מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות תלמוד תורה
פרק א
הלכה יג
אשה שלמדה תורה עלח"מ שנדחק והנכון בכוונת רבנו שהאשה אין לה דעת פקחית לכוון האמת ותבין. בתורה שבע"פ דברי הבאי בטעות וזהו מ"ט דר"א אני חכמה שכנתי ערמה דחכמה נכנסת באדם ע"י דעת פקחית שנקרא ערמה הילכך רוב נשים יוציאו תורה שבע"פ לדברי הבאי וטעות מחמת העדר הערמה.
פרק ב
הלכה ג
מלמד כו' עלח"מ ובקול בן לוי יישב קושייתו דליכא השמטה מהך דלקמן ה"ו ע"ש.
פרק ד
הלכה ב
ובראשונה כו' עלח"מ ובגמ' כיצד סדר משנה משה יושב כו' ובדרושים הארכתי.
הלכה ג
אין המתרגם עיין בהשגות וכ"מ ולח"מ. ואומר אני אם כוונת הראב"ד כמ"ש הלח"מ דל"ל אביו ורבו אפי' גדול רשאי להוסיף. אין זה קושיא וכמ"ש הראב"ד זה מקרה חדש כו'. דקי"ל אין כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן כמש"ר פי"ב מה' תפלה הי"א ובמקרה היה שמחל רב על כבודו באתרא דלא ידעי. דאדרבה זה סיוע לרבנו דמש"ה נקיט רבנו והירושלמי אביו ורבו שיש לזה מציאו' דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו ותו קשה בגוף דברי הראב"ד דנהי דמוכח ביומא ד"ך ע"ב דרב גדול מרב שילא מדקאמר ליה נינח מר כדפרש"י אכתי מנ"ל דגדול רשאי להוסיף ולשנות דהא ר"ש דרש בלה"ק קריאת הגבר שהוא שם הנרדף ואפשר לתרגמו גברא או תרנגולא א"כ רב שתרגמו גברא כפי מה שהשיב לו אבוב לחרי כו' וא"ל נינח מר משמע דהודה ר"ש ולימא מר קרא תרנגול ואפ"ה לא חזר בו רב. י"ל דכיון שהשיב לו אבוב לחרי כו' וא"ל נינח מר משמע דהודה ר"ש לדבריו ולעולם אימא לך דאלו עומד בשמועתו אין הגדול המתרגם רשאי לשנות (ובזה נתיישבו כל הערות הכ"מ לדרך רבנו) ואם כוונת הראב"ד לחלוק על רבנו בגוף הדין וה"ק מלתא דרב מקרה חדש דמדינא אין לגדול לתרגם וכ"ש אביו ורבו. גם זה אינו שהרי רבנו העתיק הירושלמי והתוספתא ומוכרחת דאדרבה דוקא אביו או רבו שרי סוף דבר נתקיימו דברי רבנו.
הלכה ז
אין שואלין כו' ושם ה"ח שנים כו' הכל בתוספתא דסנהדרין פ"ז.
פרק ה
הלכה א
אע"פ שאינו שקול עכ"מ ולח"מ ובכנסת יחזקאל ש"ז האריך דאביו שקול שבה' גזלה לאו שקול ממש אלא לישנא דמתני' נקיט והפירוש בלבד שלא יהיה אביו ע"ה ע"ש.
הלכה ד
וכל תלמיד עכ"מ ולח"מ. והנכון דודאי רבנו מפרש בשוין וכמ"ש תוס' סוטה דכ"ב ע"ב ד"ה בשוין דבשוין אינו רשאי ורבה לא היה כמותו עמש"ר פ"ג מה' סנהדרין ה"ט ופ"ך ה"ח ולפ"ז סובר רב דפחות מארבעים אסור בשוין ובן מ' מותר בשוין ואולם רבנו פסק בה' סנהדרין כאביי בברכות דס"ג באתרא דאית גבר לא תהוי גבר אפי' שוין וא"כ ליכא שום הפרש בין בן מ' לפחות מן מ' ומש"ה כתבנו דפסק כאביי נדחי' סוגי' דסוטה אבל הרי"ף פסק כסוגי' דסוטה ודחה דברי אביי א"נ דהרי"ף איירי מדינא ורבנו פסק כאביי ממדת חסידות.
