מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות תשובה
פרק א
הלכה א
וכן החובל עכ"מ ולח"מ וצרור החיים והכל דוחק וכוונת רבנו כדבספרי זוטא פ' נשא מכל חטאת האדם ממה שבינו ובין חברו על הגנבות והגזלות ול"הר הרי מפורש דדריש חטאת האדם שבין אדם לחברו.
הלכה ב
על הקלות הכ"מ הניח בצ"ע והלח"מ ובתי כהונה נדחקו ויש ליישב הצ"ע דר"ז דאוקים בעומד במרדו ורבי היא אזיל לשטתו דס"ל בכריתות די"ח ידיעת ספק מחלקת לחטאת וס"ל נמי די"כ מכפר כל שעתא וקשה לר"ז חטאת דיה"כ לא משכח' לי' עמ"ש פ"ג מה' שגגות ה"ט וצ"ל דאין י"הכ מכפר עד דאתיידע לי' וקשה עשה היכי דמי אי דעשה תשובה כל יומא נמי ואי דלא עשה תשוב' אין השעיר מכפר דזבח רשעים תועבה (וגם עצמו של י"הכ אינו מכפר עד דאתיידע לי' והוצרך לאוקים בעומד במרדו ורבי היא. אמנם רבנו סמך על הירושלמי פ"ד **(פ"ח ה"ו.)** דיומא ונכפל בפ"ק דשבועות (ויש ביניהם חילופי גרסאות ואנכי בררתי הנאות ע"ש ותבין) וז"ל תמן תנינן על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהן אשם תלוי והרי כבר כיפר יה"כ (פי' דחשיב שם האוכל והעושה מלאכה בי"הכ והאיך משכחת אשם תלוי די"הכ רשב"לס במורד ביה"כ (פי' עומד במרדו) (ודלא כרבי) ולמה לא אמר בשלא נתוודע בהן בי"הכ מלתי' אמרה (פי' מכלל דס"ל) אפילו לא נתוודע בי"הכ י"הכ מכפר ע"כ. פי' ודלא כמ"ד במס' כריתות אין י"הכ מכפר עד דאתיידע ליה (והטעם כמ"ש פ"ג מה' שגגות ה"ט דאין י"הכ מכפר אפילו על הקלות בלי תשובה וודוי ובלא הודע לא שייך תשובה וודוי שהוא עיקר תשובה והא דתנן הודע ולא הודע היינו בזמן דאיכא שעיר שהרי הכ"ג מתוודה בשליחות כל ישראל שפיר מכפר על קלות ועל אשם תלוי) ורש"בלס פליג די"הכ מכפר אפילו לא הודע דקלות ופסק רבנו כוותי' דשפיר מתוקם עשה בלא עשה תשובה דאע"ג דזבח רשעים תועבה מ"מ עצמו של י"הכ מכפר על לא הודע ובזמן הבית דאהני וידוי כ"ג) ודוקא בקלות מש"אכ בחמורות דסתם מתני' דיומא די"הכ מכפר דוקא עם התשובה וכד' חלוקי כפרה דר"י משר"ל ה"ד ע"ש לא מהני וידוי כ"ג בלא תשובה ואין י"הכ מכפר בלא הודע דליכא תשובה ולא השעיר דזבח רשעים תועבה. ולשון רבנו בפי' המשנה פ"ק דשבועות וקלות נקרא מ"ע ול"ת וחמורות כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא וכפל אותן לפי שבא לבאר אותן באמרו הזדונות והשגגות ר"ל בין שעשה מהם שום דבר בשגגה או לא הודע שעיר מכפר דאפילו לא עשה תשובה מן הקלות אבל החמורות השעיר עם התשובה מכפרין ע"כ משמע דה"ק דוקא שוגג או לא הודע דקלות אבל לא הודע של חמורות דליכא תשובה או שוגג דחמורות דחייב חטאת אין י"הכ ולא השעיר מכפר. והיינו דפריך בבבלי שבועות הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג פי' דליכא לפרש הודע ששגג דא"כ בחמורות בר קרבן הוי א"ו הודע דמזיד והוא שעשה תשובה וכן ליכא לפרש לא הודע דמזיד דא"כ אינו מתכפר בחמורות דליכא תשובה א"ו לא הודע דשוגג דהיינו לא הודע דאשם תלוי או שנעלם ממנו ששגג דמתכפר בלא תשובה ולזה משני ר' יהודה דהודע ולא הודע מוסב על שגגות דסמיך לי' ולאו ידיעת ודאי קאמר אלא הודע לו ספקן דאינו בר קרבן אלא בר אשם תלוי ומתכפר בתשובה ופי' לא הודע לו ספקן דמתכפר בלא תשובה והא דאיתא בירושלמי יומא וז"ל הדה היא מכפרת על הזדונות ותולה על השגגות (פי' דהא דתנן ברישא דעל טומאת מקדש וקדשיו שעיר הפנימי וי"הכ מכפר היינו כפרה גמורה על הזדון אבל השגגה שיש לו ידיעה בתחלה ולא בסוף אין מכפר אלא תולה דכשיוודע לו בסוף חייב קרבן עולה ויורד דאין י"הכ מכפר על חייבי קרבן כנ"ל. והדר פריך אסיפא) לא הן קלות עשה ול"ת לא