דבע"ה לעולם יורד שאין דעתו מיושבת עפ"ב מהק"ש ה"ד.
הלכה ט
אא"כ הי' חולה פי' וקשה עליו הדבור ה"ז מתפלל בלבו ולצדדין קאמר דכדי לכוון לבו שרי בקול רם.
הלכה יד
אדם חשוב ע' השגות ורבנו ס"ל מדמסיק ארחב"א חזינא לי' לאביי ורבא דמצלי אלמא דהש"ס פליג על הירו' דאפילו יחיד צריך להטות על צדו וכן דעת הרי"ף.
פרק ו
הלכה א
אסור וכו' עלח"מ שנדחק ואין צורך דאפילו גרסינן ולא אמרן אלא דלא רכיב חמרא שפיר השמיטו רבנו דלעבור משמעותו ברגליו ותו דכל שרכוב על החמור עדיף מנושא משוי דהכל רואין שהולך לדרך בצרכיו (והא דבב"ק ד"ח ולא רהיט ליתא בגירסת הרי"ף וכמ"ש הכ"מ ועיין ברכות דס"א דשם לא גרסינן בי כנישתא אחריתא)
הלכה ד
אינו סועד עכ"מ ובמעשה רוקח דסעודה ממש אסור סמוך למנחה גדולה וסעודת עראי משהגיע זמן מנחה גדולה. והנכון דפי' סמוך כל שלא יגמור מעשיו טרם הזמן ויכנוס קצת תוך זמן מנחה גדולה.
הלכה ח
בצרכי רבים עמ"ש פ"ב מהק"ש ה"ה.
הלכה ט
ראה נחשים עכ"מ ולח"מ ועמש"ר פי"א מה' שבת ה"ד.
פרק ז
הלכה ד
כשלובש בש"ס גרסינן הסדר:
הנותן לשכוי. כי פתח עיניו פוקח עורים. מתיר אסורים. מלביש ערומים. זוקף כפופים. רוקע הארץ. כי מסגי המכין מצעדי גבר. שעשה לי כל צרכי. אוזר ישראל. עוטר ישראל. אמנם גי' הרי"ף ממש כגי' רבנו וסדרו. שמע קול תרנגול שנתן לשכוי. כי לביש מלביש ערומים. כי מכסי סדינא (להתעטף בציצית והוא ט"ס דמוכח וצ"ל) עוטר ישראל (תדע דלא הזכיר הרי"ף עוטר ישראל) כי מנח ידי' על עיני' פוקח עורים. (וזהו שכ"ר כשמעביר ידיו) כי תריץ ויתיב מתיר אסורים. כי נחת לארעא רוקע הארץ. כי קאים זוקף כפופים. כי משי ידי' וכו' (ועיין ה"ו) כי אסר המייני' אוזר ישראל. כי סיים מסאני' שעשה לי כל צרכי. כי מהלך המכין מצעדי גבר. ועיין ברא"ש שגירסתו משונה וגי' רבנו והרי"ף דווקנית דכששומע קול תרנגול נעור משנתו ואח"כ לובש חלוקו וצונף ראשו ומקנח עיניו ויושב על המטה ואח"כ מוריד רגליו עג"ק ועומד ונוטל ידיו ואח"כ חוגר אזור ונועל מנעלים ואח"כ הולך לעשות צרכיו ודלא כמ"ש הלח"מ בפרקין ה"ג דלפי גי' הרי"ף הכל בסדר הש"ס.
הלכה ו
שלא עשני אשה עלח"מ ובירושלמי פי' הרואה בור קודם לאשה וכן גריס הרי"ף במנחות הובא בפ' הרואה (ועמ"ש פי"ב מהע"ז ה"ב) וליישב דברי רבנו כ' מעשה רוקח דעבד עדיף מאשה שבא לכלל מצות ע"י שחרור.
הלכה ח
בי"הכ ובהשגות ויפה כ' הכ"מ דלפמ"ש ה"ד מברכין כמה ברכות קודם נט"י ע"י מה שמנקה ידיו.
הלכה טז
מפרי זה עלח"מ שנדחק בחנם דפי' מפרי זה מפרי פלוני דמש"ה שינה מירק לפרי.
הלכה יז
ומדלג קדושה עכ"מ וע' פ"ח ה"ה ובמ"ש שם.
הלכה יח
וסומך גאולה עלח"מ ועמ"ש פ"ג מה' תפלה ה"ד.
