מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות מילה
פרק א
הלכה א
ומצוה על האב כו' עכ"מ ובאמת הכל נכלל בעשה אחת המול לכם כל זכר ע' מעשה רוקח.
הלכה ב
אבל אינו חייב כרת ובהשגות ועכ"מ בשם הרמ"ך ואשתמיטתי' לשון רבנו פ"ח מה' תשובה ה"א נכרת ברשעו ואבד כבהמה ע"ש ואולי זהו שסיים ואח"כ כ' הרמ"ך במותו יהיה נדון כו' והנכון כמ"ש. ובהכי מיושב השגת הראב"ד עמ"ש רבנו פ"ה מהק"פ ה"ב דהזיד בראשון ושגג בשני חייב כרבי ור"נ ולאפוקי מרחב"ע דפוטר אבל הזיד בראשון ועשה את השני לכ"ע פטור וכמש"ר שם הזיד ולא הקריב בראשון ה"ז מקריב בשני ובגמ' שם תני מזיד ואונן בהדייהו. וא"כ ה"ה הזיד במילה יום ראשון יש לו תשלומין כל ימי חייו שאינו בכרת לע"הב כל שנימול קודם מותו אא"כ לא נימול כל ימי חייו אפילו שוגג כיון שהזיד ביום ראשון דרבנו מדמה מילה לפסח ששניהם מ"ע שבכרת שיש לה תשלומין ודלא כמו שהבין הראב"ד משום התראת ספק וזה ברור.
הלכה ג
אחד עבד כו' עמ"ש ח"א ביישוב ההשגות.
הלכה ו
לקח עבד כו' עמש"ר ח"א. ומש"ר אבל אם לא קבל ע' בהשגות ודעת רבנו דכל שכבוש תחת ידינו נהרג על שבע מצות אף בז"הז וכמש"ר בהדיא פ"ח מה' מלכים ה"ט. ומ"ש הכ"מ ואין בדברי רבנו הכרע עכ"מ ולח"מ פ"ח מה' מלכים ה"ט ואני אומר מדהשמיט רבנו שאסור לקיימו בדלא פסקיה מכלל דאינו מפרש לא כפרש"י ולא כפי' התוספות אלא דרבנו מפרש היכא דלא פסק עליו לימול אבל אם מגלגל עמו והמניעה מן העבד מותר וזה בל"ז ידעינן דחייב הרב למול עבדו ואסור לקיימו כמשר"ל ה"א.
הלכה יג
חוץ מיליד בית ובהשגות עמ"ש ח"א.
הלכה יג
מי שנולד בחדש השמיני כו' עמש"ר פ"א מה' ייבום ה"ה ובמ"מ שם ועספ"ב מה' ייבום ועפ"א מהט"מ הי"ד. ופ"ב מה' רוצח ה"ו ובפ"א מה' נחלות הי"ג ופ"א מה' אבל ודברי הכ"מ בכאן אין מספיקין דלשון התוספתא בן שמונה ה"ז כאבן ואסור לטלטלו בשבת. איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו. רבי אומר סימניו מוכיחין עליו כל שלא גמרו שערו וצפרניו. רשב"גא כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש. ח' ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום ח' והלאה ע"כ ועיין שבת דקל"ו דאפסק' הלכה כרשב"ג וביבמות ד"פ מסיק דקיי"ל כרבי ורשב"ג דאיכא בן ז' דמשתהי. וקשה א' מנ"ל לרבנו לפסוק כרבי דסגי בגמרו גרידא לא מבעיא לפי מה שמצדד הכ"מ דרשב"ג מצריך שהה אע"פ שגמרו והא הלכה כרשב"ג דמ"ש הכ"מ דאין הלכה כרשב"ג אלא לענין שהיי' ליתא דאדרבא פשט הסוגיא מוכיח דעיקר פסק הלכה על הדיוק דכל שלא שהה הוי ס' נפל אפילו בסתם ולד שלא נודע שהוא בן ח'. גם מ"ש הכ"מ דרשב"ג ס"ל דשהה מהני וכ"ש גמרו ליתא דמנ"ל לרבנו הא וגם הוא הפך האמת דבפ"א מה' ייבום כ"ר דשהה גרידא מהני אפילו בודאי נולד לח' ולא גמרו אבל גמרו גרידא הוי ס' נפל אפילו בסתם ולד (והרי הכ"מ עצמו מפרש דאין מלין בשבת בן ח' שגמרו אלא מתורת ממ"נ ואפילו לדעת המ"מ פ"א מה' ייבום דמלין מדינא מודה דלשאר דינים אין סומכין אגמרו גרידא אע"ג דסומכין אשהה גרידא) ומנ"ל לרבנו דמודה רשב"ג בגמרו גרידא. ב' קשה האיך פסק רבנו דבן ח' ששהה ולא גמרו הוי ודאי בן קיימא דריהטא דסוגיא דיבמות ד"פ ובן ח' מי קחיי כו' אלמא דאין מציאות שיחיה בן שמנה שלא גמרו אפילו לרבי אא"כ בגמרו פליגי ת"ק ורבי דלרבי הוא דיש מציאות שיחיה דהוא בן ז' ואשתהי ומ"מ אין עושין מעשה עד שיהיה בן כ' כר' אבהו ודלא כרשב"א דס"ל דבגמרו ושהה ל' יום סגי וא"צ להמתין עד כ"ש ומנ"ל דסובר רשב"ג דיש מציאות שישהה ל' יום כשלא גמרו לא מבעיא לפרש"י אלא אף לשטת התו' ד"ה והתניא וד"ה כיון דהוכחת המקשה מדהוי כאבן ואסור לטלטלו מכלל דא"א שיחיה דאלו היה