מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות ברכות
פרק א
הלכה ב
ואפילו נתכוון לאכול לאפוקי מטעמת ומש"ר ומטעמת ער"מ ובבתי כהונה בית ועד האריך בביאור הכ"מ ומסיק מטעמת אפילו בולעת א"צ ברכה ועפ"א מה' תענית הי"ד ומגיה בלשון הכ"מ ממילא דרביעי' לא בעי ברכה ע"ש.
הלכה ו
וכל הברכות עמ"ש פ"א מה' ק"ש ה"ז וע"ל ה"ה בכ"מ. והנכון דכל שמשנה המטבע ואין שינוי ענין רק שינוי נוסח יצא משא"כ שינוי מטבע שמשנ' הענין לא יצא ומש"רל ה"ה אינו אלא טועה ר"ל ולא יצא כמ"ש פ"א מהק"ש ה"ז ופ"י מה' תפלה ה"ב.
הלכה יב
רבים כו' ובהשגות וכ"מ ולח"מ ונ"ל בפשט הסוגיא לדרך רבנו בתשובתו לחכמי לוניל. דיסוד מוסד הוא דבדבר חשוב מסתבר טפי שכל אחד יברך לעצמו (דדוחק לומר דל"ב סובר בהפך דאדרבה בדבר חשוב מהני הסיבה דסגי שאחד יברך לכל דהאיך פליגי ל"ק ול"ב בסברות הפוכות) ובפירות ושאר משקין לכ"ע אפילו לא הסבו רצו מברך א' לכלן. אלא דלל"ק ס"ל לרב דמתני' דוקא נקיט פת דחשוב טובא הוא דצריך הסיבה דאז אם רצה יוצא בברכת חברו בעניית אמן (ואם רצה כ"א מברך לעצמו) ואי ליכא הסבה אין יוצא בברכת חברו בפת מה שא"כ ביין אע"ג דחשוב קצת א"צ הסבה אלא אפילו לא הסבו יוצא בעניית אמן והיינו דקאמר הש"ס דלל"ק קשיא רישא דודאי סיפא דא' מברך לכלן רשות דהסבה דיין לא עדיף מהסבה דפת שאם רצו מברך כ"א לעצמו אלא דסיפא אתי לגלויי על רישא דחייב כ"א לברך לעצמו בלא הסבה דיין נמי חשוב קצת וצריך הסבה לצאת בעניית אמן. ומשני דשאני הכא באורחין דדעתייהו למעקר סובר רב דאפילו בפירות חייב כ"א לברך לעצמו כשלא הסבו אלא בסתם סובר רב דרק פת צריך הסבה מה שא"כ יין דינו כפירות דאפילו לא הסבו אם רצו יוצא בעניית אמן ולל"ב דנקיט מהני הסיבה (מדלא נקיט בעי הסבה) משמ' דבפת עושה הסבה פעולה שנעשו כאיש א' כיון שנתחייבו בזימון ואין רשאי להוסיף בברכות שלא לצורך ודוקא אחד מברך לכלן ואם לא הסבו בפת להפך דדוקא כ"א מברך לעצמו דפת חשוב וקובע ברכה לעצמו משא"כ ביין אע"ג דחשיב קצת דינו כפירות דההסבה לא מהני בהו ובין הסבו ובין לא הסבו אם רצו כ"א מברך לעצמו ואם רצו א' מברך לכלן עיין בתוס' ברכות דמ"ב ע"א ד"ה הסבו כעין סברא זו ובהכי ניחא הערת הלח"מ דאע"ג דודאי פת חשוב טפי מיין מ"מ בהסבו בפת אין רשאי כ"א לברך לעצמו וביין אם רצו כ"א מברך לעצמו דהטעם דלא שייך הסבו ביין וה"ל כאלו לא הסבו (ומש"ר בתשובתו לחכמי לוניל דהנהו תרי לישני חד טעמא אית להו ואין לשם חילוק אלא בשינוי המימרא בלבד. ר"ל דלענין יין אין חילוק בין ל"ק ול"ב דלכ"ע דינו כפירות דבין הסבו או לא רצו א' מברך לכלן רצו כ"א מברך לעצמו משא"כ לענין פת ודאי יש חילוק אם הסבו דלל"ק אם רצו א' מברך לכלן ולל"ב מהני הסיבה בפת דדוקא א' מברך לכלן כמ"ש) והיינו דקאמר הש"ס דלל"ב קשיא סיפא דודאי רישא דכ"א מברך לעצמו בלא הסבו מתפרש שאם רצו ולק"מ אלא דרישא לגלויי אסיפא דבהסבו דוקא א' מברך לכלן וכר' יוחנן דהסבו מהני ביין וקשה לרב. ומשני מיגו דמהני הסיבה לפת נעשו כאיש א' אף ליין שצריך דוקא שאחד יברך לכלן (דבהכי נתיישב מה שקשה טובא בלשון תשובת רבנו לחכמי לוניל) ולשון רבנו ובירך א' מהן וענו כלן אמן משמע לכאורה כל"ק דאע"ג שהאב הרשות בידו לברך לעצמו ולפ"ז לא בא רבנו בתשובתו אלא לסתור פירוש שלהם דיציבא בארעא. ואפשר דפסק רבנו כל"ב דלכתחלה דוקא יענו אמן אלא ה"ק דכל שלא ענו אמן חייב לברך לעצמו ותו לא מידי.
הלכה יח
ולמה לא יענה כו' עיין בהשגות וז"ל התוספתא פ' בתרא דמגילה הפורס על שמע והמברך על הפירות ועל המצות ה"ז לא יענה אחרי עצמו אמן אם ענה ה"ז דרך בורות ע"כ והנה רבנו לשטתו דמפרש פריסת שמע ב' ברכות ראשונות דק"ש (ודלא כהראב"ד דמפרש ברכת יוצר גרידא עפ"ח מה' תפלה ה"ה) ניחא דקמ"ל דאע"ג דברכה שנייה (שהיא אהבת עולם כרבנן ולא אהבה רבה כר' יוסי כמש"ר פ"א מה' ק"ש ה"ו) סמוכה לראשונה מ"מ לא יענה אחריה אמן וזהו שכ"ר לעיל הי"ז ולמה לא יענה אמן אחרי אהבת עולם ר"ל של פריס' שמע דהוא הולך ומבאר התוספתא ונתן טעם לפי שהוא סוף ברכות ראשונות ולא חשיב סיום. וכן מה שסיימה התוספתא והמברך על הפירות ועל המצות ר"ל על ברכה אחרונה של פירות וה"ה במצות כגון ברכה אחרונה דמגילה דסד"א דברכה אחרונה חשוב סמוכה לברכה ראשונה. ומש"ר הי"ז כגון ברכות שמברכין לפני מגילה ונ"ח דוקא נקיט לשון רבים דסד"א דזמן חשוב ברכה הסמוכה לחברתה משא"כ בברכה ראשונה דסוכה ולולב בשאר הימים דליכא זמן אין סברא לענות אמן ובזה תבין דלדרך הראב"ד דפורס שמע היינו יוצר אור גרידא התוספתא מגומגמת דמשנה שא"צ היא דמהיכי תיתי יענה אמן אחר יוצר אור גרידא ותו דה"ל להתוספתא לומר בקצרה דאין עונין אמן אחר ברכה ראשונה ולדרך רבנו ניחא דקמ"ל למעט ברכה אחרונה דפירות ומצות כמ"ש.
הלכה יט
כל האוכל כו' ע' בהשגות ויפה השיב הכ"מ ומשנה ערוכה היא ספ"ק דדמאי וז"ל הדמאי מערבין כו' ומברכין עליו ומזמנין עליו משמע משא"כ בודאי והר"ש בפירושו נדחק מאד ונמשך אחר דעת הראב"ד ולדרך רבנו אתייא מתני' כפשוטו וכן משמעות פרש"י במ' שבת דכ"ג. והראיה של הראב"ד איננה כ"כ מכרח' דאע"ג דהא דתנן נשים ועבדים אין מזמנין מתפרש אבל מברכין מ"מ הא דנקיט בסיפא עד כמה מזמנין עד כזית מתפרש דה"ה דאין מברכין על פחות מכזית וכמ"ש תוספות ברכות דמ"ט ע"א ד"ה עד כמה. ומ"ש הלח"מ דאי ס"ד דנקיט זימון לרבותא ה"ל לרבנו לבאר לקמן פ"ה האי רבותא דהנך דמזמנין. י"ל דס"ל לרבנו דהא בהא תלייא דכל שמברכין מזמנין וקמ"ל ברישא דבדמאי מזמנין דא"כ ודאי דמברכין ובסיפא נקיט לרבותא דאין מזמנין דסד"א דאע"ג דאסור לברך על הנאה שבאה בעברה משום בוצע ברך מ"מ הוי צירוף לזימון לאחרים כיון שנהנה ואינהו לית בהו משום בוצע ברך קמ"ל דאינו מצטרף וכ"ש שאינו מברך וברישא קמ"ל דגם דמאי הוי אכילה חשובה לזימון לאפוקי מסברת הראב"ד. וסוגייא דב"ק שנדחק בה הלח"מ פשוט דרבנו מפרש אלא מנאץ ואיכא איסורא וכמש"ר פ"ו מה' חמץ ה"ז שאין מברכין בה"מ על הגזל (והתם איירי בלא שינוי וכמ"ש המ"מ והש"ס מיירי לענין ברכת חלה דאין זה ברכת הנהנין אלא ברכת המצות הילכך אע"ג דשינוי קונה חשיב מצוה הבאה בעברה כמבואר פ"ח מה' סוכה ה"א לענין לולב הגזול וע"ש בלח"מ והבן זה.
