מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות עבודה זרה

פרק א

הלכה נ

ובן ארבעים עיין השגות ועיין בב"ר פ"ל ופס"ד דהאריך שם היפ"ת דר"ח ור"י פליגי אדר"ל ולפמ"ש הכ"מ בשם הרמ"ך דלא פליגי אפשר להעמיס זה בלשון רבנו כיון שנגמל איתן כו' וכמ"ש שם הגהות מיי' והיה מקו' לנוסח ובן ארבעים דבן מ' לבינה ובדרוש עשיתי סמך די"ג שנה ועשו בחרן ובגמ' ע"ז ד"ט ע"א וגמירי דאברהם בהאי שעתא בן נ"ב קוי. ולפי מה שהגיה בהג' מיי' ובן מ"ח הוא מכוון לזמן דור הפלגה עיין שבת ד"ו ע"ב ומש"ר והיה מהלך וקורא עיין בהשגות שנדחק ובכ"מ ומ"ע והנכון לפמ"ש המ"ל בפ"ד דרך אתרים דאין ב"נ מצווה על ק"ה ואיסור' קעביד שפיר אברהם אבינו הוא היה הראשון לחדש הלכה למסור עצמו על קדושת השם כאינו מצווה ועושה.

פרק ב

הלכה ג

וכל הנפנה במנין המצות לאו יו"ד רבנו גורס ספ"ק דערובין אל תפנו אל האלילים ודלא כגי' שלנו אל תפנו אל האובות והבן.

הלכה ה

ישראל שעע"ו **(שעע"ז)** עיין בהשגות ובמ"ע ועי' מש"ר פ"ד מהע"ז סוף ה"ב ודוק. ומה שהחליט הכ"מ דכל עע"ז היינו מומר יש לחכוך בזה דאפשר אינו מומר עד שיוחזק ג"פ עיין תוס' חולין די"ד ע"א ד"ה השוחט.

הלכה ז

סקילה עד שיפרש עכ"מ מה שהקשה מפרש"י סנהדרין דס"ו דר' מנחם בר יוסי פליג אדשמואל ותירץ בדוחק איברא בלח"מ פ"ה מה' ממרים תמצא תשובה נצחת וכ"כ הר"ן בהדיא בחידושי סנהדרין ע"ש ובת"ח ובקרבן אהרן. ומה שהקשו הכ"מ ולח"מ למה חילק רבנו בין שם המברך ושם המתברך פשוט דבשם המתברך כתיב ונוקב שם ה' יומת עיין סנהדרין ד"ס אינו חייב עד שיברך שם בן ד' אותיות לאפוקי שם י"ה ופסק רבנו כאיכא דאמרי ש"מ שם בן ד' נמי שם מקרי ומפרש רבנו אדני ודלא כפרש"י מהו דתימא עד דאיכא שם רבה שם של מ"ב קמ"ל הווייה וזה תימא דהאיך ס"ד דשם של מ"ב שאינו מהשמות שאינם נמחקין יהיה חמור מהויה ועיין במ"נ דשם המפורש הוא הויה ולא שם של מ"ב א"ו ה"ק מ"ד שם רבה ר"ל הויה שגדול באיכות שהוא שם העצם קמ"ל דחייב אף על אדני (וכן בקדיש מתפללין יהא שמיה רבא והכוונה לעתיד שיהיה נקרא כמו שהו' נכתב) משא"כ בשם המברך דכתיב בנקבו שם יומת ודרשינן עד שיקוב בשם שפיר חייב על כל השמות שאינם נמחקים מדלא כתיב בנקבו שם ד' יומת (שוב מצאתי כן בת"ח) נמצא דין מגדף ומקלל אביו שוין לענין שם המברך וכן משמעות לשון המשנה שבועות דל"ה דשוין הן והא דפטרו רבנן בכינויין היינו כינויין ממש דומיא דרחום וחנון וכמש"ר שם בפי' המשנה וכן דייק לישנא דמתני' דסנהדרין דס"ו דנקיט סתם עד שיקללם בשם וכל הז' שמות בכלל מדלא נקיט עד שיפרש השם כדנקיט במגדף אלמא דמקלל אביו חייב על צבאות ואם כן ה"ה לשם המברך דמגדף דהא תרווייהו נפקו ממקרא חדא בנקבו שם יומת. ודע דכל הז' שמות נקראים בלשון רבנו מיוחדים כמש"ר ריש פ"ו מה' יסודי התורה ומש"ר כאן על יי' המיוחד מוסב למעלה כאלו אמר המיוחד של ד' אותיות וכן במכוון נקיט יי' מיוחד ולא אמר שם מיוחד וכן תראה פ"ה מה' ממרים ה"ב שכתב אינו חייב סקילה עד שיקלל בשם מן השמות המיוחדין אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל דר"ל כינויין ממש כמו רחום וחנון עמש"ר פכ"ו מה' סנהדרין ה"ג ובהשגות דלדרך רבנו אפי' קילל חברו ברחום וחנון לוקה (ועלח"מ פ"ב מה' שבועות ה"ב דבשבועה דלוקין על רחום וחנון בעינן שיאמר מי ששמו חנון ואפשר ה"ה מקלל חברו אבל הא ודאי דמקלל אביו פטור ממיתה אפי' אמר מי ששמו חנון) ודעת הראב"ד שם תמוה דהא קללת חברו נפקא מלא תקלל חרש ועיין בספרא פ' קדושים דנראה דתפס הראב"ד כיחידאה אמרה תורה השבע ולא השבע קלל ואל תקלל כו' עיין שבועות דל"ה ע"ב ולר"ח בר אידי דגמיר כל הקללות מסוטה דבעינן שם המפורש בהכרח בנקבו שם ממעט אדני ורבנו פסק כת"ק דספרא דס"ל כר' מנחם בר יוסי סנהדרין דס"ו הילכך המקלל אביו ואמו בכינויין פטור ממיתה וחייב מלקות משום לא תקלל חרש (ועמ"ש פכ"ו מה' סנהדרין ה"ג) ומש"ר ועל שאר הכינויים באזהרה נר' דהיינו דוקא כשהשם המתברך אחד מז' שמות ואזהרתו אלהים לא תקלל (ואינו לוקה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד) ואז באזהרה אפי' המברך כינוי ועמש"ר פ"ט מה' מלכים ה"ג דב"נ חייב כשהמתברך כינוי ר"ל א' מז' שמות עיין סנהדרין דנ"ו שהתו' נדחקו בזה וי"ל דודאי חטאו ישא כרת שפירש השם ושפיר נקיט אלהיו דמשמע הויה ואדני ומשמע נמי שם אלהים אטו בני נח ע"ש ומה שהקשה הלח"מ מלשון הש"ס פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן לק"מ לפי פרש"י יוסי בגי' אלהים קס"ד דודאי לא מתפרש יברך אלהים את אלהים מדלא קאמר יכה יוסי את עצמו א"ו הראשון בגי' והשני בן ד' אותיות וה"ק יברך אלי' את אדני והא פסיק' להש"ס דיוסי הראשון לא מתפרש בן ד' וכמ"ש.

הלכה ח

אמור מה ששמעת עיין כ"מ מה שהקשה מירושלמי ובאמת הבנת הכ"מ בפי' הירושלמי תמוה דא"כ למה תנן שהדיינין עומדים על רגליהן וקורעין קריעה זו למה. אלא ה"ג ר"י בשם רשב"י זאת אומרת שדנין מספק. האיך עבידא פ' הרג את הנפש יהא נידון עד שיבאו עדיו א"ל ר' יוסי ותפסין בר נש בשוקא ומבזין ליה אלא כיני פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש יהא תפוס עד שיבאו עדיו. ואמרין ליה גדף. אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל ע"כ והכי פירושו דר"י בשם רשב"י הוכיח ממתני' דכל היום דנין בכינוי כו' וגומרין הדין ואח"כ מעיד ממש וקורעין והאיך תחלה הוא בבית האסורים ומבזין אותו וגומרין דינו ועדיין ליכא עדים אלא ודאי שדנין מספק ויחיד שבא ואומר פלוני הרג את הנפש ה"ז נידון מספק ואין הורגין אותו עד שיבאו עדי'. ור' יוסי פליג דאין סברא להושיב אדם במאס' ולבזות אותו ואטו האומר פלוני הרג את הנפש ואע"פ שאומ' והרי עדיו אטו תופסין אותו ודאי אין אוסרין ודנין אותו עד שיבאו עדיו לזה פריך ואמרין ליה גדף קודם התפיס' והדין א"ו דנין מספק. ודחה ר' יוסי דאין תופסין ודנין מספק אלא דתחלה אומר העד אותו השם שאמרתי לפניכם קילל אותו ובו קילל דשוב לא מקרי ספק ושפיר אוסרין אותו וגומרין דינו מיהו לאחר שנגמר הדין ודאי צריך העד לגדף בפירוש דבעינן על פי עדים ואסור להורגו ע"י רמיזה וזה ברור בכוונת הירושלמי ורבנו פסק כר"י בשם רשב"י דלשון המשנ' מסייע לי' ומש"ה השמיט איקומתא דר' יוסי וכן מסיק בירושלמי כר"י בשם רשב"י

הלכה ט

כיון שגידף פירוש אע"ג שחזר תכ"ד ומה שחידש הכ"מ דמגדף א"צ התראה תמוה דודאי צריך התראה להבחין בין שוגג למזיד ועיין בהשגות פ"ך מה' עדות ה"ד ועמ"ש שם ושותא דמרן לא ידענא דודאי בכל התראה לא משכחת אא"כ אומר אעשה כך והתרו בו קודם שעשה ועל"חמ ועמ"ש ה"ז.

הלכה י

כל השומע כו' עכ"מ ולח"מ ומהרי"ק שרש ק' ועיין בירושלמי פ' ואלו מגלחין רבשקה גוי קורעין על קללת גוי ומ"ד מומר אין קורעין תני רבי הושעיא כו' אפי' מגוי קורעין מ"ט הנה אני ד' אלהי כל בשר וגו' (פי' אפי' תימא רבשקה מומר) ולא ככ"מ מיהו כיון דמודים כ"ע דמומר היה וסתם ירושלמי דאי מומר אין קורעין וכן משמעות הש"ס בבלי מש"ה פסק רבנו אין קורעין.

פרק ג

הלכה ד

שחט לה חגב עי' בהשגות (ובר"ן על הרי"ף) ובתוס' ע"ז דנ"א ע"א ד"ה חייב מוכח כדעת הראב"ד. ועיין בכ"מ דמה שהקשה ובדין הוא דכי אמר לימא כתנאי דהמ"ל לא דכ"ע כרב וכמ"ש. ודאי קשה טובא לדרך רבנו ותירוצו דחוק מאד. גם מה שתירץ על גוף קושיית הר"א דלמה יגרע שחיטת חגב מספת צואה דחוק טובא והלח"מ הודה דהסברא קשה מאד (ומ"ש הכ"מ בשם הרמ"ך דר"י אמר רב איירי כשעובדין אותה בקשקוש ור"נ אמר רב איירי כשעובדין בזריקת מקל ולא פליגי כן פרש"י והרז"ה מיהו הר"ן כ' די"מ דאמוראי פליגי וכן הוא דעת רבנו דמש"ה פסק דחייב בספת צואה אפי' יבשה וגם הראב"ד מודה בזה לרבנו דר"נ אמר רב פליג וס"ל דאפי' זריקה שאינה משתברת חשיב תולדת זריקה לענין חיוב אלא שאינה נאסרת דמש"ה לא השיג על בבא דספת צואה ודלא כמ"ש הלח"מ דס"ל להראב"ד דלא פליגי. ומ"ש הכ"מ בשם הרמ"ך תימא כו' כ"ש בשחט חגב כו' האי ק"ו פריכא היא דשאני שיבר מקל שעבודתו במקל אלא דהרמ"ך סוב' כשיטת הראב"ד דשבירת מקל חשיב תולדה אפי' אין עבודת' במקל ומה שתירץ הרמ"ך לדרך רבנו דאדרבה כל שאין עבודתה בשחיטה רק בגפוף פשיטא דפטרי רבנן בחגב וא"צ לטעם גרוע גרעה דודאי לק"מ דהא מוקי הש"ס כתנאי ורבנן דפטרי בחגב פטרו נמי בשבירת מקל. מיהו נהי דניחא ליה דשבירת מקל דומה לחגב ומחוסר אבר דבכלהו אינו חייב אא"כ דרך עבודתה אכתי היאך ניחא להרמ"ך קושיית הראב"ד למה יגרע מחוסר אבר וחגב מספת צואה דודאי כן הוא דעת רבנו כמ"ש הלח"מ וצריך טעם למה) גם מ"ש הלח"מ ליישב קושיית התוס' דהמקשה קס"ד דחגב שלא כדרכה דומה למקל כדרכה ולזה אוקים כתנאי והמדחה דחה הוא דוחק. ומה שהקשה הכ"מ דתימה על הראב"ד דפסק כר"י לק"מ ואמרתי לבאר שרש המחלוקת שבין רבנו והראב"ד. דהנה בסנהדרין דס"ב ע"א מפורש תולדת ע"ז שיבר מקל לפניה ופרש"י דהיינו כשעבודתה במקל דוקא אבל הר"א מפרש דחשיב תולדה אפי' אין עבודתה במקל וזהו שכ' אלא מראין הדברים כו' דחכמים דפוטרין ור"י דפוטר במחוסר אבר פליגי על סוגי' דסנהדרין וס"ל דאין תולדות לע"ז אלא דהנך אמוראי אליבא דרב ס"ל כר' יהודה וכתנא דספת וכן הלכתא כיון דסתם סוגיא דסנהדרין ס"ל תולדות לע"ז וכל זריקה המשתברת הוי תולדה אפי' שלא כדרכה וה"ה שבירת מקל אפי' אין עובדין אותה במקל כלל והא דנקיט שעבודתה במקל לרבותא קאמר דאפ"ה בזרק פטור (ולר"נ הרבותא דבזרק אינו נאסר) וזהו פשוט בכונת הראב"ד. ולרבנן דחיקא ליה לעשות מחלוקת בין מימרות דרב ור' יוחנן לענין אם יש תולדה לע"ז. גם הוא מפרש סוגיא דסנהדרין דס"ב כפרש"י כשעובדין אותה במקל דומיא דתולדה במלאכות דשבת דבעינן שיהיה דומה במקצת ואין מקום ודמיון לשבירת מקל לשחיטה אא"כ עובדין אותה במקל אז אמרי' כמו שבעבודת פנים שמקריבין בהמות ועובדין בבהמות חשיב שחיטה עבודה ה"ל ע"ז זאת שעובדין במקל הוי שבירת המקל תולדה דכל תולדה אינו כאב ממש אלא דומה במקצת ושבירה דומה קצת לשחיטה והיינו מימרא דר"י אמר רב משא"כ זרק מקל לא חשיב תולדת זריקה דהדמיון דוקא זריקת מים שהוא דבר הנשפך חשיב תולדה לזריקת דם שבפנים משא"כ זריקה שאינה משתברת לא חשיב תולדה. ולזה פריך הש"ס מהא דתניא ספת לה צואה כו' והיינו אפי' אין עבודתה בכך כדפרש"י מדנקטה הברייתא סתם והטעם דאפי' זריקת מי רגלים חשיב תולדת זריקת פנים (ושאני שבירת מקל כשאין עבודתה במקל דאז לא דמייא כלל לשחיטת פנים כמ"ש משא"כ זריקת מי רגלים דהוי זריקה ממש אלא שהוא בדבר אחר לא בדם כעין פנים שפיר חשיב תולדה שאין התולדה דומה לאב לגמרי) אלא דקשה ליה צואה שאינה משתברת. ומשני בצואה לחה. ולזה פריך לימא כתנאי שחט לה חגב כו' והיינו נמי אף שאין עבודתה בכך מדנקיט סתם וכפרש"י וחכמים פוטרין דכיון דקי"ל אין שחיטה לדגים וחגבים ה"ל כשבירת מקל ואין עבודתה בכך דאינה תולדת שחיטת פנים כלל (ואין זה מוסב על בבא דרישא דר"י אמר רב בשיבר מקל דחייב דודאי מודים חכמים דכיון שעבודתה במקל דחשיב תולדה וכ"ש כשעבודתה בחגבים דחייב לרבנן בשחט חגב) והקושיא אסיפא דר"י אמר רב דפוטר בזרק מקל אע"ג שעבודתה במקל ודומה קצת לזריקה מ"מ פטור הואיל שאינה משתברת ואמאי מחייב ר' יהודה הרי אין עבודתה בכך וגם לא דמי לשחיטה דאין שחיטה לחגבים ומדמה הש"ס שחיטת חגב כשאין עבודתו בכך לשבירת מקל ואין עבודתה במקל דלא חשיב תולדה וא"כ נימא רב כרבנן ודלא כר"י ומיושב קושיית התוס' דהקושיא דבהכרח ר' יהודה אינו מצריך תולדה כעין פנים וא"כ זרק מקל ועבודתה במקל נמי חייב לר"י. ומדחה דלעולם דמודה ר"י דבעינן תולדה כעין פנים ופוטר בשיבר מקל שלא כדרכה ובזרק מקל אפי' כדרכה ושאני חגב דאע"ג דאין שחיטה לחגבים סובר ר' יהודה דחשיב תולדה הואיל שצוארו ארוך דומיא דבהמה. ואח"כ מסיק דר"נ אמר רב ס"ל דלענין חיוב חשיב תולדה אפי' זריקה שאינ' משתבר' ולא בעינן כעין פנים אלא לענין שיאסור משום תקרובת (ופריך מאבני מרקוליס ומשני כ"א נעשה תקרובת לחברו עפ"ח מה' ע"ז הי"ב וכיצד מבטלין אבניה עפ"ז מה' ע"ז ה"ד ודוק ופריך מפרכילין ומסיק כשבצרן עפ"ז מהע"ז הי"ו מצא בראשו ובכ"מ שם בשם הרמ"ך ודוק) שוב מסיק א"ר יוחנן הזובח מחוסר אבר פטור דגלי קרא בשחיטה דבעינן כעין פנים אא"כ עבודתה בכך והיינו נמי טעמא דרבנן בשחט חגב עפר"ח בק"א לא"הע משא"כ בזריקה דלא גלי קרא קי"ל (כר"נ אמר רב דאפילו אינו כעין פנים כמו זרק מקל חייב אלא דאינו נאסר אלא כשעבודתה במקל ואם לאו לא חשיב תולדה. משא"כ) בספת צואה כיון דאיכא במינה צואה לחה המשתברת חייב על הספיתה אע"פ שאין דרכה בכך. ושפיר אע"ג דזריקת מקל חשיב תולדה כשעובדין בכך אע"ג שאינה משתברת לא פריך הש"ס לר"נ אמר רב כתנאי מהך דשוחט חגב כשאין עובדין בכך לרבנן אין זביחה לחגבים כלל. ובהכי מיושב השגת הראב"ד דשאני שחיט' חגב ומחוסר אבר דגילתה תורה דלא חשיב תולדה בשחיט' אא"כ כעין המתקבל בבמה לבני נח (או שעבודתן בכך) משא"כ בזריקה לא גלי קרא. וזה מוכרח דלדרך הראב"ד דוחק לעשות מחלוקת בין מימרות דרב ור' יוחנן. ותו דוחק לאוקים סתם גמ' סנהדרין כרב ור' יהודה ודלא כר' יוחנן ורבנן והא קי"ל כרבנן לגבי' ר' יהודה ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. גם דוחק לומר דהא דנקיט רב שעובדין אותה במקל לאו דוקא אלא לרבותא נקיט. גם לדרך ורש"י דוחק דאין זה סוגיית הש"ס דמעיקרא פריך כתנאי ואח"כ מדחה לא דכ"ע ומלתא דרב דלא כמאן ולדרך רבנו ניחא כמ"ש.