ספק שיחיה היה מותר לטלטלו אכתי למסקנא דבלא גמרו הוי ודאי כאבן לרבי אלא דבגמרו לרבי מהני שהייה ל' יום והוי מציאות קרוב שיחיה ל' יום מש"ה שרי בטלטול מיד ור' אבהו כת"ק דהוי ס' נפל עד כ' שנה אע"ג שגמרו דהוי מציאות רחוק שיחיה כ' שנה מש"ה הוי כאבן והרי פשט התוספתא דלכ"ע בן ח' הוא כאבן אלא דפליגי איזהו בן ח' ומוכח דמודה רשב"ג בלא גמרו דהוי כאבן דאי ס"ד דאפילו לא גמרו יוצא מתור' נפל לרשב"א. בדשהה ל' יום וה"ל מציאות קרוב א"כ לא משכחת לרשב"ג בן ח' שהוא כאבן ובהכרח לא בא רשב"ג אלא להוסיף דאפילו סתם ולד הוי ספק נפל עד שלא שהה וכמ"ש התו' ד"ה כיון ולפ"ז מש"ר דבשהה גרידא הוי בן קיימא הוא דלא כמאן. ג' קשה כיון דכ"ר דמהני שהה ולא גמרו אלמא דמשכחת לא גמרו שיחיה א"כ אמאי אסור לטלטלו דבסוגי' דיבמות משמע דהא בהא תלייא דאין איסור לטלטלו אא"כ ודאי ימות. ד' האיך כ"ר דבן ח' שגמרו הוי ולד שלם ובסוגי' משמע בין לפרש"י ובין לפי' תוס' דאפילו אליבא דרבי לא אהני גמרו אלא להיתר טלטול ועודנו ס' נפל לשאר מילי, ה' קשה למה השמיט רבנו מלתא דר' אבהו (וע' בית שמואל סי' קס"ד דלר' אבהו לא מהני שהה גרידא וכ"ש דלא מהני גמרו גרידא. פי' דנהי דלא גמרו הוי ריעותא טפי מלא שהה ודאי דשהה עדיף מגמרו כנ"ל. ומהתימה על יש"ש יבמות שכ' דהרי"ף ורבנו פסקו כר' אבהו דהא בהדיא כ"ר כאן דשהייה ל' יום מהני בבן ח' שלא גמרו) דאע"ג דנפשט במ' שבת דפלוגתא דת"ק ורשב"ג לאו דוקא בבן ח' אלא אפי' בסתם ולדות והלכה כרשב"ג דנקיט כל ששה כו' י"ל דהך הלכה כרשב"ג רק בסתם וולדות ומנ"ל לדחות מלתא דר' אבהו בבן ח' דאין עושין מעשה עד כ"ש ואפילו תימא דרבנו פסק כרבי דגמרו מהני ד"ת י"ל דמד"ס הוי ספק עד כ"ש אפי' גמרו וכר' אבהו וכ"ש בלא גמרו. ואפילו תימא דסובר רבנו דפי' הלכה כרשב"ג אפי' בבן ח' ששהה ולא גמרו אכתי בפ"א מה' אבל ה"ח דפסק רבנו כדברי המקיל באבל דלא מהני בבן ח' שהה ה"ל לבאר הקצבה דר' אבהו עד כ"ש ולמה השמיט דרבי אבהו לגמרי (גם מ"ש הכ"מ לקמן הי"ד להצריך גמרו בבן ז' לא יתכן דהא בברייתא נקיט בן ח' ומה שנדחק דבבן ז' וגמרו הוי ודאי בן קיימא ובבן ח' ספק ליתא דהא אפילו סתם ולד הוי ס' נפל עד שלא שהה. ותו דלפי פירושו פתח בכד וסיים בחבית דפי' ספק בן ז' וס' בן ח' הוא בזמן לידה ופי' ואם בן ז' ואם בן ח' ר"ל בטבע והבן זה. ותו למה לא נקיט רבנו האי ממ"נ בבן ח' ודאי או בן ז' ודאי א"ו העיקר כמ"ש המ"מ פ"א מה' יבום דבבן ז' א"צ גמרו (ע' הגמ"יי וכן פסק הטור ובש"ע י"ד סי' רס"ה ודלא כט"ז שהחמיר כדעת הכ"מ) ולקו' הכ"מ למה נקיט רבנו בבן ז' שיהיה שלם י"ל דרבנו מפרש הא דאמר רבי בבן ק' שלא גמרו ר"ל אע"ג שיש לו שער וצפרנים אלא שהשער לקוי והצפרנים לא גמרו כראוי חזקה שהוא בן ט' נפל דאלו היה בן ז' דאשתהי היו נגמרים הסי' לגמרי בחדש ח' מש"ה סובר רבנו דבבן ז' נמי חוששין שהוא בן ט' ונפל הילכך כל שאין לו שער וצפרנים כלל תולין שהוא נפל אא"כ נולד שלם בשער וצפרנים כדרך בן ז' אע"ג ששערו לקוי ולא גמרו כראוי לבן ט' ה"ז ולד מן התורה. ולפ"ז יש מקום להסתפק לפי שלא מצאנו לרבנו החילוק של גמרו זולת כאן לענין מילת בן ח' דיש לצדד דדוקא בבן ח' אהני גמרו דחזקה דהוא בן ז' דאשתהי דאין בן ט' גומר סי' בחדש השמיני משא"כ בידוע שנולד בתשיעי למקוטעין אע"ג שגמרו הוי ס' נפל דעביד לגמור סי' בתחלת חדש התשיעי והיינו דאמר הש"ס הלכה מכלל דפליגי דכיון דסובר רשב"ג דבן ח' שגמרו הוי ס' נפל כ"ש בסתם ולד. מיהו י"ל איפכא דבסתם ולד אין מציאות דלא גמרו. ומש"ר דספק בן ז' או בן ק' מלין ממ"נ אע"ג דבגמ' אר"א דבסתם ולדות מוהלין בשבת מתורת ממ"נ. י"ל דהיינו לפי הס"ד דסתם ולד