מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות תפילין ומזוזה וסת
פרק א
הלכה ב
וכן ס"ת שחיסר אפי' אות א' הכ"מ נדחק מהך דגיטין ד"ס ועפ"יב מה' תפלה הכ"ג ובכ"מ שם. וגם יש סברא דחסר יריעה לא מקרי כ"כ חסר במלתייהו כמו חסרון אות א' דמה שנכתב הוא בפסול.
הלכה ד
כיצד מעשה הדיו כ' המ"ע קבלה היתה בידו ואני אומר גמ' ערוכה היא שבת דף כ"ג ע"א ואריב"ל כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר איבעיא להו לגבל או לעשן. ת"ש דתני ר"ש בר זוטרי כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר בין לגבל בין לעשן. ר"ש בר זוטרא מתני הכי כל העשנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר. א"ר הונא כל השרפים יפין לדיו ושרף קטף יפה מכלם ע"כ. ומפרש רבנו דבר זוטרי ובר זוטרא פליגי בתרתי דבר זוטרי תני בין לגבל ובין לעשן ובר זוטרא דתני כל העשנים ס"ל רק לעשן אבל לגבל לא וכדמסיק רב הונא דכל השרפין יפין לדיו דהיינו לגבל. שנית דבר זוטרי נקיט כל השמנים משמע דוקא עשן שמנים אבל עשן זפת ושעוה הפסולים לנר שבת אין יפין לדיו משא"כ לבר זוטרא דנקיט כל העשנים משמע אפילו זפת ושעוה כשר לעשן ורבנו פסק כבר זוטרא דר"ה ס"ל כוותיה דלעשן כשר אפילו עשן זפת ושעוה ולגבל בעינן שרפים. ומש"ר ובמעט דבש משום דס"ל דאינו מתגבל בשרפים בלי דבש עמש"ר פ"ו מהט"א ה"ד נחיל דבש כו' הניצוק שלהן חיבור כו' מפני שיש להן ריר והרי הן נמשכין כדבק משא"כ בשאר אוכלין ומשקין ע"ש ותו עמש"ר פ"ב מה' מקואות ה"ב הדבש והדיו כו' ושרף התות כו' יבשים חוצצין לחין אין חוצצין ושאר כל השרפים בין לחין בין יבשין חוצצין ע"כ והוקשה לרבנו דכיון שהדיו גובלין בכל השרפים אמאי דיו לחה אינו חוצץ אלא ודאי מפני תערובת הדבש שאין דבש לח חוצץ. גם אפשר שמצא רבנו מפורש בשום מקום דין תערובת הדבש. ומש"ר ומייבשין הוא מהך דנדה ד"כ דפאלי קורטא דדיותא. ומש"ר שורהו בפ"ק דשבת אין שורין דיו כו'. ומש"ר במי עפצא וקנקנתום עמ"ש פ"ב מה' מגילה ה"ט.
הלכה ה
אם כן עכ"מ והנכון דדוקא באזכרו' יגנוזו שאין לו תקנה ע"י מחיקה.
הלכה ט
למעט דוכסוסטוס עכ"מ והנכון דלפי המסקנא שפיר מתוקם הך דתני דבי מנשה במזוזה אבל ס"ת על דוכסוטוס פסול בדיעבד כפשטו' לשון רבנו ולשון מס' סופרים ודלא כתמיהת הר"ן.
הלכה יא
ומזוזה עכ"מ והגהות מיי'. ובתו' מנחות דמ"ב ע"ב ד"ה תפילין הראו מקום מוצא לפסק רבנו ע"ש.
הלכה טז
אבל מקצת השם. הנה רבנו פסק כאן כר"ש שזורי וכן בפ"א מה' תרומות ה"ח. ולא פסק כר"ש שזורי בשידה ויין עפ"ג מה' כלים ה"ד ופ"ט מה' ט"א ה"א ושם בכ"מ וכן בבן פקוע' פסק דלא כרש"ש בפ"ה מהמ"א ועיין מנחות ד"ל וחולין דע"ה ובהכרח הא דקאמר רב אשי הלכה כרש"ש במסוכן ובת"מ של דמאי לאו דוקא עשו"ת פני יהושע חלק י"ד ש"ה. ועמש"ר פ"א מה' מקואות ה"ו שטובל והולך מתחלת הלילה עד הע"ש והשמיט פלוגתא דר"שש ורבנן שבביצה די"ט ע"א בטבילה בה"ש בחול וצ"ל טעם להשמטה זו ועשו"ת ב"ח שקי"ג ועמ"ש פ"ו מה' יסודי התורה ה"ו.
הלכה יט
בכתב אשורית עכ"מ שנגרר אחר פרש"י אמנם כוונת רבנו דהן כתב יוני והן הלשון נשתקעו וכמש"ר בפי' המשנה בין בכתב בין בלשון.
פרק ב
הלכה ט
פרשה ראשונה עמ"ש ח"א.