פרק ב
הלכה ב
וכולל בה בונה ירושלים עלח"מ. והנכון דכיון שירושלים הוא חלק מהארץ מש"ה אם כוללו יצא ד"ת אע"ג דלכתחלה מצוה לפורטו ובפועלים חשיב כדיעבד ומש"ה לכתחלה המסופק אם בירך חוזר ומברך ג' ברכות שהן ד"ת שהרי לכתחלה ד"ת שצריך לפרוט משא"כ ברכת הטוב שהוא מד"ס ספק ברכות מד"ס להקל משום לא תשא.
הלכה ג
וכל שלא אמר ארץ חמדה עלח"מ ופשוט הוא דר' אבא פליג ואנן קי"ל כר"א ואינך תנאי דאין ברית ותורה מעכב וכמ"ש הרשב"א בש"ש דמ"ט דברי' ותורה מד"ס ועיקר הברכ' ד"ת ארץ חמדה. והא דהשמיט רבנו דהפוחת מא' ה"ז מגונה היינו כיון דמגונה מקרי ועיכובא ליכא ודאי דה"ה הפוחת משתים נמי מגונה דצריך שיאמר הודאה תחלה וסוף כתקחז"ל ואולי ה"ק הש"ס והפוחת דהיינו פועלים שכוללין בונה ירושלים כנ"ל ה"ב ומקצרין ואין מסיימין בהודאה אלא בברכת הארץ וזה נכון.
הלכה יב
שכת כו' ע' בהשגות והרשב"א בג' שטות השיג ג"כ על רבנו דאי ס"ד דכיון שגמר כל הברכות ד"ת חשוב כעקר רגליו א"כ אפילו לא התחיל עדיין הטוב בדין הוא שיחזור לראש ומש"ה פסק כדעת הראב"ד ולענ"ד י"ל אחרי שום לב לקושיית הל"מ דלמה בשכח יעל' ויבא בתפלה ונזכר קודם שעקר רגליו חוזר לרצה דה"ל לחז"ל לתקן שיאמר ג"כ ברוך אשר נתן. אך דבאמת אין זה קושיא דהאיך יאמר ברוך אשר נתן קודם שעקר רגליו ואנן בעינן שיזכיר יעלה ויבא תוך ברכת רצה ואיכא הפסק ברכת מודים ושים שלום. ואפילו נזכר עד שלא התחיל מודי' אין סברא שיאמר ברוך אשר נתן שיהיה זה הפסק בין רצה למודים ואנן בעינן שיהיו סמוכים זה לזה (אלא דלדעת הש"ע א"ח סי' תכ"ב ס"א צריך לחלק דאמירת ברוך אשר נתן שהיא נוסח ברכה חשוב הפסק אבל שפיר יעלה ויבא בלא ברכה בין המחזיר שכינתו לציון ובין מודים ה"ל כחתימה ארוכה ואינו הפסק מיהו הרש"ל חולק דגם יעלה ויבא בלא ברכה חשוב הפסק ועיין בב"ח סי' קי"ד ובט"ז שם וכן נראה דעת רבנו פ"י מה' תפלה ה"י דכל שסיים המחזיר שכינתו לציון חוזר לרצה) וכל זה בתפלה משא"כ בברכת המזון שפיר לא חשיב ברוך אשר נתן הפסק בין ג' ברכות לברכת הטוב דהא ברכת בונה ירושלים אחרונה של תורה חשיב סיום ועונה אמן אחר ברכת עצמו. מיהו להפך קשה למה תקינו ברוך אשר נתן בב"המ נהי דבונה ירושלים לא חשיב כעקירת רגליו ה"ל לתקן שיחזור לברכת רחם אך דגם זה אינו קושיא לא מבעיא לדעת הרא"ש דס"ל דג' ברכות דבה"מ כחדא חשיבי דאי אפשר לחזור לברכת רחם אלא אפילו לדידן לק"מ דודאי מדהתקינו ברוך אשר נתן ולא התקינו שיאמר נוסח יעלה ויבא קודם שהתחיל ברכת הטוב מוכרח כדעת הרש"ל ורבנו דלא כדעת אבי העזרי שהביא הש"ע סי' תכ"ב דנמצא אין תקנה שיאמר יעלה ויבא אחר סיום בונה ירושלים בב"המ והמחזיר שכינתו לציון בתפלה כיון שנתקנה אמירת יעלה ויבא באמצע ברכה אלא דתקינו ברוך אשר נתן בב"המ כדי שלא יצטרך לחזור לברכת רחם ומוטב שיאמר ברוך אשר נתן בדרך ברכה סמוך ונראה לברכת רחם דהא אין בב"המ משום הפסק בין בונה ירושלים לברכת הטוב דבונה ירושלים הוי סיום כמ"ש משא"כ בתפלה שא"א להפסיק בין רצה למודים מוכרח לחזור למודים והיינו טעמא דאם נזכר אחר שהתחיל ברכת הטוב דחוזר לראש משום דברכת אשר נתן מהני דוקא סמוך לבונה ירושלים דה"ל שתי ברכות סמוכות וכאלו הזכיר יעלה ויבא כתיקנו בתוך ברכת רצה משא"כ משהתחיל הטוב ה"ל ברכת הטוב הפסק בין רחם לברוך אשר נתן (ואע"ג דבתפלה הרגיל לומר תחנונים חוזר לרצה שאני תחנונים דלא חשיב הפסק בין שומע תפלה לרצה) וכן לא מהני שיחזור לרחם דברכת הטוב חשוב הפסק בין ב' ברכות ראשונות לשלישית מש"ה בהכרח חוזר ומתורץ קושיית הרשב"א. ודעת הראב"ד נפלאה דכיון דברכת הטוב חשוב כתחנונים דלא חשיב הפסק דמש"ה ס"ל דאע"ג שהתחיל הטוב חוזר לברכת רחם א"כ מ"ט דר' מנשיא דקודם שהתחיל הטוב אומר ברוך אשר נתן ולאחר שהתחיל הטוב יחזור לברכת רחם ובדין הוא שיהיו שוין או אידי ואידי יחזור לרחם או אידי ואידי יאמר ברוך אשר נתן. וצ"ל דהראב"ד מוד' במקצת דהתחלת ברכת הטוב חשוב הפסק בין רחם אל ברוך אשר נתן אבל אין ברכת הטוב הפסק בין ב' ברכות לברכת רחם. ומ"מ דרך רבנו יותר מרווח.
הלכה יד
קודם שיתעכל עכ"מ ומ"ל וכוונת הכ"מ פשוטה דמדקדק לשון ותאב אותן פירות דהכל תלוי ברעב לחודא דהיינו שנתעכלו ומעולם לא עלה על דעתו לחלק בין אכילה לשתייה דה"ה בשתיה הכל תלוי בשהוא צמא אע"ג שאינו תאב ליין. ודברי המגיה בכוונת הרא"ש נכונים דכל שהוא תאב לאותו פרי או ליין אע"ג שאינו רעב או צמא לא יברך דכה"ג חשוב לענין תאות פרי זו. ועלח"מ שהניח בצ"ע ולק"מ דלא עדיף קדש הלולי' מקדושי כסף שהן לרבנו מד"ס אע"ג דנפיק מקרא דכי יקח וכל השיקלא וטיריא אי משכחת אסמכתא מקרא לברכת הנהנין אע"ג דודאי מקרי אליבא דכו"ע מד"ס ועיין בתוס' ד"ה אלא סברא.
פרק ג
הלכה ב
אכל דגן שלוק עכ"מ ולח"מ. והנכון בכוונת רבנו דסובר דאין סברא כלל לברך בפ"א על דגן וקמח חי ע' תוס' ברכות דל"ו ע"א ד"ה קימחא אלא פי' הכוסס את החטה והכוסס את האורז היינו שאכלן שלוקים וההבדל בין שלוק ומבושל הוא כמ"ש הרמ"א א"ח סי' ר"ק דלא מיקרי מבושל אא"כ נתמעך ורך ממש ואם קשה קצת ה"ז שלוק והיינו שדקדק רבנו בפרקין ה"י אורז שבישלו דדוקא נתמעך יש לו חשיבו' במ"מ משא"כ אורז שלוק אע"ג שדרך לבשלו שלם ואין מסירין ממנו הקליפה כיון שעדיין קשה ה"ל שלוק ומקרי כוסס אורז ומברך בפ"הא ולא במ"מ והוא ק"ו מדגן שלוק שאין מברכין עליו במ"מ וכן ליכא למטעי דעל אורז שלוק יברכו שהכל דהשתא דגן שלוק בקליפתו מברך בפ"הא מכ"ש אורז שלוק שהרי אין לו קליפה ודרך לשלקו שלם דמברך בפ"הא וזה ברור. גם סובר רבנו דדוקא לענין תרומה ממעטינן הכוסס שעורים שלוקין מן כי יאכל פרט למזיק משא"כ לענין ברכת הנהנין כיון שנהנה חייב לברך וכמ"ש פ"י מה' תרומות ה"ז ע"ש.
הלכה ו
כיצד כו' אבל אם עירב כו' ע' ח"ץ שקכ"ט דמסיק דדברי הכ"מ בזה וכן דברי הרמ"א וב"ח א"ח סי' ר"ד תמוהי' הן דודאי מודה רבנו אפילו יש דבש הרבה במרקחת וטעמו וממשו ניכר מברך על העיקר שהוא הרוב אלא רבנו למד כן מהא דריש כיצד מברכין רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ וכמשר"ל ה"ד ועל זה קאי המשך דברי רבנו דדין זה מיוחד בה' מינים מחמת חשיבותייהו ע"ש שהאריך ודפח"ח.
הלכה ח
הפת כו' עמ"ש ח"א.