פרק ח
הלכה א
נשמעת עכ"מ ולח"מ והנכון בכוונת רבנו שאפילו מתפלל עם הצבור בביתו אין תפלתו נשמעת בכל עת אא"כ מתפלל עם הצבור בבה"כ והיינו דמסיק לקמן ה"ג דבה"מ גדול מב"הכ ועיין הגהות מיי'.
הלכה ה
וכן לא וכו' עיין השגות ובמ"ע וכן מבואר בפי' המשנה לרבנו וכ"כ הר"ן בשם הגאונים ועיין בארוך ערך פרס ועמ"ש פ"א מה' ברכות הי"ח.
הלכה ט
ש"ץ עלחו"מ והכ"מ יישב בטוב וענ"י **(ועב"י)** סי' תקצ"א.
הלכה יא
אבל פורס עלח"מ וכ"מ והנה ברישא תנן המפטיר בנביא הוא פורס שמע והוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו. ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו ובירושלמי לא צורכה די לא הפורס את שמע הוא עובר לפני התיבה הוא נושא את כפיו. ריבח"א כדי לזרזו. ואם הי' קטן וכו' והא דתנינן קטן לא יפרוס את שמע. אר"י כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא ב' שערות ע"כ מבואר מזה אע"ג שהתקנה שהמפטיר עושה שלשתן כדי לזרזו (שיהי' זריזין להפטיר בנביא כיון שהמפטיר זוכה בשלשתן) מ"מ כשהוא קטן שלא נתמלא זקנו אע"ג שהביא ב' שערות פורס את שמע ואביו או רבו עוברין לפני התיבה ולא הוא אלמא דלא יעבור לפני התיבה אפילו דרך עראי בשעת שמפטיר ודלא כתירוץ התו' עיין מס' סופרים ולקושיית התו' צ"ל דזו ואצ"ל זו קתני איידי דנקיט שלשתן ברישא.
הלכה יב
שכתפיו מגולות ע' בערוך ערך פחה הוכחה לפי' הרי"ף.
פרק ט
הלכה א
ועונין אמן הלח"מ הניח בצ"ע ולק"מ דכוונת רבנו שצריך הש"ץ להמתין עד שיכלה אמן מפי הציבור ע"ד מש"ר פי"ד ה"ג וה"ה וזהו שכ"ר ואח"כ אומר ברכו דזהו עיקר כוונתו.
הלכה ג
עמ"ש פי"א ה"ג.
פרק י
הלכה ב
והוא שלא טעה בג"ר עכ"מ ולח"מ:
והנראה דרבנו חולק על הש"ע סי' קכ"ד ס"ב בשם הכלבו דש"ץ שנכנס לב"הכ ומצא ציבור שהתפללו מתפלל בקול רם וא"צ להתפלל בלחש. ורבנו ס"ל דדוקא מי שאינו בקי הוא דיוצא י"ח תפלה בשמיעתו תפלת הש"ץ (אע"ג דנוסח ברכה שלישית של ש"ץ משונה משל יחיד כמש"ר בסדר התפלה שאני אינו בקי דתחלת תקח"זל היתה שיתפלל הש"ץ סדר קדושה וכל החזרה כדי להוציא את שאינו בקי) משא"כ בש"ץ שהרי הוא בקי וחייב בתפלת לחש ושיאמר נוסח אתה קדוש אינו יוצא י"ח ברכה שלישית כשמתפלל בקול רם סדר קדושה ואע"ג דקיי"ל פ"א מהק"ש ה"ח דהכל הולך אחר החיתום הרי כ' שם הכ"מ דדוקא דפתח בא"י יוצר אור אשר בדברו מעריב ערבים משא"כ כשמשנה כל הפתיח' לא יצא דאף בתר עיקר הברכה אזלינן עמ"ש ח"א פ"ח מה' ברכות הי"א ואפילו למ"ד יצא היינו דוקא דיעבד) ואחר הצעה זאת יומתק דשפיר קאמר רבנו דכל שטעה הש"ץ בג' ראשונות אפילו סיים תפלתו צריך לחזור להתפלל ג"ר בנוסח אתה קדוש כתיקונו ובתפלת לחש) ואח"כ יתפלל וזהו אמת נכון בכוונת רבנו אע"ג שלא קדמני אדם בזה (ובבואי לק"ק קושטא רבתי וראיתי שע"פ רוב מתפללים עם הש"ץ בקול רק פעם א' הייתי חושש דעיר גדולה לאלקים כזו וכמה גאוני ארץ רבניה וחכמיה איך לא השגיחו שאין הבקיאים יוצאין י"ק בזה. שוב ראיתי שהש"ץ בקול רם אחר שגומר הקדושה אינו אומר לדור ודור כמנהג אשכנז אלא אומר אתה קדוש וכו' והא המיי' בסדר תפלה כ' נוסח לדור ודור וכו' והספרדים שנגררים אחריו למה ישנו נוסח המיי'. אין זה אלא דמש"ר בסדר תפלה לדור ודור וכו' זה הי' בתחלה כשהיו העם מתפללין תפלת לחש) ואח"כ כשביטל רבנו תפלת לחש בכל ארצות המערב כנודע (מפני חילול השם בפני חשובי ישמעאל שראו שהם מספרים זע"ז בשעת חח חזרת הש"ץ ממילא הוכרח רבנו להנהיג שיאמר הש"ץ נוסח אתה קדוש שיצאו הבקיאים י"ק תפלת לחש וזה ברור ועיין מ"ש הי"ו ועמ"ש פ"א מה' ברכות ה"ו.
