מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות קריאת שמע
פרק א
הלכה ז
וחוזר ומברך במטבע עכ"מ בשם הרמ"ך (ועיין כ"מ פ"א מה' ברכות ה"ו דתירץ שם קושיית הרמ"ך דשם על נכון) ועיין תוס' ברכות דנ"ד ע"ב ד"ה פטריתון ועיין ב"י א"ח סי' קפ"ו בשם הרשב"א דהך דמנימן רעייא אה"נ שהיה חותם בברוך בריך רחמנא דזן כולא. ומ"ש הכ"מ וכו' ה"ר אשר וכו' הוא מגומגם עיין ברכות די"ד ע"ב.
הלכה ח
הקדים עמ"ש ח"א.
פרק ב
הלכה א
ולא כיוון לבו עכ"מ ודבריו דחוקים (ועיין רז"ה ומלחמות במס' ר"ה סוגיי' דמצו' צריכות כוונה ועמש"ר פ"ו מה' חמץ ה"ג ועמש"ר פ"ב מה' שופר ה"ד ובמ"מ וכ"מ ולח"מ שם) והנכון דודאי קיי"ל כרבא דמצות א"צ כוונה לצאת ומש"ה לא כ"ר התוקע לשיר דודאי יצא כיון שמתכוון לתקוע ודוקא המתעסק בתקיעת שופר לא יצא עיין ר"ה דל"ג. מיהו סובר רבנו דר"ז מודה לרבא דהתוקע לשיר יצא י"ח עצמו אלא דפליג בתוקע לשיר דאין אחר השומע יוצא י"ח דכל מי שרוצה להוציא אחרים דאין חברו עושה רק שומע ודומיא דהמוציא חברו בברכת המזון) בעינן שיתכוון המשמיע להוציא והשומע לצאת דאז חשיב כשלוחו מתורת זכות הוא לו דבהכי נתיישבו דברי רבנו בה' חמץ ובה' שופר. ולפ"ז פשוט דאף בק"ש א"צ כוונה לצאת אלא דצריך כוונת הלב בפסוק ראשון ר"ל פי' המלות והמקש' קס"ד דכיוון לצאת קאמרה מתני' ולזה הקשה ש"מ מצות צריכות כוונה. ומסיק מאי כיון לבו לקרות ופריך והא קרי בתורה ופשיטא שהוא לומד בעיון. ומשני שקורא להגיה שאינו משגיח רק על האותיות ולא על הפירוש (ועיין בפי' המשנה לרבנו ברכות רפ"ב דמבואר כמ"ש) ומיושב מה שנדחק הרמב"ן:
וסגי בכוונת פסוק ראשון דאפסקה הלכה כר"מ.
הלכה ב
ואסור לקרות עיין בהשגות ודברי הלח"מ נכונים,
הלכה ג
כשהוא מהלך עיין ב"ח לאפוקי עומד דעביד כב"ש ובית יעקב השיג עליו שע"א ובפי' המשנ' לרבנו פ"ק דברכות משמע דקמ"ל היתר הליכה בשעת קריאה
הלכה ה
היה עוסק עלח"מ שנדחק ובתוספתא פ"ב דברכות אראב"צ כשהי' ר"ג וב"ד ביבנה עסוקין בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מלבן.
