מרכבת המשנה (חעלמא) – ב על הלכות דעות
פרק ב
הלכה ד
אמרו על רב עכ"מ ובשו"ת מקום שמואל עיין חגיגה דף ה' ע"ב מגיד לאדם מה שחו אמר רב אפי' אמרו על רב עכ"מ ובשו"ת מקום שמואל עיין חגיגה דף ה' ע"ב מגיד לאדם מה שחו אמר רב אפישיחה יתרה כו'.
פרק ג
הלכה ב
וכן כשיבעול עיין בהשגות ודברי הכ"מ נכוני'.
פרק ה
הלכה ט
כתם או שמנונית פי' בלבושו או בבגדו ובחנם נדחק הל"מ.
שם
ולא במנעלים המטולאים פי' במקום הנר' משא"כ בגלדא או בביתו או בצנעא או בימות הגשמים שמלוכלך בטיט ואין הטלאי ניכר ודלא כמ"ש הלח"מ.
שם
וכן לא יצא כו' חולין דצ"א.
פרק ו
הלכה ז
הרואה חברו שחטא עלח"ם וע' הגהות מיי' ובשו"ת שער אפרים שס"ה האריך וע"ל פ"ה מה' ת"ת ה"ט. ומש"ר עד שיכהו עלח"מ ובשו"ת שער אפרים שס"ה ובדרושים על הפטרה הארכתי.
הלכה ח
המוכיח כו' עלח"מ שהניח בצ"ע ובש"א שס"ה תמצא יישוב. ומש"ר בד"א בדברים שבין אדם לחברו עלח"מ וש"ת שער אפרים והנכון דודאי עברות שבין אדם לחברו נמי הוי דברי שמים והמשך לשון רבנו להוליד אזהרת דהלבנת פנים דמדהזהירה התורה בתוכחה שהי' מצוה ולא תשא עליו חטא כ"ש דמוזהר אהלבנת פנים עיין מש"ר לאוין ש"ג וזהו שכ"ר מכאן שאסור לאדם כו' ונוסף על זה שהמלבין ברבים אין לו חלק לע"הב וזה שסיים רבנו בד"א באיסור הלבנת פנים בדבר רשות שבינו לחברו אבל בדבר שמים דוקא בתחלה לא יכלימנו אבל אם אינו רוצה לקבל מותר לדבר אתו קשות ואפי' ברבים כדכתיב סוף נחמיה ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשי' ואמרטם וגו' וזה פשוט וברור
פרק ז
הלכה ב
אבל בעל לה"ר עיין בהשגות וכ"מ. וכוונת הר"א לפרש הא דבערכין דט"ו ע"ב במערב' אמרי לשון תילתאי קטל תליתאי למספרו ולמקבלו ולאומרו קאי על המרגל בחברו אבל זה שמספר בגנות חבירו נקרא תניין שאינו הורג אלא שנים דהיינו את עצמו וע"י זה גואל הדם שלו יהרוג את חבירו. מיהו הסוגיא מתפרשת כדעת רבנו דלכאורה מספרו היינו אומרו והכי הל"ל לדרך הר"א דזה במרגל למי שסיפ' ממנו ולמקבלו ולאומרו ומדנקי' למספרו משמע כדעת רבנו דמוסב אהא דאמרן כל המספר לה"ר מגדיל עונות כנגד ג' עברות ע"ז ג"ע וש"ד שנאמר גדולות לזה קאמר שזה המספר בגנות חברו ברבים גורם שלשה דראובן שדיבר דופי על שמעון בפני לוי אוהבו של שמעון ולוי יגלה לאזן שמעון נקרא ראובן מספרו הבעל לה"ר. ולוי ההולך רכיל האומרו ושמעון המקבלו וזהו שכ"ר לקמן ה"ב האומרו דהיינו לוי המרגל והמקבלו דהיינו שמעון וזה שאומר עליו היינו ראובן שלוי אומר עליו שהטיל דופי בשמעון א"נ ה"ק ראובן שאומר דופי על שמעון וסוב' רבנו דעונשו של ראובן קשה מכלן שהוא גורם הכל וכ"ש כשמספר בפני ג' כדלקמן ה"ה ולא עוד שעונשו של שמעון קשה משל לוי המרגל כדלקמן ה"ג והמקבלו יותר מן האומרו. ומש"ר יש עון גדול מזה עד מאד לפי שמספרי לה"ר הן מכלל המינים שאין להם חלק לע"הב עמש"ר פ"ג מה' תשוב' ה"ו ומ"ש אני שם. ובודאי סיפור לה"ר גדול מג' עברות. ובירושלמי פ"ק דפאה אמתני' דאלו דברים שאדם אוכל מפרותיהן ות"ת כנגד כולם וכנגדן ד' דברים שנפרעין מן האדם בע"הז והקרן קיימת לע"הב ע"ז וג"ע וש"ד ולה"ר כנגד כולם ויליף דאין לו חלק לעה"ב מדכת' יכרית ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות ומשמעותו במספר לה"ר ולא במרגל ודלא כמ"ש הראב"ד בהפך (ודוקא הרגיל בכך נקרא בעל ל"הר ומין עכ"מ וכן מבואר פ"ג מה' תשובה ה"ו לענין ש"ד דזה ברגיל עמ"ש שם) סוף דבר פשט הסוגיא כדעת רבנו.