הלכה ג
ושהה שעה עכ"מ ולח"מ. והנכון דשעה זו (אינה חלק ד"ד ממע"ל אלא) ר"ל משך זמן שהש"ץ עומד ומהרהר למידכר ומש"ה המתינו לשמואל זמן רב דכיון שהוא המתקן ודאי מידכר. ומש"ר סרבן עיין בפי' המשנה לרבנו דמשמע דוקא השני אין להמנע יותר מדאי. אבל ראוי הוא שיסרב קצת מפני כבודו של ראשון משא"כ מי שמכבדין מתחלה להתפלל לא יסרהב כלל.
הלכה ה
האומר איני יורד עיין בהשגות והנה לשון המשנה אף בלבנים לא יעבור משמע כדעת רבנו דלדרך הראב"ד הל"ל מעבירין אותו. גם לפי הנראה מלשון רבנו בפרקין ה"ג דאפילו בטעה בברכת המינים דקיי"ל מעלין אותו נמי אין הפירוש להעבירו עולמית אלא מסלקין אותו מתפלה זו (ודלא כהר"ן) וכ"ש כאן
הלכה ו
מי שהיה עומד ע' השגות. ומשמעות לשון הרי"ף כמקריב ב' תמידין בשחרית שעובר משום בל תוסיף וכו' אלמא דבערבית לא שייך בל תוסיף והבן.
הלכה יג
עשרה ימים עיין השגות ובהגהות מיי' ובתוספות ברכות די"ב ע"א ד"ה והלכתא. ומש"ר בעשתי עשרה י"ס גורסין בי"ב ותירץ הריב"ש לפי שיום הראשון שאומרין בו המלך המשפט הוא צ"ג שהש"ץ מוסיף בו עננו הוי השיבה ברכה י"ב. וי"מ בי"ב אמצעיות דברכת המינים ביבנה תקנו. והרדב"ז שנ"ב הגיה בי"א.
הלכה טו
לא הבדיל עלח"מ. והרא"ש תירץ בשם רב האי ע"ש. והתירוץ רמוז במש"ר מפני שהקדימה וכו'.
הלכה טז
ועונה קדושה עכ"מ בשם ר' יונה. ולפמ"ש בפרקין ה"ב דוקא עונה (ולא חשיב הפסק) ואח"כ אומר אתה קדוש. ומפרש רבנו דזהו שאמר ריב"ל אין יחיד אומר קדושה והבן. ומש"ר ואצ"ל בשאר הברכות הכ"מ נדחק והנכון כמ"ש הלח"מ א"נ באמצע ברכת הנהנין עיין מעשה רוקח. א"נ ה"ק דאצ"ל שאסור להפסיק באמצע התפלה לומר עם הצבור שאר ברכה או לברך על התפלין או על אתרוג שנזדמן לו באמצע תפלה.