הלכה ו
הי' עוסק באכילה עיין בהשגות וכ"מ ולח"מ. והנכון דרבנו מפרש הא דאר"ז וסוכה דל"ח) הכא בי"ט שני דרבנן לא למידק דבי"ט ראשון חייב להפסיק דכ"הג ה"ל לתנא דידן לאפלוגי בהדיא (דומי' דהא דתנן בקורא בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה) ותו דא"כ איפכא הל"ל מי שלא היה בידו לולב ליטול לכשיכנוס לביתו יטול על שלחנו. היה בא בדרך ולא נטל שחרית יטול בין הערבים. ומש"ה מפרש דה"ק ר"ז מתני' אף בי"ט שני דרבנן עסקינן מש"ה ברישא נקיט הי' בא בדרך לאשמועינן דאפי' בי"ט שני אי ליכא שהות חייב להפסיק. ונקיט סיפא לא נטל שחרית לאשמעינן דאפי' בי"ט ראשון א"צ להפסיק שחרית דהא יכול ליטול בין הערבים ומדנקיט לא נטל לשון דיעבד משמע דהמפסיק ה"ז משובח אפי' בי"ט שני אע"ג דאיכא שהות דמצוה להפסיק ואם רצה גומר. וכן מוכח מתני' דשבת לפי מסקנת הש"ס דסיפא דמפסיקין לק"ש אתאן לד"ת ומדלא קאמר ברישא נמי מפסיקין לק"ש משמע דוקא העוסק בתורה פוסק לק"ש (והטעם כמ"ש הלח"מ דק"ש חשיב נמי ת"ת ועדיף דאיכא נמי עשה דק"ש והרי כל הקורא ק"ש משעבר זמנו יש לו שכר כקורא בתורה) משא"כ באכילה ודין ואינך דא"צ להפסיק (כמש"ר בהדיא בפי' המשנה פ"ק דשבת) אלא אם פסק ה"ז משובח וכל זה בדאיכ' שהות מדכתב רבנו ואם הי' מתיירא שמא יעבור זמן ק"ש. ובהכי ניחא לדרך רבנו קושיית התו' בד"ה מאי קושיא ולדעת רבנו אין חילוק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור וכן מוכח מדפריך הש"ס ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין ולא משני שאני לולב דזמנו בצפרא והוי לעולם התחיל באיסור. ומ"ש הראב"ד ורמיזא נמי במס' ברכות ר"ל דשם דכ"א ספק קרא ק"ש חוזר וקורא משא"כ בס' התפלל. ואני אומר דאין הנושאין שוין דאע"ג דספק דאורייתא לחומרא מ"מ כל שיש שהות א"צ להפסיק. ותו לפמש"ר פ"א מה' תפלה ה"א דתפלה פעם א' ביום דאורייתא ה"ל לאפלוגי בדידי' שאם לא התפלל מאומה באותו יום צריך להפסיק א"ו אף בדאורייתא אין מפסיקין בדאיכא שהות והא דהקורא בתורה מפסיק לק"ש אע"ג דאיכא שהות היינו משום דק"ש היינו ת"ת ותו לא מידי.
הלכה ט
כיצד ידקדק עיין בהשגות וכ"מ ולח"מ ודברי הראב"ד תמוהין דהנה רבנו למד זה ממימרא דראב"ח כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה וזהו שכ"ר לא ירפה החזק וכו' ר"ל דקדוק בדגשין ורפין ומש"ר ולא יניח הנד וכו' ר"ל שלא יקרא שוא נע בשוא נח (והרמ"ך הרגיש קצת) ומש"ר לפיכך עיין כ"מ א"נ כפשוטו כיון שצריך דקדוק באותיות בענין שיהיה למודו תם ולא יבליע. ומש"ר וצריך להאריך עיין בהשגות וכוונת רבנו ברורה דידוע שהסגול תולדת הצירי וקמץ אבי הפתח כל שחוטף החית למטה תכופה לדלת נראה אי חד אע"ג שקורא האלף כדרכה ואינו מאריך בה.
הלכה י
ומדקדק עי' בהשגות וכ"מ. והנכון דודאי צריך שלא ישנה שום תנועה אף בלשון לעז דמשתנה המשמעות ואין לדבר אף לפני מלך ב"ו אלא בצחות.
הלכה יג
ספק קרא ק"ש עכ"מ ועמ"ש פ"ג מה' מגילה ה"ה. גם יש לחלק דשאני ברכות שופר ולולב דמברך אקב"ו ואם כבר יצא הוי ברכה לבטלה משא"כ ברכות ק"ש שהן שבח והודייה אין בו משום לא תשא ולא גרע מתפלת נדבה.
פרק ג
הלכה ב
וכל מי שקרא עיין בהשגות וכ"מ ולח"מ ורבנו סובר כי היכי דקי"ל בברכות דכ"ב דהמתפלל ומצא צואה חוזר הואיל שחטא ולא בדק בשוגג עפ"ד מה' תפלה ה"ט כ"ש שקונסין המזיד להתפלל תוך ד"א של מת וק"ש הוא ק"ו מתפלה שהיא דאורייתא ותו שאין בה משום ברכה לבטלה עמ"ש פ"ב הי"ג. ותו דמאן יימר דליכא משום ריח רע תוך ד"א של מת ונקיט משום לועג לרש דאסור אפי' חנטוהו וידוע שאין ריח.