הן חמורות כריתות ומיתות ב"ד אר"י כיני מתני' קלות וחמורות אותן הקלות בין בזדון ובין בשוגג. אותן החמורות בין שנתוודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן. אלו הן קלות עשה ול"ת חמורות כריתות ומב"ד ע"כ ובהכרח מתפרש ע"ד הבבלי וה"ק ואותן החמורות בשוגג בין שנתוודע לו בהן ידיעת ספק (ולפי הגי' בירושלמי שבועות ואותן הזדונות בין שנתוודע וכו' בהכרח ה"ק ואותן זדונות של הקלות בין הודע וכו' משא"כ זדונות דחמורות ולא הודע דליכא תשובה אינו מתכפר) כשם שהשעיר הפנימי מכפר על הזדונות ותולה על השגגות אף שעיר המשתלח כן ניחא לא הודע הודע ולא כן תני מחוייבי חטאות ואשמות שעבר עליהן י"הכ חייבין להביא אחר י"הכ. א"ר בון בין שנתוודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן ע"כ פי' דמדקדק דסיפא דומיא דרישא דתולה על השגגות וכנ"ל וקס"ד דפי' הודע שנודע לו ודאי ששגג אחמורות והרי בר קרבן הוא. ומסיק ר' בון דה"ק בין שנתוודע לו ידיעת ספק בי"הכ ופי' לא הודע שלא ידע מאומה בי"הכ וקמ"ל די"הכ מכפר אע"פ דלא אתיידע לי' כמ"ש. ולפמ"ש מיושב קו' הר"ן שהובא בגלאנטי חי' שבועות וז"ל קשה האיך מוקי ר"ז בעמד במרדו כרבי דהא במתני' תנן שהשעיר מכפר ורבי איירי בכפרת י"הכ גרידא דליכא למימר דרבי בעי שעיר וי"הכ דא"כ מאי פריך לקמן דאל"תה כרת די"הכ לרבי וכו' הא משכחת באכל אחר שילוח השעיר ונדחק דר' וה"ה תנא דידן שעיר או י"הכ קאמר ורבא דפריך כרת דיומא קס"ד די"הכ כל שעתא מכפר ור"ז ס"ל דאין י"הכ מכפר עד שתחשך וכדמסיק הש"ס לתרץ קושיית רבא תנא חומר בשעיר ובירושלמי הדר בי' ר"ז במסקנא ומשכחת כרת דיומא במת קודם חשכה ואהני שעיר לכפר מיד ואהני י"הכ לעברות שאחרי שילוח ע"ש. ולדרכנו י"ל דקס"ד י"הכ כל שעתא מכפר וקשה שעיר ל"ל א"ו אין י"הכ מכפר עד דאתיידע לנו ואהני שעיר ללא הודע והוקשה ליה דבמזיד ולא הודע גם השעיר לא מהני דזבח רשעים תועבה והוצרך לאוקים בעומד במרדו כרבי די"הכ מכפר בלי תשובה ולא אהני השעיר אלא לפורק עול. אבל מדהוסיף תנא חומר בשעיר כו' דאהני השעיר לכפר קודם חשכה שפיר י"ל דאע"ג שאין השעיר מכפר על לא הודע בלי תשובה דזבח רשעים תועבה מ"מ י"הכ מכפר בלא הודע בזמן הבית דאיכא וידוי י"הכ. ולכאורה נראה דחזר בו רבנו מפי' המשנה וס"ל דמשכחת תשובה בלא הודע ע"ד הוידוי שלנו את הידועות לנו ואת שלפניך גלויים מדכ"ר בין שלא הודע כו' והוא שעשה תשובה דליכא לפרש בין שלא הודע ר"ל שאכל ספק חלב דא"כ אין הבנה למש"ר בין שהודע (ועלח"מ בד"ה בין שעבר בשוגג. וי"ל דדין חייבי קרבן ביאר רבנו בהדיא פ"ג מה' שגגות ה"ט והכא קמ"ל רבנו דתולה על השגגות ונ"מ להגן מיסורין וכנ"ל בירושלמי, ותולה על השגגות בדבר שיש בו חיוב קרבן) איברא אפילו תימא דבלא הודע שייך תשובה י"ל הצ"ע של הכ"מ דבכריתות ד"ז מוקים במבעט ובפלוגתא האומר לא תכפר לי חטאתי כו', משמע דשתי הנושאים שוין אבל בירושלמי פ"ק דשבועות האומר אין העולה מכפרת אין י"הכ מכפר מכפר בע"כ אי אפשי שיכפר לי אין מכפר לו בע"כ אר"ח לא מסתברא דלא חלופין לא כולא מן בר נש למימר למלכא לית את מליך ע"כ פי דמסתבר בהפך דאינו יכול לומר אי אפשי והשם אמר שיכפר אבל המבעט ואינו מאמין בכפר' חשוב מין ואינו מתכפר. וממש"ר פ"ג מה' שגגות ה"ט נראה דפסק כר"ח דדוקא מבעט אינו מתכפר והשמיט דין אי אפשי וי"ל דלהכי שינה ר"ז בעומד במרדו ורבי היא ולא אמר במבעט כרבי דבמבעט קי"ל כרבנן (ומיושב קושית הלח"מ דלקמן ה"ג מצריך תשובה לאפוקי מבעט) אבל סתם מתני' בעומד במרדו דהיינו שאומר אי אפשי קי"ל כרבי דלא מיקרי זבח רשעים תועבה ומכפר ועמ"ש ה"ג.