הלכה ו

ואם עבדה ע' בהשגות והכ"מ כ' ואיני מבין דבריו כו' והדבר נראה דהיתה בגירסת הראב"ד כמו שמרשים או בא' מד' עבודות מאהבה פטור (ונשמט או מיראה שבנוסחא דידן) וראה הראב"ד בראש דברי רבנו שכ' או שעבדה מיראתו לה וקס"ד דבמכוון השמיט רבנו בסיפא מיראה משום דרבנו מחלק דכל שעובד בא' מד' עבודות החשובות השתחואה וזביחה וקיטור וניסוך דוקא מאהבה פטור אבל מיראה חייב כסברת הריב"ש שק"י שהביא הכ"מ דכיון שרבנו מפרש מיראת ע"ז (מדכתב ברישא מיראתו לה) הרי כן דרך כל עובדי ע"ז לעבוד מיראתה שחושבין כי בידה להרע ולהטיב. מיהו זהו דוקא בד' עבודות שהן דרך חשיבו' הוא דחייב מיראה ורבא דפוטר אף מיראה זהו כשעבדה דרך עבודתה כפוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס כיון שאין זה דרך עבודה להשם אע"ג שעובדה מיראת ע"ז פטור כשאינו מקבלה באלוה ואינו עושה עבודה חשובה וה"ק ואם עבדה דרך עבודתה בין מאהבה או מיראה ולא קבלה באלוה או בא' מד' עבודות דוקא מאהבה פטור כן הבין הראב"ד בכוונת רבנו ולזה משיג ובגמ' הולכין יחד מאהבה ומיראה ושפיר פוטר רבא מיראה אפי' בד' עבודות חשובות דפי' מאהבה ויראה יראת אדם וזה פשוט בכוונת הראב"ד. איברא לפי נוסחא דידן פוטר רבנו בד' עבודות אפי' מיראת ע"ז ולא חש לקושי' של הריב"ש דרוב עע"ז הם מיראה דהמסתכל בלשון רבנו פ"א מהע"ז ה"א וכן מפורש פ"ב מהע"ז ה"א ואע"פ שיודע כי השם הוא אלקים והוא עובד ע"ד שעבד אנוש ה"ז עע"ז היינו דוקא דומיא דאנוש שהאמין שהאל ברא אותם להנהיג העולם שמייחס להם ממשלה ואלהות. משא"כ מי שלא קבלם באלהות אלא סובר שבידם להרע אע"פ שאינם אלהות ועובר מיראה פטור שהרי האדם ג"כ בידו להטיב ולהרע והוא אדם ולא אל (וכל מה שכ' הפר"ח סוף א"ח אין בו כדי סתירה דהא דאמר הש"ס דומי' דהמן מיראה יש לפרש מיראת אחשורש דהיינו יראת אדם וי"ל מיראת המן דר"ל מיראת ע"ז. והך דסנהדרין דס"א ע"ב הא שמע ואבה חייב י"ל דוקא בקיבלו למושל דומיא דאנוש. והא דסנהדרין דס"ה ע"א מקטר לשד עע"ז היינו כשמייחס ממשלה לשד ועמש"ר פ"ו מהע"ז ה"א ובלח"מ שם) ולענין קושיית הרמ"ך אין תירוץ הכ"מ מספיק דלשון פטור משמע בין ממיתה במזיד בין בשוגג מחטאת. גם תירוץ הריב"ש הראשון דחוק דכ"הג ה"ל לרבנו לבאר דאין העובד מיראה פטור אא"כ על ע"ז שהכל עובדין אותה מיראה. וכ"ש תירוצו השני אינו מספיק כלל דהוא סברא הפוכה לומר דעובד מאהבה ויראה דמי לאנוס ומתכוון לבזות חשיב ברצון מיהו אין תלונת הרמ"ך על רבנו דזה קשה על הש"ס וכבר עמדו בזה בעלי התוס' בסנהדרין דס"ד ע"א בד"ה אע"ג ונדחקו דאיירי בנתכוון לעובדה בביזוי ולשיטתם דחוק טובא דמאי האי דאמרי לרב מנשה הזורק אבן במרקוליס תנן אע"ג דמכוון למרגמי' שהרי רב מנשה לא נתכוון לעובדה ברגימה ח"ו. וכבר הרגיש בזה המהרש"א ונדחק דהתוס' ס"ל דבמזיד אינו חייב מיתה אא"כ נתכוון לעובדה בביזוי ובשוגג חייב חטאת אע"ג שמתכוון רק למרגמיה והביא ראיה מדברי רבנו ע"ש. ולא נהירא דהא שגגת רב מנשה היתה שלא ידע שזו ע"ז מרקוליס ולמה יתחייב חטאת כיון שאפי' ידע שזה מרקוליס לא היה חייב כיון שכוונתו למרגמי' ולא מצאנו בכל התורה כלה שיתחייב חטאת על השוגג היכא שאם הזיד פטור ממיתה וכרת. ותו דהא שגג בתרתי דהא אמר אבן למרקוליס תנן וקס"ד לבזותו מותר וא"כ חשוב אינו שב מידיעתו. ובחי' הר"ן בחמש שטות כ' בדרך התוס' אלא דהשיבו לו דאפי' למרגמי' פטור אבל אסור ע"ש. וגם זה אינו מספיק דמשמעות הש"ס דפי' המשנה אפי' למרגמי'. ומתני' בודאי לחיובא קאמר. ועיין בת"ח שהאריך והקשה על הכ"מ לעיל ה"ה דודאי סובר רבנו דאפי' פוער עצמו לפעור כדי לבזותו והתרו בו חיי' מיתה דאי ס"ד דבמזיד ליכא מיתה גם בשוגג ליכא חטאת ע"כ (ואפשר להעמיס זה בכוונת התוס' ויש להטעים דבריו דאע"ג שבדעת זה העובד לבזותו מאחר שהוא דרך כבוד לעובדי' אזלינן בתר העובדי' ובפירוש חייבה תורה אע"ג שכוונתו לבזות והזורק במרקוליס תנן וכיון שהודיע לו המתרה דין זה והתיר עצמו למיתה חיוב מיתה. ובהכי ניחא קושיות הרמ"ך דדוקא הפוער עצמו לפעור כדי לבזות הוא דחייב מיתה במזיד וחטאת בשוגג (בין בשוגג דאומר מותר ובין ששגג ולא ידע שזה פעור כמבואר פ"ז מה' שגגות ה"א) שהרי הוא דרך כבוד אצל עובדיה ועובדה כדרכה דחייב מיתה אע"ג שלא קיבל באלוה (דאי קבלה באלוה תיפוק ליה דבל"ז חייב מיתה ובהכרח שמי שעובד כדרכה או בד' עבודות חייב על העבודה אע"ג שלא קיבלה באלוה) וכיון שהעבודה היא דרך כבוד לעובדיה והתרו בו חייב כמ"ש אפי' בשוגג חטאת שהרי במזיד חייב מיתה. משא"כ העובד מאהבה ויראה שכשמתרין בו ואומר אין כוונתי לעבדה אלא אני מוכרח מיראה או מאהבה ודאי שפטור ממיתה ולא חשיב עבודה כל שמאהבה ויראה (ואין המתרה יכול להתרו' בו שאע"פכ תהיה חייב וזה יתיר עצמו למיתה שהרי באמת פטור לפי מה דקי"ל כרבא) שפיר בין שוגג ובין מזיד פטור. ומש"ר ועשהו לעבדה הלח"מ נדחק וכבר בארנו דרבנו אינו מפרש כפי' התו' והכוונה פשוטה לאפוקי המנשק מאהבה ויראה דפטור אפי' דרך עבודתה בכך ועמ"ש ה"ט.

הלכה ז

ישב לו קוץ עמ"ש ח"א.

הלכה ט

העושה ע"ז לעצמו ובהשגות. והנה תי' הראב"ד על קושייתו הראשונה עם היות שהכ"מ הסכים עמו איננו לדרך רבנו במנין המצות ע"ש שרש ט' שעשה רבנו ב' חלוקות דכל לאו שבכללות דומיא דלא תאכלו על הדם שכולל הרבה ושום ענין אינו מפורש אינו לוקה כלל ומש"ה כ"ר בפרקין ה"ו המגפף כו' אינו לוקה לפי שאינם בפירוש ודוקא אם עבדה דרך עבודתו חייב מיתה משום לא תעבד' דחשיב מפורש כל שדרך עבודת' בכך. והחלוקה שנייה כל לאו שבכללות שפורט הרבה ונכללו בלאו א' חדא ודאי לוקה ואם פירשו חז"ל לוקין על כל אחד ע"ש. וא"כ אין כאן התחלת קושיא למה שהקשה הר"א דכיון דמפורש פסל כל תמונה חדא ודאי לקי. ובלא"ה מגומגם קושייתו דאטו תפרש התורה כל התמונות שבעולם ושאני עבודות היתה **(שהיתה.)** יכולה לפרט גיפוף ונישוק ודכוותיה וזה פשוט. ולענין קושיית הראב"ד השנייה עיין מ"ע וכ"מ דבהכרח התוספתא הזאת כמ"ד לוקין על לאו שבכללות ואינה הלכה. ועיין בלח"מ שהקשה דה"ל לאו שאין בו מעשה ותירץ דמעשה השליח מעשה כאלו עשאו בעצמו. מיהו דברי הלח"מ תמוהים דתיפוק ליה דאין שלד"ע. שוב מצאתי שנשאל על זה בנו הרב מהר"ם דיבוטון ע"ש שנדחק והארכתי בזה בחלק שו"ת ש"ב והעליתי דליתא לקושיית הלח"מ דמשיכת ע"ז מיד האומן או נתינת מתכת ליד האומן חשוב מעשה כמו כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה דנתינת הכסף קידושין ליד השליח חשיב מעשה.

הלכה יא

וכן אסור לצור ובהשגות מסיק דלעשות אפי' שוקע אסור אלא דלהניח הוא דשוקע מותר ולחתום אסור אפי' ע"י גוי שהרי יהיה הנחתם בולט ואסור להניחו. ובולטת אסור להניח וכן ע"י ישראל ודאי אסור לחתום שהרי בשעת חתימה עושה צורה בנחת' ולעשות אפי' שוקע אסור אלא דמותר ע"י גוי דהנחתם שהוא שוקע מותר להניח. וכל שאינו בולט ולא שוקע לא הכריע הראב"ד אי שרי להניח או אסור. ועיין בכ"מ הרמ"ך כ' שקשה על האומרים כו' ודבריו כבדים וכפי הנראה דה"ק דרבנו הוכיח דאפי' על הלוח אסור צורת המשמשין מדמשני של פרקים היה ולא תירץ על הלוח היה ותו דקארי לי' והא ר"ג יחיד הוא מאי קארי ליה כיון דשמע להמתרץ דאמר התם בחותמו בולט ומשום חשדא דמשמע דהוי עיקר התירוץ דוקא בולט אבל על הלוח ליכא חשדא אלא ודאי דלאו עיקר הוא (פי' וכוונת המתרץ לומ' דלאו משום חשד עשייה אלא משום חשד ע"ז כמ"ש התוס' ד"ה והא רב יהודה ולפי שבטבעת שיש בו חותם לא שייך רק שני חלוקות בולט ושוקע נקיט בולט דאיכא חשדא דע"ז ומ"מ לא תידוק דע"ג הלוח מותר ושפיר פריך והא ר"ג והוצרך לאוקים בשל פרקים וכמ"ש התוס' בד"ה והא ר"ג כו') דבחמה ולבנה אין חילוק בין בולט ושוקע וא"כ פריך והא ר"ג יחיד וניחוש אף בלוח משום חשדא דע"ז. ולזה מסיים הרמ"ך דמ"מ צ"ע דאי מש"ה לא איריא דהא אפי' תימא דאי אמרת עיקר הוא ר"ל דוקא בולט לק"מ קושיית הש"ס והא ר"ג יחיד וא"כ שפיר הוכיח רבנו דבחמה ולבנה אף על הלוח אסור אכתי צ"ע דשפיר הוכיח דעל הלוח אסור להניח דעיקר התירוץ של הש"ס דמחלק בין שוקע ובולט היינו לענין להניח אבל הא ודאי לעשות אפי' שוקע אסור והרי הרמב"ם איירי לעשות ומאי איריא על הלוח אפי' שוקע אסור וזה ברור ומוכרח בכוונת הרמ"ך. וכן משמעות לשון התוס' ד"ה והא ר"ג ואומר ר"י ור"ת וריב"א כי בחמה ולבנה ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין כו' דלפי סברא שלהם ודאי אין סברא לחלק בין ע"ג הלוח לשוקע. אך דעת רבנו דע"ג רקיע נראין כמו בלוח לא בולט ולא שוקע אבל שוקע מותר אף במשמשי מרום והא דלא משני בגמ' דר"ג בשוקע משום דפשטות לשון המשנה שהיה לר"ג דמות לבנה מצוייר על הלוח) ולא שוקע ומחלק רבנו בין משמשין דאסורין על הלוח משא"כ בצורת אדם כ"ר בהדיא ה"י דצורה של סמנים מותר לעשות לנו דשפיר דייק רבנו מלשון הש"ס דקאמר התם בחותמו בולט דתני' אלמא על הלוח שרי מדלא מוקים על הלוח ובצורת אדם דלאו חותם. והא דקאמר הראב"ד אימא סיפא כו' לק"מ דבחותם לא שייך על הלוח אלא בולט ושוקע ורבנו דייק מדתירץ התם בחותמו בולט ולא תירץ התם בצורת אדם על הלוח דלאו חותם א"ו דהש"ס מחלק בין אדם ומשמשין כמ"ש וסובר רבנו דהא בהא תליא דכל שלוקין על עשייתו אפילו עשאו גוי אסור להניחה דהיינו לקיימה משום חשדא וכל שמותר לקיימה אם עשאה גוי בהכרח מותר לעשותו הילכך אפילו ישראל מותר לחתום בחותם בולט ואסור לקיים נחתם בולט אפילו חתם גוי. והמקשה והא ר"ג יחיד חידש דבמשמשין אפילו על הלוח אסור לקיים דאל"כ לק"מ (ולפ"ז ודאי כוונת רבנו דע"ג לוח אפי' לקיים אסור במשמשין דהא בהא תליא וסמך רבנו דכי היכי דבצורת אדם כל שאסור לעשות לוקה ואסור לקיים משום חשדא מד"ס ה"ה במשמשין ע"ג לוח) ומ"ש הכ"מ בשם הרמ"ך דהא דמות ד' פנים כו' ר"ל להביא ראיה למש"ר דאף בולט מותר בצורת בהמה אין זה ראי' דלעולם אימא לך דצורת בהמה בולטת אסור ושאני דמות ד' פנים דמשמשין נינהו ואסור אפי' ע"ג לוח וניחא נמי דלא ק"מ דתיפוק ליה משום צורת אדם דשאני ד' פנים דאסור ע"ג לוח משא"כ צורת אדם. אלא דלמד כן רבנו מלשון הבריי' כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם דמשמע בהדיא דבהמה אפילו בולט שרי. ומה שסיים הרמ"ך ותימה כו' אומר אני דאין כאן השמטה דדמות ד' פנים נכלל במש"ר ומלאכים דגם חיות הקדש בכלל עמש"ר פ"ב מה' יסודי התורה ודו"ק. ומה שהקשה הכ"מ למה השמיט רבנו היתר להתלמד לק"מ דבהדיא כ"ר ה"י אסור לעשות צורות לנוי דמשמע דוקא לנוי אבל להתלמד אינו לוקה (ולשון הש"ס דאמר שאני ר"ג דאחרים עשו לו משמע לכאורה דאפילו להתלמד אסור לעשות אלא דשרי לקיים ואפשר כיון דמסיק הש"ס ואבע"א להתלמד שאני שפיר י"ל דר"ג עצמו עשה דכל שמותר לקיים שרי לעשות לדרך רבנו) ולדרך הראב"ד דמסופק אם ע"ג לוח דינו כבולט או כשוקע לענין להניח קשה דתפשוט דכבולט דמי דאל"כ מאי פריך הש"ס והא ר"ג דיחיד הוי ואפשר דאה"נ דמחליט דע"ג לוח כבולט הוי אפילו בצורת אדם. ודרך רבנו מרווח כמ"ש. ועיין בתוס' ד"ה לא אסרה תורה כו' דלדרך רבנו לפי המסקנא נתקיימו כל מימרות דאביי דהא דקאמר אלא שאפשר לעשות כמותן כמו תבנית היכל כו' היינו אפי' עשאן לצורך ולהתלמד ולא לנוי. והא דאמר דמות ד' פנים היינו על הלוח משא"כ אדם דוקא בולט ובהמה אפי' בולט שרי. ולא איתותב אביי אלא במה דקאמר אלא שמשין שבמדור העליון ותניא דאף חמה ולבנה אסורין אלא דלמסקנא דלהתלמד שרי ולא שייך להתלמד במדור העליון נתקיימו כל דברי אביי.