פרק יא
הלכה ג
וכשמעמידין עכ"מ. ועיין ב"ח ודו"פ סי' ק"ץ והנכון שההיכל הוא חדר קטן ברוח שמתפללין כנגדו (שהוא אצל בני אשכנז בכותל מזרחי ולפני החדר הזה פרוס פרוכת. והתיבה הוא כדמות ארון שפתחו למעלה או כדמות מגדל שקורין בל"א שאנ"ק) שפתחו מן הצד ומניחין התיבה עג"ק באמצע ההיכל לפנים מן הפרכת ופני התיבה נפתחת כלפי הפרוכת (והתיבה זו מוציאין בימי התענית כמש"ר רפ"ד מה' תענית) והעובר לפני התיבה היינו הש"ץ בחזרת התפלה בקול רם עומד אצל הפרכת נכח התיבה משא"כ בשעת פריסת שמע שהיא לדעת רבנו ק"ש וברכותיה עומד במקומו שבבה"כ (ואינו עובר לפני התיבה) וזה ברור בביאור התוספתא פ"ג דמגילה ובכוונת רבנו. ומתורץ קושיית הכ"מ פ"ט ה"ג דה"ק אחר שיפסיע ויעמוד נכח התיבה אבל הפסיעות הם במקומו בב"הכ.
הלכה ח
קפנדריא עכ"מ והנכון דרבנו מפרש דלא כפרש"י אלא שהתנו מעיקרא שלא יתקדש השביל קב"הכ וזה נלמד ממש"ר הי"ז.
הלכה י
בפתח עכ"מ ולק"מ דנקיט איסורי והדר היתרי ועמ"ש ה"ח.
הלכה יד
אבל אם מכרו ס"ת עכ"מ ועיין פ"י מה' סת"מ ה"ב דלכתחלה אסור למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש ושם בכ"מ בשם ה"ר מנוח אך מ"ש הכ"מ דבשוין נמי אסור תמוה דבהדיא כ"ר לקמן הי"ז והי"ח לשון בה"כ אחר אלמא דבשוין שרי ודוקא בס"ת דלית לה עילוי הוא דבעי במגילה דכ"ז ע"א משא"כ באינך דאית להו עילוי והותרה מכירה לעילוי הותר נמי בשוין והא דנקטה המשנה בכלהו לשון דיעבד איידי דס"ת נקיט וכ"הג כ' הרשב"א בש"ש ע"ש. ומ"ש הלח"מ ביישוב קושיית הב"י סי' קנ"ג אומר אני דהכל בהפך דהכלל הוא אין משנין מצדקה לצדקה דאי אתה יודע מתן שכרן של מצות אא"כ לפדיון שבויים דגמירי לן שהוא מצוה רבה. והכלל השני שאין מורידין בקדש וכ"ש שאין מוציאין מקדש לחול. לזה פסק רבנו פ"ח מהמ"ע הי"א דכל שגבו מעות לצורך בנין ב"הכ מותר לשנותן לכל דבר מצוה דרבנו גריס בב"ב ד"ג גבי זוזי ומחתי מאי א"ל דלמא מתרמי מילי דמצוה ויהבי להו דמי לבני ושרגי כו' זימנין מתרמי פדיון שבויים ויהבי להו. א"ה בנו נמי א"ל דירתא דאינשי לא מזבני וכמ"ש הב"ח י"ד סי' קצ"ב וט"ז א"ח סי קנ"ג ועיין נ"י. ודוקא גבו מעות דעדיין אין בהן קדושת ב"הכ ונמצא אין בו משום משנה קדושה למצוה הוא דשרי לשנות למצוה שהיא יתרה ממצות בנין ב"הכ כגון שאין להן שופר ולולב ויש להן בית דירה להתפלל בו הציבור. ואם קנו לבנים וקורות אע"ג דלא חייל עלייהו קדושת ב"הכ דחדתי כטווי לאריג דמי כמבואר במגילה דכ"ו ע"ב (והא דאסור להלוות לקמן ה"ך היינו בעתיקי) מ"מ כיון דמחזי כאלו חייל קדושה על האבנים וקורות אסור למכרן לשום דבר מצוה זולת למצוה רבה דפדיון שבויים שרי הואיל דבאמת הוי כטווי לארוג. משא"כ לאחר שבנו דאיכא קדושת ב"הכ אסור לשנות מקדושה לחול ודלא כט"ז א"ח סי' קנ"ג וש"ך י"ד סי' רנ"ב שהאריכו בדחוקים דודאי אע"ג דפ"ש היא מצוה רבה מה בכך כיון שהוא קדש דמש"ה אין ב"הכ מטמא בנגעים האיך יפדו שבויים בדבר שאינו שלהן. ולמכור ב"הכ לקנות מטפחת ותיבה אם אין להן ב"הכ אחרת ויש להן מטפחת ותיבה אסור דאז מצות ב"הכ מרובה ואם שניהן שקולין דאית ליה תרווייהו ב"הכ ומטפחת או שאין לו ב"הכ (זולת בית דירה להתפלל בצבור) וגם אין לו מטפחת אז מותר דכל המקודש מחברו חשוב נמי עילוי במצוה ומש"ה משנין מקדש לקדושת עילוי דאיכא תרתי. ובזה נתיישבה קושיית הרמ"ך דלקמן בכ"מ ה"טו דשפיר אפילו גבו מעות אסור לשנות ממטפחת לב"הכ דנהי דמעות לא נתקדשו ע"י גבייה אכתי מצות מטפחת מרובה ממצות ב"הכ ואין משנין ממצוה למצוה פחותה ועמש"ל הי"ז דזה ברור בס"ד.