הלכה ג
בזה"ז כו' עלח"ם וכפמש"ל ה"ב הא דפריך האי עשה ה"ד דקס"ד כשם שאין יה"כ מכפר בלא תשובה וכן חטאת כנ"ל ה"א ה"ה שעיר בלא תשובה חשיב זבח רשעים תועבה. וחידש ר"ז בעומד במרדו ולאו למימרא דקי"ל במבעט כרבי אלא ה"ק כי היכי דס"ל לרבי במבעט הכי ס"ל לתנא דידן בעומד במרדו בשעיר וכ"כ הקרבן אהרן והיינו באומר אי אפשי וכ"ש סתמא דקי"ל דשעיר מכפר אקלות בלי תשובה. משא"כ בחמורות כיון דמתני' מיירי בלא עשה תשובה אבל בעשה אפילו י"הכ ותשובה מכפרין אזדון דחמורות וד' חלוקי כפרה דלקמן ה"ד היינו בז"הז ובזמן הבית ודאי שעיר ותשובה מכפר אפילו אחילול השם דכתיב ונשא השעיר את כל עוונותם אלא שאינו מכפר על שגגות חייבי חטאת אבל על אשם תלוי אפילו י"הכ מכפר בלי תשובה עפ"ג מה' שגגות. וע' תוספות שבועות ד"ה לא דהקשו מהא דתנן פ"ב דיומא דתשובה מכפרת על עשה ול"ת ותירצו שאינו מחילה גמורה אלא מקילין לו הדין ובמ"ע מוחלין לו לגמרי (וע' עשרה מאמרות ולפי דרכם ניחא נמי הא דתנן דתשובה תולה על החמורות וי"הכ מכפר ובד' חלוקי כפרה דתשובה וי"הכ תולין ויסורין ממרקין דמתני' לאו כפרה גמורה קאמר) אמנם רבנו בפי' המשנה סוף יומא כ' שמור אלו העיקרים השוגג בעשה ול"ת והמזיד בעשה תשובה מכפרת לאלתר הזיד בל"ת תשובה תולה וי"הכ מכפר כו' הזיד בכריתות תשובה ויה"כ תולין ויסורין ממרקין כשאין עי"הכ אבל בשעיר היו מתכפרין על כל העונות ע"כ. נראה דבא לתרץ קו' התוס' דהא דתנן התשובה מכפרת על ל"ת היינו בשוגג אבל במזיד קי"ל כד' חלוקי כפרה על עשה גרידא (ולפ"ז יתרץ נמי הא דקי"ל בד' ח"כ בכריתות תשובה וי"הכ תולין היינו במזיד והא דתנן י"הכ מכפר היינו בשוגג בר אשם תלוי ואולי דבזה"ז מכפר י"הכ אף על בר חטאת) ולכאורה קשה דא"כ מאי פריך ביומא דע"ה ע"ב השתא על ל"ת מכפרת על עשה מבעיא דהא לצדדין תני על לל"ת בשוגג ועל עשה אפי' במזיד (מיהו גם להתוס' קשה דהא לצדדין תני על ל"ת מקילין דינו ועל עשה מוחלין) וי"ל דהמשך הש"ס דפריך נימא הא דתנן מיתה וי"הכ מכפרין עם התשובה דלא כרבי. ומשני תשובה בעי י"הכ י"הכ לא בעי תשובה דלפ"ז קשה סיפא על החמורות תולה עד י"הכ וי"הכ מכפר דהל"ל תולה לבד דהא יה"כ א"צ תשובה א"ו דמתני' מלתא דפסיק' נקיט דאיירי אפילו בפורק עול כו' דבעי תשובה ע' בתוס' ד"ה עם התשובה וא"כ ע"כ איירי הסיפא במזיד (וה"ה לדרך התוס' בכפרה גמורה) וא"כ ה"ה רישא דומיא דסיפא ושפיר פריך עשה מבעיא. אבל לפי מה דקי"ל כרבנן די"הכ בעי תשובה אפילו בקלות דשפיר סיפא בשוגג (לדרך רבנו או לתלות לדרך התו') כי היכי דלא תקשה מד' ח"כ. שפיר מתוקמא בבא יתרה דעשה להורות אפי' במזיד (לדרך רבנו או כפרה גמורה לדרך התוס') איברא לקמן ה"ד סתם רבנו דתשובה גרידא לא מהני בל"ת דמשמע אפילו בשוגג נראה דחזר בו מפי' המשנה ומתרץ כפי תירוץ התו' א"נ כיון דאפשר לומר (דפליג מתני' על ד' ח"כ. א"נ) כתירוץ התוס' מש"ה השמיט רבנו דאין דרכו לכתוב מחודש שאינו מוכרח בש"ס (ופשוט הוא דלענין תשובה גרידא אין חילוק בין זמן עיה"כ לז"הז). וראיתי בירושלמי פ"ק דשבועות וז"ל עשה אע"פ שלא עשה תשובה ל"ת ר"ש בשם ר"ז והוא שעשה תשובה וביפ"מ הניח בצ"ע דהא מסיק בבבלי בעומד במרדו כרבי וא"כ ל"ת נמי ולרבנן אפי' עשה נמי לא. וע"ל ה"ב דנראה דרבנו דחה הירושלמי זה דאתי כמ"ד ביומא לא תשא וכל דדמי ליה ואנן קי"ל כמ"ד דרק לא תשא מן החמורות כמ"ש הכ"מ ומש"ה פסק רבנו דשאר ל"ת דינו כעשה דשעיר מכפר בלא תשובה דליכא לפרש הירושלמי בז"הז דהא סתם מתני' דאין מיתה ויה"כ מכפרין בלי תשובה אפי' בשוגג דעשה ואוקמתא דר"ז בעומד במרדו היינו רק בשעיר. וכן בירושלמי על ד' ח"כ מסיק זו דברי ר"י וראב"ע ור"ע אבל חכ"א השעיר מכפר ואם אין שעיר היום מכפר מבואר דרבנן פליגי על ד' ח"כ בזמן עי"הכ וכמש"ר בפי' המשנה דדוקא בזמן דליכא שעיר אלא היום מכפר הוא דאיכא ד' ח"כ.
הלכה ד
כיצד עמ"ש ה"ג וה"ב.