הלכה ה
לקרות לרבו בשמו עלח"מ וכ"מ. והנכון בביאור דברי רבנו פ"ו מה' ממרי' ה"י עיין בערוך ערך אביי שכ' מעדות הגאוני' רב האי ורב שרירא דאביי נחמני שמו ובן אחיו של רבה בר נחמני היה ותלמידו ומשום הכי לא רצה רבה לקרותו כל שעתא נחמני כפי שם אביו אלא היה קורא אותו אביי בלשון ארמית כאלו קוראו אבי וסליק ליה שם אביי ע"ש (ודלא כפרש"י גיטין דל"ד ע"ב בד"ה והלכה כנחמני שפי' בהפך ועדות הגאונים תכריע) והוקשה לרבנו מהא דכתובות דק"ג שמעון בני חכם דהאיך אסיק שם בנו כשם רשב"ג אביו לזה חילק דשם שמעון רגיל כאברהם יצחק ויעקב ושאני שם נחמני שהוא פלא וזהו שכ"ר פ"ו מה' ממרים ה"ג יראה לי כו' לקיים עדות הגאונים דרבה שינה שם אביי. מבואר מזה דבה' ממרים ה"ג איירי רבנו דכל שאומר דבר בשם אביו לא יזכיר שמו כלל ואפי' לומר כך אמר אבי מורי ר' פלוני אסור אלא אומר אבא מארי סתם שהרי הכל יודעים שאביו הוא פלוני ואב אחד לו ובקידושין דל"א ע"ב איהו אמר אבא מארי כו' ואפי' אחרי מותו וכ"ש שלא בפניו משא"כ ברבו כיון שאדם לומד תורה מפי הרבה חכמים לא סגי שיאמר רבי מורי אלא צריך שיאמר רבי מורי פלוני וכן ביבמות דט"ו ע"ב אראב"צ כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן החורני כו' ואח"כ אמר ובאתי והודעתי את אבא כו' ולא אמר אבא מארי ר' פלוני הילכך ברבו שרי הזכרת שמו אא"כ מזכיר שם רבו בלא אמירת רבי ומורי הוא דחשיב אפקירוסות דומיא דגחזי. ומש"ר כאן והוא שיהי' השם פלאי ר"ל שהוא כ"כ מופלא שהכל יודעים מי הוא אז אע"פ שאומר רבי ומורי אסור להזכיר שמו והכוונה דומיא דרב בבבל ורבי א"י אסור לתלמיד שלהם לומר מורי ורבי רבי אבא ור"י הנשיא כדאיתא בפסחים דל"ז שאלתי את רבי בייחוד ומני רב כו' א"ד כו' ומני רבנו הקדוש. הרי דבהנך שכל השומע ידע שהוא פלוני הוצרך הש"ס לפרש ומני דכל כה"ג אסור להזכיר שם רבו כלל והוי דומיא דאביו. ולזה שינה רבנו וכ' פלאי שפי' ע"ד למה זה תשאל לשמי והוא פלאי ר"ל נעלם דומיא דרב ורבי שהעלימו שמם מפני שידוע לכל כי מופלאין הם משא"כ בה' ממרים כתב פלא שהכוונה אינו רגיל וכ"ש לפי הגירסא שבד"ו ישן שהיא גירסת הלח"מ דל"ג כאן כלל פלאי דניחא ואין סתירה בדברי רבנו ומה מתוק לשונו דבה' ממרים הקדים תחלה דאביו אסור לגמרי להזכיר שמו כל שמדבר ממנו אפי' במותו וכ"ש שלא בפניו אלא יאמר אבא מארי. משא"כ ברבו לא הזכיר התם אלא כאן ביאר דאסור לומר מורי ורבי פלוני אפי' שלא בפניו אלא יאמר רבי מורי סתם והוא כו' שכל השומע ידע שהוא פלוני אע"פ שיאמר סתם (פי' דאל"כ אין דין רבו כדין אביו וצריך להזכיר שמו שלא בפניו כך אמר מורי רבי פלוני דהא קי"ל כל האומר דבר בשם אומרו כו' צריך להזכיר שמו שיבין השומע משא"כ בפניו אומר רבי זה) ומש"ר ולא יזכיר שמו בפניו ר"ל שאם שם רבו אברהם אע"ג שהוא שם רגיל אסור להזכיר בפניו שם אדם אחר ששמו כשם רבו אבל שלא בפניו שרי בשם הרגיל. ואח"כ מסיק ואפי' לקרות לאחרים שלא בפניו ואפי' אחרי מותם אסור כלומר בשם שאין הכל דשין בו וזהו מש"ר כדרך שעושה בשם אביו ר"ל כמ"ש בה' ממרים דזה נלמד משם אביי כמ"ש ומש"ה בה' ממרים ביאר רבנו דין זה בין בשם אביו ובין ברבו דבשם פלא צריך לשנות שמו וסיים דבשם שאינו פלא לא די שא"צ לשנות שמם אלא מותר לקרוא להן שלא בפניו אבל אסו' להזכי' שמו בפני האב כמ"ש כאן ברבו ונמצא דברי רבנו צמודים ואחדים. מבואר מזה דלא כמו שנדחק המ"ל בפ"ד דרך ענוים אהא דקאמר דוד מפיבושת רבי דלפמ"ש לק"מ דדוד קיבל משמואל ובית דינו ועירא היאירי היה רבו מובהק שפיר הוכרח לפרש מפיבושת רבי.