לרשב"ג הוי ס' נפל מד"ת אבל לפי מה דקי"ל פ"א מה' יבום דבנתקדשה לכהן לא תחלוץ אלמא דלא קי"ל כרשב"ג אלא להחמיר מד"ס שתחלוץ בנתקדשה לישראל משא"כ לענין מילה דלא שייך להחמיר מד"ס לדחות מילה בזמנה שפיר בסתם ולד או בן ק' שגמרו נימול בשבת מדינא לזה לא זכר רבנו האי ממ"נ זולת בספק בן ח' או בן ז'. (וליישב דברי רבנו נראה דאינו מפרש מלתא דר' אבהו כפרש"י ותוספות לענין ספק נפל דהוא דבר תימה שיהיה אסור בטלטול עד כ"ש ותו דאטו נפל עדיף מן טרפה דאינו חי יב"ח (ולפמש"ר פ"א מהט"מ דהוא כאבן ואינו מקבל ט"מ וזיבה וצרעת לענין תרומה וקדשים מכלל שאינו חי יב"ח וגרע מטרפה. ועפ"א מה' אבל דבן ח' ששהה ה"ז ס' נפל דאין מתאבלין עליו ואין מתעסקין עמו ואפ"ה כ"ר סתם דכל בן יב"ח יוצא במטה דמשמע אפילו בן ח') אלא רבנו מפרש הך דר' אבהו לענין גדלות דומיא דסי' סריס ואיילונית וה"ק כל שלא הביא ב' שערות אע"ג שהביא סי' סריס אינו גדול ודאי עד שיהיה בן כ' ויביא סי' סריס וכן בן ח' שמזגו וכחו חלש אפילו לא הביא סי' סריס הוי גדול לכ"ש. ומש"ה השמיט רבנו מלתא דר' אבהו דקי"ל פ"ב מה' אישות דבלא הביא סי' סריס לא סגי בכ' שנה ובעינן רוב שנותיו דלא כר' אבהו ולפ"ז קו' הש"ס דאין לזה מציאות דבן ח' מי חי כלה האי ומשני בגמרו כרבי דה"ל בן ז' ואשתהי (וכדמות ראייה לפי' זה מצאתי בב"ש סי' ק"מ בשם הנ"י ע"ש) ומ"מ מזגו חלש לאחר סי' גדלות ובהכי ניחא קושייא ה' הנ"ל, גם ניחא קו' א' הנ"ל דמש"ה פסק רבנו כרבי בגמרו הואיל דר' אבהו ס"ל כוותיה (דאין קו' התוספות מכרחת דאי ס"ד דר' אבהו כרבי למה פריך לרבה תוספאה ולא פריך לר' אבהו די"ל דקו' הש"ס ארבה תוספאה דעביד עובדא להקל נגד ת"ק והוצרך לחדש דאפילו לקולא קי"ל כר' ורשב"ג דאיכא בן ז' דאשתהי. ור' אבהו ס"ל דוקא כרבי בגמרו) דלרשב"ג אע"ג דנפל לא הוי בשהה ולא גמרו פסיקא להש"ס דלכ"ע לא חי כלה האי. ומה שהקשו התוספות ד"ה כיון דהאיך הוכיחו בשבת הלכה מכלל דפליגי בסתם ולדות לענין חליצה דלמא ה"ק הלכה דמהני שיהוי בבן ח' ודלא כרבנן דפליגי דלא מהני שיהוי בבן ח' (דתי' ראשון **(הראשון)** שבתוס' דא"כ הל"ל הלכה כרבי ורשב"ג אינו מספיק לדרך רבנו דרשב"ג פליג אדרבי בשהה ולא גמרו. וכן ליתא לתירוץ שני שבתוספות דקי"ל בבן ח' כר' אבהו ודלא כרשב"ג דהא רבנו מפרש מלתא דר' אבהו לענין גדלות. אך) י"ל כתי' ועוד **(צ"ל ועוד)** של התוספות דקים ליה להש"ס דלענין סתם ולדות פסקו כרשב"ג גם י"ל דפסיקא להש"ס דהא בהא תליא כיון דת"ק ורבי פליגי ארשב"ג לחומרא דאין שיהוי בבן ח' מוציא מידי ספק נפל והא דכתיב ומיום השמיני והלאה היינו משום דסתם ולדות אינן בחזקת נפל ומכלל דפליגי נמי לקולא דסתם ולד הוי בן קיימא מדינא אפילו לא שהה דהא לדידהו שהייה לא מהני בבן ח' ולא בעי הש"ס אלא דלמא ת"ק ורבי איירי בבן ח' ורשב"ג בסתם ולד ולא פליגי דלכ"ע ספק סתם ולד בעינן שהה ולכ"ע בן ח' אסור בטלטול עד שלא שהה. ופשיט כיון דאמר הלכה כרשב"ג מכלל דלת"ק ורבי נפל חי שלשים יום ולא מהני שהייה בבן ח' וממילא פליגי בסתם ולד דהוי בן קיימא אפילו תוך ל' כנ"ל. ויותר נראה דהנה הרא"ש כתב ותמהני על האי פיסקא דהא לא קי"ל כרשב"ג באשת כהן. לכן נ"ל דהלכה כרשב"ג רק בבהמה דלהכי פשיט הש"ס הכל מבהמה משניות **(ממשניות.)