פרק ד

הלכה ד

אין א' מערי המקלט ובהשגות ולח"מ ועיין קו' ר"ח יונה דבספרי זוטא פ' מסעי הובא בילקוט דרנ"ו ע"ב ערי מקלט כו' תהיינה שלא נעשו עיר הנדחת ע"כ. ובמכות די"ג ע"ב מחלוק' במ"ב דמר סבר ועליהם תתנו כו' אבל בשש ד"ה לא היו מעלין להן שכר. אלמא דאותן שש ערי מקלט לא היו מיוחדין ללוים והיה לכל ישראל תפיסת יד בהן לדירת רוצחים בלא שכר ושפיר מימעט מדכתיב באחת שעריך וזה נכון עפ"ח מה' רוצח ומש"ר ואין ב"ד א' עושין ג' עיירות ובהשגות ומ"ש הכ"מ בשם מהרי"ק שרש ק' דחוק והנכון ביישוב דברי רבנו כדרך הלח"מ אלא דיש להמתיק דלשון התוספת' פי"ד מסנהדרין אין עושין ג' עיירות הנדחות בא"י אבל עושין א' או שתים דרשב"א. רש"א אף שתים לא יעשו אלא א' ביהודה וא' בגליל ובסמוך לספר אפי' א' לא יעשו כדי שלא יפוצו גוים ויחריבו את א"י ע"כ פי' דרשב"א לא דרש טעמא דקרא ומדכתיב עריך משמע דשתים עושין אפי' מקורבות ולא חיישינן לקרחה ומינה דלא ממעטינן אלא ג' מקורבות (ומינה דסתם מתני' אבל עושין אחת או שתים היינו אפי' מקורבות ואתאן כרשב"א ודלא כמ"ש התוס' ד"ה אחת או שתים דר"ל אחת במקורבות ושתים במרוחקות דהא רשב"א דתוספתא נמי נקט כהאי לישנא ומדפליג על ר"ש מוכח דאפי' מקורבות קאמר ואין הוכחה מדנקיט דרך לא זו אף זו אחת או שתים עיין מהרש"א דאשכחן טובא כה"ג כמ"ש המ"ל פ"ח מה' לולב ה"ז) ור"ש לטעמיה דדריש טעמא דקרא משום קרחה וממעטינן מעריך שלש אפילו מפוזרות ואף שתים לא יעשו אא"כ מרוחקות ונקיט לדוגמא אלא א' ביהודה וא' בגליל וה"ה דב' מרוחקות ביהודה שרי וכמבואר בלשון הירושלמי שהביא המ"ע והך ברייתא דתניא כוותי' דר"י אתאן כר"ש ובסנהדרין די"ו ע"ב ר"ש היא דדריש טעמא דקרא. ולפ"ז ר"ל דקאמר לא שנו אלא במקום א' כו' רוצה לומר מקורבות אבל מפוזרות עושין שלש ומתני' בא לפרש דמש"ה נקיט לא שנו. ומודה ר' יוחנן דזהו פי' המשנה ועיין בפי' המשנה לרבנו) אלא דבא לחלוק על הדין וכגי' המ"ע ר' יוחנן אומר לעולם אין עושין משום קרחה וכ"כ הר"ן בחמש שטות וז"ל ר"י אמר לעולם כו' פי' לעולם אין עושין ג' בא"י משום קרחה אלא שתים והשתים עצמן דוקא א' ביהודה וא' בגליל אבל אם שתיהן ביהודה או שתיהן בגליל לא והיינו דקמייתי ת"כ דר"י דאלמא ר"י הכי קאמר כו' ע"ש. פי' דזהו סברת ר"י ולא דמפרש כן המשנה ולפ"ז כיון דא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה צ"ל כדמשני הש"ס בכמה דוכתי אמוראי נינהו אליבא דר"י וכן מבואר מחלוקת האמוראים בירוש' שהביא המ"ע. ולפ"ז שפיר פסק רבנו כר"ל דקיי"ל הלכה כסתם משנה. גם שפיר פסק רבנו כל"ק דרב דדרך רבנו לפסוק כל"ק ותו כיון דקי"ל כת"ק דר"ש דלא דריש טעמא דקרא אין הלכה כל"ב דרב דחייש לקרחה. ותו דכיון דקי"ל בספק נפשות נידון בקלה והרי כל שעושין עיר הנדחת עובדיה בסייף וכשאין עושין נידונים בסקילה הילכך אע"ג דחשיב חומרא לענין שלל שבתוכה והטף הוי קולא לענין מיתה ואין לדחות עשה ד"ת מספק (ובהכי מיושב דברי תוס' סנהדרין די"ו ע"ב ד"ה אחת ולא שלש שהניח המהרש"א בצ"ע ורצה להגיה אית להקשות במקום אין להקשות שלא מצאנו לשון כזה בתוספות ולפמ"ש ה"ק התוס' דאין זה קושיא לומר תפסת מועט תפסת כיון דאין זה חומרא מה שעושין עיר הנדחת ועובדיה בסייף ושפיר סד"א עריך אפי' טובא). ואולם מ"ש הלח"מ בביאור לשון הראב"ד עיין בלשון מהרי"ק דל"ג בהשגות ולא מרוחקות אלא יהודה וגליל אלא ה"ג ולא מרוחקות כגון יהודה וגליל ע"כ הרי דגם הראב"ד מפרש יהודה וגליל לאו דוקא אלא הכוונה מרוחקות אלא דפסק כל"ב דרב וכר"י. ונ"ל דהראב"ד סובר דשתים ודאי עושין אפי' מקורבות דלא קי"ל כר"ש דאין עושין שתים ביהודה או בגליל אלא כת"ק ולא פליג ר"י אדר"ל אלא בשלש מרוחקות דלר"י עושין ב' אפילו מקורבות ואין עושין ג' אפילו מרוחקות ות"כ דר"י שאין עושין ג' מרוחקות וזה ברור בכוונת הר"א וכוונת רבנו כמ"ש.

הלכה ו

ואח"כ שולחין להן ב' ת"ח עכ"מ ולח"מ ולשון המגיה דברי הלח"מ והנכון כמ"ש הפר"ח בחי' מיי' דרבנו סובר דהתראת עיר הנדחת היתה ע"י אלו השני ת"ח עיין תוס' סנהדרין דמ"א ע"א ד"ה ואי כתיב והא דמשמע במתני' דצריך התראה לכל א' וא' היינו במדיחין או ביחידי' אבל בהודחו רובם סגי בהתראה כוללת של ב' ת"ח ומתורץ קושיית המגיה ונתיישבה השגת הראב"ד. ומש"ר מרבין להם בתי דינין עיין כנסת יחזקאל שק"ה ודבריו תמוהים והנכון כמ"ש הכ"מ בשם ר' אהרן בר משלם וכן הוא גירסת הילקוט פ' ראה. ומש"ר טף ונשים עיין במ"ע ומצאתי בילקוט פ' ראה דרע"ז ע"ד רע"א כו' אבל נעשית גנות ופרדסין כאן אמרו מקיימין את הטפלים אבא חנין אומר כו' וכתב הזית רענן וז"ל מכאן אמרו כל זה ליתא בגמרא ולא בספרי שלפנינו ע"כ. ואולם לפי עדות חכמי לוניל ה"ג בספרי הכה תכה מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים אבא חנן אומר לא יומתו אבות על בנים בעיר הנדחת הכתוב מדבר ע"כ ופסק רבנו כת"ק ובסנהדרין דכ"ז ע"ב דת"ר לא יומתו כו' התם כשאוחזין מעשה אבותיהן ושם דמ"ד ע"א אם הוא חטא בניו ובנותיו כו' כדי לרדותן ע"כ ולשון החרם משמע כחרמו של עכן כן נ"ל

הלכה ט

שיירא כו' עכ"מ ולח"מ דנמשכו אחרי פירש"י וגירסתו במתני' החמרת כו' הרי אלו מצילין אותה דפי' אותה את העיר וכגון ששהו ל' יום ולפי"ז מגומגם הא דמקדים הש"ס ת"ר החמרת כו' ורמינהו דבל"ז ה"ל למרמי אמתני'. ודוחק לומר דממתני' לק"מ דיש לאוקים בנשתהו יב"ח דאין זה סובל לשון העוברת ממקום למקום. איברא גי' רבנו כגי' משנה ירושלמי הרי אלו מצילין אותן דקאי על נכסיהן חמור וגמל בין שהודחו עמהן או לא וכגון שלא שהו ל' יום לזה לא רמי אמתני' דמתני' אפשר לאוקים בדלא שהו ל' יום לכן הקדים ת"ר החמרת כו' והדין של פירש"י הוא בעיא דלא אפשט' בירושלמי פ' חלק וז"ל היה שם גרים ותושבים מהו שישלימו לרוב ע"כ אלמא דמתני' לא מתפרשה בהכי אלא בהצלת נכסיהן כשלא שהו ל' יום ואפילו תימא דלפי מסקנת הבבלי דל' יום מקרי יושביה לענין מודחין ולא לענין מדיחין וכדעת הר"ן בחי' סנהדרין ואף לענין צירוף לרוב מ"מ אין דרך רבנו לכתוב מה שלא נזכר בש"ס בהדיא) ושפיר השמיטו רבנו.

הלכה י"א

בהמה כו' עכ"מ ובביצה דל"ז ע"ב שאני בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי עפירש"י שם

הלכה י"ב

בהמה כו' עפי"ד מהמ"א הכ"ב ופ"א מהאה"ט ה"ג ודוק ודלא כפר"ח אה"ע ואין להאריך.

הלכה יג

יפדו ואח"כ שורפין ובהשגות ועמ"ש בפרקין הט"ו ח"א ובפר"ח כ' דזהו דין כסף הקדש עכ"מ הט"ו.

הלכה יד

ובעלי מומין ובהשגות ודברי הכ"מ נכונים וע' באר שבע.

הלכה טו

מעשר שני כו' עמ"ש ח"א.

פרק ה

הלכה א

המסית כו' עמ"ש ח"א.

הלכה כ

היה זה שהדיח כו' נביא עכ"מ והנכון דדוקא בהדיוט קי"ל סנהדרין דס"א ע"ב רבים מימלכי ולא טעו אבתריה משא"כ בנביא יחיד הוא חייב ומ"מ אין הנדחין בדין עיר הנדחת דבעינן מדיחין שנים עמש"ר ה"א. מיהו קי"ל דאין אומרים רבים מימלכו אא"כ ברוב העיר דאז בעינן ב' מדיחין ואהנו מעשיו.

הלכה יא

ואינו לוקה אלא הנודר עיין בהשגו' ובכ"מ ולח"מ ועלח"מ פי"ט מה' סנהדרין ד"ה הנודר בשם ע"ז דכ' דמשכחת מלקות ע"י מעשה ועמ"ש פי"ג מהלכות שכירות ה"ב. אמנם גם דברי הכ"מ נכונים דזהו בכלל הנשבע וקי"ל בנשבע ומומר כר"י ומדפלגינהו תנא דידן וכ' בחד בבא המגדף כו' ובאידך הנודר כו' מכלל דלקי כמ"ש הכ"מ ועפר"ח.

פרק ו

הלכה א

העושה אוב כו' בשער אפרים שפ"ט הניח בצ"ע דהא ידעוני אין בו מעשה והלח"מ הרגיש בה ותירוצו דוחק. והנכון דרבנו פסק בזה כר"ל ועי' מ"ל פ"ד מה' שגגות ה"א וכבר קדמו הגאון מ' העשל כמבואר בבה"ז פ"א דכריתות ע"ש ועלח"מ פ"א מה' שגגות ה'"ד בד"ה בעל ידעוני במעשה. והיינו מש"ר לקמן ה"ב כיצד מעשה הידעוני כו' ומקטיר ועושה מעשים דמה שמקטיר חשיב מעשה אבל מודה רבנו דהנחת העצם בפיו לא חשיב מעשה כי איננו מדבר בשעת שימת עצם כדפירש"י ומש"ר כיצד כו' עיין בהשגות ובלח"מ ומ"ע ופשוט בכונת הראב"ד דמפרש מבין אצילי ידי המת ובהכרח הוא בבה"ק גם נראה דמפרש הא דמשני הש"ס היינו דורש אל המתים כדתניא זה המרעיב כו' ההבדל הוא המרעיב אבל אידי ואידי בב"הק עמ"ש.

הלכה ג

כיצד היו עושין עכ"מ ולח"מ והנכון דרבנו למד זה מירושלמי פ' ד' מיתות מי"ג וה"ג ר' נסה בשם ר"א לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו. העבירו כדרכו מהו. תני היה מושכו ומעבירו. תני העבירו ברגלו פטור ראב"ש מחייב. אחד המולך ואחד שאר ע"ז ראב"ש אומר אינו חייב אלא למולך בלבד ואינו חייב אלא על יוצאי ירכו. אר"י טעמא דראב"ש מהכא לא ימצא בך בגופך לא ימצא מעביר. והכרתי אותו מקרב עמו לרבות שארי ע"ז בכרת. עונש מנין מזרעו נתן למולך מות יומת. והוא שהעביר עצמו לא ברגלו הוא עובר מפני שהעביר את עצמו אבל אם היה מושך כו' ומעבירו חייב. מה היא דראב"ש העבירו ברגלו פטור בהוא דאעברי' מזקר ע"כ. פי' דשואל איזהו העברה כדרכו ומפרש שהאב מושך את הבן ומעבירו לבן ע"ג האש בתוך השלהבת אבל אם העבירו ברגלו דהיינו שנושא האב את הבן והולך עמו פטור וראב"ש מחייב משום דמעביר עצמו וכדאיתא בש"ס בבלי דס"ד המעביר עצמו פטור וראב"ש מחייב) והא דקאמר אינו חייב אלא על יוצאי ירכו לאו למעט העביר עצמו אלא לאפוקי מעביר בן שאינו מזרעו. ואר"י טעמ' דראב"ש דמחייב מעביר ברגליו משום העביר עצמו דדרש לא ימצא בך דה"ק לא ימצא בגופך מעביר. ופריך והוא שהעביר עצמו לא ברגלו הוא עובר ומ"מ חשיב כדרכו וחייב. ומדחה מפני שהעבי' עצמו חשיב כדרכו לגבי עצמו משא"כ לגבי בנו חשיב שלא כדרכו אא"כ מושכו ע"ג האש ולזה מסיק דהא דראב"ש העבירו ברגלו פטור היינו שהעבירו ע"י קפיצה מעבר לעבר דנמצא אין כאן משום מעביר עצמו וגם על הבן פטור דבעינן כדרכו דהיינו מושכו ומעבירו כמ"ש וקי"ל כת"ק ולפ"ז מפרש רבנו סוגיית הבבלי מסכים עם הירושלמי וה"ק היכי דמי כדרך העברה ואמר אביי שרגא דלבני. ורבא אמר כמשוורתא דפוריא חשיב כדרכו כדפירש בערוך ערך שוור שמעבירין צורת המן תוך האש ממש משא"כ הך דאביי דשרגא דליבני חשיב שלא כדרכו ודלא כפירש"י דפי' דברי רבא כמשוורתא דפוריא דרך קפיצה דהא מבואר בירושלמי דקפיצה חשיב שלא כדרכו ופטור על עצמו ועל בנו לראב"ש אלא כפי' הערוך שיהיה תוך האש לגמרי או ע"ג האש כפי' מושכו ומעבירו משא"כ מעביר ברגלו דהיינו שרגא דליבנא פטור פי' שורה של אבנים והמדורה משני צדדין (ודלא כפי' מהרי"ק גדר מזה וגדר מזה דכה"ג מודה אביי דפטור אלא) דאין הפסק והאב עובר ברגליו ע"ג שרגא דליבני (ובנו בידו) בין שתי המדורות פוטר רבא דכה"ג מקרי מצד האש ולא ע"ג האש ובתוכו והיינו דתניא כוותיה דרבא משום דלא משכחת העבירו ברגליו אא"כ ע"ג שרגא דליבני דהעברה דקרא איננו שרפה אלא העברה בעלמא והאיך ילך האב תוך המדורה ע"ג גחלים ורגליו לא תכוינה א"ו שעובר במקום שאין המדורה בוערת כמו על שרגא דליבני והמדורה משני צדדין והיינו נמי דפסיקא ליה בירושלמי והוא שהעביר עצמו לא ברגלו הוא עובר ומדחה דדוקא משום שהעביר עצמו חשיב כדרכו משא"כ על בנו פטור כשהאש מן הצדדים אא"כ האב הולך ברגליו (ע"ג שרגא דליבני או שהולך בצד מדורה ארוכה) ומושך את בנו ומעבירו ע"ג המדורה הוא דחייב ובזה נתבארו דברי רבנו דמ"ש ואותן הכהנים כו' ואבי הבן כו' הוא מימרא דר' נסה. ומש"ר על האש לאפוקי שרגא דליבני דאביי דה"ל מצד האש. ומש"ר ומעבירו ברגליו לאפוקי קופץ שבירושלמי ומש"ר בתוך השלהבת היינו שוורתא דפוריא דרבא דלא פטרה הברייתא העבירו ברגל אלא כשלא משך והעביר את הבן ע"ג האש אלא בין המדורות משא"כ כל שמעביר את בנו כדרכו והאב הולך בצד האש חייב דבלשון הבריית' הן בבלי וירושלמי העבירו ברגל היינו שאינו מושכו ומעבירו ביד אבל כשהולך ברגליו ומושכו ביד ומעבירו מעבר לעבר בתוך השלהבת ודאי חייב שאין ההעברה ברגל אלא ביד ובמכוון נקיט רבנו ברגליו לאפוקי שלא נפרש כפירש"י וזה ברור. ומש"ר לפיכך כו' מתפרש כמ"ש הכ"מ כיון שאין זה מקטיר ועיין במנין המצות שכ"ר בהדיא דמולך הוא ע"ז והא דקאמר הש"ס תנן כמ"ד מולך לאו ע"ז הוא מפרש רבנו דה"ק דוקא מולך אבל בשארי ע"ז חשיב העברה עבודה שלא כדרכה ודלא כמ"ד מולך דקרא היינו כל ע"ז והבן.

הלכה י

אלא כל האכסדראות עיין בהשגות ובכ"מ והנה בגמ' ספ"ק דתמיד פריך ומי הוו אכסדראות בעזרה כו' אר"ח באכסדראות של בנין וכפי הנראה דהראב"ד מפרש דה"ק ר"ח בנין קבוע שרי אלא עראי הוא דאסור ולזה קאמר הראב"ד דלשכת העץ בית היה ר"ל בנין קבוע דשרי והוקשה לו בימה דהקהל וגזוזטרא דאינן קבועין ותירץ דלשעתה מותר ולא אסרה תורה אלא בנין עראי שבתמידות דומיא דאכסדרה. ובאמת סברת הר"א הפוכה דודאי בנין קבוע דמי טפי לנטיעת אשרה. ותו דסותר דברי עצמו דבפ"א מה' בית הבחירה ה"ט תי' הראב"ד דלשכת העץ היתה בעזרת נשים אלמא דמודה הר"א דבנין קבע אסור ועמש"ר פ"ה מה' בית הבחירה ה"ט עזרת נשים היתה מוקפת גזוזטרא כו' דמשמע שהיתה מוקפת תמיד ולא לפי שעה והא דתנן בפ' החליל ומתקנין שם תיקון גדול ובגמ' מאי תיקון גדול כו' והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהיו הנשים יושבות למעלה ע"ש בפי' המשנה לרבנו דמפרש שהתיקון הוא שגזרו בכל שנה שישבו הנשים למעלה ולא שעשו גזוזטרא בכל שנה. אלא דרבנו מפרש הא דאר"ח באכסדראות של בנין ר"ל של אבנים וכמ"ש המפרש וכן כ' התי"ט ולפ"ז גזוזטרא של עזרת נשים של אבנים היתה. וסובר רבנו דדוקא בנין קבוע שמחובר לקרקע דומיא דבית וה"ה אכסדרה קבוע דהיינו בית הוא דמרבינן מן כל עץ דדומה קצת לנטיעת עץ וזהו שכ"ר וסככות היוצאות מן הכתלים דחשוב תלוש שחיברו לקרקע משא"כ להביא שידה תיבה ומגדל לעזרה שרי וניחא בימה דהקהל שאינה מחוברת לקרקע כמ"ש ח"א פ"ג מה' חגיגה ה"ז. ומה שתמה הכ"מ למה השמיט רבנו ל"ת דבית תמהתי דבית היינו אכסדרה שהזכיר כשמחובר לקרקע אלא דסובר רבנו דבית ואכסדרה אע"ג דאסורין ד"ת אין לוקין עליהן כיון דנפיק מריבוי כל עץ ולא נתפרש בתורה לאו אלא בנטיעה דמחובר מעיקרו וכה"ג נקרא בירושלמי לא מחוור. ועיין מש"ר פ"ח מה' בית הבחירה ה"א כת הולכת למזרח והשמיט במכוון לשון המשנה מהלכין באכסדרה דמשמע של עץ וכדמסיק רב חסדא בבנין אבנים ומש"ר פ"ד מה' בית הבחירה הי"ג שתי קלונסאות של ארז כו' צ"ל שלא היו מחוברים בבנין. ומה שהקשה הראב"ד מלשכת העץ לק"מ דאין הכרח דלשכת העץ היתה בנין עצים עיין בתי"ט פ"ה דמדות מ"ד ועמ"ש פ"א מה' בית הבחירה ה"ט.