הלכה ו
ולא יתפלל ברכות דכ"ח ועיין יומא דל"ו ועיין בכ"מ פ"ו מה' ת"ת ה"ה.
הלכה ז
וחייב אדם להקביל עלח"מ וכ"מ והנכון דלהקביל קאמר דמשמע ביומיה וממילא משמעות לשון רבנו דא"צ לילך ולהקביל ואולם ר' אילעי הלך להקביל מעי"ט.
הלכה ט
וכשימות רבו עכ"מ ולח"מ ועמ"ש אני פ"ה מה' תענית הי"ז.
פרק ו
הלכה ב
לא בבית המרחץ עכ"מ ולח"מ והנכון דס"ל לרבנו דאפילו באמצעי שמקצתן לבושין כיון שמקצתן ערומים לא חשיב קימה במקום הידור וכ"נ מפרש"י ולא הוצרך רבנו לבאר דבחיצון חייב לקום עיין הק"ש פ"ג דבחיצון שכלן לבושין אפי' ק"ש קורא והנר' שם דהאמצעי אסור בק"ש והרהור לדעת רבנו דלא כלח"מ שנדחק שם דמוכח בש"ס דהרהור אסור ולפ"ז אין הבדל בין פנימי ואמצעי זולת לענין חליצת תפילין דקיל שהרי יכול להכניסן בבית הכסא ע"י כיסוי כל שאינן משתמרין ועיין מ"ש פ"ג מהק"ש ה"ג.
< h3>שם
ואין בעלי אומניות עלח"מ שנדחק וי"ל דסובר רבנו דברייתא יכול יהדרנו בממון לא מתוקמא כריה"ג ואיסי בן יהודה דס"ל כל שיבה משמע וה"ק קרא מפני שיבה תקום והדרת. תקום והדרת פני זקן שקנה חכמה דא"כ ליכא לפרש והדרת בממון דודאי לא עדיף הידור השיבה מכבוד אב דקי"ל קידושין דל"ב דכיבוד משל אב ולא נ"מ אלא לביטול מלאכה אלא דברייתא יכול יהדרנו בממון אתאן לת"ק דבעינן תרתי זקן וחכם שפיר קס"ד אע"ג דכבוד אב משל אב שאני כבוד ת"ח בהנאת ממון כדי להחזיק ידי לומדי תורה לזה קאמר מה הידור אין בו וחסרון כיס של) ביטול מלאכה (ואפי' תימא יהדרנו בממון) אף קימה הנוקב מרגליות פטור ומינה מאי קימה אין בה א"כ דהנאת ממון ה"ה הידור לא יהדרנו בממון) משא"כ לדידן דקי"ל דכל שיבה במשמע דליכא לפרש והדרת בממון אלא ה"ק הידור שאין בו ח"כ וא"כ ודאי שאין בהידור משום ח"כ דביטול מלאכה אלא דפירוש והדרת קימה שיש בה הידור א"נ דהידור היינו לא ישב במקומו כו' כמבואר בת"כ א"כ שפיר מקשינן מה הידור אין בו ח"כ אפי' דביטול מלאכה ואע"ג דכבוד אב משל אב ובביטול מלאכה) ה"ה קימה דליתא בביטול מלאכה דבעלי אומניות דהוי ח"כ.
