מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות ציצית
פרק א
הלכה א
ואין לחוטי ענף מנין מן התורה הכ"מ הניח בצ"ע ובני הרב המה"ג מ' חיים שי' אמר דאשתמיטתיה להכ"מ לשון רש"י סנהדרין דפ"ח ע"ב וז"ל ופירושו מד"ס ד' חוטין דילפינן גדיל ב' גדילים ד' ע"כ ואין זה תימה כמבואר במנין המצות לרבנו שרש א' די"ג מדות נקראים מד"ס ובפי' המשנה לרבנו כלים פ"ז מי"ב דאפילו שיעורין שהן הל"מ מקרי ד"ס וכ"כ הסמ"ג דשיעור חוטי ציצית הל"מ.
הלכה ד
ונפסק הלבן עכ"מ וזה אינו דודאי קושיי' הש"ס דאליבא דרבי דלא שייך לקדם בתכלת אין הבנה לתכלת אינו מעכב את הלבן. ואולי ה"ק דלדרך רבנו הקושיא התינח הוא בין אליבא דרבי בין אליבא דרבנן ועמש"ל הי"ח.
הלכה ו
ויהיה א' מח' החוטין ע' בהשגות ודע דלרש"י ותו' ד"ה התכלת ס"ל דבעינן ד' תכלת וד' לבן דגרסי בספרי פ' תצא בש"א ד' של תכלת וד' של לבן והלכה כב"ש. ואולם בספרי פ' שלח הגירסא בש"א שלשה של צמר ורביעי של תכלת והלכה כב"ש והתו' מנחות דמ"א ע"ב ד"ה בית שמאי היתה להם גירסת רש"י אלא שראו ג"כ גירסא שבפ' שלח לזה כתבו דבספרי איכא דאמרי שנים של לבן וא' של תכלת פי' אליבא דבית הלל דחוטי ציצית שלשה. אמנם הראב"ד גריס גם בפ' תצא כפי הגירסא שבפ' שלח ומפרש בכפולין דנמצא ששה לבן וב' תכלת. ורבנו ודאי נמי גורס כגירס' הראב"ד אלא דמפרש דב"ש סוברים דא"צ אביקה נמצא בהכרח ג' לבן וא' תכלת דאין פתיל תכלת פחות מחוט א' וממילא לדידן דקי"ל במנחות דמ"ב כר' אחא ב"י דרמי ארבע ועייף מיעף ואביק מיבק כו' דנמצא כופלין גם חוט התכלת בהכרח יהיה רק מקצתו צבוע דודאי פתיל אינו יותר מחוט אחד שפותלין בו כמשמעות שומע אני יעשה חוט אחד ע"ש ועמ"ש ה"ז.
הלכה ז
ולוקח חוט א' ע' בהשגות וכבר תירץ רבנו קושיית הראב"ד בתשובתו לחכמי לוניל דעיקר הפתיל הוא התכלת ולדרך רבנו נוח הא דאמרן דל"ט ע"א חוט של כרך עולה מן המנין דמשמע דרק בחוט א' כורכין ולא חשיב כריכות הלבן המועטת. וכן ניחא לשון תכלת שכרך רובה כמש"ל ה"ח ודלא כפרש"י ששם כל הציצית קרוי תכלת. ובענין החוליות ע' בתוס' ד"ה לא יפחות ודברי רבנו כפרש"י.
הלכה י
א' חוטי לבן ע' בהשגות וכ"מ וז"ל הספרי פ' שלח פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין. הרי אתה דן אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. והראב"ד מפרש דיליף תכלת תכלת ממשכן ורבנו ס"ל דזה אינו דא"כ נצריך שזורין מששה דומי' דמשכן אלא משמע' פתיל קדריש וכן בהגהות מיי' גריס בספרי בהדיא פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה וא"כ ה"ק דס"א **(דסד"א.)** דוקא חדא כמש"ל ה"ו ואם עשאו שזור עובר על בל תוסיף ולזה דריש פתיל כעין פתילה שזורה וכיון דשזור חשוב חוט א' וילפינן ללבן דשרו נמי להיות שזורין אע"ג דפתיל נזכר בתכלת לבד וזהו כונת המ"ע שכתב דההיא דספרי לא לעכב נאמרה (ומ"ש הכ"מ דא"כ למה הוצרך לומר ר"ש היא. אומר אני דלדבריהם קאמר דפירשו דילפינן ממשכן וקאמר לו יהי כדבריכם אכתי סתם ספרי ר"ש ונהי דתפרשו סוגיא דעירובין כר"ש לעיכובא לא קי"ל כוותיה מדלא מצריך הש"ס שיהיו שזורין ששה. ובאמת סובר רבנו) דרק להכשיר דריש לשון פתיל ואפילו אם חוטין כפול שמנה ואין לנו למוד שיהיו שזורין לעיכוב דלשון פתיל מצריך ר' אחא ב"י לאביקה.