הלכה ג
בית הכסא עיין השגות ולח"מ ואפילו תימא דהרי"ף כהראב"ד הרא"ש הסכים לדברי רבנו מה גם דמצאנו הרבה בעיות דרבנן דקי"ל לחומרא וכ"ש בחזרת ק"ש כקורא בתורה. ומש"ר חצר המרחץ עמ"ש פ"ו מהת"ת ה"ב ולענין הצ"ע של הלח"ם עמש"ל ה"ה ומ"ש הכ"מ בשם ה"ר מנוח י"ל שאני מזוזה דבעינן בית עשוי לדירת כבוד עפ"ו מהס"ת.
הלכה ה
דברים של חול עיין בהשגות ועכ"מ דמצאנו רחום בצדיק והוא ע"ד צדיק חונן ונותן. מיהו בל"ז אין זה ראיה כ"כ דמ"מ שם תואר הוא כמו נאמן אפילו לא מצאנו במקרא רחום בהדיוט. ותו למה לא השיג הראב"ד על רבנו פ"י מה' יסודי התורה ה"ה. אין זה אלא דהראב"ד סובר דגם שלום ודאי נמחק ואפ"ה אסרו עולא בבית המרחץ ומדמה הראב"ד רחום לשלום. וא"כ עדיפא ה"ל להראב"ד להקשות קושיית הכ"מ והלח"ם למה השמיט רבנו איסור שאילת שלום. ובאמת נראה דרבנו הוקשה לו קושיית התוס' שבת דף יוד ע"ב ד"ה ומתרגמינן וסובר רבנו דהתרגום חולק על הא דעולא וס"ל דלאו השם גופו אקרי שלום (וכן ע"ד פסקו **(פסקי)** הטעמים שמנוגן ויקרא לו ד' במאריך וטרחא משמע שהשם קרא את המזבח שלום או שאחר ההקרב' קרא השם שלום לגדעון) ופסק רבנו כדברי המתרגם (דתירוץ התוס' אינו מספיק דהמתרגם לא פירש כלל ויקרא בלשון קריאה אלא ופלח עלוהי קדם ה' דעביד ליה שלום וע"ש פרש"י) ולא אמרה הברייתא דאין שאלת שלום במרחץ משום איסור אלא דלאו אורח ארעא (ועיין חגיגה די"ב דגנזי שלום הן בערבות ובהדיא פליג ר"ל עליה דעולא ופסק רבנו כר"ל רבו דעולא) ועפ"ד מה' תפלין הכ"א (והב"ח א"ח סי' פ"ד דרך בדרכנו זה קצת) ודלא ככ"מ שתמה וכן הלח"מ הניח בצ"ע בפרקין ה"ג והנכון כמ"ש דהברייתא אמרה שאין מנימוס דרך ארץ לכבד זא"ז במקום שכלן ערומים ותו דאפי' ברייתא מצינו לדחות מן התרגום שהוא בר"הק ותו דר"ל פליג כמ"ש.
הלכה ו
צואת האדם ובהשגות. אמנם גירסת רבנו כגי' דידן סוף פרק מי שמתו ריב"ח אומר מרחיקין מגללי בהמה ד"א רשבי"א ברכין ובלבד של חמור רחבא"א ובבא מן הדרך כו' מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות ומצואת הנמייה ד"א ומצואת התרנגולים ד"א וריב"א בשם ר"ח ובלבד באדומים ע"כ הרי דלא אידכר מי רגלי' דחמור אלא צואתו ומפרש רבנו ובלבד באדומים קאי אכולהו חזיר ונמיה ותרנגולים דדוקא צואה אדומה שלהן מסרחת וגבי חמור דוקא כשבא מן הדרך ונתייגע. והנה אין השעורי' הללו מבוררין אם אדום כדמא או ככבדא וכן שיעור הבא מן הדרך אם דרך מועט או מרובה וכן בימות הגשמים אינו יגע כ"כ והעיקר תלוי כל שמסריח וזה נכלל במש"ר וכל צואה שריחה רע וכדמסיק רבא דכ"ה דאין מרחיקין מצואת בהמה אא"כ של כלב וחזיר ויש בתוכן עורות ובאינך לא פירש וכייל כל שהסרחון נרגש ועמש"ל הי"ב.
הלכה י"א
היתה צואה בגומא עיין השגות ולדרך הראב"ד קשה למה פסיקא לבעל הבעיא בנוגע דהא מלשון רבא אין הכרע דאיירי אפילו נוגע וה"ל למיבעי אף במגע אלא ודאי כמש"ר דדבוקה היינו נוגע ואינו מחניך טהור דלא כר"א ומש"ר צואה מועטת עיין בהשגות ויפה השיב המ"ע דזהו בכלל מש"ר עד שמתכסה.