פרק ז

הלכה ג

בהמה עיין בכ"מ שכ' דקרניה נלמד בק"ו מפירשה ואשתמיטתי' גמ' ערוכה כמ"ש פ"ח מה' לולב ה"א. גם מ"ש וז"ל ומ"ש שהקריבוה כלה כו' הוא דוחק והנכון כמ"ש הפר"ח, דעיקר הנוסח' בהמה שהקריבוה לעכו"ם כלה אסורה כגי' המ"ע ובד"ו ישן. ומש"ר קרע עגול על"חמ ופשוט הוא דרבנו סובר דהך ברייתא אתאן לת"ק ורשב"ג פליג ולית ליה קורט דם אלא הכל תלוי בקרע עגול וכן משמעות הש"ס דמייתי הך ברייתא עלה פיסקא דת"ק.

הלכה ה

הלוקח גרוטאות עמ"ש פ"א מה' זכייה הי"ד ועשו"ת לחם רב שקנ"א.

הלכה ו

והנמצאות במדינה עמ"ל שהאריך דלדעת רבנו ר"י ור' יוחנן פליגי אליבייהו דרבנן דלר"י מצרכו תרתי אנדרטי ובידו כדור ולר' יוחנן אנדרטי לא מעלה ולא מוריד אלא דמצרכו תרתי שעומדין על פאת מדינה ובידו מקל והוקשה ליה דהרי"ף מייתי דברי שניהם ודוחק לאשווי פלוגתא בין רבנו והרי"ף רבו ע"ש. ולפי"ז לכאור' דברי הכ"מ נכונים דגם רבנו ס"ל כדעת הרי"ף ור"י קאי בין לר"מ ובין לרבנן ולרבותא נקיט אנדרטי שחזקתו לנוי וכמ"ש התוס' ד"ה אנדרטי מ"מ אוסר ה"מ אפילו אין בידו מקל ולרבנן כשיש בידו מקל ור' יוחנן קאמר דבין לר"מ ובין לרבנן בעינן עומדין על פתח המדינה וזהו שאמרו ר"י ור' יוחנן לשון שנינו דכלה מתני' ר"מ ורבנן איירי בכה"ג. אך דחוק קצת דא"כ דאנדרטי קולא הל"ל אף באנדרטי של מלכים שנינו א"ו ה"ק ר"י אמר שמואל דוקא באנדרטי דקיל שרו רבנן כשאין בידו מקל ועלה א"ר יוחנן דדוקא בעומדין הוא דאוסר ר"מ אפילו אין בידו מקל ורבנן כשבידו מקל וא"כ קשה דה"ל לרבנו לבאר דבצורה שאינה אנדרטי אסור לרבנן אפילו אין עומדת על פתח מדינה. והנכון עיין בפי' המשנה לרבנו דאיננו מפרש אנדרטי של מלכים צורת מלך מת כפירוש רש"י אלא דצלמים דמתני' טלמסאות שעושין עע"ז ונעבדין אחת בשנה כשהשמש ברום המעלה כפי עת עשיית הטלסאם ע"ש. ולפ"ז מפרש רבנו אנדרטי של מלכים הוא בריעותא כמ"ש ה"ר אלחנן בשם הירושלמי בתוספות ד"ה ובאנדרטי דדוקא טלסאם של מלך נעבד ואין כח ביד שר לעשות טלסאם לעבודה אלא לנוי והיינו דנתן ר' יוחנן סימן דכל שעומד על פתח מדינה חזקה שהעמידו מלך והוא טלסאם לעבודה ובהא פליגי ר"מ ורבנן אם צריך מקל וא"כ שפיר סתם רבנו דכל שעומד על פתח מדינה חזקה שהעמידו המלך ואסור כשבידו מקל ואם לאו חזקה שנעשה לנוי אא"כ בכפרים שאין דרך לעשות לנוי אלא לעבודה אסור ותו לא מידי וע' מ"ש ה"ז. ומה שנדחקו הכ"מ ולח"מ בכוונת הר"ן הנכון כמ"ש הפר"ח דלר' יוחנן הכל תלוי בעמידה על פתח מדינה ולשמואל להפך הכל תלוי באנדרטי וקי"ל כר' יוחנן. ומש"ר צורת מקל עלח"מ ובאמת דרבנו לית ליה כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו והא דפסק לקמן ה"ח כרשב"ג היינו משום דבדף מ"ג ע"ב אפליגו רב ושמואל אליביה.

הלכה ז

צלמי כו' עכ"מ ובמ"ל והגהות ר"י כולו ובל"מ. ועיין תוספות ע"ז ד"מ ע"ב ד"ה ובאנדרטי כו' ולפר"ת ק"ק דלקמן דמ"א אמר וסתמא כר"מ דשפיר אתייא כרבנן דלא התירו אלא באנדרטי וכ' מהרש"א אך קשה ליישובו של ה"ר אלחנן דמצא שברי צלמים אפילו בשוק משמע ומינה דייקינן דצלמים אסורים אפילו בשוק שאין עומדין על פתח מדינה וכר"מ ולא איירי בכפרים. ותירץ דר"ל דמוקים כר"מ פליג אדר"י דהכא וסובר כשמואל דאנדרטי דכרכים אסור לר"מ אפילו אין עומד על פתח מדינה והא דנקיט שברי צלמים איירי בשברי אנדרטיות ע"כ. מיהו התינח אם נפרש לדרך ה"ר אלחנן כדעת רבנו שבארנו ה"ו דלר"י של כפרי אפילו אין בידו מקל לכ"ע אסור ובשל כרכים ואין עומדים על פתח מדינה לכ"ע שרי (ואפילו בידו כדור או אם יש בידו כדור לכ"ע אסור ואם אין בידו כדור לכ"ע שרי) ולא נחלקו ר"מ ורבנן אם צריך כדור אלא בשל כרכים העומדים על פתח מדינה ואנדרטי שפיר ר"ל דמוקים סתמא כר"מ פליג אדר' יוחנן דהכא משא"כ אם נאמר דסובר ר' יוחנן באין עומדין על פתח מדינה חות דרגא דר"מ אוסר ביש בידם כדור ורבנן מתירין אפילו בידם כדור שפיר י"ל דר"ל סבר כר"י דהכא ומוקים מתניתין בשבר יד שיש בו כדור ואין עומד על בסיסו וכר"מ דסתם שברי צלמים היינו בצלמים אסורים שבידם כדור ובשל כרכים (דבשל כפרים שמעינן מסיפא דאיירי בכפרים מדנקיט מצא ולא פירש שבידם כדור וכמו"ש מהר"ם) משא"כ לדרך ר"ת דבשל כפרים או שאין עומדין בפתח מודים רבנן דאסור בלא כדור ופליגי רק באנדרטי של כרכים שבפתח מדינה דר"מ אוסר וחכמים מצרכו כדוד שפיר הוקשה לתוס' ק"ק דלמה אוקים סתמא כר"מ דהמ"ל כרבנן דמצא דמשמע בשוק ולא נודע שעמדו על פתח מדינה ושאינם אנדרטי קמ"ל ברישא דיוקא דשלמים אסורין אפילו בכרכים דמסיפא סד"א דוקא תבנית יד של כפרים. ולפמ"ש הכ"מ לעיל ה"ו דשמואל ור' יוחנן קאי בין לר"מ בין לרבנן דאפילו אנדרטי שסתמו לנוי אוסר ר"מ בעומד בפתח מדינה אפילו בלא מקל ורבנן מצרכו מקל אין להק' אמאי מוקים ר"ל סתמא כר"מ די"ל כרבנן ובשברי יד בכדור דאי מסיפא סד"א דוקא של כפרים די"ל מאי קמ"ל דהא כבר שמעינן ממתני' דכל הצלמים א"ו דאיירי באין בידם כדור וקמ"ל לסתום כר"מ דה"ל מחלוקת ואח"כ סתם משא"כ לפר"ת ליכא למימר הכי דכיון שמצאן שלא על פתח מדינה ודאי אתייא אפילו כרבנן אפילו תימא אין בידו כדור. מיהו לפמ"ש ה"ו לדרך רבנו דאפילו צורה שאינה אנדרטי ובידה כדור אינה אסורה אא"כ עומדת על פתח מדינה בהכרח הא דאמר סתמא כר"מ היינו כפמ"ש דמודה ר"מ ביש בידו כדור דאסור אפילו שלא בפתח מדינה ודוקא לרבנן בעינן תרתי עומד על פתח מדינה וכדור. והנה בתוספות ע"ז דמ"א ע"א ד"ה ה"ה דאפילו שברי ע"ז הקשו הא דלא משני הכא כו' ותירוצם דחוק קצת. והנה לדרך המ"ל דלעיל ה"ו דשמואל ור"י פליגי יש ליישב קו' התוס' לדרך רש"י דמפרש כה"ר אלחנן דודאי אליבא דשמואל דמוקי באנדרטי ולא בפתח מדינה ליכא למימר דקמ"ל דיוקא הא צלמים אסורין כר"מ דמאי רבותא דמצא (דבשלמא לר"י דאיירי בעומדים בפתח שפיר הוי הדיוק רבותא אע"ג דמצא בשוק דוקא שברים מותרין אפילו בידם כדור אבל צלמים שבידם כדור אסורין אפילו בכרכים כר"מ משא"כ לשמואל) הל"ל שברי צלמים מותרין דנידוק צלמים אסורין אפי' בכרכים כשבידם כדור כר"מ אפילו אינם על פתח מדינה א"ו הא דנקיט מצא מתפרש מושלכין דסתמא נתבטלו כמש"ר וכיון דלשמואל ודאי מוציא מידי ודאי אפילו בשברי ע"ז דשמואל ס"ל בסוף פרקין דעובדין לשברים כיון דהן שברים ומושלכין אומרים ודאי בטלינהו כ"ש דמוציא מידי ספק בצלמים מושלכין דמותרין וליכא למידק דצלמים אסורין. ותו דקשה למה לא נקיט באמת מצא צלמים א"ו דנקיט שברי צלמים למידק דשברי ע"ז אסורין וקשה לשמואל. ומשני דלעולם שברי ע"ז וה"ה צלמים של כרכים מותרים והא דלא נקיט שברי ע"ז משום דבעי למתני סיפא תבנית יד דהיינו בעומדין על בסיסן כדלקמן הואיל דע"ז שלמה היא אע"ג שמצאה באשפה ואלו נקיט שברי ע"ז סד"א גם תבנית יד של ע"ז דוקא אבל של צלמי כפרים מותר להכי נקיט שברי צלמים להורות דאפילו תבנית יד של צלמי כפרים אסור וברישא ה"ה צלמים של כרכים אלא נקיט שברים ברישא (ושל כפרים) איידי דנקיט בסיפא שברים וכפסק רבנו (ובהכי ניחא, נמי קושי' התוס' ד"ה אמר שמואל וא"ת כו' ושארי קושיות התוס'. וניחא נמי קושיית התוס' בד"ה והא שברים כו' דפריך תנן מצא תבנית יד ונהי דאיירי בשל כפרים לא עדיף משברי ע"ז ומסיק בעומדין על בסיסן ובל"ז הא דשמואל לק"מ דרישא בשל כרכים וסיפא בשברי כפרים אלא לשמואל דמתיר בשברי ע"ז הוצרך לאוקים בעומדין על בסיסן) וכל זה אליבא דשמואל משא"כ ר"י ור"ל תרווייהו ס"ל כר"י דלעיל דבעינן עומדין על פתח מדינה אלא דר"י ס"ל כשמואל דעובדין לשברים ומש"ה נשתברה מאליה אסורה ור"ל מתיר דמסתמא מבטל לה וודאי מוצי' מידי ודאי מש"ה שפיר פריך מהמוצא שברי צלמים וקס"ד דמוצא בתוך הכרך ולא מושלכין בבזיון ושפיר נידוק הא שברי ע"ז אסורים (דליכא למידק הא צלמים אסורין ביש בידם כדור דהא סתם מתני' אתייא אפילו כרבנן וסיפא בכפרים. ובכרך שאין עומד על פתח מדינה מותר אפילו יש בידו כדור עיין תוס' ד"ה איתיבי' כו') ולזה משני אימא צלמים כו' וסתמא כר"מ וסיפא בשל כפרים ועומדים על בסיסן דלא מצי לשנויי אפילו אליבא דרבנן דאי הוי נקיט שברי ע"ז סד"א דוקא תבנית יד דע"ז אסור ושל כפרים מותר. דזה אינו דאליבא דר"ל דפי' מצא שלא בבזיון נהי דשל כפרים הוי ספק כיון דתבנית שלם הוא ועומד על בסיסו מהיכי תיתי יהיה מותר. ולזה שפיר פריך מדר"מ נשמע לרבנן דמדרבנן אדרבנן ליכא למשמע דבאמת בכרך מתירין רבנן אפי' צלמים שבידם כדור דמשני הכי השתא כו'. ועוד יש בזה אריכות דברים לדרך רבנו מיהו הנכון בכוונת רבנו כמ"ש ה"ו. וראיתי לבעל המאור דפריך דשמואל דידיה אדידיה דכאן ס"ל אפילו שברי ע"ז ולקמן ס"ל עובדין לשברים ותירץ דהא דשרי כאן היינו בשברי שברים ע"ש. ולדרכו יתורצו כל קושיו' התו' והמשך הסוגיא דשמואל קשה לי' רישא אסיפא ומוקים רישא בשברי שברים ומש"ה אמר ה"ה ע"ז דאין עובדין לש"ש. ופריך דא"כ ליתני שברי ע"ז (אא"ב דש"ש חשוב ספק ביטול ניחא אלא לשמואל ודאי ק') ומשני משום דקבעי למתני סיפא ואי תני ש"ש דע"ז סד"א דוקא תבנית יד דע"ז דאין ספק ביטול מוציא מידי ודאי משא"כ תבנית יד דצלמים הוי ס"ס ספק עבדום וספק בטלום קמ"ל ש"ש דצלמים אבל תבנית יד דה"ל שברים דצלמים חשיב רק חד ספק דודאי עובדין לשברים ואסור. ופריך תנן מצא תבנית יד והא שברים נינהו פי' דס"ל דיש להעלות שברים בחד דרגא על ש"ש דאם שברי' ספק אז ש"ש ודאי אין עובדין ואם עובדין לשברים הוי ש"ש ספק אבל אין סברא להעלות ב' דרגות וכיון דס"ל ש"ש של ע"ז שרי דודאי אין עובדין ה"ל שברים ספק ביטול וא"כ שברי צלמים מותרין מכח ס"ס. ומשני אה"נ וסיפא בעומדין על בסיסן והשתא דאתית להכי אה"נ דרישא אפי' בשברים (וניחא קושיי' התו' ד"ה והא שברים דדוקא לשמואל קשה למיעל ב' דרגי דש"ש ודאי מבטלין ושברים ודאי עובדים דבל"ז לק"מ דרישא בש"ש והוי ס"ס דספק עובדין וסיפא בשברים ודאי עובדין) אך דלכאורה קשה לדרכו דמאי פריך מדר"מ נשמע לרבנן דלמא רישא בש"ש דכ"הג אפי' בע"ז שרי משא"כ שברי ע"ז אסורין ולק"מ לר' יוחנן. וי"ל דבהכרח ר"י לא מוקים רישא בש"ש ויסבור דאפי' בע"ז שרי דא"כ מאי פריך לר"ל הא שברי ע"ז אסורין דרוצה לומר ש"ש דע"ז דתקשה לי' וליטעמך א"ו דר"י מפרש רישא בשברים. ומ"ש המגיה מ' יעקב כולי וז"ל ואיכא למימר לאידך גיסא כו' בשטה כתבתי בז"הל לכאורה מאי קושי' איתיביה המוצא שברי צלמים דנהי דס"ל לר"ל דבנשתבר' מאליה ודאי מבטל לה כיון דמסיק רבא דבביטלה ישראל אסור מש"ה המוצא שע"ז אסורין דחוששין ששיברה ישראל ואין ספק מוציא מידי ודאי (וזהו כסברת הרי"ף והרא"ש בהפך) וי"ל דכיון דר"י דאוסר בנשתברה מאלי' מודה במצא צורת דרקון וראשו חתוך דשרי עיין דמ"ב אלמא דאע"ג דצד איסור שכיח טפי ספק נשתברה וס' שיברה ישראל מ"מ שרי ותולין בשבירת עכו"ם כ"ש לר"ל דגם נשתברה מאלי' שרי ע' דמ"ב ע"א בתוס' ד"ה ספק.

הלכה ח

המוצא כלים עיין בבתי כהונה בית דין שי"ג שהאריך כאן (ובמש"ר ה"ב) והעלה דבהנך אם הכלי נכבד חזקה שנעשו לשם ע"ז ושאר כלים חזקה לנוי ובשאר צורות אפי' בכלי נכבד חזקתן לנוי. ומש"ר ודרקון עלח"מ מיהו ע' בפי' המשנה לרבנו דגם צורת חמה ולבנה אינו כפשוטו אלא טלסאם והבן זה דא"כ נכון שלא ביאר רבנו דבש"ס דברו לפי זמנם והכל לפי הסכמת בעלי טלסאם בכל דור לפי העת וזמן.

הלכה ט

לים המלח עמ"ש ח"א ועמש"ל הי"ט.