הלכה ט"ו
וכן אם גבו עכ"מ בשם הרמ"ך ועמ"ש הי"ד ביישוב הצי"ע שלו. ומש"ר וכל כלי ב"הכ כו' ופרכת ענין הארון הנזכר היינו התיבה דלעיל ה"ג וכמ"ש שם שמונח בהיכל דומיא דארון שהיה מונח בק"ק. והיינו הארון והמגדל שכ"ר פ"י מהס"ת ה"ד. ואולם הכסת שהוזכר שם היא השלחן שעל הבימה (שעושין באשכנז באמצע ב"הכ וקורין אלמי"מרא) דהיינו כורסייא שבש"ס (והבימות שעומד עליהן הש"ץ ואוחז הס"ת יש לפרשו כמ"ש שם גם י"ל דהיינו רצפת האלמימרא (ועכ"מ ולח"מ והנראה דרבנו הוקשה לו דמימרי דרבא נראים כסותרין זא"ז דתחלה קאמר דכורסייא דהיינו השלחן חשיב תשמיש קדושה כמטפחת הואיל דזימנין מניחין עליו הס"ת בלי מטפחת והאיך הדר קאמר רבא דתיבותא דאירפט ועביד תיבותא זוטרא שרי כורסייא אסור אלמא דאלים תיבה בקדושתה מכסא. לזה מפרש רבנו דודאי לכתחלה **(אין מניחין ס"ת)** אין ס"ת ע"ג כסא עד שיפרוס מכסה תחתיו אלא דזימנין שנעתק המכסה ונמצא הס"ת נוגעת בשלחן מש"ה מחמירין בכסא דהוי כתשמיש קדושה לענין גניזה דחוששין דנגע בס"ת ערום והוי כמטפחת ומ"מ אסור לעשות מתיבה דארפט כסא דלמא לא נגעתו ס"ת ערום והוי הכסא רק קדושת ב"הכ דמש"ה לא כ' כאן רבנו דין הכסא אלא בפ"י מהס"תם לענין גניזה משא"כ דין הפרכת כתבו רבנו כאן דמפרש שבודאי כורכין בו ומניחין אותו ע"ג הכסא והוי כמטפחת ודאי אף לקולא למכור תיבה ולקנות פרכת זה בתורת מטפחת והבן זה.
הלכה יז
ואם התנו עיין בהשגות ובכ"מ והנה עם היות שהראייות שהביא הכ"מ לדברי רבנו לקמן הי"ת טובות הנה מ"מ לכאורה פי' הראב"ד שהוא כפרש"י מוכרח בסוגיי' דהא דקאמר רבא לא שנו מוסב על ענין שאין מורידין דמים מקדושתן הנזכר במשנה (דהא לא נזכר בסוגיי' איסור תשמיש הלוקח שיהי' נופל עליו ל"ש דרבא) וכפרש"י אמנם הוקשה לרש"י סמיכות עובדא דרבינא וכלה סוגיי' דהיתר תשמיש הלוקח מש"ה המתיק רש"י בלשונו לכלול גם פי' רבנו והא בהא תלייא והבן) אך ראיתי בפי' המשנה לרבנו דמייתי מלתא דרבא עלה מתני' דאין מוכרין ב"הכ כו' הסיפא וז"ל והוא כשלא מכרו כו' אבל מכרוהו זקני המקום במעמד אנשי המקום יכולין למכור אפילו לעשות ממנו דירה לשתות בו יין תמיד ע"כ ולשון הש"ס משמע כפי' רבנו דנקיט למשתי ביה שיכרא ולדרך רש"י והראב"ד הל"ל בהו שהמעות לשון רבים. ועיין בש"ס לרשב"א דהוקשה לי' דלשון המשנה בני העיר משמע במעמד כלם ואמאי אין מורידין בקדש הא אפילו למשתי שיכרא שרי ולדרך רבנו דל"ש דרבא קאי אסיפא ניחא דבסיפא נקיט אין מוכרין ולא נקיט בני העיר משא"כ ברישא אפילו במעמד כל בני העיר אין מורידין בקדש אא"כ התנו על מותר הדמים וכמש"ל הי"ח הכ"מ והטעם כמש"ל הי"ד דאסור לשנו' מתיבה לב"הכ דיש לה עילוי בקדושה ובמצוה הילכך נהי דלענין קדושה מהני תנאי בני העיר אכתי אין משנין דמי מצוה אלימתא לדמי מצוה קילתא וכמ"ש.