פרק ב
הלכה ה
ושבח כו' עיין השגות ולח"מ ועיין בכ"מ ולח"מ ה"ב דר"ע מפרש אשרי נשוי פשע לפני הקב"ה ופסק רבנו דלא כר"ע אלא כרב דמפרש לענין וידוי ברבים אבל צריך לפרוט לפני הקב"ה ולענין וידוי ברבים עשה רבנו ג' חלוקות דבין אדם לחברו אפילו חטא נסתר שבח הוא לו כל"ב. ובין אדם למקום וחטא נסתר עזות הוא לו אף לל"ק ובחטא מפורסם דפליגי ל"ק ול"ב אם הוא בכלל אשרי או בכלל לא יצליח אין צריך לפרסם ואינו עזות שהרי לא גילה וכמ"ש הכ"מ ולדרך הראב"ד קשה נימא איפכא דבתרתי בין אדם לחברו המפורסמות הוא דצריך להודות ברבים והמכסה לא יצליח אבל בחדא נסתרות בינו לחברו ומפורסמות שבינו למקום (ואצ"ל נסתרות שבינו למקום) הוא בכלל אשרי דנחוש לב' הלשונות לחומרא דמאי חזי הראב"ד דרק נסתרות שבינו למקום בכלל אשרי אבל בחדא (וכ"ש מפורסמות בינו לחברו) בכלל לא יצליח. ולדרך רבנו ניחא דפסק כר"נ דאפי' נסתרות בינו לחברו הוא דלא יצליח אבל בין אדם למקום דוקא נסתרות הוי לכ"ע עזות ובמפורסמות דפליגי הרשות בידו.
פרק ג
הלכה ב
אדם כו' ע' השגות וכבר תירצו המפרשים דבחוטא גדול רשע מאריך ברשעתו כדי להפרע ממנו לע"הב עמש"ר פ"ט ה"א ועמ"ש בפרקין ה"ה.
הלכה ה
ובשעה ששוקלין ובהשגות וכ"מ ולח"מ ומ"ש הלח"מ דלדעת הגאון אין הבדל בין ב' עברות ראשונות לשאר עברות והמדקדק בלשון הגאון שכתב ועון עצמו אינו נמחק עד שימות משמע דס"ל דאפילו איכא משלישי ואילך רוב עוונות מ"מ אינו נידון על ב' ראשונות בר"ה עד שימות משא"כ בשארי עברות. ואין להקשות דכיון דזה רובו חייב משלישי ואילך ה"ל רשע דנידון לאלתר בר"ה למיתה. די"ל לפמ"ש בפרקין ה"ב דאין המתקלא לפי מנין העוונות אלא לפי גדלם משכחת שההכרע הוא עברה שאין בה עון מיתה בידי שמים וכרת דאינו בדין שיכתב לאלתר למיתה אלא ליסורין במקום מלקות והנראה שאין זה דעת רבנו לומר דאין נדון בר"ה על ב' עוונות הראשונים אע"ג שרובו עוונות אלא דודאי רבנו גורס כגי' הרי"ף שהביא הכ"מ דיש חילוק בין יחיד לרבים ואולם בפי' הסוגיות מפרש רבנו כדעת הגאון) ושפיר יש הבדל בין ב' הראשונות לאינך דלכ"ע פי' סוגי' דיומא דב' חטאי יחיד הראשונים אין באים במנין אלא דפליגי בפירוש סוגיא דר"ה דהרי"ף מפרש הא דתדבר"י מעביר ראשון ראשון ר"ל כדאמרן ביומא דב' הראשונות מעביר וכך היא המדה פעמים עד שלש עם בבר ועל זה אמר רבא דדוקא אי ליכא רוב עונות משלישי ואילך הוא דנמחלו הנך תרתי לגמרי ונענש רק על אינך שמשלישי ואילך אבל אי איכא רוב עונות משלישי ואילך עון עצמו אינו נמחק ונענש גם על הראשונות. ולדעת הגאון ורבנו לא שייכה סוגיא דר"ה בסוגיא דיומא ומא"ח ביומא דב' ראשונות נמחלו והך דתדבר"י שבר"ה ר"ל דאי ליכא רוב עוונו' משלישי ואילך מעביר הכל בזאח"ז וכמ"שר שהשלישי נעשה ראשון וזהו שאמר וכך היא מדת רב חסד דאם יש ק"ב עוונות וק' זכיות כובש או נושא הכל בזאח"ז אבל אם יש ק"ג עוונות העון עצמו (בלשון יחיד דאפי') הראשון נענש עליו ומ"מ יש הבדל דבשתים ראשונות לא יבאו במתקלא ואין מצטרפין לעשות רוב דנמצא לא פליגא סוגיא דר"ה אסוגי' דיומא. ולקו' הכ"מ דהאיך משכחת בינוני כיון דבמע"מ נמי מעביר הכל י"ל דבר"ה אינו נכתב לאלתר לחיים אא"כ איכא ק' זכיות וק"א עוונות דכי בצרית ב' ראשונות איכא רוב זכיות אבל בק"ב עוונות תולין עד יה"כ דאז מדת רב חסד להיות כובש הכל (ואולי כל דליכא רוב זכיות ממש בר"ה חשיב בינוני ודוקא ביו"הכ מעביר ראשון ראשון). ומ"ש הלח"מ דאם רוב העולם חייב אין המדינה צדקת ניצלת אלא צדיקים יחידים לא מחוור. אלא נ"ל דאין ממונם פלט וה"ה יחידים צדיקים שבמדינה שדנו אותה לחרבן הצדיקים שבה גופן פלט וממונם אבד דומיא דעיר הנדחת והבינוני דינו כצדיק כמדת ורב חסד (ובמדינה צדקת מ"מ הרשע ימות ברשעו). ומש"ר וכן חסידי א"ה עיין הגהות מיי'.