הלכה יא
המשתחוה עמ"ש פ"ח מה' לולב ה"א.
הלכה יד
תלה החוטין עכ"מ וע' מעש' רוקח והנכון דכיון דהש"ס אסיק בקושיא ולא בתיובתא דרך הגאונים לתרץ הקו' כמבואר ברא"ש בכמה מקומות ושפיר פסק רבנו כרב דיש לתרץ דהברייתא איירי בתלאן בשתי כנפים דוקא שנמצא הפסול בטלית שאינה בת ד' מחמת עירוי הכנפים לא מהני הקציצה והוי תו"למה מה שא"כ בכנף א' מה לי פוסק ואח"כ קושר או קושר ואח"כ פוסק. וע' ברי"ף דמש"ה צריך לנענע גבי סוכה דבעינן עשייה לשמה משא"כ בציצית דלא בעינן עשייה לשמה כנ"ל הי"ב ועמ"ש פ"ה מה' סוכה ה' י"ב.
הלכה טו
הטיל ציצית ובהשגות וכ"מ עמ"ש בח"א. ונשאלתי על לשון זה וזאת אשר השבתי בקצרה. הנה מה שחתר מכ"ת ליישב דברי הראב"ד פ"ג מה' ממרים ה"ג דה"ק דמשכחת שאגד הד' מינים והוסיף החמישי ואגדן יחד (דאז כשר אף לדעת הסנהדרין דהאי לחודא קאי) ואח"כ התיר האגד הראשון ונשאר האגד השני דחשיב מוסיף גורע להראב"ד שפיסולו בא אחר התוס' וקודם התוס' היה בהכשר. ולזה שפיר תירץ דלדעת הזקן ממרא היה צריך להתיר האגד הראשון ואח"כ לעשות השני שלא יחשוב השני תולמ"ה וא"כ גרוע ועומד הוא שנפסל קודם התוספ' ולפ"ז קושייתו דמר נמי לק"מ עכ"ד. דהן אמת דתירוץ הראב"ד מתפרש דה"ל תולמ"ה לדעת הזקן ממרא וכמ"ש וכ"כ הלח"מ מ"מ אין מקום להתחלת קושיית הראב"ד לפי דרכו דכה"ג שהתיר הקשר הראשון לא חשיב מוסיף גורע. חדא דהא אין התוס' פוסל אלא מחמת שהתיר אגד הראשון ואין כאן אגד כלל שהאגד השני הנשאר פסול מחמת חציצה לדעת הראב"ד. ותו דגרוע מעיקרא הוא כיון דשעת הפסול בשעה שמתיר האגד הראשון הוה ליה כאלו אז קושר מין הנוסף ונפסל ובל"ז לק"מ ולמה הוצרך הראב"ד לתרץ דלדע' הזקן ממרא הוי תולמ"ה. ותו דהא ודאי ענין תולמ"ה לדעת הזקן ממרא שחידש הראב"ד אינו מובן בלולב דאטו מי שקשר לולב והדס ואח"כ עשה אגד אחר ללולב הדס וערב' יהיה חשוב האגד השני תולמ"ה (ולדעתי היינו שהוקשה להכ"מ דבלולב לא שייך תולמ"ה ושלא כדין תפס עליו הלח"מ לומר דאשתמיטתי' להכ"מ דאף בלולב שייך תולמ"ה דכוונת הכ"מ דנדון דידן לא מיקרי תולמ"ה) אלא דניחא ליה להכ"מ בציצית דכה"ג חשיב תולמ"ה היכא דתחב ג' חוטין וקשר על הכנף וחזר ותחב חוט הרביעי וקשר ארבעתן דאנן בעינן ארבעתן סמוכים לכנף וקשר הפסול הראשון מפסיק וה"ה לדעת הזקן ממרא קשר החוט התשיעי שלמעלה מהשמנה חוטין חשוב