הלכה יא
כל שמברכין כו' עכ"מ שדבריו מגומגמים ואולי ה"ק הירושלמי מהפך הכלל דנמצא כל שמברכין מעין ג' מברך במ"מ ואין כאן חוץ מן האורז. ולזה קאמר דרבנו סובר דהש"ס שלנו פליג על הירושלמי ולפ"ז יש להגיה בלשון הכ"מ ונתינת טעם לדבריו דאין למדין מן הכללות (ובמעשה רוקח מגיה א"נ לא פליג אגמרא דידן ואין למדין מן הכללות) וכל זה מגומגם דודאי כלל הירושלמי לענין ברכת המזון משא"כ לענין ברכה מעין שלש בלתי אפשר להפך דהא חמש מיני פירות שנשתבחה הארץ ויין מברכין בפ"הע ובפ"הג אע"ג שמברכין לאחריו מעין ג'.
פרק ד
הלכה א
כל המברך עכ"מ ואין הכרח שרבנו יחלוק על הרי"ף אדרבה משמע דס"ל כהרי"ף מדלא הזכיר בפ"ח גבי ברכה מעין ג' דפירו' שיהי' צריך לברך במקומו.
הלכה ג
היה אוכל כו' ע' השגות וכתב המ"ע שלמד הראב"ד הפרש שרואה את מקומו מדין גוזלות שבמסכת ביצה די"א והדר חזי לקיני' ודבריו תמוהין והנכון שהראב"ד למד כן מדין זימון דקי"ל פ"ה מה' ברכות הי"ג דשלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו והוא בשוק ויוצא י"ח ולכשיחזור לביתו יחזור ויברך בה"מ לעצמו אלמא דעמידה בשוק לא חשיב שינוי מקום וכן למד הראב"ד דכל שרואה חשוב מקומו מהא דקי"ל פ"ה מה' ברכות הי"ב שתי חבורות שאוכלין בבית א' כל שרואין זא"ז מצטרפין לזימון. ולדרך רבנו אין זה ראיה דזימון תלוי בראיה משא"כ בב"המ דקי"ל פ"ה הי"ג שאינו רשאי לברך בשוק בהב"מ אלמא דחוץ לפתח ביתו לא חשיב מקום לענין דין הנ"ל ה"א והוא הדין דחשיב שנוי מקום לענין שצריך לברך למפרע עה"ה.
הלכה ה
במזרחה של תאנה ובהשגות וכ"מ. ורבנו לשטתו דלעיל ה"ג ס"ל דכל שיצא חוץ לבית המוקף חשיב שינוי מקום הילכך בתאנה דליכא היקף מחיצ' חשיב שינוי מקום ממזרחה למערבה והראב"ד לשטתו דס"ל ה"ג דלא חשיב שינוי מקום הוצרך לאוקים הירושלמי כשהיה בדעתו בתחלה לגמור הסעודה במזרחה.
הלכה ו
בירך על הפת כו' עכ"מ ולח"מ. ובירושלמי פ' כיצד מברכין א"ר מרינוס בר"י אהן דאכיל גרזימתא וסלית אע"ג דאיהי מברך על גרזימתא בסופה לא פטיר סולתא. מה כב"ש דב"ש אמרי אף לא מעשה קדרה א"ר יוסי ד"ה היא בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדרה כדברי ב"ה בש"א לא פטר את מעשה קדרה אבל אם בירך על פרפרת תחלה כ"ע מודים דלא פטר את הפת ולא מעשה קדרה. ר' אבא בריה דר"פ מיבעי אהן דאכל סלת ובדעתי' למיכל פתא מהו מברכה על סולתה בסופה רבנן דקסרין פשטין ליה צריך לברך בסוף ע"כ וע' בערוך ערך גרזם דמפרש דגרזימתא היינו פרפרת ממינין הרבה ובמוסיף ערוך שהוא ציר ומרק דברכתו ב"נר. ופי' סלית היינו מעשה קדרה וא"כ ה"פ דר' מרינוס אמר דאין ברכה אחרונה בנ"ר פוטרת מעין ג' ומשמע דעל המחיה פוטר בנ"ר ולזה פריך נימא דר"מ כב"ש דקס"ד דב"ש אסיפא קאי דבירך על הפרפרת בנ"ר לא פטר בה"מ אבל מעין ג' פוטר לב"ה וב"ש פליג דאף מעין ג' אינו פוטר ומסיק דד"ה היא דב"ש ארישא קאי דב"ה ס"ל דבה"מ פוטר בנ"ר ומעין ג' ופליג ב"ש דאין בה"מ פוטר מעין ג' אבל לכו"ע אין בנ"ר פוטר מעין ג' וכ"ש בה"מ (ור' אבא בעי האוכל מעשה קדרה ובדעתו לאכול פת אם יברך מעין ג' או ימתין שבה"מ יפטור ומסיק דצריך לברך מעין ג' דאף ב"ה לא קאמר דפוטר אלא דיעבד) המורם מזה דאע"ג דבבבלי קאי בתיקו נפשט בירושלמי דב"ש ארישא קאי גם נראה דהך בעיא שבבבלי מתפרשה לענין ברכה אחרונה דהירושלמי מפרש מתני' לענין ברכה אחרונה ע"ל הי"א ודלא כפרש"י דבהכי ניחא מה שהעיר הכ"מ דשפיר כ"ר דינים אלו בפרקין גבי דיני בה"מ לענין ברכה (ואע"ג דבפי' המשנה לרבנו כ' דב"ש פליג אסיפא ואין הלכה כמותו דספק ברכות לקולא חזר בו בחיבורו מחמת הירושלמי דב"ש ארישא קאי וקי"ל כב"ה לחומרא) הילכך בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה שהוא ממינו. בירך על הפרפרת בנ"ר אינו פוטר לא פת ולא מ"ק כפי מסקנת ר' מרינוס ומשמע דסולתא פוטר גרזימתא ומש"ה פסק רבנו דמ"ק פוטר התבשיל וזה ברור בביאור הסוגיא לדרך רבנו דהרי מבואר מלשונו דפרפרת מלפתין בו הפת ודלא כפרש"י בד"ה פטר והבן זה ותו דשה"נב דתבשיל ודאי פוטר את הפת כדלקמן פ"ח מה' ברכות ה"י אלא ודאי דאיירי מברכה אחרונה (וכל זה לענין שאכל פרפרת ומ"ק קודם סעודה ואח"כ נטל ידיו ובירך המוציא לאכול פת דכשהמברך בה"מ נפטר מבנ"ר ומעין ג' אע"ג שנתחייב בהן קודם סעודה משא"כ לענין ברכה ראשונה ע"ל הי"א. ומשמעות הירושלמי דלכתחילה יש לו לברך בנ"ר קודם שיאכל פת וכמ"ש) ועם היות שבתוס' ופוסקים שטות אחרות ולא קדמני אדם בזה מ"מ אנכי על משמרתי אעמודה לפרש דברי רבנו ע"ד הש"ס ירושלמי ובבלי והאמת עד לעצמו שזהו כוונת רבנו ועפ"ח מה' ברכות ה"י.
הלכה ז
גמר בלבו ע' השגות שמחלק בין אכילה לשתייה מהך דברכות דמ"ב ולית הלכתא כו' אלמא דנמלך לא מהני באכילה אלא בשתייה מעובדא דר' ברונאי ואין זה הכרע די"ל דה"ק ולית הלכתא לענין שיהי' אסור לאכול עד שיברך ב"המ ומ"מ אהני היסח הדעת שצריך לברך ברכה ראשונה וכמ"ש הלח"מ ונרמז בלשון המ"ע. א"נ כמ"ש המ"ע דיש חילוק בין סילק השלחן דהוי רק יאוש מלאכול ובין גמר בלבו בודאי שלא לאכול. והראיה שהביא הכ"מ מהך דחולין דק"ז דהשמש מברך על כל פרוסה מכרעת דהיסח הדעת מהני אף באכילה. ומה שנדחק הכ"מ פ"ז מה' ברכות ה"ז למה השמיט רבנו חילוק בין אי איכא אדם חשוב או לא יש ליישב דרבנו מפרש דדוקא ביין שתלוי ברצונם חשיב היסח הדעת גמור ומברך על כל כוס משא"כ באכילה כל היכא דאיכא אדם חשוב בסעודה אין השמש מסיח דעת דכיון שמצד החמל' ראוי להאכילו מכל תבשיל בטח לב השמש דהאי אדם חשוב ספי לי' ולפ"ז העיקר תלוי אם השמש בטוח דספו ליה אפילו ליכא אדם חשוב ואם אינו בטוח מברך על כל פרוסה אפילו איכא אדם חשוב כיון שאינו בוטח בו (אלא אורחא דמלתא נקיט דמסתמא נכון לבו ובטוח בדאיכא חשוב) וכיון שהעיקר תלוי בהיסח דעת השמש כבר נשמע דין זה מכאן דכל שגמר בלבו חוזר ומברך. והשמיט רבנו כאן דין אם נטל מים אחרונים שזה ביאר לקמן פ"ו ה"ך דאסור אפילו בשתיית מים. ושינה ונמנום סובר רבנו דלא חשוב הפסק רק בפסח עיין פ"ח מה' חמץ הי"ד ובהשגות שם. ועמ"ש פ"ז מה' ברכות ה"ז.