הלכה ו
ואלו שאין להן חלק לע"הב עכ"מ דהראה מקום לברייתא שבמס' ר"ה די"ו הנך דגיהנם כלין והן אינן כלין וסיים והשאר שכ"ר צ"ע היכי מייתי להו ע"כ. והן ששה שלא נזכרו בברייתא ואבארם אחת לאחת. א' הכופר בביאת הגואל עמש"ר פי"א מה' מלכים ה"א דכל שאינו מאמין בו כופר בנביאים וגם בתורה כו' ונמצא הוי בכלל הכופרין בתורה (ועיין בפי' המשנה פרק חלק דכ"ר דבכלל יסוד י"ב כל החולק על מלכות בית דוד) ובסנהדרין דצ"ז תיפח רוחן של מחשבי קיצין (שאם לא יבא משיח בזמן קצו יבא לידי כפירה) והיינו דא"ר נתן מקרא זה נוקב ויורד עד התהום ויפח לקץ (דפי' נוקב כמו ונוקב שם ה') ר"ל קללה נצחית וע"ד הא דבר"ה דל"א באנשי דור המדבר (למ"ד שאין להן חלק לע"הב) שכשנתעכבה השכינה ששה חדשים ולא חזרו בתשובה אמר תיפק עצמן שנ' ותקותם מפח נפש. ב' המומרין בע"ז דכ"ו המינין והמסורת ומומרין מורידין ולא מעלין דלכל אבדת אחיך לרבות מומר לתאבון ובמומר להכעיס פליגי ר' אחא ורבינא חד אמר דמומר הוי ומורידין ולא מעלין ואין מין אלא עע"ז וחד אמר להכעיס מין וסמי מומר ע"ש. ובתוס' שם ד"ה סמי דגרסי במס' ר"ה המינין והמומרין יורדין לגיהנם) ועפ"ד מה' רוצח דגריס רבנו אבל האפיקורסין והמסורת והמומרין (ודלא כמ"ש הכ"מ דרבנו גור' אפיקורו' במקום מסור' (ולא ראה דבפ"ח מה' חובל הט"ו הביא רבנו דין מסורת) ורבנו פסק כמ"ד להכעיס הוי מין (וכ"ש עע"ז והכופר בתורה ונבואה דהוו מינין) ובכלל אפיקורוס ודלא כמ"ש הכ"מ ה"ט דרבנו פסק כר' אחא לקולא דהא מבואר בפ"ד מה' רוצח דמורידין ולא מעלין ובפ"א מה' גזלה ה"ב דלהכעיס הוי כאפיקורוס שאין מחזירין לו אבדה אבל לתיאבון מחזירין לו אבדה ועכ"מ ספי"ג מהא"ב. ובחנם נדחק הלח"מ בפרקין ה"ז דפשוט דאפיקורוס הוא שם כולל להנך דמורידין ולא מעלין (ועלח"מ פ"י מהע"ז דבחנם הניח שם בצ"ע על מש"ר לקמן ה"ט והוא שיעשה להכעיס דכאן לענין שאין לו חלק לע""הב בודאי מומר לתיאבון יש לו חלק לע"הב). ועיין מש"ר בפרקין הי"ד נראה דס"ל דהמבזה ת"ח אינו כאפיקורוס אא"כ רגיל בכך תדע דהא המבזה רבותיו אינו אלא דבר המעכב את התשובה כמש"ר פ"ד ה"ב ובסנהדרין דצ"ט נחלקו תנאי בפי' כי דבר ה' בזה חד אמר האומר אין תורה מן השמים וחד אמר זה אפיקורוס וח"א דוקא המגלה פנים בתורה הוא דאין לו חלק לע"הב בפ"א אבל המבזה ת"ח בעינן רגיל ועכ"מ בפרקין הי"ד דאשתמיט ליה דרבנו כ' בפרקין הי"א דין המגלה פנים ודוק. ג' והעושה ביד רמה עלח"מ הי"א שכ' דרבנו פסק כמ"ד אפיקורוס המבזה ת"ח (וליתא דהיינו דוקא ברגיל כמ"ש) ומגלה פנים הוי כמנשה ומשמעות הש"ס דהיה דורש אגדות של דופי ורבנו לא הזכיר מנשה (ואולי משום דחזר בתשובה) והכניס במקומו יהויקים דבגמרא ותועבותיו אשר עשה וגו' והא דלא מנאוהו שהיה כתוב על גלגלתו זאת ועוד אחרת (ובויקרא רבה פי"ט האריך) ומצאתי מפורש בירושלמי פ"ק דפאה על אלו שאין להם חלק לע"הב הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית והמגלה פנים אין לו חלק לע"הב הפורק עול שאומר יש תורה ואיני סובלה. המפר ברית שמושך ערלתו והמגלה פנים כו' תני ר"ח כו' זהו שעובר על ד"ת בפרהסיא כיהויקים מלך יהודה וחבריו וע' ירושלמי פ' חלק. ד' וה' ושופכי דמים ובעלי לה"ר למד רבנו מהא דדואג ואחיתופל אין להן חלק לע"הב ובסנהדרין דף ק"י ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לה"ר מה אתה דורש בהן (ועמש"ר פ"ז מה' דעות ה"ב יכרת ה' כל שפתי חלקות ובערכין דט"ו סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד בר"הק יכרת ה' כו') ולכאורה קשה ממש"ר פ"ז מה' דעות ה"ג ג' עברות כו' ואין לו חלק לע"הב ע"ז ג"ע וש"ד ול"הר כנגד כלם ולמה מנה כאן ש"ד ולא מנה ג"ע. ובגמרא ליתא ש"ד ואי משום דיהרג ואל יעבור א"כ ג"ע נמי. ובירושלמי פ"ק דפאה דג' דברים נפרעין