הלכה ו
הרואה חכם עלח"ם ובדברי המגיה ובחנם טרח המגיה דאפי' תימא דגירסת הלח"מ כגירסתנו וכיון שעבר ד' אמות יושב נמי איכא לפרש דה"ק חכם עובר עומד מלפניו ד"א וכיון שעבר הנך ד"א שלפניו יושב מיד וליכא פלוגתא בין הבבלי וירושלמי. משא"כ גבי אב"ד ליכא לפרש הכי דכיון שעומד מלפניו מלא עיניו אי ס"ד דתכף משעבר יושב הכי הל"ל וכיון שעבר מלפניו מלא עיניו יושב או הל"ל וכיון שעב' מלפניו ישב אלא ודאי דה"ק גבי אב"ד כיון שעבר ד"א מאחריו ישב. משא"כ גבי חכם ליכא לפרש הכי דא"כ הל"ל חכם עובר עומד מלפניו ומלאחריו ד"א ונתיישבה קושית הלח"מ.
הלכה ט
ואפי' זקן גוי עכ"מ ואין צורך דאפשר ר"י קם ממש אלא ברבא מפורש דלא קם וגם לא נתן יד אלא שדר שלוחי ובהכרח הידור דרבא היה בדברים ועלח"מ ובאמת הרי"ף השמיט שידור שלוחי' דתינח מאן דאפשר ומודה רבא במאן דלית ליה א"נ דסובר הרי"ף דשידור שלוחים לנהוג סלסול רשות.
הלכה י"ד
אות ו' מי שלא קיבל עכ"מ והנכון דאע"ג דקורעין הפיתחא כשאמר צייתנא אכתי מנודה הוא עד שיתן באמת.
שם
אות ט' המעיד בעש"ג עכ"מ ובשי למורא ה' עדות סי' ב' חולק על הכ"מ דבאדם חשוב וקבלוהו כבי תרי בעיין לקולא כדין ספק ממון לקולא ואין מנדין אותו עד שיתן.
שם
אות י"ז המכשיל את העור עיין בהשגות ודברי הכ"מ נכונים ועיין פ"ו מה' ממרים ה"ט ועמ"ש בסמוך אות כ"ג.
שם
אות כ"ג חכם ששמועתו רעה עיין בהשגות ודין חכם שהורה להתיר במשאל"ס הזכיר רבנו פי"ג מה' גירושין ה"ך (ודלא כמגדל עז) אלא דכפי הנראה שזהו בכלל המזלזל בדבר מד"ס או בכלל המכשיל את העור כיון שזה סומך על הב"ד ונושא עגונה זאת ודלא כמו שנדחק הכ"מ. וכן ב"ד שנזקקין להתיר למי שעבר על נדרו הזכיר רבנו פ"ד מה' נזירות הי"ו (ודלא כמ"ע). ומבואר מלשונו שם דכה"ו. מקרי המכשיל את העור וכן מבואר פי"ב מה' רוצח הי"ד וזה ברור. ומה שסיים הראב"ד ואיכא טובא עכ"מ בשם קונדרסין באריכות והנה העושה קלין וחמורין וג"ש לעקור דבר מן התורה הוא בכלל המזלזל בד"א מד"ס ואצ"ל בד"ת. והשואל דבר שאי אפשר כבעיא דפלימו מי שיש לו שני ראשים מנחות דל"ז חשיב כמלגלג על דברי חז"ל והוא בכלל המבזה את החכם או מזלזל בד"ס. והמגיס דעתו כלפי שמים היינו המביא רבים לידי חלול השם כמ"ש הכ"מ ועיין במ"ל שאין דבריו מוכרחים דמותיב להסכי' הבבלי עם הירוש'. ומי שיש לו ערעו' עם חברו הוא בכלל מי ששלחו לו ב"ד ולא בא ודלא כמ"ש הכ"מ שהוא בכלל מי שלא קיבל עליו את הדין. ויתר דברי הכ"מ נכונים דודאי מצאנו עוד המארס תוך צ' יום כמש"ר פי"א מה' גירושין ה"ך והוא בכלל המזלזל בדבר מד"ס דמש"ה לא מנה רבנו המזלזל בנט"י והמכוון מלאכתו בח"המ שהן איסורים מד"ס ולא מנה רבנו אלא המחלל י"ט שני והעושה מלאכה בע"פ שאינם אסורים מדינא אלא ממנהגא. ומנה רבנו המכשיל את העור הואיל דאיהו גופא לא עביד מעשה אלא גורם דבר איסור דומיא דמכה בנו הגדול והוראה במשאל"ס ודכוותיה וכמ"ש. והמסתכל היטב יראה שאין שוב דבר מהכ"ד דברים שכ"ר נלמד מחברו ע"כ עלינו לשבח המנין של רבנו שדרש והסכים למנין ריב"ל שבברכות די"ט ומי כמהו מורה לדמות מלתא למלתא כריב"ל.