** דעגל ודבכור ולא פשיט ממתני' דהמפלת דתנן תינוק בן יומו ה"ז כחתן שלם ופריך התם כמאן דלא כרשב"ג ומדחה הב"ע בדקים ליה שכלו חדשיו. והבעיא אי פליג ת"ק ורבי בבהמה ונפשט דפליגי והלכה כרשב"ג בבהמה אבל באדם לא קי"ל כרשב"ג באשת כהן רק באשת ישראל לחומרא ומתורץ תמיה' הרא"ש (ואע"ג דקי"ל כרשב"ג בבהמה שפיר פסק רבנו פ"ב מהי"ט ה"ב וה"ד דהוי מוכן דהיינו בדקים לן שכלו חדשיו כמ"ש המ"מ. א"נ דוקא לענין אכילה דאורייתא קי"ל כרשב"ג ולא לענין מוקצה דרבנן ולא רצה הש"ס לפשוט אלא מדלא פי' במתני' אבל אסור באכילה. אבל רבנו שכתב בהדיא איסור אכילה פ"ד מהמ"א ה"ד שפיר פסק דלענין טלטול שרי. וכשתסתכל מיושבין קו' אבג"ד. ולפ"ז דלא נפסק הלכה כרשב"ג אלא בבהמה לולי דברי המ"מ היה מקום ליישב כל פסקי רבנו דאיהו מפרש התוספתא דלת"ק כלו עיקר ומ"מ סתם ולד הוי בחזקת בן קיימא ולא ס' נפל אא"כ ידוע שלא כלו הוי נפל ואסור בטלטול עד י"ב חדש אפי' שהה וגמרו. ולרבי גמרו עיקר והוי בחזקת בן קיימא אפילו בן ח' ולא שהה ואינו ס' נפל אא"כ לא גמרו אפילו סתם ולד הוי בחזקת נפל. ולרשב"ג שהה עיקר והוי בודאי בן קיימא אפילו בן ח' ולא גמרו וכל שלא שהה אפילו סתם ולד וגמרו הוי ספק נפל מיהו בהכרח מודה רשב"ג דכל שלא גמרו הוי בחזקת ודאי נפל עד שלא שהה דודאי מודה רשב"ג דאיכא בן ח' שהוא כאבן ואסור בטלטול וכיון דס"ל לרשב"ג כרבי דאיכא בן ז' דאשתהי אין חילוק בין בן ח' לסתם ולד ואנן קי"ל כרבה תוספאה דעביד עובדא עד יב"ח אלמא דבן ז' אשתהי. נמצא לפ"ז יש לנו ט' בבות וה' חלוקי דינים. א' בידוע שכלו אפילו לא גמרו ולא שהה. ב' וכן סתם ולד שגמרו ושהה דהוי לכ"ע בן קיימא ודאי אפילו מד"ס ולענין אבלות. ג' סתם ולד שגמרו ולא שהה דהוי לת"ק ורבי בן קיימא ולרשב"ג ספק נפל. ד' וכן סתם ולד ששהה ולא גמרו דהוי לת"ק ורשב"ג בן קיימא ולרבי נפל. ה' וכן ודאי בן ח' שגמרו ושהה דהוי לרבי ורשב"ג בן קיימא ולת"ק נפל וקי"ל מדינא כרבים דהוי בן קיימא ד"ת לרציחה ונחלות וס' נפל מד"ס ומקילין לאבלות ומחמירין לחליצה בבן ח' ודאי אע"ג דגמרו ושהה ומש"ה כ"ר פ"א מה' יבום ה"ה אבל אם לא נודע לכמה נולד דדוקא סתם ולד שגמרו ושהה פוטר אף מחליצה מד"ס כמ"ש (ו' וכן בן ח' ששהה ולא גמרו דהוי בן קיימא לרבי ורשב"ג ונפל לת"ק ואנן קי"ל כרבה בר תוספאה מש"ה פסק רבנו כאן דהוי כשאר נולדים לכל דבר אלא דלענין אבלות הלכה כרשב"ג דמקיל באבל ומחמירין לחליצה מד"ס כמ"ש) ז' אבל בן ח' שלא שהה וגמרו כיון דהוי פלוגתא דת"ק ורבי ולרשב"ג הוי ס' נפל הו"ל ספק גמור מד"ת ומד"ס הילכך קי"ל ספ"ב מה' יבום דפוטר מחליצה ד"ת דלא אסרה תורה יבמה לשוק אא"כ ודאי זקוקה וחולצת מד"ס והרוצח פטור מספק. ולענין נחלות דכתיב ובן אין לו עיין עליו הרי הספק יורש ד"ת דהולכין אחר רוב ולדות ונוחל ומנחיל. ח' סתם ולד שלא גמרו ולא שהה דהוי בן קיימא לת"ק ונפל לרבי ולרשב"ג הוי ודאי נפל ד"ת וספק נפל מד"ס. ט' בן ח' שלא שהה ולא גמרו דהוי נפל לכ"ע אף מד"ס וה"ז כאבן לטומאה ואסור בטלטול ומתייבמת ובחלק שו"ת ש"י הארכתי. אמנם דעת המ"מ פ"א מה' ייבום ה"ה דרבנו ס"ל (יולדת לתשע' אין יולדת למקוטעין ואין הפרש בין בן ח' ודאי או פחות מט' ודאי דלא כלו דהוי ס' נפל שמא הוא בן ז' דאשתהי וכן משמעות התוספתא איזהו בן ח' כל שלא כלו חדשיו. גם ס"ל דאין חילוק בין ודאי לא כלו או סתם ולד דכיון דקי"ל דבן ז' משתהי ליכא בעולם ודאי בן ח'. ולפ"ז אין כאן אלא ה' חלוקות. א' שידוע שכלו. ב' סתם ולד או בן ח' שגמרו ושהה דהנך פטורין מחליצה אפילו מד"ס. ג' סתם ולד או בן ח' ששהה ולא גמרו. ד' או להפך שגמרו ולא שהה דהנך פטורין מחליצה ד"ת וחולצת מד"ס אשת ישראל ולא אשת כהן. ה' סתם ולד או בן ח' שלא שהה ולא גמרו דהוי ודאי נפל וזהו שכ"ר פ"א מה' ייבום דאם הפילה ר"ל שלא שהה ולא גמרו תתייבם אבל אם ילדה ולד ר"ל דגמרו סי' פטורה ד"ת אבל מד"ס דוקא בידוע שכלו חדשיו פטור' אע"פ שלא שהה ולא גמרו אבל בסתם ולד ולא שהה (וה"ה שהה ולא גמרו שלא הזכיר רבנו בביאור) חולצת אשת ישראל מד"ס. ולפ"ז אין הפרש