ממנו בעו"הז ע"ז וג"ע וש"ד ולשון הרע כנגד כלם ולא אמר אלא הקרן קיימת לו לע"הב ומנלן דאין להן חלק לע"הב. ולכאורה י"ל דודאי על ג"ע יש לו חלק לע"הב כמו שהוכיחו התוספות ב"מ דנ"ח ע"ב ד"ה חוץ מהך דדוד הבא על א"א מיתתו בחנק והמלבין פנים אין לו חלק לע"הב (ועיין תוספות סוטה ד"ד ע"ב ד"ה היא) ודלא כמהרש"א בח"א דכ' דגם על א"א אין לו חלק לע"הב דלא מצינו זה בשום מקום והרי רבנו לא מנה כאן ג"ע ובהכרח מש"ר פ"ז מה' דעות ה"ג ג"ע היינו ברגיל עיין ע"ז די"ז דמסיק כיון דאביק ביה טובא כמינות דמי משמע דוקא ברגיל דאביק ביה. ומש"ה לא מנה רבנו כאן ג"ע דברגיל הוי בכלל מומר להכעיס ככל ל"ת שבתורה ולא הוצרך רבנו למנות לקמן הי"ד אלא הנך שאין בהן ל"ת ואפ"ה הרגיל אין לו חלק לע"הב. ולפ"ז בהכרח ש"ד ולה"ר דמנה כאן רבנו היינו אפילו אינו רגיל דיליף מדואג כמ"ש רבנו ותו דש"ד ק"ו ממלבין חברו דאזיל סומקא ולה"ר חמיר מש"ד. ויותר נראה דלשון שופכי דמים ובעלי לה"ר משמע דוקא רגיל (מדלא קאמר ורוצח והמספר לה"ר ורבותא דהנך דבג"ע ושאר ל"ת בעינן מומר להכעיס דמשכחת לתיאבון משא"כ ש"ד ולה"ר לא משכחת לתיאבון דמה בצע כי נהרוג ואין יתרון לבעל הלשון. ו' והמושך ערלתו כבר בארנו דמפורש בירושלמי פ"ק דפיאה והכ"מ לקמן הי"ד הקשה למה השמיט רבנו המפר ברית ואשתמיטתי' מש"ר פ"ג מה' מילה ה"ח וכל המפר כו' או שמשכו אין לו חלק לע"הב ובסנהדרין דמ"ד עכן מושך בערלתו היה כו' וכתיב התם את בריתי הפר כו' ובכריתות ד"ז כל עברות יה"כ מכפר חוץ מפורק עול (ובפי' המשנה לרבנו פ"ד דיומא כפירה ומרד בעוונות גדולים שעושיהן נקרא פורק עול כחילול שבת וע"ז ובחולין ד"ה חוץ ממומר ומנסך וחילול שבת בפרהסיא עפ"ג מהמע"הק ה"ד ופ"ג מה' שגגות ה"ז ובמ"ל שם ובפ"ד מה' שחיטה הי"ד וכפי הנראה דמחלל שבת בפרהסיא הוא בכלל ביד רמה א"נ דהוא רק חילול השם ומיתה מכפרת עספ"א מה' תשובה) ומגלה פנים בתורה (היינו ביד רמה שבה"יא כנ"ל) ומפר ברית שמניח ערלתו או אפילו מושך. והנך דלקמן הי"ד המבזה מועדות והמחלל קדשים והמלבין נלמדו ממתני' דאבות ומה שהקשה הכ"מ מי קיל מבזה מועדות מלה"ר תמוה דודאי קיל דח"המ דרבנן:
ועב"מ דף נ"א שלשה שיורדין לגיהנם ואין עולין הבא על א"א והמלבין והמכנה (פי' שלשתן ברגיל כנ"ל) ופריך מכנה היינו מלבין ומשני אע"ג דדש בשמי' ומש"ה מנה רבנו ב' גווני מכנה המכנה שם והקורא בכינויו דהיינו דש בשמיה ואע"ג דמנה רבנו מלבין מנה המכנה שם דמשכחת שלא בפניו שאינו מלבין ולא הוקשה להש"ס מכנה היינו מלבין אלא על המנין שלשה שיורדין דסוף סוף המכנה גורם הלבנת פנים שיקראנו אחד בפניו והוי ק"ו ממלבין ומשני שקוראו בכינויו שלא בפניו אבל רבנו דלא נחית למנינא שפיר מנה מכנה ומלבין אע"ג דאתי בק"ו כי היכי דמנה מכנה דאתי בק"ו מקוראו בכינויו וכן מנה המבזה ת"ח והמבזה:
רבותיו דאתי בק"ו ולמד רבנו ממ"ד דבר ה' בזה דהמבזה ת"ח הוי אפיקורוס וכ"ש רבותיו דמעכב התשובה עפ"ד. ומש"ר והמתכבד בקלון חברו הכ"מ הי"ד נדחק ועיין מ"ש פ"ו מה' דעות ה"ג ולמד זה רבנו דבירושלמי חגיגה פ"ב אריב"ח המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לע"הב בכבוד חי עולמים לא כ"ש והיפ"מ נדחק דרך כבוד במקום קלון ולמה יהיה קלון להקב"ה שעשה מעשה בראשית. והנכון עיין תוס' מגילה דכ"ז ע"ב ד"ה ולא כניתי דמוכת דדומיא דהא דר' הונא דרי מרא אכתפי' שבמגילה דף כ"ח ע"א יש חלק לע"הב והא דבירושלמי דהמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעה"ב היינו דוקא כשמעריך מעשיו למול מעשה חברו כדלקמן פ"ד ה"ד ודוק והיינו דאמר ומה המעריך עצמו שגדול מחברו אין לו חלק לע"הב כ"ש מי שמעריך עצמו בכבוד המקום לדרוש שמבין מעשה בראשית ודומה לחי עולמים דאין לו חלק לע"הב וכבוד אלהים הסתר דבר כבשים ללבושיך.