שם
אות כ"ד המנדה מי שאינו חייב נדוי ע' בהשגות ובכ"מ ומצאתי און לדברי רבנו בירושלמי ס"פ **(ר"פ)** ואלו מגלחין וז"ל עד כדון חכם שנידה חבר שנידה ופירוש דבעי במי שחייב נידוי ולא נידהו חכם אלא חברו אי מהני נידיו) נשמעינה מן הדא אמתא מן דבר פטא הוית עברה קומי חדא כנשתא חמית חד ספרא מחי לחד ינוקא יתר מצרכו. אמרה ליה יהיה האי גברא מוחרם. אתא שאל לרב אתא. א"ל צריך את חשש לנפשך הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי (פי' כיון דאהני חרם של האמה העבריה מכלל דכל המחוייב נידוי מדינא מהני מה שנדהו הדיוט) ריש לקיש הוה מעייני תינין בברברית (פי' היה שומר תאנים בפרדס) אתון לסטיא וגנבון מיני' בלילא ובסופא ארגיש בהון (פי' לבסוף הרגיש שגונבים ולא הכירן בלילה) אמר להון להוי אלין עמין מוחרמין. אמרון ליה יהא האי גברא מוחרם. חש על נפשיה אמר ממון אינון חייבין לי דלמא נפשן. נפק פרי בתריהון. (פי' יצא ורץ אחריהם) אמר לון שרון לי אמרו ליה שרי לן ואנן שריי לך הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך ונידה אותו נידויו נידוי כו' ע"כ והובאה מעשה זו במ"ק די"ו בשינוי קצת למדנו מזה דהמנדה את שאינו חייב הוא בר נידוי דאל"כ למה יחוש לנידוי לסטים אלא ודאי שחייב נידוי מדינא וכמש"ר ריש הלכה זו אבל מי שנידוהו על ש"ד כו' (ומש"ה נמי זה שהכה התינוקות יתר מדאי עבר על ד"ס כמש"ר פ"ב מה' ת"ת ה"ב ואהני חרם האמה העבריה) ותמהתי על סברת הראב"ד דהא קי"ל בפרקין הי"ג דאפי' תלמיד שנדה לכבודו אינו מנודה לרב ובגמ' מוכח דאפי' ת"ח חששו לנידוי הלסטים עד שהצריכוהו התרת הנשיא א"ו דבר נידוי הוא לב"ד דמש"ה אהני נידוי הקטן שבישראל וכמ"ש וזה ברור וגם אין מקום לקושיית הרמ"ך שהביא הכ"מ דאע"ג דשרי לת"ח לבזות הלסטים אסור לנדותו ואשתמיטתי' להרמ"ך לשון הירושלמי דלסטי' הוו ובלא"ה בלתי אפשר שת"ח יאכלו תאנים בגזל וא"צ למה שנדחק התשב"ץ והנכון כמ"ש ועמ"ש פ"ז מהת"ת ה"ז.
פרק ז
הלכה א
וכן כל ת"ח עיין שער אפרים שס"ד שהאריך אם דעת רבנו דשמתא חמיר מנגדא ואם ביד הב"ד לשנות והעלה דאע"ג דשמתא חמיר איכא דקפיד טפי בנגדא ועמש"ר פכ"א מהא"ב הכ"ז ופכ"ו מה' סנהדרין ה"ה ופ"א מה' י"ט הכ"ב.
הלכה ב
וכיצד עלח"מ ועמ"ש פ"א מה' נדרי' הכ"ד.