תולמ"ה ולפ"ז אין התחלה למה שפי' מכ"ת שהרי אי אפשר להתיר קשר הראשון מחמת קשר החוט התשיעי שע"ג ובהכרח צריך להתיר תחלה הקשר השני ואח"כ הראשון וה"ל גרוע ועומד. ובודאי עיקר קושייתי על הראב"ד מציצית דבלולב משכחת קושיית הראב"ד כשתחב מין חמישי לתוך הכריכה דאיכא חציצה ותמצית קושייתי דבציצית לא משכחת כה"ג דהא קשר העליון הוא ב' קשרים זעג"ז ע"ג הכנף. עוד הארכתי בתשוב' לסתור סברת השואל דאין חילוק במוסיף במינו ושלא במינו אלא העיקר דכל שמוסיף בטעות אמרינן האי לחודא קאי ועוד פלפול ארוך יעויין בשו"ת שי"ד וכאן תפסתי הנוגע לחיבורי סמ"ה בקצרה.
הלכה יח
וכן אם נתמעטו עכ"מ באריכות והנכון כפי הדרך השלישי דיש שלשה חלוקות דכאן איירי בנפסק החוט מעיקרו דהיינו שנפסק אצל הנקב שתלוי בו טרם התחלת הכריכה דודאי כל שנפסק חוט אחד ונתלש מעיקרו אע"ג שנשתיירו ז' חוטין תוך הגדיל פסול דודאי מנין החוטין חשיב פירושן מד"ס והוי כגופי תורה שהרי זקן ממרא נחנק עליו ואם הוסיף גורע ובזה מודים רבנן דרבי דבעינן שמנה חוטין ובעינן גדיל כל שהוא וכל שנפסק חוט א' מעיקרו וכ"ש כשנפסק כל הלבן ונשתייר חוט א' של תכלת או שנפסק התכלת ונשתייר ז' חוטי לבן פסול לרבנן כיון דאפילו נפסק חוט א' לבן ונשתייר בגדיל חוט תכלת וששה לבן פסול כמ"ש. והא דקאמרי רבנן דאין מעכבין זא"ז היינו בדאיכא ח' חוטין וגדיל אלא שעשה כל השמנה חוטין לבן או כלן תכלת יצא וכמש"רל ה"ה ודברי הכ"מ לעיל ה"ד תמוהין דודאי כלה סוגיא דגרדומין אליבא דרבי וכמ"ש למטה משא"כ לרבנן אין שיעור לגרדומין זולת ב' דברים מעכבין חדא מנין החוטין פרט לנפסק חוט מעיקרו. שנית שיהיה גדיל כל שהו וזהו שכ"ר לעיל ה"ד ונתמעט עד הכנף דהיינו דאגרדום לבן וקאי תכלת ונשאר קיים מעט גדיל חוטי לבן תוך הפתיל תכלת אע"ג שאין בחוטי לבן כדי עניבה ועיין ה"ג דאפילו בכל שהו הרי נשאר ענף קיים ונשאר פתיל תכלת דמשום הכי כ"ר עד הכנף דנמצא נשאר גדיל בתוך הפתיל כדי קשר אגודל שהוא עכ"פ מן נקב הכנף עד סוף הכנף וסגי בזה כשנשאר הגדיל ע"י כריכת חוט התכלת למטה מהכנף חוץ לבגד. דהנה דוקא אליבא דרבי דס"ל תכלת ולבן מעכבין זא"ז (דליכא לפרש מתני' בח' חוטי תכלת או ח' לבן כמו הפי' אליבא דרבנן) הוצרך רבא לפרש דה"ק אי אגרדום תכלת וקאי לבן או להפך כשר ואליבא דרבי מסיק דשיעור גרדומין כדי עניבה דכיון שמעכבין