הלכה ז
שהוא גוף ובהשגות ותמהני דודאי כל מין בדעתו שהאמת אתו ומ"מ אין לו חלק לע"הב דחמיר שגגת אמונה זרה דה"ל למידק ולמה יגרע אמונת הגשמה משאר אמונה זרה. ומש"ר שאינו לבדו הראשון בהשגות הבין שהכוונה דהמאמין בחומר קדום שאין הבריאה יש מאין ה"ז מין ועם היות שהאמת ודאי כן הוא לא ידעתי למה לא פירש שהמאמין בקדמות כדעת היוני פשיטא דהוי מין כמבואר מלשון רבנו. ועכ"מ ולח"מ ועמ"ש ה"ו בסתירת דברי הלח"מ. וכשתסתכל דבכלל מין מונה רבנו חמשה. א' הכופר במציאות השם דבפ' חלק האומר אין תורה מן השמים והכופר באלוה ודאי כופר בתורה מן השמים. ב' הכופר באחדות דבפ"ב דחגיגה דאחר קצץ בנטיעות ומסיק דאמר שמא ח"ו ב' רשויות הן ונקרא מין בסנהדרין דכ"ח אדם יחידי נברא שלא יאמרו המינין הרבה רשויות כו' וכל מקום שפקרו המינין תשובתן בצדן נעשה אדם כו' הימנותא דידן דאפי' בפרוונקא נמי לא קבילני'. ובברכות די"ג עול מלכות שמים זה אחדות (ושם די"ב אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים הרי דמדרגה א' הכופר באלוה נקרא בלשון חז"ל מין). ג' הכופר ברוחניות דמפורש בתורה כי לא ראיתם פסל כל תמונה ובברכות ד"י מה הקב"ה מלא כל העולם ורואה ואינו נראה אף נשמה כו' ובמגילה די"ח לך דומיה תהלה סמא דכלא משתוקתא ובב"ב דכ"ה מלמד שהשכינה בכל מקום ובחגיגה די"ו כל שלא חס על כבוד קונו זה המסתכל בקשת כו' ובעין יעקב גורס רבא אמר כל המסתכל בקשת צריך שיפול על פניו דכתיב כמראה הקשת וגו' דמות כבוד ה' וארא ואפול על פני. לייטיה עליה במערבא משום דמחזי כמינות אלא לימא ברוך זוכר הברית כו' אלמא דהגשמה חשוב מינות ותיובתא דראב"ד ואולי לא גריס לה אלא כגי' בברכות דנ"ט דמחזי כמאן דסגיד לקשתא. ד' הכופר בחידוש אפילו מודה שהאל בראו בריאה קדומה כדעת היוני דבסוכה כל המשתף שם שמים וד"א נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו וזהו ענין מעשה בראשית וע' סנהדרין דס"ג ונקרא מין כמש"ר במ"נ שבאמונת הקדמות ח"ו תפול התורה. ה' שמאמין לעבוד אמצעיים דהיינו מומר לע"ז טעות אנוש עפ"א מה' ע"ז ואולי זה היה טעות אחר שקצץ בנטיעות להאמין במטטרון דהוא שליח בלשון יוני ונקרא מין בב"ב דכ"ה לכל רוחתא אוקמן לבר ממזרח דמורו ביה מיני ובגמ' שאני מין דאדיק בע"ז טפי ובחולין די"ג אין מינין באומות ובמנחות דק"י אין מכירין כו' לאביהן שבשמים כו' דקארו ליה אלהא דאלהא ועובד סבה שנייה ועמ"ש ה"ח.
הלכה ח
שלשה כו' אפיקורוס בלשון רבנו שאינו בעל דת. א' הכופר בנבואה ושליחות דנמצא כופר בכל הדתות. ב' שמכחיש רק נבואת משה דהנך בכלל אין תורה מן השמים. ג' הכופר בהשגחה דבב"ק דע"ט החמירה תורה בגנב כו' עשה עין של מטה כאלו אינו רואה. כו' לא יראה יה וגו'. ועוד יש ג' שהוא בעל דת וכופר בתורה. א' שמכחיש אפי' פסוק א' עיין פ' חלק. ב' שכופר בתורה שבע"פ אפילו דקדוק א' עכ"מ ובקדושין דס"ו מיד נזרקה בו אפיקורסות תינח תורה שבכתב בע"פ כו'. ג' שאומר שתנוסח התורה. הרי ה' מינין דלעיל ה"ז וששה אפיקורוסים הרי י"א. ועם שני הכופרים בתחיית המתים ומשיח הוי י"ג (ובחלק דצ"ט א"ל האי מינא לר"א אימתי אתי משיח משמע דהכופר במשיח מין דלא כהעיקרים) וזה מכוון נגד י"ג עיקרים שבפירוש המשנה אלא דבחדא יש חזרה דשם מונה שכר ועונש וכאן בחיבורו השמיטו (לפי דמצוה לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס מאהבה עפ"י מה' תשובה ותו דמשיח ותחיית המתים כולל שכר ועונש עה"ז ועו"הב כמ"ש העקרים) ומנה במקומו אפקורסות דתורה שבע"פ דבקדושין כנ"ל וממילא בכלל תורה שבע"פ שכר ועונש רוחני שלא נזכר בהדיא בתורה שבכתב ועמ"ש פ"ד מה' שחיטה הי"ד.
הלכה ט
מומר לכל התורה עיין השגות והנכון כתירוץ השלישי של הכ"מ דכל שאינו מאמין בדתם אע"פ שעובד מומר מקרי ולא מין ומה שהשיג עליו בשי למורא סי' קל"ג ממש"ר פ"ד מה' רוצח דמומר להכעיס הוי אפיקורוס לק"מ כמ"ש ה"ו דדינו כאפיקורוס שפסול לשחוט ואין לו חלק לעו"הב ומומר מקרי ועמ"ש פ"י מה' ע"ז ה"א.
הלכה יא
כיהויקים כו' בירו' פ"ק דפיאה כמ"ש ה"ו.
הלכה יד
שהרגיל בהן עכ"מ וכל דבריו תמוהין. והנכון כמ"ש ה"ו. ומש"ר כל הרשעי' עכ"מ והנכון דה"ק רבנו דהנך הכופרין בי"ג עקרים כנ"ל ה"ח אין מקבלין אלא שאם עשו תשובה מעצמן יש להם חלק לע"הב אבל הנך מומרין ורשעים שמן ה"ט ואילך מקבלין והבן זה.
פרק ד
הלכה ג
האוכל שור ובהשגות. והנכון דגרסינן שוד מלשון משוד עניים כמו שהעיד המ"ע.
הלכה ד
המתכבד בקלון עמ"ש פ"ג ה"ו ודוק.