פרק ג
הלכה ה
כיצד סדר הפרשיות ובהשגות וכ"מ ועשו"ת מנחם עזריה באריכות. ועיין בכ"מ התשובה לחכמי לוניל ועכ"מ פ"א מה' תפילין ה"ו ולפ"ז מדוקדק לשון במקום שער ולשון במקום בשר כי במקום שנחלק אינו חלק.
הלכה ז
גולל עיין הג"מי ועכ"מ פ"ב מה' תפילין ה"א.
הלכה יד
כעין הקציצה רבנו מפרש כן הא דמנחות דל"ד אין קושרין אותן אלא במינן ודלא כפרש"י.
פרק ד
הלכה ב
ונמצא כו' על לבבך בברכות די"ג מפיק ר"י מושמתם וגו' על לבבכם ובבית יעקב שע"א האריך בזה.
הלכה ה
ברכה א' עמ"ל שהניח בצ"ע על הרא"ש ולק"מ דשפיר קאמר שלא יפסיק בכריכת הרצועה של יד דברכת להניח קאי גם על של ראש ואם יפסיק יהיה צריך לברך שתים על של ראש.
הלכה י
וימים טובים עכ"מ שסותר ד"ע פ"ו מה' י"ט הי"ג ע"ש ודבריו שבכאן עיקר בכוונת רבנו.
הלכה טו
גוף נקי עכ"מ שנדחק ובנוסחאות דידן גרסינן גם בשבת דק"ל מ"ט אמר אביי שלא יפיח בהן ותו דהתוספות המה מפרשים מלתא דאביי שיוכל לעצור עצמו שלא יפיח משום דהוקשה להו דאטו אביי מתיר לישן בתפילין וכמ"ש תוספות סוכה דכ"ו ע"א בתוספות ד"ה אבל ואין זה דעת רבנו מדכתב שיזהר שלא תצא ממנו הרוח ולא כתב שיוכל ליזהר אלמא דמפרש מלתא דאביי כפשוטו דאביי מתיר לישן בהן עראי ואין חוששין שירדם דאין קושיי' התו' סוכה מכרחת די"ל דסובר אביי דהך ברייתא דלא קבע ולא עראי פליג אאידך ברייתא דישן בהן עראי ודלא כמסקנת הש"ס ופסק אביי כברייתא דישן שינת עראי דאתאן כחכמים וא"כ אדרבה פסק רבנו כרבא דרבא לשטתו דס"ל אין קבע לשינה מש"ה אסור לישן בתפילין עראי שלא בקביעות שמא ירדם ויפיח או משום היסח הדעת כנ"ל הי"ג והך ברייתא דבין קבע ובין עראי אסור מתוקמא בדמנחא ארישא כמ"ש הגהות מיי' בסמוך הי"ו ודלא כפרש"י בסוכה דמ"א ע"א בד"ה לא יישן בהן לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו כדאוקימנן בהישן דכ"ו בדנקיט ליה בידו (ומהתימה על פרש"י ברכות דכ"ג ע"ב ד"ה ולא ישן בהן שמא יפיח שסותר דברי עצמו דהא היינו הך ברייתא שבסוכה דמ"א ומדקתני לא קבע ולא עראי מכלל דאיירי בדנקיט בידיה כדפרש"י בסוכה דכ"ג והטעם שמא יפלו ובדנקיט בידו לא שייך שמא יפיח וצ"ע רב) אמנם רבנו מפרש כמ"ש הגהות מיי' וכפרש"י ברכות דכ"ג וכמ"ש בסמוך הי"ו.