הלכה י

ספק עכו"ם וכו' הרי אלו מותרין עמ"ש ח"א דלענין הנאה סגי בב' תערובת משא"כ ברמוני בדן לענין אכילה מצריך ג' תערובות ע"ש. גם י"ל דהכא נקיט רבנו פירש כוס א' וכו' וכיון דפירש קיי"ל כל דפריש מרובא קפריש אלא גזרה שמא יקח מן הקבוע ועיין תו' זבחים דע"ג ע"ב ד"ה אלא אמר רבא וד"ה ונכבשינהו) מש"ה שרי תערובת שנייה בע"ז וכ"ש בשאר איסורים ומש"ה נקיט רבנו כאן בע"ז דחמיר פירש ואח"כ נתערב. ובפי"ו מהמ"א נקיט נפל רמון וכו' דהיינו מהקביעות לאשמועינן דממקום קבוע צריך תערובת שלישי אפי' באיסורים דקילי וכ"ש בע"ז. ומש"ר טבעת וכו' שאני אומר ובהשגות עמ"ש ח"א דאברים באברים חשיב איסור אכילת מזבח ע"ש) ועכ"מ רפט"ו מה' תרומות בשם מהרי"ק דמחלק דאברים באברים חשיב הפיל ולא חשיב נפל. מיהו אין זה מספיק דאכתי כל הזבחים שנתערב בהן א' מחטאות המתות ימותו כלן וכבר הרגיש בזה הב"הז) זבחים דע"ד ותירץ דשאני קדשים דמאיס לגבוה. והנכון דודאי הא דאמר הש"ס רב ס"ל כר"א ר"ל בעלמא דאי באברים באברים ודאי שחוטין נדחין דלא אמר רב אלא אין ב"ח נדחין. וגם אין סברא לומר דר"א חולק גם ברישא דלא ימותו כלן אלא כיון שמת א' מהן תולין דאיסורא מית דא"כ ה"ל לר"א לחלוק גם ברישא א"ו דאע"ג דר"א סובר דבין חיין ובין שחוטין אין נדחין מ"מ לא מהני קרב ראש א' מהן אלא בשחוטין אבל ב"ח דחשיבי חמיר דלא מהני בהו נפל א' לים הגדול או שמת א' מהן וזה מוכרח וא"כ ה"ק הש"ס רב סבר כר"א דכי היכי דלר"א דמודה בב"ח דלא מהני מת א' מהן מ"מ סובר דמהני אם קרב ראש א' אע"ג דאברים נמי באלף לא בטל. ה"נ סובר רב אע"ג דבב"ח לא מהני מת א' מהן ונפל א' לים הגדול דבב"ח דחשיבי החמירו טובא מ"מ בטבעת של ע"ז מהני נפל לים כר"א דעד כאן ל"פ רבנן עלי' דר"א אלא באברין דשחוטין נדחין משא"כ בטבעת של ע"ז מודים רבנן לדר"נ אמר רב. ובזה סרה השגת הראב"ד והרשב"א שכ"ה. ומש"ה סתם רבנו פי"ו מהמ"א בתערובת ב"ח שור הנסקל ועגלה ערופה ופטר חמור דלא מהני נפל א' לים או מת א' מהן להתיר אינך דשאני ב"ח דחשיבי טובא וכמ"ש: ונסתלקה ג"כ השגת הראב"ד פט"ו מה' תרומות הא"ב ע"ש בכ"מ ולפמ"ש בהכרח סובר ר"ל דאע"ג דחבית סתומה חשוב מהני בה נפילה לים הגדול שאין חשוב כ"כ כמו ב"ח: ועיין תו' זבחים דע"ב ע"ב ד"ה הראוי לערלה דיש מקום לומר דדוקא נקיט ר"ל חבית של תרומה דשרי בהנאה משא"כ בחבית סתומה של ערלה וכלאים דאית בהו תרתי דחשיבי ואסירי בהנאה לא מהני נפילה לים הגדול כי היכי דלא מהני בב"ח עיין ע"ז דע"ד ע"א. ודוקא חבית סתומה של תרומה דאית בי' חדא דחשוב דינו כטבעת של ע"ז דאית בי' חדא דאסור בהנאה (דליכא חשיבות זולת בז' מינין וב"ח) ובהכי ניחא דבתרומה סגי בחבית א' משא"כ בטבעת ע"ז דאסור בהנאה צריך שתים דהא בנפל חדא לא הפסיד מאומה עמ"ש ח"א. ומש"ר ונתחלקו ארבעי' וכו' ובהשגות דשמואל ור"י פליגי אדרב דס"ל הכי. נראה דה"ק דהא לר"י אפילו תערוב' שלישי אסור ברמוני בדן וכ"ש בע"ז ובפלוגתא דר"י ור"ש הלכה כר"י. ואין זה קושיא דהא גם שמואל פסק כר"ש ברמוני בדן ושפיר פסק רבנו כרב לגבי' שמואל אף בע"ז וכסתמא דברייתא דס"ל אף בע"ז ס"ס מותרת. וראיתי בלח"מ דגורס בהשגות דשמואל ורב אושעיא פליגי אדרב וגם זה אינו מוכרח וכמ"ש הלח"מ ותו כל שנתפתחו מאה חביות בזא"ז לעולם אמרינן איסורא איתא ברוב הנשארים ותו לא מידי.

הלכה י"א

ומותר לישב בצל השריגים עכ"מ ומ"ש בשם הרמ"ך. והנכון דרבנו סובר דע"כ אין טעם איסור הישיבה בצלה משוב דחשיב נהנה מע"ז דא"כ מאי האי דקאמר בירושלמי כל שאלו תפול ונוגעת בו והשאר צל צלה ושרי דאכתי כשהחמה במערב והצל מאריך נהנה מע"ז א"ו דאין זה חשוב הנאה אלא מניעת צער דמש"ה צל ההיכל מותר עיין בתו' אלא טעם האיסור בע"ז דצל קומתה מחזי כעובר תחתיה (ואע"ג דלא קיי"ל כריב"ב והעובר תחתיה טהור מ"מ העובר תחתיה אסור) מש"ה גזרו על צל קומתה אבל העודף על קומתה כגון השריגין ועלין העודפין וגם הם מצדדי גוף האילן דהיינו בדמיון סככות ופרעות דלא מקרי אהל מותר ועיין בפי' המשנה לרבנו) ואע"ג דבבלי מדחה לל"ב דצל צלה אסור פסק רבנו כפי מה דפשיטא לי' להירושלמי (דאפשר הבבלי שקיל וטרי אליבא דריב"ב דסתמא אליבי') ואנן לא קיי"ל כריב"ב. ועלח"מ ובפר"ח אה"ע דכל שאין דרך אחרת היינו גוזלת את הרבים ותירץ הא דהשמיט רבנו אדם חשוב ע"ש.

הלכה יב

אפרוחים ובהשגות ה"לל מפני שהן כגידולי אשרה ודברי הכ"מ נכונים דא"כ אפילו אין צריכין לאמן כבר נאסרו מש"ה כ"ר דהאשר' כמו בסיס דנמצא כשנוטלן רוצה בקיומו של אשרה והבן. ומש"ר והקן עצמה ובהשגות דוקא שהביא ממקום אחר פי' אבל בספק נשבר מגופה אסור. ויש לדחות דמדקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב תולין ברוב דמייתי מעלמא: ועכ"מ והלח"מ האריך בדחוקים והמ"ל האריך בביאור רש"י ותוספות וחבל על דאבדין ביאור דברי רבנו ואטפס בקצרה על הערות הלח"מ דמה שהשמיט רבנו יתיז בקנה ומשמע דנוטל הקן בידים הפך סוגיא דמעילה. המעמיק בלשון רבנו בפי' המשנה (הביאו הלח"מ והיתה בין ריסי עיניו והסיב לכוונה רחוקה ודחוקה והנכון) דרבנו גריס במעילה די"ד כגי' התוספות. ומפרש דמותיב ר"ל לר"י הקן שבראש האילן מאי לאו דאיתבר מגופי' פי' דספק איתבר מגופה (דאי ידעינן דאתבר מגופה אמאי אין מועלין אלא בספק) דאין נהנין דלמא מגופה ואין מועלין דלמא מעלמא ומייתי חולין בעזרה ומינה דבאשרה קיי"ל יתיז בקנה ושרי להנות מן הקן (והא דנקיט יתיז כשהאילן גבוה שהרי אסור לעלות באשרה) אלמא דע"ז שנשתברה מאלי' מותרת דאי ס"ד אסורה ניחוש גם בע"ז שמא איתבר מגופ' ושמא לא ביטלוה ודחי לעולם כר"י וכגון שידוע דאייתי מעלמא מש"ה יתיז ויהנה. ופריך אי הכי בהקדש אמאי לא נהנין אלא ודאי דאיירי באילן שידוע שבשעת הקדש היה עצו עב ולא היה לו שרשים דקים מה שיוכל העוף לשבר מגופו אלא דיש לחוש דאיתבר מגופו מגידולין הרכים הבאים לאחר מיכן הילכך בהקדש אין נהנים דחוששין דאיתבר מגופו מגידולין ואין מועלין כמ"ד אין מועלין בגידולין של הקדש אפילו בידוע דאיתבר מגידולין ובאשרה יתיז בקנה ויהנה דנהי דאתבר מגופו וקיי"ל פ"ח מהע"ז ה"ג דגידולי אשרה אסורין מ"מ הרי ע"ז שנשתברה מאליה מותרת וקשה לר"י. ומסיק הגמ' דאי ס"ד דידוע דאתי מעלמא אמאי יתיז בקנה לשקלי' משקיל באילן נמוך (פי' דודאי לכאורה היה מקום ליישב לר"י דאיירי בספק מהיכן אייתו מש"ה בהקדש לא נהנין דלמא אייתי מגופה ולא מועלין דלמא אייתו מעלמא ומ"מ באשרה מותר להתיז בקנה משום ס"ס ספק מעלמא ואת"ל מגופ' נהי דלר"י נשתברה מאליה אסורה היינו הואיל דמספקא לן שמא לא ביטלה נכרי אוסר ר"י נשתברה מאלי' מספק מיהו מ"מ איכא ספק שמא ביטלה הנכרי אחר שנשתברה וחשיב ס"ס עמש"ר פ"ח מהע"ז הי"א שמא לא ביטלה כו' ועיין במ"ל פ"ט מהע"ז ה"א אך דלפי"ז קשה נשקלי' מישקל א"ו דאיירי בידוע דאתי מגופו וחוששין שמא יטול מגוף האשרה וכמ"ש התוספות וקשה אמאי לא מועלין ובהכרח מתוקם בידוע דאתי מגופו מן הגידולין וכדאוקמינן וכמ"ש וקשה לר"י) ולזה מסיק ר' אבהו משום ר"י דלעולם דבע"ז דחשיב ס"ס שרי לר"י בספק אתי מעלמא ואת"ל מגופו שמא ביטלה הנכרי אחר שבירה והא דקאמר יתיז בקנה לאו משום דאסור למשקלינהו בידים דודאי שרי משום ס"ס א"נ דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אלא ה"ק מתני' גבי הקדש לא נהנין בכל הקן ואפרוחים שבתוכה ולא מועלין מספק אבל גבי אשרה יתיז בקנה כדי להפריח האפרוחים ע"י נדנוד התזה בקנה ואח"כ יטול הקן עצמו ועיין בפי' המשנה לרבנו וצריך לגרוס שם ואח"כ יקח אותה וזה מוכרח וברור בכוונתו ע"ש) ולזה פריך ר' יעקב לר' ירמי' דהא קיי"ל אפרוחים כאן וכאן מותרין אפילו בהקדש וביצים כאן וכאן אסורין אפילו באשרה אלא דבקן עצמו יש חילוק דבהקדש לא נהנין ובאשרה מותר והאיך אמרת יתיז בקנה להפריח האפרוחים דהא אפרוחים מותרין אפילו בהקדש וכ"ש באשרה. ואי להשליך הבצים לא מהני התזה והכי הל"ל נוטל הקן ומשליך הביצים. ומסיק רב אשי דאפרוחים הצריכים לאמן דינם כבצים דאסור אפילו באשרה ושפיר קאמר יתיז בקנה להפריח האפרוחין שצריכין לאמם ונתבארו דברי רבנו ונסתלקה השגת הראב"ד. ולדרכנו זה יש ליישב סוגיא דע"ז דמ"ב ע"ב דלא פליג אסוגיא דמעילה דמותיב ר"ל קן שבראש האילן וקס"ד דאיתבר מגופה אלמא ע"ז שנשתברה מאלי' מותר. ומדחה דלעולם כר"י דנשתברה מאלי' אסור מספק אלא הב"ע בספק אייתי מעלמא דהוי ס"ס. דיקא נמי דאיירי בספק דמש"ה בהקדש לא נהנין ולא מועלין אלא אי אמרת בודאי מגופה אמאי לא מועלין ומדחה דאיירי בגידולין הבאין אחר מיכן וכר"ל. ומסיק ר' אבהו אר"י מאי יתיז יתיז באפרוחין דהוקשה ליה כיון דספק אתי מעלמא לשקלינהו בידים דמתני' סתמא קתני יתיז בקנה אפי' באילן נמוך א"ל ר' יעקב אסברה לך אפרוחים כאן וכאן מותרים בצים כאן וכאן אסורין וע"כ יתיז בקנה להשליך הקן קאמר ובאילן גבוה כמ"ש (א"נ יתיז בבצים לשברן) ומסיק רב אשי דשפיר קאמר ר"י יתיז באפרוחין אותן שצריכין לאמן (ודע דרבנו פסק פ"ה מה' מעילה דגידולי הקדש שלאחר מכן מועלין בהן ועמ"ש שם גבי קן של הקדש) ותו לא מידי.

הלכה יג

נטל ממנה עצים עכ"מ שנדחק ועלח"מ והנכון כמ"ש בפני יהושע שי"א דשאני ערלה וכלאי כרם שאפרם מותר משא"כ בע"ז דאפרו אסור מה לי עצים מה לי גחלת חשיב איסור בעין אפילו אין אבוקה כנגדו דכיון דע"ז גחלתו אסור חשיב שבח עצים בפת וכן אפילו גרף התנור החום אסור דחום התנור גרע מגחלת עיין תוספות פסחים דע"ה ע"א ד"ה וגרפו כו' ועמ"ש פי"ו מהמ"א הכ"ב והכ"ד ואין להקשות מהא דקיי"ל ה"י דשלהבת מותרת דשאני שלהבת הקשורה בגחלת כמבואר בפוסקים.

הלכה יד

בין בימות החמה עכ"מ בשם הרמ"ך דהרמ"ך מפרש הא דאמרן בע"ז דמ"ט לדידכו דאמריתו זוז"ג אסור היינו מדאמרו רבנן אף היא נעשה זבל וא"כ גם במסקנא קי"ל כסברת הרשב"ם בתוספות דמ"ח ע"ב ד"ה ורבנן דצל חשיב גורם איסור גרידא. אמנם רבנו מפרש לדידכו כפירש"י מדאמרו אבל לא בימות החמה (ופירש"י מחוור שהוא דבר הלמד מעניינו) אלמא אף זוז"ג כה"ג מותר לר' יוסי עיין בר"ן ואע"ג דר' יוסי אוסר נטיעת אגוז לכתחילה התם משום דחשיב מבטל איסור לכתחילה משא"כ נטיעה בצל אשרה בימות החמה דחשיב זוז"ג שרי לכתחלה ועת"ח.

הלכה טז

המוצא כסות כו' עכ"מ בשם הרמ"ך דמקשה דבע"ז דנ"א ע"א מסיק דהך דפרכילי ענבים ועטרות שבלים כגון שבצרן מתחלה לכך ופירש"י דהבצירה הוי דומיא דשבירת מקל אע"ג דאינו כעין פנים ע"כ. ואין לזה מזור ממ"ש הר"ן דלפי מסקנת ר"י דבעינן כעין פנים ממש צ"ל דפרכילי ענבים כו' הוי כעין פנים דחזי לבכורים דהא מ"מ מסיק הר"ן דבעינן שבצרן מתחילה לכך שיהיה שבירתן כעין זביחה. וליכא למימר כיון דרבנו לא ביאר בהדיא דין פרכילין אלא כ' סתם דבר שכיוצא קרב ע"ג מזבח אה"נ דבפרכילין ושבלים בעינן שבצרן כעין זביחה. דאכתי קשה למה השמיט רבנו איקומתא זו דבפרכילין בעינן בצרן (עמ"ש פ"ג מהע"ז ה"ד דרבנו פסק דבעינן זריקה המשתברת וה"ל לבאר דבעינן בצרן) לכן נראה דודאי רבנו איננו מפרש איקומתא זו כפירש"י והר"ן דבצירתן הוי כעין זביחה דומיא דשבירת מקל דהא מתני' מתפרשה במצא בראש מרקוליס וכדפרש"י במתני' וכן הוא האמת כמ"ש לקמן וא"כ כיון דלא מהני שבירת מקל אא"כ בע"ז שעובדין במקל ע"י קשקוש כמ"ש פ"ג מהע"ז ה"ד מאי מהני שבצרן הרי אין עובדין מרקוליס בענבים ושבלים והבן זה אלא דרבנו מפרש דהמקשה ס"ד דמתני' כוללת ב' עניינים דרישא דמצא בראשו מעות כסות וכלים אם הוא דרך נוי וכבוד אסור משום לתא דתשמיש ע"ז וכמש"ר פ"ח מהע"ז ה"ז דכל צפוי ע"ז הוי בכלל משמשיה וסיפא דפרכילין ושבלים ויינות ושמנים וכל שקרב ע"ג מזבח אסור משום לתא דתקרובת ע"ז (והנה ההפרש שבין משמשין לתקרובת דבתקרובת כיון שהקריבום נאסר עולמית אע"ג שיצא וכמש"ל הט"ו משא"כ בתשמיש אינו נאסר אלא בשעת תשמיש כדלקמן פ"ח מהע"ז ה"ד וה"ה ע"ש דהמכניס ע"ז לבית והוציאו הותר הבית וכן אבן שהעמיד עליו ע"ז וסילקה הותר האבן אא"כ כל שנעשה מתחלה לתשמיש ע"ז ה"ז עומד באיסורו אע"ג שסילקו והוא שנשתמש בהן דהזמנה לאו מלתא וכדמסיק הש"ס ע"ז דנ"א ע"ב בכלים שנשתמשו כו' יכול עשאום ולא גמרום גמרום ולא הביאום הביאום ולא נשתמש בהן כו' וכמש"ר פ"ז מהע"ז ה"ד ומשמעות הש"ס דדוקא עשאום לע"ז דאל"כ לא נאסרו אלא בעודן משמשין מש"ה כ' רבנו פ"ז מהע"ז ה"א וה"ב וכל הנעשה בשבילה דאז נאסר עולמית כמ"ש ועמ"ש פ"ח מהע"ז הי"ב וזה ברור. ואחר הצעה זו מבואר הסוגיא דנ"א ע"א דלפי מה דס"ד משום תקרובת) שפיר הוקשה לו דליכא זריקה המשתברת ולא כעין פנים ולא חשיב עבודה ותקרובת. ולזה חידש המתרץ כגון שבצרן מתחלה לכך דה"ל פרכילין ושבלים דברים של נוי ואסורין עולמית כדין תשמיש ע"ז שנעשו מתחלה לשם תשמיש ונשתמש בו דאסור עולמית. והיינו הא דאמרן בירושלמי א"ר יונתן לא סוף דבר עטרות שבלים אלא אפילו עטרות של ורד ר"ל דלא תימא טעמא דמתני' משום תקרובת וענבים וחטים הוי כעין פנים דחזי לבכורים אלא אפי' של ורד והטעם משום תשמיש ע"ז והא דתנן אסור דמשמע עולמית משום דחוששין שנתלשו ונעשו לכתחלה לשם ע"ז ומיושב קושית הרמ"ך דשפיר סתם רבנו דכל תשמיש דרך נוי אסור שמא נעשו לשם ע"ז דאסור עולמית (ואין כאן השמטה דמבואר בכמה מקומות דבעינן נעשה לשם ע"ז כמ"ש) משא"כ דרך בזיון אפי' בשעת תשמיש שרי. ולענין קושית הרמ"ך השניה דנגרר אחר פרש"י דמים ומלח הוי כעין פנים ובמרקוליס ופעור דליכא קלקלין אין היתר אא"כ איכא תרתי שאינם לנוי ולא כעין פנים אבל בחדא כעין פנים או דרך נוי אסור ובשאר ע"ז דאיכא קלקלין שרי חוץ לקלקלין אפי' מים ומלח דהוי כעין פנים ומשיג על רבנו דאוסר אפילו בשאר ע"ז חוץ לקלקלין בחדא. ועיין בלח"מ ויפה השיג המגיה מדנקיט בראשו בלשון זכר מוכח דאמרקוליס קאי כפרש"י, ואע"ג שהתורת חיים האריך דבהכרח אשארי ע"ז קאי וצריך לגרוס בראשה דהא מרקוליס אין לו ראש ועיקרו ג' אבנים א' מכאן וא' מכאן ואחד על גבן ע"ש מ"מ פרש"י עיקר וצ"ל שמרקוליס צורה ולפניו ג' אבנים וכדמפורש בירושלמי פ"ד דע"ז מ"ב א"ר יוסה לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות אלא אפי' ע"ז שאין לה קנקלין. אלא הנכון דרבנו ס"ל דמים ומלח אינן כעין פנים וכמ"ש הכ"מ וגם י"ל במים ומלח מעורבין דאינו כניסוך המים) וגם ס"ל לרבנו דההיקש עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דהיינו תשמישי ע"ז דוקא דבר של נוי אף עמהם דהיינו תקרובת דבר של נוי דהיינו מה שקרב ע"ג מזבח מקרי נוי לענין תקרובת ולמד רבנו מהירושלמי ע"ז הנ"ל דאסור בחדא דרך כבוד או שכיוצא קרב ע"ג מזבח ל"ש מרקוליס ול"ש שאר ע"ז שאין לה קלקלין. ובגמרא מסיק דכל שהע"ז לפנים מן הקלקלין הרי כל הנמצא בפנים אסור אפי' אינו בראשה ואפי' מים ומלח דלית בהו אפי' חדא שאינם לנוי וגם אינן כעין פנים אסור משא"כ כשהע"ז לפנים ונמצא בחוץ אע"ג דאיכא חדא נוי או כעין פנים שרי. ומסיק ריב"ח דאין קלקלין הפסק בפעור ומרקוליס דאע"ג שהם לפנים ונמצא מים מבחוץ הכל אסור וזהו מש"ר בד"א בזמן שמצא חוץ למקום עבודתן ר"ל שהצלם ודבר הנמצא שניהם חוץ לקלעים.