בין לשון לא נודע לכמה נולד שבפ"א מה' ייבום ה"ה ובין לשון ולד שלא כלו חדשיו שבספ"ב מה' ייבום דאידי ואידי דוקא בגמרו דליכא ריעותא בגופו הוא דאשת כהן לא תחלוץ ונקיט רבנו ספ"ב מה' ייבום לרבותא דאפילו ודאי לא כלו לא תחלוץ באשת כהן אבל בלא גמרו אפילו בסתם ולד הוי ספק ד"ת ואפילו אשת כהן חולצת ורבנו איירי מסתם ולדות שגמרו מסתמא (והנה אפשר לצדד דס"ל לרבנו דשהייה גרידא פוטר מחליצה משום דרכיה דרכי נועם. ואולי היינו דוקא בסתם ולד דמש"ה כ"ר אם לא נודע לכמה נולד הוא דמהני שהה אפילו לא גמרו אבל בידוע שלא כלו אין שהה גרידא פוטר מחליצה מד"ס) ולשון המ"מ דבחד מתלת כלו או שהה או גמרו הוי בן קיימא ד"ת ואשת כהן לא חולצת ונוחל ומנחיל. מיהו בגמרו גרידא הן בבן ח' או סתם ולד הוי ס' נפל מד"ס ואשת ישראל חולצת ואינו נהרג עליו דספק נפשות להקל וכ"ש שאין מתאבלין ובשהה גרידת הוי בן קיימא לכל מילי אף מד"ס (חוץ באבלות לא מהני שהה גרידא) אבל כלו גרידא מהני אף לאבלות. ואי ליכא שום חדא מתלת אם ידוע שלא כלו ה"ז כאבן (דאינו מטמא) ואסור בטלטול ובסתם ולד שלא שהה ולא גמרו הוי ספק ד"ת ואפילו אשת כהן חולצת. ודלא כהרמב"ן דס"ל בסתם ולד שלא שהה ולא גמרו הוי ספק מד"ס דאשת כהן לא תחלוץ ובן ח' אפילו גמרו הוי ס' ד"ת דלא קי"ל כרבי ואפשר דלר' נמי לא מהני גמרו גרידא אלא להוציאו מודאי נפל שאינו כאבן אבל מודה רבי דהוי ס' ד"ת דאפילו אשת כהן חולצת ע"כ הרי דפליגי בתרתי דלדעת המ"מ סתם ולד שלא גמרו הוי בספק בן ז' או בן ח' שהוא ד"ת ואין נימול בשבת אלא מתורת ממ"נ אבל בן ח' שגמרו הוי רק ס' מד"ס דאין אשת כהן חולצת (וכמ"ש הלח"מ פ"א מה' ייבום בדעת המ"מ) ולהרמב"ן בהפך דסתם ולד שלא גמרו הוי ס' מד"ס ובן ח' שגמרו הוי ספק ד"ת. ומלשון רבנו בפרקין הי"ד משמע לכאורה דדוקא בידוע שלא כלו דה"ל ספק בן ז' דאשתהי או בן ח' הוא דנימול בשבת מתורת ממ"נ אבל סתם ולד נימול מדינא דלא אמר בש"ס סתם ולדות האיך מהלינן אלא לפי מה דקס"ד דאשת כהן חולצת וכמ"ש משא"כ למסקנא. וכן משמע לשון אבל אם לא נודע לכמה נולד שכ"ר פ"א מה' ייבום (דלדרך המ"מ דאיירי בגמרו מאי איריא סתם ולד אפילו בן ח' נמי וה"לל אבל אם נולד לפחות מט' א"ו) דאיירי בסתם ולד שלא גמרו וקמ"ל רבותא כדעת הרמב"ן ובספ"ב מה' ייבום נקט לרבותא ולד שלא כלו ולשון סתם ולד משמע שגמרו דמהני אף בבן ח' דנמצא סתם ולד שלא גמרו ובן ח' שגמרו שקולים הן ודלא כרמב"ן בחדא וגם י"ל דאף בודאי בן ח' שגמרו מודה רבנו להרמב"ן דהוי ס' ד"ת ומש"ר ספ"ב מה' ייבום ולד שלא כלו ר"ל שידוע שנולד למקוטעין וגמרו הוא דהוי ס' מד"ס כמו סתם ולד שלא גמרו דאיירי פ"א מה' ויבום דהוי ס' מד"ס. ולפ"ז י"ל דגם ברוצח נקיט רבנו מלתא דפסיקא דבכלו חדשיו נהרג אפילו לא גמרו אבל אם ידוע שנולד למקוטעין אינו נהרג אפילו גמרו אבל בסתם ולד וגמרו אפשר דנהרג) ועלח"מ פ"א מה' ייבום ה"ה שהקשה וא"ת לדעת רבנו כו' וי"ל דה"ק כו' ודבריו תמוהין דהא בהדיא קאמר רבי דאיזהו בן ח' שאסור לטלטלו כל שלא גמרו אלמא דבן ח' שגמרו מותר לטלטלו מיד. וקושייתו מעיקרא ליתא כמ"ש דקס"ד דת"ק ורבי איירי לענין טלטול ורשב"ג איירי לשאר דיני ס' נפל ולא פליגי. גם מ"ש הלח"מ וא"ת אמאי פשיט כו' לק"מ כמ"ש דכיון דת"ק איירי לענין טלטול או דתרווייהו מודים לרשב"ג דמהני שהייה בשאר דיני נפל או דשניהם פליגי. גם מ"ש הלח"מ וכתבו שם התוספות דע"כ תרי מחלוקת כו' והשתא הראב"ד כו' ותירץ ורבנו נראה כו' נ' כוונתו דה"ק דלרשב"ג מהני שהה בבן ח' ולזה הוכיח הש"ס דסובר רשב"ג דבן ז' משתהי אבל גמרו גרידא לא מהני לרשב"ג בבן ח' ורבי פליג לקולא דמהני גמרו גרידא בבן ח' וקיי"ל כוותיה לענין חליצה בדיעבד באשת כהן. ות"ק פליג על רשב"ג לחומרא לענין שהה בבן ח' וקיי"ל כת"ק דמקיל באבל אע"ג דמודה רבי בשהה. מיהו הא ליתא דודאי פליג רבי אפילו בסתם ולדות כדהוכיחו התו' שבת דק"מ **(צ"ל דקל"ו.)