הלכה טז
היו תפילין כרוכין בידו ע' בהשגות ובהגהות מיי'. ומה שסיים הראב"ד והכי איתא בגמ' בפי' נהפוך הוא דלשון בהן משמע שלובש התפילין כמ"ש הגהות מיי' ודלא כפירש"י סוכה דמ"א שהוא פירוש הראב"ד. גם פרש"י דפריס סודרא עליה ומונח תחת מראשותיו אין זה משמעות לשון ישן אדם בתפילין. אלא רבנו מפרש כפרש"י ברכות דכ"ג דהך ברייתא לא קבע ולא עראי מתוקמא במנח בראשו ובזרועו וכן משמעות סוגיא דשבת דמ"ט תפילין צריכין גוף נקי אביי אמר שמא יפיח ורבא אמר שמא יישן אלמא דרבא אוסר שינה וכמש"ל הט"ו ורש"י נשמר שם מזה דה"ק רבא דכל שיכול להעמיד עצמו משינה ודאי יוכל להשמר מפיחה אלא דחוששין שירדם ויפיח או יראה קרי והתוספות חלוקין עליו וכתבו בד"ה שלא יישן דטעמא דרבא משום היסח הדעת וכ"כ שם בד"ה אביי דודאי מודה אביי דאסור לישן בהן כדתניא בהישן דכ"ו דאסור לישן בתפילין אפילו שינת עראי הרי דמפרש ברייתא דאפילו עראי בדמנחי' ארישא כפי' רבנו וכן כתב הרשב"א בש"ש שבת דמ"ט דפי' סוגיא דסוכה דכ"ו דהיכא דמנח' ארישא אסור אפילו שינת עראי ע"ש ובהכרח מדנקט ולא יישן בהן קבע ועראי דלשון בהן משמע שלבוש תפלין ואינו מוסב ארישא לא יאחז ולא קאי אס"ת רק אתפילין ובמציעתא ולא ישתין בהן מים ל"ג בהן כפי' גירסא דידן (דא"כ דגרסינן בהן אינו מוסב ארישא ומאי האי דקאמר ר"ש לית הלכתא כהא מתני' דב"ש היא דאי ב"ה השתא בה"כ קבוע שרי כו' ופרש"י דס"ל אוחזן בידו ונכנס וקשה אכתי לא אשכחן דשרי ב"ה להשתין כשהן בראשו וזרועו) אלא הגירסא ולא ישתין מים ולא יישן בהן כו' כמ"ש הגהות מיי' דשפיר הך מציעתא מוסב ארישא דלא ואחז (ושפיר פריך הש"ס) והך ברייתא דעראי ודלא קבע בדפריס סודרא כנ"ל הט"ו והתנה רבנו שאין אשתו עמו משום חשש קרי. והך ברייתא דאפילו קבע בדנקיט בידו והתנה רבנו מדעתו דבעינן כרוכין משום שלא יפלו ודלא כמו שנדחק הכ"מ לחלק בין לשון כרוכים בידו ובין לשון לא יאחז דודאי אין הבדל בין דנקיט בידו ובין לא יאחז אלא שזהו לה"ק וזה תרגום והנכון כמ"ש ועמ"של הי"ח.
הלכה יז
היה לבוש עכ"מ שתמה על השמטת רבנו והרא"ש, ולק"מ דרב ששת לשטתו דמקיל בבה"כ עראי אבל אנן קי"ל דאדרבה בבה"כ עראי יש לחוש טפי לניצוצות כדלקמן הי"ח.
הלכה יח
בד"א עיין בהשגות וכ"מ. ואין הכרע דאע"ג דנראה לדעת רבנו דאסור להשתין אפילו בבה"כ עראי כשתפילין בראשו (ודלא כמ"ש הג"מיי) והטעם משום ניצוצות דכיון דחייב אדם למשמש בתפילין תמיד חוששין שיגע בהן בעוד ידיו טמאות (ולדעת הרשב"א ברכות בשביל והיה מחניך קדוש דודאי נגד העמוד דאורייתא ומ"מ שפיר בעי הש"ס בבה"כ קבוע דלא שייך ניצוצות ואוסר רבא אפילו בקבוע משום שמא יפנה או שמא יפיח וכ"ש בב"הכ עראי דאיכא חשש ניצוצות. ואע"ג דדעת תוס' ברכות דכ"ג ד"ה חיישינן כדעת הראב"ד מ"מ שפיר י"ל כדעת רבנו וכדמייתי הכ"מ ראייה דחוששין להפחה וכ"כ ריא"ז על הרי"ף ע"ש (ועכ"מ הי"ו ולפ"מש כאן מודה רב דחיישינן שמא יפית אלא דפליג דחוששין אף לשמא יישן) ועמ"ש הט"ו והי"ו והי"ז ועמש"ל הי"ט.
הלכה יט
היה לבוש עיין בהשגות דמפרש כפרש"י ולדרך רבנו לא התירו להכניסן בבגדו בידו אא"כ כל שיש עוד שהות ביום להניחן וכדי שיחזור ויקיים מצות תפילין תכף משא"כ לעת ערב או בלילה אסור להכניסם אא"כ בכלי וזה ראיה לדרכו הי"ח דכ"ש שאסור להשתין בעודן בראשו והא דנקיט בברייתא ולא ישתין מים בעודו בידו לרבותא קאמר וכ"ש כשלבוש בהן ופי' רבנו מחוור.
פרק ה
הלכה א
כתבה בשנים כו' עמ"ש ח"ק.
הלכה ג
פרשה ראשונה כו' עמ"ש ח"א. ומש"ר או שהוסיף כו' דכל יתר כנטול דמי וכמש"ר פ"ז ופ"י.
הלכה ה
בין באמצע עכ"מ והנכון דרבנו קורא לזה שבסוף שטה בלשון באמצע שיטה מחמת ההתחלה וכן לשון רבנו פ"ח מה' ס"ת ואלו הן התיבות שבראש כל חצי שטה אחרונה שבאמצע הדף והרי הן בסוף הדף.
הלכה ח
טפח עכ"מ ובב"ח שהוא ט"ס ואפשר דה"ק שאפי' גרר ממזוזת השער ומיעטו מטפח הו"ל תולמ"ה.