הלכה יז

שלא בטובה כו' בד"ו ישן שלא בטובת הכומרים ואין נהנין מהן בטובתן וכן עיקר.

הלכה יח

מרחץ עלח"מ. ונ"ל פשוט דהא הש"ס מסיק דטעם דהיא באה בגבולי הוי תשובה גנובה ולא נתקיימה אלא מפני דשלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי ורבנו דאיירי בכל אדם אפי' אינו חשוב הו"ל תשובה גנובה.

הלכה יט

סכין כ' הכ"מ מיהו כו' אך זה אינו לדעת רבנו דנאסר כל הבשר ועכ"מ בפרקין הי"ד ועמ"ש פ"ז מהע"ז ה"ט.

פרק ח

הלכה א

תפיסת יד אדם עלח"מ והנכון דאפילו לא עשאו אדם כל שטפחינהו בידו אסור ואפי' אבני הר שנתדלדלו ומים שעקרן הגל מותר ואם נטלן בידו נאסרו עמש"ל ה"ב דודאי אפי' מים של רבים כיון שנטלן בידו קנאם בהגבהה ונעשו של יחיד. ובהכי ניחא מה שנתקשה הלח"מ במש"ר לפיכך דה"ק הואיל שלא תפסן בידו הוא דלא נאסרו המעיינות הנובעים לרבים (ור"ל אע"פ שהמעיין של יחיד וכדמסיק הש"ס דמ"ו ע"א ע"ש בתוס' ד"ה לא צריכא ולדרך רבנו נראה דודאי לפי תקנת יהושע אפי' מעיין של יחיד חשיב של רבים ומש"ה מסיק הש"ס דה"ק ר' יוחנן דמעיין של רבים אפי' לגבוה אינו נאסר אלא דוקא אותו יחיד שנובע מארצו אוסרו לגבוה. וזהו מש"ר פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ו וכן המשתחוה למעיין הנובע מארצו כו' ר"ל דוקא הוא אוסרו משא"כ שאר אדם אע"ג שמשתמשין בו אין יכולין לאוסרו אפי' לגבוה אא"כ נטלן בידו אוסר אפי' להדיוט. ולפ"ז הא דאמרן ע"ז דנ"ט ע"א לא צריכא דטפחינהו בידו לאו למימרא דר"י ס"ל אפי' טפחינהו בידו בשל רבים מותר כמו שהבין הראב"ד לקמן ה"ב אלא דמסיק כיון דקי"ל כר"י וכתקנת יהושע אין שום מעיין נאסר להדיוט רק בטפחינהו בידו והיינו דקמותיב ר"י לר"ל דכל מעיין חשיב של רבים ואינו נאסר אא"כ טפחינהו וה"ק לא צריכא כו' דלא משכחת מעיין של יחיד אא"כ טפחינהו ואז אפי' של רבים אסור ולא תידוק הא של יחיד אסורי' אלא תידוק הא אם טפחינהו אסורין דאז חשיב של יחיד ואת"ל מעיין מימיו אסורים לנסכי' אז הדיוק כפשוטו דיחיד שנובע מארצו אוסר לגבוה וכמ"ש ועפר"ח ומים חיים והנכון כמ"ש. ומש"ר וכן חליפי חליפין עכ"מ שהניח בצ"ע ועיין תוס' ע"ז דנ"ד ע"ב בד"ה משום תימה כו' וסובר רבנו דלרווחא דמלתא קאמר הש"ס כמ"ד מלמדין ואה"נ אפי' למ"ד אין מלמדין יש לחלק כפי תמיהת התוס' ועיין תוס' קידושין דנ"ח ע"א ד"ה ושני כו' דיש ליישב באופן אחר. שוב ראיתי בירושלמי פ"ה דע"ז מ"א חליפי חליפין אסור מאי כדון א"ר יוסי בר בון כמהו כמהו שני פעמים על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם פי' דמש"ה דריש והיית חרם כמהו כאלו נאמר ב"פ כמהו דכתיב מאומה ומיושב הצ"ע של הכ"מ דלא פליגי מחמת ייתור הוא אלא אי כמהו כאלו נכתב ב"פ ע"ש. ומש"ר בד"א בבהמת עצמו ובהשגות והנה מ"ש הראב"ד דבסוגיא דע"ז דנ"ד ע"א הוי המסקנא כרב הונא עמ"ש בביאור סוגיא זו לדרך רבנו פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ו ושם ביארנו דרבנו מפיק לה מהלכתא וס"ל דלגבוה נאסר אפי' בע"ח של חברו בלא מעשה אבל אין נעבד כלל בבהמה של חברו להדיוט אפי' עשה בה מעשה שניסך יין בין קרניה דקי"ל פ"ה מה' כלאים ה"ח דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו עיין תוס' יבמות דפ"ב ד"ה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (וחוזר בו רבנו ממ"ש בפי' המשנה דאין הלכה כר"ע ור"י). ויש לתמוה על הראב"ד דמודה לרבנו פ"ה מה' כלאים ה"ח והאיך פסק כאן כרב הונא ובירו' מדמה להו כמ"ש פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ו ע"ש. והנה רבנו פסק לענין יי"נ דנכרי אוסר לאונסו דבר שאינו שלו עיין פי"א מהמ"א ה"ד ובפי"ג מהמ"א הכ"ח. ובפ"ב מה' שחיטה הכ"א כ"ר דשני' אוחזין בסכין ושחט א' בכוונת פסול אם יש לו שותפות בגווה אסורה ואם לאו מותרת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (עמ"ש אני שם) שאין כוונתו אלא לצערו וכ' שם הלח"מ אבל עכו"ם אוסר כמבואר בחולין דמ"א דאוקמוה בישראל מומר ע"ש בתוס' ד"ה בישראל מומר ובחידושי הר"ן חולין בחמש שיטות נדחק דהא שחיטת מומר פסולה והנכון כמ"ש הט"ז וש"ך דנ"מ לאסור בהנאה דסתם שחיטת מומר נבלה ושרי בהנאה) וכ"כ רבנו בפ"ו מה' חובל ומזיק ה"ז המנסך יין חברו לע"ז לא נאסר היין שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו שותפות או שהיה מומר או שהתרו בו וקבל התראה שהרי הוא מומר ה"ז אוסר היין והשיג הראב"ד א"א לצעורי קמכוון נראה כוונתו דכל שידוע שאינו מתכוון לצעורי אפי' ישראל אוסר דבר שאינו שלו ועיין יש"ש חולין) ואין כאן השגה דבהדיא כ"כ רבנו פ"ב מה' שחיטה הכ"א ודלא כמ"ע ע"ש. ולפ"ז לכאורה אין כאן מחלוקת דהראב"ד נמי סובר דמודה רב הונא דבישראל אמרינן לצעורי קמכוון (ועכ"מ ולח"מ שהניחו דברי הראב"ד בצ"ע אלא דמצדד דהראב"ד ס"ל דהלכה כרב הונא דישראל אוסר דבר שאינו שלו ובסיום דבריו להקשות לרבנו דנהי דפסק כר"נ ור"ע ור"י אכתי הוה ליה לאפלוגי דנכרי ומומר ושותף אוסר דבר שאינו שלו. מיהו זה אינו דא"כ ה"ל להראב"ד להשיג בפ"ב מה' שחיטה הכ"א וכן מוכח בפ"ז מה' קובל דס"ל להראב"ד ישראל לצעורי קמכוון) ונ"ל עיקר בכוונת הראב"ד דר' הונא פליג אדר"נ ור"ע ור"י בישראל שידוע שאין מתכוון לצעורי דלרב הונא אסור ולדידהו תמיד אומרים לצעורי וכמשמעות לשון רבנו פ"ב מה' שחיטה שאין כוונתו אלא לצערו. אך דקשה דהא המסכך על גפנו של חברו דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל הסכך שהוא שלו נאסר וכאן לא שייך לצעורי שהרי שלו נאסר והוי בדמיון אית ליה שותפות מכלל דאין אוסר בעצם דבר שאינו שלו. ומצאתי בגליון המיי' כת"י מחו' הגאב"ד דק' הלברשטאט מ' צבי הירש זל"ה וז"ל הטעם של הכ"מ למה פסק רבנו כר"נ ור"ע ור"י מדאותבינן עליה דרב הונא והוצרך לדחוקי בחצי קנה פגו' הוא תמוה דאדרבה הש"ס פריך לר"נ ור"ע ור"י טעמא דחטאת העוף כו' והוצרך לתרץ כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי. ועיין פ"ד מה' שגגות ה"א דכ"ר הנך שנויי דחיקי והקשה שם הלח"מ דהא קי"ל כר"נ ור"ע ור"י ותירץ כיון דקני ליה לכפר' כדידיה דמי ובאמת א"צ דלא הוצרך הש"ס לשנויי הכא אלא לפי מה דס"ד דאין אדם אוסר כלל אבל לפי המסקנא אדם אוסר אלא דלצעורי קמכוון בודאי השוחט קדשים שלו אע"ג דמיקרי לאו דידי' מחמת ממון גבוה מ"מ לא שייך לומר לצעורי קמכוון ודפח"ח. וזה נוטה לסבר' הראב"ד וזה תלוי במחלוקת הפוסקים אם היכא דאית ליה שותפות יכול לאסור חלק חברו והבן.

הלכה ב

מים שעקרן הגל ע' בהשגות וכבר בארנו ה"א דסובר רבנו דכל שטפחינהו אפילו של רבים אסור ואם לאו אפילו של יחיד שרי ומש"ה כ"ר ה"א ממעיינות הנובעים לרבים ולא כ' מעיינות הרבים דודאי אפי' המעיין של יחיד צריך תפיסת יד לאסור להדיוט ודלא כש"ך עיין תוס' ע"ז דנ"ט ע"א ד"ה הא דיחיד ומתורץ קו' הלח"מ דלעיל ה"א כמ"ש שם ולענין מ"ש הראב"ד דלא מסיימי כבר השיבו הת"ח והש"ך י"ד סי' קמ"ה ס"א דבירושלמי מסיימי דבני ר"ח שרי ע"ש וע' בגמרא ע"ז דנ"ט דהש"ס מדמה מים שעקרן הגל לאבני הר שנתדלדלו והא בהא תלייא.

הלכה ג

השתחוה לחצי דלעת ובהשגות ועי' תוס' חולין דקכ"ח ע"א ד"ה הרי אמרו שדחו פרש"י השני. וגם לפרש"י הראשון הוא מהדוחק לומר דהבעיא אליבא דר"ש דאנן לא קי"ל כוותיה אלא איסורי הנאה מתטמאין טומאת אוכלין כמש"ר פ"א מהט"א הכ"ה ומש"ה הוכרח רבנו לפרש לענין איסור. שוב ראיתי בחמש שיטות דהר"ן מפרש אם החצי השניה היא יד להוציא טומאת ע"ז מי אמרינן כל העומד לחתוך ולשרוף כשרוף דמי וע' בשער אפרים ש"א דאנן קי"ל לאו כשרוף דמי לזה מפרש רבנו דהבעיא מאחר דחלק המעורה נעשה יד להוצא מי נימא כיון דהוי יד לטומאה הוי נמי יד לאיסור או דלמא יש יד לטומאה ואין יד לאיסור והוי טמא טומאת ע"ז ושרי בהנאה.

הלכה ד

אילן כו' עכ"מ ועמ"ש פ"ח מה' לולב ה"א.

הלכה ה

מי שהי' ביתו כו' ובכ"מ פרש"י דהב"ע כשהבית עצמו נעבד. ולא דק שאין כן דעת רבנו אלא דבית ע"ז דינו כמשמשי ע"ז וכמ"ש פ"ו מהאה"ט ה"ה ע"ש.

הלכה ו

שוחק וזורה עכ"מ בשם הרמ"ך ובמ"ל פ"ג מה' חמץ הי"א והנה מלשון רבנו פ"ג מה' חמץ מבואר דפסק כרב יוסף לענין חמץ בשאר נהרות שא"צ פירור ושאינו מפרש הא בחטי והא בנהמא כפרש"י וגריס חמץ דמימס (כגי' דידן ול"ג דממאיס) פי' דוקא נהמא שהוא רך ונימוס במים א"צ פירור וחטין שהן קשין צריכין פירור וכך מסיק הש"ס אליביה דרב יוסף. וא"כ מוכח דס"ל לרבנו דרבה מודה לדינא לרב יוסף דנהמא א"צ פירור. אלא ה"ק רבה דגבי ע"ז שפיר מתפרש מטיל לים המלח גרידא אבל בחמץ שצריך ביעור בע"פ משום בל יראה ואין הכל סמוכין לים המלח וצריך להטיל בשאר נהרות מתפרש שוחק ומטיל דמשכחת חמץ קשה שצריך פירור. וכן רב יוסף מודה לרבה דבים המלח א"צ פירור לדינא דאל"כ לאיזה צורך יוליך לים המלח אלא ה"ק דבחמץ שפיר מתפרשה מתני' בסתם חמץ נהמא דמימס וא"צ פירור אבל ע"ז קשה וצריך שחיקה ומתני' סתם ים קאמר דלאו ים המלח אלא דהמקשה תניא כוותיה קס"ד דפליגי לדינא דרבה סבר ע"ז דוקא לים המלח דבשאר נהרות אסור אפילו שוחק שהמים מוליכין על יד הנהר כמ"ש התוספות וקס"ד דלרב יוסף אפילו חטין א"צ פירור שאינם קשים כמו ע"ז משא"כ לפי המסקנא דמיישב הברייתות אליבא דתרווייהו ודאי אין לעשות פלוגתא בין הברייתות וגם רבה ורב יוסף לא פליגי לדינא אלא משמעות דורשין איכא בינייהו בפי' המשנה. ומש"ר או שורף ומטיל לים המלח נראה דלצדדין קתני דשל עץ שורף ומקרא מלא הוא פסילי אלקיהם תשרפון באש ושוב א"צ זורה לרוח. ובשל מתכת דמיירי מתני' שא"א בשרפה מטיל לים המלח ושוב א"צ שחיקה. ואם אינו שורף או מטיל לים צריך שחיקה וזרייה בשל מתכת. וע' תמורה דל"ד דאשרה אפרה אסור והיינו דוקא באשרה של ישראל כדלקמן ה"ט דטעון גניזה משא"כ אשרה של גוי אפרה מותר דאע"ג דקי"ל עובדין לשברים בע"ז שנשתברה מ"מ שרפה חשוב ביטול גמור לדעת רבנו ודלא כמ"ש תוספות ע"ז דמ"ח ע"ב ד"ה התם ע"ש ובגמרא דמ"ט ע"ב מבואר דשברי שברי' ד"ה מותרין והבן זה וכן דעת הרי"ף למסתכל בו וזה ברור ועמ"ש פ"ג מה' חמץ הי"א וע' במיי' פי"ג מהמ"א הי"ו.

הלכה ט

עכו"ם של ישראל עלח"מ שכ' יש דקדוק כו' א"כ למה לא הזכיר דין דלכנות לה שם ע"כ. ואמת כן הוא ריהטא דסוגיא דמ"ה מיהו אשתמיטתי' להלחם משנה סוגיא דע"ז דמ"ח ע"א דמסיק ר' אשי דלכ"ע אילן שנטעו ולבסוף עבדו תוספתו אסור ול"פ רבנן אלא דעיקרו שרי וקאמר הש"ס בהדיא וכ"ת הא דלא מתרצינן הכי איפוך דרבנן לר' יוסי עפירש"י ולפ"ז איצטריך לרבנן ואבדתם את שמם לשרש אחריה ואין לנו לימוד על כינוי השם דהא קי"ל כשמואל ואיקומתא דרב אשי כנ"ל ה"ג ותו דלפי הס"ד דש"ס דר"י ורבנן פליגי בתוספת ולא מפכינן א"כ כיון דפסק רבנו כשמואל דהיינו כר' יוסי אין לנו ללמוד על כינוי השם ושפיר השמיטו רבנו. ומש"ר וטעונה גניזה עכ"מ שכ' ואיני יודע גניזה זו למה ולק"מ כמ"ש פ"ק מה' לולב ה"א ע"ש. ומש"ר המבטל עע"ז ר"ל לאפוקי גר תושב עי' ע"ז דס"ד ע"ב. ומש"ר ותקרובת ע"ז אינה בטלה לעולם עכ"מ בשם הרמ"ך נראה כונתו דמפרש הא דאמרן בע"ז ד"נ ע"א ומאן דלא פריש אמר בעינן כעין פנים וליכא כמש"ר לקמן הי"ב אלמא דאבני מרקוליס חשיבי תקרובת ובטל הואיל דלא הוי כעין פנים ולפי"ז הא דאמרינן דנ"א זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת לאו למימרא דאיננה נאסרת כלל דא"כ אמאי חייב אלא ה"ק דמהני לה ביטול דומיא דאבני מרקוליס. ולא נהירא דודאי הזורק מקל חייב משום תולדת זריקה כיון שעובדין אותה במקל ואינה נאסרת כלל דאפי' ביטול א"צ כמש"ר פ"ג מהע"ז ה"ד ושאני אבני מרקוליס דצריכין ביטול כדפריך הש"ס דנ"א ע"א אלא מעתה אבני מרקוליס ומשני נעשה כמגדל לע"ז והכי קיימא המסקנא לדידן דקי"ל פ"ז מהע"ז ה"ד ע"ז של נכרי אסורה מיד והא דאמרן דנ"א ע"א דאבני מרקוליס חשיבי תקרובת היינו לאינך אמוראי דס"ל כל חדא נעשה תקרובת לחברו אבל אנן קי"ל דנעשה כמגדל לע"ז וזה ברור.