זא"ז אע"ג שנשאר מעט לבן קיים תוך הפתיל תכלת בעינן שיהיה גם הלבן כשיעור עניבה משא"כ לרבנן גרדומי לבן כ"ש והוא שהגדיל קיים ע"י הפתיל (עיין בתו' ד"ה אלא לגרדומין) וכל זה בנשתייר תכלת ואיגרדום לבן משא"כ בחלוקה שלישית שבכאן שנתמעטו חוטי ציצית וגם בחוט תכלת לא נשאר כדי שיעור פתיל וכריכה סובר רבנו דודאי אפילו אליבא דרבנן בעינן שיהיו הגרדומין כשיעור עניבה דכיון שאין לגדיל קיום ע"י פתיל תכלת צריך שיענבם לקיום ע"ד הא דבגמרא מנחות דל"ת ע"ב אמר רבה ש"מ צריך לקשור כו' דאי ס"ד לא צריך כו' כיון דאשתרי לי' עילאי אשתרי ליה כלה (והא דבעי הש"ס אי כדי לעונבן לכלהו בהדדי כו' ואת"ל כל חד לחודא באלימא דלא מיענב כו' הכל בנשתייר גדיל ע"י פתיל תכלת ואליבא דר' דמעכבין זא"ז כמ"ש אבל לרבנן סגי בכ"ש כמ"ש דמש"ה השמיט רבנו הנך בעיות דקי"ל כרבנן דסגי בכ"ש כשיש קיום ע"י פתיל. משא"כ בנתמעטו כלן ואינו מתקיים ע"י פתיל מודים רבנן) וצריך שיהיה כדי לענבן כלהו בהדדי ולאו מחמת שיעור אלא כדי שיתקיימו באגודה א' דומיא דשיירי אזוב פי"א מה' פרה ע"ש) ועיין בתוספות ד"ה דאיגרדום ומיושב קו' התוספות ד"ה שירי גרדומין דלפמ"ש צריך כדי עניבה) כדי לזווגן שיהיו ביצית הכנף פתיל כנ"ל ה"ג והבן זה.
פרק ב
הלכה א
והתכלת כו' משמעות לשון זה דשאר תכלת הנזכר בבגדי כהונה כשר באסטיס אע"פ שאינו מתקיים ובעת שיכהה יפסל ודלא כמ"ש המ"ל פ"ח מה' כלי המקדש הי"ג ולא ידעתי מאי פסקא דהמ"ל ואנו לא מצאנו דין זה רק בציצית ואע"ג דטעימה משמע במנחות דמ"ב ע"ב דרחב"ג דריש כליל תכלת דפוסלת בבגדי כהונה מ"מ דיני דם חלזון ולשמה רק בציצית עיין קרבן אהרן מצורע ספ"א באריכות ועמש"ר פי"א מה' צרעת ה"א בדין טעימה דשני תולעת.
הלכה ב
ובים המלח במטפחת ספרים נלחם בזרוע שאינו בים המלח אלא בים הגדול בין צור לציידון.
הלכה ה
בצק של שעורים כ' הכ"מ ורבנו כ' בצק במקום חמירא ואני אומר דהיינו מש"ר שמעפשין אותו למורייס דאז חימוצו קשה כפרש"י. והנה בש"ס מאורתא עד לצפרא ורבנו כ' מע"ל אולי כך היתה גירסתו. א"נ דמפרש לה עד למחר שהרי אין כל הלילות שוות לילי טבת או לילי תמוז.
הלכה ז
המוצא תכלת עמ"ש ח"א ועמ"ש פ"א ה"י.
הלכה ח
טלית כו' עמ"ש ח"א. ומש"ר חוץ מן השחור בכ"מ נדחק ובאמת צבע תכלת ויר"די קורא רבנו שחור כמש"ר ה"ה והושחרה יותר ועיין בפרקין ה"א.