פרק ו
הלכה א
ויהיו לו דלתות עיין בהשגות שדעתו כדעת תוס' מנחות דל"ג ע"א ד"ה תלי דשא ועיין מ"ע שהשיב עליהן דהל"ל עביד ציר ברישא (ע"ד שהקשו התוס' לפרש"י דהל"ל קבע סיפי ברישא) ותו מאי האי דקאמר ריש גלותא בנה ביתא הל"ל פתח פיתחא לזה מפרש רבנו משום תולמ"ה כפרש"י ולשון ברישא משמע הכי ונוח לדרכו קושיית התוס' כיון דבעינן ובשעריך עכ"מ ה"ה תשובת רבנו לחכמי לוניל. ומש"ר בתשובתו וכן מוכח בריש עירובין ר"ל שם ד"ו ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום ר"ה אלמא פתח שאין לו דלתות לא מקרי ובשעריך (ופתחי שימאי) ור"ה מקרי ומדקדוק לשון תלי דשא ברישא משמע משום תולמ"ה.
הלכה ב
כדי לרבע עכ"מ בשם הרא"ש ובתוס' סוכה ד"ג ד"ה לא נצרכה ובמש"ר פ"ד מה' סוכה ה"א ופ"א מה' עירובין הי"ו ופכ"א מה' שבת ה"ד ופ"ד מה' מעשר ה"ג ופי"ד מה"ט צרעת ה"ו ותראה דבחנם עשה הכ"מ מחלוקת בין רבנו והרא"ש וקבע בש"ע י"ד סי' רפ"ו סי"ג שלא כדעת הרא"ש ובאמת סברת הרא"ש כניתנה מסיני והוא ג"כ דעת רבנו דמש"ה דקדק וכ' ד"א על ד"א בשוה. והרי בסוכה ד"ג נקיט ד"א ככל הנך דאמרן והרי בסוכה העשויה ככבשן בעינן שיהיה שטח העגול כדי לעשות בתוכו מרובע ד"א לר"י (ורבנו בפ"ד מה' סוכה מצריך מרובע ז' בגו עיגולא לדידן דקי"ל כרבנן) ולפי הבנת הכ"מ דרבנו מחייב במזוזה אריך וקטין מאי האי שכ"ר ואצ"ל שאם היה ארכו יותר על רחבו דמהיכי תיתי נלמד ב' על ח' בק"ו מד' על ד' ובהכרח ה"ק רבנו (דהנה בנגעים רפי"ב תנן דבית עגול וטריגון אינו מטמא בנגעים אפילו גדול הרבה דדרשינן בספרי קירות קירות שיהי' לו ארבע דפנות משא"כ בעלמא כל שיש בו כדי לרבע בתוכו ד"א על ד"א חשוב בית משא"כ כל שיהיה הרוחב פחות מד"א אפי' ארוך מאה פטור ממזוזה והיינו שכ"ר) דאפי' עיגול ומחומש שאין לו ד' דפנות אם אפשר לעשות בתוכו מרובע ד' על ד' חייב ואצ"ל מרובע ארוך שרחבו ג' ומחצה וארכו חמשה הואיל שאפשר להציב בתוכו באלכסון מרובע ד' על ד' שחייב והק"ו הוא מחמת שיש לו ד' קירות ועמש"ל ה"ט.
הלכה ד
שאין לו משקוף עכ"מ. ובמעשה רוקח דה"ק רבנו דכיון שאתה צריך לחשוב קצת עוגל הכיפה למזוזו' כדי להשלים לעשרה אין סברא לעשות מותר העגול למשקוף אלא הוי כל העוגל למזוזות עד למעלה ונמצא ליכא משקוף וע"ש.