הלכה ח
היו שותין עיין בהשגות ובפכ"ט מה' שבת ה"ה כ"ר דאסור לאכול משקדש היום עד שיקדש דשבת קובע וא"כ בהכרח איירי רבנו כאן במוסיף מחול על הקדש ואומר בואו ונקדש מבע"י. אמנם לענין הבדלה סובר רבנו דאמירת בואו ונבדיל לא חשיב היסח הדעת עיין פסחים דק"ג ע"ב אהא דאמר רב כיון דאמריתו הב לן ונברך כו' ומר זוטרא אמר אנא דעבדי כתלמידי דרב ורב אשי אמר לית הלכתא כתלמידי דרב דהא י"ט שחל להיות אחר שבת ואמר רב יקנ"ה (ומפרש רבנו דה"ק דנהי דקידוש היום לא חשיב הפסק בין ברכת בפה"ג לשתייה כדלקמן אכתי תהי' הבדלה הפסק בין ברכת בפ"הג לשתייה) ומדחה הש"ס ולא היא התם בב"המ עקר דעתי' ממשתייא הכא לא עקר דעתיה ממשתייא פי' ולא הוי הבדלה הפסק ע"כ ומינה דהשתא אמירת הבדלה בפועל לא חשיב הפסק כ"ש היכא דאומר באו ונבדיל דלא חשיב הפסק ודלא כדעת הראב"ד. ובתו' פסחים דק"ב ע"ב ד"ה יקנ"ה וא"ת למה לא תקנו נמי בב"המ יין ברישא ותירצו שאם יברך על היין תחלה יצטרך לברך שנית דב"המ הפסק ע"כ דקשה לדרך רבנו דבאו ונקדש הוי כמו הב ונבריך א"כ גם בקדוש היה לתקן קידוש תחלה ואח"כ בפ"הג. ויש ליישב לפמש"ר פ"ז מה' ברכות הט"ו שאין ב"המ צריכה יין מש"ה הוי ב"המ הפסק משא"כ בקידוש דכתיב זכור זכרהו על היין שפיר תחלת התקנה כך היא ולא חשיב הפסק (ואולי סובר רבנו דמש"ה אפסקה הלכתא כרב יקנ"ה דאמירת קידוש תחלה על הכוס כתיקונו אינו הפסק והבדלה אינו הפסק כמ"ש משא"כ לשמואל דאמר ינ"הק כיון שאמר תחלה הבדלה על הכוס שוב חשיב הקדוש הפסק)
הלכה יא
ולא לאחריהם עמ"ש בפרקין ה"ו.
פרק ה
הלכה ז
קטן דעדיף מאשה דמצות חינוך על הגדול והבן.
הלכה יא
שלשה בני אדם עיין השגות ומ"ש הלח"מ שדעת הראב"ד כדעת ה"ר יהודה שהביא הרא"ש הוא תמוה דהא לדעת ה"ר יהודה לא מבעיא היו שלשה וזימנו שנים מהם על השלישי בע"כ שיצא ידי זימון אלא אפילו היה ד' וזימנו ג' מהן נמי פרח מהרביעי זימון ואדרבא דעת הראב"ד כמסקנת הרא"ש דאיירי כשזימנו עליו שנים בע"כ ולקושיית פשיטא מתרץ כדמסיק הרא"ש דקמ"ל אע"ג שאכלו שלשתן אחר מכאן כמ"ש הראב"ד ודלא כמ"ש הלח"מ דמסברא כתב כן. גם מ"ש הכ"מ דדעת רבנו כדעת הראב"ד דחוק והנכון דדעת רבנו כפרש"י דזה השלישי שהיה בדעתו לאכול עוד והוצרך לענות עם השנים ברכת זימון מדין שנים אין ממתינים על אחד הרי זה השלישי לא יצא ידי זימון ולק"מ פשיטא דקמ"ל אע"ג שלא יצא ידי זימון מכל מקום פרח ממנו חובת זימון ורשאין לחלוק ומ"מ אם רוצים לזמן הרשות בידם ולא הוי ברכה לבטלה אע"פ שלא אכלו יחד לאחר מכאן כיון ששום א' לא יצא ידי זימון רשאין לזמן ואינם חייבים לזמן דפרח חובת זימון. ומה שהקשה הכ"מ דאין זימון אלא במקום ברכה לק"מ דמשכחת דאכלו הנך ג' חבורות על שלחן א' בזא"ז ומכל חבורה נשאר אחד אשר ענה עמהן ואכל אחר כך והבן זה. ועתר"י על הרי"ף דמפרש בזימנו עליו דרך חלון לאחר שיצא לחוץ דנמצא לא יצא ידי זימון שאינו עמהן ומ"מ פרח מיני' זימון אע"פ שאכלו אח"כ יחד והעיקר לדרך רבנו ורש"י כמ"ש.
הלכה טו
ובן מברך לאביו ע' בהשגות ועמ"ש הכ"מ בד"ה ויש לדקדק כו' דדעת רבנו כדעת התוס' ורבנו יונה ובעל המאור והרא"ש דדוקא גדול שאכל כזית דגן מקרי בר חיוב להוציא את מי שאכל כדי שביעה מתורת ערבות ושאני אשה ועבד וקטן דליתנייהו בני חיוב כלל ועיין תוס' ברכות דמ"ח ד"ה עד שיאכל ועמש"ר פ"א מה' ברכות ה"י והי"א ודוק ובצרור החיים האריך אי בה"מ מיקרי ברכת הנהנין ואני אומר כל שאכל כזית נהנה מקרי ומוציא אחרים י"ח. מיהו מלשון רבנו בתשובה משמע כמ"ש הלח"מ דה"ק ולהוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן (לאפוקי שאר אוכלין) דאז יכול להוציא את אחרים שאכלו הרבה ובלבד שלא יהיה העונה שבע ממש דאז חייב מן התורה כמש"ר פ"א הי"א וכן משמע בפרקין ה"ח דדוקא לזמן עליו סגי בכזית משא"כ שיזמן הוא על אחרים ששבעו ממש ואין דקדוק התוס' מוכרח דמלתא דפסיקא נקט שאלו אכל רשב"ש כזית דגן אפשר שיוציא את ינאי דמאן יימר דינאי היה שבע ממש.
פרק ו
הלכה ב
ומים אחרונים ע' בהשגות וע' ברכות ס"פ אלו דברים לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא הרי נדחו דברי ר' זוהמאי וידים מזוהמות כשרות לברכה דלא גרע מטמא ממש כנ"ל פ"א והא דמסיק שם דאר"י אמר רב ואמרי לה במתני' תני והייתם קדושים אלו מים אחרונים דחה רבנו דבסוגיא דחולין מוכח דמים אחרונים מפני הסכנה דמש"ה חייבים במלחמה כדמוכח ספ"ק דעירובין ואפילו המברך בה"מ א"צ נט"י אלא מפני הסכנה כמשר"ל ה"ג ודלא כהראב"ד שחילק בין לח ויבש עמ"ש ה"ג.
הלכה ג
כל פת שהמלח כו' לפי נוסח זה שלפנינו הבין הראב"ד דה"ק אם מדד פת שמלח בו אע"פ שלא אכלו צריך נט"י מפני הנגיעה וא"כ ה"ה המאכיל לאחרים ולזה השיג ששינה לשון והל"ל מדד מלח ולענ"ד כוונת רבנו דאע"ג דקי"ל ה"א דמים ראשונים אף בפת שאין בו מלת ובכל דבר שטיבולו במשקה שאני מים אחרונים שהוא דוקא בפת ודוקא שיש בו מלח לאפוקי מצה וגירסת רבנו כל מילחא מאי א"ל לא מבעיא (כגירסא שלפנינו ודלא כגירסת רש"י והראב"ד לא כ"ש) ומפרש רבנו דהפשיטות דהמודד מלק א"צ נט"י כדס"ד לבעל הבעיא שאין מים אחרונים אלא תוך הסעודה שידיו לחים וחוששין שיתדבק בו המלח שנימוח בפת משא"כ המודד מלח אין חוששין לו ומש"ה השמיט רבנו בעיא דכייל מלחא.
הלכה ד
וכל העולה כו' דברי הכ"מ נכונים ודלא כמו שצידד הלח"מ דלחולין אף נתן סאה כו' כשר דאין כן משמעות לשון רבנו ובה' מקואות נקיט לרבותא דאפילו לתרומה מים פסולין בטלים ברוב והוא דאיכא רביעית כשרין.
הלכה ה
כל הצריך ע' בהשגות ומ"ש הלח"מ דהראב"ד פסק כמ"ד ל"ש אלא בקרקע אין הכרע די"ל דמלתא דפסיקא נקיט דלכ"ע מים שאובים שבקרקע כשרים גם מה שסיים ומ"מ קשה כו' דרבנן פליגי על זה כו' לא ידעתי מאי פסקא דמשמעות דברי רבנן דלאחרים סגי בנתינת מ' סאה דה"ל שאובין וכן מפורש בברכות דכ"ב ע"ב אלא הבו לדידי לברך דנפול עלואי מ' סאה. מיהו נראה דרבנו ס"ל דתקנת עזרא היתה טבילה ממש וכמ"ש פ"ד מה' תפלה ה"ד ומש"ה השמיט רבנו לגמרי דין ט' קבין ולא הזכירם בה' תפלה ולא בפ"ד מהק"ש ה"ח דזה היה בב"ד שלאחריו תקנת ט' קבין ומ' סאה בנתינה דהקלו משום שלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בה דמש"ה ביטלה אח"כ ריב"ב לגמרי ובתקנה הוא דזלזלו דסגי בנתינה משא"כ לענין נט"י שהוא מדינא מעולם לא אמרו דסגי טבילה בשאובין וזה ברור ועמ"ש פי"א מה' מקואות ה"א.
הלכה ט
או שהפליג ע' בכ"מ דגריס ורי"א כל גופו טובל בהן פי"ו לא כ"ש (ודלא כגירסא דידן) והיא גירסת ר"ח הביאה הר"ש פ"א דידים מ"ג וכן גירסת הרי"ף פ' אלו דברים ומחלק שם דשאני קמי האור שהיה להם שעת הכושר ובהכי מיושב קושיית הכ"מ דשאני מים שנפסלו משתיית כלב דהיתה להן שעת הכושר מש"ה מותרין בבת בירתא ושפיר קי"ל כסתם מתני' דידים דלא פליג רשב"א אלא בחמי טבריא שלא היה להן שעת הכושר וקי"ל כוותיה מהך דחזקיה. ומש"ר ולא אחרונים הכ"מ נדחק והנכון כמ"ש הלח"מ.