הלכה י"ב
ריח רע עיין השגות ומ"ע וכן הוא גירסת הרי"ף וז"ל ורב חסדא אומר מרחיקין ד"א במקום שכלה הריח ע"כ ול"ג ממקום במ"ם וכן מסתבר דליכא מ"ד דבעינן הרחקה ד"א ממקום שכלה הריח דדוחק לאוקים מתני' דנקיט מרחיקין ד"א בדליכא ריח כלל (דאם למשל יש להן ריח חצי אמה הרי צריך להרחיק ד"א וחצי א"ו דרב הונא סובר דמרחיק ד"א ממקום העיקר וקורא חוץ לד"א ואינו חושש לריח אע"ג שיש לו עיקר ופליג ר"ח דהא דסגי בהרחקה ד"א היינו דוקא במקום שכלה הריח ואפילו כלה הריח בחצי אמה צריך הרחקה ד"א ממקום העיקר אבל כשלא כלה הריח אחר ד"א צריך להרחיק עד שיכלה (ולפ"ז גרסינן גם בברייתא במקום ואי גרסינן בברייתא ממקום ה"ק דכל ריח רע שיש לו עיקר אע"ג שכלה מיד צריך להרחיק ד"א). והיינו דבעי הש"ס אליבא דר"ח דת"כ בריח רע שאין לו עיקר אי שרי אפילו במקום הריח (אבל חוץ למקום הריח פסיקא ליה דשרי) וקפשיט לחומרא לענין ק"ש משא"כ לענין ד"ת החילוק בין שלו ושל חברו כדלקמן הי"ד (ואי כסברת הראב"ד דכשיש לו עיקר צריך ד"א ממקום שכלה חות דרגא כשאין לו עיקר ודאי אסור במקום הריח והבעיא אם צריך ד"א ממקום שכלה ריח ההפחה ואין זה משמעות הסוגיא) וכ"ש דניחא לגירסת מ"ע.
פרק ד
הלכה י
קברו את המת. עיין השגות ובכ"מ ולח"מ דמוסב אמש"ר ואם לאו לא יתחילו כו' ואחר שיפטרו והר"א סובר דזה דוקא בפנימיים דהיינו הקרובים נקראים פנימיים אע"ג שעדיין לא עמדו בשורה ואין אנו יודעין מי הם הפנימיים דהראב"ד ס"ל דלעולם מעמידין את הקרובים בשורה פנימית וכן מצאתי בתורת האדם להרמב"ן דמ"ח בשם רב האי גאון וז"ל כך היה מנהגם כו' שורה ראשונה וכל קרוביו ורעיו ומכבדיו ביותר שורה אחרת שהן באהבתו ובכבודו פחות מעט ובשלישית שהן בכבודו פחות וה"פ הפנימית הרואה פני האבל שהם קרובים לו מן הכל ע"כ ואולם לדרך רבנו דבמצב ומעמד תלוי הדבר דדוקא הרואה פני האבל פטור מק"ש אע"ג דליכא שהות משא"כ החיצונים חייבים בדליכא שהות אלא דאי איכא שהות כל העם לא יתחילו עד שיפטרו מהן ולא שייך פנימים טרם שעמדו בשורה.
הלכה ז
כל מי כו' עיין בהשגות שדעתו דכיון דבק"ש לאו שייך הזכרת ש"ש לבטלה רשאי להחמיר אע"ג דרשב"ג אוס' מפני יוהרא בז"הז שידוע שאין מכוונים שרי ועכ"מ ולח"מ והנכון בכוונת רבנו דכל הנך פטורים הנזכרים בפרק זה משום עוסק במצוה ודכוותיה רשאין להחמיר על עצמן חוץ החתן דלעיל ה"א ואונן דלעיל ה"ג (דמש"ה כ"ר לשון שאין דעתו פנוייה בחתן ואונן ולא באינך) וכן מבואר בירושלמי שאם רצה להחמיר אינו רשאי ועיין בברכות די"ז ע"ב בתו' ד"ה ואינו ופסק רבנו כמ"ד מפני שאין לו מי שישא משאו הילכך בחתן ואונן אינו רשאי להחמיר עד שתתיישב דעתו דאע"ג דכוונה מעכבא קיי"ל כל הראוי לבילה כו' והרי פסוק הראשון עכ"פ צריך כוונה ובברכות די"ו הסכת ושמע כו' הא בפרק ראשון והא בפ' שני וכמש"ר פ"ב ונתיישבה השגת הראב"ד.