הלכה ז
ומתקשטות בה עכ"מ וי"ל דכיון דהך ברייתא ואחד שערי עיירות ורפת כו' אפשר לפרש נמי במתקשטות וכמ"ש התו' ד"ה והתניא די"ל סתם רפת מתקשטות בו ואידך ברייתא מפורשת דמתקשטות בו חייב וקי"ל כרב כהנא דמתקשטות תנאי היא דחינן הך ברייתא דרפת מקמי' תרתי. ומש"ר והגינה עיין בהשגות ובמ"ע ובכ"מ והנה לקמן ה"ח העתיק הכ"מ ד"ה ומפני זה לשון הסוגיא ופרש"י מה שאין לו הבנה לדרך רבנו והנכון דרבנו מפרש הא דת"ר בית שער הפתוח לגנה ולקיטונית היינו שדרך לעשות בית קטן לנחת בתוך הגן וזה הבית נקרא בית דירה שיושבין שם בקיץ בקביעות וכל שהכניסה לבית דרך הגן לכ"ע פתח הגן חייב במזוזה דלא גרע משערי עיירות וחצרות אלא דפליגי הנך תנאי היכא דאיכא בית שער דהיינו כדמות חצר וזה הבית שער פתוח לגן וגם פתוח לקיטונית דר' יוסי סובר דהבית שער הזה דינו כקטונית וחייב במזוזה ורבנן ס"ל דחשיב בית שער לגן ופטור ממזוזה. והיינו דפליגי אמוראי דרב ושמואל ס"ל דכל שמגן לבית ר"ל כל שאין כניסה להבית זולת דרך הגן ומגן לבית שער ומהבית שער לקיטונית דכ"ע חייב בין פתח קיטונית ובין פתח הבית שער ובין פתח הגן דהכל חשוב פתק לבית דירה כי פליגי מבית לגן פי' כשיש לבית פתח מר"ה ויוצאין מבית לבית שער ומבית שער לגן. רבי יוסי סבר קיטונית עיקר ורבנן סברי גן עיקר ורבה ור' יוסף ס"ל דכל שיש לקיטונית פתח לר"ה דהיינו מבית לגן לכ"ע הגן עיקר ופטור כי פליגי מגן לבית דר' יוסי מחייב דכל שאין כניסה לבית רק דרך הגן ה"ל הבית עיקר ורבנן סברי כלהו אדעתיה דגן עבדו. ומסיק דאביי ורבא עבדו כרב יוסף ורבה דנמצא אליבא דרבנן דקי"ל כוותייהו נגד רבי יוסי לעולם פתחי הגן ובית שער פטורין. ורב אשי עביד כרב ושמואל לחומרא פי' כמ"ש הרא"ש בפי' הלכות קטנות להרי"ף דמגנה לבית הוא דס"ל לרב אשי כרב ושמואל לחומרא דדלמא, מודים רבנן דחייב מה שאין כן מבית לגן מודה רב אשי דפטור דאפילו תימא כרב ושמואל דפליגי הלכה כרבנן דפטרי. וזהו מש"ר דכל שבתים החייבים במזוזה פתוחים לגן ובית שער חייבין במזוזה וכדמסיק לפיכך א' שערי חצירות כו' דכל שהפנימי חייב במזוזה כלם חייבין וסיים ומפני זה אמרו כו' ר"ל כשהבית פנימי משא"כ כל שהבית פתוח לר"ה ואינו פנימי אז פתח בית השער הפתוח לגן וכ"ש פתח הגן פטורין ודוקא פתח הבית הפתוח לבית שער הוא דחייב ובזה נתיישבה קו' הראב"ד ובהכי ניחא משר"ל ה"י חדר שבבית כו' שנתקשה הכ"מ שהוא בבא יתירה וכבר נזכרה לעיל. ולפמ"ש ניחא דגן הפתוח לחצר וחצר לבית ויש לבית פתח אחר לר"ה אז שער הפתוח מגן לבית שער פטור כמ"ש משא"כ בחדר הפתוח לחדר כיון שכלן קבועין לדירה אז אע"ג שחדר הפנימי פתוח לר"ה ואין דריסת הרגל דרך החיצונות מ"מ כל השערים חייבין במזוזה וזה ברור בכונת רבנו
הלכה ט
ובית שבספינה הכ"מ לא הראה מקומו ועמש"ל ה"ב. ובמשנה רפי"ב דנגעים בית שבספינה אינו מטמא בנגעים והר"ש הביא מן התוספתא דבית שבים ובית שבספינה תרתי נינהו. ולכאורה קשה טובא דבעירובין דנ"ה מפורש בברייתא דבית שבים מתעברין עמה ובית שבספינה אין מתעברין עמה וכמש"ר פכ"ח מה' שבת ה"ד הרי מפורש דתרתי נינהו (ורש"י פירש בית שבים שבאיי הים והוא תמוה טובא דודאי כה"ג לא מימעט מארץ) והנכון בכוונת הר"ש דה"ק דבהכרח לא ממעטינן תרווייהו מארץ אלא דבית קבוע שבים שעומד בגובה ע"ג קנים מימעט מארץ ומש"ה מתעבר עמה (דה"ה חייב במזוזה וה"ה לכל הנך הנזכ' בסוכה דף ג') משא"כ בית שבספינה אפילו הספינה על הנמל אימעט מפני שאינו נקרא בית כיון דנייד ועיין במיי' פי"ד מה' צרעת דהשמיט דין בית שבים) למדנו מיהות דבית שבספינה כיון שאינו מתעבר עמה אלמא דאימעט מבית הואיל דנייד ולא חשיב בית דירה קבוע ושפיר כ"ר דפטור ממזוזה. ומש"ר שתי סוכות עיין בהשגות ודברי הכ"מ תמוהין דודאי רש"י סובר דחשוב קבוע ואינו קבוע ר"ל דהפנימית חשיב קבוע להתחייב במזוזה ואינה קבוע כ"כ לעשות את החיצונה בית שער. וחלילה לומר שעלה על דעת הראב"ד דלפי המסקנא משום דלא קביע נמחוק הברייתא שאמרה הפנימית חייבת אלא כוונתו להשיג דלפי משמעות לשון רבנו דמש"ה החיצונה פטורה הואיל שהיא סוכה ואינה בנין קבוע דלפ"ז אף סוכה שנעשית בית שער לבית גמור פטורה וזה אינו דודאי אז חייבת אלא הואיל שהחיצונה נעשית בית שער לסוכה שהפנימית אין לה קבע מש"ה החיצונה פטורה (ודלא כמ"ש הכ"מ דלדעת רבנו סוכה שנעשית בית שער לבית פטורה) אמנם כוונת רבנו דודאי אין הפרש כלל בין בנין חזק לסכך עראי אלא עיקר הדבר תלוי אם הוא דר בו בקביעות או דרך עראי והיינו דמסיק הש"ס דאע"ג שבפנימית הוא דר בקביעות מ"מ החיצונה פטורה ממזוזה דאינה בית שער קבוע דלפעמים סותר החיצונה וזה ברור שאין הבדל בין בנין חזק וחלש אלא שידור בקביעות ובבית שער שיהיה דריסת הרגל בקביעות.