הלכה י
נוטלין כו' עלח"מ ועמ"ש פי"א מה' מקואות ה"ז.
הלכה יא
וכלים שנשברו עכ"מ ולח"מ והנכון דודאי לענין קידוש מי חטאת ונט"י כל הכלים שניקבו בכונס משקה פסולין אע"ג שמקבל טומאה עיין בפי"ט מה' כלים ה"ב וכרבא במ' חולין וה"ק רבנו דכל שבירה דאשכחן שמטהרת מידי טומאה פסול לנט"י הילכך אפילו כלי העשוי לאוכלין נפסל לנט"י בכונס משקה שהוא שבירה המטהרת בכלי העשוי למשקין. והא דלא כ"ר בהדיא שיעור כונס משקה משום דרצה להורות לנו דין חדש דגיסטרא דכלי עץ טהור אע"ג דמקבל רביעית עמ"ש פח"י מה' כלים ה"י ביישוב ההשגות דשם דמש"ה נקיט רבא בשבת דצ"ה חמש מדות בכ"ח דבשאר כלים לא משכחת גיסטרא ולא משכחת צמיד פתיל ומש"ה נקיט רבנו פ"ו מה' פרה ה"י לישנא דרבא בשבת דצ"ה כ"ח שניקב לענין מי חטאת וכ"ש לענין נט"י דקפדינן אמנא מד"ס. ונקיט כאן כלים שנשברו לכלול גיסטרא דשאר כלים וכ"ש לענין מי חטאת דבעינן כלי ד"ת ודין החרסים שכ"ר עיין פי"ח מה' כלים הי"ג והי"ד דהיינו גיסטרא של כ"ק וא"כ ה"ק רבא במוצי' משקה חשיב שיעור נקב לענין טומאה דגיסטרא ולא לענין כלי שלם שניקב במוציא משקה לקידוש אבל הא ודאי דאפילו גיסטרא שלמה פסולה לקידוש וסובר רבנו דה"ה לנט"י מד"ס דאין סברא להכשיר גיסטרא של כ"ח לקידוש ולנט"י ולפסול של עץ והבן זה (והכ"מ לא הראה מקום לחרסים שהזכיר רבנו והנכון כמ"ש) ואולי עיקר הגירסא חרסית דהיינו דבר שממרחין בו בצ"פ עמש"ר פכ"ג מהט"מ ה"ח והוציא זה רבנו מהך דרבא הנ"ל דלצמיד פתיל עד שיפחות רובו אלמא דכלי שנפחת מיעוט ומוקף צ"פ פסול לקידוש דאין החרסית עושאו כלי והבן. ולפ"ז י"ל דגיסטרא של כ"ח כשר אף לקידוש ונט"י ודוקא גיסטרא של כלי עץ פסול לקידוש ונט"י ואולם מצד הסברא שאני לענין טומאה דדרך לייחד כ"ח לגיסטרא ולא כלי עץ אבל לענין קידוש ונט"י דבעינן כלי אין סברא לפסול גיסטרא דעץ ולהכשיר של כ"ח וכמ"ש.
הלכה י"ב
כלי כו' עלח"מ ועמ"ש פי"א מה' מקואות ה"ז.
הלכה יג
והקוף עיין בהשגות ובכ"מ ועיין בתוס' חולין דק"ד **(דק"ז.)** ע"א ד"ה דלא אתו מכח גברא בשם בה"ג וכ"כ הרשב"א חולין מדקאמר הש"ס קפדיתו אמנא אחזותא ואשיעורא ולא הזכיר כח גברא אלמא דלאו דוקא כח גברא וסגי בכח הנותן וכח הנותן מקרי נמי קפדיתו אמנא דדוקא אריתא דדלאי דלאו מנא הוא מש"ה פסול אא"כ מקריב ידו לגבי' דוולא דקאתי מכח גברא ר"ל וה"ל כאלו נטל ידיו מתוך הדלא **(הדוולא.)** ע"ש.
הלכה ט"ו
מים שנסתפק לו עיין בהשגות וכ"מ והלח"מ נדחק וכבר האריך בזה המ"ל פ"ד מה' בכורות ה"א. ומתוך דבריו למדנו דמי שהלך ליטול ידיו וספק נטל דה"ל דומיא דמי שירד לטבול וספק טבל בודאי ספקו טהור ולולי דבריו הייתי אומר דגם הראב"ד אינו מחלק בין ספק נטל לספק נעשה בהן מלאכה דהכל חדא דכל שהמים ספק פסולין או ספק כשיעור היינו ספק נטל אלא דסובר הראב"ד דלא אמרו ספקו טהור אלא בדיעבד דהיינו אם נגע בטהרו' אבל לכתחלה כל שיש לו מים צריך ליטול ידיו שנית. ואפשר דגם רבנו מודה בזה ואיירי בדיעבד דכן משמעות לשון ספקו טהור אלא דדוחק לומר כן מדהביא רבנו דין זה כאן בהנט"י דלדרך הראב"ד אף בספק נעשה בהם מלאכה יש להחמיר שיחזור ויטול ידיו. ואפשר דאין להחמיר עליו ליטול ידיו שנית משום גזרה שיגע בטהרות ויאמר שהן טמאין מפני שרואין שאתה מצריכו ליטול ידיו שנית ורבנו דינא קאמר. והראב"ד מחמיר בז"הז דליכא טהרות ועמ"ש המ"ל פ"י מה' מקואות ה"ו.
הלכה טז
צריך שישפיל ע' בהשגות וכ"מ ולח"מ. ואני אומר דזהו מש"ר כדי שיצא כל כח המלח כו' לכף היד דאע"ג שדרך הנגיעה באצבעות היד חוששין שישאר כח המלח בכף ואח"כ ירד לאצבעות.
הלכה יח
לט אדם ע' השגות והכ"מ נדחק. והנכון בכוונת רבנו עפ"ח מהאה"ט ה"ט לט אדם ידיו ובמ"ש הכ"מ שם. ודברי המ"ע בכאן נכונים וכ"כ הג"מיי.
הלכה יט
אסור להאכיל כו' עמש"ל פ"ז מה' ברכות ה"ז.
פרק ז
הלכה ז
ואם נתנו לו יין עכ"מ וע' ברכות דמ"ה דמפורש בברייתא דאין שמש אוכל עם שלשה ולפ"ז הא דאמרן בכתובות דספו ליה מכל מין היינו מכל תבשיל מעט כדי טעימה משום קיוהא ואפשר דמש"ה השמיט רבנו דין מברך על כל פרוסה דרב ור"י באדם חשוב דאין כאן ענין לברך על כל פרוסה כיון שאינו אוכל עמהם (מה גם עיין במהר"ם שיף שפשט הסוגיא מגומגם ואפשר לדחוק דאדם חשוב אשמש קאי וה"ק אא"ב דצריך נט"י לא תקשה לך דרב ודר"י האיך נותנין לו כל שלא נתברר שנטל ידיו די"ל דאיירי שהשמש אדם חשוב אבל אסור להאכיל לאינו חשוב אלא אי אמרת דא"צ נט"י מאי האי דקאמר אא"כ ידוע שנטל ידיו דהא סגי בידוע שזהיר ליגע. ומשני שמש דטריד שאני ורבנו פסק לעיל פ"ו הי"ט דדוקא בידוע שלא נטל ידיו אסור להאכיל לו י"ל דלפי המסקנא דאין השמש אוכל עמהן מסתמא אינו נוטל ידיו ומש"ה מצריך רב בידוע שנטל ידיו) ועמ"ש פ"ד מה' ברכות ה"ז והוא הנכון.
הלכה ט
ואין זורקין את הפת בכלל זה אפילו גלוסקאו' בימות החמה ובחנם נדחק הכ"מ.