הלכה ז
בכמה מתירין הנידוי עיין בהשגות ועלח"מ לקמן ה"ט. והרי מפורש בדברי רבנו פ"ו מה' ת"ת הי"ד שכל שנידוהו על ש"ד כו' אפי' נידהו קטן שבישראל חייב הנשיא כו' עד שיחזור בתשובה כו' הרי ביאר רבנו שכל זמן שלא חזר בתשובה אין הנשיא יכול להתיר אע"פ שנידהו קטן בישראל. וכן ביאר רבנו פ"ו מה' ת"ת הי"ב דאפי' המנודה על שביזה ת"ח דקיל משאר כ"ד דברים נמי אין הנשיא יכול להתיר עד שיחזור בתשובה. הילכך המבזה את החכם ונתנדה אפי' על ידי הנשיא אם היה הביזוי אחרי מות הת"ח כיון שעשה תשובה מהני התרה ביחיד מומחה או ג' הדיוטות אלא שאם החכם שביזה אותו עודנו תי אז אפי' הנשיא איננו יכול להתירו עד שיפייס את הת"ח ואם פייס את הת"ח יכולין שלשה הדיוטות להתיר לו כמבואר כל זה פ"ו מה' ת"ת הי"ב. ואין חילוק בין המנודה על שביזה ת"ח ובין המנודה על שאר כ"ד דברים דבכלן אין מתירין עד שיחזור בתשובה אלא החילוק ביניהם רק לענין מי שמנודה לקטן אם מנודה לגדול ולכל מילי שוין כמבואר פ"ו מהת"ת הי"ד. ובהכי ניחא בעובדא דר"ל שנידה את הלסטים שלא כדין שהוא מכ"ד דברים דמהני נדוי הקטן שבישראל ואף הנשיא אינו יכול להתיר עד שיחזור בתשובה דהיינו שיפייס את הלסטי' שפיר קאמר הש"ס ומאי תקנתא זיל לגביה כו' דאין תשובה עד שיפייסנו אלא דהואיל שאמר לא ידענא ליה וליכא תקנתא עולמית הוא דמהני התר' הנשיא ודלא כמו שנדחק הלח"מ בזה. וזהו מש"ר לקמן ה"י מי שלא ידע מי שנידהו דהיינו כהאי גוונא ודכוותיה מי שנידהו על כבודו וחושש שהוא ת"ח ואינו מכירו דכיון דלית ליה תקנתא ה"ז צריך התרת הנשיא. ולאו משום שמא אדם גדול הוא שאין על גביו אלא הנשיא אלא אפי' ידוע שזה שנידהו לכבודו קטן מן גדול העיר או לסטים שנתנדה שלא כדין ואמר אדרבה לכבוד עצמו אין גדול העיר יכול להתירו כיון דליכא תשובה גמורה ופיוס ואין לו תקנה אלא על ידי הנשיא שעומד במקום כל ישראל ויש לו כח להתיר בלא תשובה לזה שאינו מכיר וננעלו לפניו שערי תשובה וחשיב כדיעבד עמ"ש פ"ו מה' ת"ת הי"ד. ובירושלמי דמ"ק ביומי דר"ז הוו מרחקין ומקרבין א"ל ר' לא השתא מרחקין והשתא מקרבין אר"י חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהיו מקריבין **(מקרבין)** אותו (פי' אפי' תוך שלשים כדמסיק הש"ס מ"ק די"ו טוט אסיר וטוט שרי) מיהו משמע דוקא כשיחזור בתשובה. והנה בחי' הריטב"א מ"ק די"ו גרסינן ההוא טבחא כו' אמר אביי האיך לעביד לישרו ליה לא חל שמתא עליה תלתין יומי לא לשרו ליה קבעו רבנן למיזל (פי' שאותן חכמים שנידוהו רוצים לילך מכאן לביתם וכן הוא בפרש"י של האלפסי. והיינו דמסיק הש"ס) אלמא קסבר אביי הנהו בי תלתא דשמיתו לא אתו ג' אחריני ושרו ליה (ולפי פרש"י בש"ס קבעי רבנן למיעל שצריכים לו פירוש לקנות בשר אין לזה הבנה ונדחק רש"י לפרש לא אתי אחריני ושרו ליה מדמהדר איהו נפשי' למשרי) וכפי הנראה דרבנו גורס כגירסת הריטב"א ופירושו וזהו מש"ר לקמן ה"ט