הלכה יט
וכן אם קבלו עכ"מ ושפיר קאמר דרבנו הוציא דין זה מהירושלמי אמנם מלתא דרב אשי נ"ל דמפרש רבנו דמתא מחסיא מפקא מכלל כפר ומכלל כרך עיין כתובות ד"ד וה"ק רב אשי דבה"כ ההיא לא נעשית ע"ד כל אנשי העולם כמש"ל הי"ו. ואע"ג דאתו לה מעלמא אינם באין לכאן להתפלל אלא שמתקבצים לכאן אדעתיה דידי ללמוד תורה ממני עיין שבת די"א וב"ב ד"ג ולעולם דבשל כרכים לא מהני קבלו עלייהו כיון שנעשו של כל ישראל כנ"ל הי"ו.
פרק יב
הלכה ח
ולא ישהה בדילוג עמ"ש הי"ג.
הלכה יב
מן ויאמר עכ"מ ובירושלמי איזהו מעשה עגל שני ר' סימון בשם ריב"ל מתשוב' שהשיב משה עד לשמצה בקמיהם חב"ש בשם רב מתשובה שהשיב אהרן את משה עד לשמצה בקמיהם. ר"א בשם ר' בא ומחא ד' ית עמא על אשר עשו את העגל אשר עשה כו' ע"כ. פי' דריב"ל ס"ל כבבלי מן ויאמר עד וירא דהיינו עד ועד בכלל ורב פוחת פסוק ומתחיל מן ויאמר אהרן. ור' בא מוסיף תרגומו דפסוק ויגוף ד' וכן לשון התוספתא ספ"ק דמגילה ועוד כתוב א' ויגוף ד' כו' ומכאן הוציאו פסוק ויגוף ועיין הי"ט. ועוד שם בתוספתא מעשה דוד ובת שבע לא נקרא ולא מתרגם ומיושב מה שנדחק הכ"מ
הלכה יג
וכל המדלג עיין בהשגות והיה לו להשיג לעיל ה"ח ועכ"מ ותי"ט. והנכון דרבנו גריס כגרסת משנה ירושלמית עד כדי שלא יפסיק המתורגמן ו(ביו"ד ול"ג יפסוק בוי"ו) ונמצא פירושו כדי שלא יפסיק המתורגמן בשתיקה וכן מסתבר דלאיזה צורך ימהר טפי בדילוג כיון שצריך להמתין בקריאה עד שיסיים המתורגמן.
הלכה טו
המפטיר בנביא כו' עיין בהשגות ובמ"ע כ' דיש במס' סופרים כנוסח רבנו ועיין ברכות דמ"ט דמסיק הש"ס אפילו פתח ברחם חותם בונה ירושלים וכ"כ רבנו בנוסח ט"ב. וכן במס' סופרים הנוסח מצמיח קרן ישועה לעמו ישראל ורבנו כ' מגן דוד כפי המסקנא פסחים דף קי"ז דצלותא מצמיח קרן ישועה דאפטרתא מגן דוד.