הלכה י

לצורף ישראל עכ"מ בשם הר"ן ולח"מ ודע דאע"ג דבבבלי לא מסיימי בירושלמי מסיימי וז"ל זעירא ב"ח בשם ר"ח כשמכרה לצורף נחלקו אבל מכרה לעובדיה ד"ה אינה בטלה. ר' ירמיה בשם רב כשמכרה לעובדיה נחלקו אבל מכרה לצורף ד"ה בטלה. ר"י בשם ר"א א"ר יוחנן דברי הכל. ר' הילא בשם ר"ל במחלוקת. ואתייא דר"ח כר' יוחנן ודר' ירמיה כר"ל מאי כדון כשמכרה לצורף נחלקו אבל מכרה לעובדיה ד"ה אינה בטלה ע"כ. הרי בהדיא דר"י אמר רב הוא דאמר דמחלוקת בצורף נכרי ובצורף ישראל מודים חכמים דבטל ור' יוחנן איפכא כר"ח וקשה טובא על רבנו דפסק כרב נגד ר' יוחנן וע' בתוס' דנ"ג ד"ה או דלמא דמ"ד בצורף ישראל פליגי אבל לעובדיה ד"ה אינה בטלה איתותב מהברייתא אך אכתי קשה דה"ל לרבנו לפסוק בין בזו בין בזו מחלוקת ואולי ס"ל רבנו דמתני' מסייעא למ"ד בצורף נכרי פליגי דמכירה דומיא דמשכנה נקט והרי משכנה אפילו אצל צורף ישראל לא חשיב לחבלה מיהו אין זה מספיק דגם במשכנה ביד ישראל חושש שמא לא יזדמן לו מעות לפדות וישתקע בידו ועתיד לחבלה. אמנם עינינו רואות דרבנו בהדיא מחלק בין מכרה למשכנ' וכפי הנראה דרבנו מפרש הא דאמרן בירושלמי א"ר יוחנן דברי הכל ה"ק דבמכרה דברי הכל דביטלה ול"פ רבנן אלא במשכנה ור"ל ס"ל דגם מכרה במחלוקת והיינו דמסיק ואתייא דר"ח כר' יוחנן ודר' ירמיה כר"ל פי' דר' יוחנן מפרש מתני' כר"ח בצורף ישראל מש"ה סובר דפליגי רק במשכנה אבל מכרה לצורף ישראל מודים חכמים דביטל ור"ל ס"ל כר' ירמי' דמתני' בצורף נכרי ומש"ה סובר דפליגי רבנן גם במכרה והיינו דפריך מאי כדון פי' דא"כ ר"י ור"ל לא פליגי. ומשני דנחלקו ר"ל ור' יוחנן אליבא דרבנן במכרה לצורף ישראל דלר"י מודים רבנן דבטל ור"ל סובר דאף בזה נחלקו אבל במכרה לצורף נכרי מודים ר"ל ור"י דודאי פליגי רבנן וס"ל דאינה בטלה וזה נכון בביאור הירושלמי ושפיר פסק רבנו כר"י לגביה ר"ל ונמצא אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן דלפי הבבלי סובר ר' יוחנן עכ"פ בזה ובזה מחלוקת ולפי הירושלמי סובר ר"י דמודים חכמים בצורף ישראל ולא שבקינן ודאי דרב משום ספיקא דר' יוחנן ותו דרבי קאמר נראין דברי לחכמים בצורף ישראל משמע דהודו לו ותו לא מידי.

הלכה יא

ע"ז שנשתברה ע' במ"ל ועמש"ל פ"ז מה' ע"ז הי"ב בענין הספק של המ"ל ותמצא סתירה לדברי ר' יעקב כולי המגיה ועמ"ש פ"ח מה' לולב ה"א. ומש"ר כיון שביטל אבר א' ע' בהשגות ולח"מ ואני אומר דודאי גם רבנו איירי בשברי שברים דאל"כ הא קי"ל דעובדין לשברים וצריך כל אבר בטול אלא דסובר רבנו דסגי בבטול אבר א' הואיל שאין הדיוט יכול להחזירן ואומן יכל להחזירן מש"ה בעינן מיהות ביטול אבר א'.

הלכה יב

עד שינתץ רובו עמ"ש פ"ח מה' לולב ה"א. ומש"ר ביד גוים עלח"מ שהניח בצ"ע ודבריו תמוהים דאטו משמשי ע"ז א"צ ביטול כנ"ל ה"ט והאמת דשאני בימוס דהוא אבן א' שמעמידין עליו ע"ז סגי בסילוק וא"צ ביטול כנ"ל ה"ד ושפיר כשנפגם מסתמא יסלקנה משא"כ מזבח דחשיב בנין שלו כבית שבנאו מתחלה להכניס בו ע"ז וכמ"ש פ"ז הי"ו דכל שנעשה מתחלה לתשמיש ונשתמשו בו לא מהני סילוק עד שיבטלנו ע"ש. ומש"ר ואם היתה של ישראל עכ"מ בשם הרמ"ך ובהדיא אוקים הש"ס דמ"ב ע"א משום גזרה דרבא ואפילו בע"ז של נכרי הגם דדין זה של הברייתא דאין ישראל מבטל כבר כ"ר בפרקין ה"ט מ"מ אין לשון רבנו מדוקדק דה"ל לבאר גזרה דרבא (ואין זה רבותא כלל ללמדנו דאשרה של ישראל אין לה בטול כמו ע"ז של ישראל ולמה עזב רבנו לשון הברייתא) וראיתי בירושלמי פ"ג דע"ז מ"ב וז"ל ע"ז שנשברה רי"א אסורה רל"א מותרת מה נן קיימין אי בעתיד להחזיר לכליין ד"ה אסור אי באין עתיד להחזיר לכליין ד"ה מותר אלא כי אנן קיימין בסתם ר"י אמר סתם כמי שעתיד להחזיר לכליין ר"ל אמר סתם כמי שאין עתיד להחזיר לכליין ע"כ. עוד שם מי"ג ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנבייה נושרת כו' לית הדא פליגי על ר' יוחנן דר"י אמר ע"ז שנשתברה אסורה לא כן סברין מימר אם כשאין עתיד להחזירן לכליין ד"ה מותר. תיפתר בע"ז של ישראל. לית הדא פליגא עלה דרב דרב אמר לצורכה היא אסורה ושבריה מותרין. תפתר בע"ז של ישראל ע"כ. מבואר מזה דהירושלמי סובר דמודה ר"י דכל שבירה אשר אינו עתיד להחזיר לכליין פי' שאינו עתיד לתקנו ולחזור לעשותו כלי מותר והיינו דפריך דמתני' דנבייה לימא דפליגא עליה דר"י דהא מודה ר' יוחנן באינו עתיד להחזיר לכליין והנבייה הזאת אין לה תקנה (פי' וכ"ש קשה לר"ל) ומשני דמתני' באשרה של ישראל וכה"ג לרב היכא דשיפה אשרה לצרכה השיפויין הם מותרין דהא אין להם תקנה ובהכרח מתני' דנבייה באשרה של ישראל וכמש"ר (וע' בתוספות ע"ז דמ"ח ע"ב בד"ה התם ולפמ"ש לר' יוחנן ודאי איירי ר' יוסי בשל ישראל ע"ש) וע' בתוס' ע"ז דמ"ב ע"ב ד"ה והא שיפויין תימה כו' ואין תירוצם מספיק דודאי הא דקאמר הש"ס ה"נ כדרבא אין זה לשון ר"ל אלא לשון מסדר הש"ס לתרץ לר"ל. והנרא' דודאי הך בריי' דישראל ששיפה ע"ז היא ושיפויין אסורין איירי בע"ז דשייך גזרה דרבא בתלוש משא"כ באשרה שהיא מחוברת לא שייך גזרה דרבא שהרי השיפוי הוא הביטול וא"א להגביה המחובר טרם שנעשה הביטול הילכך פסק רבנו כרב דירושלמי דלצרכה השיפויין מותרים אפילו שיפאן ישראל דלא שייך גזרה דרבא ונתיישבה קו' הרמ"ך וניחא קו' התוספות הנ"ל דתחלה דמותיב לר"ל מע"ז שהוא תלוש שפיר משני כדרבא דהך ברייתא שהביא הרמ"ך איירי בע"ז שהוא תלוש דשייך גזרה דרבא. ולזה פריך ממתני' דנבייה דלא שייך גזרה דרבא והוצרך לתרץ תירוץ אחר שאני התם דעיקר הע"ז קיימת. ולזה פריך דהא תניא ברייתא אחרת גבי אשרה דהיא אסורה ושיפויין מותרין ומתפרשה אפילו שיפה ישראל דהא לא שייך גזרה דרבא באשרה לזה חידש הש"ס אליבא דר"ל דאין ע"ז בטלה דרך גדילתה ואנן קי"ל כר' יוחנן דשיפויין מותרין דלא שייך גזרה דרבא דאין שיפויי אשרה עתידין לחזור לכליין. (הגם הלום ראיתי דלכאורה הש"ס דידן חולק אירושלמי בזה מדפריך הש"ס איתיבי' ר"ל לר"י מקן שבראש אשרה ולדרך הירושלמי לק"מ דשאני עצי הקן שאין להם תקנה לדבר הנתלש מהמחובר א"ו דסובר הבבלי דאפילו במידי דליתא בחזרה אוסר ר"י בנשתברה מאליה. אך דיש לדחות דעצי קן שנטל העוף אינו ניכר ולא שייך לומר שביטלו הגוי כיון דאין השבירה נודעת לו והבן זה.

פרק ט

הלכה א

עבר ונשא על"חמ ואין זה הכלל במקום דת"כ והנכון כמ"ש הכ"מ.

הלכה ב

ואם חשש לאיבה עכ"מ ולח"מ וי"ל דרבצו איירי כשא"א לו להטיל לבור כלאחר יד שוב ראיתי בירושלמי פ"ק דע"ז וז"ל חד דוקינר אוקיר לר' יודן נשיאה דיסקוס מלא דינרין נסיב חד מינייהו ושלח ליה שארא. שאל לר"ל אמר יוליך הנאה לים המלח הרי במכירו (קושיא היא הרי מכירו ואיכא איבה) הרי לשעבר (ר"ל דיעבד דכבר נטל) ואר"ל יוליך הנאה לים המלח. ר' יודן נשיאה אדם גדול היה וביקש ר"ל לגדור הדבר ע"כ וסמך רבנו על ר"י נשיאה דמעשה רב גם דמשמע דלמגדר מלתא הורה ר"ל ולא מדינא. והנכון דכל שיכול להשמט בשום טצדקי יעשה ובאם לאו יקבל משום איבה ולא יהנה.

הלכה ה

אבל גוי עיין בהשגות ודע דבמשנה ירושלמית לא הזכיר אבל יום תגלחת ול"ג לה. וז"ל הירושלמי פ"ק דע"ז מ"ב יום הלידה ויום המיתה ע"כ לצבור מכאן ואילך ליחיד מבואר כמש"ר דפלוגתא דרבנן אהנך תרתי. עוד שם כיני מתני' כל מיתה שיש בה עישון ושרפה יש בה ע"ז וזהו מש"ר ומקטרים.

הלכה ו

דברים כו' עכ"מ והלח"מ הניח בצ"ע ובפר"ח אה"ע נדחק וגם לא העלה מזור למה השמיט רבנו הך דמוכרין להם חבילה. והנכון דבע"ז די"ד פריך וליחוש דלמא אזיל ומזבן לאחרינא אמר אביי אלפני קפדינן אלפני דלפני לא קפדינן וראיתי במקומו פי"ב מה' רוצח הי"ד גבי דין ל"ת דלפני עור השמיט רבנו מלתא דאביי לכן נראה דרבנו דחה מלתא דאביי מהלכה מהא דקי"ל בסמוך ה"ח דכל שאסור למכור לעכו"ם אסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם אלמא דמפקדינן אלפני דלפני אע"ג שבתוס' ע"ז דט"ו ע"ב בד"ה לנכרי תירצו בשם ה"ר אלחנן דשאני מוכר לנכרי שאין הנכרי מוזהר אלפני עור ורבנו ימאן בזה דבשבע מצות ודאי מצווה הנכרי אלפני עור והא גדולה מזה דנהרגו אנשי שכם שלא דנוהו כמש"ר פ"ט מה' מלכים הי"ד ע"ש ולא אשתמיט הש"ס להורות היתר למכור לבונה לגוי שנודע שאינו **(שאינו עובד)** ע"ז ואינו מודה בה ותו דבע"ז ד"ו ע"א איבעיא להו משום הרווחה ואפילו יש לנכרי בהמה אחרת אסור א"ד משום לפני עור ולא אפשטה ונהי דנכרי לא מפקיד אלפני עור ודאי אפילו נכרי שידוע שאינו מודה בע"ז אסור למכור לו דודאי חשוד דאזיל ומזבן ואיכא הרווחה ומש"ה לא חילק רבנו כאן כמו שחילק לעיל ה"ב ובהכי ניחא הא דהשמיט רבנו דין חבילה וכל ההשמטות דכלה סוגיא שלא אליבא דהלכתא דחיישינן דילמא אזיל ומזבין לאחריני ואיכא משום לפני דלפני או הרווחה ותו לא מידי.

הלכה ז

היו מעורבים כו' עמש"ל ה"ו ומקום מוצא לדין זה דבירושלמי גרסינן ולבונה תני אם היה חבילה מותר וכמה היא חבילה ריב"ב אומר אין חבילה פחות מה' מינין היה כומר אסור רופא מותר. תגר מותר תגר חשוד אסור ע"כ וגוף הברייתא בתוספתא ספ"ק דע"ז וז"ל מכלן היה מוכר להן חבילה פירש ריב"ב בלבונה אין פחות מג' מנין מוכר לתגר ואין מוכר לבע"ה ואם היה תגר חשוד אסור ע"כ ולפ"ז נראה דרבנו מפרש ג' מנין שיהיה שחורה ולבונה שתי פעמים מלבונה זכה דהיינו מעורב דאין חוששין שילקט ואפשר דגרסינן בתוספתא מינין. (ובירושלמי ג"כ ג' מינין) וסובר רבנו דת"ק פליג וס"ל אפילו ב' מינים זכה מעורב בשחורה אין חוששין שילקט וקי"ל כת"ק ולפ"ז נראה דרבנו גורס בש"ס כל התוספתא (או דגרסינן כו' שכן הדרך בש"ס לקצר הברייתות וסומך אסיפא) ועיקר הקושיא וליחוש דלמא אזיל ומזבן קאי אסיפא דניחוש שמא ימכור התגר לבע"ה דלדרך רבנו לק"מ מרישא דחבילה מותר למכור לבע"ה ואין חוששין שמא ילקט והא דמשני אלפני דלפני אפיק רבנו מהלכתא כמ"ש ה"ו ונדחית הסיפא אלא פסק בבא דרישא.

הלכה ח

כשם כו' דינים אלו הוכפלו פי"ב מה' רוצח הי"ב. ועלח"מ מה שהקשה ממש"ר פ"ך מה' שבת ה"ה. ובני הרב המובהק החריף מו' חיים שי' תירץ דהא דתירצו בארי שבור היינו מקמי דידעינן הא דקיי"ל בע"ז דט"ו רב אדא שרי לזבוני חמר' וע"י סרסור משא"כ לפי מסקנת רב אדא לק"מ עליה דרב דרב קאמר דחיה גסה כבהמ' גסה לענין מכיר' משום לתא דשבת ונמצא ע"י סרסור שרי ומ"מ שפיר נקיט במתני' וכל דבר שיש בו נזק דאז אסור אפי' ע"י סרסור ואפילו תימא דדחיקא ליה להש"ס לאוקים מתני' ע"י סרסור מ"מ שפיר נקיט רבנו כאן לישנא דמתני' להורות דדובים ואריות אסורים אף ע"י סרסור וזה ברור.

הלכה ט

עיר שיש בה ע"ז כו' ובהשגות והלח"מ נדחק בביאור כוונת ההשגות. והנכון דבתוספתא בפ"ק דע"ז וז"ל יריד שבתוך הכרך אין הולכין לאותו כרך ולא לעיירות הסמוכות שנראה כהולך ליריד דר"מ וחכ"א אין איסור אלא הכרך לבד. יריד שבתוך הכרך תוך הכרך אסור חוץ לכרך מותר. חוץ לכרך חוץ לכרך אסור תוך הכרך מותר. עובר אדם בשיירא ממקום למקום ונכנס לכרך שהיריד בתוכה ואיני חושש מפני שנראה כהולך ליריד. יריד שנתנו מלכות או בני המדינה וגדוליה מותר אין אסור אלא יריד של ע"ז בלבד ע"כ. ולזה מפרש רישא דמתני' כפשט התוספתא בהליכה ליריד למשא ומתן וסיפא דמתני' מהו לילך שם כו' מפרש שהכניסה והלוך מפני חשש שיחשדוהו שהולך למ"ומ אע"ג שכוונתו רק לילך שם לדבר עם אחד וסיפא דסיפא ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר מפרש דהיינו בבא דעובר אדם בשיירא שבתוספתא (וזהו שמשיג כאן דהרישא לא מתפרשא בכניסה אלא במ"ומ וכל שיריד ע"ז בתוכה מותר חוצה לה אפי' מ"ומ ומסיים ואפי' להלך אסור משום חשד מו"מ והיינו מ"ש הראב"ד בהשגתו השנייה דלקמן ה"י להשיג על רבנו דאפילו דרך מיוחדת לעבור דרך מקום ע"ז שרי ואין כאן חשד. ואולם רבנו דרך אחרת לו דמפרש רישא דמתני' לענין איסור כניסה וכמבואר בלשונו בפי' המשנה לפי שאסור לכנוס לעיר שיש בה ע"ז וכ"ש לדור בה וכ"ש לסתור בה (וסיים שם אבל אנחנו תחת ידיהם בעונות **(בעונותינו)** ושוכנים בארצם באונס ונתקיים בנו ועבדתם שם אלהים אחרים כו' ע"ש ומש"ה השמיט רבנו דין התוספתא לענין מ"ומ דנלמד בק"ו) אבל חוצה לה שרי אפי' דירה ומו"מ עמש"ל ה"י.

הלכה י

בד"א בזמן שהדרך מיוחדת ע' בהשגות וכבר נתבאר כוונתו לעיל ה"ט ואולם רבנו לשטתו דמפרש רישא דמתני' דאף ההילוך אסור בעצם (ולאו משום חשד מ"ומ כמ"ש ההשגות) ובהכרח הא דבסיפא מהו לילך שם מתפרש מהו לעבור דרך העיר הזאת למקום אחר ואינו מתכוון לילך בה ואמרה המשנה דאי ליכא דרך אחר מירושלים לצפת אא"כ דרך לוד שיש בה ע"ז אסור אע"ג דה"ל דשא"מ שאין כוונתו אלא לילך לצפת כיון דליכא דרכא אחרינא חשיב פ"ר וכאלו מתכוון לילך ללוד אבל אם יש שם דרך אחרת דלא הוי פ"ר ושרי מדין דשא"מ אע"ג שהולך דרך לוד וכמ"ש רש"י בזבחים דצ"ח ע"ב גבי יין לאשים דכיון שאפשר לזלף ע"י טפין דקים אפי' מזלף בטפין גסים ומכבה שרי דחשיב דשא"מ ולא פ"ר וכמ"ש בסמ"ה ק"ת פ"א מה' שבת ה"א באריכות. ובזה נתיישבו דברי רבנו דס"ל דאין התוספתא פי' המשנה (והשמיט רבנו דין עיירות הסמוכות דקי"ל כחכמים דאפילו בשעת יריד חוצה לה מותר ואין חילוק) והא דנקיט בתוספתא עובר אדם בשיירא מתפרש בדאיכא דרכא אחרינא דשרי אפי' בשעת יריד וכן המשמעות דמחמת שרוצה בשיירא והמה הולכים דרך עיר היריד שרי מכלל דאיכא דרך אחר שאין השיירא הולכין בו.