** ד"ה מימהל דליכא לפרש מימהל בן ח' שגמרו האיך מהלינן דא"כ מאי בעי מי פליגי. וליכא למימר מי פליגי בבן ת' דדלמא רשב"ג איירי בסתם ולדות ומא"ח **(ר"ת אלו אינם מובנים.)** קאי ולא פליגי דא"כ מאי פשיט ת"ש עגל שנולד ביו"ט דהתם איירי בסתם עגל א"ו הבעיא בסתם ולד ונפשט דרבי פליג אף בסתם ולד לקולא דא"צ שהה והך דאשת כהן לא תחלוץ איירי אף בסתם ולד כמש"ר ה' ייבום פ"א אם לא נודע לכמה נולד. ואם כוונת הלח"מ דרבי פליג לקולא בין בסתם ולד ובין בבן ח' אלא ת"ק מחמיר דבבן ח' לא מהני שהה. א"כ היה ראוי להיות סדר התוספתא להפך ת"ק אמר כל שלא כלו ורשב"ג כל שלא שהה ורבי אומר כל שלא גמרו. אלא העיקר דת"ק ס"ל דאין בן ז' משתהי. מש"ה כל שלא כלו ה"ז נפל אפילו שהה וגמרו אבל סתם ולד הוי בחזקת בן קיימא אפילו לא גמרו. ורבי ס"ל כל שגמרו הוי בן קיימא אפילו בן ח' ובלא גמרו אפילו סתם ולד הוי ס' נפל (ואפשר דלרבי לא מהני שהה בסתם ולד שלא גמרו דס"ל לת"ק ורבי דלריעותא בגופא שלא גמרו לא מהני שהה) ורשב"ג אפילו סתם ולד שגמרו הוי ס' נפל אא"כ שהה מהני אפילו בבן ח' ולא אפסקה הלכה כרשב"ג אלא בבהמה כמ"ש דלא קיי"ל כרשב"ג בשהה ולא גמרו או גמרו ולא שהה אלא כרבה תוספאה דבן ז' משתהי הילכך גמרו ושהה לכ"ע פוטר אפילו בן ח' ואף בגמרו גרידא אין אשת כהן חולצת ואין חילוק בין בן ח' לסתם ולד (אלא לענין שהה ולא גמרו דפוטר בסתם ולד משום דרכיה דרכי נועם כמ"ש) ימ"ש הלח"מ מהך דנחלות עמ"ש בסמוך בענין נחלות. וראיתי ביש"ש יבמות דמקשה על המ"מ דס"ל דלרשב"ג מהני שהה בלא גמרו דהא בנדה דמ"ד פריך כמאן דלא כרשב"ג ומשני הב"ע בשכלו חדשיו ומדלא קאמר הב"ע בשגמרו מוכח דאפילו גמרו מצריך רשב"ג שהה וכן משמעות התוספתא והא דקאמר רשב"ג כל ששהה ולא קאמר כל ששהה וגמרו משום דס"ל בסתם ולד לא מהני גמרו גרידא ומהני שהה גרידא אבל בבן ח' מצריך רשב"ג שהה וגמרו אלא דבשהה גרידא הוי ספק נפל ובגמרו גרידא ופיהק ומת הוי ודאי נפל ורשב"א. פליג ארבי בגמרו והלכה כרשב"ג ע"ש. ואין זה הכרע דכיון דרבי מיירי לענין בן ח' דבגמרו אשתהי ואינו כאבן ורשב"ג לא פליג בהא דאשתהי אם כן מנ"ל דפליג רשב"ג דגמרו לא מהני דלמא לרבי הוי גמרו ודאי בן קיימא ולרשב"ג ספק נפל ועמש"ל בענין נחלות דרבנו משווה פיהק ומת לאכלו ארי דבתרווייהו אשת כהן לא תחלוץ ואשת ישראל חולצת ובשו"ת הארכתי בענין זה. והנה בפ"א מה ט"מ הי"ד כ"ר דדוקא כלו חדשיו (וה"ה סתם ולד או בן ח' ששהה וגמרו כמ"ש) ה"ז קטן בן יומו מטמא לכ"ע וה"ק דכלו גרידא מטמא ודאי וה"ז שורפין עליו תרומה וקדשים ובן ח' ודאי וכמבואר כאן בה' מילה דלא מקרי בן ח' אא"כ לא שהה ולא גמרו ה"ז כאבן ואינו מקבל טומאה כלל. ומדלא נקיט לא כלו חדשיו ולא גמרו משמע דסתם ולד שלא גמרו (וכ"ש סתם ולד או בן ח' שגמרו) הוי ס' נפל דתולין ואין שורפין ומוכח נמי דיש הבדל בין סתם ולד שלא שהה ולא גמרו ובין בן ח' שלא שהה ולא גמרו. ובפ"ב מה' רוצח ה"י כ"ר דכל שכלו נהרגין עליו אפילו לא שהה ולא גמרו כדמוכח סוגיא דנדה אבל אם נולד לפחות מט"ח ההורגו תוך ל' יום אינו נהרג עליו ומשמע דאפילו סתם ולד וגמרו אינו נהרג עליו כל שלא שהה מדלא נקיט אבל בן ח' ומדנקיט דרך שלילה משמע דאין נהרג על בן ח' ששהה אא"כ שהה וגמרו (כדקיי"ל לענין אבלות וה"ה רציחה וכ"ש בן ח' שגמרו ולא שהה ורבנו איירי מסתמא בגמרו) ועמ"ש בה' אבל. ואפי' ספק ולד שגמרו ולא שהה נראה דאינו נהרג דדוקא