הלכה יב
הביאו להם מים ע' בהשגות וכ"כ הרשב"א ברכות דמ"ו וז"ל בקיצור בזמן שהן ה' מתחילין מן הגדול ולאו דוקא גדול אלא משום דמסתמא הגדול מברך ואם כיבד הגדול את הקטן לברך אז מתחילין מן המברך כדא"ל רבי לרב קום משי ידך דלמקום שמים אחרונים חוזרין שם ברכה חוזרת. והקדימה למברך בנטילה אינה משום כבודו דהא קי"ל אין מכבדין בידים מזוהמות אלא כדי שיעיין המברך בד' ברכות של בה"מ בעוד שהאחרים נוטלין ידיהם כדא"ל ר"ח לרב עיין בברכת מזון קאמר לך ושיערו חז"ל שבזמן נטילת הארבע' יכול לעיין בד' ברכות וגם שבשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לב"המ ושמעינן מזה דהא דאמרינן תכף לנטילה ברכה לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה מיהו אם אפשר לסמוך ממש אין להפסיק בכדי אלא תכף לנטילה ברכה ע"כ והמורם מדבריו דבעלמא תכף לסמיכה שחיטה לכתחלה צריך תכף ממש (ושאני הכא דכדי שיעיין בב"המ צריך שיטול תחלה בדאיכא חמשה אבל ביותר מחמשה הוי הפסק בדיעבד ושפיר מוכח תרתי חדא דשיעור תכיפה בדיעבד בכדי שיעור ד' נטילות דאל"כ אפילו יותר מחמשה היה בדין שיטול המברך תחלה כדי שיהיה לו פנאי יותר לסדר לו ב"המ בלבו שני' מוכח דבפחות מן ד' נטילות אין הזמן מספיק לו לעיין בלבו ד' ברכות דמש"ה נותנין לו זמן הזה אע"ג דלכתחלה ראוי לו להסמיך תכף ממש והיה להמברך ליטול באחרונה. דבהכי ניחא לי קושיית המג"א סי' קס"ו והחכם צבי שקכ"ח שהקשו על תוס' מס' סוטה דל"ט ע"א ד"ה כל כהן שהעלו דשיעור תכיפה למדין מתכף לסמיכה שחיטה שהוא כדי הילוך כ"ב אמה שהוא משער ניקנור עד בית המטבחים כדמוכח בזבחים דל"ג ע"א. והרי מסוגיא זו מוכח דשיעור תכיפה היא תכף ממש דהמקשה לימא מסייע ולפי מסקנת האיכא דאמרי קי"ל כרבי דרשאי לשחוט אצל הפתח ומ"מ לא מקרי תכיפה בכדי העלאת אשם מצורע מחוץ לפנים פסיעה א' והניחו בצ"ע על התוס'. ובשלחן תמיד שחברתי והוא ת"י בכתובים יישבתי דהתוס' ס"ל כדעת הרשב"א דשיעור תכיפה לכתחלה תכף ממש וכיון דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא אי ס"ד דביאה במקצת דרבנן היה בדין שיודחה ביאה במקצת ולעייל ידו ולסמוך והיינו דקאמר בזבחים דל"ג לימא מסייע דמוכח דביאה במקצת דאורייתא וכוונת התוס' להוכיח דכדי הילוך כ"ב אמה לא חשיב תכיפה בדיעבד ר"ל דכהן שנטל ידיו לדוכן ושהה כדי הילוך כ"ב אמה צריך ליטול ידיו שנית דהא מפורש בברייתא שהיא תוספתא דנגעים שהיה סומך מבחוץ תוך חלל שער ניקנור שלא נתקדש וקשה מאי האי דמשני הא מני ר' יוסי בר' יהודה דאמר מרחק צפון דאכתי אי ס"ד ביאה במקצת דרבנן לעייל ידו ולסמוך כדי להסמיך סמיכה לשחיטה כל מה דאפשר אלא ודאי דכיון שאפילו יכניס ידיו איכא כדי הלוך כ"ב אמה דלא חשוב תכיפה אפילו דיעבד אין לו להכניס ידיו דביאה במקצת אסור מיהות מדרבנן ושפיר הוכיחו התוס' דעכ"פ כדי הילוך כ"ב אמה הוי הפסק ממש בדיעבד וזה ברור) וע' מ"ל שכ' ועמ"ש מרן סי' קכ"ח בשם התוס' בשיעור תכיפה ודוק. ר"ל דבהכרח אידי ואידי חד שיעור' דשיעור ד' נטילות הוא שיעור מהלך כ"ב אמה פחות קימעא והנה עיני המעיין רואות הדוחק הזה שהוא נגד החוש להסדיר ד' ברכות דב"המ תוך הילוך כ"ב אמה וגם גוף דברי הראב"ד והרשב"א הם דברי נביאות לומר דשיעור ד' נטילות הוא שיעור עיון בב"המ ופחות קצת משיעור דיעבד דתכיפה וה' נטילות הן יותר משיעור תכף ולפ"ז צריכין הנך ארבעה למהר בנ"טי ושלא יטלו מכלי שפיו צר כדי שלא יבא המברך לידי הפסק. לכן אומר אני דרבנו יש לו דרך אחרת בברייתא זו דא"ר ששת אנא ידענא ועיין ברש"י ד"ה ובזמן שהן מאה לאו דוקא דה"ה עשרה ולכל יותר מחמשה כו' והנה ברייתא זו שנוייא בתוספתא פ"ו דברכות ובאמת ל"ג בה ובזמן שהן מאה אלא ה"ג) עד חמשה מתחילין מן הגדול מחמשה ואילך מתחילין מן הקטן עד שמגיע לחמשה וחוזר ומתחיל מן הגדול כו' ולפ"ז י"ל דודאי אפילו הן מאה ונוטלין כלם והמברך נוטל בראשונה אין בזה משום הפסק דתחלת תקנת חז"ל היתה דתכף לנט"י של כל המסובין תהיה ברכה והא דנקיט בברייתא עד חמשה כו' מתפרש ע"ד הא דתנן בברכות דף נ' שלשה שאכלו כא' אין רשאין לחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקין עד עשרה ועשרה אין נחלקין עד עשרים וכמש"ר פ"ה מה' ברכות ה"י ומש"ה קאמר דעד חמשה כיון שאין רשאין לחלוק ובהכרח הגדול מברך מתחילין מן הגדול דקי"ל למקום שמים אחרונים חוזרין לשם הברכה חוזרת וכמש"ר כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות אבל מחמשה ואילך רשאי להתחיל מן הקטן שאם היו ששה כיון שרשאין לחלק נוטלין שלשה קטנים את ידיהם ומסלקין תכא דידהו ועדיין לא מסלקין תכא מקמיה גדול והנשארים עד שמגיע לחמשה אחרונים דשוב אין רשאין לחלק (וכ"ש אם נשארו ד' או ג') חוזר ומתחיל מן הגדול. והא דלא אמרה הברייתא עד תשעה עשר כו' עד שמגיע לי"ט דהא במתני' תנן דעשרה אין נחלקין עד עשרים דתשעה עשר אין נחלקין כדי שיברך הגדול בשם. יש ליישב מהא דאיתא בברכות ד"נ אמר רבא כי אכילנא ריפתא בי ריש גלותא מברכין שלש שלש. ולברכו עשרה עשרה שמע ריש גלותא ואיקפד וליפקי בברכתא דריש גלותא איידי דאוושי כ"ע לא שמיעי ע"כ וכן פסק בש"ע סי' קצ"ג ומיהו אם היו רבים מסובין יחד ואין יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המברך ואינם רשאים לחלוק לחבורות של עשרה עשרה מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בע"ה ויקפיד עליהן יכולין לחלוק לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בע"ה ויקפיד ע"כ והגם דרבנו השמיט מימרא זו דרבא וכפי הנראה דס"ל דדוקא בי ריש גלותא דגדול ומהולל כבודו משא"כ משום קפידא דבע"ה אין חוששין וצריכין להתחלק דוקא לעשרה עשרה מ"מ לא יפלא לפרש הברייתא דמלתא דפסיקא נקיט דמשכחת דתשעה עשר מתחלקין בגדול ומהולל וכדרבא) ולפ"ז נתקיימה גירסת רש"י ובזמן שהן מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעין אצל חמשה שהרי רשאין לחלק ג' ג' מפני כבוד בע"ה ומתורץ קושיית רש"י דדוקא נקיט מאה דאוושי כ"ע לא שמיעי א"נ דקמ"ל כר"ע לאפוקי מדר"י הגלילי דס"ל במאה אומר נברך ה' אלהינו דנמצא לר"י הגלילי אין מאה רשאין לחלק. היוצא מזה דכל שאינם נחלקין אפילו הן מאה נוטל המברך תחלה והא דקי"ל אין מכבדין במים אחרונים היינו בשאר המסובין כמש"ר. וע' בהג"מיי פ"ה מה' ברכות ה"ט דהשמיט רבנו דין נתינת הגדול רשות לקטן. וי"ל דרבנו מפרש דרב ור"ח הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי ורבי לא היה סועד עמהם אלא עומד ומשמש ואפשר דרב היה גדול מר"ח דקרי ליה בר פחתי א"נ שקולים היו ורבי כיבדו (עמ"ש בהקדמ') ובזה נסתלקה השגת הראב"ד לגמרי. ועמש"ל הי"ג.