פרק ג
הלכה א
כסות כו' ובהשגות הודה לדבריו. ובאמת לזה א"צ ראייה דכיון דאיכא קטן בן יומו וקטן בן י"ב שנה אין כאן שיעור מבורר ומ"מ צריך טעם מנ"ל לרבנו שיעור זה דיש מקום בראש לומר דשיעור הקטנו' כשיכול להתעטף עיין לקמן ה"ט. אך די"ל דהתם מתורת חינוך מש"ה בידיעה תלייא מלתא משידע להתעטף משא"כ הכא בשיעורין הל"מ דבגד הקטן חשיב בגד סובר רבנו דיש ללמוד מסוכה ועירוב דהיינו קטן שא"צ לאמו עמ"ש פ"ו מה' סוכה ה"א וס"ל לרבנו דהתם שייך כל שא"צ לאמו דכל שצריך לאמו פטור מסוכה מחמת אמו וה"ה דיוצא בעירוב אמו כשצריך לאמו משא"כ הכא השיעור משהוא קטן שא"צ לשום אדם והטעם דבגד אשר תכסה בה משמע בגד שיוצאין בה דרך קבע אפי' של קטן והרי אין קבע לקטן אא"כ יכול לצאת לבדו בשוק דכל שצריך לאדם לשומרו אין יציאתו קבוע כיון שתלוי בדעת אחרים.
הלכה ב
אבל טלית עיין בהשגות ובכ"מ ולא ידעתי מי הכניסו לריב לומר דהראב"ד פליג בתרתי ואנחנו לא מצאנו בס' תמים דעים שיפסוק הראב"ד כרבא ועמ"ש בח"א פ"ה מה' שבת ה"ה בבאור השגת הראב"ד הזאת ויותר נראה דהראב"ד הי' סובר דרבנו מפרש דשיראין וסריקין מיני משי אבל כלך היינו צמר גפן ולזה כ' דלא מחוור דהא כלם מיני משי והאמת דכלך מפרש רבנו בפי' המשנה מין משי ומדעתו כ"ר צמר גפן שהרי אינו צמר ופשתים.
הלכה ט
נשים ועבדים עיין השגות ודברי הכ"מ תמוהים עיין בתו' ר"ה דל"ג ע"א ד"ה הא ר"י דהראייה של ר"ת דאין סברא שיעשה י"ט כיון דנפטר מכל ברכות המצות ופירות וקיי"ל מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות ע"ש וא"כ נהי דקס"ד דאינו מפסיד במצות דעשיית מצוה בלא ברכה למי שאינו מצווה ועושה עדיף מעשיית מצוה בברכה למצווה ועושה אכתי הפסיד טובא כל ברכות הפירות וקדוש והבדלה וברכות ק"ש אלא דיש לדחות כמ"ש התוס' דאין ראייה מסומא דסומא חייב במצות מדרבנן ויכול לברך מדרבנן שהרי הקטן מברך משום חינוך דרבנן. ועיין בהגהות מיי' ועיין פ"ג מהמע"הק ה"ח דאשה אינה סומכת ואני מסופק אם יכולה להחמיר על עצמה כיון דסמיכה בכל כחו חשיב כעבודה בקדשים ואע"ג דאין מעכבין את הנשים מלתקוע היינו משום דתקיעה שבות משא"כ סמיכה דחשיב עבודה בקדשים דהוי ד"ת. והא דאוקים הש"ס ר"ה דל"ג כתנאי היינו משום דתנא דידן דס"ל מעכבין הנשים מלתקוע דה"ל שבות בהכרח פליג אדר"י ור"ש דס"ל נשים סומכות רשות אבל אנן קיי"ל כמ"ד אין מעכבין את הנשים מלתקוע ואפ"ה קיי"ל כר"י דמעכבין בידם מלסמוך וכ"ש דמעכבין בידם מלהתעטף כלאים בציצית. ולענין ההשגה לא הוצרך רבנו לבאר כמ"ש הכ"מ ותו דאנן קיי"ל לעיל ה"ו וה"ז דבאנשים נמי אסור שעטנז. ומש"ר וטומטום עמ"ש פ"ו מה' סוכה הי"ג.
הלכה י
האיך חיוב כו' כ' הכ"מ גרסינן בגמ' כו' ואפילו לרבנו כו' והענין מגומגם דלדרך רבנו שמואל לשטתו דס"ל חובת מנא ולר"נ אפילו עשאו ללבוש פטור וכל שלובשו סובר רבנו דהזמנ' לתכריכין אינה פוטרתו. שם הי"א גנאי גדול כו' עמ"ש פ"ד מה' תפלה הי"א.