הלכה י
חדר שבבית עכ"מ ועמש"ל ה"ז.
הלכה יב
והיכן קובעין עיין בהשגות:
ועכ"מ וכ"כ התוס' מנחות דל"ג ע"ב דהירושלמי חולק על הש"ס דידן ע"ש בד"ה ומאי ולפי שראיתי בעל שדה יהושע נסתבך בו אמרתי להעתיקו ולפרשו וז"ל והאי מזוזה יהבינן לה היכא. ר"ז ריב"ש משלשו ונותנו בתחלת שליש העליון. ר' חלבו חוצה את הפתח ומשלשו ונותנו בסוף שליש התחתון מאי ביניהון. מקום מזוזה ביניהון. בר טברי שאל לר"י הגע עצמך שהיה שער גבוה. א"ל נותנו כנגד כתפו. בית מדרשו דר"ח עביד כן ע"כ והפירוש מבואר דהנה למשל אם גובה השער ששה אמות נמצא לריב"ש נותנו לסוף שתי אמות העליונות שהוא תחלת שליש העליון. ולר"ח חוצה ואח"כ משלש המחצה העליון ונותנו בסוף שליש התחתון של מחצה העליון דהיינו בתחלת אמה שלישית מלמעלה. ואין ביניהם אלא מקום הנחת מזוזה.
פרק ז
הלכה ב
והמלך כו' עמ"ש פ"ג מה' מלכים ה"א. ומש"ר ומגיהין כ' הכ"מ צ"ע מנליה ובפ"ג מה' מלכים ה"א הראה מקום מהירושלמי והלח"מ הקשה שם דהשמיט רבנו שעושה קמיע ונדחק ובאמת לק"מ דהא דגרסינן דכ"א ע"ב עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי מוחק הרש"ל ובדכ"ב ע"א אתאן לרשב"א ורבי פליג עליה.
הלכה ח
ויש אות עמ"ש ח"א.
הלכה טו
שאם בא לחתוך עכ"מ ויש חסרון הניכר וכצ"ל ג' שטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך כו' עיין בחי' ב"ב להרמב"ן די"ג ע"ב
הלכה טז
ומותר לכתוב ג' תיבות עכ"מ שזה סותר למש"ר פ"ד מה' ייבום הל"ד ובכנסת יחזקאל שע"א נדחק. והנכון דהוקשה לי' לרבנו האיך פליג ר' יצחק אברייתא לזה מפרש רבנו דלא פליגי דר' יצחק איירי בפסוקי תורה והברייתא איירי בשאר כתבי קדש ומש"ה מייתי הש"ס גם הברייתא לאותיב אדר' אביתר (דכה"ג מצינו דמחמירין בשל תורה לעיל הי"ד דאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד אע"ג דחשיב אי אפשר ובאפטרתא שרי עיין גטין ד"ס) ומש"ה התחיל כאן רבנו כל כתבי קדש דדוקא בכתבי קדש שרי ג' משא"כ בה' ייבום דלא אבה יבמי פסוק בתורה אפילו ב' צריך שרטוט (ראיי' לזה דבפי' המשנה פ"ב דסוטה כ"ר דטבלא של זהב הנזכרת ביומא דל"ח ובגיטין ד"ס שהיתה כתובה בסירוגין היינו שנכתב תיבה תחת תיבה או ב' תיבות תחת ב' תיבות אלא דבמגלת סוטה שהן פסוקי תורה פסק רבנו כר' יצחק) והגם דלעיל הי"ד התיר רבנו מגילה שלש שלש תיבות אין כאן חזרה דבפי' המשנה דוקא שתים שתים שרי בלא שרטוט ולעיל הי"ד דאף שלשה שרי והוא שישרטט דלענין כתיבה על הטבלא שלא בגויל אפילו ג' תיבות שרי דביבמות דק"ו פסק הלכה כמר זוטרא דדוקא מגילה שיש בה פרשיות אין כותבין להתלמד משא"כ לענין שרטוט מחמיר מר זוטרא אע"ג דמותר לכתוב כמה פסוקים הנזכרים בגט חליצה וכתובת יבמין ותו לא מידי.