הלכה יג
גמרו ליטול ידיהם עיין בהשגות וכדי לבאר המחלוקת בשלמות צריך להרחיב דבמתני' תנן היו יושבין כ"א מברך לעצמו הסבו א' מברך לכלן. בא להם יין בתוך המזון כ"א מברך לעצמו אחר המזון א' מברך לכלן והוא אומר על המוגמר ואע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. ובגמרא והוא אומר על המוגמר אע"ג דאיכא דעדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו בתחלה באחרונה מסייע ליה לרב דאמר הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה ע"כ. והנה רש"י פירש והוא אומר על המוגמר מוסב על זה שבירך על היין שלאחר המזון וכ' ה"ר יונה דוקא אם הביאו המוגמר אחר גמר אכילה קודם ב"המ זוכה בו זה שבירך על היין שאחר המזון משא"כ אם בא המוגמר אחר ב"המ לא זכה בו זה שבירך על היין שלאחר המזון שכבר עברה הסעודה ולפ"ז צ"ל דה"ק מתני' אע"פ שאין דרך להביאו אלא אחר סעודה דהיינו לאחר ב"המ מכלל שאינו מצרכי סעודה מ"מ אם הביאו אותו אחר המזון קודם ב"המ מברך עליו זה שבירך על היין שלאחר המזון. ואין פירוש ה"ר יונה נוח בכוונת רש"י דריהטא דגמרא משמע דזה שמברך ב"המ הוא מברך על המוגמר של אחר הסעודה ולפי פירוש ה"ר יונה לא איירי מתני' אלא בזה שבירך על היין ובמוגמר שבא קודם ב"המ. ובהכרח כוונת רש"י כמ"ש הרשב"א בחי' ברכות וז"ל פרש"י אע"פ שלא הביאו את המוגמר אלא לאחר ב"המ שאינו מצרכי סעודה אפ"ה זה שבירך על היין והתחיל בברכות אחרונות גומרן ע"כ דלפ"ז ה"ק דזה שבירך על היין מברך לא מבעיא שמברך על המוגמר שלפני ב"המ אלא אפילו הביאו המוגמר אחר הסעודה נמי זה שבירך על היין שאחר המזון אומר עליו דכיון שהתחיל במצוה לברך על היין גומר והוא הנוטל מים אחרונים תחלה והוא המברך ב"המ ומש"ה זוכה במוגמר שאחר הסעודה והיינו דקאמר הש"ס אע"ג דאיכא דעדיף מיניה דאי ס"ד שהגדול הוא המברך פשיטא שיברך על המוגמר אלא ודאי קמ"ל דאפילו גדול כיבד את הקטן לברך על היין וב"המ מ"מ מברך על המוגמר שאחר ב"המ דלאחר סעודה לאו מענין הסעודה היא אלא מלתא באפי נפשיה וחזר הדין שיברך הגדול או יכבד למי שירצה דלא שייך בזה המתחיל במצוה אומרים לו גמור ולזה משני הואיל שנטל ידיו תחלה באחרונה מש"ה מגמר ידיו תחלה להעביר הזוהמא (עיין הרשב"א בשם הראב"ד שהמוגמר שבא אחר סעודה אינו אלא לגמר הידים להעביר הזוהמא ואין מברכין על הריח אא"כ עשוי להריח ודוקא מוגמר הבא בתוך הסעודה עשוי להריח ע"כ ולדעת רש"י מברכין על מוגמר שאחר ב"המ דודאי עשוי גם להריח אלא כיון שעיקרו כדי להעביר הזוהמא) מישך שייך לסעודה ואומרין לו גמור זהו פרש"י אבל הרע"ב מפרש והוא אומר על המוגמר מוסב על זה שמברך ב"המ זה שהתחיל גומר אע"פ שבא אחר ב"המ ואינו מצרכי סעודה ואע"ג דאיכא דעדיף מיניה. ומה שהקשה התי"ט דלשון והוא אומר אינו מדוקדק דמשמע דמוסב על זה שבירך על היין שלאחר המזון כפרש"י אומר אני דלק"מ דהרע"ב סובר דהמברך על היין, שלאחר המזון אינו מברך ב"המ ומש"ה הוצרך לפרש דמוסב על זה שמברך ב"המ כדמוכח בגמרא ואין זה קושיא לשון והוא אומר דכי היכי דלפירוש הגאונים קאי והוא אומר על הרישא הסבו א' מברך לכלן כמ"ש לקמן ה"נ מפרש הרע"ב דמוסב ארישא דלפמ"ש הרא"ש וכ"כ התוספות בד"ה הסבו דהא דנקיט הסבו א' מברך לכלן קאי בין אברכת המוציא ובין על ב"המ מדקאמר הש"ס בתלמידי דרב דבתר דכריכי מבעיא להו הסבו דוקא תנן א"כ שפיר קאמר דזה שזכר ברישא דמברך ב"המ היה זוכה במוגמר אע"פ שבא אחר ב"המ וסד"א כדעת הראב"ד שהביא הרשב"א שאינו עשוי להריח קמ"ל דאפ"ה מברכין וכדמסיק הש"ס אע"ג דאיכא דעדיף מיניה ואמאי הא ענין בפני עצמו הוא ומשני הואיל והוא נטל ידיו תחלה לב"המ. והנה דעת רבנו מפורש כפי' הרע"ב ומ"ש מרן בב"י סי' קע"ד שדעת רבנו כפרש"י ר"ל דאפשר דמודה רבנו לרש"י דהמוגמר שהביאו קודם ב"המ זוכה בו זה שבירך על היין שאחר המזון וכ"ש לפמ"ש דכוונת רש"י כמ"ש הרשב"א דהמברך על היין שאחר המזון הוא מברך ב"המ דניחא שכוונת הב"י לומר דדעתו כדעת רש"י לאפוקי מדעת הגאונים ובחנם השיג התי"ט על הב"י ע"ש. ולפי מש"ל הי"ב דרבנו ס"ל דאין הגדול נותן רשות לקטן לברך אלא דומיא דרבי שלא היה סועד עמהם י"ל דה"ק הש"ס אע"ג דאיכא דעדיף מיניה ואמאי פי' דודאי כשהגדול מברך ב"המ פשיטא שזוכה במוגמר שאחר ב"המ שהגדול זוכה בכל אלא ודאי דקמ"ל דאע"ג דאיכא דעדיף מיניה שלא סעד עמהם וקמ"ל שזוכה במוגמר הקטן שבירך ב"המ ואמאי הא ענין חדש הוא ולא שייך לסעודה. ולזה משני הואיל והוא נטל ידיו והמוגמר שייך להעביר זוהמא מהידים ויומתק הא דקאמר הואיל והוא נטל ידיו ולא קאמר הואיל שבירך ב"המ ולפמ"ש ה"ק והרי הגדול לא נטל ידיו שהרי לא אכל עמהן וא"צ להעביר הזוהמא. השטה שלישית שטת הגאונים וה"ר יונה דסמכו על הירושלמי ובנוסחאותינו ה"ג והוא אומר על המוגמר מה בין יין מה בין מוגמר. מוגמר כלן מריחין יין אחד טועם והרשב"א גורס מה בין מוגמר ובין יין שבתוך המזון התם כלם נהנים כאחד הכא כל חד שתי לנפשי' ע"כ ובהכרח ה"פ למה ביין שבא בתוך המזון כ"א מברך לעצמו ובמוגמר שבא בתוך המזון אחד מברך על כלן ומשני דשאני מוגמר שכלם נהנים כאחת. וכיון דפי' המשנה במוגמר שבתוך המזון ה"ק מתני' דהכל מוסב ארישא הסבו א' מברך לכלן המוציא ואם בא להם יין בתוך המזון כ"א מברך לעצמו מפני הסכנה שאין בית הבליעה פנוי לענות אמן. בא להן יין אחר המזון קודם ברכת המזון שגמרו האכילה אחד מברך לכלן ואין זה המברך זה שבירך המוציא מדלא נקיט הוא מברך לכלן והטעם דכיון שנגמרה הסעודה הוי הפסק גדול אין המברך המוציא זוכה בברכת היין שלאחר המזון וכ"ש שאין המברך המוציא זוכה במוגמר שבא אחר המזון אלא ה"ק מתני' והוא ר"ל זה שבירך המוציא הוא אומר על המוגמר שבא בתוך המזון (כמשמעות הירושלמי) וה"ק ואע"פ שאין דרך להביאו אלא לאחר הסעודה ר"ל לאחר המזון (קודם ב"המ ונקיט לאחר הסעודה ולא נקיט לאחר המזון דומיא דנקיט ברישא לפי דלענין מוגמר לא שייך לשון אחר המזון אלא לשון לאחר הסעודה כמ"ש ה"ר יונה) ואלו באמת הביאו אחר המזון לא היה זוכה בו המברך המוציא כיון שסילקו השלחן מ"מ עכשיו שהובא תוך המזון זוכה בו המברך המוציא ועיין מג"א סי' קע"ד ס"ק י"ז שכ' שכפי הנר' זהו דעת הראב"ד ולכך כ' בלשון שלילה ולא החליט שזהו דעת הראב"ד דהוקשה לו לשון הראב"ד מ"ש ואע"פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון וזה דוחק דאין דרך ליתן רשות לב"המ קודם גמר סעודה. ובאמת דברי הכ"מ מגומגמין טובא דכפי הנראה דגם הוא סובר שדעת הראב"ד כדעת הגאונים וה"ר יונה א"כ מה זה ערבובי דברים שהצריך הראב"ד נתינת רשות לברכת המזון. והאמת יורה דרכו דהראב"ד מפרש כפי' הגאונים וט"ס נפל בדבריו שהי' כתוב ואע"פ שנתן הגדול רשות לברך ב"המ ר"ת ברכת המוציא וטעה המעתיק שהוא ר"ת ברכת המזון. א"נ דהראב"ד קורא לברכת המוציא ברכת המזון שהיא ברכה ראשונה דמזון וכן לשון המשנה הסבו א' מברך לכלן מתפרש בין ברכת המוציא בין ברכת המזון. דבהכי מפולש כוונת הראב"ד דמשיג על רבנו דס"ל שהמברך ב"המ הוא מברך על המוגמר שלאחר ב"המ והוא אומר דלא מבעיא מוגמר שאחר ב"המ שאין טעון ברכה כלל לדעת הראב"ד שאינו עשוי להריח כמ"ש אלא אפילו לפני ב"המ לאחר המזון חשיב הפסק והגדול מברך אע"ג שנתן רשות לאחר לברך ברכת המוציא כבר עברה רשותו דלא אמרה מתני' דזוכה בה המברך המוציא אע"ג דאיכא עדיף מיניה אא"כ בא המוגמר תוך המזון כדמוכח בירושלמי וכמ"ש וכן מבואר ברשב"א ברכות בכוונת הראב"ד ע"ש. וסיים שם הרשב"א וז"ל ולפי פי' הראב"ד והגאונים אין מתיישב מ"ש בגמרא מדקתני והוא מכלל דאיכא דעדיף מיניה מסייע ליה לרב כו' דפשטא דשמעתתא משמע דעל המברך בסוף קאי עכ"ל ואני אומר לפי גירסתו הזאת דל"ג הרשב"א ואמאי הואיל והוא נטל ידיו בתחלה באחרונה אלא גורס כגירסת הרי"ף והוא מכלל דאיכא דעדיף מיניה מסייע לרב. וכן הרז"ה יש לו שטה אחרת בפי' מתני' ע"ש וגם הוא אינו גורס ואמאי הואיל והוא נטל ידיו בתחלה באחרונה. וכן ניכר שאינו מלשון הש"ס אלא תוספת איזה מפרש מדלא קאמר הואיל שהתחיל במצוה וכמש"ל וא"כ לק"מ לדעת הגאונים והראב"ד דה"ק כיון דקתני שהזוכה בברכת המוציא זכה במוגמר שבתוך המזון אע"ג דאיכא גדול אלמא דהגדול אינו יכול לחזור מנתינת הרשות במידי דשייך אהדדי ושפיר הוי סייעת' לרב דכיון שנתן הגדול רשות שיטול ידיו תחלה במים אחרונים שוב הוא מזומן לב"המ ואומרים לו גמור דשייך אהדדי ואין הגדול יכול לחזור ובזה יצאנו י"ח ביאור השגת הראב"ד וזה ברור. ועתה נבא לבאר הירושלמי לדעת רבנו ע' במ"ע דמפרש דה"ק מה בין יין שלאחר המזון דאחד מברך לכלן איזה שירצה ומה בין מוגמר שאחר הסעודה שהגדול מברך ומשני שאני מוגמר שכלן נהנין כאחד מש"ה הגדול מברך. והנכון לפי הגירסא דידן דה"ק מה בין יין דקי"ל דוקא הסבו א' מברך לכלן ומה בין מוגמר שלאחר ב"המ שסילקו השלחנות והמטות ומ"מ א' מברך לכלן ותו דלא שייך הסבה במוגמר דאין הסבה אלא בפת ויין שהם מענייני הסעודה. ומשני דיין אחד טועם והוי הנאה בזה אח"ז מש"ה זה ששותה אינו מוציא את זה שאינו נהנה אלא א"כ הסבו שנעשו חבורה אחת משא"כ במוגמר שהנאתם בב"א שפיר אחד מברך לכלן בלא הסבה. והנה אנכי הרואה שזהו ג"כ דרך התוספות בפי' הירושלמי דבברכות דמ"ב ע"ב ד"ה אע"פ פירשו שזה המברך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר שבא אחר ב"המ ולא הוי ב"המ הפסק וא"כ בהכרח לא מתפרש הירושלמי במוגמר שבתוך המזון דלדעתם אין המוגמר בא אלא לאחר המזון אלא דמפרשים כמ"ש לדרך רבנו וזהו שכתבו התוס' דמ"ב ע"א בד"ה הסבו וא"ת ומ"ש מוגמר דאפילו לא הסבו א' מברך לכלן (פי' דלאחר ב""המ לא שייך הסבה ודלא כמו שהקשה המהרש"א על דבריהם. ותירצו) בירושלמי פריך (פירוש דירושלמי סובר כר' יוחנן דקאמר דמ"ג ע"א דהא דתנן הסבו אחד מברך לכלן קאי אפת ועל יין דר' יוחנן הוא המסדר ירושלמי) ומשני משום דבמוגמר נהנים כלם כאחד מש"ה א' מברך לכלן אע"ג דלא שייך הסבה במוגמר וזה ברור ונסתלקה מעל רבנו השגת הראב"ד.