למאן דמחלק בין פיהק ומת לאכלו ארי הוא די"ל דזה שהרגו ה"ל כאכלו ארי ויש לו חזקת חיים אבל לפמש"ר בפ"ק מה' ייבום דאין חילוק ודאי הוי ספק נפל אע"פ שגמרו. אבל סתם ולד ששהה ולא גמרו י"ל דנהרג עליו דמש"ה כ"ר דנולד פחות מט' ה"ז כנפל עד ששהה ואחר ששהה ה"ז ספק נפל לאפוקי סתם ולד סגי בשהה גרידא. וסיים רבנו וההורגו אע"ג דפתח בתרתי נהרג וגולה משום דדוקא אינו נהרג תוך שלשים דספק נפשות להקל אבל ודאי גולה על סתם ולד או בן ח' שגמרו ולא שהה דכיון דהוי ס' ד"ת אם יהרגנו גואל הדם אין לו דמים ועמש"ל בענין נחלות וענין אבל. ובפ"א מה' נחלות הי"ג כ' המ"מ ומש"ר בלא כלו חדשיו הוציא דבנדה דף מ"ד פריך באבלות כמאן דלא כרשב"ג ומשני בדקים ליה שכלו חדשיו ומדלא הקשו כן בשאר דינים זולת באבלות למד רבנו דבכלהו אפילו לא כלו ומ"מ אין זה מוכרח (פי' די"ל כפרש"י דנטר הש"ס עד דמסיים לכלה מלת' והדר פריך וכ"כ היש"ש ותו דנהי דבכלהו לא בעינן בידוע שכלו בסתם ולד מנלן דבידוע שהוא בן ח' נוחל ומנחיל. ותו דבה' רוצח כ"ר דודאי לא כלו ה"ז כנפל. ואולי דלמד רבנו דין ירושה מדקאמר הש"ס בן יום א' אין עובר לא מ"ט איהו מיית ברישא אלמא דיצא חי נוחל ומנחיל מיהו גם זה אין נ"ל הכרח וצ"ע עכ"ל. פי' די"ל דנקיט עובר לא אפילו כלו חדשיו וזהו השגת הראב"ד אלא שהוסיף דה"ל הוא ספק ואחיו ודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי. ומ"ש שם הלח"מ וי"ל דודאי מדארשב"ג כו' דקיי"ל כרשב"ג בענין אבלות כו' אומר אני דמבבא דמטמאין בזיבה לק"מ כמאן דלא כרשב"ג דודאי אפילו בן ח' שלא שהה הוי לרשב"ג ספק נפל לתלות אלא דאין שורפין מספק. וכן לק"מ מדזוקק לייבום דודאי בעינן ואח אין לו וזה זוקק מספק וכן הא דתנן ופוטר מן הייבום לק"מ עמש"ר בפי' המשנה דאתייא כרשב"ג דמש"ה לא נקיט ופוטר מן החליצה אלא דהוי מצי למפריך על בבות דמאכיל בתרומה ונוחל ומנחיל וההורגו חייב א"ו דבכלהו קיי"ל כרבנן ורק על אבלות פריך ומסיק דבאבילות גרידא איירי בשכלו מדסיים הרי הוא כחתן לכל דבריו משא"כ באינך אפי' לא כלו דהא בלא"ה צ"ל דמתני' לצדדין דהא מטמאין וזוקק ופוטר בהכרח איירי בדלא כלו ומ"ש הלח"מ עוד כתבו כו' וי"ל דהתם נמי כו' ועמ"ש בענין רוצח מיהו הא ודאי דכאן בה' נחלות איירי בגמרו. ולפמ"ש המ"מ בפ"א מה' ייבום דבחד מתלת כלו או שהה או גמרו הוי בן קיימא ד"ת הכא דבגמרו גרידא הוי ס' מד"ס ובין בבן ח' או בסתם ולד וכמש"ל דכיון דקי"ל דבן ז' משתהי ליכא בעולם ודאי בן ח' ואידי ואידי ספק נפל ד"ת) ואהני גמרו להוציאו מספק ד"ת ולא ידעתי מה קשה ליה להמ"מ ומיושב השגת הראב"ד. ומ"ש הלח"מ קשה למה לא הקשה כו' וי"ל דבחליצה כו'. לפמ"ש לק"מ מייבום דודאי אפילו לא כלו פוטר מייבום ולא הצריך רבנו כלו אלא לפטור מחליצה וזה לא שייך כלל לסוגיא דנדה אלא דהמ"מ פריך דאי ס"ד דרק אבלות אוקים הש"ס בכלו ולא אינך קשה רוצח. אך לק"מ דאע"ג דגמרו מוציא מספק ד"ת לנחלות דאזלינן בתר רובא שאני רציחה דאין הולכין בנפשות אחר רוב מש"ה אינו נהרג אא"כ כלו ובהכרח מתני' לצדדין כמ"ש. ומ"ש הלח"מ עוד אמרו שם במשנה ומטמא כו' וקשה עוד מזה כו' ולק"מ כמש"ל דבכלו שורפין ובלא גמרו בן ח' טהור ובספק תולין כנ"ל. ומ"ש הלח"מ עוד כ' המ"מ ואולי דין הירושה כו' דבריו כבדים דודאי אנו צריכין לטעם מיית ברישא בעובר לרשב"ג בכלו ולרבנן בלא כלו ומש"ה כ' המ"מ גם זה אין נ"ל הכרח וכבר יישבנו קו' הראב"ד ועד ראיה לפסק רבנו דבפר"א דמילה מסיק לענין חליצה דבפיהק ומת לכ"ע מת הוא כי פליגי באכלו ארי כו' וא"כ קשה ל"ל להש"ס טעם דאיהו מיית ברישא תיפוק ליה דעובר לא גרע מפיהק ומת דאין לו חזקת חיים. א"ו דכל שגמרו יש לו