פרק ז
הלכה ד
אחר הדברים כו' ויאמר אלקים אל אברהם עיין הגהות מיי' דאתי לאפוקי הראשון דמסיים ואתה את בריתי תשמור אלא הוא השני שמסיים שרי אשתך ותיבת שרה שבהגהות מיי' ט"ס וצ"ל שרי והכ"מ ראה בהגהו' תיבת שרה ונדמה לו כוונתו על ויאמר אלקים אבל שרה ותמה עליו והנכון כמ"ש. שם בכ"מ כתוב בספרי רבנו פ' ואלה שמות כו' וכן מוכח ממש"ר דסתומות של ס' שמות צ"ה אמנם באור תורה מוחק נטה ידך ומכניס במקומו בעשרת הדברות לא תחמוד בית לא תחמוד אשת ובחלק שו"ת העליתי דהנכון כמ"ש הכ"מ וליכא סתומה בלא תחמוד אשת. שם בכ"מ ס' ויקרא וידבר דכל חלב וכן עיקר דדוחק להגיה כל הסכין ודלא כהגהות מיי'. שם בכ"מ בפ' והיה כי תבא כו' וידבר משה פתוחה ואין זה דעת רבנו דא"כ פשו הפתוחות ואולם מה שהוא מוחק ארור שוכב עם אשת אביו מוכרח דאל"כ פשו הסתומות. איברא בי"ס יש סתומה בארור שוכב עם אשת אביו וכן מסתבר דמה נשתנה ארור זה מכל הארורים ולפ"ז מוטב להגיה ולמחוק ולא תתאוה ולגרוס התם כלן סתומות והן עשר וכן מסתבר דמה נשתנה ולא תתאוה מן לא תחמוד אשת ועמ"ש בחלק שו"ת. המורם מזה דמי שאינו עושה סתומה בצפרדעים צריך לעשות סתומה בלא תחמוד אשת כדעת אור תורה וא"כ גם ולא תתאוה סתומה ולא יעשה סתומה בארור שוכב. ובתשובותי העליתי שהנכון לעשות סתומה בצפרדעים דהיינו נטה ידך וא"כ אין לעשות סתומה בלא תחמוד אשת וא"כ ה"ה דאין לעשות סתומה בולא תתאוה אלא בארור שוכב וכן מסתבר דהא לא תחמוד כלו דבור א' משא"כ אנכי ולא יהיה לך אין ביניהם סתומה אע"ג שהן ב' דברות הואיל דקיי"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו' נמצא בדבור אחד נאמרו
פרק ט
הלכה יא
אלו השש. ושם הט"ו בד"א עמ"ש ח"א.
פרק י
הלכה ב
למכור ס"ת עכ"מ ועמ"ש פי"א מה' תפלה הי"ד. והנה פשוט דאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא ה"ק רבנו ישאל על הפתחים לאכול ולא ימכור ס"ת והיינו דקאמר רשב"ג דאפילו אם אין לו מה לאכול ומוכר ס"ת אינו רואה סי' ברכה לעולם דלא יעשיר ויהיה עני עולמית. ועמ"ל ולפמ"ש שפיר השמיט רבנו הך דאינו רואה סי' ברכה דה"ק מש"ה אסור ומוטב שיחזור על הפתחים ונמצא רשב"ג דבבלי פליג על הירושלמי ועמ"ש פט"ו מה' אישות ה"ז.