שלשה שנדו והלכו להן וכדמסיק אמימר הלכתא הנהו בי תלתא וסובר רבנו דאמימר נמי מיירי בשהלכו להן דוקא דאל"כ חוששין לכבודם של ראשונים (עיין סנהדרין) וצריכים שהם עצמם יתירו ומש"ר ה"ט וחזר זה מן דבר שנידוהו בגללו זה למד מדאמרו בעובדא דטבחא לסוף אזל ופייסי' לבעל דינו אלמא דאין מתירין עד שיחזור בתשובה (ובהכי ניחא קושיית הרמ"ך שהביא הכ"מ דודאי רבנו פסק כשמואל דטוט אסר וטוט שרי אפי' באפקירותא ודלא כאביי וכדמסיק הרי"ף והסכים הרא"ש ומש"ה השמיט נמי דין נידוי שלנו כנזיפה שלהם וכל זמנים שלהם אלא פסק כמימרא דר"י בריה דרשב"ש משמי' דרב לעיל ה"ו ע"ל ה"ח שהכ"מ נדחק והנכון כמ"ש) ומשמעות לשון רבנו לקמן ה"ט דכל שהשלשה שנידו הם בביתם אין אחרים יכולים להתיר אפילו הן גדולים מהראשונים דחוששין לכבוד הראשונים ואם הלכו אזי יכולין אחרים להתיר אפי' פחותין מהן. וכפי הנראה גם הראב"ד הוא כמסתפק אי בעינן שיהיו בחשיבות כמותן דפשטא דלישנא דאמימר משמע דסגי בג' אחרים כל דהו ומש"ה רוצה לחלק בין תוך זמן הנדר לאחר זמן דעובדא דר' שילא ודאמתיה דרבי שנידוהו לזמן והא דקי"ל בנדרים ד"ח דתלמיד מתיר במקום רב מוקים הראב"ד לאחר זמן או כשנדוהו יחיד אלא דעיקר השגת הראב"ד דלשון אמימר משמע דכשנדוהו רבים צריכים רבים אחרים להתיר ועיין במ"ע. וכפי הנראה רבנו מודה בזה וסמך על מ"ש ה"ט אלא דס"ל דוקא שלשה שהן ב"ד הוא דצריך ב"ד אחר להתיר והוא שהלכו הראשונים כמ"ש) אבל אין קפידא שיהיה מנין המתירין כמנין המנדין גם מה שחילק הראב"ד בין תוך זמן לאחר זמן ליתא דקי"ל כשמואל דטוט אסיר וטוט שרי לדרך רבנו וכמ"ש. ומשמע דהראב"ד מודה בזה אלא דסובר דמ"מ אהני הזמן לענין שלא יתירו אחרים ודוחק ודרך רבנו מרווח והא דנהגו בחרם של אמתיה דרבי ג' שנים (לזה שהכה בנו הגדול) וחרם של ר"י לחכם ששמועתו רעה א"צ לדחוק דאיירי תוך זמנו וכן מ"ש הב"ח שאני ר"י ואמתיה דרבי שהיו מופלגין דוחק והנכון כתירוץ הר"ן שלא עשו תשובה אמנם לכאורה קשה התינח האי דאמתי' דרבי י"ל שלא נודע בבירור שחזר בתשובה או שלא היה חושש לחרם שלה ולא ביקש התרה ואע"ג דודאי פייס את בנו כיון שלא הלכה ולא רצה לפייסה לא רצו להתיר. משא"כ בחרם דר"י שהיה הנשיא רוצה להתיר מכלל שעשה תשובה קשה למה לן היתר הנשיא. מיהו י"ל דודאי לא עשה תשובה מדאמר הנשיא לר' אמי פוק עיין בדינא מפני שזה היה רוצה לברר ביטול הקול שמועה רעה ושום אדם לא רצה להזדקק לו מפני כבודו של ר"י שלא יאמרו שנדהו שלא כדין ונתן הנשיא רשות לרבי אמי לבטל הקול רבי שמואל בר נחמני נשא ק"ו אם חשו לכבוד אמתיה דרבי שיפייס אותה כל שכן שיש לחוש לכבודו של ר"י להחזיק את הקול כדי שלא יהיה ר"י ח"ו נידה את שאינו מנודה שלא יתירו לו עד שיעשה תשובה ואע"ג דר"י מת דה"ל כהלך מ"מ לא רצו לבטל הקול מפני כבוד ר"י.
הלכה ח
ויש לתלמיד עכ"מ ועמ"ש ה"ז.
הלכה ט
שלשה כו' וה"י מי כו' עלח"מ ועמ"ש ה"ז.