הלכה טז
ובימי התעניות הכ"מ הניח בצ"ע ובפרש"י מגילה ד"ל ע"ב ד"ה מצפרא כנופיא לפיכך אין פנאי בשחרית לקרות בתורה ורבנו מפרש כיון שעושין כנופיא מצפרא צריך לקרות בבקר מענין התענית וכמש"ר פי"ג מה' תפלה הי"ח שוב ראיתי מש"ר פ"ה מה' תענית ה"ה דבג' צומות הוא דקורין שחרית ומנחה ויחל ולפ"ז י"ל דמש"ר כאן בימי התעניות ר"ל הקבועים אבל בתעניות שגוזרין על הצרות מודה רבנו לרש"י דאין קורין בשחרית כלל אלא במנחה קורין ברכות וקללות וכן משמעות לשון רבנו ספ"א מה' תענית דאין קורין בהן בשחרית. והא דפריך הש"ס ובתעניות ל"ל הפסקה משום דפסיקא ליה להש"ס דלא איירי מתני' בג' צומות אלא בתעניות שגוזרין מדתנן בתעניות ברכות וקללות ומש"ה הקשו דאין סברא לבטל פרשת השבוע בשביל תעניות שגוזרין ואין להן לגזור לבטל פרשת השבוע. אבל בג' צומות הקבועין שפיר קורין שחרית ויחל ודוחין פ' השבוע כשחלין בימים ב' וה'.
הלכה כג
ענין אחד עכ"מ והנכון דרבנו מפרש דבעשור שבחומש הפקודים חשיב ענין א' עם אחרי מות ואך בעשור ואה"נ ה"ק התם תלתא גברי בתלתא ספרי ותרתי קאמר דהוי ג' עניינים וג' גברי והכא ענין א' ואדם א' והוכרח רבנו לחלק בכך דהא קי"ל הי"ז דצבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד קורא וחוזר וקורא וא"כ איך יעשה בר"ח טבת שחל בשבת א"ו בתלת ענייני קורא חד גברא בתלת ספרי ושאני יה"כ דחשיב חד עניינא.
פרק יג
הלכה ד
והמפטיר קורא עכ"מ וכיון דהשביעי צריך לקרות בר"ח והמפטיר כופלו משמע לכאורה דאין להוסיף על הקרואין בשבת ר"ח כדי שתהיה פרשת ר"ח תוך ז' קרואים. מיהו מדכ"ר פי"ב מה' תפלה הי"ו דמוסיפין בי"ט מכלל דא"צ שיהיה פ' המוספין תוך מנין הקרואים ומותר להוסיף בשבת ר"ח ומ"מ קפיד רבנו שיהיה המשלים בשל ר"ח ומוספין ויכפול אותן המפטיר כדלקמן הט"ו שאומרין קדיש אחר המשלים ואם יפסיקו בקדיש שוב לא תהיה פרשת מוסף מן המנויים.
הלכה ו
שמנה פסוקים עיין בהשגות ודעתו כדעת ר"ת במנחות ד"ל ע"א ד"ה שמנה פסוקים גם הביא הראב"ד דעת ה"ר משלם שבתוס' שם. ובת"ח מס' ב"ב דט"ו דלשון יחיד קורא אותן משמע כפי' רבנו הפך רבים ולדרך ר"ת הל"ל אחד קורא אותן. ולי נראה דלדרך ר"ת הל"ל שמנה פסוקים אין מפסיקין בהן דומיא להא דתנן בקללות. והראיה שהביא הראב"ד מהירושלמי לא מכרעא דה"ג בירושלמי פ' בני העיר מ"ח ר"י בר בון תומנתא פסוקיא אוחריא דמשנה תורה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהן בלא כך אין הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה ע"כ דה"ק דקשה אהא דתניא במס' סופרים דשמנה פסוקים מברך לפניהם ולאחריהן דפשיטא דכל העולין מברכין לפניהן ולאחריהן לפי המנהג דהאידנא כמבואר בש"ס פ' הקורא עומד. ולא חש הירו' לתרץ כידוע דרך הירושלמי והתירוץ פשוט דקמ"ל דטעוני' ברכה אע"ג דאשתנו ומה שהקשה הר"א הציבור להיכן הלכו יפה תירץ המ"ע.
הלכה יג
וישראל קורא ביום השלישי עכ"מ ובד"ו ישן הגי' קורא ביום הרביעי כגי' הג"מיי.
הלכה יט
נהגו העם דברי הכ"מ תמוהין מחמת ט"ס וכן צ"ל והם נו"ע אר"ק שד"ש ופי' דשובה יש לומר בשבת שבין כפור לסכות והיינו ביש שתי שבתות בין ר"ה לסוכות אבל ברוב השנים כו' ע' במרדכי ותבין.