פרק ה
הלכה ב
אל יעבור כו' או סכל עיין הגהות מיי' והכ"מ נדחק ועפ"ח מח' פרקים לרבנו דשם ביאר דברי פרק זה ובמנין המצות שורש ט' כ"ר כל המצות תלויות בד' דברים בדבור ופעולות ומדות ודעות ופשוט דאע"ג שהבחירה חפשית הרי שנולד אלם פטור ממצות התלויות בדבור ונגד יתר השלש חלקים בחלק הפעולות הבחירה בידו להיות צדיק או רשע. ובחלק המדות למשל במצות צדקה הבחירה בידו להיות רחמן ושוע או כילי ואכזרי וע"י הרגל כמ"שר פ"א מה' דעות. ובחלק הדעות ולפי הגי' או סכל דליכא דבר והפכו יובן ע"פ מש"ר בח' פרקים שאם ינוח האיש המוכן במזגו ולא ילמד ישאר סכל בלי ספק. ואף לפי הגי' בד"ו או חכם או סכל) אע"ג דשפיר קאמר הש"ס טפש או חכם דהיינו מוח אטום או מחודד מ"מ הבחירה חפשית שיהיה חכם על ידי למוד ויגעתי ולא מצאתי אל תאמין אע"פ שמזגו קשה הבנה או סכל ע"י התרשלות הלמוד אע"ג שזך השכל ע"ד לא יגעתי ומצאתי אל תאמין.
הלכה ד
לדרך מן הדרכים עלח"מ ולפמ"ש ה"ל לדרך מן הדרכים כלל וחוזר ופורט למדע כו' דעות או לדעה דהיינו מדות או למעשה פעולות דבשלשתן הבחירה חפשית ע"ש.
הלכה ה
וכיון שכן עיין השגות וכ"כ הריב"ש דאע"ג שבידו לבחור יודע האל איך יבחר. איברא עדיין אינו מובן האיך תקיף הידיעה האפשרות וצ"ל כתירוץ רבנו הנפלא ואמתי כי לא מחשבותי וגו' ודוק.
פרק ו
הלכה ה
והלא כתיב כו' ובהשגות וע"למ וליתא דשאני ידיעה בכח שאינה מבטלת האפשרו' מה שא"כ מה שדיבר הקב"ה בפועל ודאי מבטל הבחירה והאפשרות לזה הוצרך רבנו לחדש דאין האמירה גזרה על אדם פרטי (ומש"ר וכבר אמרנו אופן ידיעת הבורא כו' ר"ל כמ"ש פ"ה ה"ה ודלא כהראב"ד וריב"ש) ומסיק דאע"ג שהדבור וזרה עכ"פ על אחד מהפרטים מ"מ כל א' ראוי לעונש שאינו מוכרח בפרט ודוק.
פרק ח
הלכה א
למען ייטב לך הל"חמ הניח בצ"ע ולק"מ דהכפל לשון ייטב והארכת קאי על שני עניני עו"הב א' אחר מיתה ב' אחר התחייה ומיושב המשך הש"ס.
הלכה ב
הע"והב ובהשגות ודבריו תמוהין דבהדיא כ"ר פ"ג ה"ו דהכופר בתחייה אין לו חלק לע"הב וע"כ כוונת רבנו כמ"ש הל"חם דע"הב לחוד ועולם התחייה לחוד.
הלכה ד
וחכמים כו' ובהשגות ואומר אני אם הסעודה דרך משל גם כוס של ברכה דרך משל ולמה לא יברכו השם על עונג עה"ב בק"ו מברכת המזון ועמ"ע.
הלכה ז
עין לא ראתה עכ"מ ולח"מ שהניחו בצ"ע והנכון דודאי הש"ס מפרש מלתא דשמואל כפשוטו דכל הנבואות רק לע"הב ואין כל חדש לימות המשיח אלא שעבוד מלכיו' ורבנו פסק כרחב"א דכל הטובות מה שניבאו הנביאים הן לימות המשיח נוסף על שעבוד מלכות. והא דנקיט רבנו פ"ט ה"ב לישנא דשמואל כוונתו לאפוקי שכר רוחני לימות המשיח אבל בודאי שיהיו שארי טובות לימות המשיח נוסף על שעבוד מלכות וכמו שביאר רבנו כאן בהדיא ואף רחב"א מודה שכל טובו' ימות המשיח ענייני ע"הז שימצאו מרגוע לעסוק בתורה ותכלי' המקווה שכר רוחני לע"הב דעין לא ראתה. ומ"מ סובר רבנו דמודה רחב"א דהפסוקים וגר זאב עם כבש הן משל כמש"ר סוף ה' מלכים דלא ישתנה דבר מטבעו כמ"ש הלח"מ. ולק"מ מסוגיא דפ' חלק לפי גי' דידן כאן לימות המשיח כאן לע"הב כמ"ש המגיה לח"מ ואע"ג דרחב"א אמר דלא ניבאו לע"הב אין למדין מן הכללות דהא והיה אור החמה מוקמינן לרחב"א לע"הב אלא דה"ק רוב הנבואות לימות המשיח ועיקר הכוונה דטובת עולם הבא הרוחני עין לא ראתה אפי' נביא. (וכן וחפרה הלבנה מודה רחב"א דהוא דרך משל) כמ"ש.
הלכה ח
זה שקראו עיין השגות ותמהני דאטו הצדיקים אין להם חלק לע"ה טרם כלות שית אלפי ועכ"מ.
פרק י
הלכה ו
דבר ידוע ובהשגות והאמת דשוגה יש מלשון שגגה ומתפרש נמי שוגה ופתי מלשון תאוה כמ"ש הרד"ק שהוא ענין ערבות ושמחה. ושגיון לדוד עיקרו שיר חשוק וכוונת רבנו חשק והתמד' והתלהבות בשמח' לעבודת הבורא באהבה.
סליק ספר מדע
וסכום ההשגות בהקדמה י"ט וסי' בהקדמת ס' הי"ד כספר מדע נ"ח וסי' ועץ הדעת אשר בתוך הג"ן