הלכה יא
ת"ח שנידה כו' עיין השגות והכ"מ הבין דהשגת הראב"ד על מה שסיים רבנו ואפי' על דבר שחייב עליו נידוי והר"א ס"ל כדע' הרשב"א דמש"ה לדעתו ניחא דלא היה יכול יהודה להתיר לעצמו שהרי חייב א"ע וה"ל כדבר שחייב עליו שאינו מפר לעצמו אא"כ כשאינו חייב דומיא דמר זוטרא אבל לדרך רבנו יתיר לעצמו ומה שתירץ הכ"מ לדעת רבנו הואיל שאין מתירין שלא מדעת פלוני כדקי"ל פ"ו מה' שבועות ה"ז ליתא דבהכרח אין דין נידוי כנדר לענין זה דהא בהדיא כ"ר ואפי' נידה עצמו על דעת פ' ובאמת תפיסת הראב"ד על הך בבא דעל דעת פ' דודאי גם יהודה מקרי דבר שאינו חייב נידוי אלא הראב"ד סובר כתירוץ הכ"מ דנידוי ע"ד חברו כנדר והיינו דמשיג א"כ יהודה כו' לדעת רבנו דס"ל אפי' ע"ד פלוני והיינו שסיים הר"א ועל כל זה גם לדידי קשה אכתי למה לא התירו יעקב וזהו ברור בכוונת הראב"ד להולך ישר. ומה שתירץ הכ"מ דיעקב טעה בדין דכשנתקיים התנאי א"צ התרה לא מחוור. והנכון כפמ"ש המהרש"א בחי' אגדות פ' הגולין בשם המרדכי פ' האומנין דכל המנדה עצמו לע"הב אין לו התרה ומיושב השגת הר"א. אך אכתי לא פלטינן דמנ"ל לרבנו דאפילו ע"ד פלוני ואפילו חייב נידוי. ונראה דרבנו מפרש הך סוגיא דנדרים ד"ז ע"ב דת"ח מנדה ומפר לעצמו (ע"ל הי"ג מנדין ומתירין ברגע א' כשיחזור המנודה למוטב וכמ"ש ה"ז) דזה איירי דוקא על דבר שחייב נידוי דאל"כ ודאי אסור לקלל עצמו על מגן אלא דאם עשה א' מכ"ד דברים שחייב נידוי ה"ז מנדה לעצמו דרך תשובה וחוזר ומתיר ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא אין חבוש כו' ולזה פריך היכי דמי (פי' אכתי פשיטא כיון דידע אינש בנפשי' ששב בלב שלם למה לא יוכל להתיר עצמו מבית אסורים אלא) כי הא דמר זוטרא חסידא כו' כשראה בר בי רב שעבר על אחד מכ"ד דברים דחייב שמתא היה חושש להא דקי"ל ת"ת שחטא בלילה אל תהרהר אחריו שמא או ודאי עשה תשובה וא"כ אפשר גם ברגע כמימרי' הרהר בתשובה גמורה וכשמנדה יהיה מבזה ת"ח ח"ו לזה שמית נפשיה תחלה בעודו זכאי ואח"כ ינדה את העובר וכי עייל לביתו שרי לנפשיה תחלה ושפיר קמ"ל דסד"א כיון דיש חשש שהרהר בר בי רב בתשובה מיד ונמצא בשעה שנידהו הוי מר זוטרא בר נידוי וסד"א אין חבוש כו' דלא שייך כאן דמר זוטרא ידע בנפשיה שהרהר בתשובה דהא צריך לרצות את חברו כמש"ר פ"ו מה' ת"ת הי"ב קמ"ל דאפ"ה מתיר לעצמו ושפיר מוכת אע"ג דהיה נידוי עצמו ע"ד הבר בי רב וגם דבר שחייב עליו נידוי מתיר לעצמו ומזה הוציא רבנו. והא דבאמת לא חש מר זוטרא לפייס תחלה קודם שיתיר לעצמו די"ל דכיון שהוא חייב לנדות מדינא כל זמן שלא נודע לו התשובה סמך עצמו דמה שנידה עצמו חשוב פיוס.
הלכה יב
מי שנדוהו בחלום עכ"מ ורבנו כ' פרסה במקום פרשת דרכים עיין פ"ב מה' תפלה ה"ב דפרשת דרכים ונתינת שלום דרך עצה דודאי להדר אחרי עשרה דמתנו היינו לכתחלה ובדיעבד כשלא מצא לא גרע מנדוהו רבים והלכו להן דלעיל ה"ט דאע"ג שעתידין לחזור סגי בג' הדיוטות כשעשה תשובה עמ"ש ה"ז.