הלכה ד
אבל הבימות עיין בהשגות והנה לשון הירושלמי פ' בני העיר ריב"ש בימה ולווחין אין בו משום קדושת ארון ויש משום קדושת ב"הכ אנגילון אין בו משום קדושת ארון ויש בו משום קדושת ב"הכ ופשוט הוא דאין כוונת הראב"ד להשיג דה"ל לרבנו לבאר שיש בהן קדושת ב"הכ דודאי אין כאן מקומו דבפרקין כ"ר דיני קדושת ס"ת וארון לענין שטעונים גניזה אחר שבלו ונשברו כדין תשמישי קדושה ולזה כ"ר דאין לבימה ולוחות קדושת ארון להורות שאם נשברו א"צ גניזה ולא הוצרך רבנו לבאר שיש להן קדושת בה"כ כאן ולעיל פי"א מה' תפלה כ"ר בהדיא ה"ג שמצרכי בה"כ בימה ופשוט דלא גרע מב"הכ. אמנם כוונת הראב"ד להשיג דלא מסתבר ליה פי' רבנו שהלוחות הן שכותבין לתינוק להתלמד דא"כ מאי האי דאמרן בירושלמי שיש להן קדושת בה"כ ולזה פירש הראב"ד שהן הלוחות שהמפטיר והמתרגם עומדין עליו דשפיר מישך שייכי לקדושי בה"כ. ועיין במרדכי הס"ת דמפרש כפי' רבנו ואמרתי להסביר דהנה בפ"ז מה' ס"ת הי"ד ביאר רבנו דאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד אא"כ כתובין שלשה שלשה תיבות בשטה א' וענין הלוחות הנזכרות כאן היינו כמו שנוהגין באשכנז לכתוב בטבלא ב' לוחות עשרת הדברות שתים שתים תיבות ובא רבנו במתק לשונו ליישב המנהג דשרי הואיל שהוא כדי להתלמד והוא בסירוגין כמ"ש פ"ז הי"ו ויגיד עליו ריעו ענין האנגילון ע' בערוך ומוסיף ערוך ערך אנגלי דהיינו מלאכים בלשון יון כמו גם כן מה שקצת נוהגין לעשות צורת כרובים ושתי לוחות למעלה מארון הקדש. וכן ענין הבימה דלעיל פי"א מה' תפלה ה"ג בימה שבאמצע הבה"כ שיעלה עליו הקורא בתורה שהוא האלמימרא וכאן שינה רבנו וכתב הבימות שעומד עליהן ש"צ ואוחז הספ' דהיינו לפני ארון הקדש כמנהג דכשמוציאין הס"ת אוחזו ש"צ ואומר גדלו. והיינו דטובא קמ"ל הירושלמי דאע"ג דבימה ולוחות ואנגלין המה נויי ארון הקדש מ"מ אין להם קדושת ארון ופשוט הוא דיש להן קדושת ב"הכ ועמ"ש פי"ב מה' תפלה הט"ו. ומש"ר רמוני עכ"מ ומלשון רבנו משמע דדוקא קדושת בה"כ יכולין למכור למשתי בי' שיכר' שיוציאנו הלוקח לחולין אבל תשמיש קדושה אסור להוציא לחולין אא"כ לקנות בדמיו עילוי קדושה ורמונים הן תשמישי קדושה (אלא כיון שהן של כסף לא שייך בהו גניזה בנשתברו ולא שייך בהו בלו אלא) שאסור למוכרן לחולין אא"כ לצורך עילוי ועמ"ש פי"א מה' תפלה הי"ד והי"ז ושם בארנו דאפי' בקדושת ב"הכ אסור למוכר להוציא המעות לחולין (זולת ביחיד המוכר ס"ת הואיל שהס"ת נשארת בקדושתה ביד הלוקח עושה בו צרכי חול ואינו מוכר אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה משא"כ שאר תשמישי קדושה אסור למוכרן לחול אא"כ ע"י עילוי) ושם נתבאר דהא דאמר רבא ל"ש כו' קאי אסיפא דמתני' אין מוכרין ב"הכ וכמש"ר בפי' המשנה ע"ש ותבין.
הלכה ו
ולא יאחוז עמ"ש ח"א פ"ט מהא"הט ה"א. ומש"ר ואסור לישב ע' בהשגות ובכ"מ בשם תוס' מ"ק דכ"ה ע"א דהבבלי פליג אהירושלמי ובמנחות דל"ב העתיקו התוס' לשון הירושלמי ולולי דבריהם הייתי אומר דודאי לא מהני גובה טפח ע"ג מטה כפי הוכחת התוס' מדלא הניחו ע"ג מטתו דבר גובה וכן משמעות לשון ר' חלבו וכף לכדא אארעא כו' ומדלא כף כדא ע"ג המטה מכלל דלא מהני כל שהוא עם הס"ת במטה אע"ג שהס"ת גבוה ממנו. גם מוכח דדוקא כף כדא אארעא משא"כ אם הס"ת מונחת עג"ק אסור לו לישב במטה וכן מסיק במנחות דל"ב דאע"ג דר' יוחנן שרי לישב ע"ג מטה שס"ת מונח עלי' מודה שאסור לישב ע"ג מטה כשס"ת ע"גק ולפ"ז לא נפלאת לפרש הא דאמרן בירושלמי אם היה נתון ע"ג דבר אחר גבוה טפח מותר שהדבר אחר מונח ע"גק ולא ע"ג המטה דומיא דכף כדא ונקיט נתון ע"ג דבר אחר למעט עג"ק. וי"ל דהיינו הא דמסיק במנחות התם ס"ת עג"ק היה אע"ג דבהדיא תני במ"ס ונזכר שס"ת מונח עליה די"ל דכל שאין המטה גבוה טפח מע"גק הוי כאלו הס"ת עג"ק ונסתלקה ההשגה.
הלכה ז
מחיצה עכ"מ ודבריו מוכרחין בסוגיא ולפ"ז צ"ל דמש"ר או עד שיעשה לו מחיצה ה"ק או אם אפשר לו לעשות מחיצה בעינן דוקא מחיצה וכל זה כשאין לו בית אחר ע' פ"ד מה' תפילין הכ"ד.
הלכה י
לא ירוק כו' עמש"ר פ"ז מה' בית הבחירה.