הלכה כא
בין ראשונה ושנייה ר"ל ב"ו או ד"ד או בין שנייה לשלישית זט"ו ופעמים כו' ובי"ו.
פרק יד
הלכה ג
ומתחילין עכ"מ ומי דחקו לפרש כן ושפיר מתפרש שמתחילין יברכך לאחר שמקריא להם הש"ץ וכמש"ר ה"ה ולאחר הברכה כדלקמן הי"ב. דמה שדקדק הכ"מ לקמן ה"ה מדכתב רבנו פסוק שני או שלישי אין דקדוק זה מכריע דרבנו אורחא דמלתא נקיט ואין דרך לטעות בין אמצע ובין התחלה.
הלכה ה
להקרות עכ"מ ודבריו אינם מוכרחין כמש"ל ה"ג.
הלכה י
שמעון הצדיק המ"ע הראה מקומו סוטה דמ"ט וליתא שם והכ"מ הניחו חלק ובני הרב המובהק מ' חיים הראה מקומו במנחות דק"ט ע"ב וביומא דל"ב.
פרק טו
הלכה ג
וכהן שעבד עכ"מ והח"ץ שי"ג תירץ דבע"ז דנ"ב בעי כלים ששימשו בבית חוניו כו' כהנים הוא דקנסינהו כו' אלמא דכהן שוגג חמיר מכלים וכיון דפשט הש"ס דכלים אסורים אע"ג דאנוסים נינהו ה"ה כהן אנוס ותו אונס חמיר משוגג שהרי עבר על מ"ע דקידוש השם במזיד. ומש"ר וכן כהן שהמיר עלח"מ דהיינו מודה בע"ז ומה שתמה הכ"מ והניח בצ"ע אינו מובן עכ"מ פי"ט מה' ביאת מקדש הי"ג (והח"ץ כתב דכוונת הכ"מ להקשות דמנ"ל לרבנו דבהמיר אפילו בשוגג לא מהני תשובה. וה"ה דה"מ למפרך בה' ביאת מקדש אלא שסמך עצמו על מה שהניח בצ"ע בה' תפלה. ומסיק הח"ץ דמשמע לרבנו מדסתם הש"ס בהשתחוה והודה מכלל דאיירי בין במזיד בין בשוגג ולעניין קושיית הלח"ם תירץ דשפיר מצריך הש"ס באופן חזק דסד"א אף זדון השתחוייה שרי ע"ש וזהו דוחק) ועשו"ת לחם רב שנדחק ליישב קושיות הלח"מ. והנכון דאי ס"ד דבהשתחוה והודה בשוגג קרבנו ריח ניחוח הואיל שלא נעשה משרת לע"ז א"כ ודאי ה"ה בהשתחוה והודה במזיד ושב מהני תשובה ולפ"ז בהכרח הא דקאמר רב ששת והשתחוה והודה אין קרבנו ריח ניחוח היינו במזיד ולא שב וא"כ למה הוצרך הש"ס לדחוק אליבא דר"ש דהא דתניא כהן שעבד ע"ז ושב היינו בשוחט בשוגג ושב מעיקרא ה"ל לאוקים הך ברייתא אליבא דר"ש בכהן שעבד ע"ז היינו שהשתחוה והודה במזיד ומהני תשובה. א"ו מדלא אוקים הש"ס הכי מכלל דפסיקא להו אליבא דר"ש דלא מהני תשובה בהשתחוה והודה במזיד וא"כ מוכרח נמי דאפילו בשוגג אין קרבנו ריח ניחוח כפי פסק רבנו ועיין רלב"ח ש"ג.
הלכה ד
והיין כיצד עכ"מ ובלח"מ ועמ"ש פ"א מה' ביאת המקדש ה"א וה"ב. ונ"כ קיל מהוראה וגם מומין אין פוסלין בנ"כ זול' בפניו וידיו ורגליו שמסתכלין בו כנ"ל ה"ב.
הלכה ח
והעומדין עכ"מ והנכון שהבעייא בצדדין ממש שכנגד גופן והיינו צדדין שבפניו עפ"י מה' פרה ה"ז.
הלכה יב
ג' עשה עכ"מ ובמנין המצות שרש ט' כ"ר ולא יתפשט **(יתטפש.)** א' ממוני המצות שיאמ' ברכת כהנים ג' מ"ע ציצית ה' ותפילין ח' ובזה א"צ למה שנדחק הכ"מ