הלכה יג

המוכר בית כו' ע' בהשגות והלח"מ כ' שרש"י פי' בענין אחר וע' בתוספתא פ"ק דע"ז וז"ל המוכר ביתו לע"ז כו' מבואר כפי' רבנו. והנה כוונת הראב"ד לדמות דין זה לדין הלוקח גרוטאות דלעיל פ"ז ה"ה והבן זה. ורבנו סובר דאע"ג דמסתבר טעם הראב"ד דאין ע"ז תופסת דמיה עד שתעשה ע"ז כיון דבתוספתא לא חילקה בכך י"ל דקנסוהו חז"ל הואיל שמוכר בפירוש לע"ז יוליך הנאה אע"ג שקודם עבודה הקדימו דמיו ולהפך בגוים שאנסוהו אפי' העמידו הע"ז ואח"כ נוטל דמים דה"ל חליפי ע"ז מ"מ שרי כיון שהוא אנוס וזה ברור ועמ"ש פ"י מהע"ז ה"ד וכן מפורש בגמ' ע"ז דס"ב שקנסו חז"ל בחמרין ויין נסך

פרק י

הלכה א

אבל המוסרים והאפיקורוסין עלח"מ ואשתמיטתי' דבהדיא כ"ר פ"ד מה' רוצח ה"י דמומר להכעיס ה"ל אפיקורס ומורידין ולא מעלין וכ"כ רבנו לענין השבת אבדה פי"א מה' גזלה דמומר להכעיס אפיקורוס. ואעפ"כ קראו רבנו מומר בפי"א מה' עדות ועמ"ש פ"ג מה' תשובה ה"ז וה"ט ושם ג"כ קראו רבנו מומר דשם מיירי במומרין שאין להן חלק לעה"ב מש"ה כתב דדוקא להכעיס משא"כ לתיאבון אע"ג דמומר מיקרי יש לו חלק לע"הב ובחנם הניח הלח"מ בצ"ע וע' תוס' ע"ז דכ"ו ע"ב ד"ה סמי ובאמת בנוסחאותינו ל"ג מומרין לא במס' ר"ה ולא במס' גיטין גם לפי גירסת התוס' י"ל דבר"ה וגיטין אסמיך מומרים למינים ולא הוקשה להש"ס ע"ז אלא הואיל דמסורות מפסיק בין מינין למומרים וה"ל להסמיך מומרים למינים דה"ל מין במינו והיינו דקאמר סמי מכאן ואסמכינהו למינין ולא סמי מומרין לגמרי.

הלכה ד

אף במקום שהתירו עכ"מ ולח"מ שנדחקו והרלב"ח שע"ח תירץ דבמשנה דלא הוזכר שום איסור שכירות לר' יוסי שפיר הוצרך לאוקים כר"מ משא"כ רבנו שהזכיר לקמן ה"ט מימרא דרב יוסף דבשכונה אסור שכירות שפיר נקיט אף במקום שהתירו ר"ל שלא בשכונה. ומש"ר אבל משכיר ע' בהשגות והכ"מ נדחק והנכון כמ"ש המ"ע דהיתר אוצרות מפורש בתוספתא (ועמ"ש פ"ט מהע"ז הי"ג) ועם היות שהכ"מ ומ"ע הסכימו לסברת הראב"ד נ"ל דהיינו דוקא באומר בפירוש שמשכיר לו לאוצר יין אבל אם השכיר לו לאוצר סתם אע"ג שנתן בו גם יין שרי. וה"ז דומה להא דקי"ל פי"ג מהמ"א הי"ז שכר חמור לרכוב עליו ע"ש והא דנקיט בתוספתא היתר אוצרות היינו בסתם ורבנו העתיק לשון התוספתא. וכ"ש כשהקדים לו שכרו כמ"ש פ"ט מהע"ז הי"ג. ומש"ר וכן אסור עכ"מ וע' פ"י מה' ברכות הי"ג שכ"ר בריות סתם.

הלכה ו

אפילו יושב כו' ע' בהשגות ובגיטין דמ"ה ע"א ולדרך רבנו דין שבע אומות ושאר עכו"ם שוין כמש"ר פ"ו מה' מלכים ה"א ע"ש והנה רבנו לשיטתו דפסק לעיל פ"ט מהע"ז ה"ט וה"י דאסור להלך וכ"ש לדור בעיר שיש בה ע"ז שפיר פסק דלאו דוקא ז' אומות ואפילו העובר ממקום למקום דחשיב דרך עראי דכה"ג אסור לדידן העברה דרך עיר שיש בה ע"ז פ"ט ה"י. ומש"ר שלא בזמן היובל ובהשגות. ודברי הכ"מ בכוונת הראב"ד מגומגם והכוונה להפך דאדרבה בזמן שאין היובל נוהג מותר לישב אפילו בעיר וכמ"ש הראב"ד פי"ד מהא"ב ה"ח ועמ"ש שם.

פרק יא

הלכה א

ולא יבנה מקומות ע' בהשגות. ואנכי הרואה דרבנו הוציא דין זה מהת"כ פ' אחרי וז"ל ובחקותיהם לא תלכו וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו לא ימצא בך מעביר גו' וחובר חבר גו' אלא שלא תלכו בנמוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיאטריאות וקרקיסאות והאסטריאו' (ויגיד עליו ריעו דזהו מ"מ מוצאו דמסיים שם ריב"ב אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי) ובערוך ערך תאטר שהן בנינים בגובה לראות משם השחוק ובמוסיף ערוך שבזמן קדמון היה בעיר רומי שלשה בנינים משוערים שנקראו כן וי"מ בתי קרקיסאות שמתקבצים שם לשתות. וזה מבואר בדברי רבנו ודברי הראב"ד נפלאו ממני.

הלכה ד

וכן המשים סימנים ע' בהשגות ובמ"ע בשם התוס' ובכ"מ בשם הר"ן ובלח"מ. ולי נראה דרבנו אחז לשון הש"ס כל נחש שאינו סומך עליו כאליעזר כו' שתלו בטחונם על הסימן אינו נחש דאין איסור אא"כ המנחש מאמין וסומך דעתו על הסימן. אמנם הצדיקים הללו לא סמכו עצמם על הסימן אלא סמכו עצמם על צדקתם שרצון יראיו יעשה והסימן הוא לאות שהאל ימלא משאלותם והוא כעין השאלה באורים ותומים ומפורש באליעזר שהתפלל ה' אלקי אדני אברהם אם ישך מצליח וגו' וכן יהונתן אמר יעשה ה' לנו וגו' וזה לנו האות וגו' ומסתמא התפלל תחלה הרי שבטחו ע"י האות בהקב"ה ששמע בקולם והראה להם הסימן וסרה תלונת הראב"ד.

הלכה ה

כל אלו כו' עיין בהשגות ולפמ"ש ה"ד סובר רבנו דכל סימן שאינו סומך עליו מותר ואין בו משום נחש וזה שבטוח בצדקתו שנענה בתפלתו רשאי לסמוך בדאתחזיק תלת זימני וצדיקים גדולים כיהונתן ואליעזר אפילו בחד זימנא ורבנו איירי בסתם אנשים ושלא ע"י תפלה אסור לסמוך ולבטוח אפילו אתחזיק תלת זימני.

הלכה ז

שהשואל לקוסם עלח"מ ודבריו תמוהים דשואל אוב וידעוני אית בהו לאו לא ימצא וגו' ושואל אוב או ידעוני מש"ה פסק רבנו ה"ד דהמנחש ע"י מעשה לוקה ולקמן הי"ד השואל אוב ועשה מעשה לוקה משא"כ השואל קוסם או למנחש מהיכן ילקה כיון דליכא לאו בשואל עיין מנין המצות מן לאו ל"א עד לאו ל"ח ועמ"ש הי"ב.

הלכה ט

וכן האוחז עלח"מ ועמ"ש הכ"מ לקמן הט"ו ועיין הגהת מהר"מ פדבה. ועיקר ההסברה עמש"ר במנין המצות לאו ל"ב דבאמת המעונן שהוא מעשה חרטום עושה מעשה שלוקח בידו טבעת של כסף ואח"כ נתהפך ונעשה של זהב ע"י אחיזת עינים דחרטום ומש"ר ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה ה"ק והוא לא עשה דבר תמהון שבמהירות היד ותחבולה אוחז העינים שיהיו סוברים שמהפך כסף לזהב ותמהים ובאמת אינו תימה שע"י מהירות יד ותחבולה מחליף ומטמין של כסף ונותן זהב ואינו עושה מעשה תמהון לשנות ומ"מ ודאי עושה מעשה חליפין שהרי הוא של זהב באמת מש"ה החרטום לוקה משא"כ אחיזת עינים דכשפים דומיא דהך דסנהדרין דס"ז ע"ב ופרתא מי הוי דהאחיזת עינים שנדמה להם ששחט ובאמת לא שחט ואין כאן שום מעשה שפיר פטור אבל אסור.

הלכה יב

הלוחש כו' עכ"מ ולא דק דבירושלמי סנהדרין מבואר דרקיקה זו היא תנאי לענין שאין לו חלק לע"הב אליבא דר"ע ואנן קי"ל כת"ק דהא רבנו מנה בפ"ג מה' תשובה הנך שאין להן חלק לע"הב כמו המתכבד בקלון חברו וכיוצא ולא מנה הנך דר"ע ואדרבה בפ"ב מה' ע"ז ה"ב כ' איסור ספרים חיצונים דהיינו ספרי צדוקים כתנא ברא ולא הזכיר שאין להם חלק לע"הב הילכך אפילו רוקק יש לו חלק לע"הב ואיסור ודאי איכא אפילו בלי רקיקה כדמוכח בירושלמי פ' במה אשה שהביא הכ"מ ובשבועות דט"ו דודאי אתאן לת"ק דר"ע ומש"ה השמיט רבנו רקיקה. ומש"ר לא די כו' ר"ל דמש"ה נקיט ריב"ל אסור להתרפאות בד"ת דהיינו משום לתא דכופרים בתורה (דמש"ה לר"ע אין לו חלק לע"הב ברוקק) ולענין איסור מודים רבנן דמשום לתא דבזיון התורה וכפירה יש איסור נוסף בלוחש מה שאינו בשאר מנחש שברפואה ע"י סגולה שלא בדרך רפואה טבעית. ועיין בלח"מ ודבריו תמוהים דבמקום פיקוח נפש גם לחישת פסוק שרי וכ"ש שארי ניחוש לעזור הדמיון. ועמ"ש הלח"מ בפרקין ה"ז וגם זה תמוה דרבנו הוציא זה מסוגיא דסנהדרין דק"א דהלכה כר"י בשואל לשד ואינו לוקה מדשרי רבנן עמ"ש ה"ז.

הלכה טו

המכשף כו' עכ"מ ועמש"ל ה"ט.

פרק יב

הלכה א

אבל איש המתגלח ע' בהשגות ועכ"מ והח"צ שפ"ב השיג על הכ"מ דאטו לאו שאין בו מעשה אין עוברין עליו בל"ת ומה ענין אין שלד"ע לעבירה של הניקף. והלח"מ כ' דמודה רבנו להראב"ד דאיכא ל"ת איברא עמ"ש הראב"ד בהקדמה ל"ת מ"ג שהשיב על רבנו דאיכא בהקפה ב' לאוין והראב"ד לשיטתו ועיין מ"ש שם.

הלכה ב

לפיכך העבדים כו' עמ"ל ואולי י"ל דרבנו מספקא ליה אי קי"ל כפי טעמא קמא או כלישנא בתרא מש"ה כ' איסור בעבדים ומודה רבנו דאינו לוקה.

הלכה ה

אע"פ שהאשה ע' בהשגות וכ"מ והנכון ומ"ש הלח"מ שאין זו השגה אלא מראה מקום מוצא הדין.

הלכה ז

ואינו חייב כו' עכ"מ והנכון דע"כ לא פליג ר"א דחייב אלא בזקן דכתיב ביה גילוח והשחתה ומש"ה נמי אמרו חכמים ואינו חייב אבל איסורא איכא משא"כ בפיאות דכתיב הקפה מודה ר"א דבמספרים פטור ולרבנן שרי.

הלכה י

המלקט כו' עיין בהשגות ובחי' ריטב"א מכות ד"ך ע"ב כתב דלשון ודבר זה אפילו בחול אסור כו' משמע דמדרבנן קאמר ואתייא כרבנן דס"ל בנזיר דנ"ט דלא ילבש גבר כפשוטו בבגדים המיוחדים לנשים מיהו אנן קי"ל כראב"י שכל זיון הנוהג באשה אסרה תורה ואפשר דאסור מן התורה קאמר ולא דק בלישנא ואתייא כראב"י עכ"ל. ואי משום שיעורא ודאי בכ"ש חייב דומיא דשבת כיון שהתחיל ללקט ונתכוין לעדי הרי כוונתו משוי ליה שיעור חשוב כיון שמקפיד בכך ומתכוין דאי אינו מכוון בודאי בכל התורה דשא"מ שרי

הלכה יא

בד"א בכותב כ' הכ"מ ולא ידעתי לו מקום כו' ומצאתי בתוספתא פ"ג דמכות מפורש כן ע"ש.

הלכה יג

גדידה ושריטה כו' עלח"מ ודבריו מגומגמין דשריטה כתיב במת וגדידה בע"ז.

הלכה יד

שני בתי דינין בעיר עכ"מ והלח"מ הניח בצ"ע ובתומת ישרים שקס"ח האריך ונדחק לתת טעם דפסק רבנו כאביי דבספרי נותן טעם מפני המחלוקת וזה שייך אפילו בשני בתי דינין בעיר א' ע"ש. וכל הדברים יגעים לא תשבע אזן. והנכון בהמשך הסוגיא לדרך רבנו דהוקשה ליה קושיית התוספות יבמות די"ד ד"ה כי אמרינן ולא ניחא ליה תירוץ התוספות (ודלא כמ"ש הלח"מ פ"א מה' מגילה ה"ו) אלא דרבנו מפרש כמ"ש הרשב"א בשבע שטות דלא הוקשה לר"ל מבני הכפרים דחז"ל הקלו כדי שיספקו מים ומזון ואין בזה משום שתי תורות אלא דהוקשה לו כיון דכרכים יוצאין בט"ו ועיירות בי"ד מחזי כשתי תורות. והשיב ר"י ע"כ לא שנית מקום שנהגו כו' אלא ודאי לא שייך ב' תורות בשתי מקומות א"כ לק"מ ממגילה דכרכים ועיירות ב' מקומות. ודחה ר"ל דבשלמא ע"פ דמנהגא ואין בו משום שתי תורות דלאו תורה היא שפיר בשתי מקומות דל"ש מחלוק' מותר משא"כ מגילה דחשיב מדינא ונקרא איסור אפי' בב' עיירות דאין בו משום מחלוקת חשיב כב' תורות (ואפשר דר"ל סובר כר"ח רובה בירושלמי מגילה דהכל קורין בי"ד ע"ש ותבין) ופריך והתם לאו איסורא הוא אלמא אפי' באיסו' אין לחוש בב' מקומות ומשני התם הרואה אומר אימור מלאכ' הוא דלית ליה מש"ה לא מחזי כב' תורות משא"כ ממגילה ודאי קשה דאפי' בב' מקומות מחזי כב' תורות. ופריך דלר"ל קשיא צרות דאיכא לא תתגודדו בב' מקומות ומסיק דלר"ל סבר לא עשו ור"י דס"ל עשו בהכרח ס"ל דבב' מקומות לא שייך ב' תורות כי היכי דלא שייך מחלוקת ושרי בין במנהג ובין באיסור והיינו מסקנת אביי. ולזה פריך רבא דהא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינין בעיר אחד דמי. ולזה מסיק רבא דסברת ר"י הפך סברת ר"ל לענין איסור דלענין מנהג לכ"ע בשתי עיירות מותר דאין בו משום מחלוקת אלא ב' בתי דינין בעיר א' אסור. ולענין איסור פליגי דלר"ל אפילו בב' עיירות אסור משום ב' תורות ומש"ה לא עשו ולר"י דס"ל עשו אדרבה באיסור אפילו בתי דינין שנים בעיר א' כל א' עושה כדעתו דאין להתיר איסור משום מחלוקת ואין חשש מחלוקת דוחה איסורי וכן לא מיחזי כב' תורות דהכל יודעין שחלוקין בדין ודוקא ב"ד א' שבעיר א' צריכין לעמוד למנין ואחרי רבים להטות משום לא תתגודדו ולפ"ז שפיר השמיט רבנו דין לא תתגודדו דאיסורין כיון שאין אחר חתימת הש"ס מחלוקת ורבנו כתב כל התורה הלכה פסוקה עפ"ח מה' סנהדרין ה"א ושם פ"ט ה"ג. וכתב רק דין לא תתגודדו של מנהגא ובזה לא נחלקו כלל ר"י ור"ל ולכ"ע שני ב"ד בעיר א' אסור משום מחלוקת וכמ"ש.

הלכה טו

הטביל ה' אצבעותיו כו' ע' בתו' מכות די"ד **(צ"ל ד"כ)** ד"ה לא צריכא דבגופין מוחלקין סגי בהתראה א' והאריכו בזה וכ"כ המ"ל פ"א מהא"ב ה"א ע"ש. ובאמת אין זה דעת רבנו אלא ס"ל כפרש"י דאפי' בגופין מוחלקין בעינן התראה על כל אחת והא שנדחקו התוס' מדאמרינן בקידושין דע"ז הרי גופין מוחלקין ולא דקדק הש"ס היכי דמי אי בהתראה אחת כו' ע"ש יש לדחות לפמש"ר פי"ב מה' סנהדרין ה"ב וצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה תכ"ד אבל אחר כ"ד צריך התראה אחרת וכ"כ פ"ה מה' נזירות נזיר שהיה שותה יין כל היום כלו כו' אם התרו בו על כל רביעית כו' נמצא פשיטא בחמש גופות דאיכא הפסק בין ביאה לביאה ודאי צריך התראה אחרת דמצי למימר אשתלי אלא דבאשה אחת קס"ד דבג' ביאות רצופות שלא פירש בינתים לא מהני התראה לחלק בעברה אריכתא לזה מייתי הש"ס מנזיר ששתה בלי הפסק דמהני התראה לחלק ובשתי אלמנות פסיקא ליה דהתראות מחלקות דהא א"א לבעול שתיהן תכ"ד להתראה. ובהכי רווחא שמעתתא דנקיט הש"ס כגון דסך נשא משום דאין מציאות שיקרח ה' קרחות כל קרחה בשיעור גריס בה' אצבעותיו תכ"ד להתראה.