חזקת בן קיימא ושפיר משכחת אף בעובר חזקת חיים כשגמרו סי' והוצרך הש"ס לטעם דאיהו מיית ברישא. והך דפיהק ומת איירי בלא גמרו. וא"כ אנו רואין דר' ששת מהדר לאוקים כרבנן אליבא דהלכתא מש"ה הוצרך לטעם איהו מיית ברישא (דודאי לרשב"ג גמרו מוציא מידי ספק נפל) וע"כ האי דפריך כמאן דלא כרשב"ג היינו דוקא באבלות דקיי"ל כרשב"ג דמקיל באבל וכמ"ש המ"מ בה' ייבום ולפמ"ש הדברים מוכרחין. גם י"ל דאפילו תימא דקושיית הש"ס כמאן דלא כרשב"ג מוסב אף אנחלות ורוצח ומאכיל בתרומה היינו לפי הס"ד דלרשב"ג כל שלא שהה הוי ספק ד"ת אפילו בסתם ולד או בן ק' שלא גמרו אבל לדידן דקיי"ל דאשת כהן א"צ חליצה אלמא דגמרו מוציא מידי ספק ד"ת ושפיר נוחל ומנחיל ד"ת דאין חוששין למיעוט בדין ירושה אלא דלענין איסור חליצה הוא דשייך לחוש לס' דרבנן. דמש"ה נמי השווה רבנו בה' ייבום פיהק ומת לאכלו ארי מדהוצרך ר"ש לטעם מיית ברישא אלמא דפיהק ומת הוי ס' בן קיימא ומדקי"ל דאשת כהן אינה חולצת אפילו פיהק ומת ואשת ישראל חולצת אפילו אכלו ארי מכלל דבתרווייהו חשוב בן קיימא ד"ת וספק נפל דרבנן ונסתלקה השגת הראב"ד ועפ"א מה' אבל ה"ח דמשמע אפילו סתם ולד וגמרו כל שלא שהה ה"ז נפל לענין אבלות אא"כ כלו גרידא מתאבלין עליו אפילו לא שהה ולא גמרו (אא"כ נולד מת או מחותך ומסורס כיון שחין נפשו דוה עליו) ובן ח' (דהיינו שלא גמרו וכמש"ר בה' מילה דלא מקרי בן ח' אא"כ לא גמרו) אפילו שהה אין מתאבלין עליו. והר"א השיג דהא הלכה כרשב"ג דאשתהי ופי' הכ"מ דה"ק דהא הלכה כרשב"ג דבשהה אינו נפל ואי מש"ה לאו קושיא לפמש"ל דלא אפסק הלכה כרשב"ג אלא בבהמה. מיהו נראה לעין דכוונת הראב"ד דהא קיי"ל כרבה תוספאה דבן ז' משתהי ושפיר כששהה אומר אביו בלבו שהוא בן ז' ואשתהי ולבו דוה עליו אלא דלפמ"ש דבן ח' בלשון רבנו כשלא גמרו סי' שפיר הוי ס' נפל מד"ס ואין לב אביו דוה עליו מיהו בן ח' ששהה וגמרו מודה רבנו דמתאבל עליו דכל שגמרו לא מקרי בן ח' אלא בן ז' דאשתהי כמש"ר בה' מילה. ומ"ש הכ"מ דכל שלא שהה הוי ספקא לקולא באבלות דרבנן ליתא דהא כ"ר דאבלות יום ראשון דאורייתא אלא הטעם משום דקיי"ל הלכה כדברי המקיל באבל. ומה שהקשה הלח"מ ותימה על תימה כו' לק"מ דדוקא בן ח' דהיינו שלא גמרו הוא דלא מהני שהה אבל בסתם ולד אע"ג שלא גמרו מהני שהה ומתאבל עליו וא"כ רוצח כאבל ועמ"ש בענין נחלות ומתורץ השגת הראב"ד.
פרק ב
הלכה ד
וחוזר עכ"מ ונ"ל דרבנו מפרש כיון דמילה היתה בשבת מכלל דציצין שאין מעכבין לא מקרי צרכי מילה ואפשר דאף בחול נמי אסור משום צערא דינוקא.
הלכה ה
מקום שדרכן עיין השגות ועמ"ש ח"א ועיין בהשגות פ"ב מה' שבת הי"ד ובלח"מ שם שדברי הראב"ד סותרין זא"ז. וכנסת יחזקאל שי"ו תירץ דכוונת הראב"ד פ"ב מה' שבת כשנכרי מחמם מעצמו בלא ציווי ישראל ע"ש. וכוונת רבנו פשוטה דמ"ש מפני שסכנה הוא לו קאי רק על שלישי למילה כמ"ש המ"מ שם בה' שבת.
פרק ג
הלכה א
ואין ראוי עיין השגות ובהג"מיי וכן מסתבר דהאיך יברכו ב' ברכות אמצוה א' ועפ"י מהלכות ברכות הי"ד ושאני האב שמיוחדת המצוה בו לעשות שליח.
הלכה ו
וכן אנדרוגינוס ע' השגות וכ"מ ובתי כהונה בית ועד סי' א' תמה על הכ"מ ושם סי' ב' מיישב רבו מהר"י קונקו דברי הכ"מ ומחלק דבספק נתחייב אינו מברך אבל בספק יצא י"ח ונפטר חייב לברך ושאני דמאי שרוב ע"ה מעשרין. ובסי' ג' סותר דברי רבו מהך דספק ערלה כבושה אין מברכין. ואין זה סתירה דגם זה ספק חיוב דחיוב המילה חל משיצא לאויר העולם וכבר הרגיש בזה קצת. ומה שמדקדק בלשון הכ"מ דתופס החבל בתרי ראשין כאביי ורבא הוא אמת והנכון כמ"ש פ"ג מה' מגילה ה"ה ע"ש.
סליק ספר אהבה
סכום ההשגות בס' אהבה פ"ד וסי' למען ילמד לאהבה את ה