הלכה יד
אם היה שם יין עיין השגות ואני אומר אדרבה מדאוחז הבושם בשמאלו מוכח להפך כדעת רבנו דיש הידור מצוה לברך על הכוס ועל הבושם חמרא וריחני פקחני דאי ביין ושמן של רשות אחיזת השמן למה הוה ליה לברייתא לומר בלשון הטור א"ח סי' רי"ב אוחז היין בימינו ומברך עליו תחלה ואח"כ נוטל השמן בימינו ומברך שהטור הרגיש בזה והשמיט אוחז השמן בשמאלו. גם מצאתי ראיה לרבנו בתוספתא פ"ה דברכות וז"ל ארבע דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה בש"א מברך על היום ואח"כ על היין כו' בש"א נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס כו' בש"א מקנח ידו במפה כו' בש"א מכבדין את הבית כו' הביאו לפניו שמן ויין בש"א כוס יין בשמאלו ושמן ערב בימינו ובה"א כו' ואי ס"ד כפרש"י דיין ושמן של רשות לאחר המזון קודם ב"המ א"כ בפרטן את מוצא חמשה ולדרך רבנו ניחא דהך דהביאו לפניו יין ושמן לבה"מ לא קחשיב שאין זה בסעודה דמש"ה נמי השמיט תנא דידן בפ' אלו דברים פלוגתא זו וסובר רבנו דודאי לאו דוקא שמן אלא ה"ה כל מיני בושם והיינו הא דאמר רב אחא ס"פ אלו דברים דשמן טוב מעכב דסתם שמן הוא לסוך להעביר הזוהמא ושמן טוב במקום בשמים. מיהו דוקא דאיכא כוס יין אבל אי ליכא יין אין מביאין בשמים לבדם ומש"ה נזכר בש"ס כוס של ב"המ ולא נזכרו בשמים דאי ליכא יין לא בעינן בשמים לבדם. ולא נחלקו ב"ש וב"ה דיין קודם דהא אם אין יין אין בשמים אלא שאם הבשמים הן שמן סובר ב"ש דשמן קודם שהוא ראשון לארץ ויין שלישי לארץ וב"ה סובר דמ"מ יין קודם שהוא עיקר דאי ליכא יין אין מברכין על השמן כלל כמ"ש ותו דברכת הנאה קודם לברכת הריח כמ"ש הטא"ח סי' רי"ב. ועמש"ר פ"ט מה' ברכות ה"ד ובלח"מ שם כ' דאפילו ביין ושמן של רשות דאין היין עיקר מ"מ ברכת הנאה קודמת לברכת הריח אך מדכ"ר שם ושמן בשמאלו מכלל דגם התם איירי רבנו מיין ושמן של ב"המ אלא דשם מקומו של דיני קדימה וכאן ביאר רבנו סדר ברכת המזון דאי איכא יין מברכין גם על בשמים ומזה נמשך שביאר ג"כ דאוחז יין בימינו והשמן בשמאלו וכ' ג"כ שטח לשמן ערב בראש השמש ומש"ר וכיוצא ר"ל שמן שכבשו או שטחנו או שבשמו עיין פ"ט ה"ג.
הלכה טו
וימלאנו יין חי עמ"ש ח"א.
פרק ח
הלכה י
בירך על פירות האילן בפ"הא יצא עיין רלב"ח שפ"ט שהניח בצ"ע למה פסק רבנו כרבי יוסי דירושלמי ברכות ובכורים.. ובני הרב החריף מ' חיים שי' תירץ לפמ"ש התוספות בד"ה יבש המעיין ע"ש דלפי פירוש הנך יש מפרשים שפיר פסק רבנו כרבנן כדי דלא תקשה סתמא אסתמא.
הלכה יא
לקח כוס של שכר עמ"ש ח"א.
הלכה יב
שכח והכניס אוכלין עיין בהשגות והנה הרא"ש והרשב"א העידו בשם הראב"ד להפך דפליג על דעת ר"ח עיין בב"י וב"ח א"ח סי' קע"ב וצ"ע ועיין מ"ע והכ"מ כ' דדעת רבנו כדעת ר"ח וכ"כ השלטי גבורים.
הלכה יד
ועל הפירות עיין בהשגות וכ"מ ועמ"ש תוספות ברכות דמ"ד ע"א בד"ה על העץ.
הלכה טז
על זה בפ"ע עלח"מ והנכון דאם אכל תפוחים ושתה יין נפטר בברכה מעין ג' שהרי רבנו לשטתו דלעיל הי"ד דהסיום על הארץ ועל הפירות אף על היין ונמצא הסיום פוטר את התפוחים ודוקא בשר ויין לא נפטר מן בנ"ר דבשר בברכת על הפירות ואע"ג שבארנו פ"ד מה' ברכות ה"ו דברכה מעין ג' של מ"ק פוטר בנ"ר של פרפרת שאני התם דמעין ג' של מ"ק הוא על המחיה ואף בשר ותבשיל בכלל מחיה וכלכלה משא"כ סיום על הארץ ועל הפירות אינו פוטר בנ"ר של בשר אע"ג שפוטר בנ"ר של תפוחים וזה ברור.
פרק ט
הלכה א
ועל הכל כו' זה נלמד מדין חנות של בשם דלקמן ה"ה והבן.
הלכה ג
שמן שבשמו עכ"מ ודוחק להמציא גירס' חדשה מה שאינה גי' הרי"ף והנכון דרבנו מפרש כשרתא קושט כפרש"י ומפרש נמי שמן שכבשו וטחנו בשמן אפרסמון בוסר שאינו מריח עד שיטחנוהו ויכבשוהו דנמצא ריח השמן בתולדה ושייך ביה עצי בשמים. ומש"ר שמן שבשמו בא לאפוקי מפירוש הערוך דהא ודאי כיון שאין ריח לשמן בתולדה אלא שקלטו לא עדיף ממים שקלטו ריח שהוא מברך מיני בשמים ועיין ה"ה.
הלכה ד
יין ושמן עכ"מ ולח"מ ועמ"ש פ"ז מה' ברכות הי"ד.
הלכה ו
השושנה כו' היינו סימליק אבל ורד הוא סיולי,
פרק י
הלכה ח
הגומל עכ"מ וגי' רבנו כגירסת הרי"ף והגומל לחייבים טובות הוא ברכה ושגמלני כל טוב הוא הודאה ובחנם נדחק הכ"מ. ועומד לאו דוקא א"נ דדייק במושב זקנים אבל הוא יעמוד.
הלכה יד
על הרוחות ע' השגות ובתוספות ד"ה רבא ומ"ע הביא נוסחא מבוארת כדעת רבנו ובלא"ה לא מסתבר לברך ב' ברכות על דבר א' משום ברכה לבטלה.
הלכה טו
הים הגדול כ' הכ"מ ים אוקינוס והוא מים כו' באמת זהו ים הגדול דקרא שהוא למערב א"י וצפון מצרים הנקרא ים האמצעי ונופל לאוקיינוס בין ספרד וברבריאה ואין זה ים הגדול שבמשנה אלא הוא ים אוקינוס הסובב כל העולם ועליו מברכין.
פרק יא
הלכה א
כל הברכות ובהשגות עמ"ש ח"א.
הלכה טו
נטל את הלולב ובהשגות עמ"ש ח"א ולענין על אכילת מצה ומרור שבלשון רבנו פ"ח מה' חמץ יש ליישב קושיית הראב"ד על דרך מ"ש הכ"מ בביאור מש"ר שמברך על הלולב. ומש"ר וכך הוא מברך עיין בהשגות ועמ"ש ח"א.
הלכה טז
כל דבר כו' עיין השגות ופ"ג מה' מגילה ה"ז ופרש"י כמש"ר.